א חָמֵץ בְּפֶסַח, אוֹסֵר תַּעֲרָבְתּוֹ בֵּין בְּמִינוֹ בֵּין שֶׁלֹּא בְּמִינוֹ, בְּמַשֶּׁהוּ, אֲפִלּוּ בַּהֲנָאָה. הַגָּה: וְצָרִיךְ לִשְׂרֹף הַכֹּל, וְלֹא סַגֵּי בְּפִדְיוֹן דְּמֵי הֶחָמֵץ וְלִמְכֹּר הַשְּׁאָר (מָרְדְּכַי פ"ק דִּפְסָחִים וּפִסְקֵי מהרא"י סי' קס"ד וּתְשׁוּבַת מַהֲרִ"י ברי"ן). מִיהוּ כֵּלִים שֶׁנִּתְבַּשֵּׁל בָּהֶם, מֻתָּרִים לְאַחַר הַפֶּסַח וְאֵין צְרִיכִין שְׁבִירָה אוֹ הַגְעָלָה. (דִּבְרֵי עַצְמוֹ וְתוֹסָפוֹת פֶּרֶק כָּל שָׁעָה). וְדִין תַּעֲרָבְתּוֹ כְּדִין שְׁאָר תַּעֲרוֹבוֹת, אֶלָּא שֶׁמַּה שֶּׁאוֹסֵר בִּשְׁאָר תַּעֲרוֹבוֹת פָּחוֹת מִשִּׁשִּׁים אוֹסֵר בְּחָמֵץ בְּמַשֶּׁהוּ; אֲבָל אִם בִּשְׁאָר תַּעֲרוֹבוֹת לֹא הָיָה צָרִיךְ שִׁשִּׁים אֶלָּא קְלִפָּה אוֹ נְטִילַת מָקוֹם, אַף בְּחָמֵץ כֵּן, שֶׁחַם בְּחַם בְּלֹא רֹטֶב דַּי בִּקְלִפָּה כִּשְׁאָר אִסוּרִים. וְכֵן אִם נָגַע כִּכַּר חָמֵץ בְּכִכַּר מַצָּה וּשְׁנֵיהֶם חַמִּין וְאֵין שָׁם דָּבָר הַמְפַעְפְּעָן, לֹא אָסוּר אֶלָּא מְקוֹם מַגָּעוֹ בִּלְבַד לְפִי שֶׁאֵינוֹ מַבְלִיעַ יוֹתֵר. הַגָּה: וּבְדִין רֵיחָא מִלְּתָא לְעִנְיַן תַּבְשִׁיל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חָמֵץ עִם שְׁאָר תַּבְשִׁילִין, יֵשׁ מְקִלִּין בְּמָקוֹם דְּהָיָה מֻתָּר בִּשְׁאָר אִסּוּרִים (מָרְדְּכַי פֶּרֶק כָּל שָׁעָה); וְיֵשׁ מַחְמִירִין דְּמַשֶּׁהוּ מִיהוּ אִיכָּא (הַגָּהוֹת סמ"ק וְתוס' דע"א). וְדַוְקָא בְּמָקוֹם שֶׁשַּׁיָּךְ בּוֹ רֵיחָא, אֶלָּא דְּבִשְׁאַר אִסּוּרִים לָאו מִלְּתָא הִיא כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּי"ד סִימָן ק"ח בס"ד.
ב חָמֵץ שֶׁנִּתְעָרֵב מִשֵּׁשׁ שָׁעוֹת וּלְמַעְלָה עַד הַלַּיְלָה, אֵינוֹ אוֹסֵר בְּמַשֶּׁהוּ אֶלָּא דִּינוֹ כִּשְׁאָר אִסוּרִין. וְנוֹתֵן טַעַם לִפְגָם נָמֵי שָׁרֵי (דִּבְרֵי עַצְמוֹ אַלִּבָּא דְּכֻלֵּי עָלְמָא).
ג חִטָּה שֶׁנִּמְצֵאת בְּעֶרֶב פֶּסַח בְּתַרְנְגֹלֶת מְבֻשֶּׁלֶת, מֻתָּר לְבַטְּלָהּ בְּס'. אֲבָל אִם חִמְּמוּ הַתַּרְנְגֹלֶת בְּפֶסַח בְּעוֹד שֶׁהַחִטָּה בְּתוֹכָהּ, חוֹזֶרֶת לִתֵּן טַעַם בְּתוֹכָהּ בְּפֶסַח וְהָוֵי בְּמַשֶּׁהוּ. הַגָּה: וּמִיהוּ בְּחִמּוּם כְּלִי שֵׁנִי אֵין לָחוּשׁ (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ"א). וְיֵשׁ מַחְמִירִין בִּכְלִי שֵׁנִי בְּפֶסַח, וְטוֹב לְהַחְמִיר אִם הַיָּד סוֹלֶדֶת בּוֹ, דִּבְלָאו הָכֵי לֹא מִקְרֵי כְּלִי שֵׁנִי.
ד אִם נִתְעָרֵב הֶחָמֵץ קֹדֶם הַפֶּסַח וְנִתְבַּטֵּל בְּס', אֵינוֹ חוֹזֵר וְנֵעוֹר בְּפֶסַח לֶאֱסֹר בְּמַשֶּׁהוּ, וְיֵשׁ חוֹלְקִים. הַגָּה: וְנוֹהֲגִין כַּסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה בְּכָל תַּעֲרֹבֶת שֶׁהוּא לַח בְּלַח. (ת"ה סי' קי"ד) וּמִיהוּ בְּדָבָר יָבֵשׁ שֶׁנִּתְעָרֵב אוֹ שֶׁיֵּשׁ לָחוּשׁ לְתַעֲרֹבֶת, כְּגוֹן פַּת שֶׁנָּפַל לְיַיִן אַף עַל פִּי שֶׁנְּטָלוֹ מִשָּׁם, אָסוּר בְּפֶסַח דְּחַיְישִׁינָן שֶׁמָּא נִשְׁאֲרוּ לוֹ פֵּרוּרִין וְנוֹתְנִין טַעַם בְּפֶסַח. (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ"א).
ה בָּשָׂר יָבֵשׁ וּגְבִינָה וְדָגִים שֶׁנִּמְלְחוּ קֹדֶם הַפֶּסַח וְלֹא נִזְהֲרוּ בָּהֶם, מֻתָּר לְאָכְלָם בְּפֶסַח; מִיהוּ דָּגִים מְלוּחִים הַשְּׁרוּיִם בְּמַיִם בְּפֶסַח בִּכְלֵי חָמֵץ, יֵשׁ לְהַחְמִיר לִזָּהֵר מֵהֶן מִפְּנֵי שֶׁהֵם בּוֹלְעִים בְּפֶסַח מִפְּלִיטַת הַכֵּלִים, וְחָמֵץ בְּפֶסַח בְּמַשֶּׁהוּ. הַגָּה: וְיֵשׁ חוֹלְקִין וּמַחְמִירִין. וּבִמְדִינוֹת אֵלּוּ הַמִּנְהָג לְהַחְמִיר לְכַתְּחִלָּה שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל גְּבִינוֹת וְדָגִים וּבָשָׂר יָבֵשׁ; אֲבָל אִם הֵדִיחוּ הַבָּשָׂר ג' פְּעָמִים קֹדֶם פֶּסַח, נוֹהֲגִין לְאָכְלוֹ. וּבְכַרְכְּשׁוֹת אֵין מוֹעִיל הֲדָחָה, לְפִיכָךְ אֵין לְהַשְׁרוֹת הַטַּבָּחוֹת הַיְבֵשׁוֹת (מַהֲרִ"י ברי"ן), וּבְדִיעֲבַד אֵין לְהַחְמִיר בְּאֵלּוּ. אֲבָל בְּשֻׁמָּן מְהֻתָּךְ בִּכְלֵי חָמֵץ, אָסוּר מִדִּינָא אִם לֹא הָיוּ נִזְהָרִין בִּשְׁעַת עֲשִׂיָּתוֹ מֵחָמֵץ וְשֶׁלֹּא הִתִּיכוּ אוֹתוֹ בִּכְלֵי חָמֵץ שֶׁהֵם בְּנֵי יוֹמָן (מָרְדְּכַי רֵישׁ פֶּרֶק כָּל שָׁעָה וּסְמַ"ק וְהַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ"א). וְכֵן כָּל דָּבָר שֶׁמְּבַשְּׁלִים בִּכְלֵי חָמֵץ, כְּגוֹן יַיִן מְבֻשָּׁל אוֹ מִרְקַחַת וְכַדּוֹמֶה, אָסוּר בְּפֶסַח. אֲבָל בְּיוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן יֵשׁ לְהָקֵל בּוֹ (פִּסְקֵי מַהֲרִא"י סי' קפ"ז). וְהוּא הַדִּין אִם נִתְעָרֵב מַשֶּׁהוּ מִדְּבָרִים אֵלּוּ תּוֹךְ הַמַּאֲכָל, שֶׁאֵין לְהַחְמִיר לֶאֱסֹר הַתַּעֲרוֹבוֹת כֵּן נִרְאֶה לִי. יֵשׁ מַחְמִירִין לְהִסְתַּפֵּק מֵחֹמֶץ יַיִן שֶׁמִּסְתַּפְּקִין מִמֶּנּוּ כָּל הַשָּׁנָה, דְּחַיְישִׁינָן שֶׁמָּא נָתְנוּ בּוֹ מִן הַנִּשְׁאָר מִן הַסְּעֻדָּה וְלִפְעָמִים יֵשׁ בּוֹ פֵּרוּרֵי לֶחֶם (מַהֲרִי"ל). וּבִמְקוֹמוֹת אֵלּוּ שֶׁאֵין חֹמֶץ יַיִן מָצוּי, לֹא רָאִיתִי מַחְמִירִין בָּזֶה. עוֹד יֵשׁ מַחְמִירִין לְכַתְּחִלָּה שֶׁלֹּא לְמַלְּאוֹת מִן יַיִן וְחֹמֶץ יַיִן תּוֹךְ שְׁלֹשִׁים לְפֶסַח בִּכְלֵי חָמֵץ, וְאִם מִלְּאוּהוּ תּוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם נוֹהֲגִין שֶׁלֹּא לִשְׁתּוֹתוֹ בְּפֶסַח (תְּשׁוּבַת מַהֲרִ"י ברי"ן), וְהַמֵּקֵל לֹא הִפְסִיד, כָּל שֶׁכֵּן בְּמָקוֹם שֶׁאֵין יַיִן וְחֹמֶץ מָצוּי כֵּן נִרְאֶה לִי. חָבִית יַיִן שֶׁדָּבְקוּ נְסָרָיו בַּבָּצֵק, אִם הוּא תּוֹךְ שְׁנֵי חֳדָשִׁים קֹדֶם פֶּסַח, עֲדַיִן רַךְ הוּא וְנוֹתֵן טַעַם בְּפֶסַח וְאָסוּר לִשְׁתּוֹתוֹ; וְאִם נְתָנוּהוּ קֹדֶם לָכֵן, כְּבָר נִתְיַבֵּשׁ וְאֵינוֹ נוֹתֵן טַעַם בְּפֶסַח, וְשָׁרֵי (מָרְדְּכַי רֵישׁ פֶּרֶק כָּל שָׁעָה וּסְמַ"ק וְהַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ"א). מִיהוּ אִם יֵשׁ כַּזַּיִת בָּצֵק בְּמָקוֹם אֶחָד, חַיָּב לְבַעֲרוֹ אַף עַל פִּי שֶׁעָשׂוּ לְחַזֵּק (פִּסְקֵי מהרא"י סִימָן קמ"ט) כְּדִלְעֵיל סִימָן תמ"ב סָעִיף ז'.
ו מֶלַח שֶׁשָּׂמוּ בַּמְּדוֹכָה, מֻתָּר לִמְלֹח בּוֹ בָּשָׂר בְּפֶסַח מִשּׁוּם דְּאֵינוֹ מַפְלִיט בְּצוֹנֵן.
ז בֹּסֶר שֶׁדָּכִין קֹדֶם פֶּסַח בִּמְדוֹכוֹת מְחֻמָּצוֹת, מֻתָּר לְאָכְלוֹ בְּפֶסַח. הַגָּה: מִשּׁוּם דְּאֵינוֹ מַפְלִיט בְּצוֹנֵן. וַאֲפִלּוּ אִם נַעֲשָׂה בְּפֶסַח, אֵינוֹ אוֹסֵר אִם הָיָה הַכְּלִי נָקִי; אֲבָל אִם חֲתָכוֹ בְּסַכִּין שֶׁל חָמֵץ תּוֹךְ הַפֶּסַח, יֵשׁ לְהַחְמִיר, דִּסְתָם סַכִּין אֵינוֹ נָקִי וְיֵשׁ לָחוּשׁ לֶחָמֵץ הַדָּבוּק עָלָיו (מַהֲרִי"ל). אֲבָל אִם נִתְעָרֵב אוֹתוֹ דָּבָר בַּתַּבְשִׁיל, אֵין לָחוּשׁ וּלְהַחְמִיר וְלֶאֱסֹר מִסָּפֵק, כַּנַּ"ל.
ח זֵיתִים שֶׁנִּזְהֲרוּ לְחָתְכָם בְּסַכִּין חֲדָשָׁה, אֲפִלּוּ לֹא נִזְהֲרוּ לְכָבְשָׁם בִּקְדֵרָה חֲדָשָׁה, אִם אֵינָהּ בַּת יוֹמָא מֻתֶּרֶת לְכֻלֵּי עָלְמָא.
ט יָבֵשׁ בְּיָבֵשׁ, אַף עַל גַּב דְּבִשְׁאָר אִסוּרִים חַד בִּתְרֵי בָּטִיל, חָמֵץ בְּמַצָּה אֲפִלּוּ בְּאֶלֶף לֹא בָּטִיל. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּחָמֵץ שָׁוֶה לִשְׁאָר אִסוּרִין בָּזֶה.
י נוֹתֵן טַעַם לִפְגָם, מֻתָּר גַּם בְּפֶסַח. הַגָּה: וְיֵשׁ מַחְמִירִין, וְכֵן נוֹהֲגִין בְּאֵלּוּ הַמְּדִינוֹת. וּבְמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ מִנְהָג לְהַחְמִיר, אֲפִלּוּ מַשֶּׁהוּ וְנוֹתֵן טַעַם לִפְגָם אָסוּר (ת"ה סִימָן קכ"ח).
יא בֵּין חָמֵץ שֶׁנִּתְעָרֵב קֹדֶם פֶּסַח וְעָבַר עָלָיו הַפֶּסַח, בֵּין שֶׁנִּתְעָרֵב בְּפֶסַח וְעָבַר עָלָיו כָּל הַפֶּסַח, בֵּין שֶׁעָבַר הַפֶּסַח עַל הֶחָמֵץ וְנִתְעָרֵב לְאַחַר הַפֶּסַח, בָּטֵל בְּשִׁשִּׁים. וּבְפָחוֹת מִשִּׁשִּׁים סַגֵּי לֵיהּ בְּהַשְׁלָכַת הֲנָאַת הָאִסּוּר לְיַם הַמֶּלַח (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ"א).
יב חָמֵץ נֻקְשֶׁה, אֲפִלּוּ בְּעֵינֵיהּ אֵינוֹ אָסוּר בַּהֲנָאָה אַחַר הַפֶּסַח. וְהפדיאו"ש, חָמֵץ גָּמוּר הֵן וַאֲסוּרִים בַּהֲנָאָה אַחַר הַפֶּסַח. הַגָּה: יֵשׁ נִמְנָעִין לִשְׂחֹק עַל הַשֻּׁלְחָן עִם קְלָפִים הַנִּקְרָאִין קרטי"ן בְּפֶסַח, דְּחוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא יִפֹּל מֵחָמֵץ נֻקְשֶׁה שֶׁבָּהֶן לְתוֹךְ מַאֲכָל (פִּסְקֵי מהרא"י סי' קפ"ו).
א סָעִיף א (א) חמץ בפסח וכו' - מדאורייתא הוי חמץ כשאר איסורים שנתערבו שאינן אוסרין תערובתן אלא כדי ליתן טעם בתערובות דהיינו עד ששים אלא שחכמים החמירו בו כיון דאית ביה כרת ולא בדילי מניה כולי שתא וי"א משום דהוי דבר שיש לו מתירין לאחר הפסח וכדלקמן בסי"א:
ב סָעִיף א (ב) במשהו - והיכא דאיכא עוד הרבה צדדים להקל סמכינן אשאלתות דס"ל דחמץ בפסח שוה לשאר איסורין דבששים [אחרונים]:
ג סָעִיף א (ג) ולא סגי וכו' - לאפוקי מדעת הפוסקים שסוברים דסגי שישליך דמי החמץ המעורב בו לים (והוא כעין פדיון) ואח"כ מותר למכור או ליתן לעכו"ם הכל קמ"ל דלא קיי"ל כן למעשה. ודע דהאחרונים כתבו דבמקום הפסד גדול מאוד א"צ לשרוף הכל אלא ימכור כולו לנכרי חוץ מדמי איסור שבו דכיון שאינו לוקח דמים בעד האיסור המעורב בו א"כ אין נהנה ממנו והוא כדעת המחבר בסימן תס"ז סעיף יו"ד ועי"ש בס"ט במ"ב לענין אם נתערב מעט מאותה קדירה שנאסר במשהו לתוך קדירה אחרת:
ד סָעִיף א (ד) כלים שנתבשל בהם - אפילו בשלו בהם בפסח עצמו חמץ של ישראל הרבה ונבלעו בהם אפ"ה מותרים אחר הפסח שאז כבר אינם בני יומן ולא שייך למגזר הכא אטו בני יומן דאז הכל מותר ורק כשמשהה אותם צריך לשפשף היטב החמץ בעין שלא יהיה ניכר בהם ומשום הבלוע אינו עובר בב"י במה שמשהה אותם כמש"כ בסי' תנ"א:
ה סָעִיף א (ה) בלא רוטב - דאם היה זה עם רוטב דשאר איסורים בששים הכא לענין חמץ הוא במשהו:
ו סָעִיף א (ו) די בקליפה - לאו דוקא דחם בחם בלא רוטב דינו כצלי וקי"ל דבעי נטילה [אחרונים]:
ז סָעִיף א (ז) ושניהם חמין - שהיד סולדת בהם:
ח סָעִיף א (ח) ואין שם וכו' - לאפוקי שאם יש שם דבר המפעפען כגון פשטי"ד מצה שיש בה שומן שנגעה בחמץ נאסרה כולה דאזיל שמנונית של היתר שבמקום מגעו ומפטם את טעם משהו חמץ הנפלט וע"י כן מפעפע טעם משהו זה ומתפשט בכל ההיתר כמו שהוא דרך כל דבר שמן לפעפע ולהתפשט בעת שהוא חם. ואם נגעו מצות אחרות בזו שנאסרה יש להתירם ע"י קליפה או שימכרם לנכרי [אחרונים]:
ט סָעִיף א (ט) לענין תבשיל וכו' - אין הלשון מדוקדק כ"כ דבתבשיל בקדירה לא שייך בו ריחא כמבואר ביו"ד סי' ק"ח אלא הכוונה בצלי וכגון שהיה צלי שמן בתנור וככר של חמץ דאזיל האי שמן ומפטם לככר והדר האי ככר ונותן ריח של חמץ בצלי:
י סָעִיף א (י) יש מקילין וכו' - דאף שחמץ בפסח במשהו היינו בנבלע ממשות האיסור ולא ריח בעלמא דלענין זה לא חמירא חמץ משאר איסורים:
יא סָעִיף א (יא) במקום דהיה מותר - ר"ל בדבר שקיי"ל בעלמא ריחא לאו מילתא בדיעבד ה"ה לענין חמץ לא חמירא טפי ולאפוקי במה דמחמרינן בעלמא כגון באם היה ההיתר דבר חריף ששואב האיסור בקרבו וכ"ש הכא לענין פסח:
יב סָעִיף א (יב) ויש מחמירין דמשהו וכו' - ואסור אפילו בדיעבד:
יג סָעִיף א (יג) ודוקא במקום וכו' - היינו שהיה התנור קטן וסתום והחמץ והמצה שניהם מגולין בתוך התנור דבכגון זה קי"ל בעלמא דבדיעבד ריחא לאו מילתא היא ולכתחלה אסור לעשות כן וכמבואר ביו"ד סימן ק"ח ע"ש ולכן בחמץ דחמירא טפי ס"ל להאי סברא בתרא דיש לאסור אפילו בדיעבד דלגבי חמץ ריחא מילתא היא אבל בדבר דלא שייך בו שם ריחא ואפילו לכתחלה מותר בעלמא כגון שהיה התנור גדול ופתוח או שאחד מהן מן שתיהם היה מכוסה בזה גם בחמץ אין להחמיר. ולענין הלכה כבר כתב הרב ביו"ד שם דבמקום הפסד מרובה יש לסמוך אסברא ראשונה דגם בחמץ ריחא לאו מילתא היא. וכתב המ"א דהרב לא התיר אלא בשהיה התנור הקטן עכ"פ פתוח קצת במקום שהעשן יוצא אבל בסתום לגמרי לא מקילינן בחמץ אפילו במקום הפסד וכן דעת הא"ר והוסיף המ"א עוד דחמין הטמונין לשבת (שקורין צאלינ"ט) אע"פ שמבשלין אותם בקדרה כיון ששוהין שם זמן רב והתנור סתום מכל צדדיו ריחן חזק ודינן כצלי וממילא אף בהפסד מרובה אסור בחמץ לדעתו וכנ"ל אבל רוב האחרונים הסכימו דבהפסד מרובה או בשעת הדחק כגון לצורך שמחת יו"ט יש להקל בדיעבד בצלי אפילו בקטן וסתום לגמרי וכמו בשאר איסורים וכ"ש בחמין הטמונין לשבת דיש להקל במקום הפסד מרובה וכנ"ל. והדף שסותמין בו התנור לכתחלה יש ליקח חדשה ובדיעבד אם סתמו התנור בישנה אפילו לא הדיחו אותה אינה אוסרת [אחרונים]:
יד סָעִיף ב (יד) שנתערב וכו' - ואם עירבו במזיד כגון שצריך הדבר לעשותו ולתקנו עם חמץ כגון מורייס (פי' שומן דגים) שמשימין בו לחם וקלוי מע"פ שיש בו ס' כנגד הלחם אסור וחייב לבערו מד"ס קודם הפסח ואם לא ביערו ועבר עליו הפסח י"א שאסור בהנאה אא"כ מוכר לנכרי חוץ מדמי איסור שבו:
טו סָעִיף ב (טו) משש שעות ולמעלה וכו' - אע"ג דלוקין עליו בזמן ההוא על אכילתו וגם אסור בהנאה מן התורה מ"מ כיון דאין חיוב כרת על הזמן ההוא לא החמירו בו חכמים לאסור במשהו וכן בחומרא דנותן טעם לפגם. ולענין חמץ נוקשה תוך הפסח יש שמחמירין לאסרו במשהו אבל דעת המ"א ועוד הרבה אחרונים כיון דאין בו כרת לכו"ע ולדעת הרבה פוסקים אין בו רק איסור דרבנן בטל בששים אפילו תוך הפסח ויש לסמוך עליהם בשעת הדחק. ודע דביו"ט האחרון אף שהוא ג"כ מדרבנן מ"מ כיון שנתקן משום ספיקא דיומא אסור באכילה ע"י תערובות משהו כמו בפסח כדמוכח לקמן בסי' תס"ז ס"י:
טז סָעִיף ב (טז) כשאר איסורין - וע"כ אם נתערב לח בלח מתבטל בששים ואם נתערב יבש ביבש מתבטל לחד בתרי אך צריך לאכלו קודם הפסח דבפסח חוזר וניעור כמבואר בהג"ה לקמן בס"ד:
יז סָעִיף ב (יז) אליבא דכו"ע - היינו אפילו לדעת המחמירין לקמן בס"י בהג"ה מ"מ בערב פסח בודאי אין להחמיר ואפילו בפחות מששים:
יח סָעִיף ג (יח) שנמצאת בערב פסח - אפילו אחר שש:
יט סָעִיף ג (יט) מותר - לאכלה אפילו בפסח והיינו אם נצטננה קודם פסח וכדלקמיה:
כ סָעִיף ג (כ) לבטלה בס' - דבטלה בס' כצ"ל. וכן מצאתי הגירסא בשו"ע הנדפס עם נחלת צבי ובשו"ע הראשון שהדפיס המחבר בעצמו [ובדפוסים האחרונים נשתבש הגירסא] כתבו הפוסקים דה"ה בחטה שנמצאת בע"פ במצה שנאפה היום בטילה בס' אפי' אם לא הסירה אך שנתקררה קודם הפסח מותר לאכול המצה ויסיר החטה משם אף בפסח:
כא סָעִיף ג (כא) בעוד שהחטה בתוכה - אבל אם נטלה החטה מתוכה ואח"כ חממו התרנגולת מותר ואע"ג דבס"ד י"א דחוזר וניעור היינו כשיש בתוכו ממשות האיסור כגון שכר שנתערב בדבש אבל הכא אינו אלא טעם בעלמא:
כב סָעִיף ג (כב) חוזרת ליתן טעם - ואפילו למ"ד בס"ד דאינו חוזר וניעור היינו היכא שאין האיסור ניכר בעין אבל הכא החמץ בעין:
כג סָעִיף ג (כג) ומיהו בחימום כ"ש וכו' - כגון שעירו מים רותחין בקערה והניחו בה התרנגולת:
כד סָעִיף ג (כד) אין לחוש - ס"ל דכ"ש אין בכחו להפליט ולהבליע ואם הניחו חתיכת בשר רותח בקערה של חמץ יש להחמיר דכתבו הפוסקים ביו"ד סימן צ"ד דבדבר עב כזה לעולם הוא ככ"ר כ"ז שהיד סולדת בו ואפשר דה"ה אם הניחו אותה מקערה לטעלע"ר:
כה סָעִיף ג (כה) בפסח - ר"ל אף דנקטינן לעיקר הלכה ביו"ד סי' ס"ח דכ"ש אין מפליט ומבליע מ"מ לענין פסח יש לחוש לדעת המחמירים שם דס"ל דכ"ש מפליט ומבליע:
כו סָעִיף ג (כו) וטוב להחמיר וכו' - ואם החטה אינה בקועה רק נתרככה ויש הפסד מרובה ומניעת שמחת יו"ט יש לסמוך להקל:
כז סָעִיף ג (כז) אם היד סולדת בו - ואף דבסימן תס"ז סי"ב משמע מרמ"א דאוסר הבשר שנשרה אף בצונן כשנמצא שם חטה תירץ המ"א דהתם מיירי בבשר דאית ביה פילי ונאסר גם הבשר ע"י המים שנכנס בתוך הפילי וכאן מיירי בדופן שלם שאז אין הבשר נאסר אלא ממים חמין וחמין לא מקרי רק כשהיד סולדת בו אבל המים בעצמן אסורין ע"י החטה והבגדי ישע חולק עליו ודעתו דמפשיטת דברי רמ"א הכא משמע דצונן אינו בולע כלל אלא העיקר דהכא איירי רמ"א מצד ההלכה דטוב להחמיר לחוש לדעת המחמירים ושם הוא רק ממנהגא שנהגו להחמיר אף בצונן ובענין מנהגא המקיל במקום הדחק לא הפסיד:
כח סָעִיף ד (כח) קודם הפסח - אפילו אחר שש:
כט סָעִיף ד (כט) לאסור במשהו - מעשה שנמצאת חלה אחת של בצק בתוך הסל שהיו נותנין המצות אפויות ביציאתן מן התנור והריקו הסל ולא נודע באיזה מצות נגע הבצק ופסקו הפוסקים דחד בתרי בטל כיון שהיה התערובות קודם פסח ומותר לחמם המצות בפסח כיון דליכא אלא טעמא בעלמא ומיהו כל המצות שידוע שנגעו בבצק צריכין קליפה לפי שאין ביטול לאיסור הידוע:
ל סָעִיף ד (ל) ויש חולקים - ולדעתם מש"כ בס"ב דבטל בששים צריך לאוכלו קודם הפסח או דמיירי שלא היה בו אלא טעמא לבד וכנ"ל באות כ':
לא סָעִיף ד (לא) ונוהגין כסברא הראשונה וכו' - ומותר אפילו חזרו וחממו בפסח [אחרונים]:
לב סָעִיף ד (לב) שהוא לח בלח - כגון שכר שנתערב ביין וכה"ג וקמח בקמח ג"כ מקרי לח בלח ועיין לקמן בסימן תנ"ג אות י"ז במ"ב כתבו האחרונים דבדבר שהוא לח בלח אפילו לא נודע התערובות עד הפסח ג"כ אמרינן דכבר נתבטל:
לג סָעִיף ד (לג) ומיהו בדבר יבש שנתערב - קודם פסח בין שנתערב חמץ במצה חד בתרי או שנתערב בששים ויותר אמרינן דחוזר ונעור בפסח משום שהחמץ בעין וע"כ צריך לאכלו קודם פסח. ואם היה חד בתרי אסור אף להשהות מדרבנן ואם היה ששים יכול לבשלו קודם פסח עד שיהא נימוח ויהיה חשיב כלח ואז מותר אף לאוכלו בפסח ויש כמה אחרונים שסוברין דאף יבש ביבש דאמרינן דחוזר וניעור אינו אא"כ יאפה או יבשל אותם בפסח דאז חוזר החמץ ונותן טעם בהשאר אבל לאכול כך שרי:
לד סָעִיף ד (לד) אע"פ שנטלו משם - ר"ל קודם הפסח:
לה סָעִיף ד (לה) אסור בפסח - היינו לשתותו אבל מותר בהנאה ומכ"ש דמותר לקיימו כיון שהוא רק חשש בעלמא [אחרונים]:
לו סָעִיף ד (לו) דחיישינן שמא וכו' - ר"ל דמשום הטעם שיש בהיין ע"י הפת שנשרה בתוכו ולא היו אוסרין דהטעם כבר נתבטל בששים קודם הפסח ואינו חוזר וניעור רק דחיישינן שמא נשארו אז פירורין בעת הנטילה ועיין באחרונים שהסכימו דלא מחמרינן אלא כשלא סיננו קודם הפסח [ואף שבפסח סיננו לא מהני דכבר נאסר ע"י הפירורין תיכף בתחלת הפסח שנתנו טעם בהיין] אבל אם סיננו שרי אף דנשרה מעל"ע [אם יש ששים ביין נגד כל הפת]. ודוקא ביין שהוא צלול ומסתנן ע"י מסננת שנקביה דקין מאד שא"א לפירורי פת לעבור דרך שם. אבל אם נפל הפת במי דבש שלפעמים הם עבים ואינו עובר אלא במסננת שנקביה אינם דקין כ"כ חיישינן שמא יעבור גם הפירורין דרך שם:
לז סָעִיף ד (לז) נשארו בו פירורין וכו' - ואפילו לקח קודם הפסח מאותו חבית יין לאחר שהוציא הפת ממנו ועירבו בחבית אחרת של יין ג"כ נאסר כולה דשמא נפל הפירורין גם שם:
לח סָעִיף ד (לח) ונותנין טעם בפסח - ואף דבצונן יש הרבה מתירים לקמן בסימן תס"ז סי"ב הכא לכו"ע אסור דמיירי שעבר מעל"ע מנפילת הפת עד עכשיו [מ"א] ולפי מה שמבואר לקמן בסימן תס"ז סי"ב במ"ב שם בשם האחרונים דאם נפל פרוסת לחם לתוך מים בפסח לכו"ע אסור משום דדרכו להתפרר ולהיות נמס בתוך המים ואפילו סינון המים לא מהני ה"נ אפילו ליכא מעל"ע מעת שנפל הפת לתוך המים ג"כ אסור אם לא שסיננו קודם הפסח דאז מה שנימס בטל בששים. אם שאב הזוהמא של מי דבש בנפה שניפו בה קמח שרי לשתותו בפסח דבטל בס' דהוי לח בלח [אחרונים]:
לט סָעִיף ה (לט) שנמלחו קודם הפסח - אפילו בכלי חמץ דאין מליחה לכלים להפליט ועוד דסתם כלים אינו בן יומו ונותן טעם לפגם קודם פסח לכו"ע שרי ומטעם זה אפילו נכבשו כל אלו מעל"ע בתוך הכלי אין לאסור דאף דכבוש כמבושל מ"מ הלא לפגם הוא ואפילו הוא בן יומו יש לצדד בדיעבד להקל דאימתי מקבל טעם מן הכבישה אחר מעל"ע ואז כבר נעשה הטעם שבתוך הכלי לפגם דהמעל"ע של שימוש החמץ כבר נשלם מקודם:
מ סָעִיף ה (מ) ולא נזהרו בהם - לבדוק המלח שמא נמצא בהם קצת פירור חמץ:
מא סָעִיף ה (מא) מותר לאכלם - דאף אם היה בהמלח קצת חמץ ובלעו מהם נתבטל קודם הפסח ושוב אינו חוזר וניעור:
מב סָעִיף ה (מב) בפסח - ואם היו מונחים בכלי של חמץ בציר שנעשה ע"י המלח יש אומרים שאפילו מונח שם זמן מועט כדי שיתן על האור ויתחיל להרתיח יש לו דין כבוש עי"ז וע"כ אם היה בן יומו מבליעת החמץ או שהיה מלוח הרבה כדרך שמולחין בשר לזמן מרובה אסור מה שמונח בתוך הציר [דמה שלמעלה מן הציר אינו בכלל כבוש] וי"א שאף בזה אינו אסור אא"כ ישהה מעל"ע בתוך הציר וגם יהיה מלוח הרבה ובמקום הפסד יש לסמוך להקל במה שנעשה קודם פסח:
מג סָעִיף ה (מג) במים בפסח - אבל קודם פסח אין להחמיר אף לכתחלה אף אם היה הכלי בן יומו מבליעת החמץ דהא צונן הוא ואף לדעת המחמירין בס"ק הקודם דבציר היוצא ע"י מליחה נחשב ככבוש אף בזמן מועט הכא כיון ששרוי במים המים מבטלין כח הציר ומ"מ בפסח גופא דאיסורו בכל שהוא מחמירין אפילו שרה זמן מועט דעכ"פ ע"י חריפות המלח נבלע כל שהוא [פמ"ג] ועיין במ"א שמצדד דדגים מלוחים (שקורין הערינ"ג) שרייתן עזים וחזקים הם ואין המים מבטלין כח הציר וע"כ אפילו היו שרויין קודם הפסח בכלי חמץ יש להחמיר לכתחלה שלא לאכלן:
מד סָעִיף ה (מד) יש להחמיר - היינו בדגים מלוחים (שקורין הערינ"ג) מפני שהוא מלוח הרבה ואפילו הכלי אינו בן יומו מבליעת החמץ וכ"ז הוא רק לכתחלה:
מה סָעִיף ה (מה) מפליטת הכלים - משמע דאם שרו בכלי יו"ט שרי ואין לחוש לפירור חמץ שבתוך המלח:
מו סָעִיף ה (מו) ויש חולקין ומחמירין - אתחלת הסעיף קאי והטעם דאף דנתבטל קודם הפסח חוזר וניעור בפסח:
מז סָעִיף ה (מז) שלא לאכול גבינות וכו' - והטעם מפני שלא נזהרו לבדוק המלח מחמץ בשעת עשייתו ואפילו הם כבושים בכלי יו"ט:
מח סָעִיף ה (מח) ובשר יבש - וכן בשר מלוח מחדש כה"ג ושאר מיני מלוחים וכבושים כגון אוגערקע"ס וכרוב (שקורין קרוי"ט ולימינע"ס) אם לא נזהרו לבדוק המלח מחמץ בשעת עשייתו נזהרים שלא לאוכלו חוץ מיו"ט האחרון של פסח:
מט סָעִיף ה (מט) הדיחו - היינו לשפשף ביד ולהסיר הנדבק בהם ועיין באחרונים שכתבו דהמנהג לשרותו ג"כ קצת בנהר או בכלי פסח בצוננת ע"י מים מחולפים ג"פ אבל לא בכלי חמץ לכתחלה:
נ סָעִיף ה (נ) הבשר - יבש או אפילו מלוח מחדש הרבה ממלח שלא נדבק שאלו דרכן להדיח וכן דגים יבשים אבל דגים לחים מלוחים אפילו רוצה להדיח אסור שאלו אין דרכן תמיד בהדחה וגזרינן שמא ישכח ולא ידיח ומטעם זה היה ראוי להקל בלאקסי"ן שדרכו בהדחה וכן בדגים מלוחים שמביאין בחביות (שקורין הערינ"ג) שדרכן להדיח וכתבו האחרונים דמ"מ לא נהגו להקל בשום מין דגים מלוחים לאכלם תוך הפסח אף ע"י הדחה חוץ מיו"ט אחרון של פסח אכן בשעת הדחק או במקום מניעת שמחת יו"ט יש להקל באלו. עוד כתבו שכל דברים הכבושים כגון אוגערקע"ס ולימינע"ס וכיוצא בהם אין מתירים כלל ע"י הדחה כיון שאין דרכן להדיחן:
נא סָעִיף ה (נא) קודם פסח - אבל תוך הפסח אין לשרותו ובדיעבד ידיח אף בפסח:
נב סָעִיף ה (נב) ובכרכשות - ר"ל אפילו יבשות דדרכן בהדחה מ"מ כיון שממולאין מבפנים בבשר הנחתך דק דק ולא נבדק המלח שנמלח בו אין מועיל הדחה שבחוץ למה שבפנים וכ"ז אפילו לא ניתן שום בתוכו. וכן בגבינה אין מועיל הדחה מבחוץ מהאי טעמא שמא יש קצת פירור בתוכו:
נג סָעִיף ה (נג) הטבחות היבשות - היינו הך דכרכשתא שקורין טבחיי"א כתבו האחרונים דאם היה תלוי הבשר יבש תוך החדר שמנהלין שם קמח לא מהני הדחה דאדרבא ע"י הדחה הוא מתדבק ונעשה פירורי בצק דקין מאוד ונדבקין בבשר לכן יש ליזהר שלא לנהל קמחא דפיסחא סמוך למאכלים ומשקים או כלים של פסח מקום שהאבק יכול להגיע:
נד סָעִיף ה (נד) ובדיעבד אין להחמיר - ר"ל כל הדברים האמורים בהג"ה שנהגו להחמיר הוא רק לכתחלה אבל בדיעבד שכבר בישל אותם ואפילו בלי הדחה ושריה וא"א לקיימם עד אחר הפסח אין להשליכם לאיבוד ומותר לאכלם בפסח וכ"ש שאין אוסרין תערובתן אפילו בפחות מששים כיון שהוא רק חשש ספק משהו דרבנן ואם יש שום או שאר דבר חריף בטבחייא אוסרין אפילו התערובות בפסח כחמץ גמור במשהו שהרי נחתך בסכין של חמץ ואפילו היה הסכין מקונח ונקי ואינו בן יומו ג"כ אסור ויש מתירין בהפסד מרובה התערובות שנתערב פחות מס' מן הטבחייא אם היה הסכין מקונח ואינו בן יומו. בד"א בשום ובצל שבתוך המולייתא אבל שום שחותכין אותו דק דק ומערבין אותו במלח שמולחין בו בשר ליבש כדי שיהיה ריח השום נודף לתוך הבשר מותר לאכול הבשר בפסח ע"י שריה והדחה כמו שאר בשר יבש ודוקא אם הדיחו קודם פסח אבל בתוך הפסח אינו מועיל הדחה אלא קליפה [שע"ת]:
נה סָעִיף ה (נה) אסור מדינא - היינו באכילה אבל בהנאה מותר:
נו סָעִיף ה (נו) אם לא היו נזהרים - פי' אם לא כשיהיו נזהרים בשני דברים אז אינו אסור:
נז סָעִיף ה (נז) בשעת עשייתו מחמץ - דחיישינן שמא נתערב בו פירורי חמץ והוי בעין תוך השומן. ואפילו אם ירצה לסנן השומן ע"י בגד עב קודם הפסח מ"מ אסור משום חשש שמא היה המחבת בן יומו מבליעת החמץ:
נח סָעִיף ה (נח) שהם בני יומן - דמשום חומרא דחמץ לא אמרינן סתם כלים אינן בני יומן ואפילו אומר עכשיו ברי לי שלא היה הכלי בן יומו מבליעת חמץ וגם ברי לי שלא נתערב פירור חמץ בתוך השומן מ"מ אסור כיון דבעת התכת השומן לא היה לשם פסח אמרינן מילתא דלא רמיא עליה דאינש לאו אדעתיה אכן אם בישלו אותו מתחלה לשם פסח אלא שהיה הכלי אינו בן יומו מותר לאכלו בפסח ובלבד שיערה אותו קודם פסח לכלי פסח ומ"מ לכתחלה אין להתיך השומן בכלי חמץ אפילו אם ידוע לו שהוא אינו בן יומו:
נט סָעִיף ה (נט) וכן כל דבר וכו' - ר"ל אפילו נעשה הכל קודם פסח והכל דינו כנ"ל לענין שומן:
ס סָעִיף ה (ס) או מרקחת וכדומה - הנה מדברי הט"ז משמע דמרקחת כיון שהוא דבר קיוהא וחריף אפילו בידוע שלא היה הכלי בן יומו מבליעת חמץ אסור משום דחורפיה משוי ליה לשבח וע"כ אפילו ביו"ט אחרון אסור אבל כמה אחרונים השיגו עליו דאפילו המרקחת הוא מדברים חריפים כגון צנון וכה"ג כיון דמטגנין אותן בדבש בטל חורפייהו. כתבו האחרונים אם דרך בני אותו מקום לבשל מרקחת בכלים מיוחדים וגם כף מיוחד לנער בו הוי כאומר ברי לי עוד כתבו דאם בשעת ההתכה מכוין עצמו בשביל איזה דבר להתיכו בכלי חדש דוקא אף שלא התיכו לשם פסח מהני:
סא סָעִיף ה (סא) אבל ביו"ט האחרון וכו' - הטעם דכיון שהוא מדרבנן אמרינן ביה סתם כלים אינם בני יומן כמו בשאר איסורין וגם לא חיישינן ביה לפירורים ועיין באחרונים שכתבו דאם ידעינן שהם בני יומן אין להקל אפילו ביו"ט אחרון:
סב סָעִיף ה (סב) יש להקל - היינו בנעשה הכל קודם הפסח אבל בפסח אפי' אם ידוע שאינו בן יומו אסור לאכול אף ביו"ט אחרון כדמוכח בסימן תס"ז ס"י בט"ז וח"י ע"ש:
סג סָעִיף ה (סג) בו - ומה"ט יש מקילין לשתות בו מי דבש של כל השנה ואם יש לספק שמא החמיצוהו בשמרי שכר אסור ועיין לעיל בסימן תמ"ב סקכ"ה מש"כ בזה. ודוקא במקום שדרך להעמיד בשמרים חיישינן לזה. ואם עשאוהו ביורות שמבשלין בו יי"ש אסור בכל גווני והיינו אפילו שזה כמה פעמים שבישלו בו שאר דברים בינתים אסור. ועיין לקמן סימן תנ"א במ"ב ס"ק ק"כ [איזה אופן להכשירו לפסח] ובסעיף כ"ב בבה"ל ד"ה ובית חרוסת:
סד סָעִיף ה (סד) משהו מדברים אלו - וכמה אחרונים הסכימו דבמקום הפסד מרובה יש להקל אפילו אם נתערב הרבה שאין ששים כנגדו ויש מקילין בכל הדברים שאין לחוש לפירורים [דהיינו חוץ משמן] אפילו שלא במקום הפסד מרובה:
סה סָעִיף ה (סה) שאין להחמיר לאסור התערובות - חדא דיש פוסקים שסוברים דפליטת כלים דהוי נ"ט בר נ"ט [שהחמץ נתן טעם בהכלי והכלי נתן בשומן והיין] מותר קודם הפסח ועוד דאיכא לספוקי שמא לא היה הכלי בן יומו וקודם הפסח לכו"ע שרי נותן טעם לפגם ונוכל לסמוך אטעמים אלו עכ"פ לענין שלא לאסור התערובות אכן אם ידוע שהכלי שנתבשל היה ב"י מבליעת החמץ משמע מאחרונים דאוסר התערובות דמשום סברת נ"ט בר נ"ט לחוד אין להתיר דלכמה פוסקים נ"ט בר נ"ט אסור בחמץ אף קודם פסח:
סו סָעִיף ה (סו) יש מחמירין להסתפק מחומץ וכו' - ר"ל אפילו אם נעשה החומץ בכלי חדש וגם נשאבו ממנו בכלי פסח אפ"ה אסור:
סז סָעִיף ה (סז) שמסתפקין ממנו כל השנה - לאפוקי מן החומץ שמונח בבית האוצר דשרי:
סח סָעִיף ה (סח) יש בו פירורי לחם - ואם סיננן קודם פסח מותר:
סט סָעִיף ה (סט) שאין חומץ יין מצוי וכו' - וע"כ אפילו נסתפקו ממנו שרי דלא אפשר בקל למצוא אחרים:
ע סָעִיף ה (ע) שלא למלאות וכו' - ר"ל כשבא למלאות חבית יין לפסח לא ימלאנו ע"י כלי חמץ אף שסתם כלים נקיים הן ואין בהן לכלוך בעין רק בלוע בתוכו ובלוע אינו נפלט ע"י צונן:
עא סָעִיף ה (עא) והמקיל לא הפסיד - ואם הכלי היה מורק ושוטף שרי לכו"ע אם לא ששהה החומץ בתוכו מעל"ע דבחומץ בעינן ג"כ מעל"ע ואז אפילו אינו ב"י אסור דחורפיה משוי ליה לשבח. במקומות שמערבין צוקער בחומץ יין אין להסתפק ממנו בפסח אא"כ סיננן קודם הפסח ובמקום הפסד מרובה מותר בדיעבד אפילו לא סיננן:
עב סָעִיף ה (עב) בפסח - פי' דהטעם שנתן קודם הפסח כבר נתבטל בששים אלא דאסור משום דנותן טעם בפסח עצמו דהוא במשהו ואף דבצק הזה הוא חמץ נוקשה ובנוקשה ס"ל לכמה פוסקים דבטל בס' אף בתוך הפסח וכדלעיל בסוף סקי"ד הכא גרע דכיון שנותן היין ע"מ להשהותו בתוך החבית בפסח הוי כמבטל איסור לכתחלה:
עג סָעִיף ה (עג) ואסור לשתותו - אבל לקיימו שרי כיון שעבר עליו שלשים יום:
עד סָעִיף ה (עד) ואם נתנוהו קודם לכן - היינו שנתנו הבצק לדבק קודם שני חדשים ועיין בט"ז שדעתו לדינא דדי בשלשים יום אבל המ"א וח"י דעתם לדינא כמשמעות הרמ"א דלענין שיהא מותר לשתות היין בעינן דוקא ב' חדשים:
עה סָעִיף ה (עה) מיהו אם יש כזית וכו' - מסתברא דר"ל אפילו הוא קודם ב' חדשים:
עו סָעִיף ה (עו) במקום אחד - ר"ל שאין חוט הבצק נפסק בינתים וראוי להנטל כאחת אלו היה לח:
עז סָעִיף ה (עז) חייב לבערו - אא"כ טחו בטיט:
עח סָעִיף ו (עח) ששמו במדוכה - ואפילו היא בת יומא שביום זה דכו בה ורק שהיא כעת נקיה ואפילו המלח מונח שם מעל"ע דלא שייך כבוש כ"א בדבר לח ולא ביבש:
עט סָעִיף ו (עט) בפסח - ואפילו מונח המלח במדוכה בפסח עצמו:
פ סָעִיף ו (פ) דאינו מפליט בצונן - ר"ל דאם היו נותנין בו דבר רותח בודאי אסור דמפליט בו בליעת הכלי אבל נתינת המלח אף דאמרינן בעלמא מליח כרותח לענין פליטת כלים אינו מפליט בצונן. ודוקא ביבש אבל בצונן לח וע"י שריה חושש לעיל בס"ה להחמיר. ואם נידוך המלח בתוכו דאיכא חורפא ודוחקא דדיכה מפליט מן הכלי אפילו אם היה יבש המלח לגמרי ואפילו היה המדוכה אינו בן יומא וגם קודם הפסח וכתבו האחרונים דבמדוכות שלנו שרוב תשמישה בבשמים וכה"ג דליכא חמץ רק חשש לטעם משהו אם נידך קודם פסח דנתבטל יש להתיר למלוח בו:
פא סָעִיף ז (פא) בוסר שדכין קודם פסח וכו' - ס"ל דבוסר לא הוי חריף אבל לפי מאי דפסק ביו"ד סימן צ"ו דאפי' פירות חמוצים הוא בכלל דבר חריף א"כ אף בוסר בכלל וא"כ ע"י חריף ודוחקא נבלע בבוסר החימוץ של המדוכה ואין בבוסר ששים נגד כל המדוכה לבטלו וע"כ אפילו קודם פסח יש להחמיר ועיין באחרונים שכתבו דבמקום ה"מ יש לסמוך על הפוסקים דס"ל דפירות חמוצים לא הוי בכלל דבר חריף. ודע דאפילו שלא במקום הפסד שהחמרנו במדוכה הוא דוקא במדוכה שרגילין לדוך בה חמץ אבל במדוכות שלנו שרוב תשמישן בבשמים וכה"ג וליכא רק חשש שמא נמצא משהו חמץ בתוך התבלין ונבלע יחד במדוכה והדר נפלט בתוך הבוסר הרי מתבטל בששים קודם הפסח:
פב סָעִיף ז (פב) ואפילו וכו' - דכיון דס"ל דבוסר אינו דבר חריף ע"י דוחקא לבד אינו מפליט מן המדוכה אפילו משהו:
פג סָעִיף ז (פג) אם היה הכלי נקי - ובסתמא מחזיקין להמדוכה שהיא נקיה ואתי לאפוקי רק אם ידעינן שהיא מלוכלכת ואז אסור לדעת כמה אחרונים אפילו אם דכו קודם פסח דאפילו אם נסבור דבוסר לא הוי דבר חריף מ"מ ע"י דוחקא דדיכה נכנס בתוכו קצת וא"א להדיחם:
פד סָעִיף ז (פד) אבל אם חתכו וכו' - היינו אותו בוסר [אפילו לדעתו שאינו נקרא חריף] וכל כה"ג שאינו דבר חריף אף דע"י דוחקא של החיתוך לבד אינו מפליט מ"מ יש לחוש לחמץ הדבוק על הסכין:
פה סָעִיף ז (פה) תוך הפסח - וקודם הפסח שרי הבוסר ע"י הדחה שידיחוהו אבל תוך הפסח דבמשהו יש להחמיר לכתחלה שלא לאכלו ועיין במ"א שדעתו דאין להחמיר אף בפסח רק בדברים שנעשים ע"י עכו"ם בקביעות [כגון לקנות מהם דגים שחותכים בסכיניהם של חמץ] אבל אם נעשה כן בביתו של ישראל באקראי כגון שחתך בסכין חמץ דבר שאינו חריף בפסח סגי בהדחה או בגרידה:
פו סָעִיף ז (פו) לחמץ הדבוק עליו - וכ"ז אם חתכו בו דבר שאינו חריף אבל בדבר חריף [וה"ה בוסר לדידן דס"ל דהוא ד"ח] אפילו אם הסכין היה ודאי נקי וחתכו בו קודם הפסח אסור לאכלו בפסח אכן זה אינו אלא דוקא בסכין שרגילין להשתמש בו חמץ לפעמים ויש בתוכו בליעת חמץ אבל אם אינו רגיל להשתמש בו בחמין כלל כגון בצל שחתכוהו בסכין שגוררין בו בצק מן העריבה והיה נקי מותר הבצל ואף אם חתכוהו בפסח כיון שאותו סכין לא שמשו בו חמין מעולם וצונן לא מבליע ולא מפליט:
פז סָעִיף ז (פז) אבל אם נתערב - אפילו בפחות מששים:
פח סָעִיף ז (פח) אין לחוש וכו' מספק - דליחוש שמא יש פירור על הסכין ונדבק בדבר שחתכוהו ואף דסתם סכין אינו נקי מ"מ אינו ודאי שהיה שם חמץ דבוק עליו ואין להחמיר אלא דבר שחתכוהו בו אבל לא תערובתו כיון דמשהו אינו אלא מדרבנן ויש מאחרונים שמחמירין אפילו התערובות אם לא הודח הסכין מקודם ובהפסד מרובה או לצורך שמחת יו"ט יש להקל וכתב הח"א דבסכינים שחותכין בו לחם במדינותינו ידוע שנדבק בו פירורי חמץ ולכן אפילו התערובות אסור אם לא הדיחו את הסכין מקודם:
פט סָעִיף ח (פט) בסכין חדשה - אבל אם הסכין שחתכו בו הזיתים [וה"ה צנון ובצל] הוא ישן אפילו הוא נקי ואינו בן יומו מבליעת חמץ [ואפילו הוא קודם פסח] אסור כיון שהוא דבר חריף וכנ"ל ודוקא שנחתכו קודם שנתנו אותם לכבוש שאז הם עדיין בחריפתן או אפילו לאחר שנכבשו ונתחמצו שאז מקרי גם כן דבר חריף מה שאין כן בנחתכו לאחר שנתנו עליהן מים קודם גמר כבישתן דאז לא מקרי דבר חריף דמים מבטל חריפתן. ומי הזיתים שנכבשו קודם פסח אפילו חתכן בסכין בן יומו גם כן מותר לשתותן בפסח אם סיננן מן הזיתים קודם הפסח לפי שכבר נתבטל החמץ בהן בששים קודם הפסח. ואם נתבשלו הזיתים קודם הפסח גם הזיתים עצמן חוזרין להיות מותרין דעל ידי הבישול נפלט הטעם מכל זית מאחד לחבירו ומצטרפין כולן יחד לבטל פליטת הסכין בששים ויש מאחרונים שמחמירין לאסור הזיתים אף לאחר הבישול ובמקום מניעת שמחת יום טוב יש להקל אם יודע שהסכין היה נקי:
צ סָעִיף ח (צ) אם אינה בת יומא - דאז פליטת הקדירה שנבלע בהזיתים ע"י הכבישה הוא לפגם ואע"ג דדבר חריף אסור אף באין בן יומו הכא כיון שנותנין בהם מים לצורך כבישה בטל חורפייהו [ורק בעינן שלא ישהו שם בכלי חמץ זמן רב שיתחמצו בו דאז חוזר ונעשה חריף ומשוה טעם חמץ הבלוע בכלי לשבח אלא יסלקם מקודם לכלי פסח] ודוקא כשהמים היו יותר מהזיתים הא לא"ה נשאר הזיתים בחריפותן. והנה מדברי המחבר משמע דאם הקדירה שנתנו בה הזיתים היתה בת יומא מבליעת החמץ אסורין הזיתים לאכלן בפסח אם שהו בתוכה מעל"ע דנעשין כבוש והרי הוא כמבושל ואף דבשעה שנעשין כבוש אחר מעת לעת כבר נעשה הבליעה שבתוך הכלי לפגם מ"מ כיון שחריפין קצת יש להחמיר ועיין בבה"ל:
צא סָעִיף ח (צא) לכו"ע - והנה לפי המבואר לקמן בס"ט בהג"ה דאנו מחמירין בנותן טעם לפגם בפסח אין להתיר אא"כ סילקן מהכלי חמץ קודם הלילה בע"פ:
צב סָעִיף ט (צב) יבש ביבש - ר"ל שנתערב פרוסה של חמץ בתוך פרוסות מצה ואינו ניכר דאלו נתערב ככר בתוך ככרות לכו"ע לא בטיל דהוי דבר שבמנין ואינו בטיל אפילו באלף כמו שנתבאר ביו"ד סימן ק"י:
צג סָעִיף ט (צג) לא בטיל - כיון דאם נתערב לח בלח איסורו במשהו גם ביבש החמירו [ואין חילוק בין אם נתערב מין במינו או נתערב מין בשא"מ] ולפי"ז דוקא כשנתערב בפסח אבל אם נתערב בע"פ עד הלילה דקי"ל לעיל בס"ב דדינו כשאר איסורין וא"כ בלח שיעורו בנ"ט כשאר איסורין ה"ה ביבש ג"כ דינו כשאר איסורין ובטל ברוב. ומ"מ צריך שיהיו נאכלין כולם קודם הלילה דאל"ה אמרינן דחוזר וניעור בפסח כדמוכח לעיל בס"ד בהג"ה יש שכתבו דאימתי לא בטיל יבש ביבש לדעה קמייתא דוקא כשהאיסור הוא מחמת עצמו שהוא חמץ אבל אם היה היתר בעצמו ורק שנבלע בו חמץ משהו כגון מצה שמצאו בה חטה חמוצה שנאפית בתוכה ונתערבה אח"כ באחרות בטל חד בתרי אפילו תוך הפסח אבל כמה אחרונים חולקים ע"ז ודעתם דלדעה קמייתא בכל גווני לא בטיל. עוד כתבו דכלי חמץ שנתערב בתוך כלי פסח בפסח דינו כמו יבש ביבש דלא בטיל ואסור להשתמש בהם בפסח ואף כשנתערב בערב פסח נכון להחמיר שלא להשתמש בם אכן אם הכלי חמץ היה אינו בן יומו במקום מניעת שמחת יו"ט יש להקל אם נתערב בע"פ:
צד סָעִיף ט (צד) וי"א דחמץ בפסח וכו' - טעמם דדוקא בדבר לח המתערב דבשאר איסורים שיעורו בנותן טעם החמירו חכמים בחמץ דהוי במשהו אבל בדבר יבש דבשאר איסורים חד בתרי בטל ה"ה בחמץ בפסח:
צה סָעִיף ט (צה) שוה לשאר איסורין - והסכימו אחרונים דהלכה כדעה קמייתא. ואם נאכל אחד מהם אפילו נתערב רק חד בתרי מותר לאכול השאר לכו"ע דכיון דמן התורה בטיל רק מדרבנן אסור ובדרבנן תלינן שזה שנאכל היה החמץ [מ"א בסי' תס"ז סק"ד וש"א]:
צו סָעִיף י (צו) נותן טעם לפגם מותר וכו' - הטעם דנהי דהחמירו חכמים לאסור חמץ בפסח במשהו היינו משום דאע"ג דמשהו הוא מ"מ יש שם איסור עליו אבל כשהטעם פגום פקע איסורו לגמרי ואינו יכול לאסור התערובות אפילו באכילה ואפילו אין בתערובות ס' נגדו ודינו בפסח ככל הפרטים המבוארים ביו"ד סימן ק"ג לענין שאר איסורים ע"ש. והנה כ"ז הוא לענין התערובות אבל לענין החמץ עצמו מבואר לעיל בסימן תמ"ב ס"ט ע"ש במ"ב:
צז סָעִיף י (צז) ויש מחמירין - וטעמם הוא דהא אין לך ביטול טעם יותר ממשהו באלף ואפ"ה אסרו חכמים בפסח וה"ה נמי נותן טעם לפגם בפסח אסור באכילה ובהנאה. וכתבו הפוסקים דמ"מ אם נפסד לגמרי עד שיהא כעפרא בעלמא אין בו איסור כלל ואפשר דאף שנפסד לאחר זמן איסורו דאסור בהנאה כמבואר לעיל סימן תמ"ה מ"מ אינו יכול לאסור התערובות דזה לא נקרא הנאה דמפסיד המאכל:
צח סָעִיף י (צח) וכן נוהגין וכו' - ובמקום שאין המנהג ידוע יש להורות דהמיקל לא הפסיד והמחמיר תבא עליו ברכה:
צט סָעִיף י (צט) אפילו משהו ונותן טעם לפגם וכו' - ומיהו לענין ריח המתבאר לעיל בס"א דיש מחמירין אם מצטרף לזה ג"כ נטל"פ ממשהו יש להקל:
ק סָעִיף י (ק) אסור - ומ"מ לענין הנאה למכור לעכו"ם יש להקל בזה שהוא גם משהו. ועיין בפמ"ג אות י"א שמצדד דביום טוב האחרון יש להקל אם מתרמי שתיהן יחדו אפילו באכילה:
קא סָעִיף יא (קא) בין חמץ וכו' - הכלל בזה דחמץ שעבר עליו בבל יראה מן התורה ושהה אותו אף אחר הפסח אסור באכילה ובהנאה ואפילו אם לא שהה אותו בעין רק על ידי תערובות כגון שנתערב בפסח או אפילו קודם פסח בשיעור מועט שאין מתבטל ועדיין יש חיוב לבערו מן התורה אסור אותו התערובות לאחר הפסח באכילה ובהנאה אבל אם נתערב בשיעור שהוא מתבטל מדאורייתא אף דמדרבנן אסור להשהותו אם עבר ושהה מותר בדיעבד אף באכילה. עוד מבואר בסעיף זה דאפילו אם שהה חמץ בעין ועבר עליו הפסח דאסור באכילה ובהנאה זהו דוקא כמו שהוא בעין אבל אם נתערב אחר הפסח בדברים אחרים מותר באכילה ושיעור התערובות בזה יבואר לקמיה:
קב סָעִיף יא (קב) שנתערב קודם פסח וכו' בטל בס' - פי' אם נתערב קודם פסח בששים מותר לאחר הפסח [היינו אף לדעת היש חולקים לעיל בס"ד דס"ל דבפסח אסור משום דחוזר וניעור מ"מ אם נתעכב עד לאחר הפסח מותר לכו"ע אף באכילה] ואם נתערב בפחות מששים ועבר עליו הפסח אסור וקאזיל המחבר לשיטתו שסתם לעיל בריש סימן תמ"ב דעובר על תערובות חמץ כזית בבל יראה אף שאין בו כזית בכדי אכילת פרס כל שאין בו ששים לבטלו וזהו דוקא במין בשאינו מינו אבל במין במינו דמן התורה ברובא בטל אפילו אם נתערב חד בתרי ועבר עליו הפסח מותר באכילה [מ"א] ודעת הא"ר בסוף הסי' דבאכילה אסור אבל בהנאה לכו"ע שרי. כתבו האחרונים דאסור לערב חמץ לכתחלה קודם הפסח בששים כדי לאכלו בפסח אבל מותר לערב בששים כדי לשהותו עד אחר פסח:
קג סָעִיף יא (קג) בין שנתערב בפסח - פי' שנתערב בשוגג בפסח בששים ועבר ושהה אפילו במזיד שרי דהא לא עבר מן התורה בבל יראה ומותר לאחר פסח אפילו באכילה אבל אם עירב במזיד דינו כמבטל איסור לכתחלה המבואר ביו"ד סימן צ"ט ס"ה ע"ש:
קד סָעִיף יא (קד) ונתערב לאחר הפסח - ר"ל בשוגג אבל אם עירב במזיד הרי ביטל איסור בידים ודינו כמבואר ביו"ד סימן צ"ט ס"ו ע"ש:
קה סָעִיף יא (קה) בטל בששים - כ"ז בשנתערב לח בלח או יבש בלח דשיעור בעלמא בנותן טעם אבל אם נתערב יבש ביבש בכל הני גווני שצייר המחבר אפילו חד בתרי בטל מותר לאחר הפסח באכילה. ודע דאופן בתרא שצייר המחבר שנתערב לאחר הפסח ומצריך גם בו ששים זהו ע"פ דעת הטור אבל כמה פוסקים חולקין ע"ז וס"ל דכשנתערב לאחר הפסח בין במינו בין שלא במינו ברובא סגי דלא קנסו לאסור בנתערב לאחר הפסח כשההיתר רבה עליו וכתבו האחרונים דבמקום הפסד מרובה או שעת הדחק יש לסמוך להקל:
קו סָעִיף יא (קו) סגי ליה וכו' - ומותר עי"ז אף באכילה ודוקא באופן ג' שצייר המחבר דהיינו שנתערב לאחר הפסח אבל אם נתערב קודם הפסח וכ"ש תוך הפסח דעבר על התערובות בבל יראה אינו מותר לאחר הפסח ע"י פדיון אלא בהנאה ולא באכילה דטעם חמץ קטעים. עיסה שנתחמצה בשמרי שכר שעבר עליו הפסח אע"פ שיש בה ששים נגד השמרים אסורה אפילו בהנאה דשמרים הוי דבר המעמיד ולא בטיל אפילו באלף והוי כאלו כולה איסור ומ"מ במקום הפסד מרובה יש להתירו בהנאה ע"י שישליך הנאת האיסור לים המלח וכן יכול למוכרו לעכו"ם ולא יקבל ממנו רק כשיעור עיסה בלא השמרים. מותר ליתן לתוך היין חלב חטה או חלב בהמה כשיש ששים כנגדו לתקנו שיהיה צלול ולא חיישינן שמא יאכל עם בשר או בפסח דאף אם ישכח ויאכל ליכא איסורא כיון שכבר נתבטל ואין כאן משום מבטל איסור לכתחלה כיון שאין כונתו לבטל רק לתקן היין:
קז סָעִיף יב (קז) אינו אסור בהנאה - מפני שלא עבר על איסור של תורה לא קנסוהו חכמים וכתב המ"א דה"ה דאפילו באכילה שרי אך מפני שנוקשה אינו ראוי לאכילה לפיכך נקט הנאה אבל רוב אחרונים סברי דבאכילה אסור דמ"מ שם חמץ שעבר עליו פסח ע"ז החמץ:
קח סָעִיף יב (קח) שמא יפול וכו' לתוך המאכל - ובדיעבד אם נפל ויש ששים כנגדו יש דעות בין אחרונים אם אוסר במשהו ועיין לעיל במ"ב סקי"ד ולשהותו עד לאחר הפסח לכו"ע שרי:
א סָעִיף א מדאוריית' הוי חמץ כשאר איסורים (עמ"ש רסי' תמ"ב) אלא שחכמים החמירו בו כיון דאית ביה כרת ולא בדילי מיניה כולי שתא ועמ"ש ס"ב ועבי"ד סי' קי"א ובש"ך שם: כלים שנתבשל כו'. ומותר לכתחלה להשהותם עד לאחר הפסח וכמ"ש רסי' תנ"א:
ב סָעִיף א ואין שם דבר המפעפען. משמע שאם יש שם דבר המפעפען כגון פשטי"ד שיש בה שומן אוסרת כולה אף על פי שהאיסור כחוש מ"מ ההיתר מפטם ליה כמ"ש בי"ד סי' ק"ה לענין צלי וכן מצות המשוחי' בשומן ונגעה אחת מהן בחבירתה במקו' שנתכפלה ונתחמצה אוסרת לחבירת' כולה ומיהו אם נגעה בצד האחר במקום שלא נתכפלה שרי דאין איסור הבלוע יוצא מחתיכה לחתיכה בלא רוטב אפי' ההיתר שמן כיון שאין האיסור שמן וכ"כ המ"ב גבי חטה שנמצאת בבשר מלוח להתיר שאר חתיכות מה"ט וכ"כ רמ"א בתשו' סי' כ"ח ע"ש וכ"מ בסי' תס"ו סט"ו דוקא ע"י היפוך השפוד יוצא הטעם מזו לזו משמע דאם לא הפכו השפוד אחר שבא החטה עליו שרי ולא חילק אם התרנגולת שמן ומבושל בלא רוטב ואפוי דינו כצלי ומיהו נראה לי דיש להורות בזה כמ"ש רמ"א גבי מליחה בסי' תס"ז סי"ד דעכ"פ לא עדיף צלי ממליחה ועוד דהא הב"ח ורש"ל ומהרי"ל פסקו דחמץ במשהו בין במליחה בין בבישול ע"ש וא"כ די לנו להקל כמ"ש רמ"א במליחה ועסי' תס"א:
ג סָעִיף א יש מקילין כו'. וכ"כ בתשובת מהרי"ל סי' רי"ד ע"ש ומ"ש ר"ת דריח פת בפת אינו אוסר משמע דתבשיל אוסר אזיל לשיטתיה שפסק כרב ואנן קי"ל כלוי:
ד סָעִיף א ודוק' במקום ששייך בו ריחא. כגון שהתנור קטן וסתום והאיסור וההיתר מגולים תוך התנור כמ"ש בי"ד סי' ק"ח ובש"ך שם וכ' רמ"א דבמקום הפסד יש להקל ונ"ל דוקא בפתוח קצת במקום שהעשן יוצא דבסתום לגמרי אף בשאר איסורים כ' רמ"א דאין להקל אלא במקום הפסד ולכן בחמץ אף במקום הפסד אסור ועוד דהא התו' בע"א מחמירין אף בתנור גדול ופתוח ע"ש וגם דעת הרי"ף פרק ו' דחולין לאסור שכ' דרב דאמר ריח' מלת' היא לטעמיה משום דס"ל מין במינו במשהו ואנן קי"ל בס' משמע דפסח דהוי במשהו לכ"ע מלתא היא וגם הר"ן כ' דריח' משהו מיה' הוי ובזה נדחה ראיית מהרי"ל בתשו' ע"ש וא"כ אין לנו מי שיתיר דבמרדכי לא נמצא בפי' להתיר אלא להוכיח מדכ' המרדכי דקי"ל ריח' לאו מלת' היא ש"מ דס"ל דחמץ שוה לשאר איסורין בזה ועוד דבח"מ סי' כ"ה כתב הסמ"ע דבכ"מ פוסקים כרי"ף אם לא במקום שהתו' חולקים והכא שניהם שוין לאסור לכן עכ"פ אין להקל בסתום לגמרי וקטן אפי' במקום הפסד ודי לנו להקל בפתוח קצת כי מי יבוא אחרי הכרעת רמ"א: וכ"ז בצלי אבל בבישול כיון דבשאר איסורים שרי לכתחלה לבשל בתנור אחד א"כ ש"מ דלית בו ריח כלל א"כ בחמץ עכ"פ בדיעבד שרי ואף שרמ"א כ' דאם התנור סתום אף בבישול אסור אפי' בדיעבד הלא הוא בעצמו כתב בת"ח שבגמ' ובכל הפוסקים אית' להתיר בבישול אלא שמאחר שבאו"ה ומהרי"ו החמירו בחמין הטמונין לשבת אין להקל עכ"ל וכמדומה שלא היה באו"ה של רמ"א כמ"ש לפנינו וצ"ל דחמין חשוב כצלי ואפיה דבבישול קי"ל שמותר עכ"ל והאמת אתו דהא הרשב"א כתב הטעם שאין הבישול אוסר משום דאין לו ריח ועינינו רואות דחמין הטמונים לשבת יש להם ריח חזק ולכן ס"ל למהרי"ו דאוסר וז"ל יש"ש פג"ה ואם התנור סתום והקדירה אינו מכוסה יפה שיש בה נקב שיכול לפטם ממנו ולחוץ אסור שקדירה טמונה שאין לה מקום לצאת הריח ידוע שהטמנה גורמת הפיטום ונאסרה אף בבישול עכ"ל אבל אם מבשלין בחול בשעה או בשתים וסותמין התנור לפי שעה אין להחמיר כ"א בהטמנה של שבת ואפשר שגם רמ"א נתכוין לזה ואף שהב"י בסי' צ"ז חולק על הרשב"א ומביא ראיה מהגמ' שהטעם משום שהקדירה מפסקת ולכן בש"ע לא סיים מ"ש הרשב"א שאין ריח המתבשל כ"כ אוסר וא"כ אף בהטמנה או בצלי קדר בתנור יש להקל מ"מ נ"ל דדברי הרשב"א נכונים דהא אף על פי שהריח אינו יוצא מהצדדים מ"מ יוצא מלמעלה והא ראיה דגבי פשטי"ד בעינן שלא יהיה בו נקב למעלה והא דמשני בגמ' כעין ב' קדירות פרש"י שפוד מכאן ושפוד מכאן ותל גדול של גחלים או עפר באמצע עכ"ל משמע דוקא תל גדול שא"א לריח לעלות מעל גביו אבל הפסק קדירה לא חשיב והא דמשני מעיקרא בשתי קדירות הבין המקשן דמיירי בבישול ובישול אין לו ריח לכן מקשה ס"ד ע"ש וא"כ חמין הטמונים דינו כצלי ומכ"ש צלי קדר כדרך שעושין בי"ט אבל כשבישל בתנור לפי שעה אף שסתם התנור אין להחמיר וכתב ביש"ש ותנור גדול קצת אף על פי שאין מחזיק י"ב עשרונים שרי בדיעבד ואם יש לו נקב מן הצד זולת הפתח מותר אף לכתחלה כיון שהנקב במקום גבוה והתנור גבוה אך קשה להתיר בפני ההמון עכ"ל, ואפשר דיש לסמוך על זה בחמץ בפסח במקום הפסד להתיר אם התנור גבוה והנקב פתוח במקום גבוה: מ"ש הע"ש דבחמץ לא מצינו איסור חריף לא דק דבארש"ט מיקרי חריף כמ"ש הט"ז בי"ד:
ה סָעִיף ב אינו אוסר במשהו. לפי שאין בו כרת, כ' בליקוטי מהרי"ל חמץ נוקשה אי בטיל בס' או אוסר במשהו ופשוט איהו מהא דאמר חיטי קורדנייתא דמדמי חמץ מו' שעו' ולמעלה שהוא דרבנן לחמץ נוקשה ודו"ק עכ"ל, כוונתו כי היכי דחמץ גמור בע"פ בטל בס' ה"ה חמץ נוקשה אפי' בפסח בטיל בס' כיון דאין בו כרת ומכ"ש לפי מה שפסק בש"ע דאינו אסור אלא מדרבנן כמ"ש רסי' תמ"ב א"כ בטל בס' ובכתבי מהר"י סי' קס"ד כ' וז"ל מה שהגיד לך שהתרתי חמץ נוקשה בנט"ל אפי' במקום שנוהגין בו איסור לא ידענא מהאי מלתא כלל אף על פי שנראה שיש לחלק משום דלא מחמירים בלא פלוג כמו גוף הגזירה דמשהו והא קמן דאפי' בחמץ גמור רוב הפוסקים הסכימו להתיר נט"ל דלא תלינן נט"ל בטעם משהו מ"מ אני זוכר דאתיא האי עובדא לקמן ולא הוריתי בה לא איסור ולא היתר עכ"ל ובסי' קפ"ז כת' א' מן הגאונים על הדגים שנתבשלו ונמצאו בהם קארטין מנייר כפול ונדבק ע"י בצק בתוך הקדירה על האש וכתבת דיש ר"ל דחמץ נוקשה בטל בס', וכתבת ג"כ דמצאת במרדכי ריש פסחים דעות מזה במרדכי דילן לית מזה רמיזא, אמנם נ"ל נהי נמי דלשהותו שרי (כמ"ש סי' תמ"ב ס"ב) מ"מ אסור לאוכלו כמ"ש הרמב"ם על הטריקא אף על פי שאין אוכל אדם אסו' לאוכלו אף על פי שאין בו חמץ אלא כל שהוא וה"ה דנוקשה במשהו הוא דהרא"ש כתב סוף ע"ז הטעם דחמץ במשהו משום דלא בדילי מיניה וא"כ לפ"ז חמץ גמור ונוקש' שוין כדמוכח בתו' ריש פסחים דדוקא לטעם האחרון הוצרכו לומר משום לא פלוג ע"ש ואף שרש"י פי' הטעם דהוי כרת ולא בדילי מ"מ משמע דטעמא דלא בדילי עיקר ול"ד לחמץ בע"פ דלא בדילי ואפ"ה בטל כיון דליכא כרת י"ל דחשיב קצת בדילי כיון שהוא זמן הביעור ועוד דהא חמץ ע"י תערובות אוסר במשהו כמ"ש סי' תס"ז סי"ג וה"ה נוקשה בעיני' ומאן דאייתי ראייה מבצק בשולי החבית (בסעיף ה') אינה ראייה דהתם החמץ עומד בקושיו כל ימי הפסח ולכך לא יהיב טעמא אבל אלו הקרטי"ן שנתבשלו ע"י הבישול נתרכך החמץ שבהם ויהיב טעמא שבודאי ראוי למרח אותן, ויפה כתבת דעינינו רואות דלאו עפרא בעלמא הוא עכ"ל. ולא ידעתי למה החמיר כ"כ דהא הסמ"ק כ' וז"ל חמץ בע"פ מששה שעות ולמעלה בטל בס', ולפ"ז הא דמחמרי' בפסח משום דאיכא תרתי כרת ולא בדילי מיניה עכ"ל וכ"כ המרדכי משמע דס"ל דנוקשה בטל בס' דהא עכ"פ אין בו כרת לכן נ"ל דמהרא"י ס"ל דנוקשה אסור מדאורייתא לכן צידד להחמיר אבל לפי מה דקי"ל דנוקשה דרבנן בטל בס', ומ"ש ראיה מחמץ ע"י תערובות אינו ראייה דהתם לעולם משהו איכא דמה לי אם נתערב תחלה באלף או אם נתערב במאה ואח"כ נתערב התערובות לכן נ"ל דהמקיל לא הפסיד מאחר שמהרי"ל מיקל בהדיא ועמ"ש סס"ה:
ו סָעִיף ב ונותן טעם לפגם. כ' בש"ל שאור או חמץ שנתבשל עם בשר מבושל או צלי נט"ל הוא ומותר והמרדכי פ"ב כתב דחטים בבאר הוי נט"ל ובפ"י דתרומות איתא דשעורים הוי נט"ל בבור וכ' עוד דעיסה חמץ שנפלה לבאר ספק אם נ"ט לשבח או לפגם ומסתמא נ"ט לפגם וכו' ע"ש:
ז סָעִיף ג בעוד שהחטה בתוכה. אבל אם נטלו החטה מתוכה ואח"כ חממו התרנגולי' מותר, ואף על גב דבס"ד י"א דחוזר וניעור היינו כשיש בתוכו ממשות האיסור כגון שכר שנתערב בדבש אבל הכא אינו אלא טעם בעלמא ועס"ה:
ח סָעִיף ג חוזרת ליתן טעם. ואפי' למ"ד בס"ד דאינו חוזר וניעור היינו היכ' שאין האיסור בעין אבל הכא החמץ בעין:
ט סָעִיף ג אם היס"ב. תימא דבסי' תס"ז סי"ב מסיק לאסור אפי' צונן וצ"ל דהתם מיירי במים דהוי לח ויהיב טעמ' אבל הכא מיירי שהוציאו התרנגולת מן הקדירה סמוך לערב והניחוה לקערה בלא רוטב וכשנכנס הפסח עדיין היא רותח' דאז אין אסורה אא"כ היס"ב כיון שאין שם רוטב, ובהג"מ סוף ה' פסח שכת' וז"ל דלא סגי בקליפה אלא דבר שאיסורו בנ"ט אבל חמץ שהוא במשהו אסור אף בצלי (עמ"ש ס"א) וכ"כ רבינו שב"ט ומהר"י משטראסבו"רק לאיסו' אפי' רק ע"י מליגה בכלי שני אוסרין עכ"ל ואח"כ כ' חטה שנמצא במים אפי' צונן אסורים המים עכ"ל א"כ סתרי אהדדי וליכא למימר דברישא מיירי בלא רוטב דהא כ' מליגה בכ"ש וא"א למלוג בכ"ש אלא במים וצ"ל דבצונן לא אסרי' אלא המים אבל אם בשר שרוי בו לא אסרי' ליה דאין כח לצונן כ"כ להבליע בתוכו אבל בחמין הכל אסור וכ"מ מלשונו שכתב אסורי' המים אבל אם בשלו אח"כ תבשיל באותן המים ודאי שאוסרין התבשיל אך רמ"א שכ' בסי' תס"ז לאסור גם הבשר שנשרה במים א"כ צ"ל כמ"ש ובד"מ סי' תס"ז כ' דין צונן דאסור בשם המרדכי ואח"כ כ' בשם המרדכי אם נמלחה התרנגולת בקערת חמץ דהיא כלי שני אסורה ודוקא כשהיס"ב עכ"ל, ואפשר לחלק דדוקא כשהחמץ בעין אסרי' בצונן אבל הכא שבא להפליט טעם הבלוע מהכלי אין אוסר בצונן, מיהו במרדכי שם משמע דמטע' ערוי אסר לה ע"ש וכ"מ הל' בהג"א א"כ אין ראי' לאסור כ"ש (עמ"ש סי' תנ"א ס"א) ועוד דהא כ' בשם הג"מ פ"א בחמין דכ"ש שאין לחוש וצ"ל דהיא הג"ה אחרת ולפי מ"ש לק"מ לכן נ"ל דמ"ש המרדכי לאסור הבשר בצונן היינו משו' דאי' ביה פילי וכמ"ש בי"ד ס"ס צ"א ועס"י תס"ה מ"ש אבל בדופן שלימ' מותר רק המים אסורים ומ"ש בס"ה לאסור דגים השרוים בכלי חמץ וכו' היינו לקנותם לכתחלה: ונ"ל דאם נשפך מכ"ש על צונן אין להחמיר כלל ומכ"ש דאין להחמיר בטעלי"ר אך כשהניחו עליה חתיכת בשר רותח בקערה יש להחמיר דכתבו הפוסקים בי"ד סי' צ"ד דבדבר עב כזה לעולם הוא ככ"ר כ"ז שהיס"ב ועסי' שי"ח ס"ט דיש דברים שמתבשלים בכ"ש:
י סָעִיף ב ויש חולקים. ולפ"ז מ"ש בס"ב דבטל בס' צריך לאוכלו קודם פסח:
יא סָעִיף ד בדבר יבש. כגון שנתערב חמץ במצה חד בתרי כמ"ש בס"ט צריך ג"כ לאוכלו קודם פסח משום שהחמץ בעין: ונ"ל אף על גב דלח בלח מותר לקיימו לכ"ע יבש ביבש אסור דעכ"פ החמץ בביתו וכמ"ש רס"י תמ"ב, מיהו לדעת הרא"ש שכ' בי"ד סי' ק"ט דיבש ביבש שנתערב נעשה היתר גמור ומותר אח"כ לבשלן ביחד א"כ ה"נ מותר לקיימו דנעשה היתר גמור מיהו לא קי"ל הכי אלא במקום הפסד מיהו נ"ל דהכא אם יכול לבשלו עד שיהא נימוח ויתערב קודם פסח בס' אז מותר לאכלו בפסח ואין זה מבטל איסור לכתחלה כמ"ש שם בי"ד:
יב סָעִיף ד אסור בפסח. ועכ"פ מותר לקיימו:
יג סָעִיף ד דחיישי' שמא וכו'. כ' הש"כ ול"נ דהרשב"א לטעמיה אזיל דס"ל דחוזר וניעור בפסח אבל לדידן מותר ע"י ס' כמ"ש הב"ח סי' תמ"ב ס"ה וכן נוהגין מורי הוראה עכ"ל בגליון וצ"ע דהא כשסננו ולא נשאר אלא טעם בעלמא לכ"ע אינו חוזר וניעור כמ"ש ס"ג לכן נ"ל דרמ"א כתב שנטלו משם אבל לא סיננו עד הפסח ולכן אסר אבל סיננו קודם הפסח לכ"ע שרי, מיהו במי דבש שלפעמים הם עבים אין להם תקנה ע"י סינון (ועבי"ד סי' פ"ד וסי' ק"ד) וכתב הרשב"א דלקח מאותו חבית יין לאחר שהוציא הפת ממנו ועירבו ביין אחר ואסר כול' ע"ש:
יד סָעִיף ד ונותנים טעם בפסח. הכא לכ"ע אסור אפי' בצונן כיון דשורה מע"ל ה"ל כבוש כמבושל:
טו סָעִיף ג מותר לאכלם. שאת"ל שבלעו קצת חמץ נתבטלו בס' קודם פסח עס"ג:
טז סָעִיף ה במים בפסח. משמע דקודם פסח אין להחמיר כלל דהא צונן הוא דהמים מבטלין כח הציר מיהו בי"ד סי' פ"ג ס"ה ובת"ח שם משמע דיש להחמיר דעינינו רואות דשריי' הערינ"ג עזים וחזקים הן ואין המים מבטלין כח הציר כמ"ש מהרא"י והיינו לכתחלה אבל בשאר דגים מלוחים אפילו לכתחלה אין להחמיר: כתוב בד"מ מיהו צ"ע דאפשר אם שהא תוך הכלי מע"ל הוי כבוש כמבושל כמ"ש בי"ד בסי' ק"ה דבהכי מתישב דברי רב האי בסי' תנ"א ואפשר דמאחר דחמץ קודם זמנו היתר הוא לא אמרי' ביה כבוש כמבושל וכן משמע בטור שכ' דגבינות אינן מפליטין ומיהו יש לדחות דלא אמרי' כבוש רק בדבר לח אבל בדבר יבש וקשה כגבינה לא וכן נראה דבדבר לח שנשתהא בכלי מעת לעת אמרי' כבוש ובסי' תנ"א סכ"א גבי חביות שכר משמע דאין לחוש לזה עכ"ל ועמ"ש שם: והב"ח כתב בשר יבש יש להתיר אפי' נמלח בכלי שהיה ב"י ושהא בתוכו מע"ל דאמרינן כשנתייבש בטל טעמו כמ"ש סס"ה גבי בצק ונוהגין לשרות בנהר או בכלי פסח בצוננ' אבל לא בכלי חמץ לכתחלה אבל בבשר מלוח נוהגין ג"כ לשרותו, ומהו צריך לידע שלא מלחוהו בכלי חמץ דהיינו שנשתמשו בו חמין תוך מע"ל דכבוש כמבושל עכ"ל: ודע דלא מקרי כבוש אלא מה שמונח תוך הציר וכמ"ש סי' תס"ז סי"ד וכן כתב הט"ז בי"ד סי' פ"ג ובדריש' סי' ס"ט ובב"ש פכ"ה כיון שאין המלח מפליט כל מה שבלוע בכלי הוי כאלו יבש ביבש דלא שייך כבוש אלא בלח וצלול וכו' עכ"ל, ובש"כ סי' ס"ט כתב דאפי' שהא בתוכו מע"ל מותר דאימתי נעשה כבוש אחר מעת לעת ואז אינו ב"י וכ"כ הט"ז סי' ק"ה, אבל לקמן בס"ח משמע דאם הקדיר' ב"י אסור מטעם כבוש ע"ש א"כ צ"ל דהפגימה והבליעה באין כא' וכ"כ הר"מ בפרשת צו על בליעת נותר ע"ש וכן מ"כ בהגהות או"ה של רמ"א, וא"כ אינו אסור אא"כ נתנוהו לתוכו מיד כשפינו ממנו החמץ דאל"כ הפגימה באה תחילה קודם הבליעה וע' בי"ד סי' צ"ו בש"כ ס"ק קי"ו ובמליחה יש להחמיר שאם שהא כדי שירתיח בציר מפליט מן הכלי דלא כש"כ:
יז סָעִיף ה הדיחו. ולפי מש"ל בשם הב"ח צריך שרי' ורי"ט כ' גבי דגים מלוחים אפי' שרוי' בפסח בכלי פסח יש להחמיר בהם דשמא נדבק בהם חמץ ונ"ט בפסח ולכן ידיחו הכל קודם פסח עכ"ל משמע דהדחה עדיף משריי':
יח סָעִיף ה הבשר ג"פ. ודוקא בשר דאין דרכו לאכול בלא הדחה וכמ"ש בי"ד סי' צ"א וה"ה דגים יבשים (מ"כ) אבל גבינה ודגי' אפי' רוצה להדיח אסו' דגזרי' שמא יאכל בלא הדחה ולכן המנהג שלא לאכול שום מליח עכ"ל ב"ח וכ"כ הלבוש ולכן אין לאכול לימונ"ש מלוחים:
יט סָעִיף ה ובכרכשות וכו'. דהרי נחתך בפנים דק דק:
כ סָעִיף ה אין להחמיר באלו. אפילו נתערב בפחות מס' אבל אם יש שום בטבחות אוסר בדיעבד במשהו כחמץ עצמו דהרי נחתך בסכין חמץ:
כא סָעִיף ה אם לא היו נזהרים. פי' אם לא כשהיו נזהרים בשני דברים אלו אז אינו אסור מדינא:
כב סָעִיף ה בשעת עשייתו מחמץ. דחיישי' שמא נתערב בו פירורי חמץ והוי בעין תוך השומן (ב"ח):
כג סָעִיף ה שהם ב"י. דמשום חומרא דחמץ לא אמרינן סתם כלים אינן ב"י ואפילו אמר ברי לי שלא היה ב"י אסור דמלתא דלא רמיא עליה דאינשי לאו אדעתיה (ב"ח וכן משמע בד"מ) משמע דאם בשלו אותו מתחלה לשם פסח בכלי שאינו ב"י מותר לאכלו בפסח אף על גב דנט"ל אסור לכתחלה דאפשר לאוכלו קודם פסח מ"מ זה מקרי בדיעבד ע"ל ס"ב וסי' תנ"א סכ"א ועבי"ד סי' צ"ד סס"ה וסי' צ"ה ס"ב בהג' ורי"ט סי' א' כ' דוקא במחבת החמיר בהג"מ דדרכה בכך כל השנה אבל בשאר כלים אמרי' אפי' בחמץ סתמן אינן ב"י (כ"ה) ול"נ דכתב בטי"ד סי' קכ"ב דהטעם דאמרי' סתם כלים אינן ב"י משום דהוי ס"ס ספק נשתמשו בו היום או לא ואת"ל נשתמשו בו היום שמא נשתמשו בדבר הפוגם בעין וזה בשאר איסורים אבל חמץ שרגילין להשתמש בקדירו' רובן אינן פוגמין בשומן והוי חד ספיק' ולכן אסור אבל הרשב"א כ' הס"ס ספק לא נשתמשו ואת"ל נשתמשו בו שמא היה בדבר המותר א"כ חמץ נמי שייך לו' כן שמא לא נשתמש בו חמץ אלא מים או בשר וכיוצא בו:
כד סָעִיף ה שמבשלים בכלי חמץ. ולא שרי' מטעם נ"ט בר נ"ט דהתיר' דדוקא היתר גמור כגון בשר שנתערב אותו טעם מועט עם החלב אינו ראוי לחול עליו שם חדש דהיינו בשר בחלב אבל חמץ הרי הוא שמו עליו כמו שהיה אם מעט אם הרבה אלא שעד עכשיו לא אסרו הכתוב ועכשיו הוא כחתיכת נבילה (ת"ה בית ד' שער ד' וכ"כ הר"ן):
כה סָעִיף ה יש להקל. משום דהוי נ"ט בנ"ט דהתירא ועוד דסתם כלי אינו ב"י וכ' הט"ז סי' תמ"ב ומה"ט יש מקילין לשתות מי דבש של כל השנה אבל אם יש לספק שהחמיצוהו בשמרי שכר אסור (עמ"ש סי' תמ"ב ס"ה) וכ"ש במקומות שמבשלין אותו כל השנה ביורות שמבשל יין שרף אסור דהוא דבר חזק וחריף ונ"ט לשבח במי דבש כידוע וא"כ לא מהני מה שאינו ב"י וא"כ אין כאן ספק וכ"ש דאסו' ליקח מהעכו"ם דשמא נתערב בו שכר עכ"ל ועבי"ד סי' קי"ד דאין לחוש לשמרים אא"כ דרכן בכך וע"ש בהג"ה ס"י ומ"ש לאסור ביורות של יין שרף בסי' קכ"ב ס"ג כ' דאין החריפות הראשון משוי ליה לשבח ע"ש ואפשר דס"ל דיין שרף חריף טפי וצ"ע לדינא דאפשר לדמות יין שרף ליין נסך דלא מהני בו מה שאינו ב"י (ועמ"ש סי' תנ"א ססכ"א):
כו סָעִיף ה שאין להחמיר. חדא דהוי נ"ט בנ"ט ועוד מאחר דאיכא לספוקי שמא לא היה הכלי ב"י אין מחזיקין איסור דספקא דרבנן לקולא (ד"מ) פירוש דמשהו הוי דרבנן וא"כ אם נתערב הרבה שאין ס' כנגדו אסור דהוי ספק דאורייתא וכ"מ מלשון הש"ע ומ"מ צ"ע דיש לסמוך בדיעבד על סתם כלי אינו ב"י ונ"ט בנ"ט כמ"ש סי' תנ"ב דהא ביום טוב האחרון מקלינן לכתחלה לאכול דברים שנתבשלו בכלי חמץ א"כ למה נאסר התערובות בשאר ימים ולכן נ"ל דמ"ש רמ"א אם נתערב משהו וכו' היינו משום שומן דשומן ודאי אסור אם נתערב הרבה משום דיש לחוש לפרורי חמץ שהם בתוכו אבל ביין מבושל וכיוצא בו אפי' נתערב הרבה שרי:
כז סָעִיף ה שאין חומץ יין מצוי. וא"כ אפי' נסתפקו ממנו לסעודה אין מחמירין דלא אפשר בקל למצוא אחר:
כח סָעִיף ה שלא למלאות. ז"ל ד"מ כ' בתשובת מהרי"ב מנהג פשוט בארץ הזאת שכל יין שממלאין תוך שלשים בכלי חמץ שלא לשתות ממנו בפסח אבל אין איסור בדבר אבל בחומץ דבקל בלע ופלט יש ליזהר טפי וכן שמעתי שמהרי"ל אוסר בחומץ לשתות ממנו בפסח ומ"מ לא ראיתי שמחמירין בו אף שהחומץ דבר חריף מ"מ הוי נ"ט בנ"ט ותחילת תשמיש הכלים אינן אלא בצונן עכ"ל, וצ"ע דהא בדבר חריף אין מועיל נ"ט בנ"ט כמ"ש בי"ד סי' צ"ה ולכן אם עמד בכלי חמץ אפי' אינו ב"י ושהה בתוכו כדי שיתנו על האור וירתיח אסור מדינא כמ"ש בי"ד סי' ק"ה ואף שהש"כ כ' שם דגם בחומץ בעינן מע"ל, אין להקל נגד הש"ע דהא במשנה ספ"א דמעשר ופ"ג דשבת מדמה חומץ לציר דשניהם חריפים ואף על גב דבסי' ק"ד כתב דגם בחומץ בעי' מע"ל נ"ל דמיירי בחומץ שאינו חזק כ"כ וכ"מ מפרש"י ותו' שם דמיירי בחומץ שכר ע"ש וה"ה בחומץ יין שאינו חזק כ"כ לא מקרי דבר חריף:
כט סָעִיף ה ואם מלאוהו. ואם הכלי היה מורק ושוטף שרי (מהרי"ל):
ל סָעִיף ב ואסור לשתותו. משמע דלשהותו שרי וכ"מ במרדכי וצ"ע למה דהא הבצק יהיב טעמא בפסח, וי"ל כיון שאין מחויב לבער החמץ עצמו דהוי עשוי לחזק א"כ אף היין אין מחויב לבערו דאינו נ"ט אלא משהו והוא חמץ נוקשה וס"ל דבאכילה אסור ולשהותו שרי (ועמ"ש ס"ב) מיהו אין ראיה מזה לאסור באכילה תבשיל שנפל בו חמץ נוקשה במשהו די"ל שאני הכא דהוא עושה לכתחלה שמניח בו היין ולכן אסור לשתותו עסי' תמ"ב ס"ג מ"ש:
לא סָעִיף ה חייב לבערו. אא"כ טחאו בטיט, ד"מ:
לב סָעִיף ו דאינו מפליט בצונן. אא"כ נידוך בו דאיכא דוחקא ועבי"ד ססי' צ"ה שכתב מלח הנתון בקערה של בשר יש להחמיר לכתחלה שלא ליתנו בחלב מ"מ במדוכה אין להחמיר כלל וכ"ש במדוכות שלנו שאין רגילים להשתמש בו חמץ עסי' תנ"א:
לג סָעִיף ז בוסר שדכין וכו'. צ"ל דבוסר לא הוי חריף, וצ"ע דהא בב"י בשם סמ"ק משמע דלא שרי אלא לדעת בעה"ת ע"ש אבל לדידן דקי"ל דכל דבר חריף אסור א"כ אף בוסר אסור ע"ש וכ"מ בי"ד סי' קכ"ב שכ' בשם הרשב"א דאף אתרוג מקרי דבר חריף כ"ש בוסר שהוא חריף וצ"ע למעשה דהא בס"ח ס"ל דזתים הוי דבר חריף:
לד סָעִיף ז אם היה הכלי נקי. נ"ל דקאי אתרוייהו דאפי' קודם הפסח אסור אם הי' הכלי מלוכלך דאפי' את"ל דלא הוי דבר חריף מ"מ ע"י דוחק' נכנס בתוכו קצת וא"א להניחם:
לה סָעִיף ז תוך הפסח. משמע דקודם פסח שרי ע"י הדחה אבל תוך הפסח מחמירי' ונ"ל דזהו דוקא בדבר הנעשה בידי עכו"ם דמהרי"ל קאי על דגים שחותכין העכו"ם אבל אם נעשה באקראי בעלמא שחתך בסכין חמץ דבר שאינו חריף סגי בהדחה או בגרידה וכמ"ש בי"ד סי' צ"ו:
לו סָעִיף ז אם נתערב. משמע אפי' בפחות מס':
לז סָעִיף ז ולאסור מספק. דליחוש שמא לא היה הסכין נקי ומ"מ קשה כיון דקי"ל סתם סכין אינו נקי וכמ"ש בי"ד שם וכ"כ בת"ח כלל ס"א אא"כ ידעינן בבירור שהדיחו וא"כ למה נקל בחמץ וי"ל דאמרינן מסתמא דבוק בו שמנונית אבל חמץ אין דבוק בו מפני שאינו דבר הנדבק בו כ"כ, ומ"מ צ"ע למעשה דעכ"פ משהו איכא אם לא שהדיחו הדבר ההוא תחלה קודם שנתערב כנ"ל ובד"מ מביא ראיה ממ"ש הטור שהרא"ש התיר בצל שנחתך בסכין שגורדין בו הבצק מהעריבה מפני שהסכין ההוא לא נשתמשו בו בחמין ולא חש שמא לא היה נקי עכ"ל, ול"נ שאין משם ראיה דהתם מיירי שהיה יודע שהוא נקי תדע דהא לכל הפחות ה"ל לשאול אם היה נקי אלא צ"ל שא"ל שהיה נקי:
לח סָעִיף ד בסכין חדשה. אבל אם הסכין ישן אפי' אינו ב"י אסור דחריף הוא ואפילו קודם שנכבשו דלא כש"ג ואו"ה שכתבו דוקא שנחתכו אחר שנכבשו אז הוי חריפי' דאדרבה הטור כתב דכשנותנין בהם מים בטל חורפייהו אלא מיירי קודם שנכבשו וכ"כ הת"ח ולא שייך בו ביטול דבכולי סכין משערי' וא"כ חזרו הזתים כולן חמץ (טור) פי' דכל א' בלע קצת מהסכין וא"כ נעשה כל אח' בלוע מהחמץ ושוב לא פלט ואף על גב דפסק בי"ד סי' ק"ו דחוזר ופולט האיסור ה"מ בבישול אבל בכבוש לא פליט מ"ד אהגעלה דבעינן דוקא בושל כנ"ל והע"ש כתב דדין זה אליבא דמאן דאמר חוזר וניעור ולא קי"ל הכי כמ"ש ס"ד וליתא דהא הטור כתב בפשיטות דאינו חוזר וניעור וכתב אח"כ תכף דין הזתים לכן דברי הש"ך בי"ד סי' צ"ו עיקר וכ"כ כאן הב"ח ועבי"ד סי' קי"א בדברי האחרונים ול"נ דזה דמי לחתיכת בשר שנפלה לכמה קדירות בזא"ז שאין מצטרפין אבל מי הזתים לכ"ע מותרים דהחמץ בטל בהן בס' ואף דקי"ל חנ"נ וא"כ בעינן ס' נגד כל הזתים מ"מ הכא כיון שקודם פסח עדיין היתר הוא לא אמרי ביה חנ"נ כמ"ש בי"ד סי' צ"ד ס"ו ואף לפי מ"ש ס"ה דחמץ כיון ששמו עליו לא הוי נ"ט בנ"ט מ"מ לענין זה ה"ל דין היתר דלא אמרי' חנ"נ דהא הרבה פוסקים דלא אמרי' חנ"נ בשום איסור רק בבשר בחלב: ואם נתבשלו הזתים קודם פסח אף הזתים עצמן חוזרים להיות מותרים דחמץ חוזר ונפלט ונתבטל הטעם בס' ואף שבש"ע סי' ק"ו כ' דאותה חתיכה אסורה מ"מ הרי כ' מוהר"ם לובלין בתשו' דוקא היכא דבלע איסורא אבל היכא דבלע התיר' אף החתיכה עצמה מותרת וכ"פ הט"ז ומיהו נ"ל דאף דמותר לקיימן מ"מ אסור לאכלן בפסח דפשט הש"ע והג"ה סי' ק"ו משמע דאין האיסור נפלט ממנו לגמרי וא"כ אף שהט"ז ומור"ם מיקל בבשר היינו אף את"ל דנשאר בתוכו בשר כ"ש שלא חיישי' משא"כ בחמץ דאוסר במשהו ועוד דהא בלא"ה י"א חוזר וניעור כמ"ש ס"ד:
לט סָעִיף ח אם אינה ב"י. אף על גב דבדבר חריף אוסר אפי' אינו ב"י הכא כיון שנותנין בהן מים בטל חורפייהו (טור) וכ' הש"כ בי"ד ססי' ע' (וסי' קי"ד ס"ה) דבעי' רוב מים ע"ש אבל לדעת רמ"א שם לא משמע כן ונ"ל דהכל לפי ראות עיני המור' ואם הוא ב"י אסורה דכבוש כמבושל עמ"ש סס"ה ועבי"ד סי' קי"ד וסי' צ"ו ס"ד ובש"כ שם בשם או"ה ועבש"ל בדיני א"ו:
מ סָעִיף ט לא בטיל. וכ"מ בת"ח כלל ל"ט וכ' המרדכי הטעם משום דבלח איסורו במשהו ה"ה ביבש (ובנקודת הכסף כתוב הטעם משום דהוי דשיל"מ ולכן פסק להקל שלא במינ' ע"ש ונעלם ממנו דברי המרדכי והש"כ עצמו סי' ק"ב ס"ק י"ג הביאו וא"כ בע"פ בטל ברוב כמ"ש ס"ב וע' בי"ד סימן ק"ט כיצד נוהגין) מ"מ צריך לאכול כולם קודם פסח כמ"ש ס"ד בהג"ה: וכ"ז בפרוס' אבל ככר חמץ שנתערב במצה לא בטיל לכ"ע דהוי דבר שבמנין כמ"ש בי"ד סי' ק"י (ב"ח) ועמ"ש סי' תנ"א סי"ט: ומצה שהיה בה חטה או שנתכפל' מצד א' וחתכו הכפל ונתערב באחרת אינה דבר שבמנין דאסורה מחמת הבלוע, וכ' הב"ח כלי חמץ שנתערב באחרים בטל ברוב מיהו כיון די"א דחמץ מקרי דשיל"מ לא בטיל עכ"ל וכ"כ בנ"ה ובת"ח פסק דחמץ לא מקרי דשיל"מ כ"כ הטור וב"י בשם הפוסקי', וכן נוהגין דאל"כ אף בע"פ לא יתבטל עס"ב ומ"מ בכלי יש להחמיר דהא י"א דאף בשאר אסורי' לא בטיל כמ"ש הש"כ בי"ד סי' ק"ב ובפסח עצמו פשיט' דאסו' דלא עדיף משאר יבש ביבש:
מא סָעִיף י ויש מחמירין. ובמקו' שאין מנהג יש להורות דהמקיל לא הפסיד והמחמיר תע"ב וכעין זה כתב הטור דהר"מ היה מחמיר לעצמו ומקיל לאחרים והיה א"ל פלוגתא דרבוותא הוא ורבים נמנעים מאליהם עכ"ל ת"ה והב"ח כתב נט"ל אסור ואפי' אינו אלא משהו וה"ה ריח חמץ נמי אסור כמו שכ' בת"ה סי' קכ"ח עכ"ל, ובאמת בת"ה לא הזכיר כלום מריח ואפשר בריח נותן טעם לפגם ומשהו יש להקל כיון דבלא"ה יש מקילין כמ"ש סס"א:
מב סָעִיף יא בין חמץ שנתערב כו' בטל בס'. פי' אם נתערב קודם פסח בס' די"א דאסור כמ"ש ס"ד מ"מ אם נתערב אחר פסח בטל בס' וכ' הב"ח דאסור לערב חמץ לכתחלה כדי לאכלו בפסח אבל מותר לערבו בס' כדי להשהותו ואם נתערב בפחות מס' ועבר עליו הפסח אסור ודוקא שיש בו כזית בכא"פ (מ"מ ספ"ו) ועמ"ש רסי' תמ"ב די"א דאם אין בו ס' עובר עליו וכ"פ הטור ומיהו במין במינו כיון שאין עובר עליו מן התורה מותר לאחר הפסח כמ"ש סי"ב ואפשר דע"ז כתב הרר"י דאם בטלו במזיד אדעתא דלשהיי' לאחר הפסח אסור וע' בתשובת הרשב"א סי' תפ"ה ואם נתערב פחות מכזית חמץ בתבשיל אפי' נודע קודם פסח ועבר ואשהיי' ואין שם ס' ליכא למקנסי' כיון שלא עבר עליו שהרי אין שם כזית ומ"מ אסור לאכלו דכיון שאין שם ס' טעם חמץ קא טעים אלא סגי ליה בפדיון ולזה נתכוין רמ"א בהג"ה ע"כ:
מג סָעִיף יא בין שנתערב. בפסח בס' ועבר ושהה אפי' במזיד שרי דהא לא עבר מן התורה וכ"מ בב"ח כאן ובסי' תמ"ו ובר"ן פ"ב גבי חמץ בפסח במשהו משמע דמותר אפי' באכילה דקרי ליה דשיל"מ ע"ש:
מד סָעִיף יא ונתערב לאחר הפסח בטל בס'. וזהו דעת הטור אבל כל הפוסקים כתבו דלא בעינן ששים וכ"מ פשטא דתלמודא דהא א"ר יוחנן חמץ בזמנו בנ"ט לאחר זמנו מותר כר"ש א"כ מוכח דלאחר זמנו אפי' בלא ששים מותר ורבא פסק אח"כ הלכתא לאחר זמנו מותר כר"ש ועוד דאי בס' אפי' לר' יהודה שרי דמהיכי תיתי להחמיר בו יות' משאר איסורים ועוד דפריך והא קנסא קניס ר"ש ומשני ה"מ בעיניה אבל ע"י תערובות לא ומאי פריך וכי ס"ד שמשום קנס יהא חמיר מכל איסורים דהא רבא ס"ל כל האסורין בס' כמ"ש הרא"ש סוף ע"א ועוד דהא אפילו חמץ לפני זמנו בטל בס' אף על גב דהוא דאוריית' כיון דלית ביה כרת וכ"ש לאח' זמנו ומאי פריך אלא ודאי דבטל ברוב בעלמא דלא קניס אלא היכא שהוא בעיניה וכ"מ ברי"ו שכ' ג' חלוקים תערובות לפני זמנו ותוך זמנו ולאחר זמנו ואי אית' דבעי ס' א"כ לפני זמנו ולאחר זמנו שוין הן וכ"מ ברא"ש ע"ש ולכן נ"ל דהמקיל לא הפסיד וכ' הרא"ש דאם ערבו אחר הפסח במזיד אסור עבי"ד סי' צ"ט:
מה סָעִיף א סגי ליה בהשלכת. אף על גב דבפסח לא קי"ל כהג"מ ולא מהני פדיון כמ"ש ריש סימן תמ"ז מ"מ לאחר הפסח הואיל וקנסא בעלמא הוא מהני פדיון ומסתימת לשונו משמע דאפי' באכילה שרי אבל אם נתערב קודם פסח בפחות מס' אסור כמש"ל: והיכא שנפלו חטים בתוך המים ונתחמצו ונתנגבו ונתערבו בתוך חטים מרובים אסור להוסיף עליהן עד ס' כדי לאכלן בפסח דהוי כמבטל איסור לכתחלה ולאכול כל א' בפ"ע אסור דחמץ אינו בטל ברוב ולשהותו נמי אסור דכל שהאיסור ניכר בעין אינו בטל וה"נ אפשר לבדקן דילמא אית בהו גרגרים שנתבקעו (רשב"א סי' תפ"ה) ולפי מש"ל בשם הב"ח מותר להוסיף עליהם עד ששים ולטחנן ולהשהותן וכ"נ עיקר דהא עדיין היתר הוא ולא מקרי מבטל איסור ולכן כ' הרשב"א דהוי כמבטל איסור מיהו אין להקל נגד הרשב"א עסי' תנ"ג שכתב כיון שאינו טוחן כדי לבטלם לא הוי מבטל איסור דשם מיירי שהיה ששים מיהו אם לא נודע לו עד לאחר הפסח סגי בהולכת הנאה לים המלח ומ"מ באכילה אסור דטעם חמץ קא טעים ויזהר שלא יחזור העכו"ם וימכרנו לישראל ע"כ (הג"מ) ועמש"ל בשם הב"ח דס"ל דמיירי דוקא בפחות מכזית ועבי"ד סי' קל"ד: שמרי שכר שעבר עליו הפסח וחימץ בו עיסה אסור (ר"מ מלובלין סי' קכ"א) דהוי כאלו הוא בעיניה עסי' תמ"ב ס"ה ועבי"ד סי' קכ"ג סט"ו ובש"כ שם דלא כע"ש שלא ע"ש: כתוב בס' צ"צ יין לבן שהוכהה מראיתו ורוצים לתקנו שמשימים לתוכו חלב בהמה וחלב חטה פחות מס' אסור דגזרי' שמא יבא לשתות ממנו עם בשר או שמא ישתה ממנה בפסח ואף על פי שנתבטל בס' מ"מ ה"ל מבטל איסור לכתחלה ועוד דיש לחוש שמא ישאר קצת מהחלב חטה בעין עכ"ל ולפי מש"ל אין איסור בדבר כיון שאין כונתו לערבו כדי לשתותו בפסח או לשתותו עם בשר א"כ לא ה"ל מבטל איסור דאין כוונתו אלא לתקן היין וכ"כ בי"ד סי' פ"ד גבי דבש שנפלו לתוכו נמלים ומ"מ אם ידוע אותו יין לא ישתה ממנו בפסח דשמא נשאר קצת חלב חטה בעין אבל משום חששא שמא ישתה ממנו אין לאסור לעשות כן מיהו אם נותן הרבה לתוכו עד שאין ס' כנגדו אסור מטעם שמא יבוא לשתות בפסח או ישתה עם בשר (כמ"ש בי"ד סי' צ"ו):
מו סָעִיף יא אינו אסור בהנאה. שהרי לא עבר עליו בבל יראה מן התורה וליכא למקנסי' (ריב"ש ור"ן רפ"ג ועמ"ש רסי' תמ"ב) ונ"ל דאפי' באכילה שרי והא דנקט בהנאה משום דחמץ נוקשה לא חזי לאכילה עמ"ש סי"א דהא דכתב הר"ן פ"ק ישראל שהפקיד חמצו אצל עכו"ם וקבל העכו"ם אחריות צריך ביעור מדרבנן ואם עבר ולא ביערו אסור אחר הפסח שאני התם כיון דזה החמץ צריך ביעור מדאורייתא וחכמים תקנו שזה לא מקרי ביעור א"כ ה"ל כאלו עבר אדאורייתא דומיא דמי שביטל חמצו ולא ביערו דאסור אחר הפסח כמ"ש סי' תמ"ח ס"ה וע"ש הטעם ה"נ יש לחוש שכל אדם יעשה כן ויאמר שהעכו"ם קיבל אחריות:
א סָעִיף א במשהו. הרמב"ם נתן טעם דהוי חמץ דשיל"מ והרא"ש פ' בתרא דע"א נתן טעם דחמץ לא בדילי אינשי מיניה כולי שתא לפיכך החמירו עליו במשהו ועמ"ש ס"ב דבי"ט האחרון מותר להשהותו:
ב סָעִיף א ואין שם דבר המפעפען. זה קאי אמ"ש תחלה חם בחם בלא רוטב והיינו בבשר כחוש שאין בו חלב אבל יש בו חלב אמרי' ביו"ד סי' ק"ה ס"ה דמפעפע בכולו:
ג סָעִיף א ודוקא במקום כו'. פי' כגון דהתנור קטן ואין מחזיק י"ב עשרונים והוא סתום והחמץ והמצה שניהם מגולים בתוך התנור בזה אנו מתירים בדיעבד בשאר איסורים כמ"ש בי"ד סי' ק"ח אלא דבמצה אסור בזה אבל אם התנור גדול אפי' הוא סתום או שאחד מן התבשילין הוא מכוסה הן של חמץ הן של מצה מותר דבזה אין שייך כלל ריחא וביו"ד שם הכריע רמ"א דבמקום הפסד יש לסמוך על המקילים והוי כמו שאר אסורים והפוסקים כתבו בשם ר"ת דבפת אין שייך בו ריח כלל מ"ה אין אוסר פת חמץ שנאפה עם פת מצה אף דאית ביה הני תלת מילי וכן הביא בש"ע סי' תס"א ס"ה:
ד סָעִיף ב מו' שעות כו'. אע"ג דלוקין עליו בזמן ההוא מ"מ אין בו כרת לא מחמירים ביה כ"ה באיסור משהו וכן בחומרא דנט"ל ובי"ט האחרון ע' סי' תס"ז ס"י:
ה סָעִיף ד שהוא לח בלח. נ"ל דאם נתערב לח בלח בפחות מס' קודם הפסח דיכול להרבות עליו קודם הפסח עד שיהא ס' כדי שיה' מותר בפסח ואין בזה משו' אין מבטלין איסור לכתחיל' וראיה לזה כתבתי בה' סוכה סי' תרכ"ו ס"א ע"ש והך לח בלח לא אתי לאפוקי קמח בקמח דג"ז הוא מתערב יפה כמ"ש ב"י בשם סמ"ג ועמ"ש סי' תנ"ג ס"ג וכן הכריע בש"ע לקמן סי' תנ"א סעיף כ"ז גבי שפוד דלא אמרי' חוזר וניעור:
ו סָעִיף ד נשארו לו פירורין. וסינון לא מהני בזה דשמא יש דקין מאוד ויוצאין דרך נקבי המסננת:
ז סָעִיף ה מותר. הטעם דחשש חימוץ שיש במלח שנמלח הוא בטל בס' קוד' הפסח ואינו חוזר וניעו' וא"כ לא ה"ל לסתו' להתיר כיון שקודם לזה כתב שיש חולקין וס"ל דאמרי' חוזר וניעור נר' דהכריע הש"ע בזה כדברי המקילין דכאן היה תרתי לטיבותא חדא שמא לא היה חמץ במלח כלל ואת"ל היה אימ' נתבטל קודם פסח וכדעת המקילים והיש חולקים שמביא רמ"א הוא הרי"ץ גאות שהביא הטור בשמו שאוסר חלב שחלבו ישראל קודם הפסח אם לא ידוע שנזהר בחימוץ וטעמו דהרי"ץ גיאות דס"ל בפסח חוזר וניעור וכיש חולקין דסעיף ד' ובהדיא הביא ב"י בשם ה' המגיד שהרי"ץ גיאות ס"ל כאותן גאונים דס"ל דחוזר וניעו' וא"כ למה כ' רמ"א המנהג להחמיר מאחר שכ' בסעיף ד' המנהג כסברא ראשונה וצ"ל הסברא להיפך דטעם המנהג להחמיר בזה דהמלח הוא בעין על דברים אלו ואפשר שיש חמץ בעין בין המלח ולכך לא מועיל הדחה בהם:
ח סָעִיף ה ויש חולקין. בסי' תצ"ז סי"ג מוכח שס"ל להלכה לבעל הש"ע כדיעה ראשונ' ע"ש וכן בסי' תנ"א סכ"ז גבי שפוד:
ט סָעִיף ה ג"פ קודם הפסח. היינו בכלי שאינו של חמץ לכתחלה ודיעבד מועיל אפי' בכלי חמץ דצונן אינו מפליט ולא זכר רמ"א רק בשר ונראה דה"ה דגים יש להתיר ע"י הדחה כבשר רק שלא ראיתי לנהוג היתר בדגים ע"י הדחה. ויש לתת טעם לזה ממ"ש בסמ"ג מיהו נהגו העולם שלא לאכול גבינה ישינה ולא דגים מלוחים ושמא היינו משום דרגילות לאכלן בלא הדחה אבל בשר מלוח בעי הדחה עכ"ל נראה דה"ק כיון שרגילין לאכול דגים בלא הדחה יש לחוש שיאכלם בלא הדחה משא"כ בבשר: ומ"מ פעם א' הית' דוחק למצוא בשר והתרתי להדיח דגים בפסח דנ"ל דלא אסרו בדגים אלא שמזמן קרוב נמלחו משא"כ בדגים מלוחים בחבי' שא"א בלא הדחה זה עדיף מבשר אבל גבינה פשיטא דלא מהני הדחה והוי ככרכשתא וכתב מו"ח ז"ל בסי' תנ"א דאם ניתן הבשר אחר שהכשירו בכלי שנשתמשו בו חמץ תוך מע"ל דאסור הבשר לפסח דהוי כבוש כמבושל ואני כתבתי בי"ד סי' ק"ה דאין לאסור מחמת כבוש כמבושל בכלי של איסור דה"ל נט"ל אחר שיעור מע"ל שהוא שיעור כבישה ונט"ל מותר קוד' הפסח ונ"ל בשר יבש שהיה תלוי בחדר שמנהלים שם קמח ה"ל חמץ בעין ולא מהני הדחה:
י סָעִיף ה אבל בשומן מהותך. הקשה ב"י הא קי"ל סתם כלים אינן ב"י והאריך בזה ונלע"ד דבזה לא אמרי' כן דכבר כתבתי בי"ד סי' קכ"ב בשם ד"מ בשם הג"ם ש"ד דבישראל יש תקנה בשאלה ואם אינו יודע נקנסיה ונ"ל דאין שייך קנס אלא באותו ישראל דהקדיר' שלו דה"ל לידע ולא ידע אבל באחר לא עכ"ל ד"מ ונ"ל דנהי דאין סברא זו מוסכמת להלכה כמ"ש הש"ע בס"ח מ"מ נ"ל דלענין פסח כ"ע ס"ל כן דכל אדם רגיל ליזהר בכל ענין הצורך לפסח שמכין עצמו להשמר מחימוץ ע"כ זה שהתיך השומן בכל דבר המבשל ה"ל להזהיר שתהא המחבת ודאי אינו ב"י ע"כ קנסי' לי' לאסור תבשילו לאכלו בפסח כנ"ל נכון בזה: ונ"ל דבמרקחת שהוא דבר קיוהא וחריף זה אסור אפי' בשאר איסורים אפילו אינו ב"י ע"כ יש להחמיר בו אפי' בי"ט האחרון:
יא סָעִיף ה אבל ביום טוב האחרון. כיון דסתם כלים אינן ב"י אלא שהחמירו דרך קנס ע"כ הקילו בי"ט האחרון וכן בשאר איסורי דרבנן כגון משהו ונט"ל כמש"ל סי' זה בי"ט האחרון אם לא בדרך שזכרתי בס"ב:
יב סָעִיף ה תוך ב' חדשים. בת"ה ובפסקים סי' קמ"ט כ' דין זה בשם סמ"ג בתוך ל' יום וכן נראה עיקר דשיעור ל' מצינו בשאר דברים ג"כ לענין פסח וכן העתיק רמ"א עצמו בסי' תמ"ב ס"ג לענין דיבוק ניירות וחד טעמא אית להו עם הך דהכא:
יג סָעִיף ז בוסר שדכין כו'. כ' סמ"ק דהוי צונן ואין לו כח להפליט ואפי' אי פלט משהו בעלמא הוא דפליט ונתבטל קודם הפסח מידי דהוי אכרישי' ובצלים שחתכן בסכין חולבת ונתנם עם הבשר כדפירש ר"ב עכ"ל ונראה פירושו דאמרי' ביו"ד סי' צ"ו דבדבר חריף ויש דוחקא דסכין יש איסור כמ"ש שם בס"א ע"כ אמר כאן אפי' אי פליט דהיינו ע"י דוחק' דמדוכה ויש כאן דבר חריף דהבוסר יש בו קיוהא מ"מ א"צ לבטלו אלא הפליטה לחוד ואין הבוסר כולו נעשה איסור ויליף לה מבצלי' שחתכן בסכין חולבת ונתנום עם בשר דאין כל הבצל נעשה איסור אלא משערי' נגד הבלוע בהם משא"כ בחתך בסכין ש"ג דאז כל הבצל נעשה נבילה ה"נ כיון שנעשה קודם הפסח והיה אז היתר ע"כ אח"כ בשעת פסח מותר כיון שכבר נתבטל הפליט' המועטת מ"ה אם נעש' בפסח ודאי אסור אם חתכו בסכין. חמץ אפי' אם הוא נקי מטעם דוחקא דסכינא והוא דבר חריף וכמ"ש בי"ד לענין צנון סי' צ"ו דיש אוסר אפי' בצונן וע"כ צ"ע למה כ' רמ"א דסת' סכין אינו נקי דלפי הנראה אפי' בודאי נקי יש לאסור אם חתכו תוך הפסח בסכין חמץ:
יד סָעִיף ח זתים שנזהרו כו'. הטור כ' זתים שכבשן בשאר ימות השנה לדעת בעה"ת שאוסר צנון ובצל בסכין ש"ג שמדמה אותם לקורט כו' דבכולו סכין משערינן וא"כ חזרו הזתים כולם חמץ כו' ק"ל אמאי לא משערי' ס' נגד הסכין דודאי יש בכל הזתים ס' נגדו כדאי' בי"ד סי' צ"ו לענין בצלי' ס"ב דהא גם כאן כי בלעו הזתי' מן הסכין היה עדיין היתר ול"ד לסכין ש"ג דסי' צ"ו וכן בסוף דבריו כ' הטור ונ"ל דאפילו לדעת בעה"ת אם נזהרו בהם בחתיכת סכין כו' משמע דבלא נזהר בסכין אין היתר בביטול כגד הסכין ונר' דהך חתך זתים ע"כ מיירי קודם שנכבשו דאז הם חריפי' דהא כ' הטור שע"י מים של כביש' בטל חורפייהו ומ"ה מדמה הטור אותם לבצלים ובא"ו הארוך כלל ל"ח דין ט"ו כתב וז"ל ועוד דאפי' לגבי איסור חמץ אינו אוסר בא"ח זתים שנחתכו בסכין של חמץ אלא שנחתכו לאחר שנכבשו אבל נחתכו קודם שנכבשו מתיר שם לאכלן בפסח לא נמצא כן בטור שלנו ואדרבה להיפך כמ"ש ואולי הוא מבי' ס' אורחת חיים ולא אורח חיים ומש"ה ניחא כאן דלא מהני ס' לבטל בין הכל ס' נגד הסכין כיון שנוטל כל א' בפ"ע קודם כבישת' ואין בכל א' ס' בפ"ע נגד הסכין היא עומדת במה שקיבלה ואין הצירף מועיל דאין כאן מידי שיצרף אותם ויוליך טעם מן הא' להשני משא"כ שם בבצלים שרוטב הבישול מוליך מזה לזה אבל כאן בכבוש כל א' בפ"ע נכבש מכח הנחתו במים ע"כ אין צירוף מועיל ול"ד לבוסר שנזכר בסעי' הקודם לזה דמהני הכל לבטל הפליטה של המדוכ' כמ"ש בסמוך דהתם נידוכו הכל ונתערבו היטב כמו שקבלו ביחד כן ע"כ הצירוף מועיל לבטל הפליטה כנ"ל נכון בזה והא דכ' כאן להתיר אף ע"פ שלא נזהרו לכבשם בקדירה חדשה הוא מטעם שכ' הטור דבטל חורפייהו בשע' כבישה כיון שבשע' הכבישה נותנין בהם מים ולא שייך תו למימר מחלי' להו אלא שיש ליזהר בתקיעת הסכין והיינו מטעם שזכרנו: בטור כתוב וכן נראה וכו' ולכאורה קשה היאך מייתי ראיה ממה שחתכו בפסח גופי' למ"ש קודם לזה בזתים של כל השנה וי"ל דלא מייתי ראי' אלא לזה שזתים דינם שוה מחמת קיוהא שלהם לקורט של חלתי' הנזכ' בגמ' דהא בצל ג"כ דומה לקורט של חלתי' ואוסר הרא"ש אם חתך בסת' סכין אע"ג דהוי נט"ל ולהרא"ש מתיר נט"ל כמ"ש הטור בשמו אלא ודאי דאסור משום דהוי דבר חריף:
טו סָעִיף ט אפי' באלף לא בטיל. וכ' ב"י ונרא' טעמו משום שיל"מ או משום דסבר דיבש ביבש בטל חד בתרי באיסור שתלוי בנ"ט אבל במקו' שהחמירו בו ביותר מנ"ט אין הפרש בין יבש לבלול וכמ"ש המרדכי בפ' כ"ש עכ"ל ולפ"ז אם נתערב קודם פסח חד בתרי ביבש דאז שיעורו בנ"ט דינו כשאר איסורי':
טז סָעִיף ט וי"א דחמץ שוה כו'. ממילא אם החמץ הוא חתיכה הראוי להתכבד או שאר דברים שאין מתבטלים בשאר איסורים פשיט' שגם בפסח כן אלא שברש"י שמביא ב"י מחלק אליב' דר"ע בין הככר שלם לפרוסת ככר וכ' ב"י דלא קי"ל כר"ע ע"כ לא מחלקי' בזה דטעמא דר"ע דככר הוא חשוב מצד עצמו ואנן ס"ל דבראוי להתכבד תליא מלתא:
יז סָעִיף יא קודם פסח. ביאור דברי הטור בזה הוא בסי' תמ"ב. ונלמד מזה דתערובת שהוא בענין שאין בואיסו' דאוריי' אע"פ שיש בו איסור דרבנן בתוך הפסח מ"מ יכול לעשות אותו תערובות אפי' במזיד להשהוהו עד אחר הפסח:
יח סָעִיף יא ובפחו' מס' סגי כו'. פי' לח בלח דבעי' ס' מ"מ כאן בעבר עליו הפסח דאין באיסור אלא משום קנס דעבר על בל ירא' וכאן כיון שהשליך הנאה לים המלח תו ליכא קנס וע"כ שרי אפי' באכילה וכדעת ב"י ולא כהג"מ שאין מתיר אלא בהנאה בזה וביבש ביבש נראה דלא מבעיא חד בתרי פשיט' דמותר אפי' לדיע' הראשונה דסעי' ט' דמחמיר תוך הפסח כאן לאחר הפסח שרי אפי' בלא השלכ' הנאה לים המלח דהא כאן לא עבר על בל יראה כיון דמן התור' חד בתרי בטיל ואפי' מדרבנן האיסור אינו אלא מצד חומרא דמשהו ולא שייך למיקנסי' אלא אפי' חד בחד מותר עכ"פ ע"י פדיון ודינו כמו לח בלח בפחות מס' ובהג"מ בדין זה כ' שם אם נתערבו חיטי חמץ בחיטי כשר ולא נודע עד לאחר פסח כו' כמ"ש ב"י אין ללמוד מזה דאם נודע קודם פסח דלא די אחר הפסח בפדיון דזה אינו דטעם ר"ש דקנס לאחר הפסח אין בו חילוק אם עבר במזיד או בשוגג דבתרווייהו קניס וכי היכי דבנתערב אחר הפסח בשוגג בס' שרי אפי' שהיה במזיד בפסח כמ"ש רש"י והרא"ש והטור בהדיא בסי' זה ה"נ מהני הפדיון אפי' שהי' במזיד ותו דמה תלוי בידיעתו דהא עכ"פ התערובות הוא שוגג אלא פשוט דהך לא נודע הוא לאו דוקא ולא זכרו שם אלא לאורחא דמילתא דודאי לאו ברשע עסקי' שיודע מזה ולא ביערו בשעת איסורו ולעיל בסי' זה ס"ג כתבתי דאפי' לכתחלה יכול להרבות על התערובו' קודם הפסח כיון דעדיין היתר הוא וראי' מסוכה וא"כ כאן ביבש ביבש אם הוא חד בתרי יש להרבות עליו חיטים כשרים ולטוחנן ויהיה דינו כמו לח בלח כדלעיל ס"ג ויכול לאוכלו אפי' בפסח ואם בא להשהותו אחר הפסח א"צ לזה ומותר אפי' בלא פדיון לים המלח כ"ז נ"ל נכון ואף שכ' מו"ח ז"ל איזה פרטים בזה שלא כמ"ש מ"מ אחר העיון הדברים ברורים בס"ד:
יט סָעִיף יב שמא יפול כו'. ואם נפל קרטין לתוך המאכל אסור המאכל כמש"ל בחמץ נוקשה כגון טריא"ק וכיוצא בו בסי' תמ"ב אבל מותר להשהות ולאחר הפסח כנ"ל: בטור הביא לעיל סי' זה וכ"כ בעל העיטור דוקא חמץ דאיתי' בעיניה אבל גיעול היוצא מדופנו של כלי לענין דבש ושמן ש"ג בפסח כו' בטל הוא וכמה ימים נהג בו אדוננו איסור והמחמי' תע"ב עכ"ל וקשה דהיאך בטל והלא צריך ס' לבטלו ואין מה שתוך הכלי ס' נגד כל הכלי כמ"ש זה בב"י ונר' דהעיטור לטעמי' דגם בי"ד סי' צ"ג ס"ל דיש ס' נגד פליטה דכלי כמ"ש שם ב"י אליביה ואע"ג דהטור לא ס"ל סברא זו מ"מ הביא דבריו משום ד"א שזכר בעיטור כגון בשר שלא נזהר במליחתו ותו אפשר דס"ל כמ"ש המרדכי פ' כ"ש בשם א"ז להתיר בחבית של שכר להדיחו במי' ומנגבו ולתת בו יין ודבש לפסח משום דטעם השכר בטל בס' קודם הפסח ולא אמרינן בכולו משערין כיון דהתירא בלע ורמ"א פסק כן בסימן תנ"א:
א סָעִיף א במשהו. מדאורייתא הוי חמץ כשאר איסורים אלא שחכמים החמירו בו כיון דאית בה כרת ולא בדילי מיניה כולי שתא וכתב הרב בתשובתו סי' כ"ח היכא דאיכא עוד צד להקל אפש' לסמוך על מ"ש המרדכי דיש לסמוך אשאלתו' ויש להקל ולבטל חמץ בס' כמו בשאר איסורים וכ"כ בת' מ"ב סי' ס"ט והובא ג"כ במ"א לקמן בסי' תס"ז ס"ק ל"ג ומ"מ למעשה נראה מדבריהם שאין סומכים על זה אא"כ דאיכא עוד הרבה צדדים להקל. ח"י. האר"י ז"ל כתב הנזהר ממשהו חמץ בפסח מובטח לו שלא יחטא כל השנה:
ב סָעִיף א בהנאה. הח"י העלה דבמקום הפסד מרובה או בשעת הדחק המיקל להתירו בהנאה ולהשליך דמי הנאת חמץ שמעורב בו לים המלח לא הפסיד כי יש לו על מה לסמוך ע"ש וע' בת' ח"צ סי' פ"ו ואם נתערב מאיסור שנאסר במשהו בתבשיל אחר דהוי תרי משהו מסיק הט"ז בי"ד סי' צ"ב שאם נאסרה החתיכה במשהו ונפלה לקדירה אחרת וסלקוה אין פליטתה אוסרת במשהו דתרי משהו לא אמרינן אבל לח בלח שנתערב בדרך זה נאסר לעולם במשהו. וע' ט"ז סי' תס"ז ס"ק י"ז. וכה"ג כתב הש"ך עצמו בי"ד סי' קל"ד ס"ק ט"ז ובנקודת הכסף השיג על הט"ז וטרח לתרץ דברי עצמו וא"ז הכריע להקל כט"ז ועיין בע"ת ובמ"א סימן תס"ז ס"ק י"ג מבואר שדעתם עיקר להלכה כדעת הש"ך וכתב הש"ך בנה"כ שכן נתפשט ההוראה אצל כל בעלי הוראה לחומרא בתרי משהו ודע דלח בלח אסור תרי משהו אפי' להט"ז כמ"ש (ובספר א"ר הוכיח בראיות ברורות והעל' הלכה למעשה בחתיכה שנאסר במשהו שנפלה לתבשיל אחר שיש רוב כנגדו כשמכירין החתיכה יסלקו אבל אם אין מכירו הכל אסור וכף הבלוע במשהו אוסר במשהו):
ג סָעִיף א ולמכור. עיין בש"ך י"ד סי' קל"ו דאסור למכור לעכו"ם חוץ מדמי איסור שבו כל שגוף האיסור דאורייתא עצמו בלח מעורב בתוכו. ח"י ע"ש:
ד סָעִיף א שנתבשל. אפי' שנתבשל בהם תבשיל שכולה חמץ. ומותר לכתחלה להשהותה עד לאחר פסח. ואם נתערב כלי חמץ כתב הב"ח דאינו בטל דהוי דבר שיש לו מתירין:
ה סָעִיף א בקליפה. ל"ד אלא כדי נטילה כמבואר בי"ד סימן ק"ה עסי' תס"א ס"ה:
ו סָעִיף א המפעפען. משמע דאם יש דבר המפעפען אפי' רק ההיתר שמן אמרינן דאזיל ומפטם להכחוש באיסור מחמת עצמו וכ"פ המ"א להחמיר (ופר"ח בי"ד סימן ק"ה חולק מסברא דאין הנאסר יכול לאסור אלא במקום שאיסור יכול לילך) באיסור מחמת עצמו ולכן כתב מצות המשוחים בשומן ונגעה אחת מהם בחברת' במקום שנתכפלה ונתחמצה אוסרת לחברתה כולה. ומיהו אם נגע' בצד האחר במקום שלא נתכפלה שרי דאין האיסור בלוע יוצא מחתיכה לחתיכה בלא רוטב אפי' ההיתר שמן ואף דכה"ג הוי איסור מחמת עצמו מ"מ במצה כפולה שאינה אלא חומרא הסכים ח"י למ"א) עמ"א. ונ"ל דצריך נטילה ע' ח"י. אם עבר ובשלו בלא קליפה היכא דצריך קליפה כתב בא"ז דלפי מה דקי"ל בשאר איסורים צריך ס' נגד הקליפה א"כ יש לאסור בחמץ בפסח במשהו. ונ"ל דיש להתיר עכ"פ בהנאה. ח"י וע"ס תס"ז סי"ד במ"א:
ז סָעִיף א ריחא. כתב רמ"א בי"ד סי' ק"ח לענין הלכה במקום הפ"מ יש לסמוך אדברי המקילין. ומשמע אפי' בתנור קטן וסתום לגמרי אבל גדול או קטן הפתוח אפי' באין הפסד. והמ"א כ' דוקא שפתוח קצת במקום שהעשן יוצא מותר בתנור קטן במקום הפ"מ ע"ש. והח"י מיקל כדעת רמ"א בי"ד אם לא שההיתר דבר חריף ע"ש דאפי' בתנור גדול ופתוח והפ"מ אסור. ודע דדבר חריף מיירי שרוב התבשיל חריף כמ"ש בי"ד סי' קכ"ב ס"ג. ודוקא בהיתר דבר חריף נאסר. מה שאין כן באיסור דבר חריף אין להחמיר ע' ח"י. עוד כתב רמ"א דאם א' מכוסה אפי' בבצק בעלמא מותר. וכתב המ"א וכל זה בצלי אבל בבישול שבישלו בחול בשע' א' או בב' וסותמין התנור לפי שעה אין להחמיר בדיעבד כל כך בהטמנה של שבת. וכתב יש"ש ותנור גדול אע"פ שאינו מחזיק י"ב עשרונים שרי בדיעבד ואם יש נקב מן הצד זולת הפתח מותר לכתחילה אך קשה להתיר בפני ההמון ע"כ ואפשר דיש לסמוך על זה במקום הפסד. מעשה שסתמו התנור בדף שמשימין כל השנה לפני חמץ בלא הדחה והתיר הגאון מהר"ש מפראג. כתב או"ה כלל ל"ט דאסור להריח לחם חם בפסח אף של עכו"ם:
ח סָעִיף ב איסורין. כיון שאין בו כרת. וכ' מהרי"ל ומה"ט חמץ נוקשה כמו קרטי"ן דאין בו כרת בטל בס' אפי' תוך פסח וכן הסכים המ"א להלכה ע"ש אבל הט"ז אוסר באכילה ומותר להשהותה אחר פסח עיין ס"ק י"ט בט"ז גבי קרטי"ן שנפל למאכל ע"ש ועיין יד אהרן:
ט סָעִיף ב לפגם. היינו בערב פסח ואפילו בפחות מס'. כתב בש"ל שאור או חמץ שנתבשל עם בשר מבושל או צלי נט"ל הוא ומותר. עיין בי"ד סימן שכ"ג לא משמע כן ודו"ק. גם הח"י חולק ג"כ בזה ע"ש:
י סָעִיף ג בתרנגולת. וכן הדין בחטה שנמצאת בערב פסח במצה אפוייה בטילה בס' אפילו לא הסירה אך שנתקררה קודם הפסח מותר לאכול המצה ויסיר החטה משם אף בפסח. עט"ז בשם הב"ח:
יא סָעִיף ג סולדת. משמע דבצונן אין לאסור ולקמן סי' תס"ז סי"ב מבואר דאף בצונן יש לאסור עמ"א שמחלק בין שם לכאן ועיין ח"י. ואם נשפך מכלי שני על צונן שרי אם אינו דבר גוש עי"ד סצ"ד ס"ז ועסי' תס"ז סי"ב:
יב סָעִיף ד וניעור. ול"ד לחטה דלעיל ס"ג דאם חממו בעוד החטה בתוכ' דש"ה כיון דממשות החטה בעין שם עח"י. כתב פר"ח מעשה שנמצאת חלה אחד של בצק בתוך הסל שהיו נותנין המצות אפויות ביציאתן מן התנור והוריקו הסל ולא נודע באיזה מצות נגע הבצק פסקתי דחד בתרי בטל כיון שהיה התערובות קודם פסח ומותר לחמם המצות בפסח לכ"ע כיון דליכא אלא טעמא בעלמא ומיהו כל המצות שידוע שנגעו בבצק צריכין קליפה ע"ש וכ"כ בת' עה"ג סימן צ"ט:
יג סָעִיף ד בלח. נ"ל דאם נתערב לח בלח בפחות מששים קודם הפסח יוכל להרבות עליו ק"פ עד שיהא ששים כדי שיהא מותר בפסח ואין בזה משום אין מבטלין איסור לכתחילה ט"ז ועיין ב"ח סימן תנ"ג ובשכה"ג שם. קמח בקמח מקרי לח בלח ואם נתבטל ק"פ מותר לאפות ממנו מצות אפי' בפסח. ת"ה ב"ח:
יד סָעִיף ד אסור בפסח. דהיינו לשתותו אבל מותר בהנאה ומכ"ש דמותר לקיימו. וכל מה שמותר להשהו' מותר ליהנות ממנו עח"י. ואם לקח מאותו יין לאחר שהוציא הפת ממנו ועירבן ביין אחר אסור כול' הרשב"א מ"א ודוק' שלא סינן קודם הפסח אבל סינן לכ"ע שרי מ"א וח"י ע"ש. וט"ז כתב דסינון לא מהני דשמא יוצאין דרך נקבי המסננת ואם סינן ע"י בגד עב נ"ל להתיר וכתב הב"ח בתשובה סימן ק"ז דאם שאב הזוהמ' של מי דבש בנפה שניפו בה קמח דשרי לשתותו בפסח דבטל בס' דהוי לח בלח עיין שם:
טו סָעִיף ה בפסח. דאף אם היה בו מעט חמץ כבר נתבטל קודם פסח:
טז סָעִיף ה חמץ. משמע דתרתי בעינן ששרו תוך הפסח ובכלי חמץ דאז חיישינן לפליטת כלי בצונן משא"כ ק"פ אפילו בכלי חמץ אין להחמיר דהא צונן הוא דהמים מבטלין כח הציר או תוך הפסח בכלי של י"ט פשיטא דשרי ואין לחוש לפירור חמץ שבתוך המלח. אחרונים ואם שהה תוך הכלי מע"ל אי הוה כבוש כמבושל עיין מ"א וח"י:
יז סָעִיף ה יבש. וכן בשר מלוח מחדש ושאר מיני מלוחים וכבושים כגון אוגרקיס וכרוב פרוס שקורין קומפש"ט ולימוניש אם לא נזהרו לבדוק המלח מחמץ בשעת עשייתו שנזהרים שלא לאכלו בפסח חוץ מביום אחרון של פסח עסי' תס"ז:
יח סָעִיף ה הבשר. דהיינו בשר יבש או אפילו מליח מחדש הרבה ממלח שלא נבדק שדרכו להדיח וכן דגים יבשים אבל דגים לחים מלוחים לא נהגו להקל לכתחלה כיון שאין דרכן בהדח' חיישינן שמא ישכח ויאכל בלא הדחה. לכן אין לאכול לימוניש מלוחים מ"א. וא"ז כתב דאפשר להקל במה שקורין לאקשי"ן דדרכו בהדחה ומ"מ לא נהגו להקל בשום מין דגים מלוחים לאכלם תוך פסח חוץ מיום טוב אחרון ובדיעבד או שעת הדחק או במקום מניעת שמחת י"ט הכל שרי. אחרונים. וכ"כ הט"ז פעם א' היה דוחק בבשר והתרתי להדיח דגים לפסח ע"ש. והדח' ר"ל ע"י שרייה קצת ולא בהעברה בעלמא ויש לשרותו בנהר או בכלי פסח ע"י מים מחולפים ג"פ אבל לא בכלי חמץ לכתחלה. אחרונים:
יט סָעִיף ה פסח. אבל תוך הפסח אין לשרותו ובדיעבד אין להחמיר מהרי"ל כתב דאם לא הדיח ק"פ ידיח אף לכתחלה בי"ט ואפשר אף בכלי חמץ אם לא שנכבש שם מעת לעת עח"י:
כ סָעִיף ה ובכרכשות אינו מועיל הדח'. למוליית' שבפנים וכן בגבינה לא מהני הדחה כמו בכרכשות. ועש"ת ב"ח סי' קכ"ג וכתב הט"ז דאם היה הבשר יבש תוך החדר שמנהלים שם קמח לא מהני' הדח'. יש לזהר שלא לנהל קמחא דפסתא סמוך למאכלי' ומשקים או כלים של פסח מקום שאבק הקמח יכול להגיע וכתב בתשו' חוט השני סימן נ"ה אפילו בשר יבש שנמלח וחתכו תוך המלח שום בסכין אפילו אינו מקונח וחתכו אותם דק דק ושמו אותם על בשר למיהב בה טעמ' וריחא מ"מ יש להתיר הבשר ע"י הדחה כמו שאר בשר יבש:
כא סָעִיף ה אין להחמיר. פירוש אם כבר בשל אותם אין להשליכם לאיבוד אם א"א לקיימם עד א"פ וכ"ש שאינם אוסרין תערובתן אפילו פחות מס' כיון שהוא רק חשש ספק משהו דרבנן. וכן בשעת הדחק או במקום מניעת שמחת י"ט דהוי כדיעבד ואם יש שום בטבחות שנחתכו בסכין חמץ כתב המ"א אף בדיעבד אסור ע"ש:
כב סָעִיף ה מדינא. היינו באכילה אבל בהנאה מותר. ח"י ע"ש:
כג סָעִיף ה ב"י. דמשום חומרא דחמץ לא אמרינן סתם כלי אינו ב"י ואפי' אמר ברי לי שלא היה ב"י אסור דמלתא דלא רמיא עליה דאינשי לאו אדעתיה ב"ח. משמע דאם בשלו אותו מתחלה לשם פסח בכלי שאינו ב"י מותר לאוכלו בפסח מ"א ונ"ל שצריך לערות לתוך כלי פסח קודם י"ט:
כד סָעִיף ה להקל בו. משום דהוי נ"ט בר נ"ט דהתירא. ועוד דבי"ט אחרון אמרי' סתם כלי אינו ב"י דמה"ט יש מקילין לשתות המע"ד של כל השנה. אבל אם יש לספק שהחמיצוהו בשמרי שכר אסור וכ"ש במקומות שמבשלין אותו כל השנה ביורות שמבשלין יין שרף אסור דהוי דבר חזק וחריף וא"כ לא מהני מה שאינו ב"י וע"ל סימן תמ"ב ס"ק י"א. מרקחת שהוא דבר קיוהא וחריף וזה אסור אפי' בשאר איסורים אפילו אינם ב"י ע"כ יש להחמיר בו אפי' ביו"ט אחרון. ט"ז:
כה סָעִיף ה משהו. דפחות מס' אין להקל תוך הפסח ובמקום הפ"מ וכה"ג יש להקל בכל ענין עמ"א:
כו סָעִיף ה מצוי. ואם הכלי היה מורק ושוטף שרי לכ"ע מ"א בשם מהרי"ל. ועיין מ"א שמסיק בחומץ דהוי דבר חריף דלא הוי נ"ט בר נ"ט ולכן אם עמד בכלי חמץ ב"י וכו' ועח"י מה שהקשה עליו. כתב בת' צ"צ סימן פ"ו דאסור ליתן לתוך היין חלב בהמ' וחלב חטה כדי שיהיה לבן וצלול דשמא ישתה עם בשר או ישתה בפסח ואע"פ שנתבטל בס' מ"מ ה"ל מבטל איסו' לכתחלה ועוד שמא ישאר קצת מחלב חטה בעין ע"ש. והמ"א השיג עליו והסכים עמו פר"ח סי' תס"ז ס"א. והח"י מסכים עם הצ"צ ע"ש:
כז סָעִיף ה שני חדשים. וט"ז כתב ל' יום. וח"י חולק עליו ומחמיר כדברי רמ"א:
כח סָעִיף ה לשתותו. אבל לקיימו מותר. אחרונים:
כט סָעִיף ה לבערו. אלא אם כן טחו בטיט. ד"מ:
ל סָעִיף ו בצונן. פ' ביבש. משא"כ בצונן לח ועל ידי שרייה חושש הרב לעיל בס"ה להחמיר ולדוך בתוכו אף שאינו ב"י אם הוא דבר חריף אסור כמבואר בי"ד סי' צ"ו כן הסכמת האחרונים. ומכל מקום אם נידך ק"פ במדוכה שלנו שרוב תשמישן בתבלין ובשמים וכה"ג דליכא רק חשש לטעם משהו ונתבטל ק"פ אפילו בכלי ב"י יש להתיר ח"י ומ"א מחמי' אם נידוך בו ע"ש:
לא סָעִיף ז בצונן. אף שהוא ב"י כיון דבוסר לא מיקרי דבר חריף להפליט בצונן. וט"ז ומ"א דעתם לאיסו' דהוי דבר חריף ע"ש:
לב סָעִיף ז נקי. נ"ל דקאי אתרוייהו דאפילו ק"פ אסור אם היה מלוכלך דאפילו את"ל דלא הוי ד"ח מ"מ ע"י דוחקא נכנס בתוכו קצת וא"א להדיחם. מ"א:
לג סָעִיף ז הפסח. משמע דק"פ שרי על ידי הדחה וצ"ל דזהו דוקא בדבר הנעשה בידי עכו"ם דמהרי"ל קאי על דגים שחותכין העכו"ם אבל אם נעשה באקראי שחתך בסכין חמץ דבר שאינו חריף סגי בהדחה או בגרידה כמ"ש בי"ד סימן צ"ו. מ"א ועח"י:
לד סָעִיף ז נתערב. אפי' בפחות מס'. מ"א:
לה סָעִיף ז לחוש. היינו אם הדיחו הדבר ההוא תחלה קודם שנתערב. מ"א ע"ש:
לו סָעִיף ח חדשה. אבל בסכין ישן אפי' הוא נקי ואינו ב"י אסור כיון שהוא ד"ח ודוקא שנחתכו קודם שנתנו אותם לכבוש שאז הם עדיין בחריפתן או אפילו לאחר שנכבשו ונתחמצו דאז ג"כ מיקרי דבר חריף משא"כ בנחתכו לאחר שנתנו עליו מים קוד' גמר כבישתן דאז לא מקרי ד"ח דמים מבטל חריפתן:
לז סָעִיף ה ב"י. אע"ג דבדבר חריף אוסר אפילו אינו ב"י הכא כיון שנותנין בהם מים בטל חורפייהו טור. ואם הוא ב"י אסור' דכבוש כמבושל. אבל מותר לקיימן ואינו אוסר תערובתן כמבואר בסעיף ה' בדברים המתבשלין בכליהם ע"ש עמ"א וח"י:
לח סָעִיף ט לא בטיל. כיון דלח איסורו במשהו גם ביבש החמירו. וא"כ בע"פ בטל יבש ביבש ברוב כשאר איסורים ומ"מ צריך לאכול כולם ק"פ עיין סעיף ד' בהג"ה. וכל זה בפרוסה אבל ככר חמץ שנתערב במצה לא בטיל לכ"ע דהוי דבר שבמנין כמ"ש בי"ד סימן ק"י. ומצה שנתכפלה או שהיה בה חטה מצד אחד וחתכו הכפל או מקום החטה ונתערב אח"כ באחרות אינה דבר שבמנין דאסורה מחמת הבלוע. וכלי חמץ שנתערב בכלי פסח אין להקל לבטלם ברוב כיון דגם בשאר איסורים י"א דאינו בטל מטעם דישל"מ בהגעלה עמ"א וח"י ובת' עה"ג סי' צ"ט:
לט סָעִיף ט בזה. והסכמת האחרונים כדעה ראשונה דיבש ביבש לא בטיל בפסח. ואין חילוק בין מין במינו למין בשאינו מינו. וע"ל סעיף קטן ג' אי מותר למכור לעכו"ם חוץ מדמי איסו' שבו. ואם נאכל אחד מהם שרי עיין סי' תס"ז ס"ק ד' במ"א ובט"ז. כתב א"ז דחתיכה שנאסר במשהו בטיל חד בתרי אפילו תוך הפסח ע"ש וצ"ע. ח"י:
מ סָעִיף י אסו'. וכתב ע"ת ומ"א והיכא דאיכא שלשתן יחדיו ריח ונטל"פ ומשהו יש להקל. ואי נפסד כ"כ עד שיהא כעפרא אין בה איסור כלל. ב"י ועח"י:
מא סָעִיף יא שנתערב. הכלל בזה דהתערובות שהוא בענין שאין בו איסור דאורייתא דהיינו בענין שלא היה עובר בב"י וב"י כמש"ל ר"ס תמ"ב אע"פ שיש בו איסור דרבנן בתוך הפסח מ"מ מותר לערבו ק"פ כדי להשהותו ולא מיקרי מבטל איסור לכתחלה כמש"ל ס"ק י"ג (ומה"ט קרי לחמץ דבר שיל"מ) מה שאין כן בערבו במזיד לאחר פסח וכ"ש תוך הפסח דהוי כמבטל איסור לכתחלה דאסור אפילו באיסור דרבנן כמבואר בי"ד סי' צ"ט:
מב סָעִיף יא בפסח. פי' נתערב בשוגג בפסח בס' ועבר ושהה אפילו במזיד שרי דהא לא עבר מן התורה בב"י ומותר לאחר הפסח בזה אפי' באכילה:
מג סָעִיף יא בס'. זהו דעת הטור. אבל כל הפוסקים כתבו דלא בעינן ס' לכן נ"ל דהמיקל לא הפסיד אפילו פחות מס' רק שנתערב ברוב מותר אפילו באכילה אחרונים וע' בספר אה"ע שמישב דעת הטור להלכה ע"ש באריכות בס' מ"א ד' פרופס. ואם האיסור הוא דבר המעמיד וכה"ג ע"ל סי' תמ"ב ס"ק י"א שמרי שכר שעבר עליהם הפסח וחימץ בהם עיסה אסו' ר"מ מלובלין סי' קכ"א. (וע' י"ד סימן קכ"ג סעיף ט"ו בש"ך שם) כתב א"ז זקיני הגאון ז"ל פסק בחמאה ששרה בה פת או קמח ועבר ושהה תוך הפסח יוליך הנאת הפת או הקמח לים או לנהר וימכור החמאה לעכו"ם וכ' הח"י בסי' תמ"ב דמיירי שנתערב מים עם החמאה דאל"כ הוי מי פירות ואינו מחמיץ ע"ש. וכן פסק במצה כפולה שנמצאת אחר הפסח דישליך הכפל וגם הנאת הבליעה מאיסור בפרוטה והשאר ימכור לעכו"ם אבל אם היה ששים במצה נגד הכפל ישליך הכפל לים והשאר מותר אף באכילה וה"ה בחטה הנמצאת במצה אפויה אבל בנפוחה אסורה לעולם כולה בהנאה והח"י בס' תס"א מיקל אחר הפסח ע"ש:
מד סָעִיף יא המלח. ומותר אף באכילה בנתערב לאחר פסח משא"כ בנתערב קודם פסח בפחות מששים דאסור עמ"א וע"ל סי' תמ"ב סעיף קטן א':
מה סָעִיף יב נוקשה. שהרי לא עבר על ב"י מן התורה. ואם נתערב תוך הפסח ע"ל ס"ק ח':
מו סָעִיף יב בהנאה. אבל באכילה אסו' אם הוא בעיניה ח"י ומ"א כ' דאפי' באכילה שרי והא דנקט בהנאה משום דחמץ נוקשה לא חזיא לאכילה ע"ש. כ' מהרי"ל שאין להדליק בשמנים העשוין מקטניות מטעם חמץ ושל"ה כ' ה"ה בנרות של שומן לראות בקדרות מאחר שלא נזהרין מכלי חמץ כשעשו הנרות אלא יקחו הנר של שעוה או של שמן עסי' תנ"ג ס"ח ועשו"ת ש"א ס"ה ועיין ח"י סימן זה ס"ק כ"ז:
א סָעִיף א מדאורייתא כו' ועמ"ש ס"ב סק"ה אי בעי' דוקא תרתי כרת וגם לא בדילי או סגי בטעם דלא בדילי גרידא: ועבי"ד סי' קי"א ובש"ך ס"ק ג' שכתב בשם מ"י אע"ג דקיי"ל שם דאמרינן שאני אומר כגון היה לפניו שתי קדרות א' של היתר וא' של איסור. ולפניו שתי חתיכות א' של איסור וא' של היתר אם החתיכות איסור הוא רק איסור דרבנן ונפלו אלו לתוך אלו מותרים שאני אומר היתר לתוך היתר נפל ואיסור לתוך איסור נפל אבל אם היה איסור דאורייתא אז בעי' דוקא שיהיה קדירות היתר רוב נגד איסור דאפי' נפל לתוכו האיסור מותר מן התורה אז דוקא אמרינן אני אומר היתר לתוך היתר נפל כו' אבל אי ליכא רובא לא. וע"ז כ' הנ"י דאפשר דלענין איסורי משהו החמורים ל"א שאני אומר אפי' באיסורי דרבנן בפחות מרוב עכ"ל וא"כ חמץ נוקשה לדידן דקיי"ל דאיסורו מדרבנן ולמ"ד דגם נוקשה במשהו אפילו למ"ד דאין אסורו רק מדרבנן ועמ"ש מ"א סק"ה לדעת נ"י ל"א שאני אומר בנדון כנ"ל אלא אי איכא רוב אך הפר"ח שם בי"ד חולק על נ"י ע"ש:
ב סָעִיף א (ס"ק ב) ואין שם ט' בי"ד לענין צלי. דס"ל להרב"י דאינו אוסר אלא כדי נטילה אבל א' מהן שמן מפעפע בכולו ול"מ אם האיסור שמן אלא אפי' האיסור כחוש והיתר שמן מ"מ אוסר כולו דאזיל היתר ומפטם כו' וצריך ששים ה"ה בחמץ כה"ג אוסר במשהו כיון דמפעפע בכולו אע"ג דחמץ מצד עצמו לא משכח' שיהיה שמן מ"מ ההיתר מפטם ליה. במקום שלא נכפטלה. דאותו מקום אינו אוסר כ"א משום שבלע ממקום הכפל: אפי' ההיתר שמן כו' דודאי איסור שמן הבלוע יוצא מחתיכה לחתיכה בלא רוטב אבל לא איסור כחוש. ומאי דלא אמרינן כה"ג אזיל היתר ומפט' כו' כתב ש"ך בי"ד סי' ק"ה ס"ק י"ט דדוקא באיסור מצד עצמו דעכ"פ אוסר מצד עצמו אפי' כחוש כדי נטילה גורם פיטום ההיתר שמוליכו עד שמפעפע בכולו משא"כ איסור כחוש הבלוע דמצד עצמו אינו מפעפע כלל ל"א דאזיל היתר ומפטם כו' ע"ש באחרונים: וכ"כ המ"ב כו' הוצרך להביא ראיה דלא תימא ניהו דבשאר אסורים אמרינן דאין איסור בלוע כחוש יוצא כו' היינו משום דבשאר אסורים אינו אוסר עד שיתן טעם והאיסור כחוש בלוע אינו יוצא כ"כ הרבה עד שיתן טעם משא"כ חמץ דאוסר במשהו ס"ד דאפי' איסור כחוש בלוע עכ"פ יוצא משהו ויאסר בחמץ לזה הביא ראיה דגם בפסח אמרינן דאין איסור הבלוע כו' דאפילו משהו אינו יוצא: להתיר שאר חתיכות שנגעו בחתיכה שנמצא החטה עליה ולא אמרינן דשאר החתיכות נאסרים שבולעים מחתיכה שהחטה עליה משום דאותה חתיכה שהחטה עליה אינה נאסרת כי אם משום שבלעם טעם החטה ואין איסור הבלוע יוצא כו'. וכ"מ סי' תס"ז ס"ט דדוקא כו' ר"ל שהביא שם ג' דעות בתרנגולת צליה שנמצאת בה חטה כו' חותך מקום פעפועו כו' דעה ב' דתרנגולת כולה אסורה דע"י היפוך השפוד מתפשט הטעם בכל התרנגולת דעה ג' שכל התרנגולות שנצלו עמה בשפוד ונוגעות זו בזו אסורים שע"י היפוך השפוד מתפשט הטעם מזו לזו ודייק מ"א מדיעה ג' דדוקא ע"י היפך השפוד כולם אסורים דמשמע אם לא היפך אע"ג שנוגעת זו בזו מותרים שאר התרנגולת. וניהו דאם כל התרנגולת כחושות א"ש דאין איסור כחוש בלוע יוצא כו' אפילו בחמץ. אלא מדסתם משמע אפי' התרנגולת שמינה מותרות אם לא היפך דאם לא כן ה"ל לפ' כן בהדיא ואמאי נימא כיון דתרנגולת שמנה מפטם לאיסור חמץ הכחוש אע"כ דאפי' בחמץ ל"א דאיסור כחוש בלוע יוצא. וגם לא אמרינן דאזיל ומפעם שיצא עכ"פ משהו ויאסר בחמץ. ומתמיהים העולם על ראיה זו מדסתם. ע"כ דעיירי אפי' בשמנה הא בלא"ה היכא הוכיח מ"א גופי' לקמן סיי תס"ז משני ראיות דע"כ מיירי שם דוקא בכחושה ראיה א' בס"ק ל"ד מדע' א' דס"ל דדי אי חותך מקום פעפועו. וז"ל קשה הא כ' סי' תמ"ז ס"א ואין שם דבר המפעפען כו' משמע דאם יש דבר המפעפען אוסר כולו וצ"ל דהכא מיירי ג"כ שהתרנגולת כחושה עכ"ל. ראיה ב' בסעיף קטן ל" מדעת ג' דמצריך דוקא לאסור כל התרנגולת שיהי' כל התרנגולת נוגעות זו בזו וכתב מ"א וז"ל אבל אם אין נוגעות אין אוסרות ול"א דהבליעה הולכת בכל הכלי כמ"ש בי"ד סי' ל"ב סעיף ה' (דמספיקא אמרינן דהבליעה הולכת בכל הכלי וא"כ אפילו אין התרנגולת נוגעות זו בזו. מכל מקום הלא נוגעים בשפוד שניצלו בה. והבלוע מתפשטת ממקום שהתרגגולת שהחטה עליה עד סוף השפוד ויאסרו האחרות מן השפוד) דהתם מיירי בבישול ור"ל אבל בצלי פשיטא לן דאין הבליעה הולכת בכל הכלי) וא"כ אם התרלגולת (שהחטה עליה שמנה) אפ"י' אין נוגעת אוסרת הכל עכ"ל הרי דהוכיח משני ראיות דמיירי שם בכחושה אע"ג דסתם שם. ולענ"ד אינה קושי' ודברי מ"א פשוטים דודאי אין דרך הפוסקים וביותר בש"ע לסתום הדברים אלא דלדע' א' דס"ל דסגי בנטילת מקום פעפועו דע"כ מיירי בכחוש' מדכ' הרב"י פה ואין שם דבר המפעפען כו' י"ל דמה"ט סתם שם ולא פי' דמיירי דוקא בכחוש' דסמך את עצמו על מ"ש פה בסי' תמ"ז ואין שם דבר המפעפען וכן לדעה ג' שכתב דוקא בנוגעת דמ"כ מיירי בכחוש' דאל"כ נימא דהבליעה הולכת בכל הכלי אע"ג דסתס לק"מ די"ל שסמך עצמו על מ"ש בי"ד דהבליעה הולכת בכל הכלי אבל אי ס"ד דבחמץ אמרי' דאזיל היתר ומפטם כו' א"כ ע"כ הא דהוצרך שם לטעם ע"י היפוך השפוד כו' דמשמע אם לא היפך מותרים מיירי דוקא בכחושה זה ה"ל לפרש ולא לסתום דדין זה דבחמץ שאני משאר איסורים ואמרי' ביה דאזיל היתר ומפטם כו' לא הוזכר בשום מקום. ואדרבא הא לפי האמת ס"ל למ"א דחמץ שוה בזה לשאר איסורים וא"א דבחמץ אמרי' דאזיל היתר ומפטם כו' לא ה"ל לסתום בסי' תס"ז אלא לפרש דאם היא שמנה אפילו אם לא היפך כו' אסורים א"ו דבאמת חמץ שוה לשאר אסורים בזה: ומבושל בלא כו' דינו כצלי דאמרי' אין איסור הבלוע כו' ואפי' ההיתר שמן וא"כ אותה החתיכה שאין החמץ עליה אע"ג שנגע בחתיכה שהחמץ עליה מותרות. ומיהו כו' כמ"ש רמ"א גבי מליחה לאסור החתיכה כולה שהחמץ עליה אפילו כחושה ולהצריך החתיכה שנגעו באותה קליפה והטעם מבואר לקמן סי' תס"ו. ודע דעל מ"ש רמ"א ולא סגי בפדיון כו' כ' בס' ח"י וז"ל במקום הפסד מרובה מאוד או בשעת הדחק המקיל להתירו בהנאה ולהשליך דמי הנאת חמץ משהו המעורב בו לים לא הפסיד כו' ועמ"ש הפר"ח:
ג סָעִיף א (ס"ק ג) יש כו' בתשובת מהרי"ל סי' קפ"ו כצ"ל: ומ"ש ר"ת דריח פת כו' עמ"ש בס"ק שאח"ז:
ד סָעִיף א (ס"ק ד) ודוקא כו' שהתנור קטן ר"ל שאינו מחזיק י"ב עשרונים מצה דבעינן שלא תהיה עבה טפח כדלקמן סי' ת"ס סעיף ה' וכ' הפר"ח ביו"ד בקונטרוס אחרון סי' צ"ז שקרקעית התנור צריך שיחזיק שיעור זה ובפליתי סי' ק"ח כ' שהצדדים יחזיקו שיעור זה דבימי חכמי הש"ס היו מדבקים הפת בדופניו. וכתב רמ"א שם דבמקום הפסד היינו הפסד מרובה יש להקל בחמץ. ולכן בחמץ כו' זה כתב מ"א מסברת עצמו. די"ל דבאמת אם הוא סתום לגמרי אין חילוק בין חמץ לשאר איסורים ובתרווייהו אין מתירים רק במקום הפסד מרובה ולא כ' רמ"א להחמיר בחמץ יותר מבשאר איסורים אלא אם פתוח קצת במקום שהעשן יוצא דכה"ג מותר בשאר איסורים אפי' שלא במקום הפסד. ובחמץ בעי' דוקא כה"ג הפסד מרובה ואין חילוק בחמץ בין פתוח במקום שהעשן יוצא או לא. אלא מסתבר למ"א כמו דמחמירים בחמץ יותר משאר איסורים היכא דפתוח במקום שהעשן יוצא כן יש ג"כ להחמיר אס סתוס לגמרי דאץ מתיריס בשאר איסוריס כי אם במקום הפסד מרובה א"כ בחמץ נחתינן דרגא ואוסרים אפי' במקום הפ"מ: ועוד דהתוס' בע"ז מחמירים כו' ר"ל בחמץ ועמ"ש ש"ך בסי' ק"ח ס"ק י"ג. ובזה נדחה ראיית מהרי"ל וז"ל מהרי"ל בסי' קפ"ו כמדומה שנסתפקת כיון דחמץ במשהו אי ריחא מילתא כו' ונראה דאין חילוק למ"ד לאו מילתא וראיה דלוי שרי בשר שחוטה שצלאו עם בשר נבילה בכל ענין אפילו שניהן מין א' אפי' למ"ד מין במינו במשהו וכן מוכח התם פרק כ"צ דפריך למ"ד משום תערובת טעמים מה לי גדי וגדי ומה לי גדי וטלה נימא דל"מ גדי וגדי דהוי מין במינו ולר"י ולרבי כו' מין במינו במשהו אלא אפי' גדי וטלה דמין בשאינו מינו. ורב נמי ס"ל מין במינו במשהו עכ"ל מהרי"ל וכוונתו דאמרי' פ' כ"צ דף ע"ו אתמר בשר שחיטה שמן שצלאו עם בשר נבילה כחוש רב אמר אסור מ"ט ריחא מילתא היא ולוי אמר מותר ריחא לאו מלתא מתיבי אין צולין שני פסחים כא' מפני התערובת מאי לאו תערובת טעמים וקשיא ללוי לא מפני תערובת גופן (וטעם תערובות גופן או טעמן דעי"ז הפסח נאכל שלא למנויו) הנ"מ מדקתני סיפא אפי' גדי וטלה. אא"ב מפני גופן היינו דקתני אפילו גדי וטלה אא"א תערובת טעמים מה לי גדי וטלה מה לי גדי וגדי אלא מאי כו' תערובות טעמין ושרי לימא תיהוי תיובתא דרב עכ"ל הגמ' ודייק מהרי"ל מקושי' המקשין דפריך לרב מאי אפי' גדי וטלה דמאי רבותא בגדי וטלה יותר מגדי וגדי א"א משום תערובת טעמין. וא"א דאפילו לדידן דקי"ל כלוי מ"מ בחמץ ריחא מילתא דמודה לוי דמשהו מיהו איכא. אלא דרב ס"ל דריחא הוי טעם גמור א"כ שפיר הוי גדי וטלה רבותא ל"מ גדי וגדי דהוי מין במינו ואתיא ברייתא כר"י דמב"מ במשהו וא"כ אסור אפילו א"א דריחא לאו מילתא דמשהו מיהא איכא אלא אפילו גדי וטלה דהוי מין בשאינו מינו אסור משום דהוי טעם גמור אלא על כרחך צ"ל דסבירא ליה להש"ס א"א ריחא מילתא הוי טעם גמור ואי לאו מילתא אפילו טעם משהו ליכא ואם כן שפיר פריך מה לי גדי כו' ועז"כ מ"א דלדברי הרי"ף נדחה ראייתו דלכאורה א"ל על ראיית מהרי"ל דאפילו נימא דמודה לוי דמשהו מיהו הוי מכל מקום פריך שפיר מה לי גדי כו' אע"ג דגדי וגדי הוי מין במינו מ"מ הא ברייתא לכתחלה מיירי דהא קתני אין צולין ולענין לכתחלה אין חילוק בין מינו לאינו מינו דכל מה דאסר במינו דיעבד משום דאוסר במשהו באינו מינו עכ"פ לכתחילה אסור דהא קי"ל אין מבטלים איסור לכתחיל' וצ"ל דהוי קשיא למהרי"ל הא התוס' דחי שם פירש"י דס"ל דלוי לא פליג אלא דיעבד אבל לכתחלה מודה דאסור דא"כ מאי פריך הש"ס ללוי מברייתא אין צולין ב' פסחים הא ברייתא מיירי לכתחלה אע"כ דלוי מתיר אפי' לכתחל' והוי קשיא למהרי"ל לדעת השואל דמודה לוי דמשהו מיהו איכא. ולהכי בחמץ ריחא מילתא א"כ היא גופה קשיא למה מתיר לוי לכתחלה הא אין מבטלים איסור לכתחלה. וא"כ לא פריך מידי ללוי מבריית' דאין צולין ב' פסחים וע"כ צ"ל דס"ל להש"ס דזה לא מיקרי מבטל איסור כיון דאין כוונתו לבטל וכדלקמן סי'. תנ"ג סעי' ג' וע"ש בט"ז ובי"ד סיי פ"ד ס"ק מ"ה בש"ך ובדוכתי טובא ולפ"ז א"ש ראיית מהרי"ל דא"א דמשהו ודאי איכא שפיר הוי רבותא גדי וטלה דהוי אינו מינו וס"ד דריחא רק משהו הוי ואפי' לכתחלה באינו מינו מותר דאין כוונתו לבטל קמ"ל דהלי טעם גמור וזה א"ש לדחות דעת השואל למהרי"ל דהוי ס"ל לרב הוי טעם גמור וללוי דקיי"ל כוותיה עכ"פ טעם משהו הוי. אבל לדעת הרי"ף דלרב גופיה ליכא כ"א טעם משהו וא"כ ודאי ללוי אפי' משהו ליכא דאל"כ מ"ט דלוי דל"ל משום דלוי סובר דמין במינו בטיל א"כ לא תלי' פלוגתייהו כלל בדין ריחא מילתא אלא אי מין במינו במשהו אי לא וה"צ לפלוגי בעלמא במין במינו אע"כ דלוי ס"ל אפי' למ"ד מין במינו במשהו מ"מ ריחא לאו מילתא דאכי' טעם משהו ליכא אלא דס"ל להרי"ף דקי"ל כרב במקום לוי ומטעמים שכ' הרי"ף שם אלא דא"א לפסוק בזה כרב כיון דרב מודה דלא הוי רק טעם משהו. אלא דרב לטעמיה דמין במינו במשהו ובשר שחוטה עם נבילה הוי מין במינו. ואם כן לדידן דקי"ל מין במינו בטל א"א לפסוק בזה כרב א"כ בחמץ דק"ל דאוסר במשהו קיי"ל כרב דריחא מילתא היא. ולפ"ז נדח' ראיית מהרי"ל דע"כ כצ"ל לדעת הרי"ף הא דפריך הש"ס לרב מאי אפי' גדי וטלה טפי הל"ל א"א דהטעם משום תערובת טעמין א"כ אמאי גדי וטלה דהוי מין בשאינו מינו למה אסור כיון דאפי' לרב ריחא לא הוי כ"א משהו וע"כ צ"ל דמ"מ כיון דהברייתא מיירי לענין לכתחלה דקתני אין צולין כו' ולענין לכתחלה לרב אפי' אינו מינו אסור דאין מבטלים איסור לכתחלה וע"כ צ"ל דזה מקרי כוונתו לבטל. ואפ"ה ללוי פריך שפיר דללוי ע"כ אפי' לכתחלה מותר דללוי ע"כ אפי' טעם משהו ליכא כנ"ל. ולפ"ז אזדא ראיית מהרי"ל דפריך שפיר מה לי גדי כו'. דאע"ג לזה הוי מין במינו וזה אינו מינו מ"מ כיון דברייתא איירי לכתחלה ולענין לכתחלה אין חילוק בין מין לאינו מינו דהא אין מבטלים איסור לכתחלה כנ"ל: דבמרדכי כו' אלא דהוכיח כו' בא ליישב קו' הש"ך בי"ד בסי' ק"ח ס"ק י"ד שכ' עמ"ש רמ"א שם וי"א שאין לחלק ר"ל דגם חמץ לענין ריחא שוה לשאר איסורים והם דברי ד"מ בשם מרדכי וכ' ש"ך וצ"ע דבמרדכי פ' כ"ש ליתא אלא דלא שייך ריחא בפת חמץ שנאפה עם מצה מטעם דלא. מצינו ריח פת בפת כו' עכ"ל. ולזה כ' מ"א דרמ"א דייק מלשון המרדכי וז"ל פ' כ"ש סי' תק"ע מעשה אירע בפסח שגוי השליך עוגת חמץ בתנור מלא מצות כו' אבל אי לא נגע מותר דקיי"ל ריחא לאו מלתא וכן השיב ר"ת כו' ריח פת איסור בפת היתר לא מצינו כו' עכ"ל והבין הש"ך דהמרדכי ור"ת קיימו בחדא שיטה ומתירים דריח פת בפת אינו אוסר אבל ריח צלי היה מודה דאוסר בפסח אבל מ"א כ' כדעת רמ"א מדכ' המרדכי דקיי"ל ריחא לאו מלתא משמע אפי' בריח גמור. דאל"כ הל"ל דאין ריח פת אוסר כמ"ש ר"ת ולא כתב וכן השיב ר"ת כו' אלא דגם ר"ת התיר אבל לא מטעמיה דר"ת התיר משום דריח פת כו' אינו אוסר. ולפ"ז שפיר הוכיח רמ"א דלמרדכי אין חילוק בין חמץ לשאר איסורים וגם בחמץ אפי' ריח גמור לאו מלתא. ומ"ש ר"ת דריח פת כו' לא מצינו דמשמע דריח גמור אוסר זה אינו מצד חומרא דחמץ' אלא דר"ת ס"ל אפי' בשאר איסורים ריחא מילתא כרב וכמ"ש מ"א ס"ק ג'. ועז"כ מ"א דמ"מ גם במרדכי אינו מבואר להדיא דמתיר ריח גמור בחמץ ניהו דלשונו משמע כן מ"מ הא יש לדחות כמ"ש הש"ך דכוונת המרדכי כמ"ש ר"ת ומ"ש דקיי"ל ריחא לאו מלתא ר"ל בריח קליש כריח פת בפת דקיי"ל לאו מלתא אבל בריח גמור י"ל דמודה דאוסר בפסח אע"ג דבשארי איסורים קיי"ל כלוי: והכא שניהם שוין ר"ל הרי"ף והתוס' דע"ז כמ"ש לעיל. עכ"פ אין להקל בסתום לגמרי כו' וח"י חולק ומתיר גם בסתום לגמרי במקום הפסד מרובה ע"ש: וכ"ז בצלי כו' וכדומה שלא היה כולי ר"ל מדהביא רמ"א ראיה לאסור בישול מדאסר מהרי"ו בחמין הטמונים לשבת והוי ס"ל דבישול והטמנת חמין לשבת שוין. אבל לפי גרסתינו באו"ה גם או"ה מחלק בפירוש בין בישול להטמנת חמין לשבת. א"כ י"ל דגם מהרי"ו מתיר בבישול ולא אסר כי אם במטמין לצורך שבת. ואפשר שגם רמ"א נתכוין לזה. שכ' בי"ד סימן ק"ח עמ"ש הרב"י בד"א בצלי אבל אם בא לבשלם בקדירה זה לעצמו וזה לעצמו כו' מותר. ועל זה כתב רמ"א ודוקא שהתנור פתוח קצת. אבל אם סתום מכל הצדדים כדרך שמטמינים החמין לצורך שבת אסור עכ"ל. אין הכוונה במ"ש כדרך שמטמינים כו' שסתום מכל הצדדים אבל ס"ל דאפי' מבשלם בשעה ובשתים אסור אלא במ"ש כדרך שמטמינים כו' דהוה סתום וגם עומד שם זמן מרובה. ויש עי"ז ריח חזק וכמ"ש מ"א אבל בבישול מודה רמ"א דמותר: ואף שהב"י בי"ד כו' שכתב בשם הרשב"א דאין ריח בישול אוסר. והביא ראיה מדפרכינן לרב מברייתא דאין צולין ב' פסחים כו' דע"כ מפני תערובת גופן מדקתני אפי' גדי וטלה. משמע דלתערובת טעמן ל"ח דריח לאו מלתא כנ"ל ומשני ר' ירמיה שצלאן בב' קדירות ופריך שני הקדרות ס"ד דהא פסח בעי צלי אש ומשני כעין שתי קדירות ופירש רש"י שפוד מכאן כו' ותל גדול של גחלים או אפר באמצע ומדמשני בשני קדירות משמע דבקדירה ליכא ריח וע"כ דבישול אינו אוסר דליכא ריח. ולפ"ז צלי קדר אסור דאע"ג דהוה בקדירה מ"מ איכא ריח כיון דהוה צלי. והק' הרב"י הא לפי המסקנא כעין ב' קדירות ע"כ מיירי בצלי ממש דהא בעי צלי אש ואיכא ריח ואפ"ה מותר וע"כ הטעם משום דאיכא הפסק תל. וכן לפי מה דס"ד שצלאו בשני קדירות היינו צלי קדר והאיכא ריח וע"כ צ"ל משום דאיכא הפסק קדירה וא"כ אפי' צלי קדר שרי ודחה מ"א דהפסק קדירה היא לפי המסקנא דאיכא תל גדול דטרם יגיע ריח למעלה מן התל יתפזר הריח אבל הפסק קדרה גרידא לא מהני דהריח יוצא למעלה וגם לפי הס"ד שצלאן בשני קדרות לא מיירי בצלי קדר אלא בישול ממש ומטעם דאין לבישול ריח וע"ז פריך שתי קדירות דהיינו בישול ס"ד דהא בעיא צלי אש וגם המ"ל הא קתני בברייתא אין צולין ואיך א"ל בבישול בשני קדירות אלא די"ל דגם זה נכלל בקושייתו שני קדרות ס"ד דהא קתני אין צולין כו' אלא הא דמשני שצלאן בשני קדרות ויהיה המכוון לדעת מ"א דר"ל שבשלן בשני קדירות ע"כ צ"ל שצלאן בשני כו' תיבת שצלאן לאו דוקא. כיון שהנקב במקום גבוה. והריח מתפשט למעלה ע"ש שהביא ראייה. ואפשר דיש לסמוך כו' במקום הפסד כו' ומקשים העולם הא פשיטא ליה לעיל דאפי' אין הנקב במקום גבוה אלא שפתוח במקום שהעשן יוצא מתיר רמ"א לעיל וכן הסכים מ"א במקום הפסד ומתרצי' לעיל בעי' דוקא הפסד מרובה וכמ"ש ש"ך וכשהנקב במקום גבוה אז אפי' ליכא רק הפסד מועט יש להקל: ומ"ש הע"ש דבחמץ כו' שכ' שם רמ"א בי"ד דאם האיסור או ההיתר דבר חריף אפי' בשאר איסורים אסור. וכ' ש"ך אפי' תנור גדול ופיו פתוח מן הצד. וא"כ י"ל דבפסח בהפס"מ אסור. ועז"כ הע"ש דבחמץ לא מצינו שהאיסור יהיה דבר חריף ועז"כ מ"א דמשכחת לה בארש"ט והא דלא כ' חומץ שכר היינו דאזיל לטעמיה בס"ק ך"ח דחומץ שכר ל"מ דבר חריף כ"כ פלתי שם:
ה סָעִיף ב ס"ק ה אינו כו' ופשוט כו' כוונתו ר"ל דאמרי' דף וי"ו ע"ב אר"י א"ר הבודק צריך שיבטל ופריך למה צריך לבטל בשעת בדקה לבטליה בארבע או בחמש ומשני כיון דלאו זמן איסוריה ולא זמן ביעוריה שמא ישכח. ופריך ולבטלי' בשעה ששית שאז עסוק בשריפתו ומשני כיון דאסור מדרבנן לאו ברשותיה קאי ולא מצי לבטל דא"ר גידל אר"ח בר"י המקדש אשה משש שעות ולמעלה אפי' בחטי קורדנייתא (שהן חמץ נוקשה) אין חוששין לקידושין. ופירש"י משש שעות ולמעלה ר"ל מתחלת שש ואייתי ראיה דאפי' בשעה ששית לא הוי ברשותיה דהא אי קידש בו אשה אינה מקודשת ור"ת הוכיח דהא דא"ר גידל כו' משש כו' ר"ל מסוף שש דהיינו תחלת שבע דאסור מדאורייתא ואפ"ה מייתי שפיר ראייה דניהו דר"ג מיירי מתחלת שבע דבאותו זמן חמץ אסור מן התורה. ומ"מ חטי קורדניית' הויין נוקשה וסביר' ליה דנוקשה אין אסורו כ"א מדרבנן ולפ"ז יליף חמץ גמור בשעה ששית דהזמן גורם שהוא דרבנן מנוקשה מתחלת שבע ולמעלה ניהו דאז חמץ גמור אסור מן התור' מ"מ חטי קורדניית' דהגי נוקשה הוי דרבנן ומהרי"ל ס"ל כפי' ר"ת וחזי' דהש"ס מדמה דבר שיש לו קולא מצד עצמו לדבר אחר שיש לו קולא זו מצד הזמן. ולכן ס"ל למהרי"ל דנוקשה בפסח (דס"ל למהרי"ל) כהפוסקים דנוקשה אסור מן התורה מ"מ לית ביה כרת דומה לחמץ גמור מער"פ משש ולמעלה דג"כ י"ל קול' זו דלית ביה כרת. והיינו מצד הזמן דעדיין הוא קודם פסח וכמו דחמץ גמור משש ולמעלה בטל בס' משום דלית ביה כרת מצד הזמן. כ"כ נוקשה בפסח דאין בו כרת מצד עצמו ג"כ בטל בס' ולפ"ז מ"ש מהרי"ל דמדמה חמץ משש שעות ולמעלה שהוא דרבנן כו' הוא לשון מושאל דהא ס"ל כר"ת דמפרש משש ולמעלה. ר"ל תחלת שבע דאסור מן התורה. ומהרי"ל שכתב משש ולמעלה שהוא דרבנן ר"ל מתחלת שש. דהא קאי ע"ד הש"ס ונבטלי' בשש דר"ל בתחלת שש. וע"ז משני כיון דמדרבנן אסור לאו ברשותיה: ובכתבי מהרא"י כו' דלא מחמירים בלא פלוג כמו בגוף הגזרה דמשהו כ"ה גם שם בכתבי מהרא"י וע"כ צ"ל דס"ל דמשהו אסרו משום חומרא דחמץ אבל נט"ל אין איסורו בפסח אלא משום לא פלוג. וכ"ה קצת בתשו' רשב"א שהביא הרב"י בסי' זה שנתן טעם לאסור נט"לפ בפסח דהא מחמירים לאסור אפי' במשהו ה"ה נט"ל: ומה קמדמי נט"ל למשהו דהוי לשבח וע"ש בפר"ח וע"כ דס"ל כיון דהחמירו במשהו אע"ג דליכא טעם ולא אזלינן בתר טעמא מ"מ נט"ל אע"ג דגרע ממשהו דהא פוגם מ"מ אסרוהו משום לא פלוג כיון דאסרינן אפילו ליכא נותן טעם דהיינו משהו ה"ה אפילו אם הטעם לפגם היינו לא פלוג לכן כ' דיש לחלק ולהתיר נט"ל בנוקשה אע"ג דפשיטא ליה דגם בנוקשה משהו אסור דלא כמהרי"ל היינו משהו דוקא שהוא גוף הגזירה אבל נט"ל דאין איסורו בחמץ גמור אלא משום לא פלוג לא החמירו לאסרו בנוקשה. כדמוכח בתוס' פסחים דדוקא לטעם האחרון כו'. ר"ל דהתוס' ריש פסחים כתבו הא דהצריכו חכמים בדיקה אע"ג דבביטול בעלמא סגי היינו משום שמא יבא לאכלו. והא דחשו בתמץ יותר מבשאר איסורים דמותר לשהותן בביתו ולא חשו שמא יאכל מהן היינו משום דחמץ לא בדילי מיניה. אי נמי משום דהחמירה תורה יותר מבשאר איסורים לעבור על בל יראה אי משהה אותו ברשותו לכן החמירו ג"כ ואסרו להשהותו אפי' בטלו משום שמא יבא לאכלו. וכתב עוד בשם הרשב"א דאפילו לטעס האחרון מ"מ בנוקשה אע"ג דר"ת ס"ל דלא עבר עליה בבל יראה מ"מ החמירו חכמים לבערו משום שמא יבא לאכלו משום לא פלוג משמע דלטעם דלא בדילי לא איצטריך לטעם לא פלוג דנוקשה שוה לחמץ גמור: כיון שהוא זמן ביעור ר"ל כיון דבמקצת היום זמן ביעור דהיינו בשש לכן כל היום הוי קצת בדילי שזוכר שאסור לאכלו. דוגמא מ"ש הש"ס לרבי יודא בדף י"א ע"א הוא עצמו מחזיר עליו לשרפו מיכל קאכל מיניה. על ידי תערובת אוסר במשהו. אם נתערב אותו תערובות בדבר אחר. ס"ל למהרא"י דנוקשה וחמץ גמור ע"י תערובת שוין: בשולי חביות בס"ה בחביות שדבקו נסריו בבצק שני חדשים קודם לפסח מותר היין לשתותו בפסח שכבר נתייבש ואינו נ"ט בפסח:
ו סָעִיף ב (ס"ק ו) ונט"ל. כתב בשבולי לקט כצ"ל: והח"י חולק דאין כן פי' בש"ל. וא"ר הסכים עם מ"א ופירושו: דחטים בבאר הוי נט"ל והקשה בח"י סימן תס"ז סעיף י"ב שכתב הרב"י שיש מי שאוסר אם נמצא חטה במים. אע"ג דהרב"י מתיר נט"ל בפסח: ובס' א"ר תי' דדוקא בבאר שהן מחוברים הוי נט"ל. אבל בסי' תס"ז שנמצא במים תלושים לא הוי לפגם:
ז סָעִיף ג (ס"ק ט) אם היס"ב כו' • ובהגהת מיימוני סוף הל' חמץ כ' אסור אף בצלי (עמ"ש ס"א) ר"ל דלא קיי"ל הכי דהגמיי' סבירא ליה אע"ג דבעלמא צלי אינו אוסר אלא כדי קליפה או נטילה משמע דאינו מפעפע יותר היינו משום דאינו מפעפע עד שיתן טעם אע"ג דעכ"פ משהו מפעפע. מ"מ בשאר איסורים בעינן דוקא נתינת טעם ולכן בחמץ דמשהו אוסר כולו אפי' בצלי דבמשהו מפעפע בכולו. אבל הרב"י בס"א העתיק דברי רמ"מ דבכ"מ דבשאר איסורים סגי בקליפה או בנטילה גם בחמץ הדין כן דאינו מפעפע כלל יותר אפי' משהו: אך רמ"א כו' ר"ל דלרמ"א לא סגי בהאי תי' וצ"ל כתי' מ"א תחלה לחלק בין יש מים שהוא לח ובין יבש: א"כ צ"ל כמ"ש לחלק בין לח ליבש: ובד"מ סי' תס"ז כ' דין צונן דאסור. ר"ל אפי' הבשר שנשרה בתוכו. ואח"כ כ' כו' אם נמלגה כו' וא"כ לית ליה שום תירוץ משני תירוצי מ"א דהא אוסר אפי' הבשר וצ"ל כתי' שכתב לדעת הגמ"יי. וגם ליכא לחלק בין לח ליבש כמ"ש לרמ"א דהא מיירי במליגה דהיא ע"י מים כנ"ל. אבל הכא שבא להפליט כו' דהא קתני בקערת חמץ. אבל לרמ"א ל"ל האי תירוצא דהא הכא מיירי שהחטה בעין. אבל להג"מיי י"ל כן דמיירי שמולג בקערת חמץ ואין חמץ בעין. מיהו במרדכי משמע דמטעם עירוי אסר לה וא"כ הדרא ק"ל דדברי מרדכי סותרים זא"ז דמתחלה כתב דאפי' צונן אוסר ואח"כ כתב דאינו אוסר כ"א שהיס"ב ואפי' היס"ב אינו אוסר אלא ע"י עירוי. אבל בכלי שני אינו אוסר והשתא ל"ל דהא דאוס' בצונן מיירי בחמץ בעין והא דבעי עירוי שהיס"ב מיירי שאין החמץ בעין מ"מ לא מסתבר למ"א להפליג כ"כ דכשהחמץ בעין יאסר אפי' ע"י צונן וכשאינו בעין אפי' כ"ש לא יאסר וגם מוכח הסברא להיפך דהא בשאר איסורים אפי' האיסור בעין לא אשכחן שום פוסק שיאסר בצונן אם לא ע"י כבישה כ"ד שעה וכלי שני מוציא אפי' איסור בלוע לדעת רשב"א ניהו דרשב"א יחיד ורבו החולקים עליו ולכן פסק רמ"א בי"ד סי' ק"ה דלא כהרשב"א מ"מ מוכח דמסתבר יותר לאסור בכלי שני אפי אין האיסור בעין מלאסור בצונן אפי' האיסור בעין ואיך נאמר להמרדכי בהיפוך כשהוא בעין אוסר אפי בצונן בפסח וכשהוא בלוע אינו אוסר אפי' ע"י כלי שני שהסי"ב: וכ"מ הלשון בהג"מיי כצ"ל: והיא הג"מיי שהביא מ"א לעיל בשם רשב"א ומהר"י שטראס"בורג: א"כ אין כאן ראיה לאסור כלי שני היא ענין בפ"ע ואיך לו שייכות להקושי' שלפניו כדרכו של מ"א בדברים העומדים בשני חצי לבנה דהיינו שני חצי עיגול. ור"ל דרמ"א כ' ויש מחמירים בכ"ש בפסח כו' דמשמע אע"ג דרוב הפוסקים סבירא להו בשאר איסורים דאין כ"ש אוסר דלא כהרשב"א כיון שרבו החולקים עליו וכמו שפסק רמ"א בי"ד סי' ק"ה מ"מ בפסח מחמירים ולא נרשם בש"ע מי הם המחמירים דל"ל דהם המרדכי או הגמ"יי אדרבה ה"ה לא אסרו אלא ע"י עירוי אבל בכ"ש מתירים. ועוד דהא כתב בשם הג"מיי כו'. ר"ל דעה א' שהביא ומיהו בחימום כ"ש אין לחוש נרשם שהוא מהג"מיי פ"א מהלכות חמץ ואח"ז כ' רמ"א ויש מחמירים בכ"ש כו' וע"כ תרווייהו בחדא גווני מיירי שהוא יבש כמ"ש מ"א לעיל וא"כ אי היש מחמירים הם הג"מיי וס"ל לרמ"א דלא מטעם עירוי אסר אלא מטעם כ"ש א"כ יהיו דברי הג"מיי סותרים זא"ז וע"כ צ"ל דהג"ה אחרת היא ובאמת חולקים זע"ז והוא דוחק: ולפמ"ש לק"מ ר"ל לפמ"ש מ"א דטעם הג"מיי משום עירוי לק"מ דגם הגה"ה אחרת מודה דכ"ש אינו אוסר א"כ עדיין לא ידעינן מי הוא המחמיר בחמץ יותר מבשאר איסורים לאסור כ"ש ע"כ הגיהו דברי מ"א במה שאינו ענין לקושייתו על המרדכי: לכן נ"ל דמ"ש המרדכי כו'. עתה מתחיל לחזור על הראשונים דלפמ"ש דהמרדכי מטעם עירוי אוסר אבל לא כ"ש א"כ הדרא קושייתו לדוכתי' דדברי המרדכי סותרים זא"ז דהא אוסר אפי' בצונן: דאית בי' פילי וכמ"ש בי"ד סס"י צ"א. ר"ל דס"ל כדעת האומרים שם דאפי' חי והוא צונן אי אית ביה פילי או מתובל בתבלין כולו אסור ע"ש בש"ך ס"ק ך"א או אפי' סובר בשאר איסורים חי אינו אוסר מ"מ בחמץ אפשר דמחמיר: וע' סי' שי"ח כו'. ע"ש במ"א ס"ק ח' דלענין שבת כיון דיש דברים המתבשלים בכ"ש ואין אנו בקיאים מי ומי הם המתבשלים בכ"ש לכן יש להחמיר בכל הדברים מספיקא שמא אותו דבר מתבשל בכ"ש ואפשר דלענין חמץ ג"כ יש להחמיר:
ח סָעִיף ד (ס"ק יא) בדבר כו' ונ"ל כו' וכמ"ש ר"ס תמ"ב. ר"ל שם כתב סברא זו אבל כתב שם דכה"ג אינו עובר עליו בשהייתו דהא מן התורה מותר לאכלו אלא דהכא ר"ל דעכ"פ מדרבנן אסור להשהותו כיון דאסור באכילה מדרבנן ולא נתבטל והרי חמץ בביתו: ומיהו לדעת הרא"ש כו' ומותר אח"כ לבשלן כו' ר"ל אע"ג דלח בלח אפי' במינו בעי ששים. מ"מ כיון שנתערב בהיותו יבש ונתבטל חד בתרי נעשה היתר גמור ומותר אח"כ לבשלן אפי' ליכא ששים דלא כדעת הרשב"א דס"ל דאסור לבשלן עד דאיכא ששים: כמ"ש בי"ד. ר"ל אע"ג דלא קיי"ל כהרא"ש אלא בנתערב חד בתרי אסור לבשלן כיון דליכא ששים מ"מ מותר להוסיף עליו קודם בישול עד ס' ולבשלן אח"כ ולא הוי מבטל איסור דעדיין אין שם איסור עליו דהא קודם שבשלו מותר לאכלו. ה"ה הכא מותר להוסיף עליו אפי' ערב פסח אחר חצות כיון דאז עדיין היתר הוא ומותר לבשלו עד שיהיה נימוח ויהיו לח בלח ויהיה מותר אפי' בפסח:
ט סָעִיף ד (ס"ק יג) דחיישינן כו'. ול"נ דהרשב"א כו' שממני נובע הגהת רמ"א כמו שנרשם: אבל לדידן כו'. דלא כרמ"א דהש"ך הבין דרמ"א אוסר אפי' ע"י סינון. אבל לא סיננו עד הפסח ר"ל דאם סיננו קודם פסח אפילו נמצא פירורים שנשארו למעלה על הבגד שסיננו ע"י מותר דכיון דהשתא לא נשאר בו רק טעם חמץ דס"ל דודאי הפירורים עצמם אינו עובר כלום דרך הבגד וטעם אינו חוזר וניעור לכולי עלמא אבל אם סננו בפסח ונמצאו פירורים למעלה על גבי בגד אסור. דהא חזינן דהיה בו בפסח פירורים ואסרו בפסח. אבל אי סנגו בפסח ולא נשארו פירורים על גבי בגד הרי חזינן דלא היה בו פירורים רק טעם בעלמא ונתבטל קודם פסח ומותר היין: אבל ח"י כתב הטעם דמהאי טעמא מהני סינון דאפילו את"ל דנכנס מעט חמץ עם היין דרך הבגד מ"מ כיון שהוא דק כל כך עד שנכנס דרך נקבי הבגד ומתערב עם היין יש לו דין לח בלח דאינו חוזר וניעור בפסח וכתב בספר ח"מ דלפי טעם זה אם לא סננו עד הפסח אפילו לא נמצאו פירורים למעלה על הבגד מ"מ אסור היין דיש לחוש שמא עד זמן מה קודם הסינון היו בו פירורים גסים ונתנו טעם בפסח ואסרו היין ואח"ז נתמעכו ונעשו דקים עד שעברו דרך נקבי הבגד ע"ש:
י סָעִיף ה (ס"ק טו) מותר כו'. עס"ג ר"ל דכה"ג לכ"ע לא אמרי' דחוזר וניעור כיוץ דליכא רק טעם בעלמא:
יא סָעִיף ה (ס"ק טז) במים כו' דהמים מבטלים כו' דאל"תה אפי' היו שרוים בכלי חמץ אפי' רק קודם פסח ולא בפסח הי' ראוי לאסור מדינ' דע"י חורפיה דציר הוי כבוש אם שהה כדי שיתנו מים על האש ויתחיל להרתיח אפי' להפליט מן הכלי לדעת מ"א סס"ק זה דחולק בזה על הש"ך: וא"ל כיון דסתם כלים אין בני יומן ואם כן קודם פסח דקיי"ל נטל"פ מותר לכן שרי לדידן. אבל בפסח קיימא לן נטל"פ אסור ועל הרב"י דס"ל בסעיף יו"ד דגם בפסח נטל"פ מותר באמת קשה למה החמיר בשרוים בכלי חמץ בפסח ז"א חדא דהא כתב מ"א ס"ק ך"ג דבחמץ ל"ל סתם כלים אין בני יומן דליכא גבייהו ס"ס. ועוד דחורפיה דציר משוי ליה לשבח וגם ל"ל דקודם פסח בטל בס' דהא צריך לשער נגד כל הכלי ואין במה שבתוך הכלים ס' נגד הכלי אם לא בכלי רחב הרבה ודק והוא אינו מצוי כמבואר בפוסקים. ואע"ג שכתב התוס' דף למ"ד ע"א ד"ה לשהינהו עד אה"פ כו' וז"ל תימא לר"י ניהו דס"ל דטעמ' דחמץ בקדיר' חשיב משהו שאין רגילים להשתמש הרבה ביחד כי עכ"ל מ"מ הכא מיירי בבלע הכלי חמץ מרובה וכן מצינו בדוכתא טובא: דיש להחמי' כו' ר"ל שכתב שם אם רואה דגים טמאים שרוים במי' עם טהורי' אפי' הערי"נג (ר"ל שאין דרך למלוח הערי"נג עם דגים טמאים כמ"ש שם מ"מ כיון ששרוי עם הטמאים במים) אסורים ועז"כ הטעם דעינינו רואות כו' וע"ש בש"ך: כתב בד"מ מיהו צ"ע דאפשר כו' מאי דמספקי' ליה בזה אף דהלכה רווחת כבוש כמבושל י"ל או דנסתפק אי אמרי' דכבוש כמבושל להוציא ולהפליט מן הכלי אף ע"ג דאין מליתה לכלים להפליט מ"מ כבישה עדיף או אפשר מספקא ליה דבזמן היתר לא אמרי' כבוש כמ"ש אחר זה: ובהכי מתיישב' דברי ר"ה בסי' תנ"א שכתב והובא בטור שם עריבות של חרס שלשין בהם כל השנה ובשעת הגיתות הדיחו אותן יפה ודרכו בה ענבים הניחוהו תחת הצינור לקבל בו יין אותו יין אסור לשתותו בפסח כו' עכ"ל ופה בסי' זה תמה עליו הרב"י למה אסור היין הלא צונן אינו בולע ולדברי ד"מ א"ש דמיירי ששהה בתוכו שיעור כבישה ולהכי אסרו: ואפשר כו' לא אמרי' ביה כבוש כו' ולפ"ז הדרא קושי' הרב"י על רב האי לדוכתיה: וכ"מ בטור שכתב בסי' זה בשם תשובת הרא"ש גבינה לחה בפסח מותר אעפ"י שנעשית בכלים של כל השנה ולא נזהר בם. כיון שאין משתמשין באותן כלים כל השנה בדבר חם אין בולעים ואפי' שמשו בדבר חם כיון שאין עושין בה הגבינה בחמין אינו מפליט עכ"ל. ומדלא חשש אם החמץ וגם הגבינה שרה כ"א בתוכו זמן כביש' ואז היה ראוי לאסור הגבינה אע"כ דבזמן היתר לא אמרי' כבוש: וכן נראה דבדבר לח כו' אפי' בזמן היתר: ובסי' תנ"א כו' ועיין מ"ש שם ס"ק מ"ם שנדח' ראיית הד"מ משם: והב"ח כתב כו' הביא דבריו ללמוד מהם כמה דיני' וגם לראיה דבזמן היתר אמרי' כבוש דהא סיים הב"ח ומיהו צריך לידע כו' דכבוש כמבושל: ונוהגים לשרותו כו' ר"ל אע"ג דמדינא שרי דנתייבש מ"מ המנהג להחמיר לשרותו לכתחלה אבל בדיעבד אינו אוסר כיון שלא שהה בתוכו שיעור כבישה: אבל בשר מלוח. ור"ל לח ואינו יבש נוהגים ג"כ לשרותו אבל צריך שרי' מצד הדין: ודע כו' אלא מה שבתוך הציר כ"כ רמ"א בי"ד ס"ס ע' אלא שבר"ס ק"ה הביא רמ"א שני דעות בזה וע"ש בש"ך. לכן הוצרך לראיה שיש להכריע כמ"ד שאין אסור רק מה שבתוך הציר: שאין המלח מפליט כו' ר"ל הא קיי"ל אין מליחה לכלים להפליט אלא על ידי חורפא דציר שהוא לח מפליט והיינו דוקא מה שבתוך הציר אבל שלמעלה מן הציר אין לו רק דין מליחה: וכ"כ הרא"ם פ' צו ליישב קושי' התוס' סוף ע"ז למ"ד סוף לילה פוגמת. א"כ למ"ד נטל"פ מותר למה הצריכ' התורה שבירה לכ"ח שנתבשל בה חטאת דבלוע מנותר וכ"ח אינו יוצא מידי דופיו לעולם הא חטאת נאכלת ליום השחיטה ובלילה שלאחריו וא"כ אימתי נעשה נותר בסוף הלילה והא אז כבר הוא פגום. בשלמא א"א דאינו נפגם עד אחר ך"ד שעות א"ש דהא סוף הלילה עדיין אינו פגום וחל עליו שם איסור נותר אע"ג דאפשר להמתין עד אחר כ"ד שעות ויופגם. מכל מקום גזירת הכתוב הוא כיון שפעם אחד חל עליו שם נותר צריך שבירה. אבל למ"ד סוף לילה פוגמת מעולם לא חל עליו שם נותר כלל דמיד נפגם ולמה צריך שבירה ולזה תירץ דאיסור נותר ופגימה באים כא' וחל עליו רגע אחד שם נותר ולכך גזירת הכתוב שצריך שבירה. וא"כ אין אסור כו' מיד כשפנו כו' ובתשו' חו"י ס"ס ק"א כתב ליישב והסכים ע"י ס' פלתי ר"ס ק"ה דודאי אין סברא דך"ג שעה וג' רביע שעה לא פלט ולא בלע כלל וברביע שעה אחרונה של שעה ך"ד פלט ובלע הכל. אלא דהפליטה ובליעה היא מתחלת ך"ד שעה עד סופה לאט לאט עד שסוף שעה ך"ד נגמר הפליטה ובליעה הראוי לאסור א"כ הרוב ועיקר הפליטה היתה לשבח. ולכן אפילו אותו קצת שפולט לבסוף הוא פגום מ"מ כיון דעיקרו לשבת אסור: ובמליחה יש להחמיר כו' דלא כש"ך סי' ס"ט ס"ק ס"ח עמ"ש בש"ע דאם מלחו בשר בכלי שאינו מנוקב דהבשר והכלים אסורים ומכל מקום מותר למלוח בה בשר שכבר נמלח ופלט כל דמו והודח כדינו. כיון דצונן הוא לא בלע. והקשה הדרישה דאם שהה בתוכו כדי שיתנו מים על האש ויתחיל להרתיח. יאסר הבשר דהוא שיעור כבישה בציר. ותירץ הש"ך כיון דבמים שיעור כבישה ך"ד שעה אלא שבציר סגי כדי שיתנו מים על האש כף היינו משום רתיחת המלח. וכיון דמשום רתיחת המלח הוא אם כן כיון דאין מליחה לכלים להפליט לכן לא מהני להפליט מהכלי ע"י שהיית ציר כדי שיתנו מים על האש כו' עד שישהה ך"ד שעות כמו מים. ומ"א חולק א"כ צ"ל דהתם בי"ד מיירי שאינו שוהה תוך הכלי כ"כ עד שיתן מים על האש כו' אע"ג דסתם בש"ע. י"ל כמו שלא ביאר שלא ישהה בתוכו ך"ד שעה לפשיטתו דכבוש כמבושל כן לא הוצרך לבאר לדעת מ"א שלא ישהה כדי שיתן מים כו' דפשיטא ליה דזה מיקרי כבוש אפי' לגבי כלי דדוחק לומר דמ"א לא החמיר כ"א בפסח דמשהו מיהו איכא דאין לשון מ"א משמע הכי:
יב סָעִיף ה (ס"ק יז) הדיחו כו' ולכן ידיחו הכל קודם פסח עכ"ל משמע דהדחה עדיף מנדקט ברישא שרי' ובפסח דאיכא תרתי לריעותא וסיים בתרתי לטיבותא הדחה וקודם פסח ובח"י חולק דאדרבה שרי' עדיפי ולא בהעברה בעלמא אלא יש לשרותו זמן מה וסיים ומנהג יפה לשרותו בנהר ואי לא שרוהו קודם פסח אם מותר לשרותו בפסח עיין בח"ו:
יג סָעִיף ה (ס"ק כ) אין כו' אבל אם יש שום כו' כחמץ עצמו מ"מ התיר בתשו' שב יעקב להשהותו עד אחר הפסח וכתב שכן המנהג ע"ש:
יד סָעִיף ה (ס"ק כג) שהן ב"י הו' דוקא במחבת ר"ל בשומן דמתיכין לתוך המחבת לא אמרי' סתם כלים אין ב"י דדרכה להיות בת יומא:
טו סָעִיף ה (ס"ק כד) שמבשלים כו'. אין ראוי לחול עליו שם חדש דהא מה"ט דוקא נ"ט בר נ"ט דהתירא אבל דאיסורא לעולם אסור דעכ"פ טעם איכא אע"ג שהוא קלוש מ"מ נשאר באיסורו כיון דכבר עליו שם איסור משא"כ נ"ט בר נ"ט דהתירא כיון שהוא טעם קלוש אינו חל עליו שם איסור משא"כ בחמץ דעכ"פ שמו עליו אלא שעד עתה היה היתר:
טז סָעִיף ה (ס"ק כה) יש להקל משום דהוי נ"ט בר נ"ט כו' ור"ל י"ט אחרון כיון שהוא דרבנן סמכינן על אותו סברא להקל. ועבי"ד סי' קי"ד כו' וע"ש בהג"ט סעיף יו"ד דאפי' דרכן לערב אלא שידוע שא' מהן אינו מעורב ואינו ידוע מי הוא הוא מציל על כל הגוים ומותר ליקח מכולן מן הסתם עד שנודע שמערב. אבל אם נודע שיש מהן שוודאי מערבים ויש מהן שוודאי אין מערבים ולא נודע מי המערב. אם הגוי מביא לשוק למכור הולכים אחר הרוב דכל דפריש מרובא פריש ולכן אם הרוב אין מערבים מותר אבל ליקח מהן בביתם ובחנותם אסור דהוי קבוע וכמחצה על מחצה דמי: דאין חריפות הראשון כו'. ר"ל אם בשלו בקדירה איסור חריף ואח"ז בשלו בתוכו אחר מעל"ע היתר שאינו חריף לא אמרי' דחריפות הראשון של איסור משוי לשבח אלא א"כ בשלו בה עכשיו היתר חריף: דאפשר לדמות יי"ש כו'. הוא סברא אחרת ממ"ש הט"ז דיי"ש לעולם אינו נפגם אפי' בלוע בכלי ימים רבים אדרב לפי יושנו משביח יותר:
יז סָעִיף ה (סק כ"ו) שאין כו'. דספיק' דרבנן לקולא וכמו דמקילי' ביום טוב אחרון כיון שהוא דרבנן. ה"ה בפסח במשהו דהוי דרבנן מקילינן כן הוא בד"מ:
יח סָעִיף ה (ס"ק כז) שאין חומץ כו'. דלא אפשר בקל למצוא אחר. וכתב בח"י דטוב לסנן שלשים יום קודם הפסח:
יט סָעִיף ה (ס"ק כח) שלא למלאות כו'. וצ"ע דהא בדבר חריף כו'. ולכן אם עמד בכ"ח בן יומו כו'. ובספר ח"י כתב שדבריו תמוהים דלמה הוצרך כלי בן יומו. דהא דבר חריף משוי לשבח אפי' אינו ב"י וכמ"ש הפוסקי' ובמ"א גופא בסימן זה וסיים בצ"ע. ובדפוס חדש הגיהו על פי הגהת בעל ת"ש אפי' אינו ב"י. ולענ"ד שא"צ להגיה דאפשר דעת מ"א ניהו דרמ"א ביו"ד סי' צ"ו ס"ג כתב תבלין שנדוכו במדוכה של בשר אפי' אינו ב"י אסור לאכלן בחלב דעביד תרתי ע"י חורפיה משוי בעיני' וגם לשבח בענין אחד מ"מ כיון דהרב"י שם סבירא ליה דבעי' דוקא בן יומו דלא אמרי' חורפי' משוי לשבח רק משוי ליה בעינא סבירא ליה למ"א דכאן ראוי לסמוך להקל על הרב"י כיון דאיכא בלא"ה צדדים להתיר. חדא דתחילת תשמישו ע"י צונן וגם דעת הש"ך דגם בחומץ בעינן מעל"ע. וגם דעת הש"ך שהביא מ"א לעיל סס"ק ט"ז דאפילו בציר להפליט מכלים בעינן דוקא מעל"ע מכל הני צדדים יש להקל דבעי' שהכלי יהיה בן יומו כדעת הרב"י: וכן משמע מפירש"י ותוס' שם בהאי דינא דסי' ק"ד שכ' בע"ז דף ס"ט ע"א דאמרינן האי עכברא דנפל לגו שיכרא אסרי' רב להאי שיכרא ואמר רבא לא ידענא אי משום דסבר נטל"פ אסור או עכברא בשכרא אשבוחי משבח ואמרי' בתר הכי אבעיא להו נפל לגו חלא מהו וכ' רש"י והתוס' דמה"ט מסתפק דלמא משום חוזק החומץ אינו פוגמו אלא משביחן ובשלמא אי מיירי בחומץ שכר היינו דהוצרכו לחלק בין שכר ובין החומץ מן השכר. אלא אי מיירי בחומץ יין לא היו צריכים לסברת טעם חוזק חומץ ת"ל דמסתפק דלמא ניהו דבשכר פוגם ביין משביח:
כ סָעִיף ה (ס"ק כט) ואם מלאהו כו' מורק ושוטף שרי מיהו בחומץ חזק לפמ"ש מ"א בס"ק כ"ח לא מהני ואסור:
כא סָעִיף ה (ס"ק ל) ואסור כו' וי"ל כיון שאינו מחויב לבער החמץ כו' וא"כ אם יש כזית במקום אחד גם היין צריך לבער: מיהו אין ראייה כו' חמץ נוקשה במשהו וכדעת ת"ה שהביא מ"א סק"ה:
כב סָעִיף ז (ס"ק לג) בוסר כו' צ"ל דבוסר לא הוי חריף דבדבר חריף היכא דאיכא דוחק' מפליט ואוסר: וצ"ע כו' אלא לדעת בעה"ת אבל לדידן דקי"ל דכ"ד חריף אסור א"כ אף בוסר כו' הבנה הפשוטה בדבריו דהסמ"ק לא כ' האי דינא של הרב"י אלא לדעת בעה"ת דס"ל דוקא צנון וחילתית מיקרי דבר חריף אבל שאר דברים כגון שומין ובצלים וכרשי' ל"מ דבר חריף וה"ה בוסר. משא"כ לדידן דקיי"ל בי"ד סי' צ"ו כהפוסקים דגם שומים ובצלים מיקרי דבר חריף וה"ה בוסר. וכן מביני' העולם ולכן תמהו על מ"א דאדרבה הלא מבואר בטור י"ד וכן פה בסימן זה דדעת מהר"ם רוטנבורג דדוקא צנון וחלתית הוי דבר חריף ובעה"ת ס"ל דכל הדברים כגון שומים ובצלים וכרשים מיקרי דבר חריף. אך לפענ"ד לא על מ"א תלונות העולם כ"א על דעת הסמ"ק שהביא הרב"י הביא לשונו הט"ז בס"ק י"ג שסיים על דין זה דשרי מ"ד אכרשים ובצלי' שחתכן בסכין חולבת ונתנם עם בשר כדפירש רבינו ברוך והוא בעל התרומות כנודע והוא אדרבה לפי הבנת העולם לדעת ר"ב אסור בין בבצלי' שחתכן בסכין חולבת ובין הכא בבוסר. לכן כלע"ד דהמ"א הבין כונה אחרת בסמ"ק ממה שמבינים העולם דהסמ"ק כ' ואפי' פלט משהו בעלמא הוא דפליט ונתבטל קודם הפסח מידי דהוי אכרשים כו' ולמה קראו משהו בעלמא הלא לדעת הרשב"א אוסר כולו ולדעת בעה"ת עכ"פ אוסר בנ"ט כמבואר בי"ד סי' צ"ז אולם הרב"י ביו"ד סי צ"ו כ' בשם בה"ת וז"ל צריך לזהר שלא לחתוך בסכין חולבת לא שומים ולא בצלים ולא כרשים אם רוצה לתתם עם בשר לפי שהם חריפים ודמי לצנון ואם שגג וחתך לא סגי בהדחה שהרי נבלע ונתפשט הטעם בהם ואם אחר כך נתנם בקדירה מותר לבטל בס' טעם הסכין הבלוע בירק דאין זה רק מעט אבל אם חתכן בסכין של גוי כו' עכ"ל. והטור כ' בשס בעה"ת דאם חתך בסכין של בשר שומין ובצלים ונתנן בחלב צריך ס' לבטלם מיהו א"צ ס' כדי כל הצנון רק ס' כדי הבלוע בו היינו כדי כל הסכין עכ"ל וכ' שם בדרישה וב"ח דמ"ש הטור היינו כדי כל הסכין אינו מדברי בעה"ת אלא הוא מדברי הטור עצמו. וס"ל למ"א דהטור לא כ' כן לפרש דברי בעה"ת דדעת בעה"ת דצריך ס' נגד הסכין (והיינו כשהמקום שנגע בסכין הוא פחות מכדי נטילה דאל"כ סגי בס' נגד כדי נטילה כמ"ש הש"ך שם) דהא נראה מדברי בעה"ת שהביא הרב"י דניהו דע"י החתך נאסר כדי נטילה מ"מ לא נבלע באותה כדי נטילה כ"א דבר מועט אלא שאותה כדי נטילה אינה ס' נגד אותה מעט בליע' אבל כשנתנו בקדירה כיון שא"צ ס' אלא נגד הבלוע בכדי נטילה אלא כיון דלא ידע כמה בלע צריך ס' נגד כל כדי נטילה אבל לדעת בעה"ת דברור דע"י חריפות אינו בולע כ"א דבר מועט ויש בקדירה וודאי ס' נגד הבלוע: אבל הטור לא העתיק דברי בעה"ת כ"א ללמוד ממנה דצריך ס' נגד הבלוע והטור אליביה דנפשיה ס"ל דאותה כדי נטילה בלע הרבה וא"א דידע כמה בלע לכן צריך ס' נגד כל כדי נטילה או נגד הסכין וכן צ"ל שהבין רמ"א בת"ח כלל ס"א דין ב' שכ' על צנון שחתכו בסכין ש"ב שנתנו בחלב וז"ל א"צ ס' נגד כל הצנון רק ס' נגד הסכין ובש"ד כ' דא"צ לשער רק נגד טעם הבלוע בסכין שהוא דבר מועט והב"י פסק כסבר' א' מיהו א"צ לשער רק נגד מקום הסכין שנוגע בצנון ולא נגד כל הסכין וכ' עליו בס' מנחת יעקב בסק"ה בש"ד שלפנינו כ' מותר לבטל טעם הסכין הבלוע בחלב והו' דבר מועט עכ"ל. וכן הוא ג"כ לשון ס' תרומה הובא בב"י סי' צ"ו. ומדכתב הטור על ס' התרומה דצריך ס' נגד כל הסכין א"כ גם דברי הש"ד יש לפרש כן וכו' ומ"מ מיקרי דבר מועט דא"צ לשער נגד כל הצנון והירוק כו' עכ"ל אך מ"א ס"ל דרמ"א פי' לדברי הש"ד וכן בעה"ת דמ"ש דבר מועט הוא כפשוטו וכנ"ל ודברי הטור אינן פי' לדברי בעה"ת אלא הוא דעת עצמו כנ"ל. וא"כ א"ש דברי הסמ"ק שכ' אדין הבוסר ואפי' אי פלט משהו בעלמא הוא דפליט ונתבטל קודם פסח: מ"ד אכרשים ובצלים כו' כפי' ר"ב ור"ל ניהו דס"ל לבע"ת דהוי דבר חריף ואוסר כדי נטילה מ"מ הבלוע אינו אלא דבר מועט ויש בוודאי בחלב ס' נגד הבלוע ה"ה הכא בבוסר כיון דנחתך דק דק אותו מעט שבלע מן המדוכה או הסכין וודאי נתבטל קודם פסח וא"ש ואם כן לדידן דקי"ל בי"ד כדעת הטור דצריך שם ס' נגד כדי נטילה או נגד מקום הסכין משום דבלע הרבה א"כ הא דשרינן הכא בבוסר כמ"ש הסמ"ק כנ"ל אע"כ ס"ל דבוסר לא הוי חריף וזה כוונת מ"א במ"ש וצ"ל דבוסר לא הוי חריף דהא לדידן צריך ס' נגד כל כדי נטילה וכיון דנידוך דק דק הי' ראוי לאסור דליכא ס' וע"כ צ"ל דבוסר לא הוי חריף ולא בלע כלל. וע"ז הקשה מנ"ל הא דסמ"ק לא התיר אלא לדעת בעה"ת דס"ל לא בלע אלא מעט אבל לדידן כיון דקי"ל דכ"ד חריף אסור ה"ה בוסר והא לדידן ס"ל דבלע הרבה ואף שלשון מ"א קצר לפי פירושו מ"מ הלא ידוע דרכו בקדש:
כג סָעִיף ז ס"ק לה תוך כו' בדבר הנעשה בידי גוי כו' ר"ל דזה מקרי לכתחלה להתיר לקנות מן הגוי אבל אם נעשה באקראי כו' זהו הוי דיעבד כו': דבר שאינו חריף ולדעת הש"ע ה"ה בוסר לא הוי חריף אלא דהמ"א לשיטתיה שהניח בס"ק ל"ג בצ"ע דבוסר ראוי להיות דבר חריף ולכן סתם פה וכ' דבר שאינו חריף:
כד סָעִיף ח ס"ק לח בסכין כו' ואפי' קודם שנכבשו כו' ר"ל וכ"ש אחר שנכבשו ונחמצו אבל אחר שנכבשו קודם שהחמיצו הלא הביא בשם הטור מיד אח"ז דהמים מבטלים חורפייהו: דוקא שנחתכו אחר שנכבשו כו' ומשמע אפי' קודם שהחמיצו ואפי' את"ל דמיירי אחר שהחמיצו מ"מ קודם שנכבשו דחריפין מצד עצמן ודאי עדיף דהא כ' הטור דהמים מבטלין חורפייהו שמצד עצמותן א"כ אחר שהחמיצו דחריפתן היא רק ע"י החמיצה ודאי עדיף החורפה שקודם כבישה שהיא מצד עצמו: וכ"כ הב"ח ולא שייך כו' זהו לשון הטור. פי' כ"א בלע קצת מהסכין ר"ל שבכל חתיכה נבלע עד כדי נטילה לדידן דקיי"ל כהראב"ד דאוסר כדי נטילה ולא יצא כל הבלוע מהסכין כ"א מעט נפלט לתוך חתיכה אף שבצירוף כל החתיכות יש ס' מ"מ הלא לא נבלע בכל חתיכה כ"א עד כדי נטילה ואע"ג שאח"ז כבשם יחד וכבוש כמבושל ונימא שוב פלטו החתיכות מה שבלעו מהסכין ובצירוף כל החתיכות הלא מסתמא יש ס' נגד הסכין זה סיים ולא פלט: ואע"ג דפסק בי"ד כו' ר"ל הטור וחולק על הרשב"א (וק"ל כהרשב"א) דס"ל לדידהו דס"ל דלא אמרינן חתיכה נעשה נבילה אלא בב"ח ולא בשאר איסורין ולכן אם חתיכה בלעה איסור ולא היה בה ס' ונאסר' ואח"כ נפלה החתיכה לקדירה א"צ ס' נגד כל החתיכה אלא נגד איסור שבלעה וס"ל לרשב"א אע"ג דאיכא ס' נגד האיסור והקדירה מותרת מ"מ אותה חתיכה נשארה באיסורה וס"ל אפשר לסוחטה אסור והטור חולק וס"ל אפשר לסוחטה מותר ולכן גם אותה חתיכה חוזרת להתירה א"כ לדעת הטור ה"ה הכא י"ל דע"י כבישה דהוי כמבושל שוב פלטו כל הבלוע וצירוף כל החתיכות הם ס' נגד הסכין ויחזרו החתיכות ויהיו מותרות דהא ס"ל אפשר לסוחטו מותר: מ"ד אהגעלה דבעי' דוקא בישול ולא מהני כבישה ע"כ דע"י כבישה אינו פולט כ"כ כמו ע"י בישול וכ"כ הש"ך בי"ד סי' ס"ט ס"ק ס': והע"ש כ' דדין זה כו' שהוקשה לו קושי' הש"ך בי"ד סי' צ"ו ס"ק ך' שהקשה בשם הב"ח לפמ"ש שם לימוניי"ס חתוכים שמביאם גוי מותרים וכ' רמ"א שם מפני שמביאים הרבה ביחד ואף אם נאסרו קצתן שנחתכו בראשונה בסכין של גוי נתבטלו באחרים הנחתכים אח"כ שאין נאסרים שכבר נתבטל טעם הסכין בראשונים ולכן כלם מותרים עכ"ל א"כ ה"ה בזיתים י"ל כן (דל"ל דחוזר וניעור בפסח דהא הטור ס"ל דגם בפסח יבש ביבש חד בתרי בטל) ותי' דניהו דעיקר הטעם של הסכין נתבטל בראשוני' מ"מ גם משהו פולט ומבליע בשאר החתיכו' ולכן בחמץ דאוסר במשהו כל הזיתים אסורים ואע"ג דנכבשו קודם הפסח ואז אותו משהו נתבטל קודם פסח לזה כ' דאזיל למ"ד דחוזר וניעור בפסח ואע"ג דליכא רק טעם ובטעם לכ"ע לא אמרי' חוזר וניעור כ' הע"ש דמזה מוכח. דע"כ אפי' בטעם אומרים דחוזר וניעור וכ' הע"ש בעצמו דלא נהירא ליה לו' דגם בטעם אמרי' חוזר וניעור (מיהו לזה י"ל לענ"ד דאע"ג דבעלמא גבי טעם לא אמרינן חוזר וניעור מ"מ הכא כיון דחורפיה משויה ליה בעיני' עדיף והוי גם לענין זה כמו בעין דאמרי' חוזר וניעור למאן דס"ל דאמרי' חוזר וניעור): לכן דברי הש"ך בי"ד עיקר וכ"כ הב"ח כאן שר"ל דלא כמ"ש הב"ח בי"ד כמ"ש הש"ך שם בשמו וכאן הסכים לדברי הש"ך דשאני לימוני"ס דאין חריפי' כ"כ כמו צנון ולא מחליא כ"א הבלוע בדופני הסכין וזה מתבטל בראשון ושני משא"כ זיתים דחריפים טפי והוי כמו צנון ומחליא ומפליטי' כל מה שבסכין ולכן מפלי' בכל חתיכות הזיתים ולכן כולם אסורים: אי נמי דלדינא ס"ל להרב רמ"א דבין זיתים ובין לימוני"ס ראוי לאסור אלא כיון שנהג העולם לנהוג היתר לקנות הלימוני"ס כמ"ש רמ"א שם. לכן כתב שם טעם ליישב המנהג ואין למחות הואיל ויש בלא"ה צדדים להתיר ע"ש בש"ך: ועבי"ד סימן קי"א ר"ל שכת' שם בסעיף ז' בשם הרשב"א הי' כאן שתי קדירות של היתר ונפל איסור לתוך א' מהן ואינו ידוע לאיזה נפל ואין בא' כדי לבטל האיסור ויש בשתיהן כדי לבטלו שתיהן מצטרפים לבטלו כו' דכיון ששני הקדירות נכנסו לספק מצטרפים יחד לבטל: א"כ ה"ה הכא י"ל כן כיון דכל הזיתים נכנסו בספק ה"ל לצרף כל הזיתים ולבטל טעם הסכין בס' קודם הפסח: אולם הש"ך בסי' צ"ב סס"ק ח' ובסי' ק"ה סס"ק ל"ד כת' דמין בשאינו מינו כיון דהטעם נרגש מודה הרשב"א דלא אמרי' כל מה שנכנס בספק יסייע לבטל: ול"נ דזה דמי לחתיכות בשר שנפלה לכמה קדירות כו' ר"ל בלא"ה אין זה דומה להאי דסי' קי"א הנ"ל אלא דומה לחתיכות בשר כו' שאין מצטרפים וכמ"ש ביו"ד סימן צ"ח סעיף ד' סוף הגהה שניה וז"ל איסור שנתבשל בקדירה והסירוהו משם ונפל לקדירה אחרת צריך לחזור ולבטל בס' כנגד כולו כו' עכ"ל אבל לא הבנתי דהא שם הטעם כמ"ש באו"ה כלל ך"ד דלא ידעינן באיזה קדירה פלט האיסור טעמו וע"כ צ"ל הא דלא אמרי' שם דכל שנכנס בספק כו' דהא לא ידעינן באיזה קדירה פלט' וע"כ מיירי בשני בני אדם או במה שאין דרכו להתערב או מטעם שכ' הש"ך דבאינו מינו לא אמרי' כן כנ"ל. וא"כ מאי הוסיף מג"א בדבריו וצ"ל דס"ל למ"א דאין זה דומה כלל למ"ש בסי' קי"א דשאני התם בסימן קי"א דמיד בשעת נפילת האיסור שני הקדירות נכנסו בספק דלא ידעינן לאיזה נפל ולכן מצטרפים. משא"כ בנפל בשתי קדירות בזה אחר זה דבקדירה ראשונה וודאי בעי' ס' דהא עדיין השני' לא נכנס' בספק דהא ידעינן דנפלה לקדירה א'. וא"כ ממ"נ גם בשני' צריך ס' בפני עצמה דממ"כ אי לא היה בקדירה א' ס' הרי חל שם איסור על הראשונה קודם שנפל האיסור לקדירה שניה וליכא שוב לצרפה לקדירה שניה. ואי היה ס' בקדירה א' וא"כ הראשונה בין פלט לתוכו כל טעם האיסור ובין לא פלט עכ"פ הותר. וא"כ אין הקדירה ראשונה נכנסת בספק דהא וודאי מותרת. לכן צריך גם בשני' ס' מלבד הראשונה וה"ה הכא בזיתים כיון שחתכן בזה אחר זה דינא הכי: לא אמרינן בו חנ"נ כמ"ש בי"ד סי' צ"ד סעיף וי"ו כצ"ל: ואף לפי מ"ש ס"ה ס"ק ך"ד: ואם נתבשלו כו' ואף שבש"ע סימן ק"ו כו' והיינו כדעת הרשב"א הנ"ל דלא כהטור הנ"ל: מ"מ הרי כ' מהר"ם כו' הביאו הש"ך סימן צ"ד ס"ק ך"ג: וכ"פ הט"ז בסי' צ"ו ס"ק ה' דפשט הש"ע כו' ר"ל דהט"ז כ' הטעם להקל בבלע התירא דדוקא היכא דבלע איסורא דכבר חל שם איסור על החתיכה שוב אינו חוזרת להתירה משא"כ בבלע התירא דמעולם לא חל עליו שם איסור ולזה כ' המ"א דלשון הש"ע משמע דאין האיסור נפלט לגמרי וא"כ י"ל דנשאר תוך אותה חתיכה יותר ממה שמפליט לתוך כל החתיכה מחתיכות אחרות עד שאין באותה חתיכה ס' נגד מה שנשאר בתוכה ולפ"ז גם בבלע התירא יש לאסור: היינו אף את"ל כו' ר"ל שהם מפרשים כוונת הש"ע דוודאי אי הוי ידעי' שפלט תחלה כל הבלוע בתוכו ונתפשט אח"ז הפליטה בכל החתיכות בשוה אז גם אותה חתיכה היתה מותרת כיון דפלטה כל האיסור שבתוכו אף דמעיקרא חל עליה שם איסור כיון דפלטה הכל הרי שוותה לחתיכות האחרות ופנים חדשות באו והיתה גם היא מותרת משא"כ השתא אנו אומרים דנשאר מעט בתוכה שלא פלטה מעולם ואף שלא נשאר בה כ"א כשעור שבלעו כ"א מחתיכות אחרות מן הפליט' ויש גם באותה חתיכה ס' לכן אמרי' כיון שפעם א' חל עליו שם איסור אינה חוזרת להתירא כיון דעכ"פ נשאר קצת בתוכה משא"כ בהיתרא בלע: משא"כ בחמץ דאוסר במשהו ואע"ג דהוא קודם פסח דגם חמץ בטל בס': ואפשר דתיבת ועוד דהא בלא"ה כו' תיבת ועוד הוא ט"ס ור"ל כיון דחמץ בפסח אוסר במשהו וי"א דחוזר וניעור ואע"ג שכ' מ"א לעיל בס"ק ז' דבטעם לכ"ע לא אמרי' דחוזר וניעור צ"ל דזה לא כ' מ"א כ"א לסניף. ועיקר טעמו כמ"ש תחלה דלשון הש"ע בסי' ק"ו דלא נפלט האיסור לגמרי ונשאר בה יותר עד דליכא בחתיכה ס' וגם אולי לענין זה י"ל דחמץ שמו עליו ול"מ התירא בלע:
כה סָעִיף ח (ס"ק לט) אם אינה ב"י כו' וכתב הש"ך בי"ד ס"ס ע' כצ"ל:
כו סָעִיף ט (ס"ק מם) לא בטיל כו' הטעם כולי דטעם י"א דבטל ברוב דדוקא בלח דאזלינן בשאר איסורים בתר נ"ט וצריך ס' ומשום חומרא דחמץ הוי במשהו אבל ביבש דבשאר איסורים בטל ברוב ה"ה בחמץ וכ' המרדכי טעם המחמירים בחמץ ביבש משום דבלח כו': ובנ"ה סי' צ"ב: וא"כ בער"פ כו' ר"ל דלדעת נ"ה דהוי דשיל"מ א"כ גם בע"פ ניהו דהטעם שכ' ר"ס דחמיר חמץ דהוי בכרת כו' לא שייך בער"פ ולכן שלא במינו דאפי' לח בלח בטל בער"פ כמ"ש סעיף ב' אבל במינו אפי' יבש אינו בטל בער"פ משום דהוי דשיל"מ. אבל לפמ"ש מ"א דלא הוי דשיל"מ א"כ בער"פ בין לח ובין יבש בטל אפי' במינו: כיצד נוהגים לענין ביטול יבש ביבש: ומ"מ צריך כו' דביבש קי"ל דחוזר וניעור: מצה כו' דאסורה מחמת הבלוע והבליעה אינו דבר שבמנין וכ"מ בי"ד: דאל"כ אף בער"פ לא יתבטל במינו כנ"ל דאף בשאר איסורים לא בטיל דהוי דשיל"מ שיכול להגעילו אע"ג דלא קיי"ל הכי משום דצריך להוציא עליו הוצאות להגעילו או מטעמים אחרים כמ"ש סי' ק"ב סעיף ג' מ"מ בצירוף די"א דחמץ אפי' לאו כלי הוי דשיל"מ מחמירים עכ"פ בכלי חמץ ולפ"ז בכלי חרס דל"ל תקנה בהגעלה גם בער"פ בטיל. ולעל"ד כלי חמץ מצד הדין לא בטיל דהא כ' רמ"א בי"ד הטעם בשם המרדכי דמש"ה חמץ ל"מ דשיל"מ הואיל וחוזר לאיסורא בפסח הבא וזה לא שייך בכלי ולפמ"ש ה"ה חכם צבי בתשובה דכלי שעבר עליו יב"ח אפילו בפסח דקיי"ל נט"ל אסור מ"מ כה"ג הוי עפרא בעלמא שרי ואפי' לכתחלה כתב להלכה דמותר אפי' לפסח אלא למעשה לא מלאו לבו להקל לכתחילה א"כ כלי אמץ הוי דשיל"מ דהא לאחר פסח מותר ואינו חוזר לאיסורא בפסח הבא דהא טרם שיבא פסח הבא עברו עליו יב"ח וגם בפסח שרי. ועוד בלי דברי הח"צ הנ"ל י"ל לדעת המרדכי וכוותיה פסק רמ"א שם בי"ד הוי כלי חמץ דשיל"מ דהא הר"ן פ' כ"ש כתב ג"כ הטעם משום דחמץ הוי דשיל"מ דהיינו בהתערובות אחר פסח. (ויתבאר לקמן בס"ק מ"ג) ודחי דזה לא מיקרי דשיל"מ כיון דבעין אין לו מתירין אחר פסח. וכ' עוד שטעם האומרים דהוי דשיל"מ דס"ל דהא מן התורה אפי' בעין מותר לאחר הפסח דקיי"ל כר"ש אלא מדרבנן משום קנס אסור בעין לאחר הפסח וא"כ כיון דמן התור' הוי דבר שיל"מ חכמים שאסרוהו לא באו להקל על דין תורה וגם לדידן לא בטל. אלא שהר"ן דחה גם טעם זה בשלמא אי דשיל"מ לא בטיל מן התורה א"ש דודאי חכמים לא באו להקל על דין תורה אבל כיון דהא דדשיל"מ לא בטל ג"כ אינו אלא מדרבנן הם אמרו והם אמרו וכיון דמדרבנן אחר הפסח אסור לא הוי דשיל"מ ובטל עכת"ד. וכיון דהמרדכי ורמ"א נתנו טעם משום דחוזר לאיסורו ולא כתבו הטעם משום דאחר הפסח מ"מ אסור מדרבנן. ע"כ גם הם ס"ל כיון דמן התורה מותר חכמים לא באו להקל ולא ס"ל כדחוי של הר"ן א"כ כלי אפ"ת דלא כתשובת ח"צ מיקרי דשיל"מ דהא מן התורה עכ"פ אינו חוזר לאיסורו בפסח דהא הוי נט"ל דמותר מן התורה וניהו דמדרבנן אסור מ"מ מיקרי לדידהו דשיל"מ:
כז סָעִיף י (ס"ק מא) ויש כו' ואפשר בריח כו' כיון דבלא"ה יש מקילין ר"ל בריח גרידא:
כח סָעִיף יא (ס"ק מב) בין כו' פי' כו' די"א דאסור כו' ר"ל דהוי קשיא ליה למה כתב הרב"י דאם נתערב בס' קודם הפסח מותר לאחר פסח הא אפי' בפסח שרי דהא קודם פסח קיי"ל דבטל בס' אלא די"א לעיל סעיף ד' חוזר וניעור בפסח וכיון דידוע שיטות הרב ב"י בש"ע דבכ"מ דעה א' שהביא היא עיקרת בעיניו ובסעיף ד' הדיעה א' היא דאינו חוזר וניעור ולזה כתב המ"א דר"ל דינא הכי דלאחר הפסח שרי לכ"ע אפי' למ"ד חוזר וניעור משא"כ בפסח תלי' במחלוקת א"א חוזר וניעור: מ"מ אם נתערב אחר הפסח כו'. מתיבת אחר הפסח כו' נמשך למטה וה"ק מ"מ אם נתערב קודם פסח ואשהיי' אז לאחר פסח עכ"פ בטל בס': וכ' הב"ח כו' כדי לאכלו כו' והיינו לח בלח אע"ג דקיי"ל דאינו חוזר וניעור כמ"ש לעיל סעיף ד' מ"מ כיון דאיכא למ"ד דחוזר וניעור לכן עכ"פ לכתחלה אין לערבו בס' כדי לאכול בפסח אבל לערבו בס' כדי להשהותו מותר. אולם מ"א בס"ק מ"ה חולק עליו דאפי' לערבו לשהותו אסור ע"ש: ודוקא שיש בו כזית בכא"פ דאז עבר על ב"י ולכן קנסוהו לאוסרו אחר הפסח. ועמ"ש ר"ס תמ"ב כו' מכאן עד ואם נתערב פחות מכזית הם דברי מ"א לא דברי הב"ח ומן תיבת ואם נתערב פחות כו' מתחיל שוב סיום דברי הב"ח: די"א דאם אין בו ס' עובר עליו ר"ל אע"ג דליכא כזית בכא"פ כיון דעכ"פ אסור באכיל' מן התור' דהא קי"ל טעם כעיקר דאורייתא וניהו דאינו לוקה משום טעם כעיקר על אכילתו מכיון דלא אכל כזית בכא"פ עכ"פ עובר על ב"י בשהייתו משום דמ"מ יש כזית חמץ ברשותו ומצורף ממילא וא"כ אם שהה אותו אסור אחר הפסח: ומיהו במב"מ כיון שאינו עובר עליו מן התור' אפי' ליכא ס' דהא מן התור' ברובא בטיל ומותר באכיל' ניהו דמדרבנן אפי' לשהותו אסור כמ"ש מ"א בס"ק י"א מ"מ אם שהה עד אחר הפסח מותר. דהא לא עבר על ב"י מן התור': וכמ"ש סעיף י"ב לענין נוקשה דהוי מדרבנן: ואפשר דעז"כ הרר"י כו'. ר"ל שהטור הביא בשם הרר"י שכ' אם בטלו במזיד אדעתא דלשהי' אחר הפסח אסור. וכ' הטור ואיני מבין תוכן דבריו שאם הוא דבר שעוברי' על תערובתו מאי נ"מ בביטולו הרי עבר עליו כו' ואם הוא דבר שאין עוברים על תערובתו אפי' ערבו על דעת לשהיי' שרי (ולדעת הטור שהביא מ"א ר"ס תמ"ב אפי' לכתחלה מותר לערבו לשהותו ע"ש) וע"ז כתב מ"א דאפשר דאיירי לערב מין במינו בפחות מס' ניהו דאינו עובר על תערובתו וכמ"ש מ"א מ"מ לכתחלה אסור דנראה כמבטל איסור וגם האיסור מעורב ניהו דרחמנא שריא ברובא מ"מ האיסור ישנו במציאתו תוך התערובות וכדעת הרשב"א בי"ד סי' ק"ט. ומה"ט אסור לבשלו ודלא כהרא"ש שהביא המ"א ס"ק י"א דס"ל דגם האיסור חוז' להיות מותר וכיון דישנו לאיסור תוך התערובות אין לערב לכתחלה להשהות אותו בפסח. ועיין בתשוב' הרשב"א הביא מ"א בס"ק ה': ואם נתערב כו' מכאן מתחילים שוב דברי הב"ח: ולזה נתכוין רמ"א כו'. דהב"ח ס"ל דמ"ש רמ"א ופחות מס' כו' קאי לכל תלתא ענייני שהזכיר המחבר גם על נתערב קודם פסח או תוך הפסח ואשהיי' וכיון דליכא ס' הא עבר על ב"י ויש לקונסו לאוסרו אחר הפסח. וניהו דהמ"ל דמיירי דליכא כזית בכא"פ אלא כיון דדבר זה במחלוקת שנוי. דלדעת י"א שהביא מ"א באינו מינו אפי' ליכא כזית בכא"פ כיון דליכא ס' עובר לכן ניחא ליה טפי לאוקמי דברי הגהת רמ"א שאין בו כזית דודאי לכ"ע לא עבר אבל דעת מ"א בס"ק מ"ה לפרש דברי רמ"א דלא כהב"ח אע"ג דלדינא מודה מ"א להב"ח:
כט סָעִיף יא (ס"ק מג) בין כו' ובר"ן כו' משמע דמותר אפי' באכילה כו' כבר הבאתי דברי הר"ן בס"ק מ' ע"ש שכ' די"א דמה"ט חמץ בפסח במשהו משום דהוי דשיל"מ דהא לאחר הפסח התערובת מותר. אע"ג דטעם דדשיל"מ לא בטיל משום עד שאתה אוכלו באיסור אכול אותו בהיתר וכמ"ש רש"י ריש מס' ביצה וכן קשה לטעם הר"ן שכתב בנדרים ע"ש אם כן בחמץ כיון דגם לאחר הפסח איכו מותר כי אם ע"י תערובות למה קורא אחר הפסח אכילתו יותר היתר מבפסח היינו טעמא דתוך הפסח אפי' ע"י תערובות מ"מ יש בתערובות הזה איסור אלא שהתור' התירתה משא"כ אחר הפסח כיון דלר"ש דקיי"ל כוותיה מותר אלא דחכמים קנסוהו ולא קנסוהו אלא כל זמן שהוא בעין ולא ע"י התערובות. ולפ"ז כשנתערב ליכא איסור כלל דהא כה"ג לא קנסוהו ואעפ"כ דחה הר"ן דל"מ דשיל"מ אלא כשמותר אחר הזמן אפי' כשהוא בעין וכמבואר לעיל ס"ק מ': ולכן הוכיח מ"א דע"כ התערובת לאחר הפסח אפי' נתערב בפסח מ"מ אחר הפסח אפי' באכילה מותר דאל"כ הא הר"ן קאי על מה שנתערב תוך הפסח דאסור במשהו משום דהוי דשיל"מ ואם הי' אחר הפסח אסור באכילה איך קורא אותו דשיל"מ. אע"ג דגם דעת הרמב"ם דחמץ במשהו משום דהוי דשיל"מ. מ"מ לא מצי מ"א לדייק כי אם מדברי הר"י דהא בלא"ה צ"ב איך קראוהו דשיל"מ דהיינו שימתין עד אחר הפסח ויהי' מותר הא קיי"ל דאפי' לא נתערב אלא משהו אסור לשהותו אלא צריך לשרפו וכמ"ש ר"ס זה. (גם להרמב"ם י"ל כמ"ש להבא להר"ן) אלא י"ל דס"ל כמ"ש הר"ן כיון דמן התורה מותר לשהותו ואין איסור בשהייתו כי אם מדרבנן וחכמי' לא באו להקל. ולפ"ז אין הכרח די"ל דאחר הפסח אסור באכילה ואעפ"כ הוי דשיל"מ. כיון דמן התורה מותר באכילה חכמים לא באו להקל והוי דשיל"מ אבל הר"ן דלא ס"ל הכי דהא הקשה דל"מ דבר שיל"מ אלא כשההיתר אפי' בהיותו בעין אע"ג דמן התור' מותר אפי' כשהוא בעין וכמ"ש הר"ן דס"ל לבעלי סברא זו ע"כ דלא ניחא להר"ן בזה כמ"ש לבסוף דדין דדשיל"מ גופא אינו אלא מדרבנן א"כ א"א דאסור באכילה טפי הו"ל לר"ן לדחות דבריה' דאפי' ע"י תערובות אין לו מתירים דהא גם אחר הפסח אסור באכילה. אלא ודאי דס"ל דמותר באכילה אחר הפסח ואע"ג דאכתי המ"ל איך יקרא דשיל"מ הא מדרבנן אסור לשהותו עד אחר הפסח כנ"ל. י"ל ניהו דאנן קי"ל כהמרדכי דס"ל אסור לשהותן אבל הר"ן י"ל דסביר' ליה כהפוסקים וכן דעת הרמב"ם דחמץ שנאסר ע"י משהו מותר לשהותו. אלא דלפ"ז אין למ"א ראי' מהר"ן היכא דעבר ואשהי' אפי' בשוגג כל שכן במזיד דמותר דמה. שמותר להר"ן אחר הפסח אפי' באכילה משום ששהה אותו בהיתר אבל לדידן דאסור לשהותו מנ"ל אם שהה באיסור שיהי' מותר באכיל' ע"כ צ"ל דלא הביא מ"א לדידן ראייה מהר"ן כ"א דהר"ן הכי ס"ל דמותר אפי' באכילה אחר הפסח:
ל סָעִיף יא (ס"ק מ"ד) ונתערב כו' דהא ר"י כו' א"כ מוכח דלאחר זמנו אפי' בלא ס' מותר דאל"כ מאי איכ' בין תוך זמנו לאחר זמנו. ורבא כו' לאח"ז מותר כר"ש וכיון דלשון רבא בלאחר זמנו שוה ללשון של ר"י ע"כ גם פירוש דבריהם שוה גם לרבא לאחר זמנו לא בעי ס': ועוד כו' אפי' לר"י כו' ולמה דייק רבא ואמר כר"ש: ועוד דפריך כו' אהא דאמר רבא לא"ז מותר כר"ש והא גם לר"ש חמץ אחר הפסח אסור משום קנס: כל האסורים ר"ל אפי' מין במינו: א"ו דבטיל ברוב לכן פריך שפיר והוכחות המקשן דע"כ רבא מתיר לאחר זמנו ברוב משני הוכחות ראשונות שלמ"א א' מדלשונו שוה ללשון ר"י וכיון דלר"י ע"כ סגי ברוב א"כ ה"ה לרבא ועוד מדאמר לא"ז מותר כר"ש ובס' אפי' לר"י שרי כנ"ל: וכ"מ ברי"ו כו' וא"א דבעי ס' כו' בשלמא אי סגי ברוב יש ג' חלוקים אחר זמנו ברוב לפני זמנו בס' תוך זמנו במשהו משא"כ אי גם אחר זמנו בס' א"כ א"ז שוה ללפני זמנו וליכא כ"א שני חלוקים עבי"ד סי' צ"ט דין המערב במזיד:
לא סָעִיף יא (ס"ק מה) סגי כו' פדיון כמ"ש רס"י זה כצ"ל: ומסתימת לשונו משמע דאפי' באכילה שרי אבל אם נתערב קודם פסח וכ"ש תוך הפסח בפחות מס' דאסור באכיל' משום דטעם חמץ קטעים כמ"ש לעיל בס"ק מ"ב בשם הב"ח ובזה חולק על הב"ח בכוונת רמ"א דהב"ח סבירא ליה דרמ"א קאי על כל ג' דינים שהזכיר המחבר גם על נתערב קודם פסח או תוך פסח ולזה הוצרך לומר כיון דכה"ג אסור באכילה ע"כ רמ"א אינו מתירו אלא בהנאה והמ"א ס"ל דלשון רמ"א משמע ואפי' באכילה שרי וא"כ ע"כ צ"ל דרמ"א לא קאי כ"א אדסמיך ליה שנתערב אחר פסח ולפ"ז מיירי רמ"א אפי' נתערב כזית דלא כמו שהוצרך הב"ח לומר לפי שיטתו דרמ"א מיירי אפי' נתערב קודם הפסח או תוך הפסח דמיירי דוקא דליכא כזית חמץ כמ"ש ס"ק מ"ב אבל לדינא אין בין הב"ח למ"א כלום: והיכי כו' עד ס' כדי לאכלן כיון שנתערב בס' קודס הפסח וטחנן והוי קמח דהוי לח בלח דקי"ל בסעיף ד' דאינו חוזר וניעור ומן הדין מותר לאכלן בפסח אפ"ה אסור להוסיף כו' והוי כמבטל כו' אלא דקשי' ליה הא הביא מ"א בס"ק י"ג בשם הש"ך דהרשב"א ס"ל אפי' לח בלח חוזר וניעור וע"כ צ"ל דהיא תשובה אחרת: ולאכול כ"א בפ"ע ר"ל קודם טחינה והיינו לבדקן בעת האכיל' אם לא יהיה מבוקע אפ"ה אסור דהא יש בהן מחומצות שאין ביקוען ניכר וניהו כיון דאין האיסור ניכר ראויה להתבטל ברוב מ"מ בפסח אינו בטיל ואע"ג דנתבטלו ק"פ מ"מ ביבש קי"ל בסעיף ד' דחוזר וניעור: ולפמ"ש לעיל בשם הב"ח מותר להוסיף ולשהותן כו' דמשמע מלשונו דהרשב"א אוסר להוסיף אפי' לשהותן אע"ג דכ' הרשב"א בתחלת דבריו אסור להוסיף כו' כדי לאכלן מ"מ ס"ל למ"א מה שסי' לשהותו נמי אסור. מיירי אפי' אם ירצה להוסיף עד ס' כדי לשהותן אסור דאל"כ ה"ל להרשב"א לבאר היתר זה דמותר להוסיף עד ס' כדי לשהותן אע"כ דגם כה"ג אסור דהוי כמבטל איסור לכתחל' דלא כהב"ח: וא"ל מסי' תנ"ג כצ"ל בחטים שיש בהן שצמחו ונתחמצו אם יש ס' נגדן מותר לטחנן ויתבטלו בס'. וכתב הטור שם הטעם דל"מ מבטל איסור לכתתלה דאין כוונתו לבטל: דשם מיירי שהיה ס' וא"צ להוסיף כלום אלא מה שטחנן אע"ג דקיי"ל בריה אינה בטלה ואם נתרסקה בטלה ואסור לרסק הברי' כדי לבטלה דהוי מבטל איסור. וא"כ ה"ה בדגן שצמח כיון דעתה קודם טחינה ניכרים אותן שצמחו ויש לבררן וע"י הטחינה יתבטלו מ"מ לא הוי מבטל איסור דאין כוונתו לבטלו כ"א לטוחנן כדי שיהי' קמח וראו' לאפות ולאכול וממילא נתבטלו משא"כ הכא ע"י שמוסיף עליהן הרי מתכוין לבטלן: דוקא פחות מכזית דכזית לי"א שהביא מ"א לעיל ס"ק מ"ב אפי' ליכא כזית בכא"פ עובר באינו מינו. ואם כן אסור לאחר פסח משום קנס אע"כ דליכ' כזית אע"ג דהא מיירי במין במינו וכיון דאיכא רובא לא עבר כמ"ש מ"א שם מ"מ הכא דלמא אית בהו גרגרי' שנתבקעו וניכרים וכמ"ש רשב"א דאין בטילים כיון שהאיסור ניכר ולכן אם הי' כזית היה עובר בב"י. והנה מבואר שכ' מ"א בס"ק מ"ב בשם הב"ח דאסור לערבן לכתחלה כדי לאכלם בפסח אבל כדי לשהותו שרי ודעת רשב"א בס"ק זה דאפי' כדי לשהותן אסור וכ' מ"א דאין להקל נגד הרשב"א משמע דס"ל דאפי' לערבן לשהותן אסור ולעיל בס"ק י"א כ' מ"א במין במינו שנתערב ביבש בריבא אם יכול לבשלם ויהי' נימח ויתערב קודם פסח בס' אז מותרו' לאכלן בפסח ואין זה מבטל כו' עכ"ל משמע דאפי' להוסיף עד ס' לאכלן מותר והם לכאורה נגד מ"ש פה אולל לק"מ דהב"ח אוסר לערב חמץ שהוא בעין משא"כ מ"א בס"ק י"א דמיירי שכבר נתערב ברוב וכיון שהוא מינו ומותר מן התורה ברוב אם מוסיף עד ס' ל"מ מבטל כו' כמ"ש שם ואפילו להוסיף לאכלן בפסח שרי: וכן מה שהסכים פה לרשב"א דאפי' להוסיף ולטחנן לשהותן אסור דהוי כמבטל אע"ג דכבר מעורבים ברובא מכל מקום כיון דהאיסר ניכר דאפשר לבדקן דלמא אית בהו מבוקעי' הוי כאלו לא נתערב עד עתה ולכן הוי כמבטל כו'. ועבי"ד סי' קל"ד לענין למכור לגוים: שמרי כו' דלא כע"ש שכת' דשמרים לא הוי דבר המעמיד ובטלים דלעיל סי' תמ"ב ובי"ד מבואר דהוי דבר המעמיד: כ"כ בס' צ"צ סי' פ' כו' שמא נשאר קצת מהחלב חטה בעין כו' וכמ"ש לעיל בסעיף ד' בפת שנפל ליין דחיישינן שנשאר פרורין בעין: ולפמ"ש לעיל אין איסור כו' ובס' ח"מ חלק עליו לפ"ד רשב"א ורי"ו שהביא מ"א רס"י תמ"ב דכל דבר דתחלת תיקונו כך אינו בטל ע"ש וה"ה הכא כיון שבא לתקן היין לא בטיל ולענ"ד אין מזה סתירה לדברי מ"א דהא מבואר בהרשב"א הטעם דהוי כדבר המעמיד ולא בטיל עבי"ד ס"ס קל"ד והיינו דוקא כשבא לתקן הטעם משא"כ הכא דלא בא אלא לתקן המרא' לא מיקרי מעמיד ובטל דחזותא לאו מלתא: ועיין במ"א סי' תי"ג ס"ק ז' ועיין בפר"ח י"ד סי' ק"ב שהאריך ומסיק דבאיסור דרבנן חזות' לאו מלתא:
לב סָעִיף יב (ס"ק מו) אינו כו' ונ"ל דאפי' באכילה שרי ובח"י כ' שבריב"ש מבואר להדיא דאסור באכילה: והא דכ' הר"ן כו' צריך ביעור מדרבנן דס"ל כיון שהוא בבית גוי והגוי מקבל עליו אחריות אין הישראל המפקיד עובר ואייתו ראייה ממכילתא. ולכן כתב דא"צ ביעור כ"א מדרבנן אבל לא קיי"ל כוותיה כמבואר לעיל סי' תס"ב דישראל עובר כה"ג: כיון דזה החמץ צ"ב דהא הוא חמץ גמור אלא דמן התורה הרי הוא כמבוער לדעת הר"ן דהוי כאלו מכרו לגוי כיון שהוא בבית גוי והגוי קיבל עליו אחריות וע"ש הטעם דחיישינן להערמה:
א סָעִיף א ס"א במשהו. מדלא יהיב שיעורא הרי"ף וש"פ וכת' הרשב"א שבדקו בספרים ישנים ומצאו כגי' שכ' בהדיא במשהו: אפילו בהנאה. כמ"ש בע"ג ע"ד א' ליתני נמי חמץ בפסח אף ע"ג דכל מ"ש במתניתין אוסרין במשהו אפילו בהנאה וכמש"ש יי"נ שנפל לבור כולו אסור בהנאה וע"ש ואף לשיעת רש"י דבמסקנא חמץ אינו אוסר היינו משום יבש ביבש וכמ"ש בס"ט ע"ש וע' בר"ן מש"ש: וצריך כו' ולא סגי כו'. הוא מחלוקת בין הראשונים דרשב"ם כת' כמו שר"א מתיר בפדיון בע"ג כמש"ש ספ"ג מ"ט ב' ה"ה בכל איסורין שבתורה הביאו תוס' ביבמות פ"א ב' ד"ה כולן כו' ובזבחים ע"ב ב' בד"ה כולן כו'. וכ"כ במרדכי סוף פרק כה"צ וחמץ בפסח שאסר בהנאה כו' י"ל פדיון להוליך כו' אבל לא באכילה כו' וכ"כ בהג"א שם בד"ה ולא התירו כו' וחמץ וכ"ד הרמב"ן במלחמות פ"ב דפסחים וכ' הרז"ה שם שיש ספרים שגי' שם כ"ז א' וכן היה ר"א אוסר בכל איסורין שבתירה וקאי אפדיון וע"ז סמך רשב"ם שכ' דה"ה בכל איסורין כו'. אבל הרז"ה חלק עליו שם ובע"א שם וכן תוס' ביבמות שם ובזבחים שם והרא"ש בע"ג שם והר"ש בסוף ערלה והר"נ בע"ג שם ובפסחים שם דדוקא בע"ג שתוספת דמיה ולכן אמרו בפ"ב דפסחים כ"ז א' הני קערות כו' אסירי מ' דאסור לגמרי וע' ר"ן שם ועיד כ' תוס' ורא"ש שם והר"ש שם ועי"ל דדוקא פת שאין ממשות האיסור בעין כו' והרמב"ן הכריח דה"ה בשאר איסורין דהא ר"א בפדיון קילא ממכירה שאין נהנה שם כלל מן האיסור ובמכירה ודאי דה"ה בשאר איסורין כמ"ש בירושלמי הביאו תוס' ביבמות שם ובזבחים שם בקיצור והר"ש שם דדוקא במקום שיש לחוש שמא ימכור לישראל הא בדברים שאינן נקחין מן הא"י מותר וה"ה לפדיון אבל הרז"ה והר"ן בע"ג שם כתבו דר"א לא שייך בדרשב"ג הא לחוד והא לחוד וכ"ד תוס' שם ושם וש"פ ועמ"ש בי"ד סי' קמ"ב. ובד"מ ערבובי דברים כאן שכת' שדעת הר"ן להתיר ועוד כת' שדעת המרדכי בפ"ב דפסחים לאסור ולא היא שהמרדכי כת' שם לאסור במכירה וכבר כ' הרז"ה וש"פ שאינו ענין זה לזה אלא שלפי מ"ש דלא התירו בפדיון אלא חבית בחבית כמו במכירת יי"נ ולפי שאוסר במרדכי מה"ט ה"ה שאוסר בפדיון אבל הרמב"ן ור"נ שם כ' דוקא ביי"נ אבל בשאר איסורין אף בדאורייתא דמיא לסתם יינם ועמ"ש בסי' תס"ז ס"י ומ"ש כאן וצריך כו' ולא סגי כו' ר"ל דאף לדעת המתירין דוקא בהנאה אבל באכילה אסור כמ"ש הרז"ה והרא"ש בשמו וכ"כ המרדכי והג"א והג"מ אף לדברי הרר"י שהביאו הרא"ש שם שמתיר אף באכילה דוקא בפת כנ"ל וכמש"ש דלא נאסר רק מחמת הנאה דאין איסור אכילה אוסרו מהא דתנור שהסיקו בכמון כו' וכ"כ רש"י בע"ז שם מ"ט ב' ונשתרי לך בהנאה כו' וז"ש וצריך לשרוף כו' ולא סגי כו' ר"ל לאפוקי מהמתירין שא"צ לשרוף הכל אלא נותנו לא"י וכיוצא כו': מיהו כו'. כמש"ש ל' א' ושמואל אמר לא ישברו אבל משהי כו' ולפי מ"ש תוס' בע"א ע"ו א' ד"ה מכאן לחלק בין נטל"פ באוכלין שמותר שלא נאסר מעולם משא"כ בקדירה שאינה ב"י שאף שהיא נטל"פ מ"מ מתחלה נאסרה א"כ יש לחלק כאן ג"כ דמ"ש בפ' כ"ש דמשהי ליה דמתחלה לא נאסרה שקבלה היתר וע' בתוס' שם ד"ה אר"ה. והא דפסחים כו' לפי שבלע התירא. אבל לפי מ"ש התוס' בפסחים שם ד"ה לישהינהו כו' אין חילוק וז"ש בד"מ ס"ק ב' ונראה דאף ע"ג כו' וכ"מ בתוס' פ' כ"ש גבי קדירות בפסח כו' דאין חילוק בין שבלעו חמץ בעודן היתר או איסור: ודין תערובתו כו' אבל אם כו'. חולין צ"ו ב' אמר שמואל ל"ש אלא כו' ואע"ג דשמואל ס"ל בע"ג ע"ג ופסחים ל' דמין במינו במשהו וכ' התוס' שם ד"ה עד ל"ד עד שמגיע דהא קליפה בעי ואפי' כדי נטילה צריך כמ"ש בפסחים ע"ה נטף מרוטבו כו'. ות"ה כ' בשם י"א שדי בקליפה כמ"ש שם נגע בחרסו כו' ושם חם לתוך צונן קולף ובחולין קי"ב אבל צלי בעי קליפה ושם ק"ז צונן בצונן הוא נהי דקליפה לא בעי כו' ושם ר"א קולף בית השחיטה רותח הוא ומ"ש ברוטב יטול רוטב מתפשט יותר וז"ש כאן אלא קליפה או כו' שחם בחם כו' והתוס' דחו שם כל הראיות וכ"פ בש"ע י"ד סי' ק"ה: בלא רוטב. דבלא"ה כולו אסור בשאר איסורין בששים ובחמץ במשהו כמ"ש בפסחים שם חם לתוך חם אסור חם לתוך צונן קולף מ' דברישא כולו אסור וע' בחולין ק"ח וע"ש בתוס' ד"ה טיפת כו': וכן אם. כמ"ש בזבחים צ"ז א' רקיק שנגע ברקיק כו': ואין שם דבר כו'. כמ"ש בחולין צ"ו אינו והאמר ר"ה גדי שצלאו כו' שאני חלב דמפעפע: לפי שאינו. עתוס' שם ד"ה אפי' תדע דבכ"מ כו': ובדין ריחא כו' יש מקילין. דקי"ל כלוי בפסחים ע"ו ב' דרבא בפ' בתרא דע"ג ס"ו ב' ס"ל כוותיה כמ"ש הרי"ף בפ"ז דחולין ואע"ג דרוב פוסקים ס"ל דסתם יינם במשהו ושרי בבת תיהא ובפסחים שם ה"נ מסתברא כו' מה לי כו' ואם איתא הא נ"מ בגדי וגדי הוי מין במינו ואסור למ"ד מין במינו במשהו אפי' ריחא לאו מילתא מהדי"ל סי' רי"ד: ויש מחמירין. תוס' דע"א ס"ו ב' סד"ה רבא כו' וכ"נ מדברי הרי"ף שם שכ' דליתא להא דרב דאזיל לשיטתו דס"ל דמין במינו בכ"ש ואנן קי"ל בנ"ט מ' דבחמץ קי"ל כרב. אבל בפסחים שם מ' כסברא הראשונה ממ"ש כתנאי הרודה כו' לרב נימא תנאי היא א"ל רב כו' והא שם שלא במינו הוא: ודוקא. כמ"ש בפסחים שם דכעין שתי קדירות אפי' רב שרי ואפילו מין במינו דבמשהו כנ"ל וכן פת צוננת וחבית סתומה וכיוצא בו דלד"ה שם לאו מילתא היא ועיין בתוס' ע"ג שם:
ב סָעִיף ב ס"ב חמץ שנתערב כו'. אע"ג דקי"ל כרבי יוסי בלפני זמנו כמ"ש בסי' תמ"ב ס"א מ"מ כיון דליכא כרת אף לר"י כמש"ש כ"ח ב' ה"ה בשאר איסורים אפי' לר"י כמ"ש כ"ט ב' א"ר חמץ כו' שלא בזמנו כו' וה"ה לפני זמנו ובשאר איסורין קי"ל כר"י ור"ל דאמרי כו' תוס' בע"ג ס"ו ב' בד"ה רבא: ונטל"פ. כיון דבס' וע"ל ס"י:
ג סָעִיף ג ס"ג חטה שנמצאת. כנ"ל ומותר בפסח ואפי' להאומרים דחוזר וניעור כמ"ש בס"ד כאן כיון דאינו אלא מטעם מודים כמ"ש בפסחים כ"ז א ' וע"ש רש"י ד"ה לא שנו כו'. ודלא כהרמב"ם שכ' דחמץ הוא דבר שיש לו מתירין ועוד דטעם בדשיל"מ בטל. מרדכי ועי"ד סי' ק"ב ס"ד בהג"ה ומ"מ הוא דלא כהרמב"ם שמפרש מ"ש רבא במשהו משום דשיל"מ הא רבא בטעמא קאמר ג"כ ועוד וכי ר' יוחנן ל"ל דשיל"מ דלא בטל: אבל אם כו' ואפי' להמתירין בס"ד ועמ"א ס"ק ז"ח וכמ"ש בס"ד ע"ש: ומיהו. דכ"ש אינו מבשל כמ"ש בפ"ג דשבת אבל נותן לתוך הקערה ושם בגמרא דבכלי ראשון בשלה ובכ"ש כו' ושם מ"ח ב' ש"מ כ"ש אינו מבשל. ואף אינו מבליע כמ"ש בירושל' פ"א דמעשר הלכה ו' ובפ"ג דשבת הלכה ה' ועירוי ככלי ראשון הוא חייליה דר' יונה מן הדא א' שבישל בו וא' שעירה לתוכו רותח א"ר יוסי תמן כ"ח בולע כו' השיב ר' יוסי בר בון והתניא אף בכלי נחשת כן אית לך למימר כלי נחשת בולע משמע משום דעירוי ככ"ר הא כ"ש אינו בולע ואף שמשמע שם דכ"ח בולע אף בכ"ש י"ל דהיינו לס"ד אבל למסקנא משום דעירוי ככ"ר וע' בי"ד סי' ס"ט: ויש מחמירין. כמ"ש הרשב"א בת"ה אע"ג דאין מבשל מ"מ מבליע ומפליט ממ"ש בחולין ח' ב' בית השחיטה רותח הוא כו' לא לסחוף כפלי כו' וע"ש תוס' ד"ה לא ואינן חמין יותר מכ"ש ואעפ"כ בולע ושם קי"א ב' סכין ששחט כו' וערש"י שם ואף ע"ג דבי"ד הכריע כסברא ראשונה מ"מ כתן כ' משום חומרא דחמץ וז"ש בפסח משא"כ קודם פסח דשוה לשאר איסורין כמ"ש בס"ג: אם היד כו'. כמ"ש בשבת מ' ב' יד סולדת בו אסור כו' אפילו בכ"ר ובירושלמי שם ושם מותר להפשיר במקום שהיד שולטת בו ואסור להפשיר במקום שאין היד שולטת בו כו' הכל מודים בכלי שני שהוא מותר מה בין כ"ר לכ"ש אר"י כאן היד שולטת בו וכאן אין היד שולטת א"ר מנא כאן וכאן אין היד שולטת כו' וע' תוס' בשבת שם:
ד סָעִיף ד אם נתערב כו'. כמ"ש בפ"ט דכלאים צמר גמלים כו' אם רוב כו' מותר לערב עם פשתן ואינו חוזר וניעור וכן סתם בס"ה וכמ"ש במרדכי פ"ב ובטור ומה"ט בשר יבש כו' ובהגה שם חבית יין כו' וכמ"ש במרדכי שם ע"ש: ויש חולקים. כמ"ש בבכורות כ"כ הלוקח ציר כו' אבל לקדירה כו' וכיון דאיכא האי משהו מצא כו' וה"ה לענין איסור כמ"ש תוס' ד"ה יתיב וכמ"ש בסוף ע"א ע"ה א' וכדרך שאמרו בטהרות כו' וע' ראב"ן וכ"כ במרדכי פ"ב סי' תק"נ בשם ראבי"ה מטעם אחר דקודם איסורו אינו בטל כמ"שש בנדרים בפ' נערה אם מטבילין כלי טמא ליטהר יטבילו כלי טהור לכשיטמא יטהר עכ"כ. ול"ד לשאר איסורין דבטל קודם שיגיע לאיסור כמו בכלאי בגדים צמר גמלים כו' ובכלאי זרעים אם נתערב א' מכ"ד כו' דשם נתבטל אחר שיגיע האיסור אבל כאן בפסח אינו בטל כלל דאוסר במשהו. אבל עיקרא דדינא יש לו פירכא כמ"ש שם רבנן לא דרשי כו' אין בעלמא כו' וע' ר"ן שם ד"ה ומהדרינן אין בעלמא כו' ומקשו הכא כו' אלמא שם דוקא משום דאפקיה קרא אבל בעלמא ק"ו שבטלין כמש"ש זרועין ועומדין לא כ"ש: ונוהגין כו' ומיהו כו'. אף לס' הראשונה דיליף מכלאים כמ"ש בתוספתא שם והביאו הר"ש והרא"ש שם בזמן שהביא פשתן וטרף עמהן וטרפן זה בזה אבל העושה חלוק מצמר גמלים כולו או כולו צמר ארנבים וארג בו חוט א' של צמר בצד זה וחוט א' של פשתן בצד זה אסור דפשתן טרוף אינו ניכר ונתערב כמו לח בלח משא"כ בחוט שעומד בפ"ע ואינו מתבטל וה"ה לפירורין ועיין בי"ד סי' צ"ט ס"ו בהג"ה שפסק דחוזר וניעור ועמש"ש דוקא בששים אבל לא במשהו שכן מוכח בכ"מ:
ה סָעִיף ה ס"ה בשר יבש כו'. ויש חולקין תליא בפלוגתא דס"ד ועט"ז: שלשה פעמים. ע' בתוס' דע"א. ל"ג ב' ד"ה כסי. לכך פי' ר"ת דאז ודאי בהדחה שלישיח נפלט הכל וכיוצא בזה מצינו פ' התערובות גבי חרסן של זב כז': אם לא. עמ"א ס"ק כ"א כ"ב: שהם בני יומן ובן כ"ד כו'. וכל זה חומרא דנ"ט בר נ"ט מותר קודם שעה חמישית כמ"ש הרא"ש בפ' כ"ש ותוס' בחולין ק"ח ב' וכמ"ש בגמ' שם קי"א ב' וכמש"ל בסי' תנ"ב ס"א ועוד דסתם כלים אינן ב"י כמ"ש שם ל"ח ב' וע"ש תוס' ד"ה אי. וקי"ל נמי כו' ולכן כתב אבל בי"ט האחרון כו' וה"ה כו' משום דאינו אלא חומרא ודי להחמיר באיסור דאורייתא משא"כ בי"ט האחרון וכן איסור משהו שהן דרבנן:
ו סָעִיף ו ס"ו מלח כו'. חולין קי"ג א' וע"ש תוס' ד"ה טהור כו': משום. ע' ש"ע י"ד סי' צ"א ס"ב:
ז סָעִיף ז ס"ז בוסר שדכן כו' דאינו כו'. אפי' מחמת דוחקא כמ"ש שם קי"ב א' קילחי דלפתא שרי: דסתם סכין. כמ"ש רש"י שם ד"ה קישור כו' ע"ש ואע"ג דמותר בקישות לפי שהוא משהו ואין ניכר בו וכמ"ש רש"י שם ד"ה לפת משא"כ בפסח: אבל אם. כיון דמשהו מדרבנן:
ח סָעִיף ח ס"ח זיתים שנזהרו. כמ"ש שם בצנון ואפילו אינו ב"י כמ"ש בע"א ל"ט ב': אפילו לא נזהרו כו'. מדשרינן בספ"ב דע"א זיתים כבושים שלהם ולא חיישינן לגיעולי נכרים וכמש"ש בשמן ודבש שלהם למאי ניחוש כו' ועיין בי"ד סי' קי"ד ס"ח וכן זיתים כו'. ובהג"ה שם אבל אם נכבשו כו' ועי"ד סי' קכ"ב ס"ג בהגהה ולכן אבל כו' ומש"ש. אם כו'. כמ"ש בחולין קי"ג א' ומנפיץ ליה ופי' דוקא לכתחלה וכן מ' לישנא דגמ' אבל בדיעבד אף שנתנו בכלי שאינו מנוקב מותר כיון שיש מים:
ט סָעִיף ט ס"ט יבש ביבש כו' וי"א. ע"א ע"ד א' תנא מאי קחשיב כו' האי תנא תרתי כו'. הרי אלו למעוטי וכפירש"י שם וכ"כ הרא"ש שם א' אלא שכ' דא"צ להרים כמ"ש בערלה פ"ב הערלה והכלאים במאתים וא"צ להרים ולא אמרו אלא בתרומה משום גזל השבט ועבי"ד סי' ק"ט וכ' שמותר אף באכילה. אבל התוס' פירשו שם למעוטי כו' דלא תני להו אבל מ"מ אוסרין במשהו כמ"ש בב"ק ה' א' למעוטי מוסר ומפגל אע"ג דחייב עלייהו וראיה מדאמר למעוטי דבר שבמנין ולאו איסורי הנאה ור"ל למעוטי נבילה כמ"ש שם ובחולין ק' א' אמר שם דנבילה אינה בטילה משום דהוי דבר שבמנין וכן אמרו בירושלמי דע"ז שם. ולמה לא תנינן נבילה עמהן א"ר ר' יוסי בר ר' בון לא מתני אלא דבר שאסר בהנייה נבילה מותרת התיבון הרי חמץ בפסח חמץ יש בו כרת ואלו אין בהן כרת והביא הראב"ד ראייה ממ"ש בתמורה כ"ח א' מ"ש לענין תערובת קדשים דתני איסורי אכילה ואיסורי הנאה גבי הדדי ר"ל במתני' דתמורה שם ומ"ש בתערובות אכילה דפסיק ותני איסורי אכילה לחוד ואיסורי הנאה לחוד ר"ל במתני' דע"א הנ"ל דלא תני אלא איסורי הנאה ומשני משום דבעי לפרושי איסור יי"נ פריש כל איסורי הנאה דדמיין לה כו' ונשמט שם מהגמרא ואיתא ברש"י אלא שפי' דקאי אפ"ב דע"א אלמא כי קתני איסורי הנאה ה"ה איסורי אכילה אלא דלא תני כנ"ל. וגם איסורי הנאה ל"ק אלא דדמיין לה דוקא ועיין ר"ן ורא"ש שם והרי"ף כ' דליתא להאי כללא דאמר שם למעוטי כו' דקי"ל דחמץ במשהו והר"ן כ' דשם למ"ד כר"י דלאחר הפסח אסור מן התורה אבל לדידן דקי"ל כר"ש הוי דשיל"מ דאפי' באלף לא בטיל וכמ"ש הרמב"ם עי"ד סי' ק"ב ס"ד ובת"ה ק"ז ב' האריך ופ' כסברא ראשונה וכן בתשובה סי' רס"ב ע"ש:
י סָעִיף י ס"י נותן טעם כו'. דלא חמיר מנבילה גוף האיסור עצמו כ"ש תערובתו. ר"ן וע' י"ד סי' ק"ג ס"ב דעד רובו מותר וה"ה כאן: ויש מחמירין. שם ס"ו א' הא מדקתני סיפא כו' מכלל כו' ר"ל ע"כ רישא לאו באיסור משהו דאל"כ לא הוה אמר בסיפא כנ"ל מותר דכ"ד שבמשהו נטל"פ אסור ובפסחים ל' א' ואמאי לישהינהו כו' וליעביד שלא במינן אבל במינן לא דבמשהו אסור נטל"פ ולכן קאמר ג"כ לישהינהו אחר הפסח. וסברא ראשונה ס"ל כמ"ש תוס' בע"ע שם והרא"ש דה"פ מדסיפא בנ"ט רישא נמי בנ"ט ובפסחים שם הטעם משום דאין מבטלין איסור לכתחלה כמ"ש התוס' שם ד"ה לישהינהו. תימא לר"י כו' ומפרש הר' יוסף כו' ור"י תירץ כו' ולשני התרוצים דוקא שלא במינו מקילינן לתי' ראשון תרתי לטיבותא משא"כ במינו דליכא אלא חדא לטיבותא נטל"פ וכן לתי' ר"י ע"ש וכ"ש תוך הפסח דמינו ושלא במינו שוין. וס' השנייה ס"ל דטעמא דמותר דאין כאן מבטלין כיון דכבר נטל"פ בקדירה ומה שאסרו בכל קדירה שאינה בת יומא כמ"ש התוס' בע"א ע"ו א' ד"ה מכאן ויש לתת הטעם מה ראו להתיר המאכל ולאסור הקדירה לפי שהקדירה היה בה איסור גמור תחלה אבל המאכל כו' וה"ה בקדירות של חמץ דהתירא בלע ולכך אמר ולישהינהו ואעפ"כ דוקא שלא במינו ולאחר הפסח: ובמקום שיש כו' אפי'. מהא דפסחים כנ"ל דמשהו הוא כמ"ש תוס' שם בד"ה הנ"ל ואסור במינו כנ"ל:
יא סָעִיף יא ס"יא בין כו'. ס"ל הא דרבא שאמר שלא בזמנו כו' הוא בששים וז"ש בין שעבר הפסח על כו'. ומ"ש בין שנתערב בפסח כו' למד ממ"ש רבא בזמנו כו' ופי' הרמב"ם בפט"ו מה' מ"א וכן בס' המלחמות משום דהוי דשיל"מ ושלא במינו אטו מינו כרב וז"ש בין שנתערב כו' וכ"ש בשנתערב קודם פסח ולדעת האומרים בחוזר וניעור כמ"ש בס"ד מ"מ לא גרע מאם נתערב בפסח וז"ש בין חמץ כו'. אבל כל הפוסקים חולקים עליו על מ"ש בחמץ שעבר עליו הפסח ונתערב אחר הפסח שצריך ששים וס"ל דבטל ברוב ועמ"א וערש"י שם ד"ה שלא בזמנו וד"ה אמר רב קדירות כו'. אבל בנתערב בפסח או קודם פסח בפחות מששים ודאי אסור כיון דעבר בבל יראה קניס ר"ש כמו בעיניה וז"ל הר"ן וכי קניס ר"ש כו' פי' בין שנתערב קודם הפסח או לאחר הפסח אלא שאם נתערב קודם הפסח או בפסח בענין שעוברין בבל יראה דהיינו כזית בכא"פ כמ"ש ברפ"ג אסור לאחר הפסח אבל אחר הפסח אפשר דאפי' ביותר מכאן מותר ובלבד שירבה ההיתר מידי דהוי אתרומת ח"ל כו' ע"ש וזהו כפי שיטתו שפ' דוקא בכא"פ עוברים בבל יראה וע' מ"ש בסי' תמב סעיף א' דתערובת חמץ עוברים משום בל יראה ואפילו אין כזית בכא"פ כמ"ש המ"מ בשם י"א והכ"מ רק שיהא בכולן כזית דאין היתר מצטרף לאיסור כמ"ש שם מ"ג ומ"ד ומשום טעם כעיקר נמי ליכא כיון שאין בעיקר כזית וע"ש ועמ"א סי' תמ"ב סק"א וכן פ' רוב הפוסקים וכן מ' מדברי הרמב"ם וכן מ' בגמ' מדאמרינן ואלו עוברין בפסח כו' ופי' הרמב"ם ורש"י בבל יראה ואע"ג דליכא בהו כזית בכא"פ דשכר המדי אמרינן שם דרמי בי מי שערי וערא"ש שם וכמ"ש בגמ' שם מ"ד א' הנח לכותת הבבלי כו' וע"כ ה"ה לאינך דלית בהו כלל דבהו א"א לומר אי בעיניה כו' אי משטר כו' וע"כ דל"ל כלל כזית בכא"פ ואפ"ה אפי' לרבנן עובר בבל יראה דל"פ רבנן אלא באכילה משום דלא אכיל לכזית בכא"פ משא"כ בבל יראה כיון דלא בטיל בתערובות וכמ"ש הרמב"ם וש"ע סי' תמ"ב ס"א אע"ג דהרמב"ם פסק כרבנן ע"ש וכן הגמ' מציין על הרי אלו באזהרה מאן תנא ולא ארישא אלו עוברין: ובפחות מס' כו'. כ"ה בהג"מ סוף ה' חמץ ומצה וכשיטתו שם דבכל האיסורין אמרינן יוליך הנאה לים המלח ולא כ' לאחר הפסח אלא דבתוך הפסח אסור באכילה דמ"מ טועם האיסור כמש"ש משא"כ לאחר הפסח אע"ג דנתערב קודם הפסח ועבר בבל יראה מ"מ אינו אסור אלא משום קנסא ודי בזה ע"ש שהביא ראיה מירושלמי דבכל האיסורין אמרינן כן ועיין תוס' דיבמות פ"א ב' ד"ה כולן כו' אבל הרב לא פסק כוותיה אלא כאן ועמ"א:
יב סָעִיף יב ס"יב חמץ נוקשה כו'. כיון שלא עבר עליה בבל יראה וב"י מן התורה דאפי' אוכלו פטור כמ"ש שם מ"ג א' לר" יהודה האוכלו פטור וכן לר"א וכ'"ש לחכמים שמ"ש שם תניא כוותיה דרב יהודה וכן סתם מתני' שם מ"ח ב' האוכלו פטור וע' ברא"ש שם ואע"ג דמ"מ צריך לבער כמ"ש שם שאור ישרף היינו מדרבנן ועיין ר"ן שם וברפ"ג ועיין בתוס' ריש פסחים ד"ה אור לארבעה עשר. ונראה לרשב"א כו' ע"ש. ואע"ג דתערובת חמץ ג"כ האוכלן פטור ומ"מ עבר עליה בב"י כמש"ל שאני התם דאיתא לכזית חמץ שם ולא בטל בפחות מששים משא"כ כאן שאינו חמץ כלל מן התורה וליכא למקנסיה. וראיה ממ"ש חמץ בזמנו במשהו דדשיל"מ כנ"ל דאם עבר עליו הפסח מותר אע"ג דעבר עליו מדרבנן. כמו חמץ נוקשה כיון דאסור למיכליה צריך לבערו ואפ"ה מותר. ולדברי ר"ת ברפ"ג אפי' ע"י תערובת לא עבר בב"י וב"י. ולפ"ז אם נתערב קודם הפסח בפחות מששים ועבר עליו הפסח מותר בהנאה ואפילו באכילה. אבל רש"י חלק עליו שם וקצת ש"פ אלא שרש"י ס"ל כדעת הרמב"ם דס"ל דאפי' אנוקשה עבר בבל יראה וב"י כמ"ש בספ"ד הלכה י"א ואין בהן משום כו'. שהרי רש"י כ' על כל המתני' אלו עוברין משום בל יראה וחשיב חמץ נוקשה כמש"ש ועיין תוס' שם. אלא שמרש"י אין ראיה שי"ל מ"ש אלו עוברין הוא דברי ר"א רק שקשה הא אף ר"א ל"ק באזהרה רק ע"י תערובת אבל נוקשה בעיניה לא כדקאמר רב יהודה בגמרא שם מ"ג א' ואילו במתני' קאמר ר"א אף תכשיטי נשים אפי' נוקשה ע"י תערובת ולכן פסק הרמב"ם דאפי' נוקשה עובר לד"ה. אבל תוס' שם ד"ה ר' אליעזר כתבו דגרסי' ר' אלעזר בחד מינייהו או במתניתין או בגמרא: והנה שורש דין זה הוא בריב"ש בשם הרמב"ן וכ"כ הר"ן שם. ועיקר ראייתם הנ"ל ממה שאין עוברים עליה בבל יראה וב"י. אינו מוכרח שהרי הרמב"ן כ' שחמץ של ישראל בבית א"י אינו עובר עליו כמש"ל ואפ"ה אסור בהנאה ואפי' הלוה עליו והרהינו אם לא בדאמר מעכשיו וצ"ע. ועמ"א. וכל זה אינו שוה לי דמנ"ל לחלק: והפיאדו"ש. ע' ריב"ש שם: יש נמנעין כו'. אף דמותר להשהותו כמ"ש בסי' תמ"ב ס"ב וכן ניירות כו' מ"מ אסור לאכלו אף ע"י תערובת כמש"ש ס"ד דבר שנתערב כו' אע"פ שמותר כו':
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.