א אֵין לָשִׁין מַצַּת מִצְוָה וְלֹא אוֹפִין אוֹתָהּ עַל יְדֵי אֵינוֹ יְהוּדִי, וְלֹא עַל יְדֵי חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן.
ב הָרֹא"שׁ הָיָה מִשְׁתַּדֵּל בְּמַצַּת מִצְוָה וְעוֹמֵד עַל עֲשִׂיָּתָהּ וּמְזָרֵז הָעוֹסְקִים בָּהֶם וּמְסַיֵּעַ בַּעֲרִיכָתָן, וְכֵן רָאוּי לְכָל אָדָם לַעֲשׂוֹת לְהִטָּפֵל הוּא בְּעַצְמוֹ בַּמִּצְוָה.
ג הַלָּשׁ אַחַר זְמַן אִסוּר חָמֵץ יֹאמַר בִּשְׁעַת לִישָׁה: כָּל פֵּרוּרִים שֶׁיִּפְּלוּ בִּשְׁעַת לִישָׁה וַעֲרִיכָה וְכֵן בָּצֵק הַנִּדְבָּק בַּכֵּלִים אֲנִי מְבַטֵּל אוֹתָם, כְּדֵי שֶׁנִּמְצָא שֶׁמְּבַטְּלָן קֹדֶם חִמּוּצָן.
ד אֵין עוֹשִׂין סְרִיקִין הַמְצֻיָּרִין דְּהַיְנוּ לְצַיֵּר בְּפַת כְּמִין חָיָה וְעוֹף; אֲבָל כָּל מַה שֶּׁעוֹשִׂים אוֹתוֹ בְּמַסְרֵק כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְפַּח, וְכֵן מַה שֶּׁמְּנַקְּבִין הַמַּצּוֹת, מֻתָּר, וּמִכָּל מָקוֹם טוֹב לְמַהֵר לַעֲשׂוֹתָן שֶׁלֹּא לְהַשְׁהוֹת בָּהֶם. הַגָּה: וְיֵשׁ לַעֲשׂוֹת הַמַּצּוֹת רְקִיקִין, וְלֹא פַּת עָבָה כִּשְׁאָר לֶחֶם, כִּי אֵין הָרְקִיקִין מְמַהֲרִין לְהַחְמִיץ.
ה אֵין עוֹשִׂין בְּפֶסַח פַּת עָבָה טֶפַח.
ו אֵין לְהָקֵל בְּמַה שֶּׁהִחְמִירוּ הַקַּדְמוֹנִים שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת פאנדי"ש אוֹ פלאדוני"ש.
ז אֵין לִתֵּן בֵּיצִים שְׁלֵמִים בַּמַּצָּה שֶׁתֵּאָפֶה עִמָּהֶם.
א סָעִיף א (א) אין לשין וכו' - וה"ה עריכת המצה. ולעני ניקור שמנקרין המצות טוב ליזהר לכתחלה שלא לעשות על ידם לענין מצות של מצוה ויש שמקילין בזה אף לכתחלה לעשות הנקבים ע"י קטן וכה"ג כיון שגם גדולים עומדים ע"ג ועי"ז יהיו הרבה עוזרים למהר בענין עשייתן:
ב סָעִיף א (ב) מצת מצוה - משא"כ בשאר מצות א"צ שימור לשם מצוה רק שיזהר שלא יהיה בהן חשש חימוץ ומותר לעשות על ידיהן אם משגיח עליהן אך ישראל קדושים הן ונהגו לעשות שימור לשם מצה בכל המצות כדאיתא בסימן תע"ז כ"כ האחרונים ועיין מה שכתבנו לקמיה:
ג סָעִיף א (ג) ע"י א"י וכו' - הטעם דכתיב ושמרתם את המצות ומשמע מזה דשמירה שאתה משמרה שלא תחמיץ התכוין לשם מצה של מצוה ונכרי וחש"ו לאו בני שימור נינהו והסכימו הרבה פוסקים דאפילו ישראל עומד ע"ג ומזהירן שיכונו לשם מצות מצה ג"כ לא מהני ואינו יוצא י"ח אפילו בדיעבד ויש מן הפוסקים שמקילין בעומד ע"ג ומזהירן שיכוונו בעשייתו לשם מצה דאז אמרינן אדעתא דישראל קעביד וכתבו הב"ח והמ"א דיש לסמוך עלייהו כשא"א בענין אחר וטוב שהישראל בעצמו יסייעם ג"כ קצת ומ"מ מוטב לעשות ע"י חש"ו מע"י עכו"ם. ודע דאפילו לדעת המקילין בעומד ע"ג לא יסתפק במה שאומר לו פ"א קודם העשיה שיכוין לשם מצות מצה רק צריך להזהירו בכל שעה ע"ז שלא יסיחו דעתם מזה. ולענין טחינה עיין בביאור הלכה:
ד סָעִיף א (ד) חרש - היינו שאינו שומע ואינו מדבר דאם הוא מדבר אינו מדינא בכלל חרש. וקטן היינו שלא הגיע לי"ג שנים ויום אחד ובאשה בת י"ב שנים ושוטה היינו שמאבד מה שנותנים לו. ובעו"ה כמה אנשים מקילין ומניחין לקטן וקטנה ליתן מים לתוך הקמח ושלא כדין עושין דנתינת מים לתוך הקמח הוא בכלל לישה לדעת הי"א בסי' שכ"ד ס"ג ולא נפיק ידי חובת מצה במצה כזו אם לא שלוקח מצות אחרות ללילי הסדר לקיים המ"ע דאכילת מצה:
ה סָעִיף ב (ה) הרא"ש וכו' - דמצוה בו יותר מבשלוחו:
ו סָעִיף ב (ו) במצת מצוה - ומהרי"ל פסק ליזהר כן לכתחלה בכל המצות וכ"כ הפר"ח דגם באפיית שאר המצות הנעשות לכל ימי הפסח היה נוהג לעמוד על גביהן כי רבה המכשלה וכ"כ בח"י בשם השב"ל שאין להאמין לנשים בענין לישה ואפיה כי כמה דברים יעלו על לב נשים שהן מותרות או שמא שוכחות ועושות דבר שלא כהוגן ואינן יודעות שכר מצוה והפסד עבירה לכן רוב הת"ח והרבנים עומדים על רקידתה ועל לישתה ועל אפייתה:
ז סָעִיף ב (ז) בעצמו - ויטריח עצמו במצת מצוה עד שיתחמם ויזיע וזה תיקון גדול לעון החמור [האר"י ז"ל]:
ח סָעִיף ג (ח) אחר זמן איסור חמץ - דקודם זמן איסור אפילו היה ביום י"ד שכבר בדק שאר חמץ מ"מ א"צ לומר בשעת לישה ודי לו שיבטל סמוך לזמן איסורו ובלא"ה הוא אומר כל חמירא וגם פירורים אלו בכלל אבל לאחר זמן איסורו משנעשה חמץ אינו ברשותו לבטל ויש לחוש שמא לא יבערם מן העולם מיד ויעבור על ב"י וב"י וע"כ צריך לבטל קודם שיתחמץ. ואף אם אינו עומד שם יכול לבטלם בביתו [פמ"ג]:
ט סָעִיף ג (ט) יאמר בשעת לישה וכו' - ומ"מ אחר האפיה יכבד הבית וכן השולחן שערכו עליו המצות אע"פ שביטל ומה שימצא מן העיסה ישרפנו ויש שכתבו דמטעם זה טוב שידרוס הפירורים ברגליו בעפר תיכף משנפלו קודם שיבאו לידי חימוץ דאם יבואו לידי חימוץ צריך לשורפן:
י סָעִיף ג (י) הנדבק בכלים - עיין לעיל בסימן תנ"ט ס"ד בהגה דאם לש ביו"ט מה יעשה בהכלים אח"כ והכא מיירי בלש בע"פ אחר זמן איסורו דיכול לגרר החמץ מעליהן אח"כ ולהדיחן (וכן צריך לעשות באמת אח"כ אע"פ שביטלן) אך שאנו חוששין שמא ישהה קצת ויעבור על בל יראה:
יא סָעִיף ג (יא) אני מבטל אותם - או אני מפקיר אותם אבל לא יאמר פירורין הפקר דאינו לשון מבורר שמפקירן דאפשר לומר במשמעות הלשון שמעצמן הן הפקר ואינו כן וכתבו האחרונים דלשונות של ביטול והפקר צריך לומר דוקא בלשון שמבין:
יב סָעִיף ג (יב) שמבטלן קודם חימוצן - וממילא אף שיתחמצו אח"כ אינו עובר בבל יראה דאינו שלו:
יג סָעִיף ד (יג) אין עושין וכו' - פי' לכתחלה ובדיעבד מותרין באכילה אם לא שהה בציורן שיעור חימוץ וגם יוצא בהן ידי חובתו:
יד סָעִיף ד (יד) סריקין המצויירין וכו' - לפי שהוא שוהה עליה לציירן ופעמים יבוא לידי חימוץ ע"י שהיה זו ואפילו רוצה לעשות הציור ע"י דפוס שאינו שוהה כלום אעפ"כ לא חילקו חכמים ואסרו הכל לפי שהרואה שנאפו מצות אינו יודע שנעשו ע"י דפוס ויבוא להתיר אף בלא דפוס. וכן אין חילוק בין סריקין של בע"ב ובין של נחתומין אף דנחתומין קבועין ומורגלין בזה ואין שוהין בעשייתן אעפ"כ אסור ואפילו אם המצות הן רקיקין דקים שאינם ממהרין להחמיץ אעפ"כ אין לעשותם מצויירין:
טו סָעִיף ד (טו) במסרק - פי' ואע"פ שנעשה כעין ציור על המצה מ"מ שרי דכיון שאינו מכוין לצייר לא יבוא עי"ז לידי שהיית שיעור חימוץ:
טז סָעִיף ד (טז) רקיקין - היינו אף דמבואר בס"ה דפחות מטפח מותר לעשות מ"מ נכון יותר לכתחלה לעשות רקיקין דקין:
יז סָעִיף ה (יז) פת עבה טפח - דכשהיא עבה כ"כ יש לחוש שמא לא ישלוט חום האש בתוכה ותתחמץ בתוכה בשעת אפייתה אבל בפחות מטפח מותר ועיין בבה"ל שהבאנו דעת כמה פוסקים דאפילו בפחות מטפח יש ליזהר. ובדיעבד אם כבר אפה יש מתירין אפילו בעבה טפח ויש אוסרין אכן בפחות מטפח אין לאסור בדיעבד. ומ"מ כל שהיא עבה יש לעיין בתוכה אם נאפית יפה ולא נתחמצה:
יח סָעִיף ו (יח) פאנדי"ש וכו' - הם עיסות מצות ממולאות בבשר או בגבינה לפי שבשעת אפייה יוצא ליחה מהבשר והגבינה ומלחלחת העיסה ומעכבת אפייתה ועוד שליחה זו דינה כמי פירות שכשהן מתערבים בעיסה שנילושה במים היא ממהרת להחמיץ מיד כמו שיתבאר בסימן תס"ב וא"כ יש לחוש שמא כשיצאה הליחה לתוך העיסה נתחמצה מיד קודם שהספיק חום האש לשלוט בה לאפותה. ואפילו בדיעבד ששכח ונתן אותם לתוך המצה יש לאסור המצה:
יט סָעִיף ז (יט) אין ליתן וכו' - ג"כ מהאי טעמא לפי שהליחה היוצאת מהם מעכבת אפייתה ואפילו ביצה מבושלת אין ליתן אע"פ שאין ליחה יוצאה ממנה מ"מ במקום הביצה אין חום האש שולט שם ואין נאפה שם יפה:
כ סָעִיף ז (כ) שתאפה עמהם - ואפילו בדיעבד יש לאסור לפי מה שאנו נוהגין לאסור מצה שנתכפלה בתנור לפי שאין חום האש שולט שם וה"נ בזה אבל אם נתן לתוכה זרעונים אפילו אינם כתושים מותרת באכילה לפי שדבר קטן כזה אינו מעכב אפייתה ומ"מ לכתחלה יש ליזהר גם בזה:
א סָעִיף ב ז"ל מהרי"ו אל יסייע עכו"ם חש"ו לא בלישה ולא בעריכה ולא באפיי' עכ"ל משמע דוקא אלו ג' מלאכות דמיוחדות לפת כדאי' במתני' פ"ג דפסחים אבל נקוב שמנקבים המצות אין קפידא אבל במהרי"ל כתוב וכן כל תיקונים אסור דבעי' שימור לשם מצוה ע"כ ומיהו י"ל דג"כ נקוב מותר ואינו מוכרח וז"ל הרשב"א סי' כ"ו צריכי' שימור לשם מצוה ע"כ בין שיעור דלישה בין שימור דמעידן קצירה ולכן חלות תודה אין יוצא בהן ולכן פסול בעכו"ם עכ"ל ופסק הב"ח דאפי' בדיעבד לא יצא י"ח בעכו"ם ומיהו היכא דא"א בע"א יניח העכו"ם ללוש בפניו וכ' ב"י בשם הרשב"א דאפי' ישראל עע"ג לא מהני אבל בסימן י"א ס"ב וסימן ל"ט ס"ט ס"ל להרא"ש דמהני בעע"ג ולכן נ"ל כמ"ש הב"ח דאם א"א בע"א מותר ע"י עכו"ם שישראל יעמוד ע"ג ויאמר לו לעשות לשם פסח וטוב שיסייע קצת ומ"מ מוטב לעשות ע"י קטן מע"י עכו"ם וע' ביבמות דף ק"ד ע"ב: הרא"ש כו'. דאמרי' רפ"ב דקדושין מצו' בו יותר מבשלוחו עסי' ר"ן:
ב סָעִיף ג כל פירורים. דפרורי בצק מתכבדין יחד ונדבקין וחשיבי משא"כ פירורי לחם דלא חשיבי (מהרי"ל) (ב"ח דלא כע"ש) ע' סי' תל"ד ס"ב וסי' תמ"ב ס"ח וידרסם ברגליו בעפר קודם שיבואו לידי חימוץ דאם יבואו לידי חימוץ צריך לשורפן (ש"ל) ערסי' תמ"ה: יזהר לנערם מהשלחן שלא יתערבו בבצק: אם אמר פירורין הפקר אינו כלום דמשמע מעצמן הן הפקר רק יאמר יהיו הפקר (ד"מ מהרי"ב מט"מ של"ה) ועיין בא"ע סי' קמ"א סעיף ס"ג איזה לשונות מועילים ויש ליישב מנהג העולם מאחר דאיתא בגמרא פירורין א"צ ביטול דממילא בטלי אך שאנו מחלקינן בין פרורי לחם לפרורי בצק כמש"ל לכן אומרים פירורין הפקר פירוש שגם אלו אצלם כשאר פירורין שממילא הן בטלים כנ"ל ליישב המנהג ומכל מקום יש לומר כמ"ש בש"ע ועל כל פנים צריך שיאמר בלשון שמבין וכמ"ש סי' תל"ד ס"ב:
ג סָעִיף ד במסרק. פי' אף על פי שהוא כעין ציור שרי כיון שאינו מכוין לצייר וקצת נהגו בח"ה לעשות ציורים ואינו נכון וכ' מהרי"ל דאסור לעשו' בדפוס שהבצק נכנס בדפוס ומתחמץ עכ"ל וצ"ל דהא דקא' בגמ' אפשר יעשנ' בדפוס היינו בדפוס העשוי כשיני מסרק ולא בדפוס שעושין בו מיני מתיקה:
ד סָעִיף ה עבה טפח. נ"ל דבדיעבד מותר דהא כל הפוסקים השמיטוהו אלמא ס"ל למסקנא דגמ' דמוקי לה פת מרובה א"כ שרי לעשות פת עבה לכן אין לאסו' בדיעבד:
ה סָעִיף ו אין ליתן. שהרי יוצא מהם ליחה ומעכבת אפייתו ואפי' הביצ' מבושלת קרוב הדבר לאסור שמעכב אפייתו וי"א שה"ה שאסור ללוש העיס' עם זרעים (ב"י א"ח) ומשמע מל' הש"ע שכתב אין ליתן ביצים וכו', משמע דלכתחל' אסור ובדיעבד שרי וכ"מ ס"ו שכ' אין להקל וכו' משמע דבדיעבד שרי ופנאדי"ש היינו שממולא בבשר ואפ"ה שרי בדיעבד ולא אמרינן שמעכבת אפייתו מיהו למנהגנו שאנו אוסרין מצה כפולה מפני שמעכבת אפייתו נ"ל דיש לאסור ג"כ כשנתן בתוכו בצים שלימים או בשר ועוד דמי פירות עם מים ממהרין להחמיץ כמ"ש סי' תס"ב אבל נתן לתוכה זרעונים שאינם חדים אפי' אינם כתושים שרי בדיעבד דדבר קטן כזה אין מעכב אפייתו מידי דהוי אגחלים ואבנים קטנים שבאין לפעמים תוך המצה וכן משמע סוף סי' תנ"ה אף על פי שיש לדחות דמיירי שם בתבלין כתושים מ"מ נ"ל עיקר מ"ש וגם בגמרא שם מוקי ודאפיש לה תבלין המקום אחד ועיין בתוס':
א סָעִיף א אין לשין כו'. נלע"ד דוקא לישה ואפיי' אסור ע"י עכו"ם דבעי' שימור לשם מצוה ועכו"ם לא עושה אלא ע"ד עצמו אע"פ שישראל עע"ג ומזהירו שיכוין לשם מצוה כמ"ש ב"י בשם תשובות הרשב"א אבל הטחינ' של החיטים אין איסור ע"י עכו"ם אם ישראל עע"ג ואע"ג דכ' הטור בסי' תס"ג בשם השאלתות דצריך שיהי' מנטרא מחימוץ מן כד נפל' מיא עלויה ואי נטרינהו לחטי' עכו"ם חש"ו לא נפיק ביה י"ח היינו מטעם חימוץ ממילא אם עומד ישראל ע"ג ושומר מחימוץ אין איסור משא"כ בלישה ואפיה דלאו מטעם חימוץ הוא אלא שיכוין לשם מצה בזה דוקא אסור בעכו"ם וחש"ו וזה מוכח דהני תרי דינים דהיינו חד דהכא והך דסי' תנ"ג הם של שאלתות ולעיל נקט שימור מחמץ וכאן נקט שמור לשם מצוה אלא ודאי כדפי' והטעם דעיקר עשיית המצה היא לישה ואפייה וזה צריך לשם מצוה וא"כ הא דאוס' הכא בשאלתות לישת המצות ע"י עכו"ם היינו אפי' בישראל עע"ג ומו"ח ז"ל כ' כאן נראה דמיירי בחיטין שנטחנו ע"י ישראל דאלו ע"י עכו"ם חש"ו אפי' לשה ואפה בר דעת אינו יוצא י"ח כדלעיל סי' תנ"ג עכ"ל משמע אפי' בישראל עע"ג דומיא דאיסורי דעכו"ם ובאמת מותר בזה לפ"ד פשוט וכן נוהגין בכל מקומות שאין שם רחיים של מים כגון ברוב מדינות ליטא שטוחנים ברחיים של יד ע"י עכו"ם ואין בזה חשש אם ישראל עע"ג וכל זה מיירי במצה של מצוה אבל בשאר מצות של פסח שאפא' עכו"ם בפני ישראל מות' כמו בטחינה שזכרנו דכאן אין חשש רק משום חימוץ וזה פשוט דהא בפי' התירו אפי' בציקות של עכו"ם בסי' תנ"ד אפי' לפי' ר"ח שמביא ב"י שם דמיירי שלשו עכו"ם בפניו דעכ"פ בזה מותר רק שאינו יוצא בו י"ח: העולה מזה דמצה של מצוה אסור ע"י עכו"ם וחש"ו אפי' ישראל עע"ג וע"כ יש ליזהר שלא לתת המצה של מצוה לקטן אפי' לנקר המצה: וחרש היינו אינו שומע ואינו מדבר ושוטה היינו שמאבד מה שנותנין לו כמ"ש בי"ד סי' א' וקטן דהכא היינו שאינו בר דעת דהא מבואר בתשובת הרשב"א שמביא ב"י דבדעת תליא מילתא והיינו שיש לו הבנה במה שאמר ליה שיעשה לשם מצוה אשר צוה הש"י ובמהרי"ל כתוב עד שיהיה בר מצוה ונראה שהוא חומרא יתירה ובדיעבד נראה דמותר עכ"פ בחש"ו דמביא ב"י בשם א"ח בשם הרא"ש והרי"ף ורמב"ם שאין לחוש מי האופה ורבינו האי מתיר מצה שנאפה ע"י עכו"ם בפני ישראל וא"כ יש להתיר לכל הפחות בדיעבד בשעת הדחק ומכאן תימה על מ"ש רש"ל הג"ה א' העתיקה מו"ח ז"ל וז"ל וזקן או חולה וחש שיבוא לידי חימוץ ואין לו מסייעים מוטב שיתן שכר לעכו"ם שיעשה לעיניו ומעשה בא' שהיה תפוס ולא נמצא שם יהודי ורצו העכו"ם לתקן ולא רצה לאכול מה שתקנו לו עכו"ם בלילה ראשונה ובשאר פסח אכל מה שעשו בפניו ולא ידע בהגדת הגדה והיה לו חומש ואמר כל הפרשיות של יציאת מצרים עכ"ד ובאמת ה"ל לאכול אף בלילה ראשונה כדי לקיים מ"ע דאוריי' וכן הקשה עליו מו"ח ז"ל גם בהג"ה עצמו מביא מעשה לסתור ע"כ אין להשגיח בההוא מעשה להלכה:
ב סָעִיף ב וכן ראוי לכל אדם. בס' כוונות האר"י כ' שיטריח עצמו במצת של מצוה עד כי יתחמם ויזיע ובזה ישבר הקליפות שנולדו מש"ז לבטלה:
ג סָעִיף ג אני מבטל אות'. העולם נוהגים לומ' בל' פירורי' הפקר ובאמת ל' זה לא מהני דמשמע שכבר הם הפקר מעצמו והרי הוא צריך לבטלם עכשיו דוקא ע"י אמירתו אלא צ"ל יהיו הפקר דוגמ' הלשון שכ' כאן אני מבטל אותה וראיה לדבר לענין ביטול גט דאי' בפ' השולח אם אומר גט זה בטל הוא אינו כלום והגט כשר אלא דוק' באומר יהא בטל וה"נ ממש כן הוא וזה אני רגיל לדרוש ברבים והא דכתב כאן דוקא לאחר זמן איסורו הטעם קודם זמן איסורו יהיו בכלל הביטול דכל חמירא משא"כ אחר זמן איסורו אין בידו לבטלה אם נתחמצו וכתוב במהרי"ל דאע"ג דאמרי' בפ"ק דפסחים (פירורין) ממילא בטלי היינו פירורי לחם שא"א שיתדבקו יחד אבל העיס' אפשר שיתדבקו בכזית ויעבור על בל יראה ובל ימצא. וכ' עוד אחר אפייה יכבד הבית אע"פ שביטל ומה שימצא מהעיסה ישרפנו:
ד סָעִיף ד אין עושין סריקין כו'. היינו לכתחלה אבל בדיעבד יוצאין בהם הכי איתא להדיא בבריי' ת"ר יוצאין בסריקין המצויירי':
ה סָעִיף ד כי אין הרקיקים כו'. כ"כ ב"י בשם סמ"ק בשם ריצב"א דק"ל כר' יוסי דאמר עושין סריקין כמו רקיקין. וע"ז סמכינן לצייר מצות שלנו משום שאנו עושין אותם כמין רקיקין עכ"ל משמע מל' רמ"א דלא מהני זה לענין ציורין וכ"כ מו"ח ז"ל שאין עושין כלל ציורין עכשיו:
ו סָעִיף ז ביצים שלימי'. הטעם בב"י שיוצא מהם ליחה ומעכבת האפיה וסיים א"ח בזה וי"א שה"ה שאסור ללוש העיסה עם הזרעי' כגון שומר וכיוצא בו מה"ט עכ"ל ומזה אסרתי במצה שנמצא בה אחר אפיית' קטנית א' אף ע"פ שאין קטנית מחמיץ כמ"ש סי' תנ"ג מ"מ מטעם עיכוב אפיה יש לאסור:
א סָעִיף א מצוה. מה שאין כן בשאר מצות א"צ שימור אך ישראל קדושים הם ונהגו לעשות שימור בכל המצו' וכמ"ש סימן תנ"ג סעיף קטן ח':
ב סָעִיף א עכו"ם. העיקר דממדת חסידות לשמור משעת קצירה במצות של מצוה אך הואיל שאין לנו שדות עכשיו די בשימור משעת טחינה והיינו להיות הישראל עומד ע"ג אצל הטחינה סגי אפילו בטוחן ברחיים של יד סגי בעומד ע"ג כיון שאינו עוסק בקמח עצמו רק מלאכתו ע"י כלי משא"כ באפייה וליש' שמלאכתו ועסקו בעיסה ומצה עצמו לא מהני בעומד ע"ג. (ובניקוב שמנקבים המצה ליכ' קפידא אך מלשון מהרי"ל יש להחמיר) וכ"כ הב"ח בשם מהרש"ל. הלכה למעשה באחד שהיה תפוס ולא רצה לאכול בלילה ראשונה של פסח ממצה שעשו בפניו. ומ"מ הסכ"א דאם א"א בענין אחר. (שלא לבטל מ"ע דאורייתא דלא כרשב"א שהחמיר ועיין בב"י) דמותר בעומד ע"ג ויניח העכו"ם ללוש בפניו ויאמר לו לעשות לשם פסח וטוב יותר לעשות כה"ג ע"י חש"ו מע"י עכו"ם אם אפשר עיין ח"י:
ג סָעִיף א חרש. היינו שאינו שומע ואינו מדבר. ושוטה שמאבד מה שנותנים לו. וקטן היינו שאינו בר דעת במה שא"ל שיעשה לשם מצוה אשר צוה הש"י. ט"ז. ובמהרי"ל כתב עד שיהיה בר מצוה וכ"פ הח"י. ובדיעבד יש להתיר ע"י קטן. ט"ז: ראיתי נוהגין להקל אפילו לכתחלה לעשות הנקבים ע"י קטן וכה"ג כיון שגם גדולים עומדין ע"ג וכ"פ מהרי"ל והוא יותר נכון כדי להיות הרבה עוזרים למהר בענין עשייתן ומ"מ אם אפשר ליזהר במצה של מצוה יזהר במה דאפשר. ח"י:
ד סָעִיף ב בעצמו. ויטריח עצמו במצת מצוה עד שיזיע וזה תיקון גדול להוצאת זרע לבטלה. האר"י ז"ל:
ה סָעִיף ג פרורים. וצריך שיאמר בלשון שמבין. והאומרים פרורים הפקר טועים הם דמשמע מעצמן הן הפקר רק יאמר יהיה הפקר ט"ז מ"א ע"ש. (ועיין א"ע סי' קמ"א ס"ג איזהו לשונות מועילים) וח"י כתב שאינו טעות ע"ש:
ו סָעִיף ד סריקין. פי' לכתחלה ובדיעבד יוצאין בה:
ז סָעִיף ד במסרק. עיין בי"ד סי' ק"ך ס"ה בהג"ה פסק הרב דהברזלים שמתקנים בהם המצות א"צ טבילה ע"ש והט"ז כתב שם דיש להטבילם בלא ברכה ע"ש וכ"פ הפר"ח והח"י או יטבילם עם כלים אחרים:
ח סָעִיף ד רקיקין. (וע"ז סומכים לעשות בה ציורין וב"ח מוחה בהם עד למאוד ע"ש). המנהג לעשותן כעובי אצבע ב"ה י"ד סי' צ"ו:
ט סָעִיף ה טפח. ובדיעבד אין קפידא. מ"א: ומ"מ אין ליקח אותו למצה של מצוה גם יש לעיין בה אם נאפית שפיר בתוכו ולא נתחמצה ועיין ב"ח. ובפחות מטפח אפי' משהו מותר. ח"י ופר"ח בק"א סי' צ"ז:
י סָעִיף ו פאנדי"ש. והם מיני מאכל ועושין אותם ע"י קמח אף שנעשו עם מי פירות גזרו בזה משא"כ במצה אפויה וטחונה מותר לעשות ממנה כל מה שדרך לעשות כל השנה עם קמח מותר לעשות ממצה אפויה כמ"ש ס"ס תס"ג. (ובכנה"ג החמיר וכ' שפ"א אירע מכשול בדבר). ועיין בכנה"ג סי' תס"א:
יא סָעִיף ז ביצים. שהרי יוצא מהם ליחה ומעכבת האפייה וסיים הא"ח שאסור ללוש עיס' עם זרעים מה"ט עכ"ל ומזה אסרתי במצה שנמצא בה אחר אפיית' קטנית א' אע"פ שאין הקטנית מחמיץ מ"מ משום עיכוב אפייתו יש לאסור ט"ז. אכן המ"א השיג על דין זה דבדברים קטנים כי האי אינו מעכב שום אפייה מידי דהוי אגחלים ואבנים קטנים שבאין לפעמים תוך המצה ע"ש וכתב הח"י דאין להחמיר בדיעבד ע"ש (אף שאין ראיית מג"א מוכרחת דאפשר דהאבנים מסייעים בעצמם לאפיי' המצ'):
א סָעִיף ב כ' מ"א וז"ל מהרי"ו כו' משמע דוקא אלו ג' מלאכות כו' משמע קצת דגם הטחינה אפילו בריחים דיד או הלכה לטחינה מותר ע"י גוי וכן דעת הט"ז דאף דעכ"פ משעת טחינה בעי שימור כמ"ש סי' תנ"ג. היינו שימור שלא תחמיץ אבל לשם מצוה די בשימור של הני ג' מלאכות דלא כהב"ח ע"ש. וע בח"י שמקיל ברחים של יד בלא"ה כיון שנעשה ע"י כלי ל"ל בה: וז"ל הרשב"א כו' שימור דמעידן קצירה כו' והיינו כדעת הרי"ף לעיל בסי' תנ"ג סעיף ד' וע"ש בפר"ח דאפי' לעכובא. להרי"ף מצת מצוה בעי שימור לשם מצוה מעידן קצירה. בשם הרשב"א דאפי' הישראל עע"ג. ור"ל שא"ל לעשות לשם פסח לא מהני דגוי אדעתיה דנפשיה עביד: אבל בסי' ל"ב סעיף ט' דבעינן שהקלף לצורך כתיבת תפילין בעי עיבוד לשמה. וכתב רמ"א שם דנוהגים כהרא"ש דמהני ע"י גוי אם ישראל עע"ג. וכן הוא בסי' י"א ס"ב לענין טוויית ציצית דג"כ בעינן לשמה ע"ש. וסי' ל"ט סעיף ב' ע"ש במ"א ס"ק וי"ו דהיינו עיבוד הרצועות. אבל לענין כתיבה כתב מ"א שם בס"ק ב' דמודה הרא"ש דפסול ע"י גוי. וטוב שיסייע כו' ואע"ג שבסי' ל"ב כתב אם ישראל עע"ג וסייע קצת בעבודה. משמע דבעי סיוע מצד הדין וכ"כ בסי' י"א. אעפ"כ כתב מ"א ל' וטוב כו' משמע דאינו אלא לחומרא. היינו כמ"ש הב"ח וש"ך בי"ד סי' רע"א סק"ה דאינו אלא לכתחלה על צד היותר טוב דלא כהרב"י ע"ש: ומ"מ מוטב כו ע"י קטן. ובח"י כתב טוב לעשות ע"י חש"ו כו' משמע דגם חרש ושוטה עדיף מגוי. ולענ"ד שוטה וחרש וקטן. חרש וקטן עדיפא. דשוטה לאו בר דעת כלל. אבל חרש וקטן נלע"ד דחרש עדיף. דהא ר"א ס"ל ביבמות דף קי"ג ע"א חרש שתרם תרומתו ספק דמספקא ליה אי א"ל דעת' צילותא או קלישתא. או מספקא ליה בעתים חלים ועתים שוטה כמבואר שם ואיכא אמוראי שם דס"ל כוותיה. ובקטן ליכא למ"ד דתרומתו תרומה אפי' מספק. וניהו דלא קי"ל בהא כר"א מ"מ אף לדידן י"ל דעדיף מקטן. ואע"ג דלעיל סי' רס"ו סעיף ה' חרש וקטן שוין. שם טעמא אחריני איכא כמבואר שם בשבת דף קנ"ג: וחרש ר"ל אינו שומע ואינו מדבר ושוטה היינו מאבד מה שנותנים לו כמו שכתב בי"ד סי' א' כ"כ ט"ז ומבואר שם עוד סימני שוטה יוצא יחידי בלילה או מקרע כסותו. או לן בבית הקברות ובחד מהני ארבע דברים נקרא שוטה. ודוקא שדרכו בכך אבל משום פעם אחד אפילו עביד דרך שטות ל"מ שוטה. ואפילו דרכו בכך דוקא שעושה דרך שטות דאל"כ אפילו עביד לכולהו לא מיקרי שוטה כ"ה שם בי"ד. וקטן דעת מהרי"ל עד שיהי' בר מצוה נקרא קטן והט"ז ס"ל כיון שי"ל דעת תו לא מיקרי קטן וע' באחרונים:
ב סָעִיף ג (ס"ק ב) כל כו' דפרירי בצק כו' ר"ל אע"ג דפרורים ממילא בטל' וכדאי' סי' תל"ד סק"ה והם דברי הש"ס: וסי' תמ"ב ס"ח שג"כ צ"ל חילוק זה ע"ש: צריך לשרפן. דכל חמץ אע"ג שבטלו צריך ביעור. וקי"ל דלכתחלה בעי שרפה וכמ"ש ר"ס תמ"ה: אם אמר כו' וע' בא"ע סי' קמ"א סעיף ס"ג כצ"ל דמבואר שם השולח גט ומבטלו דוקא אם אומר גט זה יהיה בטל מהני אבל גט זה בטל לא מהני מטעם שכתב מגן אברהם ועוד מבואר שם יתר הלשונות דמהני או לא:
ג סָעִיף ד (ס"ק ג) במסרק כו' כיון שאין מכוין כו'. דהא איסור הציורים הוא שמא ישהה וע"י זה יתחמץ וכיון שאין מכוין לצייר לא ישהה ליפות הציור: אפשר יעשנה בדפוס ר"ל אהא דאמרינן דאין עושים ציורים פריך יעשנה בדפוס וידפוס הציור מהרה ולא יצטרך לשהות ומשני כיון דרוב ב"א אין להם דפוסים אסרו משום לא פלוג או מראית העין שלא ידעו שנעשה ע"י דפוס. ומאי קושיא הלא ע"י דפוס בלא"ה אסור משום בצק הנכנס בדפוס: כשיני מסרק דאינו מתדבק ויכול לנקותו מיד. ולענין טבילה בהני מסרקות וברזלים שמנקבין בהן ע' בי"ד סי' ק"כ דמספק יטבילם בלי ברכה או עם כלי אחר הצריך טבילה. ויתכוין לפטור בברכה א' גם הברזילים:
ד סָעִיף ה (ס"ק ד) עבה כו' דלמסקנא כו' דאמרינן דף ל"ז ת"ר אין אופין פת עבה בי"ט בפסח דברי ב"ש. וב"ה מתירים וכמה פת עבה א"ר הונא טפח שכן מצינו בלחם הפנים שהיה צ"ל מצה שעבה טפח. מתקיף לה ר' יוסף אם אמרו בזריזים יאמרו בשאינן זריזים כו' ומסיק אלא פת עבה ר"ל פת מרובה ומשום טרחא בי"ט ע"ש. א"כ למסקנא לא הוזכר כלל דין פת עבה. וע"כ צ"ל דאפילו פת עבה נמי אפשר לשומרו מן החימוץ. דאי ס"ד בעבה א"א לשמרו א"כ לא נדע כמה שיעור עוביו. דהא מלחם הפנים ליכא למילף ושמא כעובי אצבע גם כן מיקרי עבה וה"ל לחכמים לבאר שיעור עוביו. א"ו דבכל ענין שרי ואפילו עבה יותר מטפח ולחם הפנים לא משום חשש חימוץ לא נעשה עבה יותר מטפח אלא שמצותו בכך ופר"ח חולק. וע' במ"א סוף סי' תנ"ו צריך קצת ישוב:
ה סָעִיף ו (ס"ק ה) אין כו' וכ"מ ס"ו שכתב אין להקל כו' משמע דס"ל למ"א דבסעיף ו' מיירי שעושה קמח עם מים וממלאו בשר. דלא כמו שהבין ח"י דמיירי ע"י מי פירות לבד: וכ"מ ס"ס תנ"ה שכתב שיוצאים במצה מתובלת: ולא אמרי' דהתבלין מעכבים האפיה: וגם בגמ' כו' וע' בתוס' ר"ל במנחות דף כ"ג ע"ב איתא שם ברייתא תבלה למצה בקצח ושומשמין יוצאים וקס"ד דאפיש תבלין יותר מקמח. וכתבו התוס' אע"ג דאין דרך לעשות כן. מ"מ ס"ד לפעמים התבלין שנותן לתוך הקמח אין מתערבים יפה. ונשאר במקום אחד הרבה תבלין ובאותו מקום התבלין מרובים מן הקמח. ואפי' אכל אותה חתיכה יוצא וע"ז פריך ליבטל הקמח לגבי תבלין ומשני דלא אפיש תבלין וקשיא למאי לס"ד דמקשין טפי הוה ליה להקשות הא התבלין מעכבים האפיה ואפי' התבלין כתושים. מ"מ כיון דאיכא הרבה במקום א' מעכבים. אע"כ דדבר מועט כי האי גונא אינו מעכב:
א סָעִיף א ס"א אין לשין. כו' כמ"ש בפ' כ"ש ל"ח ב' ושמרתם את המצות כו' ושם מ' א' בציקות של א"י כו' מ"ט משום דלא עבד להו שימור דמלישה ואילך לד"ה בעי שימור וע"י א"י לא ומפרשים אפי' א"י לשה בפנינו וכן חש"ו כמ"ש בגטין כ"ג הכל כשרים להכי כו' ושם הכל כשרין לכתוב והא לאו בני דיעה נינהו בגדול עע"ג כו' ור"י א"ש בששייר מקום התורף וכ' הרי"ף שני התירוצים אהדדי דדוקא בששייר מקום התורף מהני גדול עע"ג אבל בתורף שהוא דאורייתא לא מהני וכ"ש בעו"ג דאף בטופס לא מהני:
ב סָעִיף ב ס"ב הרא"ש כו'. עמ"א ואמרינן בפ' ע"פ מה דרכו של עני הוא מסיק ואשתו אופה כו'. הרא"ש בפ' כ"ש סכ"ו:
ג סָעִיף ג ס"ג הלש כו' וכן כו'. שם ז' א' הכא כו':
ד סָעִיף ד ס"ד אין. כחכמים: אבל. דהטעם מפני שהאשה שוהה כו' וז" ש ומ"מ טוב כו': ויש כו' כי. כמ"ש עושין סריקין כמין כו' וערש"י ד"ה עושין כו':
ה סָעִיף ה ס"ה אין עושין כו'. רי"ו וכ"כ הרשב"א בעה"ק דלא כמ"א שכתב דכל הפוסקים:
ו סָעִיף ו ס"ו אין להקל כו'. אין ליתן כו'. כמ"ש שם מ' א' לא ליחלט אינש תרי שיבולי בהדי הדדי כו':
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.