א עוֹשִׂים כָּל צָרְכֵי מִילָה בְּשַׁבָּת; מוֹהֲלִין וּפוֹרְעִין וּמוֹצְצִין, וְנוֹתְנִין עָלָיו כַּמּוֹן.
ב כָּל זְמַן שֶׁלֹּא סִלֵּק יָדוֹ מִן הַמִּילָה חוֹזֵר אֲפִלּוּ עַל צִיצִין שֶׁאֵינָם מְעַכְּבִין; סִלֵּק יָדוֹ, אֵינוֹ חוֹזֵר אֶלָּא עַל צִיצִין הַמְעַכְּבִין. וְאֵלּוּ הֵם הַמְעַכְּבִין, בָּשָׂר הַחוֹפֶה אֲפִלּוּ רֹב גֹּבַהּ שֶׁל עֲטָרָה בְּמָקוֹם א'.
ג בֶּן ח', אִם גָּמְרוּ שְׂעָרוֹ וְצִפָּרְנָיו, מָלִין אוֹתוֹ בְּשַׁבָּת; וְאִם לֹא גָּמְרוּ, אֲפִלּוּ אִם הוּא סָפֵק בֶּן ז' סָפֵק בֶּן ח', אֵין מָלִין אוֹתוֹ. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בֶּן ח' וַדַּאי. וְאִם הוּא בֶּן שֶׁבַע וַדַּאי, אֲפִלּוּ לֹא גָּמְרוּ שְׂעָרוֹ וְצִפָּרְנָיו מָלִין אוֹתוֹ וְעַיֵּן בְּיוֹרֵה דֵּעָה סי' רס"ו.
ד מִילָה שֶׁלֹּא בִּזְמַנָּהּ אֵינָהּ דּוֹחָה שַׁבָּת.
ה אַנְדְּרוֹגִינוּס וְנוֹלַד בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת וְנוֹלַד כְּשֶׁהוּא מָהוּל, וְיוֹצֵא דֹּפֶן, וְעַכּוּ"ם שֶׁיָּלְדָה וְאַחַר כָּךְ נִתְגַּיְּרָה, וּמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁתֵּי עָרְלוֹת אֵין מִילָתָן דּוֹחָה שַׁבָּת.
ו מַכְשִׁירֵי מִילָה שֶׁאֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹתָם מֵעֶרֶב שַׁבָּת אֵינָם דּוֹחִים אֶת הַשַּׁבָּת; לְפִיכָךְ אִם לֹא הֵבִיא אִזְמֵל לְמִילָה מֵעֶרֶב שַׁבָּת, לֹא יְבִיאֶנּוּ בְּשַׁבָּת, אֲפִלּוּ בְּמָקוֹם שֶׁאֵין בּוֹ אֶלָּא אִסוּר דְּרַבָּנָן, שֶׁהֶעֱמִידוּ חֲכָמִים דִּבְרֵיהֶם בִּמְקוֹם כָּרֵת. וְלוֹמַר לְעַכּוּ"ם לַעֲשׂוֹתָהּ, אִם הוּא דָּבָר שֶׁאִם עָשָׂהוּ יִשְׂרָאֵל אֵין בּוֹ אִסוּר אֶלָּא מִדְּרַבָּנָן, אוֹמֵר לְעַכּוּ"ם וְעוֹשֶׂהוּ. וְאִם הוּא דָּבָר שֶׁאָסוּר לְיִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹתוֹ מִן הַתּוֹרָה, לֹא יֹאמַר לְעַכּוּ"ם לַעֲשׁוֹתוֹ. וְעַיֵּן לְעֵיל סי' ש"ז.
ז לֹא הָיָה לוֹ כַּמּוֹן שָׁחוּק מֵעֶרֶב שַׁבָּת, לֹא יִשְׁחֲקֶנּוּ אֶלָּא לוֹעֵס בְּשִׁנָּיו. אִם לֹא עֵרֵב מֵאֶתְמוֹל יַיִן וְשֶׁמֶן לִתֵּן עֲלֵיהֶם, לֹא יְעָרְבֵם הַיּוֹם אֶלָּא יִתֵּן כָּל אֶחָד לְבַדּוֹ.
ח אֵין עוֹשִׂין לָהּ חָלוּק אֶלָּא כּוֹרֵךְ עָלֶיהָ סְמַרְטוּט; וְאִם אֵין לוֹ, כּוֹרֵךְ עַל אֶצְבָּעוֹ דֶּרֶךְ מַלְבּוּשׁ, לְשַׁנּוֹת מִדֶּרֶךְ הוֹצָאָה בַּחֹל, וּמֵבִיא דֶּרֶךְ חָצֵר אַחֶרֶת אֲפִלּוּ לֹא נִשְׁתַּתְּפוּ יַחַד.
ט בִּזְמַן חַכְמֵי הַגְּמָרָא אִם לֹא הָיוּ רוֹחֲצִים אֶת הַוָּלָד לִפְנֵי הַמִּילָה וּלְאַחַר הַמִּילָה, וּבְיוֹם שְׁלִישִׁי לַמִּילָה בְּמַיִם חַמִּין, הָיָה מְסֻכָּן; לְפִיכָךְ נִזְקְקוּ לִכְתֹּב מִשְׁפָּטוֹ כְּשֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת; וְהָאִדָּנָא לֹא נָהֲגוּ בִּרְחִיצָה כְּלָל, וְדִינוֹ לִרְחֹץ בְּשַׁבָּת, אִם רָצוּ, כְּדִין רְחִיצַת כָּל אָדָם. הַגָּה: וּבִמְדִינוֹת אֵלּוּ נוֹהֲגִים לְרָחֲצוֹ לִפְנֵי הַמִּילָה בְּחַמִּין שֶׁהֻחַמּוּ מֵאֶתְמוֹל, וּלְאַחַר הַמִּילָה בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת. וְכֵן אִם הָיָה יוֹם ג' לְמִילָתוֹ בְּשַׁבָּת, וְרוֹאִים שֶׁיֵּשׁ צֹרֶךְ לְרָחֲצוֹ, מְכִינִים חַמִּין מִבְּעוֹד יוֹם וְרוֹחֲצִים אוֹתוֹ בְּשַׁבָּת. וְכָל זֶה מִן הַסְּתָם, אֲבָל אִם רוֹאִים שֶׁיֵּשׁ לָחוּשׁ לְסַכָּנָה אִם לֹא יִרְחֲצוּ אוֹתוֹ אַחַר הַמִּילָה, בְּוַדַּאי מֻתָּר לְרָחֲצוֹ וּלְחַלֵּל עָלָיו שַׁבָּת מִדֵּי דְּהָוֵי אַשְּׁאָר חוֹלֶה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סַכָּנָה.
י אָדָם שֶׁלֹּא מָל מֵעוֹלָם לֹא יִמּוֹל בְּשַׁבָּת, אֲבָל אִם מָל כְּבָר פַּעַם אַחַת מֻתָּר לָמוּל בְּשַׁבָּת, אֲפִלּוּ אִם הוּא אֲבִי הַבֵּן. הַגָּה: וְעַיֵּן עוֹד דִּינֵי מִילָה טוּר יוֹרֶה דֵּעָה סי' רס"ו.
א סָעִיף א (א) בשבת - דכתיב וביום השמיני ימול ביום ואפילו בשבת [גמרא]:
ב סָעִיף א (ב) ומוצצין - אע"ג דע"י המציצה הדם ניתק מחיבורו והויא ליה חובל אעפ"כ מוצצין משום דסכנה לולד כשלא ימוץ הדם [גמרא]:
ג סָעִיף א (ג) כמון - היה דרכם לתת מין בשמים שחוק לרפואה וה"ה לתת אספלנית [תחבושת] על המילה [משנה שם] ועיין לקמן בס"ז אם לא היה לו כמון שחוק מע"ש:
ד סָעִיף ב (ד) חוזר וכו' - דאף דגמר לחתוך הערלה ובדיעבד יצא ידי מצות מילה אפילו בלא אלו הציצין מ"מ כל זמן שלא סילק ידו מן המילה מקרי כלכתחלה וכולה חדא מלתא היא דנתנה שבת לדחות אצלה ועיין בחידושי הר"ן שכתב דאפילו כבר סילק ידו מן החתוך והתחיל לפרוע מקרי עדיין לא סילק ידו מן המילה דמילה ופריעה חדא מילתא היא [אך כשהוא עוסק במציצה מסתפק שם אם מותר בשבת לחזור לציצין שאינם מעכבין דדלמא המציצה מקרי רק רפואה ולא צורך מילה עי"ש] ולפ"ז פשוט דאפילו אם הפורע הוא אחר כ"ז שהוא עוסק במצותה מותר לו לראשון לחזור ולגמור את הציצין שאינם מעכבין דלא משגחינן במה שהוא סילק ידו כיון דעדיין לא נגמרה מצות מילה:
ה סָעִיף ב (ה) אפילו על ציצין וכו' - היינו רצועות של בשר שנשארו בין מהערלה ובין מעור שפורע:
ו סָעִיף ב (ו) המעכבין - ג"כ בין במילה ובין בפריעה וכנ"ל:
ז סָעִיף ב (ז) אפילו רוב גובהה - וכ"ש רוב הקיפה של העטרה אע"פ שאינה רוב גובהה (ועיין ביו"ד סימן רס"ד בב"י ובש"ך) וע"ש באחרונים שנבתאר מה נקרא עטרה:
ח סָעִיף ג (ח) אם גמרו וכו' - דאף דבן חי"ת בעלמא לאו בר קיימא הוא בזה שגמרו אמרינן האי בר שבעה הוא ואשתהויי אשתהי הולד בבטן אמו [מ"א]:
ט סָעִיף ג (ט) ספק בן זיי"ן וכו' - וה"ה ספק בן חי"ת ספק בן טי"ת והטעם בכל זה דלא מחללינן שבת מספיקא:
י סָעִיף ג (י) בן ז' ודאי - היינו שבעל אותה ופירש עד שהוכר עוברה אבל לא סמכינן לומר דמסתמא נתעברה אחר ליל טבילה או משעה שפסקה לראות דם דאין זה הוכחה ברורה:
יא סָעִיף ג (יא) ועיין ביו"ד וכו' - דשם מבואר דעת רמ"א דספק בן חי"ת או בן זיי"ן אפילו לא נגמר שערו וצפרניו מלין בשבת ממ"נ דאי בר מילה הוא שפיר מהיל ואי לא מחתך בבשר בעלמא הוא ואין בזה משום חבורה כיון דהוי נפל. והנה בב"ח וט"ז דעתם לפסוק כהשו"ע אבל בא"ר הביא בשם ספר לח"מ שהמנהג למול ספיקות וגם במאירי כתב שכן דעת כל הגאונים וכ"כ הרדב"ז סימן ל"ב ונהרא נהרא ופשטיה:
יב סָעִיף ד (יב) אינה דוחה - דכי כתיב וביום אשמיני קאי:
יג סָעִיף ה (יג) אנדרוגינוס - הוא ילד שיש לו זכרות כזכר ונקבות כנקבה [רמב"ם פ"א מהלכות מילה]:
יד סָעִיף ה (יד) ונולד ביה"ש - בין ביה"ש דע"ש ובין ביה"ש דמו"ש בשניהם אין מילתן דוחה שבת ונדחה ליום א' ומה הוא ביה"ש י"א דקרוב לרבע שעה [הוא שעה זמניית כן בארנו לעיל בסימן רס"א בבה"ל ד"ה שהוא ע"ש] קודם ליציאת ג' כוכבים בינונים הוי ספק לילה ורביע שעה יוצא מכלל ספק ואם נולד אז בשבת מונין אותו לשבת הבאה אבל כמה פוסקים מחמירין בזה וס"ל דמעת שנתכסה החמה מעינינו עד יציאת ג' כוכבים בינונים הוא הכל בכלל ביה"ש וכ"כ הברכי יוסף דנתפשט כן המנהג בכל ערי א"י וכ"כ בספר זכור לאברהם ובספר סדר זמנים ואפילו אם ספק לו אם נולד קודם ביה"ש או בזמן ביה"ש ג"כ פסק הרדב"ז להחמיר דנדחה ליום א' והביאוהו האחרונים ועיין בבה"ל:
טו סָעִיף ה (טו) ונולד כשהוא מהול - פי' שאפילו בלא קישוי נראה מהול אבל כשאין נראה מהול רק כשיתקשה מילתו דוחה שבת:
טז סָעִיף ה (טז) ויוצא דופן - שנתקשה אמו בלידתה והוציאוהו לאורך הבטן ע"י סם:
יז סָעִיף ה (יז) שתי ערלות - פירוש שני גידין וי"א שיש בו שתי עורות זה ע"ג זה:
יח סָעִיף ה (יח) אין מילתן דוחה שבת - וטעם כל אלה הוא משום ספק כגון גבי אנדרוגינוס הוא משום דאינו זכר ודאי וכמו כן נולד בין השמשות שמא הוא שלא בזמנה ונולד כשהוא מהול אפשר דליכא כאן ערלה כבושה והוא מהול ממש וכן מי שיש לו שתי ערלות דהיינו שני גידים הוא נמי משום דאין אנו יודעין איזה ערלה עיקרית ולסברא ב' דמיירי בשתי עורות זה ע"ג זה נמי טעמא דאין אנו יודעין כוונת התורה בזה חוץ מיוצא דופן וא"י שילדה התם הטעם משום דאין טמאים בטומאת לידה ולכמה תנאי בעינן כסדר האמור בפרשת תזריע דאשה כשהיא טמאה לידה בנה נמול לשמונה:
יט סָעִיף ו (יט) איזמל וכו' - ולענין טלטול האיזמל אחר המילה עיין לעיל בסימן ש"י סקט"ו ובמ"ב מה שכתבנו שם:
כ סָעִיף ו (כ) אומר לא"י ועושהו - דהוי שבות דשבות במקום מצוה ושרי כדלעיל בסימן ש"ז ס"ה. ומ"מ אסור להביא התינוק לבהכ"נ דרך חצר שאינה מעורבת אפילו ע"י א"י דהא יכולין למולו בביתו והרבה פעמים מלין בבית כשיש צינה. וכשצריך להוציא התינוק מביתו לחצר שאינה מעורבת אל האיזמל המונח שם מותר ע"י א"י כיון דליכא ר"ה [מ"א שם] ומ"מ טוב יותר להביא האיזמל ע"י א"י לתינוק דאם יביא התינוק אל האיזמל יהיה צריך אחר המילה להתיר עוד הפעם שבות דשבות להחזיר התינוק אצל האם משא"כ כשיביא האיזמל אל התינוק יניחנו שם עד אחר השבת [מחצית השקל] ועיין בסימן שמ"ט מה שכתבנו בזה:
כא סָעִיף ו (כא) לא יאמר וכו' - דגם אמירה לא"י בדבר שאסור מן התורה הוי כשאר שבות והעמידו חכמים דבריהם וכנ"ל:
כב סָעִיף ו (כב) וע"ל סימן ש"ז - ס"ה בהג"ה דשם הביא רמ"א דיש מקילין אפילו במלאכה דאורייתא לומר לא"י במקום מצוה ואף דרוב פוסקים חולקים על סברא זו והעיקר כדבריהם וכמ"ש בסימן רע"ו מ"מ לענין מילה המיקל וסומך על דבריהם לא הפסיד אם א"א בענין אחר ומכ"ש לענין הוצאה והכנסה דלהרבה פוסקים אין לנו בזה"ז ר"ה ועיין בבה"ל:
כג סָעִיף ז (כג) כמון שחוק וכו' - ועדיין הוא קודם המילה וכמו שיתבאר:
כד סָעִיף ז (כד) לא ישחקנו - דמכשירי מילה אינם דוחים את השבת וע"כ אם א"א לו ללועסו בשיניו תדחה המילה ולאו דוקא שחיקה שהיא מלאכה אלא אפילו להביא כמון דרך מבוי שאין משותף נמי אסור וכדלעיל סעיף ו'. וכן לא יאמר אמול אותו ולכשיצטרך אח"כ לסממנין משום סכנה אשחוק דהא פקו"נ דוחה את השבת דכיון דעכשיו יודע שא"א לו בלא סממנין אחר המילה מוטב תדחה המילה ולא יביא עצמו לידי חלול שבת כיון שהיה אפשר להכין מאתמול. ודע דאם נתוודע לו לאחר המילה שאין לו כמון בודאי מותר להביא אף דרך ר"ה ולשחוק ומ"מ אם אפשר לו לשנות בכל זה מבלי שיגיע מזה היזק לחולה צריך לשנות וכמו שנתבאר בסימן שכ"ח סי"ב:
כה סָעִיף ז (כה) ליתן עליה - כך היו רגילין והיא רפואה שמערבין וטורפין בקערה יין ושמן כדרך שטורפין ביצה בקערה [רש"י]:
כו סָעִיף ז (כו) לא יערבם וכו' אלא וכו' - פי' דאסור לערבם בקערה אלא נותנים זה בפ"ע על מקום המכה וזה בפ"ע על מקום המכה ועוד יש לפרש דתרוייהו בקערה אלא דנותנים זה בפ"ע ולא יערבם בידים אלא אם יתערבו יתערבו [כ"מ ממאירי] ועיין בה"ל:
כז סָעִיף ז (כז) כל אחד לבדו - כתב ב"י דלשאר חולים נמי אסור לערב [מ"א] ועיין בבה"ל דע"י שינוי לכו"ע שרי:
כח סָעִיף ח (כח) חלוק - כעין כיס דחוק שעושים ומכסים ראש הגיד עד העטרה וקושר שם שלא יחזור העור לכסות הגיד:
כט סָעִיף ח (כט) ואם וכו' - אפי' נודע זה קודם המילה אין דוחין המילה מפני זה [כ"מ ביו"ד רס"ו בהגר"א ע"ש]:
ל סָעִיף ח (ל) חצר אחרת - אבל דרך ר"ה אסור כיון שאינו דרך מלבוש ממש ודרך כרמלית מצדד הא"ר להתיר ע"ש:
לא סָעִיף ט (לא) לא נהגו - דנשתנו הטבעים:
לב סָעִיף ט (לב) ובמדינות אלו - כלומר דבמקומותינו אף כי אין הולד מסוכן כ"כ כמו בימיהם אכן עכ"פ צורך גדול יש בדבר לפיכך על רחיצה שקודם המילה הניחו על דינא דגמרא שמותר לרחצו בחמין שהוחמו מאתמול ולאחר המילה אין קפידא אם ימתינו עד מו"ש:
לג סָעִיף ט (לג) נוהגים לרחצו - ויזהר שלא ישרה סדין במים דשרייתו היא כיבוסו וע"י א"י אפשר שיש להקל וגם יזהר מסחיטת הסדין ואם נשפך החמין יכול לומר לא"י להביא מים שהוחמו בשביל א"י אבל לא יאמר לא"י להחם לכתחלה. תינוק שהיה חולה ונתרפא אוסר התשב"ץ למולו ביום ה' דשמא יצטרכו לחלל שבת עליו ביום ג' למילתו אבל הש"ך ביו"ד סוף סימן רס"ו והמ"א מתירין וכן הסכים הא"ר להתיר ואין מחמיצין את המצוה:
לד סָעִיף ט (לד) מכינים חמין וכו' - משמע דאם לא הכינו אסור להחם ע"י א"י דאין מחזיקין אותו בסתמא לחולה רק למצטער קצת אך אם הרופא אומר שצריך בודאי אין להחמיר בזה:
לה סָעִיף ט (לה) ולחלל עליו שבת - היינו אפילו להחם בעצמו:
לו סָעִיף י (לו) לא ימול - דחיישינן שמא יקלקל ונמצא מחלל שבת שלא במקום מצוה וה"ה אם לא פרע מעולם אסור לפרוע בשבת ג"כ מטעם זה. מוהל שבא ואמר שכבר מל פ"א בחול נאמן וא"צ להביא ראיה. ביו"ד סוף סימן רס"ו כתב בהג"ה שטוב להחמיר לכתחלה שלא ימולו שני מוהלין מילה אחת בשבת שזה ימול וזה יפרע אלא המל הוא עצמו יפרע אבל הרבה אחרונים כתבו שיש להקל בזה וכן המנהג בכל מדינת פולין תמיד הם שני מוהלים זה חותך וזה פורע בין בחול ובין בשבת ובחכמת אדם כלל קמ"ט כתב דעכ"פ לא יכבד שלשה בני אדם אלא הפורע יהיה המוצץ אבל בישועות יעקב דחה זה וכתב דהמציצה יכול להיות באחר דהוא ענין בפ"ע:
לז סָעִיף י (לז) בשבת - ולענין יו"ט אם הוא יו"ט שני של גליות בודאי יש להקל וביו"ט ראשון יש דעות בין האחרונים אך אם הוא יודע בעצמו שיכול למול ואין מוהל אחר בודאי אין להחמיר:
לח סָעִיף י (לח) מותר למול בשבת - ואפילו איכא אחר דמל זמנין טובא:
לט סָעִיף י (לט) אפילו וכו' - פי' לאפוקי ממאן דס"ל דאב בעצמו לא ימול בשבת היכא דאיכא אחרינא משום דלגבי דידיה הוי פסיק רישא דניחא ליה שהרי הוא מתקן את בנו קמ"ל דלא אמרינן הכי דגם לגבי אחרינא פסיק רישא דניחא ליה הוא שהרי הוא רוצה למולו ולזה קאתי ואפ"ה התירה התורה [תה"ד]:
א סָעִיף ג אם נגמרו וכו'. דאמרינן האי בר ז' הוא ואשהויי אשתהי:
ב סָעִיף ה בין השמשות. כתב ב"ח ובי"ד סי' רס"ו כתבתי דאם נולד שעה אחד מכ"ד קודם יציאת ג' כוכבים בינונים נימול ביום ו' ולאחר מכאן ספקא הוי ונמול ביו' א' ואף על גב דבסי' רס"א כתבתי דיש להחמיר לקבל שבת מסוף שעה כ"ב לענין מילה אינו כן עכ"ל הב"ח וצ"ע דהוא בעצמו פסק בי"ד ג' רביעי מיל קודם צ"ה הוי ב"ה וידוע דהם פחות מרביעית שעה כמ"ש סי' תנ"ט ואפשר ששגג לפום ריהטא וסבר שהוא ג' מיל והעיקר כמ"ש סי' רס"ו ס"ט בי"ד דמשתשקע החמה הוי ספק והיינו סוף השקיעה והוא ג' רביעי מיל כמש"ל סימן רס"א והוא לערך רביעית שעה קודם צ"ה ואם נולד קודם לכן מוהלין ביום ו' דהא אפי' לענין מלאכה דהוי איסור סקילה פסקינן הכי כמש"ל וכ"פ בס' מ"כ במ"ה מ"ב פ"ה וכ"כ רדב"ז ח"א רפ"ב ואם נולד בשבת שעה רביעית קודם הליל' כתב דנ"ל להלכה למולו בשבת אבל לא למעשה אא"כ יסכימו בזה רוב חכמי ישראל כי איני רוצה לסמוך על דעתי בענין חילול שבת החמורה ומשמע מדבריו דספק שלו לפי שנהגו כל ישראל במקומו לקבל שבת משתשקע החמה א"כ ה"ה לענין מ"ש אבל במדינתינו לפעמים אין מקבלין שבת עד סמוך לרביעית שעה לצ"ה כמ"ש סי' רס"א א"כ ה"ה לענין מילה יש לסמוך על זה למולו בשבת דהא כל גדולי הפוסקים סוברין כן:
ג סָעִיף ה ונולד כשהוא מהול. מ"כ צ"ע למה לא נהגו עתה לראות אחר זה וצ"ל כמ"ש הב"ח בי"ד סי' רס"ד דצריך שירא' מהול אפי' שלא בשעת קישוי ע"ש וה"נ אם לא נרא' מהול שלא בשעת קישוי מוהלין בשב' עכ"ל וצ"ע אם יש לסמוך ע"ז לחלל שבת החמור:
ד סָעִיף ה שתי ערלות. ב' עורות זעג"ז (רש"י ורמב"ם):
ה סָעִיף ו איזמל מע"ש כו'. כתו' בי"ד סי' רס"ו דמות' לטלטל הסכין לאחר המילה וכו' והוא מרי"ו נ"א ח"ב וז"ל מותר לטלטל הסכין להחזירו לאחר המילה דמאחר שטלטל הכלי בהיתר מחזירו לאיזו מקו' שירצ' וכ"כ הרמב"ן עכ"ל, כוונתו דקי"ל דכל מוקצ' שהוא בידו מטלטלו לאיזו מקום שירצה וכמ"ש סי' ש"ח ס"ג אבל לאחר שהניחו מידו אסור לטלטלו כמ"ש רסי' ש"ח וכ"כ מהרי"ל וכ"כ רש"ל בתשובה וביש"ש בביצ' פ"ג בשם מהר"א מפראג אלא שהוא חולק עליו וסובר אין מוקצ' לחצי שבת ע"ש ול"נ להחמיר וכ"מ ססי' תצ"ט דהא עלי הוי מוקצה מחמת חסרון כיס כדאי' בגמ' דף קכ"ג ומותר לטלטלו לקצב עליו בשר לצורך י"ט ואח"כ אסו' לטלטלו ה"נ ל"ש וכ"מ ממ"ש סס"י תרנ"א בשם הירוש' והא דקי"ל דאין מוקצה לחצי שבת היינו בדברים שאסורים מחמת שהקצה אותם מדעתו אמרינן כיון שהיה דעתו עליהם ב"ה שרי היכא דהדר ואחזו כמ"ש סי' ש"י אבל הכא לאחר שמל בו חזר לאיסורו דמוקצה מחמת חסרון כיס הוא והוי כפירות שהיו ראוין ב"ה ועכשיו אינם ראוי' דאסור לטלטל' ה"נ כן וכן כלי שמלאכתו לאיסו' שנשתמש בו היתר אסו' אח"כ לטלטל' מחמה לצל מהאי טעמא דיש לו דין כלי שמלאכתו לאיסור, וכן משמע בהדיא ממ"ש סי' תקכ"ו ס"ו בשם הרמב"ן ה"נ אף על פי שנשתמש בו להיתר מ"מ ה"ל דין כלי שמוקצ' מחמת חסרון כיס, וכ' המבי"ט ח"ג סימן פ"ט מי שרחץ הסכין אחר המילה איכא איסורא כיון שאינו לצורך שבת (עסי' שכ"ג ס"ו) אבל מוקצה ליכא כיון שעודו בידו עכ"ל לכן יש להחמי' שלא יניחנו מידו עד שיוליכנו לביתו להצניעו, כ' ב"י אסור להוצי' התינוק מביתו לחצר אל האזמל ועסי' ש"ח סמ"א דע"י עכו"ם שרי כיון דליכא ר"ה, ופשוט דאסור להביא התינוק לבהכ"נ דרך חצר שאינו מעורבת אפי' ע"י עכו"ם דהא יכולין למולו בביתו, והרבה פעמים מלין בבית כשיש צינה (עסי' תרכ"א ס"ב) ועסי' רע"ו ס"ב דיש מקילין אפילו במלאכה דאורייתא: ונ"ל דבמילה יש לסמוך עלייהו אם א"א בע"א:
ו סָעִיף ז לא יערבם. כתב ב"י דלשאר חולים נמי אסור לערב ע"ש:
ז סָעִיף ח חלוק. כעין כיס דחוק שעושים ומכסים ראש הגיד עד העטרה וקושר שם שלא יחזיר העור לכסות הגיד:
ח סָעִיף ח חצר אחרת. אבל דרך ר"ה אסור עססי' ש"א:
ט סָעִיף ט ובמדינות אלו וכו'. ובאגודה פ' הדר כתב שנוהגין להטמין חמין לרחצו ולא ישרו סדין דהוי כבוס או ישים עכו"ם הסדין תוך המים ואם נשפך החמין יאמר לעכו"ם להביא מים שהוחמו בשביל עכו"ם ולא יאמר לעכו"ם להחם בשבילו, כ' ב"י בי"ד סי' רס"ד בשם רשב"ץ שתינוק שהיה חולה ונתרפא לא ימולו ביום ה' דשמא יצטרכו לחלל שבת ביום ג' כמ"ש סי' רמ"ח גבי ספינה וכתב ראב"ח דלדבריו אף ביום ד' אסור ול"נ דשרי וכן המנהג פשוט בקונשטנטינא אבל ביום ה' וביום ו' נוהגין איסור עכ"ל כ"ה וע' בש"ך ובט"ז שם ול"נ דבזמן הזה שאין רוחצין אותו ליכא למיחש לזה דלא שכיח כלל שיחללו עליו שבת וגם ראב"ח מהסס בדין זה לכן אין להתרשל בדבר מצוה ולא ידעתי למה כתב לדבריו אף ביום ד' אסור דהא כשמלין ביום ד' חל יום רביעי בשבת ליכא למיחש אבל בספינה לעולם איכא למיחש לסכנה:
י סָעִיף י שלא מל. ונ"ל דה"ה אם מל ולא פרע לעולם אסור לפרוע בשבת וטעם אחד להם:
א סָעִיף ה בין השמשות. עיין מ"א שהעלה דאם נולד רביע שעה קודם צאת הכוכבים הוי ספק ואם נולד קודם לכן מוהלין ביום ו'. ואם נולד בשבת רביעית שעה קודם הלילה מוהלין בשבת ע"ש ובהרדב"ז סי' רפ"ב כתב תינוק שנולד ע"ש אחר שקיעת החמה קודם שנראו ג' כוכבים בינונים אם הדבר ספק אם נולד קודם הסוף שקיעה או אחר סוף השקיעה וקודם שנראו ג' כוכבים כיון דאיכא תלתא ספיקא ידחה לעשירי ע"ש ועיין בסוף ספר דרכי נועם קונטרס גדול ממלחמות מצוה בכל פרטי דינים וחלוקים רבים באורך. ועיין בשו"ת הב"ח סי' קנ"ד. ומהרמ"ש סי' מ"א:
ב סָעִיף ה כשהוא מהול. צ"ע למה לא נהגו עתה לראות אחר זה. ונ"ל כמ"ש הב"ח ביו"ד סי' רס"ד דצריך שיראה מהול אפילו שלא בשעת קישוי ע"ש. וה"נ אם לא נראה מהול שלא בשעת קישוי מוהלין בשבת. וצ"ע אם יש לסמוך ע"ז לחלל שבת החמור מ"א. (ועיין בש"ך ליו"ד ס"ס רס"ד ועיין יו"ד סי' רס"ג דאם יש ערלה כבושה פי' העור נדבק מאד בבשר דוחה שבת ובתשובת מבי"ט ח"א סי' פ"ט כתב דאם יש בו ציצין המעכבין המילה דוחה. ובאגודה פרק ר"א דמילה כ' נולד מהול בשבת טוב למולו ביום שלאחריו ע"כ משמע דס"ל דלא הוי איסורא כשמל בשבת אך צ"ע דהא ש"ס ערוכה בשבת קל"ה שאין דוחה שבת ודוחק גדול לפרש האגודה בענין אחר ע"ש ורי"ף מסופק בו וכ"כ מהרי"ל עיין בס' אליהו רבה):
ג סָעִיף ו איזמל. עמ"ש בסי' ש"י ס"ג אם יש לטלטל האיזמל לאחר המילה ועיין מ"א:
ד סָעִיף ו אומר לעכו"ם. עיין סי' רס"ו ס"ו מש"ש מדין הוצאת התינוק ועיין מ"א:
ה סָעִיף ז לא יערבם. כתב הב"י דלשאר חולים נמי אסור לערב ע"ש:
ו סָעִיף ט ורוחצים. ולא ישרו סדין דהוה כיבוס או ישים עכו"ם הסדין תוך המים ואם נשפך החמין יאמר לעכו"ם להביא מים שהוחמו בשביל עכו"ם ולא יאמר לעכו"ם להחם בשבילו כתב בי"ד ססי' רס"ז משום הרשב"ץ דתינוק שהיה חולה ולא נימול בזמנו ונתרפא לא ימולו ביום ה' דשמא יצטרכו לחלל שבת ביום שלישי למילתו וגם ביום ו' נהגו איסור ע"ש ועיין מש"ש הש"ך והט"ז ועיין בכנה"ג. וכתב המ"א ול"נ דבזמן הזה שאין רוחצין אותו ליכא למיחש לזה דלא שכיח כלל שיחללו עליו שבת לכך אין להתרשל בדבר מצוה ע"ש:
ז סָעִיף י לא ימול. ונ"ל דה"ה אם מל ולא פרע מעולם אסור לפרוע בשבת וטעם אחד להם מ"א. ועיין בתשובת חות יאיר סימן קנ"ח. מוהל שבא למול בשבת ואמר שכבר מל פעם א' בחול נאמן וא"צ להביא ראיה. נאמן שמואל סי' י"ט. ועיין בי"ד סי' רס"ו שלא ימולו ב' מוהלין מילה אחת בשבת שזה ימול וזה יפרע אלא המל הוא עצמו יפרע ועיין מש"ש הט"ז בס"ק י"א. ונוהגין כפסק הש"ע ועיין דבר שמואל סי' ס"ד:
א סָעִיף ה (ס"ק ב) ב"ה כו' וידוע דהיא פחות מרביעית שעה כמ"ש סי' תצ"ט דשיעור מיל הוא רביעית שעה וחלק עשרים משעה. והיא לערך רביעית שעה: והב"ח גופי' בתשו' סי' קנ"ד כ' שליש שעה ואפשר ס"ל כמ"ד שיעור מיל הוא שני חומשי שעה א"כ ג' רביע מיל הוא קרוב לשליש שעה: דהא אפי' לענין מלאכה כו' ר"ל דהא מותר בע"ש לעשות מלאכה עד זמן ג' רביע מיל קודם הלילה רק שיוסיף זמן מעט משום תוס' שבת כמ"ש לעיל סי' רס"א כ"ש לענין מילה שיהיה נקרא יום עד זמן ההיא: לקבל שבת משתשקע כו' א"כ ה"ה לענין מ"ש. ר"ל כיון דבע"ש מקבלים שבת משתשקע החמ' אע"ג דאין כוונתם רק משום תוס' שבת ולא שחשבוהו ללילה מ"מ נראה דגבייהו הוי לילה א"כ ה"ה במ"ש ר"ל אע"ג דבמ"ש אין מתפללים כ"א בלילה ממש וגם אסורים במלאכה עד צ"ה מ"מ אולי לענין מילה יש לחשבו לילה להחמיר: ועיין בש"ך י"ד ר"ס קצ"ו דאינו תלוי כלל בקבלת שבת ועיין בש"ע ס"ס רס"ב:
ב סָעִיף ה (ס"ק ג) ונולד כו' לראות אח"ז שמא יהיה נראה מהול אחר קישוי וא"כ אע"ג שעת' בלי קישוי אינו נראה מהול מ"מ נולד מהול מקרי ואסור למולו בשבת:
ג סָעִיף ה (ס"ק ד') שתי ערלות ב' עורות זה על גב זה. ראיתי בתשובת פנים מאירות ח"ב ס"ס ל"א וז"ל באתי להזכיר הא דכתב בש"ע א"ח סי' של"א מי שי"ל שני ערלות אין מילתן דוחה שבת. וכ' מ"א פי' ב' עורות זה ע"ג זה רש"י ורמב"ם והעולם נכשלים בזה וראוי להזהיר למוהל כשרואים שני עורות זה ע"ג זה שלא יפרעו עור בשבת וימתינו עד אחר השבת דאין כאן סכנה כלל אם לא יפרע עד אחר השבת עכ"ל. משמע מדבריו שהבין דב' עורות הללו ר"ל עורות הפריעה ומ"ש ימתינו עד אחר השבת כו' משמע שכוונתו שיפרעו ביום א' דבמוצאי שבת א"א דהא קי"ל אפי' מילה שלא בזמנה צריך להיות דוקא ביום וכיון דעור הפריעה היא דקה ואם ימתינו כל כך היא נדבקת מאד בהגיד ואי אפשר לפורעו ואפשר להבי' התינוק לידי סכנה ויהיה התינוק נשאר ערל כל ימיו: ויותר נראה לפי עניות דעתי שר"ל שני עורות עליונים שהן נקראים סתם עור אבל מה שפורעי' במקומות רבים נקראו קרום (גם לפעמים קורין אותו עור) ולא תקשה לך איך נידע זה שיש תחת עור עליונה עוד עור אחרת י"ל משכחת לה שי"ל עור א' המכסה כל הגיד ואין לו בו כ"א נקב קטן שממנו יוצא השתן כדרך ערלת כל התינוקות ועוד י"ל ערלה אחרת ע"ג והיא פתוחה למעלה הרבה וכן מצינו בתינוקות שאין להם כ"א עור א' אך אותו העור פתוחה למעלה הרבה במקום יציאת השתן בראש הגיד ותחת אותו העור הגיד נראה מהול אבל זה שיש להם שני ערלות היינו שיש להם ערלה א' כדרך כל התינוקות סתומה ואיננה פתוחה כ"א במקום יציאת השתן וע"ג עוד עור שמכסה הגיד רק בראש הגיד במקום יציאת השתן היא פתוחה הרבה עי"ז רואים שיש שני עורות שצריך לחתוך שתיהן:
ד סָעִיף ו (ס"ק ה) אזמל כו' והוא מרי"ו כו' ר"ל דרמ"א שם בי"ד הבין כן מדברי רי"ו דאיזמל לאחר המילה מותר לטלטלו אבל מ"א הביא ל' רי"ו ומפרש דברי רי"ו באופן אחר. אלא שהוא חולק כו' ר"ל ניהו דגם מהרש"ל פי' כן לדברי רי"ו כמ"ש מ"א מ"מ חולק על רי"ו גופי' ומתיר לטלטלו אפי' הניחו מידו: ואין מוקצה לח"ש ר"ל כיון דבין השמשות לא היה מוקצה דהא היה צריך לו למול אע"ג דעכשיו שכבר מל אין לו בו צורך לית ביה משום מוקצה כיון דבמקצת שבת היה ראוי קודם המילה: ול"נ להחמיר כו' דאין זה ענין לאין מוקצה לח"ש וכמו שמבאר מ"א אח"ז סי' תרנ"א בשם הירוש' דלאחר שבירך על הלולב ויצא בו ואח"ז הניחו לארץ אסור לטלטלו משום מוקצה אלמא דכה"ג אינו בגדר אין מוקצה לח"ש: והא דקי"ל כו' היכי דהדר ואחזי כמ"ש סי' ש"י ר"ל תאנים שהיו ב"ה לחים והיו ראוים לאכילה אח"ז התחילו להתיבש ואז מסריחים ואין ראוים לאכילה אח"ז נתיבשו לגמרי ושוב ראוים לאכילה כהאי גוונא אמרי' אין מוקצה לח"ש כיון דאין הקצאתן כ"א משום דאין ראוים לאכילה הא השתא ראוים בשלמא אי לא היו ראוים בין השמשות גם עכשיו דראוי' הוי מוקצה כיון דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא אבל כיון דהוי ראוים ב"ה א"א לומר בו דין מוקצה כ"א משום דבתחלת השבת לא היו ראוים ע"ז אמרו אין מוקצה לח"ש אבל אזמל דהקצאתו משום ח"כ א"כ ניהו דעד אחר המילה לא היה מוקצה מ"מ אח"כ חוזר לאיסורו דגם עכשיו הוא מוקצה מחמת חסרון כיס והוי כפירות שהיו ראוים כו': מחמה לצל דלצורך גופו או מקומו מותר לטלטל כלי שמלאכתו לאיסור כמ"ש ר"ס ש"ח. וכ"מ כו' בשם הרמב"ן שהתיר לטלטל כלי קבורה אחר הקבורה דאפשר שיהיו עדיין היום ראוים למת אחר ח"ו אבל לולי זאת היה אסור אע"ג דעד הקבורה הי' מותר לטלטלן וא"כ ה"ה באזמל כיון דאחר המילה יודע שלא יצטרך לו עוד היום אסור לטלטלו. וכ' המבי"ט כו' כיון שעודו בידו מזה מביא מ"א ראיה לדבריו דלא התיר הטלטול כ"א בעודו בידו ולא הניחו לכן יש להחמיר כו' והט"ז בי"ד סי' רס"ו כ' טעם אחר להתיר הטלטול וז"ל דאי היה צריך להשליך האזמל אח"כ ויהיה אבוד ודאי ממנע ולא מהיל וזה עדיף טפי מהנך ג' דברים כו' שהתירו סופן משום תחלתן כו' וע"כ נראה דלא התיר הרמב"ן אלא להצניע באותו חדר שמל שם שלא יהיה אבוד. אבל לא למקום אחר כו' כיון שסגי בלא"ה כו' וסיים ואפי' לפני המילה אין לטלטל בחנם כל שא"צ המילה עכ"ל הנה גם הט"ז ע"כ לא אסיק אדעתיה התיר' דמ"א דכל מוקצה שהוא בידו מטלטלו כו' דלסברת מ"א כ"ז שלא הניחו מידו מותר לטלטלו לכל מקום שירצה ולאו דוקא באותו חדר ואם כבר הניחו מידו שוב אסור לטלטלו אפי' להצניעו באותו חדר וא"ל להתיר סופן משום תחלתן דלמא ממנע ולא מהיל כדי שלא יאבד הסכין הא אפשר לו למול ולא להניח האזמל עד שיצניעו אולם במוהל א' שעושה החיתוך וגם הפריעה דע"כ צריך להניח האזמל אחר החיתוך י"ל להתיר משום תחלתן (ואע"ג דאפשר למול ע"י שני מוהלים ובעל החיתוך יאחז האזמל בידו ז"א דודאי עדיף שיעשה הכל מוהל א' דהא לדעת הרב"י סוף הלכות מילה אסור לשני בני אדם למול בשבת ע"ש) וכיון דהותר לו משום תחלתן ליטול שוב האזמל מותר אח"כ בהיותו בידו להביאו לאיזה מקום שירצה וא"צ להצניעו דוקא באותו חדר לדעת מ"א. ובס' א"ר כ' וז"ל ומ"א מתיר כ"ז שהוא בידו כו' ולפ"ז כשיש מוהל א' וע"כ צריך להניח הסכין כדי שיפרע אסור לטלטלו לכן טוב שיתן ליד אדם אחר וכה"ג אית' בירוש' כו' לענין טלטול לולב עכ"ל. והנה הירושלמי אינו ת"י ולא הבנתי דבריו מה יועיל בזה שיתננו לאדם אחר דכמו שאם הניחו מידו אסור לטלטלו לדעת מ"א ה"ה דאסור ליתנו לאדם אחר דדוק' הוא שכבר הוא בידו מותר לטלטלו וא"צ להשליכו אבל הנתינה לאדם אחר האיך הותר הא לגבי אחר הוא טלטול חדש ואיך שרי לאחר לטלטל המוקצה. לכן כשיש מוהל א' אין להתיר כ"א משום תחלתן כנ"ל א"כ יכול להניחו אחר החיתוך ושוב לטלו כנ"ל: כ' ב"י אסור להוציא התינוק כו' ר"ל ל"מ דאסור להוציא האזמל להביאו אצל התינוק אלא אפי' להוציא התינוק דס"ד דלית ביה איסור' דחי נושא את עצמו והטעם דאסור לזה כ' מ"א עיין סי' שי"ח דבקטן כהאי לא אמרי' חי נושא את עצמו. וע"י גוי שרי כיון דליכא ר"ה וה"ל שבות דשבות מ"מ נלע"ד דטוב להביא האזמל אצל התינוק דאם יביא התינוק אצל האזמל יהיה צריך אחר המילה להתיר שבות דשבות להחזיר התינוק אצל האם אז ודאי ליכא למימר חי נושא את עצמו משא"כ כשיביא האזמל אל התינוק יניחנו שם עד אחר השבת: ועיין סי' רע"ו כו' ונ"ל דלענין מילה יש לסמוך עליהם אם אי אפשר בע"א והקשה בספר א"ר וזה לשונו וקשה הא כ' שם דוקא שגופו נהנה ממנו כו' ולפי מ"ש לעיל סי' רע"ו ס"ק ח' לפרש דברי מ"א שכ' זה בשם מ"ב דוקא שגופו כו' אבל כו' שיבנה בה"כ אסור וכ' עליו וכ"מ ס"פ ט"ו דבשבת כו' שהכוונה שכ"מ דהדין דין אמת שאסור לומר לגוי לבנות לו בה"כ משום דהוי שבות רחוקה אבל לא מטעם מ"ב הואיל ואין הגוף נהנה מדלא כתב ועוד טעם אחר כדאי' פרק ט"ו דשבת וא"כ א"ש כאן. כתב הט"ז לעיל סי' רס"ו ס"ק ד' דהמוליכים לתינוק לבה"כ במקום שאסור לטלטל ומוליכים התינוק פחות מד"א דאם אדם א' נושא אותו עד לבה"כ צריך כל פעם בכל פחות מד"א לישב או לעמוד לפוש (וע' במ"א סי' רס"ו ס"ק ט') אבל אם נעשה ע"י שני ב"א וכ"א מוליכו פחות מד"א א"צ לישב. עוד כ' דמ"מ ל"מ היתר זה מה שמוציאו מן הבית שהוא רה"י לכרמלית וכן מה שמכניסו מכרמלית לבה"כ דהוי רה"י ולכן צ"ל ההוצא' מן הבית וכן ההכנס' לבה"כ ע"י גוי עכת"ד. ונלע"ד כשהגוי מוציא התינוק מן הבית לא יתננו ישראל לגוי דא"כ עביד ישראל העקירה אלא הגוי בעצמו יטול התינוק ממקום שהוא מונח וכן כשמכניסו לבה"כ יניחנו הגוי על מקום א' ולא יטלנו ישראל מיד גוי דא"כ עביד ישראל ההנח' ולא די כשיעמוד הגוי בבה"כ לפוש ואח"ז יטלנו מידו ישראל מ"מ איכא למגזר שמא יקחנו ישראל מידו קודם שיעמוד לפוש כמ"ש מ"א כה"ג סי' ש"ז ס"ך לענין אגרת שמביא גוי וכ"ז לדעת מ"א בא"א למול תוך הבית אבל באפשר למול תוך הבית צריך למול תוך הבית דשבות דפחות מד"א חמיר משבות אחר ע"ל סי' שמ"ט:
ה סָעִיף ז (ס"ק ו') לא כו' דלשאר חולי כו' ר"ל דכ' הרב"י דבגמ' משמע דוקא לערבן הרבה אסור אבל לערבן מעט שרי ולמה לא כתבו הפוסקים היתר זה לכן מסיק דעד כאן לא אמר הש"ס דלערב מעט ולא לערבן יפה יפה דמותר אלא לר"מ דס"ל דבשאר חולה כה"ג שרי אבל לדידן דקי"ל כרבנן דר"מ דס"ל דבשאר חולה אפי' לערבו מעט אסור ה"ה במילה:
ו סָעִיף ח (ס"ק ח) חצר כו' ר"ה אסור וה"ט ניהו דכרכו על אצבעו מ"מ לא הוי דרך מלבוש ממש וניהו דבחצר שלא נשתתפו הותר כיון דליכא רק אסיר' דרבנן אבל בר"ה דאיכ' איסור תורה לא. ואולי לדידן דל"ל ר"ה יש להקל. או מ"מ חמיר מחצר שלא נשתתפו:
ז סָעִיף ט (ס"ק ט) ובמדינות כו' דהוי כיבוס דשרייתו זו היא כבוסו כדלעיל סי' ש"ב ס"ט גבי ספינה: דאסור לפרוש בספינה מיום ד' ואילך. וס"ל הטעם כאותן הפוסקים שכתב הטעם פן יצטרך לחלל שבת והוי כאלו התנה לחלל שבת. אף ביום ד' אסור כמו בספינה. וע' בש"ך שהוכיח מהמשנה דלא כרשב"ץ וכ' דנרא' עיקר לדינ' דלא כרשב"ץ: ול"נ דבזה"ז ר"ל אפי' לדעת הרשב"ץ מ"מ בזה"ז גם רשב"ץ מודה: ולא ידעתי כו' יום ד' בשבת ול"ל ר"ל דל"ל תו לסכנה ביום ד' דדוקא עד יום ג' למילתו הוא מסוכן. וא"כ כשמלין ביום ד' וחל יום ד' בשבת לא יצטרכו לחלל עליו השבת משא"כ ספינה לעולם איכא סכנה ויש לחוש שיצטרך לחלל שבת. אלא דביום ג' מותר לפרוש דעד יום ד' שייך לשבת שעבר ולא הוי כאלו התנה לחלל שבת ומיום ד' ואילך שייך לשבת הבא' והוה כאלו התנה לחלל שבת וכמו שכתב לעיל סי' רמ"ח:
ח סָעִיף י (ס"ק י) שלא מל כו' וטעם א' להם דעדיין אינו בקי באומנות המילה וא"ל שמא יקלקל ויחלל שבת בחנם משא"כ אם מל או פרע פעם א' סגי ולא בעי' שיתחזק ג' פעמים דאי לאו דקים ליה בנפשיה דודאי לא יקלקל לא הוי מחית נפשיה לספיקא דחילול שבת. והא דכתב בש"ע אפי' אבי הבן דס"ד דגביה אבי הבן ודאי דעתו לתקן וגם הוי פ"ר דניחא ליה משא"כ אחר קמ"ל וע"ש:
א סָעִיף ג ס"ג בן ח' אם כו'. ע"ש קל"ה א' קל"ו א' ופ"ח דיבמות פ' א' ב' והנה תוס' שם ושם כ' דרשב"ג ורבנן בתרתי פליגי בודאי בן שמונה דלרבנן ודאי נפל הוא ואינו יוצא מידי נפל עד עשרים שנה לר' אבהו ובספק וסתם ולדות ס"ל דודאי של קיימא הוא דהלך אחר רוב נשים כמ"ש שם ל"ז א' אי לימא כו' ולרשב"ג בשניהם ספק נפל עד שלשים יום ולאחר שלשים יום ה"ז ודאי בן קיימא בשניהם דסוגיא דיבמות מ' דפליגי בודאי בן ח' ובסוגיא דשבת ובש"מ מ' דבספק פליגי כמ"ש וכ"כ כל הפוסקים וכ' הרמב"ן ביבמות שם דבין לרבנן בין לרשב"ג אין חילוק כלל בין גמרו או לא וכן מ' שם ושם שלא הזכירו גמרו כלל אלא רבי בלבד רק בבן שמנה ודאי דהוא לרשב"ג ספק דוקא בגמרו הא לא גמרו הוי ודאי נפל דאל"כ ודאי נפל שיהא כאבן כו' לרשב"ג לא משכחת לה ורבי ס"ל דבגמרו יוצא מתורת ודאי אבל מתורת ספק לא ואינו ידוע זמנו לרבי שיצא מתורת ספק ודעת רבי הוא ס' שלישית וכ"כ הריב"ש בסי' תמ"ו אלא שכ' דלרבי בגמרו הוא ודאי בן קיימא ואין נ"מ בזה לדינא דאין הלכה כרבי כמ"ש ביבמות שם כמאן כרבי כו' וג"כ כ' הריב"ש דלרבנן בספק לא הוי בן קיימא עד שגמרו ובזה נראין דברי הרמב"ן דאין חילוק כנ"ל ונ"מ בזה לאשת כהן דסמכינן ארבנן כמש"ש ל"ז א' באשת כהן כיון דלא אפשר כו' ובשבת קל"ו א' אמר אביי פיהק ומת דכ"ע ל"פ נו' וא"כ בפיהק לכ"ע נפל ואפי' באשת כהן חולצת וה"ה חלה לדעת קצת מפרשים כמ"ש הר' יונה והרא"ש אלא שהרב אלפס השמיט הא דאביי וכן הרמב"ם וש"ע ופסקו דכל ספק בן ט' אינה חולצת באשת כהן דס"ל דרבא דקאמר אם אשת כהן כו' ולא חילק בין פיהק פליג אאביי והלכה כרבא ובכלו חדשיו בודאי כגון שבעל ופירש אפי' רשב"ג מודה דמיד הוי בן קיימא כמ"ש בשבת שם ובנדה מ"ד ב' וכלו חדשיו להרמב"ם דוקא בן ט' חדשים גמורים וכ"פ בש"ע וכמש"ש ל"ח א' ב' אמר שמואל אין אשה כו' כחסידים הראשונים אמר מר זוטרא כו' אמר מר זוטרא אפי' כו' מ' דכולהו ס"ל כן וכן סוגיא דיבמות ל"ו א' מ' כן אע"ג דהרמב"ן חולק עליו ופ' כר' יהודה בנדה שם אלא שריטב"א פ' דעכשיו נשתנה הטבע ורואים שהוא בן קיימא ויולדות אפי' יום א' בחודש התשיעי וכ"כ ב"ה בא"ע סי' קנ"ו ס"ד וכמ"ש תוס' בבהמה שנשתנו עכשיו דאמרינן בבכורות י"ט ב' פרה וחמור כו' נמצא בכלו חדשיו לכ"ע בן קיימא הוא ובן ח' ודאי או ספק לרשב"ג עד שלשים יום ספק רק בן ח' ודאי ולא גמרו הוי ודאי נפל ואם שהה שלשים יום בכ"ע ודאי בן קיימא בין בן ח' או ספק בין גמרו או לא ובשבת קל"ו א' איפסק הלכתא כרשב"ג ומפרשים אף לענין בן ח' ודאי בכ"ע הלכה כמותו אלא דבאשת כהן סמכינן ארבנן דס"ל דודאי בן קיימא בין גמרו או לא אבל בבן ח' לעולם חולצת וז"ל הרמב"ן ביבמות בקוצר כלו חדשיו ולד מעליא הוא לא כלו ולא גמרו נפל גמור גמרו ספק אינו ידוע אם כלו בין גמרו בין לא גמרו הוא ספק שהה למ"ד יום לעולם כחתן שלם לכ"ד ובאשת כהן כו' כמש"ל וע' במ"מ פ"א מה' יבום הביא דבריו אבל הרמב"ם אחז לו שיטה אחרת דבפ"א מה' מילה כ' בן ח' אם שלם בשערו וצפרניו ה"ז ולד שלם בן ז' הוא אלא שנשתהא ומותר לטלטלו ואינו כאבן ומלין אותו בשבת ואם אינו שלם הרי זה בן ח' ודאי וה"ה כאבן ואסור לטלטלו ואעפ"כ אם שהה ה"ה כשאר הנולדים לכ"ד דכל ששהה ל' יום אינו נפל בן ז' אם נולד שלם ה"ז של קיימא ומלין אותו בשבת ספק בן ז' ספק בן ח' מלין אותו בשבת ממ"נ כו' ופסק בשניהם לקולא כרבי וכרשב"ג ומ"ש בן ז' שלם כ' דל"ד וע' בטי"ד וב"י סי' רס"ו. אבל בשאר מקומות לא הזכיר כלל הא דרבי וג"כ בשאר דברים נראין כסותרין דבריו שבפ"ב מה' רוצח כ' דנולד לפחות מט' חדשים ההורגו פטור עד ששהה ל' יום. ופ"א מה' יבום כ' אם לא נודע שכלו חדשיו עד ל' יום ה"ז ספק ואם שהה ל' יום ה"ז בן קיימא ופטורה כו'. ובפ"א מה' שמחות כ' הנפלים אין מתאבלין עליהם וכל שלא שהה ל' יום ה"ז נפל אם אינו ידוע שכלו חדשיו בן שמנה אף לאחר ל' יום ה"ז נפל ואין כו'. ובפ"א מה' נחלות כ' אפי' קטן בן יומו ולא כלו חדשיו ה"ז נוחל ומנחיל הואיל וחי שעה אחת: והענין הוא כמ"ש בפ"א מה' יבום מן התורה אם יצא הולד חי לאויר העולם אפי' מת בשעה שנולד פטורה כו' אבל מד"ס עד שיודע בודאי שכלו חדשיו או שישהה שלשים יום ואם לאו ה"ז ספק וצריכה חליצה מד"ס לכן בדין נחלות אוקמוהו אדין תורה דבדיני ממונות קולא לזה וחומרא לזה ובשאר מקומות פ' כרשב"ג רק באבל דקי"ל הלכה כדברי המיקל באבל פ' בודאי כרבנן דאף לאחר ל' יום הרי זה נפל ובמילה כיון דחומרא בעלמא דממ"נ מלין אותו רק משום טלטול פסק כדברי רבי ורשב"ג לקולא וס"ל דדברי רבי לא אתמר אלא לענין מילה כמ"ש ביבמות שם ולכן לא הזכיר דבריו בשאר מקומות ופ' כרשב"ג אף ברוצח וע' מ"מ פ"א מה' יבום ובב"י ח"מ סי' רע"ו ולמד הרמב"ם מדאמרינן באשת כהן דאינה חולצת ושרינן איסורא דאורייתא ויותר היה נראה להתיר חליצה לבעלה שהוא דרבנן ולמד מזה שמדין תורה א"צ חליצה וע' בתוס' שם ובש"ע פסק כהרמב"ם שבח"מ סי' רע"ו פ' שם כדבריו בהל' נחלות ובא"ע סי' קנ"ו ס"ד העתיק דברי רמב"ם בפ"א מהל' יבום ובש"ע י"ד סי' שע"ד ס"ח כ' ג"כ כדברי הרמב"ם פ"א שם והוסיף שעד ל' יום אפי' גמרו שערו וצפרניו כו' והוא מדברי הרמב"ן יטי"ד שם וכשיטתו כנ"ל וענ"י ביבמות שם וט"ס שם וגם הרמב"ם יודה בזה כנ"ל אבל במילה כ' שדעת הרי"ף ורא"ש שלא כתב הא דרב אדא דאמר מלין אותו ממה נפשך שמע מינה דלא סבירא ליה הא דרב אדא וקושיית הגמ' מימהל היכי מהלינן בשגמרו דמש"ה מהלינן כמ"ש ביבמות וכ"כ הרי"ף שם ורב אדא הוא דאצטריך לדחוקי כך אבל אנן דס"ל כאוקימתא דיבמות וז"ש כאן אפי' אם הוא ספק כו' וכ"כ בי"ד סי' רס"ו אבל ב"ה כ' שם כדעת הרמב"ם וטור דאפי' לא גמרו מלין אותו ממ"נ בספק בן ח' ובגמרו אפי' ודאי בן ח' סמכינן ארבי אבל מ"ש בסי' ש"ל ס"ז דבגמרו בין ספק בין ודאי מחללין עליו שבת צ"ע ואפשר משום דספק נפשות להקל וסמכינן ארבי אלא דא"כ בספק אפי' לא גמרו הל"ל דמחללין כמו באשת כהן דסמכינן ארבנן וא"ל דס"ל כדעת הריב"ש דבלא גמרו אף רבנן מודו דא"כ הל"ל באשת כהן ג"כ דוקא גמרו וע' ספ"ק דערכין דאף על הספק מחללין וע' ר"ן פ' בתרא דיומא ומ"ש מ"א שם משום דאיכא ריעותא דלא גמרו מש"ה אין מחללין לדעת הרמב"ן וכ"פ בש"ע א"ה סי' קס"ד ס"ז דבאשת כהן לעולם אין חולצת ולא חילק בין גמרו או לא ה"ה כאן ואף לרשב"ג כיון דספק הוא מחללין כנ"ל ובספק נפשות מקילינן יותר מבכ"מ. וגם דברי הטוא"ה וב"ה בסי' קנ"ו ס"ד צ"ע דכ' דאפי' בסתם ולדות אין פוטר עד שיהיה בן שלשים יום וגמרו שערו וצפרניו דזהו דלא כחד ואף לדעת התו' שכ' ביבמות שם ובשבת שם דרבי ורשב"ג ל"פ אלא דשניהם בעינן ל' יום וגמרו היינו בודאי בן ח' אבל בספק כ' דא"צ וע"ש בתו' דשבת ד"ה מימהל. וא"ת היכי פשיט כו' וי"ל דא"כ הל"ל כו' ומדנקט רשב"ג ש"מ דבסתם כו':
ב סָעִיף ה ס"ה ונולד כשהוא מהול. כרבה שם דאמר חיישינן כו' דהל' כרבה נגד רב יוסף: ויוצא דופן ונכרית כו' ומי כו'. דמספקא לן כמאן משום דרב אסי דלא כת"ק ומספקא לן אי שמיע ליה וס"ל דלא כת"ק או לא שמיע ליה הברייתא ואי הוה שמיע כו':
ג סָעִיף ו ס"ו לפיכך. שם במתני': אפי' במקום. גמ' שם ב' כשם כו' ונ"מ אף לר"ש בכלים ששבתו בבית ע' רי"ף שם: שהעמידו. רש"י שם וגמ' פסחים צ"ב א': ולומר לא"י. עירובין ס"ז ס"ח וע' רי"ף ורא"ש בשבת שם:
ד סָעִיף ט ס"ט לפני המילה ולאחר המילה וביום. שבת קל"ד ב' במתני' וכמ"ש שם בגמ' הלכה כראב"ע וסובר כדעת הרמב"ם דראב"ע דוקא יום שלישי נקט אבל יום שני אין רוחצין: לפני המילה בחמין. זהו ג"כ דינא דגמ': אבל אם. שם בין בחמין כו' מפני שסכנה כו': מידי דהוי. יומא פ"ד ב' מחמין כו':
ה סָעִיף י ס"י אדם כו'. כמ"ש בפ"ד די"ט מפני שצריך לבודקו. מרדכי ס"פ כיסוי הדם סי' תתר"ס: אבל אם כו'. ממש"ש הכא ברעפים חדשים כו'. דוקא חדשים שלא נתבשל מעולם וא"צ לאחזוקי ג"פ ול"ד לשחיטה דבעינן אחזוקי ג"פ. ת"ה סי' רס"ה: ואפי' אם כו'. תה"ד שם דלא כטוי"ד סי' רס"ו בשם ראבי"ה דאוסר אם איכא אחר ממ"ש בשבת קל"ג א' ואם איכא אחר כו' אבל הוא חלק עליו וכ' דל"ד לשם דאב מתכוין לקוץ בהרתו משא"כ באחר אבל כאן תרווייהו מכווני לתיקון המילה ועוד דסוגיא דשם לס"ד אבל הא אמרינן שם דאביי גופא סבר דפסיק רישיה כו' ואע"ג דפסיק רישיה דלא ניחא ליה פטור כמש"ש ק"ג א' וע' בתוס' שם ד"ה א"צ כו' מ"מ כאן דחייב משום מקלקל בחבורה אפי' כה"ג חייב דא"צ מלאכת מחשבת כמ"ש תוס' בכתובות ה' ב' בד"ה את"ל כו' ע"ש שהאריך בזה:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.