א אֵין רוֹכְבִין עַל גַּבֵּי בְּהֵמָה. וְעַיִּןִ לְעֵיל סי' ש"ה (סי"ח) מִדִּין הֲלִיכַת קָרוֹן.
ב אֵין שָׁטִין עַל פְּנֵי הַמַּיִם, אֲפִלּוּ בִּבְרֵכָה שֶׁבֶּחָצֵר, מִפְּנֵי שֶׁכְּשֶׁהַמַּיִם נֶעֱקָרִים וְיוֹצְאִים חוּץ לַבְּרֵכָה דָּמִי לְנָהָר. וְאִם יֵשׁ לָהּ שָׂפָה סָבִיב, מֻתָּר, דְּכֵיוָן דַּאֲפִלּוּ נֶעֶקְרוּ הַמַּיִם הַשָּׂפָה מַחֲזֶרֶת אוֹתָם לִמְקוֹמָם הָוֵי לֵיהּ כִּכְלִי וְלֵיכָּא לְמִגְזָר בֵּיהּ שֶׁמָּא יַעֲשֶׂה חָבִית שֶׁל שַׁיָּטִין.
ג אֵין מְטַפְּחִין לְהַכּוֹת כַּף אֶל כַּף, וְלֹא מְסַפְּקִין לְהַכּוֹת כַּף עַל יָרֵךְ, וְלֹא מְרַקְּדִין, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יְתַקֵּן כְּלֵי שִׁיר. וַאֲפִלּוּ לְהַכּוֹת בְּאֶצְבַּע עַל הַקַּרְקַע, אוֹ עַל הַלּוּחַ, אוֹ אַחַת כְּנֶגֶד אַחַת כְּדֶרֶךְ הַמְשׁוֹרְרִים, אוֹ לְקַשְׁקֵשׁ בֶּאֱגוֹז לְתִינוֹק, אוֹ לְשַׂחֵק בּוֹ בְּזוּג כְּדֵי שֶׁיִּשְׁתֹּק, כָּל זֶה וְכַיּוֹצֵא בּוֹ אָסוּר, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יְתַקֵּן כְּלֵי שִׁיר; וּלְסַפֵּק כִּלְאַחַר יָד, מֻתָּר. הַגָּה: וְהָא דִּמְסַפְּקִין וּמְרַקְּדִין הָאִדָּנָא וְלֹא מָחִינָן בְּהוּ מִשּׁוּם דְּמוּטָב שֶׁיִּהְיוּ שׁוֹגְגִין וְכו'. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּבַזְּמַן הַזֶּה הַכֹּל שָׁרֵי, דְּאֵין אָנוּ בְּקִיאִין בַּעֲשִׂיַּת כְּלֵי שִׁיר וְלֵיכָּא לְמִגְזָר שֶׁמָּא יְתַקֵּן כְּלֵי שִׁיר דְּמִלְּתָא דְּלֹא שָׁכִיחַ הוּא וְאֶפְשָׁר שֶׁעַל זֶה נָהֲגוּ לְהָקֵל בַּכֹּל (תּוֹסָפוֹת סוֹף פֶּרֶק הַמֵּבִיא כַּדֵּי יַיִן).
ד אֵין דָּנִין. הַגָּה: וְלָכֵן אָסוּר לִתְפֹּס וּלְהַכְנִיס לְבֵית הַסֹּהַר מִי שֶׁנִּתְחַיֵּב אֵיזֶה עֹנֶשׁ כְּדֵי שֶׁלֹּא יִבְרַח, וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁאָסוּר לְהַלְקוֹתוֹ דְּהָוֵי בִּכְלַל דִּין; וְאִם יִבְרַח, אֵין עָלֵינוּ כְּלוּם (בֵּית יוֹסֵף סוֹף סִימָן רס"ג בְּשֵׁם שִׁבּוֹלֵי הַלֶּקֶט). וְלֹא מְקַדְּשִׁין. הַגָּה: וְיֵשׁ מַתִּירִין לְקַדֵּשׁ הֵיכָא דְּאֵין לוֹ אִשָּׁה וּבָנִים (רַבֵּנוּ תָּם). וְאֶפְשָׁר דְּהוּא הַדִּין הִכְנִיסָהּ לְחֻפָּה שָׁרֵי (סְמַ"ג) וְאַף עַל גַּב דְּלֹא קַיְמָא לָן הָכֵי, מִכָּל מָקוֹם סוֹמְכִין עַל זֶה בִּשְׁעַת הַדַּחַק, גַּם כִּי גָּדוֹל כְּבוֹד הַבְּרִיּוֹת; כְּמוֹ שֶׁרְגִילִין שֶׁלִּפְעָמִים שֶׁלֹּא הָיוּ יְכוֹלִים לְהַשְׁווֹת עִם הַנְּדוּנְיָא בְּיוֹם ו' עַד הַלַּיְלָה, דְּעוֹשִׂין הַחֻפָּה וְהַקִּדּוּשִׁין בְּלֵיל שַׁבָּת, הוֹאִיל וּכְבָר הֵכִינוּ לִסְעֻדָּה וּלְנִשּׂוּאִין וְהָוֵי בִּיּוּשׁ לַכַּלָּה וְלֶחָתָן אִם לֹא יִכְנֹס אָז; וּמִכָּל מָקוֹם לְכַתְּחִלָּה יֵשׁ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא יָבֹא לִידֵי כָּךְ. וְעַיֵּן בְּטוּר אֶבֶן הָעֵזֶר סִימָן מ"ג וְלֹא חוֹלְצִין, וְלֹא מְיַבְּמִין, וְאֵין כּוֹנְסִין, וְלֹא מַקְדִּישִׁים, וְלֹא מַעֲרִיכִין, וְלֹא מַחֲרִימִין, וְלֹא מַפְרִישִׁין תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת. אֵין פּוֹדִין הַבֵּן, וְאֵין מְגָרְשִׁין אֶלָּא אִם כֵּן הוּא גֵּט שְׁכִיב מֵרַע דְּתַקִּיף לֵיהּ עָלְמָא; וְכֻלָּם, אִם נַעֲשׂוּ שׁוֹגְגִין, אוֹ מְזִידִין, אוֹ מֻטְעִין, מַה שֶּׁעָשׂוּ עָשׂוּי.
ה הַכּוֹנֵס אֶת הָאַלְמָנָה לֹא יָבֹא עָלֶיהָ בִּיאָה רִאשׁוֹנָה, לֹא בְּשַׁבָּת וְלֹא בְּיוֹם טוֹב (וְעַיֵּן לְעֵיל סי' ר"פ).
ו אָסוּר לְאָדָם לְהָשִׁיט בְּמַיִם דָּבָר לְהוֹלִיכוֹ מֵאֶצְלוֹ אוֹ לַהֲבִיאוֹ אֶצְלוֹ; וְלָכֵן קֵסָמִים שֶׁעַל פְּנֵי הַמַּיִם אָסוּר לְהַפְצִילָן לְכָאן וּלְכָאן כְּדֵי לְנַקּוֹת הַמַּיִם שֶׁיִּהְיוּ יָפִים.
ז סְפִינָה, אִם הִיא יוֹשֶׁבֶת בְּקַרְקַע הַיָּם וְאֵינָהּ שָׁטָה כְּלָל, מֻתָּר לִכָּנֵס בָּהּ; וְאִם הִיא קְשׁוּרָה כְּמִנְהַג הַסְפִינוֹת הָעוֹמְדוֹת בַּנָּמֵל, אַף עַל פִּי שֶׁהִיא שָׁטָה עַל פְּנֵי הַמַּיִם, מֻתָּר לִכָּנֵס בָּהּ.
א סָעִיף א (א) אין רוכבין - לעיל בסימן ש"ה סעיף י"ח בארתי במ"ב הטעם וכל פרטיהן:
ב סָעִיף ב (ב) על פני המים - בידיו ורגליו שגם רגליו עקר מן קרקע המים והטעם שמא יעשה חבית של שייטין כדמסיים לקמן והוא כלי של גומא שאורגין אותו ועושין כמין חבית ארוכה ללמוד בו לשוט על המים:
ג סָעִיף ב (ג) בבריכה - הוא מקום כנוס מים לכביסה או לשרות פשתן:
ד סָעִיף ב (ד) שבחצר - דאלו כשהבריכה עומדת בר"ה בלא"ה אסור שמא יתיז מים ברגליו חוץ לארבע אמות:
ה סָעִיף ב (ה) דמי לנהר - כשהמים יוצאין מן הבריכה ונמשכין בחצר מכחו שדוחה המים בידיו ורגליו בשייטתו והוי בכלל גזירה שאין שטין על פני המים שמא יעשה חבית של שייטין:
ו סָעִיף ב (ו) שפה - היינו כעין כותלים גבוהים מכל צד [מר"ן ומ"מ]:
ז סָעִיף ג (ז) אין מטפחין וכו' - בין באבלו ובחמתו לעורר הצער ובין מחמת שמחה וכולם משום גזירה שמא יתקן כלי שיר לעורר האבל או השמחה:
ח סָעִיף ג (ח) ולא מרקדין - וביום שמחת תורה מותר לרקד בשעה שאומרים קילוסים דתורה משום כבוד התורה כיון דלית בזה אלא משום שבות אבל בשאר שמחה של מצוה כגון בנשואין אפ"ה אסור וגם לכבוד התורה אין כדאי להתיר אלא טיפוח וריקוד ולא קשקוש בפעמונים וזגים וכ"ש שאר כלי שיר דאסור [אחרונים]:
ט סָעִיף ג (ט) או אחת כנגד וכו' - כגון אלו שמכין באמה על האגודל בנעימה ועושין בזה תנועות עריבות [ב"י] וזהו שסיים כדרך המשוררים ואם עושה זה בחזקה כדי להקיץ לחבירו משנתו משמע ממ"א דשרי דלאו דרך שיר הוא אכן לפי מה שביאר בתו"ש שיטת רש"י משמע דלרש"י גם בזה יש להחמיר וכן משמע בפמ"ג:
י סָעִיף ג (י) להקל בכל - האי להקל בכל קאי על טיפוח וסיפוק וריקוד ולא על שאר דברים הנזכרים בסעיף זה ואפילו בטיפוח וריקוד אין כדאי להניח המנהג שלא במקום מצוה אלא משום הנח להם וכו':
יא סָעִיף ד (יא) אין דנין - היינו אפילו דיני ממונות שמא יבוא לידי כתיבה וה"ה נמי דסדור הטענות לבד לפני הדיינים ג"כ אסור שמא יכתבו הדיינים דברי טענותיהם אבל לקבול ולהציע דברים כגון על טענות בתולים מותר כמ"ש באה"ע סימן ס"ב ותיקן רגמ"ה שלא לבטל התמיד [היינו התפלה הקבועה בצבור לביהכ"נ] בשבת אם לא שביטל כבר ג"פ בחול ולא הועיל או בשביל טענות הקהל:
יב סָעִיף ד (יב) דהוה וכו' - וגם יכול לבוא לידי חבורה בשבת:
יג סָעִיף ד (יג) בכלל דין - ואיתא בירושלמי על מה דכתיב לא תבערו אש בכל מושבותיכם וגו' מכאן לבתי דינין שלא יהו דנין בשבת [היינו מי שהיה מחוייב [בימים הקדמונים] הבערה גלתה התורה דלא יענישוהו בשבת ומינה ילפינן דה"ה לכל עונש והמחבר מיירי מתחלה בד"מ דבזה ג"כ אסור מדרבנן וכנ"ל בסקי"א] ואיתא בספר החינוך הטעם שרצה הקב"ה לכבד יום זה שימצאו בו הכל מנוחה גם החוטאים והחייבים משל וכו':
יד סָעִיף ד (יד) ואם יברח וכו' - ואין בכלל זה אם אחד רוצה לברוח כדי לעגן אשתו דבזה מותר היה לחבשו וכן מותר לקבל עדות מאיש מסוכן וקרוב למות על אשה שמת בעלה היכא דחיישינן שלא ימצא אח"כ עדות אחרת [חידושי רע"א וש"א]:
טו סָעִיף ד (טו) ולא מקדשין - גם זה מחמת גזירה שמא יכתוב אבל לא מטעם דהוא כקונה קנין בשבת דהא בקידושין לבד בלא חופה לא קנאה עדיין ליורשה ולמציאתה ולמעשה ידיה וכן אם אפילו היו הקידושין מבעוד יום מבואר בהמחבר לקמיה דאסור להכניסה לחופה בשבת והיינו מטעם דע"י החופה קונה אותה לכל הדברים האלו הנ"ל והוי כמקח וממכר דאסור בשבת:
טז סָעִיף ד (טז) היכא דאין לו אשה ובנים - וה"ה ביש לו בנים ואין לו אשה ג"כ מותר לדעה זו דמצוה קעביד כדאמרינן ביבמות [ס"ב] מקרא בבקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידך וגו':
יז סָעִיף ד (יז) ואפשר דה"ה וכו' - ר"ל אף דע"י החופה קונה אותה לכמה דברים וכנ"ל אפ"ה כיון דלית ליה אשה ובנים ויש בזה מצות פו"ר סבירא ליה דיש להקל בזה:
יח סָעִיף ד (יח) דלא קי"ל הכי - ר"ל דמעיקר הדין קי"ל כשיטת רש"י ושארי ראשונים דקדושין ואף החופה אסור בשבת ויו"ט:
יט סָעִיף ד (יט) הואיל וכו' - ר"ל ויש הפסד רב עי"ז ועיין בח"א שכתב שאין להקל בכל זה רק אם נשלמו השלשה פרטים דהיינו אם לא קיים פו"ר עדיין ויש הפסד רב וגם ביוש לחתן וכלה אם לא יכנוס אז ועיין מה שכתבנו בסקט"ז דלדעת ר"ת אף ביש לו בנים כיון שאין לו אשה ג"כ מצוה קעביד ומותר ואפשר דס"ל דאין סומכין עליו בזה. ובבין השמשות בודאי אין להחמיר בדיעבד דלא גזרו על שבות בין השמשות לצורך מצוה לכו"ע אך לכתחלה יש ליזהר מאד שלא לאחר כ"כ כי כמה עבירות באין עי"ז טלטול מוקצה של הנרות וגם כמה נשים ההולכות לחופה מאחרות זמן הדלקת הנרות עי"ז ומדליקות בביה"ש ויותר טוב היה שלא להדליק אז כלל וע"כ מה נכון מאד למי שהיכולת בידו שלא לעשות הנשואין כלל בע"ש ובפרט סמוך לחשכה כי אף אם הנשואין יהיה בזמנם עכ"פ מסתעף מזה עוד כמה קלקולים וכנ"ל. אם נתאחר החופה עד חשכה ובידי השושבינין נרות אף דקי"ל דמוקצה כ"ז שהוא בידו מוליכו למקום שירצה מ"מ הכא יתן הנרות לא"י דכל שאפשר לסלק המוקצה מידו מחוייב לסלק [פמ"ג]:
כ סָעִיף ד (כ) ולא חולצין - שמא יכתוב שטר חליצה לחלוצה [רש"י] ואפילו לקבוע מקום לחליצה אסור שלא יהא נראה כאלו דנין בשבת ויכול לקבוע בליל מו"ש שתהיה החליצה ביום א' ואם יש צורך גדול יכול לקבוע אפילו בבין השמשות בע"ש על יום א' אם א"א בענין אחר [פמ"ג בא"א סק"ג]:
כא סָעִיף ד (כא) ולא מיבמין - דבמה שמיבם אותה נקנית לו להיות אשתו לכל דבר כנשואה ממש והוי כקונה קנין בשבת ועוד שמא יכתוב כתובה:
כב סָעִיף ד (כב) ואין כונסין - היינו אפילו קידש אותה מבע"י אסור להכניסה בשבת לחופה דבחופה קונה אותה לכמה דברים וכנ"ל:
כג סָעִיף ד (כג) ולא מקדישין - שום דבר לגבוה שיאמר הרי זו הקדש משום דכיון שמקדיש באמירתו החפץ להקדש הרי מוציאו באמירה זו החפץ מרשותו לרשות גבוה ודמי למקח וממכר משא"כ לפסוק צדקה לעניים מותר וכן כשיאמר הרי עלי להקדש כך וכך ג"כ מותר ועיין לעיל בסימן ש"ו במ"ב סקכ"ז:
כד סָעִיף ד (כד) ולא מעריכין - שיאמר ערכי עלי או ערך פלוני עלי שנותן להקדש כפי שניו דהוי כמו"מ:
כה סָעִיף ד (כה) ולא מחרימין - בהמה או שום דבר לגבוה שיאמר הרי דבר זה חרם והכל מטעם הנ"ל ומש"כ ולא מפרישין וכו' שהוא דומה כמקדיש אותן פירות שהפריש ועוד שהוא כמתקן דבר שאינו מתוקן ואם עבר והפריש במזיד לא יאכל בין לו בין לאחרים עד מו"ש מטעם קנס ואם היה בשוגג מותר אפילו לו מיד:
כו סָעִיף ד (כו) תרומות ומעשרות - וה"ה חלה ועיין לעיל בסימן רס"א במ"ב סק"ד:
כז סָעִיף ד (כז) ואין פודין - אפילו בכלי ששוה ה' סלעים שדומה למקח וממכר ואין לומר יתן המעות לכהן בע"ש וכשיגיע היום ל"א בשבת שאז הוא זמן פדיה יחול הפדיון לפי שאז לא יוכל לברך שכיון שעדיין לא חלה המצוה עליו איך יאמר וצונו ובשבת נמי לא יוכל לברך כיון שאז אינו עושה כלום לכן ימתין עד אחר השבת ואפילו אם כלו לו בע"ש כ"ט יום וי"ב שעות ותשצ"ג חלקים משעה (שהשעה נחלקת לתתר"ף חלקים כידוע) שהוא החשבון של כל חודש אם יתחלק השנה לי"ב חלקים בשוה אפ"ה לא יפדוהו ביום וי"ו לפי שהחודש שבתורה הוא שלשים יום שלמים ולכן צריך שיגיע ליום ל"א בשעת הפדיון וכיון שיום ל"א הוא בשבת ידחה עד אחר שבת:
כח סָעִיף ד (כח) ואין מגרשין - אפילו בגט שנכתב קודם שבת שמא יבא לכתיבה:
כט סָעִיף ד (כט) דתקיף ליה עלמא - היינו שרוצה לגרש אשתו כדי שלא תזקק ליבום התירו לו לגרש בשבת כדי שלא תטרף דעתו עליו אם לא יעשו רצונו ומיירי באופן דלית ביה פסול משום מוקדם כגון שכשנכתב הגט מע"ש לא נכתב בו זמן היום אלא כתוב בו שבוע זו סתם דכשר בכה"ג כמ"ש באה"ע סימן קכ"ז:
ל סָעִיף ד (ל) וכולם וכו' - אכל המבואר בסעיף זה קאי חוץ מהפרשת תרומות ומעשרות דבארנו לעיל דאם הפרישן במזיד אסור בו ביום:
לא סָעִיף ד (לא) שוגגין וכו' - שוגג הוא כגון ששכח שהיום שבת או שחשב שדבר זה מותר לעשות:
לב סָעִיף ה (לב) האלמנה וכו' ראשונה - הטעם דבאלמנה וכן בגרושה כיון שהיא בעולה עיקר הקנין לירושתה ולמעשה ידיה היא הביאה ולא החופה ונמצא כקונה קנין בשבת ועיין באבן העזר סימן ס"ד ס"ה דביאר שם המחבר דאף באלמנה לא בעינן ביאה ממש וסגי אם היתה יחוד הראוי לביאה לקנותה עי"ז קנין גמור למהוי כנשואה לכל דבר וכן הסכימו הרבה פוסקים ולפ"ז אם כנס אותה בע"ש והיתה טהורה והכניסה אחר החופה לחדר מבע"י ונתיחד עמה ולא היו שם בני אדם קנה אותה קנין גמור ומותר אח"כ לבוא עליה בשבת אבל אם לא היתה טהורה מבע"י או שלא נתיחד עמה בחדר מיוחד מבע"י אסור לבוא עליה בשבת ולכן יש ליזהר מאד כשעושין חופת אלמנה בע"ש שיעשו את החופה מבע"י גדול כדי שיהיה ראוי ליחד עמה אחר החופה. ודע דהרבה אחרונים כתבו דאפילו בבתולה יש ליזהר לכתחלה שיתיחדו אחר החופה בע"ש מבע"י די"א דחופה שלנו מה שמעמידין אותן תחת הכלונסאות לא מקרי עדיין חופה והיא כמקודשת בעלמא וא"כ כשבא עליה בלילה ביאה הראשונה הוא קונה קנין בשבת ואך דבבתולה סגי אפילו ביחוד בעלמא מבע"י ולא בעינן דוקא יחוד הראוי לביאה ולכן אפילו אם היתה נדה או שבני אדם נכנסין ויוצאין שם באותו חדר ולא הוי יחוד הראוי לביאה אעפ"כ הוי חופה גמורה וקונה בבתולה קנין גמור למהוי כנשואה בכל הדברים וצריך ליחד להחתן אותו החדר והוי כהכניסה לביתו וע"כ אם כנס את הבתולה בע"ש והכניס אותה לחדר מבע"י אף שהיא עדיין לא טבלה ובני אדם נכנסין ויוצאין באותו חדר [דבלא"ה אסורה להתיחד עמו קודם ביאה ראשונה] אפ"ה קונה אותה בזה שהביאה לחדר מיוחד לו ואח"כ כשטובלת מותר לו לבוא עליה ביאה ראשונה בשבת וליכא איסור משום שקונה קנין בשבת שכבר קנה אותה מבע"י ולפ"ז אפילו בחופת בתולה יש ליזהר לכתחלה כשעושין החופה בע"ש שיעשו החופה מבע"י גדול:
לג סָעִיף ו (לג) אסור לאדם וכו' - שזהו ג"כ בכלל הגזרה שלא לשוט בשבת:
לד סָעִיף ו (לד) אסור להפצילן - וכ"ז בנהר אבל בכלי או בבריכה שיש לה שפה לא גזרו כמו שנתבאר למעלה [אחרונים]:
לה סָעִיף ז (לה) ואינה שטה כלל - אבל אם שטה אסור ליכנס בספינה וכן במעבר שקורין פרא"ם מפני דנראה כשט בעצמו:
לו סָעִיף ז (לו) מותר ליכנס בה - ואסור לכל אדם להערים ליכנס לישן בתוכה ויודע שהא"י יוליכנה מעבר השני בשבת ואפילו לתוך התחום ועיין סימן רמ"ח ס"ג בהג"ה דאם נכנס בה מע"ש וקנה שם שביתה שרי דתו הוי כביתו ואינו נראה אח"כ כשט ואפילו אם יוליכנה חוץ לתחום שרי ומ"מ אסור לצאת מספינה לספינה דרק בספינה ראשונה מהלך את כולה כיון ששבת באויר מחיצותיה מבע"י ולעיל בסימן רמ"ח ולקמן בסימן ת"ד ות"ה מבואר כל פרטי הדינים אלו. אחד היה לו חוב גדול אצל עו"ג ונודע שהוא חולה אסור לו להשכיר ספינה קטנה ללכת אצלו דלא ברי הזיקא דשמא לא ימות או יצוה לפרוע [ר"י הלוי] והיינו אפילו בתוך התחום ומ"א כתב דאפילו ברי הזיקא אסור דהא אפילו לדבר מצוה אסור עיין סימן תרי"ג ס"ו ובח"א כלל מ"ד אות כ' כתב דאם צריך לעבור במעבר למצוה עוברת וא"א בענין אחר וכן מי שיש לו חוב אצל עו"ג והוא ברי הזיקא אם לא יעבור בשבת בספינה אפשר שיש לסמוך ולהתיר אך כשהוא חוץ לתחום נראה שאין להקל כלל ועיין בשע"ת בסימן זה ובסימן רמ"ח:
לז סָעִיף ז (לז) קשורה - וצריך שיהא קשר קשור בראשו האחד בספינה ובשני ביבשה [אחרונים]:
א סָעִיף ג ולא מרקדין. ולכבוד התורה מותר לרקד בשמחת תורה (מהרי"ק ב"י):
ב סָעִיף ג א' כנגד א'. וכ"פ ביש"ש ואף על גב דאי' פ"ק דיומא דהיו מכין לפני כ"ג באצבע צרדה שאני התם שהיו מכין להקיצו ולא הוי קול של שיר כמ"ש רסי' של"ח כנ"ל ולכן כתב כדרך המשוררים:
ג סָעִיף ד אין דנין. אין מסדרין טענות בשבת ור"ג תיקן שלא לבטל התמיד בשבת אבל לקבול כגון על טענת בתולים שרי (ש"ג פ' ז"ב) וע' בתו' כתובות דף ג' ובשביל טענות הקהל מותר לבטל התמיד (שם): כתב הרמב"ם פכ"ד אין עונשין בשבת שאע"פ שהעונש מ"ע אין דוחה שבת כיצד הרי שנתחייב מיתה או מלקות אין מלקין שנא' לא תבערו אש וה"ה לשאר עונשין וכ' המ"מ שמנאה הרמב"ם במנין המצות ע"כ ובאמת במנין המצות סי' שכ"ב משמע דוקא בדבר שיש בו חילול שבת אסור מדאורייתא וכ"מ בגמ' שבת דף ק"ו גבי הבערה ע"ש ואפשר דבמלקות נמי איכא חילול שבת כגון שעושה חבור' וצ"ע ואפשר דמרבוי דקרא דבכל מושבותיכם נפקא לן שאין דנין כלל וצ"ע בסנה' דף ל"ה משמע דוקא בדבר שיש בו חילול שבת וכ"מ בתו' שם ודיני ממונו' אין דנין גזיר' שמא יכתוב: איתא בסנהדרין דף פ"ח ע"ב שבשבת לא היו יושבים הסנהדרין בלשכת הגזית רק בחיל שלא יהא נראה כאלו דנין בשבת ונ"ל דמה"ט אסור לקבוע מקום לחליצה בשבת, ועיין בא"ע בפי' סדר החליצה סי"ז שנדחק בדבר:
ד סָעִיף ד ולא מקדשין. גזירה שמא יכתוב:
ה סָעִיף ד הכניסה לחופה. ובסמ"ע כתב דכניסה לחופה לכ"ע אסור דהרי לא התירו לכ"ג לכנוס ביה"כ משום כפרה וה"ה משום פריה ורביה ועיין ביומא דף י"ג ע"ב בתוס' בשם הירוש' דמשמע דשרי לכ"ג ואפשר שגם בגמ' דילן לא אסר אלא משום דאפשר בע"א מ"מ לכתחלה יש ליזהר ביותר שלא לאחר החופה כי כמה עבירות באין מזה, בא"ע סי' ס"ב כתב שאין לעשות נישואין בשבת ע"ש:
ו סָעִיף ד ולא מקדישין. משום מקח וממכר:
ז סָעִיף ד ולא מפרישין. דדמי למתקן ואם הפריש דינו כמבשל בשבת (ר"ן ורמב"ם) עסי' שי"ח:
ח סָעִיף ד ואין פודין. אפי' בכלי דדמי למקח וממכר וא"ל יתן המעות לכהן בע"ש מ"מ איך יעשה עם הברכות והסעודה יעשנה בע"ש עדיין לא חלה עליו המצוה ואיך יאמר וצונו ובשבת נמי לא דהשתא לאו מידי קעביד לכן ימתין עד יום א' (ת"ה) ובי"ד סי' ש"ה כתב הב"ח דאם מלאו לו כ"ט י"ב תשצ"ג ביום ו' יפדוהו ביום ו' דהוי חדש וכ"כ הש"ך ס"ק י"ט שם ול"נ דאין לסמוך ע"ז דבבכורו' דף מ"ט אמרי' מת ביום ל' כיום שלפניו כו' מ"ט דרבנן גמרי חדש חדש ממדבר מה התם ומעלה אף ה"נ ומעלה וכו' קשה מאי פריך מ"ט דרבנן הא עדיין לא כלה לו חדש אלא נ"ל דה"פ כיון שכלו כ"ט י"ב תשצ"ג ה"ל חדש ומשני דבעי' ומעל' ולכן צריך שיגיע ליום ל"א וכ"מ דקאמר מת ביום שלשים כיום שלפניו ולא חילק בין כ"ט י"ב תשצ"ג ועוד דהתוספות כתבו בסנהדרין דף י"א סוף ע"א בל' תורה הוי חדש ל' יום ולאידך שינוים אפילו בל' חכמים הוי ל' וכ"כ ביבמות דף מ"ח וכ"מ בר"ה דף כ' ע"ב ובמגילה:
ט סָעִיף ד גט שכ"מ. עיין בח"מ סי' רל"ה ובא"ע ססי' קכ"ג וססי' קל"ו והע"ש לא ע"ש וכ' בשם רש"ל האי דינא דהתם גם מ"ש דמיירי שגרש ע"י שליח מבואר שם דליתא אלא צ"ל שכ' בו שבת זו כמ"ש סי' קכ"ז ס"ז ע"ש:
י סָעִיף ד מה שעשוי עשוי. הקשה היש"ש מ"ש מהנשבע שלא למכור ועבר ומכר דאין מכירתו כלום ע"ש ובהגמ"ר ספ"ב דשבועות דע"י עצמו איבד כחו וזכותו בנדר עכ"ל וזה לא שייך כאן ועבח"מ סי' ר"ח ובסמ"ע:
יא סָעִיף ה האלמנה. ובמהרי"ל כ' דאיכא סכנת מיתה בדבר ומ"ב כ' דאפי' בתולה יש ליחד קודם שבת כיון די"א דחופה שלנו לא מקרי חופה וקודם החופה אסורים ביחוד, כ' החמ"ח אלמנה שנשאה ליל ה' והיתה נדה ונתייחדה עם החתן ע"י ב' שומרים שמותרת לטבול ליל שבת מאחר שנכנסו לביתו קנאה וכו' ומיהו להרמב"ם דס"ל דחופה של נדה אין קונה אפשר דה"ה יחוד וכניסה לבית הבעל לא מהני כ"ז שאינו ראוי לביאה ועוד אכתוב מזה לקמן סי' ס' עכ"ל בסי' נ"ה ובסי' ס' האריך להכריע דלא כהרמב"ם וסיים וא"כ נראה למעשה אלמנה שנכנסה לחופה קודם שבת מותרת לטבול בשבת דהא קנה אותה לכל דבר כו' עכ"ל ודבריו אין נ"ל דאף דהאיבעי' הראשונה קאי לענין תוספ' כתובה מ"מ בעי' השניה הוא ג"כ לענין ירושה דכיון דמצריך בחופה שתהא ראויה לביאה ק"ו במסירה לשלוחי הבעל אבל אי לא חזיא לביאה לא קנה כלום אפי' בחופה ועוד נ"ל דאפי' למ"ד חופת נדה קונה מ"מ באלמנה דלא מהני חופה רק יחוד בעי' דוקא יחוד הראוי לביאה דהא הרא"ש ס"ל דחופת נדה קונה ואפ"ה כתב באלמנה בעי דוקא יחוד הראוי לביאה כמ"ש ריש כתובות והעתיק לשונו הטור והרב"י בא"ע סי' ס"ג ס"ה ומה"ט נ"ל דבעי' יחוד שאין שם אדם וכ"מ בר"ן הביאו בא"ע בב"י סי' ס"א וז"ל י"א דחופה היינו יחוד דאי לאו היינו יחוד הרי נדה ג"כ ראויה לחופה וכו' ומאחר דקי"ל דחופה לאו היינו יחוד א"כ מותר לכנוס נדה עכ"ל א"כ מוכח דיחוד ממש בעי' בלא שום שומר דאל"כ הרי נדה ראוי לייחד ג"כ א"ו בעי' ייחוד ממש בלא שומר וכ"כ המ"ב סימן צ' דבעינן יחוד לאחר החופה שראוי לביאה וכ"כ רמ"א בי"ד סי' קצ"ו ובט"ז שם וכ"כ מהרי"ל בה' שבת שאפי' היה הנשואין ביום ה' אסור לבוא עליה בשבת לכן אין לסמוך על החמ"ח בזה:
יב סָעִיף ב להשיט במים. דוקא בנהר אבל בכלי שרי כמ"ש ס"ב (ב"ח):
יג סָעִיף ז ספינה וכו'. אסור להערים לישן בספינה ויודע שהעכו"ם יוליך אותה בשבת ואפי' לת"ח דאין בזמן הזה ת"ח (מ"מ) ועסי' רמ"ח ס"ג בהג"ה נכנס בה מע"ש שרי דלא הוי כשט ומ"מ אסור לצאת מספינה לספינה עססי' ת"ד: אחד היה לו חוב גדול אצל עכו"ם ונודע שהוא חולה אסור להשכיר לו ספינה קטנה ללכת אצלו דלא ברי הזיקא דשמא לא ימות או שמא יצוה לפרוע (ר"י הלוי ל"ב ע"ש) ומשמע דאם ברי הזיקא כגון מפני ליסטים מותר לעבור בספינה עסי' של"ד סי"ו ול"ל דאם התירו טלטול לא התירו ספינה דהא אפי' לדבר מצוה אסור עסי' תרי"ג ס"ו:
יד סָעִיף ז ואם היא קשורה כו'. וצריך שיהא קרש קשור בראשו הא' בספינה ובשני ביבשה (ב"ז ד"ך ע' ר"מ אלשקר ק"ח): (כאן שייך מ"ש המ"א בסי' ש"מ סק"ב הע"ש כ' כו' עיין ת"ש):
א סָעִיף ב אפי' בבריכה. פי' שאין בה גזירה משום שמא יעשה חבית של שייטין דבכלי לא גזרו ובריכה שיש לה שפה ה"ל ככלי:
ב סָעִיף ג דמוטב שיהיו שוגגין כו'. וכתב בית יוסף בשם מהרי"ק שורש ט' שביום ש"ת מותר לרקד בשעה שאומרים קלוסים לתורה משום כבוד התורה כיון דלית בה אלא משום שבות עכ"ל וזה לכ"ע:
ג סָעִיף ג דמלתא דלא שכיח הוא. בזה מתורץ מה שי"ל מפ"ק דביצה דאמרי' שאע"פ שנתבטל טעם הגזירה לא נתבטלה הגזירה דהכא שאני כיון דלא שכיח כ"כ ב"י:
ד סָעִיף ד ולא מחרימין. עמ"ש בי"ד סי' רכ"ח ס"ג דבדבר שנוגע על הכלל מחרימין בשבת וכיוצא בזה כתב ב"י ססי' שמ"א לענין היתר נדרים וחרמים:
ה סָעִיף ה הכונס את האלמנה. ע' בא"ע סי' ס"ג ומ"ש בי"ד סי' קצ"ג ס"ב:
א סָעִיף ב בבריכה. פי' שאין בה גזירה שמא יעשה חבית של שייטין דבכלי לא גזרו ובריכה שיש לה שפה ה"ל ככלי:
ב סָעִיף ג ולא מרקדין. וביום ש"ת מותר לרקד בשעה שאומרים קלוסים לתורה משום כבוד התורה כיון דלית בה אלא משום שבות. ב"י בשם מהרי"ק:
ג סָעִיף ד אין דנין. אין מסדרין טענות בשבת. ור"ג תיקן שלא לבטל התמיד בשבת אבל לקבול כגון על טענות בתולים שרי ש"ג ועיין בתוס' כתובות דף ג'. ובשביל טענות הקהל מותר לבטל התמיד. כתב הרמב"ם בפכ"ג דאין עונשין בשבת אע"פ שהעונש מ"ע אינו דוחה שבת כיצד הרי שנתחייב בב"ד מלקות או מיתה אין מלקין אותו ואין ממיתין אותו שנאמר לא תבערו אש וכו' ע"ש. ואע"ג דמן הגמ' נראה דוקא רציחה אינו דוחה שבת מ"מ כיון דמלקות במקום מיתה עומדת היינו מיתה היינו מלקות וכשם שהמעיטו מלא תבערו אש שאין מיתות ב"ד דוחה שבת מלקות נמי בכלל יד אהרן ועיין מ"א ועיין בתשו' אמונת שמואל סימן נ"ד שעמד על זה ע"ש באורך ועיין מה שנסתפק בזה בספר משנה למלך. ודיני ממונות אין דנין בשבת גזירה שמא יכתוב. איתא בסנהדרין דף פ"ח ע"ב שבשבת לא היו יושבין הסנהדרין בלשכת הגזית רק בחול שלא יהא נראה כאלו דנין בשבת. ונ"ל דמה"ט אסור לקבוע מקום לחליצה בשבת ועיין בא"ע בפי' סדר החליצה סימן ז':
ד סָעִיף ד לכתחלה. וטוב שלא לעשות נישואין בשבת כי כמה עבירות באין מזה וכמו שהאריך בזה בשל"ה:
ה סָעִיף ד ולא מחרימין. ודבר שנוגע על הכלל מחרימין בשבת. ט"ז ע"ש ועיין סי' ש"ו סי"ג:
ו סָעִיף ה בשבת. ובמהרי"ל כתב דאיכא סכנת מיתה בדבר ומ"ב כתב דאפילו בתולה יש לייחד קודם שבת כיון די"א דחופה שלנו לא מקרי חופה וקודם החופה אסורים ביחוד. כתב החלקת מחוקק בא"ע אלמנה שנשאה ליל ה' והיתה נדה ונתייחדה עם החתן ע"י ב' שומרים שמותרת לטבול ליל שבת מאחר שנכנסה לביתו קנאה וכו' ע"ש והמ"א חולק עליו והעלה שאפי' היה הנשואין ביום ה' אסור לבא עליה בשבת לכן אין לסמוך על הח"מ בזה עכ"ל המ"א. ובליל יום טוב מותרת לטבול נ"ל וכן פסק מ"י ולא תטבול גם כן במו"ש עיין ביו"ד סקצ"ז ס"ב ואם חל טבילתה במו"ש מותרת לטבול וכן הורה הר"ש מפראג ואם נתייחדה עמו שלא בפני אדם כדי בעילה אחר החופה שרי מן הדין. ועיין ט"ז יו"ד שכתב דבאלמנה בעינן דוקא בעילה ולא מהני יחוד:
ז סָעִיף ב להשיט. דוקא בנהר אבל בכלי שרי כמ"ש ס"ב. ב"ח:
ח סָעִיף ז ספינה. אסור להערים לישן בספינה ויודע שהעכו"ם יוליך אותו בשבת ואפי' לת"ח דאין בזמן הזה ת"ח. מ"מ ע"ש ועיין סי' רמ"ח ס"ג בהג"ה דאם נכנס בה מע"ש שרי ומ"מ אסור לצאת מספינה לספינה עיין ססי' ת"ד. ועיין בהר"ם אלשקר סק"ח ועשו"ת עבודת הגרשוני סי' קכ"ג שמתיר לעבור בגשר פורחת לצורך חולה שאין בו סכנה או אצל השר רק שיהיה קצת קניית שביתה ועיין סי' רמ"ח ובתשובת חות יאיר סי' קי"ב ועיין מ"א:
ט סָעִיף ז קשורה. וצריך שיהא קשר בראשו האחד בספינה והשני ביבשה. מ"א:
א סָעִיף ג (ס"ק ב) א' כנגד א' כו' לפני כה"ג כו' בליל יוה"כ אם היה בא להתנמנם פרחי כהונה מכין לפניו באצבע צרדה כדי שלא ישן ואע"ג די"ל הטעם דאין שבות במקדש דחה זה בעל ת"ה דא"כ ה"ל לש"ס למטרח ומשקל בהא הא איכא איסור דרבנן ולשנות אין שבות במקדש אלא שהרב"י כ' שאין דיוק כזה כדאי לחלוק ע"ד הרמב"ם שאסרו שכ' כמ"ש בש"ע פה ולכן כתב מ"א יישוב לזה: שאני התם כו' ולא הוי קול של שיר כו' ולכן כ' כדרך המשוררים. מ"א כתב כן לישב לדעת הרב"י דס"ל דלא אסור אלא קול של שיר ובאמת גם לדעת המחמירים ואוסרים אפי' קול שאין של שיר יש לדחות ראיית ת"ה מהאי דכה"ג כמ"ש האחרונים ע"ז גם י"ל המחמירים טעמייהו דמשום דפליגי בהא אי הוי קול שאינו של שיר אי מותר אי אסור רבא ועול' סוף עירובין דרב' מתיר ועולא אוסר והמקילים פסקו כרבא. והמחמירים פסקו כעולא א"כ י"ל דהמחמירים לדינ' תפסו עיקר כעול' מ"מ לא קשה על הש"ס דה"ל לו' הטעם בהאי דכה"ג דמכין לפניו בא"צ משום דאין שבות במקדש. דהא לרבא לא איצטריך לזה דלרבא אפי' במדינה שרי. לא מחית הש"ס נפשיה למימר הטעם משום דאין שבות במקדש. כיון דתליא בפלוגתא דעול' ורבא אע"כ דקי"ל כעול' המחמיר:
ב סָעִיף ד (ס"ק ג) אין דנין אין מסדרים טענות. וכתב שם בס"ג הטעם דהא אסור לדיין לשמוע טענות א' מבע"ד עד שיבא גם בעל דין שכנגדו. וא"כ כשיסדר טענותיו ע"כ גם בעל דין האחר עמו שם בבית דין וא"כ יש לחוש שמא יכתוב. ועוד אסור משום ממצוא חפציך ודבר דבר כו': שלא לבטל התמיד וסיים שם אם לא שכבר ביטל התמיד בחול ג' פעמים ולא הועיל: אבל כו' טענות בתולים דל"ל שמא יכתוב דהא אין בזה טענה ותביאה כ"א לברר אם אמת היה הדבר. וגם ל"ל משום ממצוא חפציך כו' דהוי חפצי שמים שמא יתברר שזנתה תחתיו ואסורה לו כ"ה שם. ועיין בתו' כתובות ר"ל שגם הם לא הזכירו להתיר כ"א ע"ד טענות בתולים וגם מזה דברי ש"ג ע"ש: כתב הרמב"ם כו' ובאמת כו' משמע דוקא כו' א"כ איך כתב המ"מ שהרמב"ם מנאה כו' אדרב' דבריו שבמנין המצות סותרים מ"ש הרמב"ם בפסקיו: וכ"מ בשבת כו' גבי הבערה ר"ל דפליגי ר"י ור"ש במקלקל בהבערה אי חייב או לא ור"ש דמחייב מסיק הש"ם דטעמיה מדאסר רחמנא שריפת בת כהן שזנתה דדינה בשריפה. ואסר רחמנא שריפתה בשבת מכלל דמלאכה היא. אף ע"ג דמקלקל הוא דהא שורף אשה אע"כ מקלקל בהבערה חייב וא"א לדעת הרמב"ם דאין עונשים בשבת אפי' במידי דלאו מלאכה א"כ תיקשי מנ"ל דמקלקל בהבערה חייב דלמא הא דאסרה התורה שריפת בת כהן לא משום עשיית מלאכה השריפה דהא מקלקל היא אלא משום דאין עונשים בשבת אפי' בדבר דליכא ביה חילול שבת: ואפשר דמלקות כו' וצ"ע דהא אינו מתכוין לחבורה גם עמ"ש מ"א בסי' רע"ח בענין עשיית חבורה בשבת: ואפשר דמרבויא דקר' דבכל כו' דהא דאסרי' הבערת בת כהן ילפי' מדכתיב לא תבערו אש בכל מושבותיכם דבכל מושבותיכם הוא מיותר. ת"ל דמצות שבות היא חובת הגוף. ומצוה דהוי חובת הגוף נוהגת בין בארץ ובין בחוצה לארץ אלא להכי כ' רחמנא מושבותיכם לדון גז"ש דכתיב בפ' מיתת ב"ד בפ' רוצחים והיה אלה לכם לחקת משפט לדורותיכם בכל מושבותיכם. מה מושבת דהתם במיתת ב"ד אף מושבת דגבי הבערה מיירי במיתת ב"ד ואפ"ה אמרה התורה לא תבערו. וא"כ מתיבת בכל מרבים עונשים שאין בה חילול שבת ובזה א"ש ילפות' דר"ש מדאסר הבערת בת כהן ע"כ מקלקל בהבערה חייב דאלת"ה אלא הבער' ב"כ אסור משום דאין עונשים בשבת אפי' היכי דליכא חילול שבת א"כ הדרא ק"ל תיבת בכל ל"ל דאי לאשמעי' לאסור שאר עונשים שאין בהם חילול שבת הא זה ידעי' מתיבת מושבותיכם דאתי לאסור הבערת ב"כ דגם בהבערתה ליכא חילול שבת דהא מקלקל הוא ואין איסורו כ"א דאין עונשים בשבת אפי' היכי דליכ' חילול שבת: וצ"ע בסנהדרין דף ל"ה משמע כו' בתשו' אמונת שמואל סי' נ"ד עמד השואל ושאל קושית מ"א. והשיב וז"ל ומ"ש הכותב דבסנהדרין מוכח להדיא כו' (דהשואל כ' כו' וז"ל עוד צ"ע מ"ש הרמב"ם אין עונשים בשבת כו' ובגמ' בשבת ובסנהדרין מוכח בהדי' דדוקא בדבר שיש בו חילול שבת אין דנין שאינו שבת דוחה כו') הוא שקר מוחלט עכ"ל תשובת א"ש. ולענ"ד י"ל כוונת מ"א דשם בסנהדרין בעי למילף בק"ו דקבורת מת מצוה דוחה שבת דהא קבורת מת מצוה דוחה עבודה ועבודה דוחה שבת. כ"ש שקבורת מת מצוה תדחה שבת. ודחי דא"ל רציחה תוכיח שדוחה עבודה דאם הכהן חייב מיתה נדחה העבודה שעובד ומוציאים אותו להריגה דכתיב מעם מזבחי תקחנו למות. ואפ"ה אינו דוחה שבת כן הוא הצעת דברי הש"ס וא"א לדברי הרמב"ם דאפי' במקום דליכ' חילול שבת אפי' הכי אין עונשים א"כ מאי קאמר רציחה תוכיח דדחי עבודה ואפ"ה אינו דוחה שבת. דהא סוגית יוכיח הנאמר בש"ס היא דע"כ האי ק"ו דבעינן למילף מת מצוה מעבודה לית' דרציחה תוכיח דגם ברציחה א"ל האי ק"ו דתדחה שבת ואפ"ה קי"ל דאין רציחה דוחה שבת. והא לפ"ד הרמב"ם א"א ללמוד רציחה דתדחה שבת מק"ו מעבודה דהא דעבודה דוחה שבת היינו בדבר שיש בו חילול שבת. דהיינו שחיטה והקטרה וכדומה וא"כ י"ל ברציחה אי לא הוי ביה כ"א מצד חילול שבת דהיינו הבערה וכדומה באמת היה דוחה שבת מהאי ק"ו אבל ברציחה יש איסור נוסף דלא משכחת בעבודה והיינו דאין דנין בשבת ואיכא ברציח' תרתי ח"ש ודן דין אע"כ דלא כהרמב"ם אלא האי דאין דנין הוא דוקא בדבר שיש בו חילול שבת ומ"ש מ"א וכ"מ בתו' שם שהוא שם ע"א ד"ה אין רציחה כו' וז"ל בשריפה ניחא אפי' למאן דאמר מקלקל בחבורה פטור דיש בה חילול שבת משום פתילה דאמרי' מה לי בישול פתילה מה לי סממנים ובשאר חייבי מיתות נמי אפי' למ"ד מקלקל בחבורה פטור הכא חשוב תיקון שי"ל כפרה עכ"ל הרי דצריכים להמצי' שיש בכל חייבי מיתות ב"ד חילול שבת ומשמע אבל אי לאו הכי היה מותר לדונו בשבת מן התורה דלא כהרמב"ם: ודיני ממונות כו' ר"ל דהשתא דהוכיח דלא כהרמב"ם אלא דבדבר שאין בו חילול שבת דנין בשבת. לא תיקשי דהא קי"ל דאין דנין דילי ממונות בשבת דלית ביה חילול שבת לזה כתב דמ"מ אין איסורו מן התורה כ"א מדרבנן שמא יכתב או י"ל להיפך דגם מד"מ יש ראיה דלא כהרמב"ם דמבואר בביצה דף ל"ו ע"ב דהא דאין דנים ד"מ אין בו אלא שבות שמא יכתוב ולהרמב"ם אסור מן התורה: בלשכת הגזית הוא לשכה אחת בעזרת ישראל והיתה חציה קודש וחציה חול וכל ימי החול היו הסנהדרין יושבים באותו לשכה בחציה שבחול כמ"ש הרמב"ם ספ"ה מהל' בית הבחירה ובשבת יושבים בחיל הוא מקום בהר הבית וע' ברמב"ם רפ"ג מהלכות סנהדרין וע' בפי' כו' שנדחק בדבר ונתן טעם דהוי כמכין משבת לחול:
ג סָעִיף ד (ס"ק ה) הכניסה לחופה דמדינא ראוי לאסור דהוי כקונ' קנין בשבת דאיתא בירושלמי דע"י החופה קונה בעל את האשה ולזכות במעשה ידיה ומציאתה וירושתה ולכל הדברים שהבעל זוכה באשתו ומשום מצות פו"ר כיון דל"ל אשה ובנים ס"ל לרמ"א להתיר: ובסמ"ק כו' דהרי לא התירו לכה"ג ר"ל דבריש יומא תנן רי"א קודם יוה"כ היו מתקינים לכה"ג אשה אחרת שמא תמות אשתו וכתיב וכיפר בעדו ובעד ביתו וביתו זו אשתו שכה"ג ביה"כ היה צ"ל שיהיה לו אשה ובעי"כ היה מקדש ומכניס לחופה אותה אשה אחרת דאף אם תמות אשתו הרי יש לו אשה אחרת ופריך הש"ס והכתיב ובעד ביתו דהיינו בית א' ולא שני בתים ועכשיו שמא לא תמות ויהיה לו ב' בתים ומשני דמגרש על תנאי וע"ש ד' י"ג כמה כרכורים כרכר הש"ס בענין אותו תנאי וא"א לא ה"ל לקדשה ולא לכונסה לחופה קודם יוה"כ אלא אם תמות אשתו ביוה"כ יקדש ויכניס האשה האחרת המוכנת לו (ולמ"ד חופת בתולה היינו יחוד הראוי לביאה וכמ"ש מ"א ס"ק י"א ראיה זו ליתא דהא ביה"כ א"א ביחוד הראוי לביאה דהא תשמיש המטה הוא מה' עינוי' שאסורים ביה"כ וכתבתי מזה באריכות במ"א) אלא דאסור משום שבות וא"א דהתירי שבוח זה משום מצות פו"ר כ"ש דה"ל להתירו לכה"ג ביו"כ כיון דכפרת כל ישראל תלוי בעבודת כה"ג ולא הוי צריך לשום תנאי: בשם הירושלמי דמשמע דשרי שכ דבאמת לא היה מקדשה בערב יו"כ אלא אם אירע שמת' אשתו ביו"כ היה מקדש ומכניס לחופה האשה המוכנת לו הרי דבמקום מצוה מותר ה"ה דיש להתיר משום מצות פו"ר אע"ג דאינו הכרח דשם בכה"ג עדיפא דכפרת כל ישראל תלוי בו אדרבא שם מקשה בירושלמי ולא הוי כקונה קנין בשבת ומשני אין שבות במקדש ולא משני דבמקום מצוה מותר צ"ל דחד מתרי טעמי נקט עכ"פ אינו מוכרח להתיר משום פו"ר. אלא משום דאפשר בע"א והיינו ע"י תנאי כדי להשוות שני התלמידים יחד דהיינו תלמוד דידן עם הירושלמי:
ד סָעִיף ד (ס"ק ז) ולא מפרישים כו' דינו כמבשל בשבת דדינו מבואר ר"ס שי"ח במזיד אסורה לו לעולם ולאחרים מותר במ"ש מיד ובשוגג בו ביום אסור בין לו בין לאחרים ולמ"ש מותר גם לעצמו מיד: ר"ן דלא כרמב"ם כצ"ל לענ"ד דזה הר"ן בביצה על משנה אין מגביהין תרומות ומעשרות בי"ט דהוזכרו במתני' כל מה שאסור משום שבות ומבוארים פה בש"ע הביא הרי"ף ירושלמי וכולן שעשו בין אנוסים כו' בין מזידים כו' מה שעשוי עשוי כל זה כ' הר"ן וז"ל מיהו בתרומות תנן שאם הפריש תרומה ומעשר בשבת הוי כמבשל בשבת דבשוגג יאכל במזיד לא יאכל עכ"ל הר"ן והוא פ"ב דתרומות משנה ג' ומדכ' הר"ן דדין המפריש תרומה ומעשר בשבת דינו כמבשל ואין זה לשון המשנה אלא במתני' תני המעשר בשבת בשוגג יאכל במזיד לא יאכל (וע"ש בתי"ט) אלא דהר"ן מסברא ס"ל דדינו כמבשל וניהו דכ' דהמעשר בשוגג יאכל במזיד לא יאכל היינו דהעתיק לשון המשנה והמשנה אתי' כר"מ דס"ל כן במבשל (ואפשר הר"ן פסק כר"מ) אבל ממילא נשמע לדידן דקי"ל במבשל כר"י וכדלעיל ר"ס שי"ח וכיון דס"ל להר"ן דהמעשר דינו כמבשל ה"ה דבמעשר הדין כמ"ש ר"ס שי"ח אבל בהרמב"ם ניהו דבמבשל פסק כר"י בפ"ו דין כ"ג מ"מ לענין המעשר בשבת העתיק בפ' כ"ג דין ט"ו כסתם משנה וע' בפ"ח י"ד סי' צ"ט ס"ק י"ב טעמו וראיתי בס' ת"ש שתמה על מ"א במ"ש ר"ן ורמב"ם וכ' שגם בתשובה פ"מ (אינו ת"י) העיר בזה ועי"ז נדחק בדברי מ"א ע"ש ולענ"ד כמ"ש פשוט:
ה סָעִיף ד (ס"ק ח) ואין פודין כו' כ' הב"ח כו' תשצ"ג כי הראשונים חלקו השעה לתתר"פ חלקים ור"ל תשצ"ג חלקים מחלקי תתר"פ שהוא מהלך הלבנה בגלגלה כידוע: כיום שלפניו. ור"ל כאלו מת תוך ל' דפטור מלפדותו: ממדבר פרש"י כתיב הכא ופדויו מבן חדש תפדה וכתיב במנין הלוי' בפ' במדבר פקוד כל זכר מבן חדש ומעלה ותיבת ומעלה משמע לאחר שלשים יום. אלא צ"ל דה"פ כיון שכלו כ"ט י"ב כו' ר"ל דמתני' סתמא קתני מת ביום ל' משמע אפי' כבר כלו כ"ט י"ב תשצ"ג: וכ"מ מדקאמר מת כו' ולא חילק כו' היא גופה ראיית המקשן שכ' מ"א לעיל. ועוד כו' בלשון תורה כו' דאמרי' התם אם עברו ב"ד את השנה כמה ימים היא חדש העיבור שלשים יום רשב"ג או' חדש וכתבו התוס' בע"כ חדש דא' רשב"ג ר"ל כ"ט יום דאל"כ מאי פליג עם ת"ק והא אמרי' ביבמות דהא דכתיב גבי יפת תואר ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים ודרשינן שימשך ששים יום דירח הוא שלשים וימים נוסף עוד שלשים הרי דסתם ירח (וה"ה חדש) שלשים יום ותירץ בל' תורה הוי ירח (וה"ה חדש) ל' יום אבל בלשון חכמים הוי חדש כ"ט יום עוד תי' די"ל דגם בלשון חכמים סתם חדש הוי ל' יום אם לא דמפרש להדיא שהוא כ"ט יום אלא דרשב"ג לא הוצרך לפ' וממילא ידעינן דר"ל חדש כ"ט דאל"כ במאי פליג עם הת"ק עכת"ד הרי לשני תירוצי התוס' עכ"פ בלשון תורה הוי חדש שלשים יום דלא כת"ה דס"ל דחדש דכתיב גבי פדיון סגי בכ"ט י"ב תשצ"ג וא"ל א"כ לדעת התוס' ל"ל גזירה שוה גבי פדיון ממנין לוים דכתיב ומעלה ת"ל סתם חדש הוא שלשים יום י"ל דמהתם ילפי' בכל התורה הוי חדש שלשים יום ולא הוי שני כתובים דע"כ איכ' שום צריכותא מדאצטריך לג"ש ולא יליף פדיון מבנין אב ממנין הלוים:
ו סָעִיף ד (ס"ק ט) גט שכ"מ כו' ס"ס קל"ו והע"ש לא ע"ש וכתבו בשם מהרש"ל שהקשה ואיך ניתן לה הגט בשבת הא הוי מוקצה ותירץ דהקנה לה המקום שהגט היה מונח בו וקנתה הגט ע"י חצרה ולא היה צריכים לטלטלו עכת"ד ובאמ' כ"ה בש"ס בגיטין ר"פ הזורק דצוה רבא שיקנה לה מקום הגט וע"כ מה"ט וכ"ה באע"ה סי' קל"ו לדעת המתירים לטלטל גט בשבת כמ"ש מ"א לעיל סי' ש"ז וס"ק כ"ד כ' הרא"ש שם הא דהוצרך להקנו' לה המקום מיירי שהי' מפסיק ר"ה בין מקום הגט למקום השכ"מ ולא היו יכולים להביאו ע"ש. גם מ"ש לגרש ע"י שליח שהקשה לו דע"כ בשבת לא נכתב אלא בע"ש והוי מוקדם דפסול ותי' דמיירי דנותן ע"י שליח דכה"ג לית ביה משום מוקדם כדאמרי' בגיטין ד' י"א מידי דהוי אגיטין הבאים ממדינת הים דע"כ מוקדמים הן אלא כה"ג קלא אית לי' שלא נמסר ביום הכתיב' והעידי מסירה נותנים דעתם לזכור יום המסירה וא"כ למ"ד מוקדם פסול שלא יחפה על בת אחותו אם היא אשתו ותזנה תחתיו וחייבת מיתה וגם בזמן הזה עכ"פ תהיה אסורה על בעלה ויתן לה גט מוקדם שזמנו קודם שזנתה וא"כ בשעת הזנות היתה פנויה ופטורה ממיתה גם מותר שוב בעלה להחזירה או לר"ל שם בגיטין הטעם משום פירי דפירות נ"מ משעה שגרשה אין לבעל פירות מנ"מ ואם מכר הבעל הפירות תוציא הפירות משעת הכתיבה שלא כדין אבל הבא ממדינת הים או ע"י שליח דקלא א"ל ככ"ל ליכא למיחש להכי דהא עידי המסירה יודעים באמת: מבואר שם דליתא א"ל דכוונות מ"א דאכתי תקש' לדעת רמ"א בסי' קכ"ז ס"ה דאין להכשיר גט מוקדם ליתן ע"י שליח וכדעת הר"ן שם וא"כ אכתי תיקשי קושית הע"ש לדעתו דז"א דהא מודה הר"ן בא"א ליתן אחר דנותנים ע"י שליח דהוי כמו גט הבא ממ"ה וכמ"ש הב"ש שם ס"ק ו' וא"כ בגט שכ"מ דתקיף ליה עלמא דיש לחוש קודם שיכתב גט אחר ימות הש"מ וא"כ גם הר"ן מודה דמותר ליתן ע"י שליח כשהוא מוקדם אלא כוונת מ"א כמ"ש הב"ש שם בסי' קל"ו ס"ק י"ז חדא דלשון הטור וש"ע לא משמע כן ועוד דע"כ התוס' לא ס"ל כן דניתן ע"י שליח דבש"ס מקשה קנתה הגט ע"י חצירה והא מה שקנתה אשה קנה בעלה דהבעל אוכל פירות ולא הוי חצירה ומשני דגטה וחצרה באים כאחד ר"ל שזוכה בגט וגם בחצר בפעם א' ולא הוי חצר הבעל כיון שגרשה אין לו פירות והקשו התוספות מאי פריך מה שקנתה כו' הא קי"ל בעל שנתן מתנה לאשתו אין הבעל אוכל פירות מאותה מתנה וכיון דהבעל מקנה לה המקום שפיר הוי חצירה וא"א דניתן לה ע"י שליח ע"כ השליח הקנה לה מקום בחצרה ושם היה הגט מונח א"כ אין מקום לקושיית התוס' דכה"ג הבעל אוכל פירות וכן תי' הר"ן לקושית התוספות אע"כ דאין נראה להתוס' לאוקמי שניתן ע"י שליח: אע"כ צ"ל שכתב בו שבת זו. ר"ל כיון דלא איירי ע"י שליח כדי לישב קושי' הע"ש צ"ל דלא כתב בגט יום הכתיבה אלא שבת ר"ל שבוע דרך משל שבוע הראשונה מחדש חשוון וכדומה דכה"ג כשר כמ"ש שם סי' קכ"ז ס"ז וכן תי' הב"ש עוד הוסיף הב"ש לתרץ דמיירי שנכתב בערב שבת וכתבו בו הזמן על יום השבת כאלו נכתב ביום השבת ואע"ג דכה"ג הוי גט מאוחר מ"מ כיון דלא ניתן לה עד יום השבת כשר ע"ש עוד:
ז סָעִיף ד (ס"ק י) מה שעשוי כו איבד כחו וזכותו בנדר ר"ל כיון שהוא עצמו גרם ונדר או נשבע שלא למכור איבד הזכות שהיה לו בדבר ההוא למכרו והוי מכירתו כמו מוכר דבר שאינו שלו ובאיסור שבת דבא ממילא ל"ש זה ולכן מהני כאן וע' בח"מ סי' ר"ח ובסמ"ע וכן הש"ך הקשו אלא דקי"ל מקח הנעשה באיסור רבית המקח קיים מ"ש מהנודר או נשבע שלא למכור דהמקח בטל ותירץ דוקא בנדר או נשבע דע"י הנדר או שבועה א"א למכור כלל בהיתר לכן אין המכירה חלה אבל באיסור רבית דהא היה אפשר לעשות המקח בהיתר ושלא יהיה בו משום רבית לכן אפילו נעשה ברבית מ"מ המקח קיים ולפ"ז גם קושית מהרש"ל מיושבת דשאני איסור שבת דהיה אפשר לעשות בהיתר דהיינו למכור בערב שבת או בחד בשבת וה"ה לפי דברי הג"מ הנ"ל דעל ידי עצמו איבד כו' יש ליישב גם קושית סמ"ע מרבית:
ח סָעִיף ה (ס"ק יא) האלמנה כו' דאפי' בתולה כו' ולפ"ז באלמנה לא מהני ייחוד ובעינן ביאה ממש לקנותה דהא מבואר בירושלמי שהביאו התוספות ביומא דף י"ג ע"ב וכן הרא"ש דנשתנה דין אלמנה מבתולה וכ"כ להדיא הב"ש ס"ס ס"ד: כיון די"א כו' די"א דחופת בתולה היינו מה שמכסים שחרית ראש הכלה בהינומ' וי"א מה שמעמידים חתן וכלה תחת הכלונסאות אבל באלמנה בעינן יותר ול"מ זה לכן צריך שתהי' קנויה לבעל יחוד הראוי לבעילה אבל י"א דגם לבתולה ל"מ לא ההינומ' ולא הכלונסאות ואינו קונה דלא מקרי חופה אלא ייחוד הראויה לביאה ולכן גם בבתולה בעי ייחוד הראויה לביאה קודם שבת אם יבא עליה בשבת דקי"ל דמותר לבעול בתולה בשבת כמ"ש לעיל סי' ר"פ וקודם החופה אסורים בייחוד דהא בעינן יחוד הראויה לביאה וקודם החופה הוי יחוד עם פנויה דמאי מהני שהיא משודכת לו מ"מ לא עדיפא בזה מפניה דעלמא ואפ"ת דייחוד זה הוי חופה מ"מ חופה קודם קדושין לא קני והא מנהגינו לקדש תחת החופה דהיינו בשעת העמדת חתן וכלה תחת הכלונסאות ועיין בזה במשנה למלך מ"ש בזה אי חופה קודם קדושין קונה שאפי' היו הנשואין ביום ה' כו' ר"ל באלמנה:
ט סָעִיף ו (ס"ק יב) להשיט כו' אבל בכלי שרי כמ"ש ס"ב דאפי' באדם ליכא איסור שיטה בכלי:
י סָעִיף ז (ס"ק יג) ספינה כו' ואפי' לת"ח אע"ג דאמרי' דף קל"ט ע"ב דלת"ח הותר ע"י הערמה דדוקא במי שאינו ת"ח לא הותר דלמא אתי למעב' בלי הערמה אע"ג דאפי' עביד בלי הערמה ליכא רק א"ד מ"מ החמירו בע"ה אבל בת"ח לא החמירו לאסור ע"י הערמה מ"מ בזמן הזה אין לנו דין ת"ח גם לדבר זה ואסור אפי' לת"ח: ועסי' רמ"ח כו' מע"ש שרי דלא הוי כשט דלא כבה"ג דס"ל דמה"ט אין מפליגין בספינה ג' ימים קודם שבת משום שט אלא הטעם משום צער בלבול הספינה או בידוע שהספינה גוששת ותלך ולא יהי' שם המים עמוקים י"ט (ע"ש במ"א) או שיצטרך לבא לידי חילול שבת אבל בנהרות הנובעים דליכא צער ולא יבא לידי חילול שבת וגם המים העמוקים י' שרי ליכנס בספינה וליכא בזה משום שט: ומ"מ כו' מספינה לספינה ר"ל באותה ספינה שנכנס מע"ש מהלך את כלה אע"ג דהספינה הולכת בשבת ח"ל וקי"ל דאם הוציאו מחוץ לתחומו אין לו אלא ד"א מ"מ ספינה שאני כיון שנכנס בה מע"ש והיה שם ב"ה של ע"ש הרי שבת באויר מחיצות מבע"י ולכן אפי' יצאה ספינה ח"ל כל הספינה נחשבת כד"א אבל כשפורש מספינה לספינה ובספינה שניה לא שבת באויר מחיצות מבע"י לכן אין לו בספינה שני' כ"א ד"א: א' ה"ל כו' דלא ברי הזיק' כו' דסד"א להתיר כמו שהותר שבות דטלטול מוקצה מפני לסטים בסי' של"ד לכן חילק הר"י הלוי דשאני לסטים דברי הזיק' משא"כ כאן:
א סָעִיף ב ס"ב שכשהמים נעקרין. כן פי' מ"ש שם אי עקר ר"ל המים חוץ לבריכה: ואם יש. שם:
ב סָעִיף ג ס"ג שמא. י"ט שם: להכות כו'. רש"י שם: או לשחק. שבת נג א' וירושלמי פ"ו דשבת יוצא בזוג כו' ובלבד שלא ישמיע את הקול ע"ש: גזירה. גמ' שם:
ג סָעִיף ד ס"ד ויש מתירין. כפי' והא מצוה קעביד אמאי אסור ל"צ כו': ואפשר. כן מ' בתוס' שם שהקשו על ר"ת מירושלמי שהקשו על הכניסה לכה"ג ביה"כ דע"כ צריך לכנוס אותה כמ"ש בגמ' פ"ק דיומא ותי' משום דאין שבות במקדש ע"ש בירושל' הלא"ה אסור: דלא קי"ל הכי. כמו שהקשו בתוס' עליו מירושלמי הנ"ל: מ"מ סומכין. כ' הר"ן שר"ת כתב בתשובה שאין מותר אלא בשעת הדחק: שלא כו'. מתני' שם: ואין כונסין. נלמד מאין מיבמין ומירושלמי פ"ק דיומא ופ"ק דכתובות. ר"ן: ואין פודין. כמו לא מקדישין כו' דדמי למקח וממכר ועוד דאפילו פריעת חוב אסור כמ"ש שבת קמט א'. ריב"ש: ואין מגרשין. ר"ן בשם תוספתא וכ"כ תוס' בגיטין ע"ז ב' בשם תוספתא: וכלם אם. תוספתא וירושל' שם:
ד סָעִיף ה ס"ה הכונס כו'. זהו כס"ד של תוס' דיומא יג ב' ד"ה ולחדא כו' נ"ל לפרש כו' דיחוד כו' אבל תוס' חזרו וכמ"ש בא"ה סי' נ"ה ס"א בהג"ה וי"א דהחופה כו' וע' מש"ש בראיות ברורות שהעיקר שאין חילוק בין בתולה לאלמנה וכ"ד בע"ה ועיין בא"ע סי' סד ס"ה:
ה סָעִיף ו ס"ו אסור כו' ולכן כו'. ירוש' פ"ה די"ט ולא שטין ר' יעקב בשם ר' זבדי זאת אומרת שאסור להשיט דבר להוליכו מאצלו ודכוותיה אסור לאדם להשיט דבר ולהביאו אצלו ר' אבא מרי ור' מתניה הוון יתיבין חמיין לחד בר נש פציל מייא לכא ולכא ושתי א"ר אבא מרי לר' מתניה דא היא דאמר ר"י בר זבדי אסור לאדם להשיט דבר ולהוליכו מאצלו:
ו סָעִיף ז ס"ז ספינה אם כו' ואם היא. שבת קלט ב' דאזיל ונאים כו' וצ"ל בכה"ג ועיין בעירובין מב ב' בקופץ ושם משמע דמיירי בשטה מדאמר בקופץ וצ"ל בקשורה וכ"ש ברישא דאינה שטה כלל:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.