א תַּנּוּר שֶׁאוֹפִים בּוֹ חָמֵץ, צָרִיךְ לִזָּהֵר כְּשֶׁיַּסִיקוּהוּ כְּדֵי לֶאֱפוֹת בּוֹ מַצָּה, שֶׁיֵּלְכוּ הַגֶּחָלִים עַל פְּנֵי כֻּלּוֹ, וְאֵין דַּי לוֹ בַּלֶּהָבָה, דִּכְמוֹ שֶׁבּוֹלֵעַ עַל יְדֵי גֶּחָלִים כָּךְ פּוֹלֵט עַל יְדֵי גֶּחָלִים וְשֶׁיְּהוּ נִצּוֹצוֹת נִתָּזִין מִמֶּנּוּ; הִלְכָּךְ אִם הִסִיקוּהוּ כַּמָּה פְּעָמִים קֹדֶם הַפֶּסַח אֵינוֹ מַסְפִּיק אֶלָּא אִם כֵּן כִּוֵּן לְהַתִּירוֹ לְצֹרֶךְ פֶּסַח, כִּי שֶׁמָּא לֹא הָלְכוּ הַגֶּחָלִים עַל פְּנֵי כֻּלּוֹ כָּל זְמַן שֶׁלֹּא כִּוֵּן לְכָךְ. וְיֵשׁ נוֹהֲגִים לְהָטִיל בּוֹ קַרְקַע חָדָשׁ כְּדֵי שֶׁלֹּא יִצְטָרְכוּ הֶסֵק; וּמִנְהָג יָפֶה הוּא. הַגָּה: וּכְשֶׁמַּכְשִׁירוֹ עַל יְדֵי הֶסֵּק, טוֹב וְיָשָׁר הוּא לַחֲזֹר וּלְהַסִּיק לְצֹרֶךְ הָאֲפִיָּה וְלֹא לַעֲשׂוֹת הַכֹּל בְּהֶסֵּק אֶחָד (תְּשׁוּבַת מַהֲרִי"ב).
ב טַפְקָא (פי' אֶחָד מִן הָרְעָפִין שֶׁמְּכַסִין בָּהֶם הַגַּג קופי בְּלַעַ"ז) שֶׁל חֶרֶס חֲדָשָׁה, לֹא שְׁנָא הִסִיקָהּ מִבִּפְנִים אוֹ מִבַּחוּץ, מֻתָּר כֵּיוָן שֶׁהָאוּר שׁוֹלֵט תַּחְתֶּיהָ אַף עַל פִּי שֶׁאֵין שַׁלְהֶבֶת עוֹלָה עַל גַּבָּהּ, מִרְתַּח רָתַח וְהַפַּת נֶאֱפֵית מִיָּד וְאֵינָהּ בָּא לִידֵי חִמּוּץ; אֲבָל צָרִיךְ לְהַסִיק תְּחִלָּה, בֵּין תַּנּוּר בֵּין כּוּבְיָא בֵּין בְּאִלְפָּס בְּלֹא מַיִם בֵּין בְּקַרְקַע, אֲבָל לְהַדְבִּיקוֹ תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ לְהַסִיק, יֵשׁ אוֹסְרִים וְטוֹב לִזָּהֵר. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁרָאוּי לִמְחוֹת שֶׁלֹּא יַעֲשׂוּ חֲרָרוֹת בְּרֶמֶץ (פֵּרוּשׁ אֵפֶר חַם צינירוני בְּלַעַ"ז).
ג מַצָּה שֶׁנֶּאֱפֵית עַד שֶׁאִם פּוֹרְסִין אוֹתָהּ אֵין חוּטִין נִמְשָׁכִים מִמֶּנָּה, יוֹצְאִים בָּהּ. הַגָּה: וְיֵשׁ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא לְלָקְחָהּ מִן הַתַּנּוּר קֹדֶם לָכֵן (דִּבְרֵי עַצְמוֹ) וּלְהַחֲזִירָהּ, כִּי תּוּכַל לָבֹא לִידֵי חִמּוּץ (מַהֲרִי"ל).
ד יוֹצֵא אָדָם בְּמַצָּה שְׁרוּיָה וְהוּא שֶׁלֹּא נִמּוֹחָה; אֲבָל אִם בִּשְּׁלָהּ, אֵינוֹ יוֹצֵא בָּהּ.
ה אִם אָפוּ חָמֵץ עִם מַצָּה, לֹא נֶאֶסְרָה אֶלָּא אִם כֵּן נָגְעָה בֶּחָמֵץ וְנוֹטֵל מִמָּקוֹם שֶׁנָּגְעָה כְּדֵי נְטִילַת מָקוֹם, וְהַשְּׁאָר מֻתָּר. הַגָּה: מַצָּה שֶׁנִּתְכַּפְּלָה בַּתַּנּוּר וּדְבוּקָה עַד שֶׁאֵין שׁוֹלֵט שָׁם הָאֵשׁ, אוֹסְרִים אוֹתָהּ תּוֹךְ הַפֶּסַח אֲבָל שְׁאָר מַצּוֹת שֶׁבַּתַּנּוּר מֻתָּרִים; וְקֹדֶם פֶּסַח אֵין לֶאֱסֹר רַק מְקוֹם הַדִּבּוּק (תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן סי' קכ"ז וּפְסָקָיו סִימָן קמ"ה). מַצָּה נְפוּחָה בְּאֶמְצָעִיתָהּ, אֲסוּרָה. אֲבָל אִם עָלָה עָלֶיהָ קְרוּם כְּדֶרֶךְ שֶׁעוֹלֶה עַל הַפַּת בִּשְׁעַת אֲפִיָּה, מֻתֶּרֶת (מַהֲרִי"ל). אִם שְׁנֵי מַצּוֹת שׁוֹכְבוֹת זוֹ עַל זוֹ בַּתַּנּוּר קֹדֶם אֲפִיָּתָן, אֲסוּרִים דְּהָוֵי כְּמַצָּה כְּפוּלָה (מַהֲרִי"ו). וְכֵן יֵשׁ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא יִגְּעוּ זֶה בָּזֶה בַּתַּנּוּר בְּעוֹדָן לַחִין, כִּי אֵין הָאוּר שׁוֹלֵט בִּמְקוֹם נְגִיעָתָן וּבָאִין לִידֵי חִמּוּץ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם אָרְחוֹת חַיִּים).
א סָעִיף א (א) כשיסיקוהו - ואף שהתנורים שלנו נעשו מלבנים הנשרפים בכבשן ויש להן דין כלי חרס שאינו יוצא מידי דופיו מ"מ מהני היסק כיון דהסיקן מבפנים ולא חייס עלייהו דלמא פקעי וכמבואר לעיל סימן תנ"א ס"א. ואין חילוק בין תנורים שפיהן מן הצד כמו שלנו ובין תנורים קטנים שפיהן למעלה:
ב סָעִיף א (ב) על פני כולו - ודי בהיסק זה גופא שמכשירו לאפות בו מצה. ואם ספק לו בהיסק זה אם הלכו הגחלים ע"פ כולו יש לאסור בדיעבד המצות שאפו בו ודוקא אם הוא עדיין בתוך מעת לעת שנשתמשו בו החמץ דאל"ה מותר בדיעבד אם הוא קודם פסח [פמ"ג וע"ש עוד] אך אם הסיקו כמה פעמים אף שלא כוון להתירו לצורך פסח מותר בדיעבד דבכמה פעמים תלינן שמסתמא הוסק כל התנור:
ג סָעִיף א (ג) קרקע חדש - כעובי אצבע [לבוש] והחמץ הבלוע בגגו ובקירותיו הוא נפלט ע"י ליבון השלהבת כשמסיקין אותו לאפות בו המצות וכן הכירה צריך להסיק ושילכו הגחלים ע"פ כולו או שיטיח בטיט קרקעיתו וגם בצדדיו בגובה המקום שעומדין הקדירות. וקאכלין העשוי בתוך התנורים צריך שילבינו ע"י גחלים או שיטיח בטיט קרקעיתו וסביביו וגם למעלה ובבית מאיר מקיל שאין צריך להטיח למעלה כלל ובצדדין מצריך רק בגובה טפח עי"ש:
ד סָעִיף א (ד) טוב וישר הוא וכו' - ר"ל אף דמן הדין די בהיסק אחד להכשר ולאפיה מ"מ טוב וישר וכו' והטעם אולי נשאר בפעם ראשון מקום אחד מבלי גחלים ולאו אדעתיה ועוד דבהיסק אחד יש לחוש שלא ילבן יפה מטעם שיתיירא שישרף הפת ולפי טעם זה צריך להמתין מלהסיק פעם שני עד שיצטנן קצת וכן נהגו. וכתבו האחרונים דאם שכח להסיק התנור ולהכשירו קודם יו"ט וצריך להכשירו ביו"ט דמותר לעשות הכל בהיסק אחד ושלא לעשות הבערה שלא לצורך יו"ט כיון דמן הדין מותר רק שיזהר שילכו הגחלים ע"פ כולה:
ה סָעִיף ב (ה) אבל צריך להסיק תחלה וכו' - דאל"ה יש לחוש שיתחמץ קודם שיתחיל לאפות:
ו סָעִיף ב (ו) בין כוביא - היינו טפקא הנ"ל:
ז סָעִיף ב (ז) באלפס - קערות רחבות ואופין בה לפעמים:
ח סָעִיף ב (ח) בלא מים - דאם יהיה שם מים אפילו אם ישים העיסה שם אחר שיהיו המים רותחין ג"כ אסור דזהו חליטה ואסור כמו שכתב לעיל בסימן תנ"ד ס"ג:
ט סָעִיף ב (ט) בין בקרקע - והוא טרוקנין המבואר לעיל בסימן ס"ח סעיף ט"ו וע"ש דאין רשאי לברך עליו המוציא אא"כ קבע סעודתו עליו ואיתא בגמרא דאדם יוצא בזה י"ח מצה בפסח דהוא חשוב לחם עוני:
י סָעִיף ב (י) יש אוסרים - היינו לכתחלה [הגר"א] ודוקא אם לא נשתהה שיעור מיל עד התחלת האפיה דאל"ה לכו"ע אסור אף בדיעבד:
יא סָעִיף ב (יא) וטוב ליזהר - ואפילו בדיעבד נכון להחמיר שלא לאכלה אם אפשר לו. אם שמו מצה על הנייר בתוך התנור לאפותה עם הנייר אין לאסור בדיעבד שבודאי שלט חום האור דרך הנייר ונאפית במהרה קודם שתתחיל להתחמץ אבל לכתחלה אין לעשות כן [אחרונים]:
יב סָעִיף ב (יב) ברמץ - היינו שלא לאפותם בתוך הרמץ שיש לחוש שמא יחמיצו קודם שיתחילו לאפות ואם עבר ואפה אין לאסור:
יג סָעִיף ג (יג) אין חוטין נמשכים - ואפילו אם היא נפרכת כשמטלטלין אותה יוצאין בה. כתב הח"י דאם יש לספק אי חוטין נמשכין ממנה ותוחב אצבע תוך המצה ואינו נדבק בה עיסה יש להתירה דזהו סימן שאין חוטין נמשכין ממנה. וכ"ז אם המצה חמה אבל אם נצטננה אפשר דאין ראיה מזה [א"ר]:
יד סָעִיף ג (יד) ממנה - וסימן זה אינו כ"א בזמן שהמצה עדיין חם ולא בזמן שנצטננה:
טו סָעִיף ג (טו) יוצאין בה - ידי חובת מצה. ואפילו אם הוא אוכלה אחר זמן מרובה דמשנאפית כשיעור הזה לכו"ע תו לא אתי לידי חימוץ וקודם שיעור הזה עדיין איננה בכלל לחם רק בצק ויש עוד סימן לפת שהגיעה לכלל לחם והוא כשאנו רואין שנקרמו פניה והוא חד שיעורא וע"כ אם נצטננה המצה ופרסה וראה בה ריעותא מבפנים שניכר שלא נאפה יפה ואינו יכול שוב להכירה בסימן הנ"ל יביט בפני המצה ואם יראה שנקרמו פניה קרימה מעליא שאין בו ספק יש להתירה אבל אם גם בהקרימה גופא יש בו ספק הוא ספק דאורייתא לכמה פוסקים ואסור אפילו בהפסד מרובה ומניעת שמחת יו"ט:
טז סָעִיף ג (טז) קודם לכן ולהחזירה - ר"ל לא מיבעיא ליטלה שלא להחזירה בודאי אסור דכיון שחוטין נמשכין ממנה הרי היא עדיין בכלל בצק ותתחמץ בודאי עכ"פ בשיעור שהיית מיל אלא אפילו לקחה ע"מ להחזירה תיכף ג"כ יש ליזהר כי תוכל לבוא לידי חמץ אפילו בשהיה מועטת כיון שנתחממה מחום התנור וכעין שנתבאר לעיל בתנ"ט בס"א וס"ב. ומ"מ אם עבר והוציאה והחזירה מיד אין לאסור:
יז סָעִיף ד (יז) יוצא אדם וכו' - היינו דיעבד. ולזקן ולחולה שקשה לו לאכול מצה יבשה מותר אפילו לכתחלה לשרות המצה במים אך צריך ליזהר שלא יהיה שרוי מעל"ע דכבוש כמבושל:
יח סָעִיף ד (יח) שרויה - במים ואם מותר לשרותה בשאר משקין ומי פירות או במרק יש דעות בין הפוסקים י"א דאסור לפי שהן מפיגין את טעם המצה שנותנין בה טעם שלהן וי"א דוקא ע"י בישול מפיג טעם מצה ולא ע"י שריה וע"כ זקן או חולה שא"א לו לאכול מצה השרויה במים מותר לו לשרותה ביין או בשאר משקין אבל שאר כל אדם שאכל מצה השרויה בשאר משקין חוץ ממים לא יצא י"ח וצריך לחזור ולאכול מצה אחרת בין הכזית של ברכת מצה בין הכזית של אפיקומן. וכ"ז דוקא כששורה את המצה בהן אבל להטביל אותה בהן כתב רבינו מנוח בפשיטות דשרי דבזה לא נתבטל טעם מצה. ודע עוד דמה דמקילינן בשרויה במים דוקא כששורה כזית שלם ביחד אבל אם ישרה פרוסות פחותות מכזית אינו יוצא בהן י"ח אם נישרו כ"כ עד שנתלבנו המים מחמתן שכבר נתבטלו מתורת לחם עי"ז כן כתב המ"א בסימן קס"ח סק"ל ועי"ש במ"ב ס"ק ס"ג דביררנו שם דאם שורה אותן זמן מועט ולא נתלבן המים עי"ז אפילו הם פחותות מכזית לא אבד מהן שם לחם:
יט סָעִיף ד (יט) והוא שלא נימוחה - עיין בה"ל:
כ סָעִיף ד (כ) בישלה וכו' - אפילו אם יש בכל פתיתה כזית וגם יש עדיין תואר לחם עליה לפי שאחר הבישול נתבטל ממנה טעם מצה. וכתבו האחרונים דלאו דוקא בישלה דה"ה בשרוי לתוך רותחין. ואפילו בכלי שני יש להחמיר דלא לשרותה אם לא לצורך וכ"ז בשהיד סולדת בו. ודוקא במים אבל במרק יש להחמיר בכל גווני:
כא סָעִיף ה (כא) אם אפו וכו' - אפילו תוך הפסח:
כב סָעִיף ה (כב) חמץ עם מצה - בתנור אחד אפילו בתנור קטן וסתום דמחמירין לעיל בסימן תמ"ז סוף ס"א בכאן שרי דריח פת היתר בפת איסור אין נחשב לכלום והסכימו האחרונים להתיר בזה אפילו היו נילושים בשמן או שומן ומ"מ אותו מקום שעמד החמץ בתנור צריך היסק כדי להכשירו אבל שארי מקומות בתנור א"צ הכשר דאין מוליך ומתפשט בליעתו בכולו בכחוש בלי רוטב:
כג סָעִיף ה (כג) נגעה בחמץ - היינו בתנור כשהם חמין:
כד סָעִיף ה (כד) כדי נטילת מקום - היינו כעובי רוחב אצבע אגודל בינוני ויש מאחרונים שמחמירין בנעשה תוך הפסח לאסור כולו ולפי מש"כ הגר"א בסקי"ז יש להקל גם בזה:
כה סָעִיף ה (כה) ודבוקה - אבל באינה דבוקה ממש אין לאסור. ומ"מ אם לא קרמו פניה דלמטה במקום הכפל ואפילו יש לו ספק בזה אסור:
כו סָעִיף ה (כו) עד שאין שולט שם האש - ר"ל דכיון שנדבק ואין האש יכול לשלוט שם בכח לאפות מיד חיישינן שאדהכי והכי נתחמצה:
כז סָעִיף ה (כז) אוסרין אותה - כולה דכיון שהחמץ מחובר במצה בחתיכה אחת חוששין שמא נתפשט טעם החמץ בכל המצה ואע"פ שיש במצה ששים נגדו אין מתבטל בתוכה שחמץ בפסח במשהו:
כח סָעִיף ה (כח) תוך הפסח - ר"ל אם האפיה היה תוך הפסח דאז דינו במשהו [הגר"א]:
כט סָעִיף ה (כט) אבל שאר מצות שבתנור וכו' - אפילו אם נוגעים ונושכים בזו דאין איסור כחוש יוצא מחתיכה לחתיכה בלא רוטב ורק צריך ליזהר שיניח מעט מן ההיתר עם האיסור במקום הנגיעה כדי נטילה:
ל סָעִיף ה (ל) מותרים - אפילו אם נגעו בה במקום הכפל ואם היתה אחת מהן משוחה שומן אפילו ההיתר שמן אם נגע במקום הכפל כולו אסור דאזיל ההיתר ומפטם לאיסור והוי כאלו הוא ג"כ שמן ומתפשט האיסור בכולו אבל שלא במקום הכפל סגי לה בכדי נטילה ואם היתה המצה הכפולה שמן אוסרת לחברתה הנוגע בה בכולה:
לא סָעִיף ה (לא) וקודם פסח - היינו אפילו בנמצא תוך הפסח כיון שנאפית קודם פסח:
לב סָעִיף ה (לב) רק מקום דבוקה - וסביבו כדי נטילה והשאר מותר אף דלית בהו ששים נגד מקום הכפל. אם נמצא בביתו מצה כפולה ונפוחה לאחר הפסח אין להחמיר. וטוב להוציא מצה כפולה או נפוחה במרדה אחרת אם יש באפשרו:
לג סָעִיף ה (לג) נפוחה - יש בזה שני פירושים א) שנחלקה עובי המצה באמצע וחלק העליון עלה למעלה ב) שלא נחלקה כלל אלא שתפח גוף המצה באמצעיתה ועלה כמו בלחם חמץ שמתחמץ ומתנשא למעלה באמצעיתה והסכימו האחרונים בשניהם להחמיר:
לד סָעִיף ה (לד) אסורה - כל המצה אף במקום שלא נפחה ואפילו אם הנפיחה היתה רק באחת מן הקצוות כיון שנעשה חלל בעוביה תלינן שנתחמצה כולה ואפילו יש ס' במצה נגד מקום הזה לא מהני ואין חילוק בין קודם פסח או בפסח ועיין באחרונים שהסכימו שאין לאסור אא"כ החלל הוא גדול כ"כ כמו אגוז לוז (שקורין האזיל נוס) או כמו אצבע גודל בינוני ודוקא כשעלה החלק העליון מן המצה בגובה למעלה אבל אם לא עלה למעלה אלא שבתוך עובי המצה יש נקב חלול כשיעור שנתבאר אוסרים מקום הנקב לבד שאותו מקום דומה למצה כפולה שאין חום האש שולט שם והשאר מותר אפילו תוך הפסח ואין אוסרין אפילו במקום הנקב אלא כשיש בתוכו אבעבועות (שקורין בלעזליך) שהוא סימן לחימוץ אבל אם הוא חלק מותר ואם יש במצה שני נקבים נקב בתוך נקב חוששין לאסור כולה. וכ"ז אם הנפיחה נעשה בתנור בפעם ראשון אבל אם לאחר שנאפה טחו אותה בשומן והחזירוה לתנור ונתפחה שרי לכו"ע:
לה סָעִיף ה (לה) קרום - היינו קרום דק מלמעלה ולא באמצע עובי המצה יש מאחרונים שכתבו דבמצות דקות שלנו אין לחוש להאבעבועות והחללים הנכרים מבחוץ ומבפנים כדרך רובא דרובא הנעשים מחמת האור שאפילו אינם קרומים דקים רק קצת בעובי אין לחוש ונפוח באמצעיתא היינו שנפרד חצי העובי העליון מהתחתון דזהו שכיח רק במצות העבות קצת. ודע דאפילו באופן שהיא נפוחה לכו"ע דעת הח"י שאין לאסור תערובתה כ"א אותה מצה עצמה שנתפחה וה"ה לענין כפולה ובא"ר מחמיר לאסור התערובות בנפוחה אך בהנאה יש להקל עי"ש ונראה דעכ"פ בששים יש להקל ובפרט ברקיקין דקין כמו מצות שלנו אפי' מי שירצה להחמיר עכ"פ אין להחמיר בתערובות כדעת הח"י:
לו סָעִיף ה (לו) אם שני מצות שוכבות - היינו אפילו רק מקצת מצה זו היה מונח בתנור על מקצת מצה זו והטעם לפי שמקום הדבוק אין האש שולט שם וע"כ דינו כמצה שנתכפלה במקצת ונאסרה כל מצה עליונה ומצה שתחתונה ואם היה זה קודם פסח מסיר מקום הדבוק עם רוחב גודל ממצה זו וכן כה"ג ממצה שתחתיה:
לז סָעִיף ה (לז) קודם אפייתן - ר"ל והניח שם עד שנאפו כך אבל אם האופה הפרידן תיכף נראה להתיר [א"ר]:
לח סָעִיף ה (לח) שלא יגעו זה בזה - ובדיעבד אם נגעו ונשכו זה בזה כיון ששניהם נוגעין למטה בחום התנור חום האש שולט למטה שפיר ונאפה כדינו ומותר:
א סָעִיף א הסיקוהו כמה פעמים. ובדיעבד נ"ל דיש להקל אבל אם הסיקוהו רק פעם א' ולא כיון להתירו וספק אם הלכו הגחלים ע"פ כולו יש לאסור בדיעבד דהא תנור דינו ככלי חרס ובעי הסקה היטב כמ"ש סי' תנ"א סא"ב, אך יש לספק מאחר שאין נזהרין בחג השבועות כשאופין חלב בלי הכשר התנור וסומכין על ההיסק וצריך לומר דס"ל דאע"פ שאין מהלכין על פני כולו שרי כיון דהתירא בלע וכמ"ש סס"ד א"כ גם בחמץ היה לנו להקל בדיעבד כמ"ש רמ"א שם: ומ"מ נ"ל לאסור, וגם בחג השבועות יזהר בזה:
ב סָעִיף א קרקע חדש. כעובי אצבע (לבוש): וקשה דהא צד העליון שבתנור בולע ג"כ מחמץ עמ"ש סי' תנ"א ססכ"ב, וצ"ל דכשמסיקין אותו לאפות מתלבן ע"י השלהבת אבל כוביא שע"ג התנור כיון שאין מסיקין בתוכו אם רוצה להשתמש בו בפסח צריך להטיח מכל סביביו ולמעלה:
ג סָעִיף א טוב וישר כו'. נ"ל הטעם משום דחמץ אסור בהנאה וכשהסיק בראשונ' שמא היה שם חמץ בעין ונשרן, נמצא נהנה מחמץ, ולכן אפי' אופה קודם זמן איסורו מסיקין שנית וכמ"ש סי' תמ"ה, א"נ הטעם דיתירא שישרף הפת ולא יסיק כ"כ היטב ולפ"ז צריך לשהות בנתיים עד שיצטנן קצת התנור ואחר כך יסיק שנית והא דעושין בבשר וחלב הכל בהיסק אחד בחמץ החמירו יותר:
ד סָעִיף ב יש אוסרין. דעד שלא יסיק יבא לידי חימוץ, עיין רשד"מ ח"א סי' נ"ו:
ה סָעִיף ג שאם פורסין אותה. ואי' במנחות דף ע"א ע"ב ברש"י דאפי' נפרכ' כשמטלטלין אותה יוצאין בה:
ו סָעִיף ג תוכל לבוא. ואסור' אבל משנאפית כל כך תו לא אתי לידי חימוץ והיינו קרימת פנים תוס' מנחות דף נ"ז ע"ב (מרדכי פ"ג דפסחים) ועמ"ש ס"ה ועיין סי' רנ"ד:
ז סָעִיף ד במצ' שרוי. מדסתם הרב"י משמע דאפי' ביין שרי כמ"ש בשם הרוקח אבל לא ברותחין ולא במרק (מהרי"ל) אבל מלשון הרי"ף והרמב"ם והרא"ש משמע דדוקא במים אבל לא ביין שמבטל טעם מצה וכ"כ מהרי"ו דאף דשרי להטביל פסח במשקין היינו משום דנפיש טעמא טפי ממצה כדאי' בגמ' דף קי"ט, ולכן אין להקל אם לא לחולה, ואף במים כתב הרי"ף דלא שרינן אלא לזקן או לחולה, וכ"מ מלשון הש"ע ובגמ' שכתב יוצא אדם וכו' משמע בדיעבד וכל זה בין בברכת על אכילת מצה בין באפיקומן:
ח סָעִיף ד אם בשלה. אף על פי שלא נימוחה מיהו כלי שני אינו מבשל מ"מ יש להחמיר, אם לא לצורך כמ"ש סי' שי"ח:
ט סָעִיף ה לא נאסרה. דריח כי האי שאין בו שמנונית כלל לכ"ע אינו אוסר עסי' תמ"ז סס"א:
י סָעִיף ה נטילת מקום. היינו כעובי רוחב אצבע:
יא סָעִיף ג שאין שולט שם האש. היינו שנדבק הכפל אבל בסמוכי' בלי דיבוק אף על פי שכמעט נדבק הכפל להדדי שרי (ד"מ מהרי"ל) והב"ח כ' אף על פי שאין כפולה ממש אם לא קרמה פניה אסור (כמ"ש ס"ג) וכ"כ בשארית יוסף דאפי' ספק אם קרם פניה אסורה ול"נ דדוקא במצה כפולה יש להחמיר דאיכא תרתי לריעותא אבל אם אין בה ריעותא רק שלא קרמו פניה אין לאוסרה כמ"ש הב"י לדעת הטור ע"ש וכ"מ בש"ע ובהג"ה ואף על פי שדעת ר"ש שבמרדכי אינו כן נ"ל דאין להחמיר:
יב סָעִיף ה מקום הדבוק. ומשליכו (כתבי מהרא"י) אפשר דס"ל כיון דלאו חמץ גמור הוא אין טעון שריפה אבל רש"ל כ' דבעי שריפה ומדסתם רמ"א משמע דס"ל דאע"ג דאין ס' נגד מקום הכפל שרי וכ"כ בט"ז בי"ד סי' ק"ה שכ"ד רמ"א וכ"כ מור"ם לובלי"ן סי' ק"ה וז"ל כיון דמקום הדבק אינו חמץ גמור גם אינו דבר הנימוח ונבלל לא נתפשט ממנו בשאר המצה רק טעם וריח מעט כמ"ש הטור דדמי לפת חמה וחבית פתוחה א"כ א"א שאין במצה ס' נגד מעט טעם שנתפשט וכן נהג מורי חמי מהרי"ך וכן אני נוהג עכ"ל וכ"מ במהרי"ל אבל רש"ל וב"ח ומהרא"י מצריכים ס' נגד הדבוק וכ"מ בד"מ ומ"מ נ"ל דלא בעינן ס' אלא נגד צד הפנימי היכא שדבוקים להדדי דבצד החיצון שולט האש שפיר: כתב רש"ל מצה שיש בה כפל ונגע אותה מצה אפילו בנשיכה בחבירתה אין אוסרת חבירתה דנשיכה אינה אלא כנגיעה ואין איסור הבלוע יוצא מחתיכה לחתיכה בלא רוטב (ונ"ל דאם המצה משוחה בשומן יש לאסור דאע"ג שכ' בי"ד סי' ק"ה ס"ז שאם האיסור אינו שמן אפי' ההיתר שמן אינו יוצא מחתיכה לחתיכה בלא רוטב מ"מ הא מנהגינו להחמיר אפי' בצלי ומליחה וכמ"ש סי' תמ"ז סס"א) רק כשיפרידם זו מזו צריך ליזהר שיניח מעט מן ההיתר עם האיסור כדי קליפה ודוקא שנשכה בחברתה במקום שלא היתה כפולה אבל אם נשכה במקום הכפל אז אוסרת חם אפי' בלא רוטב כמו בשאר איסורים עכ"ל, ומ"מ נ"ל דלדידן אין אוסרת יותר מכדי נטילה וכמ"ש הט"ז בי"ד סי' ק"ה, ועוד דלא עדיף מחמץ גמור שנגע במצה דהרי כתב מור"ם לובלי"ן וז"ל מצה כפולה ונפוחה לא נמצא בפוסקים רק מהרא"י כתב דין כפולה, ומהרי"ל כתב דין נפוחה מ"מ צריכים אנו להשוות דעתינו לדעתם עכ"ל, א"כ אין להחמיר בה כולי האי ועסי' תנ"א סי"ט לענין המרדה וע' רדב"ז ח"ב סי' ק"ס:
יג סָעִיף ה נפוחה באמציעתה. פי' שנחלקה עובי המצה ושהעליון עלה למעלה ואם לאחר שנאפית טחו אותה בשומן והחזירוה לתנור ונעשית נפוחה שרי (עמ"ש ס"ג) ועי"ל נפוחה באמציעתה שלא נחלקו כלל אלא שתפח גוף המצה באמצעיתה כמו שהוא בלחם חמץ (ב"ח) ומור"מ לובלי"ן כתב כפי' הראשון: והט"ז האריך למעניתו שלא לאסור מצה נפוחה וסיים וז"ל מעיד אני עלי שמים וארץ כי לא ראיתי פעם א' מן חותני שאסר שום מצה מחמת שנפוחה באמצעית' ואמר בכל פעם שזה בא מחמת דקירת המצו' או שלא נערכה העיסה כראוי רק שבחיבורו פסק שיש פרושים לאסור ולאו דסמכא נינהו כי כל ימיו לא אסר דבר זה ואדרב' שחק על האוסרין ע"כ אין להפסיד ממון ישראל בשביל זה, וכדאי הוא הרב מהר"ש שמיקל בכל ענין באפייה כמ"ש במהרי"ל עכ"ל ט"ז, והפריז על מדותיו להקל ראש בדבר שאבותינו ואבות אבותינו נהגו בו איסור וגם מהר"ש לא התיר אלא בעלה בתחתיתו קרום כמו שעולה על הפת אף על פי שהיתה כמו אגרוף וכמ"ש רמ"א אבל נפוחה באמצעיתה לא התיר (מיהו בהגהות מהרי"ל דפוס הנווא' כתב דמהר"ש התיר נפוחה שעלתה מחמת אפייה): ומ"ש שהב"ח שחק על האוסרין נ"ל ששמע וטעה היינו שיש אוסרין אם נמצא נקב במצה והוא גדול כאגוז או כאצבע קטנה אף על פי שלא עלה העליון למעל' על זה שחק ואמר שבא מן הדקירה והעריכה אבל כשהעליון עלה למעל' דזה ודאי אסור כמ"ש בחבורו ואפי' ס' לא מהני אפי' קודם פסח דכולה נתחמצה וכ"כ מור"ם לובלין בתשובה ואפי' בנקב ראיתי גאוני דורינו מורין לאסור מקום הנקב בלבד ושאר המצה מתירין אפי' תוך הפסח ועמ"ש סי' תל"ט סס"ב בשם מהרי"ל דמשמע דאפי' בא מחמת העריכה או הדקירה הוי כמצה כפול' מ"מ אין מחמירין לאסור כולה, וכן מ"כ בשם הגאון מהר"ר ישעיה הורווי"ץ ואם יש שני נקבים תוך נקב חוששין לאסור כולה, ומ"כ אם הנקב חלק מותר אם יש בלעזלי"ך בתוכו אסור:
יד סָעִיף ה שלא יגעו זה בזה. ובדיעבד אם נשכו זה בזה ושניהם נוגעים בתנור למטה אז חום האש שולט למטה שפיר ונאפת כדינו ומותר (רש"ל בתשו' וע' במהרי"ו):
א סָעִיף ג ויש ליזהר וכו'. ואם עבר והוציא' קודם שנאפית עד שאין חוטין נמשכין נראה דאפי' דיעבד אסור שנתחמצ' בההיא שעתא דהיתה חוץ לתנור דע"י חמימות נתחמצ' מיד וכ"כ במרדכי פ' א"ע דתשרף והמרדה ג"כ נתחמצה ואין לה תיקון כדלעיל סי' תנ"א סי"ט וכ' המרדכי פ' א"ע בשם ריב"א דבקרימת פנים הוי שיעורא דאין חוטין נמשכין אחריה:
ב סָעִיף ד אם בישלה כו' לפי שנתבטל טעם מצה והא דאמרי' בסי' תע"ה ס"ב בלע מצה יצא דלא בעינן שיטעום טעם מצה היינו שאין צריך שיהי' טעם מצה בפה כמו מרור אבל היא עצמה צריכ' שיהא בה טעם מצה וע' סי' תע"ה. וכתב הרוקח דמצ' שרוי' דמותר היינו דוקא במים או יין הקרים ולא ברותחים:
ג סָעִיף ה עד שאין האש כו'. פי' דבק ממש אבל לא בסמוכים בלי דיבוק כ"כ מהרי"ל ע"ש מהר"ש שמותר אפי' לצאת י"ח:
ד סָעִיף ה אוסרים אותה תוך הפסח. וכ' רש"ל בתשו' סי' נ"ז דשאר מצות שנגעו בזו אפי' בנשיכ' אינם נאסרות דאין איסור יוצא מחתיכ' לחתיכ' בלא רוטב וכי היכי דבשאר איסורים סגי בקליפה ה"נ לענין חמץ רק אם נגע במקום הכפול ממש אז אוסר בחם אפי' בלא רוטב:
ה סָעִיף ה רק במקום הדבוק. בת"ה כתוב דהשאר מותר אם יש במצה ס' נגד מקום הדיבוק אבל מדברי רמ"א משמע כאן אפי' בלא ס' מותר וכ"נ עיקר דהא בצלייה במידי דאין פעפוע סגי בנטילת מקום כמ"ש בי"ד סי' ק"ה בהג"ה דמידי דודאי אין מפעפע אוסר כדי נטילה ואפייה דינה כצלי כמבואר שם ע"כ סגי בנטילת מקום וכ"כ בת"ה סי' ל"ח דלשון כל המחברים משמע דוקא בדאיכא סרך משמנונית בעי' ס' ע"כ הכא ודאי לא צריך ס' אלא דבפסח שאוסרין כל המצה אינה אלא חומרא וכן נוהגין בכל המקומות שראיתי שאין מצריכין ס' נגד הדיבוק וכן ראיתי בתשו' ר"מ לובלין:
ו סָעִיף ה מצה נפוח' כו'. ז"ל מהרי"ל ח' למהר"ש על מהר"מ מאוי"ברק איך שאסר מצה שעלתה באפייה וא' מהר"ש שאסר שלא כדין כי מה יש לחוש בזה אם נפוחה מחמת אפיה והראה למהר"י סג"ל מצה אפויה שעלה בה קרום למעלה כמלא אגרוף והתיר ואמר דוקא אם נפוחה הית' באמצעית' מחמת האפיה אז היתה אסורה אבל האי קרום מיחשב ככל הקרומין העולין על כל דקה של המצה עכ"ל ולכאור' פי' שנחלק העובי לשנים וצד עליון עולה למעל'. והנה באמת צדקו דברי מהר"ש דמה חימוץ יש באפיי' דא"כ ניחוש בכל האפיי' שמא החמיצ' קודם גמר האפייה וע"כ טעמו דמהרי"ל שאין האש שולט באותו חלל וק' דהא חזינן ששולט לשם והגביה צד א' למעלה ותו דאין דרכו של חמץ להיות חלל תחתיו ותו דא"כ גם בקרום נימא הכי דלא שלט האש שם דמאן מפיס לן בזה ותו מאי דמחלק בין אמצעיתו לקרום לא ידענו השיעור עד אימת יקרא הקרום וכמה שיעור יש לקרום. והלשון משמע שכל שהוא פחות משיעור אמצעית יהא מותר. וזה פלאי ומהראוי היה להרמ"א לפסוק כמהר"ש בפרט במילי דרבנן כזה ותו דהוא רבו של מהרי"ל והנלע"ד דלא פליגי מהר"ש ומהרי"ל דנדייק במשמעות הלשון של מהרי"ל דהך נפוח' שזכר מהרי"ל היינו שלא נחלק העיסה בפנים לשנים ויש שם חלל אלא נעשה כהר ע"י האפייה כדרך החמץ שמתחמץ ומתנשא למעלה וזה נראה לעין שנתחמץ ובזה מודה מהר"ש דלא התיר אלא בעולה למעל' ע"י אפיה ויש תחתיו חלל ואין זה דרך חימוץ אלא כח האש עושה כן והשתא שפיר מחלק דאם יש נפוח עד למעל' והוא לשון אמציעיתו דנקט מהרי"ל אסור כי אין כאן חלל תחתיו והוי ודאי חמץ מה שאין כן ביש שם חלל יהיה מה שיהי' הוא נקרא קרום ושרי ופי' זה ניחא טפי דלפי' הראשון שנחלק העיס' לא הל"ל באמצעיתו אלא הל"ל נפוחה בתוכה דהיינו שיש חלל בתוכה ולא ה"ל להזכיר כלל נפוח' דמשמעותו שעולה למעלה אלא הו"ל לאסור אפי' אם למעל' שוה דאין האש שולט בחלל ולפי מ"ש א"ש דמה שעולה החמץ למעלה הוא נקרא אמצעיתו שכן דרך המתחמצין שעולה למעל' כנגד אמצעית' של מטה כדבר עגול: וראיתי למו"ח ז"ל שכתב שני הפירושים שזכרנו וכ' שיש לאסור בשניהם ולעד"נ שאין איסור רק כפי' השני שזכרנו אבל ביש שם חלל אין סברא לאסור. ובתשו' ר"מ לובלין ראיתי שנתן טעם לנפוחה משום דכבר נתחמצה קודם האפייה ואח"כ נתגלה ע"י האפייה והוא חששא רחוקה ואין מסתבר כלל ואין לזה ראי' והדבר פשוט שכל שנעשה חלל בא מחמת שבשעת עריכה שקורין בערי"ן לא ערך יפה עד שיהיה לגוף א' ממש וע"כ נחלקו בכח אש ואין דרכו של חמץ להגביה חלק א' למעלה רק הקרומים ובזה התיר מהרי"ל בפירוש. ועינינו רואות בכל יום באפיית לחם כשהוא יושב בתנור יותר משיעור הצריך לו נעשה בו חלוקה שקורין א"ב רינד"ג ואין זה מחמת חימוץ דהא כבר נאפה אלא שהשהייה יותר גורם לזה ה"נ במצה זו שנעשה לו כן מחמת ששהת' יותר משיעור' אחר אפייתה ודבר זה הוא אמת וברור. והנה אם יעלה על לב לפרש כפי' הראשון ולאסור ביש חלל תחתיו מכח פי' הלשון אמינא לך הלא לפי דברינו לא יבא מכשול איסור מזה דהא מהר"ש התירו בפי' והוא היה רבו של מהר"י סג"ל ובתשו' רש"ל סי' ע"ט קלסי' למהר"ש והביא שהיה חשוב ויכולת בידו לחלוק עם הטור ובודאי כהאי מלתא נוכל לסמוך עליו להתירו. ובאמת לא ראיתי למו"ח ז"ל כל הימים אשר הייתי אצלו לאסור בנחלק המצה ויש שם חלל אלא תמיד היה אומר זה בא מחמת שלא נערך כראוי והרוצה להחמיר עכ"פ מיקל במה שנעשה לפני פסח כנלע"ד.
א סָעִיף א כולו. ובספק אם הלכו הגחלים ע"פ כולו יש לאסור בדיעבד. (עיין סי' תנ"א ס"ב. ואפשר ממה שאין נזהרין באפיית חלב בלי הכשר התנור אחר בשר וסומכין על ההיסק מאחר שהתיר' בלע. יש להקל אלא שסיים גם בזה יש להחמיר. מ"א ע"ש):
ב סָעִיף א כ"פ. בזה יש להקל בדיעבד. מ"א ע"ש:
ג סָעִיף א קרקע. כעובי אצבע. לבוש ועמ"א וח"י:
ד סָעִיף א וישר. דליכא חיוב מדינא רק מדרך הטוב והישר א"כ אם שכח להסיק ולהכשיר התנור קודם י"ט וצריך להכשירו בי"ט דמותר לעשות הכל בהיסק א' ושלא לעשות הבערה שלא לצורך י"ט רק שיסיק היטב עד שילכו הגחלים ע"פ כולה. ח"י:
ה סָעִיף ב להדביקו. אם בדיעבד שמו מצה על הנייר לאפות בתנור אינה נאסרה עיין ח"י:
ו סָעִיף ג נמשכים. אע"פ שנפרכים כשמטלטלין אותה אפ"ה יוצאין בה כל שאין חוטין נמשכין ממנה מנחות דף ע"ח. מ"א. וכשהחוטין נמשכין ממנה אסור וישרפם מיד וכן נהגו העולם לאסור המצה כשהחוטין נמשכין ממנה ואם אין יכול לעמוד אי חוטין נמשכין ממנה או לא כ' בתשובת שארי' יוסף סי' מ"ח שיש לאסור מספק ע"ש ובקרימת פנים הוי שיעורא דאין חוטין נמשכים מרדכי ט"ז וע"ל סי' רצ"ד ס"ה בהג"ה. ואם תוחבין האצבע תוך המצה ואינו נדבק בה עיסה תו לא מחמרינן דכה"ג ודאי ליכא לספוקי בחוטין נמשכין ממנה. ח"י:
ז סָעִיף ג לכן. ואם לקחה קודם לכן כ' הט"ז דיש לאסור אף בדיעבד שנתחמצה בההיא שעתה דהיתה חוץ לתנור. והמרדה ג"כ נתחמצה ע"ש ובתשובת נ"ש סימן י"א מתיר אם החזירה תיכף לתנור. והח"י חולק עליו והסכים עם הט"ז אכן אם יש להסתפק אי חוטין נמשכין ממנה כגון שנתקרמו פניה קצת אז אפשר לצדד להתיר אם החזירה מיד (וסיים פר"ח כשנאפה קצת שהגיע למאכל ב"ד) ושלא להחזיק איסור שהיו חוטין נמשכים ממנה קודם שהחזירה ע"ש:
ח סָעִיף ד שרוי במים. וכתב המ"א ודוקא דעבד או לזקן או חולה אפי' לכתחלה. ואם א"א לו לאכול השרוי במים שרינן ליה אף שרוי ביין ושאר משקים. ובשאר כל אדם אף דעבד אינו יוצא בשרוי ביין או במשקים. וכל זה אין חילוק בין מה שמברכין עליו על אכילת מצה או לאפיקומן וע' ב"ח:
ט סָעִיף ד בשלה. לאו דוקא בשלה אלא ה"ה בשרוי לתוך הרותחין וכתב המ"א דאפי' בכלי שני יש להחמיר ונראה דה"ה בכבוש מעל"ע אף בלא נימוח דכבוש כמבושל ח"י וע"ל סי' תע"ג מדין מרור הכבוש. ח"י:
י סָעִיף ה לא נאסרה. דריח כי האי שאין בו שמנונית כלל לכ"ע אינו אוסר. (וראיה דלחמי תודה דד' מינים היו חמץ ומצה ונאפות בתנור א' ראב"י ופר"ח הקשה עליו ועיקר שלחמי תודה היו כ' עשרונים ולתנור גדול לא שייכא ריחא ועיין מ"א). ועח"י:
יא סָעִיף ה מקום. היינו כעובי רוחב אצבע. ומהרש"ל וב"ח מחמירין לאסור כולו אכן מדברי הט"ז והמ"א נראה שמסכימים לדעת הש"ע וכ"נ עיקר מ"מ בנעשה תוך הפסח יש לאסור כולה כמו במצה כפולה שבסמוך. ח"י:
יב סָעִיף ה ודבוקה. אבל באינה דבוקה ממש אין לאסור ומ"מ אם לא קרמו פניה דלמטה במקום הכפל אסור. אחרונים:
יג סָעִיף ה אותה. אבל שאר מצות אין לאסור במצה נפוחה או כפולה אף שרדו אותה במרד' אחת כיון שהוא עצמו חומרא בעלמא כמש"ל סי' תנ"א ס"ק מ"ו ע"ש:
יד סָעִיף ה הדבוק. אפילו נמצא תוך הפסח כיון שנאפה ק"פ. ומדסתם רמ"א משמע דס"ל דאע"ג דאין ס' נגד מקום הכפל שרי וכ"כ הט"ז ורוב פוסקים אבל רש"ל וב"ח ומהרא"י מצריכים ס' נגד הדבוק ומ"מ נ"ל דלא בעי' ס' אלא נגד צד הפנימי היכא שדבוקים להדדי דבצד החיצון שולט האש שפיר מ"א והח"י העלה עיקר כדעה דלא בעינן ס' נגד מקום הדבוק ע"ש וכ"כ בא"ז. ואם נמצא מצה כפולה ונפוחה לא"פ. העלה הח"י דאין להחמיר כיון שהוא עצמו חומרא בעלמא ויש להתירה בנמצא אח"פ ע"ש ודלא כא"ז וע"ל סי' תמ"ז ס"ק מ"ג מש"ש. ועמ"א:
טו סָעִיף ה נפוחה. יש בזה שני פירושים פירוש א' שנחלקה עובי המצה ושהעליון עלה למעלה. ועי"ל נפוחה באמצעיתה שלא נחלקה כלל אלא שתפח גוף המצה כמו שהוא בלחם חמץ כ"כ הב"ח. ומהר"ם מלובלין כתב כפי' הראשון. והט"ז האריך להתיר כפי' הראשון ומסיק דאין איסור אלא כפי' השני ע"ש. ובמ"א כתב בשם הט"ז שהתיר לגמרי נפוחה וז"ל מעיד אני עלי שמים וארץ כי לא ראיתי פעם א' מן חותני הב"ח שאסר שום מצה שנפוחה וכו' ואדרבא שחק על האוסרין על כן אין להפסיד ממון ש"י בשביל זה עכ"ל הט"ז והפריז על מדותיו להקל ראש בדבר שאבותינו ואבות אבותינו נהגו בו איסור עכ"ל המ"א. הנה מ"ש בשם הט"ז לא נמצא כן בספר הט"ז שלפנינו אלא שעושה פשר דבר בין הדיעות כמ"ש. אכן בתשובת הט"ז כתב הלשון ממש כמו שהעתיק בשמו המ"א. וכתב הח"י בודאי אין להקל בדבר שאבותינו נהגו בו איסור. מ"מ די הוא לאסור אותה מצה דלא כמו שראיתי איזה מורים שאוסרין אף התערובות אפי' במשהו כאלו הוא חמץ גמור וכן אוסרין הרי"ב אייז"ן ושאר כלים ומה שנשתמשו בהן להמה מפסידין ממון ש"י ומונע משמחת י"ט כי די בחומרא זו לענין המצה עצמה. ועש"ת דב"ש סי' רי"ד ושפ"ד שמיקל ג"כ בזה ע"ש. ואם לאחר שנאפית טחו אותה בשומן והחזירה לתנור ונעשית נפוחה שרי לכ"ע. מ"א:
טז סָעִיף ה אסורה. כל המצה ואפי' ס' לא מהני אפי' ק"פ דכולה נתחמצה וכ"כ מור"ם מלובלין סי' ק"ה. וכן הסכמת האחרונים וכ"כ בס' א"ז וכתב שם בשם זקינו הגאון דאין לאסור אא"כ ניכר שהנקב עלתה למעלה והנקב צריך שיהיה בו חלל מחזיק כמו אגוז לוז שקורין הזי"ל נוס גדולה או אצבע גודל בינוני וכ"כ המ"א וכתב עוד המ"א ואפילו בנקב שלא עלתה למעלה ראיתי גדולי דורינו מורין לאסור מקום הנקב לבד ושאר מצה מתירים אפי' תוך הפסח וכן מ"כ בשם הגאון מהר"י הורוי"ץ. ואם יש שני נקבים נקב תוך נקב חוששין לאסור כולה. ומצאתי כתוב אם הנקב חלק מותר ואם יש בלעזלי"ך בתוכו אסור עכ"ל:
יז סָעִיף ה יגעו. ובדיעבד אם נשכו זה בזה ושניהם נוגעים בתנור למטה אז חום האש שולט למטה שפיר ונאפה כדינו ומותר רש"ל מ"א ואפי' בפסח אין לאסור ע"ש: ועיין בתב"י סי' ס"ח שמתיר מצה נפוחה אם אינו נראה הנפוח מבחוץ אבל אם נראה הנפוח מבחוץ יש לאסור וכתב שם שיש קבלה בידו מהגאון מוהר"ר העשיל יע"ש:
א סָעִיף א (ס"ק א) הסיקוהו כו'. בחג השבועות כו' בלי הכשר. דאסור להכשיר בי"ט כדאיתא לק' סי' תק"ט. אלא דכה"ג שאופה באותו היסק דאינו ניכר שעשה כדי להכשיר וכמ"ש סי' תק"ט שרי: וכמ"ש סעיף ז'. ר"ל שם בסי' תנ"א: וכמ"ש רמ"א שם בסי' תנ"א דגם חמץ לענין זה מיקרי התירא בלע ולא צריך הכשר עד שיהיו ניצוצות נתזים. ואף ע"ג שמ"א תמה שם עליו דחמץ לא מיקרי היתירא בלע. מ"מ קושייתו על רמ"א דס"ל דחמץ מיקרי לענין זה התירא בלע:
ב סָעִיף א (ס"ק ב) קרקע חדש. כעובי אצבע דוקא: מתלבן ע"י השלהבת ובזה סמכי' על ההיסק. דהא השלהבת ודאי מתפשטת בכולו. אע"ג דלטעם ב' שכתב מ"א ס"ק ג' דיתירא להסיקו היטב שלא ישרף הפת. גם בזה היה א"ל כה"ג. מ"מ צד העליון כיון דלא בלע כי אם ע"י זיעה אפילו אינו מסיק הרבה די: אבל כוביא כו' ודין הרע"ר כתבתי לעיל סי' תנ"א:
ג סָעִיף א (ס"ק ג) טוב כו' ולכן אפילו אופה קודם זמן אסורו. מ"מ משום לא פליג יסיק שנית. וכמ"ש סי' תמ"ה דצריך לעשות מדורה בפ"ע כשישרף החמץ שלא יהנה ממנו ואפי' שורפו קודם זמן אסורו משום לא פלוג. ולפי זה צריך לעשות כו' ר"ל לטעם שני. דאם לא ישהה כ"ש שיתירא שישרף הפת כיון שמסיק התנור שני פעמים זא"ז: והא דעושין בבב"ח כו' היינו לטעם שני אבל לטעה ראשון לק"מ. וע' בח"י שכתב בשם ה"ה מהרי"ו הורוויץ. דאם שכח להכשיר התנור קודם י"ט וצריך להתנור בי"ט התיר להסיקו בי"ט ולאפות באותו היסק. דכה"ג שרי בי"ט לקמן סי' תק"ט. ואע"ג דכת' רמ"א דטוב וישר לחזור ולהסיק כו'. מ"מ ל' זה משמע שאינו אלא משום חומרא וכה"ג דלא אפשר שרי והסכים עמו בעל ח"י. ובס' א"ר תמה דעד כאן לא התיר בסי' תק"ט אלא היכי דסגי בליבון קל דאינו ניכר דכוונתו להכשיר אבל תנור דבעי' הכשר שיהיו ניצוצות נתזין דניכר שכוונתו להכשיר מבואר לקמן דאסור בי"ט:
ד סָעִיף ב (ס"ק ד) י"א דעד שלא כו' כתב בספר א"ר מצאתי כתוב דבמקום שעמדה מצה בתנור והוציאוה. או דחפוה ברחת למקום אחר אין ליתן שם לתנור לאותו מקום מצה אחרת. שכבר נצטנן אותו מקום ע"י מצה ראשונה. ותחמיץ השניה טרם שתאפה. ואייתי ראיה מחומץ שחלטו פעם א' אין לחלוט בו שנית שכבר הוחלש כח החומץ. וכמ"ש בי"ד ס"ס ס"ז:
ה סָעִיף ג (ס"ק ה') שאם כו' ואיתא במנחות ברפ"י:
ו סָעִיף ג (ס"ק ו) תוכל כו' ואסורה כו' ועס"ה. דשם דעת מ"א נוטה להקל דיעבד: ועססי' רנ"ד בנותן פת לתנור סמוך לשבת בעינן שיקרום פניה מבעוד יום. דבעי' שיקרום פנים התחתון והעליון וה"ה הכא. דהרי ספות דימו דין דהכא להתם:
ז סָעִיף ד (ס"ק ז) במצה כו'. כמ"ש הרב"י בשם הרוקח: דדוקא במים. שכלם העתיקו רק מים. ולא כתבו להתיר בפי' גם יין:
ח סָעִיף ד (ס"ק ח) אם כו' יש להחמיר אם יד סולדת בו כו' כמ"ש סי' שי"ח דיש כמה דברים שמתבשלים אפילו בכלי שני. ואין אנו בקיאים מה הן אותן דברים לכן בשבת לא יתן שום דבר אפילו לכלי שני ומה"ט כתב שם דאין ליתן פת לתוך כלי שני דקי"ל יש בישול אחר אפיה ושמא גם פת מתבשל בכלי שני וה"ה הכא:
ט סָעִיף ה (ס"ק י) נטילת מקום כו' אצבע דהיינו אגודל של אדם בינוני והיינו במקום רוחב אגודל ולא בראשו במקום הקצר. וכ"ה כ"מ שהוזכר סתם אצבע וע"ל בהל' ציצית:
י סָעִיף ה (ס"ק יא) שאין כו' וכ"כ בש"י דאפילו בספק כו' וכתב ח"י אם תוחבים אצבע תוך המצה ואין נדבק בה עיסה כה"ג ליכא לספוקי בחוטין נמשכים: דאיכא תרתי לריעותא. כפול' וגם לא קרמו פניה. אין לאסרה כמ"ש ש"י (ר"ל תשובת שארית יוסף הנ"ל) לדעת הטור. מדכתב הטור וכ"ה ל' הש"ע סעיף ג' מצה כו' אין חוטים נמשכים ויוצאים בה משמע אבל אם חוטים נמשכים אין יוצאים בה. אבל מ"מ מותרת ואין בה חשש חימוץ וע"ש שבסוף דחה ראיה זו: ואע"פ שדעת מהר"ש כצ"ל. ור"ל שבתשובת ש"י הנ"ל הבי' שדעת מהר"ש והוא רבו של מהרי"ל לאסור. מדכתב כמ"ש רמ"א בהגה ויש ליזהר שלא ללקחה כו' כי תוכל לבא לידי חימוץ והם דברי מהרי"ל בשם מהר"ש מוכח דאם חוטים נמשכים אפשר שעדיין תחמיץ ע"ש.
יא סָעִיף ה (ס"ק יב) מקום כו' דאע"ג דאין ס' כו' ואפילו בא השאלה ונמצא בפסח שכבר נתבטל קודם פסח: דדמי לפת חמה וחביות פתוחה ר"ל. שאם הניח פת חם ע"פ חביות פתוחה של יי"נ דהפת אסורה כמ"ש בי"ד סי' ק"ח ס"ד משום ששואב מריח היין: אלא נגד צד הפנימי. ואינו מבואר עד כמה מיקרי פנימי. ולענ"ד דעד חצי עובי המצה מיקרי פנימי וחצי עובי העליון מיקרי חיצון: כתב רש"ל כו' ונ"ל דאם המצה משוחה כו' אפי' ההיתר שמן כו' והא הכא האיסור כחוש. אף שהכפל משוח בשומן. מ"מ הא גם השומן אין בו איסור מצד עצמו דהא א"א לשום דבר להתחמץ כי אם עיסה אלא דהשומן אסורו משום שבלע מהכפל. עכ"פ האיסור עצמו הוא כחוש: מ"מ הא מנהגנו להחמיר אפי' בצלי כו' וע"כ צ"ל דבפסח מחמירים דיוצא מחתיכה לחתיכה. ודבריו צ"ב וכ"ה בספר ח"מ דדבריו תמוהים: והיינו משום דהא מסקנת רמ"א סי' תס"ז סעיף י"ד דאם נמצא חטה על תרנגולת או חתיכה בשעת מליחה יש לאסור אותה חתיכה. ושאר החתיכות די בקליפה ע"ש טעמו. וכן נראה דעת מ"א לעיל ר"ס תמ"ז. ואם גם פה דעתו כן. א"כ מאי הוסיף להחמיר אם משוחה בשמן. הא אפי' אינה משוחה סיים רש"ל דעכ"פ צריך להניח מן ההיתר עם האיסור כדי קליפה. ולענ"ד כוונתו לפרש דברי מהרש"ל דע"כ מהרש"ל מיירי שאינה משוחה דבמשוחה לדעת מהרש"ל יש לאסור כל המצה שנגעה. דמהרש"ל פסק בהאי דסי' תס"ז הנ"ל דשאר החתיכות שנמלחו עמה כלם אסורים הביאו הב"ח סי' תס"ז וכן הסכים הב"ח וכן ט"ז שם: ומ"ש מ"א הא מנהגינו כו' לאו דוקא. אלא ר"ל לדעת מהרש"ל ובמקומו נוהגים כן: לענין המרדה ולענין התערובת: וכן נמצא אחר הפסח. ע' בח"י ובא"ר:
יב סָעִיף ה (ס"ק יג) נפוחה כו' ושהעליון עלה למעלה. ר"ל כמו שמצוי בלחם מה שקורין בל"א אונט"ר שופ"ט שתפח ונעשה אותו מקום גבוה: בהט"ז כו' בט"ז שלפנינו אינו כן וע' בח"י: ואפי' בנקב ר"ל אפי' לא עלה למעלה: משמע דאפי' כו' ואם כן היה ראוי לאסור גם בנקב אפי' לא עלה למעלה את כל המצה. מ"מ אין כו': ואם יש שני נקבים כו' אם הנקב חלק כו' ודע דכל נקב שמוזכר בס"ק זה ר"ל כאגוז או כאצבע קטנה ושני השיעורים שוין כ"כ א"ר:
א סָעִיף א ס"א תנור כו' דכמו. כמ"ש בסוף ע"א ויורה גדולה כו': ושיהו ניצוצות כו'. ירושלמי סוף ע"א: הלכך. עמ"א וכן אמרו בזבחים צ"ו א' כל יום נעשה גיעול לחבירו אע"ג שיש לדחות שמכוין להגעילו וערש"י שם: ויש נוהגין כו'. דדבר הבלוע אינו יוצא וכמו ב' קדירות שנגעו זה בזה וכמ"ש בי"ד סי' צב סס"ח בהג"ה ע"ש: וכשיכשירו כו'. עמ"א א"נ הטעם כו' וכמ"ש בפ' כ"ש דילמא חייס כו':
ב סָעִיף ב ס"ב טפקא. הוא הבוכיא ואמרו שם בוכיא הסיקו מבחוץ כו' ואי מלינהו כו' ר"ל לאפות בו בפני' ואע"ג דהסיקו מבחוץ הוא מותר לאפות בו ודלא כר"ל כמ"ש ברפ"ד דיבמות וש"מ הלכה כר"ל בהני תלת כו' ואע"ג דאיכא בחד מהני ברייתא דת"כ וכן אין הלכה כר"י אע"ג דרבא מפרש טעמיה ממ"ש בפ"ד דיבמות והאי חלוט כו' וערי"ף ור"ן: בין כו' כובייא. כנ"ל התנור ואלפס. שם לז א': אבל להדביקו כו'. וכ"כ הראב"ד בהשגות והביא ראיה ממ"ש לא ליחריך תרי שבולי כו' וכמ"ש שם אדמבשל ליה מחמע והרמב"ם פוסק אפילו הרתיח' ולבסוף הדביק וכמ"ש שם בגמ' ת"ש יוצאין כו' ה"נ שהרתיח כו' אבל לר"י דקי"ל כוותיה כמ"ש שם הרי"ף אף הדביק ולבסוף הרתיח ולענין חמץ לכ"ע לא והראב"ד צ"ל שסובר דבגמ' אמרו בדיעבד והוא אומר לכתחלה וכ"כ פר"ח: ויש מי שאומר כו'. שלא ידבק דבר ויעכב האפייה כנ"ל
ג סָעִיף ד ס"ד והוא שלא נימוחה. דשלא נימוחה קאי ג"כ אשרויה וראיה ממ"ש שם ל"ה א' המחהו וגמעו אם מצה כו':
ד סָעִיף ה אם אפו כו'. כמ"ש בזבחים רקיק שנגע ברקיק כו': כדי נטילת. כמ"ש בפ' כיצד צולין נטף מרוטבו כו' יטול את מקומו וכמ"ש תוס' בפ' ג"ה: והשאר מותר. דריחא לאו מילתא היא לכ"ע בדבר דלא שייך שמנונית כמ"ש בשר שמן שצלאו כו' וכמ"ש בסי' ?תמ"ז ס"א וראייה מחלות תודה שהיו נאפות חמץ עם מצה בתנור א' דלא מיעט במנחות צ"ד א' שיהא נאפות א' אחת רק שתי הלחם מרדכי פ' כ"ש: מצה שנתכפלה. ממ"ש לא ליחלוט אינש תרי כו': אוסרין אותה כו'. ר"ל אם האפייה תוך הפסח דבמשהו: אבל שאר. כמ"ש בחולין ק"ח א' ב' דאין יוצאין מחתיכה לחתיכה בלא רוטב וע"ש בתוס': רק מקום. כנ"ל לפי מ"ש רסי' תמ"ז ס"א אף בתוך הפסח אין לאסור אלא מקום דיבוקם ועב"י: מצה נפוחה. כמ"ש תפח תלטוש כו' ועיין בערוך:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.