א הַשְׁמָעַת קוֹל בִּכְלֵי שִׁיר, אָסוּר, אֲבָל לְהַקִּישׁ עַל הַדֶּלֶת וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה, כְּשֶׁאֵינוֹ דֶּרֶךְ שִׁיר, מֻתָּר. הַגָּה: וְכֵן אִם לֹא עָבִיד מַעֲשֶׂה, שָׁרֵי. וְלָכֵן אֵלּוּ שֶׁקּוֹרִין לְחַבְרֵיהֶם וּמְצַפְצְפִים בְּפִיהֶם כְּמוֹ צִפּוֹר, מֻתָּר לַעֲשׂוֹתוֹ בְּשַׁבָּת (הַגָּהוֹת אַלְפָסִי). וְאָסוּר לְהַכּוֹת בְּשַׁבָּת עַל הַדֶּלֶת בְּטַבַּעַת הַקָּבוּעַ בַּדֶּלֶת, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מְכַוֵּן לְשִׁיר, מִכָּל מָקוֹם הוֹאִיל וְהַכְּלִי מְיֻחָד לְכָךְ, אָסוּר. וְלָכֵן אָסוּר לְשַׁמָּשׁ לְהַכּוֹת עַל הַדֶּלֶת לִקְרֹא לְבֵית הַכְּנֶסֶת עַל יְדֵי הַכְּלִי הַמְיֻחָד לַכָּךְ, אֶלָּא מַכֶּה בְּיָדוֹ עַל הַדֶּלֶת (אָגוּר וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם פִּסְקֵי תּוֹסָפוֹת דְּעֵרוּבִין).
ב יֵשׁ מַתִּירִים לוֹמַר לְעַכּוּ"ם לְנַגֵּן בִּכְלֵי שִׁיר בְּחֻפּוֹת. הַגָּה: וַאֲפִלּוּ לוֹמַר לְעַכּוּ"ם לְתַקֵּן הַכְּלֵי שִׁיר, שָׁרֵי מִשּׁוּם כְּבוֹד חָתָן וְכַלָּה, אֲבָל בלא"ה, אָסוּר (מָרְדְּכַי פֶּרֶק מַשִּׁילִין). וּמִיהוּ בַּזְּמַן הַזֶּה נָהֲגוּ לְהָקֵל, מִטַּעַם שֶׁיִּתְבָּאֵר בסי' שֶׁאַחַר זֶה לְעִנְיַן טִפּוּחַ וְרִקּוּד.
ג זוּג הַמְקַשְׁקֵשׁ לְשָׁעוֹת, עָשׂוּי עַל יְדֵי מִשְׁקָלוֹת, מֻתָּר לְעָרְכוֹ וְלַהֲכִינוֹ מִבְּעוֹד יוֹם כְּדֵי שֶׁיֵּלֵךְ וִיקַשְׁקֵשׁ כָּל הַשַּׁבָּת.
ד הַמְשַׁמֵּר פֵּירוֹתָיו וּזְרָעָיו מִפְּנֵי חַיָּה וְעוֹף, לֹא יִסְפּוֹק כַּף אֶל כַּף, וְלֹא יִטְפַּח כַּפָּיו עַל יְרֵכוֹ, וְלֹא יִרְקֹד לְהַבְרִיחָם, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִטֹּל צְרוֹר וְיִזְרֹק לָהֶם.
ה אֵין שׂוֹחֲקִים בֶּאֱגוֹזִים, וְלֹא בְּתַפּוּחִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן, מִשּׁוּם אַשְׁווּיֵי גּוּמוֹת. הַגָּה: וְדַוְקָא עַל גַּבֵּי קַרְקַע, אֲבָל עַל גַּבֵּי שֻׁלְחָן שָׁרֵי דְּלֵיכָּא לְמִגְזָר שָׁם מִשּׁוּם גּוּמוֹת (רַבֵּנוּ יְרוּחָם). וּמֻתָּר לִשְׂחֹק בַּעֲצָמוֹת שֶׁקּוֹרִין טשי"ף, אַף עַל פִּי שֶׁמַּשְׁמִיעִים קוֹל, הוֹאִיל וְאֵינָן מְכַוְּנִין לְשִׁיר (הַגָּהוֹת אַלְפָסִי סוֹף עֵירוּבִין). וְכָל זֶה בְּשׂוֹחֵק דֶּרֶךְ צְחוֹק בְּעָלְמָא (בֵּית יוֹסֵף), אֲבָל בְּשׂוֹחֵק כְּדֵי לְהַרְוִיחַ, אָסוּר, אֲפִלּוּ שׂוֹחֵק בְּתֹם וּבְחֹסֶר, דְּהָוֵי כְּמִקָּח וּמִמְכָּר (אָגוּר וב"י וְרַמְבַּ"ם פכ"ג). וּמִכָּל מָקוֹם אֵין לִמְחוֹת בְּנָשִׁים וּקְטַנִּים, דְּמוּטָב שֶׁיִּהְיוּ שׁוֹגְגִין וְאַל יִהְיוּ מְזִידִין (תוס' וּסְמַ"ג וְהַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פכ"א). וְלִשְׂחֹק בְּכַדּוּר, עַיֵּן לְעֵיל סי' ש"ח (סָעִיף מ"ה).
ו אָסוּר לִשְׁאֹב מַיִם בְּגַלְגַּל, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יְמַלֵּא לְגִנָּתוֹ וְחֻרְבָּתוֹ אוֹ לְמִשְׁרָה שֶׁל פִּשְׁתָּן. לְפִיכָךְ אִם לֹא הָיָה שָׁם לֹא גִּנָּה, וְלֹא חֻרְבָּה, וְלֹא בְּרֵכָה לִשְׁרוֹת בָּהּ פִּשְׁתָּן, מֻתָּר. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁלֹּא אָסְרוּ אֶלָּא בְּגַלְגַּל גָּדוֹל שֶׁמּוֹצִיא מַיִם הַרְבֵּה בְּיַחַד בְּלֹא טֹרַח, וְהֵם גַּלְגַּלִים הַקְּבוּעִים בָּהֶם דְּלַיִם הַרְבֵּה סָבִיב, אֲבָל גַּלְגַּלִים שֶׁלָּנוּ שֶׁאֵין מְמַלְּאִים בָּהֶם אֶלָּא מְעַט, מֻתָּר, דְּלֵיכָּא לְמֵיחַשׁ לְמִדֵּי.
ז מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ פֵּרוֹת בְּרֹאשׁ הַגַּג וְרוֹאֶה מָטָר שֶׁבָּא, אָסוּר לְשַׁלְשְׁלָם בְּשַׁבָּת דֶּרֶךְ אֲרֻבָּה שֶׁבַּגַּג, אֲבָל מֻתָּר לְכַסוֹתָן. וַאֲפִלּוּ לְבֵנִים, שֶׁהֵם מֻקְצִים, מֻתָּר לְכַסוֹתָן מִפְּנֵי הַדֶּלֶף.
ח מֻתָּר לִתֵּן כְּלִי תַּחַת הַדֶּלֶף בְּשַׁבָּת, וְאִם נִתְמַלֵּא שׁוֹפְכוֹ וּמַחֲזִירוֹ לִמְקוֹמוֹ; וְהוּא שֶׁיְּהֵא הַדֶּלֶף רָאוּי לִרְחִיצָה, אֲבָל אִם אֵינוֹ רָאוּי, אָסוּר, מִשּׁוּם שֶׁאֵין עוֹשִׂין גְּרָף שֶׁל רְעִי לְכַתְּחִלָּה. וְאִם נָתַן כְּלִי תַּחַת דֶּלֶף שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לִרְחִיצָה, מֻתָּר לְטַלְטְלוֹ בְּמַיִם הַמְּאוּסִים שֶׁבּוֹ.
א סָעִיף א (א) בכלי שיר - לאו דוקא בכלי שיר אלא אף ביד כגון להכות כף אל כף היכא שהוא דרך שמחה ושיר אסור כמ"ש בסימן של"ט ס"ג מטעם שמא יתקן כלי שיר [ומה דאסרו בס"ד להכות כף אל כף כשמשמר הפירות כדי להבריח העופות אף שהוא אינו דרך שיר הטעם שמא יטול צרור ויזרוק לר"ה כשירצה להבריחם וכדמפרש שם] ואם ירצה להכות כף אל כף כדי לשמח התינוק ולהשתיקו יראה לעשות זה כלאחר יד דשרי וכמו שמבואר שם. ואם נותן מים בכלי מלא נקבים להטיף לתוך כלי מתכות כדי להשמיע קול נעים ע"י הנטיפה אסור דזה הוי ג"כ ככלי שיר ולחולה כדי להרדימו שיישן שרי ואם מטיף בחוזק כדי שיקיץ את הבריא משנתו שרי דלא הוי ככלי שיר כיון שאין עושה בנעימה ובנחת דקול כזה אדרבה היה מרדימו יותר אלא עושהו בחוזק כדי שייקץ ע"י הקול וע"כ שרי:
ב סָעִיף א (ב) אבל להקיש וכו' - ר"ל אף שכונתו להשמיע קול כדי שיפתחו לו מותר ואפילו אם מקיש בכלי כיון שאינו דרך שיר:
ג סָעִיף א (ג) אלו שקורין לחבריהם וכו' - היינו אפילו אם מנעים הקול כעין שיר שרי דלא גזרו בזה היכי דעביד בפה:
ד סָעִיף א (ד) מיוחד לכך - ר"ל שמיוחד להשמיע קול חיישינן שמא יכוין לשיר וכ"ש להשמיע קול בכלי [שקורין קאמער טאן] פשיטא דאסור דכלי שיר הוא וגם הוא מכוין לשיר ובברזל שהפתח ננעל ונפתח בו נראה דמותר להקיש בו על הדלת כדי שישמעו אנשי הבית לפתוח לו שזה הברזל מיוחד רק לפתוח בו את הדלת או לנעול:
ה סָעִיף א (ה) אסור - עיין בא"ר ופמ"ג דמזה נשמע דה"ה דאסור למשוך בחוט העינבל בשבת כדי שישמעו אנשי הבית והחצר ויפתחו לו שזה הכלי מיוחד להשמיע קול והוא כונתו ג"כ לזה ועיין בה"ל ולענין אם מותר לפתוח הדלת כשיודע שיש בו עינבל עיין לקמיה:
ו סָעִיף א (ו) ולכן אסור לשמש וכו' - כתב הט"ז כאן וביו"ד סימן רפ"ב דמזה מוכח דאסור לתלות בשבת אותן הפרוכות שיש בהן פעמונים להשמיע קול כשפותחין הארון וכן לתלות הפעמונים על העצי חיים של הס"ת כיון דעיקר עבידתיה לקלא והש"ך שם חולק עליו מטעם דהא קי"ל דלצורך מצוה שרי כמ"ש סימן של"ט דמותר לרקד בשמחת תורה לכבוד התורה והכא נמי צורך מצוה הוא כדי שישמעו העם ויקומו ולא דמי לקריאת בהכ"נ דאסור דהתם אפשר בענין אחר ותו דאותו הפותח הפרוכת אין מכוין להשמיע הקול כלל כ"א ליטול הס"ת [מ"א] ועיין בשער אפרים שער יו"ד ס"ג שדעתו שם דלכתחלה אין לעשות כן בשבת ובמקומות שנהגו היתר בזה כדעת המ"א אין למחות בידם עכ"ל וכן לענין אם מותר לפתוח הדלת כשיודע שיש בה עינבל תלוי ג"כ בסברת הט"ז והמ"א הנ"ל דלהט"ז אסור ולהמ"א [כאן וכן בסימן ש"א סקל"ה ע"ש] שרי דהרי כשפותח הדלת בשבת אין מכוין להשמיע קול ומדברי הגר"א שם בסימן ש"א סוף סכ"ג מוכח דהוא סובר ג"כ כהט"ז דכיון דהעינבל מיוחד להשמיע קול אין נ"מ במה שהוא אינו מכוין לזה וגם בא"ר מצדד דאין להקל מטעם זה לחוד אלא גבי פרוכת דהוא מילתא דמצוה וע"כ בודאי מהנכון שיסיר מע"ש העינבל מע"ג הפתח או שיפקקנו בצמר או במוכין שלא ישמע קולו אך במקום הדחק [כגון ששכח ולא הסירו מע"ש וכל כי האי גוונא] נראה דיכול לסמוך על הסברא הנ"ל להקל כיון שאינו מכוין להשמיע קול:
ז סָעִיף א (ז) ע"י הכלי המיוחד - ויש מקומות שלוקח השמש בשבת כלי אחר להכות בשבת. ומה שמכה השמש בבהכ"נ על השלחן ומשמיע קול כדי להשקיט העם לחזרת הש"ץ אין בזה איסור אפילו אם הוא מכה באיזה דבר כיון שאינו מכה בכלי מיוחד לזה:
ח סָעִיף ב (ח) לומר וכו' - דאיסור השמעת קול בכלי שיר אינו אלא איסור דרבנן גזירה שמא יתקן כלי שיר ואמירה לא"י ג"כ אינו אלא איסור דרבנן והוי שבות דשבות ובמקום מצוה היא דאין שמחת חתן וכלה אלא בכלי שיר ושרי וכנ"ל בסימן ש"ז ס"ה ע"ש ויש מקומות שנהגו להחמיר בזה אם לא שהכינום לזה מע"ש ולא יאמר לו בשבת כלום או שבא מעצמו לנגן [כה"ג]:
ט סָעִיף ב (ט) לומר לא"י לתקן - ס"ל דשמחת חתן וכלה עדיף יותר משאר סתם דבר מצוה וע"כ מותר האמירה אפילו בתיקון הכלי שיר דהוא מלאכה דאורייתא [ובבאור הגר"א כתב דדעה זו סברה כדעת המתירין לעיל ברע"ו ס"ב בכל מלאכה דאורייתא ע"י א"י לצורך מצוה וא"כ לדידן דסוברין להלכה כדעת רוב הפוסקים שאוסרין גם בזה אסור]:
י סָעִיף ב (י) אבל בלא"ה - ר"ל בשאר שמחה של מצוה כגון בסעודת מילה או בשמחת תורה אסור אפילו לומר לא"י לנגן אם לא שבאין מעצמן או שהכינו אותם מע"ש ועיין בשו"ת מהרי"א ח"א סימן נ"ט שאוסר לנגן במנים ועוגב בשעת התפלה ע"י א"י ועיין בשו"ת ח"ס חלק ששי סימן פ"ו שהביא ראיות לאסור אף בחול לנגן בבהכ"נ בשעת התפלה ובפרט בשבת אין שום היתר:
יא סָעִיף ב (יא) נהגו להקל - ר"ל האמירה לנגן בשאר שמחה של מצוה ובלבוש משמע דאסור כ"א בשמחת חתן וכלה ועא"ר שם:
יב סָעִיף ב (יב) לענין טפוח ורקוד - פי' כיון דמדינא י"א דהוי לן למישרי לנגן בזמנינו בכלי שיר דאין אנו בקיאין בעשייתן וליכא למיגזר שמא יתקן ולכן עכ"פ שרי האמירה לא"י לנגן ועיין במ"א שהסכים דעכ"פ אסור לומר לא"י לתקן הכלי שיר ואפילו משום כבוד חתן וכלה:
יג סָעִיף ג (יג) זוג המקשקש לשעות - ר"ל מורה השעות [שקורין זייגער] שעשוי להשמיע קול להודיע השעות:
יד סָעִיף ג (יד) מותר לערכו - היינו דלא חיישינן כשישמעו קולו יחשדוהו שהעריכו בשבת דהכל יודעין שדרכו להעריכו מאתמול:
טו סָעִיף ג (טו) ולהכינו מבע"י - אבל בשבת לא מיבעיא דאם עמד דאסור להכינו שילך ואפילו רק בנענוע חוט הברזל שמתנענע ויש בזה איסור תורה לכמה פוסקים דהוי בכלל תיקון מנא אלא אפילו בעודו הולך אסור ג"כ למשוך המשקלות [או בטאשי"ן אוה"ר חוט המושך הגלגלים] שלא יפסוק הלוכו אם לא לצורך חולה הצריך לכך יש להתיר להעריכו בעודו הולך אם בקושי למצוא אינו יהודי לזה וע"י א"י יש להתיר להעריכו לצורך חולה אפילו כשנפסק הילוכו [אחרונים]. ודע עוד דאותן מורי שעות [שקורין טאשי"ן אוה"ר] שרגיל לפעמים כשעומד ונפסק מהלוכו הוא מנענעו במקצת וחוזר להלוכו צריך ליזהר שלא לנענעו בשבת:
טז סָעִיף ד (טז) ולא ירקד - ברגל להשמיע קול להבעית העופות:
יז סָעִיף ד (יז) ויזרוק להם - לר"ה. ולהפוסקים דבזמן הזה ליכא ר"ה אפשר דשרי בכל זה דגזירה לגזירה היא וכ"ש לספק כף אל כף כלאחר יד בודאי שרי לכו"ע ואין לחוש שמא יטול צרור מאחר שיש לו היכר שאין מספק להדיא:
יח סָעִיף ה (יח) אין שוחקים וכו' - שמגלגלין אותן ומכין זו את זו כדרך שמשחקין הנערות:
יט סָעִיף ה (יט) אשויי גומות - שיכין דרך לגלגל האגוז:
כ סָעִיף ה (כ) ע"ג שלחן וכו' - וה"ה ע"ג מחצלת או בגד או טבלא ולא גזרינן בכל זה אטו ע"ג קרקע דגזירה לגזירה היא אבל ע"ג קרקע אפילו היא מרוצפת דלא שייך אשויי גומות ג"כ אסור דקרקע בקרקע מיחלף וגזרינן אטו קרקע שאינו מרוצף:
כא סָעִיף ה (כא) בעצמות וכו' - ונוהגין לעשותן של כסף שיהיו מיוחדין לשבת דאל"כ מחזי כעובדא דחול ומהר"א ששון חולק וס"ל כיון שאין תועלת בידיעת חכמת השחוק ההוא וה"ה כל מיני שחוק אסור ואף בחול יזהר משום מושב לצים וכמ"ש בסימן ש"ז סט"ז ועיין בברכי יוסף שהביא עוד בשם כמה גדולים שהחמירו בזה:
כב סָעִיף ה (כב) בתם ובחסר - פי' גרא"ד או או"ם גרא"ד בל"א:
כג סָעִיף ו (כג) שמא ימלא - מתוך שממלאים בלא טורח:
כד סָעִיף ו (כד) ויש אומרים וכו' - כתב א"ר דכן עיקר:
כה סָעִיף ז (כה) אסור לשלשלם - דטורח שלא לצורך שבת הוא הא פירות לצורך היום שרי שלא יטנפו בגשמים [פמ"ג]:
כו סָעִיף ז (כו) מותר לכסותן - הנה ביש"ש החמיר בזה והביאו המ"א אבל הא"ר וש"א הוכיחו מהגמרא דמותר:
כז סָעִיף ז (כז) שהם מוקצים - כגון שהן סדורות ועומדות לבנין וכנ"ל בסימן ש"ח סי"ז:
כח סָעִיף ז (כח) מותר לכסותן - אבל אסור לטלטלן ממקומן אף שאין לו במה לכסות [מ"א בסימן של"ד סק"ג]:
כט סָעִיף ח (כט) תחת הדלף - שדולף דרך התקרה וכיוצא בזה:
ל סָעִיף ח (ל) לרחיצה - דאין על המטר היורד שם מוקצה או נולד ויכול לשתותו או לרחוץ ממנו וה"ה אם הוא ראוי רק לשתיית בהמה:
לא סָעִיף ח (לא) אסור משום שאין וכו' - פי' אין עושין דבר שימאס על סמך שיהיה מותר אח"כ להוציאו כגרף של רעי ואם אפילו יתרצה שישאר כך ולא יזיזנו ממקומו ג"כ אסור כמו שכתבו הפוסקים ועיין בבה"ל:
לב סָעִיף ח (לב) מותר וכו' - היינו אף קודם שנתמלא [א"ר]:
לג סָעִיף ח (לג) לטלטלו וכו' - ודוקא כשהוא נתון במקום שישיבתו קבועה שם דמאוס עליו והוי כגרף של רעי שהתירו לטלטלו להוציאו לאשפה מפני כבודו אם הוא עומד במקום שישיבתו קבועה שם וכנ"ל בסימן ש"ח סל"ד ע"ש:
א סָעִיף א בכלי שיר. וה"ה בכל דבר שהוא דרך שיר וכמ"ש סי' של"ט סעיף ג' וז"ל יש"ש כל משמיע קול שאינו מכוין לשמחה כגון שמש שמקשקש לבה"כ וכיוצא בזה מותר א"ז עכ"ל וכתב הג"מ דמותר להניח טבעת שיש בו עופרת משמיע קול עמ"ש סי' ש"א סכ"ג, ואם נותנין מים בכלי מלא נקבי' ומטיף לתוך כלי מתכות כדי שישמע קול נעים כי קלא דזמזימי אסור דה"ל ככלי שיר ולחולה מותר ואם מטיף בחוזק כדי שיקץ הישן אפי' לבריא שרי דלא הוי כעין כלי שיר שאין עושה בנעימה בנחת וא"כ כ"ש הני פעמוני' שבפרוכ' דלית בהו איסור' שאין כוונתו שישמעו בנעימ' ובנחת ועוד כיון דלחול' שרי כ"ש לדבר מצוה, ועוד דהאידנ' יש להקל כמ"ש סי' של"ט ס"ג בהג"ה וכ"מ שהש"כ הקיל משום דלצורך מצוה הוא שישמעו העם ויקומו דהא לרקד ג"כ מותר לצורך מצוה כמ"ש סי' של"ט ואף שבט"ז בי"ד סי' רנ"ד אוסר כבר נהגו להקל וכמ"ש ועוד דאותו שפותח הפרוכת לא קמכוין לקלא כלל כמ"ש סי' ש"א סכ"ג ע"ש:
ב סָעִיף א כמו צפור. שקורין צופי"ל בלע"ז אף על פי שבאותן הצפצוף רגילין ג"כ להנעים בשיר הכא כיון שמכוין לקרות לחבירו לא ינעים בקריא' כו' וגם לא עביד מעשה עכ"ל משמע דאם מנעי' בשיר אסור אף על גב דמותר לשורר בפה הכא שאני דדמי לכלי שיר ומ"מ נ"ל דשרי כיון דלא עביד מעשה:
ג סָעִיף א אסור לשמש וכו'. ויש מקומות שלוקח כלי אחר להכות בשבת:
ד סָעִיף ב לתקן הכלי. צ"ע דבמרדכי שם לא התיר אלא מלאכ' דרבנן וכמ"ש סי' ש"ז ס"ה ע"ש, וכתב רש"י בערובין דף ק"ג דכשנפסק' נימא ומגלגל היתד שלמעלה עד שמאריך הנימא ומגיע ליתד שלמטה וכורכ' בו הוי אב מלאכה דמתקן מנא עכ"ל, וא"כ אסור לו' לעכו"ם לעשותו ואפשר דרמ"א הכריע מדעתו להתיר לכבוד חתן וכלה דאיתא במהרי"ל שפעם א' גזר המושל שלא ינגנו בכלי שיר וצוה להוליך חתן וכלה לעיר אחרת לעשות שם החתונה כדי לנגן בכלי שיר ורדב"ז ח"א קל"ב כתב שבארצו נהגו לאסור לומר לעכו"ם לנגן ומיהו אם בא העכו"ם ונגן מעצמו אין מוחין לו ומדינא מותר לומר לו בע"ש שינגן בשבת כיון דישראל עצמו אינו אסור אלא משום גזירה ואם יש לחוש להערמה יש לעשות גדר גם בזה עכ"ל כ"ה:
ה סָעִיף ב לענין טפוח. פי' כיון דאנן אין בקיאין בעשיית כלי שיר מדינא הוה ליה למשרי לנגן בכלי שיר ולכן עכ"פ שרי אמירה לעכו"ם ועכ"פ אסור לומר לעכו"ם לתקן הכלי שיר וכמש"ל:
ו סָעִיף ד ויזרוק להן. לר"ה להבריח העופות [רש"י] ואפשר דבזמן הזה דליכ' ר"ה שרי לטפח וכמ"ש ססי' רנ"ב דגזירה לגזירה הוא:
ז סָעִיף ה שלחן שרי. וצ"ע דבססי' שכ"ד גזרי' אבוס של כלי אטו אבוס של קרקע וכ"מ רסי' של"ז ובאמת אין לדמות גזירות חכמים להדדי:
ח סָעִיף ה בעצמות. באיסק"קי ונהגו לעשות האיסקק"י של כסף דאל"כ מיחזי כעובדא דחול כמ"ש סי' שכ"ז ס"ג (ש"ג) ור"א ששון חולק וס"ל כיון שאין תועלת בידיעת חכמת האיסק"קי אסור כמ"ש סי' ש"ז סי"ז עכ"ל וא"כ ה"ה בכל מיני שחוק ובמקום שנהגו להקל אין למחות בידם:
ט סָעִיף ה בתם ובחסר. פי' גרא"ד או אום גרא"ד בל"א:
י סָעִיף ז אסור לשלשלם. דמטרח שלא לצורך שבת:
יא סָעִיף ז מותר לכסותן. ויש"ש פסק כרש"י דאסור לכסותן:
יב סָעִיף ח שאין עושין. פי' עיקר הטעם דאין מבטלין כלי מהיכנו אך אי הוי שרי לעשות גרף לכתחלה הוי שרי ליתן כלי תחתיו דהרי מותר אחר כך לשפכו אלא מפני שאין עושין גרף אם כן כשנותן הכלי לא יעשה כדי להיות גרף ולהוציאו אלא שיעמוד לשם והוי מבטל כלי מהיכנו (יש"ש):
יג סָעִיף ח מותר לטלטלו. ודוקא כשהוא נתון במקום שהוא שם דמאיס עליו וכמ"ש סי' ש"ח סל"ו ל"ז:
א סָעִיף א מ"מ הואיל והכלי כו'. מכאן משמע דכ"ש דאסור לתלות בשבת רצועה שבה תלויה פעמונים על הפרוכת כדי להשמיע קול לאנשי בה"כ בשעה שמוציאין הס"ת דזה עיקר עבידתי' לקלא ואותן שעושין כן נראה למחות בידם:
ב סָעִיף ג מותר לערכו. מהרי"ו סי' ק"ל אוסר ומדמהו לריחיי' ומסתבר להיתר דידוע לכל שהעמידו מאתמול כמ"ש ב"י:
ג סָעִיף ה ולא בתפוחים. בטור כתוב אגוזים לחוד ולא זכר תפוחים וכלל אותם במ"ש וכיוצא בהם דהיינו תפוחים במקום שמשמיעים קול לר"ח ובחנם כ' ב"י דוחק בזה:
ד סָעִיף ח הדלף ראוי לרחיצה. ז"ל הרמב"ם והטור כ' עליו ולא נהירא וכו' ובודאי צ"ע לתרץ דברי הטור דהא בפ' כירה (שבת דף מ"ג) מוקמי' לה בדלף הראוי דוקא כי היכי דל"ת הא אסור לבטל כלי מהיכנו ונ"ל לתרץ דהא אי' בפ' משילין בי רחייא דאביי דלוף פי' הדלף נפל על הרחיים שלו והיא עשויה בטיט ונימוחים מפני הגשמי' ולא הי' מספיק לכלים הצריכים תחת הדלף אתא לקמי' דרבה א"ל זיל עיילי' לפורייך להתם דליהוי כגרף של רעי ואפקי' יתיב אביי וקא קשיא לי' וכי עושין גרף של רעי לכתחל' אדהכי נפל בי ריחייא דאביי אמר תיתי לי דעברי אדמר ונראה דהרמב"ם שכ' כאן שאין עושין גרף של רעי לכתחלה ס"ל כאביי דאע"ג דאמר תיתי לי דעברתי על דברי רבה דרך אנינו' אמר כן אבל לדינא לא הדר ביה וכ"כ ב"י בסי' ש"ח בשם ה' המגיד וע"כ אמר שאם המי' אינם ראוים אסור דה"ל גרף של רעי ואע"ג דבפרק כירה אי' דבעי' דלף הראוי מטעם דאל"כ ה"ל מבטל כלי מהיכנו כולי חדא היא דהטעם איסור מבטל כלי מהיכנו הוא דה"ל כבונה כיון דאסור לטלטל ה"ל כבונה בנין בזה והיינו משום דאסור לטלטלו ולא מועיל כאן גרף של רעי כאביי דה"ל לכתחלה וז"ש ב"י בשם הר"ן הטעם משום מבטל כלי מהיכנו והב"י כתב בשם הר"ן דהרמב"ם נתן טעם אחר והוא תמוה מאד בעיני דתרוייהו חד הם דזה תלוי בזה כמ"ש ועוד הקשה ב"י להרמב"ם שכ' ואם נתן כלי תחת הדלף מותר לטלטלו א"כ אמאי הוצרכו בפ' כירה למוקמא בדלף הראוי משום איסור כלי מהיכנו ממילא בלא ראוי אסור משום מבטל כלי מהיכנו הא באמת אין מבטל כלי מהיכנו כיון שמותר לטלטלו אם נתן ומתוך כך נכנס לתירוצים ולעד"נ דלק"מ דכיון דאין כאן היתר טלטול אלא באם עובר על איסור זה שאנו חושבין אותו מבטל כלי מהיכנו דאסור לעשו' לכתחל' גרף של רעי ל"מ לזה מה שיש לו היתר אם יעבור ול"ד למ"ש שם בגמ' גבי טבל דלא הוי מבטל כלי כו' כיון דאם עבר ותקנו לטבל בשבת מותר דהתם העובר הוא על איסור אחר דאסור לתקן בשבת הטבל ואיהו עובר ותיקן נמצא דהעביר' היא על איסור תיקון לא על איסור טלטול משא"כ כאן דהעבירה היא שעובר על איסור טלטול במה שעושה לכתחלה גרף של רעי כדי שיוכל לטלטל בזה איסור כלי מהיכנו קיים דהא מבטל עכ"פ הכלי מהיינו לענין טלטול לכתחלה זו דעת הרמב"ם שכ' הטעם משום אין עושין גרף כו' לכתחלה והא דלא זכרו בפרק כירה רק הטעם של מבטל כלי מהיכנו לפי שלא מיירי שם מענין שפיכת הדלף לחוץ רק מענין העמדת הכלי תחת הדלף ואסרוהו בשביל בטול כלי מהיכנו כיון שאח"כ אסור לשפכו שאין המים ראוי' וכ"ת שיהיה היתר מחמת גרף של רעי לזה כ' הרמב"ם כאן שאסור לכתחלה כי הרמב"ם קאי על השפיכה לחוץ. אבל הטור ס"ל כרבה דאין בזה איסור גרף לכתחלה כיון שכבר הגשמים מזלפין בבית וכמ"ש התוס' בפ' משילין שם וסוגיא דפ' כירה היא אליביה דאביי כמ"ש שם דאותביה אביי לרב יוסף וע"כ הוה ביטול כלי מהיכנו כמ"ש להרמב"ם ואנן קי"ל כרבה כדמשמע בפ' משילין דאביי הדר ביה וא"כ אין כאן ביטול כלי מהיכנו דמותר לשפכו משום גרף של רעי וע"כ פסק כאן דא"צ שיהיו המים ראוים לרחיצה כנ"ל בישוב דבריהם ולענין הלכה פסק כאן כרמב"ם:
א סָעִיף א שיר. וה"ה בכל דבר שהוא דרך שיר וכמ"ש סימן של"ט ס"ג. וז"ל יש"ש כל משמיע קול שאינו מכוון לשמחה כגון שמש המקשקש לבה"כ וכיוצא בזה מותר עכ"ל. ואם נותנין מים בכלי מלא נקבים ומטיף לתוך כלי מתכות כדי שישמע קול נעים אסור דה"ל ככלי שיר. ולחולה מותר. ואם מטיף בחוזק כדי שיקץ הישן אפי' לבריא שרי דלא הוי כעין כלי שיר שאין עושה בנעימה ובנחת וא"כ כ"ש הני פעמונים שבפרוכת דלית בהו איסורא שאין כוונתו שישמיעו בנעימה ובנחת ועוד כיון דלחולה שרי כ"ש לדבר מצוה ועוד דהאידנא יש להקל כמ"ש סי' של"ט ס"ג בהג"ה וכ"מ שהש"ך מיקל משום דלצורך מצוה היא שישמעו העם ויקומו דהא לרקד ג"כ מותר לצורך מצוה כמ"ש סי' של"ט. והט"ז בי"ד סימן (רנ"ד) [רפ"ב סק"ב] וכן כאן אוסר וכתב דיש למחות בידם ע"ש. אבל כבר נהגו להקל וכמ"ש. ועוד דאותו שפותח הפרוכת לא קמכוין לקלא כלל. מ"א ע"ש:
ב סָעִיף א מכה. ויש מקומות שלוקח כלי אחר להכות בשבת:
ג סָעִיף ב לתקן. עיין מ"א שהעלה דאסור לומר לתקן הכלי שיר אלא לומר לעכו"ם שינגן ע"ש (ובס' א"ח) צידד להתיר ואיתא במהרי"ל שפעם א' גזר המושל שלא ינגנו בכלי שיר וציוה להוליך חתן וכלה לעיר אחרת לעשות שם החתונה כדי לנגן בכלי שיר. והרדב"ז ח"א סי' קל"ב כתב שבארצו נהגו לאיסור לומר לעכו"ם לנגן ומיהו אם בא העכו"ם ונגן מעצמו אין מוחין לו ומדינא מותר לומר לו בע"ש שינגן בשבת כיון דישראל עצמו אינו אסור אלא משום גזירה ואם יש לחוש להערמה יש לעשות גדר גם בזה. כנה"ג ע"ש:
ד סָעִיף ב לענין טפוח. פירוש כיון דאנן אין בקיאין בעשיית כלי שיר מדינא ה"ל למשרי לנגן בכלי שיר ולכן עכ"פ שרי אמירה לעכו"ם ועכ"פ אסור לומר לעכו"ם לתקן הכלי שיר וכמש"ל. מ"א:
ה סָעִיף ד ויזרוק. לר"ה להבריח העופות רש"י. ואפשר דבזמן הזה דליכא ר"ה שרי לטפח דגזירה לגזירה הוא. מ"א:
ו סָעִיף ה בתם ובחסר. פי' גרא"ד או אום גרא"ד בל"א:
ז סָעִיף ז לכסותן. ורש"ל פסק דאסור לכסותן:
ח סָעִיף ח לטלטלו. ודוקא כשהוא נתן במקום שהוא שם דמאיס עליו וכמ"ש סימן ש"ח סל"ו סל"ז. מ"א:
א סָעִיף א (ס"ק א) בכלי כו' וכמו שכתב סי' של"ט סעיף ג' דאפי' להכות באצבע כדרך המשוררים אסור וכן לקשקש באגוז כיון שהוא דרך שיר וז"ל יש"ש כו' מביא גם ראיה לדבריו מדברי יש"ש שאינו מתכוין לשמחה כו' ודוקא אם אינו מתכוין לשמחה דאינו דרך שיר מותר אבל אם מתכוין לשמחה אז ודאי הוא דרך שיר אסור משמע אפי' ע"י כלי: כגון שמש המקשקש כו' וצ"ל דלא ס"ל כרמ"א דאוסר הואיל ומיוחד לכך או מיירי שנוטל בשבת כלי אחר כמ"ש מ"א סק"ג. וכתב הג"מ דמותר להניח טבעת כו' וכ"כ הטור בשם הר"מ. וכתב דזה מותר ל"מ לדידן דבעינן שיהי' דוקא קול של שיר. אלא אפי' להפוסקים המחמירים ואוסרים אפי' קול שאין של שיר היינו דוקא במתכוין להשמיע קול אבל טבעת שיש בו עופרת ניהו דנעשה לכתחלה לנוי להשמיע קול אבל אין כוונות הנושא הטבעת להשמיע קול אלא שמשמיע קול ממילא: ואם נותנים מים בכלי כו' כ"ז הם דברי הש"ס בעירובין ד' ק"ד ע"א והיינו לרבה דקי"ל כוותיה דבעי' דוקא קול שיר וע"ש: קלא דזמזומי. שם מין כלי שיר: ולחולה מותר. רצה לו' ע"י שמיעת קול הנעים בא השינה לחולה וא"כ כ"ש הני פעמונים כו' ועוד כיון דלחולה שרי כ"ש לד"מ. והקשה בס' ת"ש דמאי ק"ו הוא הא חזינן דהקילו יותר בחולה מדבר מצוה דהא בחולה מותר שבות כמ"ש סי' שכ"ח סי"ז ובמקום מצוה לא הותר כ"א שבות דשבות כמו שכתב בסי' ש"ז סעיף ה' ולענ"ד י"ל דכן כוונת מ"א חדא דאין מתכוונים להשמיע קול נעים כעין שיר וא"כ מותר לדידן דבעינן דוקא קול של שיר וכתב עוד ר"ל אפי' להמחמירין ואוסרין אפי' קול שאינו של שיר מ"מ במקום מצוה מודה דמותר כיון דלחולה שרי אפי' קול של שיר כ"ש לדבר מצוה שמותר עכ"פ כשאין מתכוונים לקול נעים של שיר: סי' של"ט סעיף ג' דלדידן דאין בקיאים בעשיית כלי שיר ל"ל שמא יעשה כלי שיר ואף שמשמע שרמ"א לא הביא דברי התו' שמקילין בזמן הזה מה"ט אלא ליישב המנהג אבל אין דבריהם נראה עיקר בעיני מ"א. דדבר שנאסר במנין אין להתיר אע"ג שבטל הטעם מ"מ לדבר מצוה יש להקל ולסמוך על דברי התו': ואף שהט"ז בי"ד סי' רפ"ב כצ"ל וכ"כ גם הט"ז פה: ועוד דאותו שפותח כו' ודמי לטבעת שיש בו עופרת דפרוכת נמי ניהו דלכתחלה עושים בו זגים להשמיע קול בעת שפותח ארון הקדש כדי להשמיע העם ויעמדו מ"מ הפותח אין כוונתו כ"א ליטול הס"ת ואין כונתו להשמיע קול כלל ולכן מותר לכולי עלמא:
ב סָעִיף א (ס"ק ב) ומשמע דאם מנעים כו'. דבעינן דוקא תרתי לטובית' שאינו מנעים. וגם לא עביד מעשה: ומכל מקום נ"ל דשרי. ובספר ש"ג או או קאמר חדא כיון כו' לא ינעים בקריאה ועוד מטעם אחר דלא עביד מעשה ובחד מהני סגי:
ג סָעִיף א (ס"ק ג) אסור כו' וי"מ שלוקח כלי אחר דהא אין אסור כ"א משום דמיוחד לכך. לכן כלי אחר שאינו מיוחד לכך מותר:
ד סָעִיף ב (ס"ק ד) לתקן כו' צ"ע דבמרדכי כו' ודינו של רמ"א נובע מהמרדכי וכמ"ש סי' ש"ז סעיף ה' דלצורך מצוה לא הותר אלא שבות דשבות ולתקן הכלי הוי איסור תורה וכמ"ש אח"ז בשם רש"י בערובין לכן לא התיר המרד' כ"א לו' לגוי שינגן דהוי שבות דשבות: דאי' במהרי"ל כו' וצוה להוליך כו' והאי עובד' בחול. מ"מ נשמע מהאי עובדא דעיקר שמחת חתן וכלה תלוי בכלי שיר לכן התיר רמ"א מדעת עצמו יותר מהמרדכי אפי' לו' לגוי לעשות מלאכה דאוריית':
ה סָעִיף ד (ס"ק ו) ויזרק כו' דגזרה לגזרה הוא. וכן כתב מ"א שם בסי' רנ"ב ס"ק כ"ג דהוא פלוגתא דאביי ורבא במסכת שבת דף י"א ע"ב וכן בעירובין דאביי ס"ל דכל מאי דאסור בר"ה אפי' אינו אסור אלא משום גזרה מ"מ גם בכרמלית אסור גזרה אטו ר"ה. ואע"ג דהוי גזרה לגזרה דבעלמא לא גזרינן מ"מ בהוצאה גזרינן ורבא ס"ל דגם בהוצא' לא גזרינן גזרה לגזרה וקיי"ל כרבא:
ו סָעִיף ה (ס"ק ז) שלחן כו' אבוס של כלי אטו אבוס של קרקע וגם באבוס של קרקע אינו אלא משום גזרה דלמא אתי לאשוויי גומות והוי גזרה לגזרה: וכמ"ש ר"ס של"ז. דאוסרים מרוצף אטו אינו מרוצף ובאינו מרוצף גופיה אינו אסור אלא משום דלמא אתי לאשוויי גומות. ובאמת אין לדמות כו' דאבוס שאני דשניהם הן אבוס של כלי הן אבוס של קרקע נקראים בשם אבוס: לכן אבוס באבוס מחלף ובסי' של"ז שניהם קרקע ומחלף חדא באידך משא"כ שלחן בקרקע לא מחלף וכה"ג אמרי' בשבת דף קנ"א קרקע בקרקע מחלף מת בקרקע לא מחלף:
ז סָעִיף ה (ס"ק ח) בעצמות כו' ונהגו לעשות כו כמ"ש סי' שכ"ז סעיף ג' ועיין שם במ"א ס"ק א' דאם ה"ל מגררת מיוחד לשבת והם דברי הש"ס בשבת דף קמ"ז ע"ב דרשב"י עשתה לו אמו מגררתא דכספא ופי' רש"י לשבת ולפי זה צ"ל ג"כ דהני אסקאקי של כסף מיוחדים לשבת דוקא: דהא מ"א מביא ראיה מהאי דסי' שכ"ז סעיף ג':
ח סָעִיף ז (ס"ק יא) מותר כו' כרש"י דאוסר לכסותן דס"ל דכמו לטלטל לא הותר כ"א בי"ט ה"ה דלכסותן לא הותר כ"א בי"ט ולא בשבת:
ט סָעִיף ח (ס"ק יב) שאין עושים כו' ועיקר בא ליישב קושיית הרב"י על הרמב"ם שנתן ג"כ ה"ט שא"ע גרף ש"ר לכתחלה והקשה הרב"י למה נתן טעם אחר ממה דאמר הש"ס דבש"ס נתן טעם דאסור לבטל כלי מהיכנו ולכן כתב מ"א דודאי גם הרמב"ם א"ל דהטעם דאסור לבטל כ"מ אלא דקשה למה הוי ביטול כ"מ הא אפשר לשפוך הדלף ואע"ג דהדלף אינו ראוי מ"מ הוי כגרף של רעי ואח"ז יהיה מותר לטלטל הכלי וא"כ לא הוי ביטול כ"מ לזה הוצרך לו' הטעם דאין עושים גרף ש"ר וע"כ כוונתו בעת שנותן הכלי תחתיו שלא לעשות גרף ש"ר לכתחלה אלא להניחו שם כל השבת ולכן שפיר הוי ביטול כ"מ:
י סָעִיף ח (ס"ק יג) מותר כו' ודוקא כו' דאם אינו נתון במקום שהוא שם. אסור להכניס מטתו שם כדי שיהיה לו כגרף ש"ר ולא הותר בסי' ש"ח אלא במקום פסידא ע"ש:
א סָעִיף א ס"א השמעת כו'. כרבה מדתירץ ר"א בר יעקב כוותיה ואמימר שם ס"ל כוותיה דלא כירושלמי. רי"ף אבל העיקר נראה כירושלמי ואינו מותר רק אם אינו מתכוין לקול כלל כמו בור הגלגל וכדומה לו במס' עירובין שם:
ב סָעִיף ב ס"ב יש מתירין. דשבות דשבות במקום מצוה מותר כמש"ל סי' שז ס"ה: ואפי' לומר. לדעת המתירין בסי' רעו ס"ב בהג"ה: זוג. עסי' רצב סס"ה:
ג סָעִיף ד ס"ד לא יספוק כו'. לשון הטור וערש"י שם אבל רש"י בפ"ה די"ט פי' טיפוח כף על כף סיפוק על יריכו וכ"כ טוש"ע בסי' שלט וסי' ת"כ וסי' תקכד וסי' תקמז ובי"ד סי' ת"א וע' תוס' דפ"ג דמ"ק כ"ז ב' ד"ה אבל כו' ועיין רא"ש פ"ה די"ט שכתב בשם הירושלמי ששניהן כף על כף אלא טיפוח מרצונו סיפוק הבא מחמתו כמ"ש ויחר כו' ויספוק ובזה מתורץ קושיית תוס' הנ"ל ולכן לא נזכר אצל אבל סיפוק וכן עיקר:
ד סָעִיף ה ס"ה ודוקא. כמ"ש שבת קכד ב' ועיין רש"י שם: ומותר לשחוק. נלמד מאגוזים שאמרו שם מ"ט לאו כו': אבל כו'. ע' י"ט ל"ז א': ומ"מ אין. שם ל' א' ושבת קמח ב':
ה סָעִיף ו ס"ו וי"א. תוס' שם:
ו סָעִיף ז ס"ז דרך ארובה. ר"ל אפילו בכה"ג דמותר בי"ט כמ"ש בסי' תקכא: אבל מותר. כפי' רא"ש בשם ר"י דבשבת דסיפא קאי גם על ומכסין מדהפסיק בי"ט כו' בין הבבות:
ז סָעִיף ח ס"ח והוא כו'. שבת מ"ג א': משום שאין. עמ"א ודחקו לשון הרמב"ם משום דקבעו שם הגמ' אח"ז דין הגרף ע"ש: ואם. עסי' ש"ח סל"ו:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.