א אָסְרוּ חֲכָמִים לְטַלְטֵל מִן הַחֲצֵרוֹת לַמָּבוֹי, וְהִתִּירוּהוּ עַל יְדֵי שִׁתּוּף שֶׁגּוֹבִין פַּת אוֹ דָּבָר אַחֵר מִמִּינֵי מַאֲכָל מִכָּל חָצֵר וְחָצֵר וְנוֹתְנִים אוֹתוֹ בְּאֶחָד מִן הַחֲצֵרוֹת וְאָנוּ רוֹאִים כְּאִלּוּ פָּתוּחַ כָּל הַמָּבוֹי לְאוֹתוֹ חָצֵר. וּמִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא לְשַׁתֵּף הַחֲצֵרוֹת, יְכוֹלִים לִתְּנוֹ בַּאֲוִיר הֶחָצֵר אוֹ בְּבַיִת שֶׁאֵין לוֹ אַרְבַּע עַל אַרְבַּע. וְאֵינוֹ צָרִיךְ לִתְּנוֹ בַּבַּיִת, רַק שֶׁיִּהְיֶה בְּמָקוֹם הַמִּשְׁתַּמֵּר הִילְכָּךְ אֵין נוֹתְנִים אוֹתוֹ בַּאֲוִיר הַמָּבוֹי. וְעַיֵּן לְעֵיל סי' שס"ו.
ב יִשְׂרָאֵלִים שֶׁדָּרִים בְּג' מְקוֹמוֹת חֲלוּקִים, וְדַלְתוֹת כָּל אֶחָד מֵהַמְּקוֹמוֹת נְעוּלִים בַּלַּיְלָה, וְהַשַּׁמָּשׁ גּוֹבֶה קֶמַח מִכֻּלָּם, אֵינוֹ מוֹעִיל לָהֶם לְהִשְׁתַּתֵּף, שֶׁשִּׁתּוּף מָבוֹי צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה מוּנָח בֶּחָצֵר שֶׁבַּמָּבוֹי, וְאֵלּוּ שֶׁנִּבְדָּלִים זֶה מִזֶּה וּרְחוֹקִים אֵין שִׁתּוּפָן אֶחָד וְאֵין מְבוֹאֵיהֶן כְּאֶחָד. הַגָּה: וְאִם עֵרְבוּ בְּמָקוֹם אֶחָד, אֵין הָאֲחֵרִים שֶׁלֹּא עֵרְבוּ אוֹסְרִים עֲלֵיהֶם הוֹאִיל וְאֵין לָהֶם דְּרִיסַת הָרֶגֶל זֶה עַל זֶה, כִּי אֵין כָּל הָעִיר חֲשׁוּבָה כְּמָבוֹי אֶחָד אַף עַל פִּי שֶׁיּוֹשְׁבִין בְּהֶקֵּף חוֹמָה אַחַת. (בֵּית יוֹסֵף סי' שצ"ב בְּשֵׁם חֲזֵה הַתְּנוּפָה).
ג כְּכָל מִשְׁפְּטֵי עֵרוּבֵי חֲצֵרוֹת וְשִׁעוּרוֹ, וְשֶׁאִשְׁתּוֹ מְעָרֶבֶת בִּשְׁבִילוֹ, וְשֶׁמְּעָרְבִין שֶׁלֹּא לְדַעְתּוֹ אִם אֵין הַבַּיִת פָּתוּחַ אֶלָּא לְחָצֵר אַחַת, וְשֶׁקָּטָן יָכוֹל לִגְבּוֹתוֹ, וְשֶׁיָּכוֹל אֶחָד לְזַכּוֹת לְכֻלָּם וְשֶׁאִם הָיוּ שֻׁתָּפִין אֵינוֹ צָרִיךְ לְעָרֵב, כָּךְ דִּינֵי שִׁתּוּף. הַגָּה: וַאֲפִלּוּ הָיָה מְשֻׁתָּף עִם שְׁכֵנָיו בַּסְּחוֹרָה, לָזֶה בַּיַּיִן וְלָזֶה בַּשֶּׁמֶן, אֵין צָרִיךְ לְהִשְׁתַּתֵּף; וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה בִּכְלִי אֶחָד (טוּר סי' שס"ו).
ד מִשְׁתַּתְּפִין בְּכָל מִינֵי מַאֲכָל, וַאֲפִלּוּ ד' וְה' מִינֵי מַאֲכָל מִצְטָרְפִין לִמְזוֹן שְׁתֵּי סְעֻדּוֹת.
ה בְּכָל מִינֵי מַאֲכָל מִשְׁתַּתְּפִין, חוּץ מִגּוּדְגְּדָנִיּוֹת שֶׁהֻקְשׁוּ לְזֶרַע, וְתַבְלִין וּפוֹלִין יְבֵשִׁים, וְלֹא בְּעָלֵי בְּצָלִים שֶׁלֹּא גָּדְלוּ אֹרֶךְ זֶרֶת, וְלֹא בִּכְמֵהִין וּפִטְרִיּוֹת, וְלֹא בְּכַפְנִיּוֹת, וְלֹא בַּעֲדָשִׁים, וְלֹא בְּחִטִּים וּשְׂעוֹרִים, וְלֹא בְּיֶרֶק שֶׁהוּא בָּשִׁיל וְלֹא בָּשִׁיל, וְלֹא בְּמַיִם לְבַדָּם וְלֹא בְּמֶלַח לְבַדּוֹ, אֲבָל אִם עֵרְבָם יַחַד מִשְׁתַּתְּפִין בָּהֶם. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּדַוְקָא כְּשֶׁנָּתַן לְתוֹכָן שֶׁמֶן. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁמְּעָרְבִין בְּתַבְלִין.
ו כָּל דָּבָר שֶׁרְגִילִים לְלַפֵּת בּוֹ אֶת הַפַּת, שִׁעוּרוֹ לְלַפֵּת בּוֹ פַּת הַנֶּאֱכָל לִשְׁתֵּי סְעֻדּוֹת. וְכָל שֶׁאֵין מְלַפְּתִין בּוֹ הַפַּת, שִׁעוּרוֹ כְּדֵי לֶאֱכֹל מִמֶּנּוּ ב' סְעֻדּוֹת. וּבָשָׂר חַי לֹא הָוֵי לִפְתָּן וְצָרִיךְ כְּדֵי שֶׁיֹּאכַל מִמֶּנּוּ ב' סְעֻדּוֹת. אֲבָל צְלִי הָוֵי לִפְתָּן, וְשִׁעוּרוֹ לְלַפֵּת בּוֹ ב' סְעֻדּוֹת. חֹמֶץ הָוֵי לִפְתָּן. וְכֵן יַיִן מְבֻשָּׁל. אֲבָל יַיִן חַי, לֹא הָוֵי לִפְתָּן וְשִׁעוּרוֹ שְׁתֵּי רְבִיעִיּוֹת; וְכֵן שִׁעוּר שְׁאָר מַשְׁקִים.
ז מִשְׁתַּתְּפִין בִּשְׁנֵי בֵּיצִים, אֲפִלּוּ חַיִּים, בִּשְׁנֵי רִמּוֹנִים, בַּחֲמִשָּׁה אֲפַרְסֵקִים, בְּלִטְרָא יָרָק בֵּין חַי בֵּין מְבֻשָּׁל, בְּפוֹלִים לַחִים מְלֹא הַיָּד, בְּתַפּוּחֵי יַעַר מְלֹא הַקַּב.
ח מִשְׁתַּתְּפִין אֲפִלּוּ בְּאֹכֶל שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לוֹ אִם רָאוּי לְשׁוּם אָדָם, כְּגוֹן לְנָזִיר בְּיַיִן, וּלְיִשְׂרָאֵל בִּתְרוּמָה. וְכֵן הַנּוֹדֵר מֵאֹכֶל זֶה אוֹ נִשְׁבָּע שֶׁלֹּא יֹאכְלֶנּוּ, מִשְׁתַּתֵּף בּוֹ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּהַיְנוּ דַּוְקָא כְּשֶׁנָּדַר אוֹ נִשְׁבַּע שֶׁלֹּא יֹאכְלֶנּוּ אֲבָל אִם נָדַר אוֹ נִשְׁבַּע שֶׁלֹּא יֵהָנֶה מִמֶּנּוּ, אֵין מִשְׁתַּתְּפִין לוֹ בָּהּ. וְאִם אָמַר קוֹנָם הֲנָאָתוֹ אוֹ אֲכִילָתוֹ עָלַי, לְכֻלֵּי עָלְמָא אֵין מִשְׁתַּתֵּף בָּהּ. (טוּר).
ט אָמַר עַל כִּכָּר הַיּוֹם חֹל וּלְמָחָר קֹדֶשׁ אוֹ קוֹנָם, מִשְׁתַּתְּפִין לוֹ בָּהּ, שֶׁבֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת עֲדַיִן לֹא נִתְקַדְּשָׁה וַדַּאי וּרְאוּיָה הָיְתָה מִבְּעוֹד יוֹם. אֲבָל אִם אָמַר הַיּוֹם קוֹנָם וּלְמָחָר חֹל, אֵין מִשְׁתַּתְּפִין לוֹ בָּהּ שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה עַד שֶׁתֶּחְשַׁךְ. חָצֵר הַפָּתוּחַ לִשְׁנֵי מְבוֹאוֹת וְשִׁתֵּף עִם כָּל אֶחָד מֵהֶם, מֻתָּר עִם כָּל אֶחָד (מֵהֶם) לְטַלְטֵל מִמֶּנּוּ לְחָצֵר וּמֵחָצֵר לְתוֹכוֹ, וְאָסוּר לְטַלְטֵל כֵּלִים שֶׁשָּׁבְתוּ בְּמָבוֹי זֶה לַמָּבוֹי הָאַחֵר דֶּרֶךְ הֶחָצֵר. וְאִם לֹא שִׁתֵּף עִם שׁוּם אֶחָד מֵהֶם, אִם הוּא רָגִיל עִם שְׁנֵיהֶם לָצֵאת וְלָבֹא בְּחֹל דֶּרֶךְ עֲלֵיהֶם, אוֹסֵר עַל שְׁנֵיהֶם. וְאִם הוּא רָגִיל עִם הָאֶחָד, וְעִם הַשֵּׁנִי אֵינוֹ רָגִיל, אוֹתוֹ שֶׁרָגִיל אוֹסֵר, וְשֶׁאֵינוֹ רָגִיל אֵינוֹ אוֹסֵר. וְאִם שִׁתֵּף עִם אוֹתוֹ שֶׁאֵינוֹ רָגִיל, הֻתַּר הָרָגִיל לְעַצְמוֹ אִם שִׁתְּפוּ בֵּינֵיהֶם. וְכֵן אִם הָיָה רָגִיל עִם שְׁנֵיהֶם וְשִׁתֵּף עִם אֶחָד מֵהֶם, מֻתָּר הַשֵּׁנִי שֶׁהֲרֵי סִלֵּק עַצְמוֹ מִמֶּנּוּ. וְאִם הַמָּבוֹי שֶׁרָגִיל בּוֹ שִׁתְּפוּ בֵּינֵיהֶם וְאוֹתוֹ שֶׁאֵינוֹ רָגִיל לֹא שִׁתְּפוּ, וְהוּא לֹא שִׁתֵּף לֹא עִם זֶה וְלֹא עִם זֶה, דּוֹחִים אוֹתוֹ אֵצֶל שֶׁאֵינוֹ רָגִיל וְיִסְתַּלֵּק מֵאוֹתוֹ שֶׁרָגִיל, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא מֻתָּר כֵּיוָן שֶׁהוּא אֵינוֹ מַפְסִיד בַּדָּבָר שֶׁהֲרֵי לֹא שִׁתֵּף עִמָּהֶם, וְיֵשׁ רֶיוַח לַאֲחֵרִים שֶׁעַל יְדֵי זֶה יִהְיוּ מֻתָּרִים, כּוֹפִין אוֹתוֹ עַל מִדַּת סְדוֹם.
א סָעִיף א (א) מן החצרות למבוי - מפני שהמבוי חשיב רשות משותפת כנגד החצרות שאינם מיוחדים רק לאנשי אותו החצר וגזרו אטו מר"ה לרה"י:
ב סָעִיף א (ב) והתירוהו ע"י שיתוף - שכשם שעירובי חצרות מערב כל בתי החצר יחד וכדלעיל ריש סי' שס"ו כך שיתופי מבואות משתף כל חצרי המבוי יחד ונעשים כחצר אחד:
ג סָעִיף א (ג) שגובין פת או דבר אחר - ואף דלענין עירובי חצרות בעינן דוקא פת כדלעיל בסי' שס"ו שאני התם דעירוב משום דירה הוא לערב דירתן לעשותן אחת ודירתו של אדם אינו נמשך אלא אחר פתו משא"כ שיתופי מבואות דאינו אלא לשתף רשות החצרות שבמבוי לא רשות הבתים וחצר לאו בית דירה הוא הלכך סגי בכל דבר מאכל ומזה הטעם נמי סגי כשנותנים אותו באויר החצר:
ד סָעִיף א (ד) או בבית שאין בו וכו' - דאפילו אם נימא כיון דלא חשיב בית הקיפו וקירויו כמו שאינו עכ"פ לא גרע מאויר שבחצר:
ה סָעִיף א (ה) במקום המשתמר - וחצר מקרי מקום המשתמר [גמרא]:
ו סָעִיף א (ו) וע"ל סי' שס"ו - ס"ג לענין עירובי חצרות דשם בעינן דוקא שיניחנו בבית דירה:
ז סָעִיף ב (ז) בשלשה מקומות חלוקין - ר"ל בשלשה מבואות שרחוקין זה מזה ומפסיק ביניהם מקום האסור בטלטול מפני שדרים שם עכו"ם ולא שכרו מהם רשותם:
ח סָעִיף ב (ח) אינו מועיל להם להשתתף - יחד אלא צריכין לערב בכל מקום ומקום בפני עצמו:
ט סָעִיף ב (ט) בחצר שבמבוי - ר"ל באותו מבוי שנשתתפו בו כדי שכל אחד ואחד יוכל להביא העירוב אצלו וכאן הרי אסורין לטלטל העירוב ולהביאו אצלן א"כ אין שיתופן כאחד. ולפי זה הא דכתב המחבר ודלתות וכו' נעולין בלילה לאו דוקא דאפי' בפתוחין נמי כיון שמפסיק ביניהם מקום האסור שאין יכולין להביאו אצלו וכנ"ל בודאי לא מהני שיתופן [ודין זה מועתק מתשו' הרשב"א ואפשר דעובדא הוי התם כן בנעולין] ובספר בית מאיר יישב הדברים כפשוטן דאפי' באין מפסיק ביניהם מקום האסור בטלטול כגן ששכרו הרשויות מן העכו"ם שדר באמצע ותיקנו המבואות כדין אעפ"כ אם הם רחוקין זה מזה ודלתותיהן נעולות בלילה אין יכולין להשתתף יחד דהשיתוף הוא כדי לחברן ביחד וכאן שהוא בריחוק מקום וגם הדלתות נעולות אין יכולין להתחבר ביחד ולא מיקרי שיתוף. ומסיים שם בס' בית מאיר דמסתברא דכל זה הוא דוקא אם אין להם רשות לפתוח הדלתות בלילה (מטעם המלכות וכדומה) אבל אם הרשות בידם לפתוח בכל שעה שירצו אין מתקלקל השיתוף ע"י הנעילה:
י סָעִיף ב (י) ואם עירבו במקום אחד - ר"ל שנשתתפו וקאי על דברי המחבר שהיו הישראלים במקומות חלוקים [אך זה לא מיירי לגמרי בגווני הנ"ל בשהיו הדלתות נעולות או אפי' בצורת הפתח ביניהם דאם כן על ידי זה בודאי נתחלק רשותם ואפי' היה להם דריסת הרגל עליהם ג"כ אין יכולין לאסור עליהם כדלקמן בסי' שצ"ב ס"ו אלא מיירי שלא תיקנו המבואות רק בלחי וקורה]:
יא סָעִיף ב (יא) ואין להם דריסת הרגל - פי' אע"ג שיש להם רשות לעבור דרך שם מ"מ הואיל שיש להם דרך אחר לצאת כופין אותן לעבור דרך שם כמ"ש סי' שצ"ב ס"ו (מג"א). ועיין בס' בית מאיר בסי' שצ"ב מ"ש בזה:
יב סָעִיף ב (יב) כמבוי אחד - דאילו במבוי אחד כשרוצים קצת מן הדיורין להשתתף בפני עצמם צריכין להתחלק מן השאר בצוה"פ או עכ"פ בשני פסין כמ"ש בסי' שס"ג ס' ל"א:
יג סָעִיף ב (יג) בהיקף חומה אחת - וצ"ע דהא קיימ"ל בסי' שס"ג סכ"ו (עיי"ש במג"א) דהיכי דמוקפת חומה נחשבת כחצר של רבים וצריך כל מבוי להתחלק בצוה"פ או עכ"פ בשני פסין ולא סגי בלחי וקורה:
יד סָעִיף ג (יד) ככל משפטי וכו' - המבואר בסימן שס"ו ושיעורו מבואר בסי' שס"ח ס"ג ושאשתו מערבת בשבילו בסימן שס"ז ושמערבין שלא לדעתו ג"כ שם ושקטן יכול לגבותו בסימן שס"ו ס"ג ושאחד יכול לזכות לכולם שם ס"ט ושאם היו שותפין א"צ לערב שם סי"א בהג"ה:
טו סָעִיף ג (טו) לזה ביין ולזה בשמן - ר"ל אע"פ שהן שני מיני משקה אפ"ה כיון שהם בכלי אחד נקרא שיתוף אע"פ שלא הונחו שם לשם שיתוף:
טז סָעִיף ג (טז) בכלי אחד - ר"ל סחורה של כל השלשה שותפין אבל בשני כלים אפילו אם היה שותפות כולם במין אחד יין או שמן וכה"ג ג"כ לא מהני ואף דלעיל בסימן שס"ו ס"ד מבואר דלפעמים מותר אפילו בשני כלים עי"ש התם שאני שנשתתפו מעיקרא לשם שיתוף מבואות אבל הכא דלאו לשם שיתוף הונח שם אלא לסחורה בכלי אחד אין בשני כלים לא. ודע דהרמ"א נמשך בזה אחר דעת הטור אבל רוב הפוסקים חולקים על זה ודעתם דביין ושמן שהם שני מינים שאין ראויין להתערב יחד אפילו כשהיו מעורבין בכלי אחד ג"כ אין סומכין עליהן לענין שיתוף ועיין בבה"ל:
יז סָעִיף ד (יז) למזון שתי סעודות - שהוא שיעור הראוי אף לאלף בני אדם וכמו שכתוב למעלה בסימן שס"ח ס"ג:
יח סָעִיף ה (יח) שהוקשו לזרע - ר"ל שהוקשו הקלחים כעץ שכבר צמח בהם זרע וקשים לאכילה:
יט סָעִיף ה (יט) ותבלין - דלאו בני אכילה נינהו:
כ סָעִיף ה (כ) ופולין יבשים - שאין נאכלין כמות שהן חיין אלא לאחר בישולן ובעינן שיהא ראוי לאוכלו עכשיו:
כא סָעִיף ה (כא) ולא בעלי בצלים וכו' - שקשים הם לאכילה אבל בבצלים גופא מערבין בהן אם יש בהן כדי ללפת מזון שתי סעודות:
כב סָעִיף ה (כב) שלא גדלו וכו' - שבעוד שהן כ"כ קטנים מזיק לאדם ארס שבהן אבל אם כבר גדלו העלין שיעור זרת הרי הם כבצלין עצמן ומערבין בהם כשיש בהם שיעור ללפת בהם מזון ב' סעודות:
כג סָעִיף ה (כג) ולא בכמהין ופטריות - אפילו מבושלים והטעם שאין אדם רגיל לסמוך עליהן לא מחמת סעודה ולא מחמת לפתן ואינן באין אלא באקראי ובביאור הגר"א חולק ע"ז ודעתו דמערבין בכמהין ופטריות מבושלין:
כד סָעִיף ה (כד) ולא בכפניות - הם תמרים רעים שלא בשלו כל צרכן:
כה סָעִיף ה (כה) ולא בעדשים ולא בחטים וכו' - היינו כשהם חיים דלאו בני אכילה נינהו וה"ה אורז ודוחן וקטניות יבשין שאין ראויין לאכול כמות שהן חיין דאין מערבין בהן [אחרונים]. כתב הרשב"א דבקליות מערבין בהן:
כו סָעִיף ה (כו) שהוא בשיל ולא בשיל - שקשין הן לאכילה אבל בשיל לגמרי או חי לגמרי מערבין בהן ודוקא ירקות שדרכן לאכול חיין וכתב המ"א דלפת דידן הוא בכלל הזה:
כז סָעִיף ה (כז) ולא במים לבדם וכו' - דלאו מידי דמזון הוא:
כח סָעִיף ה (כח) אבל וכו' - שראוי ללפת בו הפת [ב"י] וממילא שיעורן שיהיה בהן כדי ללפת בו פת מזון שתי סעודות וכדלקמיה בס"ו:
כט סָעִיף ה (כט) כשנתן לתוכן שמן - ומיירי שבשמן לבדו ליכא שיעור הראוי לעירוב אלא בתערובות המים ומלח ואפ"ה אגב השמן חשיב הכל אוכל להשלים לשיעור. ולדינא נקטינן כדעה ראשונה:
ל סָעִיף ה (ל) שמערבין בתבלין - מפני שראוי לתבל בו את האוכל חשיב הוא לערב בו ושיעורו כחצי רביעית. ואפשר דבשעת הדחק יש לסמוך איש אומרים הזה ומ"מ יש ליזהר מלערב בפלפלין כ"כ הח"א אכן בתשובת חתם סופר חלק או"ח סימן צ"ג דעתו שם דפלפלין הוא בכלל שאר תבלין ושיעור חצי רביעית הוא שני לויט ושלשה רבעי לויט ע"ש:
לא סָעִיף ו (לא) שיעורו ללפת בו וכו' - וסגי בזה ולא בעינן שיהיה כולהו סעודתא מההוא מינא:
לב סָעִיף ו (לב) לא הוי ליפתן - דאין רגילין ללפת בו את הפת:
לג סָעִיף ו (לג) וצריך כדי שיאכל ממנו וכו' - עיין בה"ל:
לד סָעִיף ו (לד) צלי הוי לפתן - ואפילו יש מקומות שאוכלין אותו בלא פת בטלה דעתן אצל כל אדם [מ"א] וכן בשר מבושל דינו כצלי:
לה סָעִיף ו (לה) חומץ הוי ליפתן - ושיעורו כדי לטבל בו ירק מזון שתי סעודות הנאכל בלא פת ונתבאר בפוסקים דשיעורו ברביעית:
לו סָעִיף ו (לו) וכן יין מבושל - מלשון זה משמע דשיעורו כדי ללפת בו פת של שתי סעודות וי"א דדי בכדי שיביא ממנו לקינוח שתי סעודות אבל רוב הפוסקים אין סוברין כן:
לז סָעִיף ו (לז) לא הוי ליפתן - דאין דרך ללפת בו הלכך בעינן דוקא שיעור שתיית שתי סעודות דהוא שתי רביעיות:
לח סָעִיף ז (לח) אפילו חיים - דזימנין דסועדין בהן ע"פ הדחק:
לט סָעִיף ז (לט) בשני רמונים בחמשה אפרסקים - דאלו דברים רגילין לבוא לקינוח סעודה ושיעור זה די לקינוח שתי סעודות מפני חשיבותם ובגמרא איתא עוד דמערבין בעשרה אגוזים או באתרוג אחד מהאי טעמא דחשיבי:
מ סָעִיף ז (מ) בליטרא ירק - דבפחות מזה לא חשיבי:
מא סָעִיף ז (מא) בין חי וכו' - עיין לעיל בסקכ"ו:
מב סָעִיף ז (מב) בפולין לחין - שדרכן לאכול חיין:
מג סָעִיף ז (מג) מלא היד - שזה שיעור ללפת בו שתי סעודות [ריטב"א]:
מד סָעִיף ז (מד) בתפוחי יער - לפי שאין דרך לאכלן אלא ע"י הדחק והרבה פוסקים חולקים ע"ז ודעתם דבכל תפוחים דינא הכי דבקב. עוד איתא בגמרא דגם תמרים וגרוגרות השיעור הוא כמלא הקב. ושמן שיעורו ברביעית ודבילה שיעורו מנה:
מה סָעִיף ז (מה) מלא הקב - דבציר מהכי לא חשיבי:
מו סָעִיף ח (מו) משתתפין וכו' - ה"ה לענין עירובי תחומין וכן כל אלו הסעיפים הקודמים שייך גם בעירובי תחומין [ולא בעירובי חצרות דאינו אלא בפת]:
מז סָעִיף ח (מז) ולישראל בתרומה - הואיל וחזי לכהן ועכשיו שכולנו טמאי מתים אין תרומה טהורה ראויה לשום אדם ואין לערב בה ומ"מ בחלה נראה דמערבין ומשתתפין ולענין מי שנוהג שלא לאכול חדש אי מותר לערב ולהשתתף בו תלוי בזה אם הוא נוהג רק מצד חומרא מותר לערב ולהשתתף בו ואם הוא נזהר בזה מחמת דעת הפוסקים שסוברים שהוא אסור מן הדין גם בחו"ל אסור לו לערב ולהשתתף בו:
מח סָעִיף ח (מח) וכן וכו' משתתף בו - הואיל וחזי לאחריני:
מט סָעִיף ח (מט) אין משתתפין לו בה - דאע"ג דחזי לאחריני מ"מ הרי הוא נהנה ע"י תיקון זה והרי הוא אסר על עצמו הנאתו ודוקא שיתוף או עירובי חצרות שמערבין לדבר הרשות אבל עירובי תחומין שאין מערבין אלא לדבר מצוה מותר דמצות לאו ליהנות ניתנו ולא מחשב הנאה. והנה מלשון המחבר משמע דלדעה הראשונה אפי' כשאמר שלא אהנה ג"כ מותר לערב ולהשתתף אבל כמה אחרונים כתבו דאף לדעה ראשונה אסור בנדר או נשבע בפירוש שלא יהנה:
נ סָעִיף ח (נ) ואם אמר קונם וכו' - הטעם דאע"ג דבסתם נדר מאכילה מותר להשתתף היינו בשלא הזכיר לשון קונם אבל באומר לשון קונם אפילו הזכיר בפירוש אכילה ג"כ אין משתתפין בה דקונם הוא לשון קרבן ואי שרית בזה אתי למשרי גם בשל הקדש גמור ובהקדשות לכו"ע אין מערבין ומשתתפין מפני שהוא אסור לכל העולם ולענין דינא עיין בבה"ל:
נא סָעִיף ט (נא) היום חול ולמחר קודש - פי' בע"ש לא יתקדש עדיין רק למחר יהיה קודש אמרינן דביה"ש עדיין לא נתקדש דמספיקא לא נחתא לה קדושה וע"כ יכול להשתתף בככר זה שעיקר חלות השיתוף הוא בין השמשות ועדיין היה אז באותו הזמן הככר חול:
נב סָעִיף ט (נב) עד שתחשך - ר"ל לילה גמורה דמספיקא לא פקעה קדושה וא"כ בבין השמשות היה עדיין קודש ואין מערבין בהקדשות:
נג סָעִיף ט (נג) ואסור לטלטל וכו' - שהרי המבואות לא שיתפו יחד ולפיכך אם נתנו שני המבואות שיתופן בחצר זו בכלי אחד הו"ל כולן כאחד ומותר לטלטל ממבוי זה למבוי זה כמ"ש רס"י שע"ח ע"ש:
נד סָעִיף ט (נד) ששבתו במבוי - כלומר בבתים שבמבוי דאלו בעת כניסת היום שבתו במבוי עצמה שרי [אחרונים]:
נה סָעִיף ט (נה) אוסר על שניהם - כדקי"ל דאם חצר אחד לא נשתתף במבוי אוסר על כל המבוי:
נו סָעִיף ט (נו) הותר הרגיל לעצמו - ואין זה אוסר דכיון דשיתף עם השני סילק עצמו מזה שהיה רגיל בו:
נז סָעִיף ט (נז) וכן אם היה רגיל וכו' - דין זה הוא בכ"ש מדין הקודם:
נח סָעִיף ט (נח) ויסתלק מאותו שרגיל - שלא יעבור עליו בשבת:
נט סָעִיף ט (נט) כופין אותו על מדת סדום - שיעבור בשבת דרך מבוי שלא נשתתף אע"פ שאינה רגילה בו ואצ"ל אם הוא רגיל בשניהם שכופין אותו שלא לעבור בשבת על השני שנשתתף ולאסור עליו:
א סָעִיף ב ואין מבואיהן כא'. דהא אסורין לטלטל מזה לזה:
ב סָעִיף ב ואין להם דריסת הרגל. פי' אף על פי שיש להם רשות לעבור דרך שם מ"מ הואיל שיש להם דרך אחר לצאת כופין אותו לעבור דרך שם כמ"ש סי' שצ"ב ס"ו וסימן שס"ד ס"ג:
ג סָעִיף ב כמבוי א'. דאילו במבוי אח' צריך ב' פסין כמ"ש סימן שס"ג סל"א ומ"מ צ"ע דהא עכ"פ בעי' צ"ה בינם לבין העכו"ם כמ"ש שם ובסימן שס"ג סכ"ו וא"כ פשיטא דמהני ג"כ לסלק היהודים שלא עירבו כמ"ש סי' שצ"ב ס"ו אפי' יש להם דריסת הרגל זע"ז וצ"ע ועוד משמע שם דכל העיר נחשבת כא' ועסי' שצ"א:
ד סָעִיף ה ולא בעדשי'. דאין נאכלין חיין דלא עדיפי מחיטי' ועב"ח:
ה סָעִיף ה בשיל ולא בשיל. ונ"ל דלפתות דידן מערבין מהן חיין דלא גרע מבשר חי:
ו סָעִיף ו צלי הוי לפתן. ואפילו יש מקומות שאוכלים אותו בלא פת בטל' דעתן אצל כל אדם (גמ') ערסי' ש"כ:
ז סָעִיף ו חומץ. שיעורו כדי לטבל ירק מזון ב' סעודות אם היה אוכלו בלא פת:
ח סָעִיף ו יין חי. אבל מבושל לקינוח סעודה בא ולא לטבל לפיכך שיערו כדי שמביאין ממנו לקינוח ב' סעודו' (מ"מ) וכן כל כיוצא מזה:
ט סָעִיף ח בתרומ'. ועכשיו אין תרומה טהורה הראויה לשום אדם (כ"ה ש"ג עסי' תנ"ז):
י סָעִיף ח שלא יהנה. אף ע"ג דבעירובי תחומין שרי התם אין מערבין אלא לדבר מצוה ומצות לאו ליהנות ניתנו והרמב"ם והרשב"א ומ"מ בשם רוב המפרשים כתבו דאפ"ה שרי בעירובי חצירות כיון דחזי לישראל אחר ואף על פי שאמר שלא אהנה או קונם שרי שלא כוון אלא בדרך הנאתו וע' בגמ' וא"כ מ"ש רמ"א דבקונם כ"ע מודו צ"ע דהיינו פלוגתייהו אלא דלדעת הטור בקונם אפי' בעירובי תחומין אין מערבין דדמי להקדש והרמב"ם ודעימי' ס"ל דאין הלכה כרב הונא דאתיא כר"א ע"ש:
יא סָעִיף ח יהנה ממנו. עמ"ש סי' שצ"ד דעירובי חצירות נמי מצוה היא מ"מ עושה להנאתו:
יב סָעִיף ט לא נתקדשה ודאי. שמספק לא חל עליו קדושה:
יג סָעִיף ט עד שתחשך. דמספקא לא פקעה קדושה ועיין בגמ':
יד סָעִיף ט ואסור לטלטל. ואם נתנו שני המבואות שתופן בחצר זו בכלי א' ה"ל כולן כא' ומותר לטלטל ממבוי זה למבוי זה כמ"ש רסי' שע"ח ע"ש:
טו סָעִיף ט ששבתו במבוי. כלומר בבתים שבמבוי דאלו ששבתו במבוי עצמה שרי כמ"ש רסי' שע"ב:
א סָעִיף ה בירק. ונ"ל דלפתות דידן מערבין בהן חיין דלא גרע מבשר חי עיין מ"א:
ב סָעִיף ו צלי. ואפי' יש מקומות שאוכלים אותו בלא פת בטלה דעתן אצל כל אדם גמ':
ג סָעִיף ו מבושל. ושיעורו כדי שמביאין ממנו לקינוח ב' סעודות וכן כל כיוצא בזה. מ"מ מ"א:
ד סָעִיף ח בתרומה. ועכשיו אין שום תרומה ראוי לאדם. כנה"ג עי' סימן תנ"ז:
ה סָעִיף ט ואסור. ואם נתנו ב' המבואות שתופן בחצר זו בכלי א' ה"ל כולן כאחד ומותר לטלטל ממבוי זה למבוי זה כמ"ש רסי' שע"ח. מ"א ע"ש:
ו סָעִיף ט במבוי. כלומר בבתים שבמבוי דאלו ששבתו במבוי עצמה שרי כמ"ש רסי' שע"ב. מ"א ועיין בגינת ורדים כלל ג' סי' כ"ב:
א סָעִיף ב (ס"ק א) ואין כו' דהא אסורים כו' ע' ס"ק ג':
ב סָעִיף ב (ס"ק ב) ואין להם כו' דרך שם כמ"ש סי' שצ"ב ס"ו וסי' שס"ז וסי' שס"ד ס"ג וע"ש במ"א ס"ק ג' במ"ש על דברי הרר"י:
ג סָעִיף ב (ס"ק ג) כמבוי כו' דהא עכ"פ בעי' צ"ה בינם לבין העכו"ם ר"ל דע"כ מיירי דבין אותן המקומות בין מקום א' לחבירו יש מבוי לעכו"ם דאל"כ כיון שיושבים בהיקף חומה אחת למה לא יהיו יכולים להשתתף כ"א א"ו דמבוי שדרי' בו עכו"ם מפסיק ביניהם ולכן אסורים לטלטל מזה לזה כמ"ש מ"א ס"ק א' וע"ז הקשה מ"א דא"כ בלא"ה צריך לחלק בסוף כל מבוי בצ"ה שלא יאסרו העכו"ם עליהן וא"כ פשיטא דמהני כו' והיה אפשר לדחות דמיירי כששכרו הרשות מהעכו"ם דא"צ לחלק בשביל העכו"ם בצ"ה או דמיירי שיש לעכו"ם פתח או חלון פתוח לאחורי ביתו לקרפוף יותר מב"ס דאין העכו"ם אוסר כדלקמן סי' שפ"ט אלא כיון דסתם הש"ע היה נראה למ"א דוחק לאוקמי כה"ג:
ד סָעִיף ה (ס"ק ד) ולא בעדשים כו' ועב"ח. רצה לו' דב"ח מחק בטור תיבת עדשים דלא מצינו לו זכר בש"ס אבל מ"א ס"ל דא"צ למוחקו ניהו דלא מצינו להדיא בש"ס עדשים מ"מ הטור מסברא יליף דלא עדיף מחטים שהוזכר בגמ':
ה סָעִיף ה (ס"ק ה) בשיל כו' ונ"ל דלפתות דידן כו' ר"ל ירק שבזמן הש"ס מבואר להדיא ברמב"ם דמערבים בו בין חי בין מבושל ואינו אוסר כ"א בשיל ולא בשיל ומ"מ לא אתי לאשמועינן כ"א דלפתות דידן לא גרע מירק ומערבין בהן חיין:
ו סָעִיף ו (ס"ק ז) חומץ כו' לטבל ירק כו' אם היה אוכלו בלא פת והוא יותר מאלו היה אוכל ירק עם פת דאז היה ממעט באכילת ירק בשביל הפת ואז הווי סגי במעט חומץ לטבל ירק המועט וכתב בספר ת"ש דבעינן שיהיה חזק כ"כ שמבעבע כשמשליכים אותו לארץ דאל"כ הוי ספק יין כמבואר בי"ד סי' קכ"ג לענין יי"נ ולעיל סי' ר"ד במ"א ס"ק י"ג ולבבי לא כן ידמה דאפי' אינו חזק כ"כ מה בכך הא בכל דבר משערינן כפי שהדרך לאכלו אם ללפת שעורו כדי ללפת וא"כ אכי' הוי יין ודאי והיה דרך ב"א ללפת ולטבל הירק ביין היה גם ביין השיעור כדי לטבל אלא לפי שאין דרך ב"א לטבל ביין נתנו לו שיעור אחר וא"כ בחומץ אפילו אינו חזק כ"כ שמבעבע מכל מקום כיון דדרך ב"א לטבל בו שעורו כדי לטבל מכל מקום בבשר חי כ' בס' ת"ש דבעינן דוקא מין דרכיך כמ"ש מ"א לעיל סי' ש"ח ס"ק נ"ו דאל"כ אינו ראוי לכוס ע"ש:
ז סָעִיף ח (ס"ק ט) בתרומה וכו' אין תרומה טהורה (ר"ל אפי' לא הוכשרה בתלוש דאי הוכשרה הא נטמאת ע"י מגעו ותרומה טמאה אפילו בזמן הש"ס אין מערבים דאינו ראוי לשום אדם) ראוי לשום אדם דכולנו טמאי מתים. עסי' תנ"ז ר"ל שם כתב מ"א דכהנים דידן אין מחזיקים בכהנים ודאים:
ח סָעִיף ח (ס"ק י) שלא יהנה כו' והרמב"ם כו' דבעירובין דף למ"ד ע"א אי' אר"ה שבועה שלא אוכל ככר זה מערבין לו בה ככר זה עלי אין מערבין לו בה ופריך עלה מבריית' דמוכח דאפי' אמר עלי מערבים לו בה ומשני רב הונא דאמר כר"א דפליג על האי בריית' ופירש"י החילוק דבאומ' שלא אוכל מערבי' כיון דראוי לשום אדם משא"כ באומ' ככר זו עלי דאפי' ההנא' אסר עליה אין מערבין בה דאי היה מערבים היה נהנה והתוס' הקשה כמה קושי וחדא מיניהו דהא רב הונא מיירי התם בערובי תחומים וק"ל דאין מערבים ערובי תחומין אלא לדב' מצוה וק"ל מצות לאו ליהנות ניתנו א"כ אפי' אסר על עצמו הנאת הככר היה ראוי לו' דמערבים לו בה ולכן פי' דבאמת אפי אסר ההנאה על עצמו מערבים לו בה מטעם הנ"ל והא דא"ר הונא ככר זו עלי אין מערבים מיירי שהוציאוהו בלשון קונם וכיון דקונם דומה להקדש ובהקדש ודאי אין מערבין דהא אינו ראוי לשום אדם דהא אסור לכל א"כ ה"ה קונם אף דשרי לאחרים מכל מקום אתי לאחלופי בהקדש לכן אין מערבים לו בה והטור פסק כרב הונא וכפי' התוס' ולכן כתב וז"ל אבל אמר שלא אהנה ממנו נראה שאין משתתפים אע"פ שמערבים לו בה ערובי תחומים ה"ט משום דא"מ אלא לדבר מצוה ומצוה לאו ליהנות נתנו משא"כ בשתופי מובאות ואם אמר קונם הנאתו או אכילתו עלי אין משתתפים שהרי אפי' עירובי תחומים אין מערבין בו עכ"ל והוא דעת י"א שהביא הרב"י אבל דעה א' הוא דעת הרמב"ם פ"א מהלכות עירובין שכ' כלשון המחבר וכ"כ המ מ משום דפסק דלא כרב הונא וא"כ ע"כ לדידיה אפי' אסרו על עצמו בקונם מערבי' לו בה דלא גזרינן אטו הקדש וגם אין לאסרו משום איסור הנאה אף דמשתתפים ומערבים ע"ח אפי' לדבר הרשות ה"ט כמ"ש מ"א שלא כיון לאסרו על עצמו כ"א לעיקר ההנאה ולא שלא לערב בו וע' ברש"י וא"כ רמ"א שכתב כשאמר קונם לכ"ע בין לטור ובין לרמב"ם אין מערבים קשיא דל"ל דרמ"א ס"ל דגם הרמב"ם מפרש כפי' התוס' דרב הונא לא אסר אלא כשאמר בלשון קונם דגזרינן אטו הקדש אבל כשאסר ההנאה על עצמו מודה רב הונא דמערבים דלא כיון להנאה כזו וא"כ גם הרמב"ם פוסק כרב הונא ולא אמר דמערבים אלא כשאסרו על עצמו בשבועה או בנדר ולא הוציאו בלשון קונם אבל כשאומר לשון קונם מודה רמב"ם דאין מערבים כר"ה חדא דאיך יחלוק רמ"א על המ"מ בלי ראיה וגם פי' המ"א מוכרח דאי איתא דס"ל להרמב"ם כן א"כ עיקר דינו של ר"ה הוא באומר קונם דאין מערבים ולמה השמיט הרמב"ם דין זה א"ו דס"ל כפירש"י דאפי' לרב הונא גופיה אין חילוק בין לשון קונם או לשון אחר אלא אי אסרו בהנאה או באכילה וכיון שהעתיק באסרו בהנאה מערבים תו א"צ להעתיק יותר או סבירא ליה כפי' התוס' מ"מ במה שכתב הרמב"ם כשנדר מאוכל או נשבע כו' לשון כשנדר שכתב סתם כולל אפי' אמר ל' קונם ואפי' הכי מערבים:
ט סָעִיף ח (ס"ק יא) יהנה כו' דע"ח נמי מצוה מ"מ עושה אותו להנאתו ר"ל דהמצוה היא כדי להצילו שלא ישכח ויטלטל באיסור כמבואר ר"ס שצ"ה ולכן כתב מ"א בסי' שצ"ד ס"ק ב' דמיקרי דבר מצוה ע"ש אע"פ שעיקר הנחת העירוב להתיר טלטול הרשות והנאתו היא משא"כ עירובי תחומין דהתכלית היא דבר מצוה כדי לילך לקבל פני רבו וכדומה כמבואר לקמן סי' תט"ו ובס' ת"ש כתב כיון דאיכא נמי הנאת הגוף אף שהוא לדבר מצוה מ"מ אסור כדקי"ל בי"ד סי' רי"ז סעיף כ"ו ובס"ס רכ"א דהנודר מן המעיין אסור לטבול בו טבילה של מצוה בימות החמה כיון דממיל' נהנה וכתב מה"ט גם בעירובי תחומין אף שעירב לדבר מצוה אם הוא לדבר מצוה שיש בו גם הנאת הגוף כשאסר על עצמו הנאת הככר אין מערבין בו ערובי תחומין ואפשר להעמיסו גם בכוונת מ"א או דהמ"א עדיפא מינה קאמר:
י סָעִיף ט (ס"ק יב) לא כו' שמספק כו' ר"ל אע"ג דקי"ל תחלת יום השבת קונה עירוב והא אמר למחר קודש. מ"מ כיון דסוף ב"ה הוא תחלת יום שבת ועדיין הוא בכלל ספק יום ספק לילה ניהו דהעירוב קנה אבל הקדושה לא חלה עליו עדיין שדעתו היה ודאי שלא יחול עליו שם קדושה עד שנדע שהוא ודאי שבת ע"ש בגמ':
יא סָעִיף ט (ס"ק יג) עד כו' דמספקא כו' ומיירי שאמר למחר יהיה חול שיהיה למחר פדוי על מעות שיש לו בבית כן פרש"י דאל"כ איך תפקע למחר הקדושה בכדי. ודע דמ"ש בש"ע בסעיף ה' ולא בעלי בצלים שלא גדלו אורך זרת. כ' התי"ט פ"ז דשבת משנה ד' וז"ל על מ"ש שם במשנה המוציא עלי בצלים וז"ל א"ל בני כו' שהם מה שהוא כמו יד לבצל והכי אמרינן בפרק בכל מערבים דעלי בצלים דאבצל זרת' פרש"י שגדלו זרת ולא שייך אלא במה שהוא כמו בית יד כו' ונכונים דבריו שמה שסביבו של הבצלים קליפות נקראו עכ"ל וכן משמע יותר בלשון הרמב"ם פ"א שכתב אלא אם הבצילי ונעשה אורך כל עלה מהן זרת עכ"ל הובא גם בס' ת"ש ודע דזרת הוא חצי אמה של ששה טפחים והיינו ג"ט וע' בי"ד סי' קצ"א סעיף ל"ו ובבאר הגולה שם:
א סָעִיף א ס"א שגובין. עבה"ג ושם פ' א': וא"צ ליתנו כו'. רש"י שם ד"ה עירוב כו':
ב סָעִיף ב ס"ב ודלתות כו'. ל"ד: ששיתוף כו'. תוספתא פ"ו דמכילתין שיתוף מבוי צריך שיהא עמהן במבוי. עירובי חצירות צריך שיהא עמהן בחצר שנים שהן שותפין זה לזה בין ביין בין בשמן צריך שיהא עמהן במבוי. וגמ' פ"ה ב' אימא עירובי כו' וע' רש"י שם ורמ"א ס"ק א': ואם עירבו. קאי אלעיל שחלוקים כו':
ג סָעִיף ג ס"ג ושיעורו. פ"ב ב': ושאשתו. פ' א': ושמערבין. פ"א ב': ושקטן. ל"א ב': ושיכול. פ' א': ושאם היו. ע"א א' וערש"י ל"א ב' ד"ה עירובי כו': ואפילו. שם ע"א א' וכר"ש ואליבא דרב יוסף: הוא. שם:
ד סָעִיף ה ס"ה חוץ מגודגדניות. כ"ח א' וכאב"א: ותבלין. כ"ט א': ופולין. כ"ח ב': ולא בעלי. כ"ט א': ולא בכמהין ופטריות. רי"ף ורמב"ם. וטעמם מדפריך סתמא דגמרא שם כ"ז א' והאיכא כמהין כו'. אבל הוא תמוה מאד דהיכי דמי אי בכמהין ופטריות חיין א"כ מאי פריך מכמהין כו' שאינו נזכר בשום מקום שאין מערבין בהן הל"ל מתבואה שאין מערבין בהן חיין כמש"ש כ"ט א' חטין ושעורין דלאו בני אכילה כו' וכן כל הדברים שאינן ראויין לאכילה כשהן חיים ואי קאי אכמהין כו' מבושלין קשה ביותר מאד דודאי הוי אוכל כדמוכח בשבת ס"ח א' כל שהוא אוכל למעוטי ספיחי סטיס כו' וגידולו מן הארץ למעוטי כמהין ופטריות ימדלא ממעטינהו מכל שהוא אוכל מוכח דודאי הוי אוכל רק שאין גידולו מן הארץ ולעירוב ודאי לא בעינן גדולו מן הארץ כדקאמר שם ל' א' מערבין בבשר ובצים כו' וכמ"ש בס"ז לכן נראה עיקר דודאי מערבין בכמהין ופטריות מבושלים דודאי אוכל הן כנ"ל וכן לעניין ברכה חשבינן להו אוכל ככל האוכלין ואם מערבין בכשות כו' כ"ש בכמהין כו' דהוי מאכל חשוב כמ"ש בברכות מ"ז א' אילו מייתי ארדיליי' כו' וערש"י שם וכן אמרינן בעלמא דעולה על שולחן מלכים וט"ס בספרים וחסר תי' וכו' ועיקר ראייתו מוכיח מסיפא הכל ניקח כו' ופריך והאיכא כמהין כו' דאין נקחין בכסף מעשר כדתניא להדיא בספרא פ"א פסקא ח' מכלל ופרט כיצד כו' אף כל פרי מפרי כו' יצאו כמהין ופטריות ושייך שפיר לישנא דקאמר והאיכא שהיה להם ברייתא ידועה הובאה בכ"מ בש"ס וירושלמי: ולא. כ"ט א': ולא בעדשים ולא כו'. חטים ושעורים. כ"ט א' ועדשים שאינן בני אכילה כמו חטים ושעורים. ביצה סוף פ"א י"ד ב' תניא ר"ש כו' ובתוספתא דמכילתין פ"ו אר"י כו' והיינו מבשלים קדירה של עדשים וא' עומד על פתח מבוי כו': ולא בירק. כ"ט א' ההוא כו' וסובר הרמב"ם דה"ה לכל ירק: ולא במים כו' אבל כו'. כ"ז א': וי"א. שם בגמרא וע"ש תוס' ד"ה אבל וס' הראשונה ס"ל דלא אתמר אלא לענין מעשר: וי"א. צ"ע:
ה סָעִיף ו ס"ו חומץ. כלישנא קמא. ועמ"א: וכן. שם:
ו סָעִיף ז ס"ז בין חי. שם כ"ח ב' בתרדין חיין וה"ה לכל ירק: בתפוחי יער. הג"א מדקאמר וכי מערבין בתפוחים וכן פי' המרדכי אבל תוס' כ"ז ב' סד"ה מאן סתרו פירושם דא"כ מאי פריך שם ולא והתנן כו' ע"ש:
ז סָעִיף ח משתתפין אפי'. כ"ח א': כגון. מתני' שם: וכן הנודר. ל' הרמב"ם ופסק דלא כרב הונא דאמר כיחידאה: וי"א. טור וכרב הונא וכפי' תוס' שם ד"ה ככר וכ' הטור נ"ל דבשתופי מבואות אפי' נשבע שלא יהנה ממנו אסור דמשתתפין אפי' שלא לדבר מצוה וט"ס כאן וכצ"ל דוקא כשנשבע שלא כו' אבל אם נשבע שלא כו' אכילתו עלי: אין כו'. ומ"ש הרמב"ם שלא יאכלנו דוקא קאמר דבהנאה אסור רק בשבועה כמ"ש בפסחים כ"ג א' והרי נזיר וע"ש בתוס' ד"ה מערבין וה"ה כאן בשיתוף כנ"ל וא"כ אין חילוק בין הרמב"ם לטור רק בקונם דאף באכילה אסור לתוס' וטור:
ח סָעִיף ט ס"ט היום קונם. לשון הטור ולשיטתו כנ"ל: וכן. כ"ש הוא:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.