א מָבוֹי הַמְּפֻלָּשׁ בִּשְׁנֵי רָאשָׁיו לִרְשׁוּת הָרַבִּים, אוֹ צַד אֶחָד לִרְשׁוּת הָרַבִּים וְצִדּוֹ הַשֵּׁנִי לְכַרְמְלִית, הַגָּה: אוֹ שְׁנֵי רָאשָׁיו פְּתוּחִין לְכַרְמְלִית (ריב"ש סִימָן ת"ה), צָרִיךְ צוּרַת הַפֶּתַח מִכָּאן וְלֶחִי אוֹ קוֹרָה מִכָּאן. אֲבָל אִם צִדּוֹ אֶחָד פָּתוּחַ לִרְשׁוּת הָרַבִּים וְצִדּוֹ הַשֵּׁנִי לְחָצֵר שֶׁאֵינָהּ מְעֹרֶבֶת, אֵין צָרִיךְ אֶלָּא לֶחִי אוֹ קוֹרָה בִּשְׁנֵי רָאשָׁיו. הַגָּה: וְכָל זֶה שֶׁיֵּשׁ לוֹ תְּנָאִים הַמְבֹאָרִים לְעֵיל סי' שס"ג (סכ"ו) בְּדִין מָבוֹי, אֲבָל אִם אֵינוֹ רַק כְּחָצֵר, צָרִיךְ תִּקּוּן חָצֵר מִשְּׁנֵי צְדָדָיו.
ב רְשׁוּת הָרַבִּים עַצְמָהּ אֵינָהּ נִתֶּרֶת אֶלָּא בַּדְּלָתוֹת, וְהוּא שֶׁנִּנְעָלוֹת בַּלַּיְלָה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים אַף עַל פִּי שֶׁאֵין נִנְעָלוֹת אֲבָל צָרִיךְ שֶׁיִּהְיוּ רְאוּיוֹת לִנָּעֵל, שֶׁאִם מְשֻׁקָּעוֹת בְּעָפָר, מְפַנֶּה אוֹתָן וּמְתַקְּנָן שֶׁיִּהְיוּ רְאוּיוֹת לִנָּעֵל. וְאַחַר שֶׁעָשָׂה לָהּ תִּקּוּן דְּלָתוֹת חֲשִׁיבָה כֻּלָּהּ כְּחָצֵר אֶחָד וְאֵין מְבוֹאוֹתֶיהָ צְרִיכִין תִּקּוּן.
ג מָבוֹי עָקֹם כְּמִין דָּלֶ"ת, דִּינוֹ כְּאִלּוּ הָיָה מְפֻלָּשׁ בְּעַקְמִימוּת וְצָרִיךְ צוּרַת פֶּתַח בְּעַקְמִימוּתוֹ וּבִשְׁנֵי רָאשָׁיו, לְכָל אֶחָד לֶחִי, אוֹ קוֹרָה, אוֹ צוּרַת פֶּתַח בְּכָל אֶחָד מִשְּׁנֵי רָאשָׁיו וְלֶחִי, אוֹ קוֹרָה, בְּעַקְמִימוּת, וְאִם עָשׂוּי כְּמִין חֵי"ת, צָרִיךְ צוּרַת פֶּתַח בִּשְׁנֵי עַקְמִימוֹתָיו וְלֶחִי, אוֹ קוֹרָה, בִּשְׁנֵי רָאשָׁיו.
ד מְבוֹאוֹת הַפְּתוּחִים אֵלּוּ לְאֵלּוּ וְאֵין הָעִקּוּם שֶׁל אֶחָד מֵהֶם נוֹטֶה לִרְשׁוּת הָרַבִּים, כֵּיוָן שֶׁפְּתִיחַת הַמָּבוֹי הַחִיצוֹן לִרְשׁוּת הָרַבִּים, הֲרֵי אוֹתוֹ מָבוֹי שֶׁפָּתוּחַ אֵלָיו בְּעַקְמִימוּתוֹ חָשִׁיב כְּפָתוּחַ לִרְשׁוּת הָרַבִּים, וְכֵן מָבוֹי הַפָּתוּחַ לְאוֹתוֹ מָבוֹי, וְכֵן כֻּלָּם.
ה מָבוֹי הֶעָשׂוּי כְּנָדָל, דְּהַיְנוּ מָבוֹי גָּדוֹל שֶׁהַרְבֵּה מְבוֹאוֹת קְטַנִּים פְּתוּחִים לוֹ, וְרָאשֵׁי הַשְּׁנִיִּים פְּתוּחִים לִרְשׁוּת הָרַבִּים, אֲפִלּוּ אֵין פִּתְחֵי הַקְּטַנִּים שֶׁמִּכָּאן וּמִכָּאן מְכֻוָּנִים זֶה כְּנֶגֶד זֶה, עוֹשֶׂה לְכָל א' בִּמְקוֹם פְּתִיחָתוֹ לְמָבוֹי גָּדוֹל צוּרַת פֶּתַח, וּבְרֹאשׁוֹ הַשֵּׁנִי הַפָּתוּחַ לִרְשׁוּת הָרַבִּים לֶחִי, אוֹ קוֹרָה. וּבַמָּבוֹי הַגָּדוֹל, אִם הוּא מְפֻלָּשׁ עוֹשֶׂה צוּרַת פֶּתַח מִצַּד אֶחָד וּמִצִּדּוֹ הַשֵּׁנִי לֶחִי אוֹ קוֹרָה. וְאִם הוּא סָתוּם, עוֹשֶׂה לֶחִי, אוֹ קוֹרָה, בְּרֹאשׁוֹ.
א סָעִיף א (א) מבוי המפולש וכו' - ומיירי שאותו המבוי לא היה ברחבו שיעור ר"ה ועיין לעיל סימן שמ"ה ס"ח וטי"ת ובמ"ב שם:
ב סָעִיף א (ב) צריך צורת הפתח וכו' - והטעם דע"י צורת הפתח נעשה כסתום במחיצה מההוא צד והוי כמבוי סתום מג' צדדין וסגי בצד השני בלחי או קורה:
ג סָעִיף א (ג) וצדו השני לחצר וכו' - דכיון דהחצר יש לו מחיצות הרי אין המבוי מפולש וא"צ צורת הפתח אלא לחי או קורה כדי לחלק בין דיורי החצר למבוי שלא יאסרו אלו על אלו ויש מחמירין דדוקא לחי לצד החצר בעינן ולא קורה וכ"ז כשהחצר אינה רגילה במבוי זה כגון שיש לה פתח למבוי אחר אבל אם היא רגילה בו מכבר אפילו צורת הפתח ודלתות אינן מועילות להתיר שם אם לא נשתתפה מבוי זה עם שארי החצרות הפתוחות לו ואם נשתתפה בו א"צ לערב כלל כמ"ש בסימן שפ"ז:
ד סָעִיף א (ד) אבל אם אינו וכו' - ר"ל כשאין להמבוי תנאין המבוארים לעיל ממילא דינו רק כחצר וע"כ אפילו אם היה מפולש משני צדדין לר"ה ורבים נכנסין דרך אותו החצר לר"ה אין צריך רק תיקון חצר משני צדדין דהיינו מכל צד שני פסין או פס רוחב ד':
ה סָעִיף ב (ה) ר"ה עצמה - דהיינו רחובות ושווקים הרחבים ט"ז אמה ומפולשים משער לשער וכדלעיל בסימן שמ"ה ס"ו ועי"ש בס"ח וטי"ת דיש עוד מיני ר"ה:
ו סָעִיף ב (ו) אלא בדלתות - מכאן ומכאן דעי"ז נעשית כחצר של רבים אבל צורת הפתח לא מהני [אפילו אם יעשהו משני צדדיו] ויש פוסקים דס"ל דסגי בדלת מצד אחד כשננעלת בלילה דאין זה ר"ה כיון שמונע רבים מלעבור משער לשער וסגי מצד השני בלחי או קורה וכמו בעלמא היכא שיש ג' מחיצות שלימות:
ז סָעִיף ב (ז) שננעלות בלילה - שעי"ז נתבטל ממנה שם ר"ה שאינה דומה לדגלי מדבר שהיה פתוח כל שעה:
ח סָעִיף ב (ח) וי"א וכו' - מדהעתיק המחבר דעה ראשונה בסתמא ודעה השניה בשם י"א משמע דדעתו כדעה הראשונה. והנה מדברי השו"ע מוכח דאין מערבין ר"ה כ"א בדלתות. ובעיירות שלנו שמנהג העולם לתקן ע"י צורת הפתח אף שרחובותיה רחבין הרבה ומפולשין משער לשער וגם פעמים רבות הולך דרך המלך תוך העיר ומדינא הוי ר"ה גמור עי"ז וכדלעיל בסימן שמ"ה וע"כ דסומכין על הי"א שבסימן שמ"ה דר"ה לא הוי אא"כ ששים רבוא בוקעין בו וזה אין מצוי [פמ"ג] אמנם באמת הרבה ראשונים חולקין על הי"א הנ"ל כמו שכתבנו שם בסימן שמ"ה וע"כ אף דאין למחות לאחרים הנוהגין להקל ע"י צורת הפתח שכן נהגו מעולם ע"פ דעת הפוסקים המקילין בזה מ"מ כל בעל נפש יחמיר לעצמו שלא לטלטל ע"י צורת הפתח לבד ועיין בביאור הלכה:
ט סָעִיף ג (ט) עקום כמין דלי"ת - והיה פתוח משני ראשיו לר"ה או לכרמלית:
י סָעִיף ג (י) כאלו היה מפולש - אחרי שעוברין מצד זה לצד זה לר"ה:
יא סָעִיף ג (יא) בעקמימותו - דהפילוש שהוא מפולש לחבירו דומה כאלו מפולש לר"ה ולכרמלית אותו מקום וע"כ צריך לעשות שם בעקמימות צוה"פ וכדמסיים:
יב סָעִיף ג (יב) ולחי או קורה בעקמימות - ואין להקשות מאי גריעה זה מאלו היה מפולש משני צדדיו ביושר דהיה די בצוה"פ מצד אחד ולחי או קורה בקצה השני די"ל דכיון דהפילוש שבאמצע נראה משני הצדדים צריך לסתמו שלא יראה לא מצד זה ולא מצד זה. והנה במבואות שלנו שיש להם דין חצרות כמבואר לעיל בסימן שס"ג סכ"ו ע"כ דעת כמה אחרונים דאף אם הם עקומות ומפולשות משני צדדיהן לר"ה א"צ שום תיקון בעקמימות כמ"ש לעיל בסימן הנ"ל במ"ב ס"ק קי"א ע"ש ונוכל לסמוך ע"ז להקל כמו שביררנו בה"ל:
יג סָעִיף ג (יג) בשני עקמימותיו - דחשבינן לכל עקמימות כאלו הוא מפולש אחרי שבם עוברין מצד זה לצד זה לר"ה. וה"ה שיכול לעשות שני צורות הפתח בשני ראשיו ושני לחיים בשני עקמימות:
יד סָעִיף ד (יד) הפתוחים אלו לאלו - ר"ל אף דדין מבוי עקום הוא בשני מבואות שראשיהן פתוחות לר"ה דוקא וכאן יש הרבה מבואות קטנים שנכנסות אלו באלו ואלו באלו ואין בהם פילוש לר"ה אפ"ה כיון שקצה מבוי האחרון פתוח לר"ה וכן תחלת מבוי הראשון חשובות כולם כמפולשין וצריך תיקון בכל עקמומית של כל אחד מהן:
טו סָעִיף ה (טו) העשוי כנדל - הוא שרץ שיש לו רגלים הרבה משני צדדיו ואינם מכוונים זה כנגד זה כן הוא מבוי זה שפתוחין לו מבואות קטנים הרבה משני צדדיו זה שלא כנגד זה:
טז סָעִיף ה (טז) וראשי השניים - צ"ל וראשם השניה והיינו שכל אחד ואחד מהמבואות הקטנות שראשו אחד פתוח למבוי הגדול ראשו השניה פתוח לר"ה וה"ה לכרמלית:
יז סָעִיף ה (יז) אפילו אין וכו' - מלשון המחבר משמע דגם במכוונים הפתחים של מבואות הקטנות זה כנגד זה ג"כ צריך תיקון במקום פתיחתן למבוי הגדול ואין לחשבן כמבוי אחד ארוך מפולש ביושר דהא מ"מ כל אחד כמבוי עקום הוא עם הגדול:
יח סָעִיף ה (יח) עושה לכל אחד וכו' - היינו בכל מבואות הקטנות שמצד זה וכן מצד השני וה"ה אם ליכא מבואות קטנות אלא מצד אחד של מבוי הגדול ג"כ צריך תיקון זה:
יט סָעִיף ה (יט) במקום פתיחתו וכו' - אזיל לטעמיה שפסק לעיל דמבוי עקום צריך תיקון במקום עקמימותו והכא כל אחת מהמבואות הקטנות בכלל מבוי עקום הוא שנכנס ממנה למבוי הגדול וממנו יוצא לר"ה:
א סָעִיף א או קורה בב' ראשיו. וב"ח כתב דקורה לא מהני לצד החצר אלא בעינן לחי לצד החצר שיהא נראה כסתום ועסי' שס"ג סל"א וכ"מ בהגהות סמ"ק:
ב סָעִיף ב ר"ה עצמה כו'. ומכל מקום כתב בשם רשב"א שאם יש דלת מצד א' הננעלת בליל' ומונעת הרבים מלעבור אין זה ר"ה דאינו מסור לרבים בכל עת וסגי בצד השני בלחי או קורה עכ"ל וכ"מ בתוס' ד' ו' ע"ב בשם ר"י ע"ש בד"ה והאמר רבה וכו' אבל לפרש"י בעי' ב' דלתות ודלת לא חשוב כמחיצ' גמור' ולכן בעי' ברביעית נמי דלת וכ"מ ברי"ף ורא"ש עמ"ש ססי' שמ"ו:
ג סָעִיף ג מבוי עקום. כתב הר"ר יונתן אף על פי שיש רשות לכל א' מאלו המבואו' לדרוס על חבירו ואין לעכב בידיהם אפ"ה אם עירבו אלו לעצמן ואלו לעצמן מותרין שהרי יש לכל א' פתח לר"ה וכיון שערבו לעצמן גלי דעתייהו דסלקי דריסת הרגל זה מזה וכגון זה כופין על מדת סדום שלא יעברו זה על זה בשבת כמ"ש ססי' שפ"ו ע"כ ולפי מ"ש סי' שע"ח דרגל המותרת במקומה אינה אוסרת שלא במקומה אין אוסרין זע"ז אפי' עוברין שם בשבת עכ"ל ב"י ול"נ דיפה כ' הרר"י דהא קי"ל בסי' שצ"ב ס"ו דמבוי שאני דדוק' חצר כיון דעיקר חצר לבני חיצונה הוא אין הפנימי אוסרת עליה אף על פי שעובר' דרך שם משא"כ במבוי מפולש דהוי להני כמו להני בעינן שיסלקו נפשייהו משם וכ"כ התוס' דף צ"ט ע"ש ובפרש"י וצ"ע על הרב"י שפסק שם דאפי' סילוק לא מהני והכא כ' כן ועסי' שס"ג סל"א דצ"ה פשיטא דמהני:
ד סָעִיף ה אפי' אין כו' מכוונים. משמע דגם במכוונים בעי תיקון זה דהא מ"מ כל א' כמבוי עקום עם הגדול וכ"מ בב"ח דלא כב"י וריב"ל כתב דאפילו ליכא שבילין אלא מצד א' צריך תיקון זה (כ"ה וע' ברש"ך):
א סָעִיף א צריך צ"ה מכאן. כי היכי דליהוי כסתום במחיצה מההוא צד והוי כמבוי סתום מג' צדדין וסגי בצד השני בלחי או קורה אבל אם צד אחד פתוח לחצר שאינה מעורבת הוה אותו צד כסתום בלא תיקון והתיקון אינו אלא משום היכר מדרבנן מ"ה סגי גם בקורה מכאן ומכאן וכ"ש בלחי שהוא משום מחיצה ואם פתוח חד צד לחצר מעורבת א"צ אותו צד שום תיקון דהוי כמבוי סתום מג' צדדין ממש אפי' מדרבנן אלא הצד השני כנ"ל בזה ובחנם תמה מו"ח ז"ל בזה הדין דסגי בקורה לצד החצר:
ב סָעִיף ג מבוי עקום כו'. פי' רש"י שני פתחיו לר"ה משמ' דאם פתוחים לכרמלית אין דינו כן אלא כסתום בעקמימותו ומטעם זה העתיק בס' מ"ב סי' צ"ב בשם מהרי"ו דעכשיו שאין לנו ר"ה א"צ תיקון בעקמימותו ושם חלק על מהרי"ו ואמר היכא שיש י"ו אמה יש גם אצלינו ר"ה וכבר כתבתי בסי' שמ"ה דלא משגחינן בזה אלא סומכין על רוב הפוסקים דאין ר"ה אלא שיש ס' רבוא בוקעין בו. אלא דתימה לי הא קי"ל במבוי עקום דדינו כמפולש ומפולש אין בו חילוק בין לר"ה כין לכרמלית כמ"ש רסי' זה וא"כ גם לדידן במבוי עקום צריך תיקון כמו במפולש ובכל מקום שמתקנין עירוב במבואות צריך ג"כ תיקון בעקמומית כנ"ל בעיקר הדין:
ג סָעִיף ה כנדל. הוא שרץ שיש לו רגלים הרבה כן הוא מבוי זה שפתוחין לו מבואות הרבה בשורה אחת:
א סָעִיף א (ס"ק א) אי קורה כו' וב"ח כתב כו' נראה כסתום כו' ר"ל דלא התירו חכמים ע"י לחי או קורה כ"א מבוי סתום מג' רוחות. ולכך במבוי מפולש משני צדדים הצריכו ברוח א' צ"ה ועי"ז מיקרי סתום באותה צד והוי סתום מג' רוחות וסגי בלחי או קורה ברוח רביעית אלא במפולש לחצר שאינה מעורבת הקילו ולא בעינן כ"א סתימה קלה והיינו לחי דקיי"ל דהוי משום מחיצה משא"כ קורה דקי"ל דהוי משום הכירה כדלעיל סי' שס"ג סי"א וסט"ו וע"ש במ"א: כ"מ בהגהת סמ"ק שכ' וז"ל סגי בלחי מאותו צד של רה"י והוי כסתם מאותו צד ע"י הלחי ומצד אחר דלצד ר"ה סגי או בלחי או בקור' עכ"ל:
ב סָעִיף ב (ס"ק ב) ר"ה כו'. וכ"מ בתו' דאי' התם ת"ר כיצד מערבי' רה"א עושה צה"פ מכאן ולחי או קורה מכאן כו' חנניא אומר כו' ובה"א דלת מכאן ולחי או קורה מכאן ופריך ור"ה מי מערב' והאמר רבב"ח אר"י ירושלי' אלמלא דלתותיה ננעלות חייבי' עליה' משום ר"ה. אר"י ה"ק כיצד מערבי' מבואות המפולשות לר"ה עושה צ"ה כו' וקי"ל כת"ק דסגי בצ"ה והוא הדין המבואר בסעיף א' וסעיף זה מקורו מקושית המקשי' ור"ה מי מערבי' ופרש"י דהקושי' אפ"ת דס"ל לראב"ח אר"י כחנניה אליבי' דב"ה הלא סגי בדלת א' ולמה אמר אלמל' דלתותיה נעולות משמע דבעינן דלתות משני צדדים וכתבו התוס' היא גופ' טעמ' למה בעינן ב' דלתות כיון דאיכ' דלת א' מצד א' הלא יש לה ג' מחיצות ולמה לא סגי ברוח רביעית בלחי או קורה ותירץ כיון דמחיצה ג' אינה מחיצה גמורה רק ע"י דלת גרע ובעינן גם בצד שני דלת. ולר"י נראה דפריך מדבעי רבב"ח אר"י לנעילת דלת ולב"ה סגי בדלת משמע אפילו אינה ננעלת דהא ב"ה לא הזכיר דבעי נעילה עכת"ד ומדמפרש ר"י דהקושיא מנעילת דלת ולא ניחא ליה פרש"י ע"כ ס"ל כקושייתם דבאמת סגי בחד דלת וכדס"ל לרשב"א ומ"ש אלמלא דלתותיה כו' הוא לאו דוקא משא"כ לפרש"י:
ג סָעִיף ג (ס"ק ג') מבוי כו' אם ערבו כו' מותרי' ר"ל אין אוסרים זה על זה כמ"ש סי' שפ"ו סעי' ט' חצר הפתוח לשתי מבואות. אם היה רגיל עם שניה' ושותף עם א' מהן מותר השני שהרי סילק עצמו ממנו. ואם המבוי שרגיל בו שתפו ביניה' ואותה שאינה רגיל לא שתפו והוא לא שותף לא עם זה ולא עם זה דוחי' אותו אצל שאינו רגיל ויסתלק מאותה שרגיל כדי שיהיה מותר כיון שהוא אינו מפסיד כו' ויש ריוח לאחרים כו' כופי' אותו על מדת סדום: ולפמ"ש סי' שע"ח כו' ר"ל שלדעת הרר"י אין היתר אלא כשאין עוברים זה עם זה בשבת דאז דוחי' אותו. אבל אי עוברי' אוסרים אבל דעת הרב"י דאינן אוסרי' אפילו עוברי' זע"ז: המותרת במקומה ר"ל שתי חצרות זו לפני' מזו ויש לפנימיות דריסת רגל על החיצונה אם החיצונה לבדה עירבה ופנימית לא עירבה עמה וגם לא לעצמה הרי הפנימית אסור' במקומ' דהיינו בפנימית אז אוסרת גם על החיצונה. אבל אם הפנימית גם היא ערבה לעצמה או יחיד דר בפנימית דאינו צריך לעירוב כיון דמותרת במקומה דהיינו בפנימית אף שלא ערבה עם החיצונ' אינו אוסרת על החיצונה אף שעוברת דרך החיצונה גם בשבת דהא קי"ל בסי' שצ"ב כו' דאין רשאים לחלק עיר שיש בה מבואות הרבה לערב כל מבוי לבדה אף שיש לכ"א דרך בפני עצמה לר"ה דאוסרי' זע"ז אף דמותרים במקומם שיסתלקו ר"ל שיעשו בין מבוי א' לחבירו לחי או קורה: דאפילו סילוק ל"מ. ר"ל לחי אי קורה: דצורת הפתח פשיטא דמהני היינו ברחב יותר מעשר אבל בעשר סגי בשני פסים משהו או בפס א' רחב ארבע כן מבואר לקמן סי' שצ"ב ולעיל סי' שס"ג סעיף ל"א:
ד סָעִיף ה (ס"ק ד) אפי' כו' דגם במכוונים בעי כו' ר"ל אף על גב דשני המבואו' הקטנים המכוונים יש להם דין מפולש דהא פלוש' הוא זה נגד זה מ"מ עכ"פ כ"א מהקטנים הוא כמבוי עקום עם המבוי הגדול: דלא כב"י. ר"ל ממ"ש הרב"י בחבורו הארוך בהבנות כוונת התוס'. דאי' דף ח' ע"ב אתמר מבוי העשוי כנדל. אמר אביי עושה צ"ה לגדול והנך כלהו משתרי בלחי או קור' לצד ר"ה א"ל רבא כמאן כשמואל דס"ל מבוי עקום דינו כסתום ולא בעי תיקון בעקמימותו א"כ ל"ל צ"ה ועוד הא קי"ל כרב דמבוי עקום בעי תיקון בעקמימותו אלא אמר רבא עושה צ"ה לכלהו להאי גיסא (היינו לצד מבוי) ואידך גיסא משתרי בלחי או קורה וקיי"ל כרב' והרב"י העתיק פה בש"ע לשון הרמב"ם ודייק מיניה הרב"י גופיה דהרמב"ם סביר' ליה דגם במכוונים בעי צ"ה באותו צד של צד מבוי הגדול אלא שכ' שהתו' חולקים שכתבו וז"ל פיר"ת שמבואות קטנות כו' ואינן זה כנגד זה דא"כ הוי מפולשים כו' עכ"ל ודייק הרב"י מדכתבו הוי מפולשי' דאין עליהם דין מבוי עקום והיינו דלא כהרמב"ם אבל הב"ח ומ"א לא ס"ל כן חדא דטוב יותר להשוות דעת התוס' עם הרמב"ם ועוד דא"כ יהיה התוס' עם הרמב"ם סברות הפוכות. דלהרמב"ם משמע במכווני' יותר נוטה לו' דדינם כמבוי עקום מדכתב לשון אפילו אין כו' מכוונים ולהתוס' יהיה הדין להיפך דבמכוונים אין דינ' כעקום אלא כוונת התו' דאי מכוונים קשה קושית רבא דפריך אי כשמואל ל"ל צ"ה ואי במכוונים ניהו דמבוי גדול לא בעי' צ"ה מ"מ הקטנים ניהו דל"ל לשמואל דין מבוי עקום מ"מ ה"ה מפולשי' זה כנגד זה ויש לקטנים דין מבוי מפולש והם צריכים צ"ה ולא הוי לרבא לסתום ל"ל צ"ה אלא הל"ל ל"ל צ"ה לגדול אלא לקטנים לבעי צ"ה א"ו דמיירי באין מכוונים (וסיימו התוספות שכן הם רגלי הנדל זה שלא כנגד זה) אבל לדידן דקיי"ל כרבא וכרב מודים דאפילו הקטנים מכוונים י"ל דין מבוי עקום: ליכא שבילין. ר"ל מבואות קטנות:
א סָעִיף א ס"א או צד א' או ב' כו'. שם ז' א': אבל אם כו'. שם אם היה מבוי כלה לרחבה כו' ושם ח' א' בשלא עירבו פליגי בנראה כו' ש"מ דאף בלא עירבו א"צ אלא לחי ואף שי"ל דשם שני לחיין ותיקון חצר כבר נתבאר לעיל סי' שס"ג סל"א לחלק דיורין שלא יאסרו אלו על אלו ולא עשו החיצונים לתי לראש מבוי א"צ אלא לחי או קורה וכ' ברא"ש משום דאין החיצונים יכולין לטלטל אינן אוסרין על הפנימית וה"ה כאן וז"ש לחצר שאינה מעורבת אבל לחצר מעורבת ולא נשתתפו במבוי צריך לצד החצר תיקון חצר כמ"ש שם:
ב סָעִיף ב ס"ב והוא דנגעלות. שם: וי"א אע"ג. שם ת"ח הני אבולי כו' ושערי נהרדעי שערי ר"ה היה בוודאי כמו שערי מחוזא שם וכ"ש לשיטתו דא"צ ס"ר כמ"ש בסי' שמ"ה ס"ז: ואחר שעשה. שם נ"ט א' ב' ת"ר עיר של כו' ור"ה עוברת כו' ואין מערבין כו' מ"ש לחצאין כו' מבוי מבוי כו' וע"ש ברא"ש בשם ירושלמי וכ' וה"נ כיון כו' שהרי העיר מתוקנת מב' ראשיה כו':
ג סָעִיף ג ס"ג ואם עשוי. שם ההוא מבוי כו' ומשום דאתריה דשמואל הוי ועשו חומריה דשמואל אבל הלכה כרב וכת"ק וכמ"ש רבא ח' ב'. רי"ף שם וכנ"ל בס"א וס"ה:
ד סָעִיף ד ס"ד מבואות הפתוחים. נלמד מדין מבוי כנדל שהוא כאילו פתוח לר"ה כ"א:
ה סָעִיף ה ס"ה אפי' אין. לשון הרמב"ם וע"ש בתוס' ד"ה מבוי כו' ופי' הב"ח דאם היו כנגדן אפי' שמואל ואביי מודים שצריך צ"ה: ובמבוי הגדול אם. שם כגי' הרי"ף ורא"ש כמאן כשמואל והא ההוא כו' והמבוי מפולש הוה וע' ב"ח: ואם הוא. כנ"ל בס"ב:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.