Shulchan Aruch, Orach Chayim 447 — שולחן ערוך, אורח חיים תמז
א חָמֵץ בְּפֶסַח, אוֹסֵר תַּעֲרָבְתּוֹ בֵּין בְּמִינוֹ בֵּין שֶׁלֹּא בְּמִינוֹ, בְּמַשֶּׁהוּ, אֲפִלּוּ בַּהֲנָאָה. הַגָּה: וְצָרִיךְ לִשְׂרֹף הַכֹּל, וְלֹא סַגֵּי בְּפִדְיוֹן דְּמֵי הֶחָמֵץ וְלִמְכֹּר הַשְּׁאָר (מָרְדְּכַי פ"ק דִּפְסָחִים וּפִסְקֵי מהרא"י סי' קס"ד וּתְשׁוּבַת מַהֲרִ"י ברי"ן). מִיהוּ כֵּלִים שֶׁנִּתְבַּשֵּׁל בָּהֶם, מֻתָּרִים לְאַחַר הַפֶּסַח וְאֵין צְרִיכִין שְׁבִירָה אוֹ הַגְעָלָה. (דִּבְרֵי עַצְמוֹ וְתוֹסָפוֹת פֶּרֶק כָּל שָׁעָה). וְדִין תַּעֲרָבְתּוֹ כְּדִין שְׁאָר תַּעֲרוֹבוֹת, אֶלָּא שֶׁמַּה שֶּׁאוֹסֵר בִּשְׁאָר תַּעֲרוֹבוֹת פָּחוֹת מִשִּׁשִּׁים אוֹסֵר בְּחָמֵץ בְּמַשֶּׁהוּ; אֲבָל אִם בִּשְׁאָר תַּעֲרוֹבוֹת לֹא הָיָה צָרִיךְ שִׁשִּׁים אֶלָּא קְלִפָּה אוֹ נְטִילַת מָקוֹם, אַף בְּחָמֵץ כֵּן, שֶׁחַם בְּחַם בְּלֹא רֹטֶב דַּי בִּקְלִפָּה כִּשְׁאָר אִסוּרִים. וְכֵן אִם נָגַע כִּכַּר חָמֵץ בְּכִכַּר מַצָּה וּשְׁנֵיהֶם חַמִּין וְאֵין שָׁם דָּבָר הַמְפַעְפְּעָן, לֹא אָסוּר אֶלָּא מְקוֹם מַגָּעוֹ בִּלְבַד לְפִי שֶׁאֵינוֹ מַבְלִיעַ יוֹתֵר. הַגָּה: וּבְדִין רֵיחָא מִלְּתָא לְעִנְיַן תַּבְשִׁיל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חָמֵץ עִם שְׁאָר תַּבְשִׁילִין, יֵשׁ מְקִלִּין בְּמָקוֹם דְּהָיָה מֻתָּר בִּשְׁאָר אִסּוּרִים (מָרְדְּכַי פֶּרֶק כָּל שָׁעָה); וְיֵשׁ מַחְמִירִין דְּמַשֶּׁהוּ מִיהוּ אִיכָּא (הַגָּהוֹת סמ"ק וְתוס' דע"א). וְדַוְקָא בְּמָקוֹם שֶׁשַּׁיָּךְ בּוֹ רֵיחָא, אֶלָּא דְּבִשְׁאַר אִסּוּרִים לָאו מִלְּתָא הִיא כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּי"ד סִימָן ק"ח בס"ד.
ב חָמֵץ שֶׁנִּתְעָרֵב מִשֵּׁשׁ שָׁעוֹת וּלְמַעְלָה עַד הַלַּיְלָה, אֵינוֹ אוֹסֵר בְּמַשֶּׁהוּ אֶלָּא דִּינוֹ כִּשְׁאָר אִסוּרִין. וְנוֹתֵן טַעַם לִפְגָם נָמֵי שָׁרֵי (דִּבְרֵי עַצְמוֹ אַלִּבָּא דְּכֻלֵּי עָלְמָא).
ג חִטָּה שֶׁנִּמְצֵאת בְּעֶרֶב פֶּסַח בְּתַרְנְגֹלֶת מְבֻשֶּׁלֶת, מֻתָּר לְבַטְּלָהּ בְּס'. אֲבָל אִם חִמְּמוּ הַתַּרְנְגֹלֶת בְּפֶסַח בְּעוֹד שֶׁהַחִטָּה בְּתוֹכָהּ, חוֹזֶרֶת לִתֵּן טַעַם בְּתוֹכָהּ בְּפֶסַח וְהָוֵי בְּמַשֶּׁהוּ. הַגָּה: וּמִיהוּ בְּחִמּוּם כְּלִי שֵׁנִי אֵין לָחוּשׁ (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ"א). וְיֵשׁ מַחְמִירִין בִּכְלִי שֵׁנִי בְּפֶסַח, וְטוֹב לְהַחְמִיר אִם הַיָּד סוֹלֶדֶת בּוֹ, דִּבְלָאו הָכֵי לֹא מִקְרֵי כְּלִי שֵׁנִי.
ד אִם נִתְעָרֵב הֶחָמֵץ קֹדֶם הַפֶּסַח וְנִתְבַּטֵּל בְּס', אֵינוֹ חוֹזֵר וְנֵעוֹר בְּפֶסַח לֶאֱסֹר בְּמַשֶּׁהוּ, וְיֵשׁ חוֹלְקִים. הַגָּה: וְנוֹהֲגִין כַּסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה בְּכָל תַּעֲרֹבֶת שֶׁהוּא לַח בְּלַח. (ת"ה סי' קי"ד) וּמִיהוּ בְּדָבָר יָבֵשׁ שֶׁנִּתְעָרֵב אוֹ שֶׁיֵּשׁ לָחוּשׁ לְתַעֲרֹבֶת, כְּגוֹן פַּת שֶׁנָּפַל לְיַיִן אַף עַל פִּי שֶׁנְּטָלוֹ מִשָּׁם, אָסוּר בְּפֶסַח דְּחַיְישִׁינָן שֶׁמָּא נִשְׁאֲרוּ לוֹ פֵּרוּרִין וְנוֹתְנִין טַעַם בְּפֶסַח. (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ"א).
ה בָּשָׂר יָבֵשׁ וּגְבִינָה וְדָגִים שֶׁנִּמְלְחוּ קֹדֶם הַפֶּסַח וְלֹא נִזְהֲרוּ בָּהֶם, מֻתָּר לְאָכְלָם בְּפֶסַח; מִיהוּ דָּגִים מְלוּחִים הַשְּׁרוּיִם בְּמַיִם בְּפֶסַח בִּכְלֵי חָמֵץ, יֵשׁ לְהַחְמִיר לִזָּהֵר מֵהֶן מִפְּנֵי שֶׁהֵם בּוֹלְעִים בְּפֶסַח מִפְּלִיטַת הַכֵּלִים, וְחָמֵץ בְּפֶסַח בְּמַשֶּׁהוּ. הַגָּה: וְיֵשׁ חוֹלְקִין וּמַחְמִירִין. וּבִמְדִינוֹת אֵלּוּ הַמִּנְהָג לְהַחְמִיר לְכַתְּחִלָּה שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל גְּבִינוֹת וְדָגִים וּבָשָׂר יָבֵשׁ; אֲבָל אִם הֵדִיחוּ הַבָּשָׂר ג' פְּעָמִים קֹדֶם פֶּסַח, נוֹהֲגִין לְאָכְלוֹ. וּבְכַרְכְּשׁוֹת אֵין מוֹעִיל הֲדָחָה, לְפִיכָךְ אֵין לְהַשְׁרוֹת הַטַּבָּחוֹת הַיְבֵשׁוֹת (מַהֲרִ"י ברי"ן), וּבְדִיעֲבַד אֵין לְהַחְמִיר בְּאֵלּוּ. אֲבָל בְּשֻׁמָּן מְהֻתָּךְ בִּכְלֵי חָמֵץ, אָסוּר מִדִּינָא אִם לֹא הָיוּ נִזְהָרִין בִּשְׁעַת עֲשִׂיָּתוֹ מֵחָמֵץ וְשֶׁלֹּא הִתִּיכוּ אוֹתוֹ בִּכְלֵי חָמֵץ שֶׁהֵם בְּנֵי יוֹמָן (מָרְדְּכַי רֵישׁ פֶּרֶק כָּל שָׁעָה וּסְמַ"ק וְהַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ"א). וְכֵן כָּל דָּבָר שֶׁמְּבַשְּׁלִים בִּכְלֵי חָמֵץ, כְּגוֹן יַיִן מְבֻשָּׁל אוֹ מִרְקַחַת וְכַדּוֹמֶה, אָסוּר בְּפֶסַח. אֲבָל בְּיוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן יֵשׁ לְהָקֵל בּוֹ (פִּסְקֵי מַהֲרִא"י סי' קפ"ז). וְהוּא הַדִּין אִם נִתְעָרֵב מַשֶּׁהוּ מִדְּבָרִים אֵלּוּ תּוֹךְ הַמַּאֲכָל, שֶׁאֵין לְהַחְמִיר לֶאֱסֹר הַתַּעֲרוֹבוֹת כֵּן נִרְאֶה לִי. יֵשׁ מַחְמִירִין לְהִסְתַּפֵּק מֵחֹמֶץ יַיִן שֶׁמִּסְתַּפְּקִין מִמֶּנּוּ כָּל הַשָּׁנָה, דְּחַיְישִׁינָן שֶׁמָּא נָתְנוּ בּוֹ מִן הַנִּשְׁאָר מִן הַסְּעֻדָּה וְלִפְעָמִים יֵשׁ בּוֹ פֵּרוּרֵי לֶחֶם (מַהֲרִי"ל). וּבִמְקוֹמוֹת אֵלּוּ שֶׁאֵין חֹמֶץ יַיִן מָצוּי, לֹא רָאִיתִי מַחְמִירִין בָּזֶה. עוֹד יֵשׁ מַחְמִירִין לְכַתְּחִלָּה שֶׁלֹּא לְמַלְּאוֹת מִן יַיִן וְחֹמֶץ יַיִן תּוֹךְ שְׁלֹשִׁים לְפֶסַח בִּכְלֵי חָמֵץ, וְאִם מִלְּאוּהוּ תּוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם נוֹהֲגִין שֶׁלֹּא לִשְׁתּוֹתוֹ בְּפֶסַח (תְּשׁוּבַת מַהֲרִ"י ברי"ן), וְהַמֵּקֵל לֹא הִפְסִיד, כָּל שֶׁכֵּן בְּמָקוֹם שֶׁאֵין יַיִן וְחֹמֶץ מָצוּי כֵּן נִרְאֶה לִי. חָבִית יַיִן שֶׁדָּבְקוּ נְסָרָיו בַּבָּצֵק, אִם הוּא תּוֹךְ שְׁנֵי חֳדָשִׁים קֹדֶם פֶּסַח, עֲדַיִן רַךְ הוּא וְנוֹתֵן טַעַם בְּפֶסַח וְאָסוּר לִשְׁתּוֹתוֹ; וְאִם נְתָנוּהוּ קֹדֶם לָכֵן, כְּבָר נִתְיַבֵּשׁ וְאֵינוֹ נוֹתֵן טַעַם בְּפֶסַח, וְשָׁרֵי (מָרְדְּכַי רֵישׁ פֶּרֶק כָּל שָׁעָה וּסְמַ"ק וְהַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ"א). מִיהוּ אִם יֵשׁ כַּזַּיִת בָּצֵק בְּמָקוֹם אֶחָד, חַיָּב לְבַעֲרוֹ אַף עַל פִּי שֶׁעָשׂוּ לְחַזֵּק (פִּסְקֵי מהרא"י סִימָן קמ"ט) כְּדִלְעֵיל סִימָן תמ"ב סָעִיף ז'.
ו מֶלַח שֶׁשָּׂמוּ בַּמְּדוֹכָה, מֻתָּר לִמְלֹח בּוֹ בָּשָׂר בְּפֶסַח מִשּׁוּם דְּאֵינוֹ מַפְלִיט בְּצוֹנֵן.
ז בֹּסֶר שֶׁדָּכִין קֹדֶם פֶּסַח בִּמְדוֹכוֹת מְחֻמָּצוֹת, מֻתָּר לְאָכְלוֹ בְּפֶסַח. הַגָּה: מִשּׁוּם דְּאֵינוֹ מַפְלִיט בְּצוֹנֵן. וַאֲפִלּוּ אִם נַעֲשָׂה בְּפֶסַח, אֵינוֹ אוֹסֵר אִם הָיָה הַכְּלִי נָקִי; אֲבָל אִם חֲתָכוֹ בְּסַכִּין שֶׁל חָמֵץ תּוֹךְ הַפֶּסַח, יֵשׁ לְהַחְמִיר, דִּסְתָם סַכִּין אֵינוֹ נָקִי וְיֵשׁ לָחוּשׁ לֶחָמֵץ הַדָּבוּק עָלָיו (מַהֲרִי"ל). אֲבָל אִם נִתְעָרֵב אוֹתוֹ דָּבָר בַּתַּבְשִׁיל, אֵין לָחוּשׁ וּלְהַחְמִיר וְלֶאֱסֹר מִסָּפֵק, כַּנַּ"ל.
ח זֵיתִים שֶׁנִּזְהֲרוּ לְחָתְכָם בְּסַכִּין חֲדָשָׁה, אֲפִלּוּ לֹא נִזְהֲרוּ לְכָבְשָׁם בִּקְדֵרָה חֲדָשָׁה, אִם אֵינָהּ בַּת יוֹמָא מֻתֶּרֶת לְכֻלֵּי עָלְמָא.
ט יָבֵשׁ בְּיָבֵשׁ, אַף עַל גַּב דְּבִשְׁאָר אִסוּרִים חַד בִּתְרֵי בָּטִיל, חָמֵץ בְּמַצָּה אֲפִלּוּ בְּאֶלֶף לֹא בָּטִיל. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּחָמֵץ שָׁוֶה לִשְׁאָר אִסוּרִין בָּזֶה.
י נוֹתֵן טַעַם לִפְגָם, מֻתָּר גַּם בְּפֶסַח. הַגָּה: וְיֵשׁ מַחְמִירִין, וְכֵן נוֹהֲגִין בְּאֵלּוּ הַמְּדִינוֹת. וּבְמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ מִנְהָג לְהַחְמִיר, אֲפִלּוּ מַשֶּׁהוּ וְנוֹתֵן טַעַם לִפְגָם אָסוּר (ת"ה סִימָן קכ"ח).
יא בֵּין חָמֵץ שֶׁנִּתְעָרֵב קֹדֶם פֶּסַח וְעָבַר עָלָיו הַפֶּסַח, בֵּין שֶׁנִּתְעָרֵב בְּפֶסַח וְעָבַר עָלָיו כָּל הַפֶּסַח, בֵּין שֶׁעָבַר הַפֶּסַח עַל הֶחָמֵץ וְנִתְעָרֵב לְאַחַר הַפֶּסַח, בָּטֵל בְּשִׁשִּׁים. וּבְפָחוֹת מִשִּׁשִּׁים סַגֵּי לֵיהּ בְּהַשְׁלָכַת הֲנָאַת הָאִסּוּר לְיַם הַמֶּלַח (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ"א).
יב חָמֵץ נֻקְשֶׁה, אֲפִלּוּ בְּעֵינֵיהּ אֵינוֹ אָסוּר בַּהֲנָאָה אַחַר הַפֶּסַח. וְהפדיאו"ש, חָמֵץ גָּמוּר הֵן וַאֲסוּרִים בַּהֲנָאָה אַחַר הַפֶּסַח. הַגָּה: יֵשׁ נִמְנָעִין לִשְׂחֹק עַל הַשֻּׁלְחָן עִם קְלָפִים הַנִּקְרָאִין קרטי"ן בְּפֶסַח, דְּחוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא יִפֹּל מֵחָמֵץ נֻקְשֶׁה שֶׁבָּהֶן לְתוֹךְ מַאֲכָל (פִּסְקֵי מהרא"י סי' קפ"ו).
מִשְׁנָה בְּרוּרָה Mishnah Berurah
סָעִיף א
א (א) חמץ בפסח וכו' - מדאורייתא הוי חמץ כשאר איסורים שנתערבו שאינן אוסרין תערובתן אלא כדי ליתן טעם בתערובות דהיינו עד ששים אלא שחכמים החמירו בו כיון דאית ביה כרת ולא בדילי מניה כולי שתא וי"א משום דהוי דבר שיש לו מתירין לאחר הפסח וכדלקמן בסי"א: ש"ע סָעִיף א
ב (ב) במשהו - והיכא דאיכא עוד הרבה צדדים להקל סמכינן אשאלתות דס"ל דחמץ בפסח שוה לשאר איסורין דבששים [אחרונים]: ש"ע סָעִיף א
ג (ג) ולא סגי וכו' - לאפוקי מדעת הפוסקים שסוברים דסגי שישליך דמי החמץ המעורב בו לים (והוא כעין פדיון) ואח"כ מותר למכור או ליתן לעכו"ם הכל קמ"ל דלא קיי"ל כן למעשה. ודע דהאחרונים כתבו דבמקום הפסד גדול מאוד א"צ לשרוף הכל אלא ימכור כולו לנכרי חוץ מדמי איסור שבו דכיון שאינו לוקח דמים בעד האיסור המעורב בו א"כ אין נהנה ממנו והוא כדעת המחבר בסימן תס"ז סעיף יו"ד ועי"ש בס"ט במ"ב לענין אם נתערב מעט מאותה קדירה שנאסר במשהו לתוך קדירה אחרת: ש"ע סָעִיף א
ד (ד) כלים שנתבשל בהם - אפילו בשלו בהם בפסח עצמו חמץ של ישראל הרבה ונבלעו בהם אפ"ה מותרים אחר הפסח שאז כבר אינם בני יומן ולא שייך למגזר הכא אטו בני יומן דאז הכל מותר ורק כשמשהה אותם צריך לשפשף היטב החמץ בעין שלא יהיה ניכר בהם ומשום הבלוע אינו עובר בב"י במה שמשהה אותם כמש"כ בסי' תנ"א: ש"ע סָעִיף א
ה (ה) בלא רוטב - דאם היה זה עם רוטב דשאר איסורים בששים הכא לענין חמץ הוא במשהו: ש"ע סָעִיף א
ו (ו) די בקליפה - לאו דוקא דחם בחם בלא רוטב דינו כצלי וקי"ל דבעי נטילה [אחרונים]: ש"ע סָעִיף א
ז (ז) ושניהם חמין - שהיד סולדת בהם: ש"ע סָעִיף א
ח (ח) ואין שם וכו' - לאפוקי שאם יש שם דבר המפעפען כגון פשטי"ד מצה שיש בה שומן שנגעה בחמץ נאסרה כולה דאזיל שמנונית של היתר שבמקום מגעו ומפטם את טעם משהו חמץ הנפלט וע"י כן מפעפע טעם משהו זה ומתפשט בכל ההיתר כמו שהוא דרך כל דבר שמן לפעפע ולהתפשט בעת שהוא חם. ואם נגעו מצות אחרות בזו שנאסרה יש להתירם ע"י קליפה או שימכרם לנכרי [אחרונים]: ש"ע סָעִיף א
ט (ט) לענין תבשיל וכו' - אין הלשון מדוקדק כ"כ דבתבשיל בקדירה לא שייך בו ריחא כמבואר ביו"ד סי' ק"ח אלא הכוונה בצלי וכגון שהיה צלי שמן בתנור וככר של חמץ דאזיל האי שמן ומפטם לככר והדר האי ככר ונותן ריח של חמץ בצלי: ש"ע סָעִיף א
י (י) יש מקילין וכו' - דאף שחמץ בפסח במשהו היינו בנבלע ממשות האיסור ולא ריח בעלמא דלענין זה לא חמירא חמץ משאר איסורים: ש"ע סָעִיף א
יא (יא) במקום דהיה מותר - ר"ל בדבר שקיי"ל בעלמא ריחא לאו מילתא בדיעבד ה"ה לענין חמץ לא חמירא טפי ולאפוקי במה דמחמרינן בעלמא כגון באם היה ההיתר דבר חריף ששואב האיסור בקרבו וכ"ש הכא לענין פסח: ש"ע סָעִיף א
יב (יב) ויש מחמירין דמשהו וכו' - ואסור אפילו בדיעבד: ש"ע סָעִיף א
יג (יג) ודוקא במקום וכו' - היינו שהיה התנור קטן וסתום והחמץ והמצה שניהם מגולין בתוך התנור דבכגון זה קי"ל בעלמא דבדיעבד ריחא לאו מילתא היא ולכתחלה אסור לעשות כן וכמבואר ביו"ד סימן ק"ח ע"ש ולכן בחמץ דחמירא טפי ס"ל להאי סברא בתרא דיש לאסור אפילו בדיעבד דלגבי חמץ ריחא מילתא היא אבל בדבר דלא שייך בו שם ריחא ואפילו לכתחלה מותר בעלמא כגון שהיה התנור גדול ופתוח או שאחד מהן מן שתיהם היה מכוסה בזה גם בחמץ אין להחמיר. ולענין הלכה כבר כתב הרב ביו"ד שם דבמקום הפסד מרובה יש לסמוך אסברא ראשונה דגם בחמץ ריחא לאו מילתא היא. וכתב המ"א דהרב לא התיר אלא בשהיה התנור הקטן עכ"פ פתוח קצת במקום שהעשן יוצא אבל בסתום לגמרי לא מקילינן בחמץ אפילו במקום הפסד וכן דעת הא"ר והוסיף המ"א עוד דחמין הטמונין לשבת (שקורין צאלינ"ט) אע"פ שמבשלין אותם בקדרה כיון ששוהין שם זמן רב והתנור סתום מכל צדדיו ריחן חזק ודינן כצלי וממילא אף בהפסד מרובה אסור בחמץ לדעתו וכנ"ל אבל רוב האחרונים הסכימו דבהפסד מרובה או בשעת הדחק כגון לצורך שמחת יו"ט יש להקל בדיעבד בצלי אפילו בקטן וסתום לגמרי וכמו בשאר איסורים וכ"ש בחמין הטמונין לשבת דיש להקל במקום הפסד מרובה וכנ"ל. והדף שסותמין בו התנור לכתחלה יש ליקח חדשה ובדיעבד אם סתמו התנור בישנה אפילו לא הדיחו אותה אינה אוסרת [אחרונים]: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
יד (יד) שנתערב וכו' - ואם עירבו במזיד כגון שצריך הדבר לעשותו ולתקנו עם חמץ כגון מורייס (פי' שומן דגים) שמשימין בו לחם וקלוי מע"פ שיש בו ס' כנגד הלחם אסור וחייב לבערו מד"ס קודם הפסח ואם לא ביערו ועבר עליו הפסח י"א שאסור בהנאה אא"כ מוכר לנכרי חוץ מדמי איסור שבו: ש"ע סָעִיף ב
טו (טו) משש שעות ולמעלה וכו' - אע"ג דלוקין עליו בזמן ההוא על אכילתו וגם אסור בהנאה מן התורה מ"מ כיון דאין חיוב כרת על הזמן ההוא לא החמירו בו חכמים לאסור במשהו וכן בחומרא דנותן טעם לפגם. ולענין חמץ נוקשה תוך הפסח יש שמחמירין לאסרו במשהו אבל דעת המ"א ועוד הרבה אחרונים כיון דאין בו כרת לכו"ע ולדעת הרבה פוסקים אין בו רק איסור דרבנן בטל בששים אפילו תוך הפסח ויש לסמוך עליהם בשעת הדחק. ודע דביו"ט האחרון אף שהוא ג"כ מדרבנן מ"מ כיון שנתקן משום ספיקא דיומא אסור באכילה ע"י תערובות משהו כמו בפסח כדמוכח לקמן בסי' תס"ז ס"י: ש"ע סָעִיף ב
טז (טז) כשאר איסורין - וע"כ אם נתערב לח בלח מתבטל בששים ואם נתערב יבש ביבש מתבטל לחד בתרי אך צריך לאכלו קודם הפסח דבפסח חוזר וניעור כמבואר בהג"ה לקמן בס"ד: ש"ע סָעִיף ב
יז (יז) אליבא דכו"ע - היינו אפילו לדעת המחמירין לקמן בס"י בהג"ה מ"מ בערב פסח בודאי אין להחמיר ואפילו בפחות מששים: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
יח (יח) שנמצאת בערב פסח - אפילו אחר שש: ש"ע סָעִיף ג
יט (יט) מותר - לאכלה אפילו בפסח והיינו אם נצטננה קודם פסח וכדלקמיה: ש"ע סָעִיף ג
כ (כ) לבטלה בס' - דבטלה בס' כצ"ל. וכן מצאתי הגירסא בשו"ע הנדפס עם נחלת צבי ובשו"ע הראשון שהדפיס המחבר בעצמו [ובדפוסים האחרונים נשתבש הגירסא] כתבו הפוסקים דה"ה בחטה שנמצאת בע"פ במצה שנאפה היום בטילה בס' אפי' אם לא הסירה אך שנתקררה קודם הפסח מותר לאכול המצה ויסיר החטה משם אף בפסח: ש"ע סָעִיף ג
כא (כא) בעוד שהחטה בתוכה - אבל אם נטלה החטה מתוכה ואח"כ חממו התרנגולת מותר ואע"ג דבס"ד י"א דחוזר וניעור היינו כשיש בתוכו ממשות האיסור כגון שכר שנתערב בדבש אבל הכא אינו אלא טעם בעלמא: ש"ע סָעִיף ג
כב (כב) חוזרת ליתן טעם - ואפילו למ"ד בס"ד דאינו חוזר וניעור היינו היכא שאין האיסור ניכר בעין אבל הכא החמץ בעין: ש"ע סָעִיף ג
כג (כג) ומיהו בחימום כ"ש וכו' - כגון שעירו מים רותחין בקערה והניחו בה התרנגולת: ש"ע סָעִיף ג
כד (כד) אין לחוש - ס"ל דכ"ש אין בכחו להפליט ולהבליע ואם הניחו חתיכת בשר רותח בקערה של חמץ יש להחמיר דכתבו הפוסקים ביו"ד סימן צ"ד דבדבר עב כזה לעולם הוא ככ"ר כ"ז שהיד סולדת בו ואפשר דה"ה אם הניחו אותה מקערה לטעלע"ר: ש"ע סָעִיף ג
כה (כה) בפסח - ר"ל אף דנקטינן לעיקר הלכה ביו"ד סי' ס"ח דכ"ש אין מפליט ומבליע מ"מ לענין פסח יש לחוש לדעת המחמירים שם דס"ל דכ"ש מפליט ומבליע: ש"ע סָעִיף ג
כו (כו) וטוב להחמיר וכו' - ואם החטה אינה בקועה רק נתרככה ויש הפסד מרובה ומניעת שמחת יו"ט יש לסמוך להקל: ש"ע סָעִיף ג
כז (כז) אם היד סולדת בו - ואף דבסימן תס"ז סי"ב משמע מרמ"א דאוסר הבשר שנשרה אף בצונן כשנמצא שם חטה תירץ המ"א דהתם מיירי בבשר דאית ביה פילי ונאסר גם הבשר ע"י המים שנכנס בתוך הפילי וכאן מיירי בדופן שלם שאז אין הבשר נאסר אלא ממים חמין וחמין לא מקרי רק כשהיד סולדת בו אבל המים בעצמן אסורין ע"י החטה והבגדי ישע חולק עליו ודעתו דמפשיטת דברי רמ"א הכא משמע דצונן אינו בולע כלל אלא העיקר דהכא איירי רמ"א מצד ההלכה דטוב להחמיר לחוש לדעת המחמירים ושם הוא רק ממנהגא שנהגו להחמיר אף בצונן ובענין מנהגא המקיל במקום הדחק לא הפסיד: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
כח (כח) קודם הפסח - אפילו אחר שש: ש"ע סָעִיף ד
כט (כט) לאסור במשהו - מעשה שנמצאת חלה אחת של בצק בתוך הסל שהיו נותנין המצות אפויות ביציאתן מן התנור והריקו הסל ולא נודע באיזה מצות נגע הבצק ופסקו הפוסקים דחד בתרי בטל כיון שהיה התערובות קודם פסח ומותר לחמם המצות בפסח כיון דליכא אלא טעמא בעלמא ומיהו כל המצות שידוע שנגעו בבצק צריכין קליפה לפי שאין ביטול לאיסור הידוע: ש"ע סָעִיף ד
ל (ל) ויש חולקים - ולדעתם מש"כ בס"ב דבטל בששים צריך לאוכלו קודם הפסח או דמיירי שלא היה בו אלא טעמא לבד וכנ"ל באות כ': ש"ע סָעִיף ד
לא (לא) ונוהגין כסברא הראשונה וכו' - ומותר אפילו חזרו וחממו בפסח [אחרונים]: ש"ע סָעִיף ד
לב (לב) שהוא לח בלח - כגון שכר שנתערב ביין וכה"ג וקמח בקמח ג"כ מקרי לח בלח ועיין לקמן בסימן תנ"ג אות י"ז במ"ב כתבו האחרונים דבדבר שהוא לח בלח אפילו לא נודע התערובות עד הפסח ג"כ אמרינן דכבר נתבטל: ש"ע סָעִיף ד
לג (לג) ומיהו בדבר יבש שנתערב - קודם פסח בין שנתערב חמץ במצה חד בתרי או שנתערב בששים ויותר אמרינן דחוזר ונעור בפסח משום שהחמץ בעין וע"כ צריך לאכלו קודם פסח. ואם היה חד בתרי אסור אף להשהות מדרבנן ואם היה ששים יכול לבשלו קודם פסח עד שיהא נימוח ויהיה חשיב כלח ואז מותר אף לאוכלו בפסח ויש כמה אחרונים שסוברין דאף יבש ביבש דאמרינן דחוזר וניעור אינו אא"כ יאפה או יבשל אותם בפסח דאז חוזר החמץ ונותן טעם בהשאר אבל לאכול כך שרי: ש"ע סָעִיף ד
לד (לד) אע"פ שנטלו משם - ר"ל קודם הפסח: ש"ע סָעִיף ד
לה (לה) אסור בפסח - היינו לשתותו אבל מותר בהנאה ומכ"ש דמותר לקיימו כיון שהוא רק חשש בעלמא [אחרונים]: ש"ע סָעִיף ד
לו (לו) דחיישינן שמא וכו' - ר"ל דמשום הטעם שיש בהיין ע"י הפת שנשרה בתוכו ולא היו אוסרין דהטעם כבר נתבטל בששים קודם הפסח ואינו חוזר וניעור רק דחיישינן שמא נשארו אז פירורין בעת הנטילה ועיין באחרונים שהסכימו דלא מחמרינן אלא כשלא סיננו קודם הפסח [ואף שבפסח סיננו לא מהני דכבר נאסר ע"י הפירורין תיכף בתחלת הפסח שנתנו טעם בהיין] אבל אם סיננו שרי אף דנשרה מעל"ע [אם יש ששים ביין נגד כל הפת]. ודוקא ביין שהוא צלול ומסתנן ע"י מסננת שנקביה דקין מאד שא"א לפירורי פת לעבור דרך שם. אבל אם נפל הפת במי דבש שלפעמים הם עבים ואינו עובר אלא במסננת שנקביה אינם דקין כ"כ חיישינן שמא יעבור גם הפירורין דרך שם: ש"ע סָעִיף ד
לז (לז) נשארו בו פירורין וכו' - ואפילו לקח קודם הפסח מאותו חבית יין לאחר שהוציא הפת ממנו ועירבו בחבית אחרת של יין ג"כ נאסר כולה דשמא נפל הפירורין גם שם: ש"ע סָעִיף ד
לח (לח) ונותנין טעם בפסח - ואף דבצונן יש הרבה מתירים לקמן בסימן תס"ז סי"ב הכא לכו"ע אסור דמיירי שעבר מעל"ע מנפילת הפת עד עכשיו [מ"א] ולפי מה שמבואר לקמן בסימן תס"ז סי"ב במ"ב שם בשם האחרונים דאם נפל פרוסת לחם לתוך מים בפסח לכו"ע אסור משום דדרכו להתפרר ולהיות נמס בתוך המים ואפילו סינון המים לא מהני ה"נ אפילו ליכא מעל"ע מעת שנפל הפת לתוך המים ג"כ אסור אם לא שסיננו קודם הפסח דאז מה שנימס בטל בששים. אם שאב הזוהמא של מי דבש בנפה שניפו בה קמח שרי לשתותו בפסח דבטל בס' דהוי לח בלח [אחרונים]: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
לט (לט) שנמלחו קודם הפסח - אפילו בכלי חמץ דאין מליחה לכלים להפליט ועוד דסתם כלים אינו בן יומו ונותן טעם לפגם קודם פסח לכו"ע שרי ומטעם זה אפילו נכבשו כל אלו מעל"ע בתוך הכלי אין לאסור דאף דכבוש כמבושל מ"מ הלא לפגם הוא ואפילו הוא בן יומו יש לצדד בדיעבד להקל דאימתי מקבל טעם מן הכבישה אחר מעל"ע ואז כבר נעשה הטעם שבתוך הכלי לפגם דהמעל"ע של שימוש החמץ כבר נשלם מקודם: ש"ע סָעִיף ה
מ (מ) ולא נזהרו בהם - לבדוק המלח שמא נמצא בהם קצת פירור חמץ: ש"ע סָעִיף ה
מא (מא) מותר לאכלם - דאף אם היה בהמלח קצת חמץ ובלעו מהם נתבטל קודם הפסח ושוב אינו חוזר וניעור: ש"ע סָעִיף ה
מב (מב) בפסח - ואם היו מונחים בכלי של חמץ בציר שנעשה ע"י המלח יש אומרים שאפילו מונח שם זמן מועט כדי שיתן על האור ויתחיל להרתיח יש לו דין כבוש עי"ז וע"כ אם היה בן יומו מבליעת החמץ או שהיה מלוח הרבה כדרך שמולחין בשר לזמן מרובה אסור מה שמונח בתוך הציר [דמה שלמעלה מן הציר אינו בכלל כבוש] וי"א שאף בזה אינו אסור אא"כ ישהה מעל"ע בתוך הציר וגם יהיה מלוח הרבה ובמקום הפסד יש לסמוך להקל במה שנעשה קודם פסח: ש"ע סָעִיף ה
מג (מג) במים בפסח - אבל קודם פסח אין להחמיר אף לכתחלה אף אם היה הכלי בן יומו מבליעת החמץ דהא צונן הוא ואף לדעת המחמירין בס"ק הקודם דבציר היוצא ע"י מליחה נחשב ככבוש אף בזמן מועט הכא כיון ששרוי במים המים מבטלין כח הציר ומ"מ בפסח גופא דאיסורו בכל שהוא מחמירין אפילו שרה זמן מועט דעכ"פ ע"י חריפות המלח נבלע כל שהוא [פמ"ג] ועיין במ"א שמצדד דדגים מלוחים (שקורין הערינ"ג) שרייתן עזים וחזקים הם ואין המים מבטלין כח הציר וע"כ אפילו היו שרויין קודם הפסח בכלי חמץ יש להחמיר לכתחלה שלא לאכלן: ש"ע סָעִיף ה
מד (מד) יש להחמיר - היינו בדגים מלוחים (שקורין הערינ"ג) מפני שהוא מלוח הרבה ואפילו הכלי אינו בן יומו מבליעת החמץ וכ"ז הוא רק לכתחלה: ש"ע סָעִיף ה
מה (מה) מפליטת הכלים - משמע דאם שרו בכלי יו"ט שרי ואין לחוש לפירור חמץ שבתוך המלח: ש"ע סָעִיף ה
מו (מו) ויש חולקין ומחמירין - אתחלת הסעיף קאי והטעם דאף דנתבטל קודם הפסח חוזר וניעור בפסח: ש"ע סָעִיף ה
מז (מז) שלא לאכול גבינות וכו' - והטעם מפני שלא נזהרו לבדוק המלח מחמץ בשעת עשייתו ואפילו הם כבושים בכלי יו"ט: ש"ע סָעִיף ה
מח (מח) ובשר יבש - וכן בשר מלוח מחדש כה"ג ושאר מיני מלוחים וכבושים כגון אוגערקע"ס וכרוב (שקורין קרוי"ט ולימינע"ס) אם לא נזהרו לבדוק המלח מחמץ בשעת עשייתו נזהרים שלא לאוכלו חוץ מיו"ט האחרון של פסח: ש"ע סָעִיף ה
מט (מט) הדיחו - היינו לשפשף ביד ולהסיר הנדבק בהם ועיין באחרונים שכתבו דהמנהג לשרותו ג"כ קצת בנהר או בכלי פסח בצוננת ע"י מים מחולפים ג"פ אבל לא בכלי חמץ לכתחלה: ש"ע סָעִיף ה
נ (נ) הבשר - יבש או אפילו מלוח מחדש הרבה ממלח שלא נדבק שאלו דרכן להדיח וכן דגים יבשים אבל דגים לחים מלוחים אפילו רוצה להדיח אסור שאלו אין דרכן תמיד בהדחה וגזרינן שמא ישכח ולא ידיח ומטעם זה היה ראוי להקל בלאקסי"ן שדרכו בהדחה וכן בדגים מלוחים שמביאין בחביות (שקורין הערינ"ג) שדרכן להדיח וכתבו האחרונים דמ"מ לא נהגו להקל בשום מין דגים מלוחים לאכלם תוך הפסח אף ע"י הדחה חוץ מיו"ט אחרון של פסח אכן בשעת הדחק או במקום מניעת שמחת יו"ט יש להקל באלו. עוד כתבו שכל דברים הכבושים כגון אוגערקע"ס ולימינע"ס וכיוצא בהם אין מתירים כלל ע"י הדחה כיון שאין דרכן להדיחן: ש"ע סָעִיף ה
נא (נא) קודם פסח - אבל תוך הפסח אין לשרותו ובדיעבד ידיח אף בפסח: ש"ע סָעִיף ה
נב (נב) ובכרכשות - ר"ל אפילו יבשות דדרכן בהדחה מ"מ כיון שממולאין מבפנים בבשר הנחתך דק דק ולא נבדק המלח שנמלח בו אין מועיל הדחה שבחוץ למה שבפנים וכ"ז אפילו לא ניתן שום בתוכו. וכן בגבינה אין מועיל הדחה מבחוץ מהאי טעמא שמא יש קצת פירור בתוכו: ש"ע סָעִיף ה
נג (נג) הטבחות היבשות - היינו הך דכרכשתא שקורין טבחיי"א כתבו האחרונים דאם היה תלוי הבשר יבש תוך החדר שמנהלין שם קמח לא מהני הדחה דאדרבא ע"י הדחה הוא מתדבק ונעשה פירורי בצק דקין מאוד ונדבקין בבשר לכן יש ליזהר שלא לנהל קמחא דפיסחא סמוך למאכלים ומשקים או כלים של פסח מקום שהאבק יכול להגיע: ש"ע סָעִיף ה
נד (נד) ובדיעבד אין להחמיר - ר"ל כל הדברים האמורים בהג"ה שנהגו להחמיר הוא רק לכתחלה אבל בדיעבד שכבר בישל אותם ואפילו בלי הדחה ושריה וא"א לקיימם עד אחר הפסח אין להשליכם לאיבוד ומותר לאכלם בפסח וכ"ש שאין אוסרין תערובתן אפילו בפחות מששים כיון שהוא רק חשש ספק משהו דרבנן ואם יש שום או שאר דבר חריף בטבחייא אוסרין אפילו התערובות בפסח כחמץ גמור במשהו שהרי נחתך בסכין של חמץ ואפילו היה הסכין מקונח ונקי ואינו בן יומו ג"כ אסור ויש מתירין בהפסד מרובה התערובות שנתערב פחות מס' מן הטבחייא אם היה הסכין מקונח ואינו בן יומו. בד"א בשום ובצל שבתוך המולייתא אבל שום שחותכין אותו דק דק ומערבין אותו במלח שמולחין בו בשר ליבש כדי שיהיה ריח השום נודף לתוך הבשר מותר לאכול הבשר בפסח ע"י שריה והדחה כמו שאר בשר יבש ודוקא אם הדיחו קודם פסח אבל בתוך הפסח אינו מועיל הדחה אלא קליפה [שע"ת]: ש"ע סָעִיף ה
נה (נה) אסור מדינא - היינו באכילה אבל בהנאה מותר: ש"ע סָעִיף ה
נו (נו) אם לא היו נזהרים - פי' אם לא כשיהיו נזהרים בשני דברים אז אינו אסור: ש"ע סָעִיף ה
נז (נז) בשעת עשייתו מחמץ - דחיישינן שמא נתערב בו פירורי חמץ והוי בעין תוך השומן. ואפילו אם ירצה לסנן השומן ע"י בגד עב קודם הפסח מ"מ אסור משום חשש שמא היה המחבת בן יומו מבליעת החמץ: ש"ע סָעִיף ה
נח (נח) שהם בני יומן - דמשום חומרא דחמץ לא אמרינן סתם כלים אינן בני יומן ואפילו אומר עכשיו ברי לי שלא היה הכלי בן יומו מבליעת חמץ וגם ברי לי שלא נתערב פירור חמץ בתוך השומן מ"מ אסור כיון דבעת התכת השומן לא היה לשם פסח אמרינן מילתא דלא רמיא עליה דאינש לאו אדעתיה אכן אם בישלו אותו מתחלה לשם פסח אלא שהיה הכלי אינו בן יומו מותר לאכלו בפסח ובלבד שיערה אותו קודם פסח לכלי פסח ומ"מ לכתחלה אין להתיך השומן בכלי חמץ אפילו אם ידוע לו שהוא אינו בן יומו: ש"ע סָעִיף ה
נט (נט) וכן כל דבר וכו' - ר"ל אפילו נעשה הכל קודם פסח והכל דינו כנ"ל לענין שומן: ש"ע סָעִיף ה
ס (ס) או מרקחת וכדומה - הנה מדברי הט"ז משמע דמרקחת כיון שהוא דבר קיוהא וחריף אפילו בידוע שלא היה הכלי בן יומו מבליעת חמץ אסור משום דחורפיה משוי ליה לשבח וע"כ אפילו ביו"ט אחרון אסור אבל כמה אחרונים השיגו עליו דאפילו המרקחת הוא מדברים חריפים כגון צנון וכה"ג כיון דמטגנין אותן בדבש בטל חורפייהו. כתבו האחרונים אם דרך בני אותו מקום לבשל מרקחת בכלים מיוחדים וגם כף מיוחד לנער בו הוי כאומר ברי לי עוד כתבו דאם בשעת ההתכה מכוין עצמו בשביל איזה דבר להתיכו בכלי חדש דוקא אף שלא התיכו לשם פסח מהני: ש"ע סָעִיף ה
סא (סא) אבל ביו"ט האחרון וכו' - הטעם דכיון שהוא מדרבנן אמרינן ביה סתם כלים אינם בני יומן כמו בשאר איסורין וגם לא חיישינן ביה לפירורים ועיין באחרונים שכתבו דאם ידעינן שהם בני יומן אין להקל אפילו ביו"ט אחרון: ש"ע סָעִיף ה
סב (סב) יש להקל - היינו בנעשה הכל קודם הפסח אבל בפסח אפי' אם ידוע שאינו בן יומו אסור לאכול אף ביו"ט אחרון כדמוכח בסימן תס"ז ס"י בט"ז וח"י ע"ש: ש"ע סָעִיף ה
סג (סג) בו - ומה"ט יש מקילין לשתות בו מי דבש של כל השנה ואם יש לספק שמא החמיצוהו בשמרי שכר אסור ועיין לעיל בסימן תמ"ב סקכ"ה מש"כ בזה. ודוקא במקום שדרך להעמיד בשמרים חיישינן לזה. ואם עשאוהו ביורות שמבשלין בו יי"ש אסור בכל גווני והיינו אפילו שזה כמה פעמים שבישלו בו שאר דברים בינתים אסור. ועיין לקמן סימן תנ"א במ"ב ס"ק ק"כ [איזה אופן להכשירו לפסח] ובסעיף כ"ב בבה"ל ד"ה ובית חרוסת: ש"ע סָעִיף ה
סד (סד) משהו מדברים אלו - וכמה אחרונים הסכימו דבמקום הפסד מרובה יש להקל אפילו אם נתערב הרבה שאין ששים כנגדו ויש מקילין בכל הדברים שאין לחוש לפירורים [דהיינו חוץ משמן] אפילו שלא במקום הפסד מרובה: ש"ע סָעִיף ה
סה (סה) שאין להחמיר לאסור התערובות - חדא דיש פוסקים שסוברים דפליטת כלים דהוי נ"ט בר נ"ט [שהחמץ נתן טעם בהכלי והכלי נתן בשומן והיין] מותר קודם הפסח ועוד דאיכא לספוקי שמא לא היה הכלי בן יומו וקודם הפסח לכו"ע שרי נותן טעם לפגם ונוכל לסמוך אטעמים אלו עכ"פ לענין שלא לאסור התערובות אכן אם ידוע שהכלי שנתבשל היה ב"י מבליעת החמץ משמע מאחרונים דאוסר התערובות דמשום סברת נ"ט בר נ"ט לחוד אין להתיר דלכמה פוסקים נ"ט בר נ"ט אסור בחמץ אף קודם פסח: ש"ע סָעִיף ה
סו (סו) יש מחמירין להסתפק מחומץ וכו' - ר"ל אפילו אם נעשה החומץ בכלי חדש וגם נשאבו ממנו בכלי פסח אפ"ה אסור: ש"ע סָעִיף ה
סז (סז) שמסתפקין ממנו כל השנה - לאפוקי מן החומץ שמונח בבית האוצר דשרי: ש"ע סָעִיף ה
סח (סח) יש בו פירורי לחם - ואם סיננן קודם פסח מותר: ש"ע סָעִיף ה
סט (סט) שאין חומץ יין מצוי וכו' - וע"כ אפילו נסתפקו ממנו שרי דלא אפשר בקל למצוא אחרים: ש"ע סָעִיף ה
ע (ע) שלא למלאות וכו' - ר"ל כשבא למלאות חבית יין לפסח לא ימלאנו ע"י כלי חמץ אף שסתם כלים נקיים הן ואין בהן לכלוך בעין רק בלוע בתוכו ובלוע אינו נפלט ע"י צונן: ש"ע סָעִיף ה
עא (עא) והמקיל לא הפסיד - ואם הכלי היה מורק ושוטף שרי לכו"ע אם לא ששהה החומץ בתוכו מעל"ע דבחומץ בעינן ג"כ מעל"ע ואז אפילו אינו ב"י אסור דחורפיה משוי ליה לשבח. במקומות שמערבין צוקער בחומץ יין אין להסתפק ממנו בפסח אא"כ סיננן קודם הפסח ובמקום הפסד מרובה מותר בדיעבד אפילו לא סיננן: ש"ע סָעִיף ה
עב (עב) בפסח - פי' דהטעם שנתן קודם הפסח כבר נתבטל בששים אלא דאסור משום דנותן טעם בפסח עצמו דהוא במשהו ואף דבצק הזה הוא חמץ נוקשה ובנוקשה ס"ל לכמה פוסקים דבטל בס' אף בתוך הפסח וכדלעיל בסוף סקי"ד הכא גרע דכיון שנותן היין ע"מ להשהותו בתוך החבית בפסח הוי כמבטל איסור לכתחלה: ש"ע סָעִיף ה
עג (עג) ואסור לשתותו - אבל לקיימו שרי כיון שעבר עליו שלשים יום: ש"ע סָעִיף ה
עד (עד) ואם נתנוהו קודם לכן - היינו שנתנו הבצק לדבק קודם שני חדשים ועיין בט"ז שדעתו לדינא דדי בשלשים יום אבל המ"א וח"י דעתם לדינא כמשמעות הרמ"א דלענין שיהא מותר לשתות היין בעינן דוקא ב' חדשים: ש"ע סָעִיף ה
עה (עה) מיהו אם יש כזית וכו' - מסתברא דר"ל אפילו הוא קודם ב' חדשים: ש"ע סָעִיף ה
עו (עו) במקום אחד - ר"ל שאין חוט הבצק נפסק בינתים וראוי להנטל כאחת אלו היה לח: ש"ע סָעִיף ה
עז (עז) חייב לבערו - אא"כ טחו בטיט: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
עח (עח) ששמו במדוכה - ואפילו היא בת יומא שביום זה דכו בה ורק שהיא כעת נקיה ואפילו המלח מונח שם מעל"ע דלא שייך כבוש כ"א בדבר לח ולא ביבש: ש"ע סָעִיף ו
עט (עט) בפסח - ואפילו מונח המלח במדוכה בפסח עצמו: ש"ע סָעִיף ו
פ (פ) דאינו מפליט בצונן - ר"ל דאם היו נותנין בו דבר רותח בודאי אסור דמפליט בו בליעת הכלי אבל נתינת המלח אף דאמרינן בעלמא מליח כרותח לענין פליטת כלים אינו מפליט בצונן. ודוקא ביבש אבל בצונן לח וע"י שריה חושש לעיל בס"ה להחמיר. ואם נידוך המלח בתוכו דאיכא חורפא ודוחקא דדיכה מפליט מן הכלי אפילו אם היה יבש המלח לגמרי ואפילו היה המדוכה אינו בן יומא וגם קודם הפסח וכתבו האחרונים דבמדוכות שלנו שרוב תשמישה בבשמים וכה"ג דליכא חמץ רק חשש לטעם משהו אם נידך קודם פסח דנתבטל יש להתיר למלוח בו: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
פא (פא) בוסר שדכין קודם פסח וכו' - ס"ל דבוסר לא הוי חריף אבל לפי מאי דפסק ביו"ד סימן צ"ו דאפי' פירות חמוצים הוא בכלל דבר חריף א"כ אף בוסר בכלל וא"כ ע"י חריף ודוחקא נבלע בבוסר החימוץ של המדוכה ואין בבוסר ששים נגד כל המדוכה לבטלו וע"כ אפילו קודם פסח יש להחמיר ועיין באחרונים שכתבו דבמקום ה"מ יש לסמוך על הפוסקים דס"ל דפירות חמוצים לא הוי בכלל דבר חריף. ודע דאפילו שלא במקום הפסד שהחמרנו במדוכה הוא דוקא במדוכה שרגילין לדוך בה חמץ אבל במדוכות שלנו שרוב תשמישן בבשמים וכה"ג וליכא רק חשש שמא נמצא משהו חמץ בתוך התבלין ונבלע יחד במדוכה והדר נפלט בתוך הבוסר הרי מתבטל בששים קודם הפסח: ש"ע סָעִיף ז
פב (פב) ואפילו וכו' - דכיון דס"ל דבוסר אינו דבר חריף ע"י דוחקא לבד אינו מפליט מן המדוכה אפילו משהו: ש"ע סָעִיף ז
פג (פג) אם היה הכלי נקי - ובסתמא מחזיקין להמדוכה שהיא נקיה ואתי לאפוקי רק אם ידעינן שהיא מלוכלכת ואז אסור לדעת כמה אחרונים אפילו אם דכו קודם פסח דאפילו אם נסבור דבוסר לא הוי דבר חריף מ"מ ע"י דוחקא דדיכה נכנס בתוכו קצת וא"א להדיחם: ש"ע סָעִיף ז
פד (פד) אבל אם חתכו וכו' - היינו אותו בוסר [אפילו לדעתו שאינו נקרא חריף] וכל כה"ג שאינו דבר חריף אף דע"י דוחקא של החיתוך לבד אינו מפליט מ"מ יש לחוש לחמץ הדבוק על הסכין: ש"ע סָעִיף ז
פה (פה) תוך הפסח - וקודם הפסח שרי הבוסר ע"י הדחה שידיחוהו אבל תוך הפסח דבמשהו יש להחמיר לכתחלה שלא לאכלו ועיין במ"א שדעתו דאין להחמיר אף בפסח רק בדברים שנעשים ע"י עכו"ם בקביעות [כגון לקנות מהם דגים שחותכים בסכיניהם של חמץ] אבל אם נעשה כן בביתו של ישראל באקראי כגון שחתך בסכין חמץ דבר שאינו חריף בפסח סגי בהדחה או בגרידה: ש"ע סָעִיף ז
פו (פו) לחמץ הדבוק עליו - וכ"ז אם חתכו בו דבר שאינו חריף אבל בדבר חריף [וה"ה בוסר לדידן דס"ל דהוא ד"ח] אפילו אם הסכין היה ודאי נקי וחתכו בו קודם הפסח אסור לאכלו בפסח אכן זה אינו אלא דוקא בסכין שרגילין להשתמש בו חמץ לפעמים ויש בתוכו בליעת חמץ אבל אם אינו רגיל להשתמש בו בחמין כלל כגון בצל שחתכוהו בסכין שגוררין בו בצק מן העריבה והיה נקי מותר הבצל ואף אם חתכוהו בפסח כיון שאותו סכין לא שמשו בו חמין מעולם וצונן לא מבליע ולא מפליט: ש"ע סָעִיף ז
פז (פז) אבל אם נתערב - אפילו בפחות מששים: ש"ע סָעִיף ז
פח (פח) אין לחוש וכו' מספק - דליחוש שמא יש פירור על הסכין ונדבק בדבר שחתכוהו ואף דסתם סכין אינו נקי מ"מ אינו ודאי שהיה שם חמץ דבוק עליו ואין להחמיר אלא דבר שחתכוהו בו אבל לא תערובתו כיון דמשהו אינו אלא מדרבנן ויש מאחרונים שמחמירין אפילו התערובות אם לא הודח הסכין מקודם ובהפסד מרובה או לצורך שמחת יו"ט יש להקל וכתב הח"א דבסכינים שחותכין בו לחם במדינותינו ידוע שנדבק בו פירורי חמץ ולכן אפילו התערובות אסור אם לא הדיחו את הסכין מקודם: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
פט (פט) בסכין חדשה - אבל אם הסכין שחתכו בו הזיתים [וה"ה צנון ובצל] הוא ישן אפילו הוא נקי ואינו בן יומו מבליעת חמץ [ואפילו הוא קודם פסח] אסור כיון שהוא דבר חריף וכנ"ל ודוקא שנחתכו קודם שנתנו אותם לכבוש שאז הם עדיין בחריפתן או אפילו לאחר שנכבשו ונתחמצו שאז מקרי גם כן דבר חריף מה שאין כן בנחתכו לאחר שנתנו עליהן מים קודם גמר כבישתן דאז לא מקרי דבר חריף דמים מבטל חריפתן. ומי הזיתים שנכבשו קודם פסח אפילו חתכן בסכין בן יומו גם כן מותר לשתותן בפסח אם סיננן מן הזיתים קודם הפסח לפי שכבר נתבטל החמץ בהן בששים קודם הפסח. ואם נתבשלו הזיתים קודם הפסח גם הזיתים עצמן חוזרין להיות מותרין דעל ידי הבישול נפלט הטעם מכל זית מאחד לחבירו ומצטרפין כולן יחד לבטל פליטת הסכין בששים ויש מאחרונים שמחמירין לאסור הזיתים אף לאחר הבישול ובמקום מניעת שמחת יום טוב יש להקל אם יודע שהסכין היה נקי: ש"ע סָעִיף ח
צ (צ) אם אינה בת יומא - דאז פליטת הקדירה שנבלע בהזיתים ע"י הכבישה הוא לפגם ואע"ג דדבר חריף אסור אף באין בן יומו הכא כיון שנותנין בהם מים לצורך כבישה בטל חורפייהו [ורק בעינן שלא ישהו שם בכלי חמץ זמן רב שיתחמצו בו דאז חוזר ונעשה חריף ומשוה טעם חמץ הבלוע בכלי לשבח אלא יסלקם מקודם לכלי פסח] ודוקא כשהמים היו יותר מהזיתים הא לא"ה נשאר הזיתים בחריפותן. והנה מדברי המחבר משמע דאם הקדירה שנתנו בה הזיתים היתה בת יומא מבליעת החמץ אסורין הזיתים לאכלן בפסח אם שהו בתוכה מעל"ע דנעשין כבוש והרי הוא כמבושל ואף דבשעה שנעשין כבוש אחר מעת לעת כבר נעשה הבליעה שבתוך הכלי לפגם מ"מ כיון שחריפין קצת יש להחמיר ועיין בבה"ל: ש"ע סָעִיף ח
צא (צא) לכו"ע - והנה לפי המבואר לקמן בס"ט בהג"ה דאנו מחמירין בנותן טעם לפגם בפסח אין להתיר אא"כ סילקן מהכלי חמץ קודם הלילה בע"פ: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
צב (צב) יבש ביבש - ר"ל שנתערב פרוסה של חמץ בתוך פרוסות מצה ואינו ניכר דאלו נתערב ככר בתוך ככרות לכו"ע לא בטיל דהוי דבר שבמנין ואינו בטיל אפילו באלף כמו שנתבאר ביו"ד סימן ק"י: ש"ע סָעִיף ט
צג (צג) לא בטיל - כיון דאם נתערב לח בלח איסורו במשהו גם ביבש החמירו [ואין חילוק בין אם נתערב מין במינו או נתערב מין בשא"מ] ולפי"ז דוקא כשנתערב בפסח אבל אם נתערב בע"פ עד הלילה דקי"ל לעיל בס"ב דדינו כשאר איסורין וא"כ בלח שיעורו בנ"ט כשאר איסורין ה"ה ביבש ג"כ דינו כשאר איסורין ובטל ברוב. ומ"מ צריך שיהיו נאכלין כולם קודם הלילה דאל"ה אמרינן דחוזר וניעור בפסח כדמוכח לעיל בס"ד בהג"ה יש שכתבו דאימתי לא בטיל יבש ביבש לדעה קמייתא דוקא כשהאיסור הוא מחמת עצמו שהוא חמץ אבל אם היה היתר בעצמו ורק שנבלע בו חמץ משהו כגון מצה שמצאו בה חטה חמוצה שנאפית בתוכה ונתערבה אח"כ באחרות בטל חד בתרי אפילו תוך הפסח אבל כמה אחרונים חולקים ע"ז ודעתם דלדעה קמייתא בכל גווני לא בטיל. עוד כתבו דכלי חמץ שנתערב בתוך כלי פסח בפסח דינו כמו יבש ביבש דלא בטיל ואסור להשתמש בהם בפסח ואף כשנתערב בערב פסח נכון להחמיר שלא להשתמש בם אכן אם הכלי חמץ היה אינו בן יומו במקום מניעת שמחת יו"ט יש להקל אם נתערב בע"פ: ש"ע סָעִיף ט
צד (צד) וי"א דחמץ בפסח וכו' - טעמם דדוקא בדבר לח המתערב דבשאר איסורים שיעורו בנותן טעם החמירו חכמים בחמץ דהוי במשהו אבל בדבר יבש דבשאר איסורים חד בתרי בטל ה"ה בחמץ בפסח: ש"ע סָעִיף ט
צה (צה) שוה לשאר איסורין - והסכימו אחרונים דהלכה כדעה קמייתא. ואם נאכל אחד מהם אפילו נתערב רק חד בתרי מותר לאכול השאר לכו"ע דכיון דמן התורה בטיל רק מדרבנן אסור ובדרבנן תלינן שזה שנאכל היה החמץ [מ"א בסי' תס"ז סק"ד וש"א]: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
צו (צו) נותן טעם לפגם מותר וכו' - הטעם דנהי דהחמירו חכמים לאסור חמץ בפסח במשהו היינו משום דאע"ג דמשהו הוא מ"מ יש שם איסור עליו אבל כשהטעם פגום פקע איסורו לגמרי ואינו יכול לאסור התערובות אפילו באכילה ואפילו אין בתערובות ס' נגדו ודינו בפסח ככל הפרטים המבוארים ביו"ד סימן ק"ג לענין שאר איסורים ע"ש. והנה כ"ז הוא לענין התערובות אבל לענין החמץ עצמו מבואר לעיל בסימן תמ"ב ס"ט ע"ש במ"ב: ש"ע סָעִיף י
צז (צז) ויש מחמירין - וטעמם הוא דהא אין לך ביטול טעם יותר ממשהו באלף ואפ"ה אסרו חכמים בפסח וה"ה נמי נותן טעם לפגם בפסח אסור באכילה ובהנאה. וכתבו הפוסקים דמ"מ אם נפסד לגמרי עד שיהא כעפרא בעלמא אין בו איסור כלל ואפשר דאף שנפסד לאחר זמן איסורו דאסור בהנאה כמבואר לעיל סימן תמ"ה מ"מ אינו יכול לאסור התערובות דזה לא נקרא הנאה דמפסיד המאכל: ש"ע סָעִיף י
צח (צח) וכן נוהגין וכו' - ובמקום שאין המנהג ידוע יש להורות דהמיקל לא הפסיד והמחמיר תבא עליו ברכה: ש"ע סָעִיף י
צט (צט) אפילו משהו ונותן טעם לפגם וכו' - ומיהו לענין ריח המתבאר לעיל בס"א דיש מחמירין אם מצטרף לזה ג"כ נטל"פ ממשהו יש להקל: ש"ע סָעִיף י
ק (ק) אסור - ומ"מ לענין הנאה למכור לעכו"ם יש להקל בזה שהוא גם משהו. ועיין בפמ"ג אות י"א שמצדד דביום טוב האחרון יש להקל אם מתרמי שתיהן יחדו אפילו באכילה: ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יא
קא (קא) בין חמץ וכו' - הכלל בזה דחמץ שעבר עליו בבל יראה מן התורה ושהה אותו אף אחר הפסח אסור באכילה ובהנאה ואפילו אם לא שהה אותו בעין רק על ידי תערובות כגון שנתערב בפסח או אפילו קודם פסח בשיעור מועט שאין מתבטל ועדיין יש חיוב לבערו מן התורה אסור אותו התערובות לאחר הפסח באכילה ובהנאה אבל אם נתערב בשיעור שהוא מתבטל מדאורייתא אף דמדרבנן אסור להשהותו אם עבר ושהה מותר בדיעבד אף באכילה. עוד מבואר בסעיף זה דאפילו אם שהה חמץ בעין ועבר עליו הפסח דאסור באכילה ובהנאה זהו דוקא כמו שהוא בעין אבל אם נתערב אחר הפסח בדברים אחרים מותר באכילה ושיעור התערובות בזה יבואר לקמיה: ש"ע סָעִיף יא
קב (קב) שנתערב קודם פסח וכו' בטל בס' - פי' אם נתערב קודם פסח בששים מותר לאחר הפסח [היינו אף לדעת היש חולקים לעיל בס"ד דס"ל דבפסח אסור משום דחוזר וניעור מ"מ אם נתעכב עד לאחר הפסח מותר לכו"ע אף באכילה] ואם נתערב בפחות מששים ועבר עליו הפסח אסור וקאזיל המחבר לשיטתו שסתם לעיל בריש סימן תמ"ב דעובר על תערובות חמץ כזית בבל יראה אף שאין בו כזית בכדי אכילת פרס כל שאין בו ששים לבטלו וזהו דוקא במין בשאינו מינו אבל במין במינו דמן התורה ברובא בטל אפילו אם נתערב חד בתרי ועבר עליו הפסח מותר באכילה [מ"א] ודעת הא"ר בסוף הסי' דבאכילה אסור אבל בהנאה לכו"ע שרי. כתבו האחרונים דאסור לערב חמץ לכתחלה קודם הפסח בששים כדי לאכלו בפסח אבל מותר לערב בששים כדי לשהותו עד אחר פסח: ש"ע סָעִיף יא
קג (קג) בין שנתערב בפסח - פי' שנתערב בשוגג בפסח בששים ועבר ושהה אפילו במזיד שרי דהא לא עבר מן התורה בבל יראה ומותר לאחר פסח אפילו באכילה אבל אם עירב במזיד דינו כמבטל איסור לכתחלה המבואר ביו"ד סימן צ"ט ס"ה ע"ש: ש"ע סָעִיף יא
קד (קד) ונתערב לאחר הפסח - ר"ל בשוגג אבל אם עירב במזיד הרי ביטל איסור בידים ודינו כמבואר ביו"ד סימן צ"ט ס"ו ע"ש: ש"ע סָעִיף יא
קה (קה) בטל בששים - כ"ז בשנתערב לח בלח או יבש בלח דשיעור בעלמא בנותן טעם אבל אם נתערב יבש ביבש בכל הני גווני שצייר המחבר אפילו חד בתרי בטל מותר לאחר הפסח באכילה. ודע דאופן בתרא שצייר המחבר שנתערב לאחר הפסח ומצריך גם בו ששים זהו ע"פ דעת הטור אבל כמה פוסקים חולקין ע"ז וס"ל דכשנתערב לאחר הפסח בין במינו בין שלא במינו ברובא סגי דלא קנסו לאסור בנתערב לאחר הפסח כשההיתר רבה עליו וכתבו האחרונים דבמקום הפסד מרובה או שעת הדחק יש לסמוך להקל: ש"ע סָעִיף יא
קו (קו) סגי ליה וכו' - ומותר עי"ז אף באכילה ודוקא באופן ג' שצייר המחבר דהיינו שנתערב לאחר הפסח אבל אם נתערב קודם הפסח וכ"ש תוך הפסח דעבר על התערובות בבל יראה אינו מותר לאחר הפסח ע"י פדיון אלא בהנאה ולא באכילה דטעם חמץ קטעים. עיסה שנתחמצה בשמרי שכר שעבר עליו הפסח אע"פ שיש בה ששים נגד השמרים אסורה אפילו בהנאה דשמרים הוי דבר המעמיד ולא בטיל אפילו באלף והוי כאלו כולה איסור ומ"מ במקום הפסד מרובה יש להתירו בהנאה ע"י שישליך הנאת האיסור לים המלח וכן יכול למוכרו לעכו"ם ולא יקבל ממנו רק כשיעור עיסה בלא השמרים. מותר ליתן לתוך היין חלב חטה או חלב בהמה כשיש ששים כנגדו לתקנו שיהיה צלול ולא חיישינן שמא יאכל עם בשר או בפסח דאף אם ישכח ויאכל ליכא איסורא כיון שכבר נתבטל ואין כאן משום מבטל איסור לכתחלה כיון שאין כונתו לבטל רק לתקן היין: ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף יב
קז (קז) אינו אסור בהנאה - מפני שלא עבר על איסור של תורה לא קנסוהו חכמים וכתב המ"א דה"ה דאפילו באכילה שרי אך מפני שנוקשה אינו ראוי לאכילה לפיכך נקט הנאה אבל רוב אחרונים סברי דבאכילה אסור דמ"מ שם חמץ שעבר עליו פסח ע"ז החמץ: ש"ע סָעִיף יב
קח (קח) שמא יפול וכו' לתוך המאכל - ובדיעבד אם נפל ויש ששים כנגדו יש דעות בין אחרונים אם אוסר במשהו ועיין לעיל במ"ב סקי"ד ולשהותו עד לאחר הפסח לכו"ע שרי: ש"ע סָעִיף יב
מָגֵן אַבְרָהָם Magen Avraham
סָעִיף א
א מדאוריית' הוי חמץ כשאר איסורים (עמ"ש רסי' תמ"ב) אלא שחכמים החמירו בו כיון דאית ביה כרת ולא בדילי מיניה כולי שתא ועמ"ש ס"ב ועבי"ד סי' קי"א ובש"ך שם: כלים שנתבשל כו'. ומותר לכתחלה להשהותם עד לאחר הפסח וכמ"ש רסי' תנ"א: ש"ע סָעִיף א
ב ואין שם דבר המפעפען. משמע שאם יש שם דבר המפעפען כגון פשטי"ד שיש בה שומן אוסרת כולה אף על פי שהאיסור כחוש מ"מ ההיתר מפטם ליה כמ"ש בי"ד סי' ק"ה לענין צלי וכן מצות המשוחי' בשומן ונגעה אחת מהן בחבירתה במקו' שנתכפלה ונתחמצה אוסרת לחבירת' כולה ומיהו אם נגעה בצד האחר במקום שלא נתכפלה שרי דאין איסור הבלוע יוצא מחתיכה לחתיכה בלא רוטב אפי' ההיתר שמן כיון שאין האיסור שמן וכ"כ המ"ב גבי חטה שנמצאת בבשר מלוח להתיר שאר חתיכות מה"ט וכ"כ רמ"א בתשו' סי' כ"ח ע"ש וכ"מ בסי' תס"ו סט"ו דוקא ע"י היפוך השפוד יוצא הטעם מזו לזו משמע דאם לא הפכו השפוד אחר שבא החטה עליו שרי ולא חילק אם התרנגולת שמן ומבושל בלא רוטב ואפוי דינו כצלי ומיהו נראה לי דיש להורות בזה כמ"ש רמ"א גבי מליחה בסי' תס"ז סי"ד דעכ"פ לא עדיף צלי ממליחה ועוד דהא הב"ח ורש"ל ומהרי"ל פסקו דחמץ במשהו בין במליחה בין בבישול ע"ש וא"כ די לנו להקל כמ"ש רמ"א במליחה ועסי' תס"א: ש"ע סָעִיף א
ג יש מקילין כו'. וכ"כ בתשובת מהרי"ל סי' רי"ד ע"ש ומ"ש ר"ת דריח פת בפת אינו אוסר משמע דתבשיל אוסר אזיל לשיטתיה שפסק כרב ואנן קי"ל כלוי: ש"ע סָעִיף א
ד ודוק' במקום ששייך בו ריחא. כגון שהתנור קטן וסתום והאיסור וההיתר מגולים תוך התנור כמ"ש בי"ד סי' ק"ח ובש"ך שם וכ' רמ"א דבמקום הפסד יש להקל ונ"ל דוקא בפתוח קצת במקום שהעשן יוצא דבסתום לגמרי אף בשאר איסורים כ' רמ"א דאין להקל אלא במקום הפסד ולכן בחמץ אף במקום הפסד אסור ועוד דהא התו' בע"א מחמירין אף בתנור גדול ופתוח ע"ש וגם דעת הרי"ף פרק ו' דחולין לאסור שכ' דרב דאמר ריח' מלת' היא לטעמיה משום דס"ל מין במינו במשהו ואנן קי"ל בס' משמע דפסח דהוי במשהו לכ"ע מלתא היא וגם הר"ן כ' דריח' משהו מיה' הוי ובזה נדחה ראיית מהרי"ל בתשו' ע"ש וא"כ אין לנו מי שיתיר דבמרדכי לא נמצא בפי' להתיר אלא להוכיח מדכ' המרדכי דקי"ל ריח' לאו מלת' היא ש"מ דס"ל דחמץ שוה לשאר איסורין בזה ועוד דבח"מ סי' כ"ה כתב הסמ"ע דבכ"מ פוסקים כרי"ף אם לא במקום שהתו' חולקים והכא שניהם שוין לאסור לכן עכ"פ אין להקל בסתום לגמרי וקטן אפי' במקום הפסד ודי לנו להקל בפתוח קצת כי מי יבוא אחרי הכרעת רמ"א: וכ"ז בצלי אבל בבישול כיון דבשאר איסורים שרי לכתחלה לבשל בתנור אחד א"כ ש"מ דלית בו ריח כלל א"כ בחמץ עכ"פ בדיעבד שרי ואף שרמ"א כ' דאם התנור סתום אף בבישול אסור אפי' בדיעבד הלא הוא בעצמו כתב בת"ח שבגמ' ובכל הפוסקים אית' להתיר בבישול אלא שמאחר שבאו"ה ומהרי"ו החמירו בחמין הטמונין לשבת אין להקל עכ"ל וכמדומה שלא היה באו"ה של רמ"א כמ"ש לפנינו וצ"ל דחמין חשוב כצלי ואפיה דבבישול קי"ל שמותר עכ"ל והאמת אתו דהא הרשב"א כתב הטעם שאין הבישול אוסר משום דאין לו ריח ועינינו רואות דחמין הטמונים לשבת יש להם ריח חזק ולכן ס"ל למהרי"ו דאוסר וז"ל יש"ש פג"ה ואם התנור סתום והקדירה אינו מכוסה יפה שיש בה נקב שיכול לפטם ממנו ולחוץ אסור שקדירה טמונה שאין לה מקום לצאת הריח ידוע שהטמנה גורמת הפיטום ונאסרה אף בבישול עכ"ל אבל אם מבשלין בחול בשעה או בשתים וסותמין התנור לפי שעה אין להחמיר כ"א בהטמנה של שבת ואפשר שגם רמ"א נתכוין לזה ואף שהב"י בסי' צ"ז חולק על הרשב"א ומביא ראיה מהגמ' שהטעם משום שהקדירה מפסקת ולכן בש"ע לא סיים מ"ש הרשב"א שאין ריח המתבשל כ"כ אוסר וא"כ אף בהטמנה או בצלי קדר בתנור יש להקל מ"מ נ"ל דדברי הרשב"א נכונים דהא אף על פי שהריח אינו יוצא מהצדדים מ"מ יוצא מלמעלה והא ראיה דגבי פשטי"ד בעינן שלא יהיה בו נקב למעלה והא דמשני בגמ' כעין ב' קדירות פרש"י שפוד מכאן ושפוד מכאן ותל גדול של גחלים או עפר באמצע עכ"ל משמע דוקא תל גדול שא"א לריח לעלות מעל גביו אבל הפסק קדירה לא חשיב והא דמשני מעיקרא בשתי קדירות הבין המקשן דמיירי בבישול ובישול אין לו ריח לכן מקשה ס"ד ע"ש וא"כ חמין הטמונים דינו כצלי ומכ"ש צלי קדר כדרך שעושין בי"ט אבל כשבישל בתנור לפי שעה אף שסתם התנור אין להחמיר וכתב ביש"ש ותנור גדול קצת אף על פי שאין מחזיק י"ב עשרונים שרי בדיעבד ואם יש לו נקב מן הצד זולת הפתח מותר אף לכתחלה כיון שהנקב במקום גבוה והתנור גבוה אך קשה להתיר בפני ההמון עכ"ל, ואפשר דיש לסמוך על זה בחמץ בפסח במקום הפסד להתיר אם התנור גבוה והנקב פתוח במקום גבוה: מ"ש הע"ש דבחמץ לא מצינו איסור חריף לא דק דבארש"ט מיקרי חריף כמ"ש הט"ז בי"ד: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ה אינו אוסר במשהו. לפי שאין בו כרת, כ' בליקוטי מהרי"ל חמץ נוקשה אי בטיל בס' או אוסר במשהו ופשוט איהו מהא דאמר חיטי קורדנייתא דמדמי חמץ מו' שעו' ולמעלה שהוא דרבנן לחמץ נוקשה ודו"ק עכ"ל, כוונתו כי היכי דחמץ גמור בע"פ בטל בס' ה"ה חמץ נוקשה אפי' בפסח בטיל בס' כיון דאין בו כרת ומכ"ש לפי מה שפסק בש"ע דאינו אסור אלא מדרבנן כמ"ש רסי' תמ"ב א"כ בטל בס' ובכתבי מהר"י סי' קס"ד כ' וז"ל מה שהגיד לך שהתרתי חמץ נוקשה בנט"ל אפי' במקום שנוהגין בו איסור לא ידענא מהאי מלתא כלל אף על פי שנראה שיש לחלק משום דלא מחמירים בלא פלוג כמו גוף הגזירה דמשהו והא קמן דאפי' בחמץ גמור רוב הפוסקים הסכימו להתיר נט"ל דלא תלינן נט"ל בטעם משהו מ"מ אני זוכר דאתיא האי עובדא לקמן ולא הוריתי בה לא איסור ולא היתר עכ"ל ובסי' קפ"ז כת' א' מן הגאונים על הדגים שנתבשלו ונמצאו בהם קארטין מנייר כפול ונדבק ע"י בצק בתוך הקדירה על האש וכתבת דיש ר"ל דחמץ נוקשה בטל בס', וכתבת ג"כ דמצאת במרדכי ריש פסחים דעות מזה במרדכי דילן לית מזה רמיזא, אמנם נ"ל נהי נמי דלשהותו שרי (כמ"ש סי' תמ"ב ס"ב) מ"מ אסור לאוכלו כמ"ש הרמב"ם על הטריקא אף על פי שאין אוכל אדם אסו' לאוכלו אף על פי שאין בו חמץ אלא כל שהוא וה"ה דנוקשה במשהו הוא דהרא"ש כתב סוף ע"ז הטעם דחמץ במשהו משום דלא בדילי מיניה וא"כ לפ"ז חמץ גמור ונוקש' שוין כדמוכח בתו' ריש פסחים דדוקא לטעם האחרון הוצרכו לומר משום לא פלוג ע"ש ואף שרש"י פי' הטעם דהוי כרת ולא בדילי מ"מ משמע דטעמא דלא בדילי עיקר ול"ד לחמץ בע"פ דלא בדילי ואפ"ה בטל כיון דליכא כרת י"ל דחשיב קצת בדילי כיון שהוא זמן הביעור ועוד דהא חמץ ע"י תערובות אוסר במשהו כמ"ש סי' תס"ז סי"ג וה"ה נוקשה בעיני' ומאן דאייתי ראייה מבצק בשולי החבית (בסעיף ה') אינה ראייה דהתם החמץ עומד בקושיו כל ימי הפסח ולכך לא יהיב טעמא אבל אלו הקרטי"ן שנתבשלו ע"י הבישול נתרכך החמץ שבהם ויהיב טעמא שבודאי ראוי למרח אותן, ויפה כתבת דעינינו רואות דלאו עפרא בעלמא הוא עכ"ל. ולא ידעתי למה החמיר כ"כ דהא הסמ"ק כ' וז"ל חמץ בע"פ מששה שעות ולמעלה בטל בס', ולפ"ז הא דמחמרי' בפסח משום דאיכא תרתי כרת ולא בדילי מיניה עכ"ל וכ"כ המרדכי משמע דס"ל דנוקשה בטל בס' דהא עכ"פ אין בו כרת לכן נ"ל דמהרא"י ס"ל דנוקשה אסור מדאורייתא לכן צידד להחמיר אבל לפי מה דקי"ל דנוקשה דרבנן בטל בס', ומ"ש ראיה מחמץ ע"י תערובות אינו ראייה דהתם לעולם משהו איכא דמה לי אם נתערב תחלה באלף או אם נתערב במאה ואח"כ נתערב התערובות לכן נ"ל דהמקיל לא הפסיד מאחר שמהרי"ל מיקל בהדיא ועמ"ש סס"ה: ש"ע סָעִיף ב
ו ונותן טעם לפגם. כ' בש"ל שאור או חמץ שנתבשל עם בשר מבושל או צלי נט"ל הוא ומותר והמרדכי פ"ב כתב דחטים בבאר הוי נט"ל ובפ"י דתרומות איתא דשעורים הוי נט"ל בבור וכ' עוד דעיסה חמץ שנפלה לבאר ספק אם נ"ט לשבח או לפגם ומסתמא נ"ט לפגם וכו' ע"ש: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ז בעוד שהחטה בתוכה. אבל אם נטלו החטה מתוכה ואח"כ חממו התרנגולי' מותר, ואף על גב דבס"ד י"א דחוזר וניעור היינו כשיש בתוכו ממשות האיסור כגון שכר שנתערב בדבש אבל הכא אינו אלא טעם בעלמא ועס"ה: ש"ע סָעִיף ג
ח חוזרת ליתן טעם. ואפי' למ"ד בס"ד דאינו חוזר וניעור היינו היכ' שאין האיסור בעין אבל הכא החמץ בעין: ש"ע סָעִיף ג
ט אם היס"ב. תימא דבסי' תס"ז סי"ב מסיק לאסור אפי' צונן וצ"ל דהתם מיירי במים דהוי לח ויהיב טעמ' אבל הכא מיירי שהוציאו התרנגולת מן הקדירה סמוך לערב והניחוה לקערה בלא רוטב וכשנכנס הפסח עדיין היא רותח' דאז אין אסורה אא"כ היס"ב כיון שאין שם רוטב, ובהג"מ סוף ה' פסח שכת' וז"ל דלא סגי בקליפה אלא דבר שאיסורו בנ"ט אבל חמץ שהוא במשהו אסור אף בצלי (עמ"ש ס"א) וכ"כ רבינו שב"ט ומהר"י משטראסבו"רק לאיסו' אפי' רק ע"י מליגה בכלי שני אוסרין עכ"ל ואח"כ כ' חטה שנמצא במים אפי' צונן אסורים המים עכ"ל א"כ סתרי אהדדי וליכא למימר דברישא מיירי בלא רוטב דהא כ' מליגה בכ"ש וא"א למלוג בכ"ש אלא במים וצ"ל דבצונן לא אסרי' אלא המים אבל אם בשר שרוי בו לא אסרי' ליה דאין כח לצונן כ"כ להבליע בתוכו אבל בחמין הכל אסור וכ"מ מלשונו שכתב אסורי' המים אבל אם בשלו אח"כ תבשיל באותן המים ודאי שאוסרין התבשיל אך רמ"א שכ' בסי' תס"ז לאסור גם הבשר שנשרה במים א"כ צ"ל כמ"ש ובד"מ סי' תס"ז כ' דין צונן דאסור בשם המרדכי ואח"כ כ' בשם המרדכי אם נמלחה התרנגולת בקערת חמץ דהיא כלי שני אסורה ודוקא כשהיס"ב עכ"ל, ואפשר לחלק דדוקא כשהחמץ בעין אסרי' בצונן אבל הכא שבא להפליט טעם הבלוע מהכלי אין אוסר בצונן, מיהו במרדכי שם משמע דמטע' ערוי אסר לה ע"ש וכ"מ הל' בהג"א א"כ אין ראי' לאסור כ"ש (עמ"ש סי' תנ"א ס"א) ועוד דהא כ' בשם הג"מ פ"א בחמין דכ"ש שאין לחוש וצ"ל דהיא הג"ה אחרת ולפי מ"ש לק"מ לכן נ"ל דמ"ש המרדכי לאסור הבשר בצונן היינו משו' דאי' ביה פילי וכמ"ש בי"ד ס"ס צ"א ועס"י תס"ה מ"ש אבל בדופן שלימ' מותר רק המים אסורים ומ"ש בס"ה לאסור דגים השרוים בכלי חמץ וכו' היינו לקנותם לכתחלה: ונ"ל דאם נשפך מכ"ש על צונן אין להחמיר כלל ומכ"ש דאין להחמיר בטעלי"ר אך כשהניחו עליה חתיכת בשר רותח בקערה יש להחמיר דכתבו הפוסקים בי"ד סי' צ"ד דבדבר עב כזה לעולם הוא ככ"ר כ"ז שהיס"ב ועסי' שי"ח ס"ט דיש דברים שמתבשלים בכ"ש: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ב
י ויש חולקים. ולפ"ז מ"ש בס"ב דבטל בס' צריך לאוכלו קודם פסח: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ד
יא בדבר יבש. כגון שנתערב חמץ במצה חד בתרי כמ"ש בס"ט צריך ג"כ לאוכלו קודם פסח משום שהחמץ בעין: ונ"ל אף על גב דלח בלח מותר לקיימו לכ"ע יבש ביבש אסור דעכ"פ החמץ בביתו וכמ"ש רס"י תמ"ב, מיהו לדעת הרא"ש שכ' בי"ד סי' ק"ט דיבש ביבש שנתערב נעשה היתר גמור ומותר אח"כ לבשלן ביחד א"כ ה"נ מותר לקיימו דנעשה היתר גמור מיהו לא קי"ל הכי אלא במקום הפסד מיהו נ"ל דהכא אם יכול לבשלו עד שיהא נימוח ויתערב קודם פסח בס' אז מותר לאכלו בפסח ואין זה מבטל איסור לכתחלה כמ"ש שם בי"ד: ש"ע סָעִיף ד
יב אסור בפסח. ועכ"פ מותר לקיימו: ש"ע סָעִיף ד
יג דחיישי' שמא וכו'. כ' הש"כ ול"נ דהרשב"א לטעמיה אזיל דס"ל דחוזר וניעור בפסח אבל לדידן מותר ע"י ס' כמ"ש הב"ח סי' תמ"ב ס"ה וכן נוהגין מורי הוראה עכ"ל בגליון וצ"ע דהא כשסננו ולא נשאר אלא טעם בעלמא לכ"ע אינו חוזר וניעור כמ"ש ס"ג לכן נ"ל דרמ"א כתב שנטלו משם אבל לא סיננו עד הפסח ולכן אסר אבל סיננו קודם הפסח לכ"ע שרי, מיהו במי דבש שלפעמים הם עבים אין להם תקנה ע"י סינון (ועבי"ד סי' פ"ד וסי' ק"ד) וכתב הרשב"א דלקח מאותו חבית יין לאחר שהוציא הפת ממנו ועירבו ביין אחר ואסר כול' ע"ש: ש"ע סָעִיף ד
יד ונותנים טעם בפסח. הכא לכ"ע אסור אפי' בצונן כיון דשורה מע"ל ה"ל כבוש כמבושל: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ג
טו מותר לאכלם. שאת"ל שבלעו קצת חמץ נתבטלו בס' קודם פסח עס"ג: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ה
טז במים בפסח. משמע דקודם פסח אין להחמיר כלל דהא צונן הוא דהמים מבטלין כח הציר מיהו בי"ד סי' פ"ג ס"ה ובת"ח שם משמע דיש להחמיר דעינינו רואות דשריי' הערינ"ג עזים וחזקים הן ואין המים מבטלין כח הציר כמ"ש מהרא"י והיינו לכתחלה אבל בשאר דגים מלוחים אפילו לכתחלה אין להחמיר: כתוב בד"מ מיהו צ"ע דאפשר אם שהא תוך הכלי מע"ל הוי כבוש כמבושל כמ"ש בי"ד בסי' ק"ה דבהכי מתישב דברי רב האי בסי' תנ"א ואפשר דמאחר דחמץ קודם זמנו היתר הוא לא אמרי' ביה כבוש כמבושל וכן משמע בטור שכ' דגבינות אינן מפליטין ומיהו יש לדחות דלא אמרי' כבוש רק בדבר לח אבל בדבר יבש וקשה כגבינה לא וכן נראה דבדבר לח שנשתהא בכלי מעת לעת אמרי' כבוש ובסי' תנ"א סכ"א גבי חביות שכר משמע דאין לחוש לזה עכ"ל ועמ"ש שם: והב"ח כתב בשר יבש יש להתיר אפי' נמלח בכלי שהיה ב"י ושהא בתוכו מע"ל דאמרינן כשנתייבש בטל טעמו כמ"ש סס"ה גבי בצק ונוהגין לשרות בנהר או בכלי פסח בצוננ' אבל לא בכלי חמץ לכתחלה אבל בבשר מלוח נוהגין ג"כ לשרותו, ומהו צריך לידע שלא מלחוהו בכלי חמץ דהיינו שנשתמשו בו חמין תוך מע"ל דכבוש כמבושל עכ"ל: ודע דלא מקרי כבוש אלא מה שמונח תוך הציר וכמ"ש סי' תס"ז סי"ד וכן כתב הט"ז בי"ד סי' פ"ג ובדריש' סי' ס"ט ובב"ש פכ"ה כיון שאין המלח מפליט כל מה שבלוע בכלי הוי כאלו יבש ביבש דלא שייך כבוש אלא בלח וצלול וכו' עכ"ל, ובש"כ סי' ס"ט כתב דאפי' שהא בתוכו מע"ל מותר דאימתי נעשה כבוש אחר מעת לעת ואז אינו ב"י וכ"כ הט"ז סי' ק"ה, אבל לקמן בס"ח משמע דאם הקדיר' ב"י אסור מטעם כבוש ע"ש א"כ צ"ל דהפגימה והבליעה באין כא' וכ"כ הר"מ בפרשת צו על בליעת נותר ע"ש וכן מ"כ בהגהות או"ה של רמ"א, וא"כ אינו אסור אא"כ נתנוהו לתוכו מיד כשפינו ממנו החמץ דאל"כ הפגימה באה תחילה קודם הבליעה וע' בי"ד סי' צ"ו בש"כ ס"ק קי"ו ובמליחה יש להחמיר שאם שהא כדי שירתיח בציר מפליט מן הכלי דלא כש"כ: ש"ע סָעִיף ה
יז הדיחו. ולפי מש"ל בשם הב"ח צריך שרי' ורי"ט כ' גבי דגים מלוחים אפי' שרוי' בפסח בכלי פסח יש להחמיר בהם דשמא נדבק בהם חמץ ונ"ט בפסח ולכן ידיחו הכל קודם פסח עכ"ל משמע דהדחה עדיף משריי': ש"ע סָעִיף ה
יח הבשר ג"פ. ודוקא בשר דאין דרכו לאכול בלא הדחה וכמ"ש בי"ד סי' צ"א וה"ה דגים יבשים (מ"כ) אבל גבינה ודגי' אפי' רוצה להדיח אסו' דגזרי' שמא יאכל בלא הדחה ולכן המנהג שלא לאכול שום מליח עכ"ל ב"ח וכ"כ הלבוש ולכן אין לאכול לימונ"ש מלוחים: ש"ע סָעִיף ה
יט ובכרכשות וכו'. דהרי נחתך בפנים דק דק: ש"ע סָעִיף ה
כ אין להחמיר באלו. אפילו נתערב בפחות מס' אבל אם יש שום בטבחות אוסר בדיעבד במשהו כחמץ עצמו דהרי נחתך בסכין חמץ: ש"ע סָעִיף ה
כא אם לא היו נזהרים. פי' אם לא כשהיו נזהרים בשני דברים אלו אז אינו אסור מדינא: ש"ע סָעִיף ה
כב בשעת עשייתו מחמץ. דחיישי' שמא נתערב בו פירורי חמץ והוי בעין תוך השומן (ב"ח): ש"ע סָעִיף ה
כג שהם ב"י. דמשום חומרא דחמץ לא אמרינן סתם כלים אינן ב"י ואפילו אמר ברי לי שלא היה ב"י אסור דמלתא דלא רמיא עליה דאינשי לאו אדעתיה (ב"ח וכן משמע בד"מ) משמע דאם בשלו אותו מתחלה לשם פסח בכלי שאינו ב"י מותר לאכלו בפסח אף על גב דנט"ל אסור לכתחלה דאפשר לאוכלו קודם פסח מ"מ זה מקרי בדיעבד ע"ל ס"ב וסי' תנ"א סכ"א ועבי"ד סי' צ"ד סס"ה וסי' צ"ה ס"ב בהג' ורי"ט סי' א' כ' דוקא במחבת החמיר בהג"מ דדרכה בכך כל השנה אבל בשאר כלים אמרי' אפי' בחמץ סתמן אינן ב"י (כ"ה) ול"נ דכתב בטי"ד סי' קכ"ב דהטעם דאמרי' סתם כלים אינן ב"י משום דהוי ס"ס ספק נשתמשו בו היום או לא ואת"ל נשתמשו בו היום שמא נשתמשו בדבר הפוגם בעין וזה בשאר איסורים אבל חמץ שרגילין להשתמש בקדירו' רובן אינן פוגמין בשומן והוי חד ספיק' ולכן אסור אבל הרשב"א כ' הס"ס ספק לא נשתמשו ואת"ל נשתמשו בו שמא היה בדבר המותר א"כ חמץ נמי שייך לו' כן שמא לא נשתמש בו חמץ אלא מים או בשר וכיוצא בו: ש"ע סָעִיף ה
כד שמבשלים בכלי חמץ. ולא שרי' מטעם נ"ט בר נ"ט דהתיר' דדוקא היתר גמור כגון בשר שנתערב אותו טעם מועט עם החלב אינו ראוי לחול עליו שם חדש דהיינו בשר בחלב אבל חמץ הרי הוא שמו עליו כמו שהיה אם מעט אם הרבה אלא שעד עכשיו לא אסרו הכתוב ועכשיו הוא כחתיכת נבילה (ת"ה בית ד' שער ד' וכ"כ הר"ן): ש"ע סָעִיף ה
כה יש להקל. משום דהוי נ"ט בנ"ט דהתירא ועוד דסתם כלי אינו ב"י וכ' הט"ז סי' תמ"ב ומה"ט יש מקילין לשתות מי דבש של כל השנה אבל אם יש לספק שהחמיצוהו בשמרי שכר אסור (עמ"ש סי' תמ"ב ס"ה) וכ"ש במקומות שמבשלין אותו כל השנה ביורות שמבשל יין שרף אסור דהוא דבר חזק וחריף ונ"ט לשבח במי דבש כידוע וא"כ לא מהני מה שאינו ב"י וא"כ אין כאן ספק וכ"ש דאסו' ליקח מהעכו"ם דשמא נתערב בו שכר עכ"ל ועבי"ד סי' קי"ד דאין לחוש לשמרים אא"כ דרכן בכך וע"ש בהג"ה ס"י ומ"ש לאסור ביורות של יין שרף בסי' קכ"ב ס"ג כ' דאין החריפות הראשון משוי ליה לשבח ע"ש ואפשר דס"ל דיין שרף חריף טפי וצ"ע לדינא דאפשר לדמות יין שרף ליין נסך דלא מהני בו מה שאינו ב"י (ועמ"ש סי' תנ"א ססכ"א): ש"ע סָעִיף ה
כו שאין להחמיר. חדא דהוי נ"ט בנ"ט ועוד מאחר דאיכא לספוקי שמא לא היה הכלי ב"י אין מחזיקין איסור דספקא דרבנן לקולא (ד"מ) פירוש דמשהו הוי דרבנן וא"כ אם נתערב הרבה שאין ס' כנגדו אסור דהוי ספק דאורייתא וכ"מ מלשון הש"ע ומ"מ צ"ע דיש לסמוך בדיעבד על סתם כלי אינו ב"י ונ"ט בנ"ט כמ"ש סי' תנ"ב דהא ביום טוב האחרון מקלינן לכתחלה לאכול דברים שנתבשלו בכלי חמץ א"כ למה נאסר התערובות בשאר ימים ולכן נ"ל דמ"ש רמ"א אם נתערב משהו וכו' היינו משום שומן דשומן ודאי אסור אם נתערב הרבה משום דיש לחוש לפרורי חמץ שהם בתוכו אבל ביין מבושל וכיוצא בו אפי' נתערב הרבה שרי: ש"ע סָעִיף ה
כז שאין חומץ יין מצוי. וא"כ אפי' נסתפקו ממנו לסעודה אין מחמירין דלא אפשר בקל למצוא אחר: ש"ע סָעִיף ה
כח שלא למלאות. ז"ל ד"מ כ' בתשובת מהרי"ב מנהג פשוט בארץ הזאת שכל יין שממלאין תוך שלשים בכלי חמץ שלא לשתות ממנו בפסח אבל אין איסור בדבר אבל בחומץ דבקל בלע ופלט יש ליזהר טפי וכן שמעתי שמהרי"ל אוסר בחומץ לשתות ממנו בפסח ומ"מ לא ראיתי שמחמירין בו אף שהחומץ דבר חריף מ"מ הוי נ"ט בנ"ט ותחילת תשמיש הכלים אינן אלא בצונן עכ"ל, וצ"ע דהא בדבר חריף אין מועיל נ"ט בנ"ט כמ"ש בי"ד סי' צ"ה ולכן אם עמד בכלי חמץ אפי' אינו ב"י ושהה בתוכו כדי שיתנו על האור וירתיח אסור מדינא כמ"ש בי"ד סי' ק"ה ואף שהש"כ כ' שם דגם בחומץ בעינן מע"ל, אין להקל נגד הש"ע דהא במשנה ספ"א דמעשר ופ"ג דשבת מדמה חומץ לציר דשניהם חריפים ואף על גב דבסי' ק"ד כתב דגם בחומץ בעי' מע"ל נ"ל דמיירי בחומץ שאינו חזק כ"כ וכ"מ מפרש"י ותו' שם דמיירי בחומץ שכר ע"ש וה"ה בחומץ יין שאינו חזק כ"כ לא מקרי דבר חריף: ש"ע סָעִיף ה
כט ואם מלאוהו. ואם הכלי היה מורק ושוטף שרי (מהרי"ל): ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ב
ל ואסור לשתותו. משמע דלשהותו שרי וכ"מ במרדכי וצ"ע למה דהא הבצק יהיב טעמא בפסח, וי"ל כיון שאין מחויב לבער החמץ עצמו דהוי עשוי לחזק א"כ אף היין אין מחויב לבערו דאינו נ"ט אלא משהו והוא חמץ נוקשה וס"ל דבאכילה אסור ולשהותו שרי (ועמ"ש ס"ב) מיהו אין ראיה מזה לאסור באכילה תבשיל שנפל בו חמץ נוקשה במשהו די"ל שאני הכא דהוא עושה לכתחלה שמניח בו היין ולכן אסור לשתותו עסי' תמ"ב ס"ג מ"ש: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ה
לא חייב לבערו. אא"כ טחאו בטיט, ד"מ: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
לב דאינו מפליט בצונן. אא"כ נידוך בו דאיכא דוחקא ועבי"ד ססי' צ"ה שכתב מלח הנתון בקערה של בשר יש להחמיר לכתחלה שלא ליתנו בחלב מ"מ במדוכה אין להחמיר כלל וכ"ש במדוכות שלנו שאין רגילים להשתמש בו חמץ עסי' תנ"א: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
לג בוסר שדכין וכו'. צ"ל דבוסר לא הוי חריף, וצ"ע דהא בב"י בשם סמ"ק משמע דלא שרי אלא לדעת בעה"ת ע"ש אבל לדידן דקי"ל דכל דבר חריף אסור א"כ אף בוסר אסור ע"ש וכ"מ בי"ד סי' קכ"ב שכ' בשם הרשב"א דאף אתרוג מקרי דבר חריף כ"ש בוסר שהוא חריף וצ"ע למעשה דהא בס"ח ס"ל דזתים הוי דבר חריף: ש"ע סָעִיף ז
לד אם היה הכלי נקי. נ"ל דקאי אתרוייהו דאפי' קודם הפסח אסור אם הי' הכלי מלוכלך דאפי' את"ל דלא הוי דבר חריף מ"מ ע"י דוחק' נכנס בתוכו קצת וא"א להניחם: ש"ע סָעִיף ז
לה תוך הפסח. משמע דקודם פסח שרי ע"י הדחה אבל תוך הפסח מחמירי' ונ"ל דזהו דוקא בדבר הנעשה בידי עכו"ם דמהרי"ל קאי על דגים שחותכין העכו"ם אבל אם נעשה באקראי בעלמא שחתך בסכין חמץ דבר שאינו חריף סגי בהדחה או בגרידה וכמ"ש בי"ד סי' צ"ו: ש"ע סָעִיף ז
לו אם נתערב. משמע אפי' בפחות מס': ש"ע סָעִיף ז
לז ולאסור מספק. דליחוש שמא לא היה הסכין נקי ומ"מ קשה כיון דקי"ל סתם סכין אינו נקי וכמ"ש בי"ד שם וכ"כ בת"ח כלל ס"א אא"כ ידעינן בבירור שהדיחו וא"כ למה נקל בחמץ וי"ל דאמרינן מסתמא דבוק בו שמנונית אבל חמץ אין דבוק בו מפני שאינו דבר הנדבק בו כ"כ, ומ"מ צ"ע למעשה דעכ"פ משהו איכא אם לא שהדיחו הדבר ההוא תחלה קודם שנתערב כנ"ל ובד"מ מביא ראיה ממ"ש הטור שהרא"ש התיר בצל שנחתך בסכין שגורדין בו הבצק מהעריבה מפני שהסכין ההוא לא נשתמשו בו בחמין ולא חש שמא לא היה נקי עכ"ל, ול"נ שאין משם ראיה דהתם מיירי שהיה יודע שהוא נקי תדע דהא לכל הפחות ה"ל לשאול אם היה נקי אלא צ"ל שא"ל שהיה נקי: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ד
לח בסכין חדשה. אבל אם הסכין ישן אפי' אינו ב"י אסור דחריף הוא ואפילו קודם שנכבשו דלא כש"ג ואו"ה שכתבו דוקא שנחתכו אחר שנכבשו אז הוי חריפי' דאדרבה הטור כתב דכשנותנין בהם מים בטל חורפייהו אלא מיירי קודם שנכבשו וכ"כ הת"ח ולא שייך בו ביטול דבכולי סכין משערי' וא"כ חזרו הזתים כולן חמץ (טור) פי' דכל א' בלע קצת מהסכין וא"כ נעשה כל אח' בלוע מהחמץ ושוב לא פלט ואף על גב דפסק בי"ד סי' ק"ו דחוזר ופולט האיסור ה"מ בבישול אבל בכבוש לא פליט מ"ד אהגעלה דבעינן דוקא בושל כנ"ל והע"ש כתב דדין זה אליבא דמאן דאמר חוזר וניעור ולא קי"ל הכי כמ"ש ס"ד וליתא דהא הטור כתב בפשיטות דאינו חוזר וניעור וכתב אח"כ תכף דין הזתים לכן דברי הש"ך בי"ד סי' צ"ו עיקר וכ"כ כאן הב"ח ועבי"ד סי' קי"א בדברי האחרונים ול"נ דזה דמי לחתיכת בשר שנפלה לכמה קדירות בזא"ז שאין מצטרפין אבל מי הזתים לכ"ע מותרים דהחמץ בטל בהן בס' ואף דקי"ל חנ"נ וא"כ בעינן ס' נגד כל הזתים מ"מ הכא כיון שקודם פסח עדיין היתר הוא לא אמרי ביה חנ"נ כמ"ש בי"ד סי' צ"ד ס"ו ואף לפי מ"ש ס"ה דחמץ כיון ששמו עליו לא הוי נ"ט בנ"ט מ"מ לענין זה ה"ל דין היתר דלא אמרי' חנ"נ דהא הרבה פוסקים דלא אמרי' חנ"נ בשום איסור רק בבשר בחלב: ואם נתבשלו הזתים קודם פסח אף הזתים עצמן חוזרים להיות מותרים דחמץ חוזר ונפלט ונתבטל הטעם בס' ואף שבש"ע סי' ק"ו כ' דאותה חתיכה אסורה מ"מ הרי כ' מוהר"ם לובלין בתשו' דוקא היכא דבלע איסורא אבל היכא דבלע התיר' אף החתיכה עצמה מותרת וכ"פ הט"ז ומיהו נ"ל דאף דמותר לקיימן מ"מ אסור לאכלן בפסח דפשט הש"ע והג"ה סי' ק"ו משמע דאין האיסור נפלט ממנו לגמרי וא"כ אף שהט"ז ומור"ם מיקל בבשר היינו אף את"ל דנשאר בתוכו בשר כ"ש שלא חיישי' משא"כ בחמץ דאוסר במשהו ועוד דהא בלא"ה י"א חוזר וניעור כמ"ש ס"ד: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ח
לט אם אינה ב"י. אף על גב דבדבר חריף אוסר אפי' אינו ב"י הכא כיון שנותנין בהן מים בטל חורפייהו (טור) וכ' הש"כ בי"ד ססי' ע' (וסי' קי"ד ס"ה) דבעי' רוב מים ע"ש אבל לדעת רמ"א שם לא משמע כן ונ"ל דהכל לפי ראות עיני המור' ואם הוא ב"י אסורה דכבוש כמבושל עמ"ש סס"ה ועבי"ד סי' קי"ד וסי' צ"ו ס"ד ובש"כ שם בשם או"ה ועבש"ל בדיני א"ו: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
מ לא בטיל. וכ"מ בת"ח כלל ל"ט וכ' המרדכי הטעם משום דבלח איסורו במשהו ה"ה ביבש (ובנקודת הכסף כתוב הטעם משום דהוי דשיל"מ ולכן פסק להקל שלא במינ' ע"ש ונעלם ממנו דברי המרדכי והש"כ עצמו סי' ק"ב ס"ק י"ג הביאו וא"כ בע"פ בטל ברוב כמ"ש ס"ב וע' בי"ד סימן ק"ט כיצד נוהגין) מ"מ צריך לאכול כולם קודם פסח כמ"ש ס"ד בהג"ה: וכ"ז בפרוס' אבל ככר חמץ שנתערב במצה לא בטיל לכ"ע דהוי דבר שבמנין כמ"ש בי"ד סי' ק"י (ב"ח) ועמ"ש סי' תנ"א סי"ט: ומצה שהיה בה חטה או שנתכפל' מצד א' וחתכו הכפל ונתערב באחרת אינה דבר שבמנין דאסורה מחמת הבלוע, וכ' הב"ח כלי חמץ שנתערב באחרים בטל ברוב מיהו כיון די"א דחמץ מקרי דשיל"מ לא בטיל עכ"ל וכ"כ בנ"ה ובת"ח פסק דחמץ לא מקרי דשיל"מ כ"כ הטור וב"י בשם הפוסקי', וכן נוהגין דאל"כ אף בע"פ לא יתבטל עס"ב ומ"מ בכלי יש להחמיר דהא י"א דאף בשאר אסורי' לא בטיל כמ"ש הש"כ בי"ד סי' ק"ב ובפסח עצמו פשיט' דאסו' דלא עדיף משאר יבש ביבש: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
מא ויש מחמירין. ובמקו' שאין מנהג יש להורות דהמקיל לא הפסיד והמחמיר תע"ב וכעין זה כתב הטור דהר"מ היה מחמיר לעצמו ומקיל לאחרים והיה א"ל פלוגתא דרבוותא הוא ורבים נמנעים מאליהם עכ"ל ת"ה והב"ח כתב נט"ל אסור ואפי' אינו אלא משהו וה"ה ריח חמץ נמי אסור כמו שכ' בת"ה סי' קכ"ח עכ"ל, ובאמת בת"ה לא הזכיר כלום מריח ואפשר בריח נותן טעם לפגם ומשהו יש להקל כיון דבלא"ה יש מקילין כמ"ש סס"א: ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יא
מב בין חמץ שנתערב כו' בטל בס'. פי' אם נתערב קודם פסח בס' די"א דאסור כמ"ש ס"ד מ"מ אם נתערב אחר פסח בטל בס' וכ' הב"ח דאסור לערב חמץ לכתחלה כדי לאכלו בפסח אבל מותר לערבו בס' כדי להשהותו ואם נתערב בפחות מס' ועבר עליו הפסח אסור ודוקא שיש בו כזית בכא"פ (מ"מ ספ"ו) ועמ"ש רסי' תמ"ב די"א דאם אין בו ס' עובר עליו וכ"פ הטור ומיהו במין במינו כיון שאין עובר עליו מן התורה מותר לאחר הפסח כמ"ש סי"ב ואפשר דע"ז כתב הרר"י דאם בטלו במזיד אדעתא דלשהיי' לאחר הפסח אסור וע' בתשובת הרשב"א סי' תפ"ה ואם נתערב פחות מכזית חמץ בתבשיל אפי' נודע קודם פסח ועבר ואשהיי' ואין שם ס' ליכא למקנסי' כיון שלא עבר עליו שהרי אין שם כזית ומ"מ אסור לאכלו דכיון שאין שם ס' טעם חמץ קא טעים אלא סגי ליה בפדיון ולזה נתכוין רמ"א בהג"ה ע"כ: ש"ע סָעִיף יא
מג בין שנתערב. בפסח בס' ועבר ושהה אפי' במזיד שרי דהא לא עבר מן התורה וכ"מ בב"ח כאן ובסי' תמ"ו ובר"ן פ"ב גבי חמץ בפסח במשהו משמע דמותר אפי' באכילה דקרי ליה דשיל"מ ע"ש: ש"ע סָעִיף יא
מד ונתערב לאחר הפסח בטל בס'. וזהו דעת הטור אבל כל הפוסקים כתבו דלא בעינן ששים וכ"מ פשטא דתלמודא דהא א"ר יוחנן חמץ בזמנו בנ"ט לאחר זמנו מותר כר"ש א"כ מוכח דלאחר זמנו אפי' בלא ששים מותר ורבא פסק אח"כ הלכתא לאחר זמנו מותר כר"ש ועוד דאי בס' אפי' לר' יהודה שרי דמהיכי תיתי להחמיר בו יות' משאר איסורים ועוד דפריך והא קנסא קניס ר"ש ומשני ה"מ בעיניה אבל ע"י תערובות לא ומאי פריך וכי ס"ד שמשום קנס יהא חמיר מכל איסורים דהא רבא ס"ל כל האסורין בס' כמ"ש הרא"ש סוף ע"א ועוד דהא אפילו חמץ לפני זמנו בטל בס' אף על גב דהוא דאוריית' כיון דלית ביה כרת וכ"ש לאח' זמנו ומאי פריך אלא ודאי דבטל ברוב בעלמא דלא קניס אלא היכא שהוא בעיניה וכ"מ ברי"ו שכ' ג' חלוקים תערובות לפני זמנו ותוך זמנו ולאחר זמנו ואי אית' דבעי ס' א"כ לפני זמנו ולאחר זמנו שוין הן וכ"מ ברא"ש ע"ש ולכן נ"ל דהמקיל לא הפסיד וכ' הרא"ש דאם ערבו אחר הפסח במזיד אסור עבי"ד סי' צ"ט: ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף א
מה סגי ליה בהשלכת. אף על גב דבפסח לא קי"ל כהג"מ ולא מהני פדיון כמ"ש ריש סימן תמ"ז מ"מ לאחר הפסח הואיל וקנסא בעלמא הוא מהני פדיון ומסתימת לשונו משמע דאפי' באכילה שרי אבל אם נתערב קודם פסח בפחות מס' אסור כמש"ל: והיכא שנפלו חטים בתוך המים ונתחמצו ונתנגבו ונתערבו בתוך חטים מרובים אסור להוסיף עליהן עד ס' כדי לאכלן בפסח דהוי כמבטל איסור לכתחלה ולאכול כל א' בפ"ע אסור דחמץ אינו בטל ברוב ולשהותו נמי אסור דכל שהאיסור ניכר בעין אינו בטל וה"נ אפשר לבדקן דילמא אית בהו גרגרים שנתבקעו (רשב"א סי' תפ"ה) ולפי מש"ל בשם הב"ח מותר להוסיף עליהם עד ששים ולטחנן ולהשהותן וכ"נ עיקר דהא עדיין היתר הוא ולא מקרי מבטל איסור ולכן כ' הרשב"א דהוי כמבטל איסור מיהו אין להקל נגד הרשב"א עסי' תנ"ג שכתב כיון שאינו טוחן כדי לבטלם לא הוי מבטל איסור דשם מיירי שהיה ששים מיהו אם לא נודע לו עד לאחר הפסח סגי בהולכת הנאה לים המלח ומ"מ באכילה אסור דטעם חמץ קא טעים ויזהר שלא יחזור העכו"ם וימכרנו לישראל ע"כ (הג"מ) ועמש"ל בשם הב"ח דס"ל דמיירי דוקא בפחות מכזית ועבי"ד סי' קל"ד: שמרי שכר שעבר עליו הפסח וחימץ בו עיסה אסור (ר"מ מלובלין סי' קכ"א) דהוי כאלו הוא בעיניה עסי' תמ"ב ס"ה ועבי"ד סי' קכ"ג סט"ו ובש"כ שם דלא כע"ש שלא ע"ש: כתוב בס' צ"צ יין לבן שהוכהה מראיתו ורוצים לתקנו שמשימים לתוכו חלב בהמה וחלב חטה פחות מס' אסור דגזרי' שמא יבא לשתות ממנו עם בשר או שמא ישתה ממנה בפסח ואף על פי שנתבטל בס' מ"מ ה"ל מבטל איסור לכתחלה ועוד דיש לחוש שמא ישאר קצת מהחלב חטה בעין עכ"ל ולפי מש"ל אין איסור בדבר כיון שאין כונתו לערבו כדי לשתותו בפסח או לשתותו עם בשר א"כ לא ה"ל מבטל איסור דאין כוונתו אלא לתקן היין וכ"כ בי"ד סי' פ"ד גבי דבש שנפלו לתוכו נמלים ומ"מ אם ידוע אותו יין לא ישתה ממנו בפסח דשמא נשאר קצת חלב חטה בעין אבל משום חששא שמא ישתה ממנו אין לאסור לעשות כן מיהו אם נותן הרבה לתוכו עד שאין ס' כנגדו אסור מטעם שמא יבוא לשתות בפסח או ישתה עם בשר (כמ"ש בי"ד סי' צ"ו): ש"ע סָעִיף א
סָעִיף יא
מו אינו אסור בהנאה. שהרי לא עבר עליו בבל יראה מן התורה וליכא למקנסי' (ריב"ש ור"ן רפ"ג ועמ"ש רסי' תמ"ב) ונ"ל דאפי' באכילה שרי והא דנקט בהנאה משום דחמץ נוקשה לא חזי לאכילה עמ"ש סי"א דהא דכתב הר"ן פ"ק ישראל שהפקיד חמצו אצל עכו"ם וקבל העכו"ם אחריות צריך ביעור מדרבנן ואם עבר ולא ביערו אסור אחר הפסח שאני התם כיון דזה החמץ צריך ביעור מדאורייתא וחכמים תקנו שזה לא מקרי ביעור א"כ ה"ל כאלו עבר אדאורייתא דומיא דמי שביטל חמצו ולא ביערו דאסור אחר הפסח כמ"ש סי' תמ"ח ס"ה וע"ש הטעם ה"נ יש לחוש שכל אדם יעשה כן ויאמר שהעכו"ם קיבל אחריות: ש"ע סָעִיף יא
אֵשֶׁל אַבְרָהָם — פרי מגדים על המגן אברהם Eshel Avraham — Pri Megadim on the Magen Avraham
סָעִיף א
א מדאורייתא כו׳ עמ״א עי׳ אות ה׳ דתרתי בעינן כרת ולא בדילי ומש״ה עד הלילה מקילין ובנוקשה לדעתו ז״ל יש לצדד להקל ועט״ז א׳ הביא דברי הר״מ ז״ל פט״ו ממ״א ה״ט וי״ב דשיל״מ ודעת המ״א אף במינו עד הלילה יש להקל דלא הוי דשיל״מ ועי׳ אות מ׳. ועכ״מ פ״א מחו״מ ה״ה דחמץ במשהו מפני שנאמר כל כו׳ וכתב עוד דמשבע עד הלילה לא כתיב כל ירצה דחמץ נשתנה דינו לחומרא משאר איסורי תורה בהלעטה או לאיסורא בפחות מכא״פ הוא תוך הפסח כיון דליכא כ״א חד קרא מסברא מוקמינן תוך הפסח וכיון שכן לא החמירו חז״ל ג״כ. ומ״ש הר״מ ז״ל פט״ו ממ״א ה״ט וי״ב כל מחמצת היינו הואיל והחמירה התורה כזית כא״פ בהלעטה ופחות מכא״פ לאיסורא החמירו חז״ל ג״כ ועכ״מ פ״א מחו״מ ה״ו ורלב״ח י״ז הביאותיו בריש הספר בפתיחה והפר״ח כאן אות ב׳ כתב על הכ״מ שטעה וחלילה לחשוד מאורן של ישראל בכך וכמ״ש א״ש. ומ״ש לי״ד קי״א בש״ך בס״א אות ג׳ בשם הנ״י באיסורי משהו אי בעינן רביי׳ יע״ש ואי חמץ הוי דשיל״מ אפשר דא״א בו שאני אומר דהוי מטעם ספק דרבנן לקולא ולמ״ד דלא הוי דשיל״מ מ״מ ב׳ קדירות וא׳ איסור אכילה ותחב כף וא״י להיכן לא אמרינן שאני אומר דאתה מקלקלו בהנאה אלא אם הא׳ חמץ אז י״ל שאני אומר. והנה לפעמים מחמירין בספק א׳ בחמץ אף בדרבנן צ״ל דקרוב לאיסור הא ספק השקול י״ל דמתירין ככל ספק דרבנן ואי״ה יבואר כ״א במקומו: עי׳ לח״מ פ״א מח״מ ה״ה דלר׳ יוחנן חמץ בס׳ רבא פליג עליה וסובר דהוי דשיל״מ אף דחוזר לאיסורו ויראה דרש״י פסחים כ״ט ב׳ ד״ה כר״ש ציין כן לרבי יוחנן דע״כ סובר קנסא כו׳ דאל״כ הוי דשיל״מ ורבא חולק ואומר הואיל ורק קנסא לא הוי דשיל״מ משא״כ לשמואל אה״נ דסובר לריש לא קנסינן כלל ומתני׳ שם כר׳ יהודה כדאוקימתא דראב״י וער״ן שם ועמ״א אות מ״ד במ״ש והר״מ ז״ל דמשמע מדבריו דבציר מס׳ בטיל לאחר הפסח לשיטתיה דחמץ דשיל״מ ור׳ יוחנן סבר דקנסא לא הוי דשיל״מ וע״כ בציר מס׳ בטיל משא״כ הטור סובר חמץ לא מקרי דשיל״מ דחוזר לאיסורו כבסי׳ ק״ב בי״ד ור״י סובר לר״ש ל״ק ומתני׳ כר׳ אחא בר יעקב וא״כ אין ראיה ועי׳ חולין ד׳ ב׳ חמצן והרשב״א בד׳ שיטות ואי״ה באות מ״ד יבואר עוד. ולענין ב׳ משהו עסי׳ תס״ז אות י״ז ובי״ד צ״ב בט״ז אות ט״ז ובפריי שם הקשינו דל״מ דס׳ א״צ נגד החתיכה דלא נ״נ במשהו אלא אפי׳ ס׳ נגד הבלוע א״צ דמשהו אין בו כח לצאת חוץ אפי׳ ע״י רוטב וע״ש ובא״ר וא״ז א׳ הסכים לט״ז בחתיכה אבל כלי שבלע משהו כיון דאין לו פליטה מגופו יוצא לחוץ ואי״ה בתס״ז אבאר. ונה״ך והמ״א וח״י חולקין ואוסרין ומ״מ בה״מ ומניעת שמחת י״ט אפשר לצדד ולהקל ולמכור בהנאה יש לסמוך אהט״ז דשרי בתרי משהו: והנה בפתיחה בריש הספר בחלק הג׳ כתבנו דבשאר איסורי תורה מותר למכור חוץ מדמי איסור שבו ולסתם יינם מדמינן וכנראה מהש״ך בי״ד קל״ד ב׳ ועט״ז שם ט׳ ובחמץ בפסח מדינא מותר למכור חוץ מדמי איסור שבו רק אנו נוהגין לשרוף הנל כמ״ש רמ״א בתס״ז ס״י וא״כ בע״פ עד הלילה יש להתיר חוץ מדמי איסור שבו בלח בפחות מס׳ וכ״ש יבש ביבש בפסח דיוכל למכור חוץ מדמי איסור שבו עמ״א תס״ז ל״ג הר״ב בתשובה כ״ח דהיכא דיש עוד צד דסמכינן אשאלתות להתיר בס׳ וכ״ה בד״מ ובח״י א׳ מסיים דלמעשה נראה מדבריהם דבעינן הרבה צדדים. ומ״מ להתיר למכור לעכו״ם דהוי רק מנהגא או לשהותו אפשר בחד צד מתירין היכא דאיכא ה״מ והתורה חסה על ממון ישראל ועח״י ב׳ האריך עמ״ש מהרא״י ז״ל ועי׳ שו״ת ח״צ ז״ל סי׳ פ״ו וי״ל דחז״ל החמירו וגזרו דלמא אתי למיכל אלא בכזית אף שהוא דרבנן הואיל ואית ביה מכת מרדות (בס׳ ש״ה ביארנו בח״ש דרבנן אי אית ביה מ״מ) וח״ש תורה אף דאית מ״מ כל שאין כזית לא החמירו ועוד חטה לא הוי חמץ גמור ואי״ה בתס״ז אבאר עוד. ובה״י באות ב׳ וג׳ יש בהם קצת קושי ובפתיחה בריש הספר כתבנו מזה וכאן להאריך: כלים עמ״א אפי׳ בלעו הרבה חמץ של ישראל בפסח בעין ואסור באכילה ובהנאה אפ״ה ל״ש למגזר אחר הפסח שאינו ב״י אטו ב״י דלאחר הפסח חמץ מותר הוא. עמ״ש בפריי לי״ד ק״ב בשם הרשב״א ז״ל במשמרת הבית מזה. ומיהו ב״י אסור לאחר הפסח ועסי׳ שי״ח בבישול בשבת לאחר השבת וכלי הבלוע מיי״ש לא מהני שאב״י ודאי צריך שבירה אחר הפסח או הגעלה באפר בזה: הב״ח ז״ל בס״ד לענין כלים שנתערבו עמ״א אות מ׳ ועי׳ א״ז ט״ז וכ״כ כה״ג בהגהות הבי׳ אות י״ט חתיכה שנאסרה במשהו אם נתערבה ברוב יבש לא החמירו בה וכ״כ הלבוש בי״ד צ״ב ועט״ז שם ט״ו א״כ יש לצדד. ונ״ל אם בישל באחד מהכלים יש להתיר דהוי ס״ס שמא של פסח ושמא יבש בטל הוא ואי״ה באות מ׳ בט״ז יבואר עוד: בא״ר א׳ כפי הנראה לכאורה סותר למ״ש בא״ז ט״ז ולדבריו חתיכה שנאסרה במשהו ונפלה לתבשיל אחר אף שאין מכירה בטילה יבש ביבש הנאסר במשהו ודהר״ל לא הוי דאין איסורה מגופה ואי״ה בס״ט יבואר עוד ועי׳ נ״צ שם: ש"ע סָעִיף א
ב ואין עמ״א פי׳ דקאי אחמץ ג״כ דלא כט״ז ב׳ דכל שאיסור בעין אף כחוש ההיתר שמן מפטם ליה ואוסר עד ס׳ בע״פ ופסח במשהו. אבל איסור בלוע אם הוא שמן יוצא מחתיכה לחתיכה בלא רוטב אבל בלוע כחוש אין יוצא כלל אף משהו דהיתר שמן אין מפטם לאיסור כחוש בלוע ובקיאין אנו בבלוע בין כחוש לשמן כמ״ש הש״ך בי״ד ק״ה אות ח״י וי״ט. ומ״ש ראיה מתס״ז סט״ז (ט״ס סט״ו) לא הבינותי דע״כ שם כחוש מיירי וכמ״ש המ״א שם אות ל״ד דאל״כ אמאי רק מקום פעפועו ליתסר כולו. ומ״ש אם נגע בצד האחר כו׳ עסי׳ תס״א בט״ז אות ה׳ ומ״א אות י״ב שם ועא״ר ד׳ וה׳ ועח״י ח׳ ובי״ד ק״ה בחתיכה שיש בה איסור דבוק ונגעה מצד אחר. ובתס״א כתב המ״א בשומן מפטם היתר לאיסור בלוע כחוש ומשמע כפי מ״ש המסקנא כאן שכתב לדידן צלי כמליחה במליחה גופה ג״כ רק אחרות קליפה. ומה שכתב המ״א נראה דאפייה וצליה כמליחה היינו אע״ג דשתיק כאן הר״ב מ״ש המחבר באין מפעפע לא אסר אלא מגעו לא אודי ליה אלא סמך אתס״ז סי״ד דמליחה אוסרין כל אותו חתיכה והיינו בע״פ בס׳ ובפסח במשהו ועי״ד ק״ה בש״ך ל״ז ל״ח ואי״ה יבואר בסמוך: הכלל העולה הוא חם בחם בלא רוטב אף נגוב לגמרי ושניהם כחושים כפת חמץ עם מצה בעי כדי נטילה כעובי אצבע רוחב אגודל כמ״ש בתס״א במ״א אות י׳ ומ״ש כאן כ״ק הוא ל״ד אלא כ״נ ועח״י אות ז׳ ותוך הפסח משמע דאוסרין כל החתיכה ויבואר אי״ה בט״ז ה׳ בתס״א. וכל ששייך דררא דשומן מליחה ואפיה וצליה עם בשר כחוש הואיל וא״א בקיאין בין כחוש לשמן והיתר מפטם לאיסור אף קודם הפסח כל שאין ס׳ אוסרים ובתס״ז סי״ד אי״ה יבואר עוד. ועמ״א תס״ז אות ל״ב דכ״מ שהקליפה מדינא אוסרת בשאר איסורין בס׳ וחמץ במשהו משא״כ אם הקליפה חומרא בשאר איסורין א״צ דיעבד ס׳ נגד הקליפה ובחמץ אין אוסר יע״ש ועח״י כאן אות ט׳ וא״ר וא״ז אות ג׳ ואות ו׳.ובי״ד צ״א סעיף ד׳ דקליפה אין אוסרת היכא שהוא חומרא כמ״ש המ״א בתס״ז ה״ה אפשר בנטילה כה״ג דהיינו איסור שמן שנפל על חתיכה צלויה דמפעפע בכל החתיכה ויש ס׳ ואפ״ה צריך כ״ג לחומרא י״ל דאין הנטילה אוסרת אח״כ משא״כ כשהאיסור כחוש והיתר שמן דמדינא צריך נטילה ולאסור כל החתיכה עד ס׳ בשאר איסורין הוא חומרא ועט״ז בי״ד ק״ה ורוב הפוסקים ס״ל דאין היתר מפטם לאיסור וכמ״ש כאן באות ד׳ א״כ ודאי אוסר כ״נ אח״כ בשאר איסורין ובע״פ עד הלילה בס׳ ובפסח במשהו: ולפ״ז חתיכה שמינה בלעה חמץ בצלי ונאסר מדינא כדי נטילה כמבואר בי״ד ק״ה בט״ז י״א וש״ך ט״ו ואח״כ נפלה לקדירה אחרת אע״פ שיש יותר מס׳ בשניה נגד כל החתיכה נאסרה קדירה שניה ואף להט״ז וא״ר בתס״ז דמקילין בתרי משהו דאין כח לצאת משא״כ בלע בכדי נטילה אין בנטילה ס׳ נגד הבלע ויש כח לצאת ונאסרה השניה בהנאה ושורפין לפי המנהג ועא״ר ו׳ וע״ש אות א׳ וכדכתיבנא כאן: אעתיק מ״ש בשו״ת מגידות שלי ס׳ פ״ז חלה נגע בלחמים משוחין בשמן מפעפע בכולו דהיתר מפטם ואם שמן זית מפעפע עי׳ פסחים ע״ו סכו בתרומה ליתסר כולו ומשני משהו ועש״ך י״ד צ״ד אות כ״ח משמע שמן זית אוסר עד ס׳ ובפריי ק״ה בט״ז ו׳ צידדתי בזה ובזבחים סוף פרק דם חטאת רקיק ברקיק מה שבלע לא ס׳ י״ל דוקא נקיט רקיק דמושח בשמן אחר אפ״ה כמ״ש הר״מ ז״ל פי״ג ה״ט מה׳ מעה״ק ומש״ה מה שבלע אבל חלה בחלה דבוללם בשמן אוסר בס׳ ורקיק נגעו בעודם בתנור עכ״ל שם ובתס״א אי״ה יבואר עוד: ש"ע סָעִיף א
ג יש עמ״א וע׳ אות ד׳ י״ל דפת בפת אין אוסר בת״ק וסתום מכל צד במקום שהעשן יוצא די״ל בשאר איסורים אסור באין הפסד ואי״ה באות ד׳ יבואר עוד וכאן אין להאריך: ש"ע סָעִיף א
ד ודוקא עמ״א בי״ד ק״ח ס״א בהג״ה כתב הר״ב בת״ק (שאין מחזיק יב״ע וסתום ושניהם מגולים במקום הפסד שרי והיינו הפסד מרובה וכתב המ״א דוקא פתוח למעלה עכ״פ דאל״כ בחמץ אסור אף בה״מ מאחר דבשאר איסורים מותר רק בה״מ כמ״ש הש״ך שם אות ח׳: (כל החומרות בחמץ תוך הפסח הא עד הלילה שוה לשאר איסורין). ומ״ש המ״א התוס׳ בע״ז דף ס״ו ב׳ ד״ה רבא והרי״ף בפ״ז דחולין כתב דהלכה כלוי (פסחים ע״ו ב׳) דרב שאיך במימריה דס״ל במינו במשהו ואנן קיי״ל בס׳ וכן הבין הר״ן שם א״כ מבואר דבחמץ במשהו ריחא מילתא הוא. ומ״ש דנדחה ראיית מהרי״ל בתשובה סימן רי״ד (הביאו באות הקדום) דהקשה מפסחים דפריך לרב אין צולין ב׳ פסחים אפילו גדי וטלה מאי אפי׳ נימא אפי׳ אינו מינו דריחא כל שהוא הוי ואינו מינו בס׳ אפ״ה אסור משום תערובות גופין ש״מ דאין חילוק כלל בין נאסר במשהו או בס׳ יע״ש והמ״א ז״ל דוחה זה דלרי״ף ריחא לית רק משהו ורב שאיך במימריה ואה״נ לרב המ״ל רבותא אחר אבל אביי בע״ז ס״ו סובר ג״כ ריחא מילתא כרב (לרש״י ושאר גאונים דחדא פלוגתא הוא דלא כתוס׳ ע״ז שם ד״ה רבא) ואביי סובר בע״ז דבתר טעמא אזלינן א״כ איל שור וגדי כולם מינם הוי (עי״ד צ״ח בזה) ולאביי קשה מאי אפי׳ ועדיין קשה דמשמע התם דאף באינו מינו הרודה פת חמה כו׳ עי׳ חידושי אנשי שם חולין וצ״ל דעיקר משום דמשהו הוי והגמרא אה״נ דה״מ לומר ולטעמיך וסוף מסקנת המ״א דבת״ק וסתום לגמרי ומגולים דיעבד בה״מ אסור וכמו בצאלינ״ט כה״ג. הא בת״ג משמע לכאורה דשרי אף בסתום לגמרי ומתוס׳ ורי״ף ל״מ כן וי״ל דה״פ מה שהתיר הר״ב בה״מ בקטן וסתום הא סתום לגמרי אף בה״מ אסור וה״ה בת״ג כה״ג ועא״ר ז׳ והלשון כאן ושם משמע דוקא קטן הא ת״ג אף סתום לגמרי שרי וצ״ע בי״ד ק״ח כתבתי בפריי אות ז׳ בש״ך דאו״ר אוסר בת״ג סתום והר״ב היקל אף בקטן בה״מ א״כ בחמץ ליתסר אף ת״ג בסתום לגמרי. ומה שסיים המ״א אח״כ על מהרש״ל דיש להתיר בהפסד אם הנקב פתוח במקום גביה עדיין אין הכרע ואפשר אף בת״ג סתום מכל צד אסור לדעתו ז״ל והח״י אות י׳ מיקל יע״ש ויראה אם אין חטה מבוקעת אפשר הוי כעין ס״ס ובלא״ה אם ה״מ ומניעת שמחה י״ט המיקל אין גוערין בו: וכל זה בצלי עמ״א כלל כוונתי דבישול לית ביה ריח לאסור היתר שנצלה עמו אפי׳ ת״ק וסתום מכל צד ושניהם מגולים אם הוא בישול לפי שעה בי״ט הא חמין לשבת או צלי קדר לפי שעה כי״ט דבשאר איסורין בה״מ מתיר הר״ב בי״ד ק״ח ס״ב ממילא כאן אף בה״מ אם סתום לגמרי אסור אף בה״מ לשיטת המ״א בסמוך. והנה שם בס״ב כתב הר״ב כדרך שמטמינים לשבת משמע ה״ה לפי שעה בי״ט בישול בה״מ לחודיה שרי בה״מ ומיניה בחמץ בה״מ אסור והיינו שלא היה כתוב באו״ה של הר״ב וז״ל או״ה (ט״ס וצ״ל רק וז״ל) דחמין חשוב כצליה ואפיה דבישול קיי״ל דמותר והיינו חמץ הטמונים לשבת זמן ארוך יש בו ריח ואששר שהר״ב כתב כדרך שמטמינים הוא דוקא הא לפי שעה הבישול אין אוסר דאין לו ריח א״כ למידין בצ״ק וחמץ לשבת שוין לצליה ובשאר איסורין בה״מ שרי. ובפסח בה״מ אסור ואף שהמחבר שם בק״ח ס״ב השמיט שאין ריח המתבשל משמע אף בחמץ לשבת וצ״ק שרי דהקדירה מפסקת וכ״כ הש״ך שם אות ט״ז ולזה כתב המ״א דהפי׳ בגמרא פסחים ע״ו ב׳ לרב אין צולין פסחים מפני גופין הא טעמים שרי כעין ב׳ קרירות תל גדול עד למעלה הא לא״ה אף שמפסיק קדירה למעלה מתערבין ואוסר צ״ק או חמין לשבת והמקשה דפריך צלאן בב׳ קדירות ס״ד ואמאי לא פריך בלא״ה צלאן צ״ק מה מהני דהבין צלאן בשלן (בב״ח צלי בכלל בישול) ולכן פריך ס״ד דאף צ״ק אסור בפסח וכ״ש בישול. ומ״ש בהפסד להתיר אם הנקב למעלה פתוח הא לא״ה אף ה״מ אסור ועש״ך אות ח״י שם. ולח״י י׳ י״ל דנ״ט עדיין דה״מ בחמין לשבת או צ״ק לפי שעה אוסר ונישול לפי שעה אין אוסר דלכתחלה נמי שרי בשאר איסורין ש״מ דלית כלל ריח דאל״ה אין מבטלין איסור לכתחלה. נמצא למידין ג״כ קולא מדברי המ״א ז״ל דבי״ט בישול לפי שעה אף בת״ק וסתום מכל צד שרי בלא הפסד כלל בפסח ומ״ש הר״ב שם כדרך שמטמינים דוקא חמין לשבת או צ״ק וכדכתיבנא. בארשט מקרי חריף כמ״ש הט״ז בי״ד בצ״ו אות ט״ו דבארשט מסובין מקרי דבר חריף וא״כ האיסור חריף אוסר מה שבישל עמו כבשאר איסורין שם וכ״ש היתר חריף מצינו הרבה. ועי׳ עולת שבת א׳ דחומץ אין מפטם לחמץ שנתבשל עמו דאין הנאסר יע״ש וכ״מ ממ״א כאן ואף דבריחא חזינן דהיתר מפטם לכ״ע כמ״ש הט״ז בי״ד ק״ה א׳ ובי״ד ק״ח בש״ך וט״ז נסתפקנו כה״ג יע״ש נמצא לפ״ז בחריף יותר אוסר כשהיתר חריף מאיסור חריף דבמ״י כלל ל״ה אות ט׳ ובח״י כאן י׳ כתב בזה אם האיסור חריף אין אוסר ובהר״ב שם אוסר משא״כ בצלי עם בישול נהפוך הוא דאיסור צלי אוסר בריחא לבישול היתר ואיסור מבושל אין אוסר לצלי היתר: במקומות שמטמינים לשבת בת״נ מסדרין שורות ע״ג שורות זה ע״ג זה עד למעלה אין לו דין ת״נ שהמקום דחוק גם ב׳ קדירות זעג״ז ותחתונה מגולה זיעה כממש כבסי׳ צ״ב ס״ח בי״ד ולקמן תנ״א במ״א למ״ד יאסור אף דיעבד שנבלע בקדירה עליונה ומשם לתבשיל וריחא הוא בזה אצל זה וב׳ קדירות נוגעין ומדייתי ביארתיו בי״ד צ״ב ס״ס בלא מדייתי: אם אפו חמץ בתנור ושמו מיד קדירה לשם י״ל ב׳ קדירות יבש אין אוסר ואי״ה יבואר עוד בתס״א ועי׳ י״ד צ״ז ועי״ד ק״ח בפריי מ״ש שם עי׳ א״ר ז׳ בשם זקינו הגאון מהר״ש ז״ל אם סתמו בדף ישן תנור אין לאסור. בח״י אות י׳ בשם או״ה כלל ל״ט אסור להריח לחם חמץ אף בשל עכו״ם שמא אסור בהנאה לא הבינותי דודאי בשל עכו״ם אסור פסחים כ״ט א׳ יע״ש עי׳ אות ט׳: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ה אינו עמ״א ל׳ הרא״ש פסחים ל׳ א׳ עט״ז ד׳ ואף נוקשה צידד בזה אם נפל סובין הרבה לתבשיל בע״פ ואין ס׳ י״ל דספק אי סובין מחמיץ ואי״ה בתנ״ד ותס״ה שם יבואר אי״ה וכן במינו ועי״ד צ״ח: ומ״ש בשם מהרי״ל כו׳ פי׳ בו המ״א דראייתו להתיר נוקשה בפסח בס׳ מפסחים ז׳ א׳ דמייתי ראיה דחמץ גמור בו׳ לאו ברשותיה מנוקשה בז׳ לפיר״ת שם בתוס׳ ד״ה מו׳ אלמא כי הדדי הם ה״ה דכהדרי נוקשה בפסח וחמץ גמור בע״פ דאל״כ לא הוי מייתי ראיה דלמא י״ל בין שעות ד״ת לדרבנן ג״כ ובשכ״ג בהגהות הב״י אות א׳ משמע דהבין ראיית מהרי״ל דנוקשה במשהו וצ״ע. ועט״ז י״ט ור״ט ד׳ משמע במשהו נוקשה אוסר באכילה ומתיר לשהותו (וה״ה למכור לעכו״ם וטוב יותר). ומ״ש המ״א מתמ״ב ס״ב וס״ג וכתבנו שם די״ל טריק״ה נפסל לגמרי ונט״ל ומשהו דמחמירין לקמן ג״כ ראיה ולמ״ד חמץ הוי דשיל״מ אלא לדידן אסור לשהותו לא הוי דשיל״מ א״כ נוקשה במינו למצה מבושלת דמותר לשהותו י״ל דהוי דשיל״מ ובי״ד ק״ב דחוזר לאיסורו ועמ״א אות מ׳ ואי״ה יבואר שם: ש"ע סָעִיף ב
ו ונותן עמ״א ובח״י י״ב הקשה עליו ועסי׳ תס״ז סי״ב חטה במים אסור והמחבר פוסק נט״ל שרי בפסח ובא״ר ט׳ מיישב ובתס״ז סי״ב במים בכלי חטה נט״ל ובמים בבאר נט״ל ובי״ד שכ״ג עיסה חלה לתבשיל אוסרת משמע דנ״ט לשבח ובבאר היטב אות ט׳ העיר בזה ונוהנין העולם לאסור. ומ״ש המ״א חטה בבאר היינו מעין ב״ש ובין חפר ומצא מעין ושעורה אף בבור מים מכונסין נט״ל פ״י תרומות מ״ב והר״ש והר״מ ז״ל פט״ו מה״ת הט״ו דנט״ל הוא וחשה בבור הוי לשבת ועי׳ ח׳ גיטין קכ״ו מי בארות יע״ש. ועיסה לבאר כו׳ אבל לחם חמץ ג״ט לשבח ואי״ה בתס״ז בט״ז י״ז יבואר עוד מ״ש הר״ב דנט״ל בע״פ לכ״ע מותר אף להר״מ והר״ן בע״פ אוסר במשהו (דהוי תוך זמנו) כתב השכ״ג בהגהות הב״י ב׳ דלהר״מ ור״ן י״ל נט״ל אף בפסח שרי כמ״ש המחבר בס״י א״כ שפיר בע״פ לכ״ע שרי יע״ש. ולכאורה מדלא כתב הר״ב רבותא יבש ביבש דהתם פסק המחבר בס״ט דאסור בפסח ולהר״מ ור״ן משהו בע״פ ג״כ אסור אלא דעיקר הטעם משום משהו ועמ״א אות מ׳ ואי״ה שם יבואר: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ז בעוד עמ״א ועי׳ אות י״ג דטעמו לכ״ע אין חוזר וניער ועמ״א תנ״א אות נ״א והוא בבדק הבית בשפוד כו׳ אף למ״ד חוזר וניער הכא ספק הוא משמע דטעמו נמי חוזר וניער ועב״י כאן דמש״ה כתב הרא״ש גבינה בצונן הא לא״ה אף נט״ל חוזר וניער אף טעם בעלמא ועי׳ שכ״ג בהגהות הב״י אות ה׳ וכאן י״ל דהמחבר בטעמו לא הביא י״א ואי״ה באות י״ג אבאר עוד מ״ש המחבר מותר לבטלה בס׳ הלשון דחוק דאין מבטלין איסור וכאלו אמר דמותר דנתבטל בס׳ ועי׳ לבוש. ולומר דחטה לאו חמץ גמור וכעין נוקשה והוי דרבנן ולשיטתיה בי״ד צ״ח דרבנן מותר להוסיף ולבטל הא לא ניתן להאמר כלל ואי״ה בתס״ז בחטה בקועה יבואר אי״ה והנה באות ו׳ כתב דחמץ נט״ל בבשר י״ל לחם או עיסה וחטה נ״ט לשבח וה״ה נט״ל כה״ג אם סלקו שרי וא״ל חוזר ואוסר בפסח בעין נט״ל אומר בפסח: ש"ע סָעִיף ג
ח חוזרת עמ״א וה״ה אם היה רותח בע״פ עד הלילה ופשוט הוא ואם הניחו על קערה וטעלר עי״ד בגוש הביאו המ״א אות ט׳ ועפר״ח חממו יבש אין אוסר כ״א כ״נ וזה לשיטת המחבר בס״א באין מפעפע ואנן קיי״ל אף במליחה לאסור אותה חתיכה עסי׳ תס״ז בע״ץ נ״ץ סט״ו ובא״ר וא״ז אות ל״ו וכ״א ומה שלא הגיה הר״ב שם דסמך אמ״ש שם בסי״ד ובי״ד ק״ה ובמ״א כאן ב׳ ותס״א במצות חמץ ומצה בזה אף לדידן תוך הפסח אוסרים כולה ממנהגא ועד הלילה כ״נ כתב הפר״ח מצות מקצתן נגעו בעיסה חמץ ונתערבו מותרים דיבש ביבש בטל עד הלילה וא״צ לאכול קודם הפסח דטעם אין חוזר וניער משא״כ יבש ביבש בעין ואי״ה באות י״א יבואר עוד: ש"ע סָעִיף ג
ט אם עמ״א הנה בתס״ז במ״א כ״ג וכ״ד דבצונן אסור המים והבשר שנשרה שם צ״ל כאן מיירי יבש ולפ״ז מ״ש המחבר אם חממו ל״ד ה״ה הניחו רותחת בכ״ר מסולק מאש וע״ז קאי הר״ב הניחו על כ״ש יבש טוב להחמיר ולשיטתם בי״ד צ״ד דאף גוש בכ״ש אין מפליט ומבליע אבל למ״ש הט״ז שם אות י״ד גוש אוסר כ״ש כמ״ש המ״א כאן אסור. וי״ל בתס״ז בשר דאית פילי וכאן בדופן שלם ואי״ה יבואר בסמוך. ומ״ש בהג״מ צריך ביאור כי י״א דאף בצלי באין שמן דאין מבליע יותר מכ״נ משהו מיהא מבליע ואוסר בפסח ומ״ט בכ״ש אוסרין דבשאר איסורין מפליט משהו בכ״ש ובטל משא״כ בפסח ולפ״ז משמע דשיל״מ דמשהו אוסר ה״ה כ״ש אוסר (ומה שהראה לס״א הוא אות כ״ד דהמחבר כתב דוקא שמן הלא״ה צלי חמץ שוה לשאר איסורין ועי׳ פסחים ע״ו ב׳ רב אמר שחוטה שמן מפטמי כו׳ י״ל דשניהם כחושים בתבשיל נהי דאסור מ״מ רק כ״נ דלא עדיף ריחא מנגיעה וא״כ י״ל שניהם כחושים בתבשיל חמץ קמח ותבשיל מצה אפויה דלית דררא דשומן אוסר בריחא אבל למ״ד בפסח בצלי אוסר כולו דמשהו ע״כ מבליע רב נמי אית ליה במינו במשהו בשמן ע״כ דוקא אחד שמן. ולוי דלא אמר רבותא שניהם שמנים י״ל בטעם כעיקר בשר כחוש ושמן אם נאמר דהוי א״מ עי״ד צ״ח אפ״ה אין לאסור ועש״ך י״ד ק״ח א׳ וט״ו והבן וע׳ אות ד׳). ומ״ש המ״א בד״מ תס״ו לחלק בין להבליע לבשר בצונן מבליע ובין להפליט מכלי אין מפליט בצונן (אפילו כ״ד ועי״ד י׳). ומ״ש דמדין ערוי ועסי׳ תנ״א אות ג׳ החמיר בכ״ש בפסח דהרשב״א מחמיר בשאר איסורין עכ״פ בפסח יש לנהוג כן ועי״ד סימן ק״ה בט״ז וש״ך ד״ה וכ״ש עירוי שנפסק הקילוח דיש לאסור כולו דבשאר איסורין בה״מ וכאן אסור ועירוי שאין נפסק קילוח י״ל דמפליט ומבליע כא׳ בשאר איסורין כ״ק ובחמץ צ״ע לאסור כולו ג״כ מכל שכן דכ״ש ואף למאן דמתיר בכ״ש בעירוי כזה צ״ע. ומ״ש המ״א דלפ״ז לק״מ מ״ש אח״כ בשם הנ״מ בכ״ש אין לאסור כי כאן מטעם עירוי: ומ״ש דעירוי מכ״ש אין להחמיר היינו במקום דצונן אין אוסר בדופן שלימה וכדומה וכל שכן אם עירוי מרוטב של טעלי״ר דהוא כלי ג׳ דאין להחמיר כלל אף אם נפל יבש לרוטב שבטעלי״ר. וגוש אם הניחו בקערה ואפשר אף מקערה בטעלי״ר רותח לעולם עי״ד צ״ד בט״ז י״ד (כפינכא דארוזא) והראה לשי״ח בחמץ י״ל עכ״פ. ודיני כבוש אי״ה יבואר בתס״ז במ״א י״ט דלקמן ט״ז: אעתיק מ״ש בשו״ת מגידות סי׳ קי״ד עי׳ פ״א דמעשרות מ״ז ונותן שמן לחמיטה ולתמחוי ולא לקדירה ואלפס והר״ש ז״ל פי׳ חמיטה עונה דקה כו׳ וכן כתב הרע״ב וראיה ממסכת טבול יום הביא הר״ש ז״ל והר״מ ז״ל פי׳ חמיטה שם כלי בתמחוי ולהר״ש עוגה הניחה על דולבקי הוי כ״ש אף גוש אין מבשל והר״מ ז״ל סובר גוש מבשל ופי׳ שם כ״ש ובצלול מיירי ובה׳ מעשר פ״ה הט״ז וסתמא כפירושו לכ״ש אין מבטל והשמיט חמיטה לשיטתיה. ומיהו י״ל דלישנא דנותן לחמיטה ולתמחוי משמע שם כלי דאל״כ היה לומר על חמיטה ומש״ה שינה הר״מ ז״ל בפירושו מט״י ועכ״מ שם הי״ז מוחט לתוך התמחוי אין נקבע בירושלמי אמרו בתבשיל צונן והרע״ב פ״ר מ״א הביאו יע״ש והר״מ ז״ל שינה והבן ואין להאריך ע״כ: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ב
י ויש עמ״א מ״ש בס״ב נתערב משמע בעין נתערב לח בלח בטל בס׳ קודם הלילה ולא כתב י״א דחוזר וניער דמיירי לאכול קודם הלילה והג״ה שם דמיירי ביבש כו׳ לא הבינותי. ועמ״ש אות ז׳ וח׳ בב״י מ״ש גבינה צוננת יע״ש משמע לח בלח שכר ביין ונתבטל בס׳ קודם פסח אף שחממו בפסח ל״ש דנ״ט מחדש דוקא חטה בעין חוזר ונ״מ מחדש כבאות א׳ ואי״ה באות י״ד יבואר עוד ועסי׳ תנ״ג במ״א אות ו׳ ועמ״ש עוד כאן אות י״א: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ד
יא בדבר יבש עמ״א ולא הבינותי לכאורה כיון למ״ש באות מ״ה (וט״ס לכאורה ס״ד וצ״ל ס״ט) יבש ביבש צריך לאכול כולם קודם פסח באמת צ״ע דאם נאכל א׳ מהם בשוגג בפסח הותרו אחרים ב׳ ב׳ כמ״ש המ״א תמ״ז אות ד׳ כבסי׳ ק״י בי״ד ס״ז אלא בלא״ה משמע בתה״ד קי״ד בעין חוזר וניער אם מבשלין או אופין בפסח ביבש ללח או יבש ביבש הא יבש ביבש ואין מבשל בפסח י״ל דאין חוזר וניער אם נתבטל עד הלילה במינו ברוב ועיין עולת שבת ד׳ הבין כך דלח בלח אפילו מחמם בפסח אין ניעור ויבש בלח בכבוש בפסח ניעור ה״ה יבש ביבש אף שיש ס׳ כל שמחמם בפסח ניער ועי׳ לבוש השמיט יבש והביא פת ביין שוב ראיתי בא״ר אות י״א הרגיש בזה. ומ״ש לח בלח לכ״ע מותר לקיימו יבש אסור הנה לכאורה הר״מ ז״ל פ״א ה״ה ופ״ד הי״ב מחו״מ דמותר לשהותו אף נתערב תוך הפסח עמ״א תמ״ב א׳ ומיהו י״ל לכ״ע מותר לשהותן דכיון די״א דאין חוזר וניער א״כ אינהו מיכל אכלי אנן לא משהינן בתמיה (כ״כ ז״ל לכמה דברים) וא״כ מה לי לח בלח או יבש ביבש דמ״ה במינו חר בתרי בטל וצ״ע. שוב האיר ה׳ עיני והבנתי קצת די״ל דיבש ביבש דאסור בפסח דהלכו ע״ש סופו אם יבשלם אסור ה״ה יב״ש ומה״ט יבש בא״מ בעי ס׳ כנראה מתשובת מהרי״ל סי׳ צ״ו ורי״ד להמעיין שם היטב (ועש״ך י״ד ק״ט אות ט׳ י׳) א״כ יבש ביבש שנתבטל אף בס׳ עד הלילה במינו כשיגיע פסח ניער מה״ט בסופו אם יבשלם. ולהרא״ש שם היתר גמור הוא עכ״פ מותר לקיימו ומדינא אף באכילה אם חממו בפסח דע״כ אוסר אם חממו בניכר החטה בס״ג משא״כ שכבר נתבטל יבש ביבש אלא דשם בהפסד דוקא ממילא כאן אף בהפסד אסור (כמ״ש באות ד׳) ואם נימוח כו׳ ועדיין צ״ע דיבש במינו ברוב שרי אף למ״ד אם יבשלם צריך ס׳. עש״ך שם י׳ יבש ביבש בא״מ אם מ״ה בס׳ או מדרבנן נ״מ בחמץ לענין ב״י אם יצויר כן עפר״ח אות ט׳ ולקמן אות מ׳: ש"ע סָעִיף ד
יב אסור עמ״א בתשובת הרשב״א ז״ל קע״ג אסור לשתותו בפסח משמע לשהותו שרי וכ״ש למוכרו וה״ה בהנאה ועח״י ומיהו הר״ב השמיט לשתותו. והיתר השהייה אפשר למ״ש באות י״ג למ״ד חוזר וניער וכיון די״א דאין חוזר וניער תו י״ל אינהו מיכל אכלי עכ״פ אנן משהינן כמ״ש בתה״ד סי׳ קי״ג על קטניות ואף לטעם דשמא נשאר פירורין בעין ונ״ט מ״מ ספק הוא ומותר דמחמירין בספק דרבנן כתב הע״ש דקרוב לודאי שנשאר פירורין וי״ל לכאורה דחוזר וניער ספיקא הוי ופר״ח אות ד׳ ובס״מ י״ג פסק דחוזר וניער ואף לדידן ספק הוי בהצטרף עוד ס״ס הוי לאיסורא ובפריי לי״ד ק״י כתבנו מזה: ש"ע סָעִיף ד
יג דחיישינן עמ״א מ״ש טעם לכ״ע אין חוזר וניער כבאות ז׳ קשה דבתנ״א בבד״ה ומ״א שם נ״א משמע למ״ד חוזר וניער אף טעם חוזר וניער ומתיר ע״י סינון ועח״י ט״ז ובט״ז ו׳ אוסר ע״י סינון. ומ״ש בשם הרשב״א ז״ל בסי׳ קע״ג ואף למ״ד תרי משהו שרי הכא שמא נתערב פירור ביין הב׳ ואם נפל פת ליין קודם הלילה ולא שהה מעל״ע עדיין וסינן ונתן מעט לתבשיל י״ל בה״מ ומניעת שמחת יו״ט דרובן מתירין בסינון ומכ״ש בגד לבד עב ובצונן עסי׳ תמ״ז בט״ז י״ז דמיקל ובחומץ כה״ג כדי שיתן ע״ג אש וירתיח הוי כבוש בי״ד ק״ה וכל ששהה תוך פסח כן לא מהני סינון וקודם פסח מהני בה״מ להתיר כאמור והטה ביין עסי׳ תס״ב אבל אם שהה מעל״ע קודם הלילה אז פולט בכל עת: ש"ע סָעִיף ד
יד ונותנים עמ״א עמ״ש באות הקדום ואף בחטה בתרנגולת ניכר הוא וכאן אין ניכר מ״מ גוש יבש חוזר וניער ועב״ח בתשובה ק״ז בנפה במי דבש אי״ה בתנ״א במ״א אות ל״ד יבואר עור: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ג
טו מותר עמ״א באות ז׳ בטעם הכריע המחבר דאין חוזר וניער עב״י הקשה בנמלח בכלי חמץ ב״י ליתסר ובי״ד אין מליחה לכלים להפליט. ומיהו דגים וגבינה אם מלחו בכשא״מ ויש ציר כדי שיתן ע״ג אש וירתיח כבוש ואי״ה באות ט״ז יבואר (עס״ב או ס״ד ראוי להיות): ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ה
טז במים עמ״א פי׳ דברי המחבר בפסח בשרוים בכלי חמץ יש ליזהר מהם לכתחלה שפולם הכלי מחמת שיש ציר מלוח אע״ג דנתבטל במים מ״מ אפשר משהו מפליט בכה״ג (משא״כ צונן בלא מלח כלל עי׳ אות ט׳) וקודם פסח שרי דכבר נתבטל ואף לכתחלה שרי. ובהערינ״ג אף קודם פסח יש ליזהר לכתחלה דעזים הם מי המלח ודיעבד שרי אף בהערינ״ג (עי״ד פ״ג בש״ך י״ד דציר דרבנן קאי לנמלחו אבל מי הערינ״ג דיעבד מותר מטעם דהמים מחלישין) ובפסח בין הערינג ודגים לכתחילה אסור דאפשר משהו פולט ואף אב״י להמחבר מ״מ לכתחלה ליזהר מהם שלא יקנו ודיעבר אף בהערינ״ג משמע דמותר אף בשרוים בפסח. ומ״ש בשם הר״מ עסי׳ תנ״א אות מ׳ דעיקר הקולא שם דנט״ל הוא הא ביבש לח בכלי מפליט ומבליע בכולו ואף בהיתר כמו חלב שכבוש מעל״ע בכלי מתכות ועירו בתוך מעל״ע בישלו בשר אסור באכילה והנאה: והב״ח כתב עמ״א. הנה ז״ל סובר בשר שנמלח קודם פסח בכלי ב״י חמץ ושהה מעל״ע בתוס׳ דבלע ואין ס׳ נגד כל הכלי אפ״ה יש להתיר דיעבד עכ״פ בפסח דנתייבש טעם החמץ שבו כבס״ה חבית שדבק בבצק משא״כ מלוח לא יבש אם מלח בכלי ב״י קודם פסח ושהה שם כדי כבישה ודאי אסור בפסח מדינא דאין ס׳ נגד הכלי. ולי צ״ע דבצק בחבית טעם משהו ובחוץ יש להקל ואף דכתב ז״ל בב״ח ובתשובה קכ״ג מכחל יבש עי״ד צ׳ ס״ב בהג״ה להתיר כחל יבש דיעבד ביבש עש״ך י״ז בכחל דרבנן אבל בחמץ פחות מס׳ י״ל לאסור אף דיעבד רק מטעם נ״ט בר נ״ט ויבואר אי״ה באות כ״ה ושאר דוכתי. ולענין כבוש בכלי אם שהה בציר חזק כדי שיתן ע״ג האש וירתיח עט״ז י״ד ס״ט אות מ״א דאין מליחה לכלים להפליט אף שהה בציר כדי שירתיח אבל אם שהה מעל״ע אוסר במליח דהוי חורפא ולא שייך לפגם והש״ך שם מתיר אף מעל״ע דהוי לפגם באות ס״ח והמ״א הסכים להפרישה דמפליט מכלי כשיעור שירתיח ומיהו חומץ חזק בכלי חמץ אף שאב״י ושהה כשיעור שירתיח לכאורה לט״ז שם שוה לציר ובזמן קצר אין מפליט מכלי ולכאורה כ״ש מציר עש״ך ק״ה אות ב׳ אבל מש״ך שם דאין כח במלח להפליט מכלי משמע הא חומץ מפליט ואי״ה לקמן באות כ״ח יבואר עוד: ועי׳ ח״י אות ט׳ בשם או״ה של מהרש״ל להתיר בפסח טהור מלוח וטמא תפל וכן הסכים הח״י אף נוגעים זה בזה עי״ד עי׳ ס״ב ובסי׳ תס״ז סי״ד מיירי שנמלחה החטה ג״כ והנה בי״ד בש״ך צ״א אות ט״ז אם היתר צלול מליח וטמא תפל אוסר וכתבתי שם ראיה ממ״ש הב״י בסי׳ ע׳ בשם הרשב״א ז״ל שטהור מלוח אע״פ שמפליט מטמא תפל משהו מ״מ אותו משהו אין כח להתבלע בהיתר מלוח דטרוד לפלוט אע״ג באיסור חוץ מדם ל״ש טרוד היינו כשהאיסור פולט הרבה אע״ג דכתב עוד פי׳ מכל מקום מחמירין א״כ כ״ש בפסח במשהו והיתר צלול דנאסר הצלול ומה שאמרו אין מליחה לכלים להפליט משמע בחולין קי״ג תוס׳ ד״ה טהור וש״ך בי״ד ק״ה אות מ״ב דהוי כטהור מליח וטמא תפל לאו לגמרי מדמין לה דהא פסק בק״ה כלי הנאסר מאיסור תורה ומלח בו אין אוסר עט״ז כ״ח והא מונח בתוך כלי ל״ש טרוד אלא לדוגמא נקטיה: ש"ע סָעִיף ה
יז הדיחו עמ״א צריך ביאור. כי המעיין יראה שהמחבר סובר בשר יבש כו׳ נוהגין לאוכלו לכתחלה בפסח אם שרוי בפסח בכלי פסח ולא חיישינן שמא היה קצת חמץ נדבק במלח ונ״מ בפסח אבל הר״ב חשש לזה ולכן בעי הדחה ג״פ קודם פסח (ועט״ז ז׳ וח׳ ועי׳ לבוש). ומ״ש המ״א בשם הב״ח באות ט״ז משמע אף קודם פסח צריך שרייה לכתחלה בכלי פסח או בנהר יותר טוב וברי״ט ח״ב סי׳ א׳ אמ״ש המחבר דשרייה בכלי פסח תוך הפסח שרי לכתחלה כתב די״ל דשמא נדבק בהם חמץ ואסור אפי׳ בכלי פסח. וא״כ אף קודם פסח עדיף הדחה לשפשף ביד ולהסיר הנדבק בהם משרייה כך. ומ״מ צ״ע דודאי גם הב״ח שרייה והדחה שיפשוף ביד קאמר וגם בשו״ת מהרי״ט חלק ב׳ סימן א׳ לא מצאתי נדבק בהם חמץ רק המלח לא נבדק מחמץ. אבל אין לומר דהדחה ביד לשפוך עליו בלא שרייה בכלי או לשרות בנהר עדיף דשורה בכלי יש מי מלח קצת עזין ובולע מפירוד בעין וי״א דחוזר וניער דהא טעם אין חוזר וניער כמ״ש באות י״ג ועוד א״כ כבר בלע משהו במליחה ועח״י אות י״ג: ש"ע סָעִיף ה
יח הבשר עמ״א דוקא בשר יבש או מלוח ודגים יבישים אבל גבינה ודגים מלוחים לכתחלה לא ועט״ז ט׳ גבינה הוי כברכשתא דשמא פירור נכנס בפנים וא״א להדיחן ועמ״ש אי״ה באות י״ט: ש"ע סָעִיף ה
יט ובכרכשתות עמ״א דנחתך בשר המילוי בפנים ומלח ושמא יש שם פירור חמץ בעין ונ״ט משהו בפסח ועמ״ש אי״ה באות כ׳ בדיעבד לענין בשר יבש ובכרכשתות. בח״י העתיק שו״ת חוט השני סי׳ נ״ה בקוצר ועיינתי שם ותוכן המעשה דחתכו בסכין חמץ שום ומלח (קשה) ונותן ע״ג בשר מלוח למיהב טעם בבשר והודח הבשר דשרי והיינו אם יש בבשר ס׳ נגד הסכין דבהיתרא בלע א״צ כ״א ס׳ נגד הסכין כבסי׳ צ״ו בי״ד בין איסור בלע ובין היתר בלע וצ״ע לי כי י״ל אף חתך שום ומלח בסכין ב״י בלוע מחמץ ובלעו השומין והמלח אגב דוחקא וחורפא מ״מ בלוע אין יוצא מאוכל בלי רוטב אף במליחה וצלייה כמ״ש הש״ך בי״ד ק״ה אות ח״י כהר״ב ואי״ה דלא כמהרש״ל וכ״נ עיקר יע״ש א״כ אפילו היה המעשה בפסח שרי כה״ג דבלוע אף משהו אין יוצא אם אין איסור שמן עמ״א כאן אות ב׳ ובאות ל״ב ובשאר דוכתי אבאר אי״ה אם חתך היתר חריף בלוע מאיסור אם דוחקא וחריף פולט בלע וכאן אין להאריך: ש"ע סָעִיף ה
כא אין עמ״א הנה בכרכשתות אין מועיל הדחה דמילוי בשר בפנים נמלח במלח שלא נבדק וגם חשש אפשר נמלח בנלי חמץ ואפ״ה דיעבד אין אוסר וה״ה בשר מלוח שלא הודח כלל אף בפסח וסובר המ״א ז״ל שזה לענין שאין אוסר תערובות בפחות מס׳ דבשומן מהותך אם לא נזהרו אוסר בפחות מס׳ כמ״ש באות כ״ו דסתם כלים אב״י לא אמרינן בחמץ ונ״ט בר נ״ט חמץ שמו עליו או שאר תירוצים משא״כ בכרכשתות ובשר מלוח אין מליחה לכלים להפליט וחשש שמא היה פירור חמץ במלח לא חיישינן דיעבד לאסור אם נתערב מכרכשות ובשר מלוח בפחות מס׳ הא כרכשות עצמן ובשר מלוח שנתבשל בלי הדחה אסור אף דיעבד כי שמא היה פירור חמץ ובא״ר כ״א ובח״י כ״ו מתירין דיעבד הבשר וכרכשתא עצמו יע״ש ועמ״ש באות י״ב וי״ג בשם הע״ש דביין חיישינן דקרוב לודאי יע״ש ומ״מ בתס״ז משמע לפעמים אוסרין ספק א׳ אף במשהו דרבנן. ומ״ש המ״א אם יש שום כו׳ ואוסר תערובות במשהו עי״ד צ״ה ס״ב ובש״ך אות ח׳ ובצ״ו ס״ג ובט״ז אות י״ד דבחריף לא מהני נ״ט בר נ״ט ואב״י ודוחקא וחריף משלים מסכין ואין בשומין ס׳ נגד הסכין ואוסרים השומין בפסח במשהו בבישול אבל אם צלו הכרכשתא בשפוד עם בשר כתבתי באות הקדום דקיי״ל במליחה וצלייה אין בלוע יוצא בלי רוטב ובתס״ז אות ל״ו במ״א יבואר עוד. וא״ר אות כ״א הקיל בה״מ בסכין נקי ואב״י ולשיטתיה שם באות כ״ד ועי״ד צ״ו בט״ז יו״ד וש״ך י״ט דאנן קי״ל חריף אוסר נ״ט בר נ״ט אפי׳ אב״י והיתרא בלע א״כ אין להקל כאן ופירות חמוצים עט״ז י״ד צ״ו ט׳ דמיקל בתפוחים חמוצים במקום הפסד הא שומין ודאי אין לסמוך אף במקום הפסד: אם חתך הערינ״ג של פסח בסכין חמץ אסור כולו עש״ך י״ד צ״ו אות י׳ וכ״ש חמץ דמשהו בלע כולו ואם הניח על טעלי״ר חמץ יבש בלי ציר אין מליחה לכלים להפליט עי׳ אות ל״ב ואי״ה שם יבואר עוד: ש"ע סָעִיף ה
כא אם עמ״א דמלת ושלא התיכו היה לומר ולא מכלי חמץ ב״י דהיינו וי״ו המחלקת הוצרך לפרש ולהוסיף מלת כשהי״ו וה״פ אסור מדינא אם לא כשהיו נזהרין בב׳ דברים בשעת עשייתו מחמץ וגם שלא התיכו בב״י רק באב״י דנט״ל קודם הפסח ודאי מותר כבס״ב אז אין איסורא מדינא ומשמע ממנהגא אסור ואמאי הא נזהר היה ואפשר נתכוין למ״ש הצ״צ בשו״ת סי׳ ס׳ ה״א על ראיית השואל באשה שבדקה עצמה בכתם משומן יע״ש דכל שלא התיכו בפירוש לשם פסח אף שהיה מחזר על כלי שאב״י אמרינן דלמא לאו אדעתיה יע״ש הביאו הח״י אות כ״ח ואות ל״א יע״ש ועדיין צ״ע. ושם בח״י כ״ח ברי לי לא מהני יע״ש וכ״כ הלבוש ובא״ר אות כ״ב מתיר בה״מ באומר ברי לי ויראה באומר ברי לי שאב״י י״ל ע״ז ומ״מ להתיר לכתחלה לא אבל באומר ברי לי שלא היה פירורין לא מהני דאף בדרבנן לא מהימן ועי׳ אות כ״ו ואי״ה שם יבואר עוד: ש"ע סָעִיף ה
כב בשעת עמ״א ול״ד לבשר יבש דיעבד אין אוסר פחות מס׳ כבאות כ׳ דבמלח אין כ״כ דרך להתערב פירורי חמץ כמו בשומן הא ס׳ אין אוסר כאן ועי׳ אות י״ג ובתשו׳ הרשב״א קע״ג משמע שלקחו מיין זה ומלאו חביות אחרות אף שהיה ס׳ נגד זה היין אוסר התם נפל חמץ בבירור ולא סינן קרוב שנשארו פירורין משא״כ כאן אין אוסר ביותר מס׳: ש"ע סָעִיף ה
כג שהה עמ״א עי׳ אות כ״א וכ״ו ואי״ה שם יבואר בזה ולכתחלה לבשל באב״י ודאי אסור ואם בשלו שרי לאכול בפסח דהוי כדיעבד ועסי׳ תנ״א אות מ׳ ובי״ד צ״ד סכ״ה לאכול המאכל מן הכלי ב״י ובצ״ה נצלו ונפגם לכתחלה שרי וה״ה כאן נ״ט בר נ״ט ונפגם אבל לכתחלה ודאי אסור וגם שם לכתחלה עמ״ש בפריי שם: עי׳ באר היטב מטיקטי״ן אות כ״ג דצריך לערות השומן מכלי קודם פסח יע״ש ויראה בלח אבל נקרש ל״ש כבוש עי״ד ק״ה ואי שהשומן מלוח קצת וא״א בקיאין בין מליחה מועטת למרובה אין מליחה לכלים להפליט א״כ דיעבד אין אוסר. ומ״ש שם אות כ״א אין להחמיר אם בישל כבר וסיים מ״א במ״א משמע דוקא פחות מס׳ ובח״י כ״ו מתיר הם עצמם ועמ״ש אי״ה אות כ״ד וכ״ו. עמ״ש אי״ה בכ״ו: ש"ע סָעִיף ה
כד שמבשלים עמ״א עמ״ש באות הקדום ומשמע דוקא אם בשלו באב״י לשום פסח הוי דיעבד הא בשלו באב״י לשום כוונה אחרת לא דעדיין לא הוחל האיסור ובתנ״א סכ״א מיירי שנתנו לשום פסח ועי״ד קכ״ב ודוחק. ובספר ג״ו הארכנו בנ״ט בר נ״ט די״ל בב״ח אין כת להתפשט ולצאת משא״כ כאן טעם שני עתה איסור הוא יע״ש: שאלה קדירה חדשה או אב״י ותחב כף חמץ ב״י במים ואין ס׳ ובו ביום התיכו אח״כ שומן מהותך מהו בפסח: תשובה יראה להתיר לכתחלה השומן בפסח דהרבה נ״ט ואף רק שלש נ״ט שרי לכתחלה שהרי הר״ב אומר כן במ״א בתנ״ב אות א׳ ומיהו יש שם תירוצים אחרים עפר״ח שם ומיהו חנ״נ לא אמרינן קודם פסח אף דשמו עליו דעדיין היתר הוא ועי׳ ע״ש: ש"ע סָעִיף ה
כה יש עמ״א ובט״ז אות י״א ותמ״ב ד׳ מטעם דבי״ט אחרון מקילין דסתם אב״י הא ודאי ב״י י״ל אין מקילין דנ״ט בר נ״ט חמץ שמו עליו וכ״ש למ״ש בי״ד צ״ד ס״א בהג״ה להחמיר בבישול נ״ט בר נ״ט והש״ך שם ד׳ בשם מהרש״ל אף דיעבד נצלו אוסר ה״ה שומן מהותך. ועי׳ א״ז אות ז׳. וא״כ בבישל בכלי ספק אם ב״י מותר להשהות וליהנות ובי״ט אחרון אף בשתייה ואכילה מקילין ביה אבל בישל בכלי ע״י י״ל דאף לשהותו אסור ועיין ע״ש סי׳ תמ״ב: ומ״ש המ״א בי״ד קכ״ב ט״ס וצ״ל קכ״ב ס״ג ותנ״א אות מ׳ חבית יי״ש לא מהני נט״ל. ומ״ש דדמי ליי״נ עי״ד קל״ז ובש״ך ובתה״ד סי׳ ר״א משמע לכאורה דוקא כלי י״נ שנותן בו אח״כ יין משביח בו או שהשבח יותר מהפגם משא״כ בתבשיל וכדומה י״ל דכלי בלוע מיי״נ לאחר מעל״ע פוגם בו. ועשו״ת הרשב״א תנ״א ובפריי לי״ד ע״ו בט״ז א׳ הקשה כלי מדין מאי חידושו דלמא משום דבר חריף וי״ל דהתורה הצריכה להגעיל אף להשתמש שאין חריף ומש״ה דייקינן דבלע חריף אין משוי לשבח ואי יין אין נפגם אכתי קשה ולכאורה דוקא ליין הא לשאר דברים לא וכאמור ובמקום אחר הארכנו. אבל משמע דיין אין נפגם אף לתבשיל וכ״מ במ״א כאן ועדיין צ״ע: ש"ע סָעִיף ה
כו שאין עמ״א מסיק להלכה ביין וכדומה דחששא מכלי חמץ ב״י ל״מ אם ספק דיעבד שרי אף בפחות מס׳ ואפשר אף בב״י מטעם נ״ט בר נ״ט דיעבד וע׳ אות כ״ה ועח״י אות ל״ב ובשומן דיש חשש פירורי לחם אסור דיעבד באין ששים ומשמע למוכרו כה״ג שרי ומח״י שם משמע בה״מ לכאורה אף בשומן בפחות מס׳ להתיר וצ״ע: אם התיכו שומן לפסח ונפל חמץ מעופש ונט״ל בו צ״ע קצת דנט״ל דיעבד ובי״ד קפ״ב לקנות דברים מבושלים מעכו״ם שעת הדחק יע״ש ועיין אות כ״ג התם אב״י ונ״ט בר נ״ט ובס״ב מיירי בדבר המתקלקל או שעת הדחק. וע״ש באות כ״ג: ש"ע סָעִיף ה
כז שאין עמ״א ועח״י אות ל״ג טוב ע״י סינון. ומ״ש שם בשומן אם התיכו באב״י רק חשש פירורי לחם מהני סינון אין נראה להקל בשומן אף צלול עב הוא ועט״ז ו׳ ביין וא״כ בשומן אין להקל: ש"ע סָעִיף ה
כח שלא עמ״א עמ״ש באות י״ד בשם הט״ז וש״ך בי״ד סי׳ ס״ט דציר אין מפליט מכלי כדי שירתיח ע״ג האש אפשר ה״ה חומץ לכתחילה ודאי אין להתיר. ועח״י אות ל״ד כתב בחומץ יש להקל כש״ך יע״ש ובה״מ יש לצדד. ומ״ש המ״א בכלי ב״י תמה הח״י דחריף אף אב״י אוסר. ואפשר בחריף בתרי היתרים אב״י ונ״ט בר נ״ט יש מתירין כמ״ש באות י״ז וגם להפליט מכלי כדי שירתיח משמע מט״ז י״ד ס״ט אות מ״א אף חומץ אין מפליט כ״א במעל״ע מש״ה אפשר להקל באב״י בשהה כדי שירתיח. בדברי קדשו של א״ר ז״ל אות ל״ח משמע לכאורה כל שהכלי בלע כצונן והיה אח״כ אב״י ועמד חומץ מעל״ע בו לא אמרינן חורפא מחליא לשבח וכמו שסיים המ״א יע״ש. ולדינא כל שבלע הכלי אף בצונן ואב״י ועמד אח״כ דבר חריף מעל״ע אין להתיר אף בה״מ ובי״ד קכ״א ס״ה אין ראיה דכלי שתייה אין שוהין מעל״ע עש״ך אות ט״ל. יין שמערבין בו צוק״ר כתב הח״י אות ל״ד דע״י סינון יש להתיר ועוד דצוקר חומרא בעלמא הוא עסי׳ תס״ז. יין שמתקנין בחלב חטה יע״ש ואי״ה יבואר לקמן: ש"ע סָעִיף ה
כט ואם עמ״א משמע אף חומץ כה״ג אם הכלי מורק ושוטף ולא עמד כדי שירתיח שרי דאפשר אף משהו אין פולט ועוד דאין חוזר וניער: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ב
ל ואסור עמ״א קשה קצת דמשמע דאם יש כזית במקום א׳ דחייב לבער ה״ה דהיין אסור לשהותו והא חמץ כבר נתקשה נראה שאין אסור היין לשהותו עכ״פ. ונראה אם דבק בין נסר לנסר עיסה אפ״ה לא חיישינן שמא נכנס בין הדביקים פידור בעין ליין. וה״ה אם נדבק חמץ רך על נסר ונ״ט בפסח דאסור דכבוש מפליט מכל דופן החבית וגם מהבצק הדבוק עליו וצ״ע ועמ״א תמ״ב ה׳ מ״ש שם ואי״ה באות ל״א יבואר עוד לענין ביעור: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ה
לא חייב עמ״א. וצ״ע כמ״ש הר״ב דכזית במ״א חייב לבער וכ״ה משמעות הגמרא בצק בעריבה אף כמה זמנים ועשוי לחזק אם כזית חייב לבער ובתמ״ב ס״ג דיש מחמירין היינו תוך שלשים הא קודם שלשים מותר לשהות דלשתייה די בל׳ יום עמ״א ה׳ ובפסקי מהרא״י ז״ל קמ״ט משמע כן למה כתב כאן אף קודם ב׳ חדשים כזית במ״א חייב ובחלונות משמע אף כזית במ״א קודם שלשים א״צ לבער ולומר מ״ש ומיהו קאי אתוך ב׳ חדשים דהיין אסור וא״צ לבער הבצק זה באין כזית עיין בפסחים שם. שוב ראיתי בפר״ח הרגיש בזה: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
לב דאינו עמ״א מ״ש הר״ב דאין מפליט בצונן דאין מליחה מפליט מכלי עיין לבוש ואף אם ימס המלח ודוחקא עם חריף מפליט אף יבש המלח לגמרי ואפי׳ אב״י ואף קודם הפסח דבכולו משערין ולא מהני נ״ט בר נ״ט ואב״י בחריף ועי״ד צ״ו ובש״ך י״ח וי״ט וע׳ בפריי שם וע׳ י״ד צ״ה ס״ז ובק״ה סי״ג ובש״ך שם אות ס״ד דהיכא דנתלחלח קצת אסור לכתחלה והיכא דיבש לגמרי מותר לכתחלה למלוח ה״ה כאן ועפר״ח כאן מ״ש שאין מוציא ביבש לגמרי היינו לכתחלה אבל דיעבד אף נתלחלח ואף תוך הפסח שרי דאין מליחה להפליט מכלי ומה״ט שרי למלוח בכלי יי״נ אף לכתחלה: מעשה הגעילו קודם פסח כלי חמץ ב״י ולא היה ששים במים נגד הכלי וירדו המים חמץ לבארש״ט מרוטי דיבין והתרתי הבארש״ט מטעם שני כבר הוקל והרי בבארש״ט טעם שלישי תו לא מזיק בדבר חריף דוקא צנון בסכין בשר משא״כ כאן טעם שני עדיין היתר ואין חריף ובפריי לי״ד צ״ה וצ״ו כתבנו מזה וע׳ בר״ו שם ושומן מהותך טעם שני הא שלישי עסי׳ תנ״א במ״א ח׳ והיינו אף שאין בבארש״ט ששים נגד המים עט״ז אות י״ג כתבתי דאם חתך בסכין חמץ צנון וקרין בפסח דנאסר הצנון וקרין ואח״כ חתך הצנון וקרין בסכין פסח לא אמרינן דמבליע בלוע מאוכל בלא רוטב לסכין פסח ע״י דוחקא וחריף ואי״ה שם יבואר עוד הרבה דינים יע״ש: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
לג בוסר עמ״א הקשה על המחבר (עט״ז י״ג הקשה על רמ״א דמפרש דברי הסמ״ק בע״א) דהמ״א מפרש מ״ש הב״י בשם סמ״ק הביאו הט״ו י״ג ה״פ דר״ב בספר התרומות סי׳ ס׳ מונה כרישין ובצלים כו׳ הא פירות חמוצים לא הוי חריף עי״ד צ״י ס״ב פירות חמוצים א״ח ובט״ז ט׳ במקום הפסד י״ל בשאר פירות לא בכרישין ובצלים ויהיה הפירוש בסמ״ק דאין מפליט בצונן בשפע רק כרישין הוי חריף ואף אי משהו מיהת פליט דחריף קצת א״כ נהי שא״צ לשער כל המדוכה מ״מ נימא חנ״נ כל מעט בוסר שדכין ופולט טעם לז״א עדיין היתר כמו סכין חולב דעדיין הותר וא״כ כשנתערב הכל ביחד הבוסר ודאי יש ששים נגד משהו וע״כ הכין הוא דאל״כ היה משום דבטל כדפי׳ רב אלא דאי הוי שוה לכרישין לית ששים נגד כל המדוכה וכאמור ועא״ר אות כ״ה ולמ״ש א״ש ובה״מ י״ל דפירות חמוצים לא מיקרי חריף כמ״ש הט״ז בי״ד צ״ו ט׳ ואי״ה בט״ז יבואר עוד: ש"ע סָעִיף ז
לד אם עמ״א דחושש לפירור בעין כבס״ד ביין ועא״ר כ״ו והמחבר אורחא דמילתא נקיט ובלבוש מוכח דקודם פסח אף אם אין נקי שרי עא״ר ועמ״ש אי״ה באות ל״ה: ש"ע סָעִיף ז
לה תוך עמ״א היינו דאם חתכו קאי לדברים שאפשר בהדחה כדגים וכדומה ולא אבוסר ומש״ה סתם סכין אין נקי קודם פסח שרי בהדחה ותוך הפסח מחמירים ולא מהני הדחה וזהו בדבר הנעשה ע״י עכו״ם הא באקראי בישראל אף תוך הפסח ובכלי מלוכלך ודאי מהני הדחה משא״כ בוסר א״א בהדחה עא״ר כ״ז: ש"ע סָעִיף ז
לו אם המ״א ובא״ר כ״ט דאפילו לא הדיחו מותר דיעבד ואין אוסר אחרים ואי״ה באות שאח״ז יבואר עוד: ש"ע סָעִיף ז
לז ולאסור עמ״א העלה דוקא שהדיחו אין אוסר בפחות מששים בסתם סכין אבל ברמ״א משמע אף לא הדיחו תחלה שרי בספק ואפשר אף להר״ב דוקא הדיחו והספק שמא נתן טעם קצת וכדומה וממ״ש בצל בסכין בצק והיינו שהסכין תשמישו בצונן הא לא״ה מפליט חריף ודוחקא: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ד
לח בסכין עמ״א ובח״י מ״ב לאחר נתינה במים בטל חורפייהו אבל לאחר שנכבשו כמה ימים במים נעשו חריפים ועא״ר וע׳ אות ל״ג. ומ״ש דנעשו כולם חמץ אף דנגד הסכין משערין דעדיין כולו היתר והטור בי״ד ק״ו פוסק דאותה חתיכה ג״כ מותרת וכ״כ המחבר בצ״ב ס״ד וגם הטור סובר דאין חנ״נ בשאר איסורין (מיהו אנן קיי״ל חנ״נ בשאר איסורין וגם אין חתיכה פולטת לגמרי עי״ד צ״ב וק״ו) מ״מ זה בבישול שמעלה רתיחות לא בכבוש מ״ד הגעלה בעינן ג״כ מעלה רתיחות ולא מהני כ״ר לחוד. ומ״ש מדין חוזר וניער ע׳ אות ז׳ וי״ג לענין טעם. והש״ך בי״ד צ״ו אות ך׳ מי לימוני״ש יע״ש הביא הא דזיתים. ומ״ש המ״א מקי״א ס״ז שתיהן מצטרפות לבטל כו׳ דשתיהן בגדר הספק וכאן לא אמרינן דכל הזיתים בגדר הספק ודמיא לחתיכה שנפלה לכמה קדירות בזא״ז דודאי אין לה אלא פליטה אחת ול״מ למ״ד דבשאר איסורים אין חנ״נ ואף למ״ד דחנ״נ היכא דמבלע בלע ולא פלט כבסי׳ צ״ב בי״ד אפ״ה צריך ששים בכל קדירה נגד כל החתיכה ולא אמרינן דכולם בגדר הספק ויצטרפו כולם ומשמע אף באיסור דרבנן אפ״ה בעי בכל קדירה ששים בפ״ע ומשום דנולד הספק בכל א׳ בפ״ע משא״כ בקי״א שם ועדיין צ״ע. ושם כתבנו דזה דוקא באיסור דרבנן שתיהן מצטרפין ומי הזיתים מותרים היינו כשסיננם מהזיתים. והנך רואה מדכתב דל״ד לאות כ״ד דלא הוי נ״ט בר נ״ט ואי סינן קודם ה׳ בע״פ פשיטא דאין לדמות להתם דטעם ב׳ יש בו עדיין כו׳ ש״מ לכאורה אף סינן קודם הלילה לא אמרי׳ כבר חנ״נ בזיתים דאין בהם ששים נגד הסכין דמשום לתא דבב״ח קאתינן ול״ד להתם דכאן בתחלת הבלע היתר היה וכ״ש למ״ד בכבוש בה״מ לא נ״נ ומיהו אם בתוך הפסח ודאי המי זיתים אסורים: ואם נתבשלו הזיתים עמ״א כוונתו למ״ש מור״מ מלובלין ז״ל בתשובה סי׳ כ״א הביאו הט״ז בי״ד צ״ו אות ה׳ בצלים בסכין חולבת כל שיש ס׳ נגד הסכין אף הבצלים מותרים ועמ״ש בפריי שם הואיל והיתרא בלע מקילין ה״ה כאן ומ״מ החמיר באכילה דמשהו נשאר ואף דבטל מ״מ י״א דחוזר וניער כ״ש כה״ג וצ״ע קצת. ותראה דמחלוקת חוזר וניער מידי ספק לא נפיק ואם יש עוד חומרא מצטרפין אף בדרבנן וממ״ש באות ז׳ וי״ג דטעם לכ״ע אין חוזר וניער היינו לכ״ע ב׳ דיעות שהביא הש״ע שם הא י״א אף בטעם חוזר וניער כדמוכח בתנ״א במ״א נ״א ואי״ה בט״ז אות י״ד יבואר עוד בזה: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ח
לט אם עמ״א ע׳ אות י״ו ועח״י אות מ״ג ומ״ש שם אף ע״ג לאחר שנשתהו בכבישתן נעשו חריפים הואיל ובשעה שקבלו מהקדירה הוא לפגם תו לא מחליא ליה אח״כ עמ״ש בי״ד צ״ה והיינו כשסילקו מהקדירה קודם שנשתהו ונעשו חריפים. ובקי״ד בי״ד בש״ך י״ג רוב מים ומשמע אפילו שהו הרבה בכבישתן בטל חורפייהו ואי״ה בט״ז יבואר עוד באות י״ד: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
מ לא עמ״א ובט״ז אות ט״ו ב׳ הטעמים ועסי׳ תס״ז במ״א אות ד׳ יבש ביבש אם נאכל א׳ מהם דשרי לאכול הנשארים יע״ש. והנה משמע אם נתערב מצה חמוצה בין הרבה כשירות דמותר לדוך ולטחון הכל ויש רוב והוי כתרתי תרתי וכ״ת דמקבל הא׳ טעם מהב׳ ול״ש לומר מדהא היתרא חבריה נמי דלמא א׳ איסור ממילא גם הב׳ איסור דבתפ״ז משמע דמותר אף לבשל ולאפות ואמרינן הואיל וא׳ ודאי היתר חבריה נמי וכ״ש שיש ס״ס נמי דשמא יבש ביבש בטל ברוב דהנ״ץ פסק באות ט׳ דהמחבר סובר כסברא ב׳ אע״ג דנראה להלכה כדיעה א׳ בסתם מ״א מידי ספיקא לא נפקא. ולמכור הכל חוץ מדמי איסור בפסח י״ל דשרי דהוי כחבית בחביות ביי״נ בע״ז ע״ד א׳ ובפתיחה הארכנו בזה ואי״ה בט״ז אכתוב עוד: והנה אם נולד ספק חימוץ במצה ונתערבה עם ג׳ אחרות קודם פסח או אף תוך הפסח שרינן ועמ״א אות י״א כאן הוי ס״ס גמור אף א׳ בגופו וב׳ ע״י תערובות עדיין היתר הוא עמ״א תל״ט אות ג׳ וה״ה תערובות חד בחד ואח״כ לשנים אחרים קודם הפסח וכאמור ועמ״א תס״ז ד׳. ומ״ש לאכול כולם קודש פסח ע׳ אות י״א וצ״ע לאכול א׳ מהם סגי וכאמור. ועפר״ח אות ט׳ בסופו יבש ביבש עד הלילה בטל הוא ואי שרי תוך הפסח לאוכלו תלוי בפלוגתא אי חוזר וניער וזה כמ״ש באות י״א יע״ש. ואי שרי לבשל בפסח אף שנתערב בס׳ קודם הפסח י״ל דנ״ט מחדש ולכ״ע חוזר וניער כחטה בתרנגולת וע׳ אות י״א ודבר חשוב אם נאכל א׳ מהם הותרו אחרות עסי׳ תס״ז אות ד׳ ועסי׳ תנ״א אות ל״ו: ומ״ש חמץ לא הוי דשיל״מ דאל״כ בע״פ נמי לא לבטיל י״ל בא״מ בטל ובמינו לא בטל ובפסח החמירו אף בא״מ. וכלי שנתערב אם כ״מ וכדומה שיש תקנה בהגעלה עש״ך י״ד ק״ב א׳ אבל כלי חרס קיל יותר וכן בדיל שנשתמש ע״י אור שנאפה חמץ כתנור גרוף דבעי ליבון וא״א שניתך ועסי׳ תנ״א במ״א אות כ״א. ומ״ש תוך הפסח יבש ביבש לא בטל היינו לשיטתיה באות י״א דיבש ביבש כי הא חוזר וניער אבל למ״ש שם י״ל כה״ג אין חוזר וניער והגעלה א״א בפסח וליבון הוי הפסד ולא הוי דשיל״מ דוקא הגעלה הפסד מועט הא ליבון מתקלקל הכלי קצת ועשו״ת מהרי״ל קצ״ד משמע לכאורה כן הגעלה קל ביורה בלן ואופה לא ליבון. ומ״ש המ״א בפסח עצמו לא עדיף משאר יבש ביבש משמע שנתערב בפסח גופא קאמר ובשו״ת מהרי״ל קצ״ד בכלי שנתערב בימי הפסח משמע לכאורה למ״ד כלי בטל הוא ה״ה בימי הפסח יע״ש וי״ל התם נאסר הכלי במשהו וכה״ג י״ל דיבש ביבש בטל הוא וע׳ א״ז ט״ו חתיכה שנאסרה במשהו ונתערב יבש ביבש בטל הוא וכתב מה שהקשה הט״ז בי״ד צ״ב על הלבוש ועט״ז תס״ז אות י״ז יע״ש ובח״י אות מ״ד הביאו וצ״ע ואי״ה בט״ז אות ט״ו יבואר עוד: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
מא ויש עמ״א וכן המנהג כהר״ב והפר״ח פסק כהמחבר אבל אנן פסקינן כהר״ב וריח ונט״ל ומשהו צידד להקל ואי שרי למכור נט״ל ומשהו לעכו״ם י״ל דשרי דהא הר״ב בד״מ למד דמשהו מדברים המתבשלים בכלי חמץ אין אוסר מדשרי בי״ט אחרון דרבנן ה״ה משהו דרבנן ובתס״ז ס״י בי״ט אחרון משהו מותר לשהות דהוי ב׳ דרבנן ה״ה נט״ל ומשהו הוי ב׳ דרבנן א״כ כ״ש שמותר למוכרו לעכו״ם ע׳ תה״ד קי״ג וקי״ד וקכ״ח. אבל נט״ל לחוד ואין ס׳ י״ל דאסור למכור לעכו״ם ועא״ר אות מ״ב מ״ש ראיה ממתניתין וכוונתו מע״ז ס״ה וס״ו בתוס׳ ד״ה מכלל וברא״ש שם וי״ל וגם שם רשאי למכור חוץ מדמי איסור שבו עי״ד קל״ד ובש״ך כ״ג ועח״י אות ב׳ וי״ח וא״כ עכ״פ בתוחב כף חמץ שאב״י דנט״ל ומשהו המיקל בה״מ למכור אין גוערין בו אבל נט״ל לחוד ואין ס׳ אין בידי להתיר למכור לעכו״ם אף דקיל ממשהו ואי״ה בט״ז י״ד וט״ו אבאר עוד וכאן אין להאריך ועמ״א סי׳ ת״ן אות י״ב משמע נט״ל ומשהו שרי בהנאה: ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יא
מב בין עמ״א. הנה לשון המחבר כאן י״ל בג׳ אנפי הפן הא׳ ע׳ בע״ץ נ״ץ אות ך׳ יראה לפרש בין נתערב קודם הפסח בפחות מס׳ והיינו בא״מ דטכ״ע מ״ה ועבר ב״י ולא זו אף זו הוי בעין ונתערב בפסח בא״מ בפחות מס׳ ולא זו אף זו שהיה בעין כל הפסח ונתערב אחר הפסח בששים בטל הוא כרבא שלא בזמנו במינו ושלא במינו בששים ול״ת דלא בדיל בחמץ קמ״ל תוך הפסח כרת ולא בדילי במשהו. ודע בין למ״ד חנ״נ בשאר איסורין ובין להמחבר דלא נ״נ אם נתערב בפחות מס׳ בפסח ולאחר הפסח נתוסף עד ששים יש לעיין ביה דלמ״ד טכ״ע היתר נהפך לאיסור ולוקה על כל זית מהיתר א״כ עב״י על כל ההיתר תו קנסא קניס וצריך ששים נגד כל התערובות ואי למ״ד שאין כל התערובות נהפך לאיסור א״כ אף למ״ד חנ״נ בשאר איסורין וכן הלכה אפ״ה י״ל כיון דלא עבר ב״י כ״א אכזית או ח״ש של חמץ והשאר לא עבר עליו א״כ ליהוי די בניתוסף אח״כ ס׳ נגד החמץ שבו לחוד ולדינא ודאי צריך ששים נגד כל התערובות. ובלבוש יראה לפרש דה״פ בין נתערב קודם פסח בששים דאז אסור לאוכלו בפסח ולשהותו שרי ועט״ז ה׳ וח״י ובתמ״ב בט״ז אות א׳ לפרש דעת הטור כן דבעין אסור לבטל כו׳. (ולהוסיף שרי הואיל ועדיין היתר) או נתערב בפסח בשוגג בס׳ ושהה במזיד הואיל ולא עבד ב״י שרי כך לאחר הפסח ואפי׳ שהה בעין במזיד ונתערב שוגג אח״כ שרי אבל במ״א פירש דכתב כאן אף לדיעה ב׳ בס״ד דחוזר וניער וה״פ לא זו נתבטל קודם פסח בששים דלהר״מ פ״ד הי״ב מחו״מ דאסור בפסח דחוזר וניער ולשהותו שרי יע״ש דפשיטא לאחר הפסח שרי כך אפילו עבר ב״י תוך הפסח ונתערב שוגג תוך הפסח בששים שרי כך לאחר הפסח אע״ג דאסור לשהותו תוך הפסח הואיל ולא עב״י על התערובות וכזית נתבטל שם שרי לאחר הפסח ואפילו בעין כזית כל הפסח ונתערב שוגג אחר הפסח בששים שרי כשאר האיסורים אבל נתערב מזיד תוך הפסח אסור ואף לאחר הפסח דקנסא הוא כל שמבטל כמזיד אסור עיין בטור אף די״ל קנס לא הוי כאיסור דרבנן (ובס׳ ש״ה חקרנו בכלל מכות מרדות די״ל משום סייג הוי בכלל לא תסור משא״כ קנס ונ״מ לעדות כמו שיראה הרואה בפרק עשירי מה׳ עדות היה החיוב שבח מדבריהם יע״ש) וע׳ בטור דעת הר״י ואי״ה לקמן יבואר עוד. ויש איזה חיסור לשון במ״א ומ״ש אם נתערב אחר הפסח בטל בששים קאי לשתה בעין. וכתב המ״א בשם הב״ח דאסור לערב לאכול ולשהותו שרי עט״ז ה׳ וח״י ותמ״ב א׳ דלערב בעין לאכול אסור ולשהות שרי ולהוסיף אף לאכול שרי (והראיה מתרכ״ו אין מסכים לזה כתבנו שם) אבל בב״ח משמע הטעם די״א חוזר וניער משמע אף להוסיף אסור ומ״ש באין ששים בא״מ עובר עליו כשיש כזית אף שאין כא״פ כמ״ש הרמ״ך ז״ל עסי׳ תמ״ב (ומ״ש המ״א ומיהו מין במינו כפי הנראה הם דברי עצמו והפירוש יבש ביבש חד בב׳ דאסור בפסח לאחר הפסח שרי דלא עב״י בנוקשה בסי״ב. וכתב המ״א דבזה מיושב מ״ש הטור על הר״י דאם ערבו במזיד אדעתיה אסור אמאי כיון דאין עוברין ב״י יכול לכתחלה לערב והמ״א ז״ל תירץ דמיירי שעירב יבש ביבש חד בב׳ קודם הפסח דאסור בפסח עמ״א י״א בזה אם מזיד לשהותו אסור לאחר הפסח וגרע מנוקשה בזה וצ״ע) ומ״ש הט״ז בשם הב״ח בפחות מכזית בא״מ בפחות מס׳ אפילו שהה במזיד שרי וסובר בח״ש לא עבר ב״י או ע״י תערובות לא עבר ב״י בח״ש וע״ז כיון רמ״א בהג״ה דיוליך הנאה ליה״מ ושרי בהנאה לא באכילה ודוקא כשנתערב לאחר הפסח שרי באכילה בפחות מששים כמ״ש באות מ״ה וי״ל בע״א וצ״ע. ומ״ש ח״ש אין עובר ב״י והרבה חולקין על זה וסוברים דח״ש עב״י ואף להב״ח י״ל בעין ח״ש אסור לאחר הפסח ובפתיחה בריש הספר ביארתיו בח״ג ואי״ה לקמן יבואר עוד: ש"ע סָעִיף יא
מג בין עמ״א אע״ג דיש בו כזית חמץ שעבר ב״י ונתערב בפסח בששים כבר נתבטל מ״ה ועל התערובות מכאן להבא לא עבר ב״י וחנ״נ במשהו לא אמרינן ואף אי הוי אמרינן כתבתי באות הקדום יע״ש ובר״ן פירשתיו בפתיחה: ש"ע סָעִיף יא
מד ונתערב עמ״א וערש״י פסחים למ״ד א׳ ד״ה שלא בזמנו מותר אפילו בנ״ט ודייק לה מר׳ יוחנן בזמנו בס׳ מכלל שלא בזמנו בפחות מס׳ שרי (ומשמואל י״ל שלא בזמנו כולל במינו ושלא במינו בס׳) גם דאל״כ מה איריא כר״ש אפילו לר״י בהא אפ״ה שרי לרבא דשאר איסורין בששים במינו לדידן דלא כרש״י וכ״ת חמץ לא בדיל מיניה הא עד הלילה ל״ג (עפ״י שם ולמ״ש א״ש וי״ל) גם מה פריך כו׳ וכ״כ הפר״ח יע״ש. וליכא למימר דר׳ יוחנן איבש ביבש קאי ושלא בזמנו אף שלא במינו שרי ברוב עש״ך י״ד ק״ט אות ט׳ יע״ש דמלבד שהוא דוחק גם שיבש הוא דא״כ בזמנו אמאי ששים הא במינו קיי״ל ברובא לדידן וא״נ שגזר בזמנו כו׳ גם זה דוחק. ואפשר ליישב דברי הטור דרבא דאמר בזמנו במשהו כרב ולרב זמנו פסח ושלא בזמנו כולל עד הלילה ולאחר הפסח דאי עד הלילה נכלל בזמנו (ער״ן שם) אין לגזור שלא במינו אטו מינו במשהו דא״כ נזיר וכדומה אמאי ל״ג שלא במינם אטו מינם במשהו דלא בדילי ג״כ עתוס׳ ר״פ ד״ה אור וי״ד רי״ז וסובר הטור דחמץ לא חמיר מנזיר אם אין בו כרת אף דאמרינן דנזיר דקיל כו׳ וש״מ זמנו קורא תוך הפסח ורבא דאמר כרב הא לאו מטעמיה היל״ל סתם אלא כיון לומר דשלא בזמנו לכלול עד הלילה עם אחר הפסח ותרוייהו בששים ואף דר׳ לא ס״ל כן הלכה כרבא דבתרא הוא. ועיין באר הגולה אות פ׳ ציין תוך הפסח מימרא דרבא שם וי״ל דשלא בזמנו מותר משמע אכילה והתערובות היה בפסח עכ״מ פ״א ה״ה. ופריך שפיר קנסא מדרבנן ומשני דלא עבר מ״ה ומיהו לדידן דאין חוזר וניער צ״ע לפרש כן והבן. ועמ״ש אות מ״ב: ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף א
מה סגי עמ״א הלשון מסופק דקנסא בעלמא הא בשש דאיסור דרבנן בפחות מששים לא מהני פדיום ובסתם יינם מהני לכ״ע בע״ז ע״ד א׳ועט״ז י״ח: מ״ש בתשובת הרשב״א ז״ל עמ״ש בט״ז ח׳ וכאן חשש המ״א להרשב״א ז״ל דהוי כמערב בידים דניכרים ע״י בדיקה ואסור לאכול ולשהותו מותר משא״כ באות י״א יבש ביבש וא״א להכיר כלל י״ל דיבשל ויהא נימוח ולהוסיף עליו כמ״ש בי״ד ק״ט וי״ל בע״א ואי״ה בתנ״ג יבואר עוד: שמרי שכר כו׳ ויראה דלא מהני חוץ מדמי איסור דהוי כבעין ועי״ד ואם לקח מעיסה זו לאחרת ומאחרת לאחרת עשכ״ג בתמ״ה ואי״ה שם יבואר. ומ״ש בשם הצ״צ סי׳ פ׳ כתבנו בי״ד מזה ומה שמתיר לתקן כו׳ כיון שאין ברור שישתה בפסח גם אין כוונתו אלא לתקן היין לא הוי מבטל איסור לכתחלה וכ״כ הפר״ח בתס״ז ס״ח יע״ש ועח״י אות ל״ד ובת״ח כלל ס׳ אות א׳ אי חזותא מילתא הוא לא בטל יע״ש ומה שמערבין צוקר י״ל דאין חמץ רק חששא ועא״ר וח״י אות ל״ד בזה: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף יא
מו אינו עמ״א הר״ן ז״ל לשיטתיה פ״ק ד״ו ופכ״ש ל״א א׳ בנכרי דמדרבנן הוא הוצרך לחלק כן ולדידן מ״ה עובר המפקיד כבסי׳ ת״מ ס״ד יע״ש. ובתמ״ח אות ח׳ דכתב שמא יערים והוא מירושלמי אין להקשות דבלא״ה אסור כיון שהצריכו חז״ל ביעור מן העולם כו׳ י״ל דמיירי שלא ידע ממנו כלל ועפר״ח כאן. ועשכ״ג בתל״א בשאלת רבני ויניציא״ה במכר ממנו בשש אף אם נאמר מ״ה הוי מכירה כיון דמדרבנן עב״י אסור לאחר הפסח ושם כתבנו בזה. ויש נ״מ במכר חמצו לגר בכסף ולא משך והיה מונח ברה״ר ומת הגר מ״ה מעות קונה ומדרבנן עבר המוכר ב״י ויבואר אי״ה בתמ״ח מזה. יתר הדינים יבוארו בתנ״א ותס״ז בעזה״י: דגים חיים שקורין קארפי״ן שולחים מעיר לעיר וכדי שישארו חיים מניחים פרוסה חמץ עם יין שרף לפיו הנה עד הלילה אף שמת ונשאר בפיו יש לצדד להיתר לצורך שמחת י״ט שלא יהא נשאר בעין ול״ד ליין דלא מהני סינון אבל בפסח אם נשאר חיים אין חשש מידי דהוי בהמת עכו״ם אוכלין חמץ ושותין החלב ב״ח ל״ש בליעה ובמת י״ל כבוש בחריף כדי שירתיח אם היין שרף טופח ע״מ להטפיח גם הדחה בצונן י״ל דבולע וצ״ע כעת: ש"ע סָעִיף יא
מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל Machatzit HaShekel
סָעִיף א
א מדאורייתא כו' ועמ"ש ס"ב סק"ה אי בעי' דוקא תרתי כרת וגם לא בדילי או סגי בטעם דלא בדילי גרידא: ועבי"ד סי' קי"א ובש"ך ס"ק ג' שכתב בשם מ"י אע"ג דקיי"ל שם דאמרינן שאני אומר כגון היה לפניו שתי קדרות א' של היתר וא' של איסור. ולפניו שתי חתיכות א' של איסור וא' של היתר אם החתיכות איסור הוא רק איסור דרבנן ונפלו אלו לתוך אלו מותרים שאני אומר היתר לתוך היתר נפל ואיסור לתוך איסור נפל אבל אם היה איסור דאורייתא אז בעי' דוקא שיהיה קדירות היתר רוב נגד איסור דאפי' נפל לתוכו האיסור מותר מן התורה אז דוקא אמרינן אני אומר היתר לתוך היתר נפל כו' אבל אי ליכא רובא לא. וע"ז כ' הנ"י דאפשר דלענין איסורי משהו החמורים ל"א שאני אומר אפי' באיסורי דרבנן בפחות מרוב עכ"ל וא"כ חמץ נוקשה לדידן דקיי"ל דאיסורו מדרבנן ולמ"ד דגם נוקשה במשהו אפילו למ"ד דאין אסורו רק מדרבנן ועמ"ש מ"א סק"ה לדעת נ"י ל"א שאני אומר בנדון כנ"ל אלא אי איכא רוב אך הפר"ח שם בי"ד חולק על נ"י ע"ש: ש"ע סָעִיף א
ב (ס"ק ב) ואין שם ט' בי"ד לענין צלי. דס"ל להרב"י דאינו אוסר אלא כדי נטילה אבל א' מהן שמן מפעפע בכולו ול"מ אם האיסור שמן אלא אפי' האיסור כחוש והיתר שמן מ"מ אוסר כולו דאזיל היתר ומפטם כו' וצריך ששים ה"ה בחמץ כה"ג אוסר במשהו כיון דמפעפע בכולו אע"ג דחמץ מצד עצמו לא משכח' שיהיה שמן מ"מ ההיתר מפטם ליה. במקום שלא נכפטלה. דאותו מקום אינו אוסר כ"א משום שבלע ממקום הכפל: אפי' ההיתר שמן כו' דודאי איסור שמן הבלוע יוצא מחתיכה לחתיכה בלא רוטב אבל לא איסור כחוש. ומאי דלא אמרינן כה"ג אזיל היתר ומפט' כו' כתב ש"ך בי"ד סי' ק"ה ס"ק י"ט דדוקא באיסור מצד עצמו דעכ"פ אוסר מצד עצמו אפי' כחוש כדי נטילה גורם פיטום ההיתר שמוליכו עד שמפעפע בכולו משא"כ איסור כחוש הבלוע דמצד עצמו אינו מפעפע כלל ל"א דאזיל היתר ומפטם כו' ע"ש באחרונים: וכ"כ המ"ב כו' הוצרך להביא ראיה דלא תימא ניהו דבשאר אסורים אמרינן דאין איסור בלוע כחוש יוצא כו' היינו משום דבשאר אסורים אינו אוסר עד שיתן טעם והאיסור כחוש בלוע אינו יוצא כ"כ הרבה עד שיתן טעם משא"כ חמץ דאוסר במשהו ס"ד דאפי' איסור כחוש בלוע עכ"פ יוצא משהו ויאסר בחמץ לזה הביא ראיה דגם בפסח אמרינן דאין איסור הבלוע כו' דאפילו משהו אינו יוצא: להתיר שאר חתיכות שנגעו בחתיכה שנמצא החטה עליה ולא אמרינן דשאר החתיכות נאסרים שבולעים מחתיכה שהחטה עליה משום דאותה חתיכה שהחטה עליה אינה נאסרת כי אם משום שבלעם טעם החטה ואין איסור הבלוע יוצא כו'. וכ"מ סי' תס"ז ס"ט דדוקא כו' ר"ל שהביא שם ג' דעות בתרנגולת צליה שנמצאת בה חטה כו' חותך מקום פעפועו כו' דעה ב' דתרנגולת כולה אסורה דע"י היפוך השפוד מתפשט הטעם בכל התרנגולת דעה ג' שכל התרנגולות שנצלו עמה בשפוד ונוגעות זו בזו אסורים שע"י היפוך השפוד מתפשט הטעם מזו לזו ודייק מ"א מדיעה ג' דדוקא ע"י היפך השפוד כולם אסורים דמשמע אם לא היפך אע"ג שנוגעת זו בזו מותרים שאר התרנגולת. וניהו דאם כל התרנגולת כחושות א"ש דאין איסור כחוש בלוע יוצא כו' אפילו בחמץ. אלא מדסתם משמע אפי' התרנגולת שמינה מותרות אם לא היפך דאם לא כן ה"ל לפ' כן בהדיא ואמאי נימא כיון דתרנגולת שמנה מפטם לאיסור חמץ הכחוש אע"כ דאפי' בחמץ ל"א דאיסור כחוש בלוע יוצא. וגם לא אמרינן דאזיל ומפעם שיצא עכ"פ משהו ויאסר בחמץ. ומתמיהים העולם על ראיה זו מדסתם. ע"כ דעיירי אפי' בשמנה הא בלא"ה היכא הוכיח מ"א גופי' לקמן סיי תס"ז משני ראיות דע"כ מיירי שם דוקא בכחושה ראיה א' בס"ק ל"ד מדע' א' דס"ל דדי אי חותך מקום פעפועו. וז"ל קשה הא כ' סי' תמ"ז ס"א ואין שם דבר המפעפען כו' משמע דאם יש דבר המפעפען אוסר כולו וצ"ל דהכא מיירי ג"כ שהתרנגולת כחושה עכ"ל. ראיה ב' בסעיף קטן ל" מדעת ג' דמצריך דוקא לאסור כל התרנגולת שיהי' כל התרנגולת נוגעות זו בזו וכתב מ"א וז"ל אבל אם אין נוגעות אין אוסרות ול"א דהבליעה הולכת בכל הכלי כמ"ש בי"ד סי' ל"ב סעיף ה' (דמספיקא אמרינן דהבליעה הולכת בכל הכלי וא"כ אפילו אין התרנגולת נוגעות זו בזו. מכל מקום הלא נוגעים בשפוד שניצלו בה. והבלוע מתפשטת ממקום שהתרגגולת שהחטה עליה עד סוף השפוד ויאסרו האחרות מן השפוד) דהתם מיירי בבישול ור"ל אבל בצלי פשיטא לן דאין הבליעה הולכת בכל הכלי) וא"כ אם התרלגולת (שהחטה עליה שמנה) אפ"י' אין נוגעת אוסרת הכל עכ"ל הרי דהוכיח משני ראיות דמיירי שם בכחושה אע"ג דסתם שם. ולענ"ד אינה קושי' ודברי מ"א פשוטים דודאי אין דרך הפוסקים וביותר בש"ע לסתום הדברים אלא דלדע' א' דס"ל דסגי בנטילת מקום פעפועו דע"כ מיירי בכחוש' מדכ' הרב"י פה ואין שם דבר המפעפען כו' י"ל דמה"ט סתם שם ולא פי' דמיירי דוקא בכחוש' דסמך את עצמו על מ"ש פה בסי' תמ"ז ואין שם דבר המפעפען וכן לדעה ג' שכתב דוקא בנוגעת דמ"כ מיירי בכחוש' דאל"כ נימא דהבליעה הולכת בכל הכלי אע"ג דסתס לק"מ די"ל שסמך עצמו על מ"ש בי"ד דהבליעה הולכת בכל הכלי אבל אי ס"ד דבחמץ אמרי' דאזיל היתר ומפטם כו' א"כ ע"כ הא דהוצרך שם לטעם ע"י היפוך השפוד כו' דמשמע אם לא היפך מותרים מיירי דוקא בכחושה זה ה"ל לפרש ולא לסתום דדין זה דבחמץ שאני משאר איסורים ואמרי' ביה דאזיל היתר ומפטם כו' לא הוזכר בשום מקום. ואדרבא הא לפי האמת ס"ל למ"א דחמץ שוה בזה לשאר איסורים וא"א דבחמץ אמרי' דאזיל היתר ומפטם כו' לא ה"ל לסתום בסי' תס"ז אלא לפרש דאם היא שמנה אפילו אם לא היפך כו' אסורים א"ו דבאמת חמץ שוה לשאר אסורים בזה: ומבושל בלא כו' דינו כצלי דאמרי' אין איסור הבלוע כו' ואפי' ההיתר שמן וא"כ אותה החתיכה שאין החמץ עליה אע"ג שנגע בחתיכה שהחמץ עליה מותרות. ומיהו כו' כמ"ש רמ"א גבי מליחה לאסור החתיכה כולה שהחמץ עליה אפילו כחושה ולהצריך החתיכה שנגעו באותה קליפה והטעם מבואר לקמן סי' תס"ו. ודע דעל מ"ש רמ"א ולא סגי בפדיון כו' כ' בס' ח"י וז"ל במקום הפסד מרובה מאוד או בשעת הדחק המקיל להתירו בהנאה ולהשליך דמי הנאת חמץ משהו המעורב בו לים לא הפסיד כו' ועמ"ש הפר"ח: ש"ע סָעִיף א
ג (ס"ק ג) יש כו' בתשובת מהרי"ל סי' קפ"ו כצ"ל: ומ"ש ר"ת דריח פת כו' עמ"ש בס"ק שאח"ז: ש"ע סָעִיף א
ד (ס"ק ד) ודוקא כו' שהתנור קטן ר"ל שאינו מחזיק י"ב עשרונים מצה דבעינן שלא תהיה עבה טפח כדלקמן סי' ת"ס סעיף ה' וכ' הפר"ח ביו"ד בקונטרוס אחרון סי' צ"ז שקרקעית התנור צריך שיחזיק שיעור זה ובפליתי סי' ק"ח כ' שהצדדים יחזיקו שיעור זה דבימי חכמי הש"ס היו מדבקים הפת בדופניו. וכתב רמ"א שם דבמקום הפסד היינו הפסד מרובה יש להקל בחמץ. ולכן בחמץ כו' זה כתב מ"א מסברת עצמו. די"ל דבאמת אם הוא סתום לגמרי אין חילוק בין חמץ לשאר איסורים ובתרווייהו אין מתירים רק במקום הפסד מרובה ולא כ' רמ"א להחמיר בחמץ יותר מבשאר איסורים אלא אם פתוח קצת במקום שהעשן יוצא דכה"ג מותר בשאר איסורים אפי' שלא במקום הפסד. ובחמץ בעי' דוקא כה"ג הפסד מרובה ואין חילוק בחמץ בין פתוח במקום שהעשן יוצא או לא. אלא מסתבר למ"א כמו דמחמירים בחמץ יותר משאר איסורים היכא דפתוח במקום שהעשן יוצא כן יש ג"כ להחמיר אס סתוס לגמרי דאץ מתיריס בשאר איסוריס כי אם במקום הפסד מרובה א"כ בחמץ נחתינן דרגא ואוסרים אפי' במקום הפ"מ: ועוד דהתוס' בע"ז מחמירים כו' ר"ל בחמץ ועמ"ש ש"ך בסי' ק"ח ס"ק י"ג. ובזה נדחה ראיית מהרי"ל וז"ל מהרי"ל בסי' קפ"ו כמדומה שנסתפקת כיון דחמץ במשהו אי ריחא מילתא כו' ונראה דאין חילוק למ"ד לאו מילתא וראיה דלוי שרי בשר שחוטה שצלאו עם בשר נבילה בכל ענין אפילו שניהן מין א' אפי' למ"ד מין במינו במשהו וכן מוכח התם פרק כ"צ דפריך למ"ד משום תערובת טעמים מה לי גדי וגדי ומה לי גדי וטלה נימא דל"מ גדי וגדי דהוי מין במינו ולר"י ולרבי כו' מין במינו במשהו אלא אפי' גדי וטלה דמין בשאינו מינו. ורב נמי ס"ל מין במינו במשהו עכ"ל מהרי"ל וכוונתו דאמרי' פ' כ"צ דף ע"ו אתמר בשר שחיטה שמן שצלאו עם בשר נבילה כחוש רב אמר אסור מ"ט ריחא מילתא היא ולוי אמר מותר ריחא לאו מלתא מתיבי אין צולין שני פסחים כא' מפני התערובת מאי לאו תערובת טעמים וקשיא ללוי לא מפני תערובת גופן (וטעם תערובות גופן או טעמן דעי"ז הפסח נאכל שלא למנויו) הנ"מ מדקתני סיפא אפי' גדי וטלה. אא"ב מפני גופן היינו דקתני אפילו גדי וטלה אא"א תערובת טעמים מה לי גדי וטלה מה לי גדי וגדי אלא מאי כו' תערובות טעמין ושרי לימא תיהוי תיובתא דרב עכ"ל הגמ' ודייק מהרי"ל מקושי' המקשין דפריך לרב מאי אפי' גדי וטלה דמאי רבותא בגדי וטלה יותר מגדי וגדי א"א משום תערובת טעמין. וא"א דאפילו לדידן דקי"ל כלוי מ"מ בחמץ ריחא מילתא דמודה לוי דמשהו מיהו איכא. אלא דרב ס"ל דריחא הוי טעם גמור א"כ שפיר הוי גדי וטלה רבותא ל"מ גדי וגדי דהוי מין במינו ואתיא ברייתא כר"י דמב"מ במשהו וא"כ אסור אפילו א"א דריחא לאו מילתא דמשהו מיהא איכא אלא אפילו גדי וטלה דהוי מין בשאינו מינו אסור משום דהוי טעם גמור אלא על כרחך צ"ל דסבירא ליה להש"ס א"א ריחא מילתא הוי טעם גמור ואי לאו מילתא אפילו טעם משהו ליכא ואם כן שפיר פריך מה לי גדי כו' ועז"כ מ"א דלדברי הרי"ף נדחה ראייתו דלכאורה א"ל על ראיית מהרי"ל דאפילו נימא דמודה לוי דמשהו מיהו הוי מכל מקום פריך שפיר מה לי גדי כו' אע"ג דגדי וגדי הוי מין במינו מ"מ הא ברייתא לכתחלה מיירי דהא קתני אין צולין ולענין לכתחלה אין חילוק בין מינו לאינו מינו דכל מה דאסר במינו דיעבד משום דאוסר במשהו באינו מינו עכ"פ לכתחילה אסור דהא קי"ל אין מבטלים איסור לכתחיל' וצ"ל דהוי קשיא למהרי"ל הא התוס' דחי שם פירש"י דס"ל דלוי לא פליג אלא דיעבד אבל לכתחלה מודה דאסור דא"כ מאי פריך הש"ס ללוי מברייתא אין צולין ב' פסחים הא ברייתא מיירי לכתחלה אע"כ דלוי מתיר אפי' לכתחל' והוי קשיא למהרי"ל לדעת השואל דמודה לוי דמשהו מיהו איכא. ולהכי בחמץ ריחא מילתא א"כ היא גופה קשיא למה מתיר לוי לכתחלה הא אין מבטלים איסור לכתחלה. וא"כ לא פריך מידי ללוי מבריית' דאין צולין ב' פסחים וע"כ צ"ל דס"ל להש"ס דזה לא מיקרי מבטל איסור כיון דאין כוונתו לבטל וכדלקמן סי'. תנ"ג סעי' ג' וע"ש בט"ז ובי"ד סיי פ"ד ס"ק מ"ה בש"ך ובדוכתי טובא ולפ"ז א"ש ראיית מהרי"ל דא"א דמשהו ודאי איכא שפיר הוי רבותא גדי וטלה דהוי אינו מינו וס"ד דריחא רק משהו הוי ואפי' לכתחלה באינו מינו מותר דאין כוונתו לבטל קמ"ל דהלי טעם גמור וזה א"ש לדחות דעת השואל למהרי"ל דהוי ס"ל לרב הוי טעם גמור וללוי דקיי"ל כוותיה עכ"פ טעם משהו הוי. אבל לדעת הרי"ף דלרב גופיה ליכא כ"א טעם משהו וא"כ ודאי ללוי אפי' משהו ליכא דאל"כ מ"ט דלוי דל"ל משום דלוי סובר דמין במינו בטיל א"כ לא תלי' פלוגתייהו כלל בדין ריחא מילתא אלא אי מין במינו במשהו אי לא וה"צ לפלוגי בעלמא במין במינו אע"כ דלוי ס"ל אפי' למ"ד מין במינו במשהו מ"מ ריחא לאו מילתא דאכי' טעם משהו ליכא אלא דס"ל להרי"ף דקי"ל כרב במקום לוי ומטעמים שכ' הרי"ף שם אלא דא"א לפסוק בזה כרב כיון דרב מודה דלא הוי רק טעם משהו. אלא דרב לטעמיה דמין במינו במשהו ובשר שחוטה עם נבילה הוי מין במינו. ואם כן לדידן דקי"ל מין במינו בטל א"א לפסוק בזה כרב א"כ בחמץ דק"ל דאוסר במשהו קיי"ל כרב דריחא מילתא היא. ולפ"ז נדח' ראיית מהרי"ל דע"כ כצ"ל לדעת הרי"ף הא דפריך הש"ס לרב מאי אפי' גדי וטלה טפי הל"ל א"א דהטעם משום תערובת טעמין א"כ אמאי גדי וטלה דהוי מין בשאינו מינו למה אסור כיון דאפי' לרב ריחא לא הוי כ"א משהו וע"כ צ"ל דמ"מ כיון דהברייתא מיירי לענין לכתחלה דקתני אין צולין כו' ולענין לכתחלה לרב אפי' אינו מינו אסור דאין מבטלים איסור לכתחלה וע"כ צ"ל דזה מקרי כוונתו לבטל. ואפ"ה ללוי פריך שפיר דללוי ע"כ אפי' לכתחלה מותר דללוי ע"כ אפי' טעם משהו ליכא כנ"ל. ולפ"ז אזדא ראיית מהרי"ל דפריך שפיר מה לי גדי כו'. דאע"ג לזה הוי מין במינו וזה אינו מינו מ"מ כיון דברייתא איירי לכתחלה ולענין לכתחלה אין חילוק בין מין לאינו מינו דהא אין מבטלים איסור לכתחלה כנ"ל: דבמרדכי כו' אלא דהוכיח כו' בא ליישב קו' הש"ך בי"ד בסי' ק"ח ס"ק י"ד שכ' עמ"ש רמ"א שם וי"א שאין לחלק ר"ל דגם חמץ לענין ריחא שוה לשאר איסורים והם דברי ד"מ בשם מרדכי וכ' ש"ך וצ"ע דבמרדכי פ' כ"ש ליתא אלא דלא שייך ריחא בפת חמץ שנאפה עם מצה מטעם דלא. מצינו ריח פת בפת כו' עכ"ל. ולזה כ' מ"א דרמ"א דייק מלשון המרדכי וז"ל פ' כ"ש סי' תק"ע מעשה אירע בפסח שגוי השליך עוגת חמץ בתנור מלא מצות כו' אבל אי לא נגע מותר דקיי"ל ריחא לאו מלתא וכן השיב ר"ת כו' ריח פת איסור בפת היתר לא מצינו כו' עכ"ל והבין הש"ך דהמרדכי ור"ת קיימו בחדא שיטה ומתירים דריח פת בפת אינו אוסר אבל ריח צלי היה מודה דאוסר בפסח אבל מ"א כ' כדעת רמ"א מדכ' המרדכי דקיי"ל ריחא לאו מלתא משמע אפי' בריח גמור. דאל"כ הל"ל דאין ריח פת אוסר כמ"ש ר"ת ולא כתב וכן השיב ר"ת כו' אלא דגם ר"ת התיר אבל לא מטעמיה דר"ת התיר משום דריח פת כו' אינו אוסר. ולפ"ז שפיר הוכיח רמ"א דלמרדכי אין חילוק בין חמץ לשאר איסורים וגם בחמץ אפי' ריח גמור לאו מלתא. ומ"ש ר"ת דריח פת כו' לא מצינו דמשמע דריח גמור אוסר זה אינו מצד חומרא דחמץ' אלא דר"ת ס"ל אפי' בשאר איסורים ריחא מילתא כרב וכמ"ש מ"א ס"ק ג'. ועז"כ מ"א דמ"מ גם במרדכי אינו מבואר להדיא דמתיר ריח גמור בחמץ ניהו דלשונו משמע כן מ"מ הא יש לדחות כמ"ש הש"ך דכוונת המרדכי כמ"ש ר"ת ומ"ש דקיי"ל ריחא לאו מלתא ר"ל בריח קליש כריח פת בפת דקיי"ל לאו מלתא אבל בריח גמור י"ל דמודה דאוסר בפסח אע"ג דבשארי איסורים קיי"ל כלוי: והכא שניהם שוין ר"ל הרי"ף והתוס' דע"ז כמ"ש לעיל. עכ"פ אין להקל בסתום לגמרי כו' וח"י חולק ומתיר גם בסתום לגמרי במקום הפסד מרובה ע"ש: וכ"ז בצלי כו' וכדומה שלא היה כולי ר"ל מדהביא רמ"א ראיה לאסור בישול מדאסר מהרי"ו בחמין הטמונים לשבת והוי ס"ל דבישול והטמנת חמין לשבת שוין. אבל לפי גרסתינו באו"ה גם או"ה מחלק בפירוש בין בישול להטמנת חמין לשבת. א"כ י"ל דגם מהרי"ו מתיר בבישול ולא אסר כי אם במטמין לצורך שבת. ואפשר שגם רמ"א נתכוין לזה. שכ' בי"ד סימן ק"ח עמ"ש הרב"י בד"א בצלי אבל אם בא לבשלם בקדירה זה לעצמו וזה לעצמו כו' מותר. ועל זה כתב רמ"א ודוקא שהתנור פתוח קצת. אבל אם סתום מכל הצדדים כדרך שמטמינים החמין לצורך שבת אסור עכ"ל. אין הכוונה במ"ש כדרך שמטמינים כו' שסתום מכל הצדדים אבל ס"ל דאפי' מבשלם בשעה ובשתים אסור אלא במ"ש כדרך שמטמינים כו' דהוה סתום וגם עומד שם זמן מרובה. ויש עי"ז ריח חזק וכמ"ש מ"א אבל בבישול מודה רמ"א דמותר: ואף שהב"י בי"ד כו' שכתב בשם הרשב"א דאין ריח בישול אוסר. והביא ראיה מדפרכינן לרב מברייתא דאין צולין ב' פסחים כו' דע"כ מפני תערובת גופן מדקתני אפי' גדי וטלה. משמע דלתערובת טעמן ל"ח דריח לאו מלתא כנ"ל ומשני ר' ירמיה שצלאן בב' קדירות ופריך שני הקדרות ס"ד דהא פסח בעי צלי אש ומשני כעין שתי קדירות ופירש רש"י שפוד מכאן כו' ותל גדול של גחלים או אפר באמצע ומדמשני בשני קדירות משמע דבקדירה ליכא ריח וע"כ דבישול אינו אוסר דליכא ריח. ולפ"ז צלי קדר אסור דאע"ג דהוה בקדירה מ"מ איכא ריח כיון דהוה צלי. והק' הרב"י הא לפי המסקנא כעין ב' קדירות ע"כ מיירי בצלי ממש דהא בעי צלי אש ואיכא ריח ואפ"ה מותר וע"כ הטעם משום דאיכא הפסק תל. וכן לפי מה דס"ד שצלאו בשני קדירות היינו צלי קדר והאיכא ריח וע"כ צ"ל משום דאיכא הפסק קדירה וא"כ אפי' צלי קדר שרי ודחה מ"א דהפסק קדירה היא לפי המסקנא דאיכא תל גדול דטרם יגיע ריח למעלה מן התל יתפזר הריח אבל הפסק קדרה גרידא לא מהני דהריח יוצא למעלה וגם לפי הס"ד שצלאן בשני קדרות לא מיירי בצלי קדר אלא בישול ממש ומטעם דאין לבישול ריח וע"ז פריך שתי קדירות דהיינו בישול ס"ד דהא בעיא צלי אש וגם המ"ל הא קתני בברייתא אין צולין ואיך א"ל בבישול בשני קדירות אלא די"ל דגם זה נכלל בקושייתו שני קדרות ס"ד דהא קתני אין צולין כו' אלא הא דמשני שצלאן בשני קדרות ויהיה המכוון לדעת מ"א דר"ל שבשלן בשני קדירות ע"כ צ"ל שצלאן בשני כו' תיבת שצלאן לאו דוקא. כיון שהנקב במקום גבוה. והריח מתפשט למעלה ע"ש שהביא ראייה. ואפשר דיש לסמוך כו' במקום הפסד כו' ומקשים העולם הא פשיטא ליה לעיל דאפי' אין הנקב במקום גבוה אלא שפתוח במקום שהעשן יוצא מתיר רמ"א לעיל וכן הסכים מ"א במקום הפסד ומתרצי' לעיל בעי' דוקא הפסד מרובה וכמ"ש ש"ך וכשהנקב במקום גבוה אז אפי' ליכא רק הפסד מועט יש להקל: ומ"ש הע"ש דבחמץ כו' שכ' שם רמ"א בי"ד דאם האיסור או ההיתר דבר חריף אפי' בשאר איסורים אסור. וכ' ש"ך אפי' תנור גדול ופיו פתוח מן הצד. וא"כ י"ל דבפסח בהפס"מ אסור. ועז"כ הע"ש דבחמץ לא מצינו שהאיסור יהיה דבר חריף ועז"כ מ"א דמשכחת לה בארש"ט והא דלא כ' חומץ שכר היינו דאזיל לטעמיה בס"ק ך"ח דחומץ שכר ל"מ דבר חריף כ"כ פלתי שם: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ה ס"ק ה אינו כו' ופשוט כו' כוונתו ר"ל דאמרי' דף וי"ו ע"ב אר"י א"ר הבודק צריך שיבטל ופריך למה צריך לבטל בשעת בדקה לבטליה בארבע או בחמש ומשני כיון דלאו זמן איסוריה ולא זמן ביעוריה שמא ישכח. ופריך ולבטלי' בשעה ששית שאז עסוק בשריפתו ומשני כיון דאסור מדרבנן לאו ברשותיה קאי ולא מצי לבטל דא"ר גידל אר"ח בר"י המקדש אשה משש שעות ולמעלה אפי' בחטי קורדנייתא (שהן חמץ נוקשה) אין חוששין לקידושין. ופירש"י משש שעות ולמעלה ר"ל מתחלת שש ואייתי ראיה דאפי' בשעה ששית לא הוי ברשותיה דהא אי קידש בו אשה אינה מקודשת ור"ת הוכיח דהא דא"ר גידל כו' משש כו' ר"ל מסוף שש דהיינו תחלת שבע דאסור מדאורייתא ואפ"ה מייתי שפיר ראייה דניהו דר"ג מיירי מתחלת שבע דבאותו זמן חמץ אסור מן התורה. ומ"מ חטי קורדניית' הויין נוקשה וסביר' ליה דנוקשה אין אסורו כ"א מדרבנן ולפ"ז יליף חמץ גמור בשעה ששית דהזמן גורם שהוא דרבנן מנוקשה מתחלת שבע ולמעלה ניהו דאז חמץ גמור אסור מן התור' מ"מ חטי קורדניית' דהגי נוקשה הוי דרבנן ומהרי"ל ס"ל כפי' ר"ת וחזי' דהש"ס מדמה דבר שיש לו קולא מצד עצמו לדבר אחר שיש לו קולא זו מצד הזמן. ולכן ס"ל למהרי"ל דנוקשה בפסח (דס"ל למהרי"ל) כהפוסקים דנוקשה אסור מן התורה מ"מ לית ביה כרת דומה לחמץ גמור מער"פ משש ולמעלה דג"כ י"ל קול' זו דלית ביה כרת. והיינו מצד הזמן דעדיין הוא קודם פסח וכמו דחמץ גמור משש ולמעלה בטל בס' משום דלית ביה כרת מצד הזמן. כ"כ נוקשה בפסח דאין בו כרת מצד עצמו ג"כ בטל בס' ולפ"ז מ"ש מהרי"ל דמדמה חמץ משש שעות ולמעלה שהוא דרבנן כו' הוא לשון מושאל דהא ס"ל כר"ת דמפרש משש ולמעלה. ר"ל תחלת שבע דאסור מן התורה. ומהרי"ל שכתב משש ולמעלה שהוא דרבנן ר"ל מתחלת שש. דהא קאי ע"ד הש"ס ונבטלי' בשש דר"ל בתחלת שש. וע"ז משני כיון דמדרבנן אסור לאו ברשותיה: ובכתבי מהרא"י כו' דלא מחמירים בלא פלוג כמו בגוף הגזרה דמשהו כ"ה גם שם בכתבי מהרא"י וע"כ צ"ל דס"ל דמשהו אסרו משום חומרא דחמץ אבל נט"ל אין איסורו בפסח אלא משום לא פלוג. וכ"ה קצת בתשו' רשב"א שהביא הרב"י בסי' זה שנתן טעם לאסור נט"לפ בפסח דהא מחמירים לאסור אפי' במשהו ה"ה נט"ל: ומה קמדמי נט"ל למשהו דהוי לשבח וע"ש בפר"ח וע"כ דס"ל כיון דהחמירו במשהו אע"ג דליכא טעם ולא אזלינן בתר טעמא מ"מ נט"ל אע"ג דגרע ממשהו דהא פוגם מ"מ אסרוהו משום לא פלוג כיון דאסרינן אפילו ליכא נותן טעם דהיינו משהו ה"ה אפילו אם הטעם לפגם היינו לא פלוג לכן כ' דיש לחלק ולהתיר נט"ל בנוקשה אע"ג דפשיטא ליה דגם בנוקשה משהו אסור דלא כמהרי"ל היינו משהו דוקא שהוא גוף הגזירה אבל נט"ל דאין איסורו בחמץ גמור אלא משום לא פלוג לא החמירו לאסרו בנוקשה. כדמוכח בתוס' פסחים דדוקא לטעם האחרון כו'. ר"ל דהתוס' ריש פסחים כתבו הא דהצריכו חכמים בדיקה אע"ג דבביטול בעלמא סגי היינו משום שמא יבא לאכלו. והא דחשו בתמץ יותר מבשאר איסורים דמותר לשהותן בביתו ולא חשו שמא יאכל מהן היינו משום דחמץ לא בדילי מיניה. אי נמי משום דהחמירה תורה יותר מבשאר איסורים לעבור על בל יראה אי משהה אותו ברשותו לכן החמירו ג"כ ואסרו להשהותו אפי' בטלו משום שמא יבא לאכלו. וכתב עוד בשם הרשב"א דאפילו לטעס האחרון מ"מ בנוקשה אע"ג דר"ת ס"ל דלא עבר עליה בבל יראה מ"מ החמירו חכמים לבערו משום שמא יבא לאכלו משום לא פלוג משמע דלטעם דלא בדילי לא איצטריך לטעם לא פלוג דנוקשה שוה לחמץ גמור: כיון שהוא זמן ביעור ר"ל כיון דבמקצת היום זמן ביעור דהיינו בשש לכן כל היום הוי קצת בדילי שזוכר שאסור לאכלו. דוגמא מ"ש הש"ס לרבי יודא בדף י"א ע"א הוא עצמו מחזיר עליו לשרפו מיכל קאכל מיניה. על ידי תערובת אוסר במשהו. אם נתערב אותו תערובות בדבר אחר. ס"ל למהרא"י דנוקשה וחמץ גמור ע"י תערובת שוין: בשולי חביות בס"ה בחביות שדבקו נסריו בבצק שני חדשים קודם לפסח מותר היין לשתותו בפסח שכבר נתייבש ואינו נ"ט בפסח: ש"ע סָעִיף ב
ו (ס"ק ו) ונט"ל. כתב בשבולי לקט כצ"ל: והח"י חולק דאין כן פי' בש"ל. וא"ר הסכים עם מ"א ופירושו: דחטים בבאר הוי נט"ל והקשה בח"י סימן תס"ז סעיף י"ב שכתב הרב"י שיש מי שאוסר אם נמצא חטה במים. אע"ג דהרב"י מתיר נט"ל בפסח: ובס' א"ר תי' דדוקא בבאר שהן מחוברים הוי נט"ל. אבל בסי' תס"ז שנמצא במים תלושים לא הוי לפגם: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ז (ס"ק ט) אם היס"ב כו' • ובהגהת מיימוני סוף הל' חמץ כ' אסור אף בצלי (עמ"ש ס"א) ר"ל דלא קיי"ל הכי דהגמיי' סבירא ליה אע"ג דבעלמא צלי אינו אוסר אלא כדי קליפה או נטילה משמע דאינו מפעפע יותר היינו משום דאינו מפעפע עד שיתן טעם אע"ג דעכ"פ משהו מפעפע. מ"מ בשאר איסורים בעינן דוקא נתינת טעם ולכן בחמץ דמשהו אוסר כולו אפי' בצלי דבמשהו מפעפע בכולו. אבל הרב"י בס"א העתיק דברי רמ"מ דבכ"מ דבשאר איסורים סגי בקליפה או בנטילה גם בחמץ הדין כן דאינו מפעפע כלל יותר אפי' משהו: אך רמ"א כו' ר"ל דלרמ"א לא סגי בהאי תי' וצ"ל כתי' מ"א תחלה לחלק בין יש מים שהוא לח ובין יבש: א"כ צ"ל כמ"ש לחלק בין לח ליבש: ובד"מ סי' תס"ז כ' דין צונן דאסור. ר"ל אפי' הבשר שנשרה בתוכו. ואח"כ כ' כו' אם נמלגה כו' וא"כ לית ליה שום תירוץ משני תירוצי מ"א דהא אוסר אפי' הבשר וצ"ל כתי' שכתב לדעת הגמ"יי. וגם ליכא לחלק בין לח ליבש כמ"ש לרמ"א דהא מיירי במליגה דהיא ע"י מים כנ"ל. אבל הכא שבא להפליט כו' דהא קתני בקערת חמץ. אבל לרמ"א ל"ל האי תירוצא דהא הכא מיירי שהחטה בעין. אבל להג"מיי י"ל כן דמיירי שמולג בקערת חמץ ואין חמץ בעין. מיהו במרדכי משמע דמטעם עירוי אסר לה וא"כ הדרא ק"ל דדברי מרדכי סותרים זא"ז דמתחלה כתב דאפי' צונן אוסר ואח"כ כתב דאינו אוסר כ"א שהיס"ב ואפי' היס"ב אינו אוסר אלא ע"י עירוי. אבל בכלי שני אינו אוסר והשתא ל"ל דהא דאוס' בצונן מיירי בחמץ בעין והא דבעי עירוי שהיס"ב מיירי שאין החמץ בעין מ"מ לא מסתבר למ"א להפליג כ"כ דכשהחמץ בעין יאסר אפי' ע"י צונן וכשאינו בעין אפי' כ"ש לא יאסר וגם מוכח הסברא להיפך דהא בשאר איסורים אפי' האיסור בעין לא אשכחן שום פוסק שיאסר בצונן אם לא ע"י כבישה כ"ד שעה וכלי שני מוציא אפי' איסור בלוע לדעת רשב"א ניהו דרשב"א יחיד ורבו החולקים עליו ולכן פסק רמ"א בי"ד סי' ק"ה דלא כהרשב"א מ"מ מוכח דמסתבר יותר לאסור בכלי שני אפי אין האיסור בעין מלאסור בצונן אפי' האיסור בעין ואיך נאמר להמרדכי בהיפוך כשהוא בעין אוסר אפי בצונן בפסח וכשהוא בלוע אינו אוסר אפי' ע"י כלי שני שהסי"ב: וכ"מ הלשון בהג"מיי כצ"ל: והיא הג"מיי שהביא מ"א לעיל בשם רשב"א ומהר"י שטראס"בורג: א"כ אין כאן ראיה לאסור כלי שני היא ענין בפ"ע ואיך לו שייכות להקושי' שלפניו כדרכו של מ"א בדברים העומדים בשני חצי לבנה דהיינו שני חצי עיגול. ור"ל דרמ"א כ' ויש מחמירים בכ"ש בפסח כו' דמשמע אע"ג דרוב הפוסקים סבירא להו בשאר איסורים דאין כ"ש אוסר דלא כהרשב"א כיון שרבו החולקים עליו וכמו שפסק רמ"א בי"ד סי' ק"ה מ"מ בפסח מחמירים ולא נרשם בש"ע מי הם המחמירים דל"ל דהם המרדכי או הגמ"יי אדרבה ה"ה לא אסרו אלא ע"י עירוי אבל בכ"ש מתירים. ועוד דהא כתב בשם הג"מיי כו'. ר"ל דעה א' שהביא ומיהו בחימום כ"ש אין לחוש נרשם שהוא מהג"מיי פ"א מהלכות חמץ ואח"ז כ' רמ"א ויש מחמירים בכ"ש כו' וע"כ תרווייהו בחדא גווני מיירי שהוא יבש כמ"ש מ"א לעיל וא"כ אי היש מחמירים הם הג"מיי וס"ל לרמ"א דלא מטעם עירוי אסר אלא מטעם כ"ש א"כ יהיו דברי הג"מיי סותרים זא"ז וע"כ צ"ל דהג"ה אחרת היא ובאמת חולקים זע"ז והוא דוחק: ולפמ"ש לק"מ ר"ל לפמ"ש מ"א דטעם הג"מיי משום עירוי לק"מ דגם הגה"ה אחרת מודה דכ"ש אינו אוסר א"כ עדיין לא ידעינן מי הוא המחמיר בחמץ יותר מבשאר איסורים לאסור כ"ש ע"כ הגיהו דברי מ"א במה שאינו ענין לקושייתו על המרדכי: לכן נ"ל דמ"ש המרדכי כו'. עתה מתחיל לחזור על הראשונים דלפמ"ש דהמרדכי מטעם עירוי אוסר אבל לא כ"ש א"כ הדרא קושייתו לדוכתי' דדברי המרדכי סותרים זא"ז דהא אוסר אפי' בצונן: דאית בי' פילי וכמ"ש בי"ד סס"י צ"א. ר"ל דס"ל כדעת האומרים שם דאפי' חי והוא צונן אי אית ביה פילי או מתובל בתבלין כולו אסור ע"ש בש"ך ס"ק ך"א או אפי' סובר בשאר איסורים חי אינו אוסר מ"מ בחמץ אפשר דמחמיר: וע' סי' שי"ח כו'. ע"ש במ"א ס"ק ח' דלענין שבת כיון דיש דברים המתבשלים בכ"ש ואין אנו בקיאים מי ומי הם המתבשלים בכ"ש לכן יש להחמיר בכל הדברים מספיקא שמא אותו דבר מתבשל בכ"ש ואפשר דלענין חמץ ג"כ יש להחמיר: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ח (ס"ק יא) בדבר כו' ונ"ל כו' וכמ"ש ר"ס תמ"ב. ר"ל שם כתב סברא זו אבל כתב שם דכה"ג אינו עובר עליו בשהייתו דהא מן התורה מותר לאכלו אלא דהכא ר"ל דעכ"פ מדרבנן אסור להשהותו כיון דאסור באכילה מדרבנן ולא נתבטל והרי חמץ בביתו: ומיהו לדעת הרא"ש כו' ומותר אח"כ לבשלן כו' ר"ל אע"ג דלח בלח אפי' במינו בעי ששים. מ"מ כיון שנתערב בהיותו יבש ונתבטל חד בתרי נעשה היתר גמור ומותר אח"כ לבשלן אפי' ליכא ששים דלא כדעת הרשב"א דס"ל דאסור לבשלן עד דאיכא ששים: כמ"ש בי"ד. ר"ל אע"ג דלא קיי"ל כהרא"ש אלא בנתערב חד בתרי אסור לבשלן כיון דליכא ששים מ"מ מותר להוסיף עליו קודם בישול עד ס' ולבשלן אח"כ ולא הוי מבטל איסור דעדיין אין שם איסור עליו דהא קודם שבשלו מותר לאכלו. ה"ה הכא מותר להוסיף עליו אפי' ערב פסח אחר חצות כיון דאז עדיין היתר הוא ומותר לבשלו עד שיהיה נימוח ויהיו לח בלח ויהיה מותר אפי' בפסח: ש"ע סָעִיף ד
ט (ס"ק יג) דחיישינן כו'. ול"נ דהרשב"א כו' שממני נובע הגהת רמ"א כמו שנרשם: אבל לדידן כו'. דלא כרמ"א דהש"ך הבין דרמ"א אוסר אפי' ע"י סינון. אבל לא סיננו עד הפסח ר"ל דאם סיננו קודם פסח אפילו נמצא פירורים שנשארו למעלה על הבגד שסיננו ע"י מותר דכיון דהשתא לא נשאר בו רק טעם חמץ דס"ל דודאי הפירורים עצמם אינו עובר כלום דרך הבגד וטעם אינו חוזר וניעור לכולי עלמא אבל אם סננו בפסח ונמצאו פירורים למעלה על גבי בגד אסור. דהא חזינן דהיה בו בפסח פירורים ואסרו בפסח. אבל אי סנגו בפסח ולא נשארו פירורים על גבי בגד הרי חזינן דלא היה בו פירורים רק טעם בעלמא ונתבטל קודם פסח ומותר היין: אבל ח"י כתב הטעם דמהאי טעמא מהני סינון דאפילו את"ל דנכנס מעט חמץ עם היין דרך הבגד מ"מ כיון שהוא דק כל כך עד שנכנס דרך נקבי הבגד ומתערב עם היין יש לו דין לח בלח דאינו חוזר וניעור בפסח וכתב בספר ח"מ דלפי טעם זה אם לא סננו עד הפסח אפילו לא נמצאו פירורים למעלה על הבגד מ"מ אסור היין דיש לחוש שמא עד זמן מה קודם הסינון היו בו פירורים גסים ונתנו טעם בפסח ואסרו היין ואח"ז נתמעכו ונעשו דקים עד שעברו דרך נקבי הבגד ע"ש: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
י (ס"ק טו) מותר כו'. עס"ג ר"ל דכה"ג לכ"ע לא אמרי' דחוזר וניעור כיוץ דליכא רק טעם בעלמא: ש"ע סָעִיף ה
יא (ס"ק טז) במים כו' דהמים מבטלים כו' דאל"תה אפי' היו שרוים בכלי חמץ אפי' רק קודם פסח ולא בפסח הי' ראוי לאסור מדינ' דע"י חורפיה דציר הוי כבוש אם שהה כדי שיתנו מים על האש ויתחיל להרתיח אפי' להפליט מן הכלי לדעת מ"א סס"ק זה דחולק בזה על הש"ך: וא"ל כיון דסתם כלים אין בני יומן ואם כן קודם פסח דקיי"ל נטל"פ מותר לכן שרי לדידן. אבל בפסח קיימא לן נטל"פ אסור ועל הרב"י דס"ל בסעיף יו"ד דגם בפסח נטל"פ מותר באמת קשה למה החמיר בשרוים בכלי חמץ בפסח ז"א חדא דהא כתב מ"א ס"ק ך"ג דבחמץ ל"ל סתם כלים אין בני יומן דליכא גבייהו ס"ס. ועוד דחורפיה דציר משוי ליה לשבח וגם ל"ל דקודם פסח בטל בס' דהא צריך לשער נגד כל הכלי ואין במה שבתוך הכלים ס' נגד הכלי אם לא בכלי רחב הרבה ודק והוא אינו מצוי כמבואר בפוסקים. ואע"ג שכתב התוס' דף למ"ד ע"א ד"ה לשהינהו עד אה"פ כו' וז"ל תימא לר"י ניהו דס"ל דטעמ' דחמץ בקדיר' חשיב משהו שאין רגילים להשתמש הרבה ביחד כי עכ"ל מ"מ הכא מיירי בבלע הכלי חמץ מרובה וכן מצינו בדוכתא טובא: דיש להחמי' כו' ר"ל שכתב שם אם רואה דגים טמאים שרוים במי' עם טהורי' אפי' הערי"נג (ר"ל שאין דרך למלוח הערי"נג עם דגים טמאים כמ"ש שם מ"מ כיון ששרוי עם הטמאים במים) אסורים ועז"כ הטעם דעינינו רואות כו' וע"ש בש"ך: כתב בד"מ מיהו צ"ע דאפשר כו' מאי דמספקי' ליה בזה אף דהלכה רווחת כבוש כמבושל י"ל או דנסתפק אי אמרי' דכבוש כמבושל להוציא ולהפליט מן הכלי אף ע"ג דאין מליתה לכלים להפליט מ"מ כבישה עדיף או אפשר מספקא ליה דבזמן היתר לא אמרי' כבוש כמ"ש אחר זה: ובהכי מתיישב' דברי ר"ה בסי' תנ"א שכתב והובא בטור שם עריבות של חרס שלשין בהם כל השנה ובשעת הגיתות הדיחו אותן יפה ודרכו בה ענבים הניחוהו תחת הצינור לקבל בו יין אותו יין אסור לשתותו בפסח כו' עכ"ל ופה בסי' זה תמה עליו הרב"י למה אסור היין הלא צונן אינו בולע ולדברי ד"מ א"ש דמיירי ששהה בתוכו שיעור כבישה ולהכי אסרו: ואפשר כו' לא אמרי' ביה כבוש כו' ולפ"ז הדרא קושי' הרב"י על רב האי לדוכתיה: וכ"מ בטור שכתב בסי' זה בשם תשובת הרא"ש גבינה לחה בפסח מותר אעפ"י שנעשית בכלים של כל השנה ולא נזהר בם. כיון שאין משתמשין באותן כלים כל השנה בדבר חם אין בולעים ואפי' שמשו בדבר חם כיון שאין עושין בה הגבינה בחמין אינו מפליט עכ"ל. ומדלא חשש אם החמץ וגם הגבינה שרה כ"א בתוכו זמן כביש' ואז היה ראוי לאסור הגבינה אע"כ דבזמן היתר לא אמרי' כבוש: וכן נראה דבדבר לח כו' אפי' בזמן היתר: ובסי' תנ"א כו' ועיין מ"ש שם ס"ק מ"ם שנדח' ראיית הד"מ משם: והב"ח כתב כו' הביא דבריו ללמוד מהם כמה דיני' וגם לראיה דבזמן היתר אמרי' כבוש דהא סיים הב"ח ומיהו צריך לידע כו' דכבוש כמבושל: ונוהגים לשרותו כו' ר"ל אע"ג דמדינא שרי דנתייבש מ"מ המנהג להחמיר לשרותו לכתחלה אבל בדיעבד אינו אוסר כיון שלא שהה בתוכו שיעור כבישה: אבל בשר מלוח. ור"ל לח ואינו יבש נוהגים ג"כ לשרותו אבל צריך שרי' מצד הדין: ודע כו' אלא מה שבתוך הציר כ"כ רמ"א בי"ד ס"ס ע' אלא שבר"ס ק"ה הביא רמ"א שני דעות בזה וע"ש בש"ך. לכן הוצרך לראיה שיש להכריע כמ"ד שאין אסור רק מה שבתוך הציר: שאין המלח מפליט כו' ר"ל הא קיי"ל אין מליחה לכלים להפליט אלא על ידי חורפא דציר שהוא לח מפליט והיינו דוקא מה שבתוך הציר אבל שלמעלה מן הציר אין לו רק דין מליחה: וכ"כ הרא"ם פ' צו ליישב קושי' התוס' סוף ע"ז למ"ד סוף לילה פוגמת. א"כ למ"ד נטל"פ מותר למה הצריכ' התורה שבירה לכ"ח שנתבשל בה חטאת דבלוע מנותר וכ"ח אינו יוצא מידי דופיו לעולם הא חטאת נאכלת ליום השחיטה ובלילה שלאחריו וא"כ אימתי נעשה נותר בסוף הלילה והא אז כבר הוא פגום. בשלמא א"א דאינו נפגם עד אחר ך"ד שעות א"ש דהא סוף הלילה עדיין אינו פגום וחל עליו שם איסור נותר אע"ג דאפשר להמתין עד אחר כ"ד שעות ויופגם. מכל מקום גזירת הכתוב הוא כיון שפעם אחד חל עליו שם נותר צריך שבירה. אבל למ"ד סוף לילה פוגמת מעולם לא חל עליו שם נותר כלל דמיד נפגם ולמה צריך שבירה ולזה תירץ דאיסור נותר ופגימה באים כא' וחל עליו רגע אחד שם נותר ולכך גזירת הכתוב שצריך שבירה. וא"כ אין אסור כו' מיד כשפנו כו' ובתשו' חו"י ס"ס ק"א כתב ליישב והסכים ע"י ס' פלתי ר"ס ק"ה דודאי אין סברא דך"ג שעה וג' רביע שעה לא פלט ולא בלע כלל וברביע שעה אחרונה של שעה ך"ד פלט ובלע הכל. אלא דהפליטה ובליעה היא מתחלת ך"ד שעה עד סופה לאט לאט עד שסוף שעה ך"ד נגמר הפליטה ובליעה הראוי לאסור א"כ הרוב ועיקר הפליטה היתה לשבח. ולכן אפילו אותו קצת שפולט לבסוף הוא פגום מ"מ כיון דעיקרו לשבת אסור: ובמליחה יש להחמיר כו' דלא כש"ך סי' ס"ט ס"ק ס"ח עמ"ש בש"ע דאם מלחו בשר בכלי שאינו מנוקב דהבשר והכלים אסורים ומכל מקום מותר למלוח בה בשר שכבר נמלח ופלט כל דמו והודח כדינו. כיון דצונן הוא לא בלע. והקשה הדרישה דאם שהה בתוכו כדי שיתנו מים על האש ויתחיל להרתיח. יאסר הבשר דהוא שיעור כבישה בציר. ותירץ הש"ך כיון דבמים שיעור כבישה ך"ד שעה אלא שבציר סגי כדי שיתנו מים על האש כף היינו משום רתיחת המלח. וכיון דמשום רתיחת המלח הוא אם כן כיון דאין מליחה לכלים להפליט לכן לא מהני להפליט מהכלי ע"י שהיית ציר כדי שיתנו מים על האש כו' עד שישהה ך"ד שעות כמו מים. ומ"א חולק א"כ צ"ל דהתם בי"ד מיירי שאינו שוהה תוך הכלי כ"כ עד שיתן מים על האש כו' אע"ג דסתם בש"ע. י"ל כמו שלא ביאר שלא ישהה בתוכו ך"ד שעה לפשיטתו דכבוש כמבושל כן לא הוצרך לבאר לדעת מ"א שלא ישהה כדי שיתן מים כו' דפשיטא ליה דזה מיקרי כבוש אפי' לגבי כלי דדוחק לומר דמ"א לא החמיר כ"א בפסח דמשהו מיהו איכא דאין לשון מ"א משמע הכי: ש"ע סָעִיף ה
יב (ס"ק יז) הדיחו כו' ולכן ידיחו הכל קודם פסח עכ"ל משמע דהדחה עדיף מנדקט ברישא שרי' ובפסח דאיכא תרתי לריעותא וסיים בתרתי לטיבותא הדחה וקודם פסח ובח"י חולק דאדרבה שרי' עדיפי ולא בהעברה בעלמא אלא יש לשרותו זמן מה וסיים ומנהג יפה לשרותו בנהר ואי לא שרוהו קודם פסח אם מותר לשרותו בפסח עיין בח"ו: ש"ע סָעִיף ה
יג (ס"ק כ) אין כו' אבל אם יש שום כו' כחמץ עצמו מ"מ התיר בתשו' שב יעקב להשהותו עד אחר הפסח וכתב שכן המנהג ע"ש: ש"ע סָעִיף ה
יד (ס"ק כג) שהן ב"י הו' דוקא במחבת ר"ל בשומן דמתיכין לתוך המחבת לא אמרי' סתם כלים אין ב"י דדרכה להיות בת יומא: ש"ע סָעִיף ה
טו (ס"ק כד) שמבשלים כו'. אין ראוי לחול עליו שם חדש דהא מה"ט דוקא נ"ט בר נ"ט דהתירא אבל דאיסורא לעולם אסור דעכ"פ טעם איכא אע"ג שהוא קלוש מ"מ נשאר באיסורו כיון דכבר עליו שם איסור משא"כ נ"ט בר נ"ט דהתירא כיון שהוא טעם קלוש אינו חל עליו שם איסור משא"כ בחמץ דעכ"פ שמו עליו אלא שעד עתה היה היתר: ש"ע סָעִיף ה
טז (ס"ק כה) יש להקל משום דהוי נ"ט בר נ"ט כו' ור"ל י"ט אחרון כיון שהוא דרבנן סמכינן על אותו סברא להקל. ועבי"ד סי' קי"ד כו' וע"ש בהג"ט סעיף יו"ד דאפי' דרכן לערב אלא שידוע שא' מהן אינו מעורב ואינו ידוע מי הוא הוא מציל על כל הגוים ומותר ליקח מכולן מן הסתם עד שנודע שמערב. אבל אם נודע שיש מהן שוודאי מערבים ויש מהן שוודאי אין מערבים ולא נודע מי המערב. אם הגוי מביא לשוק למכור הולכים אחר הרוב דכל דפריש מרובא פריש ולכן אם הרוב אין מערבים מותר אבל ליקח מהן בביתם ובחנותם אסור דהוי קבוע וכמחצה על מחצה דמי: דאין חריפות הראשון כו'. ר"ל אם בשלו בקדירה איסור חריף ואח"ז בשלו בתוכו אחר מעל"ע היתר שאינו חריף לא אמרי' דחריפות הראשון של איסור משוי לשבח אלא א"כ בשלו בה עכשיו היתר חריף: דאפשר לדמות יי"ש כו'. הוא סברא אחרת ממ"ש הט"ז דיי"ש לעולם אינו נפגם אפי' בלוע בכלי ימים רבים אדרב לפי יושנו משביח יותר: ש"ע סָעִיף ה
יז (סק כ"ו) שאין כו'. דספיק' דרבנן לקולא וכמו דמקילי' ביום טוב אחרון כיון שהוא דרבנן. ה"ה בפסח במשהו דהוי דרבנן מקילינן כן הוא בד"מ: ש"ע סָעִיף ה
יח (ס"ק כז) שאין חומץ כו'. דלא אפשר בקל למצוא אחר. וכתב בח"י דטוב לסנן שלשים יום קודם הפסח: ש"ע סָעִיף ה
יט (ס"ק כח) שלא למלאות כו'. וצ"ע דהא בדבר חריף כו'. ולכן אם עמד בכ"ח בן יומו כו'. ובספר ח"י כתב שדבריו תמוהים דלמה הוצרך כלי בן יומו. דהא דבר חריף משוי לשבח אפי' אינו ב"י וכמ"ש הפוסקי' ובמ"א גופא בסימן זה וסיים בצ"ע. ובדפוס חדש הגיהו על פי הגהת בעל ת"ש אפי' אינו ב"י. ולענ"ד שא"צ להגיה דאפשר דעת מ"א ניהו דרמ"א ביו"ד סי' צ"ו ס"ג כתב תבלין שנדוכו במדוכה של בשר אפי' אינו ב"י אסור לאכלן בחלב דעביד תרתי ע"י חורפיה משוי בעיני' וגם לשבח בענין אחד מ"מ כיון דהרב"י שם סבירא ליה דבעי' דוקא בן יומו דלא אמרי' חורפי' משוי לשבח רק משוי ליה בעינא סבירא ליה למ"א דכאן ראוי לסמוך להקל על הרב"י כיון דאיכא בלא"ה צדדים להתיר. חדא דתחילת תשמישו ע"י צונן וגם דעת הש"ך דגם בחומץ בעינן מעל"ע. וגם דעת הש"ך שהביא מ"א לעיל סס"ק ט"ז דאפילו בציר להפליט מכלים בעינן דוקא מעל"ע מכל הני צדדים יש להקל דבעי' שהכלי יהיה בן יומו כדעת הרב"י: וכן משמע מפירש"י ותוס' שם בהאי דינא דסי' ק"ד שכ' בע"ז דף ס"ט ע"א דאמרינן האי עכברא דנפל לגו שיכרא אסרי' רב להאי שיכרא ואמר רבא לא ידענא אי משום דסבר נטל"פ אסור או עכברא בשכרא אשבוחי משבח ואמרי' בתר הכי אבעיא להו נפל לגו חלא מהו וכ' רש"י והתוס' דמה"ט מסתפק דלמא משום חוזק החומץ אינו פוגמו אלא משביחן ובשלמא אי מיירי בחומץ שכר היינו דהוצרכו לחלק בין שכר ובין החומץ מן השכר. אלא אי מיירי בחומץ יין לא היו צריכים לסברת טעם חוזק חומץ ת"ל דמסתפק דלמא ניהו דבשכר פוגם ביין משביח: ש"ע סָעִיף ה
כ (ס"ק כט) ואם מלאהו כו' מורק ושוטף שרי מיהו בחומץ חזק לפמ"ש מ"א בס"ק כ"ח לא מהני ואסור: ש"ע סָעִיף ה
כא (ס"ק ל) ואסור כו' וי"ל כיון שאינו מחויב לבער החמץ כו' וא"כ אם יש כזית במקום אחד גם היין צריך לבער: מיהו אין ראייה כו' חמץ נוקשה במשהו וכדעת ת"ה שהביא מ"א סק"ה: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ז
כב (ס"ק לג) בוסר כו' צ"ל דבוסר לא הוי חריף דבדבר חריף היכא דאיכא דוחק' מפליט ואוסר: וצ"ע כו' אלא לדעת בעה"ת אבל לדידן דקי"ל דכ"ד חריף אסור א"כ אף בוסר כו' הבנה הפשוטה בדבריו דהסמ"ק לא כ' האי דינא של הרב"י אלא לדעת בעה"ת דס"ל דוקא צנון וחילתית מיקרי דבר חריף אבל שאר דברים כגון שומין ובצלים וכרשי' ל"מ דבר חריף וה"ה בוסר. משא"כ לדידן דקיי"ל בי"ד סי' צ"ו כהפוסקים דגם שומים ובצלים מיקרי דבר חריף וה"ה בוסר. וכן מביני' העולם ולכן תמהו על מ"א דאדרבה הלא מבואר בטור י"ד וכן פה בסימן זה דדעת מהר"ם רוטנבורג דדוקא צנון וחלתית הוי דבר חריף ובעה"ת ס"ל דכל הדברים כגון שומים ובצלים וכרשים מיקרי דבר חריף. אך לפענ"ד לא על מ"א תלונות העולם כ"א על דעת הסמ"ק שהביא הרב"י הביא לשונו הט"ז בס"ק י"ג שסיים על דין זה דשרי מ"ד אכרשים ובצלי' שחתכן בסכין חולבת ונתנם עם בשר כדפירש רבינו ברוך והוא בעל התרומות כנודע והוא אדרבה לפי הבנת העולם לדעת ר"ב אסור בין בבצלי' שחתכן בסכין חולבת ובין הכא בבוסר. לכן כלע"ד דהמ"א הבין כונה אחרת בסמ"ק ממה שמבינים העולם דהסמ"ק כ' ואפי' פלט משהו בעלמא הוא דפליט ונתבטל קודם הפסח מידי דהוי אכרשים כו' ולמה קראו משהו בעלמא הלא לדעת הרשב"א אוסר כולו ולדעת בעה"ת עכ"פ אוסר בנ"ט כמבואר בי"ד סי' צ"ז אולם הרב"י ביו"ד סי צ"ו כ' בשם בה"ת וז"ל צריך לזהר שלא לחתוך בסכין חולבת לא שומים ולא בצלים ולא כרשים אם רוצה לתתם עם בשר לפי שהם חריפים ודמי לצנון ואם שגג וחתך לא סגי בהדחה שהרי נבלע ונתפשט הטעם בהם ואם אחר כך נתנם בקדירה מותר לבטל בס' טעם הסכין הבלוע בירק דאין זה רק מעט אבל אם חתכן בסכין של גוי כו' עכ"ל. והטור כ' בשס בעה"ת דאם חתך בסכין של בשר שומין ובצלים ונתנן בחלב צריך ס' לבטלם מיהו א"צ ס' כדי כל הצנון רק ס' כדי הבלוע בו היינו כדי כל הסכין עכ"ל וכ' שם בדרישה וב"ח דמ"ש הטור היינו כדי כל הסכין אינו מדברי בעה"ת אלא הוא מדברי הטור עצמו. וס"ל למ"א דהטור לא כ' כן לפרש דברי בעה"ת דדעת בעה"ת דצריך ס' נגד הסכין (והיינו כשהמקום שנגע בסכין הוא פחות מכדי נטילה דאל"כ סגי בס' נגד כדי נטילה כמ"ש הש"ך שם) דהא נראה מדברי בעה"ת שהביא הרב"י דניהו דע"י החתך נאסר כדי נטילה מ"מ לא נבלע באותה כדי נטילה כ"א דבר מועט אלא שאותה כדי נטילה אינה ס' נגד אותה מעט בליע' אבל כשנתנו בקדירה כיון שא"צ ס' אלא נגד הבלוע בכדי נטילה אלא כיון דלא ידע כמה בלע צריך ס' נגד כל כדי נטילה אבל לדעת בעה"ת דברור דע"י חריפות אינו בולע כ"א דבר מועט ויש בקדירה וודאי ס' נגד הבלוע: אבל הטור לא העתיק דברי בעה"ת כ"א ללמוד ממנה דצריך ס' נגד הבלוע והטור אליביה דנפשיה ס"ל דאותה כדי נטילה בלע הרבה וא"א דידע כמה בלע לכן צריך ס' נגד כל כדי נטילה או נגד הסכין וכן צ"ל שהבין רמ"א בת"ח כלל ס"א דין ב' שכ' על צנון שחתכו בסכין ש"ב שנתנו בחלב וז"ל א"צ ס' נגד כל הצנון רק ס' נגד הסכין ובש"ד כ' דא"צ לשער רק נגד טעם הבלוע בסכין שהוא דבר מועט והב"י פסק כסבר' א' מיהו א"צ לשער רק נגד מקום הסכין שנוגע בצנון ולא נגד כל הסכין וכ' עליו בס' מנחת יעקב בסק"ה בש"ד שלפנינו כ' מותר לבטל טעם הסכין הבלוע בחלב והו' דבר מועט עכ"ל. וכן הוא ג"כ לשון ס' תרומה הובא בב"י סי' צ"ו. ומדכתב הטור על ס' התרומה דצריך ס' נגד כל הסכין א"כ גם דברי הש"ד יש לפרש כן וכו' ומ"מ מיקרי דבר מועט דא"צ לשער נגד כל הצנון והירוק כו' עכ"ל אך מ"א ס"ל דרמ"א פי' לדברי הש"ד וכן בעה"ת דמ"ש דבר מועט הוא כפשוטו וכנ"ל ודברי הטור אינן פי' לדברי בעה"ת אלא הוא דעת עצמו כנ"ל. וא"כ א"ש דברי הסמ"ק שכ' אדין הבוסר ואפי' אי פלט משהו בעלמא הוא דפליט ונתבטל קודם פסח: מ"ד אכרשים ובצלים כו' כפי' ר"ב ור"ל ניהו דס"ל לבע"ת דהוי דבר חריף ואוסר כדי נטילה מ"מ הבלוע אינו אלא דבר מועט ויש בוודאי בחלב ס' נגד הבלוע ה"ה הכא בבוסר כיון דנחתך דק דק אותו מעט שבלע מן המדוכה או הסכין וודאי נתבטל קודם פסח וא"ש ואם כן לדידן דקי"ל בי"ד כדעת הטור דצריך שם ס' נגד כדי נטילה או נגד מקום הסכין משום דבלע הרבה א"כ הא דשרינן הכא בבוסר כמ"ש הסמ"ק כנ"ל אע"כ ס"ל דבוסר לא הוי חריף וזה כוונת מ"א במ"ש וצ"ל דבוסר לא הוי חריף דהא לדידן צריך ס' נגד כל כדי נטילה וכיון דנידוך דק דק הי' ראוי לאסור דליכא ס' וע"כ צ"ל דבוסר לא הוי חריף ולא בלע כלל. וע"ז הקשה מנ"ל הא דסמ"ק לא התיר אלא לדעת בעה"ת דס"ל לא בלע אלא מעט אבל לדידן כיון דקי"ל דכ"ד חריף אסור ה"ה בוסר והא לדידן ס"ל דבלע הרבה ואף שלשון מ"א קצר לפי פירושו מ"מ הלא ידוע דרכו בקדש: ש"ע סָעִיף ז
כג ס"ק לה תוך כו' בדבר הנעשה בידי גוי כו' ר"ל דזה מקרי לכתחלה להתיר לקנות מן הגוי אבל אם נעשה באקראי כו' זהו הוי דיעבד כו': דבר שאינו חריף ולדעת הש"ע ה"ה בוסר לא הוי חריף אלא דהמ"א לשיטתיה שהניח בס"ק ל"ג בצ"ע דבוסר ראוי להיות דבר חריף ולכן סתם פה וכ' דבר שאינו חריף: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
כד ס"ק לח בסכין כו' ואפי' קודם שנכבשו כו' ר"ל וכ"ש אחר שנכבשו ונחמצו אבל אחר שנכבשו קודם שהחמיצו הלא הביא בשם הטור מיד אח"ז דהמים מבטלים חורפייהו: דוקא שנחתכו אחר שנכבשו כו' ומשמע אפי' קודם שהחמיצו ואפי' את"ל דמיירי אחר שהחמיצו מ"מ קודם שנכבשו דחריפין מצד עצמן ודאי עדיף דהא כ' הטור דהמים מבטלין חורפייהו שמצד עצמותן א"כ אחר שהחמיצו דחריפתן היא רק ע"י החמיצה ודאי עדיף החורפה שקודם כבישה שהיא מצד עצמו: וכ"כ הב"ח ולא שייך כו' זהו לשון הטור. פי' כ"א בלע קצת מהסכין ר"ל שבכל חתיכה נבלע עד כדי נטילה לדידן דקיי"ל כהראב"ד דאוסר כדי נטילה ולא יצא כל הבלוע מהסכין כ"א מעט נפלט לתוך חתיכה אף שבצירוף כל החתיכות יש ס' מ"מ הלא לא נבלע בכל חתיכה כ"א עד כדי נטילה ואע"ג שאח"ז כבשם יחד וכבוש כמבושל ונימא שוב פלטו החתיכות מה שבלעו מהסכין ובצירוף כל החתיכות הלא מסתמא יש ס' נגד הסכין זה סיים ולא פלט: ואע"ג דפסק בי"ד כו' ר"ל הטור וחולק על הרשב"א (וק"ל כהרשב"א) דס"ל לדידהו דס"ל דלא אמרינן חתיכה נעשה נבילה אלא בב"ח ולא בשאר איסורין ולכן אם חתיכה בלעה איסור ולא היה בה ס' ונאסר' ואח"כ נפלה החתיכה לקדירה א"צ ס' נגד כל החתיכה אלא נגד איסור שבלעה וס"ל לרשב"א אע"ג דאיכא ס' נגד האיסור והקדירה מותרת מ"מ אותה חתיכה נשארה באיסורה וס"ל אפשר לסוחטה אסור והטור חולק וס"ל אפשר לסוחטה מותר ולכן גם אותה חתיכה חוזרת להתירה א"כ לדעת הטור ה"ה הכא י"ל דע"י כבישה דהוי כמבושל שוב פלטו כל הבלוע וצירוף כל החתיכות הם ס' נגד הסכין ויחזרו החתיכות ויהיו מותרות דהא ס"ל אפשר לסוחטו מותר: מ"ד אהגעלה דבעי' דוקא בישול ולא מהני כבישה ע"כ דע"י כבישה אינו פולט כ"כ כמו ע"י בישול וכ"כ הש"ך בי"ד סי' ס"ט ס"ק ס': והע"ש כ' דדין זה כו' שהוקשה לו קושי' הש"ך בי"ד סי' צ"ו ס"ק ך' שהקשה בשם הב"ח לפמ"ש שם לימוניי"ס חתוכים שמביאם גוי מותרים וכ' רמ"א שם מפני שמביאים הרבה ביחד ואף אם נאסרו קצתן שנחתכו בראשונה בסכין של גוי נתבטלו באחרים הנחתכים אח"כ שאין נאסרים שכבר נתבטל טעם הסכין בראשונים ולכן כלם מותרים עכ"ל א"כ ה"ה בזיתים י"ל כן (דל"ל דחוזר וניעור בפסח דהא הטור ס"ל דגם בפסח יבש ביבש חד בתרי בטל) ותי' דניהו דעיקר הטעם של הסכין נתבטל בראשוני' מ"מ גם משהו פולט ומבליע בשאר החתיכו' ולכן בחמץ דאוסר במשהו כל הזיתים אסורים ואע"ג דנכבשו קודם הפסח ואז אותו משהו נתבטל קודם פסח לזה כ' דאזיל למ"ד דחוזר וניעור בפסח ואע"ג דליכא רק טעם ובטעם לכ"ע לא אמרי' חוזר וניעור כ' הע"ש דמזה מוכח. דע"כ אפי' בטעם אומרים דחוזר וניעור וכ' הע"ש בעצמו דלא נהירא ליה לו' דגם בטעם אמרי' חוזר וניעור (מיהו לזה י"ל לענ"ד דאע"ג דבעלמא גבי טעם לא אמרינן חוזר וניעור מ"מ הכא כיון דחורפיה משויה ליה בעיני' עדיף והוי גם לענין זה כמו בעין דאמרי' חוזר וניעור למאן דס"ל דאמרי' חוזר וניעור): לכן דברי הש"ך בי"ד עיקר וכ"כ הב"ח כאן שר"ל דלא כמ"ש הב"ח בי"ד כמ"ש הש"ך שם בשמו וכאן הסכים לדברי הש"ך דשאני לימוני"ס דאין חריפי' כ"כ כמו צנון ולא מחליא כ"א הבלוע בדופני הסכין וזה מתבטל בראשון ושני משא"כ זיתים דחריפים טפי והוי כמו צנון ומחליא ומפליטי' כל מה שבסכין ולכן מפלי' בכל חתיכות הזיתים ולכן כולם אסורים: אי נמי דלדינא ס"ל להרב רמ"א דבין זיתים ובין לימוני"ס ראוי לאסור אלא כיון שנהג העולם לנהוג היתר לקנות הלימוני"ס כמ"ש רמ"א שם. לכן כתב שם טעם ליישב המנהג ואין למחות הואיל ויש בלא"ה צדדים להתיר ע"ש בש"ך: ועבי"ד סימן קי"א ר"ל שכת' שם בסעיף ז' בשם הרשב"א הי' כאן שתי קדירות של היתר ונפל איסור לתוך א' מהן ואינו ידוע לאיזה נפל ואין בא' כדי לבטל האיסור ויש בשתיהן כדי לבטלו שתיהן מצטרפים לבטלו כו' דכיון ששני הקדירות נכנסו לספק מצטרפים יחד לבטל: א"כ ה"ה הכא י"ל כן כיון דכל הזיתים נכנסו בספק ה"ל לצרף כל הזיתים ולבטל טעם הסכין בס' קודם הפסח: אולם הש"ך בסי' צ"ב סס"ק ח' ובסי' ק"ה סס"ק ל"ד כת' דמין בשאינו מינו כיון דהטעם נרגש מודה הרשב"א דלא אמרי' כל מה שנכנס בספק יסייע לבטל: ול"נ דזה דמי לחתיכות בשר שנפלה לכמה קדירות כו' ר"ל בלא"ה אין זה דומה להאי דסי' קי"א הנ"ל אלא דומה לחתיכות בשר כו' שאין מצטרפים וכמ"ש ביו"ד סימן צ"ח סעיף ד' סוף הגהה שניה וז"ל איסור שנתבשל בקדירה והסירוהו משם ונפל לקדירה אחרת צריך לחזור ולבטל בס' כנגד כולו כו' עכ"ל אבל לא הבנתי דהא שם הטעם כמ"ש באו"ה כלל ך"ד דלא ידעינן באיזה קדירה פלט האיסור טעמו וע"כ צ"ל הא דלא אמרי' שם דכל שנכנס בספק כו' דהא לא ידעינן באיזה קדירה פלט' וע"כ מיירי בשני בני אדם או במה שאין דרכו להתערב או מטעם שכ' הש"ך דבאינו מינו לא אמרי' כן כנ"ל. וא"כ מאי הוסיף מג"א בדבריו וצ"ל דס"ל למ"א דאין זה דומה כלל למ"ש בסי' קי"א דשאני התם בסימן קי"א דמיד בשעת נפילת האיסור שני הקדירות נכנסו בספק דלא ידעינן לאיזה נפל ולכן מצטרפים. משא"כ בנפל בשתי קדירות בזה אחר זה דבקדירה ראשונה וודאי בעי' ס' דהא עדיין השני' לא נכנס' בספק דהא ידעינן דנפלה לקדירה א'. וא"כ ממ"נ גם בשני' צריך ס' בפני עצמה דממ"כ אי לא היה בקדירה א' ס' הרי חל שם איסור על הראשונה קודם שנפל האיסור לקדירה שניה וליכא שוב לצרפה לקדירה שניה. ואי היה ס' בקדירה א' וא"כ הראשונה בין פלט לתוכו כל טעם האיסור ובין לא פלט עכ"פ הותר. וא"כ אין הקדירה ראשונה נכנסת בספק דהא וודאי מותרת. לכן צריך גם בשני' ס' מלבד הראשונה וה"ה הכא בזיתים כיון שחתכן בזה אחר זה דינא הכי: לא אמרינן בו חנ"נ כמ"ש בי"ד סי' צ"ד סעיף וי"ו כצ"ל: ואף לפי מ"ש ס"ה ס"ק ך"ד: ואם נתבשלו כו' ואף שבש"ע סימן ק"ו כו' והיינו כדעת הרשב"א הנ"ל דלא כהטור הנ"ל: מ"מ הרי כ' מהר"ם כו' הביאו הש"ך סימן צ"ד ס"ק ך"ג: וכ"פ הט"ז בסי' צ"ו ס"ק ה' דפשט הש"ע כו' ר"ל דהט"ז כ' הטעם להקל בבלע התירא דדוקא היכא דבלע איסורא דכבר חל שם איסור על החתיכה שוב אינו חוזרת להתירה משא"כ בבלע התירא דמעולם לא חל עליו שם איסור ולזה כ' המ"א דלשון הש"ע משמע דאין האיסור נפלט לגמרי וא"כ י"ל דנשאר תוך אותה חתיכה יותר ממה שמפליט לתוך כל החתיכה מחתיכות אחרות עד שאין באותה חתיכה ס' נגד מה שנשאר בתוכה ולפ"ז גם בבלע התירא יש לאסור: היינו אף את"ל כו' ר"ל שהם מפרשים כוונת הש"ע דוודאי אי הוי ידעי' שפלט תחלה כל הבלוע בתוכו ונתפשט אח"ז הפליטה בכל החתיכות בשוה אז גם אותה חתיכה היתה מותרת כיון דפלטה כל האיסור שבתוכו אף דמעיקרא חל עליה שם איסור כיון דפלטה הכל הרי שוותה לחתיכות האחרות ופנים חדשות באו והיתה גם היא מותרת משא"כ השתא אנו אומרים דנשאר מעט בתוכה שלא פלטה מעולם ואף שלא נשאר בה כ"א כשעור שבלעו כ"א מחתיכות אחרות מן הפליט' ויש גם באותה חתיכה ס' לכן אמרי' כיון שפעם א' חל עליו שם איסור אינה חוזרת להתירא כיון דעכ"פ נשאר קצת בתוכה משא"כ בהיתרא בלע: משא"כ בחמץ דאוסר במשהו ואע"ג דהוא קודם פסח דגם חמץ בטל בס': ואפשר דתיבת ועוד דהא בלא"ה כו' תיבת ועוד הוא ט"ס ור"ל כיון דחמץ בפסח אוסר במשהו וי"א דחוזר וניעור ואע"ג שכ' מ"א לעיל בס"ק ז' דבטעם לכ"ע לא אמרי' דחוזר וניעור צ"ל דזה לא כ' מ"א כ"א לסניף. ועיקר טעמו כמ"ש תחלה דלשון הש"ע בסי' ק"ו דלא נפלט האיסור לגמרי ונשאר בה יותר עד דליכא בחתיכה ס' וגם אולי לענין זה י"ל דחמץ שמו עליו ול"מ התירא בלע: ש"ע סָעִיף ח
כה (ס"ק לט) אם אינה ב"י כו' וכתב הש"ך בי"ד ס"ס ע' כצ"ל: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
כו (ס"ק מם) לא בטיל כו' הטעם כולי דטעם י"א דבטל ברוב דדוקא בלח דאזלינן בשאר איסורים בתר נ"ט וצריך ס' ומשום חומרא דחמץ הוי במשהו אבל ביבש דבשאר איסורים בטל ברוב ה"ה בחמץ וכ' המרדכי טעם המחמירים בחמץ ביבש משום דבלח כו': ובנ"ה סי' צ"ב: וא"כ בער"פ כו' ר"ל דלדעת נ"ה דהוי דשיל"מ א"כ גם בע"פ ניהו דהטעם שכ' ר"ס דחמיר חמץ דהוי בכרת כו' לא שייך בער"פ ולכן שלא במינו דאפי' לח בלח בטל בער"פ כמ"ש סעיף ב' אבל במינו אפי' יבש אינו בטל בער"פ משום דהוי דשיל"מ. אבל לפמ"ש מ"א דלא הוי דשיל"מ א"כ בער"פ בין לח ובין יבש בטל אפי' במינו: כיצד נוהגים לענין ביטול יבש ביבש: ומ"מ צריך כו' דביבש קי"ל דחוזר וניעור: מצה כו' דאסורה מחמת הבלוע והבליעה אינו דבר שבמנין וכ"מ בי"ד: דאל"כ אף בער"פ לא יתבטל במינו כנ"ל דאף בשאר איסורים לא בטיל דהוי דשיל"מ שיכול להגעילו אע"ג דלא קיי"ל הכי משום דצריך להוציא עליו הוצאות להגעילו או מטעמים אחרים כמ"ש סי' ק"ב סעיף ג' מ"מ בצירוף די"א דחמץ אפי' לאו כלי הוי דשיל"מ מחמירים עכ"פ בכלי חמץ ולפ"ז בכלי חרס דל"ל תקנה בהגעלה גם בער"פ בטיל. ולעל"ד כלי חמץ מצד הדין לא בטיל דהא כ' רמ"א בי"ד הטעם בשם המרדכי דמש"ה חמץ ל"מ דשיל"מ הואיל וחוזר לאיסורא בפסח הבא וזה לא שייך בכלי ולפמ"ש ה"ה חכם צבי בתשובה דכלי שעבר עליו יב"ח אפילו בפסח דקיי"ל נט"ל אסור מ"מ כה"ג הוי עפרא בעלמא שרי ואפי' לכתחלה כתב להלכה דמותר אפי' לפסח אלא למעשה לא מלאו לבו להקל לכתחילה א"כ כלי אמץ הוי דשיל"מ דהא לאחר פסח מותר ואינו חוזר לאיסורא בפסח הבא דהא טרם שיבא פסח הבא עברו עליו יב"ח וגם בפסח שרי. ועוד בלי דברי הח"צ הנ"ל י"ל לדעת המרדכי וכוותיה פסק רמ"א שם בי"ד הוי כלי חמץ דשיל"מ דהא הר"ן פ' כ"ש כתב ג"כ הטעם משום דחמץ הוי דשיל"מ דהיינו בהתערובות אחר פסח. (ויתבאר לקמן בס"ק מ"ג) ודחי דזה לא מיקרי דשיל"מ כיון דבעין אין לו מתירין אחר פסח. וכ' עוד שטעם האומרים דהוי דשיל"מ דס"ל דהא מן התורה אפי' בעין מותר לאחר הפסח דקיי"ל כר"ש אלא מדרבנן משום קנס אסור בעין לאחר הפסח וא"כ כיון דמן התור' הוי דבר שיל"מ חכמים שאסרוהו לא באו להקל על דין תורה וגם לדידן לא בטל. אלא שהר"ן דחה גם טעם זה בשלמא אי דשיל"מ לא בטיל מן התורה א"ש דודאי חכמים לא באו להקל על דין תורה אבל כיון דהא דדשיל"מ לא בטל ג"כ אינו אלא מדרבנן הם אמרו והם אמרו וכיון דמדרבנן אחר הפסח אסור לא הוי דשיל"מ ובטל עכת"ד. וכיון דהמרדכי ורמ"א נתנו טעם משום דחוזר לאיסורו ולא כתבו הטעם משום דאחר הפסח מ"מ אסור מדרבנן. ע"כ גם הם ס"ל כיון דמן התורה מותר חכמים לא באו להקל ולא ס"ל כדחוי של הר"ן א"כ כלי אפ"ת דלא כתשובת ח"צ מיקרי דשיל"מ דהא מן התורה עכ"פ אינו חוזר לאיסורו בפסח דהא הוי נט"ל דמותר מן התורה וניהו דמדרבנן אסור מ"מ מיקרי לדידהו דשיל"מ: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
כז (ס"ק מא) ויש כו' ואפשר בריח כו' כיון דבלא"ה יש מקילין ר"ל בריח גרידא: ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יא
כח (ס"ק מב) בין כו' פי' כו' די"א דאסור כו' ר"ל דהוי קשיא ליה למה כתב הרב"י דאם נתערב בס' קודם הפסח מותר לאחר פסח הא אפי' בפסח שרי דהא קודם פסח קיי"ל דבטל בס' אלא די"א לעיל סעיף ד' חוזר וניעור בפסח וכיון דידוע שיטות הרב ב"י בש"ע דבכ"מ דעה א' שהביא היא עיקרת בעיניו ובסעיף ד' הדיעה א' היא דאינו חוזר וניעור ולזה כתב המ"א דר"ל דינא הכי דלאחר הפסח שרי לכ"ע אפי' למ"ד חוזר וניעור משא"כ בפסח תלי' במחלוקת א"א חוזר וניעור: מ"מ אם נתערב אחר הפסח כו'. מתיבת אחר הפסח כו' נמשך למטה וה"ק מ"מ אם נתערב קודם פסח ואשהיי' אז לאחר פסח עכ"פ בטל בס': וכ' הב"ח כו' כדי לאכלו כו' והיינו לח בלח אע"ג דקיי"ל דאינו חוזר וניעור כמ"ש לעיל סעיף ד' מ"מ כיון דאיכא למ"ד דחוזר וניעור לכן עכ"פ לכתחלה אין לערבו בס' כדי לאכול בפסח אבל לערבו בס' כדי להשהותו מותר. אולם מ"א בס"ק מ"ה חולק עליו דאפי' לערבו לשהותו אסור ע"ש: ודוקא שיש בו כזית בכא"פ דאז עבר על ב"י ולכן קנסוהו לאוסרו אחר הפסח. ועמ"ש ר"ס תמ"ב כו' מכאן עד ואם נתערב פחות מכזית הם דברי מ"א לא דברי הב"ח ומן תיבת ואם נתערב פחות כו' מתחיל שוב סיום דברי הב"ח: די"א דאם אין בו ס' עובר עליו ר"ל אע"ג דליכא כזית בכא"פ כיון דעכ"פ אסור באכיל' מן התור' דהא קי"ל טעם כעיקר דאורייתא וניהו דאינו לוקה משום טעם כעיקר על אכילתו מכיון דלא אכל כזית בכא"פ עכ"פ עובר על ב"י בשהייתו משום דמ"מ יש כזית חמץ ברשותו ומצורף ממילא וא"כ אם שהה אותו אסור אחר הפסח: ומיהו במב"מ כיון שאינו עובר עליו מן התור' אפי' ליכא ס' דהא מן התור' ברובא בטיל ומותר באכיל' ניהו דמדרבנן אפי' לשהותו אסור כמ"ש מ"א בס"ק י"א מ"מ אם שהה עד אחר הפסח מותר. דהא לא עבר על ב"י מן התור': וכמ"ש סעיף י"ב לענין נוקשה דהוי מדרבנן: ואפשר דעז"כ הרר"י כו'. ר"ל שהטור הביא בשם הרר"י שכ' אם בטלו במזיד אדעתא דלשהי' אחר הפסח אסור. וכ' הטור ואיני מבין תוכן דבריו שאם הוא דבר שעוברי' על תערובתו מאי נ"מ בביטולו הרי עבר עליו כו' ואם הוא דבר שאין עוברים על תערובתו אפי' ערבו על דעת לשהיי' שרי (ולדעת הטור שהביא מ"א ר"ס תמ"ב אפי' לכתחלה מותר לערבו לשהותו ע"ש) וע"ז כתב מ"א דאפשר דאיירי לערב מין במינו בפחות מס' ניהו דאינו עובר על תערובתו וכמ"ש מ"א מ"מ לכתחלה אסור דנראה כמבטל איסור וגם האיסור מעורב ניהו דרחמנא שריא ברובא מ"מ האיסור ישנו במציאתו תוך התערובות וכדעת הרשב"א בי"ד סי' ק"ט. ומה"ט אסור לבשלו ודלא כהרא"ש שהביא המ"א ס"ק י"א דס"ל דגם האיסור חוז' להיות מותר וכיון דישנו לאיסור תוך התערובות אין לערב לכתחלה להשהות אותו בפסח. ועיין בתשוב' הרשב"א הביא מ"א בס"ק ה': ואם נתערב כו' מכאן מתחילים שוב דברי הב"ח: ולזה נתכוין רמ"א כו'. דהב"ח ס"ל דמ"ש רמ"א ופחות מס' כו' קאי לכל תלתא ענייני שהזכיר המחבר גם על נתערב קודם פסח או תוך הפסח ואשהיי' וכיון דליכא ס' הא עבר על ב"י ויש לקונסו לאוסרו אחר הפסח. וניהו דהמ"ל דמיירי דליכא כזית בכא"פ אלא כיון דדבר זה במחלוקת שנוי. דלדעת י"א שהביא מ"א באינו מינו אפי' ליכא כזית בכא"פ כיון דליכא ס' עובר לכן ניחא ליה טפי לאוקמי דברי הגהת רמ"א שאין בו כזית דודאי לכ"ע לא עבר אבל דעת מ"א בס"ק מ"ה לפרש דברי רמ"א דלא כהב"ח אע"ג דלדינא מודה מ"א להב"ח: ש"ע סָעִיף יא
כט (ס"ק מג) בין כו' ובר"ן כו' משמע דמותר אפי' באכילה כו' כבר הבאתי דברי הר"ן בס"ק מ' ע"ש שכ' די"א דמה"ט חמץ בפסח במשהו משום דהוי דשיל"מ דהא לאחר הפסח התערובת מותר. אע"ג דטעם דדשיל"מ לא בטיל משום עד שאתה אוכלו באיסור אכול אותו בהיתר וכמ"ש רש"י ריש מס' ביצה וכן קשה לטעם הר"ן שכתב בנדרים ע"ש אם כן בחמץ כיון דגם לאחר הפסח איכו מותר כי אם ע"י תערובות למה קורא אחר הפסח אכילתו יותר היתר מבפסח היינו טעמא דתוך הפסח אפי' ע"י תערובות מ"מ יש בתערובות הזה איסור אלא שהתור' התירתה משא"כ אחר הפסח כיון דלר"ש דקיי"ל כוותיה מותר אלא דחכמים קנסוהו ולא קנסוהו אלא כל זמן שהוא בעין ולא ע"י התערובות. ולפ"ז כשנתערב ליכא איסור כלל דהא כה"ג לא קנסוהו ואעפ"כ דחה הר"ן דל"מ דשיל"מ אלא כשמותר אחר הזמן אפי' כשהוא בעין וכמבואר לעיל ס"ק מ': ולכן הוכיח מ"א דע"כ התערובת לאחר הפסח אפי' נתערב בפסח מ"מ אחר הפסח אפי' באכילה מותר דאל"כ הא הר"ן קאי על מה שנתערב תוך הפסח דאסור במשהו משום דהוי דשיל"מ ואם הי' אחר הפסח אסור באכילה איך קורא אותו דשיל"מ. אע"ג דגם דעת הרמב"ם דחמץ במשהו משום דהוי דשיל"מ. מ"מ לא מצי מ"א לדייק כי אם מדברי הר"י דהא בלא"ה צ"ב איך קראוהו דשיל"מ דהיינו שימתין עד אחר הפסח ויהי' מותר הא קיי"ל דאפי' לא נתערב אלא משהו אסור לשהותו אלא צריך לשרפו וכמ"ש ר"ס זה. (גם להרמב"ם י"ל כמ"ש להבא להר"ן) אלא י"ל דס"ל כמ"ש הר"ן כיון דמן התורה מותר לשהותו ואין איסור בשהייתו כי אם מדרבנן וחכמי' לא באו להקל. ולפ"ז אין הכרח די"ל דאחר הפסח אסור באכילה ואעפ"כ הוי דשיל"מ. כיון דמן התורה מותר באכילה חכמים לא באו להקל והוי דשיל"מ אבל הר"ן דלא ס"ל הכי דהא הקשה דל"מ דבר שיל"מ אלא כשההיתר אפי' בהיותו בעין אע"ג דמן התור' מותר אפי' כשהוא בעין וכמ"ש הר"ן דס"ל לבעלי סברא זו ע"כ דלא ניחא להר"ן בזה כמ"ש לבסוף דדין דדשיל"מ גופא אינו אלא מדרבנן א"כ א"א דאסור באכילה טפי הו"ל לר"ן לדחות דבריה' דאפי' ע"י תערובות אין לו מתירים דהא גם אחר הפסח אסור באכילה. אלא ודאי דס"ל דמותר באכילה אחר הפסח ואע"ג דאכתי המ"ל איך יקרא דשיל"מ הא מדרבנן אסור לשהותו עד אחר הפסח כנ"ל. י"ל ניהו דאנן קי"ל כהמרדכי דס"ל אסור לשהותן אבל הר"ן י"ל דסביר' ליה כהפוסקים וכן דעת הרמב"ם דחמץ שנאסר ע"י משהו מותר לשהותו. אלא דלפ"ז אין למ"א ראי' מהר"ן היכא דעבר ואשהי' אפי' בשוגג כל שכן במזיד דמותר דמה. שמותר להר"ן אחר הפסח אפי' באכילה משום ששהה אותו בהיתר אבל לדידן דאסור לשהותו מנ"ל אם שהה באיסור שיהי' מותר באכיל' ע"כ צ"ל דלא הביא מ"א לדידן ראייה מהר"ן כ"א דהר"ן הכי ס"ל דמותר אפי' באכילה אחר הפסח: ש"ע סָעִיף יא
ל (ס"ק מ"ד) ונתערב כו' דהא ר"י כו' א"כ מוכח דלאחר זמנו אפי' בלא ס' מותר דאל"כ מאי איכ' בין תוך זמנו לאחר זמנו. ורבא כו' לאח"ז מותר כר"ש וכיון דלשון רבא בלאחר זמנו שוה ללשון של ר"י ע"כ גם פירוש דבריהם שוה גם לרבא לאחר זמנו לא בעי ס': ועוד כו' אפי' לר"י כו' ולמה דייק רבא ואמר כר"ש: ועוד דפריך כו' אהא דאמר רבא לא"ז מותר כר"ש והא גם לר"ש חמץ אחר הפסח אסור משום קנס: כל האסורים ר"ל אפי' מין במינו: א"ו דבטיל ברוב לכן פריך שפיר והוכחות המקשן דע"כ רבא מתיר לאחר זמנו ברוב משני הוכחות ראשונות שלמ"א א' מדלשונו שוה ללשון ר"י וכיון דלר"י ע"כ סגי ברוב א"כ ה"ה לרבא ועוד מדאמר לא"ז מותר כר"ש ובס' אפי' לר"י שרי כנ"ל: וכ"מ ברי"ו כו' וא"א דבעי ס' כו' בשלמא אי סגי ברוב יש ג' חלוקים אחר זמנו ברוב לפני זמנו בס' תוך זמנו במשהו משא"כ אי גם אחר זמנו בס' א"כ א"ז שוה ללפני זמנו וליכא כ"א שני חלוקים עבי"ד סי' צ"ט דין המערב במזיד: ש"ע סָעִיף יא
לא (ס"ק מה) סגי כו' פדיון כמ"ש רס"י זה כצ"ל: ומסתימת לשונו משמע דאפי' באכילה שרי אבל אם נתערב קודם פסח וכ"ש תוך הפסח בפחות מס' דאסור באכיל' משום דטעם חמץ קטעים כמ"ש לעיל בס"ק מ"ב בשם הב"ח ובזה חולק על הב"ח בכוונת רמ"א דהב"ח סבירא ליה דרמ"א קאי על כל ג' דינים שהזכיר המחבר גם על נתערב קודם פסח או תוך פסח ולזה הוצרך לומר כיון דכה"ג אסור באכילה ע"כ רמ"א אינו מתירו אלא בהנאה והמ"א ס"ל דלשון רמ"א משמע ואפי' באכילה שרי וא"כ ע"כ צ"ל דרמ"א לא קאי כ"א אדסמיך ליה שנתערב אחר פסח ולפ"ז מיירי רמ"א אפי' נתערב כזית דלא כמו שהוצרך הב"ח לומר לפי שיטתו דרמ"א מיירי אפי' נתערב קודם הפסח או תוך הפסח דמיירי דוקא דליכא כזית חמץ כמ"ש ס"ק מ"ב אבל לדינא אין בין הב"ח למ"א כלום: והיכי כו' עד ס' כדי לאכלן כיון שנתערב בס' קודס הפסח וטחנן והוי קמח דהוי לח בלח דקי"ל בסעיף ד' דאינו חוזר וניעור ומן הדין מותר לאכלן בפסח אפ"ה אסור להוסיף כו' והוי כמבטל כו' אלא דקשי' ליה הא הביא מ"א בס"ק י"ג בשם הש"ך דהרשב"א ס"ל אפי' לח בלח חוזר וניעור וע"כ צ"ל דהיא תשובה אחרת: ולאכול כ"א בפ"ע ר"ל קודם טחינה והיינו לבדקן בעת האכיל' אם לא יהיה מבוקע אפ"ה אסור דהא יש בהן מחומצות שאין ביקוען ניכר וניהו כיון דאין האיסור ניכר ראויה להתבטל ברוב מ"מ בפסח אינו בטיל ואע"ג דנתבטלו ק"פ מ"מ ביבש קי"ל בסעיף ד' דחוזר וניעור: ולפמ"ש לעיל בשם הב"ח מותר להוסיף ולשהותן כו' דמשמע מלשונו דהרשב"א אוסר להוסיף אפי' לשהותן אע"ג דכ' הרשב"א בתחלת דבריו אסור להוסיף כו' כדי לאכלן מ"מ ס"ל למ"א מה שסי' לשהותו נמי אסור. מיירי אפי' אם ירצה להוסיף עד ס' כדי לשהותן אסור דאל"כ ה"ל להרשב"א לבאר היתר זה דמותר להוסיף עד ס' כדי לשהותן אע"כ דגם כה"ג אסור דהוי כמבטל איסור לכתחל' דלא כהב"ח: וא"ל מסי' תנ"ג כצ"ל בחטים שיש בהן שצמחו ונתחמצו אם יש ס' נגדן מותר לטחנן ויתבטלו בס'. וכתב הטור שם הטעם דל"מ מבטל איסור לכתתלה דאין כוונתו לבטל: דשם מיירי שהיה ס' וא"צ להוסיף כלום אלא מה שטחנן אע"ג דקיי"ל בריה אינה בטלה ואם נתרסקה בטלה ואסור לרסק הברי' כדי לבטלה דהוי מבטל איסור. וא"כ ה"ה בדגן שצמח כיון דעתה קודם טחינה ניכרים אותן שצמחו ויש לבררן וע"י הטחינה יתבטלו מ"מ לא הוי מבטל איסור דאין כוונתו לבטלו כ"א לטוחנן כדי שיהי' קמח וראו' לאפות ולאכול וממילא נתבטלו משא"כ הכא ע"י שמוסיף עליהן הרי מתכוין לבטלן: דוקא פחות מכזית דכזית לי"א שהביא מ"א לעיל ס"ק מ"ב אפי' ליכא כזית בכא"פ עובר באינו מינו. ואם כן אסור לאחר פסח משום קנס אע"כ דליכ' כזית אע"ג דהא מיירי במין במינו וכיון דאיכא רובא לא עבר כמ"ש מ"א שם מ"מ הכא דלמא אית בהו גרגרי' שנתבקעו וניכרים וכמ"ש רשב"א דאין בטילים כיון שהאיסור ניכר ולכן אם הי' כזית היה עובר בב"י. והנה מבואר שכ' מ"א בס"ק מ"ב בשם הב"ח דאסור לערבן לכתחלה כדי לאכלם בפסח אבל כדי לשהותו שרי ודעת רשב"א בס"ק זה דאפי' כדי לשהותן אסור וכ' מ"א דאין להקל נגד הרשב"א משמע דס"ל דאפי' לערבן לשהותן אסור ולעיל בס"ק י"א כ' מ"א במין במינו שנתערב ביבש בריבא אם יכול לבשלם ויהי' נימח ויתערב קודם פסח בס' אז מותרו' לאכלן בפסח ואין זה מבטל כו' עכ"ל משמע דאפי' להוסיף עד ס' לאכלן מותר והם לכאורה נגד מ"ש פה אולל לק"מ דהב"ח אוסר לערב חמץ שהוא בעין משא"כ מ"א בס"ק י"א דמיירי שכבר נתערב ברוב וכיון שהוא מינו ומותר מן התורה ברוב אם מוסיף עד ס' ל"מ מבטל כו' כמ"ש שם ואפילו להוסיף לאכלן בפסח שרי: וכן מה שהסכים פה לרשב"א דאפי' להוסיף ולטחנן לשהותן אסור דהוי כמבטל אע"ג דכבר מעורבים ברובא מכל מקום כיון דהאיסר ניכר דאפשר לבדקן דלמא אית בהו מבוקעי' הוי כאלו לא נתערב עד עתה ולכן הוי כמבטל כו'. ועבי"ד סי' קל"ד לענין למכור לגוים: שמרי כו' דלא כע"ש שכת' דשמרים לא הוי דבר המעמיד ובטלים דלעיל סי' תמ"ב ובי"ד מבואר דהוי דבר המעמיד: כ"כ בס' צ"צ סי' פ' כו' שמא נשאר קצת מהחלב חטה בעין כו' וכמ"ש לעיל בסעיף ד' בפת שנפל ליין דחיישינן שנשאר פרורין בעין: ולפמ"ש לעיל אין איסור כו' ובס' ח"מ חלק עליו לפ"ד רשב"א ורי"ו שהביא מ"א רס"י תמ"ב דכל דבר דתחלת תיקונו כך אינו בטל ע"ש וה"ה הכא כיון שבא לתקן היין לא בטיל ולענ"ד אין מזה סתירה לדברי מ"א דהא מבואר בהרשב"א הטעם דהוי כדבר המעמיד ולא בטיל עבי"ד ס"ס קל"ד והיינו דוקא כשבא לתקן הטעם משא"כ הכא דלא בא אלא לתקן המרא' לא מיקרי מעמיד ובטל דחזותא לאו מלתא: ועיין במ"א סי' תי"ג ס"ק ז' ועיין בפר"ח י"ד סי' ק"ב שהאריך ומסיק דבאיסור דרבנן חזות' לאו מלתא: ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף יב
לב (ס"ק מו) אינו כו' ונ"ל דאפי' באכילה שרי ובח"י כ' שבריב"ש מבואר להדיא דאסור באכילה: והא דכ' הר"ן כו' צריך ביעור מדרבנן דס"ל כיון שהוא בבית גוי והגוי מקבל עליו אחריות אין הישראל המפקיד עובר ואייתו ראייה ממכילתא. ולכן כתב דא"צ ביעור כ"א מדרבנן אבל לא קיי"ל כוותיה כמבואר לעיל סי' תס"ב דישראל עובר כה"ג: כיון דזה החמץ צ"ב דהא הוא חמץ גמור אלא דמן התורה הרי הוא כמבוער לדעת הר"ן דהוי כאלו מכרו לגוי כיון שהוא בבית גוי והגוי קיבל עליו אחריות וע"ש הטעם דחיישינן להערמה: ש"ע סָעִיף יב
ט״ז Taz
סָעִיף א
א במשהו. הרמב"ם נתן טעם דהוי חמץ דשיל"מ והרא"ש פ' בתרא דע"א נתן טעם דחמץ לא בדילי אינשי מיניה כולי שתא לפיכך החמירו עליו במשהו ועמ"ש ס"ב דבי"ט האחרון מותר להשהותו: ש"ע סָעִיף א
ב ואין שם דבר המפעפען. זה קאי אמ"ש תחלה חם בחם בלא רוטב והיינו בבשר כחוש שאין בו חלב אבל יש בו חלב אמרי' ביו"ד סי' ק"ה ס"ה דמפעפע בכולו: ש"ע סָעִיף א
ג ודוקא במקום כו'. פי' כגון דהתנור קטן ואין מחזיק י"ב עשרונים והוא סתום והחמץ והמצה שניהם מגולים בתוך התנור בזה אנו מתירים בדיעבד בשאר איסורים כמ"ש בי"ד סי' ק"ח אלא דבמצה אסור בזה אבל אם התנור גדול אפי' הוא סתום או שאחד מן התבשילין הוא מכוסה הן של חמץ הן של מצה מותר דבזה אין שייך כלל ריחא וביו"ד שם הכריע רמ"א דבמקום הפסד יש לסמוך על המקילים והוי כמו שאר אסורים והפוסקים כתבו בשם ר"ת דבפת אין שייך בו ריח כלל מ"ה אין אוסר פת חמץ שנאפה עם פת מצה אף דאית ביה הני תלת מילי וכן הביא בש"ע סי' תס"א ס"ה: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ד מו' שעות כו'. אע"ג דלוקין עליו בזמן ההוא מ"מ אין בו כרת לא מחמירים ביה כ"ה באיסור משהו וכן בחומרא דנט"ל ובי"ט האחרון ע' סי' תס"ז ס"י: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ד
ה שהוא לח בלח. נ"ל דאם נתערב לח בלח בפחות מס' קודם הפסח דיכול להרבות עליו קודם הפסח עד שיהא ס' כדי שיה' מותר בפסח ואין בזה משו' אין מבטלין איסור לכתחיל' וראיה לזה כתבתי בה' סוכה סי' תרכ"ו ס"א ע"ש והך לח בלח לא אתי לאפוקי קמח בקמח דג"ז הוא מתערב יפה כמ"ש ב"י בשם סמ"ג ועמ"ש סי' תנ"ג ס"ג וכן הכריע בש"ע לקמן סי' תנ"א סעיף כ"ז גבי שפוד דלא אמרי' חוזר וניעור: ש"ע סָעִיף ד
ו נשארו לו פירורין. וסינון לא מהני בזה דשמא יש דקין מאוד ויוצאין דרך נקבי המסננת: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ז מותר. הטעם דחשש חימוץ שיש במלח שנמלח הוא בטל בס' קוד' הפסח ואינו חוזר וניעו' וא"כ לא ה"ל לסתו' להתיר כיון שקודם לזה כתב שיש חולקין וס"ל דאמרי' חוזר וניעור נר' דהכריע הש"ע בזה כדברי המקילין דכאן היה תרתי לטיבותא חדא שמא לא היה חמץ במלח כלל ואת"ל היה אימ' נתבטל קודם פסח וכדעת המקילים והיש חולקים שמביא רמ"א הוא הרי"ץ גאות שהביא הטור בשמו שאוסר חלב שחלבו ישראל קודם הפסח אם לא ידוע שנזהר בחימוץ וטעמו דהרי"ץ גיאות דס"ל בפסח חוזר וניעור וכיש חולקין דסעיף ד' ובהדיא הביא ב"י בשם ה' המגיד שהרי"ץ גיאות ס"ל כאותן גאונים דס"ל דחוזר וניעו' וא"כ למה כ' רמ"א המנהג להחמיר מאחר שכ' בסעיף ד' המנהג כסברא ראשונה וצ"ל הסברא להיפך דטעם המנהג להחמיר בזה דהמלח הוא בעין על דברים אלו ואפשר שיש חמץ בעין בין המלח ולכך לא מועיל הדחה בהם: ש"ע סָעִיף ה
ח ויש חולקין. בסי' תצ"ז סי"ג מוכח שס"ל להלכה לבעל הש"ע כדיעה ראשונ' ע"ש וכן בסי' תנ"א סכ"ז גבי שפוד: ש"ע סָעִיף ה
ט ג"פ קודם הפסח. היינו בכלי שאינו של חמץ לכתחלה ודיעבד מועיל אפי' בכלי חמץ דצונן אינו מפליט ולא זכר רמ"א רק בשר ונראה דה"ה דגים יש להתיר ע"י הדחה כבשר רק שלא ראיתי לנהוג היתר בדגים ע"י הדחה. ויש לתת טעם לזה ממ"ש בסמ"ג מיהו נהגו העולם שלא לאכול גבינה ישינה ולא דגים מלוחים ושמא היינו משום דרגילות לאכלן בלא הדחה אבל בשר מלוח בעי הדחה עכ"ל נראה דה"ק כיון שרגילין לאכול דגים בלא הדחה יש לחוש שיאכלם בלא הדחה משא"כ בבשר: ומ"מ פעם א' הית' דוחק למצוא בשר והתרתי להדיח דגים בפסח דנ"ל דלא אסרו בדגים אלא שמזמן קרוב נמלחו משא"כ בדגים מלוחים בחבי' שא"א בלא הדחה זה עדיף מבשר אבל גבינה פשיטא דלא מהני הדחה והוי ככרכשתא וכתב מו"ח ז"ל בסי' תנ"א דאם ניתן הבשר אחר שהכשירו בכלי שנשתמשו בו חמץ תוך מע"ל דאסור הבשר לפסח דהוי כבוש כמבושל ואני כתבתי בי"ד סי' ק"ה דאין לאסור מחמת כבוש כמבושל בכלי של איסור דה"ל נט"ל אחר שיעור מע"ל שהוא שיעור כבישה ונט"ל מותר קוד' הפסח ונ"ל בשר יבש שהיה תלוי בחדר שמנהלים שם קמח ה"ל חמץ בעין ולא מהני הדחה: ש"ע סָעִיף ה
י אבל בשומן מהותך. הקשה ב"י הא קי"ל סתם כלים אינן ב"י והאריך בזה ונלע"ד דבזה לא אמרי' כן דכבר כתבתי בי"ד סי' קכ"ב בשם ד"מ בשם הג"ם ש"ד דבישראל יש תקנה בשאלה ואם אינו יודע נקנסיה ונ"ל דאין שייך קנס אלא באותו ישראל דהקדיר' שלו דה"ל לידע ולא ידע אבל באחר לא עכ"ל ד"מ ונ"ל דנהי דאין סברא זו מוסכמת להלכה כמ"ש הש"ע בס"ח מ"מ נ"ל דלענין פסח כ"ע ס"ל כן דכל אדם רגיל ליזהר בכל ענין הצורך לפסח שמכין עצמו להשמר מחימוץ ע"כ זה שהתיך השומן בכל דבר המבשל ה"ל להזהיר שתהא המחבת ודאי אינו ב"י ע"כ קנסי' לי' לאסור תבשילו לאכלו בפסח כנ"ל נכון בזה: ונ"ל דבמרקחת שהוא דבר קיוהא וחריף זה אסור אפי' בשאר איסורים אפילו אינו ב"י ע"כ יש להחמיר בו אפי' בי"ט האחרון: ש"ע סָעִיף ה
יא אבל ביום טוב האחרון. כיון דסתם כלים אינן ב"י אלא שהחמירו דרך קנס ע"כ הקילו בי"ט האחרון וכן בשאר איסורי דרבנן כגון משהו ונט"ל כמש"ל סי' זה בי"ט האחרון אם לא בדרך שזכרתי בס"ב: ש"ע סָעִיף ה
יב תוך ב' חדשים. בת"ה ובפסקים סי' קמ"ט כ' דין זה בשם סמ"ג בתוך ל' יום וכן נראה עיקר דשיעור ל' מצינו בשאר דברים ג"כ לענין פסח וכן העתיק רמ"א עצמו בסי' תמ"ב ס"ג לענין דיבוק ניירות וחד טעמא אית להו עם הך דהכא: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ז
יג בוסר שדכין כו'. כ' סמ"ק דהוי צונן ואין לו כח להפליט ואפי' אי פלט משהו בעלמא הוא דפליט ונתבטל קודם הפסח מידי דהוי אכרישי' ובצלים שחתכן בסכין חולבת ונתנם עם הבשר כדפירש ר"ב עכ"ל ונראה פירושו דאמרי' ביו"ד סי' צ"ו דבדבר חריף ויש דוחקא דסכין יש איסור כמ"ש שם בס"א ע"כ אמר כאן אפי' אי פליט דהיינו ע"י דוחק' דמדוכה ויש כאן דבר חריף דהבוסר יש בו קיוהא מ"מ א"צ לבטלו אלא הפליטה לחוד ואין הבוסר כולו נעשה איסור ויליף לה מבצלי' שחתכן בסכין חולבת ונתנום עם בשר דאין כל הבצל נעשה איסור אלא משערי' נגד הבלוע בהם משא"כ בחתך בסכין ש"ג דאז כל הבצל נעשה נבילה ה"נ כיון שנעשה קודם הפסח והיה אז היתר ע"כ אח"כ בשעת פסח מותר כיון שכבר נתבטל הפליט' המועטת מ"ה אם נעש' בפסח ודאי אסור אם חתכו בסכין. חמץ אפי' אם הוא נקי מטעם דוחקא דסכינא והוא דבר חריף וכמ"ש בי"ד לענין צנון סי' צ"ו דיש אוסר אפי' בצונן וע"כ צ"ע למה כ' רמ"א דסת' סכין אינו נקי דלפי הנראה אפי' בודאי נקי יש לאסור אם חתכו תוך הפסח בסכין חמץ: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
יד זתים שנזהרו כו'. הטור כ' זתים שכבשן בשאר ימות השנה לדעת בעה"ת שאוסר צנון ובצל בסכין ש"ג שמדמה אותם לקורט כו' דבכולו סכין משערינן וא"כ חזרו הזתים כולם חמץ כו' ק"ל אמאי לא משערי' ס' נגד הסכין דודאי יש בכל הזתים ס' נגדו כדאי' בי"ד סי' צ"ו לענין בצלי' ס"ב דהא גם כאן כי בלעו הזתי' מן הסכין היה עדיין היתר ול"ד לסכין ש"ג דסי' צ"ו וכן בסוף דבריו כ' הטור ונ"ל דאפילו לדעת בעה"ת אם נזהרו בהם בחתיכת סכין כו' משמע דבלא נזהר בסכין אין היתר בביטול כגד הסכין ונר' דהך חתך זתים ע"כ מיירי קודם שנכבשו דאז הם חריפי' דהא כ' הטור שע"י מים של כביש' בטל חורפייהו ומ"ה מדמה הטור אותם לבצלים ובא"ו הארוך כלל ל"ח דין ט"ו כתב וז"ל ועוד דאפי' לגבי איסור חמץ אינו אוסר בא"ח זתים שנחתכו בסכין של חמץ אלא שנחתכו לאחר שנכבשו אבל נחתכו קודם שנכבשו מתיר שם לאכלן בפסח לא נמצא כן בטור שלנו ואדרבה להיפך כמ"ש ואולי הוא מבי' ס' אורחת חיים ולא אורח חיים ומש"ה ניחא כאן דלא מהני ס' לבטל בין הכל ס' נגד הסכין כיון שנוטל כל א' בפ"ע קודם כבישת' ואין בכל א' ס' בפ"ע נגד הסכין היא עומדת במה שקיבלה ואין הצירף מועיל דאין כאן מידי שיצרף אותם ויוליך טעם מן הא' להשני משא"כ שם בבצלים שרוטב הבישול מוליך מזה לזה אבל כאן בכבוש כל א' בפ"ע נכבש מכח הנחתו במים ע"כ אין צירוף מועיל ול"ד לבוסר שנזכר בסעי' הקודם לזה דמהני הכל לבטל הפליטה של המדוכ' כמ"ש בסמוך דהתם נידוכו הכל ונתערבו היטב כמו שקבלו ביחד כן ע"כ הצירוף מועיל לבטל הפליטה כנ"ל נכון בזה והא דכ' כאן להתיר אף ע"פ שלא נזהרו לכבשם בקדירה חדשה הוא מטעם שכ' הטור דבטל חורפייהו בשע' כבישה כיון שבשע' הכבישה נותנין בהם מים ולא שייך תו למימר מחלי' להו אלא שיש ליזהר בתקיעת הסכין והיינו מטעם שזכרנו: בטור כתוב וכן נראה וכו' ולכאורה קשה היאך מייתי ראיה ממה שחתכו בפסח גופי' למ"ש קודם לזה בזתים של כל השנה וי"ל דלא מייתי ראי' אלא לזה שזתים דינם שוה מחמת קיוהא שלהם לקורט של חלתי' הנזכ' בגמ' דהא בצל ג"כ דומה לקורט של חלתי' ואוסר הרא"ש אם חתך בסת' סכין אע"ג דהוי נט"ל ולהרא"ש מתיר נט"ל כמ"ש הטור בשמו אלא ודאי דאסור משום דהוי דבר חריף: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
טו אפי' באלף לא בטיל. וכ' ב"י ונרא' טעמו משום שיל"מ או משום דסבר דיבש ביבש בטל חד בתרי באיסור שתלוי בנ"ט אבל במקו' שהחמירו בו ביותר מנ"ט אין הפרש בין יבש לבלול וכמ"ש המרדכי בפ' כ"ש עכ"ל ולפ"ז אם נתערב קודם פסח חד בתרי ביבש דאז שיעורו בנ"ט דינו כשאר איסורי': ש"ע סָעִיף ט
טז וי"א דחמץ שוה כו'. ממילא אם החמץ הוא חתיכה הראוי להתכבד או שאר דברים שאין מתבטלים בשאר איסורים פשיט' שגם בפסח כן אלא שברש"י שמביא ב"י מחלק אליב' דר"ע בין הככר שלם לפרוסת ככר וכ' ב"י דלא קי"ל כר"ע ע"כ לא מחלקי' בזה דטעמא דר"ע דככר הוא חשוב מצד עצמו ואנן ס"ל דבראוי להתכבד תליא מלתא: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף יא
יז קודם פסח. ביאור דברי הטור בזה הוא בסי' תמ"ב. ונלמד מזה דתערובת שהוא בענין שאין בואיסו' דאוריי' אע"פ שיש בו איסור דרבנן בתוך הפסח מ"מ יכול לעשות אותו תערובות אפי' במזיד להשהוהו עד אחר הפסח: ש"ע סָעִיף יא
יח ובפחו' מס' סגי כו'. פי' לח בלח דבעי' ס' מ"מ כאן בעבר עליו הפסח דאין באיסור אלא משום קנס דעבר על בל ירא' וכאן כיון שהשליך הנאה לים המלח תו ליכא קנס וע"כ שרי אפי' באכילה וכדעת ב"י ולא כהג"מ שאין מתיר אלא בהנאה בזה וביבש ביבש נראה דלא מבעיא חד בתרי פשיט' דמותר אפי' לדיע' הראשונה דסעי' ט' דמחמיר תוך הפסח כאן לאחר הפסח שרי אפי' בלא השלכ' הנאה לים המלח דהא כאן לא עבר על בל יראה כיון דמן התור' חד בתרי בטיל ואפי' מדרבנן האיסור אינו אלא מצד חומרא דמשהו ולא שייך למיקנסי' אלא אפי' חד בחד מותר עכ"פ ע"י פדיון ודינו כמו לח בלח בפחות מס' ובהג"מ בדין זה כ' שם אם נתערבו חיטי חמץ בחיטי כשר ולא נודע עד לאחר פסח כו' כמ"ש ב"י אין ללמוד מזה דאם נודע קודם פסח דלא די אחר הפסח בפדיון דזה אינו דטעם ר"ש דקנס לאחר הפסח אין בו חילוק אם עבר במזיד או בשוגג דבתרווייהו קניס וכי היכי דבנתערב אחר הפסח בשוגג בס' שרי אפי' שהיה במזיד בפסח כמ"ש רש"י והרא"ש והטור בהדיא בסי' זה ה"נ מהני הפדיון אפי' שהי' במזיד ותו דמה תלוי בידיעתו דהא עכ"פ התערובות הוא שוגג אלא פשוט דהך לא נודע הוא לאו דוקא ולא זכרו שם אלא לאורחא דמילתא דודאי לאו ברשע עסקי' שיודע מזה ולא ביערו בשעת איסורו ולעיל בסי' זה ס"ג כתבתי דאפי' לכתחלה יכול להרבות על התערובו' קודם הפסח כיון דעדיין היתר הוא וראי' מסוכה וא"כ כאן ביבש ביבש אם הוא חד בתרי יש להרבות עליו חיטים כשרים ולטוחנן ויהיה דינו כמו לח בלח כדלעיל ס"ג ויכול לאוכלו אפי' בפסח ואם בא להשהותו אחר הפסח א"צ לזה ומותר אפי' בלא פדיון לים המלח כ"ז נ"ל נכון ואף שכ' מו"ח ז"ל איזה פרטים בזה שלא כמ"ש מ"מ אחר העיון הדברים ברורים בס"ד: ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף יב
יט שמא יפול כו'. ואם נפל קרטין לתוך המאכל אסור המאכל כמש"ל בחמץ נוקשה כגון טריא"ק וכיוצא בו בסי' תמ"ב אבל מותר להשהות ולאחר הפסח כנ"ל: בטור הביא לעיל סי' זה וכ"כ בעל העיטור דוקא חמץ דאיתי' בעיניה אבל גיעול היוצא מדופנו של כלי לענין דבש ושמן ש"ג בפסח כו' בטל הוא וכמה ימים נהג בו אדוננו איסור והמחמי' תע"ב עכ"ל וקשה דהיאך בטל והלא צריך ס' לבטלו ואין מה שתוך הכלי ס' נגד כל הכלי כמ"ש זה בב"י ונר' דהעיטור לטעמי' דגם בי"ד סי' צ"ג ס"ל דיש ס' נגד פליטה דכלי כמ"ש שם ב"י אליביה ואע"ג דהטור לא ס"ל סברא זו מ"מ הביא דבריו משום ד"א שזכר בעיטור כגון בשר שלא נזהר במליחתו ותו אפשר דס"ל כמ"ש המרדכי פ' כ"ש בשם א"ז להתיר בחבית של שכר להדיחו במי' ומנגבו ולתת בו יין ודבש לפסח משום דטעם השכר בטל בס' קודם הפסח ולא אמרינן בכולו משערין כיון דהתירא בלע ורמ"א פסק כן בסימן תנ"א: ש"ע סָעִיף יב
מִשְׁבְּצוֹת זָהָב — פרי מגדים על הט״ז Mishbetzot Zahav — Pri Megadim on the Taz
סָעִיף א
א פתיחה לתמ״ז אמר הכותב דע דחמץ בפסח אוסר במינו ושלא במינו במשהו אף טעם לבד וכמ״ש בתשובת הרשב״א ז״ל סי׳ ל״ד וג״ן וכ״ה הסכמת כל הפוסקים וטעם הדבר הואיל ולא בדיל וכרת וערש״י פסחים כ״ט ב׳ ד״ה שלא במינו נמי יע״ש ועמ״א א׳ ומש״ה חלב ודם בס׳ ומו׳ עד שתחשך בס׳. והר״מ ז״ל פט״ז ממ״א ה״ט וי״ב כתב דהוי דשיל״מ וכ״כ הלבוש כאן ועי׳ מנחת יעקב בת״ח כלל ע״ד אות י״ט אף לדידן אסור לשהותו ולהר״מ א״ש דפסק פ״ד מחו״מ הי״ב דמשהו מותר לשהותו. ומ״ש הח״י כמ״ש הר״ן פסחים הנה שם כ״ט ב׳ והקשה הא לאחר פסח ג״כ אסור חמץ בעיניה רק ע״י תערובו׳ א״כ תו לא הוי דשיל״מ ותירץ שבעלי סברא זו סוברים דר״ש לא להקל בא והקשה דמ״מ דשיל״מ מ״ה בטל ומדרבנן לא הוה דשיל״מ ולקושיית הח״י ל״ש כלל תי׳ הר״ן ז״ל ומשם משמע דפחות מכזית נמי קניס ר״ש ועש״ך י״ד ק״ב אות י״ב וי״ד והר״ב כאן בס״ט מדשתיק אודי להמחבר והלכה כדיעה א׳ בסתם דיבש ביבש באלף לא בטל (ועמ״י כלל ל״ט אות ט״ז והקשה על הנ״ץ במ״ש דעת הב״י כדיעה שנייה יע״ש) והר״ב ביו״ד קל״ד ס״ב בהג״ה דוקא חביות גדולות אין בטל ואלו לטעם שלא הלכו בו בתר נתינת טעם וכל שבלע ביותר מס׳ אסור ה״ה ביבש אף חביות קטנות אסור ועפר״ח בי״ד ק״י אות ד׳ דחה דברי הר״ב בקל״ד מהלכה ושם הטעם כאן משום דשיל״מ הוי א״ש ועמ״א כאן מ״ם ובפריי לי״ד בש״ך אות ב׳ מ״ש שם ונ״מ טובא לדינא בחמץ בע״פ במינו או לענין ס״ס עי״ד ק״י בט״ז וש״ך י״ב וי״ד או ב׳ קדירות תחב כף חמץ ויש ס׳ או נט״ל וקדירה א׳ איסור ודישל״מ אפשר שא״א בו שאני אומר עי״ד קי״א. ואמנם דבר המתקלקל לא הוי דשיל״מ ועי״ד ק״ב ובש״ך אות ט׳ אי בטעם לחוד אמרינן דשיל״מ: והוי יודע דבמינו ביבש חד בתרי בטל בשאר איסורים אף באיסור כרת דלא מצינו מחלוקת אלא בחמץ ועש״ך י״ד ק״י בדיני ס״ס דין י׳ בשם האגור מ״ש ובפריי שם. ובכה״ג כתב בהגהות הטור בשם הרדב״ז ח״ב קצ״ד וז״ל ומאן ציית למר בספק כרת אלא מותר בהנאה יע״ש וצ״ע דמשמע אף חלב יבש ביבש חד בתרי בטל. והנה אם נאמר לי״א יבש ביבש נתערב ברוב נעשה כולו היתר אף בכרת וחמץ מ״מ אם ט׳ צבורים מצה ואח׳ חמץ ופירש מאחד מהם אם הולכין אחר הרוב ובתוש׳ פסחים ח׳ ב׳ דבור המתחיל היינו מבואר דשרי באכילה ועי׳ אה״ע סי׳ י״ז וב״ח במשאל״ס לא הלכו אחר הרוב וע׳ חולין קל״ד א׳ ברש״י ד״ה וחלה ובר״מ פ״ח מה׳ ביכורים ה״ט משמע הטעם דמדרבנן אין הולכין בתר חזקה בעון מיתה ב״ש וכרת ואפשר ה״ה בתר רובא אין הולכין ובס׳ שושנת העמקים בארנו זה: ואם היינו אומרים דחמץ דשיל״מ הוי א״ש כמש״ל. וער״ן נדרים נ״ב א׳ והט״ז בי״ד ק״ב אות ה׳ והביאו הטעם דשיל״מ במינו אין בטל כיון דסופו להיות היתר דמי לדם הפר ומדרבנן כו׳ ואף אנו נאמר בחמץ שאין כ״כ ניגוד למצה המותרת שאין איסור עולם ולאחר הפסח חמץ שרי ומש״ה אף לדידן מקרי חמץ דשיל״מ. אלא שכ״ז לא יועיל להר״ב דאיהו נתן טעם אחר יע״ש בט״ז בי״ד בק״א וק״ב. והא אנן שרינן תבשיל שמתקלקל בשהייתו וכאמור. ודע עוד שהייתי סבור לומר מ״ש המחבר בתמ״ז ס״ד י״א דחוזר וניער והוא דעת הר״מ ז״ל פ״ד מחו״מ הי״ב וי״א דאין חוזר וניער לשיטתם דלהר״מ חמץ דשיל״מ ומותר לשהותו בפסח ולמה יאכל בפסח ע״י ביטול ישהנו אחר הפסח משא״כ לדידן לא מקרי דישל״מ. ולפ״ז יצא לן דין חדש כמו שאגיד: שאלה ראובן ושמעון היו להם תבואה ונתערב מתבואת שמעון בראובן במינו ויש רוב בתבואת ראובן ואח״כ נדר ראובן הנאה משמעון ומכל מה שלו אם מותר מהתערובות שנתערב כבר: תשובה לכאורה למה דקיי״ל נדרים הוי דשיל״מ מה״ת יאכל באיסור ישאל על נדרו ערש״י ריש ביצה הטעם דדשיל״מ לא בטל. ולמ״ש הר״ן הטעם הביאותיו לעיל משמע היתר בהיתר ממש במינו אף לרבנן דר״י לא בטל מ״ה דומיא דדם הפר ושאני התם עולין אין מבטלין היינו שניהם היתר דלא כפירש״י ותוס׳ מנחות כ״ב ב׳ א״כ בלא״ה אין בטל מקודם וה״ה חמץ במצה במינו נתערב קודם שש דלא בטל וכשהגיע שש ושבע לא בטל למ״ד חמץ הוי דישל״מ עש״ך י״ד ק״ב י״ג י״ד ועמ״ש בפריי שם. וע׳ ביצה פ״ה מה דאמרינן הרי שנתערב יאכל הלה וחדי. שוב ראיתי למ״ש הר״ב בי״ד ק״ב ס״ד ובש״ך אות י״ב והוא מאו״ה דכל שלא היה ניכר האיסור פ״א בפ״ע לא הוה דשיל״מ כמו גיגית כו׳ כ״ש כאן כיון שנתערב מקודם אפי׳ לא נתבטל בטל הוא עכשיו כדאמרן. וא״כ להר״מ ז״ל פט״ו ממ״א ה״ט דחמץ מטעם דשיל״מ קאתינן עלה ופ״ד מחו״מ דחוזר וניער לכאור׳ חולק אמ״ש הר״ב בק״ב ס״ד וכדכתיבנא: ודע דסבור הייתי לתת תבלין למ״ש האחרונים ז״ל להר״מ דחוזר וניער דוקא בממש דהיינו לח בלח הא טעמו לבד מודה הוא דכשיש ממש הוי דשיל״מ ישהנו אחר הפסח לדעתו ז״ל דמותר בשהייה אף דר״ש קניס כל שלא עבר ב״י לא קניס ולאו מטעם ביטול או מ״ה הוא דשיל״מ ער״ן פסחים למ״ד ושו״ת צ״צ בענין ביצה טריפה בי״ט הוי דשיל״מ משא״כ טעמו לבד לא הוי דשיל״מ כמ״ש הר״ב בי״ד ק״ב ס״ד ומש״ה אין חוזר וניער. ואי קשיא אם כן טעמו ליבטל אף נתערב תוך הפסח י״ל דודאי גם הר״מ ז״ל סובר חמץ כרת ולא בדיל החמירו במשהו והוצרך לטעם דשיל״מ כמ״ש הכ״מ שם ה״ט דמש״ה אמרו ר״י ור״ל כו׳ ולא חשבו חמץ דהוי דשיל״מ. וכן מ״ש הר״מ ז״ל שם בהי״ב אל תתמה על חמץ ג״כ לתרץ קושיא זו ולעולם תרתי טעמי איתנהו בחמ״פ וכדאמרן: ולאחר ההתבוננות ראיתי כי מ״ש הר״ב בי״ד קל״ד ס״ב דחביות קטנות בטל הוא הם דברים ברורים להלכה ושאני חמ״פ דהחמירו כמה חומרות מש״ה יבש ביבש לא בטיל. ולא כמ״ש הרשב״א ז״ל בתפ״א ק״ו ובתשובה למ״ד וג״ן דלא הלכו בו בתר טעמא. והוכחה לזה ממ״ש פסחים למ״ד א׳ אמר רבא הלכתא חמץ בזמנו במינו ושלא במינו במשהו כרב משמע ודאי דממש כרב סובר ונהי דלאו מטעמיה מ״מ בגוף הדין סובר כרב והשתא לרב במינו במשהו לרב אף ביבש כמ״ש ר״ת לאחר חזרה (עתוס׳ מנחות כ״ב ד״ה מכאן כו׳) (והא דתנן דתרומה בק״א בטילה בחולין מתוקנין יע״ש) וגזר רב שלא במינו אטו מינו ה״ה ביבש ממילא רבא נמי סובר כן. ואף שאין לנו הכרע דהר״ב יסבור כן שבתמ״ז ס״ד וסי״א ותנ״ג במ״א ו׳ קמח בקמח מקרי לח בלח א״כ אין ראיה מביצה ל״ח ב׳ לר״י חטין בחטין לא בטיל די״ל דמיירי בקמח ועתוס׳ מנחות ויבמות פרק הערל מזה ולכאורה אדרבה ישניגוד לזה ממ״ש הר״ב בת״ח כלל מ״ה ד״ו ובמ״י ח״י נתן טעם לדשיל״מ ולא נתן טעם הר״ן הובא בט״ז י״ד ק״ב ה׳ וקלסיה משום דקשיא ליה יבש ביבש בדשלי״מ ליבטל. עכ״ז אני אומר דהר״ב מסברא דנפשיה החמיר בחמץ מדאמר במשהו כרב וסובר כר״ת ומשום חומרא דחמץ והלכה כדיעה א׳ וכדבעינן למימר לקמן אי״ה ועי׳ ע״ש כתב יבש ביבש לא בטל במינו דוקא דשיל״מ וקשה הא להר״מ ז״ל אף אינו מינו סובר הטעם בחמץ משום דשיל״מ בפט״ו הי״ג ממ״א ועש״ך י״ד ק״ב י״ד י״ל דה״פ די״א דיבש בטל בא״מ וכ״ע סברי חמץ דשיל״מ ובמינו דלא כהר״מ ובאינו מינו בלח במשהו משום כרת ולא בדילי וי״ל גם דברי הע״ש כן ואי״ה בפנים יבואר: ודע דבנוקשה יבש ביבש י״ל לכ״ע בטל חד בתרי דלטעם דלא הלכו בו דערלה א״כ אין חילוק בין לח ליבש בתרומה מקרא ממנו וכפלו בשיעורין דערלה וכ״ה להיותם איסור הנאה משא״כ חמ״פ ומ״מ הלכה כדבריו ז״ל: הנה יבש ביבש עכ״פ מידי ספיקא לא נפקא כי הנ״ץ בתמ״ז אות ט׳ דעת הש״ע כדיעה שניה והיינו ממ״ש המחבר בס״א ל׳ המ״מ ויבואר אי״ה בפנים לכן הסומך להקל כשיש עוד ספק דהוי ס״ס אין גוערין בו ובדרבנן לא בעינן נולדו יחד וכאן הוי כנולדו יחד ואם נפל א׳ לים יבואר אי״ה בפנים. ועמ״א תס״זאות ד׳ ביבש ונאכל מהם דשרי והיינו אם חמץ לא מקרי דשיל״מ: חמץ יש בו חריף בארש״ט מסובין חמוצים אבל בחומץ חריף וקבל טעם חמץ בפחות מששים יבואר אי״ה בפנים. וע״ל בפסח אסור מדרבנן ומיהו יין שרף הנבלע בכלי דחזק הוא י״ל דהוה מ״ה אסור כשאין ס׳ נגדו ועשו״ת הרשב״א ז״ל דהא דלא אסרה תורה כ״א קדירה ב״י ועי׳ שו״ת הר״ב סי׳ כ״ח וכ״כ בד״מ א׳ דהיכא שיש צדדים להתיר סומכין אשאלתו ואי״ה יבואר בפנים. עי׳ בהנהגות או״ה בסדר ג׳ החקירות דאיזו שעה ואיזה יום ובפנים אבאר אי״ה כ״א במקומו הראוי לו: במשהו עט״ז הר״מ ז״ל פט״ו מהלכות מ״א ה״ט וי״ב ועכ״מ שם דרבינו מתרץ למה לא אמרו בע״ז ע״ג ב׳ חוץ מחמץ דמשום דהוי דשיל״מ הא טבל נמי נתן הר״מ טעם דאפשר לתקנו וכהיתרו כך איסורו דהוי דשיל״מ והרא״ש תי׳ דחמץ אף שלא במינו במשהו לא חשיב לה.ולהר״מ אף שלא במינו משום חומרא דחמץ נתנו עליה דין דשיל״מ. והרא״ש בע״ז נתן טעם דלא בדילי כו׳ ומ״מ לדידה ג״כ משש עד שתחשך בס׳ או כמ״ש מהרא״י ז״ל עמ״א ה׳ דע״פ בדילי דהוי זמן הביעור א״כ נוקשה חוסר במשהו כנראה ממ״ש הט״ז אות י״ט אבל באות ד׳ הביא מ״ש הרא״ש ז״ל בפסחים למ״ד דעד הלילה אין כרת לא החמירו ואי״ה יבואר שם והנה לכ״א מהטעמים לכאורה קולא וחומרא. חומרא ע״פ במינו ממש למ״ד דהוי דשיל״מ אוסר במשהו ולמ״ד כרת בס׳ וקולא כף של עכו״ם בלוע איסור וחמץ דשיל״מ הא לאחר הפסח נמי דוקא ע״י ביטול ועשו״ת צ״צ ביצה טריפה בי״ט דמ״מ הוי דשיל״מ. ומי שנדר שלא לאכול ח׳ ימים בשנה מין ידוע בלי התרה וע״ד רבים וכדומה באותן שאין להם הפרה אפ״ה י״ל לא בדיני לחוד במשהו וזה לא שמענו ועסי׳ תרי״ב במ״א ו׳ ותה״ד קמ״ז ותוס׳ ר״פ לענין בדיקה אבל ליגע אפשר אסור עסי׳ תמ״ו ט״ז ומ״א ה׳ ומ״ש בס״ב דמותר להשהותו ביום טוב האחרון באות ד׳ ותס״ז ס״י וט״ז י״א נט״ל נמי יע״ש ולבוש שם דהוי תרי דרבנן. וא״כ במינו פחות מס׳ או נוקשה במו״מ פחות מס׳ בי״ט אחרון משהין דהוי תרי דרבנן ולא מטעם דסומכין אשאלתות. ובפסח תרי דרבנן כמו משהו ונט״ל בסעיף י׳ לקמן אי שרי לשהות לאחר הפסח או למכור לעכו״ם חוץ מדמי איסור ועט״ז תס״ז אות ט״ו ובח״י מ״ו וצ״ע בזה. ובמ״א שם י״ד דהוי ספק י״ט ספק חול והיינו כ״ש דבקיאין בקביעא דירחא לכן מתירין לשהות אבל בשאר ימי הפסח י״ל אף תרי דרבנן אסור להשהותה וגם בי״ט אחרון למכור לעכו״ם בנפסד ונתקלקל צ״ע ואי״ה שם יבואר עוד ובס״י לקמן בנט״ל ומשהו: אמר הכותב ראיתי להעתיק בכאן קצת דין מחודש השייך לי״ד ואגב גררא קצת פלפול: דע דנוקשה אע״פ שיבש כמה שנים כשנפל בתבשיל נתרכך ומשהו עכ״פ איכא כמ״ש בתה״ד בסימן קפ״ו הביאו המ״א ה׳ ול״ד לס״ה עמ״א אות ל׳ ולפ״ז בב״ח בשר יבש כעץ כמה פנים אם נפל לחלב י״ל דנתרכך. וגיד הנשה דאין בו טעם ופליטתו אין אוסר עבי״ד סי׳ ק׳ ס״ב. ואעתיק שאלה א׳ וזו תוארה: שאלה גיד הנשה שנפל לכלי ראשון ואין ס׳ אי שרי ואי כ״ש אי שרי ואם ספק אם יש ס׳ אי שרי: תשובה אין בג״ה בנ״ט ויראה פליטתו הא דם יש בו וכל הגידים מליאים דם ובלא מליחה עכ״פ אוסר עד ס׳ משום דם ובספק הוי דם שבשלו וספק לקולא כבסי׳ צ״ח. וכלי שני חמור מכ״ר למ״ד מפליט ומבליע לא מבשל הו״ל ספק תורה ומיהו בכ״ש ס״ס הוי אף למאן דמחמיר בק״ה שמא אין מפליט ושמא היה ס׳ ובכבוש כה״ג י״ל והבן: ש"ע סָעִיף א
ב ואין עט״ז ולשיטתי׳ בי״ד ק״ה אות י׳ הרבה להקשות דלא אמרינן היתר מפעם לאיסור ושם י״ל חלב כחוש כמ״ש בד״מ וחמץ כל איסורו כחוש לגמרי הילכך אף בשר שמן אצלו חם בלא רוטב אין אוסר יותר מכדי נטילה וע״כ ואין שם דבר המפעפען ה״ק הא שאר איסורים כ״ק ונטילה היינו באין דבר שמן ודוחק הוא אבל המ״א פי׳ דאחמץ קאי ועי״ד ק״ה בנה״ך שם ועי׳ עטרת זקנים פי׳ כט״ז ואי״ה במ״א יבואר בזה ועסי׳ ק״ה בי״ד בש״ך ל״ז ותס״ז סי״ד לענין מליחה: ש"ע סָעִיף א
ג ודוקא עט״ז בי״ד ק״ח ס״א בהג״ה הביא הר״ב מחלוקת באם התנור אין מחזיק י״ב עשרונים וסתום ושניהם מגולים אי אסור בחמץ או שרי ובמקום הפסד מותר (עח״י כאן ה״מ ובפריי שם) הא כשהתנור גדול או א׳ מכוסה לא מיבעיא כשהוא פתוח דאז בשאר איסורין לכתחלה שרי רק מנהגא לאסור לכתחלה כמ״ש הר״ב שם א״כ ש״מ דאפי׳ משהו אין בו דאל״כ אין מבטלין איסור לכתחלה אף כשאין מכוין לבטל כל שאין דוחק (ורגלי הדבורי׳ בדבש א״א בע״א) א״כ ה״ה חמץ עכ״פ דיעבד שרי אלא אפי׳ ת״ג וסתום דלכתחלה אסור שם עט״ז שם ב׳ ואפשר ה״ה קטן ופתוח דיעבד שרי גם בחמץ: ומ״ש בפת ל״ש ריח עמ״א תס״א א׳ דריח שאין שמנונית כלל אין אוסר ועת״ח כלל ל״ח ד״ג הטעם דשניהם כחושים משמע פת חמץ עם תבשיל נאסר התבשיל דמפטם כו׳ ואוסר אח״כ אף מצה בתנור ועי׳ שכ״ג תס״א בהגהות הב״י אות י׳ ועמ״ל ה׳ מעה״ק פי״ג ה״ב ופר״ח תס״א והלבוש בתס״א ס״ה כתב דריח יבש כי האי אין הולך למרחוק משמע הטעם דיבש הוא ואף שיש שומן בתנור אין מפטם לאיסור אף למ״ד דמפטם באיסור בריח לא וא״ש דר״ת הביא ראיה מלחמי תודה אף שהיה שמן בהם והמ״י בת״ח כלל ל״ה אות י״א דשמן אין שומן ומפטם ובפריי לי״ד הארכנו בזה די״ל שמן מפטם ולמ״ש הלבוש א״ש וכ״מ ממעשה שהביא המרדכי פכ״ש העתיקו הב״י בתס״א. ועט״ז ק״ד י׳ דאין היתר מפטם איסור מ״מ בריח חזק יותר ומפטם בתנור יע״ש ובק״ח א׳. ועש״ך ק״ח ט״ו וצ״ע. ואי״ה במ״א ד׳ יבואר עוד: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ד מו׳ שעות עט״ז עד הלילה לוקין באכילה ואין כרת בטל בס׳ כ״כ הרא״ש ז״ל פסחים ל׳ עי׳ אות א׳ ונט״ל קיל ממשהו דלהמחבר בס״י מותר עט״ז תס״ו אות י״א וה״ה יבש ביבש עד הלילה אם אין דבר שבמנין עמ״א אות מ׳ ויבואר שם אי״ה וה״ה ריח עד הלילה שוה לשאר איסורין ונוקשה משמע באות י״ט דאסור במשהו משום ל״פ אטו חמץ גמור משא״כ עד הלילה גם י״ל בין נוקשה דרע לאכילה ובין לא היה מעולם כ״א הכסיפו פניו ומיהו ז״א. וביום ח׳ מותר לשהות משהו אבל בפחות מס׳ לא משמע דאסור לשהות וצ״ע דזה למ״ד בתמ״ו ס״ב י״ט ב׳ בחה״מ אבל למ״ש הח״י בתמ״ו ה׳ וא״ר ג׳ ובא״ז שם אף לא בטלו ועובר ב״י אין מבערו בי״ט ב׳ וא״כ אם נאמר ה״ה ביום ח׳ א״כ בהכרח משהה אותו ולאחר הפסח שרי אם נאמר דטכ״ע אין עובר ב״י ובאכילה אסור דחיך אוכל יטעם או למ״ד ח״ש אין עובר ב״י וכ״ש אם אין גוף החמץ קיים רק כף בלוע מחמץ ב״י ותחב לקדירה אין ששים דאפשר אף באכילה שרי לאחר הפסח ועמ״א אות מ״ב ואי״ה שם יבואר ובתס״ז יבואר עוד.ועשו״ת ח״צ סי׳ פ״ו והמ״א בתס״ז י״ד בחמץ גמור מיירי וכ״מ מהראי׳ שהביא מתמ״ח שהביא כבר יע״ש ואי״ה שם יבואר עוד: ואם נתערב כלי חמץ בכלי פסח עמ״א אות מ׳. וראיתי שאופין קוכין חמץ בכלי אגנות נחושת או נחושת קלל או בקערות בדיל בתנור גרוף אם דזה מקרי תשמישו ע״י אור וכדבעינן למימר לקמן אי״ה בתנ״א במ״א אות כ״א אם כן בע״פ בנחושת יש להחמיר דהא יוכל ללבן משא״כ בבדיל דא״א בליבון דניתך לא הוי דשיל״מ ושרי אם נתערב עד הלילה קערה חמץ כה״ג עם קערות פסח ואם נאבד אחת כולם הותרו אף תוך הפסח עסי׳ תס״ז במ״א ד׳ ודוקא אבוד מן העולם. ואם נתערב קערה חמץ כ״ר עד הלילה יש להגעיל א׳ מהם והותרו כולם דהוי כשהשליך א׳ לים ועדיין היתר הוא דעד הלילה בטל ברוב הוא ומיהו למאן דמחמיר באות מ׳ יצויר זה בנחושת באור ע״י ליבון ואי״ה במ״ד יבואר עוד במ״א. עסי׳ תנ״ג במ״א אות ג׳ וסוף הסימן שם: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ד
ה שהוא עט״ז היינו בשעה ד׳ ובה׳ או ו׳ תלוי במחלוקת בי״ד סימן צ״ט ס״ו ובט״ז י״ב לקמן סי׳ תרע״ג אם איסור דרבנן שרי להוסיף או לאו: כתב ע״ש אות ד׳ עד הלילה אם נתערב פחות מששים צריך שנתערב אח״כ בס׳ נגד הכל לדידן דחנ״נ בשאר איסורין יע״ש ופשוט הוא דחמץ לא גרע משאר איסורין ואף בשעה ה׳ י״ל כן ודשיל״מ ובא״מ נמי כתבנו בפריי לי״ד דחנ״נ אף דל״ד לבב״ח דיש היתר לאיסורו. ומיהו לח בלח בלא בישול וכדומה שיש פלוגתא אם לצרף יש לאסור שי״א חוזר וניער וכדומה לזה צ״ע כי נ״ל בדרבנן אין לצרף חומרות דניהוי ס״ס לאיסורא ובי״ד ק״י כתבנו דאף ס״ס לחומרא בדרבנן י״א דאין לאסור וכ״ש לצרף ומשמע להוסיף שרי בזמן היתר הא לערב בעין בס׳ אסור בזמן היתר ועב״ח כאן ס״ו לערב אסור לאכול הא להשהותו מותר והטעם שי״א חוזר וניער והט״ז בתמ״ב א׳ כתב הטעם דאין מבטלין איסור לכתחלה ועי״ד צ״ט בש״ך כ״כ וצ״צ סי׳ פ׳ יע״ש עי׳ פ״ב דכלאים מ״א בתי״ט בשם ירושלמי ובר״מ ז״ל פ״ב וכ״מ שם בשו״ת דת אש וי״ל במתכוין אסור כה״ג. ובתרכ״ו בסכך משמע לערב בידים שרי ושם יש תירוצים אחרים ועי״ד ק״ט יבש ביבש מותר להוסיף ולבשלם ועמ״א לקמן אות מ״ה משמע באכילה אסור להוסיף הא להשהותן שרי ממ״ש הטור בתנ״ג חטים נשוכים י״ל דנכרים הם ומש״ה כתב דהוי כדבש עם הדבורים שאין מכוין לבטלם והוי טירחא. וראיה שהביא הרשב״א ז״ל בתשובה תפ״ה מפסחים מ׳ ב׳ ארבא דטבעה אמאי לא התיר לערב י״ל לערב בעין אסור ולהוסיף מותר ועמ״א תס״ז ד׳: ומצה חמוצה נתערבה במצות כשירות קודם ה׳ י״ל דמותר ליתן לעכו״ם א׳ או לישראל ולאכול והשאר הותרו דעדיין היתר הוא ואי״ה במ״א מה׳ יבואר עוד. ועת״ח כלל ס״ה די״א ובמ״י אות מ״ב ובשו״ת צ״צ פ׳. ומ״ש הט״ז תנ״ב ס״ב (ט״ס תכ״ג ס״ג צ״ל) בס״ז ב׳. ומ״ש דהמחבר בתנ״א סכ״ז (ט״ס סכ״ו) אות ל״א כדיעה א׳ בסתם וכ״כ בש״ך י״ד רמ״ב וכ״כ שכ״ג כאן בהגהות ב״י ד׳ בשם מורו הר״ב (הוא כמדומה מהרי״ט ז״ל) וצ״צ פ׳ דהמחבר פסק דחוזר וניער צ״ע. ועמ״א ז׳ דטעם לכ״ע אין חוזר וניער א״כ משפוד אין ראיה ומתמ״ב ס״ד תירצו ז״ל דמערב לכתחלה אסור או דמכשיר ומיתקן בכך ואי״ה במ״א יבואר עוד עי׳ אות ז׳: ש"ע סָעִיף ד
ו נשארו עט״ז כנרשם תשובת הרשב״א אבל המ״א באות י״ג מתיר סינון ועח״י אות י״ז וע״י בגד עב לבדין י״ל דשרי דלא חיישינן שמא עבר ע״י נקבי המסננת ואף במי דבש י״ל ואי״ה במ״א יבואר עוד: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ז מותר עט״ז אף דבתנ״א סכ״ז הכריע בסתם להקל כמ״ש באות ו׳ מ״מ כאן ובסמוך הביא שי״א לא היה לסתום כאן או לכתוב לעיל והלכה כדיעה א׳. ולמ״ש כאן אין ראיה בתנ״א כמ״ש המ״א שם אות נ״א בשם הבד׳ה. ועב״י בתנ״א בס״ס בבד״ה משמע למ״ד חוזר וניער והיה ודאי חמץ אף טעם חוזר וניער דלא כמ״א ז׳ ואי״ה יבואר שם. ובתנ״א משמע אף ב״י שפוד מתיר המחבר וע״כ דאין חוזר וניער או כמ״ש בבד״ה. ואם צלו מולייתא חמץ בשפוד אף אב״י אוסר לדידן בפסח עי׳ פר״ח וח״י ד׳ שם ואי״ה יבואר שם ובמ״א כאן עמ״א י״ז: ש"ע סָעִיף ה
ח ויש עט״ז בתס״ז סי״ג (ט״ס תצ״ז) בט״ז אות ח״י דלמ״ד חוזר וניער סובר אף טעם חוזר וניער ונ״ט בר נ״ט חמץ שמו עליו עט״ז ד׳ בתמ״ב ועמ״א כ״ג ועי׳ ט״ז ה׳ וז׳ ואי״ה במ״א יבואר עוד: ש"ע סָעִיף ה
ט ג״פ קודם הפסח עט״ז מ״ש דצונן אין מפליט ואם שראו דגים מלוחים בכלי חמץ דמים עזים מי המלח ושהה כדי שיתן על האור וירתיח י״ל כבוש מפליט ואוסר דיעבד ואף אב״י חורפא מחליא ליה. ומ״ש בשר מלוח בע״י הדחה לכאורה בשר שמייבשין עם המלח שמלחו להוציא דמו ולא הודחה באחרונה זה בעי הדחה דהמלח מלא דם עי״ד ה׳ מליחה אבל המ״א אות ח״י בשר אין דרכו בלא הדחה כבסי׳ צ״א בי״ד ס״א יע״ש. ומ״ש גבינה בכרכשתא עמ״א אות ח״י גבינה שמא יאכל בלא הדחה משמע דיעבד שרי ונ״ל כט״ז דנדבק בתוך הגבינה והוי כמו כרכשתא. וכ״כ א״ר י״ט ומ״ש דנט״ל אחר שיעור כבישה עמ״א ט״ז די״ל הבליעה ופגימה באין כא׳ ואי״ה שם יבואר: שאלה בשר יבש שמייבשין ע״ג עשן היוצא מחמץ אי אוסר אף דיעבד בפסח ואם י״ל בין עשן והבל מלח או מצלול: תשובה הנה בי״ד צ״א ס״ב זיעה עולה אוסר דזיעה הוה כבעין יע״ש ובשו״ת משאת משה חי״ד סי׳ ד׳ למ״ד ע״ד חידוש דוקא במשקה לא באוכלין והביא דברי הר״מ פ״ז מה׳ טומאה ה״ד חלב מהותך אין ניצוק חיבור ועי״ד ק״ה ס״ג בהג״ה שומן לנר חלב אפשר ט״ס וצ״ל שמן ועט״ז ו׳ שם והוא פלא חידוש בעיני ובסדר או״ה רשמתיו ועמ״א תנ״א אות ל׳ מבואר אף זיעת הבל מאוכלי חמץ כחמץ הוי ואי״ה שם יבואר: ומ״ש בשר בחדר שמנהלין קמח כו׳ משמע דיעבד אסור ואוסר לאחרים בפסח ועא״ר כ׳ מיקל וראיה משו״ת ב״ח ק״ז בנפה ששאבו זוהמא מי דבש שהקמח נמס במים והוי לח בלח דאין ניער ה״ה זה ועכ״פ אם הדיח ובשלו דמותר ולי צ״ע גוף השאלה שם די״ל קמח מיקרי לח בלח משא״כ קמח מנפה שמא ע״י המי דבש נגבל ונעשה עיסה ויש בעין בפסח ובשר גרע טפי כי דבוק בו ויש בו פילי ואשפר אף דיעבד יש לאסור בפסח. ומ״ש הב״ח שם דשק נוהגין היתר בכיבוס אלמא לא נדבק בו הרי המ״א בתמ״ב י״ט דוקא ע״י חביטה ואפר. ועמ״ש אי״ה במ״א כאן אות י״ג. גם מ״ש הב״ח דשמא יש סובין בנפה דסובין אין מחמיץ והקמח הנדבק בהם נימס במים עסי׳ קס״ה ובט״ז שם אף עור אית פילי כשאר בשר ושם בתנ״ד במ״א א׳ אי סובין מחמיץ יע״ש ואי״ה יבואר כאן ובתנ״ד ותנ״א בנפה ובתס״ב ובתס״ה מי פירות מי מעד אין ראיה מהב״ח דהיה קמח פסח די״ל בתחלת הבישול הוי מים אז מחמיץ וממ״ש הט״ז תס״ז ח״י במשרת שלקח דבש התם חשש שמא בתחילת הבישול הוי בעודו מים ואי מחזיקין ממקום למקום אי״ה שם יבואר ועח״י תס״ב י״א ומעשה דהב״ח אם שאבו בנפה בפסח מי דבש לאחר שנשתנה טעמו לדבש י״ל כמ״ש המ״א בתמ״ב ונפה חמץ צ״ע: ואם נהלו קמחא דפסחא בחדר והיה שם בשר יבש או שומן אווז מהותך יש לצדד בזה ואי״ה בתס״ב אבאר דהוי מי פירות והבשר יצלה באור עד שיאפה הקמח וקמח חמץ נ״ל כמ״ד לאסור אף דיעבד במשהו בפסח: ש"ע סָעִיף ה
י אבל עט״ז מ״ש כמ״ש בש״ע ס״ח לקמן אין ראיה לכאן דשם בידוע דאב״י ובחמץ מיירי ויראה שנתכוין לי״ד קכ״ג ס״ה (ט״ס ח׳) שפסק המחבר אף בישראל סתם כל כלים אב״י מ״מ בפסח קנסינן ליה ומשמע לאחרי׳ לא קנסינן עד״מ אם א׳ ביקש מחבירו שיעשה לו בחנם שומן לפסח וא״י אם בכלי חמץ כו׳. ומ״ש הר״ב משהו לאחרים אין להחמיר אף דלא הוי תרי משהו עט״ז תס״ז ח״י. ולכאורה סתם כלי אב״י מס״ס שמא לא שמשו היום איסור ושמא פוגם ובחמץ י״א דחוזר וניער א״כ נהי דמקילין במשהו דרבנן דאין חוזר וניער מ״מ מידי ספיקא לא נפקא ונט״ל נמי י״ל דחוזר וניער וא״כ שפיר כתב הר״ב מדינא אסור אלא שאין זה סברא להצטרף זה לאיסור ואי״ה במ״א יבואר עוד. ועח״י נ״ז דמותר בהנאה והוא פשוט וה״ה דמותר לשהותו וטוב יותר למכור בפסח לעכו״ם כי בשהיי׳ בכל רגע יש חשש דלמא יבוא לאכול ועמ״א כ״ה משמע אף בשלו ודאי בכלי ב״י אין אוסר מאכל אחר ושרי ג״כ בשהייה והנאה דהוי נ״ט בר נ״ט דהיתרא אבל בשיל ליה בע״פ עד הלילה בב״י עסי׳ תמ״ב ואי״ה במ״א יבואר עוד: ומ״ש מרקחת חריף אסור בי״ט אחרון אפילו אב״י דחורפא לא מהני נט״ל ומשמע דאוסר תבשיל אחר במשהו דאין במרקחת ס׳ נגד הכלי (עסי׳ תס״ז לח בלח נמי ל״ש תרי משהו) ואפשר עובר ב״י לחד דיעה עסי׳ תמ״ב ומ״א קשה דבת״ח כלל ס״א ד״ז דמרקחת עכו״ם אין לחוש לפליטת כלים דמבשלין בדבש בטל חורפייהו ועמ״א לקמן ל״ט ובי״ד צ״ה ס״ב שם לענין חתך בסכין ועמ״ש בפריי שם ועפר״ח ה׳ וצ״ע. ואי״ה באות י״א ומ״א כ״ה אבאר עוד יע״ש: ש"ע סָעִיף ה
יא אבל בי״ט אחרון עט״ז כמ״ש באות י׳ דמטעם קנס החמירו בחמץ מקילין בי״ט אחרון ומשמע הא בידוע שב״י לא שותין בי״ט אחרון וכ״מ בתמ״ב ד׳ ובמ״א כ״ה הביא דנ״ט בר נ״ט משמע לכאורה אף בב״י שרי בי״ט אחרון לשתות ועי׳ אות כ״ו ובפסקי מהרא״י קפ״ז (ט״ס קע״ז) סתם יע״ש ומ״ש וכן כו׳ לכאורה ה״פ מ״ש לקמן המחבר והר״ב ס״י נט״ל ומשהו יש לאסור בפסח היכא דיש מנהג לאסור והוא בתה״ד קכ״ח (ט״ס קצ״ח) הא בי״ט אחרון תרתי לטיבותא משהו וגם נט״ל מותר באכילה ובת״ס ס״י דבשהייה מותר היינו משהו לחוד או נט״ל לחוד בי״ט אחרון רק בשהייה וז״ש בדרך שזכר בס״ב אות ד׳ במשהו לחוד ונט״ל לחוד הראה לתס״ז דבשהייה שרי ובאכילה אסור וצ״ע בזה ואי״ה בתס״ז בט״ז אות י״א יבואר עוד וי״ל דבריו כאן בע״א ועפר״ח דשומר נפשו אף בי״ט אחרון לא יזלזל בו יע״ש וכל חומר דנוהג בא׳ ה״ה בשני ובאמת צ״ע. אם אירע ביה״ש יום ז׳ בא״י תערובות פחות מס׳ ועבר הפסח צ״ע אם לאסור אחר פסח די״ל ספק דרבנן בחמץ לאחר הפסח דרבנן או כל שעבר ספק תו לא קנסו ומכ״ש למ״ש המ״א בתמ״ב צ״ע ביה״ש מ״ש אם לא גזרו שבות דהוי איקבע איסורא ועי׳ בהנהגות או״ה: ש"ע סָעִיף ה
יב תוך עט״ז בתה״ד קי״ז ופסקיו קמ״ט אפי׳ לענין לשתות היין בפסח די בדיבק בצק קודם ל׳ יום דנתקשה ואין נ״ט ועמ״א תמ״ב ה׳ דהר״ב חילק בין שהייה דשרי קודם ל׳ יום ובין לשתות היין דבעי יב״ח ועח״י אות ל״ו והלבוש הביא בס״ז דיעה א׳ בסתם דקודם ל׳ יום מותר לשתותו בפסח ומ״מ מי יקל נגד רמ״א ועמ״א למ״ד מ״ש הר״ב ואסור לשתותו הא שהייה שרי דמשמע ליה אף תוך ל׳ ואי״ה שם יבואר. ומ״ש הר״ב כזית במקום א׳ חייב לבערו צ״ע מ״ש מתמ״ב ס״ג דיש מחמירים תוך ל׳ הא קודם ל׳ אף כזית במ״א אין חייב לבער ועפר״ח ואי״ה במ״א ל״ד יבואר עוד בזה וע״ש: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ז
יג בוסר עט״ז הביא דברי הסמ״ק רכ״א הביא הב״י ופי׳ כמ״ש ר״ב בס׳ התרומה סי׳ סמ״ך שיש הפרש בין סכין חולב לאיסור (לדידן דחנ״נ בשאר איסורים) ה״ה כאן מדוכה ודאי פליטה מועטת יש במדוכה וגם כהיתירא י״א משערין באומד הדעת כבסי׳ תנ״א בט״ז כ״ה חבית כו׳ (והמ״א אות ל״ג סובר כדפי׳ ר״ב קאי דאין מפליט בצונן מדמנה שם כרישין ובצלים הא פירות חמוצים לא הוי חריף) ומש״ה הקשה על הר״ב אבל המחבר י״ל אה״נ קודם פסח עד הלילה נמי בטל לדידיה דפסק בי״ד דחנ״נ לא אמרינן בשאר איסורין ובמדוכה אין יש הרבה חמץ וכ״ש נגד הסכין יש בהצטרפם יחד. ועח״י ל״ט ומ״ש שם בוסר חריף שבולע אבל לא להפליט מכלי בי״ד צ״ו פירות חמוצים שוים לצנון ופולטין מכלי: נסתפקתי אם חתך בסכין חמץ חריף דנאסר כ״נ או כולו לכתחלה ואפשר בחמ״פ אף דיעבד דמשהו מיהו יש. אם חתך אח״כ הצנון בסכין פסח אם נאסר הסכין די״ל בלוע בלא רוטב אין יוצא אף משהו א״ד דוחקא וחריף מפליט בלוע. דהא מצינו להרשב״א ז״ל דוחקא וחריף אוסר כולו וחם בחם בלי רוטב רק כ״נ בכחוש עש״ך י״ד צ״ד אות כ״ז היינו דבישול עדיף בישול ע״י דוחקא מחורפא ע״י דוחקא משא״כ חריף ודוחקא אפשר עדיף מחם בלא רוטב. והנה בי״ד ק״ה ס״ז כלי שבלע איסור יוצא בלא רוטב וראיה מדגים שעלו בקערה בשר וצנון שחתך בסכין חלב (עי׳ יש״ש פג״ה סי׳ מ״ה בשם מהרא״י ותבין) ומה ראיה מצנון דוחקא פועל יותר ש״מ אף דוחקא וחריף פועל מכלי לא מאוכל. ולפ״ז צנון בסכין בשר ואח״כ בסכין חלב אין נאסר סכין חלב ועי״ד ק״ה בש״ך אות כ״ג מכלי אין מפליט יותר מכ״ק ובסי׳ צ״ו צנון שחתך משמע נגד כל הסכין משערין משמע לכאורה דוחקא וחריף פועל יותר. ועדיין הדבר צ״ע: עי׳ מ״א תס״ז אות ל״ג היכא דהקליפה חומרא יש לצדד בה״מ א״כ אם שפכו שכר חם לקדירה חדשה בפסח ולא נפסק הקילוח דבשאר איסורים אם בשלו אח״כ היתר י״ל דיש ס׳ נגד הקליפה עט״ז י״ד פ״ז א׳ ובש״ך ס״ט אות ס״ד ובחמ״פ במשהו ועד הלילה שרי ואם נפסק הקילוח דמדין תתאה י״ל בה״מ ואי״ה יבואר בתס״ז: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
יד זיתים עט״ז ועמ״א ל״ח. דודאי בחמץ ג״כ מקרי היתירא בלע קודם שעה ה׳ ובי״ד צ״ו ובט״ז אות ו׳ (ט״ס ס״ו וצ״ל סק״ו) ולדעת מור״ם לובלין ז״ל (הבאתיו במ״א ל״ח) אף הבצלים מותרין בסכין בשר ואף דבי״ד ק״ו פסק דאותה חתיכה נשאר באיסור זה בסכין איסור לא בסכין היתר וע״כ כ׳ תי״ט התם הרוטב מוליכו לחוץ משא״כ כבוש אין בו כח כ״כ להתיר בס׳ וע״ש בסעיף ד׳ בלימוני״ש ובש״ך כ׳ ועמ״א ל״ח. ומ״ש על או״ה עח״י אות מ״ב דלאחר שנכבשו ושהו שם נתחמצו וקודם גמר כבישתן בטל חורפייהו ולפ״ז מיירי בסילק קודם איסורו ומ״ש באות מ״ג דלא מחליא לשבח הואיל וקיבלו טעם קודם חימוצם צ״ע בזה ובי״ד בפריי כתבנו מזה. ומ״ש המחבר באב״י לכ״ע מותרת היינו אף לי״א דחוזר וניער בטעם לחוד לא או נט״ל קיל יותר ממשהו עסי׳ תס״ז בט״ז אות י״א. ומ״ש דל״ד לבוסר אזיל לשיטתיה באות י״ג. ובטור כתב אהך דזיתים אם לא נזהרו מסכין דאסורים ממ״ש הרא״ש ז״ל בצל שחתכו בפסח בסכין שגוררין בצק מעריבה דמותר דתשמיש סכין בצונן ולא בלע ממן (כשהסכין נקי עמ״א ל״ז) ומה ראיה דנהי דהרא״ש וטור פסקו בי״ד דלא אמרינן חנ״נ בשאר איסורין ונ״ט בר נ״ט לא מהני בחריף מ״מ בפסח גופא דהוי איסורא בלע דאף בזיתים כה״ג ובמי כבישה נשאר החתיכה באיסורא וכ״ש בצלים כ״א בפ״ע לזיתים קודם הפסח ובמי כבישה די״ל דחזר להיות היתר כמו שהקשה מקודם ואף דהטור סובר בי״ד בק״ו דחתיכה באיסור חוזרת היתר מ״מ בצלים לא הוי מי כבישה וע״ז תי׳ דמביא רק ראיה דבצל הריף הוא ול״ת דוקא קורט. ומדכתב הטור בסתם סכין לומר נקי ואב״י לא מהני בחריף ה״ה קודם פסח ולא מחלק הטור בין נ״ט בר נ״ט ואב״י או חמץ שמו עליו ובי״ד כתבנו מזה: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
טו אפי׳ עט״ז וכ״כ המ״א אות מ׳ והר״ב בס״ב נט״ל שרי היה לומר יותר רבותא יבש ביבש. אמר ההדיוט הכותב ראיתי לחקור בכאן שבע חקירות. א׳ נוקשה ביבש מהו. ב׳ יבש ביבש אי שרי למכור חוץ מדמי איסור. ג׳ יבש ביבש ומשהו מהו. ד׳ נט״ל דאסור לדידן עד כמה אוסר. ה׳ מ״ש בשו״ת ח״צ ז״ל סי׳ ע״ה דכלי חמץ לאחר יב״ח אין אוסר אי יש חולקין עליו וכן בדבר הריף לאחר יב״ח ובפריי לי״ד כתבנו קצת מזה. ו׳ יבש ביבש שנאכל א׳ בשוגג מה דינו. ז׳ מצה שלימה אם בטילה בע״פ עד הלילה. וראיתי להשיב בקצרה נוקשה ביבש למ״ד נוקשה בטל בס׳ עמ״א ה׳ וט״ז י״ט א״כ לטעם ב׳ שנראה עיקר י״ל בנוקשה וכעין ס״ס שמא יבש בטל ושמא נוקשה בטל ומיהו אם בשלם אח״כ ביחד דבי״ד ק״ט בה״מ שרי י״ל כאן להחמיר בחמץ אף בה״מ. ואי שרי למכור חוץ מדמי איסור שבו כתבנו בפתיחה בריש הסימן. וכאן דאפשר בה״מ לצדד בזה דדמי ליי״נ חבית בחביות כל שאין לח בלח דשרי למכור ה״ה כאן ויבש ביבש שיש ס׳ נגדו לומר לסמוך אשאלתות דסובר חמץ בס׳ היכא שיש עוד צד להתיר כמ״ש בד״מ ובתשובה כ״ח וכאן יש דיעה יבש ביבש בטל ברוב אין לסמוך בזה להקל. ונט״ל לדידן דאסור כתב בתשובת הרשב״א ז״ל דאם הוא כעפרא אין אוסר ועא״י אות מ״ו ומשמע כל שראוי לכלב אוסר מדכתב אפי׳ נפסל אחר זמן איסורו עסי׳ תמ״ב ס״ט אבל במ״כ בספר התערובות דע״ד ע״ב כתב כל שנפסל מאוכל אדם מודה הרשב״א ז״ל דנט״ל שרי בפסח ועמ״ש בפתיחה בראש הספר. וכלי חמץ לאחר יב״ח עמ״א מ׳ י״ל כלי בין הכלים הוי דשיל״מ דלשנה הבאה אין חוזר לאיסורו דהוי אחר יב״ח עי״ד ק״ב וי״ל. ועא״ר וא״ז כלי הבלוע משהו בטל יבש ביבש וכן חתיכה הבלועה משהו בטילה יבש ביבש ומ״מ כלי י״ל הוי דשיל״מ כמ״ש. ויבש ביבש שנאכל א׳ מבואר דינו בתס״ז במ״א אות ד׳ ועי״ד ק״י ס״ז ומשמע לאכול ב׳ ב׳ אף דבר חשוב שרי לבשל יחד הא בשלו כולם קיבלו טעם תו ליכא ס״ס ע״ש. ומצה שלימה אם בטילה עד הלילה בט״ז אות ט״ז ומ״א מ״א ואי״ה יבואר באות ט״ז: ודע דכלי חמץ שנתערב בין כלי פסח וכולם כ״ח ונשבר א׳ מהם א״ל דהותרו אחרים דבעינן ב׳ ב׳ דרבים היתר וזה ל״ש כאן ולבשל בב׳ קדירות ולערבם יחד צ״ע ואם היה מותר באופן זה ה״ה אם נחסר אח״כ א׳ מן התערובות בבירור הותרו אחרים משא״כ בכ״מ דמהני הגעלה לשאר איסורין חמיר טפי והבן: עוד אבאר לך יבש ביבש במינו היינו חיטים ושעורים שוין בשמא וחלוקין בטעמן עי׳ בט״ז ס״ו א׳ ויצוייר יבש בא״מ שא׳ חמץ וא״י איזהו משא״כ חטה בטטרקי וכדומה לא שוה בשמן ותלוי בב׳ פירושים אי דשיל״מ בכה״ג בטל דבשמן אין שוין זה להם וזה לאו לחם אלא דא״כ ניכר הוא בטעמו ועי״ד ק״ב בש״ך י״ד ועי׳ אות י״ט: ש"ע סָעִיף ט
טז וי״א עט״ז אף דהלכה כדיעה א׳ בסתם ומ״מ נ״מ בע״פ עד הלילה. ומ״ש דלא קיי״ל כר״ע בי״ד ק״י ס״א קי״ל כר״ע ככרות של בע״ה אלא דאף דבר חשוב נמי ועב״ח ועמ״א מ׳: ואם נתערב מצה חמוצה שלימה בין הרבה כשירות משעה ה׳ עד הלילה אם נפל או נאכל א׳ מהם הותרו כולם לאכול ב׳ ב׳ או לדוכן יחד ולאכול מעט מעט מהם אף תוך פסח עמ״א תס״ז ד׳ ואם שברם ביד אם משעה שבע במזיד אסור ובה׳ ושש למ״ד איסור דרבנן שרי להוסיף זה אפשר הוי כמוסיף ולא כמבטל ואם נאמר דבר חשוב יש לו קבוע דרבנן הוי כחד בחד מ״מ י״ל דהוי כמוסיף לא כמבטל ועי״ד צ״ט בט״ז אות י״ז ובש״ך אות י״ז אבל קודם ה׳ פשיטא דרשאי לרסק ולבטל דעדיין היתר הוא ועט״ז כאן אות ה׳ ולמ״ש בפריי לי״ד סי׳ ס״ט בט״ז אות ל״ה כל שאין ניכר באיסורו לא הוי דבר חשוב א״כ כל שנתערב קודם ה׳ אף הניח כן בטל עד הלילה ואם נאכלו מקצתן תו אף בפסח יש להתיר הנשארים א׳ א׳ ועמ״א אות י״א ותס״ז אות ד׳ במ״א. ואף דחמץ שמו עליו לענין נ״ט בר נ״ט כבאות כ״ד הא לענין שאר דברים היתר מיקרי כבאות ל״ח ואי״ה בתס״ז יבואר עוד ועי׳ סי׳ ש״ך בט״ז נ׳ ומ״א ה׳ בגיגית דשיל״מ: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף יא
יז קודם עט״ז עי׳ אות ה׳ להוסיף קודם פסח שרי הא לבטל בעין אסור ולא מבעיא בחמץ דשמו עליו וגם י״א דחוזר וניער אף בשאר איסורים אסור לעשות כן עי״ד בש״ך סי׳ צ״ט אות כ״ב ובק״ט שם יבש ביבש בבר נתערב ולקמן סי׳ תרכ״ו אות ב׳ בט״ז אבל לערב בעין בס׳ לשהותו עד אחר הפסח שרי ועסי׳ תמ״ב: ש"ע סָעִיף יא
יח ובפחות עט״ז דכל שעבר על ב״י לאחר הפסח קנסו ואם נתערב אחר הפסח בס׳ שרי לאכול לח בלח ובפחות מס׳ כל שמוליך הנאה ליה״מ משמע מהר״ב דשרי אף באכילה דומיא דיש ס׳ דשרי באכילה ה״ה בפחות מס׳ כשמוליך ליה״מ בב״י ועמ״א מ״ה והטעם אע״ג בשאר איסורי דרבנן לא מהני השלכה ליה״מ כאן רק קנס בכה״ג לא קנסו. ויבש ביבש חד בתרי תון הפסח דאסור לדיעה א׳ בס״ט לאחר הפסח שרי כך דלא עבר עב״י אף חד בחד דעבר עב״י לאחר הפסח שרי בהולכה ליה״מ דכך לי חד בחד ביבש כלח בלח כפחות מס׳. וכתב הט״ז חיטי חמץ שנתערבו ברוב כשירים בשעה ד׳ יכול להרבות עד ס׳ ולטחון דקמח בקמח לח בלח מקרי ומותר לאכול תוך הפסת כמ״ש באות ה׳ ולשהותו כך כל שנתערב יבש ביבש חד בתרי קודם הלילה שרי לשהותו ועמ״א אות י״א ועי׳ פר״ח אות י״א דתליא בפלוגתא אי דחוזר וניער ועי׳ לבוש והא דקמח בקמח לח בלח עסי׳ תנ״ג במ״א ו׳ ותמ״ב א׳ וד״מ כאן וי״ד ק״ט בש״ך ג׳. אכל קמח ממצה אפויה החוש יעיד דלא הוי לח בלח רק יבש ביבש ופשוט הוא. והוי יודע הא דמהני הולכה ליה״מ חד כחד הא ב׳ של איסור כחד היתר כולו איסור וכבעין וקניס ליה ולא מהני הולכה ליה״מ. אך לענין מלקות אין לוקה באכל חד מהן עמ״ש בפתיחה בראש הספר ובפריי לי״ד בפתיחה לה׳ תערובות: ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף יב
יט שמא עט״ז פסק כמהרא״י ונוקשה אוסר במשהו ולהשהותו אסור והביא הא דסימן תמ״ב ס״ד שאוסר המחבר באכילה והגיה הר״ב לדידן דאין חוזר וניער שרי הא תוך הפסח שנתערב תריאק״ה אסור באכילה אף במשהו והא הוי כנוקשה והמ״א תי׳ זה בתמ״ב אות ו׳ דהתם הוי חמץ משובח ומ״ש באות ז׳ שם להשהותו שרי כפת שעיפשה היינו אף שנתערב תוך הפסח דהוי כנוקשה בס׳ ותה״ד לשיטתיה יע״ש. ונוקשה ונט״ל אומר ג״כ בתה״ד דלא אמר בה לא איסור ולא היתר. ומשמע כל שיש תרי דרבנן עכ״פ מותר לשהותו וה״ה למוכרו לעכו״ם. ע׳ תה״ד קי״ג קי״ד: מ״ש הט״ז דרמ״א פוסק בתנ״א דחבית שכר כו׳ יע״ש בט״ז כ״ה ובמ״א מ׳ ואנן קיי״ל אף היתרא בלע הקדירה בלוע מחלב ואח״כ בשר צריך ס׳ נגד כל הקדירה והתם בחבית משום נט״ל ואי״ה שם יבואר. כבר כתבנו לעיל דקמח בקמח מיקרי לח בלח וקמח ממצה אפויה נקרא יבש ביבש ונ״מ נתערב קמח בקמח קודם הלילה פחות מששים ונתרבה שוגג עד ס׳ אפור דחנ״נ בשאר איסורין ובקמח ממצה אפויה אם נתערב פחות מרוב ונתרבה שוגג עם רוב מותר עכ״פ קודם הלילה לאכול דיבש לא נ״נ עי״ד צ״ב בט״ז י״ו יע״ש: דיני כ״ר וכ״ש ועירוי נתבארו בי״ד צ״ב וק״ה ומ״ש הר״ב לעיל ס״ג וטוב להחמיר בכ״ש אם היס״ב הא עד הלילה אין להחמיר וכ״ש בצונן לגמרי. וכ״ר שעומד על האש ואין יס״ב עש״ך י״ד ק״ה אות ה׳ בשם רש״ל שראוי להחמיר וא״כ אף דמקילין בה״מ בחמ״פ כה״ג אין להקל אף בה״מ וכן משמיעין דברי הר״ב בכ״ש אין לחוש כ״ז שאין יס״ב הא כ״ר אוסר. וגם יש מחמירין בתס״ז אף בצונן ולמאן דמתיר בה״מ התם בכז״ג לא: כלי יי״נ העמיד בו מים עם צמוקים ונשתהה מעל״ע והוריקו משם י״ל אי הוי כפוגם ולבסוף השביח עמ״ש במ״א כ״ו. אם נשתהה סכין פסח בבית עכו״ם עי״ד קכ״ב וצ״ע לענין פסח וי״ל. עמ״א ת״ן אות י״ב משמע דנט״ל משהו שרי בהנאה ואי״ה שם יבואר: אמר הכותב ראיתי לכתוב פרט א׳ והוא מ״ש הח״י אות א׳ מ״ש הר״ב בתשובה כ״ח (ובד״מ א׳) וכ״פ מ״ב ס״ט הביאו המ״א תמ״ז אות ל״ג היכא שיש עוד צד להתיר סומכין אשאלתות דחמץ במשהו ולמעשה אין לסמוך כ״א בהרבה צדדים הנה לכאורה כ״נ מתמ״ז מ״א מ״ב ריח ונט״ל ומשהו מקילין באכילה ובתס״ז ל״ג מליחה אותה חתיכה נאסרה כולה אע״ג דראבי״ה סובר מליחה בקליפה וכ״ש כחוש. ומיהו בתס״ז במ״א כ״ד כ״ה להתיר שאר תבשילין הא אותו תבשיל לא וזה דוקא בה״מ ומניעת שמחת י״ט וכ״ת התם יש עוד צד תרי משהו י״ל מאותו תבשיל משמע אף לח בלח ואי״ה שם יבואר וכאן במ״א יש ג״כ כמה צדדים. ודע דאף בכמה צדדים שמתירין הוא דאנו אוסרין מחמת חומרא אבל אם פוסקין כן מדינא אע״פ שיש כמה דיעות להתיר לא מהני וכ״מ בתשובה ובר״מ. ויבש ביבש שנאסרה חתיכה ממשהו כתבנו באות ט״ו מזה ויש כדמות ראיה ממ״ש מהרי״ל ז״ל בתשובה צ״ז רי״ד דהטעם דנידון ע״ש סופו אם יבשלם כו׳ יע״ש היטב משא״כ חתיכה שבלעה משהו י״ל דאין יוצא אף ע״י רוטב כמו שיתבאר בתס״ז בתרי משהו וכלי בכלים בלא״ה י״ל. ומיהו לענין לשהות או למכור חוץ מדמי איסור בפרט במשהו עמ״א ת״ן י״ב לכאורה משמע דשרי שיש הרבה צדדין להתיר כמ״ש המחבר בתס״ז סעיף י׳ ואנן דנוהגין לשרוף הכל מ״מ היכא שיש עוד צד אפשר להתיר השהייה או למכור הכל ומכ״ש בה״מ בייתר אינהו מיכל אכלי אנן לא משהינן ליה כמ״ש בתה״ד קי״ב ואפשר אף דספק גמור מ״מ הוי צדדין הרבה לשהות או למכור שרי ועמ״א ריש תמ״ב. והמורה צריך לעיין היטב: ש"ע סָעִיף יב
בְּאֵר הֵיטֵב Be’er Heitev
סָעִיף א
א במשהו. מדאורייתא הוי חמץ כשאר איסורים אלא שחכמים החמירו בו כיון דאית בה כרת ולא בדילי מיניה כולי שתא וכתב הרב בתשובתו סי' כ"ח היכא דאיכא עוד צד להקל אפש' לסמוך על מ"ש המרדכי דיש לסמוך אשאלתו' ויש להקל ולבטל חמץ בס' כמו בשאר איסורים וכ"כ בת' מ"ב סי' ס"ט והובא ג"כ במ"א לקמן בסי' תס"ז ס"ק ל"ג ומ"מ למעשה נראה מדבריהם שאין סומכים על זה אא"כ דאיכא עוד הרבה צדדים להקל. ח"י. האר"י ז"ל כתב הנזהר ממשהו חמץ בפסח מובטח לו שלא יחטא כל השנה: ש"ע סָעִיף א
ב בהנאה. הח"י העלה דבמקום הפסד מרובה או בשעת הדחק המיקל להתירו בהנאה ולהשליך דמי הנאת חמץ שמעורב בו לים המלח לא הפסיד כי יש לו על מה לסמוך ע"ש וע' בת' ח"צ סי' פ"ו ואם נתערב מאיסור שנאסר במשהו בתבשיל אחר דהוי תרי משהו מסיק הט"ז בי"ד סי' צ"ב שאם נאסרה החתיכה במשהו ונפלה לקדירה אחרת וסלקוה אין פליטתה אוסרת במשהו דתרי משהו לא אמרינן אבל לח בלח שנתערב בדרך זה נאסר לעולם במשהו. וע' ט"ז סי' תס"ז ס"ק י"ז. וכה"ג כתב הש"ך עצמו בי"ד סי' קל"ד ס"ק ט"ז ובנקודת הכסף השיג על הט"ז וטרח לתרץ דברי עצמו וא"ז הכריע להקל כט"ז ועיין בע"ת ובמ"א סימן תס"ז ס"ק י"ג מבואר שדעתם עיקר להלכה כדעת הש"ך וכתב הש"ך בנה"כ שכן נתפשט ההוראה אצל כל בעלי הוראה לחומרא בתרי משהו ודע דלח בלח אסור תרי משהו אפי' להט"ז כמ"ש (ובספר א"ר הוכיח בראיות ברורות והעל' הלכה למעשה בחתיכה שנאסר במשהו שנפלה לתבשיל אחר שיש רוב כנגדו כשמכירין החתיכה יסלקו אבל אם אין מכירו הכל אסור וכף הבלוע במשהו אוסר במשהו): ש"ע סָעִיף א
ג ולמכור. עיין בש"ך י"ד סי' קל"ו דאסור למכור לעכו"ם חוץ מדמי איסור שבו כל שגוף האיסור דאורייתא עצמו בלח מעורב בתוכו. ח"י ע"ש: ש"ע סָעִיף א
ד שנתבשל. אפי' שנתבשל בהם תבשיל שכולה חמץ. ומותר לכתחלה להשהותה עד לאחר פסח. ואם נתערב כלי חמץ כתב הב"ח דאינו בטל דהוי דבר שיש לו מתירין: ש"ע סָעִיף א
ה בקליפה. ל"ד אלא כדי נטילה כמבואר בי"ד סימן ק"ה עסי' תס"א ס"ה: ש"ע סָעִיף א
ו המפעפען. משמע דאם יש דבר המפעפען אפי' רק ההיתר שמן אמרינן דאזיל ומפטם להכחוש באיסור מחמת עצמו וכ"פ המ"א להחמיר (ופר"ח בי"ד סימן ק"ה חולק מסברא דאין הנאסר יכול לאסור אלא במקום שאיסור יכול לילך) באיסור מחמת עצמו ולכן כתב מצות המשוחים בשומן ונגעה אחת מהם בחברת' במקום שנתכפלה ונתחמצה אוסרת לחברתה כולה. ומיהו אם נגע' בצד האחר במקום שלא נתכפלה שרי דאין האיסור בלוע יוצא מחתיכה לחתיכה בלא רוטב אפי' ההיתר שמן ואף דכה"ג הוי איסור מחמת עצמו מ"מ במצה כפולה שאינה אלא חומרא הסכים ח"י למ"א) עמ"א. ונ"ל דצריך נטילה ע' ח"י. אם עבר ובשלו בלא קליפה היכא דצריך קליפה כתב בא"ז דלפי מה דקי"ל בשאר איסורים צריך ס' נגד הקליפה א"כ יש לאסור בחמץ בפסח במשהו. ונ"ל דיש להתיר עכ"פ בהנאה. ח"י וע"ס תס"ז סי"ד במ"א: ש"ע סָעִיף א
ז ריחא. כתב רמ"א בי"ד סי' ק"ח לענין הלכה במקום הפ"מ יש לסמוך אדברי המקילין. ומשמע אפי' בתנור קטן וסתום לגמרי אבל גדול או קטן הפתוח אפי' באין הפסד. והמ"א כ' דוקא שפתוח קצת במקום שהעשן יוצא מותר בתנור קטן במקום הפ"מ ע"ש. והח"י מיקל כדעת רמ"א בי"ד אם לא שההיתר דבר חריף ע"ש דאפי' בתנור גדול ופתוח והפ"מ אסור. ודע דדבר חריף מיירי שרוב התבשיל חריף כמ"ש בי"ד סי' קכ"ב ס"ג. ודוקא בהיתר דבר חריף נאסר. מה שאין כן באיסור דבר חריף אין להחמיר ע' ח"י. עוד כתב רמ"א דאם א' מכוסה אפי' בבצק בעלמא מותר. וכתב המ"א וכל זה בצלי אבל בבישול שבישלו בחול בשע' א' או בב' וסותמין התנור לפי שעה אין להחמיר בדיעבד כל כך בהטמנה של שבת. וכתב יש"ש ותנור גדול אע"פ שאינו מחזיק י"ב עשרונים שרי בדיעבד ואם יש נקב מן הצד זולת הפתח מותר לכתחילה אך קשה להתיר בפני ההמון ע"כ ואפשר דיש לסמוך על זה במקום הפסד. מעשה שסתמו התנור בדף שמשימין כל השנה לפני חמץ בלא הדחה והתיר הגאון מהר"ש מפראג. כתב או"ה כלל ל"ט דאסור להריח לחם חם בפסח אף של עכו"ם: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ח איסורין. כיון שאין בו כרת. וכ' מהרי"ל ומה"ט חמץ נוקשה כמו קרטי"ן דאין בו כרת בטל בס' אפי' תוך פסח וכן הסכים המ"א להלכה ע"ש אבל הט"ז אוסר באכילה ומותר להשהותה אחר פסח עיין ס"ק י"ט בט"ז גבי קרטי"ן שנפל למאכל ע"ש ועיין יד אהרן: ש"ע סָעִיף ב
ט לפגם. היינו בערב פסח ואפילו בפחות מס'. כתב בש"ל שאור או חמץ שנתבשל עם בשר מבושל או צלי נט"ל הוא ומותר. עיין בי"ד סימן שכ"ג לא משמע כן ודו"ק. גם הח"י חולק ג"כ בזה ע"ש: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
י בתרנגולת. וכן הדין בחטה שנמצאת בערב פסח במצה אפוייה בטילה בס' אפילו לא הסירה אך שנתקררה קודם הפסח מותר לאכול המצה ויסיר החטה משם אף בפסח. עט"ז בשם הב"ח: ש"ע סָעִיף ג
יא סולדת. משמע דבצונן אין לאסור ולקמן סי' תס"ז סי"ב מבואר דאף בצונן יש לאסור עמ"א שמחלק בין שם לכאן ועיין ח"י. ואם נשפך מכלי שני על צונן שרי אם אינו דבר גוש עי"ד סצ"ד ס"ז ועסי' תס"ז סי"ב: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
יב וניעור. ול"ד לחטה דלעיל ס"ג דאם חממו בעוד החטה בתוכ' דש"ה כיון דממשות החטה בעין שם עח"י. כתב פר"ח מעשה שנמצאת חלה אחד של בצק בתוך הסל שהיו נותנין המצות אפויות ביציאתן מן התנור והוריקו הסל ולא נודע באיזה מצות נגע הבצק פסקתי דחד בתרי בטל כיון שהיה התערובות קודם פסח ומותר לחמם המצות בפסח לכ"ע כיון דליכא אלא טעמא בעלמא ומיהו כל המצות שידוע שנגעו בבצק צריכין קליפה ע"ש וכ"כ בת' עה"ג סימן צ"ט: ש"ע סָעִיף ד
יג בלח. נ"ל דאם נתערב לח בלח בפחות מששים קודם הפסח יוכל להרבות עליו ק"פ עד שיהא ששים כדי שיהא מותר בפסח ואין בזה משום אין מבטלין איסור לכתחילה ט"ז ועיין ב"ח סימן תנ"ג ובשכה"ג שם. קמח בקמח מקרי לח בלח ואם נתבטל ק"פ מותר לאפות ממנו מצות אפי' בפסח. ת"ה ב"ח: ש"ע סָעִיף ד
יד אסור בפסח. דהיינו לשתותו אבל מותר בהנאה ומכ"ש דמותר לקיימו. וכל מה שמותר להשהו' מותר ליהנות ממנו עח"י. ואם לקח מאותו יין לאחר שהוציא הפת ממנו ועירבן ביין אחר אסור כול' הרשב"א מ"א ודוק' שלא סינן קודם הפסח אבל סינן לכ"ע שרי מ"א וח"י ע"ש. וט"ז כתב דסינון לא מהני דשמא יוצאין דרך נקבי המסננת ואם סינן ע"י בגד עב נ"ל להתיר וכתב הב"ח בתשובה סימן ק"ז דאם שאב הזוהמ' של מי דבש בנפה שניפו בה קמח דשרי לשתותו בפסח דבטל בס' דהוי לח בלח עיין שם: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
טו בפסח. דאף אם היה בו מעט חמץ כבר נתבטל קודם פסח: ש"ע סָעִיף ה
טז חמץ. משמע דתרתי בעינן ששרו תוך הפסח ובכלי חמץ דאז חיישינן לפליטת כלי בצונן משא"כ ק"פ אפילו בכלי חמץ אין להחמיר דהא צונן הוא דהמים מבטלין כח הציר או תוך הפסח בכלי של י"ט פשיטא דשרי ואין לחוש לפירור חמץ שבתוך המלח. אחרונים ואם שהה תוך הכלי מע"ל אי הוה כבוש כמבושל עיין מ"א וח"י: ש"ע סָעִיף ה
יז יבש. וכן בשר מלוח מחדש ושאר מיני מלוחים וכבושים כגון אוגרקיס וכרוב פרוס שקורין קומפש"ט ולימוניש אם לא נזהרו לבדוק המלח מחמץ בשעת עשייתו שנזהרים שלא לאכלו בפסח חוץ מביום אחרון של פסח עסי' תס"ז: ש"ע סָעִיף ה
יח הבשר. דהיינו בשר יבש או אפילו מליח מחדש הרבה ממלח שלא נבדק שדרכו להדיח וכן דגים יבשים אבל דגים לחים מלוחים לא נהגו להקל לכתחלה כיון שאין דרכן בהדח' חיישינן שמא ישכח ויאכל בלא הדחה. לכן אין לאכול לימוניש מלוחים מ"א. וא"ז כתב דאפשר להקל במה שקורין לאקשי"ן דדרכו בהדחה ומ"מ לא נהגו להקל בשום מין דגים מלוחים לאכלם תוך פסח חוץ מיום טוב אחרון ובדיעבד או שעת הדחק או במקום מניעת שמחת י"ט הכל שרי. אחרונים. וכ"כ הט"ז פעם א' היה דוחק בבשר והתרתי להדיח דגים לפסח ע"ש. והדח' ר"ל ע"י שרייה קצת ולא בהעברה בעלמא ויש לשרותו בנהר או בכלי פסח ע"י מים מחולפים ג"פ אבל לא בכלי חמץ לכתחלה. אחרונים: ש"ע סָעִיף ה
יט פסח. אבל תוך הפסח אין לשרותו ובדיעבד אין להחמיר מהרי"ל כתב דאם לא הדיח ק"פ ידיח אף לכתחלה בי"ט ואפשר אף בכלי חמץ אם לא שנכבש שם מעת לעת עח"י: ש"ע סָעִיף ה
כ ובכרכשות אינו מועיל הדח'. למוליית' שבפנים וכן בגבינה לא מהני הדחה כמו בכרכשות. ועש"ת ב"ח סי' קכ"ג וכתב הט"ז דאם היה הבשר יבש תוך החדר שמנהלים שם קמח לא מהני' הדח'. יש לזהר שלא לנהל קמחא דפסתא סמוך למאכלי' ומשקים או כלים של פסח מקום שאבק הקמח יכול להגיע וכתב בתשו' חוט השני סימן נ"ה אפילו בשר יבש שנמלח וחתכו תוך המלח שום בסכין אפילו אינו מקונח וחתכו אותם דק דק ושמו אותם על בשר למיהב בה טעמ' וריחא מ"מ יש להתיר הבשר ע"י הדחה כמו שאר בשר יבש: ש"ע סָעִיף ה
כא אין להחמיר. פירוש אם כבר בשל אותם אין להשליכם לאיבוד אם א"א לקיימם עד א"פ וכ"ש שאינם אוסרין תערובתן אפילו פחות מס' כיון שהוא רק חשש ספק משהו דרבנן. וכן בשעת הדחק או במקום מניעת שמחת י"ט דהוי כדיעבד ואם יש שום בטבחות שנחתכו בסכין חמץ כתב המ"א אף בדיעבד אסור ע"ש: ש"ע סָעִיף ה
כב מדינא. היינו באכילה אבל בהנאה מותר. ח"י ע"ש: ש"ע סָעִיף ה
כג ב"י. דמשום חומרא דחמץ לא אמרינן סתם כלי אינו ב"י ואפי' אמר ברי לי שלא היה ב"י אסור דמלתא דלא רמיא עליה דאינשי לאו אדעתיה ב"ח. משמע דאם בשלו אותו מתחלה לשם פסח בכלי שאינו ב"י מותר לאוכלו בפסח מ"א ונ"ל שצריך לערות לתוך כלי פסח קודם י"ט: ש"ע סָעִיף ה
כד להקל בו. משום דהוי נ"ט בר נ"ט דהתירא. ועוד דבי"ט אחרון אמרי' סתם כלי אינו ב"י דמה"ט יש מקילין לשתות המע"ד של כל השנה. אבל אם יש לספק שהחמיצוהו בשמרי שכר אסור וכ"ש במקומות שמבשלין אותו כל השנה ביורות שמבשלין יין שרף אסור דהוי דבר חזק וחריף וא"כ לא מהני מה שאינו ב"י וע"ל סימן תמ"ב ס"ק י"א. מרקחת שהוא דבר קיוהא וחריף וזה אסור אפי' בשאר איסורים אפילו אינם ב"י ע"כ יש להחמיר בו אפי' ביו"ט אחרון. ט"ז: ש"ע סָעִיף ה
כה משהו. דפחות מס' אין להקל תוך הפסח ובמקום הפ"מ וכה"ג יש להקל בכל ענין עמ"א: ש"ע סָעִיף ה
כו מצוי. ואם הכלי היה מורק ושוטף שרי לכ"ע מ"א בשם מהרי"ל. ועיין מ"א שמסיק בחומץ דהוי דבר חריף דלא הוי נ"ט בר נ"ט ולכן אם עמד בכלי חמץ ב"י וכו' ועח"י מה שהקשה עליו. כתב בת' צ"צ סימן פ"ו דאסור ליתן לתוך היין חלב בהמ' וחלב חטה כדי שיהיה לבן וצלול דשמא ישתה עם בשר או ישתה בפסח ואע"פ שנתבטל בס' מ"מ ה"ל מבטל איסו' לכתחלה ועוד שמא ישאר קצת מחלב חטה בעין ע"ש. והמ"א השיג עליו והסכים עמו פר"ח סי' תס"ז ס"א. והח"י מסכים עם הצ"צ ע"ש: ש"ע סָעִיף ה
כז שני חדשים. וט"ז כתב ל' יום. וח"י חולק עליו ומחמיר כדברי רמ"א: ש"ע סָעִיף ה
כח לשתותו. אבל לקיימו מותר. אחרונים: ש"ע סָעִיף ה
כט לבערו. אלא אם כן טחו בטיט. ד"מ: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
ל בצונן. פ' ביבש. משא"כ בצונן לח ועל ידי שרייה חושש הרב לעיל בס"ה להחמיר ולדוך בתוכו אף שאינו ב"י אם הוא דבר חריף אסור כמבואר בי"ד סי' צ"ו כן הסכמת האחרונים. ומכל מקום אם נידך ק"פ במדוכה שלנו שרוב תשמישן בתבלין ובשמים וכה"ג דליכא רק חשש לטעם משהו ונתבטל ק"פ אפילו בכלי ב"י יש להתיר ח"י ומ"א מחמי' אם נידוך בו ע"ש: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
לא בצונן. אף שהוא ב"י כיון דבוסר לא מיקרי דבר חריף להפליט בצונן. וט"ז ומ"א דעתם לאיסו' דהוי דבר חריף ע"ש: ש"ע סָעִיף ז
לב נקי. נ"ל דקאי אתרוייהו דאפילו ק"פ אסור אם היה מלוכלך דאפילו את"ל דלא הוי ד"ח מ"מ ע"י דוחקא נכנס בתוכו קצת וא"א להדיחם. מ"א: ש"ע סָעִיף ז
לג הפסח. משמע דק"פ שרי על ידי הדחה וצ"ל דזהו דוקא בדבר הנעשה בידי עכו"ם דמהרי"ל קאי על דגים שחותכין העכו"ם אבל אם נעשה באקראי שחתך בסכין חמץ דבר שאינו חריף סגי בהדחה או בגרידה כמ"ש בי"ד סימן צ"ו. מ"א ועח"י: ש"ע סָעִיף ז
לד נתערב. אפי' בפחות מס'. מ"א: ש"ע סָעִיף ז
לה לחוש. היינו אם הדיחו הדבר ההוא תחלה קודם שנתערב. מ"א ע"ש: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
לו חדשה. אבל בסכין ישן אפי' הוא נקי ואינו ב"י אסור כיון שהוא ד"ח ודוקא שנחתכו קודם שנתנו אותם לכבוש שאז הם עדיין בחריפתן או אפילו לאחר שנכבשו ונתחמצו דאז ג"כ מיקרי דבר חריף משא"כ בנחתכו לאחר שנתנו עליו מים קוד' גמר כבישתן דאז לא מקרי ד"ח דמים מבטל חריפתן: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ה
לז ב"י. אע"ג דבדבר חריף אוסר אפילו אינו ב"י הכא כיון שנותנין בהם מים בטל חורפייהו טור. ואם הוא ב"י אסור' דכבוש כמבושל. אבל מותר לקיימן ואינו אוסר תערובתן כמבואר בסעיף ה' בדברים המתבשלין בכליהם ע"ש עמ"א וח"י: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ט
לח לא בטיל. כיון דלח איסורו במשהו גם ביבש החמירו. וא"כ בע"פ בטל יבש ביבש ברוב כשאר איסורים ומ"מ צריך לאכול כולם ק"פ עיין סעיף ד' בהג"ה. וכל זה בפרוסה אבל ככר חמץ שנתערב במצה לא בטיל לכ"ע דהוי דבר שבמנין כמ"ש בי"ד סימן ק"י. ומצה שנתכפלה או שהיה בה חטה מצד אחד וחתכו הכפל או מקום החטה ונתערב אח"כ באחרות אינה דבר שבמנין דאסורה מחמת הבלוע. וכלי חמץ שנתערב בכלי פסח אין להקל לבטלם ברוב כיון דגם בשאר איסורים י"א דאינו בטל מטעם דישל"מ בהגעלה עמ"א וח"י ובת' עה"ג סי' צ"ט: ש"ע סָעִיף ט
לט בזה. והסכמת האחרונים כדעה ראשונה דיבש ביבש לא בטיל בפסח. ואין חילוק בין מין במינו למין בשאינו מינו. וע"ל סעיף קטן ג' אי מותר למכור לעכו"ם חוץ מדמי איסו' שבו. ואם נאכל אחד מהם שרי עיין סי' תס"ז ס"ק ד' במ"א ובט"ז. כתב א"ז דחתיכה שנאסר במשהו בטיל חד בתרי אפילו תוך הפסח ע"ש וצ"ע. ח"י: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
מ אסו'. וכתב ע"ת ומ"א והיכא דאיכא שלשתן יחדיו ריח ונטל"פ ומשהו יש להקל. ואי נפסד כ"כ עד שיהא כעפרא אין בה איסור כלל. ב"י ועח"י: ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יא
מא שנתערב. הכלל בזה דהתערובות שהוא בענין שאין בו איסור דאורייתא דהיינו בענין שלא היה עובר בב"י וב"י כמש"ל ר"ס תמ"ב אע"פ שיש בו איסור דרבנן בתוך הפסח מ"מ מותר לערבו ק"פ כדי להשהותו ולא מיקרי מבטל איסור לכתחלה כמש"ל ס"ק י"ג (ומה"ט קרי לחמץ דבר שיל"מ) מה שאין כן בערבו במזיד לאחר פסח וכ"ש תוך הפסח דהוי כמבטל איסור לכתחלה דאסור אפילו באיסור דרבנן כמבואר בי"ד סי' צ"ט: ש"ע סָעִיף יא
מב בפסח. פי' נתערב בשוגג בפסח בס' ועבר ושהה אפילו במזיד שרי דהא לא עבר מן התורה בב"י ומותר לאחר הפסח בזה אפי' באכילה: ש"ע סָעִיף יא
מג בס'. זהו דעת הטור. אבל כל הפוסקים כתבו דלא בעינן ס' לכן נ"ל דהמיקל לא הפסיד אפילו פחות מס' רק שנתערב ברוב מותר אפילו באכילה אחרונים וע' בספר אה"ע שמישב דעת הטור להלכה ע"ש באריכות בס' מ"א ד' פרופס. ואם האיסור הוא דבר המעמיד וכה"ג ע"ל סי' תמ"ב ס"ק י"א שמרי שכר שעבר עליהם הפסח וחימץ בהם עיסה אסו' ר"מ מלובלין סי' קכ"א. (וע' י"ד סימן קכ"ג סעיף ט"ו בש"ך שם) כתב א"ז זקיני הגאון ז"ל פסק בחמאה ששרה בה פת או קמח ועבר ושהה תוך הפסח יוליך הנאת הפת או הקמח לים או לנהר וימכור החמאה לעכו"ם וכ' הח"י בסי' תמ"ב דמיירי שנתערב מים עם החמאה דאל"כ הוי מי פירות ואינו מחמיץ ע"ש. וכן פסק במצה כפולה שנמצאת אחר הפסח דישליך הכפל וגם הנאת הבליעה מאיסור בפרוטה והשאר ימכור לעכו"ם אבל אם היה ששים במצה נגד הכפל ישליך הכפל לים והשאר מותר אף באכילה וה"ה בחטה הנמצאת במצה אפויה אבל בנפוחה אסורה לעולם כולה בהנאה והח"י בס' תס"א מיקל אחר הפסח ע"ש: ש"ע סָעִיף יא
מד המלח. ומותר אף באכילה בנתערב לאחר פסח משא"כ בנתערב קודם פסח בפחות מששים דאסור עמ"א וע"ל סי' תמ"ב סעיף קטן א': ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף יב
מה נוקשה. שהרי לא עבר על ב"י מן התורה. ואם נתערב תוך הפסח ע"ל ס"ק ח': ש"ע סָעִיף יב
מו בהנאה. אבל באכילה אסו' אם הוא בעיניה ח"י ומ"א כ' דאפי' באכילה שרי והא דנקט בהנאה משום דחמץ נוקשה לא חזיא לאכילה ע"ש. כ' מהרי"ל שאין להדליק בשמנים העשוין מקטניות מטעם חמץ ושל"ה כ' ה"ה בנרות של שומן לראות בקדרות מאחר שלא נזהרין מכלי חמץ כשעשו הנרות אלא יקחו הנר של שעוה או של שמן עסי' תנ"ג ס"ח ועשו"ת ש"א ס"ה ועיין ח"י סימן זה ס"ק כ"ז: ש"ע סָעִיף יב
בִּיאוּר הַגְרָ״א Be’ur HaGra
סָעִיף א
א ס"א במשהו. מדלא יהיב שיעורא הרי"ף וש"פ וכת' הרשב"א שבדקו בספרים ישנים ומצאו כגי' שכ' בהדיא במשהו: אפילו בהנאה. כמ"ש בע"ג ע"ד א' ליתני נמי חמץ בפסח אף ע"ג דכל מ"ש במתניתין אוסרין במשהו אפילו בהנאה וכמש"ש יי"נ שנפל לבור כולו אסור בהנאה וע"ש ואף לשיעת רש"י דבמסקנא חמץ אינו אוסר היינו משום יבש ביבש וכמ"ש בס"ט ע"ש וע' בר"ן מש"ש: וצריך כו' ולא סגי כו'. הוא מחלוקת בין הראשונים דרשב"ם כת' כמו שר"א מתיר בפדיון בע"ג כמש"ש ספ"ג מ"ט ב' ה"ה בכל איסורין שבתורה הביאו תוס' ביבמות פ"א ב' ד"ה כולן כו' ובזבחים ע"ב ב' בד"ה כולן כו'. וכ"כ במרדכי סוף פרק כה"צ וחמץ בפסח שאסר בהנאה כו' י"ל פדיון להוליך כו' אבל לא באכילה כו' וכ"כ בהג"א שם בד"ה ולא התירו כו' וחמץ וכ"ד הרמב"ן במלחמות פ"ב דפסחים וכ' הרז"ה שם שיש ספרים שגי' שם כ"ז א' וכן היה ר"א אוסר בכל איסורין שבתירה וקאי אפדיון וע"ז סמך רשב"ם שכ' דה"ה בכל איסורין כו'. אבל הרז"ה חלק עליו שם ובע"א שם וכן תוס' ביבמות שם ובזבחים שם והרא"ש בע"ג שם והר"ש בסוף ערלה והר"נ בע"ג שם ובפסחים שם דדוקא בע"ג שתוספת דמיה ולכן אמרו בפ"ב דפסחים כ"ז א' הני קערות כו' אסירי מ' דאסור לגמרי וע' ר"ן שם ועיד כ' תוס' ורא"ש שם והר"ש שם ועי"ל דדוקא פת שאין ממשות האיסור בעין כו' והרמב"ן הכריח דה"ה בשאר איסורין דהא ר"א בפדיון קילא ממכירה שאין נהנה שם כלל מן האיסור ובמכירה ודאי דה"ה בשאר איסורין כמ"ש בירושלמי הביאו תוס' ביבמות שם ובזבחים שם בקיצור והר"ש שם דדוקא במקום שיש לחוש שמא ימכור לישראל הא בדברים שאינן נקחין מן הא"י מותר וה"ה לפדיון אבל הרז"ה והר"ן בע"ג שם כתבו דר"א לא שייך בדרשב"ג הא לחוד והא לחוד וכ"ד תוס' שם ושם וש"פ ועמ"ש בי"ד סי' קמ"ב. ובד"מ ערבובי דברים כאן שכת' שדעת הר"ן להתיר ועוד כת' שדעת המרדכי בפ"ב דפסחים לאסור ולא היא שהמרדכי כת' שם לאסור במכירה וכבר כ' הרז"ה וש"פ שאינו ענין זה לזה אלא שלפי מ"ש דלא התירו בפדיון אלא חבית בחבית כמו במכירת יי"נ ולפי שאוסר במרדכי מה"ט ה"ה שאוסר בפדיון אבל הרמב"ן ור"נ שם כ' דוקא ביי"נ אבל בשאר איסורין אף בדאורייתא דמיא לסתם יינם ועמ"ש בסי' תס"ז ס"י ומ"ש כאן וצריך כו' ולא סגי כו' ר"ל דאף לדעת המתירין דוקא בהנאה אבל באכילה אסור כמ"ש הרז"ה והרא"ש בשמו וכ"כ המרדכי והג"א והג"מ אף לדברי הרר"י שהביאו הרא"ש שם שמתיר אף באכילה דוקא בפת כנ"ל וכמש"ש דלא נאסר רק מחמת הנאה דאין איסור אכילה אוסרו מהא דתנור שהסיקו בכמון כו' וכ"כ רש"י בע"ז שם מ"ט ב' ונשתרי לך בהנאה כו' וז"ש וצריך לשרוף כו' ולא סגי כו' ר"ל לאפוקי מהמתירין שא"צ לשרוף הכל אלא נותנו לא"י וכיוצא כו': מיהו כו'. כמש"ש ל' א' ושמואל אמר לא ישברו אבל משהי כו' ולפי מ"ש תוס' בע"א ע"ו א' ד"ה מכאן לחלק בין נטל"פ באוכלין שמותר שלא נאסר מעולם משא"כ בקדירה שאינה ב"י שאף שהיא נטל"פ מ"מ מתחלה נאסרה א"כ יש לחלק כאן ג"כ דמ"ש בפ' כ"ש דמשהי ליה דמתחלה לא נאסרה שקבלה היתר וע' בתוס' שם ד"ה אר"ה. והא דפסחים כו' לפי שבלע התירא. אבל לפי מ"ש התוס' בפסחים שם ד"ה לישהינהו כו' אין חילוק וז"ש בד"מ ס"ק ב' ונראה דאף ע"ג כו' וכ"מ בתוס' פ' כ"ש גבי קדירות בפסח כו' דאין חילוק בין שבלעו חמץ בעודן היתר או איסור: ודין תערובתו כו' אבל אם כו'. חולין צ"ו ב' אמר שמואל ל"ש אלא כו' ואע"ג דשמואל ס"ל בע"ג ע"ג ופסחים ל' דמין במינו במשהו וכ' התוס' שם ד"ה עד ל"ד עד שמגיע דהא קליפה בעי ואפי' כדי נטילה צריך כמ"ש בפסחים ע"ה נטף מרוטבו כו'. ות"ה כ' בשם י"א שדי בקליפה כמ"ש שם נגע בחרסו כו' ושם חם לתוך צונן קולף ובחולין קי"ב אבל צלי בעי קליפה ושם ק"ז צונן בצונן הוא נהי דקליפה לא בעי כו' ושם ר"א קולף בית השחיטה רותח הוא ומ"ש ברוטב יטול רוטב מתפשט יותר וז"ש כאן אלא קליפה או כו' שחם בחם כו' והתוס' דחו שם כל הראיות וכ"פ בש"ע י"ד סי' ק"ה: בלא רוטב. דבלא"ה כולו אסור בשאר איסורין בששים ובחמץ במשהו כמ"ש בפסחים שם חם לתוך חם אסור חם לתוך צונן קולף מ' דברישא כולו אסור וע' בחולין ק"ח וע"ש בתוס' ד"ה טיפת כו': וכן אם. כמ"ש בזבחים צ"ז א' רקיק שנגע ברקיק כו': ואין שם דבר כו'. כמ"ש בחולין צ"ו אינו והאמר ר"ה גדי שצלאו כו' שאני חלב דמפעפע: לפי שאינו. עתוס' שם ד"ה אפי' תדע דבכ"מ כו': ובדין ריחא כו' יש מקילין. דקי"ל כלוי בפסחים ע"ו ב' דרבא בפ' בתרא דע"ג ס"ו ב' ס"ל כוותיה כמ"ש הרי"ף בפ"ז דחולין ואע"ג דרוב פוסקים ס"ל דסתם יינם במשהו ושרי בבת תיהא ובפסחים שם ה"נ מסתברא כו' מה לי כו' ואם איתא הא נ"מ בגדי וגדי הוי מין במינו ואסור למ"ד מין במינו במשהו אפי' ריחא לאו מילתא מהדי"ל סי' רי"ד: ויש מחמירין. תוס' דע"א ס"ו ב' סד"ה רבא כו' וכ"נ מדברי הרי"ף שם שכ' דליתא להא דרב דאזיל לשיטתו דס"ל דמין במינו בכ"ש ואנן קי"ל בנ"ט מ' דבחמץ קי"ל כרב. אבל בפסחים שם מ' כסברא הראשונה ממ"ש כתנאי הרודה כו' לרב נימא תנאי היא א"ל רב כו' והא שם שלא במינו הוא: ודוקא. כמ"ש בפסחים שם דכעין שתי קדירות אפי' רב שרי ואפילו מין במינו דבמשהו כנ"ל וכן פת צוננת וחבית סתומה וכיוצא בו דלד"ה שם לאו מילתא היא ועיין בתוס' ע"ג שם: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב ס"ב חמץ שנתערב כו'. אע"ג דקי"ל כרבי יוסי בלפני זמנו כמ"ש בסי' תמ"ב ס"א מ"מ כיון דליכא כרת אף לר"י כמש"ש כ"ח ב' ה"ה בשאר איסורים אפי' לר"י כמ"ש כ"ט ב' א"ר חמץ כו' שלא בזמנו כו' וה"ה לפני זמנו ובשאר איסורין קי"ל כר"י ור"ל דאמרי כו' תוס' בע"ג ס"ו ב' בד"ה רבא: ונטל"פ. כיון דבס' וע"ל ס"י: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ג ס"ג חטה שנמצאת. כנ"ל ומותר בפסח ואפי' להאומרים דחוזר וניעור כמ"ש בס"ד כאן כיון דאינו אלא מטעם מודים כמ"ש בפסחים כ"ז א ' וע"ש רש"י ד"ה לא שנו כו'. ודלא כהרמב"ם שכ' דחמץ הוא דבר שיש לו מתירין ועוד דטעם בדשיל"מ בטל. מרדכי ועי"ד סי' ק"ב ס"ד בהג"ה ומ"מ הוא דלא כהרמב"ם שמפרש מ"ש רבא במשהו משום דשיל"מ הא רבא בטעמא קאמר ג"כ ועוד וכי ר' יוחנן ל"ל דשיל"מ דלא בטל: אבל אם כו' ואפי' להמתירין בס"ד ועמ"א ס"ק ז"ח וכמ"ש בס"ד ע"ש: ומיהו. דכ"ש אינו מבשל כמ"ש בפ"ג דשבת אבל נותן לתוך הקערה ושם בגמרא דבכלי ראשון בשלה ובכ"ש כו' ושם מ"ח ב' ש"מ כ"ש אינו מבשל. ואף אינו מבליע כמ"ש בירושל' פ"א דמעשר הלכה ו' ובפ"ג דשבת הלכה ה' ועירוי ככלי ראשון הוא חייליה דר' יונה מן הדא א' שבישל בו וא' שעירה לתוכו רותח א"ר יוסי תמן כ"ח בולע כו' השיב ר' יוסי בר בון והתניא אף בכלי נחשת כן אית לך למימר כלי נחשת בולע משמע משום דעירוי ככ"ר הא כ"ש אינו בולע ואף שמשמע שם דכ"ח בולע אף בכ"ש י"ל דהיינו לס"ד אבל למסקנא משום דעירוי ככ"ר וע' בי"ד סי' ס"ט: ויש מחמירין. כמ"ש הרשב"א בת"ה אע"ג דאין מבשל מ"מ מבליע ומפליט ממ"ש בחולין ח' ב' בית השחיטה רותח הוא כו' לא לסחוף כפלי כו' וע"ש תוס' ד"ה לא ואינן חמין יותר מכ"ש ואעפ"כ בולע ושם קי"א ב' סכין ששחט כו' וערש"י שם ואף ע"ג דבי"ד הכריע כסברא ראשונה מ"מ כתן כ' משום חומרא דחמץ וז"ש בפסח משא"כ קודם פסח דשוה לשאר איסורין כמ"ש בס"ג: אם היד כו'. כמ"ש בשבת מ' ב' יד סולדת בו אסור כו' אפילו בכ"ר ובירושלמי שם ושם מותר להפשיר במקום שהיד שולטת בו ואסור להפשיר במקום שאין היד שולטת בו כו' הכל מודים בכלי שני שהוא מותר מה בין כ"ר לכ"ש אר"י כאן היד שולטת בו וכאן אין היד שולטת א"ר מנא כאן וכאן אין היד שולטת כו' וע' תוס' בשבת שם: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ד אם נתערב כו'. כמ"ש בפ"ט דכלאים צמר גמלים כו' אם רוב כו' מותר לערב עם פשתן ואינו חוזר וניעור וכן סתם בס"ה וכמ"ש במרדכי פ"ב ובטור ומה"ט בשר יבש כו' ובהגה שם חבית יין כו' וכמ"ש במרדכי שם ע"ש: ויש חולקים. כמ"ש בבכורות כ"כ הלוקח ציר כו' אבל לקדירה כו' וכיון דאיכא האי משהו מצא כו' וה"ה לענין איסור כמ"ש תוס' ד"ה יתיב וכמ"ש בסוף ע"א ע"ה א' וכדרך שאמרו בטהרות כו' וע' ראב"ן וכ"כ במרדכי פ"ב סי' תק"נ בשם ראבי"ה מטעם אחר דקודם איסורו אינו בטל כמ"שש בנדרים בפ' נערה אם מטבילין כלי טמא ליטהר יטבילו כלי טהור לכשיטמא יטהר עכ"כ. ול"ד לשאר איסורין דבטל קודם שיגיע לאיסור כמו בכלאי בגדים צמר גמלים כו' ובכלאי זרעים אם נתערב א' מכ"ד כו' דשם נתבטל אחר שיגיע האיסור אבל כאן בפסח אינו בטל כלל דאוסר במשהו. אבל עיקרא דדינא יש לו פירכא כמ"ש שם רבנן לא דרשי כו' אין בעלמא כו' וע' ר"ן שם ד"ה ומהדרינן אין בעלמא כו' ומקשו הכא כו' אלמא שם דוקא משום דאפקיה קרא אבל בעלמא ק"ו שבטלין כמש"ש זרועין ועומדין לא כ"ש: ונוהגין כו' ומיהו כו'. אף לס' הראשונה דיליף מכלאים כמ"ש בתוספתא שם והביאו הר"ש והרא"ש שם בזמן שהביא פשתן וטרף עמהן וטרפן זה בזה אבל העושה חלוק מצמר גמלים כולו או כולו צמר ארנבים וארג בו חוט א' של צמר בצד זה וחוט א' של פשתן בצד זה אסור דפשתן טרוף אינו ניכר ונתערב כמו לח בלח משא"כ בחוט שעומד בפ"ע ואינו מתבטל וה"ה לפירורין ועיין בי"ד סי' צ"ט ס"ו בהג"ה שפסק דחוזר וניעור ועמש"ש דוקא בששים אבל לא במשהו שכן מוכח בכ"מ: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ה ס"ה בשר יבש כו'. ויש חולקין תליא בפלוגתא דס"ד ועט"ז: שלשה פעמים. ע' בתוס' דע"א. ל"ג ב' ד"ה כסי. לכך פי' ר"ת דאז ודאי בהדחה שלישיח נפלט הכל וכיוצא בזה מצינו פ' התערובות גבי חרסן של זב כז': אם לא. עמ"א ס"ק כ"א כ"ב: שהם בני יומן ובן כ"ד כו'. וכל זה חומרא דנ"ט בר נ"ט מותר קודם שעה חמישית כמ"ש הרא"ש בפ' כ"ש ותוס' בחולין ק"ח ב' וכמ"ש בגמ' שם קי"א ב' וכמש"ל בסי' תנ"ב ס"א ועוד דסתם כלים אינן ב"י כמ"ש שם ל"ח ב' וע"ש תוס' ד"ה אי. וקי"ל נמי כו' ולכן כתב אבל בי"ט האחרון כו' וה"ה כו' משום דאינו אלא חומרא ודי להחמיר באיסור דאורייתא משא"כ בי"ט האחרון וכן איסור משהו שהן דרבנן: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
ו ס"ו מלח כו'. חולין קי"ג א' וע"ש תוס' ד"ה טהור כו': משום. ע' ש"ע י"ד סי' צ"א ס"ב: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
ז ס"ז בוסר שדכן כו' דאינו כו'. אפי' מחמת דוחקא כמ"ש שם קי"ב א' קילחי דלפתא שרי: דסתם סכין. כמ"ש רש"י שם ד"ה קישור כו' ע"ש ואע"ג דמותר בקישות לפי שהוא משהו ואין ניכר בו וכמ"ש רש"י שם ד"ה לפת משא"כ בפסח: אבל אם. כיון דמשהו מדרבנן: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
ח ס"ח זיתים שנזהרו. כמ"ש שם בצנון ואפילו אינו ב"י כמ"ש בע"א ל"ט ב': אפילו לא נזהרו כו'. מדשרינן בספ"ב דע"א זיתים כבושים שלהם ולא חיישינן לגיעולי נכרים וכמש"ש בשמן ודבש שלהם למאי ניחוש כו' ועיין בי"ד סי' קי"ד ס"ח וכן זיתים כו'. ובהג"ה שם אבל אם נכבשו כו' ועי"ד סי' קכ"ב ס"ג בהגהה ולכן אבל כו' ומש"ש. אם כו'. כמ"ש בחולין קי"ג א' ומנפיץ ליה ופי' דוקא לכתחלה וכן מ' לישנא דגמ' אבל בדיעבד אף שנתנו בכלי שאינו מנוקב מותר כיון שיש מים: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
ט ס"ט יבש ביבש כו' וי"א. ע"א ע"ד א' תנא מאי קחשיב כו' האי תנא תרתי כו'. הרי אלו למעוטי וכפירש"י שם וכ"כ הרא"ש שם א' אלא שכ' דא"צ להרים כמ"ש בערלה פ"ב הערלה והכלאים במאתים וא"צ להרים ולא אמרו אלא בתרומה משום גזל השבט ועבי"ד סי' ק"ט וכ' שמותר אף באכילה. אבל התוס' פירשו שם למעוטי כו' דלא תני להו אבל מ"מ אוסרין במשהו כמ"ש בב"ק ה' א' למעוטי מוסר ומפגל אע"ג דחייב עלייהו וראיה מדאמר למעוטי דבר שבמנין ולאו איסורי הנאה ור"ל למעוטי נבילה כמ"ש שם ובחולין ק' א' אמר שם דנבילה אינה בטילה משום דהוי דבר שבמנין וכן אמרו בירושלמי דע"ז שם. ולמה לא תנינן נבילה עמהן א"ר ר' יוסי בר ר' בון לא מתני אלא דבר שאסר בהנייה נבילה מותרת התיבון הרי חמץ בפסח חמץ יש בו כרת ואלו אין בהן כרת והביא הראב"ד ראייה ממ"ש בתמורה כ"ח א' מ"ש לענין תערובת קדשים דתני איסורי אכילה ואיסורי הנאה גבי הדדי ר"ל במתני' דתמורה שם ומ"ש בתערובות אכילה דפסיק ותני איסורי אכילה לחוד ואיסורי הנאה לחוד ר"ל במתני' דע"א הנ"ל דלא תני אלא איסורי הנאה ומשני משום דבעי לפרושי איסור יי"נ פריש כל איסורי הנאה דדמיין לה כו' ונשמט שם מהגמרא ואיתא ברש"י אלא שפי' דקאי אפ"ב דע"א אלמא כי קתני איסורי הנאה ה"ה איסורי אכילה אלא דלא תני כנ"ל. וגם איסורי הנאה ל"ק אלא דדמיין לה דוקא ועיין ר"ן ורא"ש שם והרי"ף כ' דליתא להאי כללא דאמר שם למעוטי כו' דקי"ל דחמץ במשהו והר"ן כ' דשם למ"ד כר"י דלאחר הפסח אסור מן התורה אבל לדידן דקי"ל כר"ש הוי דשיל"מ דאפי' באלף לא בטיל וכמ"ש הרמב"ם עי"ד סי' ק"ב ס"ד ובת"ה ק"ז ב' האריך ופ' כסברא ראשונה וכן בתשובה סי' רס"ב ע"ש: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
י ס"י נותן טעם כו'. דלא חמיר מנבילה גוף האיסור עצמו כ"ש תערובתו. ר"ן וע' י"ד סי' ק"ג ס"ב דעד רובו מותר וה"ה כאן: ויש מחמירין. שם ס"ו א' הא מדקתני סיפא כו' מכלל כו' ר"ל ע"כ רישא לאו באיסור משהו דאל"כ לא הוה אמר בסיפא כנ"ל מותר דכ"ד שבמשהו נטל"פ אסור ובפסחים ל' א' ואמאי לישהינהו כו' וליעביד שלא במינן אבל במינן לא דבמשהו אסור נטל"פ ולכן קאמר ג"כ לישהינהו אחר הפסח. וסברא ראשונה ס"ל כמ"ש תוס' בע"ע שם והרא"ש דה"פ מדסיפא בנ"ט רישא נמי בנ"ט ובפסחים שם הטעם משום דאין מבטלין איסור לכתחלה כמ"ש התוס' שם ד"ה לישהינהו. תימא לר"י כו' ומפרש הר' יוסף כו' ור"י תירץ כו' ולשני התרוצים דוקא שלא במינו מקילינן לתי' ראשון תרתי לטיבותא משא"כ במינו דליכא אלא חדא לטיבותא נטל"פ וכן לתי' ר"י ע"ש וכ"ש תוך הפסח דמינו ושלא במינו שוין. וס' השנייה ס"ל דטעמא דמותר דאין כאן מבטלין כיון דכבר נטל"פ בקדירה ומה שאסרו בכל קדירה שאינה בת יומא כמ"ש התוס' בע"א ע"ו א' ד"ה מכאן ויש לתת הטעם מה ראו להתיר המאכל ולאסור הקדירה לפי שהקדירה היה בה איסור גמור תחלה אבל המאכל כו' וה"ה בקדירות של חמץ דהתירא בלע ולכך אמר ולישהינהו ואעפ"כ דוקא שלא במינו ולאחר הפסח: ובמקום שיש כו' אפי'. מהא דפסחים כנ"ל דמשהו הוא כמ"ש תוס' שם בד"ה הנ"ל ואסור במינו כנ"ל: ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יא
יא ס"יא בין כו'. ס"ל הא דרבא שאמר שלא בזמנו כו' הוא בששים וז"ש בין שעבר הפסח על כו'. ומ"ש בין שנתערב בפסח כו' למד ממ"ש רבא בזמנו כו' ופי' הרמב"ם בפט"ו מה' מ"א וכן בס' המלחמות משום דהוי דשיל"מ ושלא במינו אטו מינו כרב וז"ש בין שנתערב כו' וכ"ש בשנתערב קודם פסח ולדעת האומרים בחוזר וניעור כמ"ש בס"ד מ"מ לא גרע מאם נתערב בפסח וז"ש בין חמץ כו'. אבל כל הפוסקים חולקים עליו על מ"ש בחמץ שעבר עליו הפסח ונתערב אחר הפסח שצריך ששים וס"ל דבטל ברוב ועמ"א וערש"י שם ד"ה שלא בזמנו וד"ה אמר רב קדירות כו'. אבל בנתערב בפסח או קודם פסח בפחות מששים ודאי אסור כיון דעבר בבל יראה קניס ר"ש כמו בעיניה וז"ל הר"ן וכי קניס ר"ש כו' פי' בין שנתערב קודם הפסח או לאחר הפסח אלא שאם נתערב קודם הפסח או בפסח בענין שעוברין בבל יראה דהיינו כזית בכא"פ כמ"ש ברפ"ג אסור לאחר הפסח אבל אחר הפסח אפשר דאפי' ביותר מכאן מותר ובלבד שירבה ההיתר מידי דהוי אתרומת ח"ל כו' ע"ש וזהו כפי שיטתו שפ' דוקא בכא"פ עוברים בבל יראה וע' מ"ש בסי' תמב סעיף א' דתערובת חמץ עוברים משום בל יראה ואפילו אין כזית בכא"פ כמ"ש המ"מ בשם י"א והכ"מ רק שיהא בכולן כזית דאין היתר מצטרף לאיסור כמ"ש שם מ"ג ומ"ד ומשום טעם כעיקר נמי ליכא כיון שאין בעיקר כזית וע"ש ועמ"א סי' תמ"ב סק"א וכן פ' רוב הפוסקים וכן מ' מדברי הרמב"ם וכן מ' בגמ' מדאמרינן ואלו עוברין בפסח כו' ופי' הרמב"ם ורש"י בבל יראה ואע"ג דליכא בהו כזית בכא"פ דשכר המדי אמרינן שם דרמי בי מי שערי וערא"ש שם וכמ"ש בגמ' שם מ"ד א' הנח לכותת הבבלי כו' וע"כ ה"ה לאינך דלית בהו כלל דבהו א"א לומר אי בעיניה כו' אי משטר כו' וע"כ דל"ל כלל כזית בכא"פ ואפ"ה אפי' לרבנן עובר בבל יראה דל"פ רבנן אלא באכילה משום דלא אכיל לכזית בכא"פ משא"כ בבל יראה כיון דלא בטיל בתערובות וכמ"ש הרמב"ם וש"ע סי' תמ"ב ס"א אע"ג דהרמב"ם פסק כרבנן ע"ש וכן הגמ' מציין על הרי אלו באזהרה מאן תנא ולא ארישא אלו עוברין: ובפחות מס' כו'. כ"ה בהג"מ סוף ה' חמץ ומצה וכשיטתו שם דבכל האיסורין אמרינן יוליך הנאה לים המלח ולא כ' לאחר הפסח אלא דבתוך הפסח אסור באכילה דמ"מ טועם האיסור כמש"ש משא"כ לאחר הפסח אע"ג דנתערב קודם הפסח ועבר בבל יראה מ"מ אינו אסור אלא משום קנסא ודי בזה ע"ש שהביא ראיה מירושלמי דבכל האיסורין אמרינן כן ועיין תוס' דיבמות פ"א ב' ד"ה כולן כו' אבל הרב לא פסק כוותיה אלא כאן ועמ"א: ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף יב
יב ס"יב חמץ נוקשה כו'. כיון שלא עבר עליה בבל יראה וב"י מן התורה דאפי' אוכלו פטור כמ"ש שם מ"ג א' לר" יהודה האוכלו פטור וכן לר"א וכ'"ש לחכמים שמ"ש שם תניא כוותיה דרב יהודה וכן סתם מתני' שם מ"ח ב' האוכלו פטור וע' ברא"ש שם ואע"ג דמ"מ צריך לבער כמ"ש שם שאור ישרף היינו מדרבנן ועיין ר"ן שם וברפ"ג ועיין בתוס' ריש פסחים ד"ה אור לארבעה עשר. ונראה לרשב"א כו' ע"ש. ואע"ג דתערובת חמץ ג"כ האוכלן פטור ומ"מ עבר עליה בב"י כמש"ל שאני התם דאיתא לכזית חמץ שם ולא בטל בפחות מששים משא"כ כאן שאינו חמץ כלל מן התורה וליכא למקנסיה. וראיה ממ"ש חמץ בזמנו במשהו דדשיל"מ כנ"ל דאם עבר עליו הפסח מותר אע"ג דעבר עליו מדרבנן. כמו חמץ נוקשה כיון דאסור למיכליה צריך לבערו ואפ"ה מותר. ולדברי ר"ת ברפ"ג אפי' ע"י תערובת לא עבר בב"י וב"י. ולפ"ז אם נתערב קודם הפסח בפחות מששים ועבר עליו הפסח מותר בהנאה ואפילו באכילה. אבל רש"י חלק עליו שם וקצת ש"פ אלא שרש"י ס"ל כדעת הרמב"ם דס"ל דאפי' אנוקשה עבר בבל יראה וב"י כמ"ש בספ"ד הלכה י"א ואין בהן משום כו'. שהרי רש"י כ' על כל המתני' אלו עוברין משום בל יראה וחשיב חמץ נוקשה כמש"ש ועיין תוס' שם. אלא שמרש"י אין ראיה שי"ל מ"ש אלו עוברין הוא דברי ר"א רק שקשה הא אף ר"א ל"ק באזהרה רק ע"י תערובת אבל נוקשה בעיניה לא כדקאמר רב יהודה בגמרא שם מ"ג א' ואילו במתני' קאמר ר"א אף תכשיטי נשים אפי' נוקשה ע"י תערובת ולכן פסק הרמב"ם דאפי' נוקשה עובר לד"ה. אבל תוס' שם ד"ה ר' אליעזר כתבו דגרסי' ר' אלעזר בחד מינייהו או במתניתין או בגמרא: והנה שורש דין זה הוא בריב"ש בשם הרמב"ן וכ"כ הר"ן שם. ועיקר ראייתם הנ"ל ממה שאין עוברים עליה בבל יראה וב"י. אינו מוכרח שהרי הרמב"ן כ' שחמץ של ישראל בבית א"י אינו עובר עליו כמש"ל ואפ"ה אסור בהנאה ואפי' הלוה עליו והרהינו אם לא בדאמר מעכשיו וצ"ע. ועמ"א. וכל זה אינו שוה לי דמנ"ל לחלק: והפיאדו"ש. ע' ריב"ש שם: יש נמנעין כו'. אף דמותר להשהותו כמ"ש בסי' תמ"ב ס"ב וכן ניירות כו' מ"מ אסור לאכלו אף ע"י תערובת כמש"ש ס"ד דבר שנתערב כו' אע"פ שמותר כו': ש"ע סָעִיף יב
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain. Pri Megadim (Eshel Avraham, Mishbetzot Zahav): Warsaw 1877 edition. באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org (GNU FDL 1.3)