Shulchan Aruch, Orach Chayim 387 — שולחן ערוך, אורח חיים שפז
א הַמִּשְׁתַּתְּפִין בְּמָבוֹי צְרִיכִים לְעָרֵב בַּחֲצֵרוֹת כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשְׁכְּחוּ הַתִּינוֹקוֹת תּוֹרַת עֵרוּב, שֶׁהֲרֵי אֵין הַתִּינוֹקוֹת מַכִּירִים מַה נַּעֲשֶׂה בַּמָּבוֹי. לְפִיכָךְ אִם נִשְׁתַּתְּפוּ בְּמָבוֹי בְּפַת, סוֹמְכִין עָלָיו וְאֵין צְרִיכִין לְעָרֵב בַּחֲצֵרוֹת שֶׁהֲרֵי הַתִּינוֹקוֹת מַכִּירִים בְּפַת. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאִם לֹא עֵרְבָה כָּל חָצֵר לְעַצְמָהּ, אֵין סוֹמְכִין עַל הַשִּׁתּוּף; אֲבָל כְּשֶׁכָּל חָצֵר עֵרְבָה לְעַצְמָהּ, וְאַחַר כָּךְ נִשְׁתַּתְּפוּ בַּמָּבוֹי וְלֹא עֵרְבוּ דֶּרֶךְ פְּתָחִים שֶׁבֵּינֵיהֶם, מֻתָּרִים לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בַּחֲצֵרוֹת שֶׁבַּמָּבוֹי דֶּרֶךְ פְּתָחִים שֶׁבֵּינֵיהֶם, שֶׁסוֹמְכִים עַל שִׁתּוּף בִּמְקוֹם עֵרוּב. וְאִם עֵרְבוּ דֶּרֶךְ פְּתָחִים שֶׁבֵּינֵיהֶם וְלֹא נִשְׁתַּתְּפוּ בַּמָּבוֹי, מֻתָּרוֹת לְהִשְׁתַּמֵּשׁ הַחֲצֵרוֹת בַּמָּבוֹי, שֶׁסוֹמְכִים עַל עֵרוּב שֶׁעֵרְבוּ הַחֲצֵרוֹת דֶּרֶךְ פְּתָחִים בִּמְקוֹם שִׁתּוּף. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּסוֹמְכִין אַשִּׁתּוּף בִּמְקוֹם עֵרוּב אֲפִלּוּ לֹא נִשְׁתַּתְּפוּ אֶלָּא בְּיַיִן, וְכֵן סוֹמְכִין אָעֵרוּב בִּמְקוֹם שִׁתּוּף (הָרֹא"שׁ וְהַמָּרְדְּכַי פ' הַדָּר וְטוּר). וּלְעֵיל, סי' שס"ו (ס"ז בהג"ה), כָּתַבְתִּי דְּאָנוּ נוֹהֲגִין לְכַתְּחִלָּה שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת רַק שִׁתּוּף אֶחָד בְּקֶמַח; וְנִרְאֶה לִי הַטַּעַם כִּי עֵרוּב שֶׁלָּנוּ שֶׁכָּל אֶחָד מִבְּנֵי הֶחָצֵר נוֹתֵן לַשִּׁתּוּף, הָוֵי כְּעֵרוּב וְשִׁתּוּף בְּיַחַד, וּלְכַתְּחִלָּה אֵין לַעֲשׂוֹת יוֹתֵר. וְהָא שֶׁהִצְרִיכוּ שִׁתּוּף וְעֵרוּב, הַיְנוּ בִּזְמַן הַגְּמָרָא שֶׁבְּנֵי הֶחָצֵר לֹא נָתְנוּ לְשִׁתּוּף, רַק הֶחָצֵר עֵרְבוּ בְּיַחַד וְאֶחָד מִבְּנֵי הֶחָצֵר נוֹתֵן לַשִּׁתּוּף, אֲבָל בִּכְהַאי גַּוְנָא כֻּלֵּי עָלְמָא אֵין עוֹשִׂין רַק שִׁתּוּף אֶחָד, וְאִי עָבִיד יוֹתֵר וּבֵרַךְ עָלָיו הָוֵי בְּרָכָה לְבַטָּלָה (דִּבְרֵי עַצְמוֹ וּתְשׁוּבַת מַהֲרַ"ם שֶׁהֵבִיא הַבֵּית יוֹסֵף).
מִשְׁנָה בְּרוּרָה Mishnah Berurah
סָעִיף א
א (א) המשתתפין במבוי - ולא מיירי בפת אלא בשאר מיני אוכלין ומשקין: ש"ע סָעִיף א
ב (ב) צריכין לערב בחצרות - היינו החצרות עם הבתים: ש"ע סָעִיף א
ג (ג) כדי וכו' - ר"ל דמדינא לא היו צריכין לערב בחצרות הפתוחות למבוי כלל שהרי מעורבין ומשותפין כבר ממילא ע"י שיתוף שבמבוי אלא כדי וכו': ש"ע סָעִיף א
ד (ד) שהרי אין וכו' - ויאמרו אבותינו לא עירבו: ש"ע סָעִיף א
ה (ה) ואין צריכין לערב בחצרות - כל אחת לעצמה: ש"ע סָעִיף א
ו (ו) שהרי התינוקות מכירים בפת - מתוך שהפת היא חיי האדם לפיכך מכירים בו כשמשתתפים בו [ב"י] ומיירי שהניחו הפת בבית שבחצר והיה פת שלמה ולא פרוסה ואי לא"ה לא מהני: ש"ע סָעִיף א
ז (ז) אין סומכין על השיתוף - ששיתוף המבוי אינו מועיל אלא לחבר כל החצרות עם המבוי יחד אבל לא לחבר הבתים עם החצרות שיהא מותר עי"ז להוציא מן הבית לחצר: ש"ע סָעִיף א
ח (ח) מותרים להשתמש בחצירות שבמבוי - היינו להוציא מחצר לחצר כלים ששבתו בבית והטעם דכשם שהשיתוף מחבר לכל החצרות שיהיה מותר לטלטל מהן למבוי כן מחברן שיהיה מותר לטלטל מזה לזה: ש"ע סָעִיף א
ט (ט) אפילו וכו' ביין - דאע"ג דעירובי חצרות לא מהני בעלמא כ"א בפת הכא מיגו דמהני לענין שיתוף [דמהני אפילו בשאר אוכלין ומשקין] מהני נמי לענין ע"ח: ש"ע סָעִיף א
י (י) וכן סומכין אעירוב וכו' - כבר נזכר זה בדברי המחבר מקודם ואגב גררא חזר וכתבו [מאמר מרדכי]: ש"ע סָעִיף א
יא (יא) ונראה לי הטעם וכו' - אע"ג די"ל דטעם המנהג הוא משום דמקמח אופין פת ופת הלא קי"ל דשיתוף מועיל במקום עירוב י"ל דרצה ליישב המנהג אף לי"א שבדברי המחבר דהיכא שלא עירב כל חצר לעצמה לכו"ע אין סומכין על השתוף במקום עירוב ואנן נהגינן דאין עושין רק שיתוף לבד: ש"ע סָעִיף א
יב (יב) היינו בזמן הגמרא שבני החצר וכו' - הקשה הלבוש א' מי יאמר שבזמן הגמרא לא נתנו כל בני החצר לשיתוף רק אחד מבני החצר ועוד לו יהי שאחד מבני החצר נתן לשיתוף מה בכך הרי הוא מזכהו לכולם והוי כאלו כולם נתנו עי"ש אך העיקר שהעולם סומכין על דעה הראשונה שאפילו לא עירב כל חצר לעצמה אם נשתתפו בפת סומכין עליו וא"צ לערב בחצרות כלל. ויותר טוב לומר בפירוש בשעת הנחת העירוב שמניחו גם לשם שיתוף ובזה יוצא לכולי עלמא כמו שכתב הריטב"א בהדיא: ש"ע סָעִיף א
מָגֵן אַבְרָהָם Magen Avraham
סָעִיף א
א במבוי בפת. ואם נשתתפו ביין אם אין מקפידין בעלמא על פרוסתן סומכין על השיתוף בשבת הראשונ' לבד ואין מתירין דבר זה אלא מדוחק (רמב"ם פ"ה): ש"ע סָעִיף א
ב וי"א דסומכין כו'. וב"ח כ' דכ"ע מודו דסומכין בזה על השיתוף: ש"ע סָעִיף א
אֵשֶׁל אַבְרָהָם — פרי מגדים על המגן אברהם Eshel Avraham — Pri Megadim on the Magen Avraham
סָעִיף א
א במבוי עמ״א משמע דסובר כן להלכה והר״ב וי״א בהג״ה על היין כו׳ אין הלכה כן רק כדעת המחבר ועט״ז מ״ש שם ועב״י בזה. ועמ״ש אי״ה באות ב׳: ש"ע סָעִיף א
ב וי״א עמ״א ציין על וי״א שבהג״ה דכ״ע מודים דשתפו ביין במבוי סומכין עליו במקום עירוב וי״ל דוקא בעירב כל חצר לעצמו וע׳ ע״ש ולכאורה ראוי הציון וי״א בהמחבר ועט״ז וצ״ע: ש"ע סָעִיף א
מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל Machatzit HaShekel
סָעִיף א
א (ס"ק א) במבוי כו' א"מ בעלמא על פרוסתן. ר"ל אם שואל א' מחבירו פרוסה פת נותן לו אף שנשתתפו ביין מ"מ באותו שבת סומכים על שיתוף כיון דהוי קצת שותפים בפת דאי הוי בעי מיניה פת הוי יהיב ליה אע"ג דלא הניח שיתוף בפת והן דברי ירושלמי: ש"ע סָעִיף א
ב (ס"ק ב) וי"א דסומכים כו' מצויין בטעות וצריך לו' בדברי י"א שכתב המחבר שאם עירבה כל חצר לעצמו ולא עירבו דרך פתחים סומכים על השיתוף משמע דלדעה א' גם בהאי גוונא אין סומכים על השיתוף וע"ז כתב הב"ח דאין כאן מחלוקת דגם דעה א' ס"ל דאם עירב כל חצר בעצמו אף שלא ערבו דרך פתחים זה על זה סומכים על השיתוף וכן כתב הט"ז ס"ק א' באריכות: ש"ע סָעִיף א
ט״ז Taz
סָעִיף א
א המשתתפין במבוי כו'. בברייתא אית' מערבין בחצירות ומשתתפין במבוי דברי ר"מ פירש"י במילתא דר"מ אין סומכין על שיתוף במקום עירוב היכא דלא עירבו בני חצר לעצמן שאם יסמכו על זה תורת עירוב תשתכח אבל עירבה כל חצר לעצמה ונשתתפו כולם במבוי אע"פ שלא עירבו חצירות זע"ז שיתוף המבוי מחברן ומטלטלין מזו לזו בין דרך המבוי בין דרך פתחיהן וחכ"א מערבין או משתתפין פליגי בה ר"נ ורבה ח"א בפת כ"ע ל"פ דבחד' סגי כ"פ ביין וח"א ביין כ"ע ל"פ דבעי' תרתי ומסקי' רבי יוחנן אמר נהגו העם כר"מ פירש"י אורויי לא מורינן לכתחלה ואי עביד לא מחינן בהו פי' מהר"מ לכתחל' אין מברכין על כל א' דהוי ברכה לבטלה משמע מפירש"י דבעירבה כל חצר לעצמה אפי' ר"מ מודה דסומכין על השיתוף ולא בעינן עירובי חצירות זה על זה דרך פתחיהן אלא דבלא עירבה כ"א לעצמ' פליגי אי מהני בזה שיתוף המבוי דר"מ ס"ל לא מהני וחכמים סבירא להו מהני והיינו אף אם לא עירבו החצירות זע"ז ולא כל א' לעצמה ומדברי הרמב"ם שמביא ב"י וכת' שנראה מדבריו שאפי' לא עירבה כל חצר לעצמה אם נשתתפו בפת סומכין עליו וא"צ לערב בחצירות שהרי התינוקו' מכירין בפת נראה דס"ל דהלכה כר"מ כמ"ש ב"י בשם המ"מ ובפת דוקא סומכין על השיתוף וזהו הדיעה הראשונה דכאן אלא דכתב ב"י אליבא דרש"י וז"ל דאם לא עירבה כל חצר לעצמה ליכא למ"ד דסומכין על השיתוף אלא בשכל חצר עירבה לעצמה ונשתתפו במבוי ולא עירבו דרך פתחים שביניהם או בלא נשתתפו פליגי ושגגה יוצאה מלפני השליט דדברים אלו שמועיל עירבה לעצמה כ' רש"י אליבא דר"מ שהוא מודה בזה ולא פליג על חכמים רק בלא עירוב חצירו' כלל ובפ' הדר (עירובין דף ע"ג) כתבו התו' בד"ה כל שיתוף במאי דאמרי' בגמ' אם יש פתחים מחצר זו לזו לא מהני שיתוף מבוי וא"ת היכי משכחת לה פלוגתא דר"מ וחכמי' דמערבין ומשתתפין אם לא בחצירות הפתוחות זו לזו ומשמע התם דמהני שיתוף וי"ל דמשכחת לה כשעירבו דרך חלונות כו' פי' דבריהם מדנקט עירוב ש"מ שיש פתחים מחצר לחצר דאם לא כן היאך סומכין על שיתוף במקו' עירוב לחכמים דהא אין שייך עירוב וע"כ הקשו דהא בזה לא מהני שיתוף מבוי וע"ז תירצו דאפשר ביש חלונות דבזה סומכין לחכמים על עירוב במקום שיתוף אבל בסומכין על שיתוף במקום עירוב ל"צ כלל עירוב דרך חלונות להחצירות אלא השיתוף מתיר הכל וכאן כ' הרב בש"ע וי"א שאם לא עירבה כל חצר לעצמה אין סומכין כו' ואזיל לשיטתי' בב"י דבזה כ"ע ל"פ דאין סומכין על השיתוף ובאמת אינו כן ובהא פליגי וקי"ל כחכמים דאפילו בזה מהני דקי"ל כר"י דלא מורינן כר"מ וכ"כ מו"ח ז"ל דטעות אירע כאן לפני ב"י וכך הם דברי הטור בסימן שפ"ז דאם שיתפו במבוי א"צ עירוב דמשמע כלל לא בחצירות והיינו כחכמים וגם הרמב"ם ס"ל כן לדינא דשיתוף בפת מועיל אפי' אי לא עירב כלל בחצירות רק שהוא פוסק כר"מ כמ"ש הב"י בשם המ"מ וביין ס"ל דלא מהני דבהא פליגי דפסק כמ"ד ביין פליגי ובפת כ"ע ס"ל דסגי בחדא והטור פוסק כר' יוחנן דהיינו כחכמים קי"ל ביין פליגי ואפילו ביין מהני כמ"ש בסימן שפ"ז וא"כ האי י"א שכתב הש"ע הוא יש מאין כי אינו בשום דיעה: ש"ע סָעִיף א
ב ונ"ל הטעם כו'. תמהתי למה לא אמר טעם בזה כיון דאנן בפת ערבינן ובפת קי"ל דלכ"ע סגי להו בחדא ע"כ א"צ רק חד לעירוב ולשיתוף: ש"ע סָעִיף א
מִשְׁבְּצוֹת זָהָב — פרי מגדים על הט״ז Mishbetzot Zahav — Pri Megadim on the Taz
סָעִיף א
א המשתתפין עט״ז עב״ח והיינו כדיעה א׳ דפת במבוי א״צ עירוב כלל אף כל חצר לעצמה ודי בזה וכ״ש אנן שגובין קמח מכ״א הוי שיתוף ועירוב ביחד עמ״ש אי״ה באות ב׳. ודיעבד אם שיתפו רק ביין וכדומה לא בפת ולא עירבו כל חצר לעצמה עיין עולת שבת בזה: ש"ע סָעִיף א
ב ונ״ל הטעם עט״ז וכ״כ הלבוש אע״ג דטעם הר״ב יותר נכון לצאת אף ידי השנייה הלבוש הקשה אטעם הר״ב יע״ש וי״ל והנה עירוב שלנו במקום עירוב כל חצר לעצמה ובמקום עירוב חצירות זו לזו ושיתוף מחצר למבוי דהיינו לטלטל ברחוב העיר מבתים במקום שמוקף חומה או צורת הפתח כנהוג ואע״ג דעירובי חצירות בעי דוקא בבית דירה הואיל ומהני האי לשיתוף דלא בעי בית דירה מהני במקום עירוב נמי הא לא״ה באמת לאו כלום עשו״ת ח״צ קי״א ביארתיו בשס״ו ושס״ח. ובעינן שיהא מונח העירוב במקום שיוכל ליטלו משם עט״ז שס״ו ג׳ וכ״כ הפרישה ושו״ת ח״צ ז״ל ומבואר הוא. ואם נפסק העירוב צ״ה סביב העיר בשבת צ״ע אם לטלטל בבתי העיר דא״א ליקח העירוב מבהכ״נ ולומר הותרה הותרה כה״ג עכ״פ בבתי העיר בתוך הבתים מחדר לחדר לטלטל ול״ד לשמ״ו דמניח לכתחלה במקום שא״א ליטול ובטל תקנת העירוב ועט״ז שצ״ד ג׳ לא משמע כן וצ״ע ועסי׳ שע״ד ס״ב ושס״ה במ״א אות ט״ו בזה. ואם העירוב מונח במקום שיש מת ב״מ וא״א לכהן לילך וליקח משם ושם א״א לו ג״כ להיות אפשר גרע יותר מנפסק העירוב צ״ה ואפשר מש״ה מניחין בבה״כ שרגילות להיות במקום שהכהנים רשאים לילך שם ובלבוש נתן טעם לפרסם הדבר העירוב והיינו שידעו הכל גם התינוקו׳: ובעיר שיש ירידים כמו כאן פראנקפורט דאדר שבאים ממקום אחר יהודים וא״ה ורגיל לבוא אוסר מיד לי״א עמ״א ש״ע אות י״ב גם בחצר של עכו״ם מתאכסנים הרבה יהודים אורחים אוסרין זע״ז מיד ראוי לומר בע״פ ולכל מי שיתוסף בעיר הזאת לזכות אותם כמ״ש הט״ז שס״ח ד׳ כבסי׳ שס״ו ס״ט כדיעה א׳. ושכירות רשות מן בעל החצר אינו יהודי עסי׳ שצ״א במ״א ב׳ וט״ז ג׳ וא״כ לדידן שסומכין על היתר ששוכרין משר העיר ומשכירו ולקיטו של המלך יר״ה שיש לו רשות בכל בתי העיר ואף לוקחין משקים שבת מבתי א״י א״כ השכירות ההיא מהני נמי להאורחים ישראלים המתאכסנים שם. מה אמרת שמתאכסנים שם גם א״י ממקומות אחרים מ״מ הכל נכלל במה ששכרו רשות מהשר העיר אף רשות הבתים הואיל ויש לו רשות להעמיד שם אנשי מלחמה ועשו״ת ח״צ סי׳ ו׳ מ״ש הריב״ש בתי עכו״ם י״ל שאין שכירות מהשר מועיל י״ל היינו בדרים ישראלים שם או ביריד צריך שכירות מא״י של בעל החצר אף למאן דיסבור כן י״ל דמהני מבעל החצר אף נגד אורחים א״י דומיא דסי׳ שפ״ב דבעל החצר כו׳ יע״ש ואי״ה בשצ״א יבואר עוד: ש"ע סָעִיף א
בִּיאוּר הַגְרָ״א Be’ur HaGra
סָעִיף א
א ס"א המשתתפין. כר"מ שפ' שם כוותיה וסתם מתני' ע"ג כוותיה וז"ש כדי שלא כו' שהוא דברי ר"מ דחכמים לא ס"ל האי סברא אפי' למ"ד ביין כ"ע ל"פ וביין דא"כ היה יכול למוקמי מתני' כחכמים וביין: לפיכך. וכמ"ד בפת דכ"ע ל"פ מדאמר רבה ס"ז ב' נסמוך אשיתוף וע"ש תוס' ד"ה נסמוך: שהרי התינוקות. זו היא פי' הרמב"ם על כ"ע ל"פ דבחדא וע"כ צ"ל כן דהא טעמא דר"מ שלא לשכח כמש"ש ע"ג וטעמא מאי כו' ולפרש"י מה לי פת או יין: וי"א. ג"כ כר"מ וכשיטת הרמב"ם וכ' כן ב"י לפרש"י ד"ה מערבין כו' דכת' שם דלר"מ אע"פ שעירבו הבתים והחצירות יחד צריכין לשתף במבוי ופן אם שיתפו במבוי לבד צריכין לערב הבתים אבל החצירות יחד א"צ וכ"ז כ' לר"מ אבל לרבנן או מערבין הבתים והחצירות יחד או משתתפין במבוי לבד ובפת ר"מ מודה וא"כ צ"ע ועט"ז: וי"א. כחכמים: ונ"ל. עט"ז: ש"ע סָעִיף א
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain. Pri Megadim (Eshel Avraham, Mishbetzot Zahav): Warsaw 1877 edition. באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org (GNU FDL 1.3)