Shulchan Aruch, Orach Chayim 363 — שולחן ערוך, אורח חיים שסג
א מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ לוֹ ג' מְחִצּוֹת, אָסְרוּ חֲכָמִים לְטַלְטֵל בּוֹ עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה שׁוּם תִּקּוּן בָּרְבִיעִית.
ב חָצֵר שֶׁנִּפְרַץ בְּמִלּוּאוֹ עַד עֶשֶׂר אַמּוֹת, נִתָּר בְּפַס רָחָב ד' טְפָחִים שֶׁיַּעֲמִידֶנּוּ מִצַּד אֶחָד בַּמָּקוֹם הַפָּרוּץ, וְאִם יִרְצֶה לְתַקְּנוֹ בִּשְׁנֵי צִדֵּי הַפִּרְצָה, דַּי בִּשְׁנֵי פַּסִין שֶׁל שְׁנֵי מַשְׁהוּיִין. וְהוּא הַדִּין לְנִשְׁתַּיֵּר מֵהֶם כֹּתֶל רְבִיעִי בָּנוּי כְּשִׁעוּר אַרְבָּעָה טְפָחִים בְּמָקוֹם אֶחָד, אוֹ אִם נִשְׁתַּיֵּר מֵהַשְּׁנֵי צְדָדִים טֶפַח מִכָּאן וְטֶפַח מִכָּאן, וְכָל זֶה בְּגֹבַהּ עֲשָׂרָה טְפָחִים. וַאֲפִלּוּ אִם אֵין בַּפִּרְצָה ד' טְפָחִים, כֵּיוָן שֶׁהוּא בְּמִלּוּאוֹ צָרִיךְ תִּקּוּן עַד שֶׁיְּהֵא בָּהּ פָּחוֹת מִג'. וְאִם יֵשׁ בַּפִּרְצָה יוֹתֵר מֵעֶשֶׂר אַמּוֹת, אֲפִלּוּ אֵינָהּ בְּמִלּוּאוֹ צָרִיךְ לְתַקְּנָהּ בְּצוּרַת פֶּתַח.
ג מָבוֹי שֶׁיֵּשׁ לוֹ ג' מְחִצּוֹת וּפָרוּץ בְּצַד רְבִיעִי, הִתִּירוּ בְּלֶחִי (פי' תַּרְגּוּם הַקֶרֶשׁ הָאֶחָד לוּחָא חֲדָא) שֶׁעָבְיוֹ וְרָחְבּוֹ כָּל שֶׁהוּא, שֶׁיַּעֲמִידֶנּוּ בְּפֶתַח הַמָּבוֹי וְיִהְיֶה גָּבְהוֹ י"ט. וּמִכָּל דָּבָר שֶׁיַּעֲשֶׂנָּה כָּשֵׁר, אֲפִלּוּ מִבַּעֲלֵי חַיִּים, וּבִלְבַד שֶׁיִּקְשְׁרֶנּוּ שָׁם בַּחֲבָלִים לְכָתְלֵי הַמָּבוֹי בַּיְּתֵדוֹת שֶׁיּוֹצְאִים מִן הַכְּתָלִים בְּעִנְיָן שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִרְבֹּץ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְמַעֵט גָּבְהוּ מִי' טְפָחִים וַאֲפִלּוּ קָשַׁר שָׁם אָדָם נָמֵי הָוֵי לֶחִי (אוֹר זָרוּעַ).
ד אִם יֵשׁ קְצָת כֹּתֶל בְּרוּחַ רְבִיעִית עוֹלֶה מִשּׁוּם לֶחִי, וּבִלְבַד שֶׁיְּהֵא בּוֹ רֹחַב טֶפַח.
ה לֶחִי דְּאִי נָשִׁיב בֵּיהּ זִיקָא לֹא מָצֵי קָאֵי, לֹא חָשִׁיב לֶחִי.
ו צָרִיךְ שֶׁלֹּא יְהֵא הַלֶחִי רָחוֹק מִן הַכֹּתֶל ג' טְפָחִים.
ז לֶחִי, אֲפִלּוּ שְׁבָרִים וְשִׁבְרֵי שְׁבָרִים כְּשֵׁרִים בּוֹ. הַגָּה: וְלָכֵן עוֹשִׂין לֶחִי מִסִּיד טָחוּי בַּכֹּתֶל, וּבִלְבַד שֶׁיִּזָּהֵר שֶׁלֹּא יִתְמַחֶה יוֹתֵר מִשָּׁלֹשׁ לָאָרֶץ. (תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן סי' ט"ו).
ח לֶחִי שֶׁעֲשָׂאוֹ מֵעֲצֵי אֲשֵׁרָה, כָּשֵׁר.
ט בֵּין שֶׁנִּרְאֵית בְּלִיטַת הַלֶחִי לָעוֹמְדִים בְּתוֹךְ הַמָּבוֹי וְאֵינָהּ נִרְאֵית לָעוֹמְדִים בַּחוּץ, בֵּין שֶׁנִּרְאֵית לָעוֹמְדִים בַּחוּץ נֶגֶד חֲלַל הַמָּבוֹי (תוס' וְהָרֹא"שׁ פ"ק דְּעֵרוּבִין) וְאֵינָהּ נִרְאֵית לָעוֹמְדִים בִּפְנִים, כָּשֵׁר.
י הִרְחִיקוּ מֵהַכֹּתֶל שָׁלֹשׁ, אוֹ שֶׁהִגְבִּיהוּ מֵהָאֶרֶץ שָׁלֹשׁ, פָּסוּל. וְאִם הִגְבִּיהוּ פָּחוֹת מִשָּׁלֹשׁ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בּוֹ אֶלָּא שֶׁבַע וּמַשֶּׁהוּ, כָּשֵׁר.
יא אֲפִלּוּ לֹא עֲשָׂאוֹ לְשֵׁם לֶחִי, אֶלָּא שֶׁנִּזְדַּמֵּן לוֹ שָׁם מֵאֵלָיו, כָּשֵׁר; וּבִלְבַד שֶׁיִּסְמְכוּ עָלָיו מְעֵרֶב שַׁבָּת, אֲבָל לֹא סָמְכוּ עָלָיו מְעֵרֶב שַׁבָּת כְּגוֹן שֶׁהָיָה שָׁם לֶחִי אַחֵר וְנָפַל בְּשַׁבָּת, וּבָאִים עַכְשָׁו לִסְמֹךְ עַל זֶה, לֹא. אֲבָל לֹא הָיָה שָׁם לֶחִי אַחֵר מְעֵרֶב שַׁבָּת, כְּאִלּוּ סָמְכוּ עָלָיו דָּמִי (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם רַשִׁ"י וְהַגָּהוֹת אֲשֵׁרִי וְהַמַּגִּיד פט"ז).
יב לֶחִי הָעוֹמֵד מֵאֵלָיו, אֲפִלּוּ סָמְכוּ עָלָיו מְעֵרֶב שַׁבָּת, אִם הַמָּבוֹי רָחָב יוֹתֵר מִשְּׁמוֹנֶה אַמּוֹת, אִם הַלֶחִי בּוֹלֵט לְתוֹכוֹ ד' אַמּוֹת אֵינוֹ נִדּוֹן מִשּׁוּם לֶחִי וְצָרִיךְ לֶחִי אַחֵר לְהַתִּירוֹ, וְיַעֲמִידֶנּוּ בָּרוּחַ שֶׁכְּנֶגְדּוֹ, וְאִם יִרְצֶה לְהַעֲמִידוֹ אֶצְלוֹ יַעֲשֶׂנּוּ מְעַט עָב אוֹ דַּק יוֹתֵר מֵהַבְּלִיטָה, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא נִכָּר שֶׁהוּא לְשֵׁם לֶחִי. הַגָּה: וְאִם הֶעֱמִידוֹ לְשֵׁם לֶחִי, דְּאִית לֵיהּ קֻלָּא שֶׁתִּקְּנוּ לֶחִי לְמָבוֹי זֶה, אֲפִלּוּ רָחָב אַרְבַּע אַמּוֹת הָוֵי לֶחִי.
יג לֶחִי הַמּוֹשֵׁךְ עִם דָּפְנוֹ שֶׁל מָבוֹי שֶׁהֶעֱמִיד חֻדּוֹ כְּנֶגֶד עֳבִי הַכֹּתֶל דְּשָׁוֶה מִבִּפְנִים וְנִרְאֶה מִבַּחוּץ שֶׁאֵין חֻדּוֹ שֶׁל לֶחִי מְכַסֶה כָּל עֳבִי הַדֹּפֶן, פָּחוֹת מִד' אַמּוֹת נִדּוֹן מִשּׁוּם לֶחִי וּמִשְׁתַּמֵּשׁ עִם חֻדּוֹ הַפְּנִימִי. ד' אַמּוֹת, נִדּוֹן מִשּׁוּם מָבוֹי וְאָסוּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּכָל הַמָּבוֹי, שֶׁהֲרֵי אֵין כָּאן לֶחִי.
יד עוֹד יֵשׁ הֶכְשֵׁר אַחֵר לְמָבוֹי הַפָּרוּץ בְּרוּחַ רְבִיעִית, בְּקוֹרָה שֶׁיַּנִּיחֶנָּה עַל רֹאשׁ הַמָּבוֹי. וְצָרִיךְ שֶׁיַּנִּיחֶנָּה עַל כָּתְלֵי הַמָּבוֹי, אֲבָל אִם נָעַץ שְׁתֵּי יְתֵדוֹת אֵצֶל הַמָּבוֹי בַּחוּץ, אֲפִלּוּ בְּסָמוּךְ לוֹ, וְהִנִּיחָם עֲלֵיהֶם, פָּסוּל.
טו וְצָרִיךְ שֶׁיַּנִּיחֶנָּה כְּדֵי לְהַתִּיר הַמָּבוֹי, אֲבָל אִם לֹא נַעֲשֵׂית לְשֵׁם כָּךְ, אֲפִלּוּ סְמָכָה עָלֶיהָ מְעֵרֶב שַׁבָּת, פְּסוּלָה.
טז קוֹרָה זוֹ שֶׁאָמַרְנוּ, צְרִיכָה שִׁעוּר. וּלְפִיכָךְ אִם עֲשָׂאָהּ מֵעֲצֵי אֲשֵׁרָה, פְּסוּלָה דְּכֵיוָן דְּלִשְׂרֵפָה קַיְמָא כְּתוּתֵי מִכְתָּת שִׁעוּרָהּ.
יז שִׁעוּר הַקּוֹרָה, רָחְבָּהּ טֶפַח וְעָבְיָהּ כָּל שֶׁהוּא, רַק שֶׁתְּהֵא חֲזָקָה כְּדֵי לְקַבֵּל אָרִיחַ שֶׁהִיא חֲצִי לְבֵנָה שֶׁל ג"ט, וְאִם הִיא רְחָבָה ד"ט אֵינָהּ צְרִיכָה לִהְיוֹת חֲזָקָה לְקַבֵּל אָרִיחַ.
יח מַעֲמִידִים, דְּהַיְנוּ אִם הִיא נִסְמֶכֶת עַל יִתֵדוֹת הַיּוֹצְאוֹת מִן הַכֹּתֶל שֶׁאֵין בְּרָחְבָּן טֶפַח וְלֹא בְּאָרְכָּן שָׁלֹשׁ, יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁצָּרִיךְ שֶׁיִּהְיוּ חֲזָקִים לְקַבְּלָהּ וּלְקַבֵּל חֲצִי לְבֵנָה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין צָרִיךְ שֶׁיִּהְיוּ חֲזָקִים אֶלָּא כְּדֵי לְקַבְּלָהּ בִּלְבַד.
יט אִם הָיְתָה הַקּוֹרָה עֲגֻלָּה, צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה בְּהֶקֵּפָהּ ג' טְפָחִים שֶׁאָז יֵשׁ בְּרָחְבָּהּ טֶפַח.
כ הָיְתָה עֲקֻמָּה, וְעַקְמִימוּתָהּ נוֹטָה חוּץ לַמָּבוֹי אוֹ לְמַעְלָה מֵעֶשְׂרִים אוֹ לְמַטָּה מֵעֲשָׂרָה, רוֹאִין כָּל שֶׁאִלּוּ יִנָּטֵל הָעַקְמִימוּת וְאֵין בֵּין זֶה לָזֶה שְׁלֹשָׁה, כְּשֵׁרָה; וְאִם לָאו, פְּסוּלָה.
כא הָיְתָה יוֹצְאָה מִכֹּתֶל זֶה וְאֵינָהּ נוֹגַעַת בְּכֹתֶל זֶה, כְּגוֹן שֶׁסְמָכָהּ עַל עַמּוּדִים, וְכֵן שְׁתֵּי קוֹרוֹת אַחַת יוֹצְאָה מִכֹּתֶל זֶה וְאַחַת יוֹצְאָה מִכֹּתֶל זֶה וּפָגְעוּ זוֹ בְּזוֹ בְּאֶמְצַע הַמָּבוֹי, אִם אֵין בֵּינֵיהֶם שְׁלֹשָׁה, כְּשֵׁרָה; יֵשׁ בֵּינֵיהֶם שְׁלֹשָׁה, פְּסוּלָה.
כב הִנִּיחַ שְׁתֵּי קוֹרוֹת זוֹ בְּצַד זוֹ, וְלֹא בְּזוֹ לְקַבֵּל אָרִיחַ וְלֹא בְּזוֹ לְקַבֵּל אָרִיחַ, אִם יֵשׁ בִּשְׁתֵּיהֶן כְּדֵי לְקַבֵּל אָרִיחַ לְרָחְבּוֹ, דְּהַיְנוּ טֶפַח, וְאֵין בֵּין זוֹ לְזוֹ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים, אֵינוֹ צָרִיךְ לְהָבִיא קוֹרָה אַחֶרֶת; וְאִם לָאו, צָרִיךְ לְהָבִיא קוֹרָה אַחֶרֶת. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁצָּרִיךְ שֶׁיִּהְיוּ קְרוֹבוֹת זוֹ לְזוֹ בְּתוֹךְ טֶפַח.
כג הָיְתָה אַחַת לְמַעְלָה וְאַחַת לְמַטָּה, רוֹאִים אֶת הַעֶלְיוֹנָה כְּאִלּוּ הִיא לְמַטָּה וְאֶת הַתַּחְתּוֹנָה כְּאִלּוּ הִיא לְמַעְלָה, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא תְּהֵא הַעֶלְיוֹנָה לְמַעְלָה מֵעֶשְׂרִים וְלֹא תַּחְתּוֹנָה לְמַטָּה מֵעֲשָׂרָה. וְלֹא יִהְיֶה בֵּינֵיהֶם ג' טְפָחִים לֹא בַּגֹּבַהּ וְלֹא בְּמֶשֶׁךְ כְּשֶׁרוֹאִין אוֹתָם שֶׁיָּרְדָה זוֹ וְעָלְתָה זוֹ בְּכַוָּנָה עַד שֶׁיַּעֲשׂוּ זוֹ בְּצַד זוֹ. וְיֵשׁ פּוֹסְלִים.
כד פֵּרַס עַל הַקּוֹרָה מַחְצֶלֶת וְאֵינָהּ נוֹגַעַת עַד הַקַּרְקַע, אִם גְּבוֹהָה מֵהָאֶרֶץ ג"ט, פְּסוּלָה שֶׁהֲרֵי כִּסָה הַקּוֹרָה וְאֵינָהּ נִרְאֵית, וּבָטְלָה מִהְיוֹת קוֹרָה; וּמְחִצָּה גַּם כֵּן אֵינָהּ, כֵּיוָן שֶׁגָּבוֹהַּ מֵהָאֶרֶץ שְׁלֹשָׁה. אֲבָל אִם הִנִּיחַ קוֹרָה רְחָבָה וְנִמְשֶׁכֶת קְצָת לְמַטָּה מִי', כְּשֵׁרָה.
כה נָעַץ שְׁתֵּי יְתֵדוֹת עֲקֻמּוֹת עַל שְׁנֵי כָּתְלֵי הַמָּבוֹי, וְעַקְמִימוּתָם נוֹטָה לְתוֹךְ הַמָּבוֹי, וְנָתַן הַקּוֹרָה עֲלֵיהֶם וְאֵין בַּיְּתֵדוֹת טֶפַח שֶׁהוּא שִׁעוּר קוֹרָה לִהִיוֹת נֶחְשָׁבִים כְּקוֹרָה, אִם אֵינָם גְּבוֹהִים מִכָּתְלֵי הַמָּבוֹי שְׁלֹשָׁה וְאֵין בִּנְטִיָּתָן שְׁלֹשָׁה, כְּשֵׁרָה שֶׁאָנוּ רוֹאִים כְּאִלּוּ הֵם עַל כָּתְלֵי הַמָּבוֹי וּכִאִלּוּ הַקּוֹרָה נוֹגַעַת בַּמָּבוֹי; וְאִם יֵשׁ בְּגָבְהָן אוֹ בִּנְטִיָּתָן שְׁלֹשָׁה, פְּסוּלָה.
כו הָא דְּמָבוֹי נִתָּר בְּלֶחִי אוֹ קוֹרָה דַּוְקָא כְּשֶׁאֵינוֹ נָמוּךְ פָּחוֹת מִי"ט מִרְוָחִים וְלֹא יְהֵא רָחְבּוֹ יוֹתֵר מֵעֶשֶׂר אַמּוֹת מְצֻמְצָמוֹת וְשֶׁיְּהֵא אָרְכּוֹ ד' אַמּוֹת מְרֻוָּחוֹת אוֹ יוֹתֵר, אֲבָל אִם חָסֵר אֶחָד מִכָּל אֵלּוּ אֵין לוֹ תַּקָּנָה אֶלָּא בְּצוּרַת פֶּתַח; וְאִם הָיָה בְּגֹבַהּ חֲלָלוֹ יוֹתֵר מֵעֶשְׂרִים אַמָּה מְצֻמְצָמוֹת, אֵינוֹ נִתָּר בְּקוֹרָה אֲבָל נִתָּר הוּא בְּלֶחִי וְאִם רוֹצֶה לְהַכְשִׁירוֹ בְּקוֹרָה צָרִיךְ שֶׁיַּעֲשֶׂה בָּהּ צִיּוּר וְכִיּוּר (פי' צִיּוּר אֶחָד בְּכֹתֶל מִן הַסִיד אוֹ עַל שְׁמֵי קוֹרָה). שֶׁעַל יְדֵי כָּךְ מִסְתַּכְּלִים בָּהּ. וְאִם הָיָה גָּבוֹהַּ יוֹתֵר מֵעֶשְׂרִים וּבָנָה בִּנְיָן תַּחַת הַקּוֹרָה לְמַעֲטוֹ מֵעֶשְׂרִים, דַּי בְּבִנְיָן רָחָב טֶפַח בְּרֹחַב הַקּוֹרָה. אֲבָל אִם אֵינוֹ גָּבוֹהַּ י' וְחוֹקֵק בּוֹ לְהַשְׁלִימוֹ לִי', צָרִיךְ לַחֹק ד' אַמּוֹת לְתוֹךְ הַמָּבוֹי עַל פְּנֵי כָּל רָחְבּוֹ. אֵין מָבוֹי נִתָּר בְּלֶחִי אוֹ קוֹרָה עַד שֶׁיִּהְיוּ פְּתוּחִים לְתוֹכוֹ שְׁנֵי חֲצֵרוֹת וּלְכָל חָצֵר שְׁנֵי בָּתִּים וַאֲפִלּוּ כָּל הַחֲצֵרוֹת פְּתוּחוֹת זוֹ לְזוֹ (הָרֹא"שׁ וּמָרְדְּכַי וְהַטּוּר) וְיֵשׁ חוֹלְקִים בָּזֶה (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרִי"ף וְרַמְבַּ"ם), וְשֶׁלֹּא יְהֵא בְּכָל פֶּתַח מֵאֵלּוּ פָּחוֹת מִד"ט, וְשֶׁיִּהְיוּ דִּיּוּרִים אוֹכְלִים בְּכָל בַּיִת שֶׁמְּקוֹם הַפַּת גּוֹרֵם; וַאֲפִלּוּ הָיָה הַבַּיִת הָאֶחָד לָאָב וְהַב' לַבֵּן, אַף עַל פִּי שֶׁהַבֵּן מְקַבֵּל פְּרָס מִשֻּׁלְחַן אָבִיו וְאוֹכֵל בְּבֵיתוֹ, הֲרֵי הֵם נִדּוֹנִים כִּשְׁנַיִם; וַאֲפִלּוּ צִדּוֹ הָאֶחָד עַכּוּ"ם וְאֶחָד יִשְׂרָאֵל, מְהָנֵי עוֹד צָרִיךְ שֶׁיְּהֵא אָרְכּוֹ יוֹתֵר עַל רָחְבּוֹ. וְאִם חָסֵר אֶחָד מֵאֵלּוּ, אֵינוֹ נִתָּר אֶלָּא בְּפַס אַרְבַּע אוֹ שְׁנֵי פַּסִין שְׁנֵי מַשְׁהוּיִין אוֹ צוּרַת פֶּתַח. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּנוֹהֲגִין הָאִדָּנָא לְתַקֵּן כָּל הַמְּבוֹאוֹת בְּצוּרַת הַפֶּתַח, דְּכָל הַמְּבוֹאוֹת שֶׁלָּנוּ יֵשׁ לָהֶם דִּין חֲצֵרוֹת (ת"ה סי' ע"ד). וְהַמִּנְהָג הַפָּשׁוּט בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ לְתַקְּנָן עַל יְדֵי חֶבֶל הַקָּשׁוּר לְרָחְבּוֹ שֶׁל מָבוֹי, וְדִין חֶבֶל זוֹ אֵינוֹ קוֹרָה שֶׁהֲרֵי אֵין רָחְבּוֹ טֶפַח, וְלֹא מְהָנֵי אֶלָּא מִטַּעַם צוּרַת הַפֶּתַח דִּמְהָנֵי לְמַעְלָה אֲפִלּוּ בְּגֻמִּי כְּדִלְעֵיל סוֹף סי' שס"ב, וְעַל כֵּן יֵשׁ לִזָּהֵר לְהַעֲמִיד תַּחַת הַחֶבֶל שְׁנֵי קָנִים גְּבוֹהִים י' מְכֻוָּנִים תַּחַת הַחֶבֶל, וְאָז מְהָנֵי אֲפִלּוּ בְּמָבוֹי מְפֻלָּשׁ בְּתוֹרַת צוּרַת פֶּתַח, אוֹ אֲפִלּוּ בֶּחָצֵר וּבְכָל מָקוֹם שֶׁצּוּרַת הַפֶּתַח מְהָנֵי וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל סוֹף סִימָן שס"ב (דִּבְרֵי עַצְמוֹ).
כז חָצֵר שֶׁאָרְכּוֹ יוֹתֵר עַל רָחְבּוֹ דִּינוֹ כְּמָבוֹי, וְנִתָּר בְּלֶחִי אוֹ קוֹרָה. הַגָּה: אַף עַל פִּי שֶׁאֵין חֲצֵרוֹת וּבָתִּים פְּתוּחִין לְתוֹכוֹ, הוֹאִיל וְאֵינוֹ קָרוֹב לִרְשׁוּת הָרַבִּים אֶלָּא פָּתוּחַ לַמָּבוֹי וְהַמָּבוֹי פָּתוּחַ לִרְשׁוּת הָרַבִּים (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת מַהֲרִי"ל בְּשֵׁם סְמַ"ק).
כח מָבוֹי שֶׁאֵין בְּרָחְבּוֹ ג"ט אֵינוֹ צָרִיךְ שׁוּם תִּקּוּן, שֶׁהוּא כְּסָתוּם. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּכָל שֶׁאֵין בּוֹ ד"ט אֵין צָרִיךְ שׁוּם תִּקּוּן.
כט מָבוֹי שֶׁצִּדּוֹ אֶחָד כָּלֵה לַיָּם וְצִדּוֹ אַחֵר כָּלֵה לְאַשְׁפָּה שֶׁל רַבִּים, אֵינוֹ צָרִיךְ כְּלוּם; שֶׁאַשְׁפָּה שֶׁל רַבִּים אֵינָהּ עֲשׂוּיָה לְהִתְפַּנּוֹת וְאֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא יַעֲלֶה הַיָּם שִׂרְטוֹן (פי' יֹבֶשׁ כְּעֵין אִי שֶׁנִּדְּחוּ הַמַּיִם מִמֶּנּוּ שֶׁנַּעֲשָׂה רָאוּי לִזְרִיעָה). הַגָּה: וְיֵשׁ חוֹלְקִים וְסוֹבְרִים דְּחַיְישִׁינָן שֶׁמָּא יַעֲלֶה הַיָּם שִׂרְטוֹן, וְאֵין כָּאן מְחִצָּה (הָרֹא"שׁ וְרַשִׁ"י וְטוּר וְהַמַּגִּיד).
ל מָבוֹי שֶׁצִּדּוֹ אֶחָד אָרֹךְ וְאֶחָד קָצָר, אֲפִלּוּ אֵין צַד הָאָרֹךְ עוֹדֵף עַל הַקָּצָר ד' אַמּוֹת, אֵינוֹ מַנִּיחַ הַקּוֹרָה אֶלָּא כְּנֶגֶד הַקָּצָר; אֲבָל אִם יִרְצֶה יַעֲשֶׂה שָׁם צוּרַת פֶּתַח בַּאֲלַכְסוֹן. וְתוֹךְ הַמָּבוֹי יָכוֹל לְהַנִּיחַ הַקּוֹרָה בַּאֲלַכְסוֹן, וּמִשְׁתַּמֵּשׁ בַּקָּצָר כְּנֶגֶד הַקָּצָר, וּבָאָרֹךְ כְּנֶגֶד הָאָרֹךְ.
לא הֶעֱמִיד לֶחִי בְּאֶמְצַע הַמָּבוֹי, אִם יֵשׁ חָצֵר מֵהַלֶחִי וְלַחוּץ, וְעָשׂוּ גַּם הַחִיצוֹנִים לֶחִי לְרֹאשׁ הַמָּבוֹי, אוֹסְרִים אֵלּוּ עַל אֵלּוּ עַד שֶׁיְּעָרְבוּ יַחַד. וְאִם אֵין שֵׁם חָצֵר, אוֹ שֶׁיֵּשׁ חָצֵר וְלֹא עָשׂוּ הַחִיצוֹנִים לֶחִי לְרֹאשׁ הַמָּבוֹי, שֶׁמִּן הַלֶחִי וְלַפָּנִים, מֻתָּרִים; מִמֶּנּוּ וְלַחוּץ, אֲסוּרִים. אֲבָל אִם עָשׂוּ בָּאֶמְצַע שְׁנֵי פַּסִים, אוֹ פַּס אַרְבָּעָה, אִם אֵינוֹ רָחָב יוֹתֵר מֵעֲשָׂרָה, אוֹ שֶׁעָשׂוּ צוּרַת פֶּתַח אִם הוּא רָחָב יוֹתֵר מִי', אֲפִלּוּ אִם יֵשׁ חָצֵר מֵהַתִּקּוּן וְלַחוּץ וְעָשׂוּ גַּם הַחִיצוֹנִים תִּקּוּן לְרֹאשׁ הַמָּבוֹי, כָּל אֶחָד יָכוֹל לְעָרֵב, וְיִהְיֶה מֻתָּר בְּחֶלְקוֹ.
לב זֶה שֶׁהִכְשַׁרְנוּ לְהַעֲמִיד לֶחִי בְּאֶמְצַע הַמָּבוֹי, הוּא הַדִּין לְהַעֲמִיד קוֹרָה בְּאֶמְצַע הַמָּבוֹי. וְכָל זֶה בְּיֵשׁ בְּאוֹתוֹ חָצֵר מָבוֹי הַמֻּכְשָׁר תּוֹרַת מָבוֹי, שֶׁלֹּא יְהֵא אָרְכּוֹ פָּחוֹת מִד' אַמּוֹת, וְשֶׁיְּהֵא אָרְכּוֹ יֶתֶר עַל רָחְבּוֹ, וְשֶׁיִּהְיוּ בָּתִּים וַחֲצֵרוֹת פְּתוּחִים לְתוֹכוֹ; הָא לָאו הָכֵי, צָרִיךְ פַּס מַשֶּׁהוּ מִכָּאן וּפַס מַשֶּׁהוּ מִכָּאן, אוֹ פַּס אַרְבָּעָה בְּצַד אֶחָד.
לג מָבוֹי שֶׁהוּא רָחָב כ' אַמּוֹת, עוֹשֶׂה פַּס אָרֹךְ ד' אַמּוֹת וּמַעֲמִידוֹ בָּאֶמְצַע וְחָשׁוּב כָּל צַד מִצִּדֵּי הַפַּס כְּמָבוֹי בִּפְנֵי עַצְמוֹ, כֵּיוָן שֶׁאֹרֶךְ הַפַּס ד' אַמּוֹת, וְיִתֵּן קוֹרָה בְּרֹאשׁוֹ; וְצָרִיךְ לִזָּהֵר שֶׁתְּהֵא הַקּוֹרָה מוּנַחַת עַל הַפַּס, אוֹ תּוֹךְ ג"ט. וְצָרִיךְ שֶׁיְּהֵא בְּכָל מָבוֹי מִשְּׁנֵי אֵלּוּ שֶׁהַפַּס מַפְסִיק בֵּינֵיהֶם בָּתִּים וַחֲצֵרוֹת פְּתוּחִים לְתוֹכוֹ וְכָל תְּנַאי (מָבוֹי). וּמַה שֶּׁמִּן הַפַּס עַד כֹּתֶל הָאֶמְצָעִי שֶׁל מָבוֹי, יֵשׁ לוֹ דִּין מָבוֹי עָקֹם, שֶׁהֲרֵי אֵלּוּ שְׁנֵי הַמְּבוֹאוֹת מִתְעַקְּמִים וּבָאֶמְצַע פְּתוּחִים בִּשְׁנֵי רָאשֵׁיהֶם לִרְשׁוּת הָרַבִּים. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵין לוֹ דִּין מָבוֹי עָקֹם אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ מִן הַפַּס עַד כֹּתֶל הָאֶמְצָעִי יוֹתֵר מֵעֶשֶׂר אַמּוֹת (הָרֹא"שׁ וְר' יְרוּחָם וְטוּר).
לד עוֹד אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת תִּקּוּן אַחֵר לְמָבוֹי שֶׁהוּא רָחָב כ' אַמּוֹת, שֶׁיַּרְחִיק ב' אַמּוֹת מֵהַכֹּתֶל וְיַעֲשֶׂה פַּס רָחָב שָׁלֹשׁ אַמּוֹת, וְיַעֲשֶׂה כֵן גַּם בַּצַּד הַשֵּׁנִי וְיִשָּׁאֵר פֶּתַח רָחָב עֶשֶׂר אַמּוֹת, אוֹ יַרְחִיק אַמָּה וְיַעֲשֶׂה פַּס אַמָּה וּמֶחֱצָה וְיַרְחִיק אַמָּה וְיַעֲשֶׂה פַּס אַמָּה וּמֶחֱצָה וְכֵן יַעֲשֶׂה בַּצַּד הַשֵּׁנִי, אוֹ יַרְחִיק שְׁתֵּי אַמּוֹת וּשְׁנֵי טְפָחִים וְיַעֲשֶׂה פַּס שְׁתֵּי אַמּוֹת וְד' טְפָחִים וְכֵן יַעֲשֶׂה בַּצַּד הַשֵּׁנִי, וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה וּבִלְבַד שֶׁהַפַּס יְהֵא יֶתֶר עַל הָאֲוִיר שֶׁבֵּינוֹ לַכֹּתֶל, דְּאִם לֹא כֵן אָתֵי אֲוִירָא דְּהַאי גִּיסָא וּדְהַאי גִּיסָא וּמְבַטֵּל לֵיהּ. וְצָרִיךְ לִזָּהֵר דְּלֹא לִשְׁבֹּק פִּתְחָא רַבָּא וְעָיִל בְּזוּטָא, שֶׁאִם עָשָׂה כֵן בָּטֵל תִּקּוּן הַמָּבוֹי אֶלָּא אִם עָשָׂה צוּרַת פֶּתַח לַזּוּטָא.
לה פַּס זֶה שֶׁאָמַרְנוּ שֶׁעוֹשֶׂה (כֵן) לְמַעֵט רֹחַב הַמָּבוֹי אֵינוֹ צָרִיךְ שֶׁיְּהֵא פַּס אֶחָד שָׁלֵם, אֶלָּא בְּקָנֶה קָנֶה פָּחוֹת מִג' סַגֵּי, דְּפָחוֹת מִג' כְּשָׁלֵם דָּמִי.
לו מָבוֹי שֶׁשָּׁוֶה מִתּוֹכוֹ וּמִדְרוֹן (פי' מָקוֹם מְשֻׁפָּע) לִרְשׁוּת הָרַבִּים, אוֹ שֶׁשָּׁוֶה לִרְשׁוּת הָרַבִּים וּמִדְרוֹן לְתוֹכוֹ, אִם הוֹלֵךְ וּמִתְלַקֵּט מְעַט מְעַט עַד שֶׁמַּגְבִּיהַּ י' מִתּוֹךְ ד' אַמּוֹת הֲרֵי הוּא כְּאִלּוּ זָקוּף כֻּלּוֹ וְאֵינוֹ צָרִיךְ שׁוּם תִּקּוּן. וּבְזֶה הַתֵּל הָוֵי כִּמְחִצָּה (בֵּית יוֹסֵף).
מָגֵן אַבְרָהָם Magen Avraham
סָעִיף ב
א אין בפרצה ד"ט. אפשר דמיירי שהחצר רחב באמצעי ובקצה הוא קצר שאין במילואו רוחב ד"ט אבל אם כל החצר פחות מד"ט אין צריך תיקון כמ"ש סכ"ח: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ב כל שהוא. אפי' פחות מאצבע (ב"י ב"ח): ש"ע סָעִיף ג
ג קשר שם אדם. וצ"ע דבסי' שס"ב ס"ה אי' דבאדם א"צ שיהיה קשור וצ"ל דמיירי שלא הודיעו שהעמידו לשם לחי א"כ בודאי ילך לו שלא יעמוד שם כל היום לכן בעי' קשור: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ה
ד לא מצי קאי. ואפי' אין הרוח מפילו אלא מנידו כמ"ש רסי' שס"ב: מ"כ מעשה שחל י"ט ביום ה"ו ונפסד העירוב יום ה' והתיר מהרי"ק משום דגם בי"ט צריך לערב לדברים שאין בהם צורך כלל לי"ט דאמרי' מתוך שהותרה לי"ט כו' עכ"ל ול"נ דאין לסמוך ע"ז ל"מ אם חלו ב' י"ט יום ה' יום ו' א"כ יום א' חול ולא שייך לומר הואיל והותר' הותר' אלא אפי' י"ט הראשון ביום ו' אפ"ה אסו' דשמא י"ט ושבת ב' קדושות הן כמ"ש סי' תי"ו ס"ב עמ"ש סי' שס"ה ס"ז: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
ה רחוק מן הכותל. דאתי אויר' דהאי גיסא ומבטל לי' (הרר"י) לכן אם הלחי רחב מג' שרי הואיל והעומד מרובה על הפרוץ (ש"ג ריא"ז) עסי' שס"ב ס"ט אבל דעת התו' דאפ"ה אסור עסי' ל"ד: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
ו אפי' שברי'. אבנים היוצאים מן הגדר זו למעלה מזו פחות מג' הוי לחי (גמ' ד' ט"ו): ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
ז מעצי אשירה. ולא אמרי' כתותי מכת' שיעוריה כמ"ש סט"ז דהא לחי נמי בעי שיעור גובה ורחב משהו דכיון דלא בעי אלא שיעו' זוטא לא החמירו חכמים (תו' ד' פ') וע"ש עוד תי' ועיין במ"מ וסימן שע"ב סט"ו: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף יא
ח אפי' לא עשאו. דלחי משום מחיצה ומחיצה העומדת מאלי' כשר': ש"ע סָעִיף יא
ט כאלו סמכו עליו. אף על פי שלא סמכו עליו בפי' (הג"א) משמע דאם בפי' לא סמכו עליו כגון שלא טלטלו בשבת שעבר' ע"י לחי זו לא הוי לחי וכ"מ ברשב"א שהביא הרב"י: ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף יב
י ד"א. דד"א הוי שיעור מבוי וליכא הכיר' אף על גב דלחי משום מחיצ' מ"מ הכירא קצת בעי' אבל אם המבוי רחב ח' אמות ניתר בעומד כפרוץ: ש"ע סָעִיף יב
יא העמידו. אבל סמכו עליו לא מהני דלא כהרב"י וכ"כ בט"א בשם גדול א': ש"ע סָעִיף יב
סָעִיף יג
יב לחי המושך. כתו' בהג"ה מבוי שרצפו בלחיי' פחות פחות מג' והוי משך רצפו ד"א באורך המבוי צריך לחי אחר להתי' המבוי כולו עכ"ל ומ"מ אם נרא' מבחוץ ושוה מבפנים או איפכא נידון משום לחי ע' בגמ' וברש"י: ש"ע סָעִיף יג
יג עם חודו. דהא הצד השני קצר מזה ועמ"ש ס"ל וסי' שס"ה ס"ד ובגמרא מיירי שצדו השני ג"כ ארוך כנל"ל קושי' הע"ש: ש"ע סָעִיף יג
יד ואסור להשתמש. אפי' הועמד לשם לחי (תו'): ש"ע סָעִיף יג
סָעִיף טו
טו מע"ש פסולה. דקורה משום היכר וכשלא עשא' לשם כך לא הוי היכר: ש"ע סָעִיף טו
סָעִיף יז
טז כדי לקבל אריח. ואם המבוי רחבה י' אמות צריך לקבל י"ח אריחים דהוא ט' אמות דבט' אמות וב' משהויין סגי אורך הקור' ומב' קצותיו אמרי' לבוד כמ"ש סכ"א וכ"ה: ש"ע סָעִיף יז
סָעִיף כא
יז ואינה נוגעת. ואפי' מרוחק' משני הכותלי' אמרי' לבוד: ש"ע סָעִיף כא
סָעִיף כב
יח בתוך טפח. ואפי' הם יחד ד"ט אם האויר שביניהם יותר מטפח לא מהני דעכ"פ אין ראוי להניח אריח עליהם משא"כ בסי"ז דראוי' רק שאינם חזקים כנ"ל דלא כע"ש: ש"ע סָעִיף כב
סָעִיף כג
יט ויש פוסלין. דס"ל כהי"א בסכ"ב: ש"ע סָעִיף כג
סָעִיף כד
כ ונמשכ' קצת וכו'. כלומר שהיא נמשכת למט' קצת יותר מי' ממקום שמתחלת וא"כ ה"א דהיא מחיצה ופסול' משום קורה ומשום מחיצה נמי לא דהא מחיצ' תלוי' היא דהא הוא גבוה י"ט מהקרקע קמ"ל דכשיר' עב"י ב"ח: ש"ע סָעִיף כד
סָעִיף כה
כא כשר' שאנו כו'. דאמרינן חבוט ולבוד אף על גב דבקור' טפח אפי' גבוה יותר מג' אמרי' חבוט שאני הכא דבעי' קורה ע"ג מבוי (תו'): ש"ע סָעִיף כה
סָעִיף כו
כב מרווחי'. שיעור המרווח יותר על מצומצמות הוא חצי אצבע לאמה (מ"מ ספי"ו): ש"ע סָעִיף כו
כג אלא בצ"ה. והרמב"ם כ' דפחות מד"א דינה כחצר ואפשר דל"ד נקט צ"ה: ש"ע סָעִיף כו
כד בבנין רחב. וה"ה עפר וצריך ליזהר כשנדרס ברגלים שלא יתמעט מכשיעור: ש"ע סָעִיף כו
כה שני חצירות כו'. דכל שאין רבו דיורין בו משתמשין בו בהצנע וצריך מחיצ' יותר (ב"י רשב"א) וא"כ הוה אפשר להקל במבואו' שלנו כיון דיש בהן ריבוי דיורין ואפשר דלא פלוג במבוי: ש"ע סָעִיף כו
כו ויש חולקין. דכיון דיכולין לערב יחד דרך הפתחים נחשבו כחצר א' וה"ה בבתי' הפתוחות זו לזו: ש"ע סָעִיף כו
כז דין חצירות. כיון דרוב עיירות מוקפות חומה בישב ולבסוף הוקף יש להעיר דין חצר וצריך לתקן המבואו' (שבין יהודי' לעכו"ם) כדין הבא לחלוק חצר א' לג' וד' רשויות אם היו בחצר שבילים קטנים בין בית לבית שצריך לתקן צ"ה או ב' פסין ב' משהוי' כדאיתא בהג"מ בשם מהר"מ עכ"ל ת"ה וא"כ אם אין המבוי רחב י' אמו' די בב' פסין משהוי' וכ"כ מהרי"ו בדיני' סי' י"ח וז"ל בהג"מ פי' מהר"מ דמבואות שלנו א"צ אלא ב' לחיים דלא הוו אלא סילוק דיורין וא"צ צ"ה מ"מ נרא' דמבואו' שלנו לא הוי תורתם כמפולש להצריכ' צ"ה בעקמומית' כדין מבוי עקום דהתם איירי במפולש לר"ה עכ"ל ופשוט דאיירי במוקף החומה שהרי כ' שאינו אלא סילוק דיורין אבל בערי הפרזי צריך צ"ה כמ"ש רסי' שס"ד בפתוחי' לכרמלי' ע"ש ס"ג דאף בעקמומיתו צריך תיקון דאין חילוק בין ר"ה לכרמלית וכ"ה בב"י שם בשם תשו' הר"ן וכ"פ המ"ב סי' צ"ב אלא שנט' דברי מהרי"ו לדעת אחר' ע"ש וצ"ע שלא ראיתי נוהגין כן ולכן נ"ל דכיון דסתם רמ"א וכ' כל מבואות שלנו יש להם דין חצירות משמע ואפי' אין מוקף חומה כיון שאין בתים וחצירות פתוחות לתוכו יש בהם דין חצר ובחצר אין חילוק בין עקום לשוה אין צריך אלא תיקון א' בראשו ומ"מ לענין זה שם מבוי עליהם דאם אין לו חומה בעי' צ"ה כיון דקרובים לר"ה כמ"ש הסמ"ק אבל דאין עקמומיתו קרוב לר"ה אין צריך תיקון עסכ"ז בהג"ה ועסי' שס"ד דמצד השני סגי בלחי ועסל"א: ומהרי"ל בתשוב' סי' קס"ו כ' דהעיירות שלנו שהעכו"ם דרין בתוכו יש להם דין כרמלית ואפי' כלים ששבתו בתוכו אסור לטלטלם חוץ לד"א וכו' ולכן צריך ב' פסין או צ"ה וכו' ע"ש וכ"כ בדרשותיו אבל אנו אין לנו אלא דברי הש"ע שכ' ססי' שנ"ז וססי' שס"ה דיש להם דין חצירות ואם נפרצו פרצות בחומ' עסי' שס"ה ס"ג ועסי' שע"ב: ש"ע סָעִיף כו
כח ב' קנים. על הארץ אבל כותלי המבוי אין נחשבין במקום הקנים דאלת"ה למה הצריכו קורה רחבה טפח הלא בכל שהוא איכא צ"ה אלא ע"כ צריך להעמיד קנים וי"ל מ"ש דבסוכ' דיו שיתן קנה על הכותלים וא"צ קנה מכאן כמ"ש סי' תר"ל ס"ג ואפשר דש"ה דחומרא בעלמא היא לעשו' צ"ה ונ"ל דאי איכא עמוד בכותל בולט נידון משום קנה דלא גרע מלחי בסי"א: ש"ע סָעִיף כו
סָעִיף כח
כט שאין ברחבו כו'. כלומ' שאין פתחו רחב ג' אף על פי שתוכו רחב הרבה: ש"ע סָעִיף כח
סָעִיף כט
ל מבוי שצידו כו'. משמע כאן דים נחשב למחיצ' וצ"ע דכת' התו' ד' כ"ב ע"ב ותימא דא"י תעשה רה"י שהרי' וגבעות מקיפין אות' ובבל תעש' רה"י דמקיף לה נהר דיגלת וי"א דמחיצ' שאינה עשוי' בידי אדם לא חשיב מחצי' ואתי רבים ומבטלי מחיצתן עכ"ל עמ"ש ססי' זה וצ"ל דהכא מיירי במקום שאין הספינו' עובר' שם לנמל דשם הוי הים מחיצ' וה"ה שאר מימו' שאין הספינות עוברות שם הם עצמן מחיצה כמ"ש סי' שנ"ו וכ"ה בגמ' ד' כ"ד ע"ב ובתו' אין עושין כו' דהנהר בעצמו הוי מחיצה וכ"כ בערוך ערך אוזל ולפי מ"ש ססי' שמ"ה דוקא כששפת הנהר עמוק י' וכ"כ רש"י והריב"ש כאן אבל אם שפת הנהר משופע והולך אם כשהולך השפוע ד"א עדיין אינו גובה י' אינו מחיצה וכמ"ש ססי' זה: ש"ע סָעִיף כט
לא יעלה הים שרטון. שכן דרך הים שמתקצר ונעשה קרקע ברוחב פרס' ובטלי המחיצות ומטלטלי נמי במבואות כדמעיקרא (רש"י) ובמ"מ משמע דאע"פ שיתקצר הים מ"מ נשאר מדרון בעומק י' והוי מחיצה אלא שהחששא היא שמא יטלטלו מן המבוי למקום שנתייבש הים שהוא כרמלית אפי' מוקף במחיצת הים לפי שלא הוקף לדירה כמ"ש סי' שס"ה ס"ג אבל כשהים קיים ליכא חששא שאין הים בת טלטול עם המבוי עכ"ל וא"כ לדידי' בעי' מחיצות גמורות בצד הים ולא מהני צ"ה או לחי או קורה כמו שעשה אמימ' שפסק לסורא ברשתו' והטור ס"ל כדע' רש"י וא"כ סגי בתיקון שאר מבוי ומשמע מל' רש"י והרא"ש והטור דבשאר נהרות לא חיישי' שמא יעלה שרטון וכ"מ בתו' ד' כ"ד ע"ש, ודע דעכ"פ בעי' שיהא הנהר סמוך ממש לראש המבוי אבל אם הוא רחוק מהבתים י' אמות צריך תיקון דאותו מקום הוי פרוץ וכ"ה בתו' ד' כ"ד בד"ה ליעבד צ"ה כו' ובד"ה ליעבד לחי כו' ע"ש: וקושטינטינא אף ע"פ שפרוצ' לים בכמה מקומות יותר מי' כסתום דמי (רי"ט ח"א צ"ד וכ"ה שצ"ב) עמ"ש סי' ת"ה ס"ו ובריב"ש סי' ת"ה כתב מבוי המפולש לכרמלית צריך צ"ה וההיא דצדו א' ים לא היה מפולש בב' ראשיו כי היה לו ג' מחיצו' אלא שבשני צדדין היה פרוץ קצת בצד א' לים ובצד א' לאשפה ושפת הים עמוק' י' וכו' עכ"ל אבל משמעות הפוסקים משמע דאפי' מפולש לגמרי לים שרי וע"ל רסי' שס"ד וא"כ בנהרו' שלנו שדרכן להתייבש בקיץ הרב' יש לאסו' עמ"ש סי' שס"ה סס"ג וז"ל הירו' די"ח ע"ד מבואו' המפולשין לים כמפולשין לבקע' והדין שקק' דר"ח לא צריך צ"ה שהוא כמתלקט י' מתוך ג': דע דאם נקרשין בימות הגשמי' בטל' המחיצה ואסור לטלטל: ש"ע סָעִיף כט
סָעִיף ל
לב שצדו א' ארוך. ואפי' לחיי' לא מהני נגד הארוך כ"מ בב"י וכ"כ ר"ל חביב סי' ס"ו וב"ח כ' דמהני לחיים: ש"ע סָעִיף ל
סָעִיף לא
לג ולא עשו. דכיון שלא עשו ואין יכול לטלטל במבוי לא אסרי על הפנימית: ש"ע סָעִיף לא
סָעִיף כו
לד ב' פסין. דאפי' חצר א' יכולין לחלק בכה"ג (הרא"ש) ועמ"ש סכ"ו ועיר המוקפ' חומה בדלתות ראויו' לנעול זולת בפתח א' שאין דלתות שפתח ההוא לא גרע מלחי או קורה וכל העיר כמבוי אחד שיש לחי בראשו שאין מערבין אותם לחצאין ואם יש פרצה בטל הכשירה (ועסי' שס"ה ס"ב) ויוכל להכשיר חציה במחיצה ולהניח חציה (ב"י סי' שס"ד בשם ריב"ש): ש"ע סָעִיף כו
סָעִיף לג
לה פס רחב ד'. אבל פחות מכן לא מהני אף על פי שכל צד הוא פחות מי' דאתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטל לי' כמ"ש ס"ד: ש"ע סָעִיף לג
לו וי"א דאין וכו'. הב"י הקשה ע"ז דהא קי"ל בסי' שס"ד ס"ג דאע"פ שאין בעקמומיתו י' הוי כמפולש וצ"ל דס"ל להטו' דשאני הכא כיון ששני הפתחים הם בצד א' לא יסבב לבא סביב הפס וכמ"ש הריצב"א בתו' ע"ש אבל לענין יותר מי' לא ס"ל כריצב"א ומ"מ העיקר כסבר' הראשונ' וכ"מ בב"ח: ש"ע סָעִיף לג
סָעִיף לד
לז פס רחב וכו'. וצריך ג"כ לחי למבוי דפס לא מהני כיון שמופלג ג' מן הכותל (תו' וכ"כ הרר"י) ועמ"ש ס"ו: ש"ע סָעִיף לד
לח דלא לשבוק. אבל מסתמא לא חיישינן שילכו בפתח קטן דלא ממעטא בהליכה ע"י כך משא"כ ברסי' שס"ה דהוי מן הצד ומקצרים דרכן חיישי' לזה (גמ'): ש"ע סָעִיף לד
סָעִיף לו
לט ובזה החל וכו'. ואם כל העיר מוקפת תל ואח"כ בנו בה בתים אסור כמ"ש סי' שנ"ח ס"ב וע"ש ס"ח: ש"ע סָעִיף לו
סָעִיף כט
מ הוי כמחיצה. ולפי מ"ש סכ"ט בשם התו' צ"ל דלא בקעי בו רבים שאל"כ אתי רבים ומבטלי מחיצתא כיון שאינה עשוי' בידי אדם ואפשר דלא מקרי רבים פחותים מס' רבוא וכמ"ש סי' שמ"ה ס"ו וכ"מ דעת הפוסקים שסתמו בזה: ש"ע סָעִיף כט
אֵשֶׁל אַבְרָהָם — פרי מגדים על המגן אברהם Eshel Avraham — Pri Megadim on the Magen Avraham
סָעִיף ב
א אין עמ״א בא״ר הקשה עליו באות ג׳ דבסכ״ח במבוי א״צ תיקון לי״א משא״כ חצר אף לי״א בעי תיקון כל שרחב ג״ט ועתו״ש אות ה׳ ובעירובין י״ב א׳ יע״ש וי״ל דהמ״א כתב מסברא דנפשיה כן וכ״כ בתו״ש דכי אמרינן בחצר בעי תיקון בפחות מד״ט כשרחב בפנים יותר אבל אם אין בכל החצר רוחב ד״ט כ״ע מודים דאין צריך תיקון בחצר וכ״ש מבוי דקיל יותר כשכל המבוי אין רחב ד״ט וגם דיעה א׳ מודה דא״צ תיקון. ויהיה הפירוש מ״ש המ״א כמ״ש בשכ״ח היינו מה שכתב המ״א שם אות כ״ט ועשה כלומר מבוי שאין רחבו ג״ט כלומר פתחו דאלו כל המבוי אין רוחב בפחות מד״ט מודה דיעה א׳ דאין צריך תיקון. וי״ל מ״ש המחבר אפי׳ אין ד׳ בפרצה כיון שהוא במילואו משמע הא נשאר בכותל משהו מצ״א די וכשיש יותר מד״ט צריך שני פסין כ״א טפח וצ״ע גם בזה. גם מ״ש ואפי׳ אין בפרצה ד״ט מה רבותה דבמבוי נמי פסק בסכ״ח כן והטור דנקיט כן סובר בסכ״ח דמבוי בפחות מד״ט אין צריך תיקון. ואפשר למידק מיניה הא אין ברחבו ד׳ אין צריך תיקון ועדיין צ״ע: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ב כל שהוא עמ״א ולא בעי כחוט הסרבל וע׳ ט״ז אות ה׳ בשם מהר״מ יע״ש: ש"ע סָעִיף ג
ג קשר עמ״א ועתו״ש ז׳ די״ל כאן אפילו הודיעו שמא ישכח וילך ושמא לפי שעה כו׳ וכאן בקשר־ו מע״ש מיירי ומש״ה שרי. ואם עשה לחי בשבת עסי׳ שס״ב ס״ג ואי״ה לקמן יבואר עוד: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ה
ד לא עמ״א ובשס״ב היינו דאי נשיב זיקא מבטל המחיצה הא לא״ה י״ל דכשר כמו ר״ה בחבל ועמ״א שס״ב אות ח׳ ועתו״ש כאן אות ט׳ ובט״ז ד׳ דסיד מחוי וטחו בכותל מצי קאי דסמוך לכותל ועמ״ש בט״ז מזה. מ״ש המ״א נפסק העירוב כו׳ עסי׳ שס״ה ס״ו ושע״ד סעיף ב׳ לענין שבת הואיל והותרה הותרה ומי״ט לשבת לא אמרינן הואיל והותרה הותרה דשמא ב׳ קדושות הן ועסי׳ תקי״ח במ״א אות ג׳ יע״ש: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
ה רחוק עמ״א גמרא עירובין י״ד ב׳ אמר רבא הרחיק או הגביה הלחי מכותל ומארץ ג״ט פסול ואם הלחי רחב מג״ט שרי דכל שאויר בינו לבין הכותל פחות מעומד שרי כבסעיף ל״ד בפס ועט״ז כ״ז כל שהאויר בינו לכותל פחות מעומד לא אתי אוירא דהאי גיסא והאי גיסא דלבטל ליה וע׳ עירובין י׳ ב׳ בתוס׳ ד״ה ועושה ובמ״א אות ל״ז משמע דסוברים אף שאויר פחות בינו לבין הכותל מהעמוד אפ״ה לא הוי נידון משום לחי דצריך להעמיד ולחי פחות מג״ט לכותל (עמ״ש בט״ז א׳ בעצי אשירה כה״ג עמ״ש אי״ה באות ז׳) ובסי׳ שס״ב ס״ט עומד מרובה או פרוץ מרובה י״ל פרוץ מרובה בכל ההיקף וכאן רק ברוח רביעית כל שהאויר בינו לכותל פחות מהעמוד לא אתי אוירא דהאי גיסא והאי גיסא ומבטל ליה כמבואר בגמרא שם י׳ ב׳ ולקמן סל״ד (ועסי׳ י״ו בציצית כה״ג והבן) ובאות ל״ז הביא המ״א כן בשם הרר״י גופא כתוס׳ וצ״ע. שוב ראיתי להתו״ש אות ט׳ שהביא בשם רבינו הגדול תב״ש לתרץ זה דהרר״י לר״י קאמר כן יע״ש. וכתב בע״ש דצה״פ שהרחיק ג״ט הקנים מכותל לא מהני יע״ש וא״כ יש ליזהר בזה בצה״פ שעושין לפרצה יותר מעשר שיהא הקנה סמוך לכותל הבית ג״ט. דבלא״ה מזדקר הגדי שם ובטל מתורת קנה לצה״פ וע״ש כנ״ל: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
ו אפילו עמ״א אבנים כו׳ דאמרינן לבוד אף בב׳ רוחות ואף להכותל וכה״ג: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
ז מפני עמ״א תוס׳ ד״ה אבל ועט״ז ה׳ ובמ״מ פי״ז מה״ש הי״ב וכללא הוא כל שיש בה שיעור לרחקו (ברחבו) כתותי וכל שא״צ שיעור כ״א בגובה קו אין לו שיעור ולא כתותי ולפ״ז צ״ה קנה שלמעלה מעצי אשירה שרי ולתי׳ ב׳ שמדביק האפר בכותל י״ל בצה״פ לא מהני. ובעי לקבל דלת קש י״ל הוי כסולם בין ב׳ חצירות עסי׳, שע״ב סט״ו בסולם. ופס ד״ט או טפח הכל פסול מעצי אשירה ועסי׳ תקפ״ו שיעור שופר בארכו וקצת צ״ע במ״מ וי״ל. ומה שקשה עכו״ם אינו בשריפה כ״א בקבורה עי״ד קמ״ו ותמורה ל״ד וע״ז מ״ג רק אשירה דמשה הטעינו הכתוב שריפה ע׳ סוכה ל״א ב׳ משמע אף נקברים כתותי ובט״ז קמ״ב א׳ וצ״ע שם ובאה״ע קכ״ד לא משמע כן ועפר״ח אה״ע ואין בידי כעת ואי״ה יבואר עוד. ואם הרחיק הלחי מכותל ג״ט וביניהם עצי אשירה י״ל דמ״מ לא מזדקר הגדי בבת ראש ודמי לסולם בשע״ג סט״ו ועט״ז א׳ ואות ה׳ ואם עכו״ם שיש ביטול אף קורה י״ל דשרי עסי׳ תקפ״ו וער״מ פי״ז מה״ש הלכה י״ב. ואי״ה בסעיף י״ו במ״א ט״ו בקורה אבאר עוד מזה: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף יא
ח אפילו עמ״א עירובין ט״ו א׳ כאביי והעומד מאליו היינו שלא הזמינו לכך אע״פ שעשה בידים ע׳ ב״י ופירש״י שם: ש"ע סָעִיף יא
ט כאלו עמ״א דכל שנראה מכוונתם שלא לסמוך עליו לא הוי לחי ובצ״ה כה״ג שלא סמכו עליו שלא טלטלו בו בשכת א׳ צ״ע אי הוי צה״פ להתיר בשבת הבאה: ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף יב
י ד׳ אמות עמ״א עסכ״ו אורך המבוי להתיר בלחי צריך ד׳ אמות והלחי בולט ד׳ אמות ברוחב המבוי ונשאר פרוץ מרובה בהך מחיצה משא״כ ח׳ אמות מצומצמות ניתר בלא לחי בעומד כפרוץ דשרי עסי׳ שס״ב ועב״י: ש"ע סָעִיף יב
יא העמידו עמ״א דוקא העמידו בידים הא עומד מאיליו בלא כוונה ואח״כ סמכו עליו בפירוש מע״ש כל שרחב ד״א ברוחב המבוי לית ליה קלא ופסול ברוחב יותר מח׳ אמות ועב״י ועט״ז אות ז׳: ש"ע סָעִיף יב
סָעִיף יג
יב לחי עמ״א היינו לחי ד׳ אמות משוך באורך המבוי שזה גרע מלחי המושך ד״א ברוחב המבוי עט״ז א׳ ומ״א י״ד וכל שרצפו בלחיים בקנים פחות מג״ט בין זה לזה הוי כלבוד ד״א ומשמע דאמרינן לבוד להחמיר עט״ז א׳ ותק״ב במ״א ט׳ ומ״ש אם נראים חוץ כו׳ היינו שקנה אחד מהם בולט חוץ או פנים והשאר אין כן נידון אותו קנה משום לחי ואין לו שייכות עם השאר למהוי ד״א כיון דניכר הוא יותר מהשאר עא״ר אות י״ז ותו״ש אות כ״ט ועב״י בזה וגמרא ט׳ ב׳ בזה: ש"ע סָעִיף יג
יג עם עמ״א קושיית הע״ש דלמ״ד בין לחיים שרי להשתמש מותר להשתמש בחודו החיצון ולקמן בשס״ה מתיר בין הלחיים וע׳ גמרא ט׳ א׳ ותי׳ דכאן מיידי בצד השני של מבוי שוה לכותל הא׳ של לחי וא״כ מש״ה רק עם חודו הפנימי. וע״ס ל׳ אות ל״ב: ש"ע סָעִיף יג
יד ואסור עמ״א וכ״כ הט״ז אות ח׳ דבאורך המבוי גרע טפי מרוחב המבוי ומ״ש הט״ז בזה אי״ה יבואר שם: ש"ע סָעִיף יג
סָעִיף טו
טו מע״ש עמ״א אפילו עשאה בידים כל שלא הונח להתיר ואח״כ סמכו עליה אסור דקורה משום היכרא כו׳ וקורה רחבה ד״ט משמע נמי הטעם שא״צ בריאה משום דיש בו היכרא עי׳ לבוש ותו״ש ומשמע אף ברחבה ד״מ בעינן הושמה להתיר הא מאליה לא ועסי׳ שס״א ס״ב פי תקרה בד׳ טפחים יע״ש: ש"ע סָעִיף טו
סָעִיף יז
טז כדי עמ״א עב״י ותו״ש כי אורך המבוי רחב י׳ אמות די קורה ט׳ אמות וב׳ משהוין אמרינן לבוד כבסכ״א וכ״ה ובריאה לקבל ח״י אריחין כי אריח אורך ג״ט ורחב טפח וחצי יע״ש והע״ש כתב דמסתימת המחבר משמע שא״צ כ״כ אריחין וכ״נ מהמ״מ שם בר״מ ז״ל וצ״ע ועב״י: ש"ע סָעִיף יז
סָעִיף כא
יז ואינה עמ״א דאמרינן לבוד אף בשני מקומות ואף באורך ורוחב עסי׳ תר״ל ותרל״ג וע׳ באות הקדום. וב׳ קורות כל שסמוכין בתוך ג״ט ברוחב טפח סגי: ש"ע סָעִיף כא
סָעִיף כב
יח בתוך עמ״א ט״ס וראוי להניח יותר מטפח ביניהם אריח טפח ומחצה א״א להשען עליהם משא״כ בסי״ז דיוכל להשען עליהם א״צ בריאה בד״ט משא״כ כאן דא״א להשען כלל עליהם ועא״ר כ״ג כ״ד ותו״ש מ״ד. ושם כתב בדין לבוד אי יש קורה פסול בין ב׳ הכשירות והראה לתרכ״ו במ״א אות ו׳ ועסי׳ תרל״ג במ״א ח׳ וט״ז י״א וברש״י סוכה ד׳ ב׳ חוקקין סניף מאריכין משמע בממשיי נמי אמרינן לבוד וגם בסמוך לדופן שרי לישן ולאכול ועשו״ת ח״צ ז״ל סי׳ נ״ט ובט״ז א׳ ביארתיו והנה אם נאמר להחמיר לא אמרינן לבוד משמע אף כה״ג לא אמרינן להחמיר בממשיי לבוד א״כ בקורה כה״ג י״ל דאף דיעה שניה מודה בפחות מג״ט שרי דאריח יכול להשען על הקורה ואמנם י״ל תרתי לא אמרינן לבוד כאילו אין הממש כאן כל פחות מג״ט והב׳ דברים סמוכים ודבוקים הא ל״א מש״ה בסכך כשר פחות מג״ט בין שני סככים פסולים כ״א פחות מד״ט כשר משא״כ בחקק אמרינן חד לבוד והאריכו כאלו נחקק עד הכותל שפיר דמי אף בממשיי ובקורה כה״ג כל שיש קורה פסול תרי לבוד כה״ג לא אמרינן והבן: ש"ע סָעִיף כב
סָעִיף כג
יט ויש עמ״א דכה״ג א״א להאריח להשען ולכאורה הא טפח שרי דיוכל להשען עליהם בשיפוע קצת והיינו לפי החשבון אלכסון טפח או אפשר טפח ממש ועב״ח ואי״ה בט״ז י״ב יבואר. ופחות מג״ט אע״ג דיוכל להניח אריח לארכו ג״ט י״ל לרחבו בעינן וצ״ע דכאן אמאי לא לארכו וי״ל: ש"ע סָעִיף כג
סָעִיף כד
כ ונמשכת עמ״א ועט״ז י״ג והנה קורה כשכולה למטה מי״ט פסולה וכל ששפתה עליונה למעלה מי״ט אע״פ שנמשכת הרחב שלה למטה מי״ט כשירה וקמ״ל דקורה רחבה י״ט ונמשכת קצת מהי״ט למטה מי״ט גובה של המבוי דה״א מחיצה הוי ופסולה דיש חלל ג׳ טפחים קמ״ל דקורה הוי ול״ד למחצלת דאין נראה הקורה ולכאורה משמע ממ״א דפירש למט״ה מעשרה מ׳ מעשרה מ׳ היתרון וה״פ שכולה מונחת למעלה וי״ט שיש י״ט בין שפת תחתונה לארץ והקורה רחבה יותר מי״ט וה״א מחיצה הוי ופסולה קמ״ל וא״כ מ״ש מחיצה תלויה דגבוה י׳ טפחים מהקרקע אמת הוא וקושטא קאמר וא״כ ג״ט לאו מחיצה ואמנם י״ל כמ״ש בט״ז כל שמתחלת למעלה מי״ט אף נמשכת לתוך י״ט לארץ שרי ואי״ה שם יבואר: ש"ע סָעִיף כד
סָעִיף כה
כא כשירה עמ״א הציור בגמרא עירובין ט׳ א׳ כרב אשי נעץ יתידות בשיפוע נוטות לתוך חלל המבוי ועליהם קורה קצרה אם אין בגובהן של יתידות מראש החומה ג״ט וגם בנטייתן ראש היתד שהקורה נסמך עליו אין מרוחק ג״ט מכותל אמרינן חבוט ולבוד דהיינו השפל כאלו הקורה מונח בשוה בראשי הכתלים ולבוד להאריך הקורה כאלו מונחת על הכתלים עפירש״י שם ויכול להיות גבוה מכותל יותר מג׳ טפחים ומ״מ אין רחוק הקורה מראשיה כותל ג״ט וכן אפי׳ ביתדות כמין דלי״ת וכדומה ודע דמודדין ביושר ג׳ מפחים כי אלכסון יש יותר ועתוס׳ ד״ה שאין. ועסח״י מעמידים ובט״ז י׳ ושם לא הזכיר רק באורכן שלשה ולא בנטייתן יע״ש ומ״מ קשה א״נ יש ברחבן טפח אפילו הכי יש לומר דא״צ לקבל אריח כ״א לקבל הקורה וצ״ע. וממ״ש המחבר שאין רחבן טפח משמע כדיעה א׳ בסח״י דצריך לקבל הקורה ואריח וא״כ הם נחשבים מהקורה: ש"ע סָעִיף כה
סָעִיף כו
כב מרוויחים עמ״א הב״י הביאו יע״ש ובסיפא מצומצמות לחומרא עט״ז י״ד: ש"ע סָעִיף כו
כג אלא עמ״א בפחות מד׳ אורך דינה כחצר המבואר בסעיף ב׳ בפסין. אבל בנמוך הכתלים פחות מי״ט אף בחצר לא מהני תיקון בזה. ואי״ה בט״ז אות י״ט יבואר מזה. ועא״ר אות כ״ח דסמך המחבר אמ״ש בסוף הסעיף הזה בפס ד׳ גם בסעיף ל״ב מבואר כן. וי״ל בסל״ב קאי רק אאין אורך יותר מרוחב או בתים וחצירות: ש"ע סָעִיף כו
כד בבנין עמ״א עירובין ה׳ א׳ ול״ג שמא ימעט וצריך ליזהר שלא יתמעט מכשיעור גובה כמה דצריך ושיעור רחב טפח וע״כ טוב בנין יותר: ש"ע סָעִיף כו
כה שני עמ״א כל שתשמישו מרובה צריך יותר היכר מחיצה ומבוי שיש בו חצר א׳ ובו הרבה דיורין אפ״ה לא פליג וצריך דוקא ב׳ חצירות: ש"ע סָעִיף כו
כו ויש עמ״א עב״ח בזה ונקטינן לקולא יע״ש ועסי׳ שס״ו וש״ע יע״ש: ש"ע סָעִיף כו
כז דין חצירות עמ״א תה״ד סי׳ ע״ד דכל שהעיר מוקף חומה מסתמא הוקף לאחר ישיבה ואפי׳ יותר מב״ס הוי רה״י גמור אף מדרבנן ומבואות שבתוכן בפרוץ במילואו מרוח ד׳ אין איסור פתוח לכרמלית רק איסור שיש עכו״ם דרין בתוך העיר ויש להם דריסת הרגל ולסלק הדיורין ועסי׳ שס״ד בט״ז ב׳ מזה ועסי׳ שפ״ב ואי״ה שם יבואר בזה. ובסי׳ ע״ג כתב בתה״ד מענין עיר המוקף חומה יע״ש ועסי׳ שס״ה סעיף ז׳ מזה ואי״ה יבואר שם באיזו ענין אמרינן שבת הואיל והותרה הותרה כשהמחיצות קיימות וספק שרי וביה״ש משמע לכאורה דאסור אם נסתר ביה״ש דל״ש חזקת כשרות ושם יבואר אי״ה בזה: ש"ע סָעִיף כו
כח ב׳ קנים עמ״א כ״כ בד״מ דצ״ה בעי ב׳ קנים דוקא ובסוכה תר״ל ס״ג דמניח הקנה למעלה על הפס ועל דופן דהתם חומרא בעלמא לעשות צ״ה שהרי י״א שא״צ כו׳ ובס״ב נותן הקנה על טפח ועל קנה שני יע״ש ועט״ז אות י״ט: ש"ע סָעִיף כו
סָעִיף כח
כט שאין עמ״א עשה כלומר כו׳ דא״כ המבוי רחב הרבה כל שברוח ד׳ מתקצרין הכתלים בשיפוע ואין חלל שם ג״ט כסתום ולבוד והמחבר בא לומר הא ד׳ אע״פ שכל המבוי אין רחב ד׳ בעי תיקון לאפוקי מי״א ועמ״ש אות א׳: ש"ע סָעִיף כח
סָעִיף כט
ל מבוי עמ״א ובאות מ׳ יע״ש. ולפ״ז כשיש מדרון יש להתיר אף בעת הקרישה שרבים בקעי בעגלות ורגלים דרך הנהר לעיר והאידנא אין מ״ר בוקעים ועט״ז אות ך׳. ועשו״ת כנסת יחזקאל סי׳ ב׳ והתו״ש הביאו: ודע למ״ש המ״א באות ל״ט תל מעצמו והעיר יותר מב״ס כו׳ א״כ כשיקיף נהר קודם בנין הבתים אסור ואם צד א׳ או רחב יותר מעשר הוקף לדירה שפיר דמי עט״ז ך׳. ומשמע דבנו בתים ואח״כ הקיף נהר מעצמו העיר או גדל שן סלע גבוה י״ט וכדומה אע״פ שמאיליה הוקפה לדירה חשיב כ״מ לכאורה ממ״ש המ״א באות ל״ט וצ״ע. וה״ה קרישת המים ואח״כ נפשרו היה תועלת לפי זה והבן ואם בנו עיר על שן סלע גבוה ואח״כ בנו מחיצה י״ט באורך עשר אמות י״ל דלא מהני עסי׳ שנ״ח ס״ח דוקא בנו רוב עומד כה״ג ואי״ה באות ל״ט יבואר עוד: ש"ע סָעִיף כט
לא יעלה עמ״א הנה סובר ז״ל דרש״י והמ״מ מחולקין והרכיב ב׳ דבורי רש״י עירובין ח׳ א׳ ד״ה ויעלה הים כרוחב פרסה וד״ה אמר כו׳ מרימר היה חושש שמא יטלטלו במבוי כו׳ ועמ״ש בט״ז מזה והמ״מ פי״ז ה״ה פירש דבריו דודאי יש ע״פ הרוב תל מתלקט אלא חששא שמא יטלטלו ממבוי לים לשרטון כרמלית כו׳ וצריך מחיצה גמורה לא צ״ה ברוחב יותר מעשר דהא כבר יש מחיצה תל מתלקט ואפ״ה חשש שמא יטלטלו וישכחו ממבוי לשרטון ואין מועיל כ״א מחיצה גמורה והיינו אם נאמר בפירוש המ״מ וגי׳ רש״י חיישינן שיעלה שרטון ופסק באוזלי לצד הים יע״ש והטור כרש״י דכתב תתבטל המחיצה הא׳ בלחי או צ״ה עכ״פ סגי. וא״כ בש״ע נרשם ג״כ מ״מ ולדידיה לא מהני רק מחיצה ממש ומ״מ אע״ג דקיי״ל להחמיר כדיעה ב׳ עב״ח ובא״ר מ״מ סגי עכ״פ בלחי במילואו בי׳ וצ״ה ביותר מעשר. ומ״ש בשאר נהרות לא חיישינן לשרטון רק בים שמעלה רפש וטיט. מ״ש בתוס׳ כ״ד עשו״ת כנסת יחזקאל בזה. מ״ש המ״א דמרימר פסק באוזלא ברשתות ולא בצ״ה משמע כהמ״מ ל״ג רש״י צ״ע קצת די״ל מבוי הפתוח לכרמלית דבעי לחי או צ״ה היינו מטעם דיבואו להשתמש ממבוי לכרמלית דלא ליהוי גזירה לגזירה. ואם נקרשים המים כו׳ משמע בחורף הא בקיץ כה״ג שרי ועט״ז. ובשו״ת כנסת יחזקאל סי׳ ב׳, ועא״ר ל״ו דהלמ״מ נמי מהני צ״ה דיש היכרא כו׳ יע״ש: ש"ע סָעִיף כט
סָעִיף ל
לב שצדו עמ״א ב׳ לחיים א׳ נגד הארוך וא׳ נגד הקצר לא מהני להשתמש נגד הארוך אף ברוחב ביניהם פחות מי״ט והב״ח מתיר ג׳ לחיים כשאין באלכסון בין א׳ לחבירו יותר מי״ט ועט״ז אות כ״א ואי״ה יבואר שם: ש"ע סָעִיף ל
סָעִיף לא
לג ולא עמ״א עט״ז ועב״י ואף שיש לחיצונים דריסת הרגל על הפנימית: ש"ע סָעִיף לא
סָעִיף כו
לד ב׳ פסין עמ״א עב״י וט״ז ושם ד׳ טפחים עב״י ועתו״ש אות ע״ד פס רחב ד״א ראוי להוית הציון בסעיף ל״ג במבוי רחב ך׳ אמות ועמ״ש אי״ה באות ל״ה מזה ועיר המוקפת חומה וננעל הפתחים בלילה ופתח א׳ אין ננעל בלילה ומ״מ הוי כלחי בפתח ההוא אין מערבין אותה לחצאין אבל נפרץ פירצה בטל הכשירה של עיר ויכולין לערב לחצאין ואי״ה בשס״ד ושס״ה אבאר קצת תיקון עיירות לענין שבת וכאן אין להאריך: ש"ע סָעִיף כו
סָעִיף לג
לה פס עמ״א ד״א חשוב כמבוי בפ״ע שאורך המבוי ד״א כבסכ״ו מש״ה לא אתי אוירא כו׳ וע׳ עירובין י׳ ב׳: ש"ע סָעִיף לג
לו וי״א עמ״א ועתוס׳ עירובין י׳ ד״ה עושה בשם הריצב״א ומ״מ א״י לחלק שפיר בין יותר מעשר לעשר. וצ״ע היכי עביד לה אם לומר בפתח המבוי א״כ למה לן פס וקורה כלל לדידן בסכ״ו ואם צ״ה בעקמימות א״י היכן עושה אם לא מן הפס עד כותל אמצעי ועתו״ש ומ״ש המחבר מבוי עקום ע׳ פירושו בלבוש והציור שם: ש"ע סָעִיף לג
סָעִיף לד
לז פס עמ״א וע׳ אות ה׳ וא״כ לכאורה דברי הרר״י מדידיה אדידיה וע׳ תב״ש להרבינו הגדול ז״ל בחידושינו לעירובין הובא בתו״ש אות י׳: ש"ע סָעִיף לד
לח דלא עמ״א עירובין י״ב וברש״י ותוס׳ ד״ה ויעשה שצריך לחי ומש״ה פריך כו׳ ומעמיד הלחי סמוך לכותל ג״ט וא״נ מניח קורה בטל תיקון כמבוי כ״מ לכאורה ודאי לשס״ה כו׳ ומשמע אף באין רוחב יותר מך׳ כל שמעמיד פס באמצע אי שבקי פתחא רבה יש הך חששא ושמא כה״ג שרי משא״כ כשרחב יותר מך׳ ואע״ג שיש עמוד ברוח ד׳ מ״מ כבר היה פרוץ במילואו. ובסל״ג אם מעמיד ב׳ לחיים נמי י״ל דשפיר דמי: ש"ע סָעִיף לד
סָעִיף לו
לט ובזה עמ״א דהוקף שלא לדירה יותר מב״ס ואם בנו מחיצה ע״ג התל הוקף מיקרי וי״ט לחוד י״ל דלא מהני ואם תל גבוה ה׳ ומחיצה ה׳ הוי הוקף לדירה דכל פחות מי״ט לאו מחיצה כלל: ש"ע סָעִיף לו
סָעִיף כט
מ הוי עמ״א באות ל׳ יע״ש עמ״ש שם ובתו״ש כאן יע״ש ובשו״ת כנסת יחזקאל סי׳ ב׳ יע״ש: ש"ע סָעִיף כט
מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל Machatzit HaShekel
סָעִיף ב
א (ס"ק א) אין כו' אפשר דמיירי כו' כוונתו לכתוב בזה ספיקא דדינא והוא דבערובין דף י"ב ע"א אמר שמואל דפרצת חצר במילואו אינו ניתר אלא אם עושה רוב דופן כו' ופריך והא פס ד"ט סגי וכ"ת דשמואל מיירי בחצר שדופנו היינו רחבו שבעה טפחים דאדרבא במה שאמר רוב דופן הוא קולא דלא בעינן פס ד"ט אלא בג"ט ומחצה ומשהו סגי דהוי רוב דופן אם כן אפילו בג"ט ומשהו סגי כיון דסותם ג"ט ומשהו לא נשאר פרוץ ד"ט והאמר רב אחלוי מבוי שאין רחבה ד"ט א"צ תיקון כלל ומשני דיש חילוק בין חצר למבוי דבחצר אפי' רחב פחות מד"ט צריך תיקון ואב"א דרב אחלוי תנאי הוא ושמואל ס"ל כתנא דפליג על רב אחלוי ובזה הושוו הפוסקים דקי"ל כשמואל אלא דבהא פליגי דהרמב"ם פסק כתירוץ בתר' דשמואל ל"ל דרב אחלוי וא"כ אפי' מבוי שאין רחבו ד"ט צריך תיקון כ"ש חצר והרא"ש וש"פ פוסקים כתירוץ קמא דשמואל לא פליג עם רב אחלוי ויש חילוק בין חצר למבוי דניהו דמבוי שאין רחבו ד' טפחים אין צריך תיקון אבל חצר שאין רחבו ד"ט צריך תיקון והובא ב' דעות אלו לקמן סעיף כ"ח אבל בזה שוין דבין למר ובין למר חצר אפי' אין רחב ד"ט צריך תיקון אלא שהרב"י כתב לקמן בשם הרשב"א במבוי שאין רחבו ד"ט שא"צ תיקון ל"ש אם כל המבוי אין רחבה ד"ט או אפי' רחבה הרבה אלא שבקצהו במקום הפתח אינה כ"א ד"ט א"צ תיקון הביאו מ"א לקמן ס"ק כ"ט ובזה נסתפק מ"א אם נאמר דה"ה בחצר אין חילוק ובכל ענין צריך תיקון או אפשר דמיירי שהחצר רחב באמצע כו' דוקא כה"ג צריך תיקון דהא לדעת המקשן חצר ומבוי שוין (וכ"ה לתירוץ בתרא) ובשניהם א"צ תיקון אלא דהתרצן הראשון כ"ה דלא יחלוק שמואל עם רב אחלוי מצד הכרח חילק בין חצר למבוי וא"כ די לנו מה שהכריחנו ההכרח דהיינו כשהחצר רחב באמצע כו' דכה"ג מיירי שמואל דהא מיירי בדופן שבעה ולא סגי שיסתום ג' ומשהו דאז יהיה רחב באמצע ז"ט ואצל הפתח ד"ט פחות משהו לכן צריך תיקון אבל כשכלו אינו רחב ד"ט נשאר סברת המקשן דחצר ומבוי שוה וא"צ תיקון: כמ"ש סעיף כ"ח במבוי בכל ענין כן אפשר נאמר בחצר כשכלו אינו רחב ד"ט: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ב (ס"ק ב) כ"ש אפי' פחות מאצבע. הוצרך לו' כן דבעירובין תנן דלחי סגי בכ"ש ושאל הש"ס כמה הוא כ"ש ומסיק אפי' כחוט הסרבל וכתב במרדכי בשם מהר"ם דשיעור חוט הסרבל הוא כעובי אצבע אלא שבת"ה סי' ע"ד כתב דלא בעינן עובי אצבע אלא בלחי אבל בצ"ה שני הקנים שמהצדדים אפי' כ"ש ממש סגי (ומזה יצא הגהת רמ"א אפי' לחי מסיד סגי ע"ש) והרב"י כתב מדסתמו הפוסקים משמע דס"ל דחוט הסרבל לאו דוקא אלא כ"ש ממש ואין לו שיעור כלל וכן משמעות הש"ע שסתם: ש"ע סָעִיף ג
ג (ס"ק ג) קשר כו' דבאדם א"צ קשר כו' והיינו דרך כ"ש דשם ע"כ מיירי בלא הודיעו דאל"כ אסור דה"ל כעוש' מחיצה בשבת (או מטעם אחר) כמ"ש מ"א שם ס"ק י"ב ואפ"ה א"צ קישור וכמו שכתב מ"א שם ס"ק ח' דאין אדם הולך ממקומו אלא לצורך והכא מסתמא כיון דהעמידו בע"ש לשם לחי שיעמוד כל השבת ודאי הודיעו כיון דהוא בע"ש מותר להודיעו וא"כ ודאי הודיעו כדי שלא יזוז משם וא"כ ודאי לא ילך משם ולמה צריך קישור: דמיירי שלא הודיעו כו' ר"ל דוקא לעיל בסי' שצ"ב דא"צ לאדם ההוא כ"א לפי שעה א"צ קישור אפי' לא הודיעו כנ"ל דאין אדם הולך בשעה מועטת ממקומו אלא לצורך משא"כ כאן שצריך שיעמוד שם כל השבת לכן בעינן קישור: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ה
ד (ס"ק ד) לא כו' מ"כ כו' א"כ יום א' חול ר"ל ממ"נ עכ"פ יום א' חול דאי יומא קמא מיקר ושני חול ניהו דמיירי שם בהאי עובד' בנדון דאמרי' שבת הואיל והותר' הותר' כגון בעיר המוקפת חומה וכדאיתא לקמן סי' שס"ה סעיף ז' מ"מ הלא לא הותר' רק לאותו שבת כיון שהותר' בכניסת שבת אבל לא הותרה בשבת הבא וא"כ הכא כיון דמפסיק יום חול בין יו"ט לשבת הוי כמו לשבת הבא דל"א הואיל והותרה הותרה אלא אפי' תימא דיום א' חול (אבל אין האמת כן דבקיאים בקביע' דירחא ויומא קמא עיקר ולא עבדינן יום ב' אלא משום מנהג אבותינו) פשיט' דל"ל הואיל והותר' הותר' דהא לא הותרה מעולם דהא נפסק ביום חול: אלא אפי' כו' אפ"ה אסור די"ט ושבת ב' קדושות כו' כצ"ל ותיבת דשמא ט"ס הוא דקיימא לן ודאי ב' קדושות הן ולא אמרי' כיון דהותר' הותר' אלא עד תשלום אותה קדושה וכ"ה להדיא לקמן סי' תט"ז דודאי ב' קדושות הן א"כ אפי' לפי האמ' דידעינן דיומא קמא עיקר דבקיאים בקביע' דירחא מ"מ לא אמרי' הואיל והותר' ביום ו' הותר' גם בשבת כיון דב' קדושות הן ודע דלפי דברי מגן אברהם אם נפסק ביום א' דיו"ט לא אמרי' ביום ב' הואיל והותר' הותרה לדברים שאין בהם צורך כלל דשמא יום א' חול ושני עיקר ואפי' בשני י"ט של ראש השנ' דכיומא אריכת' דמי מ"מ להקל לא אמרי' כן אלא ב' קדושות כדאי' סי' תק"ג ולקמן סי' תט"ז במ"א מ"מ י"ל כיון דקי"ל יומא קמא עיקר מותר ביום שני וכעין זה כתב מ"א סי' תט"ז ס"ק א' בענין ר"ה ע"ש וכ"כ מ"א לקמן סי' תק"ג ס"ק א': ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
ה (ס"ק ה) רחוק כו' הואיל והעומד מרובה על הפרוץ היינו על פרוץ מצד א' דאינו רק ג"ט והעומד הוא ג"ט ומשהו וא"כ אין האויר שמצד השני לבד יכול לבטלו: אבל כו' ע' סעיף ל"ד וע"ש במ"א ס"ק ל"ז והם דברי התוס' בערובין דף י' ע"ב ד"ה ועוש' פס כו' הרי אף על גב דהעומד הוא ג' אמות והפרוץ אינו רק ב' אמות אפ"ה כתבו דמלבד הפס צריך לחי אחר כיון דהפס רחוק מן הכותל מבואר דלא כש"ג והטעם צ"ל דאע"ג דלחי משום מחיצ' מ"מ היכר קצת בעינן וכמ"ש מ"א ס"ק י' ואם הוא רחוק מן הכותל ליכא היכר כלל דומה קצת לקורה שאינה מונחת על הכותל דלא הוי הכיר' אע"ג דאין לדמותן מ"מ קצת דמיון י"ל: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
ו (ס"ק ו) אפי' כו' אבנים כו' הוי לחי והט"ז לקמן ס"ק י"ט רצה להכשיר כה"ג לענין צ"ה ע"ש ובס' תוס' שבת חולק עליו וכתב דאפי' סמוכים זה לזה תוך ג' מ"מ מיקרי פתחי שמאי ופתח כהאי גוונא לא עבדי אינשי וכדאית' דף י"א ע"א וניהו דללחי כשר כה"ג אבל במקום דבעינן צ"ה לא מהני ע"ש. ומ"מ אפי' ללחי צריך עכ"פ שיהיה רוחב האבנים טפח וכדאיתא בסעיף ד' בשם התוס' וה"ט (וכן הטעם בפסי חצר אם נשתייר מן הכותל דבעינן דוק' טפח וכדאיתא סעיף א) אע"ג דלחי סגי במשהו דאין היכר כ"כ בכותל כמו בפס גמור עכ"ל וה"ה הכא מיחוי סיד שכתב רמ"א שעושה לשם לחי היינו דין לחי ממש וסגי בכ"ש אעפ"כ כתב הט"ז דבעינן קצת עובי באות' סיד וכ' דלא כמורה א' שטעה להתי' ע"י צביעה בעפ לבן שקורין בל"א קרייד"ן ע"ש ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף יא
ז (ס"ק ט) כאלו כו' משמע דאם בפי' כו' שלא טלטלו בשבת שעברה ע"י לחי זו ר"ל שלא ה"ל לחי אחר כ"א זה ולא טלטלו הרי ראינו דלא רצה לסמוך על לחי זה אבל אם הי' להם לחי אחר וטלטלו בזה אינו ניכ' שלא רצו לסמוך ע"ז מיהו אם העמידו מע"ש העבר (וכן בשבת זה) לחי אח' וניטל אותה לחי אסור לסמוך על הלחי העומד מאליו דהא חזינן דלא רצו לסמוך על הלחי העומד מאיליו דהא העמידו לחי אח' בשבת העבר: ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף יב
ח (ס"ק יא) העמידו כו' דלא כהרב"י. ר"ל מ"ש הרב"י בספרו הארוך אבל בש"ע אדרב' הא כתב להדיא אפי' סמכו עליו כו' שבספרו הארוך הקש' על הטור שכתב כלשון הש"ע אפי' סמכו עליו כו' וכתב עליו שהוא דלא כפירש"י ותוס' דלדידהו בסמכו עליו אפי' רחב כמה אמות כשר. וכתב הב"ח אע"ג דרש"י כתב וז"ל נפקא מתורת לחי דלא סמכי' עליה אע"ג דאי הוי עבדי' משום לחי הוי כשר דמשום דריבה בסתימתו לא גרע מלחי משהו הכא כיון דלאו להכי איקבע אנן במחשב' לא מצינן לאפוקי מתורת כותל ולשווי לחי כו' עכ"ל משמע לב"י דוקא במחשב' אבל בדיבור דסמכו עליו מצי לאפוקי ולית' אלא כל דלא עבדינן בידים לקבעו לשם לחי לא מצי לאפוקי מתורת כותל אפי' בדיבור כמ"ש רש"י בתחלת פירושו כו' עכ"ל הב"ח. א"כ צ"ל דהרב"י שהקש' על הטור שכתב אפי' סמכו עליו ע"כ היה נראה לו דוחק לפרש דמ"ש הטור אפי' סמכו עליו ר"ל במחשבה אלא מדסתם משמע אפי בדיבור ובדיבור ס"ל להרב"י כפי הבנתו מפרש"י דמהני. ואפי' הכי העתיק פה בש"ע אפי' סמכו עליו. ע"כ חזר בו הרב"י. אלא שאינו מבורר ממה חזר. אם חזר בו לדינא והוד' להטור דאפי סמכו עליו בדיבו' ל"מ ובעינן דוקא העמידו בידים לשם לחי או חזר בו מקושייתו וס"ל דלשוי אפי' סמכו עליו יש לפרש במחשב'. ובדיבו' מודה הטור דמהני וכדס"ל לרש"י לדעת הרב"י וכן כונתו פה בש"ע אף שפי' זה דוחק מ"מ כיון דאינו מבורר להדי' בדברי ב"י פה בש"ע היאך ס"ל לכן העמיד מ"א דבריו על דברי רמ"א שכתב להדי' ואם העמידו משמע ודאי דס"ל דבעינן העמדה בידים ואפי' דיבור לא מהני: ש"ע סָעִיף יב
סָעִיף יג
ט (ס"ק יב) לחי המושך. כתב בהג"א כו' כתב הרב"י שדין זה נובע ממ"ש דף ט' אר"י מבוי שרצפו בלחיים פחות פחו' מד' טפחים במשך ארבע אמות דהיינו שהעמיד לחיים הרב' לפנים במבוי במשך ארבע אמות ואין בין לחי אחד לחבירו ארבע טפחים באנו למחלוקת רשב"ג ורבנן דלרשב"ג דס"ל כל פחות מד' טפחים אמרי' לבוד א"כ לחיים אלו כחד חשובי' ויש במשכו ד' אמות ויצא מתורת לחי וצריך לחי אחר. אבל לרבנן דס"ל דוקא פחות מג"ט אמרינן לבוד ולדידהו א"צ לחי אחר ומזה יליף ההג"א לדידן דקי"ל פחות מג"ט אמרי' לבוד אם הוא כה"ג פחות מג"ט לחי א' מחבירו צריך לחי אחר. אלא שהרב"י הקשה עליו דהא פרכינן דאפי' לרשב"ג ל"ל לחי אחר ה"ל להתירו ע"י נרא' מבחוץ ושוה מבפנים ופירש"י שדרך מעמידי לחי שמושכים קצת כלפי חוץ כדי שירא' בפנים ובחוץ שהוקבע לשם לחי (והתוס' חולקים ופי' בדרך אחר) ומשני הא מרא דשמעת' הוא ר"י ור"י הא ס"ל נרא' בחוץ ושוה בפנים אינו נידון משום לחי וא"כ לדידן דקי"ל נרא' בחוץ ושוה בפנים נידון משום לחי א"כ תיקשי להג"א למה הצריך לחי אחר וסיים הרב"י ואפשר כוונת הג"א להיכי שלא משך לחי החיצון כלפי חוץ כלל אלא שה"ל להג"א לפרש ואם כן העולה מדברי הרב"י לדינא הוא כדברי מ"א ודע אע"ג שכ' בש"ע דלחי המושך לא מהני נראה בחוץ ושוה בפנים ומבוי שרצפו בלחיים מהני נרא' בחוץ וש"ב ה"ט בשלמ' לחי המושך דהעמיד כל הלחי סוף הכותל של מבוי דהיינו חוץ למבוי א"כ כל הלחי הוא נראה בחוץ וש"ב. א"א להתיר ע"י נראה לחוץ וש"ב דהא האי לחי דנרא' בחוץ וש"ב יצא מתורת לחי ויש לו דין כותל מה שאם כן במבוי שרצפו בלחיים שכל הלחיים עומדים בפנים אלא שקצת מן לחי החיצון משוך לחוץ שפי' יש להתירו ע"י נרא' בחוץ וש"ב של לחי החיצון: ניהו כיון דלחיים הם רצופים פחות פחות מג"ט חשבינן להו כחדא ומשכן ד"א ויצאו מתורת לחי ויש להן דין כותל מכל מקו' הא אפילו כותל גופא אם היא כה"ג שסוף הכותל כנוס קצת לפנים אותו מקצת הכותל נידון משום לחי דנראה בחוץ וש"ב ודע דבהאי דנראה בחוץ וש"ב פליגי רש"י ותו' ונראה בפנים ושוה בחוץ פי' רש"י כזה * דהעומדים תוך המבוי רואים וניכר להם הלחי. אבל הבא מחוץ למבוי ורואה כנגדו המבוי אינו ניכר לו הלחי כיון שהעמיד הלחי בסוף הכותל ממש. הרואה סובר שם כותל עבה מצד זה ועוביו של הכותל נמשך כל לחי ו מבוי אורך המבוי ונראה בחוץ ושוה בפנים פי' להיפך שמשך הלחי לרוחב לצד חוץ כזה * דהעומדים בפנים אינו ניכר להם הלחי. כי אם העומדים בחוץ. והתוספות חולקים דכה"ג אפילו בחוץ אינו נראה כ"א להעומד מצד המבוי וזה לא מהני אא"כ נרא' בחוץ כשעומד נגד מבוי פתח המבוי. לכן פי' דנרא' בחוץ היינו כזה * והעומד בפנים אינו ניכר לו כי סובר ן שהכותל מושך הרבה כ"כ אבל הבא מבחוץ נגד הפתח המבוי רואה שהכותל רחב יותר מן הלחי וניכ' לו. ובש"ע אינו מבורר כמאן ס"ל: ש"ע סָעִיף יג
י (ס"ק יג) עם חודו דהא לצד השני קצרה מזה כו' כ"נ לי לישב קושית הע"ש דהע"ש הקשה הא אמרי' דף יו"ד ע"א א"ר הונא לחי המושך עם דופנו של מבוי פחות מד' אמות נידון משום לחי ומשתמש עם חודו הפנימי ד"א נידון משום מבוי כו' ואמרי' ש"מ בין לחים אסור והיינו דאמרי' דאינו משתמש במבוי אלא מחוד הפנימי של לחי ואילך וכיון דקי"ל לקמן סי' שס"ה ס"ד דמותר להשתמש נגד הלחי א"כ למה כ' פה ומשתמש עם חוד פנימי דוקא וכ' וא"ל דמיירי דפתוח לכרמלית דכה"ג מבואר לקמן דאסור להשתמש נגד הלחי דאמרי' מצא מין את מינו וניעור דאל"כ ה"ל לש"ע לפרש ולא לסתום ועוד א"כ למה אמרי' בש"ס ש"מ בין לחים אסור דלמא גם רב הונא מיירי בפתוח לכרמלית אע"כ נרא' לש"ס דוחק כיון דרב הונא סתם דבריו ואיך נפרש כן דברי הש"ע הסתומים לכן תי' מ"א תירוצו והיינו לפמ"ש התוס' דף ט' ע"ב ד"ה ולרשב"ג כו' שהקשו על פרש"י במה שמפרש קושית הש"ס שהבאתי בס"ק י"ב דפריך לרשב"ג ל"ל לחי אחר הא הוי נראה בחוץ וש"ב ופרש"י דדרך מעמידי לחי שמושכים הלחי קצת כלפי חוץ כדי שיהיה נראה בפנים ובחוץ כנ"ל והקשו התוס' וז"ל הא משמע בכלו שמעת' דבעי למשרי לרבנן עד חוד החיצון של הלחי והיכי הוי שרי כו' דאיך יתיר רשות הרבים דסתם מבוי אורך כותליו שוין עכ"ל והרי מבואר כדברי מ"א וא"ש מה שסתם ש"ע דאין צריך לפרש כיון דסתם מבוי אורך שני כותליו שוין. א"כ העמיד הלחי כנגד עובי הכותל אין מצד השני שכנגד הלחי כותל מבוי ולכן אסור לטלטל אפי' לדידן נגד הלחי וכקושית התוס' הנ"ל ומ"ש מ"א דבגמ' איירי שצדו השני ג"כ ארוך היינו משום דע"כ צ"ל לדעת התוס' הנ"ל דס"ל סתם מבוי שני כותליו ארכן שוה והקשו מזה על פירש"י כנ"ל א"כ תיקשי לדידהו מאי קאמר ש"מ בין לחים אסור שאני התם דאין בצד השני נגד הלחי כותל מבוי. ע"כ צ"ל דהתוס' ס"ל דהש"ס היה מפרש מה שאמר רב הונא לחי המושך עם דופנו של מבוי ר"ל עם דופן שכנגד הלחי דמיירי שהכותל שכנגד הלחי הוא יותר ארוך מכותל השני שכנגדו ועתה שהעמיד הלחי בצד הכותל הקצרה משך דופן הקצרה ע"י הלחי עם דופנו של מבוי הארוכה שכנגדו ויהיו שוין וא"כ שפיר דייק ש"מ בין לחיים אסור משא"כ בש"ע שהוסיף לו' לחי המושך כו' שהעמיד חודו כנגד עובי הכותל כו' משמע שזה פי' על מ"ש המושך עם דופנו של מבוי ודופנו של מבוי ר"ל אותו דופן שהלחי עומד בסופו וא"כ מסתמ' מיירי כסתם מבוי ששני כותליו שוין ולכך אסור נגד הלחי שאין לו כותל כנגדו או י"ל דרך פשוט להתו' הנ"ל דהוי מפרשים דמה"ט אמר הש"ס ש"מ בין לחים אסור דס"ל להש"ס דע"כ רב הונא לא מיירי מסתם מבוי דכותליו שוין דא"כ מלתא דפשיט' דאינו משתמש אלא מחודו פנימי דהא אין לו כותל כנגדו וא"כ ל"ל לרב הונא לו' ומשתמש עם חודו פנימי ולא הל"ל כ"א נידון משום לחי אע"כ אתי לאשמעי' אפי' כותל שכנגדו ארוך יותר אפ"ה אינו מותר אלא עם חודו פנימי דס"ל בין לחיים אסור משא"כ הש"ע מיירי מסתמא כסתם מבוי שכותליו שוין ואעפ"כ כ' ומשתמש עם חודו פנימי אע"ג דהש"ס חשב' למלתא דפשיט' מ"מ בש"ע לדידן חלושי ונעדרי שכל הוצרך לאשמעי': ש"ע סָעִיף יג
יא (ס"ק יד) ואסור כו' אפי' העומד כו' דדוקא בלחי הבולט בסעיף י"ב דאדרב' ריבה בסתימ' אלא משום דבעינן היכר קצת כמ"ש מ"א ס"ק י' לכך אם העומד לשם לחי דאיכ' היכר כשר משא"כ בלחי מושך דהכא דלא ריב' בסתימ' וע"י מושכו יצא מתורת לחי ונידן ככותל לכך ל"מ אפי' העומד לשם לחי כ"כ התוס': ש"ע סָעִיף יג
סָעִיף יז
יב (ס"ק טז) כדי כו' דהוא ט' אמות דכל אריח הוא חצי לבנה שהיא ג"ט אורך וג"ט רוחב והאריח שהוא חציו היא רוחב טפח ומחצ' ואורך ג"ט נמצא אורך אריח חצי אמה דאמה היא ו' טפחים וכשמניחים רוחב אריח לרוחב הקור' א"כ אורך אריח לאורך הקור' נמצ' ח"י אריחים הם ט' אמה נשאר מכל צד של קור' חצי אמה שהיא ג' טפחי' ולאו דוק' דעכ"פ חסר משהו דהא עכ"פ א"א שלא יהיה מעט ריוח בין אריח לאריח וכיון דליכא בכל צד כ"א בפחו' מג"ט. אפי' אותה קצת קורה ליתא כלל שפיר דמי דאמרינן לבוד משתי רוחות כמ"ש מ"א ס"ק י"ז: ש"ע סָעִיף יז
יג (ס"ק יח) בתוך כו' ואפי' הם יחד ד' טפחים עם האויר שביניהם לא מהני כצ"ל. ור"ל שכל קור' היא חצי טפח ומשהו וביניהם אויר פחות מג"ט א"כ בצירף האויר דאמרינן לבוד הוי ד' טפחים ואמרינן בסעיף י"ז דאם רחב' הקורה ד' טפחים לא בעי' שתהי' ראוי לקבל אריח. מ"מ הכא גרע ולא מהני במ"ש מ"א כיון דא"א כלל להניח האריח עליהן כיון שמרוחקים זה מזה: ש"ע סָעִיף יז
סָעִיף כג
יד (ס"ק יט) ויש פוסלים דס"ל כהי"א בסעיף כ"ב דס"ל דאף דתוך ג' אמרינן לבוד. מ"מ כאן לא מהני דבעי' שתהי' ראוי להניח עליו ואם מרוחקים יותר מטפח א"א להניח עליה אריח שאין ברחב' כ"א טפח ומחצה. וכאן אפי' אין ביניהם טפח מ"מ כיון דא' למעל' וא' למטה אין ראויה להניח אריח עליהן: (ס"ק כ) ונמשכת כו' כלו' שהוא כו' הוצרך לכתוב כן לאפוקי מדעת הב"ח שכ' על דברי ש"ע וז"ל הבין דהקפיד' היא במה שמקצתה למטה מעשר' ולא כולה למעל' מעשר' ושרי לי' מארי עכ"ל ר"ל דזה מלתא דפשיטא ולכן פי' מ"א שר"ל למטה ממקום שמתחלת כו' וא"כ גובה הקורה עשר' טפחים אבל אינו מגיע עד סמוך לקרקע וכן פי' הב"ח דברי הטור ע"ש וכ' דאינו דומה למחצלת שאין הקור נרא' וסוברים שע"י המחצלת המבוי ניתר'. אבל כשהקור נראית בשביל גודל' לא נפק' מתור' קורה כ"כ הרא"ש: ש"ע סָעִיף כג
סָעִיף כה
טו (ס"ק כא) כשרה כו' חביט ר"ל אף שגבוהים מן הכותל אמרי' חביט כאלו הן מונחים למט' סמוך לכותל אלא דהא אפי' הי' מונח למטה הא מרוחק מכל צד מן הכותל דהא הקור' קצרה אלא משום דאין רחוק ג' טפחים אמרי' לבוד משני צדדים ודע דמ"ש בש"ע ועקמימותן נוטה לתוך המבוי ר"ל לא לצד חוץ אלא לצד הכותל לרוחב המבוי: אע"ג דבקורה טפח אפי' גבוה כו' כדלקמן סי' תרל"א ס"ה: ש"ע סָעִיף כה
סָעִיף כו
טז (ס"ק כב) מרווחים כו' חצי אצבע כו' כ"מ שמוזכר בש"ע אצבע ר"ל אגודל ובמקום רחב שבאגודל: ש"ע סָעִיף כו
יז (ס"ק כג) אלא כו' והרמב"ם כו' דינה כחצר ור"ל דמבואר שם דסגי בפס רחב ד' טפחים בצד א' או בשני פסים משהו כדלעיל סעיף ב': ואפשר דל"ד כו' הקשה בספר א"ר במאי נסתפק מ"א וגם מאי צריך ראי' מדברי הרמב"ם הא המחבר כ' להדיא הכי בסעי' ל"ב דאם העמיד הלחי או הקורה באמצע המבוי דאותה חצי מבוי שמן הלחי והקורה לפנים מותרי' ודוקא שיש באותה חצי מבוי תנאי מבוי וא' מהן שיהי' בארכה ד' אמות ואם לאו שאין באורך חצי מבוי ד"א צריך שני פסים ע"ש הרי מבואר כן להדיא ותי' בספר ת"ש דאי מהתם ה"א דוקא התם שאותה חצי מבוי הפנימי רחוקי' מן ר"ה דהא יש הפסק בינה לר"ה חצי מבוי החיצון לכן נתנו לו דין חצר משא"כ הכא שהעמיד הלחי והקור' בראש המבוי דקרוב' לר"ה החמירו ובעי' צ"ה דזה החילוק בין חצר למבוי וכמ"ש סעי' כ"ז וכ"כ מ"א לחלק בסעי' קטן כ"ז דמה"ט במבוי דידן בעי צ"ה בראשו ולא בעקמימותו אבל ברמב"ם מבואר דאפי' כה"ג שהעמיד הלחי או הקורה בראש המבוי הסמוכ' לר"ה סגי בפחות מד"א בשני פסים: ש"ע סָעִיף כו
יח (ס"ק כד) בבנין כו' וה"ה עפר כו' לפי שהרב"י הביא בשם הרר"י דדייק מלשון הרי"ף שכ' ממעטו בקורה טפח דבעי' דוקא שיהי' דבר המתקיים ולא בעפר דלמא יתמעט ברוחב או בגובה ולאו אדעתי' וס"ד גם דעתו בש"ע כן שכ' בבנין שר"ל דדוקא דבר המתקיים אמנם הרב"י בחבורו הארוך חולק על הרר"י וס"ל דגם דעת הרי"ף כדעת כל הפוסקים דגם בעפר סגי אלא צריך להשגיח שלא יתמעט: ש"ע סָעִיף כו
יט (ס"ק כה) שני כו' דכל שאין כו' ומה"ט בחצר צריך תיקון יותר מבמבוי דבחצר בעי פס ד"ט או שני פסים ובמבוי סגי בלחי משהו דבחצר אין ברבוי דיורים: ה"א להקל כו' ר"ל אף דרמ"א בהג"ה מחמיר במבואות שלנו הואיל ואין בתים וחצרות פתוחות לתוכה וע"ז כ' דאפשר בזמן הזה דיש ריבוי דיורים במבוי אע"ג דאין חצרות ובתים פתוחות י"ל דין מבוי וסגי בלחי או קורה: ש"ע סָעִיף כו
כ (ס"ק כז) דין חצירות כיון דרוב כו' דינו של רמ"א בהג"ה מקורו מדברי ת"ה סי' ע"ד ולכן העתיק מ"א לשונו של בעל ת"ה דלכאור' נראה מדבריו דלא בכל המבואות בעי צ"ה וכמו שמבואר: בישב ולבסוף הוקף ר"ל וא"כ הוי מחיצ' מעליית' דהא הוקף לדירה: דין חצר ר"ל שדין מבוי אין לו אפי' ה"ל בתים וחצרות פתוחים לתוכו מ"מ הלא מוקף ד' מחיצות מארבע צדדים רק שצריך לתקן ולחלק בין מקום שהיהודים דרים שם ובין מקום שהגוים דרים דאל"כ הגוים שאין להם חלק בעירוב יאסרו על היהודים לטלטל: כדין הבא לחלוק חצר א' כו' ר"ל אם קצת בני חצר רצו לערב לבד וקצת חצר האחרת רצו לערב לבד וכדי שלא יאסרו אלו על אלו דהא כל חלק חצר נפרץ במלואו למקום האסור להם: צ"ה או ב' פסים ר"ל אם אינו רחב יותר מיו"ד אמה סגי ב' פסים כדין חצר וביותר מיו"ד אמה צריך צ"ה וכ"כ מהרי"ו דלא בעי' צ"ה אם אינו רחב יותר מיו"ד אמה: סילוק דיורין ר"ל לסלק דיורין גוים שלא יאסרו על היהודים: מש"ה נרא' דמבואות כצ"ל: להצריכ' כו' כדין מבוי עקום כדלקמן סי' שס"ד סעי' ג': ופשוט דאיירי כו' בא להוציא מדעת תשו' מ"ב שהביא אח"ז שהבין כוונת מהרי"ו דמיקל במבואות שלנו א"צ צ"ה בעקמימותו כיון דאין מבואות שלנו מפולשים לר"ה דאין בזה"ז ר"ה ולזה חלק עליו בתשוב' מ"ב הנ"ל דדין זה תלוי במחלוקת אם יש בזה"ז ר"ה כיון דרחב טז"א או בעינן דוקא ששים ריבוא בוקעים בו וכדלעיל סי' שמ"ה סעיף ז' וע"ש במ"א ס"ק ז' והביא שם גם דברי מ"ב הנ"ל וגם שמ"א כבר הסכים לעיל סי' שמ"ה להפוסקים דאין לנו בזה"ז ר"ה דבעי' ס"ר בוקעים בו וא"כ אין בהשגת מ"ב השגה על מהרי"ו מ"מ אין פי' דברי מהרי"ו כהבנת מ"ב ואיכ' נ"מ לדינא מ"ש מהרי"ו דהתם מיירי במפולש לר"ה ר"ל שאין לו מחיצות משא"כ מהרי"ו מיירי ברוב עיירות כמ"ש ת"ה שהן מוקפים לדירה אלא שהגוים אוסרי' על היהודים וא"כ מבואות של היהודים מפולשים למבוי של הגוים שהן מוקפים חומה אלא דינם כמפולשים לחצר שאינ' מעורבת שהרי כ' שאינו אלא סילוק דיורין היינו דיורי גוים וא"א דאינו מוקף חומה ת"ל דבלא"ה אף שאין בזה הזמן ר"ה עכ"פ הוי כרמלית: וצריך תיקון הואיל ומפולש לכרמלית אבל בערי כו דפתוחים לכרמלית וע"כ אין הטעם כמ"ש מ"ב דניהו דאין בזה"ז ר"ה מ"מ ה"ל כרמלית וגם במפולש משני צדדים לכרמלית קי"ל לקמן ר"ס שס"ד דבעינן צ"ה מצד א': ועיין שם סעיף ג' דאף בעקמימותו כו' בזה מוכח ג"כ דאין הפי' במהרי"ו כמ"ש מ"ב דבזה"ז הוי כרמלית דמ"מ היה צריך תיקון בעקמימותו דהא לענין מבוי עקום אין חילוק בין מפולש לר"ה או לכרמלית ואיך כ' מהרי"ו דמה"ט אין צריך תיקון בעקמימותו כיון דאינו מפולש לר"ה וכן הקשה הט"ז לקמן סי' שס"ד על מהרי"ו שגם הוא הבין כמו המ"ב ומה"ט מצריך הט"ז לדינא תיקון בעקמימותו גם לדידן ע"ש א"ו כוונת מהרי"ו במ"ש שאינו מפולש לר"ה ר"ל דהעיר מוקף חומה וא"כ בערי פרזי באמת צריך תיקון בעקמימותו גם לדידן דל"ל ר"ה. וכ"פ מ"ב חוזר אדלעיל דלדידן אם אינו רחב יותר מעשר אמה סגי בשני פסים: אלא שנטה כו' כדלעיל שהבין שטעם מהרי"ו דבזה"ז ליכא ר"ה: וצ"ע שלא ראיתי נוהגים כן ר"ל לעשות תיקון בערי פרזי בעקמימותו: ומ"מ לענין זה שם מבוי ר"ל ולא סגי בשני פסים אם אינו רוחב יותר מיו"ד אמם כדין חצר. כיון דקרובים לר"ה כמ"ש הסמ"ק וז"ל הרב"י בשם הגה' וכן נרא' במבואות שלנו אם אין בתים וחצרות פתוחים לתוכו צריך שני לחים מפני שהן קרובות לר"ה אע"פ שאין לנו ר"ה לא פלוג עכ"ל. והם דברי רמ"א בהג"ה סעי' כ"ז ומבואר יותר בהגהת הרא"ש פ"ק דערובין ע"ש הרי מה שהן קרובות לר"ה נתנו עליו חומרא דחצר אם אין בתים וחצרות פתוחים לתוכו דבעי' ב' פסים אע"ג דבחצר גופה אי ארכה יתר על רחבה לא בעי ב' פסים אע"ג שאין בו"ח פתוחי' לה כן החמיר רמ"א להוסיף מה"ט שהן קרובי' לר"ה חומרות מבוי מפולש להצריך צ"ה: אבל עקמימותו כו' א"צ תיקון די"ל דין חצר דאין חילוק בין עקום לשוה: ועיין סי' שס"ד דמצד השני סגי בלחי ר"ל במבוי מפולש מב' צדדים ניהו דבצד א' בעי צ"ה מ"מ בצד השני סגי בלחי או קורה וא"כ ה"ה הכא כיון דנתנו לו דין מבוי מפולש ולכן צריך צ"ה מ"מ בצד שני סגי בלחי או קורה אך בס' ת"ש הקשה ניהו דהחמירו עליו ליתן עליו דין מבוי מפולש שיהי' צריך צ"ה הואיל וקרוב לר"ה מ"מ באמת דין חצר יש לו והאיך נקל בצד השני בלחי או קורה יהי' צריך שני פסים כדין חצר והנרא' מדבריו לפ' דברי מ"א שבאמת כן כוונתו כיון דא"צ צ"ה ולא סגי בשני לחים כדין חצר משום דהחמירו ונתנו עליו דין מבוי מפולש א"כ בצד שני לא בעי צ"ה עכ"פ דהא מצד מבוי סגי בצד שני בלחי או קורה ע"כ ל"ל דנותנים עליו חומרות חצר וא"כ עכ"פ סגי בב' פסים אך הלשון של מ"א לפ"ז דוחק וקצר הרבה ואולי א"ל לענ"ד דס"ל למ"א דגם לקול' נתנו לו דין מבוי וסגי בצד השני בלחי או קורה כיון דכ' רשב"א דמה"ט בעינן בחצר שני פסים ולא סגי בלחי כיון דאין בו ריבוי דיורים משתמשים בו בהצנע משא"כ במבוי דיש בו ריבוי דיורים ואין בו תשמיש צנוע לכן סגי בלחי א"כ כיון דמבואות שלנו קרובות לר"ה עי"ז אין בו תשמיש צנוע אף שאין בתים וחצרות פ"ל ובצ"א עשו צ"ה סגי בצד ב' בלחי או קורה כעין מ"ש מ"א ס"ק כ"ה ע"ש: ומהרי"ל אבל אנו אין לנו אלא דברי ש"ע כו' די"ל דין חצרות וא"כ אפי' לא עשו תיקון ניהו דאסורים לטלטל כלים ששבתו בבית בתוך המבוי מ"מ כלים ששבתו במבוי מותר לטלטל במבוי כדלקמן ר"ס שע"ב בחצר שלא ערבו דעכ"פ מותר לטלטל בחצר כלים ששבתו בחצר: ודע דארכו יותר ע"ר האורך מיקרי מה שהוא דרך כניסת המבוי דרך משל אם נכנסים דרך מזרח ופתח המבוי במזרח מיקרי אורך מן המזרח למערב: ש"ע סָעִיף כו
כא (ס"ק כח) ב' קנים כו' כמ"ש סי' תר"ל ס"ג דבסכה שיש לה שני דפנות זה כנגד זה עושה דופן רחב ד' טפחים ומשהו ומעמידו ג' טפחים פחות משהו סמוך לכותל ואמרי' לבוד ויש הכשר סוכה שהוא ז' טפחים אעפ"כ י"א שצריך צ"ה שיתן קנה מהפס על דופן האחר הרי דא"צ קנים מיוחדים לצ"ה אמנם יותר יש להגיה במ"א סי' תר"ל ס"ב דמשם הקושי' יותר חזקה ע"ש ואפשר דשאני התם בסוכה דחומר' כו' דמדין תורה סגי בשתים כהלכתן ודופן שלישית סגי בטפח: ונ"ל דאי איכא עמוד כו' עיין בט"ז שכ' להקל שמותר לקשור החבל מגג א' לגג שכנגדו בדופן השני אף שאינו קשור בהקנים רק שיעשה נקב גדול בהגגים שיהיו עומדים הקנים תחת החבל ולא יהי' הגג מפסיק בין החבל להקנים: ש"ע סָעִיף כו
סָעִיף כח
כב (ס"ק כט) שאין כו' כלו' שאין פתחו רחב ג' כו' וה"ה לדעת י"א אם אין בפתחו רחב ד' טפחים אע"פ שתוכו רחב הרבה כ"כ הרב"י בשם הרשב"א: ש"ע סָעִיף כח
סָעִיף כט
כג (ס"ק ל) מבוי כו' ואתו רבים ומבטלי כו' עמ"ש ס"ס זה ר"ל דדוקא אפשר אם ס"ר בוקעים בו ומבטלי מחיצה וא"כ לק"מ: ש"ע סָעִיף כט
כד (ס"ק לא) יעלה כו' ונעשה קרקע ור"ל שמעלה שם רפש וטיט וע"ז בטל' מחיצ' כי השיפוע שהי' עתה הלך לו והשתא ניח' תשמישתיה: שמא יטלטלו מן המבוי וכו' אע"פ שמבואר סוף סי' זה מבוי ששוה מתוכו ומדרון לר"ה כו' א"צ שום תיקון ל"ח שמא יטלטלו למקום המדרון שאני התם דמיד תחלה בשע' שהתירו לטלטל במבוי זה אסרו להם לטלטל למקום מדרון וכל שבת הבא' יזכרו בזה משא"כ בים שע"ע לא היה ראוי להשתמש כשיעלה שרטון ויסברו דגם ע"ע היה מותר לטלטל לים אלא שהים לאו בת טלטול עם המבוי ולא היה אפשר לטלטל ועתה כשיעלה שרטון יטלטלו כי יסברו דמותר הוא ואף אם אמרו להם בתחל' אסור לטלטל חוץ למבוי לים ישכחו מזה כי יעבור זמן רב עד שיעלה שרטון ועד שיעלה שרטון לא הי' דבר המזכירן משא"כ לקמן ס"ס זה דכל שבת הם אסורים בטלטול למקום המדרון לא ישכחו: וא"כ לדידי' בעינן מחיצות גמורות כו' כמו שעשה אמימר כו' והטור ס"ל כדעת רש"י וא"כ סגי בתיקון כו' ר"ל כיון דמצינו בגמ' דאמימר עשה מחיצ' גמור' א"כ לרש"י וטור דאין בזה טעם אחר כ"א שיהי' מחוסר תיקון מבוי כשיעל' שרטון וא"כ ע"כ כשעוש' תיקון דמהני במבוי סגי דמ"ש מכל מבואות וא"כ ע"כ צ"ל הא דאמימר עשה מחיצות גמורות לא מצד הדין אלא כמ"ש המ"מ דלא היה מתקיים שם כל השבוע ורשתות היה קל להם לפרסן שם בכל ע"ש ובמ"ש נטלו משם אבל מ"מ שנתן טעם חדש מה דל"ש בשאר מבוי שיטעו לטלטל למקום הים א"כ טוב יותר לפ' דברי אמימר כפשטן דמצד הדין צריך מחיצ' גמור' אף דבשאר מבוי סגי בלחי או קורה כיון שיש כאן חשש אחר מה דל"ש במבוי אחר החמירו אך בספר אליהו רבה חולק וכ' דגם למגיד משנה סגי בלחי או קורה: וקונשטנטינא כו' כסתום דמי. דהם פוסקים כדעת הרב ב"י דל"ח שמא יעלה הים שרטון: ובריב"ש כו' והאי דצדו א' ים כו' ר"ל הא ים גופי' כרמלית הוא אבל משמעות כו' דאפי' מפולש כו' וה"ט כמ"ש מ"א לעיל סי' שנ"ו ס"ק ב' וז"ל דהיא עצמ' נעש' מחיצ' כו' שהרי עמוק' עשרה כו' עכ"ל ר"ל דופן החריץ שהים בתוכו היא המחיצ' דהא עמוק עשרה והוא מפסיק בין המים ובין המבוי ואין מים מבטלים מחיצ' כדלעיל סי' שמ"ה במ"א ס"ק יו"ד וכן צ"ל לראב"ד גופי' באותו מקום שהי' פרוץ: וא"כ בנהרות שלנו שדרכן להתייבש כו' משמע אפי' בזמן שלא נתייבשו מ"מ אסורי' דחיישי' שמא יתייבשו. כדחיישינן גבי ים שמא יעל' שרטון והיינו דוקא לפי' המ"מ אבל חשש' דרש"י ל"ש בנהרות המתייבשים. דאף שמתייבשים נשארו המחיצות והמדרון כי אין מעלין רפש וטיט: וז"ל הירושלמי כו' מבואות המפולשים לים כו' והדין שקקא דר"ח כו' מזה מבי' קצת ראיה להפוסקים דלא כהראב"ד דמשמע דשקקא דר"ח אדלעיל קאי שהי' ג"כ מפולש לים אלא שהחילוק הוא דבשקקא דר"ח הי' מתלקט יו"ד מתוך ד"א משא"כ שאר המקומות דלא היה מתלקט כ"כ שמעינן היכי דמתלקט יו"ד מתוך ד"א דאיכ' מחיצ' אפי' מפולש לים מותר: ודע דאם נקרשי' כו' בטלה המחיצ' דאף דמי' לא מבטלי' מחיצ' כ מ"א סי' שמ"ה ס"ק י"ד הטעם בשם המ"מ משום דהמחיצות נראות אבל כשהן נקרשים אין המחיצות נראות וכן לטעם אחר דשם לא שייך שנקרשים מיהו משמע מדברי מ"א דמ"מ בימות הקיץ מותר לטלטל ולא גזרינן אטו ימות הגשמים דנקרשים. דלא כהט"ז שרצה לאסור אפילו בימות הקיץ משום גזירה דימות הגשמים וכתב דלא הוצרך הש"ס לומר הטעם בים משום שמא יעל' שרטון לפי שהים אינו נקרש אבל נהרות שנקרשים גזרינן אטו ימות הקור שנקרשים ובתשובת שב יעקב ושאר אחרונים הסכימו למ"א דלא גזרינ' דוקא ים דאין לו זמן קבוע להעלאת שרטון ולפעמים אינו מעלה שרטון כ"א לשבעים שנה או כלל לא במקוה ההוא ואם כן אפילו יאמרו להם תחלה כשיעלה שרטון אסורים מ"מ יש לחוש ברבות הימים ושנים ישכחו האיסור כי לא יהי' להם מזכיר משא"כ הקרישה שהיא בכל שנה אם אומרים להם תחלה שבימות הגשמים אסורים יזכרו כל שנה לאסור הטלטול בימו' הגשמים וכן נלע"ד קצת ראיה מסוף סי' זה ממבוי ששוה בתוכו ובסופו מדרון כמ"ש לעיל בס"ק זה. ועוד כתב טעמים אחרים לחלק אבל בזמן הקרישה יש לאסור בין לטעם רש"י ובין לטעם המ"מ: ש"ע סָעִיף כט
סָעִיף ל
כה (ס"ק לב) שצדו כו' ואפילו לחיים כו' ע' בט"ז ס"ק כ"א ודע דמ"ש בש"ע אינו מניח הקורה אלא נגד הקצר היינו משום דאפילו יניחנו באלכסון אעפ"כ לא יהי' רשאי לטלטל אפי' במקום הארוך אלא כנגד הקצר אבל אם ירצה להניחו באלכסון ושלא לטלטל כ"א נגד הקצר רשאי דעיקר הטעם הוא משום דאין רשאי לטלטל נגד הארוך יותר מנגד הקצר כיון שרואה שכנגדו אין חומה ואפ"ה מטלטל יסבור שגם ר"ה מותר לטלטל כי ההיכר שבאלכסון לא יועיל בזה וכ"ה בש"ס: ש"ע סָעִיף ל
סָעִיף לא
כו (ס"ק לג) ולא עשו דכיון של"ע כו' ר"ל דדין זה נובע מדין המבואר לקמן סי' שצ"ב לחלוק עיר למבואות ע"ש וה"ה הכא כיון דהם מבוי א' ודרך כל בני מבוי לערב עירוב א' אי מערב כל חצי מבוי לבדה כ"א אוסר על חלקו וחצי מבוי האחרת כמו שמבני חצר א' אין יכולים לחלוק ולערב כל חצי חצר לעצמו מה"ט אבל אם חצי חלק החיצון של המבוי לא עשו לחי דאפילו רצו לערב עם הפנימית לא מהני להתיר הטלטול ולכך כי לא ערבו עמהם אין אוסרים על הפנימים: ש"ע סָעִיף לא
כז (ס"ק לד) ב' פסים כו' ואם יש פרצה כו' וע' סי' שס"ה ס"ב ר"ל שם מבואר שיעור הפרצה שאוסרת ומבטלת ההכשר: ויכול להכשיר חציו כו' כיון דבלא"ה אין להם חיבור זה לזה בלי הכשר: ש"ע סָעִיף לא
סָעִיף לג
כח (ס"ק לו) וי"א כו' הב"י הקשה הא קי"ל כו' אע"פ שאין בעקמימותו י' כו' (מ"ש רמ"א אא"כ יש מן הפס כו' עשר אמות. הוא לאו דוקא אלא ר"ל יותר מעשר וכ"ה בטור ובט"ז) דדינו של רמ"א שהבי' י"א כו' הוא דעת הטור. והם דברי התוס' דף י' ע"ב ד"ה עושה כו' שכתבו אהא דאמר שמואל מבוי שרחבה עשרים אמה עושה פס גבוה י' במשך ארבע אמות ומעמידו לארכה של מבוי. וכתבו התו' דאי איכא מראש הפס של צד פנים עד כותל אמצעי של מבוי יותר מעשר אמות צריך צ"ה דהוי כמבוי עקום ואף על גב דאליביה דשמואל קיימינן ושמואל ס"ל מבוי עקום דינו כסתום מ"מ אי איכא בעקמימותו יותר מעשר אמרינן לעיל דמודה שמואל עכת"ד: אם כן לא כתבו התו' דבעינן דוקא יותר מעשר אלא אליביה דשמואל. אבל אנן דקי"ל כרב דמבוי עקום אפי' פחות מעשר צריך צ"ה. אם כן למה כתב הטור דוקא שיש יותר מעשר. וצ"ל דס"ל להטור כו' הם דברי ד"מ ע"ש. ולענ"ד חסר תיבת וכתב הד"מ וצ"ל דס"ל להטור כו' כמ"ש הריצב"א כו' אבל לענין יותר כו' ר"ל אף דהריצב"א חולק על התוס' שם מה"ט אפילו ביותר מעשר הטור הכריע מסברא דנפשיה לחלק בין עשר ליתר מעשר אמנם מה שכתב הריצב"א לחלק בין ששני הפתחים לרשות הרבים א' כו' סיים וזה לשונו. אבל במבוי עקום יש בשני ראשים בכל צד ר"ה ורגילות לילך דרך מבוי מצד זה לצד אחר כו' עד כאן לשונו אם כן נראה לדעתו דמבוי עקום העשוי כמין חי"ת כזה* איו לו דין מבוי עקום כיון ששניהם פתוחים לר"ה אחד. ודוקא העשוי כדלי"ת ולפי מאי דקי"ל בסי' שס"ד סעיף ג' דגם העשוי כעין חי"ת מיקרי מבוי עקום ע"כ לא קי"ל כהריצב"א צ"ל כמ"ש מהרש"א שם לחד תירוצ' וצ"ל לפרש"י לעיל כו' דהיינו כמין חי"ת לכאורה ב' הפתחים נמי מצד א' הם לר"ה א'. ואפשר כיון דהפתחים רחוקים זה מזה לא הוי כמו פתוחים לר"ה א' כמו הכא גבי פס דב' הפתחים קרובים זה לזה שאין מפסיק ביניהם רק הפס עכ"ל: ש"ע סָעִיף לג
סָעִיף לד
כט (ס"ק לז) פס כו' ועמ"ש סעיף ו' דשם הבי' מ"א בשם הרר"י בעצמו שכתב להיפך דאם עומד מרובה ע"ה אפילו מופלג ג' מן הכותל נידון משום לחי: ש"ע סָעִיף לד
סָעִיף לו
ל (ס"ק לט) ובזה שהתל כו' אסור. דלא הוי מוקף לדירה. וע"ש סעיף ח' דאפילו בנה מחיצה גבוה יו"ד על התל לא מהני דהא באויר מחיצות התחתונות הוא דר והם אין מוקפים לדירה: ש"ע סָעִיף לו
לא (סק"מ) הוי כו'. בשם התוספות דמחיצה שאינה נעשה בידי אדם אי רבים בוקעים על המחיצה מבטלים המחיצה: שסתמו בזה ולא חלקו אם רבים בוקעים בו אלא ודאי בעינן ס"ר וזה אינו מצוי בינינו: ש"ע סָעִיף לו
ט״ז Taz
סָעִיף א
א שיש לו ג' מחיצות. בטור כתוב כאן שהוא רה"י גמור מן התורה והקשה ב"י דהא בסי' שמ"ה כ' הטור דמבואות שיש לשם ג' מחיצות ואין לחי וקורה ברוח רביעי' דהוה כרמלית ותי' דהא דאמר כאן רה"י גמור לאו לחייב הזורק לתוכו מרה"ר אלא להתיר הטלטול בתוכה וכו' שכך דין כרמלית מן התורה כו' והוא דחוק דהא רה"י גמור אמר כאן ולעד"נ לתרץ דבסי' שמ"ה מיירי שהרוח הרביעית הוא לרה"ר שכ"כ שם וקרן זויות הסמוכות לרה"ר כגון מבואות שיש להם ג' מחיצות כו' וזה המבוי זמנין דחקי בו רבים להיכנס שם כשיש ברה"ר הרבה בני אדם כדאיתא בגמרא פ"ק דשבת דף י' הלכך אע"פ שהוא מצד עצמו הוה רה"י גמור מ"מ הרה"ר מפסידו מלהיות רה"י אלא בטל אצל רה"ר ונקרא צידי רה"ר והוה כרמלית משא"כ כאן דלא מיירי בענין זה שדוחקין שם רבים לפעמים ממילא נשאר עליו שם רה"י גמור מן התורה אע"ג דאמ' כאן כ"מ שיש ג' מחיצות כו' והיינו באין שם ביטול מצד כניס' הרבים מדוחק חילוק זה מצאתי במ"מ פי"ז וז"ל ויש מחלקים בין פתוח לרה"ר ובין פתוח לכרמלית עכ"ל ולשון כ"מ שזכר הטור משמע אפי' פתוח לרה"ר והיינו במקום שאין רבי' נדחקים שם ועי"ל דכל מקום דנקט הטור קאי אחצר ומבוי: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב חצר שנפרץ כו'. פי' מרובעת אבל מבוי הוא ארכו יותר על רחבו: ש"ע סָעִיף ב
ג טפח מכאן. משמע דיש חילוק בין עושה פס דאז סגי בב' משהויין כמו דזכר ברישא אבל בנשתייר צריך טפח ולא הוזכר בב"י מזה ואדרבה כתב בהיפך ע"ש מ"ש על דברי ר"י אלא שבתו' פ"ק דף י' כתבו לחלק כן וז"ל א"כ בפס גמור סגי בב' משהויין אבל כותל עצמו לא חשיב פס אם לא ברוחב טפח דאין היכר כ"כ בכותל כמו בפס גמור עכ"ל והב"י עצמו הביא זה אח"כ: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ז
ד ולכן עושין לחי מסיד טחוי כו'. ואע"ג דבס"ה כ' דלחי דאי נשיב ביה זיקא לא קאי פסול וכאן ודאי הסיד לא מצי קאי התם מיירי בלחי שהוא הכשר מצד עצמו למבוי בלא צ"ה דבעי שעורא קצת אבל הכא מה שעושין מסיד מחוי היינו בצ"ה דא"צ רק קנה א' מזה וקנה א' מזה סגי בכל שהוא וכ"מ החילוק בת"ה סי' ע"ד ולפ"ז אינו מיושב ל' רמ"א שכ' ולכן עושין לחי כו' דמשמע דמיירי מדין לחי בלא צ"ה וזה אינו ולקמן סי' זה סכ"ו מבואר בהדיא דזה קאי על צ"ה שאנו עושין. וכ' בתשו' ההיא אמנם תמיה קא חזי' דמיחוי הסיד הטחוי בכותל דזימני' דאתי לידי תקל' כי הכלבים רגילים להתחכך בכותלים ומוחקים מיחוי הסיד מן הכותלים למטה יותר מג"ט מהקרק' ותו לא חזי ללחי ולא למחיצ' דהו' מחיצה שהגדיים בוקעים בו עכ"ל משמע דעכ"פ בעי דליהוי בהאי מיחוי קצת דבר ממש ועב קצת ולא סגי במראה הסיד שניכר על הכותל לחוד וכ"כ בההיא תשו' תחלה דעכ"פ בעי' שיה' עב כחוט הסרבל וכ"כ ב"י בשם תשו' הרא"ש שיהיה מקצתו בולט כתבתי זה לפי שראיתי מורה א' שצוה לרשום בכותל במקום לחי במין עפר לבן שקורין קריי"ד ודימה אותו להך מיחוי סיד וטעה מאוד בזה בפרט בענין זה של מיחוי הסיד שאינו עולה שפיר להל' כמ"ש ת"ה עצמו שם שנדחק כדי ליישב המנהג בזה והבו דלא לוסיף עלה ואין בזה רק חוכא ואטלולא: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
ה מעצי אשיר' כשר. כ' ב"י ולדברי מהר"מ דס"ל דחוט הסרבל דוקא לא תקשה מדמכשרינן עצי אשירה דכתותי מכתת שיעורי' דא"ל הא דבעי' כחוט הסרבל לאו משום דבעי שיעורא אלא משום דבעי' שיהא ראוי להעמיד בה שום דבר ואשיר' נמי ראוי להעמיד בה כו' א"נ דטעמא דמכתת שיעורא לפי שעומד לשריפה וכיון שאפשר שישרף ויעשה אפר אם גבלו ועשה ממנו עמוד מהני משום לחי עכ"ל ותמהני שנעלם ממנו משנה שלימה דסוף תמורה כל הנשרפים אפרן מותר חוץ מעצי אשירה וכמ"ש בי"ד סי' קמ"ב דאפר אשירה אסור בהנאה וא"כ צריך לפזרו לרוח והוה האפר כמו העצים עצמן: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
ו בין שנראת בליטת כו'. בגמרא איתא תחלה האי מילתא נראה בפני' ושוה בחוץ וכן להיפוך דנידון משום לחי ופירש"י נראה בפנים שהעמיד הלחי רחבו לצד ארכו של מבוי ולא משך קצת רחבו קימע' כלפי חוץ אלא השוה חודו החיצון לעובי כותלי המבוי ודומה כמי שמוסיף על רוחב הכותלים ואינה נראה מבחוץ כלחי אבל חודו הפנימי נראה מבפנים שעביו בולט לתוך רוחב המבוי ונראה מבחוץ ושוה מבפנים היינו שמשך כל לחי לחוץ וחוד הפנימי נכנס בכותלי המבוי ואינו נראה מבפנים אלא דומה כמוסיף על אורך הכותל אבל מבחוץ ניכר שאינו מכותל המבוי שהרי נמשך להלאה מרוחב הכותל כו' ואח"כ איתא בגמ' ברייתא דרבי חייא כותל שצדו א' כנוס מחבירו בין שנראה מבחוץ ושוה בפנים בין להיפוך נדון משום לחי ופירש"י בענין אחר וז"ל כנוס שנכנס הבנין ומיעטו מעביו דהשתא בולט ויוצא ממנה כמין עמוד שקורין פליי"ר בין שכניסתו נראית בפנים כו' ששוקע הכותל מאחריו ונראית הפנימית בפנים בין שנראה בחוץ ושוה בפנים כגון ששוקע הכותל מלפניו שאין הכניסה נראית לעומדים מאחרי' אלא לגבי רה"ר עכ"ל וכ' ב"י לפ' הפי' השני של רש"י וז"ל וצ"ל דצד הכותל שהי' לתוך המבוי קרוי אחורי הכותל וצד הכותל שהוא חוץ למבוי קרוי פני הכותל עכ"ל ופי' תמוה מאוד דאמאי יקרא לצד חלל המבוי אחורי כותל שנית דהא תו' מקשי' על פי' הראשון של רש"י דאי חשיב נראה מבחוץ כשהלחי לצד הפנימי היכי משני לקמן נכנסין כותלי קטנה כו' ולפי' ב"י בפי' השני יקשה גם על פי' השני כן דהא כשנשאר צד הכותל שלתוך המבוי יהיה ממש כנכנסו כותלי קטנה בגדולה כקושית התוספות על פי' הראשון וע"כ נראה דהחילוק הוא בין הפירושים בזה דלפי' הא' הוה נראה בפנים כזה ט ונראה בחוץ כזה ם נמצא שבשניהם אין הלחי בקצה הכותל של צד המבוי דזה לא מהני כקושית התוספות אלא מסכימים לפי' השני והוא בדרך זה דפני הכותל קרוי אותו הצד שכנגד רה"ר דהיינו ראש הכותל ממש ואחורי הכותל נקראו הצדדים שבכותל וע"כ הוה שפיר דנראה בפנים הוא כשיש פגם באחורי הכותל דהיינו הצד שלתוך המבוי כזה ט והוא ממש כמו בפירוש הראשון ונרא' בחוץ הוה כשיש פגם בפני הכותל שהוא ראש העליון כזה ח זהו מהני דוקא כיון שהלחי אינו לצד חלל המבוי דאז אין היכר כ"כ אלא נראה ככותל ארוך וזהו מבואר במרדכי שכתב שיש ב' פירושים ברש"י על נראה מבחוץ ולפי' ב"י יהיה גם בנראה בפנים ב' פירושים של פרש"י אלא ודאי כדפרישית כן נכון פרש"י ותו ראיתי עוד דרכים אחרים והנלע"ד כתבתי ועמ"ש סי"ג: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף יב
ז אם הלחי בולט לתוכו ד"א. פירש"י כיון דאורך הכשר מבוי ניתר בכך בעלמא ומקרי מבוי ה"נ נפיק מתורת לחי דלא סמכי' עליה אע"ג דאי עבדי' לשם לחי הוה כשר דמשום דרביי' בסתימתו לא גרע מלחי משהו הכא כיון דלאו ללחי הוקבע אנן במחשבה לא מצינן לאפוקי מתורת כותל ולשויי' לחי דכיון דנפיק לי' מתורת לחי נמצא שאין תיקון למבוי זה וצריך לחי אחר להתיר המבוי עכ"ל. וכיון דנקט רש"י דבמחשבה לא מפקינן ליה מתורת מבוי ממילא משמע דצריך למעשה דוקא היינו עשייתו מעיקר' לשם לחי ולא מהני בלחי העומד מאליו וסמך עליו מע"ש למנין זה אע"ג דבלחי קטן כשר וכ"מ דברי התו' שמביא ב"י שכת' דכשהעמידו לשם לחי יש לו קול ויש היכר' ומ"ה כתבו הטור וש"ע דין זה אפי' בסמכו עליו ובב"י כ' שמרש"י ותו' משמע דבסמכו הוה כמו העמידו בפירוש והשאיר דברי הטור בצ"ע והוא שלא בדקדוק: בקצת ש"ע נכתב כאן הג"ה אבל לא היה שם לחי והוא טעות המדפיס דמקומו קודם סעיף זה: ש"ע סָעִיף יב
סָעִיף יג
ח לחי המושך כו'. פי' לאורך המבוי ובזה הוה הדין אפי' הוקבע לשם לחי דאע"ג דקודם לזה מותר היינו דבולט לרוחב המבוי וסתמ' דעדיף מלחי משהו משא"כ כאן דאינו סותם וכל שהוא ד"א אין בו תורת לחי אפי' הוקבע לשם לחי אבל פחות מד"א כשר דה"ל נראה בחוץ ושוה בפנים ודין זה אינו בטור רק בגמ' ע"פ פי' התו' וכאן משמע דלא קי"ל כדברי התו' שזכרנו בס"ט דלא אמרינן בכזה נראה מבחוץ ושוה מבפנים דהוה לחי: ש"ע סָעִיף יג
סָעִיף טו
ט וצריך שיניחנה. דקורה משום היכר ואין כאן היכר אבל לחי הוא משום מחיצה מש"ה מהני לעיל בעומד מאליו: ש"ע סָעִיף טו
סָעִיף יח
י שאין ברחבן טפח. דאל"כ היו המעמידים עצמם תורת קורה עליהם ולא בארכן ג' כדי שתהיה הקורה לבוד להכותל וזה מבואר בסעיף כ"ה: ש"ע סָעִיף יח
יא שצריך שיהיו חזקים. בטור כתוב עוד בבא א' היתה של קש של קנים פסולה נ"ל דהוצרך לכתוב זה דשל קש וקנים אינם נפסקים בשביל כובד חצי לבינה אלא שמתוך שהוא רך ודק נתמעך ונתעקם ואפשר שהעיקום יגיע למקום פסול ואפי' אם לא תנתק לגמרי אפ"ה פסול: ש"ע סָעִיף יח
סָעִיף כב
יב בתוך טפח. ואע"ג דדין לבוד הוא עד ג' הכא שאני דזיל הכא ליכא שיעורא וזיל הכא ליכא שיעור': ש"ע סָעִיף כב
סָעִיף כד
יג קצת למט' מי'. בטור כ"כ רק שתיבת קצת לא כתוב שם ופי' ב"י וז"ל ונרא' דכשהקור' מונחת למעל' מי' איירי דאי במונחת למטה מי' אפי' אינה רחב' יותר מהראוי פסול' כמ"ש בשם הרר"י כו' ואין לדבריו הבנ' דפשיטא דקור' שהיא למטה מי' דפסול' וכשהיא למעל' מי' ורוחב שלה הולך עד למטה מי' פשיטא דכשר' דכאן א"צ ליטול שום דבר כמו בעקמומית אלא רואין מה שיש תחתי' כאלו אינו וכ"ז אינו ענין לכאן שעוש' קורה רחבה מלמעל' למטה לענין הכשר דבר זה שאינו עוסק בו ומ"מ פשוט שאין דעת הב"י לתלות ההית' של דבר זה במה שתלוי למט' מי' דוקא דודאי אי הוה למעל' מי' עדיף טפי אלא דהוא אמר שצריך שיהי' ראש הקורה למעלה מי' ומו"ח ז"ל חולק על הב"י וכ' שהוא הבין דהקפידא היא במה שמקצת' הוא למט' מי' ולא למעל' מי' ואינו כן אלא צריך למחוק המ"ם של מעשרה וצ"ל עשרה ור"ל שהמחיצה היא עשר' וברמזים כתב ג"כ כמו כאן גם שם ט"ס אלא צ"ל עשר' דהוא שיעור מחיצ' ע"כ דבריו ובאמת לא נתכוין ב"י לזה וחליל' לומר שיהי' נדון משום קורה טפי במגיע למטה מי' ממה שמגיע למעל' מי' אלא דלענין איסור אמר ב"י כן שלא יהיה הראש של הקורה למטה מי' והוא דבר שלא ניתן להיכתב כאן והעיקר שאין כאן ט"ס לא בטור ולא ברמזים אלא דלרבות' אמרו כן דכשהקורה היא למעל' מי' פשיטא שהיא כשיר' משום קורה דהא לא נתבטל שם קורה משום מחיצה דהא אין מחיצה למעל' מי' כלל וזה אפילו לרשב"א כשר דהא אמר קורה שהיא משוכ' למטה מי"ט פסולה ש"מ דלמעלה מי"ט כשר' ע"כ אמר הרא"ש והטור דאינו כן אלא אפילו אם היא מגיע עד למטה מי' וה"א דיש בה משום מחיצה ובטל שם קורה קמ"ל דלא בטיל שם קורה מפני גדלות' כיון שהקורה ניראית כ"ז פשוט ואין להגיה כאן כלל ותמו' לי דעת הרשב"א החולק ע"ז וס"ל דבטל שם הקור' מפני גדולת' מ"ש מסי"ב שזכרתי בשם רש"י לענין לחי הבולט לתוך המבוי דלא נתבטל שם לחי בשביל שהוא גדול יותר אי עבדי לשם לחי מעיקרא ומ"ש כאן לענין קורה דלא נימא הכי: ש"ע סָעִיף כד
סָעִיף כו
יד מרווחים. ובסיפא מצומצמות ובתרוייהו אזלינן לחומרא: ש"ע סָעִיף כו
טו אינו ניתר בקור'. דקורה משום היכר ולמעל' מכ' אין היכר דלא שלטא ביה עינא אבל לחי מהני דקי"ל לחי משום מחיצה ואע"ג שהמבוי גבוה מאוד ל"ל בה: ש"ע סָעִיף כו
טז צריך לחוק כו'. הא דלא סגי בטפח כמו בפסול למעלה מכ' תי' רש"י דהתם איתא לדופן שכבר נקרא דופן אלא שצריך למעט קצת בהיכר מועט סגי אבל הכא דהשתא הוא דמשוי ליה לדופן דפחות מי' לא מקרי דופן בעי' דליתחזי האי דופן לשיעור הכשר אורך מבוי: ש"ע סָעִיף כו
יז ויש חולקים בזה. והם הרי"ף ורמב"ם דס"ל דכיון שהם פתוחות זו לזו ה"ל כאלו כולם חצר א' ומבוי צריך שיהיו פתוחים לו ב' חצירות ודיעה ראשונה היא הרא"ש וטור מרדכי והמרשי' מראה מקום טעה כאן: ש"ע סָעִיף כו
יח יש להם דין חצירות. לפ"ז היה לנו לתקן פס ד' מצד א' או ב' משהויין א' לכל צד כדלעיל בחצר אלא דנר' דלא נהיגי לעשות כן משום מבוי מפולש שצריך דוקא צ"ה: ש"ע סָעִיף כו
יט וע"כ יש ליזהר כו'. ונרא' כיון דצריך להעמיד קנים למטה בגבוה עשרה אין צריך לקשור החבל למעל' בקנים אלא יכול לקשור החבל אפי' בגג מזה ומזה כיון דעיקר צ"ה מכח הקנים שלמטה וכ"מ בגמרא מדמסקינן דאין הקנה שלמעלה צריך ליגע בקנים א"כ ע"כ הוא נקש' במקום אחר וכן א"צ עכשיו להזה' שלא לקשור החבל מצד הצד של הקנים דאמרי' לעיל סי' שס"ב סי"א דלא מהני היינו דשם אותן הקני' הן עצמן הקנים שעושין מהם צ"ה או שיש למעלה ג"כ קנים דהיינו למעל' מן הגג ולמטה קנים אחרים בזה יש ליזהר שהן במקום מזוזות ואין דרך הפתח אלא המשקוף על המזוזות משא"כ אם למעל' אין קנים רק עושים צ"ה ע"י קנים שמשימין למטה בגובה י' לשם צ"ה ולמעל' קשורי' בגג כי לא יוכל להעמיד שם קנים ארוכים מן החבל עד הארץ אז א"צ ליזהר היאך הוא נקשר למעל' בגגים אלא שצריך שיעמדו מכוונים תחת החבל שהרי אין כאן מזוזות אלא מה שהוא למטה בגובה י' ונחשב כאלו החבל מונח עליהם ממש כנ"ל להכריע בהאי מלתא דרבנן: ונ"ל עוד דאם למעלה מן הקני' שמעמידין למטה יש גג שמפסיק בין גובה החבל להקנים יש איסור בזה דלא הוה צ"ה בזה כיון שהגג מפסיק בין החבל להקנים ואין עושין צ"ה בענין זה אלא צריך שיפתח נקב גדול בגג למעלה מהקנים בענין שיהיו מכוונים תחת החבל בלי הפסק ולעיל כתבנו בס"ז מענין לחי מסיד מחוי: ונ"ל באם יש תחת החבל בכותל יוצאים חיפופים עד י"ט סמוך לקרקע שפיר יש לסמוך עליהם מע"ש במקום קנים של לחי וג"כ צריך שיהיו החפופים מגולה למעלה תחת החבל כנ"ל בענין זה: ש"ע סָעִיף כו
סָעִיף כט
כ שמא יעלה הים שרטון. יתבאר בתשובת שאלה שהשבתי לק"ק שטייניץ וזה נוסחה שאלה בק"ק שטייניץ במדינות מעהרין נהגו לטלטל בשבת בני עירוב על סמך שהעיר מוקפת נהר סביב לה וקנה הרשות מהשר אי שפיר למיעבד כן או לא. תשובה נראה דלא נכון לעשות כן מתרי טעמי. האחד מפורש בגמ' ובפוסקים והשני אף שאינו מפורש מ"מ מוכח הוא שפיר בגמ' ובפוסקים. טעם המפורש הוא דאי' בעירובין דף ח' אמר ר"י מעשה במבוי אחד שצידו א' עולה לים וצידו א' כלה לאשפ' ובא מעשה לפני רבי ולא אמר בה לא איסור ולא היתר איסור לא אמר בה דהא קיימי מחיצות היתר לא אמר בה שמא תינטל האשפה ויעלה הים שרטון פירש רש"י שרטון של חול ואבנים אצל שפתו כי כן דרכו ומתקצר רוחב הים ונעשה קרקע ברוחב פרסה או יותר וכתב ב"י בא"ח סי' שס"ג בשם המ"מ דחיישינן שמא יבא לטלטל מן המבוי לשרטון ונמצא מטלטלים מרה"י לכרמלית והנה בזה יש מחלוקת בין הפוסקים אי קי"ל כהך חששא דיעל' הים שרטון כמבואר בסימן שס"ג ופסק ב"י להקל ורמ"א הביא דעת המחמירים וא"כ ודאי ראוי לכם להחמיר בחששא זו דשמא יתכסה חלק מהמים בשפתו בחול ואבנים ויטלטלו שם. שני' נרא' דכאן כ"ע ס"ל לאיסו' ואע"ג דאמרי' בסוף הזורק במס' שבת דף ק' בור ברה"ר עמוק י' ורחב ד' מלא מים וזרק לתוכו חייב מלא פירות וזרק לתוכו פטור מ"ט מים לא מבטלי מחיצתא פירות מבטלי מחיצתא כו' ש"מ דמכח המים לא נתבטל המחיצה מ"מ כיון שדרך המים כאן להתקרש ולהגליד בעת הקרירות הקש' הרי באות' פעמים אין כאן מחיצו' לגמרי ופשיט' דמבטל מחיצה טפי מפירות שזכרנו וחשש זה לא שייך בים שאינו נקרש ע"כ לא חשו בו לזה חכמים וזה פשוט וכן בההיא דעושין פסין ד' כ"ב במ"ש מקיף לה פרת מהאי גיסא: ואין ללמוד היתר ממתני' דפ' חלון (עירובין דף ע"ח) דתנן חריץ שבין ב' חצירות עמוק י' ורחב ד' מערבין ב' ואין מערבין אחד אפי' מלא קש או תבן מלא עפר או צרורות מערבין א' ואין מערבין שנים כו' ש"מ שע"י מילוי תבן לא נתבטלו המחיצו' כיון שעתיד ליטול התבן משם לבהמתו ה"נ נימא כיון שהמים הקרושים סופן להתפשר ויהיו מים הנגרים כבראשונה לא מבטלי המחיצה של הבור העמוקה תחתיהם וא"ל ע"ז דשמא שאני הכא שהקרישה נעשית מאלי' לא ע"י אדם כההיא דמילוי תבן וא"כ אפשר דלא מהני בזה מה שעתיד לינטל משם הא ל"ק דהרי מצינו בפ' לא יחפור (בבא בתרא דף כ') לענין מיעוט החלון דמייתי התם תלש עשבים והניחם בחלון או עשבים שעלו מאליהן בחלון דלא הוי מיעוט הרי לפניך דעלו מאליהן אין לו מעלה להיות מבטל טפי מבאו שם ע"י אדם וה"נ נימא דנחשב הקרישה של המים כאלו מלאה הגומא בתבן דלא נתבטלה הגומא כל זה אינו דהא פי' בתוס' שם בפ' חלון דההוא דמילוי תבן דלא מבטלי המחיצה הוא מטעם דאותו תבן ניטל בשבת ואינו מוקצה ומביאין ראיה ממאי דאמרינן שם אחר כך דאפילו ארנקי מבטל אינש והא דפירות מבטלי מחיצתא אע"ג דניטלים בשבת היינו מדאורייתא וודאי מבטל אבל לעירוב דרבנן יש לחלק בין ניטל בשבת לאינו ניטל ע"כ ש"מ מזה דכל שהוא ודאי שיהיה שם בשבת דאסור ליטול משם כגון בתבן שהזמינו ללבנים לא למאכל בהמה מקרי ודאי ביטול מחיצה ואע"ג דודאי אחר כך יטלנו מ"מ כל שבת זה מקרי ביטול מחיצה ה"נ כאן וכ"ש הוא דודאי תעמוד הקריש' כל השבת דעדיף טפי לבטל המחיצה מתבן המוקצה. ועוד ראיה מפ' חלון (עירובין דף ע"ז א)' רב יחיאל כפה ספל פי' סמוך לכותל ומיעט גבהו של כותל פחות מי' מן הספל לראש הכותל ממעטו ופרכינן שם ואמאי דבר הניטל בשבת הוא ודבר הניטל בשבת אינו ממעט ומשני ל"צ דחבריה בארעא לההיא ספל ולא יזיזו בשבת ופרכינן מ"ש מפגה שהטמינה בתבן המוקצה דאסיר ליטלה בשבת אם אין מקצתה מגולה. ומשני לא צריכא דבעינן מרא וחצינא הרי לפנינו דדוקא מאי דחזי ליטול באותו שבת לא חשיב לבטל המחיצה אבל לא מה שאסור ליטול בשבת אע"ג דודאי יטלנו אחר השבת על ידי מרא וחצינא מכל מקום חשיב השתא מיהא ביטול המחיצה א"כ כ"ש כאן דדרך הקרישה להיות עומדת כמה וכמה שבועות על המים ועוד ראיה לאיסור מעיקר התקנה שתקנו רבנן לעשות היכרא בלחי וקורה למבוי הסתום מג' צדדים דפירש"י בתחלת עירובין במשנה הראשונה דרבנן גזרי במבוי משום דלא ליתי לאחלופי בר"ה גמורה וכן בכרמלית דגזרי בהו רבנן משום רה"י כדאיתא פ"ק דשבת דף ו' וכל רשויות שלנו הם כרמלי' כמ"ש כל הפוסקים א"כ כאן שהמים נקרשים ובני אדם הולכים שם כמו בשאר העיר ולפעמים מכסה השלג עד שאין ניכר כלל שיש שם מים תחתיו פשוט הוא דבזה גזרו רבנן טפי משום איחלופי ברה"ר דאין כאן היכר לגמרי. וא"ל דדוקא באותן שבתות שהמים נקרשים יהיה אסור לטלטל בכל העיר אבל בשאר שבתות לא זה אינו דהא אמרינן בההיא דחיישינן שמא יעלה הים שרטון שהבאתי לעיל דר' לא רצה לומר היתר אע"ג דיש מחיצות מטעם דשמא לפעמים לא יהיה שם מחיצה כ"ש בזה שהוא ודאי ברוב השנים ודאי יש לגזור אף בכל השנה משום שבתות אלו ועוד ראיה ממתני' דפ' חלון (עירובין ד' ע"ח) דלעיל בחריץ אם נתן עליו נסר שרחב ד"ט דאם רצו מערבין א' מטעם דכיון דאפשר לילך על הנסר כעין גשר הוי כפתח ה"נ בזה כיון שאפשר לילך על כל המים לא אכפת לן בגומא שתחתיו והוי פירצה גמורה ע"כ אהובי אחיי יושבי ק"ק הנ"ל חדלו לכם מהיום והלאה מהאיסור הזה ותעשו לכם עירוב כנהוג בכל הקהלו' שאינם מוקפים חומה ונסלח לכם על השגגה שהיתה לכם בזה כ"ד אוהביכם דוד הקטן הלוי: אכן אם יש על הנהר ביבשה מקים מדרון נחשב אותו מדרון במקום מחיצה והיינו אם יש במקום ההוא גובה י' במשך ד"א כעין ההיא שנזכר בסימן שס"ג סל"ז לענין מבוי ששוה מתוכו כו': ש"ע סָעִיף כט
סָעִיף ל
כא אלא כנגד הקצר. פי' אסור להניחו באלכסון ולהשתמש בצד הארוך עד הקורה דרבא ס"ל קורה באלכסון לא הוה הכירא פירש"י שהרואה בני מבוי נמשכין ומשתמשין בר"ה חוץ מכנגד כותל הקצר או' מותר להשתמש בר"ה לפי שאין אותו העודף דומה שיהא מן המבוי עכ"ל. ומ"ה נראה הטעם דמותר באלכסון בתוך המבוי כיון ששם אין לטעות בהיתר בר"ה וזהו דוקא באין יותר מי' באלכסון דהא אי' בגמרא דביותר מי' כ"ע ס"ל דאינו מניח כנגד הקצר אלא באלכסון אלא דבעשר קי"ל כרבא דאמר כנגד הקצר וא"כ בההיא דתוך המבוי דמודה רבא דמותר באלכסון היינו ג"כ תוך י' כן היה נראה לכאורה אלא מדכתב הטור וש"ע אבל אם ירצה יעשה שם צ"ה באלכסון לתוך המבוי יכול כו' משמע דתוך המבוי שוה לצ"ה וצ"ה הוא אפילו ברוחב מעשר וכתב ב"י על חוץ למבוי דמהני צ"ה ונראה לכאורה דה"ה ללחיים דהא קי"ל לחי משום מחיצה ונהי דבחד לחי לא שרי נכחו וביושר אבל ב' לחיים מונחים זה כנגד זה באלכסון מותר להשתמש עד כנגד הלחיים באלכסון והוא שלא יהיה בין הלחיים יותר מי' כו' ואפשר דאע"ג דלחיים משום מחיצה הם לא מהני כמו צ"ה כו' עכ"ל ומו"ח ז"ל כתב בפשיטות דבאין יותר מי' מהני בלחיים כמפורש בסמוך אחר זה אבל אם עשו באמצע ב' פסים כו' ש"מ דדומה לצ"ה ומ"ש הראב"ד כאן דצ"ה מהני היינו לומר אפי' ברוחב מי' מהני משא"כ ב' לחיים ולא כמסקנת ב"י דלחיים לא מהני ושגגה היא גביה דודאי מהני אפי' באלכסון עכ"ל ול"נ דאפי' ספיקא אין כאן כמו שעלה על דעת ב"י אלא פשוט דלא מהני כלל דכל שאין הלחיים עומדים בשוה אינם ענין זה לזה דאותו שעומד אצל הקצר הוא עצמו מתיר טלטול במבוי עד כנגדו ביושר ותו לא לצד החוץ ואותו לחי שעומד אצל הארוך לא מעלה ולא מוריד דהוא אינו מתיר כנגדו דהא אין כנגדו רק ר"ה ואם כן אינו אלא כעץ דעלמא ומה יועיל לו הלחי שכנגד הקצר ואין לו שותפות עמו והוא לא צריך לו משא"כ בקורה שהיא מונחת באלכסון מזה לזה השיתוף נראה לעינים שהולך מזה אל זה משא"כ בב' לחיים דכאן דהא' א"צ לחבירו שבחוץ ומתיר כנגדו שפיר לבדו והוא לבדו משום מחיצה ורואין כאלו מחיצה פרוסה בשוה כנגדו ואין שייכות מחיצה עם השני בזה ול"ד למ"ש בסמוך דשני לחיים מתירים באמצע המבוי דשם עומדים ביושר וכ"א צריך לחבירו כדי לחלק הרשויות ושם צריך שנים דוקא כמ"ש בסמוך משא"כ כאן באלכסון ואפילו בתוך המבוי דמותר כאן בקורה אלכסון מכל מקום אם עשה שני פסין באלכסון אין שייך שם שותפות אלא אותו הקרוב יותר לחוץ הוא לבדו מתיר על כנגדו והשני הוא ללא צורך כל זה נראה ברור ואין כאן אפילו ספק להיתר: ש"ע סָעִיף ל
סָעִיף לא
כב אם יש חצר כו'. שאז בני אותו חצר אוסרים לתוך המבוי על אותם שרוצים לערב לעצמן ואם לא עשו החיצונים לחי או קורה לצד ר"ה לא היו ראוים לערב כלל עם הפנימי כיון שלא הוכשר המבוי מצדה אינה יכולים לאסור על האחרים דאין אוסרים זע"ז אא"כ כולם רשות אחד ויכולים לערב ביחד: ש"ע סָעִיף לא
כג אבל אם עשו באמצע כו'. זה אינו לענין היתר טלטול לפנים דא"כ בלחי א' סגי כמו בראש המבוי אלא דבאו כאן לחלוק הרשויות שיסתלקו החיצונים מהפנימים ולא יאסרו עליהם בזה צריך צ"ה או ב' פסים פי' משהו מכאן ומשהו מכאן ויהיה כאלו מחיצה ממש ביניהם דדוקא לענין היתר טלטול סגי בא' לא בחילוק רשויות כ"ה סברת הרא"ש בזה: ש"ע סָעִיף לא
סָעִיף לג
כד ומעמידו באמצע. פי' באמצע הפתח: ש"ע סָעִיף לג
כה וכל תנאי מבוי כו'. כצ"ל ולא כמ"ש בקצת ספרים תנאי חצר: ש"ע סָעִיף לג
כו ומה שיש מן הפס עד כותל כו'. באשר"י וטור כתוב אם יש מן הפס לכותל האמצעי של המבוי יותר מי' אמות כו' וכ' ב"י לא ידעתי למה כ"כ דהא אפי' אין ביניהם יותר מי' דינו כמבוי עקו' שדינו כמפולש לרב דמבוי עקו' כו' ותמיהני על הרא"ש איך סתם דבריו ועל רבינו ועל הר"ר ירוחם שלא הרגישו בזה עכ"ל ומ"ה לא כתב כאן בש"ע יותר מי' כלשון הטור אלא שרמ"א כתבו בלשון י"א. ומו"ח ז"ל יישב דברי הטור בדוחק גדול ואני תמהתי על תמיה' ב"י בזה דודאי במבוי עקום ממש כי ההיא דסימן שס"ד שצורתו כן בזה אמרי' דאפילו אין בעקמימותו יותר מי' תורתו כמפולש לרב והכי קי"ל כן משא"כ כאן דאנו עושין המבוי א' שהולך בשוה ב' מבואות דהיינו ע"י פס ד' במשך ד"א ויש לנו לו' שאלו ב' מבואות הולך בשוה עד הכותל האמצעי ואין כאן מבוי עקום כלל כי מקו' הפתוח למט' מהפס הוא פתח ממבוי א' לחבירו וא"כ הוה דינו כב' מבואו' זא"ז ויש פתח מא' לחבירו ע"כ כתבו דאם יש יותר מי' בין הפס לכותל אמצעי דאז אין תור' פתח עליו אלא המבוי עצמו הולך בעקמומיתו לחבירו ועי"ז נעש' מבוי עקום וזה מדוקדק בל' התו' בד"י שהביא ב"י שכתבו אי איכא מראש הפס של צד פנים עד כותל האמצעי יותר מי' צריך למבוי זה צ"ה דהוי כמבוי עקום כו' הרי מבואר דעי"ז שאין עליו תורת פתח נעשה מבוי עקום משא"כ במבוי עקום דבסי' שס"ד צורתו ובניינו הוה ממש בעיקום ול"צ לעשותו עקום ותמהתי על שלא הרגיש ב"י בזה שהוא דבר פשוט לפע"ד וא"כ גם כאן ראוי להגיה כן שיש יותר מי' מן הפס לכותל כמו בטור: ש"ע סָעִיף לג
סָעִיף לד
כז ויעשה פס רחב ג"א כו'. הכלל בזה דבעי שהפס יהא יתר על האויר שבינו לכותל דאל"כ אתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטל ליה לפס: ש"ע סָעִיף לד
סָעִיף לו
כח מתוך ד"א. פירוש בתוך ד"א יש גבוה י' דהוה כמו רה"י אבל אם מתוך ה' הרי הוא כשאר ר"ה דניחא תשמישתיה להילוך: ש"ע סָעִיף לו
מִשְׁבְּצוֹת זָהָב — פרי מגדים על הט״ז Mishbetzot Zahav — Pri Megadim on the Taz
סָעִיף א
א שיש עט״ז המ״מ פי״ז מה׳ שבת הלכה ט׳ יע״ש ועסי׳ שמ״ה במ״א א׳ מחלוקת הר״מ ז״ל ושאר פוסקים ואמנם לחי משום מחיצה ד״ת וקורה משום היכרא ועירובין י״ב מבוי הכשירו בלחי הזורק לתוכו חייב בקורה פטור להר״מ ז״ל יתפרש בג׳ מחיצות ולבאר פוסקים בב׳ מחיצות וער״מ ז״ל פי״ז ה״א ומ״מ שם דלחי ד״ת הוא ואקורה קאי ועיין לבוש כאן ונ״מ לפסול עדות או מומר לחלל שבת ד״ת הוי מומר לכ״ה ומיהו י״א שאין לנו רה״ר עסי׳ שמ״ה בט״ז ו׳: אמר ההדיוט הכותב בדין לבוד וצורת הפתח יש לי הרהורי דברים והנני פורטם בכאן בעזה״י דע דלבוד הלמ״מ הוא ואפילו תרי לבוד למעלה ולמטה ואפילו באורך אמרינן לבוד ובפי׳ הלבוד לא זו שאומרים כסתום דמי עד״מ לחי רחוק מכותל פחות מג״ט עמ״א ה׳ אלא אפי׳ אמרינן דכ״מ אויר כסתום דמי כמו פס ד׳ בסעיף ל״ה וג׳ חבלים כו׳ עסי׳ שס״ב הרי יש גובה עשרה ערש״י סוכה ד׳ ב׳ ד״ה פחות כו׳ שמאריכין כו׳ והנה בלבוד מ״ה מחיצה גמורה הוא לכל דבריה ומתנאי הלבוד בי״ד שע״א כתב הר״ב בהג״ה דא״א לבוד להחמיר יע״ש במ״א סי׳ תק״ב אות ט׳ האריך בזה והביא ד״ה עירובין י׳ יע״ש ובסי׳ תרל״ב או ה׳ פי׳ ממ״ש הטור דלא אמרינן לבוד להחמיר דהוי כסמוכים אל תטעה לפרש דבריו דלבוד כסמוכים דהא קיי״ל לבוד כמאריך וכסתום עב״י כאן אלא לומר לבוד כולי האי להחמיר כסתום ובסכך פסול לא אמרינן אלא כסתום מאריך ולא בסכך פסול אבל ביש ב״ט פסול ועוד ב״ט פסול וביניהם אויר פחות מג״ט יש לי להסתפק דלבוד אי כסמוכין נמי אמרינן ופסול או רק כמאריך וסתום ואמרינן כסתום בכשר יע״ש וע׳ לבוש והנה אי אמרינן לבוד כדבר ממשיי לומר כאלו אינו המעיין בסוכה ד׳ ב׳ ולקמן בה׳ סוכה תרל״ג סעיף י׳ חקק עד עשרה פחות מג״ט לכותל אמרינן לבוד ופריש״י ז״ל החקק כאלו מגיע לכותל הרי דלבוד כממשיי וי״ל זה מחלוקת בטור שם עמ״א שם ח׳ אי כשר מחקק ולכותל די״ל דלבוד כאלו המחיצה סותם האויר ע״ג החקק לא לביד דהקרקע שביניהן כנטול והבן. ועשו״ת ח״צ ז״ל סי׳ נ״ט בערוגות קטנות כתב לבוד כממשיי לא אמרינן וראיה סכך פסול שיש ביניהם כשר פחות מג״ט דלא אמרינן לבוד כאלו ניטל הכשר בממשיי יע״ש והיינו בתרל״ב סעיף ד׳ דוקא אויר ביניהם וי״ל דכל שיש כשר ביניהם כולי האי לא אמרינן לבוד להחמיר ע׳ לבוש שם. ומ״ש שם ראיה מעירובין כ״ה א׳ סמך מחיצה למחיצה פחות מג״ט כלבוד אלמא לבוד להחמיר י״ל דלאו מתורת לבוד אלא בטל הוא ולא חשיב ערש״י שם עשה כלומר ויש פוסקין כרב שימי בר אשי אע״ג דלא קיי״ל כן. ובשמ״ה פחות מג״ט לבוד משמע אף בממשיי עב״י שם בהיזמי והיגי וצואה ובהא דשבת ז׳ וזרק ולא נח על כל שהוא פחות מג״ט כו׳ ולפ״ז לחי רחוק פחות מג״ט מכותל וביניהם קרש מעצי אשירה י״א דפסול דממשיי הוא ואע״ג כשרוף דמי לענין שיעור מ״מ ממשיי הוי דלא אמרינן לבוד ועמ״א כאן ה׳ ותר״ל בט״ז ב׳ וא״כ אם עומד שם עצי אשירה גרע טפי ועתו״ש כאן אות ח׳ ועמ״א תרכ״ו אות ו׳. והנה לבוד הוי מחיצה גמורה מ״ה להתחייב הזורק שם ולקולא ג״כ ומדרבנן גרועי מיקרי כבסי׳ ש״ס עמ״א א״ב וי״ל הגריעותא שתי בלא ערב או להיפוך הא כל שיש שתי וערב י״ל אפילו נעץ קנים פחות מג״ט וקנה א׳ בראשם לבד ערב הוי מחיצה מעליא ואף יותר מב״ס מהני ובהוקף וכן בערב לחוד כאותן לטי״ש המחוברים ביתידות בד׳ קונדסים וצ״ע. עסי׳ שנ״ח ס״ו בלבוש לבוד למעט האויר יותר מג״ט לא אמרינן ועא״ר שם: צורת הפתח מבואר דינו בשס״ב סעיף י׳ וכאן סכ״ו ומשמע אפי׳ עשה מעצי אשירה כשר דא״צ שיעור כלחי ומה שצריך לקבל דל״ת קש ואפר אין ראוי לכך מ״מ שרי עתו״ש אות ט׳ הביא ד״ה בסולם של אשירה ואי״ה יבואר לקמן. ועתו״ש בסי׳ שס״ב אות כ״ה אי צריך ד״ט בצה״פ ויבואר אי״ה בט״ז אות י״ט. ודע שאני מסופק בצ״ה אי הוי מחיצה ד״ת ולחייב הזורק בתוכו בנעץ ד׳ קונדיסים ועליהם צ״ה אז צ״ה מהני להתיר כרמלית ופרצה יותר מעשר דמ״ה הוי מחיצה מש״ה מהני צ״ה ועסי׳ תר״ל ס״ב וס״ג משמע צ״ה לחוד לא מהני לסוכה ובס״ו נעץ ד׳ קונדיסים משמע אף דהניח למעלה קנה עליהם דלא מהני ועמ״א אות ט׳ כל מ״ה הוי מחיצה בסוכה מהני כו׳ ש״מ לכאורה צ״ה לא מהני רק בכרמלית וכדומה הא למיהוי רה״י גמור ע״י צה״פ לא וצ״ע טובא. עסי׳ שנ״ו במים לא עבדי פתחא י״ל צ״ה לא מהני שם כל שרחב יותר מג״ט ועסי׳ שס״א במ״א ד׳ ועתו״ש כאן בצ״ה אי בעינן רחב ד״ט או אף פחות ואי״ה באות י״ט בט״ז יבואר עוד: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב חצר עט״ז ההפרש במבוי ובין חצר עסכ״ו ומבוי דניתר בלחי או קורה הרבה תנאים צריך אלא בחצר כל שארכו יתר על רחבו בתנאי זה לבד די בלחי או קורה עסכ״ז ולכן נקט הפרש מרובע בחצר: ש"ע סָעִיף ב
ג טפח עט״ז פי׳ דברי המחבר דחזר בכאן ממ״ש בב״י וסובר דבנשאר בכותל בעינן טפח מכאן ומכאן כבסעיף ד׳ בלחי בכותל ד׳ בעי טפח ובלבוש כתב כאן ב׳ משהויין וכ״כ באר הגולה ה׳ משמע לכאורה דעתו כן ובאמת צ״ע כי הב״י בספרו הארוך הביא תוס׳ י׳ א׳ ד״ה ושני והביאו בסעיף ד׳ בלחי ומשם למדה והתוס׳ בחצר כתבו דבריהם א״כ ה״ה חצר צריך ב״ט ועא״ר ב׳ ושוב ראיתי בתו״ש אות ד׳ עמד בזה: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ז
ד ולכן עט״ז דעתו בצ״ה מהני סיד מחוי וטחוי בכותל ושיהא עב קצת בולט ועליהם קנה למעלה הא לחי לחוד בלא צ״ה לא מהני סיד מחוי ובולט דבעי שיעור כלשהוא. ובא״ר ט׳ כתב להב״י בלחי נמי בכל שהוא עב״י כחוט הסרבל יע״ש עמ״א ב׳ ובשו״ת תה״ד סי׳ ע״ד מבואר כן דלחי למ״ד כאצבע לא מהני סיד מחוי הא להמחבר בס״ג מהני ובשכ״ו צ״ע ואי״ה יבואר שם: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
ה מעצי עט״ז דכל העומד לפזור כפזור דמי אלא תי׳ א׳ עיקר דלהמחבר בס״ב בלא״ה כ״ש וא״צ אצבע א״ש בפשיטות וגובה יו״ד טפחים אין קושיא עיין באר הגולה אות ע׳ ועיין תוס׳ שבת אות י״ג הביא תוס׳ עירובין פ׳ ב׳ ד״ה אבל יע״ש. והנה משמע כל דבר שמ״ה בעי שיעורא כשופר ולולב בארכו אע״פ שברוחב אין שיעור פסול כתותי כו׳ וכ״ד דמדרבנן בעי שיעורא באורך לחוד כמו גבוה י״ט לא החמירו וקורה מדרבנן בעי רוחב טפח אף בדרבנן פוסל ולולב בי״ט שני במצוה החמירו יע״ש בתוס׳. ומיהו יש להסתפק בדבר דמ״ה בעי שיעור בגובה אם מ״ה פסול בכתותי או רק מדרבנן ונ״מ ב׳ מחיצות ולחי אשירה כה״ג עמ״א א׳ וב״ש ב׳ די״ל שמ״ה (א׳) ותו״ש כאן אות י״ג ועי׳ אה״ע קכ״ד בח״מ א׳ וב״ש ב׳ די״ל דקושיית הח״מ איך כתב הגט בט״ל משמע לגמרי הא י״ל כל העומד לשרוף כשרוף דמי רק לחומרא ולא לקולא יע״ש. ועסי׳ תקפ״ו ס״ג ותרמ״ט ס״ג ומצות לאו ליהנות נתנו אף במצוה דרבנן וכה״ג מצוה חשיב אע״ג דמטלטל מידי דרשות משא״כ בשע״ב סט״ו סולם אשירה אסור לעלות בו יע״ש ועמ״א אות ז׳ ואי״ה יבואר שם: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
ו בין עט״ז בעירובין ע׳ ב׳ ונראה פנים ושוה חוץ כ״ע מודי׳ דהוי לחי ונראה חוץ ושוה פנים יש מחלוקת והלכה דהוין לחי ובין בין דנקיט המחבר כי עפ״י הרוב בין בין הוי זו ואצ״ל זו כמ״ש הסמ״ע ז״ל בח״מ ע״ב אות ח׳ וא״כ היל״ל כאן תחלה בין נראה חוץ ובין נראה פנים נידון משום לחי אלא הואיל ובגמ׳ נקיט האי מילתא תחלה נראה פנים כו׳ ואפשר להעמיס זה בט״ז ז״ל ומ״מ קשה היל״ל ל״ש נראה כלשון הטור יע״ש. (מ״ש הסמ״ע שם דפשט המחבר דהוי ש״ש לא למעט דלא הוי כשואל ועש״ך שם אות ט׳ ובכללים בפתיחת הספר כתבנו מזה) ומ״ש הט״ז בציורים ע׳ גמ׳ ובמהרש״ל ופרישה האריך כאן ולא היה הזמן גרמא לעיין ביה כראוי: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף יב
ז אם עט״ז וכ״כ המ״א אות י״א כל שהלחי אורך ד״א שהוא הכשר מבוי כבסעיף כ״ו ועומד ברוחב המבוי לא מהני סמכו יע״ש ואף העמיד לחי שלא לשם להתיר מבוי וסמכו אח״כ אין כלום רק בעשייה מתחלה צריך כוונה להתיר והג״ה אבל סמכו ראוי להיות בסי״א כאן לא מהני סמכו כאמור. עיין אות י״ג: ש"ע סָעִיף יב
סָעִיף יג
ח לחי עט״ז וכ״כ המ״א אות י״ד דכאן אפילו הוקבע לשם לחי אסור דלרוחב משום דסתמו יותר לא גרעו ומיהו שם בעינן הוקבע עכ״פ. ומ״ש דכאן משמע דלא קיימ״ל כתוס׳ עתו״ש אות כ״ז הביא דברי הרא״ש יע״ש שהניח בצ״ע: ש"ע סָעִיף יג
סָעִיף טו
ט וצריך עט״ז בדפוס ציינו בס״ד וראוי להיות בסט״ו דלחי העומד מאליו הוי לחי משום מחיצה וקורה מאליו לא הוי קורה דלהיכרא בעינן שהוקבעה לשם כך ובסי״ד הטעם דבעינן קורה ע״ג מבוי וליכא כרבא עירובין ח׳ ב׳ ועב״י הלכתא כרבא וא״י הא קיי״ל מותר להשתמש תחת הקורה א״כ לדברי המתיר אסור ואפשר פתוח לכרמלית ועסי׳ שס״ד סעיף ד׳ ומשמע הניח ב׳ יתידות בפנים למבוי וקורה עליהם שרי אף לרבא וכן בסעיף כ״א מונחת על העמודים והיינו באופן שאין עמודים נידון משום לחי וכן מ״ש המחבר אצ״ל המבוי וע׳ עולת שבת בזה. ועסי״ח: ש"ע סָעִיף טו
סָעִיף יח
י שאין עט״ז הנה מעמידי קורה בעירובין י״ז א׳ פלוגתא שם ויכול להתפרש בפשיטות נעץ ב׳ יתידות ישרות על גבי הכותל בראשה והניח הקורה עליהם והציור שכתב המחבר הוא מ״ש בגמ׳ ט׳ א׳ רב אשי אמר ב׳ יתידות עקומות והוא לקמן בסעיף כ״ה והציור בגמרא שם יע״ש כפירש״י דקמ״ל חבוט ולבוד עמ״א אות כ״א ואי״ה שם יבואר ואהא כתב המחבר כאן רבותא אע״פ דעיקר סמיכת הקורה על היתידות לצד המבוי אפ״ה י״א דא״צ במעמידי הקורה כ״א לקבל הקורה לחוד ועב״י: ש"ע סָעִיף יח
יא שצריך עט״ז הב״י הקשה פשיטא דקש פסול דא״י לקבל אריח יע״ש והט״ז תי׳ דקש אין נפסק באריג אם הונח אריח עליה אלא שנתעקם ונכפף ובא למטה מי׳ ממש מש״ה פסול מ״ש המחבר בסעיף כ׳ עקומה ע׳ עירובין י״ד א׳. יע״ש: ש"ע סָעִיף יח
סָעִיף כב
יב בתוך עט״ז עמ״א י״ח ועב״י וב״ח משמע לכאורה לטעם דזיל הכא ליכא שיעורא צריך ב׳ קורות נוגעים זה בזה ממש הא נפרדים אף פחות מטפח אסור דזיל הכא ליכא שיעורא אבל הט״ז מפרש דליכא שיעורא היינו דא״א לחצי אריח להשען עליהם: ש"ע סָעִיף כב
סָעִיף כד
יג קצת עט״ז ועמ״א ך׳ וכללא הוא קורה כל שהניחה למטה מי״ט או למעלה מך׳ אמה פסולה ומיהו קורה עבה ורחבה ביותר והניחה וראשה העליון למעלה מי״ט אעפ״י שרחבה ומגיע לארץ למטה מי״ט כשירה כיון שראש העליון למעלה מי״ט דכאן עדיף מסעיף ך׳ דרואין מה שתוך י״ט כאלו אינן דקמ״ל המחבר ל״מ אם רחבה הרבה ויש בה לערך י״ט ומונחת כולה למעלה מי״ט דלא יצאה מתורת קורה אע״פ שיש בה רוחב י״ט כמחיצה דלמעלה מי״ט ל״ש מחיצה אפי׳ מגיע רחבה למטה מי״ט ויותר מג״ט לארץ דה״א יצאה מתורת קורה ופסילה ומחיצה לא הוי דיותר מג״ט לארץ ואהא חולק הרשב״א ז״ל קמ״ל המחבר דכשירה ומ״ש מ״ש מסי״ב באות ז׳ אי עבדי לשם לחי אפי׳ בולט ד״א כשר בלחי ומ״ש קורה עא״ר אות כ״ז דבלחי א״צ כ״כ היכרא כקורה יע״ש. ודע דבסי״ב בלחי המושך לרוחב המבוי ל״ק מסעיף ד׳ מי גרע בכותל ברוח רביעית י״ל כיון שהיה המבוי תחלה פרוץ במילואו ועשה תיקון בלחי אורך ד״א ושלא בכיון תו לא ניתר בכך עד שיעמוד בכוונה: ש"ע סָעִיף כד
סָעִיף כו
יד מרווחים עט״ז בכל הדינים אף בשל סופרים כאן אזלינן לחומרא היכא דבעי י״ט בעינן מרווחות והיכא דפוסל ביותר מעשר אמות וכדומה מצומצמות נמי פסלי וע׳ עולת שבת וי״ל ביש עוד ספק א׳ מצטרפין לס״ס וצ״ע: ש"ע סָעִיף כו
טו אינו עט״ז ועא״ר כ״ט קורה רחבה ד׳ פ״ת יורד וסותם באין רחב יותר מעשר וגם עין שלטא ביה יע״ש ולכאורה ט״ס במ״ש שבעה רק ד׳ יע״ש ומ״מ בשס״א במ״א ה׳ דפ״ת אף ביותר מעשר מהני וצ״ע. ולחי מהני בגבוה יותר מך׳ דהוי מחיצה ועב״ח סי״ד לחי שוה בפנים וחוץ אין נידון משום לחי אא״כ יוצא למעלה קצת גבוה יותר מכותלי המבוי וכה״ג כל שאותו גבוה למעלה מה׳ אמות לית היכרא אע״ג דלחי מחיצה מ״מ היכרא נמי בעינן יע״ש והתו״ש אות נ״ג הביאו ואי״ה באות י״ט יבואר עוד: ש"ע סָעִיף כו
טז צריך עט״ז רש״י עירובין ה׳ א׳ ד״ה רב יוסף וע׳ לבוש והנה משמע בנין רוחב טפח כרוחב הקורה וע״פ כל רוחב המבוי אותו בנין ובחקק ע״פ רוחב כל המבוי באורך ד״א ועסי׳ תרל״ג במ״א ח׳ פחות מג״ט לדופן כשירה וא״כ כאן י״ל כל שפחות מג״ט ברוחב המבוי לב׳ כתלים ופחות מג״ט באורך ד״א לכותל יהא כשר ואם נאמר חקק כאלו האויר סתום מדופן א״ש כאן ותליא בפלוגתא אי חקק כממשיי כו׳ עמ״ש בט״ז א׳ ובפלוגתא דטור בתרל״ג יע״ש והבן: ש"ע סָעִיף כו
יז ויש עט״ז בדפוס הוגה המ״מ כהוגן ועמ״א אות כ״ז בזה ואי״ה שם יבואר: ש"ע סָעִיף כו
יז ויש עט״ז כדלעיל בסעיף ב׳ פס ד׳ או שני פסין משהוין בכל צד אחד מהן. והנה עיירות שלנו שאין מוקפין חומה שיש פרצות בין בית לבית הם אינם במילואם ע״פ הרוב רק פרצה יותר מעשר א״כ א״א בפס ד׳ רק בצ״ה כבסעי׳ ב׳ יע״ש ופרצה שהיא כעשר אמות א״צ תיקון כלל הואיל ואין פרוצה במלואו כבסעיף ב׳ יע״ש ואי״ה באות י״ט יבואר קצת תיקון עיירות שלנו ודין צ״ה ודין לחי ופס ד׳ וכאן אין להאריך: ש"ע סָעִיף כו
יט ועל כן עט״ז עסי׳ שס״ב בט״ז ד׳ ומ״א י״ט משמע דיש להזהר כה״ג מפני הרואה ומ״ש מדמסקינן בגמרא עירובין י״א ב׳ גבי כיפה ומ״ש שצריך שלא יהא הגג מפסיק עתו״ש אות ס״ד הקשה עליו מעירובין י״א ב׳ כיפה מוכח דאין מפסיד המפסיק ובי״ד רפ״ז ג׳ הקשה עליו יע״ש הנה בי״ד שם באות ב׳ להר״מ ז״ל שיטה אחרת בעיריבין ויומא י״א ב׳ ע׳ באר הגולה שם ומ״מ פט״ז מה״ש ה״ך דלהר״מ ז״ל כל שאין במזוזה פשוטה י״ט גובה א״כ העיגול איזה תעשה מהם מזוזה ואיזה העיגיל או כולו מזוזה אין משקוף או כולה משקוף אין גובה י״ט ולא ס״ל חוקקין משא״כ כשיש בפשוטה ז״ט אז כל העוגל נחשב למשקוף ומ״ש בגמרא עירובין ויומא י״א ב׳ באין רחבה ד׳ ויש לחוק ד״ט רבותא אמר אף באין רוחב ד״ט בעיגול כל שיש לחוק ד״ט סובר ר״מ חוקקין הא אין לחוק ד״ט גם ר״ט מודה דאין חוקקין להשלים גובה עשרה ולרבנן בכ״ע כל שיש גובה מזוזה ביושר י״ט חייבת אע״פ שאין רוחב ד״ט כלל וכשאין גבוה י״ט ביושר אע״פ שיש רוחב ד״ט בעוגל גופא מ״מ איזה תעשה מזוזה ואיזה משקוף וי״ל איך אמר סייעתא שא״צ ליגע צ״ה בקנים להר״מ ז״ל ולפירש״י שפיר מגבוה י״ט כו׳ מה שא״כ להר״מ ז״ל גבוה י״ט העיגול מיד הוי משקוף ויש לדחות ולומר מר״מ מייתי ראיה דלומר חוקקין וכאלו נוגע ממש לא הוי אמרינן ולפ״ז י״ל רבנן לא ס״ל כן ובאמת הרי״ף ז״ל וברא״ש הלכה כר״נ דתניא כוותיה משמיעין דלא כפי׳ הר״מ ז״ל ובמ״מ פט״ז מה״ש הי״ט הלכה כר״נ לא סיים דתניא כוותיה ובזה י״ל דברי הט״ז מה שצריך נקב בגג והבן ואין להאריך: אמר ההדיוט הכותב בדין צוה״פ יש לחקור. א׳ קנה העליון אם היא למעלה מך׳ אמה ואויר ך׳ בין הקנים לבינו שקשור בגג גבוה הרבה מהו. ב׳ צוה״פ שהרחיק מהצד ג״ט מהו וג׳ מחיצות שאין גבוה י״ט אי מהני צוה״פ. ד׳ צ״ה שעשה מהצד בשס״ב אי דווקא מהצד הא תחוב בין קנה לקנה ונחקק קצת בקנים כעין שעושין האומנים אע״פ שהקנים יוצאים למעלה ג״כ אפשר דשרי הנה בב״ח משמע דשרי בצ״ה אף שהקנה העליון למעלה מכ׳ בינו לקנים שתחתיו ועתו״ש בזה וצוה״פ שהרחיק ג״ט מכותל הקנים עמ״א ה׳ לתוס׳ משמע דאסור וגם בלח״ה י״ל דאסור ועתו״ש בשם תב״ש מזה ומחיצות שאין גבוהות י״ט בש״ע כאן בסכ״ו מבואר דצה״פ מהני למחיצות נמוכים פחות מי״ט כל שצ״ה גבוה י״ט וצ״ע בשמ״ה דכל שנמוכים פחות מי״ט כרמלית הוי ועת״ש אות נ״א ובר״מ ז״ל פי״ז מה״ש הי״ד שנחלקו עליו וסוברים כל שהמחיצות פחות מי״ט אין מהני צה״פ ועב״י מ״ש ושכן כתב הרשב״א ז״ל צ״ל ואין כן דעת הרשב״א ז״ל וצ״ע די״ל מ״ש בש״ע נמוך מי״ט היינו במקום הפתח הא כל המנוי יש ג׳ מחיצות גבוהות י״ט דאל״כ הוי כרמלית כבית שאין תוכו י״ט בסי׳ שמ״ה וצ״ע ועסי׳ שס״ב בט״ז אות ד׳ מ״ש מן הצד וע׳ הג״א עירובין י״א ולא שיהא תחוב בין שניהם באמצעיתו משמע דצריך דוקא מונח על ראש הקנים ומיהו תחב מסמר בראשי הקנים וכרך החבל עליהם מהני כנ״ל ומ״ש הט״ז חיפופים יוצאים עד י״ט סמוך לקרקע לכאורה ראוי להגיה ג״ט סמוך לארץ עי׳ סעיף י׳ בלחי ועתו״ש אות י״א ואות ס״ד דחיפופים לא לצ״ה דהוי פתחי שמאי עירובין י״א א׳ פתחי שמאי ובי״ד רפ״ז יע״ש בט״ז וצ״ע ולפ״ז חיפופין בכותל עץ שקורין ווענגלו״ש וכדומה צ״ע בזה וצוה״פ שאין בין קנה לקנה ד״ט עתו״ש שס״ב אות כ״ה להר״מ ז״ל צ״ה בפחות רוחב ד״ט מהני ולהטור בעינן ד״ט כמזוזה ועמ״מ פי״ז ה״כ ועי׳ סעיף כ״ח ממ״נ כל שאין הפתח המבוי רחב ד״ס ולהר״מ מהני צה״פ ולרא״ש א״צ תיקון אלא כי רחב הרבה ועשה כמה צוה״פ שאין רחבים ד״ט או מפולש כה״ג ויש לע׳ אי מפולש ואין הפתח רחב ד״ט אי תורתו כמפולש: ודע דכיפה נזכר בשס״ב סי״ב ולהר״מ ולרש״י כמחלוקת במזוזה ה״ה כאן וי״ל לרבנן בכיפה כל שפחות מג״ט דהמזוזה שבעה אמאי לא אמרינן חוקקים כבסי׳ תרל״ג ועמ״א ח׳ שם אי החקק עד הכותל או דאמרינן כמאן דמליא דמי עד המקק הוי א״ש: אם נתקלקל צוה״פ בשבת אי י״ל הואיל והותרה הותרה עמ״א אות ד׳ ומ״ש אני שם ובסי׳ שע״ד משמע דוקא מחצר לחצר הא לרשות אחרת לא אמרינן הואיל והותרה הותרה ועמ״א אות כ״ז ואי״ה בשע״ד יבואר מזה ואם ביה״ש נתקלקל אי אמרינן הואיל והותרה במקום דשייך לומר הואיל והותרה יבואר ג״כ שם וכאן אין להאריך: ש"ע סָעִיף כו
סָעִיף כט
כ שמא עט״ז בעיר מוקפת נהר גבוה שפתיו י״ט דהוי מחיצה וקנו מהשר כבסי׳ שפ״ב דלא לאסור עכו״ם העלה דאסור והביא גמרא עירובין ח׳ א׳ איסור לא אמר דקיימא מחיצות והעלה דאף בשאר ימות השנה בקיץ אסור לטלטל בעיר ע״ש הנהר אטו בחורף שהמים נקרשים ואפשר שכיח טפי מיעלה הים שרטון דל״ג לדיעה א׳ משא״כ כאן ומיהו אם יש מקום מדרון שרי כו׳ ובמ״א ל״א בשם המ״מ משמע אף שיש מקום מדרון אסור יע״ש והט״ז סובר אף להמ״מ כל שיש מקום מדרון תל המתלקט י״ט מתוך ד״א שרי והמ״א בימי החורף אוסר ובימי הקיץ אפשר דמתיר ואי״ה שם יבואר ומיהו בשאר נהרות לשרטון לא חיישינן ומש״ה התיר ביש תל כו׳ עמ״א. והנה בחששא שרטון י״ל דרבנן ל״ג כ״כ משא״כ נקרשים ורבים עוברים שם הוי רה״ר ממש יש למיגזר טפי וע׳ בשמ״ה בט״ז ו׳ ומ״א ז׳ דמקילין לומר דהאידנא כרמלית ומ״מ בצירוף דעת הר״ב כאן י״ל. והנה י״ל מ״ש רש״י ז״ל שרטון כרוחב פרסה כפי׳ המ״מ ויטלטלו ושם בים והוי מוקף שלא לדירה כמ״ש המ״א אות ל״א ומרימר דפסק לסורא באוזלי י״ל דסובר שפיר לא חיישי׳ לשרטון שמא יטלטלו ממבוי לשרטון כי לא הורגלו בכך ולא יבוא לכך משא״כ בתוך העיר יטלטלו כדמעיקרא שהורגלו חיישינן שפיר כו׳ וסורא לא היה מדרון י״ט במשך ד״א וחשש שפיר שמא יטלטלו בעיר כדמעיקרא ופסק באיזלי ולפ״ז איך שיהיה עכ״פ כשיש מדרון שרי וזה שהביא הט״ז ז״ל פי׳ המ״מ ורש״י כרוחב פרס״ה לכוונה מיוחדת הביא כן וכאמור ואי״ה במ״א יבואר עוד. וע׳ שו״ת כנסת יחזקאל סי׳ ב ושאר סימנים האריך בכאן יע״ש. ועמ״א שס״ה אות ט׳ וא״ר כאן אות ל״ה ולענין עיר שסביבה חריץ עמוק י״ט ורוחב ד״ט הוי מחיצה גמורה להעיר עשו״ת ח״צ ז״ל סי׳ ה׳ ו׳. וע׳ סי׳ שע״ב במ״א כ״ט כל שרוחב החריץ פחות מד״ט נוח לפוסעו ולא הוי מחיצה לעיר. ואם יש גשרים רחבים יותר מי״ט צריך צה״פ דוקא ואי״ה בשס״ה יבואר במ״א וכאן אין להאריך ודע דנהר המקיף או תל סביב לעיר הוי קרפף יותר מב״ש עמ״א אות ל״ח כ׳ אלא די״ל שיש גשרים רחבים יותר מי׳ אמות בטל המחיצה סביב העיר ואח״כ שעשה צוה״פ במקום הגשר כבסי׳ שנ״ח ס״ב הוי מוקף לולי מטעם דתקרה ולפ״ז במקום שאין הגשר רוחב י׳ אמות בלא״ה אסור לטלטל בעיר ואי״ה במ״א יבואר עוד: ש"ע סָעִיף כט
סָעִיף ל
כא אלא עט״ז עירובין ח׳ ב׳ משמע דאף אי רוצה להשתמש רק נגד הקצר אפ״ה אין מניחין הקורה באלכסון דיטעו ומשמשו בארוך נגד הארוך וגם אין היכרא כל כך כשהוא מונח באלכסון ועוד דקורה על גב כותלי המבוי בעינן ובאורך לאו על גב כותלי המבוי הוה דאסור להשתמש שם וז״ש רבא אין מניח אלא נגד הקצר ולא אמר אין משתמש רק נגד הקצר וא״ש לתי׳ הא׳ בתוס׳ ד״ה מניח לרבא למה לי הטעמא דלא הוי היכרא תיפוק דלית מחיצות ועת״ח הביאו התו״ש. ומ״ש הט״ו דלכאורה תוך המבוי אפי׳ באלכסון שרי היינו כשאין באלכסון יותר מעשר וראית דיותר מעשר אף לרב כהנא אסור ה״ה לרבא תוך המבוי כה״ג (ומלת אלא באלכסון א״צ להגיה וה״פ אלא צריך עשר מצומצמות ולא יותר) ובזה יתיישב מ״ש הרי״ף ז״ל יותר מעשר כ״ע מודים דנ״מ תוך המבוי כאמור ועב״י וכתב הט״ז דמלשון המחבר והטור משמע תוך המבוי אף שיש יותר מעשר באלכסון שרי להניח הקורה באלכסון דאל״כ היה לומר תחלה תוך המבוי מותר באלכסון ואח״כ לכתוב צ״ה מותר נגד הארוך והקצר ומ״מ אין שוים דקורה תוך המבוי כשרוחב פתח המבוי יותר מעשר אמות ודאי לא מהני אף כשכותלי המבוי שוים וצ״ה מהני רק כשיותר מעשר באלכסון הוא דשרי תוך המבוי בקורה ועתו״ש. וב׳ לחיין כתב דאין כאן ספק כלל ודאי אין מתיר רק נגד הקצר בהעמידן בסוף המבוי דלא כב״ח ועמ״א אות ל״ב ומ״ש דכנגדו רה״ר י״ל לחי מחיצה והוי שלש מחיצות מצד הארוך והפרצה ברוח רביעית לא הוי במילואו וכ״ש לכרמלית כה״ג ומ״מ י״ל אף בפתוח לכרמלית לא מהני ב׳ לחיים באלכסון דלחי הקצר כאלו מחיצה שם נכחו ביושר ותו לית כלל נגד הלחי הארוך שם היתר ועיין אות כ״ג: ש"ע סָעִיף ל
סָעִיף לא
כב אם עט״ז הנה העמיד לחי באמצע מבוי היינו באמצע כותל וסמוך לכותל פחות מג״ט כמבואר וכל שעשו החיצונים ג״כ לחי למבוי הנשאר ויכולים לערב יחד אז אוסרים זע״ז אף שאין לחיצונים דריסת הרגל על הפנימים דהוי כעיר של יחיד ונעשית של רבים כיון שהורגלו לערב יחד עב״י בשם הרא״ש ז״ל ויראה לי אף שעשו כן בתחלה העמידו כ״א לחי לעצמה ולא הורגלו מעולם לערב יחד מ״מ הואיל ורוב המבואות רגילין כן לערב יחד כל המבוי ה״ה הם וכ״מ קצת בלבוש ואם אין לחיצונים לחי אין אוסרים על הפנימים כיון שחיצונים אין ראוים לערב ויראה אף שיש לחיצונים דריסת הרגל על הפנימים כה״ג שלא עשו לחי אין אוסרים על הפנימים משא״כ כשחלקו הדיורין בפסין או בצ״ה ולא ערבו החיצונים אם יש לחיצונים דריסת הרגל אוסרים על הפנימים ואם אין להם דריסת הרגל אין אוסרים עב״י ותו״ש ומ״ש המחבר בסל״ב וכל זה ביש הכשר מבוי היינו העמיד לחי בחצי מבוי ולא בחוץ ועמ״מ פי״ז ה״כ דעלה קאי הא עשו גם חיצונים וערבו מצטרף המבוי יחד כל שיש בין הכל ב׳ חצירות שרי אבל בצ״ה ב׳ פסין אני מסופק אם אין בחיצונה ב׳ חצירות אם מותרים וצ״ע: ש"ע סָעִיף לא
כג אבל עט״ז דחצר א׳ גופא יכולין לחלוק בצ״ה או ב׳ פסין עב״י ומ״א. וע׳ עירובין י״ד ב׳ חצי מבוי יש לו חצי מבוי פשיטא וי״ל דילמא אתא לאשמעינן שאין החיצונים אוסרים עליו כשלא עשו הם לחי אע״ג שיש להם דריסת הרגל וי״ל עדיפא משני וי״ל לימא אין לו אלא חצי כדמעיקרא דבעי ב׳ חצירות כו׳ וי״ל: ש"ע סָעִיף לא
סָעִיף לג
כד ומעמידו עט״ז ואע״ג דהוי פרוץ מרובה על העומד ברוח ד׳ וגם אוירא דהאי גיסא והאי גיסא מרובה כיון דיש אורך ד״א בפס הוי כמבוי שזהו שיעור אורך המבוי ומש״ה הוי כב׳ מבואות משא״כ בסל״ד אין הפס רחב ד״א כ״א מטעם דממעט לפתח המבוי מעשרים אמה ובמ״א אי״ה אבאר עוד: ש"ע סָעִיף לג
כה כל עט״ז וע׳ סעיף כ״ו דיני תנאי מבוי: ש"ע סָעִיף לג
כו ומה עט״ז בשס״ד מבוי עקום כמין דלית או כמין ח׳ הוי כמפולש אע״ג שאין רוחב עשר אמות בין לרה״ר ולכרמלית או בעקמימותו וכאן כתב הרא״ש דוקא כשיש יותר מעשר אמות מן הפס עד כותל האמצעי (עד״מ ג׳ מחיצות ורוח ד׳ במזרח פרוץ מעמיד במזרח פס ד׳ א׳ ואם יש מפס עד כותל מערבי יותר מעשר אמות כו׳ צריך צ״ה כבשס״ד) וכתב הט״ז דכאן לא הוי ממש כמבוי עקום וי״ל שרואין כאלו המקום מהפס הולך ביושר עד כותל מערב וב׳ מבואות הם בצד פס זה ובצד הב׳ הולכים ג״כ בשוה ויושר ולית בכ״א מפולש משא״כ כשיש יותר מעשר אמות מפס עד כותל מערב א״כ לא הוי פתח בין מבוי האמצעית לבין מבואות שבצדדים לכך אז הוי כמבוי עקום ולפ״ז מ״ש הר״ב וי״א דוקא כשיש עשר אמות הוא ל״ד אלא יותר מעשר אמות: ש"ע סָעִיף לג
סָעִיף לד
כז ויעשה עט״ז עירובין י׳ ב׳ וע׳ סי׳ שס״ב פרוץ מרובה בכל ההיקף לא הוי מחיצה משא״כ ברוח א׳ אי אוירא דהאי גיסא והאי גיסא רבה מבטל ליה כל שפחות מד״א הא לא״ה לא מבטל ליה: ש"ע סָעִיף לד
סָעִיף לו
כח מתוך עט״ז כל שיש גבוה י״ט ומתלקט מתוך ד״א הוי מחיצה וא״ל כמאן דליתא דמי וכן לענין היקף העיר כן הוא ואי״ה בשס״ה במ״א ט׳ ובשאר דוכתי יבואר עוד: אמר העני ארשום בכאן מלות והשמות המוזכרים בסי׳ זה בקצת ביאור. פסין לחיים צורת הפתח קורה: ה׳ פסין הם א׳ פס החצר בסעיף ב׳ ד״ט או ב׳ פסין משהו מכאן ומכאן ובנשתייר בכותל ד׳ בעינן טפח מכאן ומכאן. ב׳ פס רוחב ד׳ אמות במבוי שרחב יותר מך׳ המבואר כאן בעינן ד״א דוקא להיות חשוב מבוי בפ״ע ואז לא אתי אוירא דהאי גיסאולא מבטל ליה ואף פרוץ מרובה על העומד ברוח ד׳ לא מבטל ליה. ג׳ פס ד׳ אמות העומד ברוחב המבוי אין לו דין לחי במאליו הא במתכוין הוי לחי הא עומד באורך הכותל מבוי אע״ג הועמד לשם לחי בטל הוא מתורת לחי אע״ג דניכר כבסעיף י״ב וי״ג יע״ש ד׳ פסי ביראות אע״ג דפרוץ מרובה על העומד אפ״ה הואיל בכל צד אמה מכאן ומכאן שפיר הוי מחיצה מ״ה ע׳ תוס׳ ריש עושין פסין י״ז ב׳ ומ״ה אגמריה רחמנא כך וער״מ ז״ל פי״ז הכ״ז ויש פס ה׳ בשס״ה דדי בפס ד״ט כה״ג יע״ש במ״א א׳ יע״ש. ג׳ לחיים הן. א׳ לחי המתיר מבוי פרוץ במילואו בי׳ אמה עוביו אין לו שיעור וגובה י״ט וכשר מעצי אשירה ושלא ירחיק מכותל המבוי ג״ט כמבואר בסעיף גו״ח. אמרתי לרשום פה מ״ש בצידה לדרך פ׳ וישלח ע״ש ויטמון אותם תחת האלה בשכם ובשם רבינו בחיי שעכו״ם אין דינה בקבורה אלא צריך פיזור דוקא ובר״מ ז״ל פ״ח מעכו״ם כיצד ביעור עכו״ם מפרר או שורף ומטיל לים וע׳ בי״ד סי׳ קמ״ו סי״ד ובסוף תמורה דלא חשיב עכו״ם דאינה מנשרפין ונקברים דבעי פירור דוקא ולא קבורה ושם אמר עצי אשירה לעולם אסור קשה הא בלא״ה אינה מנשרפין וי״ל אפר נקברים אפשר מדרבנן דמ״ה שלכ״ה הוי עמ״ל פ״ה מיסודי התורה ופני יהושע פסחים משא״כ עצי אשירה מ״ה מלא ידבק בידך ולוקה בנהנה וע׳ אה״ע לקדושי אשה. ועט״ז אות ה׳ ובתוס׳ עירובין פ׳ ב׳ ד״ה אבל ונ״מ בין התירוצים קנה שע״ג ב׳ קנים בצורת הפתח לתי׳ א׳ שרי ולב׳ אסור וקורה דאמר שם ~מתכת~{מכתת} שיעורא קשה קצת לתי׳ הב׳ ולמ״ש הר״ן ז״ל בשם בעל המאור ר״ה כ״ט דמצות דרבנן אמרינן מצות ליהנות נתנו קשה לחי מעצי אשירה איך שרי מ״ה א״נ ד׳ מחיצות בעינן מ״מ כרמלית הוי ואנן קיי״ל דאף דרבנן לאו ליהנות נתנו כמו שכתבתי במקום אחר ב׳ לחי בסעיף ד׳ ברוחב ד׳ בכותל בעינן טפח דבכותל עצמו אין היכר במשהו. ג׳ לחי העומד מאליו בסעיף י״א כשר אף אילן נטוע אף פחות מטפח ועסי״ב וי״ג. צורת הפתח קנה שע״ג מעצי אשירה ביארתיו לעיל בפסול קורה מבואר דינו. ולחי מחיצה והזורק למבוי חייב וקורה היכרא והזורק למבוי פטור ולא היה פנאי כעת לעיין כראוי אולי אזכה בסימנים הבאים לבאר עוד: ש"ע סָעִיף לו
בְּאֵר הֵיטֵב Be’er Heitev
סָעִיף ג
א כל שהוא. אפי' פחות מאצבע. ב"ח מ"א: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ה
ב קאי. ואפילו אין הרוח מפילו אלא מנידו כמ"ש ריש סי' שס"ב: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ז
ג מסיד. וכתב הט"ז ועכ"פ בעי דלהוי בהאי מיחוי קצת דבר ממש ועב קצת ולא סגי במראה הסיד שניכר על הכותל לחוד דעכ"פ בעי שיהיה עב כחוט הסרבל וראיתי מורה א' שצוה לרשום בכותל במקום לחי במין עפר לבן שקורין קריי"ד וטעה מאוד בזה עכ"ל ע"ש ועיין בשכנה"ג שהעלה דלחי מסיד מחוי מהני אפי' לצורת פתח דבעי קנה מכאן וקנה מכאן וקנה על גביהן אם עשה לחי מכאן ולחי מכאן מסיד מחוי וקנה על גביהן מכוון לצורת פתח ע"ש וכ"כ הט"ז ע"ש ועיין בתשוב' שבות יעקב ח"ב סי' ח': ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
ד מעצי. דכיון דלא בעי אלא שיעור זוטא לא החמירו חכמים תוס'. ועיין ט"ז וביד אהרן: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
ה בין. עיין ט"ז בזה: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף כא
ו ואינה. ואפי' מרוחקת משני הכתלים אמרינן לבוד: ש"ע סָעִיף כא
סָעִיף כו
ז תחת. כתב הט"ז נ"ל כיון דצריך להעמיד קנים למטה בגובה י' א"צ לקשור החבל למעלה בקנים אלא יכול לקשור החבל אפי' בגג מזה ומזה כיון דעיקר צורת הפתח מכח הקנים שלמטה גם א"צ ליזהר היאך הוא נקשר למעלה בגגים אלא שצריך שיעמדו הקנים מכוונים תחת החבל ונ"ל עוד דאם למעלה מן הקנים שמעמידים למטה יש גג שמפסיק בין גובה החבל להקנים יש איסור בזה דלא הוה צ"ה כיון שהגג מפסיק בין החבל להקנים ואין עושין צ"ה בענין זה אלא צריך שיפתח נקב גדול בגג למעלה מהקנים בענין שיהיו מכוונים תחת החבל בלי הפסק ועוד נראה לי באם יש תחת החבל בכותל יוצאים חפופים עד י' טפחים סמוך לקרקע שפיר יש לסמוך עליהם מע"ש במקום קנים של לחי וגם כן צריך שיהיו החפופים מגולים למעלה תחת החבל עכ"ל מ"ש. ועיין מ"א ועיין מ"ש בס"ק ג': ש"ע סָעִיף כו
סָעִיף כח
ח שאין. כלומר שאין פתחו רחב ג' אע"פ שתוכו רחב הרבה: ש"ע סָעִיף כח
סָעִיף כט
ט הים. ובנהרות שלנו שדרכן להתייבש בקיץ הרבה פשיטא דאסור מ"א ע"ש. ובט"ז שאלה בק"ק שטייני"ץ במדינות מעהרין נהגו לטלטל בשבת בלא עירוב על סמך שהעיר מוקף נהר סביב וקנו הרשות מהשר והאריך בפלפולו ופסק לאיסור שיעשו להם עירוב כנהוג בכל הקהלות שאינם מוקפות חומה אכן אם יש על שפת הנהר ביבשה מקום מדרון גבוה עשרה במשך ד' אמות כמ"ש סל"ו נחשוב אותו מדרון במקום מחיצה עכ"ל וכתב המ"א ודע דעכ"פ בעינן שיהיה הים סמוך ממש לראש המבוי אבל אם הוא רחוק מהבתים יו"ד אמות צריך תיקון דאותו מקום הוי פרוץ. ובקושטנטינא אע"פ שפרוצ' לים בכמה מקומות יותר מיו"ד כסתום דמי כנה"ג בשם רי"ט ועיין מ"א. ודע דאם נקרשין בימות הגשמים בטלה המחיצה ואסור לטלטל ועיין בתשובת חכם צבי סימן ל"ז. (ועיין בס' אבן העוזר שהאריך להוכיח שאין מים הנקרשים מבטלין המחיצות ע"ש בספר מגיני ארץ דפוס פרופס): ש"ע סָעִיף כט
סָעִיף לא
י באמצע. דאפי' חצר א' יכולין לחלוק בכה"ג הרא"ש. ועיר המוקפת חומה בדלתות ראויות לנעול זולתו בפתח אחד הפתח ההוא לא גרע מלחי או קורה וכל העיר כמבוי אחד שיש לו לחי בראשו ושאין מערבין אותו לחצאין ואם יש פרצה בטל הכשירה ועסי' שס"ה ס"ב ויכול להכשיר חציה ולהניח חציה. ב"י סימן שס"ד מ"א: ש"ע סָעִיף לא
סָעִיף לג
יא שמן. בט"ז מגיה שצ"ל שיש יותר מיו"ד מן הפס לכותל כמ"ש בטור ע"ש: ש"ע סָעִיף לג
סָעִיף לו
יב ובזה. ואם כל העיר מוקפת תל ואח"כ בנה בה בתים אסור כמ"ש סימן שנ"ח ס"ב מ"א ועשו"ת אמונת שמואל סי' מ' אם חריץ סביב לעיר רחב ד' ועמוק יו"ד מותר לטלטל על ידו עיין שם וכן כתב חכם צבי סי' ד': ש"ע סָעִיף לו
בִּיאוּר הַגְרָ״א Be’ur HaGra
סָעִיף א
א ס"א מקום. ר"ל מבוי או חצר לכל א' כדינו כמ"ש סב"ג י"ד עירובין י"א ב' ולהכי נקט מקום שכולל שתיהן וכמ"ש בסי"ב וסי"ג וסי"ד: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב במילואו עד עשר אמות. ט' ב' קטנה בעשר כו' ושם שקלא וטריא דפלוגתא דר' ורבנן בענין הפסין ב' או א' לקטנה אבל גדולה שאינה במילואה א"נ כלום וכן שם צ"ד א' אלימא בעשר כו': בפס כו' ואם. שם י"ב א' מסקנא אפלוגתא דר' ורבנן ומתני' ט"ז ב' כל פרצה כו': וה"ה לנשתייר כו' או. י' א' וע' תוס' שם ד"ה ושני. א"נ כו'. וה"ה לנשתייר מרוח א' כשיעור דמותר מדאמרי' שם צ"ד לעולם בעשר וכגון כו' וא"א מן הצד אפילו נשתייר לאו כלום הוא ל"ל מב' רוחות: וכ"ז בגובה. י"ד ב' לימא תנן סתמא כו' ה"ק אותן כו' ושם י"ב א' מודים חכמים לר"א בפסי חצר כו' הלכה כו': ואפי' אין. שם ל"ל רוב כו': עד שיהא. דכל פחות מג' אין צריך תיקון שם ה' א' פחות מג' כו' וע"ש רש"י: ואם יש. כנ"ל קטנה כו' ושם צ"ד א' אלא ביתר כו' ומתני' ט"ו ב' וט"ז א': בצ"ה. ט"ו א': ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ג ס"ג שיעמידנו בפתח. עסל"א: ויהיה. שם בגמ': ומכל דבר. מתניתין שם: ובלבד. סוכה וכמש"ל: ואפי' קשר. מ"ד א' ודוקא שלא לדעת ולכן דוקא קשר: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ד אם יש. ט' ב' דתני ר"ח כו': ובלבד. תוס' שם ד"ה כותל. ומיהו אי כו': ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ה לחי דאי. ח' א': ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
ו צריך שלא. י"ד ב': ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
ז לחי אפי'. פ' ב' ומ"ד לחי אבל כו' פי' אבל לחי אפי' מיכתת כו' אפי' משברים ושברי שברים. הג"מ: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
ח ס"ח ולכן עושין. תוס' שם ד"ה אבל. והר' אברהם כו': ובלבד שיזהר. הג"מ שם וכמ"ש שם בגמ' י"ד ב': ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
ט ס"ט נגד חלל. כמ"ש בברייתא דר"ח כותל כו' וכמ"ש רש"י שם והביאו ראיה מדאמרי' בנכנסים כותלי כו' ואי א"צ נגד חלל אינהו גופיה להוי לחי: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
י ס"י אע"פ שאין בו. ירושלמי פ"א הביא דופן של שבעה ומשהו והגביהו מן הארץ כתות משלשה מותר כו' כל פחות משלשה כסתום ובגמ' ט"ז ב' כגון דאייתי מחצלת כו': ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יא
יא סי"א כגון שהיה כו'. רש"י שם וכעובדא דרב שם: ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף יב
יב סי"ב לחי העומד כו' ואם העמידו. רש"י שם: מעט עב או. כפי' השני של רש"י וכ"כ הרי"ף: ש"ע סָעִיף יב
סָעִיף יג
יג סי"ג שהעמיד. ר"ל אפילו העמיד לשם לחי ממש"ש ולרשב"ג ליהוי כנראה כו' וע' רש"י שם ועוד ממ"ש ש"מ תלת ול"ק ד' ועתו' שם ה' ב' ד"ה פחות כו': שאין חודו. רש"י: ומשתמש כו'. הן הן דברי המחבר ע"פ הגמ' והוא בב"י. וצ"ע דהא אמרינן שם ש"מ בין כו' ואנן קי"ל דבין לחיים מותר וכבר תמה בע"ש על זה ותי' מ"א דמיירי כאן שהכתלים שוין וגמ' מיירי שצדו א' ארוך והלחי מושך כנגדו והן דברי הריטב"א וז"ל בחידושיו פירש"י ז"ל שהלחי כו' וקשה הלשון למה קראו לחי המושך עם דפנו של מבוי ונראה כי כותל המבוי הא' היה ארוך וזה היה קצר והוסיף על הקצר לחי זה עד שהוא נמשך כנגד כל משך הכותל האריך והיינו דשמעינן דבין לחיים אסור שאלו הלחי הזה עודף על הכותל שכנגדו לד"ה אסור להשתמש כנגדו דהא ליכא אלא חדא מחיצה ולשון לחי המושך עם דפנו של מבוי כלומר שמושך בכותל זה שהושם בכל משך הכותל האחר של מבוי שכנגדו שהיה ארוך כו' ע"ש. אבל דברי מ"א דחוקין ואינן מיושבין דהא בש"ע נקט לשון הגמ' כהוייתו וגם פשטא דגמ' משמע שהכתלים שוים והיה נראה לי לכאורה לומר דהמחבר מפרש דגם הגמרא מיירי כה"ג אלא דרב יוסף סובר כשמעתא דכהני במבוי שצידו א' ארוך שמניח כנגד הקצר ומשתמש באלכסון כמ"ש בירושלמי שם נותן את הקורה לוכסן ומשתמש לוכסן וכמ"ש בס"ל וכן פירש"י אבל לדידן דקי"ל כרבא דאזיל לשיטתו שמסיק בב"י שם דה"ה בלחי דאסור וכ"מ ברא"ש וטור שלא התירו אלא בצ"ה אלא דמרא"ש אין ראיה שכ' אליבא דרבא דס"ל לחי ג"כ משום היכר כמש"ש ט"ו א' אבל אנן קי"ל כאביי שם והטור כ' משום דצ"ה מהני אפי' ביתר מעשרה אבל בגמ' אמרו להדיא דאף קורה היה מותר אי ס"ל קורה משום מחיצה וכ"פ ב"ח ולפ"ז ניחא מ"ש הרי"ף ואם יש באלכסון יתר מעשרה ד"ה אינו מניח אלא נגד הקצר משום לחי ומתורץ מה שהקשו עליו הר' יהונתן והרא"ש כן הייתי יכול נומר אבל ליתא דהא אמרי' שם דפליגי אי קורה משום מחיצה או משום היכר אבל בלחי קי"ל דמשום מחיצה אמת דהב"י אזיל לשיטתו דס"ל דלחי בצדו א' ארוך לא מהני ועסי' ל"א בט"ז ומ"א וכנ"ל. אבל עדיין לא מתיישב הסוגייא דאמר ש"מ בין לחיים אסור כנ"ל. אבל נראה דאף לחי אחד מהני בכה"ג ומשתמש באלכסון וז"ש ש"מ כו' ובזה מתורץ דפליגי אביי ורבא בבין לחיים ולא קאמר אביי מנא אמינא מהא דרב יוסף ולא הקשה לרבא אבל בזה ניחא דרבא דס"ל לחי משום היכר לא מוכח דס"ל דגם בלחי אינו מניח אלא כו' משא"כ לאביי אבל אנן קי"ל כאביי בהא דיע"ל קג"ם כנ"ל ולכן השמיטו הרי"ף והרא"ש וש"פ לדין זה כי החילוק שבין ד"א או פחות נכלל בכלל לחי הבולט כו'. אלא בזה יש ליישב דברי הש"ע בזה"ז שפתוחין לכרמלית וז"ש מ"א ועמ"ש ס"ל ור"ל דשם כ' דלחי לא מהני בצדו א' כו' לדעת ב"י. וסי' שס"ה ס"ד ר"ל דשם כ' וה"מ בפתוח כו': ש"ע סָעִיף יג
סָעִיף יד
יד סי"ד וצרייך. שם ט"ו א' כ"פ בלחי כו' ובקורה דכ"ע משום היכר כמש"ש י"ב ב': ש"ע סָעִיף יד
סָעִיף טז
טו סט"ז קורה זו לפיכך. רמב"ם ונתכוין לתי' הראשון של התוס' שם ד"ה אבל כו' וכ"כ מ"מ: ש"ע סָעִיף טז
סָעִיף יז
טז סי"ז ועביה. ג' א' נעשו כו'. רק. כת"ק וכרב וכמש"שו: ש"ע סָעִיף יז
סָעִיף יח
יז סי"ח שאין. דאל"כ הן בעצמן תידון משום קורה כמ"ש סכ"ה: ולא. ע"ש: י"א. כר"ח דגדול מרבה בר"ה כמ"ש בשבת פ"ב א': וי"א. כדברי המיקל בשל סופרים: ואין בין זו. וכ"כ המ"מ לדעת הרמב"ם כנ"ל סכ"א ומ"ש לרחבו טפח שיהיו שניהם רחבין ביחד טפח: ש"ע סָעִיף יח
סָעִיף כב
יח סכ"ב וי"א שצריך. כן פי' הריטב"א וז"ל אם מקבלות אריח לרחבו טפח הא ודאי לא אתי לאשמועינן שיעלו שתיהן לאחת דהא אפילו של קש ושל קנים הרבה רק שיהא בריאה אלא כו' שיקבלו האריח לרחבו באויר שביניהם טפח ואצבע בזו ואצבע בזו ורשב"ג הכשיר אפי' אויר ב' טפחים ומחצה ואצבע בזו כו' ע"ש וכן דעת תוס' שם ד"ה ובלבד. ושתי קורות המתאימות כו' וע' תו' דסוכה כ"ב ב' ד"ה הא זה: ש"ע סָעִיף כב
סָעִיף כג
יט ס"כג היתה. כריב"י שם מדפרכינן מיניה לרבא בסוכה כ"ב שם ד"ה כוותיה ומדהביא הגמ' אותו שם: ולא יהיה. סוכה שם: ולא במשך. רמב"ם וכנ"ל: ויש פוסלין. דלא קי"ל כריב"י דס"ל כאבוה. הרא"ש שם ומה שהביא הגמרא אותו שם תי' הריטב"א דלמ"ד רואין אמרינן יחבוט ובהא ל"פ רבנן ועתוס' שם ד"ה ובלבד ודלא כמ"א: ש"ע סָעִיף כג
סָעִיף כד
כ ס"כד אבל אם. שם דהא מיכסיא משמע דבלא"ה כשר אע"ג דנמשך. כ"כ הרא"ש ודחה דברי הרשב"א. ולי נראה כדברי הרשב"א שפ' דאם נמשך פסול כמ"ש בגמ' בהדיא שם ג' ב' חללה עשרה ומ"ש דהא מכסיא איירי למעלה מעשרה ופסול משום דמכסיא ומחיצה נמי ליכא דהוי מחיצה שהגדיים כו'. ונסתלקה קושיית הרא"ש: מרווחים. מצומצמות. שם ג' ב: ש"ע סָעִיף כד
סָעִיף כו
כא סכ"ו. אלא בצ"ה. כת' מ"מ דפחות מי"ט אין מחיצה כלום וכ"ש צ"ה. ויותר אני תמיה שהצ"ה כ' בסי' שס"ב סי"א שצריך שיהיו גבוהין י"ט הקנים ומשמעות הלשון דכל המבוי פחות מי"ט וקשה ביותר מה מועיל צ"ה ואפילו כולו סתום הוא כרמלית כמ"ש בשבת ז' ב' בית כו' וצ"ע אבל ברמב"ם כ' גובה הפתח וצ"ל שהצ"ה יהיה גבוה י"ט ואפ"ה לחי של פתח המבוי לא מהני כיון שאין שם שיעור מבוי כמאן דליתא משא"כ בצ"ה ומ"ש בארכו פחות מד"א צ"ה עמ"א וכ"כ בהג"א פ"א ד"ה וא"צ בתים דתיקון חצר סגי וע' סל"ב וכ"ז כו': בגובה חללו. ג' ב': אבל ניתר. י"א א' וע"ש תוס' ד"ה איפכא: שיעשה בה. שם וכפי' קיני צורת קיני יונים וכיוצא בהן מ"מ ופ' כמ"ד קיני כשיטתו בכ"מ שאמרו למ"ד כו' ולמ"ד כו' כאידך: ובנה בנין. כן פי' הר"י והמ"מ את לשון הרי"ף והרמב"ם שכת' שמניח קורה וכ"ה בירושלמי עושה אצטבא על פתח מבוי כו': בבנין רחב כו'. ממ"ש הרי"ף ממעטו בקורה רחבו טפח והקשה עליו הרא"ש אבל פי' כה"ג וכ"ה בתוספתא כיצד עושה נותן את הקורה כו': צריך לחוק. כאביי דסוגיא כוותיה שם י"א: על פני. רא"ש שם דלא כרי"ף ורמב"ם: ושני בתים. שבת קל"א א' ס"ס בית איכא כו': ויש חולקין. הר"ף שפ' כרב וס' ראשונה משום שאמרו רב לא תני מ' דיחידאה הוא ואע"ג דרב לטעמיה כו' בהא לא ס"ל כוותיה דפתוחות משוי להו חצר אחת וכסתם מתניתין: ושלא. ה' א' וערש"י ד"ה ואי כו': ושיהיו כו' אוכלים. ע"ד ב': שמקום. שם וכרב ע"ג א': אע"פ שהבן. ע' תוס' שם ד"ה כרבי. ומייתי ראיה כו' וכ"מ בגמ' מדקאמר וא"צ לערב: ואפילו צדו. גמ' ע"ה א' וע' תוס' ע"ד ב' ד"ה מבוי. וא"ת אפי' כו' ועוד דלמאי כו': אינו ניתר אלא. שם י"ב ב' ותוס' הנ"ל ויש לומר דבצורת הפתח כו' דכל שאין לו תיקון מבוי דין חצר יש לו כמש"ש: דכל המבואות. עמ"א בשם תה"ד וע' סל"א: ש"ע סָעִיף כו
סָעִיף כז
כב סכ"ז אע"פ. תוס' שם ד"ה ובתים כו' וא"ת כו' ונראה לפרש כו' וכ"כ הג"א שם: ש"ע סָעִיף כז
סָעִיף כח
כג סכ"ח מבוי שאין כו'. ה' א' כנ"ל בס"ב: וי"א כדברי המיקל. והרמב"ם פסק כתי' השני כדרכו בכ"מ וכיון דר"א תנאי היא ושמואל ס"ל דלא כוותיה הכי נקטינן: ש"ע סָעִיף כח
סָעִיף כט
כד סכ"ט ואין חוששין. כגי' ר"ח לא חיישינן כו' והיו מבואות מפולשין ופסיק באוזלי לצד אחר שלא במקום הים לפי שהי' קל להסירן ומ"ש וחכמים אוסרין משום אשפה. המ"מ: ויש חולקים. כגי' רש"י: ש"ע סָעִיף כט
סָעִיף ל
כה ס"ל אבל אם. שם ואימא טעמא כו' אבל צ"ה לד"ה משום מחיצה וע"ש י"א א': יעשה. י"א א': ותוך המבוי. ע' רש"י ד"ה באלכסון כו': ומשתמש כו'. ירושל' מניח את הקורה לוכס ומשתמש לוכסן: ש"ע סָעִיף ל
סָעִיף לא
כו סל"א העמיד לחי. שם י"ד ב': אם יש. נ"ט ב' וע"ש תוס' ד"ה מבוי כו': ועשו גם. הרא"ש בשם הירושל' וע"ש: אבל אם עשו. שם י' א' ואי למשרייה לגדולה כו' וע"ש תוס' ד"ה ושני כו': ש"ע סָעִיף לא
סָעִיף לב
כז סל"ב זה. ירושלמי הנ"ל: הלא"ה. כאן פסק בפירוש דבפחות מד"א סגי בתיקון חצר: ש"ע סָעִיף לב
סָעִיף לג
כח סל"ג וצריך ליזהר. הרא"ש בשם ירושלמי וכמ"ש בגמ' ט' א': ומה שמן. תוס' שם ד"ה עושה כו' ואף שכ' התוס' יותר מעשר היינו אליבא דשמואל וכמ"ש התוס שם: וי"א כ"כ הרא"ש וטור וכ' בד"מ דבפחות מכאן סמיך על תי' הריצב"א שם בתוס' הנ"ל: עשרה אמות. צ"ל יותר מעשרה: ש"ע סָעִיף לג
סָעִיף לד
כט סל"ד או ירחיק אמה. גמ' שם אין ה"נ כו': או ירחיק שתי כו'. שם ש"מ עומד כפרוץ מותר לעולם כו' הא מרובה מותר: ובלבד. וכנ"ל ש"מ עומד כפרוץ כו': וצריך ליזהר. שם וליחוש כו': סל"ד אא"כ. צ"ה. דאפי' מד' רוחות מהני שם י"א ולא חיישי' ואפי' להתוס' והרא"ש דאוסרים בבקעה מצד אחד מודו כנ"ל בסי' שס"ב: ש"ע סָעִיף לד
סָעִיף לה
ל סל"ה פס זה. ירושל' כל פחות מג' כסתום דמי כמ"ש בס"י וממ"ש עירובין ט"ז ב' אי מוקים ליה עילאי כו' אי מוקים כו' ה"ל עומד כו' אבל אי הוי עומד מצד א' בכה"ג ש"ד אע"ג דהוי ע"י פחות מג' ועתוס' דסוכה ט"ז ב' בד"ה בפחות כו' ותימא כו' וי"ל כו' ולא קי"ל אלא ליחיד כל צרכו: וזה התל. שם: ש"ע סָעִיף לה
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain. Pri Megadim (Eshel Avraham, Mishbetzot Zahav): Warsaw 1877 edition. באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org (GNU FDL 1.3)