א אֵין מְיַלְּדִין אֶת הַבְּהֵמָה בְּשַׁבָּת.
ב אֵין מְפַרְכְּסִין לִבְהֵמָה גִּלְדֵי מַכָּה וְלֹא סָכִין אוֹתָהּ בְּשֶׁמֶן; וְהָנֵי מִילֵי בִּגְמַר מַכָּה, דְּלֵיכָּא אֶלָּא מִשּׁוּם תַּעֲנוּג, אֲבָל בִּתְחִלַּת מַכָּה, דְּאִיכָּא צַעְרָא, שָׁרֵי.
ג אִם אָכְלָה כַּרְשִׁינִין הַרְבֵּה וּמִצְטַעֶרֶת, יָכוֹל לַהֲרִיצָהּ בֶּחָצֵר כְּדֵי שֶׁתִּיגַע וְתִתְרַפֵּא.
ד אִם אֲחָזָהּ דָּם, יָכוֹל לְהַעֲמִידָהּ בְּמַיִם כְּדֵי שֶׁתִּצְטַנֵּן; וְאִם הוּא סָפֵק שֶׁאִם לֹא יַקִּיזוּ לָהּ דָּם תָּמוּת, מֻתָּר לוֹמַר לְעַכּוּ"ם לְהַקִּיזָהּ.
א סָעִיף א (א) אין מילדין וכו' - פירוש למשוך הולד מן הרחם דאיכא טרחא יתירא ועיין באחרונים שהסכימו דאף לסעודה [היינו שאוחז הולד שלא יפול לארץ ונותן לו דד לתוך פיו] אסור בשבת וכן כל צרכי לידה המבואר בסימן תקכ"ג ע"ש:
ב סָעִיף ב (ב) מפרכסין - פי' להסיר את הגלד:
ג סָעִיף ב (ג) אותה - את המכה:
ד סָעִיף ב (ד) בגמר מכה - שנתרפאה המכה וע"כ אין לטרוח בשביל בהמה כדי לענגה:
ה סָעִיף ג (ה) יכול להריצה וכו' - דאע"ג דזהו רפואה וברפואה לאדם גזרו משום שחיקת סממנים ברפואת בהמתו אין אדם בהול כ"כ שיבוא לשחוק סממנים וה"ה אם היא קרובה למיתה מחמת זה דאז בודאי בהול אפ"ה מותר דאי לא שרית ליה אתי לידי שחיקת סממנים ושאר מלאכה דאורייתא וכדלקמיה בסעיף ד':
ו סָעִיף ג (ו) כדי שתייגע - אבל אסור לעשות בשבילה שום מלאכה דאורייתא או דרבנן אפילו היא מתה וע"י א"י מותר לעשות כשהבהמה חולה [ח"א]:
ז סָעִיף ד (ז) יכול להעמידה - הכל כנ"ל בסק"ה:
ח סָעִיף ד (ח) ואם הוא ספק וכו' - דמתוך שאדם בהול על ממונו אי לא שרית ליה אתי למעבד בעצמו איסורא דאורייתא:
ט סָעִיף ד (ט) תמות - ועיין בח"א שכתב דאפילו אם היא רק חולה בעלמא ג"כ מותר ע"י א"י כדי לרפאותה משום צער בע"ח אבל להקיז לסוס כדי שיאכל יותר בודאי אסור:
א סָעִיף א אין מילדין. הטעם פירש"י דאיכא טירחא יתיר' ובמשנה אמרו אבל מסעדין בי"ט פי' אוחז בולד שלא יפול לארץ. וכתב הרא"ש נסתפק ר"י אם הך מסעדין דוקא בי"ט א"ד אפי' בשבת שרי והא דקתני בי"ט משום רבותא דאין מילדין והטור כ' להתיר אפי' בשבת ותמה ב"י עליו כיון דר"י נסתפק ביה ונראה לכאורה דטעם הטור כיון דעכ"פ אין כאן איסור דאוריית' אלא משום טירח' יתירה ובדרבנן אזלי' בספיקו להקל אלא דא"א לומר כן שהרי בפרק מפנין אאיבעי' דכל אחד מפנ' לנפשי' דלא אפשיט' כ' הרא"ש וכיון דאיסור' הוא עבדינן לחומר' ושם לא הוה אלא משום טירח' ע"כ נראה דבספרו של רבינו הטור לא הי' כתוב כך נסתפק ר"י וראי' ברור' שהרי ברמזי' שאין שם אלא העתק' דברי הרא"ש ולא זכר שם הך ספיק' דר"י אלא ודאי הג"ה הוא באשר"י ולא מד"ע:
ב סָעִיף ג יכול להריצה כו'. דאע"ג דזהו רפוא' וברפואה גזרו משום שחיקת סמנים ברפואת בהמתו אין אדם בהול כ"כ שיבא לשחוק סמנים:
ג סָעִיף ד אם אחזה דם כו'. הטעם במרדכי משום דאם לא נתיר לו על ידי עכו"ם יעשה בעצמו כדאיתא פ"ק דחולין לענין בכור לפי זה נ"ל דהך דיכול להריצה שנזכר לפני זה אינו בענין זה שיר' שמא תמות ולפיכך לא החמירו שם:
א סָעִיף א (ס"ק א) אין כו' לסעד' דהיינו שאוחז הולד שלא יפול לארץ והא מדתנן ס"פ מפנין אין מילדין הבהמ' בי"ט אבל מסעדין וכתב הרא"ש דר"י נסתפק אי האי מסעדים ר"ל אפי בשב' והא דקתני בי"ט משום רבות' דאין מילדין תניא או דבשבת אפי' מסעדים אסור והניח הדבר בספק והטור פסק לקול' ותמ' עליו הרב"י ומדלא כתב פה בש"ע דין מסעדים לא להתיר ולא לאסור כ"א לקמן סי' תקכ"ג לענין י"ט משמע דגם להרב"י מספקא מלתא וא"כ ממילא מספק' אסור אע"ג דהוי ספק דרבנן וכמו שכתב הט"ז ס"ק א': וכ"מ בגמר' דאמר מרחמים כו' דאהא דתנן אבל מסעדים מייתי הש"ס בריית' דתני' כיצד מסעדים אוחז בולד שלא תפול לארץ. אמר רשב"ג נוהגים היינו שהיינו מרחמים על בהמ' טהור' בי"ט עכ"ל הבריית' (ומרחמים היינו אם רחק' וולדה מזלפים עליו מי שליית' או ליתן מלא אגרוף מלח ברחמ' כמ"ש לקמן סי' תקכ"ג) והא דנקט גבי מרחמים בי"ט ניהו דהמעש' הי' בי"ט מ"מ מה לו לרשב"ג להזכיר בי"ט. גם מסתמ' גם לפעמים אירע כן בשבת א"ו לדיוק' אתי דוק' בי"ט אבל בשבת אסור דגבי מרחמים ל"ל דנקט י"ט לרבות' כמ"ש ר"י גבי אין מילדי' דהא רשב"ג לא הזכיר שום דבר לאסור אע"כ דמרחמים אסור בשבת וה"ה דאין מסעדין דאסור בשבת דשניהם תיקוני ולד ועוד כיון דרשב"ג קתני בתר הא דמפרש מסעדים מסתמ' כמו דסיפא דהיינו מרחמים הוא דוק' בי"ט גם רישא דאיירי במסעדים דומי' דסיפ' דוק' בי"ט:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.