א אָסוּר לִכָּנֵס לְבֵית הַכִּסֵא קָבוּעַ לְהַשְׁתִּין בִּתְפִלִּין שֶׁבְּרֹאשׁוֹ, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יַעֲשֶׂה בָּהֶם צְרָכָיו, וְאִם אוֹחֲזָן בְּיָדוֹ, מֻתָּר לְהַשְׁתִּין בָּהֶם בְּבֵית הַכִּסֵא קָבוּעַ: הַגָּה: וְהַיְנוּ דַּוְקָא כְּשֶׁמַּשְׁתִּין מְיֻשָּׁב דְּלֵיכָּא לְמֵיחַשׁ לְנִצּוֹצוֹת, אֲבָל מַשְׁתִּין מְעֻמָּד פְּשִׁיטָא דְּאָסוּר, דְּלֹא עָדִיף מִבֵּית הַכִּסֵּא עֲרַאי, וְה"ה אִם מַשְׁתִּין מְיֻשָּׁב אוֹ בְּעָפָר תָּחוּחַ דְּלֵיכָּא נִצּוֹצוֹת, בְּבֵית הַכִּסֵּא עֲרַאי נָמֵי שָׁרֵי, וְאֵין חִלּוּק בֵּין קֶבַע לְעֲרַאי לְעִנְיָן זֶה, אֶלָּא דְּבֵית הַכִּסֵּא קָבוּעַ מִסְּתָמָא עוֹשֶׂה צְרָכָיו מְיֻשָּׁב, וּבֵית הַכְּנֶסֶת עֲרַאי מִסְּתָמָא עוֹשֶׂה מְעֻמָּד, הוֹאִיל וְאֵינוֹ נִפְנֶה לִגְדוֹלִים (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם נ"י וּמִגְדּוֹל עֹז): וּבְבֵית הַכִּסֵא עֲרַאי מֻתָּר לְהַשְׁתִּין בָּהֶם כְּשֶׁהֵם בְּרֹאשׁוֹ, אֲבָל אִם אוֹחֲזָן בְּיָדוֹ אָסוּר לְהַשְׁתִּין בָּהֶם מְעֻמָּד, אֲפִלּוּ אִם תּוֹפֵס אוֹתָם בְּבִגְדּוֹ, מִפְּנֵי שֶׁצָּרִיךְ לְשַׁפְשֵׁף בְּיָדוֹ נִיצוֹצוֹת שֶׁבְּרַגְלָיו, אֶלָּא חוֹלְצָן בְּרִחוּק ד' אַמּוֹת וְנוֹתְנָם לַחֲבֵרוֹ. וּמִדִּבְרֵי הַרַמְבַּ"ם נִרְאֶה שֶׁאָסוּר לְהַשְׁתִּין כְּשֶׁהֵם בְּרֹאשׁוֹ, בֵּין בְּבֵית הַכִּסֵא קָבוּעַ בֵּין בְּבֵית הַכִּסֵא עֲרַאי, וְיֵשׁ לָחוּשׁ לִדְבָרָיו.
ב בֵּית הַכִּסֵא קָבוּעַ הַיְנוּ שֶׁיֵּשׁ בּוֹ צוֹאָה, וְהוּא עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה בְּלֹא חֲפִירָה.
ג בֵּית הַכִּסֵא עֲרַאי, הַיְנוּ כְּגוֹן לְהַשְׁתִּין מַיִם שֶׁאֵין אָדָם הוֹלֵךְ בִּשְׁבִילָם לְבֵית הַכִּסֵא, וְהַפַּעַם הַזֹּאת נַעֲשָׂה הַמָּקוֹם הַזֶּה בֵּית הַכִּסֵא תְּחִלָּה.
ד אִם הֵם בְּחֵיקוֹ וְחָגוּר חֲגוֹרָה אוֹ בְּבִגְדּוֹ בְּיָדוֹ, מֻתָּר, בֵּין לְהַשְׁתִּין בֵּין לִפָּנוֹת.
ה אִם רוֹצֶה לִכָּנֵס לְבֵית הַכִּסֵא קָבוּעַ לַעֲשׂוֹת צְרָכָיו, חוֹלְצָן בְּרִחוּק ד' אַמּוֹת: הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים אֲפִלּוּ בְּלֹא צְרָכָיו (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם רַב הַאי) וְטוֹב לְהַחְמִיר. וְגוֹלְלָן בָּרְצוּעוֹת שֶׁלָּהֶן, וְאוֹחֲזָן בִּימִינוֹ וּבְבִגְדּוֹ כְּנֶגֶד לִבּוֹ, וְיִזָּהֵר שֶׁלֹּא תְּהֵא רְצוּעָה יוֹצֵאת מִתַּחַת יָדוֹ טֶפַח, וּכְשֶׁיּוֹצֵא מַרְחִיק ד' אַמּוֹת וּמְנִיחָן.
ו הָיָה לָבוּשׁ בִּתְפִלִּין וְהֻצְרַךְ לְבֵית הַכִּסֵא בַּלַּיְלָה אוֹ סָמוּךְ לַחֲשֵׁכָה, שֶׁאֵין שְׁהוּת לַהֲנִיחָם עוֹד אַחַר שֶׁיָּצָא, לֹא יִכָּנֵס בָּהֶם גְּלוּלִין בְּבִגְדּוֹ, וַאֲפִלּוּ לְהַשְׁתִּין מַיִם בְּבֵית הַכִּסֵא קָבוּעַ, אֶלָּא כֵּיצַד יַעֲשֶׂה, חוֹלְצָן וּמְנִיחָן בִּכְלִי אִם הָיָה בּוֹ טֶפַח, אוֹ בִּכְלִי שֶׁאֵינוֹ כֶּלְיָן, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בּוֹ טֶפַח, וְאוֹחֵז הַכְּלִי בְּיָדוֹ, וְנִכְנָס.
ז בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בְּבֵית הַכִּסֵא שֶׁבַּשָּׂדֶה, אֲבָל בְּבֵית הַכִּסֵא שֶׁבַּבַּיִת לֹא יַכְנִיסֵם כְּלָל, כֵּיוָן שֶׁיָּכוֹל לַהֲנִיחָם בְּמָקוֹם הַמִּשְׁתַּמֵּר.
ח אִם שָׁכַח תְּפִלִּין בְּרֹאשׁוֹ וְעָשָׂה בָּהֶם צְרָכָיו, מֵנִיחַ יָדוֹ עֲלֵיהֶן עַד שֶׁיִּגְמֹר עַמּוּד הָרִאשׁוֹן, וְיוֹצֵא וְחוֹלְצָן, וְחוֹזֵר וְנִכְנָס.
ט מֻתָּר לְרוֹפֵא לִקַּח עָבִיט שֶׁל מֵי רַגְלַיִם בְּיָדוֹ וּתְפִלִּין בְּרֹאשׁוֹ, וּבַעַל נֶפֶשׁ יַחְמִיר לְעַצְמוֹ:
א סָעִיף א (א) להשתין - המג"א בסק"ט כתב דמה שכתב המחבר להשתין לרבותא נקט דאפילו להשתין אע"פ שהוא חייו של אדם אסור לכנס וכ"ש שלא לצורך:
ב סָעִיף א (ב) בתפילין שבראשו - ה"ה דבזרוע נמי אסור מה"ט והא דנקט בראשו בא למעוטי אם אוחזן בידו:
ג סָעִיף א (ג) בידו - ר"ל בבגדו וביד ימינו כנגד לבו כמש"כ בס"ה:
ד סָעִיף א (ד) פשיטא דאסור - באוחזן בידו שמא יקנח הניצוצות וה"ה כשהם בראשו דאסור דחיישינן שמא ישב ויעשה בהם צרכיו [פמ"ג]:
ה סָעִיף א (ה) תיחוח - או במקום מדרון:
ו סָעִיף א (ו) נמי שרי ואין חילוק וכו' - ומ"מ יש חילוק קצת דבקבע דיש חשש שמא יעשה צרכיו צריך שיהיה בבגדו ובידו כמ"ש בסק"ג ובעראי אפילו בידו לבד נמי מותר בזה דליכא חשש ניצוצות:
ז סָעִיף א (ז) ובבה"כ עראי וכו' - דלא גזרינן ביה שמא יפנה בהם ורק שיזהר שלא יפיח בהם:
ח סָעִיף א (ח) מפני שצריך וכו' - וחיישינן שמא ישפשף הניצוצות שנופלין על רגליו ביד שאוחז בה התפילין:
ט סָעִיף א (ט) חולצן ברחוק וכו' - עיין מ"א שכתב דמש"כ המחבר מתחלה אסור להשתין בהן מעומד מיירי בין בעראי ובין בקבוע וכמו שכ' בהג"ה ומש"כ אלא חולצן ברחוק ד"א מיירי בקבוע דאי בבה"כ עראי חולץ ומשתין לאלתר וכ"כ הט"ז:
י סָעִיף א (י) לחבירו - דהוא בעצמו אסור לאחוז בהן אז אף דמיירי בקבוע ומבואר לקמן בס"ה דיאחוז בבגדו ובידו כיון דמיירי כשמשתין מעומד וחיישינן משום ניצוצות:
יא סָעִיף א (יא) כשהן בראשו - וה"ה בזרועו דס"ל דגזרינן שמא יפיח בהם אבל כשהן בכיסן ואוחז הכיס בידו מותר להשתין בהן לד"ה שכשהן בכיסן אין איסור בהפחה כמו שיתבאר בסימן מ"ד:
יב סָעִיף א (יב) לדבריו - ולעת הצורך כגון שיתבטל עי"ז מתפלה בצבור יכול לסמוך אדיעה ראשונה אך שיזהר הרבה שלא יבוא לידי הפחה כ"כ הח"א ומ"מ נוהגין לחלוץ הש"ר. וגם הש"י נכון להסיר הרצועות מכף היד שלא יבוא לשפשף הניצוצות בהם:
יג סָעִיף ב (יג) בלא חפירה - ר"ל אז צריך לחלצן ברחוק ד"א אבל אם הוא בחפירה הרי החפירה הוא רשות לעצמו ובה"כ שלמעלה רשות לעצמו ואין לו דין בה"כ כלל כמו שיתבאר בסימן י"ג ומותר ליכנס בתוכו בתפילין שעליו ומ"מ קודם שישתין צריך לחלצן לד"ה כמו בשאר בה"כ קבוע כן מסיק המ"א בד"א להשתין אבל לעשות צרכיו משמע מדברי הב"י דיש להחמיר לחלוץ ברחוק ד"א ממקום שרוצה לעשות צרכיו אפילו נפנה במקום שאינו בה"כ כלל אלא בחצירו או ע"פ השדה:
יד סָעִיף ג (יד) בה"כ עראי וכו' - פי' הא דאמרינן לעיל דמותר להשתין בו בתפילין שבראשו היינו במקום שאין בו צואה וגם הוא מקום שאין רגילין לפנות שם ולכך לא גזרינן שמא יפנה בהתפילין ואפילו אם הוא מקום צנוע:
טו סָעִיף ג (טו) בה"כ תחלה - עיין בפמ"ג דס"ל דהאי לישנא לאו דוקא דאפילו מיוחד מכמה זמנים להשתין מ"מ עראי יחשב:
טז סָעִיף ד (טז) אם הם בחיקו וכו' - דתו ליכא למיחש משום ניצוצות וגם משום שמא יפלו ממנו ומותר בין בבה"כ קבוע ובין בעראי:
יז סָעִיף ד (יז) או בבגדו בידו - צ"ע דבס"א כתב אפילו תופס אותם בבגדו אסור ועיין בט"ז ומ"א שנדחקו בזה מאד ובביאור הגר"א כתב דסעיף זה שהוא מבעל התרומות הוא שיטה אחרת החולק על הא דס"א וס"ל דבבגדו וידו תו לא חיישינן לשפשוף הניצוצות וכן הכריח בספר מאמר מרדכי. ובקשורין בבגדו לכו"ע מותר:
יח סָעִיף ה (יח) לבה"כ קבוע - נקט קבוע משום סיפא לאשמעינן דאפילו בקבוע מכניס התפילין עמו משום שמירה אבל אה"נ דאפילו באינו קבוע כלל צריך לחלוץ ברחוק ד"א ממקום שרוצה לפנות וכדלעיל בסוף ס"ק י"ג. וכן מה דנקט לעשות צרכיו ג"כ משום רבותא דסיפא אבל באמת ה"ה להשתין צריך לחלוץ ברחוק ד"א וכדלעיל בס"א:
יט סָעִיף ה (יט) וטוב להחמיר - המ"א מסיק דמדינא אסור לכנס לבהכ"ס בתפילין דלא גרע ממרחץ לקמן בסימן מ"ה ס"ב ועיין בפמ"ג ובמאמר מרדכי שכתבו דמדברי הרא"ש לא משמע הכי גם מדברי רב האי לא משמע הכי ע"ש ובספר האשכול בשם הגאון משמע כתירוצו דהמג"א עי"ש:
כ סָעִיף ה (כ) בימינו - אבל לא בשמאלו מפני שצריך לקנח בה כמש"כ בס"ג והכא ליכא למיחש לניצוצות שיבוא לשפשף ביד שאוחז בה התפילין דכיון שמיירי בבה"כ קבוע מסתמא עושה צרכיו מיושב. כתב הרמ"ע סימן נ"ט דמותר לכנס בתפילין למבואות המטונפות אפי' יש שם מקום מטונף להדיא וטוב לכסותו בכובע ואם רוצה לחלצן ולחזור ולהניחן שפיר דמי והמג"א מצדד לומר דכשיודע שיכנס דרך מבואות המטונפות לא יניחם בביתו אלא בבהכ"נ או שיניחם בביתו ויכסם במבואות המטונפות ונסתפק המחה"ש דאפשר דצריך לכסות ג"כ הרצועות וכ"ש ג' כריכות שעל האצבע ובתשובות רדב"ז ח"ד סימן ל"ו משמע ג"כ שסובר דמדינא צריך לכסות התפילין במקומות המטונפות וכל שאי אפשר לו לכסותם מוטב שיניחם בבהכ"נ ומשמע שם דהדלי"ת והיו"ד שברצועות אין צריך לכסות שהם דרך קשירה לא דרך כתיבה עי"ש:
כא סָעִיף ו (כא) גלולין בבגדו - ר"ל מה שהותר בסעיף הקודם לאוחזן בימינו בבגדו דוקא כשיש לו שהות להניחם עוד אח"כ לא הטריחוהו להניחם בכלי משא"כ באין שהות:
כב סָעִיף ו (כב) אם היה בו טפח - אבל כשאין בו טפח בטל לגבי התפילין כיון שהוא כליין ואסור להכניסם לבה"כ:
כג סָעִיף ו (כג) בידו ונכנס - שלא יטלו אותם עוברי דרכים [גמרא עי"ש]:
כד סָעִיף ז (כד) כלל - משמע דאפילו בכיס לא יכניסם ועיין במחצית השקל שכתב דאם הם בכיסן ונותנן בכיס התפור במלבושו דאותו כיס אינו כליין והוי כלי תוך כלי ומותר:
כה סָעִיף ז (כה) המשתמר - ושאר ספרים וכתבים שיש בהן שמות אם הם בכיס שרי להכניסן ויש אומרים דבעינן דוקא תיק בתוך תיק אם צריך ליכנס לבה"כ וכדלעיל לענין תפילין וס"ת אסור בכל גווני. וכתב בש"ת דאותן המלבישין התינוקות בקמיע שכתוב שמות בקלף צריך ליזהר שיהיה כלי בתוך כלי כיון שהתינוקות נפנים בהם בעודם עליהם:
כו סָעִיף ח (כו) עד שיגמור - דעמוד החוזר מביא האדם לידי הדרוקן וסילון החוזר מביא האדם לידי ירקון:
כז סָעִיף ט (כז) לרופא ליקח וכו' - לבדוק בו החולה וא"צ לחלוץ אז התפילין ועובדא הוי ברופא וה"ה בכל אדם:
א סָעִיף א בתפילין שבראשו. ה"ה בזרועו נמי אסור מה"ט וכ"כ רי"ו והפוסקים והא דנקט בראשו בא למעוטי אם אוחזן בידו:
ב סָעִיף א מסתמא עושה צרכיו. פי' ולכן כשהם בראשו אסור אפי' להשתין גזירה שמא יעשה צרכיו:
ג סָעִיף א הואיל ואינו כו'. ולכן בב"ה עראי מותר דלא גזרינן שמא יפנה בהם:
ד סָעִיף א חולצן ברחוק ד' אמות. לכאור' משמע דגם כשרוצה להשתין בב"ה עראי נמי צריך לחולצן ברחוק ד' אמות, וצ"ע דהא אפי' כשהן בראשו שרי להשתין וגם בידו אין האיסור אלא מפני השפשוף וא"כ למה יחלוץ ברחוק ד"א וגם ברי"ו וברמזים משמע דחולץ ומשתין לאלתר לכן נ"ל דה"פ אסור להשתין בהן מעומד כו' מיירי בין בעראי בין בקבוע וכמ"ש בהג"ה ומ"ש אלא חולצן ברחוק ד"א מיירי בקבוע ועמ"ש ס"ה וכ"מ מדקתני חולצן א"כ ע"כ מיירי בקבוע דבעראי מותר להשתין כשהם בראשו כנ"ל:
ה סָעִיף א בין בב"ה עראי. דגזרי' שמא יפיח בהם כדאי' בגמרא וכ"כ בש"ג וכ"מ:
ו סָעִיף ב בלא חפיר'. אבל בחפיר' כסתום דמי כמ"ש סי' פ"ג ס"ד וכ"כ הרב"י בשם רש"י ומשמע לכאור' דס"ל דמותר להשתין בו בתפילין שבראשו דהא קאי אדלעיל וצ"ע דהא רש"י קאי בגמרא אדלעיל מיניה [ע"ש בגמרא] דקאמר חולצן ברחוק ד' אמות ועל זה פירש"י דוקא כשהוא בלא חפירה אבל כשהוא בחפירה הוי כבית הכסא עראי דאמרי' בגמרא חולץ ונפנה לאלתר דרש"י ס"ל הטעם דצריך לחלוץ משום הכניס' א"כ כשהוא בחפיר' ליכא איסורא בכניס' דהא אפי' ק"ש שרי לקרות בתוכו אבל הרא"ש והרב"י דסבירא להו דלא משום הכניסה צריך לחלוץ אלא משום שרצה לעשות צרכיו ואפי' בבית הכסא עראי כשרוצה לפנות צריך לחלוץ ברחוק ד' אמות וכן כתוב בחי' הרשב"א וז"ל וקשה היאך מותר בבית הכסא עראי לחלוץ ולפנות לאלתר הא בעינן והיה מחניך קדוש וליכא כל שכן כשרוצה לפנות בבית הכסא שהוא בחפירה וגם אסור להשתין בו בתפילין שבראשו דמ"מ איכא למיגזר שמא יפנה בהם ולפי מ"ש לעיל דמ"ש אלא חולצן ברחוק ד' אמות קאי כשרוצ' להשתין בבית הכסא קבוע א"כ אתי שפיר דעל זה קאמר דוקא כשהוא בלא חפירה אבל כשהוא בחפירה חולץ ומשתין לאלתר ואין צריך להרחיק ד' אמות כנ"ל, אבל בב"י מוכח דשגג בזה וסבר שרש"י פי' כן על האיבעי' ע"ש:
ז סָעִיף ג בית הכסא עראי. פי' הא דאמרי' לעיל דמותר להשתין בו בתפילין שבראשו היינו במקום שאין רגילות לפנות שם:
ח סָעִיף א בבגדו בידו. צ"ע דבס"א כ' אפי' תופס אותם בבגדו אסור וי"ל דהכא מיירי שקשורים בבגדו שאף אם ישפשף בידו לא יפלו התפילין:
ט סָעִיף א וי"א אפי' וכו'. משמע דלסברת הרא"ש מותר ליכנס בתפילין לב"ה בלא צרכיו וק' וכי עדיף ממרחץ דחולץ כמ"ש סי' מ"ה ס"ב ואדרבה ב"ה חמור דמרחץ חדש מותר לקרות בו וב"ה חדש אסור לקרות בו, וקושיא זו הבנתי מגליון ש"ע של הגאון בעל ש"ך שרשם וע"ל סי' מ"ה ס"ב לכן נ"ל דודאי לכ"ע אסור ליכנס לב"ה בתפילין שלא להשתין ולא איבעיא להו אלא אי שרי ליכנס להשתין הואיל שהוא חייו של אדם ופשוט ליה דאסור חיישי' שמא יפנה בהן, והא דנקט הטור והש"ע ס"א אסור ליכנס וכו' להשתין לרבותא נקט דאפי' להשתין אסור ליכנס וכ"ש שלא לצורך תדע דהא צריך לחלוץ ברחוק ד"א ולדעת רש"י הטעם משום הכניס' כמ"ש ס"א אבל במרחץ אסור ליכנס בתפילין דכשרוחץ בלא"ה פושט בגדיו ולכן לא הביא הטור דעת רב האי משום דמילתא דפשיטא היא וכ"מ ס"ז וס"ח ודו"ק:
י סָעִיף ה בימינו. אבל לא בשמאלו מפני שצריך לקנח בה כמ"ש סי' ג' ס"י:
יא סָעִיף א רצועה. דברצועה נמי איכא קדושה שהרי השם קבוע בהן, כתב ב"י ובנכנס לקבוע לא כ' רבינו נותנן לחבירו ונראה שטעמו וכו' דמצוה לשמור בעצמו עכ"ל אבל בס"א מיירי שרוצה להשתין מעומד בקבוע וא"כ א"א להכניסן בידו מפני שצריך לשפשף ובראשו אסור דחיישי' שמא יפנה בהם וע"כ צריך ליתנן לחבירו והכא מיירי שעושה צרכיו מיושב דמותר לאחזן בידו ליתנם לחבירו וכמש"ל ובב"ה עראי מותר להשתין כשהן בראשו, כתב מ"ע בתשו' סי' נ"ט מותר ליכנס בתפילין למבואות המטונפות אפילו יש מקום מטונף להדיא וטוב לכסותו בכובע ואם רוצה לחלצן ולחזור ולהניחן ש"ד עכ"ל וכ"מ בברכות דף כ"ד ר' אבהו הוי אזיל וקרי ק"ש כי מטא במבואות המטונפות אשתיק ובודאי לא קרא ק"ש בלא תפילין וא"כ הל"ל שחלץ תפילין אלא ע"כ דמותר ליכנס בהן במבואות המטונפות ומיהו י"ל דעכ"פ כשיודע שיכנס דרך מבואות המטונפות לא יניחם בביתו אלא בבה"כ וגדול' מזו איתא בשבת דף קכ"ז שלא רצה ר"י ליכנס בתפילין לבית עכו"ם אמר אל יכנסו דברי קדושה במקום טומאה, ובע"ה כתב שיניחם בביתו ויכסם במבואות המטונפות:
יב סָעִיף א ואפי' להשתין. פי' אפילו להשתין מיושב כמ"ש ס"א:
יג סָעִיף ו אם היה בו טפח. אבל אם אין בו טפח בטל לגבי התפילין כיון שהוא כליין והקשה בחי' הרשב"א דהא בפ"ז דשבת משמע דאי לאו שי"ן של תפילין עור של תפילין מציל אף על פי שמחובר בהן וכ"ש כיס פחות מטפח וכ"ה בי"ד סי' רפ"ב ס"ו ורש"י פי' דמיירי כשחולץ סמוך ללילה בביתו דכשהכלי הוי טפח חשיב אהל להפסיק בינם לקרקע ומותר להניחם ע"ג קרקע:
יד סָעִיף ה לא יכניסם כלל. כ"כ רי"ו ומשמע אפי' בכיס לא יכניס' וסיים בה אם נכנס לפנות ואם נכנס שלא לעשות צרכיו רבי' האי אוסר והתוס' מתירין עכ"ל ומשמע דהתו' מתירין אפי' בב"ה שבבית ומיהו משמע מלשונו דוקא כשהן בידו ע"ש גבי ב"ה עראי אבל בראשו אסור וא"כ ל"ק ממרחץ דמרחץ הוי כב"ה שבבית שהוא בעיר עמ"ש ס"ה ואם רוצה להשתין בב"ה עראי אם הם בכיסן שרי אף להרמב"ם דהא טעמא שמא יפיח בהן וכשהן בכיסו לא איכפת לן בהפח' כמ"ש ב"י ס"ס מ"ד בשם העיטור ומשמע בגמ' דכל הני שריותא אינן אלא בתפילין שאדם לובשן כל היום והולך בהם בשדה וא"א להטריח בכל פעם להשיבן לביתו וגם א"א להניחם בחורין וסדקין מפני מעש' שהי' שנטלתן זונה ואמרה פלוני נתן לי באתננ' אבל שאר ספרים אסור להכניסן אפילו בב"ה שבשדה דיכול להניח אותם בביתו וכ"ה בגמרא דר"י יהיב ספרא דאגדתא לתלמידיו ומיהו אם הם בכיס שרי להכניסן כמ"ש בי"ד סי' רפ"ב ס"ח וכ"מ מל' הרמב"ם פ"י מהס"ת שכתב וז"ל כל כתבי הקדש אסור לזרקן, הקמעים שיש בהן ענינים של כתבי הקדש אין נכנסין בהן לב"ה אא"כ היה מחופין עור, לא יאחוז אדם ס"ת בזרועו ויכנס בו לב"ה אף על פי שכרוך במטפחת וכו' משמע דכתבי הקדש שרי במטפחת כמו קמיע:
טו סָעִיף ח עד שיגמור. דעמוד החוזר מביא אדם לידי הדרוקן וסילון החוזר מביא האדם לידי ירקון:
א סָעִיף א ואם אוחזן. משמע מלשונו דבידו לחוד סגי ולא עמדתי על דעתו דאמאי לא חייש גם בזה שמא יפנה וכבר קי"ל דאין היתר לפנות אלא כשהן כרוכין בימינו ובבגדו כמ"ש בס"ה וגם בב"י כתב וז"ל ואהא דאמרי' דתפילין בידו שרי בב"ה קבוע כתב הרא"ש וא"ת היאך אפשר בלא ניצוצות כו' עכ"ל ג"ז תמוה הוא דהא בפרק מי שמתו ובה"ק הזכיר הרא"ש דוק' בבגדו וידו וז"ל ואע"ג דשרי בב"ה קבוע כדאמרינן לעיל אוחזן בבגדו בידו ונכנס כו' וע"ז כ' שם מה שהעתיק ב"י בשמו: שוב ראיתי בד"מ וז"ל כ' ר"י פרק מ"ש דאם התפילין בידו מותר ליכנס בהם לב"ה קבוע ולא חוששין שמא יפנה בהן בעודן בידו עכ"ל ג"ז תמוה דהא ב"י כ' בפי' כיון שאוחז אותם בבגדו ובידו עכ"ל ור"ל אפילו יפנה בהן אין איסור בזה אבל אם הם בידו לחוד נהי דאין חוששין שמא יקנח הניצוצות שעל רגליו משום שמשתין מיושב מ"מ חיישי' שמא יפנה בהם. וכן יש הג"ה בדברי ר"י נדפסת ע"פ מהר"מ טיקטין וז"ל ולא איכפת לן אפילו ודאי יפנה כיון שהם מכונסים בבגדו ואחוזין בידו כ"מ מתו' האשר"י וה"מ בהדיא בסה"ת עכ"ל. וע"כ לו' מ"ש כאן אוחזן בידו ר"ל בבגדו ובידו כנגד לבו ואם הכוונה כן הרי מכשול לפני המעיינים כי לענין דינא אין לנו אלא בבגדו ובידו וכנגד לבו:
ב סָעִיף א אלא דב"ה קבוע. פי' דבמ"ש להתיר להשתין בב"ה קבוע רצו בזה כאלו אמרו מיושב אבל אה"נ דלהשתין מעומד ודאי אסור אפילו בקבוע שמא יקנח הניצוצות:
ג סָעִיף א אלא חולצן כו'. כ"כ הטור וקאי ארישא דהיינו בב"ה קבוע דאסור להשתין כשהם בראשו אלא חולצן וכו' וממילא שמעינן בב"ה עראי דאסו' כשהם בידו אין תקנה רק שיתנם לחבירו אבל מ"מ א"צ להסירם מידו ברחוק ד' אמות וכדאי' בהדיא בגמ' שמבי' בסעיף זה ובב"י כתוב על דברי הטור בזה שלא חילק בין קבוע לאינו קבוע וכ"כ הרמב"ם כו'. ותמוהין דבריו דשאני להרמב"ם דמחמיר באינו קבוע כמו בקבוע כמ"ש הש"ע בסמוך אבל להטור דמותר להשתין בעראי כשהם בראשו למה יחלוץ ברחוק ד' אמות אלא כדפי':
ד סָעִיף ד או בבגדו בידו. זה תמוה דהא בס"א כתב אפילו אם תפס אותם בבגדו חיישי' שמא יקנח ניצוצות. ולבוש כתוב בזה דמיירי בבית הכסא קבוע אבל בעראי אסור באמת משום ניצוצות ותמהני שלא עיין בב"י דסיים על זה דהא ליכא למיחש לניצוצות בשביל שהם בחיקו וכו'. ונ"ל דהך בבגדו בידו פי' לענין הפסק והכי קאמר אם הם בחיקו ומפסיק בין חיקו לערוה בחגורה או שמפסיק בידו התפילין שהם בבגדו דהיינו שהתפילין תחת בגדו והוא אוחזן בחוץ על בגדו שלא יפלו למטה ואז לא יקח ידו משם לקנח ניצוצות כנ"ל שצריך לדחוק ולפרש כן:
ה סָעִיף ה חולצן כו'. בגמ' פ' מ"ש אי' ע"ז א"ר אחא א"ר ששת ל"ש אלא ב"ה קבוע אבל ב"ה עראי חולץ ונפנה לאלתר וכשהוא מניחן מרחיק ד"א מפני שעשאו ב"ה קבוע. וכב"י מדלא הביא זה בטור ורי"ף ורא"ש ש"מ דלא קי"ל הכי וצ"ע למה עכ"ל. ותמהני על דבריו דעל הטור פשיט' דלק"מ דהא כתוב בהדי' בטור ואחריו בש"ע בזה דמיירי בב"ה קבוע ממילא ידעינן דבעראי א"צ לחלוץ ברחוק ד"א ולא הוצרך בגמ' לחלק בזה אלא אברייתא דתנ' שם סתם הנכנס לב"ה חולץ ברחוק ד"א ואע"ג דהרי"ף והרא"ש לא הזכירו קבוע בבריית' ואפ"ה לא הביאו הך דרב ששת ג"ז לק"מ דלדידהו גם בקבוע א"צ לחלוץ ברחוק ד"א דהא הביאו במסקנ' להלכ' דברי ב"ה שאמרו אוחזן בידו ונכנס ור"ע שאומר אוחזן בבגדו ובידו ונכנס וכדמסיק ר' מיאשה בריה דריב"ל הלכה גוללן כמין ספר ואוחזן בימינו כו' ש"מ דא"צ לחלוץ ברחוק ד"א דאל"כ הי' לו לומר הלכ' חולצן ברחוק ד"א וגוללן כו' כדי להכריע דלא כב"ה וכר"ע בזה אלא ברור דלא בא לחלוק על הכנסה כלל דא"צ להרחיק ד"א קודם הכניס' אלא דהטור חש להחמיר גם בהרחק' ד"א תחלה כאידך סתם ברייתא דשם ואיהו מפרש בהדיא דדוק' בקבוע הוה כן:
ו סָעִיף ה ואוחזן בימינו. הטעם בב"י בשם נ"י ומ"ע דבשמאל מקנח עצמו אחר עשיית צרכיו כדלעיל סי' ג' ומ"ה אסור לאחוז התפילין בשמאל וא"ל היאך אפשר בב"ה בלא ניצוצות והלא א"א לגדולים בלא קטנים י"ל כיון שמיירי בב"ה קבוע עושה צרכיו מיושב וכלים מי רגלים מהגוף וליכא ניצוצות כ"כ הרא"ש למדנו דלהשתין מעומד חמיר טפי מעשיית צרכיו לגדולים:
ז סָעִיף ה שלא תהא רצועה כו'. שיש בהן קדושה שהרי בהם הוא קושרן ובקשר נראה בעשייתו כמין דל"ת ע"ש א' מאותיות שד"י והשי"ן עשוי' בכותלי הקציצה החיצונה והיו"ד עשויה בראש רצועה תש"י כ"כ רש"י:
ח סָעִיף ח עמוד הראשון דאם יפסיק מיד יבא לידי חולי הדרוקן:
א סָעִיף א שבראשו. ה"ה דבזרועו נמי אסור מה"ט והא דנקט בראשו בא למעט אם אוחזן בידו רי"ו מ"א ועיין נ"ץ ובתשובת בית יעקב סי' ק"ע כתב דוקא בראשו מפני שהם בגלוי אבל בשל יד שהם מכוסים שרי דלא גרע מאוחזן בבגדו ובידו ע"ש והמחבר יד אהרן חולק עליו והעלה להלכה בין בשל יד או של ראש אסור לכנס לב"ה והסכים עם המ"א ונ"צ וכ"כ בספר בני חייא ועיין תוס' דמנחות דף ל"ה ע"ב בד"ה אלו תפילין שבראש וכו' שהר"י דאורלינ"ש מסופק אם צריך לחלוץ תפילין של יד כשנכנס לב"ה ע"ש (ועי' בספר אליהו רבה פילפול ארוך מזה):
ב סָעִיף א בידו. רצה לומר בבגדו ובידו כנגד לבו כמ"ש בסעיף ה'. ט"ז:
ג סָעִיף א מיושב. לכן כשהם בראשו אסור אפילו להשתין גזירה שמא יעשה צרכיו:
ד סָעִיף א לגדולים. לכן בבה"כ עראי מותר דלא גזרינן שמא יפנה בהם:
ה סָעִיף א ד"א. וכ"כ הטור וקאי ארישא דהיינו בבה"כ קבוע דאסור להשתין כשהם בראשו אלא חולצן ברחוק ד"א וממילא שמעינן בבה"כ ארעי דאסור כשהם בידו אין תקנה רק שיתנם לחבירו אבל מ"מ א"צ להסיר מידו ברחוק ד"א ט"ז מ"א ובתשובת מטה יוסף ח"ב סימן ה' הבין שמ"ש הטור אלא חולצן ברחוק ד"א קאי נמי לבה"כ עראי ומש"ה הרבה להקשות ע"ש ולא דק ועי' ב"ח:
ו סָעִיף ב חפירה. אבל כשהוא בחפירה חולץ ומשתין לאלתר וא"צ להרחיק ד"א. מ"א ע"ש:
ז סָעִיף ג היינו. ר"ל הא דאמרינן לעיל דמותר להשתין בו בתפילין שבראשו היינו במקום שאין רגילות לפנות שם:
ח סָעִיף א לפנות. צ"ע דבס"א כתב אפי' תופס אותם בבגדו אסור וי"ל דהכא מיירי שקשורים בבגדו שאף אם ישפשף בידו לא יפלו התפילין. מ"א ועיין ט"ז:
ט סָעִיף ה צרכיו. והא דנקט הטור והש"ע סעיף א' אסור ליכנס להשתין וכו'. לרבותא נקט להשתין אע"פ שהוא חייו של אדם אפ"ה אסור ליכנס וכ"ש שלא לצורך. עמ"א:
י סָעִיף ה בימינו. אבל לא בשמאלו מפני שצריך לקנח בה כמ"ש סי' ג' והא ליכא ניצוצות כיון שמיירי בב"ה קבוע מסתמא עושה צרכיו מיושב. כ' הרמ"ע סימן נ"ט דמותר ליכנס בתפילין למבואות המטונפות אפילו יש מקום מטונף להדיא וטוב לכסותו בכובע. ואם רוצה לחלצן ולחזור ולהניחן ש"ד. עמ"א:
יא סָעִיף ז המשתמר. משמע אפי' בכיסן לא יכניסם. אבל להשתין בב"ה עראי אם הם בכיסן שרי אף להרמב"ם עמ"א ומשמע בגמרא דכל הני שריותא אינן אלא בתפילין שלובשן כל היום ואי אפשר להטריח אבל שאר ספרים אסור להכניסן אפי' בב"ה שבשדה מיהו אם הם בכיס שרי להכניסן חוץ מספר תורה שאסור. מ"א:
יב סָעִיף ח הראשון. ועמוד החוזר מביא האדם לידי הדרוקן וסילוק החוזר מביא האדם לידי ירקון:
א סָעִיף א (ס"ק א) בתפילין כו' ה"ה דבזרועו כו' ר"ל שתפילין ש"י מונחים בזרוע במקום הנחתן נמי אסור אע"ג דהרא"ש בהלכות תפילין סי' יב נסתפק בשם הר"י מאורלייני"ש בשל יד דדלמא דוקא בראש דאית ביה שי"ן דהיא הל"מ ועיין בתשובת בית יעקב:
ב סָעִיף א (ס"ק ד) חולצן כו' מיירי בקבוע ר"ל כיון דרישא מיירי בין בעראי ובין בקבוע שפיר י"ל דמ"ש אח"כ חולצן קאי אקבוע בשלמא אי ברישא לא מיירי כלל בקבוע אז ל"ל דאח"כ חולצן קאי אקבוע דהא לא מיירי כלל בקבוע. וכ"מ מדקתני חולצן דאי קאי אב"ה עראי א"כ ממ"נ אם הם בראשו הא רשאי להשתין בהם אע"כ מיירי כשהן בידו א"כ לא שייך חולצן אלא יסירם דהא כבר חלץ אותם והם בידו אלא דקאי אקבוע ומיירי כשהן בראשו וא"ש מ"ש חולצן:
ג סָעִיף א (ס"ק ה) בין כו' יפיח בהן כדאית' בגמרא לחד לשנא והפח' שייך אפי' במשתין גרידא:
ד סָעִיף ב (ס"ק ו) בלא חפיר' כו' כמ"ש סי' פ"ג והיינו כשעשויים כמבואר שם שפיו רחוק מן הגומא ארבע אמות והוא עשוי כמדרון בענין שהרעי מתגלגל ונופל מיד למרחוק וכן המי רגלים כו'. וצ"ע דהא רש"י קאי בגמרא אדלעיל כו' בברכות דף כ"ג ע"א ת"ר הנכנס לבית הכסא חולץ תפילין ברחוק ד"א ונכנס. א"ר אחא בר הונא א"ר ששת ל"ש אלא ב"ה קבוע אבל ב"ה עראי חולץ ונפנ' לאלתר איבעי להו מהו שיכנס אדם בתפילין לב"ה קבוע להשתין מים רבינא שרי ר"א ב"א אסר שיילוה לרבא א"ל אסור חיישינן שמא יפנה בהן. וא"ד שמא יפיח בהן והרי"ף ורמב"ם ורא"ש השמיטו הא דאמר רבי אחא בר הונא אר"ש ל"ש אלא ב"ה קבוע כו' משמע דלא חלקו בין קבוע לעראי וכ' הרב"י דצריך טעם להשמטתן עיין שם וע"כ צריך לומר שלא היה בגרסתן. וכתב הרא"ש שרב האי גאון הוו קשיא ליה מאי מבעי' אי רשאי לכנס להשתין בב"ה קבוע הא מבואר בברייתא דאפי' הכניסה אף שלא ישתין אסור בב"ה קבוע וצריך לחלצן ברחוק ארבע אמות לכן גריס רב האי בהאי בעי' מהו ליכנס לב"ה צנוע פי' שסופו להיות קבוע (אבל עכשיו הוא עראי) והרא"ש כ' דא"צ לזה והגרסא בהאיבעי' מהו ליכנס לב"ה קבוע היא הגירסא הנכונה ולק"מ מברייתא דלעיל. דהא דהצריכה הברייתא לחלוץ בריחוק ד"א. לא משום איסור הכניסה אלא מיירי ברוצה לעשות צרכיו (וסיים הרא"ש בהלכות תפילין וז"ל ולהכי לא תני בברייתא בה"כ קבוע דאפי' אינו קבוע כיון שנכנס לעשות צרכו צריך לחלוץ ברחוק ד"א כו' עכ"ל מלשון זה נמי משמע דלא היה בגרסתו הא דאמר ר"א בר"ה אר"ש ל"ש אלא ב"ה קבוע כו') ולפי טעם הרא"ש א"כ אין סברא לחלק בין ב"ה שע"פ השדה או עשוי בחפירה. כיון דרצונו לפנות והאיסור הוא משום שמפנה. מה לי באיזה מקום הוא מפנה וכמ"ש הרא"ש גופי' בהל' תפילין כנ"ל כיון דמשום הפינוי צריך לחלוץ ברחוק ד' אמות בכ"מ ה"ה דאסור להשתין בהם מה"ט שמא יפנה והיינו במקום שדרך לפנות דהיינו ב"ה קבוע אפי' הוא בחפירה אלא דרש"י דמחלק בין ב"ה שע"פ השדה ובין העשוי בחפירה דס"ל כרב האי דהאיסור משום הכניסה ולא קאי על האבעי' דרוצה להשתין דאסור מחשש שמא יפנה דזה אסור אפילו בב"ה העשוי בחפירה כנ"ל אלא קאי על הברייתא דקתני הנכנס לב"ה חולץ דמיירי דאינו נכנס לפנות או להשתין אפ"ה הואיל והוא ב"ה קבוע צריך לחלוץ ברחוק ארבע אמות ובזה שפיר חילק רש"י דב"ה העשוי בחפירה רשאי ליכנס אם אין דעתו לפנות או להשתין דהא אין בב"ה שבחפיר' בכניסתו שום גנאי דהא אין שם צואה ומי רגלים אבל אי יכנס להשתין דמבעי' הש"ס ומסיק דאסור שמא יפנה מורה רש"י דאין חילוק אבל הרא"ש דקי"ל כוותי' דהאיסור אינו משום כניסה רק מיירי ברוצה לפנות או להשתין אין לחלק בין ב"ה שע"פ השדה או בחפירה ומעתה יובנו דברי מ"א. וכ"כ בחידושי רשב"א שגורס כגירסא דידן אר"א כו' ל"ש אלא ב"ה קבוע אבל ב"ה עראי חולץ ונפנה לאלתר וע"ז קשי' לי' ניהו דהוי עראי מכל מקום כיון דנפנה ראוי להרחיק ארבע אמות בעינן והיה מחניך קדוש כ"ש כשרוצה לפנות. זהו מדברי מ"א ולא מדברי רשב"א: ולפי מ"ש כו' אבל כשהוא בחפירה חולץ ומשתין לאלתר ואצ"ל ד"א אע"ג דתחלה כתב דאפי' כשרוצה להשתין בב"ה קבוע צ"ל ד"א כיון דא"ל שמא יפנה בהן מ"מ אף דמסתבר ליה למ"א כן מ"מ כתב מ"א דהרב ב"י לא סבירא ליה כן ואין בזה מקום לתפוס על הרב"י די"ל דס"ל ניהו דאם נפנה צריך הרחקה ארבע אמות אפי' עשוי בחפירה מ"מ אי משתין דאין צריך חליצה כ"א משום גזירה שמא יפנה וכיון שהוא בחפירה לא החמירו כ"ה להצריכו הרחקה ארבע אמות אע"ג דאין להרב"י ראיה לזה מדברי רש"י מ"מ י"ל כן מסברא אבל לא ידעתי לעפ"ד לחלק בזה בין ע"פ השדה לחפירה:
ה סָעִיף ה (ס"ק ט) וי"א אפי' כו' משמע דלסברת הרא"ש כו' ודאי מלשון הש"ע אין משמעות די"ל דלדעת הי"א אפי' בלא צרכיו צריך להרחיק ארבע אמות אבל לדעה קמייתא שהוא דעת הרא"ש א"צ להרחיק ד"א אלא בעושה צרכיו אבל הכניסה י"ל אפי' לדעה א' אסור אפי' אינו עושה צרכיו אלא כוונתו דמדברי הרא"ש גופי' משמע כן וכבר הבאתי דבריו בס"ק י' ואעפ"כ אשנה להעתיק דברי הרא"ש להקל וז"ל אבעיא להו מהו שיכנס אדם לב"ה קבוע וישתין מי חיישינן שמא יפנה כו'. ואע"ג דתניא לעיל הנכנס לב"ה חולץ תפליו ברחוק ד"א ונכנס לאו משום הכניסה צריך לחלוץ אלא משום שרוצ' לעשות צרכיו ומתוך קושיא זו היה גורס ר"ה גאון מאי שיכנס אדם לב"ה צנוע כו' ולאו קושיא היא כדפרישית עכ"ל והן השני דעות שהובאו פה בש"ע וא"כ לכאור' לדעת הרא"ש ע"כ צ"ל דאם אינו רוצ' לפנות מותר לכנוס דאי ס"ד דהכניסה אסורה ואין החילוק בין רוצ' לפנות או לא אלא אי צריך להרחיק ד"א א"כ אין תירוץ הרא"ש מספיק מ"ש לאו משום הכניסה כו' דניהו דבאין דעתו לפנות א"צ להרחיק ד"א מ"מ הכניס' אסורה ומאי קמבע"ל אי שרי לכנוס לב"ה קבוע להשתין ת"ל אפי' אינו רוצה להשתין הכניסה לבדה ג"כ אסורה אלא ע"כ צ"ל דלהרא"ש כשאינו רוצ' לעשות צרכיו מותר לכנוס: מרחץ חדש כמבואר סימן פ"ד: וב"ה חדש כו' בסימן פ"ג סעיף ב' תדע כו' ולדעת רש"י הטעם משום הכניסה כמ"ש ס"א וכמ"ש מ"א ס"ק ו' מדמחלק רש"י בב"ה בין אם הוא בחפירה או לא וא"כ תיקשי לרש"י קושיית הרא"ש ורב האי הנ"ל מאי קמבעי' לי אי מותר לכנוס לב"ה קבוע להשתין ת"ל דאסור משום הכניסה ורש"י נרא' דהי' לפניו הגרסא כמו שהוא לפנינו מהו לכנוס בב"ה קבוע להשתין לא ב"ה צנוע כדגרס רב האי אע"כ צ"ל דרש"י סבירא ליה דלהשתין עדיף הואיל והוא חייו של אדם הרי מוכח סברת מ"א אלא דרש"י סבירא ליה אע"ג דמשום הכניסה צריך להרחיק ד' אמות מ"מ להשתין הואיל והוא חייו של אדם לולי דגזרינן שמא יפנה היה מותר לכנוס לתוכו ובזה חולק הרא"ש וסבירא ליה א"א דמשום הכניס' צ"ל ד"א גם להשתין אע"ג שהוא חייו של אדם לא היינו מתירים לכנוס כיון דהכניסה חמורה כ"כ דצ"ל ד' אמות לכך הוצרך לומר דאין הטעם להרחק' ד"א משום הכניס' אלא משום שרוצ' לעשות צרכיו וכיון דמשו' הכניסה א"צ להרחיק ד"א רק הכניסה לתוכו אסורה שפיר יש לחלק מסברא דלהשתין כיון שהוא חייו של אדם היה מותר אפי' לכנוס לתוכו לולי דגזרינן שמא יפנה. ומ"ש הרא"ש בתירוצו לאו משום הכניסה צריך לחלוץ כו' ר"ל חליצה המוזכרת בברייתא שהביא דהיינו בריחוק ד"א זו אינה משום הכניסה אלא משום שרוצה לפנות ואע"ג דלכאור' לפ"ז עיקר התיר' חסר מדברי הרא"ש דניהו דמשום הכניס' א"צ להרחיק ד"א מ"מ הכניס' ודאי אסור' וא"כ מאי קמבע"ל מהו לכנוס לב"ה קבוע להשתין וע"כ צ"ל הואיל והוא חייו ש"א והוא עיקר התי' וזה חסר מדברי הרא"ש אולם י"ל כוונת הרא"ש כיון דטעם הרחקת ד"א דברייתא אינו משום הכניס' אלא משום שרוצה לפנות א"כ תו אינו מבואר מברייתא אם אינו רוצה לפנות אם צריך לחלצן ואפשר הכניסה ג"כ מותרת וא"כ תו לא ק"מ על מאי דמבע"ל אם מותר לכנוס להשתין אלא שאנו מכריחים דע"כ הכניס' אסור' אפי' אינו רוצה לפנות דלא עדיף ממרחץ (דהכניס' אסור' אפי' אין דעתו לרחוץ) ולכן אנו צריכין לחלק שאני משתין דהוא חייו של אדם וקושיא זו ממרחץ לא הזכיר הרא"ש לכן אין לו צורך ליישבו ואפשר פשיטא ליה להרא"ש חילוק זה במה שהוא חייו (אלא דאם היה צריך להרחיק ד' אמות משום הכניס' כיון דהכניסה חמורה כ"כ לא היה צריך להרחיק ד' אמות משום הכניס' כיון דהכניס' חמירא כל כך לא היה נרא' להרא"ש שיספיק סברא מה שהיא חייו של אדם להתיר אפי' הכניס' ולכך הוצרך לתירוצו כנ"ל) והרא"ש לא בא ליישב כ"א קושיית רב האי מברייתא דקתני דצריך להרחיק ד"א וע"ז יספיק תי' הרא"ש: אבל במרחץ אסור. ר"ל כשנכנס לרחוץ דהא הרחיצה גם כן בכלל חייו של אדם דהוא מכלל חמשה ענויים ביום הכפורים וכמבואר בנדרים דף פ"א דאפי' כביס' מקרי חייו לחד מ"ד כ"ש רחיצת הגוף ע"ש. לכן לא הביא הטור דעת ר"ה משום דמילתא דפשיטא דלא עדיף ממרחץ ואע"ג דלרב האי משמע דאפי' אינו רוצה לפנות צ"ל ד"א וחמיר ממדחץ ואכתי ה"ל להביא דעת ר"ה י"ל כיון דאינו מבואר בהדיא בדברי ר"ה דאפי' אין דעתו לפנות צ"ל ד"א דאפשר גם הוא ס"ל הא דהצריכה ברייתא הרחק' ד"א משום שרוצה לפנות אלא דהוי ס"ל דלפ"ז עכ"פ אפי' אינו רוצ' לפנות מ"מ הכניס' לתוכו אסור' אף דא"צ הרחק' ד"א ולכן הוצרך להגיה ב"ה צנוע אף דהכוונ' דוחק מאד לפרש כן דברי רב האי מ"מ כיון דאין מפורש ההיפוך להדיא ולהרא"ש מבואר להדיא דא"צ להרחיק ד' אמות לשאין דעתו לפנות ודינו כמרחץ לכן השמיט הטור דעת רב האי ועמ"ש מ"א ס"ק י"ד תירוץ אחר על האי דמרחץ:
ו סָעִיף ה (ס"ק יא) רצועו' כו'. כתב ב"י ובנכנס לקבוע לא כתב כו' כצ"ל: דמצו' לשמור בעצמו. דכן מצינו לר' יוחנן ור"ל דעבדי הכי ואמרי הכי כיון דהתירו חכמים להכניסן אכניסן עמי כדי שאעשה המצו' בעצמי לשמרן ועוד יש שם פי' אחר כדי שזכות מצות תפילין ישמרוני מן המזיקים ע"ש בב"י. אבל בסעיף א' דכתב שם חולצן ברחוק ד' אמות ונותנן לחבירו: מעומד בקבוע וכמ"ש מ"א שם ס"ק ד': ומיהו י"ל דעכ"פ כשיודע כו'. אבל ר' אבוהו דהוי אזיל בתרי' דר"י לא הוי ידע שילך ר"י למבואות המטונפות וראיה דהא לאחר ששתק וחזר לקרות ק"ש נסתפק ושאל לר"י אי צריך לחזור לראש ק"ש או למקום שפסק ואי ידע תחל' שילך במבואות המטונפות למה התחיל לקרות והכניס א"ע לספק: ויכסם במבואו' המטונפות וברצועות דאית בהו ג"כ קדוש' כ"ש ג' כריכות שעל האצבע נסתפקתי אם צריך לכסותן:
ז סָעִיף ו (ס"ק יג) אם היה כו' דהא בפ"ז דשבת דף ס"ז ע"ב מבעיא להו אי קמיעין יש בהם משום קדוש' ואסור לכנוס עמהן לב"ה או אין בהם משו' קדוש' ובעי למפשט מדתנן אין יוצאין בשבת בקמיע שאינו מן המומחה דהו' משוי אבל כשהוא מן המומחה הוי תכשיט ושרי. מ"מ ניחוש דלמא יצטרך לילך לבית הכסא ויהיה צריך להסירו ויעבירנו ד"א ברשות הרבי' אלא על כרחך אין בהם קדושה ושרי לכנוס בהם לבה"כ. ודאי דמיירי במחופה בעור דאפי' יש בהן משום קדושה מ"מ מותר ליכנס עמהם לב"ה כיון דמחופים. ופריך והרי תפילין דמחופים עור הבתים ואפ"ה תניא הנכנס לבה"כ חולץ תפילין ברחוק ד' אמות ומשני התם משום שהוא על הבתים שאינו מחופה: וכ"ה בי"ד. קמיעי' אם מכוסים עור מותר לכנוס בהן לבה"כ ואם לאו אסור: ורש"י פי' כו' בינם לקרקע עכ"ל רש"י: ומותר להניחן כו' וא"כ לרש"י לא מיירי כלל לענין ב"ה ואפשר לרש"י באמת אם רוצה לכנוס בהן לבה"כ אפי' בלילה סגי בכיס אפי' פחות מטפח אפי' הוא כליין אלא מיירי להניחן ע"ג קרקע בחדרו שלא יהי' בהנחתן על גבי קרקע בזיון:
ח סָעִיף ז (ס"ק יד) לא כו' וא"כ ל"ק ממרחץ כו' ר"ל מ"ש בשם הש"ך בס"ק ט': שרי אף להרמב"ם שהובא סס"א: נתן לה באתננה. ומצד בוש' עלה לראש הגג והפיל א"ע ומת והיא בדף כ"ג: דר"י יהיב. שם דף הנ"ל: לא יאחוז כו' הוא סיום דברי הרמב"ם. ומ"ש מ"א דאם הן בכיסן שרי אף להרמב"ם להשתין. באמת ברמב"ם אינו מבואר להדיא כ"א להשתין אבל העטרת זקנים כתב וז"ל ואפי' עוברי דרכים יש להן להניח במקום משומר כגון על העגלה או ליתן לחבירו אזי לא יכניס' כלל לבה"כ אם לא שיש במקום סכנה מן המזיקין אז שייך לומר הואיל והתירו חכמים אשמרן עכ"ל ור"ל כפי' השני שהבאתי לעיל ס"ק י"א ולענ"ד דאם הן בכיסן ונותנן בכיס התפור במלבושו דאותו כיס אינו כליין והוי כלי ת"כ לענ"ד מותר:
א סָעִיף א ס"א אסור. בעיא דאיפשטא: ואם כו'. שם ב השתא בהכ"ס קבוע כו' ה"ק כו' ועט"ז וכ"ה בתר"י להדיא דבעינן בבגדו וידו וכ"מ בגמ': והיינו כו'. כמש"ש ה"ק בהכ"ס קבוע דליכא כו' והקשה הר"י ורא"ש הלא א"א לגדולים בלא קטנים וכמש"ש רש"י ד"ה אלא אידי כו' ותי' דגדולים עושה מיושב כמ"ש בפ' בתרא דברכות ובפ"א דתמיד ובספרי פ' תצא והיה בשבתך ולא בעמידה ואז ליכא ניצוצות כמש"ש מ"א וערפ"ב דנדה וז"ש וה"ה כו': ובבהכ"ס עראי כו'. תוס' שם ד"ה חיישי' מדלא איבעיא להו אלא בבהכ"ס קבוע: אבל אם כו'. שם ב': אפי' אם כו'. רי"ף ורא"ש וכ"ה בגמ' שם השתא ב"ה קבוע כו': ומדברי הרמב"ם כו'. כמ"ש תר"י בשם י"מ דל"ג בהאיבעיא קבוע וכמ"ש שמא יפיח ור"ה גאון גורס צנוע פי' שסופו להיות קבוע. תר"י ורא"ש ור"ל בשאר בהכ"ס עראי ודאי מותר ובזה איבעיא להו ומי גזרינן שמא יפנה ע"ש דקשה ליה דתניא הנכנס לבהכ"ס כו' משמע דמשום כניסה לחוד צריך לחלוץ אבל הרא"ש חולק דלאו משום הכניסה אלא משום שרוצה לעשות צרכיו ועס"ה:
ב סָעִיף ד ס"ד אם הם כו'. זו היא שיטה אחרת דלא פריך אלא לב"ה דמתירין בהכ"ס קבוע בידו לבד אבל לר"ע ל"ק מידי ולכן ל"פ אליביה וחולק על מ"ש בס"א:
ג סָעִיף ה ס"ה אם כו'. וי"א כו'. כנ"ל ס"א: וגוללן כו'. מסקנא דגמ' שם: ובבגדו. כר"ע וכמש"ש התקינו שיהא כו' תר"י: וכשיוצא כו'. ברייתא שם:
ד סָעִיף ו ס"ו היה לבוש כו'. כ"ז ל' הרמב"ם וכפי' תר"י בשם ר"ה גאון דמש"ש ביום גוללן כו' קאי נמי אנכנס לבהכ"ס: ואפי' להשתין כו'. ס"ל דקאי אכל מ"ש למעלה: ואיהו כו'. כמש"ש ולא יניחם בחורים כו':
ה סָעִיף ז ס"ז בד"א כו'. כמש"ש בראשונה כו' התקינו כו' ועדיין כו':
ו סָעִיף ט ס"ט מותר כו'. דהא אפי' להשתין מותר בהם בבהכ"ס עראי ואפי' בקבוע היה מותר אי לאו דחיישינן שמא יפנה ואף שאסור מן התורה כנגד העמוד כ"ש בכה"ג:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.