א עַרְבִית, שַׁחֲרִית וּמִנְחָה מִתְפַּלֵּל י"ח בְּרָכוֹת וְאוֹמֵר יַעֲלֶה וְיָבֹא בִּרְצֵה. וְאִם לֹא אֲמָרוֹ בְּעַרְבִית, אֵין מַחֲזִירִין אוֹתוֹ, וּבְאֵיזֶה מָקוֹם שֶׁזוֹכֵר שֶׁאֵינוֹ חוֹזֵר ע"ל סִימָן רצ"ד סָעִיף ד' וְה', בֵּין שֶׁרֹאשׁ חֹדֶשׁ יוֹם אֶחָד בֵּין שֶׁהוּא שְׁנֵי יָמִים, מִפְּנֵי שֶׁאֵין מְקַדְּשִׁין אֶת הַחֹדֶשׁ בַּלַּיְלָה. אֲבָל לֹא אֲמָרוֹ שַׁחֲרִית וּמִנְחָה, מַחֲזִירִין אוֹתוֹ. וְאִם נִזְכַּר קֹדֶם שֶׁהִתְחִיל מוֹדִים, אוֹמֵר בַּמָּקוֹם שֶׁנִּזְכַּר. וְאִם לֹא נִזְכַּר עַד אַחַר שֶׁהִתְחִיל מוֹדִים, אִם נִזְכַּר קֹדֶם שֶׁהִשְׁלִים תְּפִלָּתוֹ, חוֹזֵר לִרְצֵה. וְאִם לֹא נִזְכַּר עַד שֶׁהִשְׁלִים תְּפִלָּתוֹ, חוֹזֵר לְרֹאשׁ. וְאִם הוּא רָגִיל לוֹמַר תַּחֲנוּנִים אַחַר תְּפִלָּתוֹ וְנִזְכַּר אַחַר שֶׁהִשְׁלִים תְּפִלָּתוֹ קֹדֶם שֶׁיַּעֲקֹר רַגְלָיו, חוֹזֵר לִרְצֵה. הַגָּה: וְאִם הוּא סָפֵק אִם הִזְכִּיר אוֹ לָאו, אֵין צָרִיךְ לַחֲזֹר (כָּל בּוֹ הִלְכוֹת תְּפִלָּה). וּשְׁלִיחַ צִבּוּר שֶׁשָּׁכַח מִלְּהַזְכִּיר בְּשַׁחֲרִית ע"ל סִימָן קכ"ו.
ב וְקוֹרִים הַלֵּל בְּדִלּוּג, בֵּין יָחִיד בֵּין צִבּוּר. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁהַצִּבּוּר מְבָרְכִין עָלָיו בִּתְחִלָּה לִקְרֹא אֶת הַהַלֵּל, וְאִם בֵּרַךְ לִגְמֹר אֵינוֹ צָרִיךְ לַחֲזֹר (מָרְדְּכַי פֶּרֶק בַּמֶּה מַּדְלִיקִין וְשִׁבּוֹלֵי לֶקֶט); וּלְבַסוֹף, יְהַלְלוּךָ. וְהַיָּחִיד אֵין מְבָרֵךְ עָלָיו. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאַף הַצִּבּוּר אֵין מְבָרֵךְ עָלָיו לֹא בַּתְּחִלָּה וְלֹא בַּסוֹף, וְזֶה דַּעַת הָרַמְבָּ"ם וְכֵן נוֹהֲגִין בְּכָל מַלְכוּת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וּסְבִיבוֹתֶיהָ. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּגַם יָחִיד מְבָרֵךְ עָלָיו (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ וְרַבֵּנוּ תָּם). וְכֵן נוֹהֲגִין בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ. וּמִכָּל מָקוֹם יִזָּהֵר אָדָם לִקְרוֹת בְּצִבּוּר כְּדֵי לְבָרֵךְ עָלָיו עִם הַצִּבּוּר. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דִּכְשֶׁיָּחִיד קוֹרֵא אוֹמֵר לִשְׁנַיִם שֶׁיֹּאמְרוּ עִמּוֹ רָאשֵׁי פְּרָקִים דְּאָז הָוֵי כְּרַבִּים (מָרְדְּכַי פ' בַּמֶּה מַּדְלִיקִין וְאָגוּר בְּשֵׁם שׁוֹחֵר טוֹב). וְנָהֲגוּ כֵּן בְּהוֹדוּ וְלֹא בְּאָנָּא.
ג בְּעִנְיַן הַפְּסוּקִים שֶׁכּוֹפְלִין בּוֹ וְכֵן בַּפְּסוּקִים שֶׁשְּׁלִיחַ צִבּוּר אוֹמֵר וְהַקָּהָל עוֹנִים אַחֲרָיו, כָּל מָקוֹם כְּפִי מִנְהָגוֹ.
ד לְעִנְיַן הַפְסָקָה, אֲפִלּוּ בָּאֶמְצַע שׁוֹאֵל בִּשְׁלוֹם אָדָם שֶׁהוּא צָרִיךְ לִנְהֹג בּוֹ כָּבוֹד וּמֵשִׁיב שָׁלוֹם לְכָל אָדָם, אֲבָל בְּעִנְיָן אַחֵר לֹא יַפְסִיק. הַגָּה: וְדַוְקָא בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ וּפֶסַח בְּיָמִים שֶׁאֵין גּוֹמְרִים הַלֵּל, אֲבָל כְּשֶׁגּוֹמְרִים אוֹתוֹ, לְעִנְיַן הַפְסָקָה, דִּינוֹ כְּמוֹ בִּקְרִיאַת שְׁמַע וְע"ל סי' תפ"ח ס"א.
ה אִם הִפְסִיק בּוֹ וְשָׁהָה, אֲפִלּוּ שָׁהָה כְּדֵי לִגְמֹר כֻּלּוֹ, אֵינוֹ צָרִיךְ לַחֲזֹר לְרֹאשׁ.
ו הַקּוֹרֵא הַלֵּל לְמַפְרֵעַ, לֹא יָצָא. טָעָה, יַחֲזֹר לַמָּקוֹם שֶׁטָּעָה בּוֹ (ר' יְרוּחָם).
ז מִצְוַת קְרִיאַת הַלֵּל מְעֻמָּד.
א סָעִיף א (א) ואומר יעלה ויבא ברצה - ומבואר לעיל בסימן רל"ו ס"ב דמכריז הש"ץ בין קדיש לתפלה שהוא ר"ח ולא חשיב הפסק כיון שהוא צורך תפלה:
ב סָעִיף א (ב) ובאיזה וכו' עיין לעיל בסימן רצ"ד - ושם מבואר דמשהתחיל לומר ותחזינה והזכיר ברוך אתה ה' אפילו לא סיים המחזיר וכו' נמי אינו חוזר:
ג סָעִיף א (ג) בלילה - ולא היה עדיין קדושת ר"ח על היום ואפילו בליל ב' של ר"ח שייך טעם זה שהלא יום ב' הוא רק משום ספיקא דאלו היום א' היה קודש היום שני הוא חול:
ד סָעִיף א (ד) מחזירין אותו - כתב הכנה"ג דדוקא בשנזכר קודם שהתפלל מוסף אבל אם לא נזכר עד שהתפלל מוסף יצא בדיעבד במה שהזכיר קדושת היום בתפלת מוסף וא"צ לחזור ולהתפלל שחרית וכמו דמקילינן בזה בסימן קכ"ו ס"ג בש"ץ לכתחלה יש להקל בזה עכ"פ ביחיד בדיעבד והעתיקו במג"א שם בסק"ג אבל בשיורי ברכה בשם הרשב"א כתב דביחיד לעולם חוזר ואפילו כבר התפלל מוסף וכן הסכים בספר מור וקציעה אלא דכתב דמ"מ משום ספק יתנה דאם אינו חייב מתפלל הוא בתורת נדבה אכן אם כשהיה מתפלל ג' ראשונות ע"ד להתפלל מוסף נזכר שלא אמר יעלה ויבוא בתפלת שחרית בודאי יש להורות שיסיים התפלה בשל שחרית ואח"כ יתפלל מוסף:
ה סָעִיף א (ה) אומר במקום שנזכר - ואח"כ יאמר מודים והיינו אפילו כבר אמר וסיים ברכת ותחזינה ואם לא סיים עוד המחזיר רק אמר ברוך אתה ה' כתבנו לעיל בסימן קי"ד ס"ו בבה"ל דנכון יותר לסיים למדני חקיך כדי שלא יהיה הזכרת השם לבטלה ויאמר יעלה ויבא ואח"כ יאמר עוד הפעם ותחזינה וכ"כ בשע"ת:
ו סָעִיף א (ו) חוזר לרצה - דג' אחרונות חשובות כאחת:
ז סָעִיף א (ז) עד שהשלים תפלתו - היינו שסיים ברכת שים שלום ואמר יהיו לרצון וכו' דיהיו לרצון מכלל התפלה הוא וכדלעיל בסימן קכ"ב:
ח סָעִיף א (ח) ואם הוא רגיל וכו' - ואין נ"מ בזה בין אם אומר התחנונים קודם יהיו לרצון או אחר יהיו לרצון דכל שהוא עוסק עדיין בתחנונים או שעדיין צריך לומר תחנונים לא מקרי עדיין סילוק תפלה:
ט סָעִיף א (ט) קודם שיעקור רגליו - נקט האי לישנא משום דהמחבר מיירי שעדיין לא אמר תחנונים רק דכיון דרגיל מסתמא יתחיל לומר גם עתה אבל אם כבר אמר תחנונים וסיים אותם ואין במחשבתו לומר עוד אפילו עדיין לא עקר רגליו כמי שעקר דמי וחוזר לראש התפלה:
י סָעִיף א (י) א"צ לחזור - טעמו דכיון שאין עוברין שלשים יום שאין מזכירין בו יעלה ויבוא אין זה חזקה שלמה לומר שבודאי לא הזכיר ומ"מ להלכה לא נקטינן כן דרוב האחרונים וכמעט כולם חולקין ע"ז וסוברין דאפילו בספק צריך לחזור ולהתפלל דמסתמא התפלל כמו שרגיל בכל יום בלא יעלה ויבוא מיהו כבר כתבנו לעיל בסימן קי"ד במ"ב סקל"ח בשם האחרונים דאם ברור לו שהיה בדעתו לזכור מעין המאורע בתוך התפלה ולאחר זמן מופלג נפל ספק בלבו אם זכר בתפלה או לא אין צריך לחזור אך כ"ז אם הספק נפל לו לאחר זמן אבל אם נתעורר לו הספק מיד אחר התפלה יש לו לחזור:
יא סָעִיף א (יא) וש"ץ וכו' בסימן קכ"ו - דשם מבואר שאין צריך לחזור משום טרחא דצבורא ויש לו לסמוך על תפלת מוסף שיתפלל ושם נזכר קדושת היום:
יב סָעִיף ב (יב) וקורין הלל בדלוג - וכל ההלל אין לקרוא משום דכתיב השיר יהיה לכם כליל התקדש חג ודרשינן ליה המקודש לחג (ר"ל שאסור בעשיית מלאכה) טעון שירה ושאין מקודש לחג אין טעון שירה (ערכין ד' י') אלא שנהגו אבותינו לקרותו וכדי שיהיה היכר שאינו מצד הדין לכן מדלגין בו והמנהג הפשוט שמדלגין מן לא לנו עד ד' זכרנו וגו' ומן אהבתי כי ישמע וגו' עד מה אשיב ויש מדלגין דילוג אחר [רמב"ם] ועיין בא"ר טעם למנהגנו:
יג סָעִיף ב (יג) א"צ לחזור - בדיעבד דלשון גומר אינו בדוקא על מי שגומר דלפעמים גומר בלשון חכמים כמו קורא:
יד סָעִיף ב (יד) וי"א שאף הצבור וכו' - דעיקר ההלל בר"ח אינו אלא מנהגא ולא מן הדין וכנ"ל ואמנהגא לא מברכין:
טו סָעִיף ב (טו) וי"א דגם יחיד וכו' - ואע"ג דאינו אלא מנהגא מצינו הרבה דברים שאינם אלא מנהגא ואעפ"כ מברכין עליהם:
טז סָעִיף ב (טז) ומ"מ יזהר אדם וכו' - לצאת ידי דעת הפוסקים שביחיד אין מברכין עליו. ולהכי כתבו האחרונים דאם בא לביהכ"נ סמוך להלל יקרא הלל תחלה עם הצבור ואח"כ יתפלל וכתבו עוד דאם הוא באמצע פסוקי דזמרה יש לו להפסיק לקרות הלל עם הצבור ואין זה הפסק דלא גרע ממזמורים שמוסיפין בשבת מיהו לא יברך על ההלל לא בתחלה ולא בסוף ויוצא במה שכבר בירך ברוך שאמר בתחלה וברכת ישתבח בסוף. וכל זה בהלל דר"ח שיש פוסקים דאין לברך עליו אבל בימים שגומרים את ההלל דאז חייב הוא בברכה לכו"ע אין לו לומר באמצע פסוקי דזמרה שלא יפסיד הברכות:
יז סָעִיף ב (יז) אומר לשנים וכו' - כגון בשעה שאומר הודו יענו ג"כ אחריו הודו וכשאומר אנא יענו אחריו אנא:
יח סָעִיף ב (יח) ונהגו כן בהודו ולא באנא - דבהודו שייך זה טפי דהרי אומר הודו ומשמע דלאחרים אומר וכתבו האחרונים דאין נ"מ בזה בין ר"ח לימים שגומרין בם ההלל ובכל גווני יש לו לומר לשנים [ומש"כ הרמ"א דאז הוי כרבים ר"ל דבר"ח שייך עוד יותר דיוצא עי"ז ג"כ קצת דעת הפוסקים דבעינן צבור לברכת הלל] אלא דכתבו דעיקר דבר זה אינו אלא לכתחלה ואם אין מצויין לפניו שנים אין לו לחזור אחריהם:
יט סָעִיף ג (יט) בענין הפסוקים שכופלין בו - ובמקומותינו המנהג לכפול מאודך עד סוף הלל:
כ סָעִיף ג (כ) וכן בפסוקים וכו' והקהל עונים אחריו וכו' - עיין בטור שהש"ץ אומר הודו לד' וגו' והקהל עונים אחריו הודו וגו' והוא אומר יאמר נא וגו' והקהל עונים אחריו הודו וגו' וכן ביאמרו נא בית אהרן וביאמרו נא יראי ד' וכתבו האחרונים דאף דאמירת יאמר נא ישראל וגו' יאמרו נא בית אהרן וגו' יאמרו נא יראי ד' וגו' יוכלו הצבור לצאת במה ששומעין מפי הש"ץ דשומע כעונה מ"מ טוב יותר שיאמרו בעצמם בנחת דלפעמים אינו מכוין וכן נוהגין כהיום:
כא סָעִיף ד (כא) אפילו באמצע - ר"ל באמצע הפרק ועין לעיל בסימן ס"ו ותלמוד לכאן ביאור הדברים:
כב סָעִיף ד (כב) אבל בענין אחר וכו' - ואפילו בין הפרקים [פר"ח]:
כג סָעִיף ד (כג) וע"ל סימן תפ"ח - ששם מבואר היטב דיני הפסקה:
כד סָעִיף ה (כד) ושהה - אפילו שהה מחמת אונס שהיה המקום אינו נקי וכה"ג:
כה סָעִיף ה (כה) אינו צריך לחזור לראש - ואפילו בשעה שגומרים ההלל נמי א"צ לחזור ואפילו לפי פסק הרמ"א בסימן ס"ה גבי ק"ש דהיכי שהיה השהיה מחמת אונס דצריך לחזור לראש שאני הלל דכל עקרו אינו אלא מדרבנן ואפילו בשעה שגומרים אותו ולהכי לא מחמרינן ביה ויש מחמירין בזה וע"כ טוב לחזור ולקרותו בלי ברכה ועיין לעיל בסימן ס"ה במ"ב ובה"ל שם בארנו כל פרטי דינים אלו:
כו סָעִיף ו (כו) למפרע לא יצא - ונפקא בגמרא מדכתיב ממזרח שמש עד מבואו מהולל שם ד' מה השמש הולכת כסדר ממזרח למערב כן ההילול צריך להיות כסדר דוקא ולא למפרע והאי למפרע לכאורה היינו דוקא בסדר הפסוקים אבל אם הקדים פרשה לחברתה אע"פ שאינו רשאי יצא וכדלעיל בסימן ס"ד לענין ק"ש אבל כמה אחרונים מחמירים גבי הלל אפילו בפרשיות כיון דסמוכים הם זה לזה בתהלים. וע"כ בודאי נכון להחמיר בזה ולחזור ולקרות אכן אם יחזור ויברך יש לעיין בדבר ואפילו לענין קריאת פסוקים למפרע ג"כ לא ברירא מלתא לגבי ר"ח שיחזור ויברך כמו שכתבתי בביאור הלכה:
כז סָעִיף ו (כז) למקום שטעה בו - ר"ל אם דילג פסוק אחד ונזכר אח"כ לא יאמרנו במקום שנזכר דהו"ל קריאה למפרע אלא יתחיל מאותו פסוק ויאמר על הסדר עד סוף ואם אינו יודע באיזה מקום טעה יחזור לראש הפרשה שנפל לו הספק:
כח סָעִיף ז (כח) מעומד - לפי שההלל עדות שבחו של מקום ונפלאותיו ונסים שעשה לנו ומצות עדות בעמידה וכן כתוב בהלל הללו עבדי ד' שעומדים וכו' ומיהו בליל פסח מתוך שחולקים אותו שאין קורין אותו כולו כאחת לא מטרחינן אותו לעמוד בכל פעם ועוד שדרך לילי פסחים הוא דרך הסיבה וחירות [שבולי לקט] ומ"מ בדיעבד אם קרא מיושב אפילו בימים שגומרין ההלל יצא [פמ"ג]:
א סָעִיף א ע"ל סי' רצ"ד. דהיינו תיכף כשסיים הברכה אפי' לא התחיל עדיין מודים עסי' רל"ו ס"ב דלא כע"ש:
ב סָעִיף א ואם הוא רגיל. משמע דאם סיים התחנונים אף על פי שלא עקר רגליו חוזר לראש מ"ד אמי שאינו רגיל לומר תחנונים מיהו הלשון לא משמע כן וגם בגמ' איכא חד לישנא דמי שרגיל לומר תחנונים אפי' עקר רגליו אינו חוזר לראש ש"מ דס"ל דאין קבע לתחנוני' וא"כ ללישנא בתרא ג"כ אפי' סיים תפילתו ותחנוני' כ"ז שלא עקר רגליו אינו חוזר לראש מיהו משמע בירוש' פ"ה דברכות דכל שהסיח דעתו מלהתפלל הוי כאלו עקר רגליו ונ"ל דזהו דוקא כשאמר יהיו לרצון שזהו גמר התפלה כנ"ל:
ג סָעִיף א ואם הוא וכו'. עסי' ק"ח וסי' קכ"ד ס"י והע"ש לא ע"ש:
ד סָעִיף א הוא ספק וכו'. ול"ד למ"ש סי' קי"ד שאם נסתפק אם אמר משיב הרוח אמרי' חזקה שאמר כמו שהוא רגיל בלא משיב הרוח וצריך לחזור דלא אמרי' כן אלא בדבר שנתרגל בו הרבה משא"כ כאן דלעולם לא מצינו ל' יום שאינו מזכיר יעלה ויבא לא מקרי הרגל עכ"ל ד"מ (דלא כע"ש) משמע דס"ל דאפי' בשבת ויו"ט אם הוא ספק א"צ לחזור דהא רגיל יותר משל ר"ח, והכל בו כ' אפשר דבשבת וי"ט אין שייך ספק לפי שהי' ברכה בפ"ע והב"ח פסק כמ"ש הרב"י דאפי' בר"ח מחזירין אותו וכ"פ הרוקח בשם הירוש' וכ"פ הל"ח בראיה ברורה וכן יש להורו' דהרי עינינו רואות שההרגל להתפלל בלא יעלה ויבא:
ה סָעִיף ב וקורין ההלל. מה שאין מברכין זמן על ההלל מפני שפעמים החדשים חסרים והוי תוך ל' (רד"א כ"ה) וצ"ע דהא גם כשהחדש מלא הוי ב' ימים ר"ח וקורין אותו ביום ל' ואפשר דס"ל כיון דיום השני עיקר ה"ל ביום ראשון כקורא בתורה דאינו מחויב בדבר ומ"מ אעיקרא דדינ' פירכא דלא תקנו זמן אדבר שהוא רגיל דדוקא בדבר שהוא בא לחצי שנה כתבו בברכות דף ל"ו /ל"ז/ שמברך זמן ועמ"ש סי' רכ"ה: נשים פטורות מכל הלל מפני שהיא מ"ע שהז"ג ולפיכך אין יכולים להוציא אחרים י"ח (תוס' ברכו' דף כ' ריש ע"ב) אא"כ עונה אחריהם כל מלה ומלה ותהי' לו מארה שלא למד ואם למד מבזה את קונו לעשות שלוחי' כאלה ע"ש במשנה פ"ג דסוכה ועמ"ש סי' תע"ט: כתב הבד"ה כ' רי"ו ני"ג אף על פי שיצא מוציא בין יחיד בין צבור ודוקא שאינו בקי שאינו יודע לענות אבל אם יודע לענות אם יצא אין מוציא אא"כ עונה אחריו הללויה ע"כ וצ"ע היכי איתא בגמ' עכ"ל בד"ה ופליאה בעיני על הרב"י אשר נהירין ליה שבילי דשמעתא דרישא דמילתא תלמוד ערוך הוא פ"ג דר"ה וסיפא דמילתא הוא מתני' פ"ג דסוכה ומ"ש רי"ו אם יצא אין מוציא ל"ד דה"ה אם לא יצא בעי' שיענ' אחריו הללויה אלא דאם לא יצא ליכא קפידא בקורא דהא קורא בשביל עצמו אבל אם יצא כבר אסור לו לקרות שנית בשביל חבירו אם אינו עונה אחריו הללוי' וצ"ל דקורא בברכה דבקריא' לחוד ליכא איסורא ואפשר דמ"מ איכא איסורא כדאמרי' פ"ו דשבת הקורא הלל בכל יום ה"ז מחרף ומגדף וא"כ אסור לקרותו דרך שירה אלא בזמן שתקנו חכמים (וצ"ע בש"ג פ"ג דברכות בשם ריא"ז):
ו סָעִיף ב לקרו' בציבור. ואם בא לב"ה סמוך להלל יקרא הלל תחלה עם הציבור ואח"כ יתפלל (ל"ח) ואפשר כשהוא אומר פסוקי דזמרה מותר להפסיק באמצע לקרא הלל עם הציבור דלא גרע ממזמורים שמוסיפין בשבת מיהו נ"ל דאז לא יברך על ההלל לא בתחלה ולא בסוף כיון שאומר ב"ש וישתבח א"כ היאך יברך ב"פ וכיוצא בזה כתבו בהגדת פסח לכן דוקא בהלל דר"ח יעשה כן כיון דהרב' פוסקי' שלא לברך אבל בימים שגומרים ההלל לא יאמר אותו באמצע פסוקי דזמר':
ז סָעִיף ב או' לשנים וכו'. כ' הל"ח דזהו דוקא בימים שאין גומרין ומשום ספק ברכ' ומה שנוהגין העולם לעשות כן אף בימים שגומרי' טעות הוא בידם עכ"ל וכמדומה שלא ראה באגור ובש"ל שכתבו בשם מדרש ש"ט לא יאמר הודו אלא לשנים והטעם דלמי יאמר הודו וכ"כ הטור סי' תע"ט וכן מנהג פשוט לחזור אחר שנים בליל פסח אף על פי שאין שם ספק ברכה ובמרדכי כ' הטעם דמצוה לענות ראשי פרקים וע' בילקוט תהלים סי' קי"ב וכ' האגור וצ"ע מ"ש משאר הודו שאומרים אותו ביחיד כגון בהלל הגדול ואפשר דהכא כיון שהוא דרך שירה בעי' שיענו אחריו כדמצינו בשירת הים:
ח סָעִיף ג וכן בפסוקים. צריך לשמוע יאמר נא וגו' מפי הש"ץ דשומע כעונה ואם לא שמע לא יצא ומוטב שיאמר בעצמו בנחת עיין בגמ' פ"ג דסוכ' וכתבו התו' הא דמפסיקין פסוק אנא לשנים והא קי"ל דאסור להפסיק באמצע הפסוק שאני הכא שב' בני אדם אמרוהו כדאי' פ' ע"פ והכל בו כ' דדוקא בתורה ובנביאים אבל בכתובים אפשר דשרי לחלק וע' ברוקח שנתן טעם למה חולקין פסוק יהללו את שם ה' וגומ' והא דנוהגין לחלק פסוקי אז ישיר ביום המילה י"ל משום דהם אמרוה ג"כ פסקי פסקי כדאמרי' בסוט' פ"ז הוא או' אשירה לה' והן אומרים אשירה לה':
ט סָעִיף ה א"צ לחזור. אפילו למ"ד בסי' ס"ה אם הפסיק מחמת אונס כגון שלא היה המקום נקי ושהה כדי לגמור את כול' צריך לחזור הכא מוד' דא"צ כיון שקורין אותו בדילוג (ב"י) וא"כ בימים שגומרין צריך לחזור לראש אם הפסיק מחמת אונס ושהה כדי לגמו' את כול' וב"ח פסק דאפי' בר"ח צריך לחזור ובד"מ כ' דדוק' בק"ש שהוא דאוריי' פסקי' כהרא"ש אבל הלל דרבנן א"צ לחזור לראש אפילו בימים שגומרי' ולכן לא הגיה כלום בש"ע והמחמיר יחזיר לקרותו בלא ברכה ועמש"ל ס"ב:
י סָעִיף ו יחזור למקום שטעה. פי' אם דילג פסוק א' ונזכר אח"כ לא יאמרנו במקו' שנזכ' דא"כ ה"ל קורא למפרע אלא יתחיל מאותו הפסוק ויאמר עד סוף כמ"ש סי' תר"ץ ס"ו:
יא סָעִיף ז מעומד. חוץ מליל פסח (ב"י ש"ל): אסור לסמוך עצמו לעמוד או לכותל דסמיכה אינה כעמידה כמ"ש הטור סי' קמ"א ובתו' סוטה דף מ' ומה מאוד נפלאתי על רמ"א בח"מ סי' י"ז שכתב בשם הריב"ש לענין עדות ועמידה ע"י סמיכה מקרי שפיר עמידה לענין זה דהא התו' והטור הוכיחו מגמ' דזבחים דסמיכ' אינה כעמידה ופשוט שרמ"א ראה בדברי הרב"י שכ' בח"מ ססי' כ"ח בשם הריב"ש וז"ל אם קבלו עדים מעומד מה שעשה עשוי ואם היו נסמכים על העמוד אפי' לכתחלה מותר דסמיכה אינה כישיבה עכ"ל והבין רמ"א דמ"ש ואם היו נסמכים קאי על העדים וזה אינו דהא פתח בדיינים אלא פשוט דט"ס הוא והגי' הנכונה כמ"ש הרב"י בש"ע דסמיכה כישיבה וקאי אדיינים שאם היו הדיינים נסמכין על העמוד מותר דסמיכה הוי כישיבה כנ"ל ברור כ"מ בשבועות דיתיב כמאן דשרי מסאני' ואף על גב דשם הוי כעמידה ג"כ שאני התם דלא בעי אלא הידור אבל במקום דבעי' עמידה אסור לסמוך וכ"כ התו' בזבחים דף י"ט ע"א ואף על גב דכתבו שם ע"ב אף על גב דאין ישיבה בעזרה מ"מ מותר לסמוך א"כ משמע דסמיכה אינה כישיבה י"ל דשאני התם דאין אסור אלא ישיבה ממש מפני הכבוד אבל בישיבת הדיינים מקרי סמיכה ישיבה:
א סָעִיף א ואם הוא ספק וכו'. הב"י הביא בזה שיש להחזיר מדאמרינן בירושלמי כל ל' יום חזקה מה שהוא למוד הוא מזכיר וכ"כ בשם כל בו בשם מהר"ם ותימא על רמ"א שפסק דא"צ לחזור על מה סמך בזה. ותו קשה מ"ש מסי' קי"ד ס"ח דפסק רמ"א עצמו אם נסתפק לו אם אמר מוריד הגשם כל ל' יום חוזר דודאי אמר כמו שהוא רגיל והיינו כירוש' דהכא ולמה פסק דא"צ לחזור ותו דלמה לא כתב רמ"א דיעות חלוקות בזה לכל הפחות וכמדומה שיש ט"ס כאן וצ"ל צריך להחזיר. וי"ל ע"פ סברא נכונ' דהיינו דכאן אין מקום ספק כלל דמהי תיתי לו' שהזכיר כיון שלא היה ברור לו ענין ר"ח בודאי לא הזכיר אלא ודאי דמיירי שידוע לו שבשעת התפלה קודם שבא למקום ההזכר' היה על דעתו שיש עכשיו ר"ח וצריך להזכיר אלא דאח"כ שכח אם הי' בדעתו כן בשעה שאמר הברכה ששייך בה ההזכרה בזה אנו אומרים דמסתמ' לא שכח ממחשבתו בשעת התפלה שעכשיו ר"ח ובודאי זכרו משא"כ בההיא דסימן קי"ד לענין משיב הרוח דמקו' הספק היא דאפשר שלא זכר בכל התפלה מזה שצריך להזכי' דכן הוא רגיל הספק לשם כנ"ל ליישב ונכון בן להלכה. ובלבוש כ' הטעם שא"צ להחזיר כיון שרגיל בו כל ר"ח ועדיין לא כלו ל' יום שאמרו אנו אומרים כיון שידע שהוא ר"ח אלא שמסופק אם אמרו תלי' לומר שאמרו כהרגל בכל ר"ח ע"כ מ"ש שעדיין לא כלו ל' יום לאו מלתא הוא דבשלמא אם היה רגיל הרבה לאומרו לא מיעקרא הרגילו' אלא עד ל' יום משא"כ כאן שלא אמרו רק בר"ח א"צ עקירה גדולה של ל' יום דוגמא לדבר בווסת האשה שאם קבעתו ג"פ צריך עקירה ג"כ ג"פ משא"כ בלא קבעתו רק ב"פ נעקר בפעם א' ועכ"פ יש לי מכאן ראייה למ"ש בי"ד סי' ס"ט בספק אם נמלח הבשר הבאתיו לעיל סי' ת"ט דמותר דהא כאן אמרי' מה שהוא למוד מזכיר והולכין אחר הרגילו' ה"נ התם במליחת הבשר וא"כ יש חזקה שנמלח ואע"פ שיש חזקה לבשר זה שלא נמלח מתחלה כשמביאו מהטבח וכיון שיש חזקה נגד חזקה אזלי' לקולא במידי דרבנן מלבד הטעם שזכרנו שם מצד הרוב:
ב סָעִיף ב וקורין ההלל. מ"כ בשם ס' רוקח דאין קורין הלל בבית האבל דא"ל לא המתים יהללו יה דהוי כלועג לרש:
ג סָעִיף ב לקרוא את ההלל. פי' ולא לגמור אפי' במקום שגומרין הלל דשמא יחסר תיבה א והוה ברכה לבטלה והרא"ש ס"ל דלגמור פי' כמו לקרות כמ"ש היו גומרין אות' כוותיקון פי' קורין ק"ש מ"ה בדיעבד יצא בלגמור:
ד סָעִיף ז הלל מעומד. דכתיב הללו עבדי ה' שעומדים ומה שקורין בליל פסח מיושב מתוך שחולקין אותו אין מטריחין אותו לעמוד ועוד שאז דרך הסיבה וחירות:
א סָעִיף א יעלה ויבא. והשמש יתחיל תפלתו קודם הציבור וכשיגיע ליעלה ויבא ירים קולו להשמיע בציבור עיין סימן קי"ד:
ב סָעִיף א סימן רצ"ד. דהיינו תיכף כשמסיים הברכה אפילו לא התחיל עדיין מודים עיין סימן רל"ו ס"ב ועיין סי' ק"ח:
ג סָעִיף א מחזירין. ודוקא אם עדיין לא התפלל מוסף אבל אם התפלל מוסף א"צ לחזור. כנה"ג ע"ש ועיין סימן קכ"ו ס"ק ד' מ"ש שם:
ד סָעִיף א שיעקור. ואם אמר יהיו לרצון הוי כעוקר רגליו עמ"א:
ה סָעִיף א א"צ. והקשו האחרונים ממ"ש סימן קי"ד ס"ח דאם נסתפק אם אמר משיב הרוח אמרינן חזקה שאמר כמו שהוא רגיל בלא משיב הרוח וצריך לחזור ע"ש ועיין באחרונים מה שתירצו ע"ז והב"י והב"ח פסקו דמחזירין אותו וכ"פ הרוקח וכ"פ הל"ח בראיות ברורות וכן יש להורות דהרי עינינו רואות שההרגל להתפלל בלא יעלה ויבא. מ"א. ובשכה"ג כתב כיון דאיכא פלוגתא בזה יש מקום לומר שב ואל תעשה עדיף ולא יחזור. מיהו הטוב והישר שיתפלל בתורת נדבה ע"ש ועיין הלק"ט ח"א סי' ע"ח. ועיין מ"ש הט"ז:
ו סָעִיף ב הלל. ואין קורין בבית האבל דא"ל שם לא המתים יהללו יה דהוי כלועג לרש ועסי' קל"א ס"ק י' מה שכתבתי שם. נשים פטורות מכל הלל מפני שהוא מ"ע שהז"ג ועמ"א ועיין יד אהרן:
ז סָעִיף ב הצבו'. ואם בא לבה"כ סמוך להלל יקרא הלל תחלה עם הצבו' ואח"כ יתפלל ל"ח. ואפש' כשהוא אומר פסוקי דזמרה מות' להפסיק באמצע לקרות הלל עם הציבור דלא גרע ממזמורים שמוסיפין בשבת מיהו נ"ל דאז לא יברך על ההלל לא בתחלה ולא בסוף לכן דוקא בהלל דר"ח יעשה כן כיון דהרבה פוסקים שלא לברך אבל בימים שגומרים ההלל לא יאמר אותו באמצע פסוקי דזמרה. מ"א ע"ש:
ח סָעִיף ב אומר. ואפילו אם גומרים ההלל דלא כל"ח מ"א ע"ש. ואם אין מצויין א"צ להטריח אחריהם ע"ש. ונ"ל דיאמר בלא ברכה כמ"ש בשל"ה באר היטב אשר לפני:
ט סָעִיף ג והקהל. כתב המ"א דצריך לשמוע פסוקים יאמר נא וגו' מפי הש"ץ דשומע כעונה ואם לא שמע לא יצא ומוטב שיאמרו בעצמו בנחת. מ"א ע"ש:
י סָעִיף ה אפי'. המ"א העלה והמחמי' יחזו' לקרותו בלא ברכה ע"ש:
יא סָעִיף ו למקום. פי' אם דילג פסוק א' ונזכ' אח"כ לא יאמרנו במקום שנזכר דא"כ ה"ל קורא למפרע אלא יתחיל מאותו הפסוק ויאמ' עד סוף:
יב סָעִיף ז מעומד. ואסו' לסמוך עצמו לעמוד או לכותל דסמיכה אינו כעמידה מ"א ע"ש באורך מה שתמה על רמ"א בח"מ סי"ז ודו"ק. ומה שקורין בליל פסח הלל מיושב משום שחולקין אותו אין מטריחין אותו לעמוד. ט"ז:
א סָעִיף א (ס"ק א) עיין לעיל סימן כו' עיין סימן רל"ו ס"ב דלא כע"ש. ר"ל דהע"ש כתב דהשמש יתחיל תפלת ערבית כשנכנס ר"ח קודם שיתחילו הקהל כדי שיגיע ליעלה ויבא קודם הקהל ואז כשיגיע ליעלה ויבא יכריז בקול רם יעלה ויבא להזכיר את הצבור אבל אינו רשאי להפסיק בין קדיש לתפלת י"ח ולהכריז יעלה ויבא ולעיל בסימן רל"ו מבואר דרשאי להפסיק כיון שהוא צורך תפלה וגם תפלת ערבית רשות וע"ש במ"א:
ב סָעִיף א (ס"ק ב) ואם כו' משמע כו' ר"ל מסברא: מ"ד אמי שא"ר כו'. וסיים תפלתו דצ"ל לראש. וניהו דהוא רגיל לומר תחנונים מכל מקום הא סיים התחנונים וה"ל כמי שסיים התפלה: ש"מ דס"ל כו' דע"כ כיון שעקר רגליו סיים התחנונים דלמה יעקור רגליו באמצ' תחנונים. ואפ"ה כיון דרגיל לומר תחנונים אינו חוזר לראש דהוי כאלו לא סיים תפלתי. וע"כ משום דאין קבע לתחנונים ואפילו עקר רגליו עדיין יכול להוסיף תחנונים: וא"כ לל"ב כו'. רצה לומר כדקי"ל דתרתי בעי' רגיל לומר תחנונים וגם לא עקר רגליו: ונ"ל כו' יהיו לרצון כו' כתב בס' א"ר אפי' למ"ש מ"א לעיל סימן קכ"ב ס"ק א' בשם ל"ח וב"ח לומר יהיו לרצון קודם התחנונים ואחריהם מ"מ אמירת יהיו לרצון הראשון שקודם התחנונים לא מיקרי סיום והיסח הדעת. ולענ"ד הדבר ספק אצלי:
ג סָעִיף א (ס"ק ג) ואם כו' עס"י ק"ח בטעה ולא התפלל מנחה בער"ח כיצד יתנהג. וכן טעה ולא התפלל מנחה בר"ח: וסי' קכ"ד סעיף יו"ד דאי שכח יעלה ויבא דצריך לחזור ולהתפלל. דסגי אי מתכוון להש"ץ מתחלת י"ח ער סופו. מ"מ כ' מ"א שם בשם רש"ל וב"ח דאין אדם יכול לכוין לכן יחזור ויתפלל.
ד סָעִיף א (ס"ק ד) הוא ספק כו' דאפילו בשבת וי"ט דהא רגיל יותר כו' תיבת וי"ט הוא לאו דוקא דהא ר"ח רגיל יותר דנקטי' משום דברי כל בו: והכל בו כ' כו' ז"ל. הכל בו בפרק שלשה שאכלו גרסינן בירושלמי דבספק הזכיר בר"ח וחה"מ אין מחזירין אותו וצ"ע למה לא הזכיר דין שבת וי"ט. וא"ל דבשבת וי"ט מחזירים אותו לפי שהיא ברכה בפ"ע (ר"ל אמרינן כיון דנסתפק ודאי שכחו) או י"ל דה"ה דאין מחזירין אותו אבל לא ביאר דינם לפי שאין טפל בהם ספק לפי שהיא ברכה בפ"ע (ר"ל ודברו בהוה שאין דרך להסתפק בהם. אבל אי אירע שנסתפק באמת אינו חוזר). וכן יש להורות. ועיין בט"ז שחילק מסברא דאי זכר בשעת התפלה שהיום ר"ח וצריך לומר יעלה ויבא כה"ג אם אח"כ נסתפק א"צ לחזור. ואם לאו צריך לחזור. ובס' א"ר הביא דבריו וחלק עליו ופסק כמ"א:
ה סָעִיף ב (ס"ק ה) וקורין כו' דדווקא בדבר שהוא בא לח"ש כו' ר"ל דמסברא אין לברך כ"א אפרי המתחדש משנה לשנה. או ברגל שאינו בא כ"א פ"א בשנה אלא דמצינו בתוס' ברכות דאפי' הבא מחצי השנה לח"ש מברך שכ' אברייתא דקתני שכהן מקריב מנחה מברך שהחיינו. דמיירי שמקריב פ"א במשמרו. כיון שהיו כ"ד משמורות כהונה והיו מתחלפים כל שבוע היה עובד משמר אחר. ולכך כיון שאינו מגיע לכל משמר כ"א ב"פ בשנה כשמקריב תחלה במשמורו מברך שהחיינו. אבל בדבר שבא בקרוב מחצי שנה לא מצינו שיברך שהחיינו. אלא דצ"ב דהא קי"ל הרואה חברו לאחר שלשים יום מברך שהחיינו וכדלעיל ר"ס רכ"ה ועיין בס' א"ר: וצריך לחלק. ואפשר שע"ז רמז מ"א במ"ש ועיין מ"ש סי' רכ"ה או נתכוין למ"ש שם סעי' ו' בהג"ה דעל פרי המתחדש שני פעמים בשנה מברך שהחיינו וכ' מ"א שם ראיה מתוס' הנ"ל ומשמע דוקא ב' פעמים אבל ג' פעמים לא דבעי' דוקא חצי שנה: נשים פטורות מכל הלל כו' תוס' ברכות כו'. ובסוכה דף ל"ח ע"א כתב התוס' דהלל שאומרים בליל פסח בהגדה גם נשים חייבות שהן ג"כ היו באותו נס: פ"ג דסוכה דף ל"ח איתא שם כן: כתב הבד"ה כו' שאינו יודע לענות. ר"ל הללויה: אא"כ עונה אחריו הללויה על כל דבר ודבר. אך לא סגי בזה אלא צריך גם לענות עמו ראשי פרקים. ואיך תהיה מחלוקת שם בסוכה רש"י ותו' מהו עניית ראשי פרקים ע"ש: תלמוד ערוך הוא פ"ג דר"ה וכ"ה לעיל ר"ס קכ"ד: פ"ג דסוכה דף ל"ח ע"ב. אלא דאם לא יצא אין קפידא בקורא כצ"ל: בשביל עצמו. ואין ההקפדה כ"א על השומע לצאת וה"ל לענות הללויה. דבקריאה לחוד ליכא איסורא. וא"כ אין חילוק בין יצא ללא יצא. דהא אפי' יצא אין קפידא בקורא כיון דאינו מברך א"כ מה איסור יש באמירת מזמורי תהלים. אלא בזמן שתקנו חכמים: ועמ"ש מ"א ר"ס תקפ"ד:
ו סָעִיף ב (ס"ק ו) לקרות כו' וכיוצא בזה כתב בהגדת פסח כמבואר בטור סי' ת"פ דאמרינן בפסחים כוס ד' אומר עליו ברכת השיר. ומפרש מאי ברכת השיר. ר' יהודה אומר יהללוך וחותם מהולל בתשבחות. ור' יוחנן נשמת כל חי וחותם בישתבח. וכתב רשב"ם כיון דלא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר עבדי' כתרווייהו וחותמים בהלל בא"י מלך מהלל בתשבחות. ואומר הלל הגדול ונשמת כ"ח וחותם שנית בא"י מלך מהלל בתשבחות. והר' חיים כהן. לא היה חותם בחלל ביהללוך בא"י כו' אלא היה חותם אחר נשמת כ"ח. כי למה יחתום ב' פעמים בענין אחד עכ"ל. וקי"ל כהרר"ח כהן. וה"ה הכא. אבל בימים שגומרים דמברך אליבא דכ"ע לא יאמר אותו באמצע כו' שלא יפסיד הברכות:
ז סָעִיף ב (ס"ק ז) אומר כו' ומשום ס' ברכה. די"א דיחיד אינו מברך. וכיון דמצרף להודו שני ב"א מיקרי רבים: דמצוה לענות ר"פ. כנ"ל בסוכה דף ל"ח ע"ב. כדמצינו בשירת הים שאמרו משה וישראל כן כדאיתא בסוטה פ"ה:
ח סָעִיף ג (ס"ק ח) וכן וכו' ומוטב שיאמרו בעצמו. אף דשומע כעונה. מ"מ לפעמים איננו מכוין. ולפעמים הש"ץ מאריך בניגונים. אך העולם טועים ואין אומרים כ"א יאמר נא ישראל ולא מסיימים כל"ח. וכן בפסוקים אחרים, ובאמת בזה לא סגי. וצ"ל יאמר נא ישראל כל"ח. דאל"כ לא אמר כ"א חצי הפסוק ואף שאומר אח"ז הודו לה' כ"ט כל"ח. אין זה נוסח הפסוק יאמר נא ישראל הודו כו'. שב' ב"א אמרוהו כדאיתא פ' ע"פ דף קי"ט דהיינו ישי ושמואל ודוד ואחיו. ואמר שם אנא ה' הושיעה נא אמרו אחי דוד. אנא ה' הצליחה נא אמר דוד. וכיון דתחלה נחלק הפסוק לשנים גם אנחנו רשאין לחלקן. ועיין ברוקח שנתן טעם למה חולקים כו'. וכ"כ בשמו לעיל ס"ס ל"א אולם מ"א סיים שם וז"ל וצ"ע מנ"מ לחלק מאחר דבגמרא מפורש לאיסור ולמצוא טעם מלבנו עכ"ל. לכן לענ"ד בעל נפש יאמר כל הפסוק. אך יאמר חצי הפסוק שאין כל הקהל אומרים בלחש: היחיד יאמר הללו כו' עד הודו בלחש וחזן להיפך מפני המחלוקת ושינוי מנהג: לחלק פ' אז ישיר כו' שמנהג קצת מקומות שהסנדק והמוהל אומר א' מהן תחלת כל פסוק והשני סוף כל פסוק:
ט סָעִיף ה (ס"ק ט) א"צ כו. ואם כן בימים שגומרים צריך לחזור היינו למ"ד לעיל סימן ס"ה דמחמת אונס חוזר: ובד"מ כתב כו' לכן לא הגיע כו' ר"ל להרב"י ניחא דסתם פה וכתב דאפי' שהה לגמור כלו אצ"ל לראש משמע אפילו היה אונס. ואפי' בימים שגומרים אף שבחבורו כתב דבימים שגומרים צריך לחזור מ"מ לא כ' כן אלא למ"ד לעיל סי' ס"ה בקריאת שמע דצריך לחזור וכיון דרב"י סתם לעיל סימן ס"ה בקריאת שמע דא"צ לחזור כ"ש בהלל אפילו בימים שגומרים. אבל רמ"א שהביא לעיל סימן ס"ה דעת י"א דצריך לחזור וכ' שם דהכי נהוג. אם כן ה"ל להגיה כאן דבימים שגומרים צריך לחזור. אלא דאזיל לשיטתיה שבד"מ חלק על הרב"י וס"ל דאפילו למ"ד לעיל בק"ש דצ"ל בהלל דרבנן מודה ועמש"ל סעיף ב'. וכתב מ"א שם ס"ק וי"ו. דאם עומד בפסוקי דזמרה והקהל אומרים הלל כשהוא בימים שגומרים הלל. לא יפסוק דיפסיד הברכות. אולם אי אירע כה"ג שכבר קרא ושהה כדי לגמור שחוזר וקורא בלי ברכה אם אומר אח"כ פסוקי דזמרה והקהל אומרים הלל. מפסיק ואומר עמהם. דהא בלא"ה אינו מברך כה"ג:
י סָעִיף ז (ס"ק יא) מעומד חוץ מליל פסח. והטעם מבואר בט"ז ס"ק ד' ע"ש: אסור לסמוך כו' ואם הוא בעל בשר רשאי לסמוך קצת. אבל אי סמוך כ"כ שאם ינטל הדבר שנסמך עליו יפול הוא גם לבעל בשר אסור כ"מ לעיל סי' קמ"א לענין קריאת ס"ת וה"ה הכא: לענין עדות כו' ר"ל דבעי' שיעמדו העדים בשעת הגדת עדותן דכתיב ועמדו שני האנשים ודרשו חז"ל דהיינו עדים: הוכיחו מגמרא דזבחים דף י"ט ע"ב דאמרי' כיצד מצות קידוש ידים ורגלים במקדש מניח ירו הימנית ע"ג רגלו הימנית. וידו השמאלית ע"ג רגלו השמאלית ומקדש ר' יוסי בר"י אומר מניח שתי ידיו זו ע"ג זו. וע"ג ב' רגליו זו ע"ג זו. ומקדש. א"ל א"א לעשות כן. והקשה ש"ס שפיר קא"ל א"ר יוסף וחבירו מסייעו. ובמאי קמפלגי אמר אביי עמידה ע"י סמיכה כה"ג איכא בנייהו. דת"ק ס"ל דלא הוי עמידה. ולכך א"א שאחר יסייעו. ור"י בר"י ס"ל דהוי עמידה וכיון דקיי"ל כת"ק א"כ קי"ל דעמידה ע"י סמיכה ל"מ עמידה: והבין רמ"א כו' קאי על העדים. דאי קאי על הדיינים דצריך לישב וכמו דרישא איירי בדיינים אם כן איך כתב דמותר לכתחלה. וסיים הטעם דסמיכה אינה כישיבה אדרבה מה"ט ראוי לאסור לדיינים עמידה על ידי סמיכה דהא דיינים צריכים לישב. אלא ע"כ קאי על העדים דבעי' שיעמדו. וע"ז א' דעומדים ע"י סמיכה מותר לכתחלה. וע"ז שייך שפיר הטעם דסמיכה אינה כישיבה. וקאי אדיינים אבל בעדים אסור כה"ג: וכ"מ בשבועות דף למ"ד ע"ב. דשאל הש"ס אם בא לפני הדיין אדם שחייב בכבודו וחייב לקום מפניו. כיצד עושה בשעת גמר דין. דהא קי"ל בשעת גמר דין ד"ה דיינים בישיבה ובע"ד בעמידה ועז"א דיתיב כמאן כו' פירש"י לא עומד ולא יושב אלא כאדם שמתיר רצועה מן הסנדל עכ"ל. והיינו עמידה ע"י סמיכה. אלמא כה"ג חשוב ישיבה. ואע"ג דשם הוי כעמידה ג"כ כו' דהא יוצא הדיין בזה שמה שמחויב לעמוד בפני בע"ד כנ"ל: דל"ב אלא הידור. ר"ל דהא לא כתיב בתורה שיעמוד בפני ת"ח אלא והדרת פני זקן אלא כשעומד לפניו זהו הידור. אם כן עמידה עי"ס. ניהו דל"מ עמידה. מ"מ יצא בזה מצות והדרת פני זקן. (ובזה מסולק השגת הב"ח על הסמ"ע בח"מ סי' י"ז הובא בש"ך ס"ק ה' ע"ש). בזבחים דף י"ט ע"ב כצ"ל: ואע"ג דכתבו שם אף ע"ג דאין ישיבה כו' קאי אהא דפריך הש"ס וליתב מיתב ולקדש ומשני כתיב לעמוד ולשרת דבעי' דוקא עמידה. והקשו התוס' וז"ל על קושית הש"ס וליתב מותב. וז"ל לאו ישיבה ממש קאמר דאין ישיבה בעזרה אלא סמיכה עכ"ל (וכ"כ בהג"ה תוס' ר"פ דף ט"ז ע"א) הרי אי לאו קרא לעמוד ולשרת היה עמידה עי"ס מותרת אף על גב דאין ישיבה בעזרה. ע"כ צ"ל דזה לא מיקרי ישיבה אבל בישיבת הדיינים כו' וה"ה בכ"מ דבעי עמידה כגון הכא בהלל ולעיל בקריאת התורה וכה"ג:
א סָעִיף א ס"א ואם לא. בין. ברכות ל' ב': ואם נזכר. רא"ש ומרדכי בפ"א דתענית. מבה"מ קודם הטוב והמטיב ברכות מ"ט ב': ואם לא נזכר עד אחר כו'. שם כ"ט ב': ואם הוא ספק. ירושלמי פ"ז דברכות והש"ע השמיטו משום דלא קיימא במסקנא שם והכי איתא שם שלשה שאכלו כאחד כו' תני היה יושב ואוכל בשבת ושכח ולא הזכיר של שבת רב אמר חוזר ושמואל אמר אינו חוזר שמעון בר בא בשם ר' יוחנן ספק הזכיר של ר"ח ספק לא הזכיר אין מחזירין אותו אשכח תנא פליג כל יום שיש בו קרבן מוסף כגון ר"ח וחש"מ צריך להזכיר מעין המאורע וא"ל הזכיר מחזירין אותו כו' ובפ"ה שם ר"י בר אחא ור"ש בר אבא בשם ר"א ספק הזכיר ר"ח ספק לא הזכיר מחזירין אותו להיכן הוא חוזר כו'. ועוד דמ' שם דבח"מ איירי ופליג אגמ' דידן אבל בתפלה לא איירי כלל ועוד מדפריך מודאי לא הזכיר אספק ש"מ שחד דינא אית להו ודלא כד"מ ועמ"א דעמ"א ובט"ז ובלבוש כו':
ב סָעִיף ב ס"ב בין יחיד בין ציבור. ר"ל אע"פ שאמרו שם ובערכין י' ובברכות ימים שאין היחיד גומר את ההלל ל"ד יחיד כמ"ש בתענית חדא דמדלגי דלוגי ועוד אשמעינן אע"פ שאמרו שם יחיד לא יתחיל דא"צ להתחיל מ"מ יש לקרות שכבר נהגו וכמ"ש תוס' בברכות י"ד א' ד"ה ימים וכ' שם דאף ציבור אין חייבין רק משום מנהג: מברכין עליו בתחלה. סוכה ל"ט א': לקרא. כיון שאין גומרין תוס' הנ"ל: ואם בירך. שם מדלא הבין רב שם בתענית מן הברכה: ולבסוף. סוכה שם ובירושלמי הביאו תוס' הנ"ל: והיחיד אין. מגמ' דתענית הנ"ל יחיד לא יתחיל וכיון שאין חיוב אין מברך אשר צוונו ותוס' כ' בשם ר"ח דה"פ לא יתחיל בברכה. בערכין שם ד"ה י"ח כו': וי"א שאף. שם אמר מנהג אבותיהם בידיהם ואמנהגא לא מברכינן כמ"ש בסוכה מ"ד ב': וי"א דגם. תוס' הנ"ל מדאמרינן ימים שאין היחיד גומ' אפי' באמצע הפרק כו' משמע הא בענין אחר לא יפסיק וכמ"ש בס"ד ואי בלא ברכה מאי הפסקה שייך ועוד מדרב שם חזינהו דמדלגי דלוגי כו' אמאי לא הרגיש שלא ברכו ומ"ש רש"י דאמנהגא לא מברכינן לאו דוקא דשם רק טלטול לבד אבל בלאו הכי מברכינן מדברכינן איום טוב שני אע"ג דמנהגא הוא כמ"ש בפ"ק די"ט. והראבי"ה כ'. הביאו הגמ"ר ספ"ב דשבת דר"ח פי' יחיד לא יתחיל בברכה ואם התחיל בברכה גומר וכיון דנהוג לכתחלה נהוג שכן אנו צריכין לפרש לדברי ש"מ שמפרשים יחיד לא יתחיל לקרות והנה נהגו לקרות אפי' יחיד הלכך ה"נ בברכה לפי' ר"ח כנ"ל: ומ"מ. כדי לצאת ס' הראשונה: וי"א כו' דאם. דשלשה מקרי רבים כמ"ש בגיטין מ"ו א' כר"נ דקי"ל שם כותיה: ונהגו. דהודו לבד מקרי ראשי פרקים כמ"ש בסוכה ל"א ב' ע"ש ושם שמצוה לענות ראשי פרקים וע' ברא"ש פ"י דפסחים סל"ב במדרש תהלים הקוראים צריך שיהיו שלשה כדי שיאמר א' לשנים הודו וע' בברכות מ"ה:
ג סָעִיף ג ס"ג בענין כו' וכן כו'. סוכה שם מקום שנהגו לכפול כו' ושם בגמ' כמה הלכתא כו' ממנהגא כו' אלמא מנהגא הוא:
ד סָעִיף ד ס"ד אכל בענין. כנ"ל: ודוקא בר"ח כו' אבל. שם וכפי' הרא"ש: טעה. עמ"א והוא תוספתא פ"ב דברכות:
ה סָעִיף ז ס"ז מצות. עט"ז:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.