א הַמּוֹצֵא חָמֵץ בְּבֵיתוֹ, אִם הוּא בְּחֹל הַמּוֹעֵד יוֹצִיאֶנּוּ וִיבַעֲרֶנּוּ מִיָּד. וְאִם הוּא יוֹם טוֹב, יִכְפֶה עָלָיו כְּלִי עַד הַלַּיְלָה וְאָז יְבַעֲרֶנּוּ. לְפִי שֶׁלֹּא יוּכַל לְטַלְטְלוֹ בְּיוֹם טוֹב (ריב"ש) גַּם לְשָׂרְפוֹ בִּמְקוֹמוֹ אָסוּר (רַ"ן).
ב וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר דְּיוֹם טוֹב שֵׁנִי דִּינוֹ כְּחֹל הַמּוֹעֵד לְעִנְיָן זֶה.
ג גַּגּוֹ שֶׁל עַכּוּ"ם שֶׁהָיָה סָמוּךְ לְגַגּוֹ שֶׁל יִשְׂרָאֵל וְנִתְגַּלְגֵּל הֶחָמֵץ מִגַּגּוֹ שֶׁל עַכּוּ"ם לְגַגּוֹ שֶׁל יִשְׂרָאֵל, הֲרֵי זֶה דּוֹחֲפוֹ בְּקָנֶה. וְאִם הָיָה בְּשַׁבָּת אוֹ בְּיוֹם טוֹב, כּוֹפֶה עָלָיו כְּלִי, דְּאָסוּר לְטַלְטְלוֹ בְּיוֹם טוֹב וְשַׁבָּת.
ד מָצָא פַּת בְּפֶסַח בְּבֵיתוֹ וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ אִם הוּא חָמֵץ אוֹ מַצָּה, מֻתָּר אֲפִלּוּ בַּאֲכִילָה דְּאָזְלִינַן בָּתַר בַּתְרָא; וְאִם הוּא מְעֻפָּשׁ הַרְבֵּה, שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ לְהִתְעַפֵּשׁ כָּל כָּךְ מִשֶּׁנִּכְנַס הַפֶּסַח, אָז וַדַּאי הוּא חָמֵץ. וְאִם עָבְרוּ מִיְּמֵי הַפֶּסַח שֶׁנּוּכַל לִתְלוֹת שֶׁנִּתְעַפֵּשׁ מִשֶּׁנִּכְנַס הַפֶּסַח עַד עַתָּה, אִם אָנוּ נוֹהֲגִים לֶאֱפוֹת בְּפֶסַח פַּת חַם בְּכָל יוֹם תּוֹלִין לְהָקֵל אֲפִלּוּ הוּא מְעֻפָּשׁ הַרְבֵּה, שֶׁאָנוּ תּוֹלִים לוֹמַר בְּכָל יוֹם אָפָה פַּת חַם וּנְתָנוֹ עָלָיו וּלְפִיכָךְ הִרְבָּה לְהִתְעַפֵּשׁ.
א סָעִיף א (א) יוציאנו וכו' - ר"ל יוציאנו מרשותו מיד שלא יבוא לידי מכשול אכילה קודם הביעור:
ב סָעִיף א (ב) ויבערנו מיד - ואם צריך לברך על ביעור חמץ היכא שכבר בדק וביטל כדינו קודם פח עיין בסוף סימן תל"ה במ"ב:
ג סָעִיף א (ג) יכפה עליו כלי - דדלמא אתי למיכליה:
ד סָעִיף א (ד) לפי וכו' - ר"ל דאם היה מותר לטלטל היה צריך להוציאו לחוץ או לשורפו ולא היו מתירין להשהות בבית ע"י כפיית כלי:
ה סָעִיף א (ה) שלא יוכל וכו' - דמוקצה הוא דהא אסור באכילה ובהנאה:
ו סָעִיף א (ו) לשורפו במקומו - אפילו אינו מזיז החמץ כלל מפני שהוא הבערה שלא לצורך היום. והנה מסתימת השו"ע משמע דאפילו בחמץ שלא ביטלו כגון שנתחמץ ביו"ט דא"א לבטלו ועובר על בל יראה אפ"ה אין תקנה רק בכפיית כלי אבל הרבה פוסקים סוברים דדוקא בחמץ שביטלו קודם יו"ט דאינו עובר בב"י רק מדרבנן צריך ביעור כדי שלא יבוא לאכול סגי בכפיית כלי אבל בחמץ שלא ביטל אתי לאו דבל יראה ודחי עכ"פ טלטול דרבנן וע"כ מותר לטלטלו ולהשליכו לנהר או לבית הכסא או לפררו ולזרוק לרוח. ואפילו לשרוף מותר לכמה פוסקים דמתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך בכגון זה שהוא צורך היום קצת. וכתבו האחרונים שנהגו העולם כדעה הראשונה וכסתימת השו"ע ובכל גווני כופין עליו כלי מ"מ היכי דנהוג כסברא האחרונה נהוג ואין להם לבטל מנהגם וכ"ז דוקא בחמץ גמור ומשום לתא דב"י וב"י אבל בתבשיל שנאסר משום שמצא בו חטה וכדומה אפילו לסברא אחרונה אסור לבערו ביו"ט אלא יכפה עליו כלי וישהנו עד חוה"מ והסכימו הרבה אחרונים דאפילו נמצא החטה בתבשיל בשביעי של פסח דאם ישהנו עד שנכנס יום האחרון יהיה מותר להשהותו וכדמבואר בסימן תס"ז ס"י ונמצא כמשהה החמץ ע"מ לקיימו אפ"ה אין לו לבערו בפסח ואפילו ע"י עכו"ם אלא כופה עליו כלי ואחר יו"ט שורף החטה ואוכל התבשיל:
ז סָעִיף א (ז) אסור - וכתבו האחרונים דאם יש נכרי לפניו יכול להטילו לים או לבית הכסא על ידו ואפילו בחמץ שכבר ביטלו דאינו צריך ביעור רק מדרבנן משום דטלטול ע"י נכרי הוא שבות דשבות ומותר במקום מצוה וכדמבואר לעיל בסימן שכ"ה ס"ב ובסימן תמ"ד ס"ד בכגון זה עיי"ש ומ"מ אין העולם נוהגין כן ובכל גווני כופין עליו כלי:
ח סָעִיף ב (ח) לענין זה - ר"ל דאם מצא חמץ ביו"ט שני אינו כופה עליו את הכלי אלא יוציאנו ויבערנו מיד וה"ה אם מצא ביו"ט ראשון שצריך לכפות עליו כלי יעמוד כן עד הלילה וכשיגיע יו"ט שני יבערנו ועיין בשכנה"ג והובא בא"ר שכמה פוסקים חולקים ע"ז דיו"ט שני שוינהו רבנן כיו"ט ראשון לכל דבר. ולהלכה הסכימו האחרונים דאם כבר ביטל חמצו יו"ט שני כראשון רק אם לא ביטל חמצו או נתחמץ תוך הפסח דאינו בכלל ביטול והיה בזה שיעור כזית דלכו"ע עובר בזה על בל יראה ובל ימצא יש לסמוך בזה על סברת היש מי שאומר ולטלטל בעצמו החמץ להשליכו לים או לבית הכסא מאחר שלדעת רוב ראשונים מותר בזה גם ביו"ט הראשון:
ט סָעִיף ג (ט) ה"ז דוחפו - אף דאין החמץ שלו ואינו עובר בב"י מ"מ אסור להשהותו ברשותו דלמא אתי למיכל מיניה בשעה שעולה על הגג להשתמש בו:
י סָעִיף ג (י) בקנה - וליגע בו בידים אסור דלמא אתי למיכל מיניה ואע"ג דחמץ שלו מטלטלו ושורפו בחוה"מ וכדלעיל בס"א התם שאני דכיון שהוא מחזר עליו לשורפו לא חיישינן שמא ישכח ויאכלנו:
יא סָעִיף ג (יא) דאסור לטלטלו וכו' - היינו אף ע"י דחיפה בקנה דטלטול מן הצד שמיה טלטול וישהנו עד חוה"מ ואח"כ ידחפנו לגגו של עכו"ם או לר"ה:
יב סָעִיף ד (יב) ואינו יודע וכו' - דין זה הוא לפי מנהג זמנם שהיו אופין מצות עבה קצת ולא היו חלוקין בתארם מככרות של חמץ:
יג סָעִיף ד (יג) בתר בתרא - והרי משתמשין כעת רק במצה בכל הבית ועוד שהרי בדק את הבית כדין קודם פסח ולא נשאר מחמץ כלום ובודאי היא ממצה שמשתמשין באחרונה. וכתבו האחרונים דאפילו מצא הפת בגומא או בחור אין חוששין שמא לא ראה אותה בשעת הבדיקה שמן הסתם בדק כדינו בחורין ובסדקין כמו שנתבאר לעיל בסימן תל"ג ודוקא כשהגומא מגולה אבל אם מצא פת בגומא שאינה נראית לכל כגון שמצא בחריץ ובשולי התיבה ומכוסה בקרשי שולי התיבה ואינו נראה לכל יש לחוש שמא פת זו היא חמץ וחייב לבערה מיד. ועיין בבה"ל מה שכתבנו בשם הר"ח בעיקר דינו דסעיף זה:
א סָעִיף א ויבערנו מיד. נ"ל דיברך על ביעור חמץ אף על פי שכבר ביטל מ"מ מברך על תקנת חכמים וכ"ש אם נתחמצה לו עיסה בפסח שזה לא היה בכלל הביטול שיברך על ביעורה ודוקא בחמץ גמור אבל חטה שנמצאת בתבשיל דאינה חמץ גמור נ"ל דלא יברך עליה:
ב סָעִיף א שלא יוכל לטלטלו. דמוקצ' הוא דהא אסור בהנא' (תו' פ"ק דכתובו') ואף על גב שלא הי' בכלל הביטול כגון שנתחמץ בי"ט ועובר על בל יראה דאוריי' ומוקצ' הוי דרבנן כיון דשב ואל תעש' הוא אסרוהו וכיון דרצונו הי' לבערו אלא שחכמי' אסרוהו אינו עובר עליו דאונס הוא והר"מ תי' דלא שרו לטלטל כדי לבערו משום דבעידן דמטלטל ליה עדיין לא מקיים מ"ע דתשביתו עד שעת הבערה (כ"מ פ"ג) ומהר"ם לובלין סי' כ' וכ"כ הר"ן גבי שופר דתנן סוף ר"ה דאין מפקחין עליו את הגל מ"ט שופר עשה וי"ט ל"ת ועשה ואין עשה דוחה ל"ת ועשה וכיון דמדאוריי' לא דחי ה"ה דמוקצה דרבנן דעשו חיזוק לדבריהם כשל תורה עכ"ל והק' שם הש"ל מה צ"ל דיו"ט עשה ול"ת הוא הא אפי' ל"ת לחוד' נמי לא דחי כיון דבעידן דמיעקר לאו לא מקיים עשה ותירץ ר"ת דעשה דרבים דחי ל"ת אף על גב דבעידנא דמיעקר לאו לא מקיים עשה עכ"ל ונ"ל דחמץ לא מקרי עשה דרבי' דדוקא שופר שהיחיד מוציא רבים י"ח מקרי עשה דרבים דאל"כ חמץ נמי עשה ול"ת הוא ולידחי עשה ול"ת די"ט מיהו יש לו' כמ"ש רש"י והרי"ף פ"ב דב"מ דלענין לדחות לא מצרפי' לל"ת ע"ש: ובשל"ה כתב דיוציא החמץ ע"י עכו"ם דאתי עשה דרבנן דתשביתו ודחי ל"ת דרבנן דאמירה לעכו"ם אף על גב דגבי שופר לא שרי אמירה לעכו"ם שאני התם דבעידנא דמיעקר לאו לא מקיים עשה משא"כ כאן עכ"ל וצ"ע דה"נ אף על פי שנותנו לעכו"ם עדיין אינו מקיים העשה עד שיבערנו מן העולם דהא מיירי לאחר זמן איסורו וע"ק דהא הוכחתי לעיל דגבי שופר לא הוי טעמ' משום דבעידנא דמיעקר לאו וכו' ועוד דלדידיה אפי' ע"י ישראל לישתרי להשליכו לים דליכא אלא אסור' דרבנן לכן נ"ל דכופה עליו כלי כמשמעות הגמ' והפוסקים והטעם נ"ל כמ"ש התו' דף כ"ט שהמשהה חמצו ודעתו לבערו אינו עובר באותו שהי' וכו' וטעמא משום דלא יראה ניתק לעשה ולכן אינו עובר כשמבערו לבסוף וכ"כ דף צ"ה וא"כ א"צ לדוחק הטעמים הנ"ל: ונ"ל דשרי להטילו לים ע"י עכו"ם דה"ל שבות דשבו' דשרי במקום מצוה כמ"ש סי' שכ"ה ס"ג וסי' תמ"ד וסי' תנ"ט ס"ד וסי' תקפ"ז סכ"א וסי' ש"ז, אבל לזרות לרוח אפשר דהוי מלאכה דאוריי' כמ"ש ססי' שי"ט ומ"מ כל הפוסקים כתבו לכפות עליו כלי וכ"כ מור"ם לובלין שכן מנהגו ואפשר דחיישי' שהעכו"ם לא יפררו כדינו ועוד דעיקר ביעור הוא שריפ' ועוד דהעכו"ם יאמר כשפים הוא עושה כדאי' סי' תל"ג ס"ז: והב"ח פסק דחמץ גמור כגון קמח שירדו עליו גשמים מבערו בי"ט כיון שלא היה בכלל הביטול וכן נוהגין העולם ותבשיל שנמצא בו חטה אפי' בי"ט שני ישהנו עד ח"ה כיון שאינו חמץ גמור ואם נמצא חטה בתבשיל בז' של פסח יבערנו מיד דאם ישהנו עד שנכנס יום האחרון יהי' מותר להשהותו ונמצא שהאיסור חוזר להיתרו עכ"ל ועססי' תמ"ז מ"ש לבער חמץ גמור בי"ט זה הוא מחלוק' הפוסקים ע' בטור והיכא דנהוג נהוג ובמקום שאין מנהג שב ואל תעשה עדיף גם מ"ש שבז' יבערנו כו' נ"ל שהוא סברא רחוקה שיעשה איסור ויבערו בי"ט משום שלא יחזור להתירו ונ"ל טעם אחר דהא כתבתי בשם התוספות דהמשהה כדי לבערו אינו עובר עליו אבל הכא משהה אותו כדי לקיימו דהא לא יבערנו אח"כ לכן יבערנו בז' ע"י עכו"ם וכ"מ מדכ' בסי' תס"ז ואם נמצא בח' מות' להשהותו משמע דבז' אסור להשותו /להשהותו/:
ג סָעִיף א גם לשרפו במקומו אסור. וא"ת הא ק"ו ומה טלטול דרבנן אסור ק"ו הבערה דאוריית' וא"כ מאי גם וי"ל כמש"ל דשאני הכא דבעידנא דמיעקר לאו מקיים עשה וה"א דשרי קמ"ל דאסור וכ' הכ"מ כיון דלית ביה צורך היום כלל לא אמרינן מתוך כמ"ש סי' תקי"ד ס"ה ועוד דלא אמרי' מתוך אלא בהנאה השוה לכל הגוף ובזה אין הנא' לגוף כמש"ל סי' תקי"א ואף על גב דאיכא מצוה בשריפתו אפ"ה אסור מידי דהוי אשריפת קדשים דאין דוחה י"ט ע"כ ובתו' פ"ק דכתובות לא משמע כן ומהר"ם לובלין כ' הטעם אף על גב דקי"ל כלי ניטל לצורך דבר שאינו ניטל היינו דבר שיש תורת כלי עליו אבל עצים ואש שאין תורת כלי עליהם אין נטלין לצורך חמץ עכ"ל עסי' תק"ב מיהו בתו' פסחים ד' ה' ע"ב משמע דמותר לשרפו כיון דיש מצוה בשריפתו מקרי צורך היום וצ"ל דזה כהס"ד דאך ביום הראשון תשביתו היינו בי"ט אבל להמסקנא ביום הראשון היינו מעי"ט א"כ אסור לשורפו בי"ט ע' בתשובת הרשב"א סי' ע"א: כתב ב"י בשם הריב"ש דאסור לטלטל החמץ משום דכל דבר האסור באכילה אפי' מדרבנן אסור לטלטלו בשבת וה"ה בי"ט ולכן אין מהפכין החלבים עסי' תצ"ט פ"ד עכ"ל הריב"ש וכ"כ הרמב"ם פכ"ה משבת פירות שאסורים לאכול כגון טבל כו' אסור לטלטל עכ"ל וא"כ בע"פ שחל בשבת אסור לטלטל חמץ בשעה ה' וכ"ה ברמב"ם ספ"ג מחמץ שכ' חמץ אחר ד' שעות כופה עליו כלי וצ"ע אטו מי גרע מנבילה שנתנבלה בשבת דשרי לטלטל דחזי' להשליכה לכלבים ולכן נ"ל דדוק' פירות טבל אסור לטלטל או חלבים דלאו דעתי' למשדא לכלבים וכמ"ש סי' ש"ח סל"א ע"ב אבל חמץ דעתיה למשדיה לכלבים ונ"ל דאפי' למ"ד נולד אסור בשבת מ"מ הכא שרי דמאתמול היה דעתו להשליכה לכלבים בשעה ה' כדאמרי' בשבת דף קמ"ג וכ"כ הטור דמותר לטלטלו בשעה ה' והא דאסר הריב"ש מיירי בחמצו של עכו"ם שנמצא דלא שייך לו' דעתו עליו ובי"ט דבאמת הוא אסור בהנאה אסור לטלטלו כמ"ש ס"ג ורמב"ם מיירי דליכא עכו"ם או כלב ליתן לו:
ד סָעִיף ב דינו כחה"מ. ומ"מ נכון שלא לשורפו רק יטילנו לים וכ"כ הע"ש:
ה סָעִיף ג דוחפו בקנה. אבל אסור ליגע בו דחיישי' שמא יאכלנו אבל בחמץ שלו לא חיישי' לזה כיון שהוא עצמו מחזיר עליו לשרפו ועסי' תרי"ב:
ו סָעִיף ד בתר בתרא. נ"ל דאפי' משתכח בגומא שרי דהא מסתמא בדקה בי"ד כמ"ש רש"י ומאן דבדיק בגומא נמי בדק כדאמרי' בנדה דף נ"ו אם לא שיש חריץ המכוסה בקרשי התיבה (תוספות שם):
א סָעִיף א יוציאנו ויבערנו כו'. בטור לא כתוב אלא יוציאנו ופי' בו ב"י לחד פי' לפרש"י דאחר זמן איסורו השבתתו בכל דבר משמע להטור דה"ה במוציא מרשותו סגי ואני או' חס לנו לפ' כן דברי הטור דהא חמץ גם כשהוא אינו ברשותו כברשותו כדאמרי' בגמ' פ"ק א"ר ישמעאל ב' דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאלו הם ברשותו ואלו הן חמץ בפסח ובור בר"ה וא"כ מה תועלת יש בהוצאה מרשותו אלא חייב לבער מן העולם בין לר"י בין לרבנן אלא דפליגי במה מבערו ופי' דברי הטור הם דל"צ לכתוב שיבערנו שהוא פשוט אלא דקמ"ל לענין שתכף שהוא מוצא החמץ במקום דירתו יוציאנו לחוץ בענין שלא יהא לפניו במקום שהוא אפי' שהייה קטנה עד שישרפנו כדי שלא יבוא לידי מכשול אכילה ע"כ כ' עכ"פ שיוציאנו ממקום שאצלו עד שיבוא לידי ביעור כנ"ל פשוט:
ב סָעִיף א ואם הוא י"ט כו'. בטור כתוב וכן הדין בחמץ שנשאר בביתו בי"ד שחל בשבת אחר ה' שעות:
ג סָעִיף א לפי שלא יוכל לטלטלו. בטור כתוב ל"מ אם ביטלו שאין כאן איסור דאורייתא בשהייתו פשיט' שאין יכול לטלטלו אלא אפי' לא ביטלו שיש בו איסור דאורייתא אפ"ה לא יוציאנו בכל דבר כיון שאינו יכול לבערו כדינו דהיינו שריפה לר"י עכ"ל ולפ"ז לחכמים דהשבתתו בכל דבר היה יכול לטלטלו לבערו להשליכו למים וכ"מ מפ' כ"ש בע"פ שחל בשבת ובא זונין ממונה של ר"ג ואמר הגיע זמן לבער החמץ וא"כ ק' להרמב"ם ורא"ש דפסקו בסי' תמ"ה כחכמים למה הצריכו כלי בי"ט לכסות עליו ולא יבערנו תיכף וע"כ נ"ל דלהרמב"ם האיסור משום הטלטול לחוד כיון דלא חזי ליה בהנאה הוי כמוקצה בעלמ' למ"ש רמ"א גם לשורפו במקומו אסור היינו דלא אמרי' מתוך שהותרה הבערה לצורך י"ט הותרה נמי הבערה שלא לצורך אא"כ יש שם צורך היום קצת משא"כ הכא שאין בו צורך היום כיון שיכול להמתין עד הערב וביום יכסהו בכלי כנ"ל:
ד סָעִיף ב די"ט שני. כ' ב"י בזה אבל שני מדרבנן מותר לטלטלו ולזורקו או לשורפו עכ"ל. ותמי' לי כיון שאפשר בטלטול וזריק' למה נתיר השריפה בי"ט ב' ולמה נזלזל בי"ט ב' ורמב"ם פ"ג כ' אם נשאר חמץ בי"ד שחל בשבת אחר ד' שעות מבטלו וכופה עליו כלי עד מוצאי י"ט ראשון (ומבער) נרא' דבא להתיר י"ט שני גם במרדכי כתב שנאמר בשם ר"י דחטה הנמצאת בתרנגולת צריך כפית כלי כדי לשרפה בחה"מ עכ"ל ש"מ דבי"ט ב' אסור לשרפה ונלע"ד דהיינו דבי"ט שני יבערנו ע"י זריקה לים כחכמים דלעיל דהרמב"ם פסק כוותייהו ואפי' לר"י שדינו בשריפה מ"מ כיון דלרש"י הוי אחרו' שעות השבתתו בכל דבר שפיר נסמוך ע"ז להקל בי"ט ב' להתיר איסור טלטול לחוד אבל לא לשרוף שהוא אב מלאכה והמרדכי ס"ל כר"ת:
ה סָעִיף ג ה"ז דוחפו כו'. אבל לא יטלטלנו אפי בח"ה דלמא אתי למיכל:
ו סָעִיף ג דאסור לטלטלו כו'. פי' ע"י דחיפה בקנה דהוי כמטלטל מן הצד ושמיה טלטול כמ"ש סי' שי"א ס"א:
א סָעִיף א בביתו. ואם החמץ ברה"ר הרי הוא כשל הפקר ואסור לטלטלו אף כשהוא מזיק לרבים. ריב"ש:
ב סָעִיף א ויבערנו. ויברך על ביעור חמץ אע"פ שכבר ביטל וכ"ש אם נתחמצה לו עיס' בפסח שזה לא היה בכלל הביטול שיברך על ביעורה ודוקא בחמץ גמור אבל חטה שנמצאת בתבשיל דאינו חמץ גמור נ"ל דלא יברך עליה וע"ל סי' תל"ה סק"ג מש"ש וכן אין לברך על התערובות משהו:
ג סָעִיף א כלי. דעת הטור אפי' לא ביטלו כגון שנתחמץ ביום טוב דעובר על בל יראה אפ"ה אסור לבערו. ואפי' טלטול לא התירו כגון להטיל אותו לים או לזרות לרוח אכן באמת דעת שאר גדולי פוסקים מבואר דוקא בביטול דאינו עובר על בל יראה סגי בכפיות כלי אבל בלא ביטול אתי לאו דב"י ודחי עכ"פ טלטול דרבנן ואפי' לשרוף מותר דאמרינן מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה שלא לצורך וכן פסק הב"ח אבל הסכמת רוב האחרונים דאין לו תקנה אלא בכפיות כלי ואפילו על ידי אמירה לעכו"ם לזרוק לים ג"כ לא התירו וכן מסיק המ"א. מ"מ היכא דנהוג היתר נהוג ויש להם על מה שיסמכו עמ"א וח"י. ועי"ל סי' שכ"ה ס"ב כתב רמ"א כגון להוציא חמץ מביתו בפסח ודו"ק:
ד סָעִיף ב כחוה"מ. ומ"מ נכון שלא לשרפו רק יטילנו לים או לבית הכסא ואם אפשר יעשה ע"י עכו"ם. אחרונים. וח"י כתב דוקא בדלא ביטל או נתחמץ תוך פסח דאז לדעת הרבה פוסקים אף ביום טוב ראשון מבערו כמ"ש בס"ק שלפני זה עכ"פ אפשר לסמוך עליה' ביו"ט שני וע"י טילטול לים או ע"י עכו"ם אבל בביטול לא דאין בין יו"ט ראשון לשני ע"ש וכ"כ בשכנה"ג וכ"כ ב"ח דאין חילוק בין י"ט ראשון לשני אם אינו חמץ גמור ואם נמצא תערובת חמץ בז' של פסח יבערו ע"י טילטול לים או לרוח או ע"י עכו"ם דאם ישהנו עד שנכנס יום אחרון של פסח יהא מותר להשהותה ונמצא שאיסור חוזר להתירו. ב"ח מ"א וח"י ועסי' תס"ז ס"י: והגאון הר"ש מפראג לא פסק כב"ח בזה:
ה סָעִיף ג לטלטלו. פירוש אף ע"י דחיפה בקנה עיין ט"ז סימן שי"א ס"ק ב'. ועיין בט"ז סימן ש"ח ס"ק (י"ז) [י"ח] דשם פסק דמותר לגרר דבר המוקצה ע"י סכין מן המפה ע"ש וצ"ע:
ו סָעִיף ד בתרא. אפי' מצאו בגומא נמי שרי דמסתמא בדקה בי"ד. אם לא שיש חריץ המכוסה בקרשי התיבה. מ"א:
א סָעִיף א (ס"ק א) ויבערנו מיד נ"ל דיברך כו' אע"ג דלעיל סי' תל"ה ס"ק ב' הניח דין זה בצ"ע. מ"מ צ"ל בתר דאיבעי' ליה הדר פשטי' דיש לברך. ואין לחלק בין מצאו בי"ט או מצאו בח"המ וע' בח"י:
ב סָעִיף א (ס"ק ב) שלא כו' דמוקצה הוא כו' ולכן אפי' להשליכו לב"הכ אסור כמ"ש מ"א סי' תמ"ה סק"ב: דניהו דאין אסור בביעורו מ"מ הטלטול אסור. כיון דשב וא"ת הוא כו' ר"ל ויש כח ביד חכמים נעקור דבר מן התורה בשב וא"ת: וכיון דרצונו היה כו' ר"ל ואעפ"כ אינו עובר בב"י וכ"כ התוס' בשבת דף ד' ע"א ד"ה קודם שיבוא כו' ע"ש: ומהר"ם כו' וכ"כ הר"ן כו' הלשון ל"ד שלא התנבאו מהר"ם והר"ן בסגנון א' דמהר"ם כתב וז"ל וחכמים העמידו דבריהם בשב וא"ת ואפי' לעקור דבר מן התורה כדאשכחן גבי תקיעות שופר של ר"ה שחל בשבת כו' עכ"ל והאריך ע"ש. אבל לא נתן טעם די"ט הוי עשה ול"ת ומר"ה שחל בשבת לא הביא ראיה כ"א שיש כח ביד חכמים אבל שם הטעם משום שמא יעבירנו כו' והכא איכא טעם אחר והר"ן לא כתב כלום גבי חמץ אלא במס' ר"ה פ"ד דף ל"ב אהא דתנן שופר של ר"ה אין מפקחים עליו את הגל ואין מעבירים עליו את התחום מסקי' בגמרא הטעם דשופר עשה וי"ט עשה ול"ת. ועז"כ הר"ן ואע"ג דאין בזה רק משום שבות מ"מ עשו חיזוק כו'. ונ"ל דחמץ כו' דאל"כ חמץ נמי עשה ול"ת עשה דתשביתו שאור ול"ת לא יראה כו' וא"כ עשה ול"ת דחמץ ידחה עשה ול"ת די"ט אע"כ בחמץ הטעם משום דבעידנא דמיעקר לאו ל"מ העש' ולפ"ז ע"כ חמץ ל"מ עשה דרבים דבעשה דרבים ל"ב בעידנא דמיעקר כו' ועמ"ש למטה בדברי של"ה: כמו שכתב רש"י והרי"ף פ"ב דב"מ דף למ"ד דת"ר והתעלמת פעמים שאתה מתעלם וא"צ להחזיר האבד' כגון כהן והאבידה בבית הקברות כו' או זקן ואינו לפי כבודו להשיב האבידה. ומסיק למאי איצטריך קרא אילימא לכהן והוא בב"הק פשיטא השבת אבדה עשה וטומאת כהן עשה ול"ת ואין עשה דוחה כו' וכ' רש"י אע"ג דגבי השבת אבידה איכא עשה ול"ת מ"מ אין ל"ת מועיל לדחות ל"ת אלא עשה הוא דקא דחי לה עכ"ל: ובשל"ה כו' דאתי עשה דרבנן דתשביתו. ר"ל אפי' כבר בטלו מ"מ מותר אמירה לגוי דעכ"פ מדרבנן חייב לבער: דגבי שופר ל"ש אמירה כו' לפקח הגל כו' וכדומה: וצ"ע דה"נ כו' דהאמיירי לאחר זמן אסורו. ר"ל וא"א לתנו במתנה לגוי דבזה הוי סגי כיון דהוי אחר זמן אסורו אסור ליתן במתנה דהא אסור. בהנאה וע"כ הכונה שהגוי יוציאנו ויבערנו וא"כ גם בחמץ לא הוי בעידנא דמיעקר כו'. וע"ק דהא הוכחתי כו ר"ל כמ"ש הש"ל בשם ר"ת דבעשה דרבים לא בעי' בעידנא דמיעקר כו' אלא דמהא לא אריא דהא כתב הר"ן גופי' שם אהא דתנן הש"ס הטעם בשופר משום די"ט עשה ול"ת וז"ל קושטא דמלתא קאמר. מיהו לא צריכנא להכי דאפי' הוי י"ט ל"ת גרידא לא אתי מכשירי שופר ודחי לה דהא בעידנא דמיעקר לאו לא מקיים עשה עכ"ל הרי דע"כ הר"ן לא ס"ל כר"ת ואפי' עשה דרבים בעינן דוקא בעידנא דמיעקר אלא מדברי הש"ס גופי' קשיא דהא נתנ' טעם משום דיו"ט הוי עשה ול"ת כו וא"כ אפי' היכי דהוי דבעידנא דמיעקר כו' מ"מ לא דחי ל"ת די"ט: ועוד לדידי' אפי' ע"י ישראל כו' דל"ל דשל"ה לא התיר כ"א ע"י גוי דהוי שבות דשבות משא"כ ע"י ישראל דהוי חד שבות. ז"א דלפי טעם שנתן של"ה דאתי כו' ודחי ל"ת דרבנן שייך גם בחד שבות. ועוד ע"כ מ"ש של"ה ואע"ג דלגבי שופר ל"ש אמירה כו' ר"ל לדעת התוס' וכמ"ש שם בשל"ה להדי' וז"ל והא דלענין שופר בר"ה שחל להיות בשבת לא דחי שופר אפי' שבות דשבות כמ"ש טור א"ח ס"ס תקפ"ו בשם התוס' שאני התם בעידנא כו' עכ"ל אבל אנן לא קי"ל הכי בס"ס תקפ"ו ושרי שבות דשבות במקום מצוה שופר ע"ש אלא דכוונת של"ה להתיר בחמץ לכ"ע אפי' לדעת התוס' המחמירים בשופר והא לדעת התו' אין חילוק בין שבות א' לשבות דשבות וא"כ ה"ה דיש להתיר אפי' ע"י ישראל אע"ג דליכא רק חד שבות ואכתי א"ל דדלמא דוקא ע"י גוי התיר של"ה דהוי לדעתו בעידנא דמיעקר במה שמוציאו ע"י גוי משא"כ ישראל לא הוי בעידנא דמיעקר כו' ז"א דוודאי לא נעלם משל"ה דע"י הוצאת הגוי עדיין לא יצא ידי ביעור אלא כשאח"ז הגוי מטילו לים וכדומה ואעפ"כ ס"ל דהוי בעידנא דמיעקר כו' דההוצאה תחלת הביעור הוא משא"כ פיקוח הגל דתקיעות שופר דל"ל דהפיקוח תחלת מצות התקיעה היא. אלא דהמ"א חולק עליו לעיל בסברא זו דאינו נקרא שמקיים עשה עד שעת הביעור אבל ההוצאה אינו מכלל הביעור כלל וגם כאן לא הוי בעידנא כו' כמו בשופר ולפ"ז הקשה פה יפה לדידיה לשל"ה דסבירא ליה דכה"ג הוי בעידנא דמיעקר כו' דההוצאה תחלת ביעור ה"ה דע"י ישראל לשתרי דגם בישראל יש לומר דההוצאה להטילו לים הוי תחלת ביעור והוי בעידנא כו': לכן נ"ל כו' והטעם נ"ל כו' ר"ל מה שכתב שהעמידו חז"ל דבריהם במקום לאו דבל יראה כו' לא צריכים לטעמים דלעיל. אלא כמ"ש התוס' דכה"ג ליכא ב"י. ואע"ג דהרמב"ם חולק וס"ל דלא הוי ניתק לעש' וכמ"ש משנה למלך פ"א דין ג' מהלכות חמץ וכתב שסמך עצמו על התוספתא ע"ש א"כ לפ"ד מ"א צ"ל דהרמב"ם באמת ס"ל כדעת האומרים דדינא דהכא מיירי דוקא כשבטלו אבל לא בטלו מותר לשרפו בי"ט דלא כמ"ש ה"ה פ"ג דין ה' ע"ש: אבל לזרות לרוח כו' כמו שכתב ס"ס שי"ט הרוקק ברוח בשבת והרוח מפזר הרוק חייב משום זורה עכ"ל. אבל מה שצריך לפררו קודם הזרי'. לא חש מ"א כיון דעכ"פ הרוב החמץ הוא פת וכדומה. וקי"ל אין טוחן אחר טוחן. אע"ג שכתב משנה למלך פ"א דין ג' וז"ל עוד נראה דבנדון כזה שצריך לפרר עד אשר דק כדי לזוררו לרוח כ"ע מודו דהוי תולד' דטוחן חייב חטאת וכדמוכח מדברי התוס' דשבת דף קי"ד ע"ב עכ"ל וכבר תמה עליו בס' תוס' שבת לעיל בסי' שכ"א דמאי ראיה מדברי התוס' דהם מיירי התם בסלקא וירקי אבל בפת לא שמענו די"ל דאפי' דק דק מ"מ אין טוחן אחר טוחן ע"ש: והב"ח פסק כו' והס"ס תמ"ז במ"א ס"ק מ"ג דאחר הפסח כה"ג שרי אפי' באכילה: ונ"ל טעם אחר כו' אבל הכא משהה אותו כדי לקיימו ובתשובת ח"צ סי' פ"ו חלק ע"ז דמה בכך דהא ליכא אלא תערובות משהו וליכא איסור בל יראה מן התורה. וע"כ ר"ל דעכ"פ איסור בל יראה מדרבנן איכא כיון דמשהה לקיימו וע"ז חלק בתשובה הנ"ל ניהו דתערובת משהו קי"ל דאפי' לקיימו עד אחר הפסח אסור היינו משום חשש תקלה שמא יבא לאכלו אבל איסור בל יראה אפי' מדרבנן ליכא וא"כ מה בכך שמשההו לקיימו. ולתקלה ל"ל כה"ג כיון שכופה עליו כלי כמו מצאו בי"ט הראשונים ואייתי ראייה דליכא בל יראה אפי' מדרבנן חדא מדנתן רש"י טעם שהחמירו בחמץ אפי' במשהו משום דאיכא כרת ולא בדילי והיינו דוקא לענין אכילה. אבל לענין בל יראה דליכא כרת אין להחמיר במשהו ולפמ"ש הרמב"ם דאינו בטיל משום דהוי דשיל"מ ע"כ צ"ל דמותר להשהותו אפי' מדרבנן דאלת"ה הרי אין לו מתירין אא"כ יעבור על ב"י מדרבנן עכת"ד. וע' בס' א"ר ויש להנדס קצת בראיותיו ראיה אחד מדברי רש"י כיון דאין בשהי' איסור כרת לא החמירו במשהו הנאה תוכיח דהא גם בהנאה אין בו כרת (וע' תוס' פסחים דף כ"ג ע"ב ד"ה מאי בינייהו) ואפי' מלקות ליכא ואפ"ה בתערובות משהו אסרוהו אפי' בהנאה. וע"כ צ"ל כיון דאיכא בחמץ דין כרת החמירו במשהו ליתן דין חמץ בעין וה"ה די"ל כן לענין ב"י והא דהקילו לענין נוקשה דאינו אוסר במשהו כיון דליכא ביה כרת כמ"ש ר"ס תמ"ז והיינו משום דבאותו חמץ ליכא כרת כלל. וראיה ב' מדברי הרמב"ם דקראו דשיל"מ גם בזה יש לפקפק ע"פ דברי הר"ן בפ' כל שעה על טעם האומרים משום דשיל"מ וז"ל כיון דקיי"ל כר"ש אע"ג דר"ש אסר ליה לאחר הפסח מדרבנן מ"מ מודה דע"י תערובות שרי ונמצא שתערובות זה דשיל"מ כו' ואני חוכך בטעם זה כו' ועוד שקרוב הדבר לומר כיון שהחומר' של דשיל"מ מדרבנן הוא לא החמירו אלא כשהמין בעצמו עתיד להיות ניתר אבל כאן שהחמץ עצמו אסור אע"פ שתערובתו מותר אפשר שהשוו מידותיהם שלא לדונו בכלל דשיל"מ אע"פ שבעלי סברא זו אמרו כיון דמדאוריית' לר"ש דשיל"מ הוא כשאסרו ר"ש משום קנס לא בא להקל עליו כו' ולא נהירא ליה כו' עכ"ל וא"כ בעלי סברא זו והרמב"ם בכללם ס"ל הכי כיון דמן התורה הוי דשיל"מ מיקרי דשיל"מ א"כ גם ראיית תשובת ח"צ נדחית דאפ"ת מדרבנן איכא בל יראה מ"מ הוי דשיל"מ כיון דמן התורה מותר לשהותו. ולכן צל"ע האי דינא. וע' במ"א סי' תמ"ז ס"ק מ"ג ובמ"ש שם:
ג סָעִיף א (ס"ק ג) גם כו' כמש"ל סי' תקי"א דמה"ט אין עושי' מוגמר בי"ט: ובתוס' פ"ק דכתובות ל"מ כן שכתב דף ז' ע"א ד"ה מתוך כו' וז"ל ומוצא חמץ בביתו כו' דכופה עליו כלי ולא שרי' לשורפו משום מתוך כו' היינו משום מוקצה דאסור לטלטלו אבל א"ל דמיירי כשבטלו דמ"מ מדרבנן מצוה לשורפו והוי צורך היום כו' עכ"ל וצ"ל דס"ל להתו' דשריפת קדשים שאני דגזירת הכתוב הוא כדאיתא בשבת: ומהר"ם לובלין כ' הטעם כו' ע"ד התו' הנ"ל דאסרו מטעם מוקצה עכ"פ היה ראוי לשרפו במקומו: עסי' תק"ב ר"ל שם סעיף ג' כ' דאין לסמוך הקדירה או הדלת בבקעת דקיי"ל דעצים גם בי"ט הוי מוקצה ולא ניתנו להשתמש אלא לצורך הסקה וכיון דאסור ליהנות מחמץ בשעת שריפה אם כן הסקת ושריפת חמץ דומה לסמיכות הקדיר' ואסור לטלטל העצים לצורכן בי"ט וא"צ לתירוץ מהר"מ לובלין: מיהו בתוס' פסחים דף ה' כו' אהא דאמר ר"ע הא דכ' אך ביום הראשון תשביתו. ע"כ ר"ל בעי"ט דאי בי"ט הכתיב כל מלאכה ל"ת ומצינו להבער' שהיא א"מ ואמר רבא ש"מ מדר"ע אין ביעור חמץ אלא שריפה וש"מ ל"א מתוך שהותר' כו' וכ' התוס' וז"ל דאי אמרינן מתוך שרי אע"ג דבעי' צורך היום קצת (היינו תוס' לשיטתייהו דס"ל מן התורה בעי צורך קצת כמ"ש בביצה דף י"ב) הכא מה שמבער הוי צורך עכ"ל. וא"כ לפ"ד הכ"מ ס"ל דהביעור לא הוי צורך קצת תיקשי קושי' תוס' הנ"ל: ונ"ל כו' היינו בי"ט ר"ל כיון דזמנו קבוע מן התורה בי"ט לכן מיקרי צורך משא"כ לפי־האמת דזמנו קבוע מעי"ט אם לא ביער בעי"ט לא הוי הביעור ביום טוב צורך: ע' בתשובת הרשב"א סי' ע"א ותשובת הרשב"א אינו תחת ידי אך כפי מה שראיתי בפרי חדש שהביאו שכתב בשם הירושלמי מהו להצית האור במדורת חמץ מאן דיליף מנותר אסור ומאן דלא יליף מנותר מותר: והבין הרשב"א דמיירי אם לשרוף החמץ בי"ט. ולזה השיב דלר"י ס"ל אין ביעור חמץ אלא שריפה ויליף מנותר כדאיתא דף כ"ז לכן דינו כנותר דהיינו פסולי המוקדשים דאין. שורפים בי"ט ולרבנן דס"ל השבתתו בכל דבר ולא ילפינן מנותר מותר לשרפו בי"ט ולפ"ז לדידן דקיי"ל כרבנן וכמ"ש רסי' תמ"ה מותר לשרפו בי"ט. אך פר"ח חולק דכוונת הירושלמי להצית האור במדורת חמץ מעי"ט ותהי' דולקת בי"ט ועז"א דמאן דיליף מנותר אסור דכה"ג גם בנותר אסור ע"ש הטעם. אבל מאן דלא יליף מנותר כה"ג מותר אבל לשורפו בי"ט עצמו גם ירושלמי מודה דאפי' לרבנן אסור ע"ש וע' בח"י ר"ס: כתב ב"י בשם ריב"ש כו' דבר האסור באכילה כו' ע' במ"א ר"ס תקט"ו: לכן נ"ל דוקא בפירות טבל כו' דלאו דעתיה כו' דכל מידי דאפשר שיהיה ראוי לאדם אין דעתו ליתנו לכלבים לכן כל זמן שאין ראוי לאדם אסור לטלטל דלא חזי' למידי אבל חמץ דידע מאתמול דבהאי שעתא דהיינו למחר בשעה ה' לא יהיה חזי ליה דעתיה מאתמול לכלבים בשבת דף קמ"ג דרבא התיר להשליך בי"ט לכלבים בני מעיי' דבר אווז' הואיל וידע מאתמול שיסריחו ולא יהיה ראוי לאדם לכן היה דעתו לכלבים. והא דאסר הריב"ש מיירי בחמצו של גוי כמבואר בתשו' הנ"ל וכמ"ש בב"י ע"ש: והרמב"ם דמשמע דמיירי בחמץ של ישראל דהא סתם דבריו: מיירי דליכא כו' דכה"ג לא מהני מה דחזי לכלבים וכמ"ש מ"א לעיל סי' ש"ח ס"ק נ"ד: וכתב הח"י וז"ל יראוי לזהר כל מורה הורא' ליחד חדר או תיבה כדי כשיחמיץ דבר לשואל להשליכו שם מיד ולא יטלטלנו ובאמת ראיתי מטלטלים כו' והוא איסור גמור (וכה"ג אי' בשבת דף קנ"ו ע"ב לוי כי הוי מייתי טריפת' לקמיה בי"ט לא הוי חזי לי' אלא כי יתיב אקלקל' דאמר דלמא לא מתכשרי ואפי' לכלבים לא חזיא) ואולי מה"ט אין נזהרים כו' מ"מ אין זה נכון כו' עכ"ל וע' בס' א"ר:
ד סָעִיף ב (ס"ק ד) דינו כח"ה ט' יטלנו לים ואם אפשר להשליכו לבית הכס' וכמ"ש מ"א סי' תמ"ה ס"ק ב' עדיף טפי לענ"ד דלים מלבד איסור טלטול איכא איסור הוצאה לים דהוי כרמלית ואע"ג דאמרינן מתוך בהוצאה כדאיתא רסי' תק"ח מ"מ הא לדעת הכ"מ שהביא פה ס"ק ג' זה לא מיקרי צורך קצת:
ה סָעִיף ג (ס"ק ה) דחפו כו' וער"ס תרי"ב ר"ל דשם כ' דמותר ליגע באוכלים ביו"כ ול"ח דלמא אתי למיכל כתב מ"א שם לחלק דדוקא בחמץ שאוכל בשאר דברים חיישינן שמא יאכל גם החמץ משא"כ ביו"כ דאינו אוכל כלל:
ו סָעִיף ד (ס"ק ו) בתר כו' כדאמרינן בנדה דף נ"ז דתנן השרץ שנמצא במבוי מטמא למפרע: עד כו' שעת כיבוד ואיבעי' להו שעת כיבוד חזקתו בדוק (ר"ל בשעת כיבוד דרכן לבדוק. וא"א שהיה שם שרץ היה מצאו אז) או חזקתו מתכבד למאי נ"מ כו' דאישתכח בגומא א"א חזקתו בדוק מאן דבדק בגומא נמי בודק וא"א חזקתו מתכבד גומא לא מתכבד' עכל"ה ובחמץ מסתמא בדק אור לי"ד וכמו שכתב רש"י בפסחים דף ז' ע"א ד"ה בהר הבית לעולם חולין כו': אם לא שיש חריץ כו' תוספת שם בנדה שהקשה אמאי דאמרינו מאן דבדק בגומ' נמי בדה מהא דאמרינן בפסחים דף ו' תיבה שנשתמשו בה מעות חולין ומעשר דאזלינן בתר רובא ואמאי ניזל בתר בתרא דמסתמא אם השתמש בה חולין ובא לשמש בה מעשר בודקה תחלה וכן להיפוך כשהשתמש בה מעשר ובא לשמש בה חולין ומשני ר"פ דמיירי בנמצא בגומא אלמא לא בדוק בגומא ותי' התוס' דמיירי שנמצא בחריץ המכוסה בקרשי התיבה דכה"ג אינה נבדקת:
א סָעִיף א ס"א המוצא כו' ואם. שם המוצא כו' מ' דוקא בי"ט וע"ש רש"י ד"ה חמצו כו'. לפי שלא. שכ"ד שאסור באכילה לכל ומוקצה גמור הוא אסור בטלטול כמ"ש בפ"ק די"ט אין מולחין את החלבים כו' ואפי' לר"י דאמר שוטחן כו' היינו כשנשחטה בי"ט ומשום דמימנע ולא שחיט ואפי' באיסור דרבנן כמ"ש בפי"ח דשבת אבל לא את הטבל כו' ואמרינן שם פשיטא ל"צ בטבל כו' וכ"ש באיסורי הנאה שאסור לטלטלו אף ע"י דבר אחר אפי' אינו אלא מדרבנן כמ"ש בפ"ב די"ט גבי שיורי כוסות ולפיכך ביצה שנולדה בי"ט אפי' מתרנגולת העומדת לאכילה אסור בטלטול וע' רשב"א בס' עה"ק ל"ו א'. וכ"ש בחמץ שאסור בהנאה מדאורייתא: גם. אע"ג שאמרו שם ה' ב' וש"מ לא אמרינן מתוך כו' מ' דלפי מה דקי"ל בפ"ק די"ט דאמרינן מתוך היה מותר לשרפו התם לפי מאי דס"ד דהבערה דוקא בי"ט אבל השתא דזמנו בי"ד הוי כדבר שאפשר מעי"ט ומ"ש בירושלמי פ"ב דשבת ולא בשמן שריפה אר"ח זאת אומרת שאסור להצית את האור במדורת קדשים והיא דולקת והולכת בשבת כו' מהו להצית את האור במדורת חמץ מאן דיליף לה מנותר אסור ומאן דלא יליף לה מנותר מותר היינו להצית מעי"ט שיהא דולק בי"ט וכן משמע שם בהדיא ע"ש. ומ"ש ב"ה במקומו לאפוקי ממ"ש תוס' בפ"ק דכתובות ו' א' ד"ה מתוך. ומוצא חמץ בתוך ביתו בי"ט דאמרינן בפ"ק דפסחים דכופה עליו כלי ולא שרינן לשרפו משום מתוך היינו משום מוקצה דאסור לטלטלו דתוס' אזיל לשיטתם שכ' בפסחים שם דהוי לצורך היום מה שמבער וע' טור וש"פ דפליגי אם דוקא בביטלו אבל לא ביטלו כיון שעובר על ב"י מותר לשורפו וחשיב צורך היום קצת כמ"ש תוס' שם ה' ב' ד"ה לא וי"א אע"ג דלא ביטלו דלא חשיב לה צורך היום כמ"ש הר"נ וגם לא עבר בב"י כמ"ש תוס' כ"ט ב' סד"ה ר"א ומדסתם ב"ה ש"מ שסובר דאפילו לא ביטלו כדעת הרמב"ם פ"ג וש"פ דלא כמ' מתוך רש"י שם ו' א' ד"ה כופה. ומיהו בבל כו':
ב סָעִיף ב ס"ב יש מי שאומר. עט"ז כ' ב"י כו'. כ"כ בשם א"ח והא"ח ס"ל כדעת התוס' דאיסור שריפה אינו אלא משום טלטול וכיון שאינו אלא שבות מקילינן בי"ט שני לצורך כמו שהתירו שבות בי"ט שני משום חולה שאין בו סכנה בספ"ב די"ט כמ"ש בסי' תצ"ו:
ג סָעִיף ג ס"ג גגו כו'. ירושלמי פ"ב הלכה ב': דוחפו. עמ"א וכ"כ בתה"ד וע' בגמ' שם י"א א'.
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.