Shulchan Aruch, Orach Chayim 446 — שולחן ערוך, אורח חיים תמו

סָעִיף א

א (א) יוציאנו וכו' - ר"ל יוציאנו מרשותו מיד שלא יבוא לידי מכשול אכילה קודם הביעור: ש"ע סָעִיף א

ב (ב) ויבערנו מיד - ואם צריך לברך על ביעור חמץ היכא שכבר בדק וביטל כדינו קודם פח עיין בסוף סימן תל"ה במ"ב: ש"ע סָעִיף א

ג (ג) יכפה עליו כלי - דדלמא אתי למיכליה: ש"ע סָעִיף א

ד (ד) לפי וכו' - ר"ל דאם היה מותר לטלטל היה צריך להוציאו לחוץ או לשורפו ולא היו מתירין להשהות בבית ע"י כפיית כלי: ש"ע סָעִיף א

ה (ה) שלא יוכל וכו' - דמוקצה הוא דהא אסור באכילה ובהנאה: ש"ע סָעִיף א

ו (ו) לשורפו במקומו - אפילו אינו מזיז החמץ כלל מפני שהוא הבערה שלא לצורך היום. והנה מסתימת השו"ע משמע דאפילו בחמץ שלא ביטלו כגון שנתחמץ ביו"ט דא"א לבטלו ועובר על בל יראה אפ"ה אין תקנה רק בכפיית כלי אבל הרבה פוסקים סוברים דדוקא בחמץ שביטלו קודם יו"ט דאינו עובר בב"י רק מדרבנן צריך ביעור כדי שלא יבוא לאכול סגי בכפיית כלי אבל בחמץ שלא ביטל אתי לאו דבל יראה ודחי עכ"פ טלטול דרבנן וע"כ מותר לטלטלו ולהשליכו לנהר או לבית הכסא או לפררו ולזרוק לרוח. ואפילו לשרוף מותר לכמה פוסקים דמתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך בכגון זה שהוא צורך היום קצת. וכתבו האחרונים שנהגו העולם כדעה הראשונה וכסתימת השו"ע ובכל גווני כופין עליו כלי מ"מ היכי דנהוג כסברא האחרונה נהוג ואין להם לבטל מנהגם וכ"ז דוקא בחמץ גמור ומשום לתא דב"י וב"י אבל בתבשיל שנאסר משום שמצא בו חטה וכדומה אפילו לסברא אחרונה אסור לבערו ביו"ט אלא יכפה עליו כלי וישהנו עד חוה"מ והסכימו הרבה אחרונים דאפילו נמצא החטה בתבשיל בשביעי של פסח דאם ישהנו עד שנכנס יום האחרון יהיה מותר להשהותו וכדמבואר בסימן תס"ז ס"י ונמצא כמשהה החמץ ע"מ לקיימו אפ"ה אין לו לבערו בפסח ואפילו ע"י עכו"ם אלא כופה עליו כלי ואחר יו"ט שורף החטה ואוכל התבשיל: ש"ע סָעִיף א

ז (ז) אסור - וכתבו האחרונים דאם יש נכרי לפניו יכול להטילו לים או לבית הכסא על ידו ואפילו בחמץ שכבר ביטלו דאינו צריך ביעור רק מדרבנן משום דטלטול ע"י נכרי הוא שבות דשבות ומותר במקום מצוה וכדמבואר לעיל בסימן שכ"ה ס"ב ובסימן תמ"ד ס"ד בכגון זה עיי"ש ומ"מ אין העולם נוהגין כן ובכל גווני כופין עליו כלי: ש"ע סָעִיף א

סָעִיף ב

ח (ח) לענין זה - ר"ל דאם מצא חמץ ביו"ט שני אינו כופה עליו את הכלי אלא יוציאנו ויבערנו מיד וה"ה אם מצא ביו"ט ראשון שצריך לכפות עליו כלי יעמוד כן עד הלילה וכשיגיע יו"ט שני יבערנו ועיין בשכנה"ג והובא בא"ר שכמה פוסקים חולקים ע"ז דיו"ט שני שוינהו רבנן כיו"ט ראשון לכל דבר. ולהלכה הסכימו האחרונים דאם כבר ביטל חמצו יו"ט שני כראשון רק אם לא ביטל חמצו או נתחמץ תוך הפסח דאינו בכלל ביטול והיה בזה שיעור כזית דלכו"ע עובר בזה על בל יראה ובל ימצא יש לסמוך בזה על סברת היש מי שאומר ולטלטל בעצמו החמץ להשליכו לים או לבית הכסא מאחר שלדעת רוב ראשונים מותר בזה גם ביו"ט הראשון: ש"ע סָעִיף ב

סָעִיף ג

ט (ט) ה"ז דוחפו - אף דאין החמץ שלו ואינו עובר בב"י מ"מ אסור להשהותו ברשותו דלמא אתי למיכל מיניה בשעה שעולה על הגג להשתמש בו: ש"ע סָעִיף ג

י (י) בקנה - וליגע בו בידים אסור דלמא אתי למיכל מיניה ואע"ג דחמץ שלו מטלטלו ושורפו בחוה"מ וכדלעיל בס"א התם שאני דכיון שהוא מחזר עליו לשורפו לא חיישינן שמא ישכח ויאכלנו: ש"ע סָעִיף ג

יא (יא) דאסור לטלטלו וכו' - היינו אף ע"י דחיפה בקנה דטלטול מן הצד שמיה טלטול וישהנו עד חוה"מ ואח"כ ידחפנו לגגו של עכו"ם או לר"ה: ש"ע סָעִיף ג

סָעִיף ד

יב (יב) ואינו יודע וכו' - דין זה הוא לפי מנהג זמנם שהיו אופין מצות עבה קצת ולא היו חלוקין בתארם מככרות של חמץ: ש"ע סָעִיף ד

יג (יג) בתר בתרא - והרי משתמשין כעת רק במצה בכל הבית ועוד שהרי בדק את הבית כדין קודם פסח ולא נשאר מחמץ כלום ובודאי היא ממצה שמשתמשין באחרונה. וכתבו האחרונים דאפילו מצא הפת בגומא או בחור אין חוששין שמא לא ראה אותה בשעת הבדיקה שמן הסתם בדק כדינו בחורין ובסדקין כמו שנתבאר לעיל בסימן תל"ג ודוקא כשהגומא מגולה אבל אם מצא פת בגומא שאינה נראית לכל כגון שמצא בחריץ ובשולי התיבה ומכוסה בקרשי שולי התיבה ואינו נראה לכל יש לחוש שמא פת זו היא חמץ וחייב לבערה מיד. ועיין בבה"ל מה שכתבנו בשם הר"ח בעיקר דינו דסעיף זה: ש"ע סָעִיף ד

סָעִיף א

א ויבערנו מיד. נ"ל דיברך על ביעור חמץ אף על פי שכבר ביטל מ"מ מברך על תקנת חכמים וכ"ש אם נתחמצה לו עיסה בפסח שזה לא היה בכלל הביטול שיברך על ביעורה ודוקא בחמץ גמור אבל חטה שנמצאת בתבשיל דאינה חמץ גמור נ"ל דלא יברך עליה: ש"ע סָעִיף א

ב שלא יוכל לטלטלו. דמוקצ' הוא דהא אסור בהנא' (תו' פ"ק דכתובו') ואף על גב שלא הי' בכלל הביטול כגון שנתחמץ בי"ט ועובר על בל יראה דאוריי' ומוקצ' הוי דרבנן כיון דשב ואל תעש' הוא אסרוהו וכיון דרצונו הי' לבערו אלא שחכמי' אסרוהו אינו עובר עליו דאונס הוא והר"מ תי' דלא שרו לטלטל כדי לבערו משום דבעידן דמטלטל ליה עדיין לא מקיים מ"ע דתשביתו עד שעת הבערה (כ"מ פ"ג) ומהר"ם לובלין סי' כ' וכ"כ הר"ן גבי שופר דתנן סוף ר"ה דאין מפקחין עליו את הגל מ"ט שופר עשה וי"ט ל"ת ועשה ואין עשה דוחה ל"ת ועשה וכיון דמדאוריי' לא דחי ה"ה דמוקצה דרבנן דעשו חיזוק לדבריהם כשל תורה עכ"ל והק' שם הש"ל מה צ"ל דיו"ט עשה ול"ת הוא הא אפי' ל"ת לחוד' נמי לא דחי כיון דבעידן דמיעקר לאו לא מקיים עשה ותירץ ר"ת דעשה דרבים דחי ל"ת אף על גב דבעידנא דמיעקר לאו לא מקיים עשה עכ"ל ונ"ל דחמץ לא מקרי עשה דרבי' דדוקא שופר שהיחיד מוציא רבים י"ח מקרי עשה דרבים דאל"כ חמץ נמי עשה ול"ת הוא ולידחי עשה ול"ת די"ט מיהו יש לו' כמ"ש רש"י והרי"ף פ"ב דב"מ דלענין לדחות לא מצרפי' לל"ת ע"ש: ובשל"ה כתב דיוציא החמץ ע"י עכו"ם דאתי עשה דרבנן דתשביתו ודחי ל"ת דרבנן דאמירה לעכו"ם אף על גב דגבי שופר לא שרי אמירה לעכו"ם שאני התם דבעידנא דמיעקר לאו לא מקיים עשה משא"כ כאן עכ"ל וצ"ע דה"נ אף על פי שנותנו לעכו"ם עדיין אינו מקיים העשה עד שיבערנו מן העולם דהא מיירי לאחר זמן איסורו וע"ק דהא הוכחתי לעיל דגבי שופר לא הוי טעמ' משום דבעידנא דמיעקר לאו וכו' ועוד דלדידיה אפי' ע"י ישראל לישתרי להשליכו לים דליכא אלא אסור' דרבנן לכן נ"ל דכופה עליו כלי כמשמעות הגמ' והפוסקים והטעם נ"ל כמ"ש התו' דף כ"ט שהמשהה חמצו ודעתו לבערו אינו עובר באותו שהי' וכו' וטעמא משום דלא יראה ניתק לעשה ולכן אינו עובר כשמבערו לבסוף וכ"כ דף צ"ה וא"כ א"צ לדוחק הטעמים הנ"ל: ונ"ל דשרי להטילו לים ע"י עכו"ם דה"ל שבות דשבו' דשרי במקום מצוה כמ"ש סי' שכ"ה ס"ג וסי' תמ"ד וסי' תנ"ט ס"ד וסי' תקפ"ז סכ"א וסי' ש"ז, אבל לזרות לרוח אפשר דהוי מלאכה דאוריי' כמ"ש ססי' שי"ט ומ"מ כל הפוסקים כתבו לכפות עליו כלי וכ"כ מור"ם לובלין שכן מנהגו ואפשר דחיישי' שהעכו"ם לא יפררו כדינו ועוד דעיקר ביעור הוא שריפ' ועוד דהעכו"ם יאמר כשפים הוא עושה כדאי' סי' תל"ג ס"ז: והב"ח פסק דחמץ גמור כגון קמח שירדו עליו גשמים מבערו בי"ט כיון שלא היה בכלל הביטול וכן נוהגין העולם ותבשיל שנמצא בו חטה אפי' בי"ט שני ישהנו עד ח"ה כיון שאינו חמץ גמור ואם נמצא חטה בתבשיל בז' של פסח יבערנו מיד דאם ישהנו עד שנכנס יום האחרון יהי' מותר להשהותו ונמצא שהאיסור חוזר להיתרו עכ"ל ועססי' תמ"ז מ"ש לבער חמץ גמור בי"ט זה הוא מחלוק' הפוסקים ע' בטור והיכא דנהוג נהוג ובמקום שאין מנהג שב ואל תעשה עדיף גם מ"ש שבז' יבערנו כו' נ"ל שהוא סברא רחוקה שיעשה איסור ויבערו בי"ט משום שלא יחזור להתירו ונ"ל טעם אחר דהא כתבתי בשם התוספות דהמשהה כדי לבערו אינו עובר עליו אבל הכא משהה אותו כדי לקיימו דהא לא יבערנו אח"כ לכן יבערנו בז' ע"י עכו"ם וכ"מ מדכ' בסי' תס"ז ואם נמצא בח' מות' להשהותו משמע דבז' אסור להשותו /להשהותו/: ש"ע סָעִיף א

ג גם לשרפו במקומו אסור. וא"ת הא ק"ו ומה טלטול דרבנן אסור ק"ו הבערה דאוריית' וא"כ מאי גם וי"ל כמש"ל דשאני הכא דבעידנא דמיעקר לאו מקיים עשה וה"א דשרי קמ"ל דאסור וכ' הכ"מ כיון דלית ביה צורך היום כלל לא אמרינן מתוך כמ"ש סי' תקי"ד ס"ה ועוד דלא אמרי' מתוך אלא בהנאה השוה לכל הגוף ובזה אין הנא' לגוף כמש"ל סי' תקי"א ואף על גב דאיכא מצוה בשריפתו אפ"ה אסור מידי דהוי אשריפת קדשים דאין דוחה י"ט ע"כ ובתו' פ"ק דכתובות לא משמע כן ומהר"ם לובלין כ' הטעם אף על גב דקי"ל כלי ניטל לצורך דבר שאינו ניטל היינו דבר שיש תורת כלי עליו אבל עצים ואש שאין תורת כלי עליהם אין נטלין לצורך חמץ עכ"ל עסי' תק"ב מיהו בתו' פסחים ד' ה' ע"ב משמע דמותר לשרפו כיון דיש מצוה בשריפתו מקרי צורך היום וצ"ל דזה כהס"ד דאך ביום הראשון תשביתו היינו בי"ט אבל להמסקנא ביום הראשון היינו מעי"ט א"כ אסור לשורפו בי"ט ע' בתשובת הרשב"א סי' ע"א: כתב ב"י בשם הריב"ש דאסור לטלטל החמץ משום דכל דבר האסור באכילה אפי' מדרבנן אסור לטלטלו בשבת וה"ה בי"ט ולכן אין מהפכין החלבים עסי' תצ"ט פ"ד עכ"ל הריב"ש וכ"כ הרמב"ם פכ"ה משבת פירות שאסורים לאכול כגון טבל כו' אסור לטלטל עכ"ל וא"כ בע"פ שחל בשבת אסור לטלטל חמץ בשעה ה' וכ"ה ברמב"ם ספ"ג מחמץ שכ' חמץ אחר ד' שעות כופה עליו כלי וצ"ע אטו מי גרע מנבילה שנתנבלה בשבת דשרי לטלטל דחזי' להשליכה לכלבים ולכן נ"ל דדוק' פירות טבל אסור לטלטל או חלבים דלאו דעתי' למשדא לכלבים וכמ"ש סי' ש"ח סל"א ע"ב אבל חמץ דעתיה למשדיה לכלבים ונ"ל דאפי' למ"ד נולד אסור בשבת מ"מ הכא שרי דמאתמול היה דעתו להשליכה לכלבים בשעה ה' כדאמרי' בשבת דף קמ"ג וכ"כ הטור דמותר לטלטלו בשעה ה' והא דאסר הריב"ש מיירי בחמצו של עכו"ם שנמצא דלא שייך לו' דעתו עליו ובי"ט דבאמת הוא אסור בהנאה אסור לטלטלו כמ"ש ס"ג ורמב"ם מיירי דליכא עכו"ם או כלב ליתן לו: ש"ע סָעִיף א

סָעִיף ב

ד דינו כחה"מ. ומ"מ נכון שלא לשורפו רק יטילנו לים וכ"כ הע"ש: ש"ע סָעִיף ב

סָעִיף ג

ה דוחפו בקנה. אבל אסור ליגע בו דחיישי' שמא יאכלנו אבל בחמץ שלו לא חיישי' לזה כיון שהוא עצמו מחזיר עליו לשרפו ועסי' תרי"ב: ש"ע סָעִיף ג

סָעִיף ד

ו בתר בתרא. נ"ל דאפי' משתכח בגומא שרי דהא מסתמא בדקה בי"ד כמ"ש רש"י ומאן דבדיק בגומא נמי בדק כדאמרי' בנדה דף נ"ו אם לא שיש חריץ המכוסה בקרשי התיבה (תוספות שם): ש"ע סָעִיף ד

סָעִיף א

א ויבערנו עמ״א ועסי׳ תל״ה ב׳ הניח בצ״ע עא״ר שם ב׳ וח״י שם ה׳ דכאן מיירי שלא בדק כלל דלא קיים כלל מצות חז״ל ומש״ה עיסה שנתחמצה בפסח הלא היה בכלל הביטול אף שכבר בדק מברך עתה דמ״ה חייב לבער ומש״ה כתבה אף דכ״ש הוא. ומ״ש חטה דלאו חמץ גמור היינו דלא נתבקעו או דברותחין חלט אלא שא״א בקיאין ומה״ט נוקשה ג״כ לא יברך אבל חמץ גמור אפי׳ חצי שיעור י״ל דמברך ועח״י אות א׳. ועשו״ת ב״ח קכ״ד מסיק ביטול מדין הפקר ונדר וקיי״ל בי״ד ר״ד ס״ד דאוסר דשלב״ל בנדר וא״כ אם אומר בפירוש הריני מבטל כל חמצי שיהיה לי בפסח אף קנה תבואה בפסח ונתחמץ בטל אבל כל חמירא דאיכא ברשותי אין בכלל. וטוב שיאמר כן אף חששא שמא גררה חולדה בפסח מחוץ חמץ דאיסורא לא ניחא ליה דלקני מ״מ שמא יתחמץ בפסח טוב שיאמר כן ועח״י: ש"ע סָעִיף א

ב שלא עמ״א תוס׳ כתובות ז׳ א׳ ד״ה מתוך ושם לא הזכירו דאסור בהנאה ולקמן באות ג׳ כ״כ דבעינן איסור הנאה יע״ש ועכ״מ פ״ג מחו״מ ה״ח. ומ״ש חמץ לא מקרי עשה דרבים דאל״כ מ״ה דחי לה עשה ול״ת דחמץ לעשה ול״ת דרבים וע״ז כתב דברש״י בבא מציעא למ״ד א׳ ד״ה האי לענין צירוף אין עשה ול״ת דוחין לעשה ול״ת אף דעדיפי יע״ש ובס׳ ש״ה כתבנו מזה. ומיהו גם בעידניה אי עשה דרבים א״צ בעידניה. ומ״ש בשם של״ה צ״ע דלאחר זמן איסורו לא מהני הוצאה מרשותו כבסי׳ תמ״ה ובשופר אסור אפי׳ אמירה לעכו״ם כבסי׳ תקפ״ו במ״א כ״ג רק שבות דשבות במקום מצוה שרי ולזרות י״ל הוי ד״ת זורה צ״ע קצת ופירור עמ״ל פ״א מחו״מ ה״ג (שכ״ה ס״ג צ״ל ס״ב). ומ״ש בב״ח כו׳ המעיין בתשובה קכ״ד מפרש כן הטעם דבדעתו לבערו אין עובר תוס׳ פסחים כ״ט ב׳ ד״ה רב אשי וכן י״ל בב״ח ומ״מ במשהו דליכא איסור תורת כלל א״כ מה אולמיה עשה ול״ת בשהייה מעשה ול״ת בטלטול דרבנן ושאו״ת עדיף ועסי׳ תקפ״ו במ״א כ״ג ועא״ר אות ג׳ ומשמע דעתו בז׳ של פסח שאין לבערו ואה״נ יחזור להיתירו וכ״כ בשו״ת ח״צ ז״ל סימן פ״ו דישהנו עד לאחר הפסח אם נמצא בז׳ ואין עובר ב״י במשהו יע״ש ואי״ה בתס״ו יבואר עוד. וחמץ גמור ויש כזית דעובר ב״י י״ל דיבערו בי״ט ע״י עכו״ם דל״ש הטעם דכיון שבדעתו לבערו אנוס הוא דלאחר הפסח תו לא מקיים מ״ע ובפסח י״ל דהוי ניתק : ש"ע סָעִיף א

ג גם עמ״א עמ״ש בט״ז מזה אות ג׳. והנה לשורפו במקומו י״ל דעשה דחי ל״ת דהוי בעידניה קמ״ל דלא מצרף עמ״ש באות ב׳ או דה״א דשריפה אמרינן מתוך משא״כ מוקצה לא הותר מתוך ופסחים ה׳ ב׳ בגמרא י״ל כמ״ש בתמים דעים ש״מ לא אמרינן מתוך גבי חמץ דיליף מנותר ואין דוחה יו״ט כמ״ש בט״ז מזה. וקמ״ל דלא אמרינן מתוך כה״ג ובתוס׳ שם ד״ה לא משמע דלדידן דאמרינן מתוך שרי בחמץ אף למ״ד דבעי שריפה. ומ״ש דזה כהס״ד אפשר לפרש דיותר י״ל ביום הראשון משבעה קאמר ושלא להוציא מפשטיה ונאמר שהמשהה ודעתו לבערו עובר בכל רגע עשה ול״ת והוי שפיר צורך היום משא״כ באמת דבא בקבלה ראשון קודם לז׳ י״ל מסברא כמ״ש התוס׳ דף כ״ט ב׳ ד״ה רב אשי דמשהה ודעתו לבערו אין עובר כלל א״כ ליכא שום צורך היום ואסור מ״ה לשורפו במקומו ועי׳ פסחים אי ב״י ניתק ועמ״ש פ״ג ופ״א מחו״מ. ובתוס׳ כתובות ז׳ א׳ אף מצוה דרבנן אמרינן מתוך דהוי צורך היום קצת. עב״י כתב מרש״י משמע דמותר לשרוף בי״ט כשלא בטלו ומרש״י פסחים ו׳ א׳ ד״ה כופח י״ל דבלא בטלו מפרר וזורה לרוח וכמ״ש הב״ח ס״א וברש״י שם ל״ו א׳ ד״ה אין דבי״ט אין שורף דהבערה שלא לצורך והיינו כפירוש רש״י שלא בשעת ביעורו השבתה בכל דבר. ונוקשה לרש״י נמי עובר ב״י וכ״ת מי פירות נוקשה וסובר נוקשה מותר בהנאה כחזקיה כו׳ ומש״ה אין שורף בי״ט דאפשר לטלטל ולהטיל לים דלאו מוקצה הוא או ליתן לעכו״ם כמ״ש המ״א דכ״ז צ״ע מיהו ממ״ש ו׳ א׳ ד״ה עושה כו׳ ומשום חד יומא סגי בכפיית כלי דא״נ דלא סגי מה יעשה עוד דמחיצה א״א בי״ט וכלי עדיף מסכין כבסי׳ ת״מ במ״א אות ד׳ אלא דאי לא הוי סגי בכפיית כלי לחד יומא הוי מותר לשרפו במקומו דהוי מתוך אף בדרבנן עתוס׳ כתובות ז׳ א׳ ד״ה מתוך אבל לטלטל לא דלא הוי בעידניה ומה אולמיה ובמוקצה לא אמרינן מתוך ומינה בלא בטלו שורפו במקומו: ומ״ש בשם הריב״ש וחילק באם חמצו בשעה ה׳ מותר בהנאה לא הוי נולד דמאתמול דעתיה עלויה בשעה ה׳ ליתן לעכו״ם משא״כ חמץ עכו״ם בחדרו ושכח ונמצא בשעה ה׳ הוי נולד דלא היה דעתיה מאתמול דלא ידע ליה אפי׳ הוי עתה בידו לבערו ובי״ט אי הוי מותר בהנאה היה רשאי לטלטל מגגו ליתן ליד עכו״ם בעליו אלא דאסור בהנאה בי״ט הוי מוקצה לגמרי דהעכו״ם מחזיק לו טובה במה שניתן לידו ואסור להשתכר באיסורי הנאה. ועסי׳ תקי״ג במ״א א׳ ויש״ש פ״ק ביצה סי׳ ה׳ ביצה מתרנגולת העומדת לאכילה דאסור משום גזירה הכנה דרבה ובהנאה היה שרי וה״ה בטלטול ומשום לא פלוג אסורה בטלטול אטו משום תרנגולת לגדל ביצים והוי נולד ומוקצה אסור בטלטול ועמ״ש בפריי לי״ד צ״ט בשפתי דעת אות י״א דבר הנאסר בי״ט או בשבת למ״ד נולד אסור אי שרי לטלטל ואי נמצא עצם שבור דלמפרע הוי כן אפשר דלאו נולד ממש הוי וצ״ע, עט״ז תנ״ח ט׳ : ש"ע סָעִיף א

סָעִיף ב

ד דינו עמ״א עי׳ עולת שבת דבי״ט ראשון הוי חד דרבנן וי״ט ב׳ תרי דרבנן משא״כ שריפה הוי חד דרבנן וי״ל אנן בקיאין בקביעא דירחא ועוד טלטול לא הוי בעידניה ושריפה במקומו ד״ת משא״כ י״ט ב׳ טוב לקיים ביעור דרבנן. עפר״ח א׳ הביא ראיה פסחים ו׳ ב׳ הבודק צריך שיבטל לפי׳ התוס׳ שם אכתי כו׳ משכח לבעריה י״ל כיון דאפשר לתקן בביטול שלא לבא לידי שריפה בי״ט עדיף הא אם שכח או שלא היה בכלל הביטול י״ל דמבערו בי״ט ועח״י וצ״ע : ש"ע סָעִיף ב

סָעִיף ג

ה דוחפו עמ״א תרי״ב ו׳ ובט״ז הארכתי בביאור המ״א בתרי״ב ואי״ה שם יבואר עוד: כתב הח״י ד׳ ראוי למורה הוראה שיהיה לו חדר מיוחד ומ״ש דרוב הם חומרות מ״מ כיון שקבל עלינו מוקצה הוי ובא״ר ד׳ כתב אם יניח המורה אצלו איכא חשדא וטעם היתר כ״ז שבידו מותר לטלטלו לכ״מ שירצה וכ״כ בשל״א אות ה׳ וי״ד רפ״ו מבואר שם בהר״ב בסכין דלא חד מוקצה עמ״ש בפריי לעיל. ומ״ש כ״ש שבידו מותר י״ל בין מוקצה מחמת מלאכתו לאיסור וכדומה ובין זה שאסור בהנאה עמ״ש ש״י במ״א ג׳ וטוב שילך ישראל עם עכו״ם לשאול עיין בפריי לי״ד צ״ט בשפתי דעת כתבתי הרבה חידושי דינים בזה : עי׳ ב״י חמץ הפקר המונח ברה״ר ומגביה לזכות בו עובר ב״י דאף באיסורי הנאה שייך זכיה וראיה מע״ז ר״פ כל הצלמים מכי אגביה קניא ואי לא מכוין לזכות אסור מדרבנן עפר״ח. והנה המוכר חמ״פ לישראל בשניהם מזידין אם לומר אדם יודע ונתן לשום מתנה ולא חל פי חמץ ועי״ד קי״ט ס״ג וח״מ רל״ד ס״ד: אם גזל חמ״פ ועבר פסח ומכר ואכל הלוקח הרי הפסיד למוכר דינו לומר הרי שלך לפניך ואם ידע הלוקח מזה די״ל דאין מחזיר המוכר הדמים עי׳ סמ״ע בח״מ רל״ד ו׳ וצ״ע וע״ש: ש"ע סָעִיף ג

סָעִיף ד

ו בתר עמ״א תוס׳ נדה נ״ו ב׳ ד״ה בגומא וע׳ פסחים ז׳ א׳ דבתר בתרא לקולא אף נשתמש רוב חמץ ועפר״ח. והיכא דליכא למתלי בתר בתרא אזלינן בתר רוב ה״ה במצה וער״מ ה׳ מ״ש פ״ו הי״א תיבה כו׳ מחצה למחצה חולץ וצ״ע הא ספק תורה לחומרא ולכאורה הוי ס״ס והיינו דודאי לו שלא שימש מ״ש לבסוף אלא אי בהדדי או שמא חולין לבסוף וא״כ ס״ס לקולא שמא שימש חולין לסוף הוי ודאי חולין כי בדק הכל ואת״ל בהדדי עדיין שמא חולין ולשיטתיה דמשם אחד נמי הוי ס״ס כמו שיראה הרואה בפ״ג מהא״ב ה״ב ובמ״ש מ״מ שם ועתוס׳ כתובות ט׳ א׳ ועבמ״ש שם ופר״ח כאן מתוס׳ נדה נ״ו ב׳ ד״ה בגומא וצ״ע : ש"ע סָעִיף ד

סָעִיף א

א (ס"ק א) ויבערנו מיד נ"ל דיברך כו' אע"ג דלעיל סי' תל"ה ס"ק ב' הניח דין זה בצ"ע. מ"מ צ"ל בתר דאיבעי' ליה הדר פשטי' דיש לברך. ואין לחלק בין מצאו בי"ט או מצאו בח"המ וע' בח"י: ש"ע סָעִיף א

ב (ס"ק ב) שלא כו' דמוקצה הוא כו' ולכן אפי' להשליכו לב"הכ אסור כמ"ש מ"א סי' תמ"ה סק"ב: דניהו דאין אסור בביעורו מ"מ הטלטול אסור. כיון דשב וא"ת הוא כו' ר"ל ויש כח ביד חכמים נעקור דבר מן התורה בשב וא"ת: וכיון דרצונו היה כו' ר"ל ואעפ"כ אינו עובר בב"י וכ"כ התוס' בשבת דף ד' ע"א ד"ה קודם שיבוא כו' ע"ש: ומהר"ם כו' וכ"כ הר"ן כו' הלשון ל"ד שלא התנבאו מהר"ם והר"ן בסגנון א' דמהר"ם כתב וז"ל וחכמים העמידו דבריהם בשב וא"ת ואפי' לעקור דבר מן התורה כדאשכחן גבי תקיעות שופר של ר"ה שחל בשבת כו' עכ"ל והאריך ע"ש. אבל לא נתן טעם די"ט הוי עשה ול"ת ומר"ה שחל בשבת לא הביא ראיה כ"א שיש כח ביד חכמים אבל שם הטעם משום שמא יעבירנו כו' והכא איכא טעם אחר והר"ן לא כתב כלום גבי חמץ אלא במס' ר"ה פ"ד דף ל"ב אהא דתנן שופר של ר"ה אין מפקחים עליו את הגל ואין מעבירים עליו את התחום מסקי' בגמרא הטעם דשופר עשה וי"ט עשה ול"ת. ועז"כ הר"ן ואע"ג דאין בזה רק משום שבות מ"מ עשו חיזוק כו'. ונ"ל דחמץ כו' דאל"כ חמץ נמי עשה ול"ת עשה דתשביתו שאור ול"ת לא יראה כו' וא"כ עשה ול"ת דחמץ ידחה עשה ול"ת די"ט אע"כ בחמץ הטעם משום דבעידנא דמיעקר לאו ל"מ העש' ולפ"ז ע"כ חמץ ל"מ עשה דרבים דבעשה דרבים ל"ב בעידנא דמיעקר כו' ועמ"ש למטה בדברי של"ה: כמו שכתב רש"י והרי"ף פ"ב דב"מ דף למ"ד דת"ר והתעלמת פעמים שאתה מתעלם וא"צ להחזיר האבד' כגון כהן והאבידה בבית הקברות כו' או זקן ואינו לפי כבודו להשיב האבידה. ומסיק למאי איצטריך קרא אילימא לכהן והוא בב"הק פשיטא השבת אבדה עשה וטומאת כהן עשה ול"ת ואין עשה דוחה כו' וכ' רש"י אע"ג דגבי השבת אבידה איכא עשה ול"ת מ"מ אין ל"ת מועיל לדחות ל"ת אלא עשה הוא דקא דחי לה עכ"ל: ובשל"ה כו' דאתי עשה דרבנן דתשביתו. ר"ל אפי' כבר בטלו מ"מ מותר אמירה לגוי דעכ"פ מדרבנן חייב לבער: דגבי שופר ל"ש אמירה כו' לפקח הגל כו' וכדומה: וצ"ע דה"נ כו' דהאמיירי לאחר זמן אסורו. ר"ל וא"א לתנו במתנה לגוי דבזה הוי סגי כיון דהוי אחר זמן אסורו אסור ליתן במתנה דהא אסור. בהנאה וע"כ הכונה שהגוי יוציאנו ויבערנו וא"כ גם בחמץ לא הוי בעידנא דמיעקר כו'. וע"ק דהא הוכחתי כו ר"ל כמ"ש הש"ל בשם ר"ת דבעשה דרבים לא בעי' בעידנא דמיעקר כו' אלא דמהא לא אריא דהא כתב הר"ן גופי' שם אהא דתנן הש"ס הטעם בשופר משום די"ט עשה ול"ת וז"ל קושטא דמלתא קאמר. מיהו לא צריכנא להכי דאפי' הוי י"ט ל"ת גרידא לא אתי מכשירי שופר ודחי לה דהא בעידנא דמיעקר לאו לא מקיים עשה עכ"ל הרי דע"כ הר"ן לא ס"ל כר"ת ואפי' עשה דרבים בעינן דוקא בעידנא דמיעקר אלא מדברי הש"ס גופי' קשיא דהא נתנ' טעם משום דיו"ט הוי עשה ול"ת כו וא"כ אפי' היכי דהוי דבעידנא דמיעקר כו' מ"מ לא דחי ל"ת די"ט: ועוד לדידי' אפי' ע"י ישראל כו' דל"ל דשל"ה לא התיר כ"א ע"י גוי דהוי שבות דשבות משא"כ ע"י ישראל דהוי חד שבות. ז"א דלפי טעם שנתן של"ה דאתי כו' ודחי ל"ת דרבנן שייך גם בחד שבות. ועוד ע"כ מ"ש של"ה ואע"ג דלגבי שופר ל"ש אמירה כו' ר"ל לדעת התוס' וכמ"ש שם בשל"ה להדי' וז"ל והא דלענין שופר בר"ה שחל להיות בשבת לא דחי שופר אפי' שבות דשבות כמ"ש טור א"ח ס"ס תקפ"ו בשם התוס' שאני התם בעידנא כו' עכ"ל אבל אנן לא קי"ל הכי בס"ס תקפ"ו ושרי שבות דשבות במקום מצוה שופר ע"ש אלא דכוונת של"ה להתיר בחמץ לכ"ע אפי' לדעת התוס' המחמירים בשופר והא לדעת התו' אין חילוק בין שבות א' לשבות דשבות וא"כ ה"ה דיש להתיר אפי' ע"י ישראל אע"ג דליכא רק חד שבות ואכתי א"ל דדלמא דוקא ע"י גוי התיר של"ה דהוי לדעתו בעידנא דמיעקר במה שמוציאו ע"י גוי משא"כ ישראל לא הוי בעידנא דמיעקר כו' ז"א דוודאי לא נעלם משל"ה דע"י הוצאת הגוי עדיין לא יצא ידי ביעור אלא כשאח"ז הגוי מטילו לים וכדומה ואעפ"כ ס"ל דהוי בעידנא דמיעקר כו' דההוצאה תחלת הביעור הוא משא"כ פיקוח הגל דתקיעות שופר דל"ל דהפיקוח תחלת מצות התקיעה היא. אלא דהמ"א חולק עליו לעיל בסברא זו דאינו נקרא שמקיים עשה עד שעת הביעור אבל ההוצאה אינו מכלל הביעור כלל וגם כאן לא הוי בעידנא כו' כמו בשופר ולפ"ז הקשה פה יפה לדידיה לשל"ה דסבירא ליה דכה"ג הוי בעידנא דמיעקר כו' דההוצאה תחלת ביעור ה"ה דע"י ישראל לשתרי דגם בישראל יש לומר דההוצאה להטילו לים הוי תחלת ביעור והוי בעידנא כו': לכן נ"ל כו' והטעם נ"ל כו' ר"ל מה שכתב שהעמידו חז"ל דבריהם במקום לאו דבל יראה כו' לא צריכים לטעמים דלעיל. אלא כמ"ש התוס' דכה"ג ליכא ב"י. ואע"ג דהרמב"ם חולק וס"ל דלא הוי ניתק לעש' וכמ"ש משנה למלך פ"א דין ג' מהלכות חמץ וכתב שסמך עצמו על התוספתא ע"ש א"כ לפ"ד מ"א צ"ל דהרמב"ם באמת ס"ל כדעת האומרים דדינא דהכא מיירי דוקא כשבטלו אבל לא בטלו מותר לשרפו בי"ט דלא כמ"ש ה"ה פ"ג דין ה' ע"ש: אבל לזרות לרוח כו' כמו שכתב ס"ס שי"ט הרוקק ברוח בשבת והרוח מפזר הרוק חייב משום זורה עכ"ל. אבל מה שצריך לפררו קודם הזרי'. לא חש מ"א כיון דעכ"פ הרוב החמץ הוא פת וכדומה. וקי"ל אין טוחן אחר טוחן. אע"ג שכתב משנה למלך פ"א דין ג' וז"ל עוד נראה דבנדון כזה שצריך לפרר עד אשר דק כדי לזוררו לרוח כ"ע מודו דהוי תולד' דטוחן חייב חטאת וכדמוכח מדברי התוס' דשבת דף קי"ד ע"ב עכ"ל וכבר תמה עליו בס' תוס' שבת לעיל בסי' שכ"א דמאי ראיה מדברי התוס' דהם מיירי התם בסלקא וירקי אבל בפת לא שמענו די"ל דאפי' דק דק מ"מ אין טוחן אחר טוחן ע"ש: והב"ח פסק כו' והס"ס תמ"ז במ"א ס"ק מ"ג דאחר הפסח כה"ג שרי אפי' באכילה: ונ"ל טעם אחר כו' אבל הכא משהה אותו כדי לקיימו ובתשובת ח"צ סי' פ"ו חלק ע"ז דמה בכך דהא ליכא אלא תערובות משהו וליכא איסור בל יראה מן התורה. וע"כ ר"ל דעכ"פ איסור בל יראה מדרבנן איכא כיון דמשהה לקיימו וע"ז חלק בתשובה הנ"ל ניהו דתערובת משהו קי"ל דאפי' לקיימו עד אחר הפסח אסור היינו משום חשש תקלה שמא יבא לאכלו אבל איסור בל יראה אפי' מדרבנן ליכא וא"כ מה בכך שמשההו לקיימו. ולתקלה ל"ל כה"ג כיון שכופה עליו כלי כמו מצאו בי"ט הראשונים ואייתי ראייה דליכא בל יראה אפי' מדרבנן חדא מדנתן רש"י טעם שהחמירו בחמץ אפי' במשהו משום דאיכא כרת ולא בדילי והיינו דוקא לענין אכילה. אבל לענין בל יראה דליכא כרת אין להחמיר במשהו ולפמ"ש הרמב"ם דאינו בטיל משום דהוי דשיל"מ ע"כ צ"ל דמותר להשהותו אפי' מדרבנן דאלת"ה הרי אין לו מתירין אא"כ יעבור על ב"י מדרבנן עכת"ד. וע' בס' א"ר ויש להנדס קצת בראיותיו ראיה אחד מדברי רש"י כיון דאין בשהי' איסור כרת לא החמירו במשהו הנאה תוכיח דהא גם בהנאה אין בו כרת (וע' תוס' פסחים דף כ"ג ע"ב ד"ה מאי בינייהו) ואפי' מלקות ליכא ואפ"ה בתערובות משהו אסרוהו אפי' בהנאה. וע"כ צ"ל כיון דאיכא בחמץ דין כרת החמירו במשהו ליתן דין חמץ בעין וה"ה די"ל כן לענין ב"י והא דהקילו לענין נוקשה דאינו אוסר במשהו כיון דליכא ביה כרת כמ"ש ר"ס תמ"ז והיינו משום דבאותו חמץ ליכא כרת כלל. וראיה ב' מדברי הרמב"ם דקראו דשיל"מ גם בזה יש לפקפק ע"פ דברי הר"ן בפ' כל שעה על טעם האומרים משום דשיל"מ וז"ל כיון דקיי"ל כר"ש אע"ג דר"ש אסר ליה לאחר הפסח מדרבנן מ"מ מודה דע"י תערובות שרי ונמצא שתערובות זה דשיל"מ כו' ואני חוכך בטעם זה כו' ועוד שקרוב הדבר לומר כיון שהחומר' של דשיל"מ מדרבנן הוא לא החמירו אלא כשהמין בעצמו עתיד להיות ניתר אבל כאן שהחמץ עצמו אסור אע"פ שתערובתו מותר אפשר שהשוו מידותיהם שלא לדונו בכלל דשיל"מ אע"פ שבעלי סברא זו אמרו כיון דמדאוריית' לר"ש דשיל"מ הוא כשאסרו ר"ש משום קנס לא בא להקל עליו כו' ולא נהירא ליה כו' עכ"ל וא"כ בעלי סברא זו והרמב"ם בכללם ס"ל הכי כיון דמן התורה הוי דשיל"מ מיקרי דשיל"מ א"כ גם ראיית תשובת ח"צ נדחית דאפ"ת מדרבנן איכא בל יראה מ"מ הוי דשיל"מ כיון דמן התורה מותר לשהותו. ולכן צל"ע האי דינא. וע' במ"א סי' תמ"ז ס"ק מ"ג ובמ"ש שם: ש"ע סָעִיף א

ג (ס"ק ג) גם כו' כמש"ל סי' תקי"א דמה"ט אין עושי' מוגמר בי"ט: ובתוס' פ"ק דכתובות ל"מ כן שכתב דף ז' ע"א ד"ה מתוך כו' וז"ל ומוצא חמץ בביתו כו' דכופה עליו כלי ולא שרי' לשורפו משום מתוך כו' היינו משום מוקצה דאסור לטלטלו אבל א"ל דמיירי כשבטלו דמ"מ מדרבנן מצוה לשורפו והוי צורך היום כו' עכ"ל וצ"ל דס"ל להתו' דשריפת קדשים שאני דגזירת הכתוב הוא כדאיתא בשבת: ומהר"ם לובלין כ' הטעם כו' ע"ד התו' הנ"ל דאסרו מטעם מוקצה עכ"פ היה ראוי לשרפו במקומו: עסי' תק"ב ר"ל שם סעיף ג' כ' דאין לסמוך הקדירה או הדלת בבקעת דקיי"ל דעצים גם בי"ט הוי מוקצה ולא ניתנו להשתמש אלא לצורך הסקה וכיון דאסור ליהנות מחמץ בשעת שריפה אם כן הסקת ושריפת חמץ דומה לסמיכות הקדיר' ואסור לטלטל העצים לצורכן בי"ט וא"צ לתירוץ מהר"מ לובלין: מיהו בתוס' פסחים דף ה' כו' אהא דאמר ר"ע הא דכ' אך ביום הראשון תשביתו. ע"כ ר"ל בעי"ט דאי בי"ט הכתיב כל מלאכה ל"ת ומצינו להבער' שהיא א"מ ואמר רבא ש"מ מדר"ע אין ביעור חמץ אלא שריפה וש"מ ל"א מתוך שהותר' כו' וכ' התוס' וז"ל דאי אמרינן מתוך שרי אע"ג דבעי' צורך היום קצת (היינו תוס' לשיטתייהו דס"ל מן התורה בעי צורך קצת כמ"ש בביצה דף י"ב) הכא מה שמבער הוי צורך עכ"ל. וא"כ לפ"ד הכ"מ ס"ל דהביעור לא הוי צורך קצת תיקשי קושי' תוס' הנ"ל: ונ"ל כו' היינו בי"ט ר"ל כיון דזמנו קבוע מן התורה בי"ט לכן מיקרי צורך משא"כ לפי־האמת דזמנו קבוע מעי"ט אם לא ביער בעי"ט לא הוי הביעור ביום טוב צורך: ע' בתשובת הרשב"א סי' ע"א ותשובת הרשב"א אינו תחת ידי אך כפי מה שראיתי בפרי חדש שהביאו שכתב בשם הירושלמי מהו להצית האור במדורת חמץ מאן דיליף מנותר אסור ומאן דלא יליף מנותר מותר: והבין הרשב"א דמיירי אם לשרוף החמץ בי"ט. ולזה השיב דלר"י ס"ל אין ביעור חמץ אלא שריפה ויליף מנותר כדאיתא דף כ"ז לכן דינו כנותר דהיינו פסולי המוקדשים דאין. שורפים בי"ט ולרבנן דס"ל השבתתו בכל דבר ולא ילפינן מנותר מותר לשרפו בי"ט ולפ"ז לדידן דקיי"ל כרבנן וכמ"ש רסי' תמ"ה מותר לשרפו בי"ט. אך פר"ח חולק דכוונת הירושלמי להצית האור במדורת חמץ מעי"ט ותהי' דולקת בי"ט ועז"א דמאן דיליף מנותר אסור דכה"ג גם בנותר אסור ע"ש הטעם. אבל מאן דלא יליף מנותר כה"ג מותר אבל לשורפו בי"ט עצמו גם ירושלמי מודה דאפי' לרבנן אסור ע"ש וע' בח"י ר"ס: כתב ב"י בשם ריב"ש כו' דבר האסור באכילה כו' ע' במ"א ר"ס תקט"ו: לכן נ"ל דוקא בפירות טבל כו' דלאו דעתיה כו' דכל מידי דאפשר שיהיה ראוי לאדם אין דעתו ליתנו לכלבים לכן כל זמן שאין ראוי לאדם אסור לטלטל דלא חזי' למידי אבל חמץ דידע מאתמול דבהאי שעתא דהיינו למחר בשעה ה' לא יהיה חזי ליה דעתיה מאתמול לכלבים בשבת דף קמ"ג דרבא התיר להשליך בי"ט לכלבים בני מעיי' דבר אווז' הואיל וידע מאתמול שיסריחו ולא יהיה ראוי לאדם לכן היה דעתו לכלבים. והא דאסר הריב"ש מיירי בחמצו של גוי כמבואר בתשו' הנ"ל וכמ"ש בב"י ע"ש: והרמב"ם דמשמע דמיירי בחמץ של ישראל דהא סתם דבריו: מיירי דליכא כו' דכה"ג לא מהני מה דחזי לכלבים וכמ"ש מ"א לעיל סי' ש"ח ס"ק נ"ד: וכתב הח"י וז"ל יראוי לזהר כל מורה הורא' ליחד חדר או תיבה כדי כשיחמיץ דבר לשואל להשליכו שם מיד ולא יטלטלנו ובאמת ראיתי מטלטלים כו' והוא איסור גמור (וכה"ג אי' בשבת דף קנ"ו ע"ב לוי כי הוי מייתי טריפת' לקמיה בי"ט לא הוי חזי לי' אלא כי יתיב אקלקל' דאמר דלמא לא מתכשרי ואפי' לכלבים לא חזיא) ואולי מה"ט אין נזהרים כו' מ"מ אין זה נכון כו' עכ"ל וע' בס' א"ר: ש"ע סָעִיף א

סָעִיף ב

ד (ס"ק ד) דינו כח"ה ט' יטלנו לים ואם אפשר להשליכו לבית הכס' וכמ"ש מ"א סי' תמ"ה ס"ק ב' עדיף טפי לענ"ד דלים מלבד איסור טלטול איכא איסור הוצאה לים דהוי כרמלית ואע"ג דאמרינן מתוך בהוצאה כדאיתא רסי' תק"ח מ"מ הא לדעת הכ"מ שהביא פה ס"ק ג' זה לא מיקרי צורך קצת: ש"ע סָעִיף ב

סָעִיף ג

ה (ס"ק ה) דחפו כו' וער"ס תרי"ב ר"ל דשם כ' דמותר ליגע באוכלים ביו"כ ול"ח דלמא אתי למיכל כתב מ"א שם לחלק דדוקא בחמץ שאוכל בשאר דברים חיישינן שמא יאכל גם החמץ משא"כ ביו"כ דאינו אוכל כלל: ש"ע סָעִיף ג

סָעִיף ד

ו (ס"ק ו) בתר כו' כדאמרינן בנדה דף נ"ז דתנן השרץ שנמצא במבוי מטמא למפרע: עד כו' שעת כיבוד ואיבעי' להו שעת כיבוד חזקתו בדוק (ר"ל בשעת כיבוד דרכן לבדוק. וא"א שהיה שם שרץ היה מצאו אז) או חזקתו מתכבד למאי נ"מ כו' דאישתכח בגומא א"א חזקתו בדוק מאן דבדק בגומא נמי בודק וא"א חזקתו מתכבד גומא לא מתכבד' עכל"ה ובחמץ מסתמא בדק אור לי"ד וכמו שכתב רש"י בפסחים דף ז' ע"א ד"ה בהר הבית לעולם חולין כו': אם לא שיש חריץ כו' תוספת שם בנדה שהקשה אמאי דאמרינו מאן דבדק בגומ' נמי בדה מהא דאמרינן בפסחים דף ו' תיבה שנשתמשו בה מעות חולין ומעשר דאזלינן בתר רובא ואמאי ניזל בתר בתרא דמסתמא אם השתמש בה חולין ובא לשמש בה מעשר בודקה תחלה וכן להיפוך כשהשתמש בה מעשר ובא לשמש בה חולין ומשני ר"פ דמיירי בנמצא בגומא אלמא לא בדוק בגומא ותי' התוס' דמיירי שנמצא בחריץ המכוסה בקרשי התיבה דכה"ג אינה נבדקת: ש"ע סָעִיף ד

סָעִיף א

א יוציאנו ויבערנו כו'. בטור לא כתוב אלא יוציאנו ופי' בו ב"י לחד פי' לפרש"י דאחר זמן איסורו השבתתו בכל דבר משמע להטור דה"ה במוציא מרשותו סגי ואני או' חס לנו לפ' כן דברי הטור דהא חמץ גם כשהוא אינו ברשותו כברשותו כדאמרי' בגמ' פ"ק א"ר ישמעאל ב' דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאלו הם ברשותו ואלו הן חמץ בפסח ובור בר"ה וא"כ מה תועלת יש בהוצאה מרשותו אלא חייב לבער מן העולם בין לר"י בין לרבנן אלא דפליגי במה מבערו ופי' דברי הטור הם דל"צ לכתוב שיבערנו שהוא פשוט אלא דקמ"ל לענין שתכף שהוא מוצא החמץ במקום דירתו יוציאנו לחוץ בענין שלא יהא לפניו במקום שהוא אפי' שהייה קטנה עד שישרפנו כדי שלא יבוא לידי מכשול אכילה ע"כ כ' עכ"פ שיוציאנו ממקום שאצלו עד שיבוא לידי ביעור כנ"ל פשוט: ש"ע סָעִיף א

ב ואם הוא י"ט כו'. בטור כתוב וכן הדין בחמץ שנשאר בביתו בי"ד שחל בשבת אחר ה' שעות: ש"ע סָעִיף א

ג לפי שלא יוכל לטלטלו. בטור כתוב ל"מ אם ביטלו שאין כאן איסור דאורייתא בשהייתו פשיט' שאין יכול לטלטלו אלא אפי' לא ביטלו שיש בו איסור דאורייתא אפ"ה לא יוציאנו בכל דבר כיון שאינו יכול לבערו כדינו דהיינו שריפה לר"י עכ"ל ולפ"ז לחכמים דהשבתתו בכל דבר היה יכול לטלטלו לבערו להשליכו למים וכ"מ מפ' כ"ש בע"פ שחל בשבת ובא זונין ממונה של ר"ג ואמר הגיע זמן לבער החמץ וא"כ ק' להרמב"ם ורא"ש דפסקו בסי' תמ"ה כחכמים למה הצריכו כלי בי"ט לכסות עליו ולא יבערנו תיכף וע"כ נ"ל דלהרמב"ם האיסור משום הטלטול לחוד כיון דלא חזי ליה בהנאה הוי כמוקצה בעלמ' למ"ש רמ"א גם לשורפו במקומו אסור היינו דלא אמרי' מתוך שהותרה הבערה לצורך י"ט הותרה נמי הבערה שלא לצורך אא"כ יש שם צורך היום קצת משא"כ הכא שאין בו צורך היום כיון שיכול להמתין עד הערב וביום יכסהו בכלי כנ"ל: ש"ע סָעִיף א

סָעִיף ב

ד די"ט שני. כ' ב"י בזה אבל שני מדרבנן מותר לטלטלו ולזורקו או לשורפו עכ"ל. ותמי' לי כיון שאפשר בטלטול וזריק' למה נתיר השריפה בי"ט ב' ולמה נזלזל בי"ט ב' ורמב"ם פ"ג כ' אם נשאר חמץ בי"ד שחל בשבת אחר ד' שעות מבטלו וכופה עליו כלי עד מוצאי י"ט ראשון (ומבער) נרא' דבא להתיר י"ט שני גם במרדכי כתב שנאמר בשם ר"י דחטה הנמצאת בתרנגולת צריך כפית כלי כדי לשרפה בחה"מ עכ"ל ש"מ דבי"ט ב' אסור לשרפה ונלע"ד דהיינו דבי"ט שני יבערנו ע"י זריקה לים כחכמים דלעיל דהרמב"ם פסק כוותייהו ואפי' לר"י שדינו בשריפה מ"מ כיון דלרש"י הוי אחרו' שעות השבתתו בכל דבר שפיר נסמוך ע"ז להקל בי"ט ב' להתיר איסור טלטול לחוד אבל לא לשרוף שהוא אב מלאכה והמרדכי ס"ל כר"ת: ש"ע סָעִיף ב

סָעִיף ג

ה ה"ז דוחפו כו'. אבל לא יטלטלנו אפי בח"ה דלמא אתי למיכל: ש"ע סָעִיף ג

ו דאסור לטלטלו כו'. פי' ע"י דחיפה בקנה דהוי כמטלטל מן הצד ושמיה טלטול כמ"ש סי' שי"א ס"א: ש"ע סָעִיף ג

סָעִיף א

א יוציאנו עט״ז בטור כתב בחה״מ יוציאנו מיד כו׳ והמחבר הוסיף יבערנו ושם כתב דהוצאה לא מעלה כלל דבמקומו נמי יבערנו בשריפה יע״ש. ומ״ש בב״י לפירש״י כו׳ היינו דר״י וחכמים פליגי בשש לר״י שריפה וחכמים מפרר דוקא ביעור מן העולם דומיא דנותר רק כל דין כו׳ אבל בשעת ביעורו לאחר שש בכ״ד אף הוצאה מרשותו סגי ועסי׳ ת״מ בט״ז ד׳ שי״א כל שאין ברשותו ממש אין עובר יע״ש וא״כ אין כאן כ״כ תימא שי״ל כן וההוא דרבה ורב יוסף כ״ח א׳ חמץ לשאר נהרות כו׳ משמע דעכ״פ חיישינן שמא ימצא א׳ ויטלם י״ל קצת. ומיהו להלכה קיי״ל דלאחר איסורו ולא בטלו במוציא לרה״ר עובר ב״י ועי׳ ד״מ כאן ואם בטלו אפ״ה צריך פירור מדרבנן דלמא משכח אינש ואכיל כבסי׳ תמ״ה: ש"ע סָעִיף א

ב ואם עט״ז דוקא בשש דהוה מוקצה דאסור בהנאה הא בחמש שרי לטלטל עדיין ועמ״א ג׳ ועב״ח. ועמ״ש אי״ה בתמ״ז ושאר דוכתי בשם הח״י דראוי לכל מורה הוראה לייחד חדר שאם יהיה חמץ שיתן שם שאסור בטלטול אח״כ ומיהו למ״ש בה׳ שבת מוקצה כ״ז שבידו יכול להוליך לכל מקום שירצה ואפשר אף מיד ליד שרי אין כאן חשש כ״כ גם אם הוא בידו יכול להשליכו לנהר בי״ט אבל לפרר י״ל דהוי איסור טוחן למ״ד כן עמ״ל פ״ג. ואי״ה לקמן יבואר עוד: ש"ע סָעִיף א

ג לפי עט״ז מדברי הר״מ ז״ל פ״נ ה״ח משמע דקאי אדסמיך ליה בלא בטלו ואף הרא״ש סתם משמע בכ״ע אף בלא בטלו כופה כלי והא עובר ב״י אלא הטעם אף בלא בטלו העמידו דבריהם כ״ש המ״א ב׳. ומ״ש הר״ב לשורפו במקומו אסור פשיטא אלא דקמ״ל דל״ת הבערה מתוך ויש כאן צורך היום קצת כמ״ש רבא פסחים ה׳ ב׳ ש״מ מדר״ע לא אמרינן מתוך אלמא לדידן הוה שרי קמ״ל דאסור דב״י היה ניתק לחד מ״ד וכשדעתו לבערו לית איסור תורה כמ״ש התוס׳ פסחים כ״ט ב׳ ד״ה רב אשי וכמ״ש המ״א ב׳ ורבא סובר דלא הוה ניתק לעשה והתוספתא שהביא המ״מ פ״א ה״ג משמע ביש מחלוקת ובספר ג״ו כתבנו בזה שי״ל דתליא בפלוגתא בלאו שקדמו עשה אלא דמתוס׳ כתובות ג׳ א׳ ד״ה מתוך משמע אף ביש צורך היום בדרבנן נמי אמרינן מתוך ולזה אמר דעל יום א׳ לא חששו דלמא אתי למיכל ודי בכפיית כלי וערש״י פסחים ו׳ א׳ יע״ש. ועמ״א אות ג׳ ואי״ה שם יבואר: ועי׳ בטור מ״ש שא״א לבערו כדינו בשריפה לר״י לכאורה קשה בתמ״ה פסק כרבנן גם לר״י נהי דא״א לקיים מ״ע תשביתו אכתי למה יעבור הלאו ב״י יבערו בפירור וזורה ועפר״ח א׳ וערש״י פסחים מ״ו א׳ ד״ה כיצד וביצה כ״ז ב׳ ד״ה חלה ופני יהושע שם דל״ד שריפת קדשים ה״ה כל הביעורים אסור בי״ט וה״ה שריפת חמץ למ״ד מנותר וכדבעינן למימר לקמן חי״ה בשם הירושלמי ואפשר הטור מספקא ליה אי הלכה כר״י או כחכמים ואזיל לחומרא. ועמ״ש בסמוך אי״ה: מריש הוי קשיא לי מ״ש הרשב״א ז״ל בתשובה סימן ע״א המוצא חמץ בי״ט בלא בטלו מותר לשרפו ואף מלשון רש״י (ה׳ ב׳) דאי השבתתו בכ״ד יאכיל לכלבים משמע שריפה אסור ולימא דמותר וכן מצאתי בירושלמי פ׳ ב״מ דמאן דיליף מנותר אסור ומאן דלא יליף מותר עכ״ל וקשה הא ר״ע לית ליה מתוך א״כ שפיר פירש״י ז״ל מאכיל לכלבים וערש״י ו׳ א׳ דב״י לא עבר דבטליה משמע לא בטליה מבערו בי״ט ועכה״ג בהגהות הב״י. וניחא לי דהרשב״א מפרש הא דרבא דר״ע לית מתוך כמ״ש בתמים דעים דף כ״ה ע״ג בתחלתו דר״ע לית ליה מתוך בחמץ לחוד דיליף מנותר דאין שורפין בי״ט (ערש״י ה׳ ב׳ דיליף מנותר) וז״ש הרשב״א ז״ל מדפירש״י יאכל לכלבים היינו דביום ראשון למקצתו מותר בהנאה שהוא דוחק ולא פי׳ דאי לא שרפה אי מותר לשרוף דאמרינן מתוך כדמסיק בכתובות ז׳ א׳ ומשמע דר״ע ל״פ עליה וכב״ה ש״מ לרש״י כה״ג אסור כי אין צורך היום כלל דישליך לים או לכלבים לה״א דמקצתו מותר. ומ״ש ו׳ ח׳ בלא בטליה יבערו לים או מפרר דשלא בשעת ביעוריה בכ״ד לדידיה בשבע והרשב״א ז״ל סובר דמ״מ הוה צורך היום קצת או לטלטלו לא הוה בעידניה עמ״א ב׳. ולשורפו במקומו קאמר ומה שכתב הב״י כ״נ מרש״י היינו יוציאנו ויבערנו לים כו׳ אבל אין מוכרח שישרפנו ועפר״ח א׳ וע׳ פני יהושע ה׳ ב׳ תי׳ על קושיית הרא״ש מלוני״ל ומשמע דבנותר נמי יש מ״ע בכל רגע מדמצריך קרא דלא ידחה י״ט ובירושלמי בבמה מדליקין הביאותיו בסמוך: שאלה מהו להצית מדורת חמץ מעי״ט שתהא דולקת בי״ט. תשובה יראה דשרי אף א״ת מ״ש בירושלמי בב״מ הלכה א׳ מהו להצית מדורת חמץ ומסיק מאן דיליף מנותר אסור יהיה הפי׳ כמ״ש הרשב״א ז״ל בתשובה ע״א דאפי׳ מעי״ט אסור וא״כ לי״א דאנן מסופקין אי כר״י או כחכמים ואזלינן לחומרא ועב״ש וח״מ באה״ע כ״ח מ״מ הא בש״ס דילן שבת כ״ג ולא בשמן שריפה שמא יטה או בי״ט בע״ש וכ״כ הר״מ ז״ל בפי׳ המשנה הא שבת דעלמא שרי. אלמא חולק על הירושלמי בזה והלכה כתלמודא דידן ועח״י ב׳ ולמ״ש נראה דשרי. ועמ״א ואי״ה שם יבואר עוד: ש"ע סָעִיף א

סָעִיף ב

ד די״ט שני עט״ז עמ״א ב׳ ג׳ י״ל שריפה במקומו טוב יותר מתוך יע״ש. ומ״ש בשם הר״מ ז״ל פ״ב ה״ג אחר ד׳ שעות עיין אות ב׳ ומ״א ג׳ דאם בטלו למוצאי י״ט ראשון מבערו (ט״ס מבטלו) וכתב ג״ס קשה דיש מחלוקת בין הר״מ ז״ל והמרדכי לבן פי׳ דהר״מ לשיטתיה כחכמים ביעורו בזריקה לים וליכא רק טלטול דרבנן ובי״ט שני התירו טלטול הא שריפה אסור בי״ט ב׳ שי״א מ״ה או אף אי מתוך לא התירו שריפה והמרדכי פוסק כר״י וכפי׳ ר״ת. ומ״מ מ״ש לשרוף אב מלאכה קשה לדידן אמרינן מתוך ועמ״א ומ״ש הר״מ ז״ל מי״ט הא׳ היינו מיד בחה״מ וקרי ליה ראשון לגבי ימים אחרונים ועי׳ ע״ש ואי״ה במ״א אות ב׳ וג׳ יבואר עוד. וחטה י״א ח״ש אין עובר ב״י ואף למ״ד דעובר מ״מ בבטלו או שיש כמה ספיקות שא״א בקיאין בנתבקעו וכמה חומרות טוב יותר שלא לשרוף בי״ט שני אלא ימתין עד חה״מ: ש"ע סָעִיף ב

סָעִיף ג

ה ה״ז דוחפו כו׳ עט״ז הואיל ואין מחזיר לשורפו עמ״א ה׳. ועב״י בחה״מ אסור ליגע ואפשר אף בע״פ משבע אסור ליגע אף דלית כרת דהא בפסחים י״א א׳ קוצרין אבל לא גודשין ובר״מ ה׳ חו״מ פ״ז הי״ז אלמא דוקא משום פסידא או עולי רגלים הקילו הא לא״ה לא והתם לאו איכא. ועסי׳ תל״ה במ״א א׳ ובתה״ד קמ״ז ביה״כ כרת ואיכא למיגזר כחמץ דעדיפא קאמר. ועפר״ח כאן ובסי׳ תרי״ב מותר ליגע באוכלין ביה״כ וכתב בסי׳ תע״א מותר לפרר מצה בע״פ הואיל דרבנן הוא יע״ש. ולפ״ז אפשר נוקשה דרבנן מותר ליגע בהן. ובלעקיכ״ן נירן בורג״ר וכדומה אם נאמר דדין חמץ נוקשה עליהן ואי״ה בתס״ב יבואר ובת״\נ אוסר להשתכר באיסורי הנאה שם יבואר אי״ה אם בנוקשה דרבנן אי שרי להשתכר כה״ג ומהא די״ד קצ״ג סתם יינם להמחבר אסור ע״ז שאני ואיך שיהיה ליגע בנוקשה משמע דמותר: אמר ההדיוט הכותב יש לי בכאן הרהורי דברים והנני פורטם בעזה״י. עי׳ במ״א תרי״ב אות ו׳ צריך ביאור כי דבריו עמוקים תמיד כדרכו הטוב. הנה בב״ח תרי״א להמ״מ והר״ן משמע קניבת ירק ממנחה ומעלה דיש פת בסלו הא קודם לא יגע שמא אכל וההיא דמדיחה אשה ידיה במים ונותנת לתינוק בא״א ליקח מעצמו וע״ז כתב דוחק להעמיד בכך ועי׳ תה״ד קמ״ז כתב דאל״כ הדחה אסור. והביא עוד מיומא י״ד אף לרבי יהודה דאונן כ״ג אין מקריב גזירה דלמא יאכל בי״כ שרי דכ״ע לא אכלו ה״ה כאן דשרי ליגע ועפר״ח ולפ״ז משמע המתענה בנדר דכ״ע אכלו אסור ליגע אבל בתה״ד שם בשם הר״ח א״ז דשרי אע״ג נזיר אסור ליגע כו׳ ע״כ הקשה עוד דמה פריך ביה״כ אונן לא יקריב תקשה ליה מכל יה״כ וע״כ דידע המקשה דיה״כ לא יאכל דמתענה לגמרי אלא הפי׳ דכ״ג אין מקריב שמא יאכל לאו דעוסק בנגיעה דז״א ועוד הא אין ראוי לאכילה כך חי אלא יטעה בדין שיסבור דמותר להקריב ולאכול באנינות דהדיוט אסור להקריב ופריך א״כ ביה״כ שמתה אשתו לא יקריב אונן דיטעה בדין ויאכל אונן בשאר ימות השנה ומשני הכי השתא ביה״כ ודאי לא יטעה דבלא״ה מתענה הוא ולא יטעה למיכל לחם הפנים וכדומה אם חל בשבת ואי דידעה בשאר ימות השנה יש היכרא דאין מקריב משא״כ אי יתירו בשאר ימות השנה להקריב יטעה ויאכל דיטעה בדין אבל לחוש מתוך שעוסק בנגיעה זה לא עלה על דעת המקשן ג״כ וא״כ מ״ט דהמ״מ והר״ן בקניבת ירק דאסרי קודם מנחה וע״כ הטעם דעוסק לתקן לאכילה גזרו בתענית דהא בנגיעה בעלמא ל״ג בתענית הא כשאוכל בחמץ אסור אף במגע וי״ל בין ראוי לאכילה ובין קניבת ירק דאין ראוי כ״כ ובספי״א דמנחות יבואר אי״ה בסמוך: ועי׳ בתוספות ישינים ביומא אטרודי וישכח מתוך צערו א״כ י״ל דפריך ביה״כ כה״ג לא יקריב ומשני כו׳ ולמ״ש רש״י ז״ל דבעינן דרך גדולה קשה א״כ אכתי מאי פריך יה״כ לא יקריב כשגירש ומתה אשתו דהא ודאי לא יטעה בדין בשאר ימות השנה דלאו אונן הוא דגירשה וצ״ע קצת. ולפ״ז המתענה בנדר יום א׳ בשנה מ״ה הוה או נשבע אסור לתקן מידי דמאכל ועכ״פ מה שראוי לאכול כך אסור וכמ״ש בירושלמי פ״ד פסחים הביאו המ״א יע״ש בהלכה ד׳ על משנה מקום שנהגו לאכול צלי כו׳ דמ״ה לחם הפנים כשחל יה״כ בשבת מתחלקות לערב וכ״ש מי שמתעסק לאכילה דאסור אפשר לכ״ע אף להר״ב בהג״ה וכאמור. ועמ״א כאן ה׳ ואי״ה שם ובתרי״ב יבואר עוד. ובסי׳ תקכ״ז ובה׳ ר״ה מי שמתענה כו׳ יבואר עוד אי״ה: ש"ע סָעִיף ג

ו דאסור עט״ז ועא״ר ש״ח אות ס״ב הקשה דברי הט״ז מש״ח אות י״ח לשי״א אות ב׳ יע״ש וע׳ באה״ט ואי״ה במ״א ה׳ יבואר בזה עוד: ש"ע סָעִיף ג

סָעִיף א

א בביתו. ואם החמץ ברה"ר הרי הוא כשל הפקר ואסור לטלטלו אף כשהוא מזיק לרבים. ריב"ש: ש"ע סָעִיף א

ב ויבערנו. ויברך על ביעור חמץ אע"פ שכבר ביטל וכ"ש אם נתחמצה לו עיס' בפסח שזה לא היה בכלל הביטול שיברך על ביעורה ודוקא בחמץ גמור אבל חטה שנמצאת בתבשיל דאינו חמץ גמור נ"ל דלא יברך עליה וע"ל סי' תל"ה סק"ג מש"ש וכן אין לברך על התערובות משהו: ש"ע סָעִיף א

ג כלי. דעת הטור אפי' לא ביטלו כגון שנתחמץ ביום טוב דעובר על בל יראה אפ"ה אסור לבערו. ואפי' טלטול לא התירו כגון להטיל אותו לים או לזרות לרוח אכן באמת דעת שאר גדולי פוסקים מבואר דוקא בביטול דאינו עובר על בל יראה סגי בכפיות כלי אבל בלא ביטול אתי לאו דב"י ודחי עכ"פ טלטול דרבנן ואפי' לשרוף מותר דאמרינן מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה שלא לצורך וכן פסק הב"ח אבל הסכמת רוב האחרונים דאין לו תקנה אלא בכפיות כלי ואפילו על ידי אמירה לעכו"ם לזרוק לים ג"כ לא התירו וכן מסיק המ"א. מ"מ היכא דנהוג היתר נהוג ויש להם על מה שיסמכו עמ"א וח"י. ועי"ל סי' שכ"ה ס"ב כתב רמ"א כגון להוציא חמץ מביתו בפסח ודו"ק: ש"ע סָעִיף א

סָעִיף ב

ד כחוה"מ. ומ"מ נכון שלא לשרפו רק יטילנו לים או לבית הכסא ואם אפשר יעשה ע"י עכו"ם. אחרונים. וח"י כתב דוקא בדלא ביטל או נתחמץ תוך פסח דאז לדעת הרבה פוסקים אף ביום טוב ראשון מבערו כמ"ש בס"ק שלפני זה עכ"פ אפשר לסמוך עליה' ביו"ט שני וע"י טילטול לים או ע"י עכו"ם אבל בביטול לא דאין בין יו"ט ראשון לשני ע"ש וכ"כ בשכנה"ג וכ"כ ב"ח דאין חילוק בין י"ט ראשון לשני אם אינו חמץ גמור ואם נמצא תערובת חמץ בז' של פסח יבערו ע"י טילטול לים או לרוח או ע"י עכו"ם דאם ישהנו עד שנכנס יום אחרון של פסח יהא מותר להשהותה ונמצא שאיסור חוזר להתירו. ב"ח מ"א וח"י ועסי' תס"ז ס"י: והגאון הר"ש מפראג לא פסק כב"ח בזה: ש"ע סָעִיף ב

סָעִיף ג

ה לטלטלו. פירוש אף ע"י דחיפה בקנה עיין ט"ז סימן שי"א ס"ק ב'. ועיין בט"ז סימן ש"ח ס"ק (י"ז) [י"ח] דשם פסק דמותר לגרר דבר המוקצה ע"י סכין מן המפה ע"ש וצ"ע: ש"ע סָעִיף ג

סָעִיף ד

ו בתרא. אפי' מצאו בגומא נמי שרי דמסתמא בדקה בי"ד. אם לא שיש חריץ המכוסה בקרשי התיבה. מ"א: ש"ע סָעִיף ד

סָעִיף א

א ס"א המוצא כו' ואם. שם המוצא כו' מ' דוקא בי"ט וע"ש רש"י ד"ה חמצו כו'. לפי שלא. שכ"ד שאסור באכילה לכל ומוקצה גמור הוא אסור בטלטול כמ"ש בפ"ק די"ט אין מולחין את החלבים כו' ואפי' לר"י דאמר שוטחן כו' היינו כשנשחטה בי"ט ומשום דמימנע ולא שחיט ואפי' באיסור דרבנן כמ"ש בפי"ח דשבת אבל לא את הטבל כו' ואמרינן שם פשיטא ל"צ בטבל כו' וכ"ש באיסורי הנאה שאסור לטלטלו אף ע"י דבר אחר אפי' אינו אלא מדרבנן כמ"ש בפ"ב די"ט גבי שיורי כוסות ולפיכך ביצה שנולדה בי"ט אפי' מתרנגולת העומדת לאכילה אסור בטלטול וע' רשב"א בס' עה"ק ל"ו א'. וכ"ש בחמץ שאסור בהנאה מדאורייתא: גם. אע"ג שאמרו שם ה' ב' וש"מ לא אמרינן מתוך כו' מ' דלפי מה דקי"ל בפ"ק די"ט דאמרינן מתוך היה מותר לשרפו התם לפי מאי דס"ד דהבערה דוקא בי"ט אבל השתא דזמנו בי"ד הוי כדבר שאפשר מעי"ט ומ"ש בירושלמי פ"ב דשבת ולא בשמן שריפה אר"ח זאת אומרת שאסור להצית את האור במדורת קדשים והיא דולקת והולכת בשבת כו' מהו להצית את האור במדורת חמץ מאן דיליף לה מנותר אסור ומאן דלא יליף לה מנותר מותר היינו להצית מעי"ט שיהא דולק בי"ט וכן משמע שם בהדיא ע"ש. ומ"ש ב"ה במקומו לאפוקי ממ"ש תוס' בפ"ק דכתובות ו' א' ד"ה מתוך. ומוצא חמץ בתוך ביתו בי"ט דאמרינן בפ"ק דפסחים דכופה עליו כלי ולא שרינן לשרפו משום מתוך היינו משום מוקצה דאסור לטלטלו דתוס' אזיל לשיטתם שכ' בפסחים שם דהוי לצורך היום מה שמבער וע' טור וש"פ דפליגי אם דוקא בביטלו אבל לא ביטלו כיון שעובר על ב"י מותר לשורפו וחשיב צורך היום קצת כמ"ש תוס' שם ה' ב' ד"ה לא וי"א אע"ג דלא ביטלו דלא חשיב לה צורך היום כמ"ש הר"נ וגם לא עבר בב"י כמ"ש תוס' כ"ט ב' סד"ה ר"א ומדסתם ב"ה ש"מ שסובר דאפילו לא ביטלו כדעת הרמב"ם פ"ג וש"פ דלא כמ' מתוך רש"י שם ו' א' ד"ה כופה. ומיהו בבל כו': ש"ע סָעִיף א

סָעִיף ב

ב ס"ב יש מי שאומר. עט"ז כ' ב"י כו'. כ"כ בשם א"ח והא"ח ס"ל כדעת התוס' דאיסור שריפה אינו אלא משום טלטול וכיון שאינו אלא שבות מקילינן בי"ט שני לצורך כמו שהתירו שבות בי"ט שני משום חולה שאין בו סכנה בספ"ב די"ט כמ"ש בסי' תצ"ו: ש"ע סָעִיף ב

סָעִיף ג

ג ס"ג גגו כו'. ירושלמי פ"ב הלכה ב': דוחפו. עמ"א וכ"כ בתה"ד וע' בגמ' שם י"א א'. ש"ע סָעִיף ג