א אֵין לָשִׁין בִּמְקוֹם הַשֶּׁמֶשׁ. וּבְיוֹם הַמְּעֻנָּן אָסוּר תַּחַת כָּל אֲוִיר הָרָקִיעַ, מִשּׁוּם דְּיוֹמָא דְּעִיבָא כֻּלֵּיהּ שִׁמְשָׁא. הַגָּה: וְעַל כֵּן נָהֲגוּ לִזָּהֵר מִלָּלוּשׁ נֶגֶד הַחַלּוֹן הַפָּתוּחַ אֲפִלּוּ אֵין שָׁם שֶׁמֶשׁ, שֶׁמָּא יִהְיֶה מְעֻנָּן וְלָאו אַדַּעְתֵּיהּ (ת"ה סִימָן קכ"ב). וְכֵן יֵשׁ לִזָּהֵר מִלְּהוֹלִיךְ הַמַּצּוֹת לַתַּנּוּר תַּחַת הָרָקִיעַ מְגֻלֶּה; וְכֵן הַמַּיִם אוֹ הַקֶּמַח (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ"ה בְּשֵׁם סְמַ"ק וּמַהֲרִי"ו). וְלֹא יִתְקָרֵב לָלוּשׁ אֵצֶל הַתַּנּוּר, מִפְּנֵי חֹם הַתַּנּוּר.
ב לֹא יַנִּיחוּ הָעִסָה בְּלֹא עֵסֶק וַאֲפִלּוּ רֶגַע אֶחָד. וְכָל זְמַן שֶׁמִּתְעַסְקִים בּוֹ, אֲפִלּוּ כָּל הַיּוֹם אֵינוֹ מַחְמִיץ; וְאִם הִנִּיחוֹ בְּלֹא עֵסֶק שִׁעוּר מִיל, הָוֵי חָמֵץ. וְשִׁעוּר מִיל הָוֵי רְבִיעִית שָׁעָה וְחֵלֶק מֵעֶשְׂרִים מִן הַשָּׁעָה. הַגָּה: וְיֵשׁ לְהַחְמִיר לְמַהֵר בְּעִנְיַן עֲשִׂיַּת הַמַּצּוֹת, כִּי יֵשׁ לָחוּשׁ שֶׁהַשְּׁהִיּוֹת יִצְטָרְפוּ לְשִׁעוּר מִיל, אוֹ שֶׁיִּהְיֶה בְּמָקוֹם חַם שֶׁמִּמַּהֵר לְהַחְמִיץ (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ"ה וּמָרְדְּכַי פֶּרֶק אֵלּוּ עוֹבְרִין). וְאַחַר שֶׁנִּתְעַסְקוּ בַּבָּצֵק וְנִתְחַמֵּם בַּיָּדַיִם, אִם יַנִּיחוּהוּ בְּלֹא עֵסֶק מִיָּד יַחְמִיץ. וְאִם הִתְחִילוּ בִּשְׁתֵּי עִסוֹת כְּאַחַת וְהֶחְמִיצָה הָאַחַת, בְּיָדוּעַ שֶׁהֶחְמִיצָה גַּם הַשֵּׁנִית אֲפִלּוּ אֵין רוֹאִין בָּהּ סִימָנֵי חִמּוּץ. וְאִם הֶחְמִיצָה עַד שֶׁיֵּשׁ בָּהּ סְדָקִים, אֲפִלּוּ לֹא נִתְעָרְבוּ הַסְדָקִים זֶה בָּזֶה אֶלָּא אֶחָד הוֹלֵךְ הֵנָּה וְאֶחָד הוֹלֵךְ הֵנָּה, הָוֵי חָמֵץ גָּמוּר וְהָאוֹכְלוֹ חַיָּב כָּרֵת. וְאִם אֵין בּוֹ סֶדֶק אֶלָּא הִכְסִיפוֹ (פי' נִשְׁתַּנָּה מַרְאִיתוֹ לְלֹבֶן) (עָרוּךְ) פָּנָיו כְּאָדָם שֶׁעָמְדוּ שְׂעָרוֹתָיו, הָאוֹכְלוֹ פָּטוּר. הַגָּה: וְאִם הַמַּצָּה עֲשׂוּיָה וְיָרֵא שֶׁלֹּא תָּבֹא לִידֵי חִמּוּץ, מֻתָּר לְשָׁבְרָהּ וְלַחֲזֹר לַעֲשׂוֹתָהּ כְּדֵי שֶׁהָעֵסֶק יְבַטֵּל הַחִמּוּץ; מִיהוּ טוֹב לִזָּהֵר לְכַתְּחִלָּה (מַהֲרִי"ל בְּשֵׁם אֲגֻדָּה וְרוֹקֵחַ).
ג אִם הָאִשָּׁה שֶׁהִיא לָשָׁה הִיא מְקַטֶּפֶת בַּמַּיִם, לֹא תִּקָּטֵף בְּאוֹתָם מַיִם שֶׁמְּצַנֶּנֶת בָּהֶם יָדֶיהָ, מִפְּנֵי שֶׁהֵם מִתְחַמְּמִים וּמַחְמִיצִים אֶת הָעִסָה, אֶלָּא יְהֵא לָהּ כְּלִי אַחֵר מָלֵא מַיִם שֶׁתְּקָּטֵף בּוֹ. הַגָּה: וּמִיהוּ בְּעָבְרָה וְלֹא צִנְּנָה יָדֶיהָ, מֻתָּר (רַמְבַּ"ם פ"ה).
ד אִם לָשׁ אַחַר זְמַן אִסוּר חָמֵץ, אֵלּוּ הַמַּיִם עִם שְׁאַר הַמַּיִם שֶׁרוֹחֲצִים בָּהֶם הָעֲרֵבָה לֹא יִשְׁפְּכֵם אֶלָּא בִּמְקוֹם מִדְרוֹן, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְקַבְּצוּ בְּמָקוֹם אֶחָד וְיַחְמִיץ. הַגָּה: וְהַכֵּלִים שֶׁמְּתַקְּנִים בָּהֶם הַמַּצּוֹת, וְהַסַּכִּין שֶׁחוֹתְכִין בּוֹ הָעִסָּה, יִגְרְרֵם תָּמִיד בִּשְׁעַת עֲשִׂיָהּ שֶׁלֹּא יִדְבַּק בָּהֶם הַבָּצֵק, וּלְאַחַר עֲשִׂיָהּ יְדִיחֵם וִינַגְּבֵם הֵיטֵב לַחֲזֹר וּלְתַקֵּן בָּהֶם פַּעַם שֵׁנִית (מַהֲרִי"ל) וְזֶהוּ עָדִיף טְפֵי מִמַּה שֶּׁנּוֹהֲגִין לְגָרְרָן, כִּי אִי אֶפְשָׁר לְנַקּוֹתָן הֵיטֵב עַל יְדֵי גְּרִירָה. וְהַמַּחְמִיר, יְגָרְרָן וְאַחַר כָּךְ יְדִיחָן (דִּבְרֵי עַצְמוֹ). וּבְיוֹם טוֹב מֻתָּר לַעֲשׂוֹתוֹ עַל יְדֵי אֵינוֹ יְהוּדִי, וְאִם אֵין אֵינוֹ יְהוּדִי יְטִילֵם לְצוֹנֵן אוֹ יִתְּנֵם לַתַּנּוּר שֶׁיֵּאָפֶה הַבָּצֵק שֶׁעֲלֵיהֶם. וְהָעֲרֵבוֹת שֶׁאֶפְשָׁר לָתֵת דָּבָר בְּתוֹכוֹ, מֻתָּר לְהָדִיחַ; וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. וְיֵשׁ לִזָּהֵר בַּעֲרֵיבָה שֶׁלָּשִׁין בָּהּ שֶׁלֹּא יִהְיֶה בָּהּ שׁוּם גּוּמָא אוֹ סֶדֶק שֶׁלֹּא יוּכַל לְנַקְּרוֹ אַחַר הַלִּישָׁה וְתַחְמִיץ, וְאַחַר כָּךְ כְּשֶׁחוֹזֵר וְלָשׁ בּוֹ מִתְעָרֵב בַּבָּצֵק (מַהֲרִי"ל). וְלֹא יִתֵּן הָעֲרֵבָה עַל כַּר אוֹ כֶּסֶת צֶמֶר בִּשְׁעַת הַלִּישָׁה, שֶׁמְּחַמֵּם הָעֲרֵיבָה; אֲבָל עַל שֶׁל עוֹר, שָׁרֵי (מַהֲרִי"ו).
ה עָבְרָה וְלָשָׁהּ תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ, הַפַּת מֻתֶּרֶת.
ו אִם הָעִסָה רַכָּה, לֹא יוֹסִיף בָּהּ קֶמַח אֶלָּא עוֹשֶׂה עִסָה קְטַנָּה מִגִּבּוּל קָשֶׁה, וִיעָרְבֶנָּה עִם הָעִסָה הָרַכָּה. הַגָּה: וְיַרְחִיק הַמַּצּוֹת מֵהַקֶּמַח, כִּי הַקֶּמַח הַנִּדְבָּק בָּהֶן בָּא אַחַר כָּךְ אֶל הַתַּבְשִׁיל, וּמִתְחַמֵּץ (מָרְדְּכַי ר"פ אֵלּוּ עוֹבְרִין).
א סָעִיף א (א) במקום וכו' - שהשמש מחמם העיסה וקרוב להחמיץ. ודעת ח"י שכל שאינו מתקרב ללוש במקום השמש ממש רק שהוא קרוב אל השמש אין לחוש אבל דעת כמה אחרונים להחמיר גם בזה ואין מותר רק במקום הצל:
ב סָעִיף א (ב) השמש - ואפילו בתוך הבית כל שהחלון פתוח כנגד השמש אסור. והיכי שהחלון אינו פתוח רק שהשמש מזהיר דרך זכוכית החלונות כתב בח"י שאין להחמיר בזה אבל כמה אחרונים חולקים עליו בזה שהחמה מבעיר גם דרך הזכוכית וכן נהגו לכסות החלונות בסדינין בשעה שהשמש מזהיר:
ג סָעִיף א (ג) תחת כל אויר וכו' - ר"ל אפילו במקום שאלו היתה החמה בעולם בזה המקום זו העת צל הוא ואין בו חמה:
ד סָעִיף א (ד) משום דיומא וכו' - שטבע החמה אז להגביר חומה בכל מקום ומיהו כ"ז ביום אבל בבין השמשות אין לחוש לזה שהרי כבר שקעה החמה (תה"ד):
ה סָעִיף א (ה) אפילו אין שם שמש - כגון שהחלון פתוח למזרח והוא לש אחר חצות שכבר סבבה החמה לדרום וא"כ משום אין לשין במקום השמש אין כאן אפ"ה יש ליזהר משום שמא יתענן הרקיע פתאום ולא ירגישו ויומא דעיבא כולו שמשא ואע"ג דבחוץ מותר ללוש עכ"פ בצל לכו"ע ולא חיישינן שיעיב הרקיע שאני בחוץ דירגיש תיכף כשיבואו עננים ויתכסה השמש משא"כ בבית אין מרגישים כ"כ:
ו סָעִיף א (ו) וכן יש ליזהר - ר"ל כמו דאסרו בגמרא ללוש במקום השמש או ביומא דעיבא כן יש ליזהר לכתחלה להוליך וכו' וגם כן מטעם הנ"ל שחום השמש מחמם למים או לקמח:
ז סָעִיף א (ז) מגולה - אלא יכסנו במפה ואין להניח מפה אחת פעמים הרבה דשמא נדבק בה בצק ונתחמץ:
ח סָעִיף א (ח) או הקמח - פי' אם השקין פתוחין למעלה:
ט סָעִיף א (ט) אצל התנור - היינו פי התנור ובצדדים או מאחוריו לית לן בה שאין החום גדול שם והאחרונים האריכו בה ומסקנתם הוא כן דבתנור של בית החורף שכשמסיקין בו מתחמם כל החדר אסור ללוש בכל החדר אלא צריך שלא להסיק בו כלל ביום הלישה ואם הסיק אותו יפתח הדלת והחלונות עד שיצא החום לפי אומדן דעתיה ואז ילוש וה"ה בסתם תנור רק שאופין בו כל היום ומוציא חום הרבה בכל הבית ג"כ אסור ללוש בכל אותו בית אא"כ יפתח הדלת והחלונות ומ"מ הכל לפי הענין אם החדר קטן והחום רב או בחדר גדול והחום מעט:
י סָעִיף א (י) מפני חום התנור - ובדיעבד אם לש נגד פי התנור דינו כלש במקום השמש ומבואר לקמן סעיף ה' עיי"ש. ודע דיש שנכשלים בזה כגון האופין שיש מהן שבשעה שהמצות בידם על המקל להורידן לתנור ומקרבין אותה לפי התנור הם שוהים ומתישבין באיזה מקום להניחה בתנור או גרוע יותר מזה שפונים ראשם ומשיחים עם העורכים ובין כך המצה מתחמם מאד כנגד פי התנור והוא איסור גמור לפי המבואר כאן וכן עוד יש ליזהר להחליף המקלות שמשימים עליהם המצות כפעם בפעם דאנו רואין בחוש שמתחממין הרבה מחמת שהיו בתנור ומחמת זה נתחמם המצה עוד טרם שמקריבה לפי התנור ובעו"ה הרבה נכשלין בזה:
יא סָעִיף ב (יא) לא יניחו העיסה - ר"ל לאחר לישתה קודם שהתחיל לערוך אותה אע"פ שלא נתחממה עדיין במשמוש ידים הרבה:
יב סָעִיף ב (יב) בלא עסק - ועסק מיקרי שלש אותה או מגלגלה בעץ וכהאי גוונא אבל לא כמו שיש נוהגין לדחוק ולבעוט העיסה בעץ במקום אחד דלא מהני זה למנוע מחימוץ בכל העיסה במקום שהעץ אינו דוחק [אחרונים]:
יג סָעִיף ב (יג) ואפילו רגע אחד - ואפילו אינו עוסק בדבר אחר רק בצרכי התנור גם כן אסור לכתחלה וצריך להסיק התנור ולגרוף אותה מקודם כדי שלא יהא צריך להניח המצות בלא עסק וכדמבואר לקמיה:
יד סָעִיף ב (יד) הוי חמץ - אע"ג דלא ניכר ביה שום סימני חימוץ המבואר לקמיה:
טו סָעִיף ב (טו) הוי רביעית שעה וכו' - והוא י"ח מינוטין בס"ה. ועיין בביאור הלכה דלענין מליחה דשיעורו הוא ג"כ כדי שיעור הילוך מיל בדיעבד אין להקל אלא א"כ שהה כ"ד או כ"ג מינוט עכ"פ ולכתחלה שיעורו הוא כדי שיעור שעה ואין לשנות:
טז סָעִיף ב (טז) כי יש לחוש שהשהיות וכו' - ובתרומת הדשן כתב דבשעה שעוסק בעיסה עסק גמור דהיינו בעיטת הידים ורידוד אפילו שהה בינתים מעט וחזר ושהה מעט אין מצטרף לשיעור מיל דהעסק שעוסק אח"כ מבטל האתחלתא שהתחיל להתעורר בו כח החימוץ בשעה שהיתה מונחת בלא עסק אבל בשעה שעוסק בה עסק מועט כגון בשעה שמנקר המצות אע"ג דמקרי עסק ג"כ שאינו מניחו להחמיץ באותה העת מ"מ אינו מבטל השהיה הראשונה ואם ישהה עוד יצטרף לשיעור מיל ואסור ודעת מהרי"ל להחמיר בכל גווני:
יז סָעִיף ב (יז) שממהר להחמיץ - כי שיעורא דמיל לא נאמר אלא בסתם בתים שאין בהם חום גדול אבל ביש בו יתרון חמימות ממהר להחמיץ בפחות משיעור זה:
יח סָעִיף ב (יח) מיד יחמיץ - ולפי זה צריך ליזהר מאד לאחר שערכו ורידדו המצה ומניחים אותה לפני המנקר שינקר אותה מיד וגם אחר הניקור יראו לרדותה תיכף לתנור כיון דלאחר שנתעסקו בה מחמצת מיד שמסלקין את הידים ממנו והעולם אין נזהרין בזה כ"כ ואפשר דמיד דקאמר המחבר לאו דוקא אלא ר"ל שיעור מועט ומ"מ לכתחלה בודאי יש ליזהר מלהניחה כך אפילו רגע אחד אם אפשר וכנ"ל בראש הסעיף ועיין מ"ש בביאור הלכה:
יט סָעִיף ב (יט) אפילו אין רואין וכו' - ואפילו לא נשתהה שיעור מיל אפ"ה אמרינן מסתמא היה שם איזה חמימות שנתחמץ מהר:
כ סָעִיף ב (כ) עד שיש בה סדקים - ואפילו יש סדקים במקצת העיסה הרי כל העיסה חמץ וכן לקמן גבי הכסיפו פניו נמי כן:
כא סָעִיף ב (כא) האוכלו פטור - אבל אסור באכילה ובהנאה ואי איכא איסורא דאורייתא בזה או רק מדרבנן אסור נתבאר לעיל בסימן תמ"ב ס"א וכתבו האחרונים דצריך לדקדק בשיעור זה כי מצוי הוא שיכסיפו פניו ואין איש שם על לב לראות:
כב סָעִיף ב (כב) מותר לשברה וכו' - אבל לא מהני במה שמעביר ידיו על המצות ומשפשף דזה לא מיקרי עסק ואדרבה עוד גרע דמחמם אותה בידיו:
כג סָעִיף ב (כג) טוב ליזהר לכתחלה - דשמא כשמתקנה פעם שניה לא יערוך אותה יפה יפה ולא תהא גוש אחד דבוק כבתחלה אלא יהיו בה סדקין וכפלות והרי מצה כפולה נוהגין לאסור משום שאין האש שולט שם וכמו שיתבאר בסימן תס"א. ולכן אין להתחיל להעריך ולרדד המצות עד שיגרוף התנור מתחלה כדי שלא יהיו המצות מונחות בלי עסק עד שיתקן התנור:
כד סָעִיף ג (כד) מקטפת - ר"ל שטחה פני החררה במים:
כה סָעִיף ג (כה) שמצננת - דצריך לצנן הידים בשעת לישה לכתחלה משום דהידים מתחממים מרוב העסק ומתחמם העיסה מהידים:
כו סָעִיף ג (כו) אלא יהא לה וכו' - ובמדינות אלו נוהגין שלא לקטוף המצות במים [ד"מ]:
כז סָעִיף ג (כז) ולא ציננה - וה"ה אם עברה וקטפה את המצות במים שציננה ידיה ג"כ נראה לכאורה שמותר בדיעבד. ודע דיש פוסקים דס"ל דלא מצרכינן כלל לצנן הידים בשעת לישה אפילו לכתחלה ולא הצריכו לצנן ידים לכתחלה אלא אם אותה שלשה אופה ג"כ ומשום דמתקרבת לתנור ידיה חמימות וכשלשה אח"כ חששו חכמים שלא תחמם העיסה בידיה וכתבו שכן המנהג שלא להחמיר ומיהו כ"ז בסתם אבל במרגשת שנתחממו ידיה לכו"ע צריך לצנן. ואפילו בסתם טוב לכתחלה להחמיר שכן הוא דעת כמה ראשונים:
כח סָעִיף ד (כח) אחר זמן וכו' - וקודם זמן איסורו שופכין בחצירו אפילו שלא במקום מדרון ודעת הב"ח והט"ז דאפילו קודם זמן איסור אין לשופכן בחצירו שלא במקום מדרון:
כט סָעִיף ד (כט) אלו המים - ר"ל המים שמקטף בהם או שמצנן את ידיו:
ל סָעִיף ד (ל) כדי שלא יתקבצו וכו' - והרי החמץ שלו הוא כיון שהוא ברשותו ומיהו לשפוך אותם בר"ה מותר בכל ענין דמאי איכפת לן שיחמיצו אחר כן כיון שכבר הפקירן ויש אומרים דאפילו בר"ה אין נכון לכתחלה שלא במקום מדרון דכיון שהוא בזמן איסור חמץ יש לו לדקדק בפרורי בצקו שלא יבאו לידי חימוץ:
לא סָעִיף ד (לא) במקום אחד - אלא יבלעו בקרקע וכתב מ"א דאין לשפוך אותם על רצפת אבנים דג"כ אין נבלעים בקרקע. ודע דצריך למהר ולשפוך אותן אחר שקיטף בהם או צינן בו ידיו או לאחר הדחת העריבה מפני שהן ממהרות להחמיץ:
לב סָעִיף ד (לב) והכלים - היינו העריבות ועצים העגולין שעורכין בהם המצות והרעדלי"ך שמנקרין בהם המצות ועיין בפמ"ג שכתב דנכון לפעמים לבדוק ולראות גם המרדה שמכניסין בה המצות לתנור אם אין עליה בצק [דלפעמים כשהעיסה רכה נדבק עליה בצק]:
לג סָעִיף ד (לג) בשעת עשייה - היינו בין כל עיסה ועיסה לנקותם דאע"פ שאין שוהין שיעור מיל בין כל עיסה ועיסה ונמצא שהבצק הדבוק בכלים אינו שוהה בלא עסק אעפ"כ לכתחלה צריך ליזהר בכך וכנ"ל בס"ב [ומש"כ לאחר עשייה היינו לאחר שנאפה מהיסק אחד] וה"ה שצריך לרחוץ ידיו וגם לרחוץ האגן שלשין בו ולנגבו במפה בין כל עיסה ועיסה. ומנהגנו כהיום לרחוץ אשה הלשה את ידיה וכן הכלים שלשין בו לאחר שעשו בו שנים או ג' עיסות עד שלא יהיה מהתחלת הלישה יותר משיעור מיל וכן המגלגלים ישגיחו אם מודבק בידיהם עיסה וירחצו ידיהם ג"כ משיעור מיל לשיעור מיל וכן ישגיחו על עצים המגלגלין והרעדליך שיהיו נקיים ולהחליפם או לגרד החמץ מהם בזמן הנזכר וכן הסדינים שמכסין בו השולחנות ג"כ מחליפין אותן בזמן הנזכר ובמקום שעורכין על השולחנות מגרדין אותן בזכוכית בזמן הנזכר וכתבו האחרונים דהמנהג הנכון להיות שני אגנים ללוש בהם ובעת שלש בהשניה יהיה איש אחד מוכן לרחוץ הראשונה ולנגבה היטב וכן חוזר חלילה והמנהג הנכון להעמיד משגיח בבית אופי המצות להשגיח על הכל כי רבה המכשלה מאד:
לד סָעִיף ד (לד) ואח"כ ידיחן - והמרדה א"צ להדיחה:
לה סָעִיף ד (לה) ע"י נכרי - דהדחת הכלים הוי שבות וע"י נכרי הוי שבות דשבות ושרי במקום מצוה כמ"ש סימן ש"ז ס"ה:
לו סָעִיף ד (לו) יטילם לצונן - שהצונן מעכב מלהחמיץ וכדלעיל סימן תנ"ז ס"ב ויכביד אותם כדי שירדו למטה במים ולא יציפו למעלה וכ"ז כשאין דעתו לאפות עוד בו ביום הא דעתו לאפות רשאי להדיחם בעצמו ולגרדם אסור בכל גווני:
לז סָעִיף ד (לז) או יתנם לתנור וכו' - ומ"מ אין נכון לאכול הבצק הנאפה דשמא לא נאפה יפה הצד השני שבתוך הסדקים:
לח סָעִיף ד (לח) שיאפה הבצק - והאחרונים מפקפקים בעצה זו דכיון דאין נכון לאכול את הנאפה וכנ"ל וגם אין כוונתו לאכול א"כ הוא אפיה שלא לצורך דאסור ויש עוד עצה שיבטל החמץ קודם שיחמיץ או יתן הכלים עם הבצק במתנה לנכרי:
לט סָעִיף ד (לט) שלא יהיה בו שום גומא וכו' - ואפילו על שפת הכלי שלש בו לא יהיה בו סדק. ומזרק שנסדק בשפתו כתבו הפוסקים דצריך להרחיב הסדק ולגרדו יפה ולהגעיל ולסתום הסדקים ויחליקם להשוותם יפה או ירחיבוהו ברוחב אצבע כדי שיכנס היד לנקות אבל לא ידביק עליו חתיכה נחושת במסמרים שהחמץ נכנס תחת המסמר אלא א"כ ידביק הנחושת ע"י היתוך. גם במרדה שרודים בו המצות לא יהא בו סדק או חריץ וכן על הדף שעורכין ומגלגלין עליו המצות ג"כ צריך שיהא חלק בלא סדקים וחריצים ואם יש בהם נקבים צריך לסותמן שהבצק נכנס בהם ויש שעורכין מטעם זה על סדין אכן על הסדין ג"כ אין טוב שהבצק נכנס בנקבי האריגה [אם לא שיחליפם בחדשים בכל שיעור מיל] ולהפכם לעבר השני אינו מועיל ג"כ וע"כ יותר טוב לערוך על דף חלק ואנשי מעשה נוהגין לצפות השולחנות בטס של מתכות חלק או על אבנים חלקין וגם יש שמגלגלין בוועלגע"ר העלצע"ר שמצופין בטס של מתכות או בשל זכוכית:
מ סָעִיף ד (מ) כסת צמר - וטוב ליזהר שלא להעמיד אף על בגד צמר אבל בדיעבד בכל ענין ליכא איסור:
מא סָעִיף ה (מא) הפת מותרת - אפילו לש במזיד ומסקנת אחרונים לאסור באכילה אם שהה כ"כ בחמה עד שהוחמה העיסה וה"ה בלש סמוך לתנור המבואר בס"א:
מב סָעִיף ו (מב) לא יוסיף בה קמח - לפי שאותו הוספה אינה נילושה יפה ונשאר מעט בעין תוך העיסה ושמא לא נאפה אותו קמח יפה ויש לחוש שמא יפול במרק בקערה ויתחמץ:
מג סָעִיף ו (מג) אלא עושה - כתבו האחרונים דאדם אחר יעשה העיסה הקשה דהוא בעצמו אי אפשר לו ללוש שתי עיסות כאחת ולהתעסק בהן יפה ולהניח העיסה הראשונה בלי עסק אין נכון לכתחלה אפילו רגע אחד וכדלעיל בס"ב ומ"מ בדיעבד אם עבר ועשה אדם אחד אין לאסור [א"ר]:
מד סָעִיף ו (מד) ויערבנה וכו' - ואם אי אפשר לו לעשות עוד עיסה קשה אין איסור להוסיף קמח בעיסה הרכה רק יזהר שלא יתן אותן המצות בדבר לח [אחרונים] ומ"מ בדיעבד אם נפלו תוך התבשיל הסכימו האחרונים להתיר שהרי אין ידוע בודאי שנשאר בעיסה קמח בעין ואף אם נשאר אפשר נאפה ונקלה יפה. כתבו האחרונים שצריך ליזהר לבער הפירורין מעל השולחן אחר כל עיסה:
מה סָעִיף ו (מה) מהקמח - לכן אותו המודד קמח לא יקרב אל העיסות עד שינקה מלבושיו מן הקמח וידיח ידיו תחלה. וכן צריך ליזהר שהמודד הקמח לא יתן מים לתוך העריבה כי מתדבק רטיבת המים על ידיו וכן הנותן מים לא יהיה מודד הקמח אלא כל אחד יהיה על משמרתו:
א סָעִיף א שמא יהי' מעונן. פי' שמא פתאום יבואו עננים אבל מותר ללוש בצל תחת הרקיע דכשיבואו עננים ותתכס' השמש ירגיש מיד בדבר (ת"ה):
ב סָעִיף א וכן יש ליזהר. מה"ט דשמא יהי' מעונן אבל בין השמשות אין לחוש (ת"ה ד"מ) עסי' תנ"ה ס"א: ואין להניח סדין א' פעמים הרבה על המצות דשמא נדבק בו בצק ונתחמץ עס"ד ובתשו' הרשב"א סי' קכ"ד כתב שהרמב"ם שלח המצות לפורני רחוק הרבה יותר מט"ו בתים:
ג סָעִיף ב הוי רביעית. ולאות' המחשבים מהנץ החמ' עד שקיעת' הוי ב' חומשי שעה וכ"כ מהרי"ל עמ"ש סי' תמ"ג:
ד סָעִיף ב שהשהיות יצטרפו. ובת"ה כתוב דעסק גמור כגון בעיט' הידים ורידוד מבטל החימוץ ואין שהיות מצטרפות אבל בנקור שמנקרין המצות שהיות מצטרפות ואף על פי שמנקר במקום זה שוהה במקום אחר: אין להעביר ידיו על המצות ולשפשף בהן (מהרי"ו ד"מ) ואין להתחיל להעריך המצות עד שיגרפו התנור כדי שיאפו מיד (זכרונות דף כ"ד כ"ה):
ה סָעִיף ב הכסיפו פניו. וצריך לדקדק בזה כי הוא מצוי ואין איש שם על לב:
ו סָעִיף ב טוב ליזהר לכתחלה. דשמא לא יקטפו יפה בפעם שני' שלא יהי' גוש א' דבוק והוי כמצ' כפול' שאסור' משום שאין האש שולט שם (מהרי"ל):
ז סָעִיף ג מקטפת. במדינות אלו נוהגין שלא לקטף המצות במים (ד"מ):
ח סָעִיף ג ומיהו בעברה כו'. משמע דלכתחלה צריכה לצנן ידיה והיינו כשהיא עוסקת עם התנור ועוסקת ג"כ אח"כ בבצק:
ט סָעִיף ד שלא יתקבצו. אבל במקום מדרון נבלעים בקרקע מהרה (רש"י) ולכן לא ישפכם על רצפת אבנים ומ"מ צ"ע דמה בכך אם יתחמצו הרי שופכם והפקירם כמ"ש סס"י תמ"ד וי"ל דלכתחלה צריך ליזהר שלא יבואו לידי חימוץ ועסס"י תמ"ה:
י סָעִיף ד והכלים כו'. והמרדות א"צ להדיחן (מהרי"ל):
יא סָעִיף ב בשעת עשיי'. דלא כמו שנוהגין העולם שלא לגרדם עד אחר עשיה כי אף על פי שאין שוהים שיעור מיל מ"מ לכתחלה אסור כמ"ש ס"ב לכן יעמוד א' על גביהם שיגרר תמיד כל כלי בשעת הנחתו:
יב סָעִיף ד ע"י עכו"ם. דהגריד' הוי שבות והוי שבות דשבו' דשרי במקום מצוה כמ"ש סי' ש"ז ס"ה:
יג סָעִיף ד שיאפה הבצק. ומ"מ אסור לאכול הבצק דבצד השני דבסדקים לא נאפה יפה (מהרי"ל) וק' א"כ היאך רשאי לאפותו ואפשר דמדינא שרי באכילה רק שחומרא בעלמא הוא שלא לאכול לכן מותר לאפותו: ונ"ל שיבטל החמץ קודם שיחמיץ או יתן הכלים עם הבצק במתנה לעכו"ם ואם צריך לאפות שנית בי"ט פשיטא דשרי להדיחן אבל אסור לגורדן כמ"ש ססי' שכ"ג: יש מצפין העמילה בטס של מתכות ויש שעושין אותה מאבן חלקה כדי שתתקרר (זכרונו' דף כ"ב כ"ה): מזרק שנסדק בשפתו וצוה מהרי"ל להרחיב הסדק ולגרדו יפה ולהגעיל ולסתום הסדקים ויחליק' להשוות' יפה או ירחיבוהו ברוחב אצבע אבל לא ידביק עליו חתיכה נחשת (ד"מ) וגם במרדה לא יהיה סדק או חריץ וכו' (מהרי"ו): הסדין צריך להחליף בין לישה ללישה ואם עושה על הדף בלא סדין ויש נקבים בדף צריך לסותמן שלא יכנס בהן בצק (מהרי"ל ד"מ) עמ"ש סי' תנ"ח סי"ח בענין כבוס הסדין:
יד סָעִיף ד כסת צמר. אבל על בגד צמר שרי דאינו מחמם כ"כ:
טו סָעִיף ה הפת מותרת. וב"ח אוסר וה"ה כשלש סמוך לתנור ונ"ל דוקא כשהוחמה העיסה עסי' תנ"ה ס"א בהג"ה:
טז סָעִיף ו לא יוסיף בה קמח. שאותו הקמח אינו נילוש יפה ואחר אפיה עודנו בעין ושמא לא נאפה אותו קמח יפה ויש לחוש שמא יפול במרק בקערה ויתחמץ ואם היה אפשר בלא שהיי' העיסה עושה גיבול קשה וכו' עכ"ל ת"ה ונ"ל דוקא כשיש אדם אחר שיכול ללוש עיסה קשה אבל אדם א' אסור ללוש שתיהן כא' שא"א ללוש שתי עיסות כא' ולהתעסק בהן יפה ומשמע מדבריו שאם א"א לעשות עוד עיסה קשה אין איסור להוסיף קמח רק ישמור המצות שלא ליתן אותם לדבר לח ואי משום שלועסו אין מתחמץ תכף וכ"מ רסי' תס"ו ועוד דהא הקמח נקלה באור כמ"ש סי' תס"ג ס"ג וגם במהרי"ל בשם מהר"ש מתיר לכתחילה אבל מהרי"ו בסי' ת"ל כתב וז"ל ואין להוסיף קמח משום דאינו נילוש עם הראשון ונמצא מפסיק בין העיסה מפי מהר"י ז"ל עכ"ל משמע דס"ל דאין העיסה נאפת יפה מפני הפסקת הקמח עססי' ת"ס: אחר כל עיסה ועיסה ידיח ידיו ויחזור וידיח הספל וינגבו במפה אח"כ לש מיד בלי הפסק ואם א"א להדיח הספל ימלאנו מים צוננין על כל גדותיו (מהרי"ל) והמנהג הנכון להיות לו ב' ספלים להחליף בין עיסה לעיסה (של"ה) וכן אותו שנתן הקמח ואותן שתקנו המצות ידיחו ידיה' ויבער הפירורין מעל השלחן אחר כל עיסה ואחר גמר הלישה יכבדו המקום:
א סָעִיף א תחת כל אויר הרקיע. כתב ב"י בשם רבינו ירוחם נראה מכאן דביום שאינו מעונן מותר ללוש ולקטוף תחת הרקיע ובלבד שלא יתקרב לשמש שיתחמם עכ"ל. וכתב מו"ח ז"ל דאפי' בדיעבד אסור אם עבר ע"ז וכ"ש בקרוב לפי תנור ונרא' ג"כ פשוט דבית החורף שהסיקו בו בתנור דגרע טפי מיום המעונן אלא צריך שלא להסיק בו ביום או יפתח הדלת והחלונות עד שיצא חום ההסק' וכתב באגוד' בשם הגאונים שיעור מיל דוקא בבית שאין התנור בו אבל בבית שהתנור בו הוא חם ביותר ואפי' בפחות ממיל מחמיץ:
ב סָעִיף ב רביעית וחלק מעשרים. פי' לפי חשבון מהלך אדם בינוני. עשרה פרסאות ביום שהוא י"ב שעות ומבואר בת"ה דהא דאמרינן כ"ז שמתעסקין בו אינו מחמיץ היינו אפי' הניקור שמנקרין המצות מציל מזה שלא יתחמץ אלא לענין שיבטל השהיות שהיתה העיסה פנוי' בזה צריך דוקא עסק גמור כגון בעיטת הידים בעיס' או מה שמגלגלין בעת הגלגול אבל לא ניקור:
ג סָעִיף ב ואם התחילו בשתי עיסות כו'. זה מיירי אפי' לא נשתהא בודאי שיעור מיל אפ"ה אמרינן שבודאי היה כאן חמימות הרבה מדרואין השניה שהחמיצה:
ד סָעִיף ג מקטפת. פי' שטחה במים פני החררה לא תקטף באותן המים שמצננת בהם הידים מפני שהם מתחממים אבל כל שאינה מקטפת במים לא הצריכוהו לדקדק אם ידיה חמין באין חשש חימוץ בכל ולכך פי' הרמב"ם דלא אמרי' שצריכה לצנן ידיה אלא כשהיא אופה לפי שידיה מתחממים מחמת חום התנור כ"כ הר"ן וה"ה:
ה סָעִיף ד אחר זמן איסור. אבל קודם זמן איסור שופכן אפי' במקו' אשבורן ואינו חושש כ"כ ב"י ולפמ"ש בסי' תמ"ה דודאי חמץ אסור להניחו ברשותו שהוא שלו ולסמוך על העורבים שיאכלוהו אפי' קודם זמן איסורו א"כ ה"נ אסור אם יש במה ששופך כדי קיבוץ כנלע"ד:
ו סָעִיף ד יטילם לצונן. כ' מהרי"ו שיכביד אותם שיהיו למט' מן המים ואל יצופו למעלה:
ז סָעִיף ד שלא יהא בו שום גומא כו'. ואפי' על שפת הכלי שלש בו לא יהא בו סדק כ"כ מהרי"ל ולענין המפה שלשין עליו עמ"ש סי' תנ"ג ס"ד:
ח סָעִיף ו לא יוסיף בה קמח. לפי שאותה הוספה אינה נילושה יפה ונשאר מעט בעין תוך העיס' ומשמע מת"ה שם דבדיעבד אין לאסור:
א סָעִיף א השמש. אבל שלא במקום השמש מותר ללוש ולא חיישינן שמא יהיה מעונן כיון שהוא במקום מגולה תחת אויר הרקיע ודאי ירגיש כשיהיה מעונן ומבואר בש"ס ובפוסקים דכל שאינו נתקרב אל השמש ממש רק שהוא קרוב אל השמש אין לחוש דל"ד לקרוב לפי התנור שחומו מרובה. ופשוט דבית החורף שהסיקו בתנור גרע טפי מיום המעונן. ולא להסיק בו ביום או לפתוח הדלת וחלונות עד שיצא החום:
ב סָעִיף א אסור. עיין בב"ח דבלש בחמה או ביום המעונן אף בדיעבד אסור ועיין ס"ה:
ג סָעִיף א החלון. ומן הצד של חלון או רחוק מן החלון בענין שא"א לשמש לזרוח אל מקום הלישה מותר. ח"י:
ד סָעִיף א הפתוח. אבל אם החלון סתום אף אם היא של זכוכית כדרך סתם חלונות אפילו הכי מותר ללוש נגדה. ח"י עיין שם:
ה סָעִיף א מעונן. אבל בה"ש אין לחוש כלל. ב"י:
ו סָעִיף א מלהוליך. ובתשובת הרשב"א סימן קכ"ד כתב שהרמב"ן שלח המצות להפורני רחוק הרבה יותר מט"ו בתים ועח"י:
ז סָעִיף א מגולה. אלא יכסנו במפה ואין להניח מפה אחת פעמים הרבה על המצות דשמא נדבק בו בצק ונתחמץ. מ"א:
ח סָעִיף ב כל היום. ובש"ל סימן נ"ט כתב ולא ישהה מתחילת לישתה עד שיניחנה בתנור כשיעור ד' מילין וכ"כ הב"ח בשם ריא"ז וסיים ונראה שאף ע"פ שלא לשה האשה יותר מן השיעור ולא הגביה ידה מן העיסה כל עיקר אלא שהיתה עושה רקיקין דקין ביותר והיתה מתעצלת בהן כדי הילוך ד' מילין הרי בצקה זו אסור אע"פ שאין סימן החימוץ ניכר וזה שלא כדעת הרמב"ם והרשב"א ורבינו דכל שמתעסקים בו אפילו כל היום אינו מחמיץ ולפיכך אין ראוי להורות איסור לאחרים בדיעבד אלא להזהיר לכתחלה והמחמיר לעצמו אף בדיעבד תע"ב ע"כ ועיין ח"י:
ט סָעִיף ב רביעית. דהיינו לפי מה דאמרינן מהלך אדם בינוני י' פרסאות ביום וכל פרסה הוא ד' מילין נמצא י' פרסאות מ' מילין כשתחלוק י' שעות למ' חלקים מגיע לכל מיל רביעית שעה ואח"כ תחלוק הב' שעות כל שעה לכ' חלקי' נמצא מגיע לכל מיל עוד חלק כ' מהשעה. ולאותם שמחשבים מהנץ החמה עד שקיעתה הוי ב' חומשי שעה וכ"כ מהרי"ל ועיין ח"י שהאריך בענין זה:
י סָעִיף ב יצטרפו. וכתב בת"ה שבעיטת הידים וברידוד שמגלגלין בו מבטל החימוץ אבל בניקור שמנקרין המצות אע"פ שהוא עסק שלא יתחמץ מ"מ אינו מבטל השהיות כמו עסק גמור עיין אחרונים. ואין להעביר ידיו על המצות ולשפשף בהם. וכתב בכנה"ג וכ"ש שלא יפה עושין מה שתוחבין בו המון עם סכין א' או עץ תוך העיסה ומניחים אותו בלי עסק. גם אותן המכבידים ידיהם על המצות לא קרי עסק וגרע טפי. וכתב בספר זכרונות ואין להתחיל להעריך ולרדד המצות עד שיגרפו התנור בתחלה כדי שיוכל לאפות מיד ולא ישהה אפי' רגע אחת ועיין ח"י (שכ' להדיא הכל לפי רוב חום התנור) ובעו"ה רוב ישראל אפי' הלומדים אינם נזהרין בזה רק מניחים כמה עיסות על השלחן טרם התחלת הגרפת התנור והוא עון פלילי:
יא סָעִיף ב חימוץ. אפי' לא נשתהה שיעור מיל. ט"ז:
יב סָעִיף ב הכסיפו. וצריך לדקדק בזה כי מצוי הוא ואין איש שם על לב מ"א. ועח"י שמיקל בזה קצת אא"כ שהה שיעור מיל אסור:
יג סָעִיף ג מקטפת. פירוש שטחה פני החררה במים. ואין נוהגין במדינות אלו בקיטוף המצות במים:
יד סָעִיף ג שמצננת. הב"ח מסכים דצריכה לצנן ידיה בשעת התעסקות בעיסה אפילו אינה עסוקה בתנור וכ"כ הש"ל. אכן דעת הר"ן והמ"מ אינו כן דכל שאינה מתחממת מחום התנור ואח"כ נוגעת בעיסה א"צ לצנן כלל (ובדיעבד אין לאסור. אחרונים) וכן המנהג שלא לצנן הידים כשעוסקים בלישת העיסה וכן נ"ל. ח"י ע"ש:
טו סָעִיף ד עשייה. וכתב המ"א דלא כמו שנוהגין העולם שלא לגררם עד אחר עשיי' כי אע"פ שאין שוהין שיעור מיל מ"מ לכתחלה אסור לכן יעמוד אחד על גביהן שיגרד תמיד כל כלי בשעת הנחתו ע"כ ועח"י:
טז סָעִיף ד ידיחן. והמרדה א"צ להדיחו. דרשות מהרי"ל:
יז סָעִיף ד לצונן. ויכבד אותם שיהיו למטה מן המים ואל יצופו למעלה. מהרי"ו ועיין ח"י:
יח סָעִיף ד שיאפה. דהיינו באותה תנור שהוסק לאפיה ולא להסיק מחדש בשביל כלים אלו ח"י. ומ"מ אסור לאכול הבצק ההוא דבצד השני ובסדקים לא נאפה יפה מהרי"ל. וכתב המ"א ונ"ל שיבטל החמץ קודם שיחמיץ או יתן הכלים עם הבצק במתנה לעכו"ם ואם צריך לאפות שנית בי"ט פשיטא דשרי להדיחן אבל אסור לגורדן כמ"ש סוף סימן שכ"ג:
יט סָעִיף ד סדק. יש מצפין השלחן והעמילה בטס של מתכות ויש שעושין מאבן חלקה כדי שתקרר. ספר זכרונות. ואחר כל עיסה ועיסה ידיח ידיו והספל יפה וינגבו במפה אא"כ לש מיד בלי הפסק ובשל"ה כתב דנכון שיכין ב' כלים ומיד אחר לישה הראשונה יהא מוכן אחד לרחוץ הכלי היטב ועיסה השניה ימדוד בכלי שני וכן חוזר חלילה ע"כ. (וח"י כתב דלא ראיתי נוהגין כן דא"כ בין מצה למצה ודקירה לדקירה נמי יש לחוש ע"ש עד לא נתנה תורה למה"ש). ונ"ל דוקא בכלי נחושת שייך זה דיכול לקנחו אבל של עץ דא"א לקנח שלא יהא בו עדיין מים מהדחה לא שייך זה. כתב מהרי"ל שלא להתחיל ללוש שניה עד אשר הוסק התנור שנית וביני ביני ירחוץ הספל וכל הכלים. וכתב מהרי"ו אותו שנותן הקמח ידיח ידיו וכן אותו שתיקן המצות. הסדין צריך להחליף בין לישה ללישה ואם עושה על דף בלא סדין ויש נקבים בדף צריך לסותמם שלא יכניס בה הבצק. וגם במרדה לא יהיה סדק או חריץ וע"ל סימן תנ"א סעיף י"ח וא"ז כתב דטוב יותר לעשות המצות על דף מלעשות על סדין וכ"כ הט"ז בסי' תנ"ג ס"ק ה' עיין שם. והעולם נוהגין לעשות על סדין לפי שרוב שלחנות אינם חלקים:
כ סָעִיף ד צמר. אבל בגד צמר שרי מ"א. ובדיעבד בכל ענין ליכא איסור. ח"י:
כא סָעִיף ה מותרות. הסכמת אחרונים לאסור בדיעבד והנ"ץ כתב דוקא בדעבר ולש במזיד אבל בשוגג שרי. וכתב המ"א וה"ה בלש סמוך לתנור ונ"ל דוקא כשהוחמה העיסה ועיין מ"ש לעיל סעיף קטן ב':
כב סָעִיף ו קמח. ואם עבר והוסיף בה קמח מותר לאכלו כך רק שלא ישימם לתוך דבר לח ואי משום שלעסו אין מתחמץ תיכף ער"ס תס"ו הסכמת אחרונים ובדיעבד אף ששמו לתוך התבשיל יש להתיר דאין זה אלא חששא בעלמא. א"ז וח"י ואחרונים:
כג סָעִיף ו קשה. ודוקא ע"י אדם אחר דאדם א' א"א ללוש ב' עיסות ולהתעסק בהם יפה מ"א. אחר כל עיסה יבער הפירורין מעל השלחן ואחר גמר הלישה יכבדו המקום (אחר כל עיסה ידיח ידיו והספל שלשין בה וכשא"א יתן לתוכו מים צוננין על כל גדותיו. מהרי"ל):
כד סָעִיף ו מהקמח. לכן אותו המודד קמח לא יקרב אל העיסות עד שינקה מלבושיו מקמח וידיח ידיו תחלה:
א סָעִיף א (ס"ק א) שמא כו' ירגיש ר"ל ע"י שיעבור הצל. משא"כ כשאופה נגד החלון דליכא צל יש לחוש שמא יהי' מעונן ולאו אדעתיה. וכ' ח"י ואם החלון סתום אפילו במחיצה של זכוכית מותר ללוש שם: ובס' ח"מ חולק בזה על ח"י:
ב סָעִיף א (ס"ק ב) וכן כו' עסי' תנ"ה דב"ה אין לחוש לזה אבל יש לחוש שלא יפול שום דבר לתוכו: שהרמב"ם שלח כו' ולכן אפשר אם אין לו סדין אחר כ"א מה שהניח כבר על המצות וי"ל שמא נדבק בו בצק. אפשר טוב להוליכו מגולה מלכסות באותה מפה. דהא רמב"ן לא חש לכסותו:
ג סָעִיף ב (ס"ק ד) שהשהיות כו' אבל בניקור כו' ואע"פ כו' זהו טעם אחר. דת"ה נתן טעם דניקר אינו פועל כ"א שלא תחמיץ מכאן ואילך אבל אין לו כח לבטל שהיות שכבר שהה ומ"א הוסיף דאפילו מכאן ולהבא אינו פועל כ"א במקום שמנקר: עד שיגרפו. כ' האחרונים דלאו דוקא עד גמר הגריפה דאם כן יש לחוש שטרם שיתנו המצות לתנור יתקרר התנור אלא ר"ל עד שיתחילו לגרוף וכ"ז לפי התנור והעצים וההסקה:
ד סָעִיף ב (ס"ק ה) הכסיפו. והוא מה שקורין בלאכלי"ך:
ה סָעִיף ד (ס"ק ט) שלא כו' על רצפת אבנים. אע"ג דלעיל סי' שנ"ז סעיף ב' כתב דגם רצפת אבנים מבליעים מ"מ אין מבליעים כ"כ מהרה וי"ל שתחמיץ בנתיים גם י"ל כמ"ש מ"א שם. דדוקא שם הקילו ע"ש: כמ"ש ס"ס תמ"ד היה יושב בבה"מ ונזכר שי"ל עיסה תוך ביתו וירא שמא תחמיץ. יבטלנו קודם שתחמיץ. וביטול מטעם הפקר.
ו סָעִיף ד (ס"ק יג ) שיאפה כו' רק שחומרא כו' לכן מותר כו' מ"מ צל"ב כיון דאין דעתו לאכלו יהי' מצד הדין או מצד חומרא יהי' אסור ומ"ש מאופה ואין דעתו לאכלו היום: מזרק כו' אבל לא ידביק כו' ר"ל ע"י מסמורים. שישארו סדקים במקום המסמורים ליכנם שם בצק:
ז סָעִיף ה (ס"ק טו) הפת כו' וה"ה כשלש סמוך לתנור. מיהו כתב הב"ח הא דאסר בסעיף א' סמוך לתנור היינו דוקא סמוך לפי התנור ולא מן הצדדים והיינו בתנור שאופין בו דהכותלים עבים ואין מחממים ואפי' לכתחלה שרי וכתב הט"ז אבל תנור בית החורף צריך שלא יחממו אותו יום. ואם הוחם צריך לפתוח הדלת והחלונות עד שירגיש שיצא כל החום:
ח סָעִיף ו (ס"ק טז) לא כו' ואם משום שלועסו ורוק אדם מחמיץ. דהא הקמח נקלה כו' אע"ג דשם בסי' תס"ג אנו מחמירים מ"מ בלעיסה עכ"פ יש להקל. משמע דס"ל כו' עססי' ת"ס שכתב מ"א דבדבר קטן אינו מפסיק. וכיון דלא נתן מהרי"ו טעם אחר כ"א משום הפסקה אלמא דלא חש למ"ש ת"ה דהקמח אינו נאפה: וא"כ למהרי"ו לדידן דל"ח לדבר קטן היה מותר אפילו ליתן לדבר לח עכ"פ לעיסה שרי לדידן דל"ח לדבר קטן לענין הפסקה ואם הקמח באמצע המצה ונתנו לתוך דבר לח אוסר מ"א בסי' תס"ג אפילו דיעבד עיין שם. ואותן שתקנו המצות ידיחו ידיהם לאו דוקא לאחר תיקון. אלא אפי' תוך עשיית המצות וא' מהעוזרים גמר המצה שערך הוא וצריך להמתין עד שיובא על השלחן עיסה אחרת ויערוך שוב מצה אחרת בינתים. צריך להדיח ידיו. דכיון דידיו חמין אם אינו עוסק תמיד בעשיית הבצק שע"י מחמיץ מיד:
א סָעִיף א ס"א וכן יש. עמ"א: ולא יתקרב. כ"ש במקום השמש וערש"י שם ד"ה ולא בחמי חמה כו' דע"כ לרבותא נקט דאפילו הגרופין מן המולייר אסר שם:
ב סָעִיף ב ס"ב אפילו כל היום. שם מ' ב' קמח שנפל כו' אפילו כל היום כו' ודלא כר"ן בשם י"מ ע"ש: ואם הניחוהו כו'. דלא כי"מ שיעור מיל עם העסק ומ"ש יוכל שעסוקין כו' היינו בשיעור מיל ובלא עסק אפי' ברגע מחמיץ וליתא דהא אמרינן בפרק קמא דפסחים הב"ע בתלמיד היושב כו' מקמי דתחמיץ כו'. רשב"א סי' קכ"ה: ושיעור מיל כו'. כך כ' בתה"ד לפי חשבון עשרה פרסאות ביום. אבל הוא תמוה מאד ושגגה גדולה היא מאד דהא אמרינן בפרקמי שהיה דעשרה פרסאות הוא מע"ה עד צ"ה וא"כ י"ב שעות ביום בינוני לדידי' מע"ה עד צ"ה וטעות גדולה הוא שכ"כ כל התוכנים שבתקופת ניסן תקופת תשרי שהן ימים בינונים י"ב שעות מנץ החמה עד השקיעה ומע"ה עד צ"ה הוא ט"ו שעות וג"כ ידוע שהימום בימות החמה שוין להצילות בימות הגשמים וכן להיפך וכמ"ש במ"ר שלוים זה מזה כו' וזהו מנ"ה עד ש"ה אבל מע"ה עד צ"ה הוא יותר ששה שעות על הלילות וכ"ש באופקים הנוטים הרבה לצפון וכן בקו השוה שכל ימים ולילות שוות אינן אלא מנ"ה עד ש"ה אבל תע"ה עד צ"ה הרבה יותר היום על הלילה ועוד כמה קושיות עצומות יש ונלאתי לכותבן. ועיקר כדברי האומרים שהחשבון הוא מהנ"ה עד ש"ה ואין לזוז ממנה ועמ"א וכ"כ הרמב"ם בפירושו בפ"ג דפסחים מתני' ב' ששיעור מיל ב' חומשי שעה וכ"כ סרע"ב שם והרמב"ם אזיל לשיטתו שפסק בפ"ה מה' ק"פ כעולא אבל הוא תמוה דהא איתותב עולא וא"כ שיעור מיל ג' שמינית ואפשר שגי' אחרת לו שם דלא איתותב. אבל בפי' במתני' א' פ"א דברכות כ' שמע"ה עד נ"ה הוא שעה וחומש והוא כר' יהודה ועוד סתירה אחרת ששם דס"ל די"ב שעות מע"ה עד צ"ה ואין לך אלא כמו שכתבתי דהחשבון מנ"ה עד ש"ה י"ב שעות ומיל ג' שמינית ומע"ה עד נ"ה שעה ומחצה אבל שיעור זה מע"ה עד נ"ה אינו שוה בכל אופק וגם בכל זמן וגם החשבון של שעות זמניות בכל מקום איני אלא מנ"ה עד ש"ה והן נקראין שעות כי שעות שאמרו ודאי שיערו על יום בינוני שהן נקראים שעות כ"ד ליום וכבר אמרתי שי"ב שעות ביום בינוני הוא מנ"ה עד ש"ה ואע"ג שאמרו שמחלקין כל יום ליב"ש וכן הלילה מ"מ לאו על אותן שעות דברו אלא אנחנו מחלקין כן אלא כמ"ש ואף גבי ק"ש כן הוא ודלא כמ"א ריש סי' נ"ח שכ' נ"ל דהכא לכ"ע מנינן מע"ה והביא ראיה מתוס' ג' א' ד"ה למאן כו'. וראייתו לענין ק"ש אינה כלום משם אבל הראיה משם הוא דחשבון ג' משמרות של לילה הוא עד ע"ה ובאמת לכאורה תוס' ס"ל דהחשבון מע"ה כמ"ש בפסחים י"א ב' ד"ה אחד כו' וזה עולה לשעה ומחצה כו'. אבל כבר סתרתי ובלא"ה תוס' דשם צ"ע דלא נקטו האמת דאינה רק ד' מילין אלא העיקר נראה דגם התוס' ס"ל דחשבון יב"ש הוא מנ"ה עד ש"ה אלא דט"ס בתוס' שם ה' מילין וצ"ל ד' מילין. תלמיד טועה הגיה בתוס' ה' מילין מפני שהיה סובר דשיטת התוס' הוא כשיטת הרמב"ם שד' מילין הוא שעה וחומש לפי חשבון מהלך אדם כו' והתוס' כ' שעה ומחצה ולכן הגיה בתוס' ה' מילין שהוא שמינית מי' פרסאות ושמינית יום בינוני הוי שעה ומחצה. וכן נמשך אח"ז בתוס' דריש ברכות ד"ה ביאת אורו כו'. אבל הוא טעות כנ"ל שהוא נגד מסקנא דגמרא הנ"ל אלא שצ"ל ד' מילין וכ"ה בתוס' דשבת ל"ה א' ד"ה תלתא. ד' מילין כו' וכ"ה בתוס' דפסחים צ"ד א' ד"ה ר"י. ד' מילין כו'. וס"ל לתוס' דמש"ש אדם מהלך י' כו' היינו מע"ה עד צ"ה כמש"ש. והני ד' מילין שמע"ה עד נ"ה ושמן ש"ה עד צ"ה. אינם בחשבון הי"ב שעות לשיטתם דחשבינן מנ"ה עד ש"ה כנ"ל. ולפ"ז נשאר מנ"ה עד השקיעה מהלך ח' פרסאות ליב"ש הנ"ל וא"כ עולה שיעור פרסה לשעה ומחצה. ולפ"ז א"ש מ"ש התוס' שמע"ה עד נ"ה הוי ד' מילין ועולה לשעה ומחצה כנ"ל ושיטת הרמב"ם ג"כ נראה דודאי ס"ל דחשבון יב"ש מנ"ה עד ש"ה כמש"ל. אלא דמ"ש שמע"ה עד נ"ה הוי שעה וחומש הוא מפני שמפרש הסוגיא דפ' מי שהיה דלא כהתוס' אלא דר"י דס"ל דמהלך אדם כו' י' פרסאות היינו מנ"ה עד ש"ה וכן חשבון הי"ב שעות דמהלך כו' ג"כ מנ"ה עד ש"ה רק שהד' מילין בין דהנץ ובין דשקיעה הן לבד הי' פרסאות שמהלך אדם כו' וגמ' שם תרתי קפריך. א' דרבא ועולא שם אמרו שמע"ה עד נ"ה ומש"ה עד צ"ה ה' מילין ור"י דאמר ד' מילין. והב' דאינהו אמרי שהוא א' מששה ביום וקא חשבי מה שאדם מהלך קודם הנץ ואחר השקיעה ג"כ מהמ' מילין. ור"י לא קחשיב מדאמר א' מעשרה ביום. ומ"ש א"ל ר"י אנא ביממא כו' ר"ל מ"ש שמהלך אדם כו' היינו ביום שהוא מנ"ה עד ש"ה ורבנן כו' דאינהו קטעו וחשבו גם מה שאדם מהלך קודם הנץ ואחר השקיעה ג"כ בחשבון העשרה פרסאות ולפ"ז מדוקדק לישנא דגמ' שם א"ל ר"י אנא ביממא כו' ורבנן דחשבי דקדמא וחשוכא כו' וכן לישנא דברייתא דר"י א' מעשרה ביום הוי שפיר דומיא דמש"ש נמצא עובי כו' מששה ביום דקאי אמנ"ה עד ש"ה כנ"ל משא"כ לשיטת התוס' הל"ל בברייתא דר"י א' משמנה ביום וכן אינו מדוקדק לשיטתם לישנא דגמרא א"ל ר"י כו' אנא כו' דקחשבי כו' וכ"ז הכריחו להרמב"ם לפרש כנ"ל. וראיה לשיטת הרמב"ם מירושלמי ריש ברכות וז"ל שם דתני בשם ר' יהודה עוביו של רקיע מהלך נ' שנה אדם בינוני מהלך ד' מילין החמה מהלכת ת"ק שנה עד שהחמה מנסרת ברקיע מהלך נ' שנה אדם מהלך ד' מילין נמצאת אומר שעוביו של רקיע אחד מעשרה ביום כו' ע"ש הרי מפורש בהדיא דהד' מילין הן לבד הי' פרסאות וכנ"ל. ולפ"ז ניחא הכל. וגם הראיה שהביא מ"א ממש"ש ב' שית דליליא ותרתי דיממא הוא לפי מ"ש תוס' דהמשמרות מסיימין בע"ה אבל לפי מ"ש שהוא שקר מפורסם שהשש שעות מסיימין ביום בינוני בנ"ה וכנ"ל. מוכח להיפך דמנ"ה חשבינן וגם קושיית תוס' הנ"ל ד"ה למאן מתורץ בזה שר"א לטעמיה דאמר וגומרה עם הנ"ה דודאי ההודעה ההיא אינה לזריזים כ"א למתעצלים כמ"ש הדלת תסוב כו' זה השוכב באשמורה אחרונה וגם לר"י נ"מ לותיקים ולשאר עמא כו' ואף שזמנו מע"ה מ"מ שיעור של השעות חשיב גמ' כדרך כל השעות וכן בכ"מ אף שזמנו עד צה"כ מ"מ החשבון של השעות עד ש"ה כמו פלג המנחה וכיוצא וכן מ"ש שעה ראשונה מאכל כו' ג"כ מנ"ה דלא כמ"א ומ"ש בתענית ד"ה ב' שכן מצינו באחאב כו' אע"פ שרש"י פירש דחשבינן מן קומו ליתא אלא שכן דרך מלכים כן כמ"ש בפסחים ק"ז ב' אפי' אגריפס כו' וכבר סתר תוס' שם בד"ה שהיה כו' לפירש"י ומוכח דתשע שעות של המלכים אינו כפרש"י דל"ק כששה שעות לדידן כמ"ש תוס' שם: יש לחוש כו'. כמ"ש שם מ' ב' והוא דעביד טיף להדי טיף אבל בלא"ה אסור אע"פ שאין שיעור מיל ביניהם משום שמצטרפין רק שי"ל דוקא בעסק קטן כמו ניקור שדומה לדלף ועמ"א: או שיהיה כמ"ש למטה: ואחר שנתעסקו כו'. וכמ"ש שם עברה ולשה מאי ומסקינן דאסור וע"כ בלא שהה שיעור מיל דאל"כ בלא"ה אסור ולשאר פוסקים קאי אף אלשה בחמה: האוכלו פטור. כסתם מתני' שם דלא כר"מ דמחייב בשיאור ואע"ג דלענין עצם השיאור וסידוק קי"ל כוותיה דמתני' שנאו בלשון חכמים: ואם המצה כו'. כנ"ל וכ"ז שעוסקות כו':
ג סָעִיף ג ס"ג ומיהו. דהרמב"ם סובר דפלוגתא דעברה ולשה לא קאי אלא בחמי חמה ובמים הגרופין מדהביא ראיה מאין לותתין דדמיא להו:
ד סָעִיף ד ס"ד אחר זמן ב"י ועט"ז: לא ישפכם. אע"ג דבגמ' מחלק בין נפישי או לא אנן לא בקיאי בזה: והכלים כו'. ששוהא בהן הבצק שיעור מיל: ובי"ט מותר. עמ"א: ואם אין. כמ"ש בסי' תנ"ז ס"ב: או יתנם כו'. דראוי לאכילה ועמ"א: והעריבות שאפשר כו'. כמ"ש בפ' ט"ז דשבת מדיחין כו': ויש ליזהר כו'. כמ"ש בססי' תמ"ב ובסי' תנ"א וכמ"ש תוס' בפסחים מ"ה א' ע"ש: ולא יתן כו' אבל. עמ"ש בסי' תנג ס"ז:
ה סָעִיף ה ס"ה עברה כו'. כנ"ל ס"ג:
ו סָעִיף ו ס"ו אם כו': וירחיק. אע"פ שנקלה בתנור הקמח כמש"ש מ' ב' לא לימחי אינש בקימחא דאבישונא דילמא כו':
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.