א עֵרְבוּ וְאַחַר כָּךְ נִתְקַלְקֵל הָעֵרוּב וּבָא אֶחָד מִבְּנֵי הֶחָצֵר לַחֲזֹר וּלְתַקְּנוֹ, אִם בָּא לְעָרֵב מִמִּין הָרִאשׁוֹן, אֲפִלּוּ כָּלָה, אֵינוֹ צָרִיךְ לְהוֹדִיעַ וַאֲפִלּוּ מְעָרֵב עֲלֵיהֶם מִשֶׁלָּהֶם. וְאִם בָּא לְעָרֵב מִמִּין אַחֵר, אִם כָּלָה הָרִאשׁוֹן צָרִיךְ לְהוֹדִיעַ לָהֶם, אִם מְעָרֵב מִשֶׁלָּהֶם; וְאִם מִשֶּׁלּוֹ, אֵינוֹ צָרִיךְ לְהוֹדִיעָם כְּלָל. וְאִם לֹא כָּלָה הָרִאשׁוֹן אֶלָּא נִתְמַעֵט, אַף עַל פִּי שֶׁמְּעָרֵב מִשֶׁלָּהֶם אֵינוֹ צָרִיךְ לְהוֹדִיעָם.
ב נִתְוַסְפוּ דִּיּוּרִים בֶּחָצֵר, אִם הַבַּיִת פָּתוּחַ לִשְׁתֵּי חֲצֵרוֹת צָרִיךְ לְהוֹדִיעָם, מִפְּנֵי שֶׁאוּלַי אֵינָם רוֹצִים לְעָרֵב עִם אֵלּוּ.
ג כַּמָּה הוּא שִׁעוּר הָעֵרוּב בִּתְחִלָּתוֹ, בִּזְמַן שֶׁהֵם שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה אוֹ פָּחוֹת שִׁעוּרוֹ כִּגְרוֹגָרוֹת לְכָל אֶחָד; וְאִם הֵם יוֹתֵר מִשְּׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה, אֲפִלּוּ הֵם אֶלֶף אוֹ יוֹתֵר, שִׁעוּרוֹ מְזוֹן שְׁתֵּי סְעֻדּוֹת, שֶׁהֵם שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה גְּרוֹגָרוֹת, שֶׁהֵם כְּשִׁשָּׁה בֵּיצִים, וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁהֵם כִּשְׁמֹנֶה בֵּיצִים.
ד נִתְמַעֵט מִשִּׁעוּרוֹ אַחַר שֶׁנִּכְנַס שַׁבָּת רִאשׁוֹנָה וְנִשְׁתַּיֵּר בּוֹ אֲפִלּוּ כָּל שֶׁהוּא, כָּשֵׁר אַף לִשְׁאָר שַׁבָּתוֹת.
ה אִם נִתְעַפֵּשׁ פַּת הָעֵרוּב וְנִפְסַל מִלֶּאֱכֹל, הֲרֵי הוּא כְּמוֹ שֶׁכָּלָה לְגַמְרֵי וְצָרִיךְ לְעָרֵב מֵחָדָשׁ. הַגָּה: וְלָכֵן נָהֲגוּ לַעֲשׂוֹת הָעֵרוּב חַלַּת מַצָּה שֶׁאֵינָהּ מְמַהֶרֶת לְהִתְעַפֵּשׁ (כָּל בּוֹ וּבֵית יוֹסֵף סי' שנ"ד), וְעוֹד דִּיכוֹלִים לְשָׁמְרָהּ בִּימֵי הַפֶּסַח וִיכוֹלִים לִשְׁמֹר הָעֵרוּב כָּל הַשָּׁנָה (דַּעַת עַצְמוֹ) וְזֶה טוֹב יוֹתֵר מִלְּעָרֵב כָּל שַׁבָּת וְשַׁבָּת, שֶׁלֹּא יִשְׁכְּחוּ מִלְּעָרֵב. מִיהוּ אִם רוֹצִים לְעָרֵב כָּל עֶרֶב שַׁבָּת וְלֶאֱכֹל הָעֵרוּב כָּל שַׁבָּת, הָרְשׁוּת בְּיָדָם. וְע' לְקַמָּן סִימָן שצ"ד.
א סָעִיף א (א) לחזור ולתקנו - זה מיירי בשבת ראשון ונתקלקל קודם שנכנס השבת דאלו נתקלקל אחר שכבר נכנס השבת א"צ שום תיקון לשבת זו אפילו כבר כלה ונאבד לגמרי. ולענין שבת שניה אף דאם כבר כלה לגמרי צריך לערב מחדש הלא עכ"פ בנשתייר אפילו כל שהוא א"צ שום תיקון כיון דהיה שיעור עירוב בבין השמשות של שבת ראשונה כמ"ש בס"ד ומה זה דקאמר בסוף הסעיף ואם לא כלה וכו' אע"פ שמערב משלהם וכו' אלא ודאי כדכתבנו דנתקלקל קודם שנכנס השבת ראשונה:
ב סָעִיף א (ב) א"צ להודיע - לשאלם אם יתרצו לזה דמוקמינן אחזקתיה דודאי יתרצו כולם ממין זה כמו שנתרצו מתחלה [לבוש]:
ג סָעִיף א (ג) ממין אחר - כגון שהיה מתחלה פת חטים ועכשיו רוצה לערב מפת שעורים:
ד סָעִיף א (ד) צריך להודיע להם - לשאלם דכיון שכבר כלה המין הראשון הו"ל כמערב לכתחלה וכתב במאמר מרדכי דדוקא בבית הפתוח לשתי חצרות דלא ידעינן בהי ניחא ליה אבל בפתוח לחצר אחד זכות הוא לו וא"צ דעתו וכ"כ שארי אחרונים:
ה סָעִיף א (ה) ואם משלו אינו צריך להודיעם - לפי שבודאי יתרצו שיערב עליהם בכל המינים שירצה כיון שהם אינם נותנים כלום וכבר נתרצו לערב יחד:
ו סָעִיף א (ו) אלא נתמעט - משיעור המפורש לקמן בס"ג ומיירי שנתמעט קודם שנכנס השבת כמש"כ בסק"א:
ז סָעִיף א (ז) א"צ להודיעם - דבודאי יתרצו להשלים העירוב:
ח סָעִיף ב (ח) ניתוספו דיורים וכו' - שלא היו בעת הנחת העירוב:
ט סָעִיף ב (ט) אם הבית וכו' - אקדים הקדמה קצרה והוא. קי"ל דמערבין עירובי חצרות שלא מדעת דזכות הוא וזכין לאדם שלא בפניו ומ"מ אם יש בחצר בית הפתוח לשתי חצרות אין מערבין בשבילו שלא בידיעתו דשמא אינו חפץ כלל לערב בחצר זו עם אנשים אלו אלא בחצר אחרת וקאמר המחבר דזה הדין שייך ג"כ בניתוספו דיורין בחצר דהוספה זו ג"כ כתחלת עירוב הוא וצריך לעשות עירוב דוקא בידיעתם אבל שלא בידיעתם לא ואפילו אם מערב עתה משלו [מ"א ועו"ש] ויש מקילין שיכול לערב משלו בכל גווני. ודע עוד דהא דקי"ל דמערבין ע"ח שלא לדעת ג"כ יש דיעות בין הפוסקים יש פוסקים דסברי דדוקא אם מערב משלו ויש פוסקים דסברי דיוכל לערב אפילו משלהם בלא דעתם דמסתמא מתרצים לזה ועיין במש"כ לעיל בסימן שס"ז בביאור הלכה:
י סָעִיף ג (י) ואם הם יותר וכו' - ר"ל דשיעור שמנה עשר גרוגרות הוא שיעור היותר גדול שהוא שיעור שתי סעודות ובשיעור הזה די אפילו לאלף ומה שכתב שיעורו שתי סעודות ר"ל שיעורו ג"כ שתי סעודות:
יא סָעִיף ג (יא) שהם כששה ביצים - היינו בקליפתן:
יב סָעִיף ג (יב) וי"א שהם כשמונה ביצים - ולכתחלה נכון לנהוג כן ובדיעבד די כששה ביצים:
יג סָעִיף ד (יג) מכשיעורו - גרוגרת לכל אחד או שתי סעודות למרובין:
יד סָעִיף ד (יד) אחר שנכנס - דאלו נתמעט קודם שקידש עליו היום הו"ל כתחלת עירוב אף שכבר הניחו לשם עירוב וכדלעיל בריש הסימן:
טו סָעִיף ד (טו) כשר - דלא צריכא שיעור אלא בתחלה ובין בע"ח ובין בשיתופי מבואות:
טז סָעִיף ד (טז) אף לשאר וכו' - דאלו לשבת זה כשר אפילו לא נשתייר כלל כיון שהיה העירוב קיים בין השמשות. ועיין במ"א שכתב דדינא דנשתייר כשר הוא רק בזמן הש"ס שהיו עושין עירובי חצרות ושיתופי מבואות כ"א בפני עצמו משא"כ לדידן דנהגינן לעשות שיתוף ועירוב ביחד וכמבואר בסימן שפ"ז פסול לשבת שניה אם אין בו שיעור עירוב ועיין בבה"ל שיש חולקין בזה ולכתחלה בודאי צריך ליזהר להוסיף עד כשיעור:
יז סָעִיף ד (יז) שבתות - ואף שקי"ל לעיל בסימן שס"ו ס"ו שאין מערבין בפרוסה היינו כשהיתה פרוסה בשעה שהניחה לשם עירוב משא"כ הכא שנפרסה אח"כ לית לן בה ומ"מ יש מחמירין בשנפרסה קודם בין השמשות כיון שיש שהות עדיין להניח ככר אחר שלם:
יח סָעִיף ה (יח) אם נתעפש וכו' - וה"ה כשהתליע בתולעים קטנים (שקורין מילבין) [אחרונים]:
יט סָעִיף ה (יט) ונפסל מלאכול - היינו כשנתעפש כולו:
כ סָעִיף ה (כ) מחדש - ואם ראה ד"ז בשבת ואינו ידוע לו מתי נתעפש אם קודם שבת או בשבת תלינן לקולא ואמרינן דמקרוב נתעפש ובהמ"ש היה ראוי לאכול וכבסימן שצ"ד:
כא סָעִיף ה (כא) טוב יותר וכו' - והאחרונים כתבו דיותר טוב לערב כל ע"ש כי רוב פעמים מצה של עירוב מתקלקלת ומתעפשת מאורך הזמן וגם מצוי ליפול בו תולעים [שקורין מילבין] מאורך הזמן ואינה ראויה לאכילה והרי היא כמו שכלתה לגמרי וכנ"ל והרוצה לעשות עצהיו"ט יערב משלו בכל ע"ש ויזכהו לכל הקהל ע"י אחר ובזה אין חשש אם יתקלקל העירוב שבבהכ"נ ולא יברך על שלו כיון שיש עירוב בבהכ"נ ושמא הוא כשר והברכות אין מעכבות:
כב סָעִיף ה (כב) ולאכול העירוב כל שבת - משום דהואיל ואיתעביד ביה מצוה חדא יתעבד ביה מצוה אחריתא:
א סָעִיף ב צריך להודיעם. אפי' רוצה לערב משלו דשמא לא ניחא להם ואם הם במבוי א' ורוצ' לערב משלהם צריך להודיעם דהו"ל כתחלת עירוב וכ"מ בטור ודברי הרר"י צ"ע שכתב דאם מערב משלו א"צ להודיע וכ"מ ברי"ו ע"ש וצ"ע למה:
ב סָעִיף ג שהם כששה ביצים. ולפי זה צ"ל דגרוגרת קטן מכזית עסי' תפ"ו ובתו' עירובין דף פ' ע"ב וברמב"ם כתב דהוי שליש ביצה ועב"ח סי' ת"ט:
ג סָעִיף ד נתמעט. ואם נשבר העירוב אפילו קודם שנכנס שבת ראשונה שרי כיון דבשעת הנחה הי' שלם (מהרי"ל) ובתשו' רמ"מ כ' דאם נשבר אפילו אחר שבת ראשונה טוב לעשות אחר וטעמו דהא דתנן נשתייר כל שהוא כשר היינו שלם א"נ דכל שנשבר קודם השבת ויש שהות לעשות אחר מקרי תחילת עירוב עכ"ל והנה הרב"י פסק בהדיא דכשר אף לשאר שבתו' גם מ"ש דכל שהוא היינו שלם הוא דוחק בעיני לכן נ"ל כמהרי"ל דכיון שבשעת הנחה היה שלם תו לא גזרינן שמא יחזור הדבר לקלקולו ומ"מ נ"ל דאם לא נשאר בו כשיעור פסול דדוקא כשעושין שיתוף אז העירוב רק שלא לשכח התינוקות לכן כשר בכל שהוא אבל לדידן פסול ואפשר דזהו טעמו של רמ"מ בסימן נ"ח דמסיק דכל רבותיו נהגו לעשו' אחר דס"ל דגם בפרוסה אין להקל אפי' יש בו כשיעו' ומיהו שם משמע שטעמו דגזרינן שמא יחזור הדבר לקלקולו כמ"ש סי' שס"ו דדוק' בא' מזכה לכולם מקלינן אבל עתה שכל אחד נותן קמח לא מקלינן:
א סָעִיף א לחזור ולתקנו. זה מיירי בשבת ראשון דנתקלקל קוד' שנכנס שבת ראשון דאלו בשבת שני א"צ תיקון דהא סוף עירוב הוא וכשר בנשתייר אפי' בכל שהוא כמ"ש אח"כ:
ב סָעִיף א ואפילו מערב עליהם משלהם. כ"כ סוף סימן שס"ז דלקיחת הפת אין להם ליקח מבית בע"ה אלא בידיעת א' מבני הבית:
ג סָעִיף ד אפילו כל שהוא כשר. ומ"ש בסי' שס"ו שאין מערבין בפרוסה היינו בשבת ראשון ועמ"ש ססי' זה:
ד סָעִיף ה וזה טוב יותר כו'. ולעד"נ דיותר טוב לערב כל ע"ש דרוב פעמים שהמצה של העירוב מתקלקלת ומתעפשת מאורך הזמן ואינו ראוי לאכילה כלל והוה כלה לגמרי ועוד יש מנהג בקצת קהלות שבע"ש הגדול הולך השמש מבית לבית ונותן לכל א' קצת ממצת העירוב וזהו איסור דהרי באותה שבת אין שם עירוב כלל ואולי נתפשט המנהג שהי' השמש משייר בב"ה מן העירוב חתיכ' קטנה דסוף עירוב הוא וטועי' בזה שמחלקו כלו. ע"כ טוב עכ"פ לערב אותו שבת משלו ולזכות לכל הקהילות דהיינו בעיס' שעושין לחמים לכבוד שבת. ובע"ש יצרף כדי שיהי' כשיעור במה שמערב ומזכה ועסי' שצ"ד מאכילת העירוב והרוצה לעשות עצהי"ט יערב משלו בכל ע"ש ויזכ' ע"י אחר ובזה לא חיישי' לקלקול העירוב של בה"כ ולא יברך כיון שיש בבה"כ מצת העירוב והברכות אינם מעכבות כנ"ל: ונ"ל דיש ליזהר שלא לסמוך על עירוב שנתמעט דשמא יתמעט משיעורו ויתוספו אחר כך דיורין באותו עיר ואז צריך להוסיף בשביל' כמ"ש סי' שס"ו ס"ט או ראוי שיאמר כל אדם בשעת ברכה ולכל מי שיתוסף בעיר הזאת כדיעה ראשונה שם וא"כ אין חשש באם יתוספו אח"כ כנ"ל:
א סָעִיף א נתקלקל. זה מיירי בשבת ראשון דנתקלקל קודם שנכנס שבת ראשון דאלו בשבת שניה א"צ תיקון דהא סוף עירוב הוא וכשר בנשתייר אפי' בכל שהוא כמ"ש אח"כ:
ב סָעִיף ד אפי'. ומ"ש בסי' שס"ו שאין מערבין בפרוסה היינו בשבת ראשון. והסכמת האחרונים דאין לסמוך על עירוב שנתמעט ונהגו לעשות אחר שלם עיין. ט"ז ומ"א:
ג סָעִיף ה טוב יותר. וכתב הט"ז ולענד"נ דיותר טוב לערב כל ע"ש דרוב פעמים שהמצה של העירוב מתקלקלת ומתעפשת מאורך הזמן ואינו ראוי לאכילה כלל והוה כלה לגמרי ועוד יש מנהג בקצת קהילות שבע"ש הגדול הולך השמש מבית לבית ונותן לכל אחד קצת ממצת העירוב וזהו איסור דהרי באותה שבת אין שם עירוב כלל ואולי נתפשט המנהג שהיה השמש משייר בבה"כ מן העירוב חתיכה קטנה דסוף עירוב הוא וטועים בזה שמחלקו כולו. ע"כ טוב עכ"פ לערב אותו שבת משלו ולזכות לכל הקהלה והרוצה לעשות עצהי"ט לערב משלו בכל ערב שבת ויזכה ע"י אחר ובזה לא חיישינן לקלקול העירוב של בה"כ ולא יברך כיון שיש בבה"כ מצת העירוב והברכות אינן מעכבות עכ"ל ע"ש:
א סָעִיף ב צריך כו' דשמא לא ניחא להם. אע"ג דקי"ל דבית הפתוח לב' חצרות אם ירצה מערב עם שתיהן ומותר בשתיהן כדלקמן סי' שע"ח א"כ לא יערב משלו דלמא לא יהיה ניחא ליה ואי משום דניחא ליה יותר לערב עם חצר האחרת מה הפסיד בעירוב זה הא אכתי מצי לערב גם עם חצר האחרת כבר כ' ה"ה פ"ה מהלכות ערובין הטעם דלא נ"ל לערב עם שתיהן שלא להרבות נכנסים ויוצאים תוך ביתו משתי חצרות: ואם הם לחצר א' כצ"ל. דבזה ודאי ניחא ליה דהא ע"כ צריך לערב עם חצר זה דהא אין לו פתח לחצר אחר לכך אם מערב משלו באמת א"צ להודיע אבל אם מערב משל הנוספים צריך להודיען דלדידהו הוי תחלת עירוב ואין מערבים בתחלה שלא מדעת הבעלים כמבואר סי' שס"ז. דאם מערב משלו א"צ להודיע אפי' בבית הפתוח לב' חצרות. וצ"ע למה דהא א"ל דלמא לא ניחא להם כמ"ש ריש ס"ק זה:
ב סָעִיף ג (ס"ק ב) שהם כו' דגרוגרות קטן מזית ועסי' תפ"ו. ר"ל דהא כאן מבואר דג' גרוגרות הם ביצה א'. א"כ גרוגרות הוא שליש ביצה. וסי' תפ"ו דזית הוי חצי ביצה ולקמן סי' תפ"ו הקשה מ"א דבמסכת שבת מבואר דגרוגרות גדול מביצה ע"ש. דהוי שליש ביצה ר"ל גרוגרת הוי שליש ביצה. ע' ב"ח סי' ת"ט כצ"ל:
ג סָעִיף ד (ס"ק ג) נתמעט ואם נשבר העירוב אפי' קודם כו' ר"ל דנשבר קיל מנתמעט והטעם כ' מ"א אח"ז: ובתשובת רמ"מ כו' וטעמו כו' ר"ל דהא נתמעט כשר. וכיון דנתמעט ע"כ נשבר היינו שלם וא"כ נשבר גרע מנתמעט. ובנתמעט מודה לפי טעם זה דכשר אפי' בשאר שבתות: א"נ כל שנשבר כו' ולפי טעם זה נשבר ונתמעט שוין. וגם בנתמעט לא הותר כ"א באותו שבת: והנה הרב"י פסק כו' ובזה דוחה מ"א טעם שני: לכן נ"ל כמהרי"ל. ר"ל כיון שדחה מ"א שני טעמי רמ"מ. א"כ ע"כ לא גרע נשבר מנתמעט. וגם הותר אפי לשאר שבתות ועדיין א"ל דוקא נשבר אחר שנכנס שבת ראשון כמו נתמעט ע"ז כתב דנ"ל כמהרי"ל דנשבר קיל בזה מנתמעט ואפי' נשבר קודם שנכנס שבת א' כשר: שמא יחזור כו' ר"ל דלעיל סי' שס"ו מבואר הטעם דאין מערבים בפרוסה משום איבה דזה יתן פרוסה וזה שלימה אולם כאן דנשבר העירוב הא כל העירוב של כל בני החצר הם פרוסות ומאי איבה איכ' אעפ"כ היה ראוי לאסור כמ"ש מ"א סי' שס"ו ס"ק י"א דגזרינן שמא יחזור הדבר לקלקולו שזה יתן פרוסה וזה שלימה ע"ז כתב מ"א דהכא גם חשש זה ליכא כיון דבשעת הנחה היה שלם: ומ"מ נ"ל דאם לא נשאר כו' ר"ל אף ע"ג דבנשבר מיקל כמהרי"ל מ"מ בנתמעט אפי' הוא שלם מחמיר בזמן הזה: שלא לשכח כו' וכדתנן דף פ' ע"ב אמר ר"י בד"א בתחלת עירוב אבל בשירי עירוב אפי' כל שהוא ולא אמרו לערב בחצרות אלא כדי שלא לשכח מן התינוקות ופירש"י ולא אמרו לערב בחצירות לאחר שנשתתפו (ר"ל דהא קי"ל סומכים על שיתוף במקום עירוב) אלא שלא לשכח עירובי חצרות מן התינוקת (שהם לא ידעי מהשיתוף כיון שאינו נעשה בחצרם) הלכך מקילינן ביה עכ"ל הרי דמה"ט שיר' עירוב כ"ש כיון דבלא"ה יש שיתוף והעירוב אינו כ"א שלא לשכח. אבל לדידן פסול כיון דאנו אין לנו כ"א שיתוף ולא ערובי חצרות כלל כמ"ש רמ"א לעיל סי' שס"ו ס"ג ולקמן סי' שפ"ז א"כ השיתוף הוא מצד הדין ולכן אין להקל בשיורי יותר מבתחלה אלא שבספר חמד משה הקשה דלמה סמך מ"א יותר על דברי רש"י מ"ש בדף פ' כנ"ל ממ"ש רש"י דף מ"ו ע"ב על משנה הנ"ל שלא לשכח ערובי תחומין מן התינוקות והסכים ר"י בעל התוס' לפי' זה והבין בספר הנ"ל דלפ"ז מאי דקתני במתני' ולא אמרו לערב כו' אינו טעם על מ"ש ר"י תחלה שירי עירוב כ"ש וא"כ גם לדידן יש להקל בשירי עירוב אך לענ"ד מ"א לא הבין כן דהתוס' כתבו שם דלפ"ז מאי דקתני ולא אמרו לערב החצרות היינו שתופי מבואות וקרי ליה כן בכמה מקומות והוי קשיא למ"א למה לולי כדי שלא לשכח לא היה צריך שיתוף מבוי ואמאי הא הטעם דלא ליתי' לאחלופי בר"ה דכל חצר נגד המבוי נראה כרה"י שאינו שייך רק לבני חצר אחד והמבוי שייכה לכל החצרות נראה לגבייהו כרשות הרבים ואתי להוציא מרשות היחיד לרשות הרבים לכך בעינן שיתוף לכן ס"ל למ"א דגם לפירש"י בדף מ"ו הפי' כן ניהו דקאי אשיתוף כמ"ש התוס' דכל הפרק מיירי בשתופי מבואות וא"כ גם רישא שיורי עירוב כ"ש מיירי בשיתוף ועל זה קאי ולא אמרו לערב היינו לשיתוף כו' והוא ג"כ טעם דשיורי שיתוף כ"ש משום דמצד הדין א"צ לשיתוף דקי"ל סומכים על עירוב במקום שיתוף דהיינו אם כל החצרות פתוחות זו לזו ועירבו כל החצרות יחד תו אין צריך שיתוף אלא דאעפ"כ משתתפים במבוי שיהיה לתינוקת היכר לערובי תחומין (וזה דלא כמהרש"א בדף מ"ו) ולכן מקילינן בשיורי שיתוף בכ"ש וא"כ אכתי א"ש מ"ש מ"א דלדידן דל"ל רק שיתוף גרידא אין להקל בנתמעט: ואפשר שזה טעמו של רמ"מ כו' ר"ל דגם רמ"מ מודה דבזמן הש"ס היה נשבר כשר דל"ש שמא יחזור הדבר לקלקולו אלא דמ"מ ס"ל דלא עדיף מנתמעט דלא כמהרי"ל כיון שנשתנה עתה ממה שהיה תחלה שלם אלא דאעפ"כ בזמן הש"ס שלא היו צריכים לערב כ"א שלא לשכח כו' היו מקילים בנשבר כמו בנתמעט אבל עכשיו דאין לנו רק שיתוף והוי מצד הדין א"כ כמו בנתמעט פסול בזמן הזה כמ"ש מ"א ה"ה נשבר: מיהו שם משמע שטעמו כו' ר"ל הוא בעצמו לא נתן טעם זה אלא משום שמא יחזור כו' א"כ משמע לדידיה אפי' בזמן הש"ס היה פסול וזה כבר דחה מ"א לעיל:
א סָעִיף א ס"א ואפי' מערב. כ"מ ממ"ש למטה: ואם בא כו' אם כו' ואם לא כלה כו'. גמ' שם: אם מערב כו'. שם ע"א בגמ' אם משלו כו': אע"פ. כנ"ל:
ב סָעִיף ג ס"ג שהם מששה ביצים. שם פ"ב ב' כר"י ב"ב מדאמרינן שם פ"ג א' אר"ח כו' אבל חכ"א כו': וי"א שהם. כשיטת רש"י שפסק כר"ש שם מדאמרינן בכל דוכתא כביצה לטמא טומאת אוכלין וע' רש"י שם ד' א' ד"ה פרס וכמ"ש תוס' שם פ' ב' ד"ה אגב וט"ס כאן וצ"ל ב' שלישין מח' ביצים וע' בתוס' וגמ' שם אבל בת"ה פ' כהרמב"ם ע"ש ק' ב' וע' מ"ש בסי' תפ"ו ס"א בארוכה:
ג סָעִיף ד ס"ד אחר שנכנס. דקודם שבת ראשונה עדיין תחילת עירוב וכ"ה בירושלמי שם ספ"ז אזוב שהזה בו פ"א כשר מכאן ואילך שיריים אוף הכי כן:
ד סָעִיף ה ס"ה אם נתעפש פסחים ט"ו ב' וע"ש: ולכן כו' ויכול. נלמד מס"ד: מיהו אם. ברכות ל"ט ב' שבת קי"ז ב':
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.