א מֵי פֵּרוֹת בְּלֹא מַיִם אֵין מַחְמִיצִין כְּלָל. וּמֻתָּר לֶאֱכֹל בְּפֶסַח מַצָּה שֶׁנִּלּוֹשָׁה בְּמֵי פֵּרוֹת אֲפִלּוּ שָׁהֲתָה כָּל הַיּוֹם, אֲבָל אֵין יוֹצֵא בָּהּ יְדֵי חוֹבָתוֹ מִפְּנֵי שֶׁהִיא מַצָּה עֲשִׁירָה וּקְרָא כְּתִיב לֶחֶם עֹנִי (דְּבָרִים טז, ג).
ב מֵי פֵּרוֹת עִם מַיִם מְמַהֲרִים לְהַחְמִיץ יוֹתֵר מִשְּׁאָר עִסָה הִילְכָּךְ אֵין לָלוּשׁ בָּהֶם; וְאִם לָשׁ בָּהֶם, יֹאפֶה מִיָּד.
ג מֻתָּר לָלוּשׁ בְּיַיִן אַף עַל פִּי שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ בְּלֹא טִפַּת מַיִם שֶׁנּוֹפֶלֶת בִּשְׁעַת הַבָּצִיר, וְאַף לְכַתְּחִלָּה רְגִילִים לִתֵּן מַיִם בִּשְׁעַת הַבָּצִיר כְּדֵי לְהַתִּיר נִצֹּק וְאַף עַל פִּי כֵן אֵין לָחוּשׁ לָהֶם, הוֹאִיל וּכְבָר נִתְבַּטְּלוּ הַמַּיִם בַּיַּיִן קֹדֶם שֶׁלָּשׁוּ הָעִסָה.
ד מֵי בֵּיצִים וּשְׁאָר מַשְׁקִים, כֻּלָּם הֲווּ בִּכְלַל מֵי פֵּרוֹת. הַגָּה: וּבִמְדִינוֹת אֵלּוּ אֵין נוֹהֲגִין לָלוּשׁ בְּמֵי פֵּרוֹת, וַאֲפִלּוּ לִקְטֹף הַמַּצּוֹת אֵין נוֹהֲגִין רַק לְאַחַר אֲפִיָּתָן בְּעוֹדָן חַמִּין, וְאֵין לְשַׁנּוֹת אִם לֹא בִּשְׁעַת הַדַּחַק לְצָרְכֵי חוֹלֶה אוֹ זָקֵן הַצָּרִיךְ לָזֶה.
ה הַלָּשׁ עִסָה בְּמֵי פֵּרוֹת, טוֹב לַעֲשׂוֹתָהּ פָּחוֹת מִכְּשִׁעוּר עִשָּׂרוֹן, כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּתְחַיֵּב בְּחַלָּה.
ו חִטָּה שֶׁנִּמְצֵאת בִּדְבַשׁ אוֹ בְּיַיִן וְחֹמֶץ, מֻתָּר, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא נִתְעָרֵב בָּהֶם מַיִם.
ז יֵשׁ לְבָרֵר הַמֶּלַח קֹדֶם פֶּסַח מֵחִטִּים שֶׁלֹּא יִהְיוּ בְּתוֹכוֹ, כִּי כְּשֶׁהַמֶּלַח מִתְלַחְלֵחַ הוּא נִכְנָס מְעַט מְעַט בַּחִטִּים וּמִתְחַמֵּץ.
א סָעִיף א (א) מי פירות - כגון יין ושמן וה"ה דבש וחלב ושאר כל המשקין ויתבאר לקמן:
ב סָעִיף א (ב) בלא מים - היינו בלא מים כלל דאם יש בהם מים אפילו כ"ש הרי אלו מחמיצין:
ג סָעִיף א (ג) כלל - אפילו הם מפירות חמוצין אין מחמיצין את העיסה:
ד סָעִיף א (ד) כל היום - ונתפח הבצק דאין זה חימוץ אלא סרחון:
ה סָעִיף א (ה) ידי חובתו - היינו כזית ראשון של שתי הלילות:
ו סָעִיף ב (ו) עם מים - בין שהמי פירות מרובין והמים מועטין ובין להיפך. וכתבו האחרונים דאין חילוק בין שנילוש תחלה עם מי פירות ואח"כ באו למים קודם שנאפה או להיפך. ואם נתייבש המי פירות תוך הקמח ואח"כ באו המים עליהם עיין בבה"ל:
ז סָעִיף ב (ז) ממהרים להחמיץ וכו' - ר"ל אפילו בפחות משיעור מיל עלול להתחמץ הלכך וכו' דחיישינן שמא ישהה קודם אפיה:
ח סָעִיף ב (ח) יאפה מיד - ואם עבר ושהה קודם האפיה יש לאסור באכילה אף שלא שהה שיעור מיל ובא"ר מצדד להתיר בהפסד מרובה אף באכילה כל שלא שהה שיעור מיל ולא מינכר בה סימני חימוץ ונראה דאם היה דבר זה בשוגג בודאי יש לסמוך להקל בשעת הדחק וכנ"ל בסימן תנ"ה ס"ג לענין לישה בפושרין עי"ש. ודע דהסכימו האחרונים דאף דקי"ל דאם אפה מיד מותר לאכול אותו המצה מ"מ אין יוצאין בה ידי חובת מצה דכל שיש בו מי פירות אפילו מועט כל שנרגש בו טעם המי פירות מקרי מצה עשירה ואין יוצאין בה ידי חובה. ולא עוד אלא אפי' אם לשה במים ואח"כ קיטפה מלמעלה במי פירות ואפאה ג"כ אין יוצא בה ידי חובת מצה דתו לא הוי לחם עוני:
ט סָעִיף ג (ט) כדי להתיר ניצוק - דגבי יין נסך ניצוק חיבור דהיינו אם מערה ישראל יין מכדו לכדו של עכו"ם ובו משקה טופח נאסר היין שבכדו של ישראל שעמוד הניצוק מחבר בין היין שבכלי העליון ליין שבכל התחתון ורואים כאלו היין של איסור מעורב בהיתר אבל כשיש גם מים בכלי של ישראל כשיעור שיכול לבטל היין בכלי של עכו"ם (והיינו ס' פעמים ולחד דעה בששה פעמים סגי עיין ביו"ד סימן קכ"ו) שרי דכל מינו ומינו ושאינו מינו אמרינן סלק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו:
י סָעִיף ג (י) הואיל וכבר נתבטלו וכו' - רוב האחרונים הסכימו דבעלמא לא מהני ביטול במים שנתערבו במי פירות וכל שיש במי פירות אפילו משהו מים כבר נשתנה טבעו ויכול להחמיץ עיסה וממהר עוד להחמיץ יותר וע"כ צריך להחמיר לכתחלה שלא ללוש בהם וכנ"ל והכא שאני שמתערב המים ביין עד שלא נגמרה עשייתה דהיינו בעודנה תירוש ואח"כ תוסס היין ונתהפך המים ג"כ ליין ולהכי נחשב הכל ליין ולפ"ז אם נתערב המים ביין אחר התסיסה בודאי אין עוד לאותו יין דין מי פירות:
יא סָעִיף ג (יא) קודם שלשו העיסה - דאם נתערב מים כל שהוא במי פירות בשעת לישה לכו"ע לא נתבטל המים ולשון המחבר אינו מדוקדק כ"כ לפי מסקנת רוב אחרונים הנ"ל דאפילו בקודם לישה לא נתבטל דכל טעם הביטול הוא רק משום שנתערב ביין בשעה שהיין תוסס ונתהפך המים ליין וכנ"ל ועיין בבה"ל. וכתבו האחרונים דיין צמוקים או דבש צמוקים אף שנעשים ע"י מים כיון שנשתנה טעמו לגמרי הוי כמי פירות גרידא כי המים ששרו בהם הצמוקים נשתנה ברייתם ודוקא אחר שכבר נגמר תסיסתם וכנ"ל לענין יין ענבים [דאל"ה לא מקרי מי פירות] וגם שלא נשפך בו עוד מים אח"כ ודוקא כשהצמוקים הם הרבה שאם הם אחד מששה במים פשיטא דנחשב זה כמי פירות עם מים ומחמיץ ויש מאחרונים שמחמירין בצמוקין בכל גווני וסוברין דמי צמוקין לא נחשב מי פירות וע"כ כל בעל נפש יחמיר שלא לאכול מצה שנילושה בהן רק למכור או לשהות עד אחר פסח ועיין מה שכתבנו לקמיה בס"ו לענין מי דבש:
יב סָעִיף ד (יב) מי ביצים וכו' - דס"ד דגרוע ממי פירות לפי שהעיסה תופח ממנו קמ"ל דאין זה חימוץ:
יג סָעִיף ד (יג) ושאר משקים - דכל שאינו מתולדות המים אינו מחמיץ ויתבארו פרטי דבר זה לקמן סימן תס"ו עי"ש:
יד סָעִיף ד (יד) הוו בכלל מי פירות - ושייכא בהו דינים המבוארים בסעיף א' וב':
טו סָעִיף ד (טו) אין נוהגין ללוש וכו' - דחוששין לכתחלה לסברת הני פוסקים דס"ל דמי פירות בלחודייהו ג"כ מחמיצים וממהרין ג"כ להחמיץ. וגם חוששין שמא נתערב בהם מעט מים דלכו"ע מחמיץ:
טז סָעִיף ד (טז) ואפילו לקטוף וכו' - ר"ל למשוח את פני המצות במי פירות אף שהוא דבר מועט:
יז סָעִיף ד (יז) בעודן חמין - וכתבו האחרונים דגם בזה יש ליזהר מליקחן ללילות ראשונות לכזית של חובה דהוי כעין מצה עשירה ובפרט כשמחזירין אח"כ שוב לתנור:
יח סָעִיף ד (יח) ואין לשנות - וכפי המנהג אפילו כבר לשה ואפאה מיד אין לאוכלה בפסח אלא ישהנו עד לאחר הפסח:
יט סָעִיף ד (יט) לצרכי חולה וכו' - מיהו יאפם מיד וכנ"ל ודוקא במי פירות לחודייהו אבל במי פירות עם מים אין ללוש לכתחלה אפילו בשעת הדחק:
כ סָעִיף ה (כ) במי פירות וכו' - היינו במי ביצים ושאר מי פירות דברים שאינם משבעה משקין שסימנם י"ד =יין דבש= שח"ט ד"ם [ומבוארים לעיל בסימן קנ"ח] והטעם דע"י מי פירות אין העיסה מוכשרת לקבל טומאה ונשארת החלה טהורה ואין לו שום עצה אח"כ מה לעשות בה לשורפה אינו יכול שאין שורפין קדשים טהורים ולאכלה אינו יכול שרובן טמאי מתים הן ובשאר ימות השנה יש עצה שיתן בעת הלישה גם מעט מים וממילא הוכשר כדאיתא ביו"ד סי' שכ"ט אבל עתה לצורך פסח הלא יהיה מי פירות עם מים ואסור ללוש וכנ"ל בס"ב לכן העצה שילוש פחות מכשיעור ובדיעבד אם לש כשיעור יראה ליתן החלה לכהן קטן שלא יצא טומאה מגופו כמבואר ביו"ד שם:
כא סָעִיף ו (כא) חטה שנמצאת וכו' - ומיירי שבישלו הדבש והיין או שהיה כבוש מעל"ע דבשריה בעלמא בצונן להרבה פוסקים אפילו נמצא במים גרידא נמי אינו אוסר וכדלקמן סי' תס"ז סעיף י"ב עיי"ש:
כב סָעִיף ו (כב) מותר - הדבש והיין ולא אמרינן שנתחמצו ע"י החטה אפילו נתרככה ונתבקעה שם שאין מי פירות מחמיצין:
כג סָעִיף ו (כג) ובלבד שלא נתערב בהם מים - דאם נתערב אדרבה מחמיצין טפי וכנ"ל בס"ב והא דמבואר לעיל בס"ג דמותר ללוש ביין אע"פ שא"א לו בלא טיפת מים שאני התם שנפלו המים קודם תסיסת היין ובתסיסת היין נתהפכו המים להיות יין משא"כ היכי שמתערב אח"כ, וחטה שנמצאת במי דבש (שקורין מע"ד) או ביין שרף (הנעשין מפירות) או בשכר של תמרים ופירות וידוע שלא נתערב בהם שום מים אחר עשייתן אם אוסר או לא נסתפקו האחרונים בזה אם יש לדמותן ליין של צמוקים דע"י התסיסה נהפך המים להיות יין וה"נ ע"י הבישול ותסיסת הדבש נהפך המים ונעשו מי פירות וכן בשארי דברים הנ"ל או דילמא שאני ענבים שכחם חזק להפך המים ליין וכן בדבש צמוקים הנ"ל ע"י הבישול נשתנה ברייתן לגמרי ונעשים דבר גוש משא"כ בכל אלו אף לאחר עשייתן ובישולן עיקרן מים וע"כ יש להחמיר היכי שנפל בהם שלא לשתותן אבל לשהותן עד אחר פסח או למכור לעכו"ם יש להקל. אכן אם ידוע שהחטה לא היה מע"ל במים אין להחמיר אפילו לשתיה דצונן אינו נותן טעם. וכן אם החטה לא נתבקעה רק נתרככה לבד יש להקל אפילו אם אינו ידוע לו כמה שהתה [וכמו שביארתי לקמן בסימן תס"ז סי"ב במ"ב ס"ק נ"ה] אם לא שידוע לו ששהתה החטה מעל"ע במים דנעשה כבוש. כתבו הפוסקים דשומן הוי נמי מי פירות לפיכך חטה שנפל לתוך שומן אפילו רותח אינו אוסר שמי פירות אינו מחמיץ ואפילו נתבקע החטה, ובלבד שלא נתערב מים בתוך השומן אחר שהתיכו אותו ואף שבלא"ה יש בכל שומן תערובת מים שהרי מדיחין אותו בשעת מליחתו מ"מ אין לחוש לזה לפי שכשנתבשל שומן בקדירה בישול יפה נשרפו המים בבישול והלכו להם לגמרי ולכן אפילו ידוע שעירב להדיא תוך השומן מים מעט קודם שהתיכו אותו אין לחוש וכ"ז בידוע שנפלה אחר שהתיכו השומן אבל אם נמצא חטה בתוך שומן ואינו ידוע אם נפלה מקודם או אח"כ אם הריקו השומן מקדירה שבישל בה לכלי אחר ושם נמצא החטה אף שהיה השומן עדיין רותח מותר דלא מחזקינן איסורא ואמרינן בכלי שני נמצא ושם היה גם מקודם וכשהריקו השומן עליה כבר לא היו מים בהם וכן אפילו אם נמצאת החטה באותו כלי שהתיכו בה רק שהיה לאחר שהסירוה מן הכירה והעמידוה במקום אחר ושם נמצאת החטה בה אפילו בעוד השומן רותח מותר דלא מחזקינן איסורא ממקום למקום ואמרינן החטה נפלה במקום זה שכבר התיכוה ונעשית הכל מי פירות אבל אם נמצאת החטה הבקועה בכלי ראשונה שהתיכו בה השומן בפסח והיא במקומה עומדת אסור השומן דחיישינן שמא נפלה קודם ההתכה או בתחלת הרתיחה שעדיין היו מי הדחה בעין על השומן ומיד החמיצה כדין מים עם מי פירות שממהרים להחמיץ ואוסרת השומן ואם אומר בבירור שיודע שלא התיך תיכף אחר ההדחה רק שכבר נתייבש המים מקודם בזה אפילו נמצאת החטה קודם שנתבשל השומן בישול יפה ג"כ מותר שאין כאן אלא מי פירות בלבד. ואם עשו בשומן עגולים (שקורין קניידליך) ממצה טחונה ונמצא חטה בהם אם לא עירב בהם מים רק שומן וביצים פשיטא דמותר דמי פירות הן ואינן מחמיצין אבל אם יש בהעגולים מים ג"כ אפילו מעט הוי מי פירות עם מים ואסור וה"ה המצה ששורין אותה במים לאחר אפייתה וסוחטין אותה ואח"כ לשין אותה בשומן אם נפלה חטה לתוכה יש להחמיר ולאוסרה לפי שאי אפשר לסוחטה כל כך ונשארו בתוכה מים בעין:
כד סָעִיף ז (כד) המלח - היינו במלח של ים דכמים דמי אבל במלח שחופרין מן הקרקע מצדדים כמה אחרונים דאינן בכלל מים אלא הם כמי פירות דאינן מחמיצין ומ"מ ראוי גם בזה לבדוק אותם:
כה סָעִיף ז (כה) ומתחמץ - החטה ושוב פולטת החטה טעם החמץ במלח. ואם לא בירר ונמצא חטין במלח הסכימו האחרונים דאם יבשים מותר המלח אפילו בפסח ואם מצאן שנתרככו אם הוא בע"פ אחר חצות צריך ליטול כדי נטילה דהיינו כעובי אגודל סביבות המקום שהיו החטין וזורקן והשאר מותר אבל אם מצאן בפסח לכתחלה אין להשתמש בכל המלח שבכלי ויזרוק כדי נטילה סביבן והשאר משהן עד לאחר פסח ובדיעבד אם נשתמש בהם אין לאסור המאכל אא"כ ששמו מאותו כדי נטילה תוך המאכל דאז אסור כל המאכל. כתבו האחרונים דגם התבלין יש לברר ולהשליך גרעיני תבואה שימצא בהם קודם שישימם בתבשיל וקודם שידוך אותם שלא יתערבו תוך התבלין אבל התבלין פשוט הוא שאין בהם חשש אפילו נמצאו הרבה בהם דהרי הם יבש ביבש:
א סָעִיף ב כתב בש"ג דף רל"ח תפוחים ורמונים שהן חמוצים משקה היוצא מהן מחמיץ שכל משקה חמוץ מחמיץ עכ"ל ונ"ל שהוציא זה ממתני' פ"י דתרומות תפוח שרסקו וכו' אבל במנחות דף נ"ד איתא בהדיא בגמר' ובתוס' דהוי מי פירות וכ"כ הרמב"ם והסמ"ג התפוחים ורמונים וזתים ודבש דבורים כלן הוי מי פירות וכ"כ הג"מ פ"ה וסמ"ק סי' רי"ט: יאפה מיד. וצ"ע אם נפל מעט מי פירות לתוך העיסה ולא נאפה מיד אם יש לאסרו בדיעבד. וברא"ש משמע דדבר מועט אינו אוסר דכתב דקיטוף דבר מועט הוא ואין מחמיץ ועיין בהג"ה ס"ד:
ב סָעִיף ג להתיר ניצוק. פירוש כשמערה לכלי עכו"ם שיש בו משקה טופח אז אם יש מים ביין שבכלי העליון רואים היין כאלו אינו והמים מבטלים היין של עכו"ם:
ג סָעִיף ג קודם שלשו. אבל אם נתערב מים כל שהוא במי פירות בשעת לישה אסור (סמ"ג ור"ן) עמ"ש ס"ו:
ד סָעִיף ב ואפילו לקטף המצות. קשה מאי אפי' דאדרבה כשלשין במים וקוטפין במי פירות הוי מי פירות עם מים וממהרין להחמיץ וכ"מ ברי"ף ויש לומר דה"ק אפי' קיטוף שהוא דבר מועט וכמ"ש ס"ב: ופשוט דאין חילוק בין חלב לשאר מי פירות ע' ברי"ף ורא"ש דלא כע"ש:
ה סָעִיף ה במי פירות טוב וכו'. משמע בב"י כאן דאפי' לש ביין ודבש הדין כן די"א דאינו חייב בחלה אא"כ נילוש במים וכ"כ הטור בי"ד סי' שכ"ט, ומ"מ קשה ומה בכך ילוש עשרון ויפריש חלה בלא ברכה, ועוד דבי"ד פסק בש"ע שחייב בחלה וכ"כ הדרישה שם בשם רש"ל שאף הרא"ש לא פליג אלא במי ביצים אבל בז' משקין מודה שחייב עכ"ל לכן צ"ל דקאי אמי פירות שאינן מז' משקים וכמ"ש בי"ד הטעם שלא הוכשרה ואסור לשורפה שהיא חלה טהורה וגם לא יאכלנ' כהן שכולנו טמאים עי' ססי' תנ"ז, ומיהו במקום שרגילין לרחוץ החטים א"כ הוכשרו החטים ואין קפידא בדבר וז' משקין ע' סי' קנ"ח ס"ד:
ו סָעִיף ג ובלבד שלא נתערב. תימא דבס"ג כ' דאפי' נתערב בהם מים הוא בטל ואפשר דמיירי הכא שנתערב בהם מים מרובים ודוחק (עמ"ש סי' תס"ג ס"ב) ול"נ דסברו' חלוקות הן וז"ל הת"ה סי' קי"ג חטה שהיא כבושה בתירוש ודאי נתחמצה שא"א שלא נתערב בו מעט מים ע"כ, וז"ל הרמב"ם והוא שלא יתערב בהם שום מים בעולם ואם נתערב בהם מים כל שהוא מחמיצין וכ"כ הסמ"ק דאין לעשות פפ"א בחלב דאיכא למיחש דילמא יערב בו מים תחילה וכ"מ בירושלמי שהביאו הרי"ף והרא"ש ריש פ"ג וכולהו ע"י מוי כמ"ש הטור ריש סי' תמ"ב, וא"א לו' דמיירי שהמים מרובים דמסתמא אין מערבין בחומץ מים הרבה וכן מ"כ דהירוש' שמביא הרא"ש פ"ב שצוה לבער היין שנמצא בו חיטים היינו שחשב שמא נתערב בו מים: ואח"כ מצאתי בכ"ה שכ' דמ"ש ס"ג מיירי שנתערב מים בעודו תירוש דכיון שתוסס אח"כ הוי כמו שנתבשל ונשתנ' טעם המים להיות יין כמו יין צמוקים דאין מחמיץ מה"ט כמ"ש המבי"ט א"א סי' ער"ב דהוו כמי מי גשמים שנשתנו בתוך הענבים, וראייה מדאמרי' בב"ב פ"ו יין צמוקים אם הביא לנסכים כשר ויין מזוג אם הביא פסול משמע דיין צמוקים לא מקרי מזוג עכ"ל, וכ"כ הרב"י בבד"ה בשם הר"ש בן הרשב"ץ, וכ' רי"ט ח"ב ס"ב דהוא הדין דבש שעושין בצמוקים עם מים הוי מי פירות עכ"ל צ"ל שמה שכ' לעיל בשם ת"ה לאסור היינו שנפלה החטה לתוכו בעודו תירוש שעדיין לא נשתנו המים מברייתן אבל לאחר שתסס עם המים נשתנו מברייתן, ולפי"ז צריך עיון במי דבש שקורין מע"ד אם נפל לתוכו חטה אם מחמיץ דהרי ג"כ נשתנו המים מברייתן ע"י בישול עם הדבש ותסיס', וגם בשכר ויי"ש יש להסתפק אם מחמיץ ונ"מ שאם היה חטה בשכר או ביי"ש בצונן ונטלוהו ממנו ואח"כ נפלה לתוך מי פירות אם היתה חמוצה כבר אוסרת המי פירות ואם אינו מחמיץ אינ' אוסרת המי פירות וע' סי' תס"ז סי"ב, ומיהו י"ל דחטים עצמן בולעין מהשכר ויין שרף כדאי' פרק ה' דע"א דאגב צירייהו כמבוקעין דמיין וכ"כ המרדכי בפסחים אם נפל חלב על חטים אסור לאוכלן עם בשר: כתוב בשל"ה חטה שנפל לשומן אווז רותח אסור שמחמיץ מכח המים שהודח בו ומטעם זה אסר רוקח התרנגולת צלוי' שנמצאת חטה עלי' כו' עכ"ל, ול"נ דאין להחמיר בהא דהא המים שהודח בו כבר נתנגב ומכ"ש כשנתבשל אצל האש וכ"מ להדיא רסי' תס"ג שחושב מים שיוצאים מהשבלים מי פירות ואף על גב שנפלו עליו הרב' מי גשמים וכמש"ל גבי יין ומ"ש הטור בבשר יבש היינו דכשמזיע פולטין המים והוי בעין, ומ"ש הרוקח בתרנגולת היינו משום שהורחצה במים וי"ל שהחט' היה בתוכ' מחיים והחמיצוהו במים ומסיים וז"ל ור"ש הגיה כן וחטה זו איך נתחמצה וא"ת כשרחצ' במים משרק שרקי ונפלו ואין בהם להחמיץ ושמנונית העוף מי פירות הוא ואין מחמיץ עכ"ל וגם פלפל שם אי אמרינן שנתעכלה אבל לכ"ע שמנונית אינו מחמיץ דהא קי"ל דשום דבר אינו מחמיץ כי אם במים וכ"כ בספר צ"צ אך במיני טיגון ששורים המצה במים וסוחטין אות' ואח"כ לשין אות' בשמן ונפל לתוכה חטה יש להחמיר דנשארים בתוכו מים בעין דא"א לסוחטן כ"כ:
ז סָעִיף ז המלח קודם פסח. דאז אפי' נמצא בה חטה בטל בששים מה שאין כן בפסח דהוי במשהו (מהרי"ל ב"ח) וצ"ע אם נמצא חטה בחבית מלח בפסח אם אוסרין כל החבית דאף לדעת האוסרין סו' סי' תס"ז היינו במליחת בשר שהמלח נימס ובולע הכל אבל הכא המלח יבש אינו בולע ומיהו בב"י ס"ס צ"ה כת' בשם הרמב"ם דאסור להניח כד של מלח אצל כד של כותח לפי ששואב ממנ' ואפשר דכותח שאני דהוי דבר חריף, ומיהו בתוס' ורא"ש פ"ח דחולין כתבו דמלח הנתון בקערה של בשר כו' משום דאין מליח' לעץ משמע קצת דאם היה מונח אצל מאכל בולע אבל לעיל סי' תמ"ז ס"ז משמע דאינו בולע לכן נ"ל דלכתחלה יש להחמיר שלא להשתמש בכל החבית וישמרנו עד אחר הפסח וכן מ"כ אבל כדי נטיל' סביבו ישליך וה"ה אם נמצא בע"פ ישליך סביבו כדי נטיל' אבל אם שמו מהמלח תוך המאכל אין לאסור בדיעבד אא"כ שמו מאותו כדי נטילה אז יש לאסור בדיעבד דהא בסי' תס"ז פסק דאפי' בבשר מלוח אין לאסור אלא אותה חתכי' ע"ש וכ"ש הכא דלא שייך שמנונית כלל והוא יבש שאין לאסור מכדי נטיל' כמ"ש סי' תס"א: והטור ס"ל דמלח מי פירות הוא: וכת' בד"מ דמלח שלנו שמבשלין אותו ממים ודאי מחמיץ עכ"ל א"כ מוכח דפלוגתייהו במלח שחופרין מהקרקע אבל בטור משמע לכאורה דמלח שחופרין מהקרקע לכ"ע אינו מחמיץ: כתב הב"ח אם לא נתלחלחה החט' והיא יבשה כמעיקרא אפילו יש בנ"ט שרי, כ' רש"ל יש לברור התבלין ופשוט דשרי בדיעבד אם נמצא בהם חטה דהא יבשין הם:
א סָעִיף ג כדי להתיר ניצוק. עיין פירושו בי"ד סי' ק"ס ס"ו:
ב סָעִיף ה פחות מכשיעור חלה. הטעם בב"י דעיס' שנילוש' במי ביצים או ביין ודבש בלא שום מים כ' הרמב"ם שחייבת בחלה וא"א היה מסתפק וכ' וטוב ליזהר שלא ללוש שום עיסה במי ביצים לבדן בלא תערובת מים כדי לצאת מידי ספק עכ"ל. ולפ"ז בפסח שאסור ללוש במי ביצים עם תערובת מים ילוש עיסה פחות מכשיעור חלה עכ"ל ב"י ואלו דבריו ג"כ כאן בש"ע ותמי' לי טובא דהא בי"ד סי' שכ"ט פסק בש"ע כהרמב"ם דחייב בחל' וא"כ ודאי מברך עליה' כיון דכ' סתם חייב בחל' ולמה פסק כאן דאין ללוש בהם כשיעו' וכ"ת שזהו חומרא זה אינו דא"כ גם שם לא היה לברך עליהם ותו דכאן הוי חומר' דאתי לידי קולא דהא מפקע ליה מחל' כדאי' פ' א"ע א"ר יוסף הני נשי דידן נוהגין למילש קפיזא קפיזא לפיסח' א"ל אביי מאי דעתיך לחומרא חומרא דאתי לידי קולא הוא דמפקעת ליה מחל' וא"כ כ"ש כאן דקי"ל דמדינא חייבת בחלה וצ"ע:
ג סָעִיף ז קודם פסח. פי' ויזרקנו והמלח מותר אבל תוך פסח אסור המלח דחמץ במשהו. וכ' מו"ח ז"ל ומ"מ אם אינה מלחלחת דהיינו שלא נתרככ' כלל אלא יביש' כמעיקרא מותר המלח קודם פסח אפי' יש בו בנ"ט דהא לא פלטה מידי ועססי' תס"ז ודין שנזכר כאן במלח פשוט שכן הוא בתבלין:
א סָעִיף א פירות. אפי' מפירות חמוצים. הסכמת הפוסקים דלא כש"ג:
ב סָעִיף א היום. כתב בכנה"ג וז"ל והראנ"ח ח"ב סי' ע"ד העלה שירא שמים יחוש למאן דס"ל דמי פירות בלא מים מחמיצין ויזהר בשימור כשאר עיסה וא"א ז"ל היה נזהר שלא לאכול מצה שנילוש' במי פירות רק בי"ט אחרון גם בתומת ישרים סי' ק"ח מחמיר בדבר עכ"ל:
ג סָעִיף א עשיר'. משמע דדוקא בכה"ג שנילושה במי פירות לבד הוי מצה עשיר' אבל בנילושה עם תערובת מים לא מיקרי מצה עשירה וכ"כ הב"ח סי' תע"א דיוצאין בה בדיעבד וכ"כ מהר"ל בספר גבורות ה' דמ"פ עם מים יוצא י"ח מצה בדיעבד. אבל המ"א בסי' תע"א ס"ק ה' השיג עליהם וכ"ה הסכמת אחרונים וע"ל במ"א סי' תע"א דאינו יוצא ידי מצה עניה כל שיש בה אפי' מעט מי פירות אא"כ הוא מעט דמעט ע"ש ול"נ דכל שנתבטל בס' בענין שאין מרגישין בה טעם מי פירות מקרי לחם עוני. ח"י ע"ש:
ד סָעִיף ב עם מים. וה"ה נילוש תחלה עם מי פירות ואח"כ באו למים קודם שנאפה או להיפך ח"י ע"ש (וכן כשנתייבש המ"פ תוך הקמח ואח"כ בא המים עליהם. ר"ן ופר"ח ע"ש רשב"א מתירו):
ה סָעִיף ב מיד. ואם לא נאפה מיד כיון שלא שהה שיעור מיל בלי עסק ולא ניכר בה שיעור חימוץ וכה"ג יש לאסור באכילה ולהתיר בהנאה ולשהותו אח"פ ח"י ע"ש וכ' המ"א וצ"ע אם נפל מעט מ"פ לתוך העיסה ולא נאפה מיד אם יש לאוסרו בדיעבד וברא"ש משמע דדבר מועט אינו אוסר עכ"ל: וכ' הבאר היטב אשר לפני וז"ל ומט"ז התרתי בא' שלש העיסה ונפל מעט מזיעת פניו לתוך העיסה ודוק עכ"ל. ולא צריך לכל זה דהא מבואר סימן תס"ו דזיעת אדם אינו מחמיץ ע"ש:
ו סָעִיף ג נצוק. פי' כשמער' לכלי עכו"ם שיש בו משקה טופח אז אם יש מים ביין שבכלי העליון רואים היין כאלו אינו והמים מבטלי' היין של עכו"ם (עיי' י"ד סימן קסו):
ז סָעִיף ג קודם. משמע דאף שנתערב לתוכו לאחר זמן הבציר אפ"ה נתבטל. ח"י וכ"כ א"ז. אבל אם נתערב מים כל שהוא במ"פ בשעת לישה אסור. מ"א ועס"ק ג' מש"ש:
ח סָעִיף ד אפייתן. וב' לילות הראשונות נהגו איסור גם בזה משום גזרה דמצה עשירה ח"י. ופשוט דאין חילוק בין חלב לשאר מ"פ דלא כע"ש:
ט סָעִיף ה פחות. וט"ז ומ"א כתבו דיפריש בלא ברכה וילוש כשיעור ועח"י:
י סָעִיף ו ביין. וכתבו האחרונים בשם הרשב"ץ דיין צמוקי' או דבש צמוקים שנעשים ע"י מים שנשתנה טעמו לגמרי הוי כמי פירות גרידא כי המים ששרו בהם הצימוקין נשתנו מברייתם וכן הסכמת המבי"ט ומהרי"ט וח"צ בתשובתו סימן ק"א כתב להלכה ולמעשה דביין צמוקים שלנו אסור ללוש בפסח כי אין דינו כיין גמור אלא כיין מזוג ע"ש ועיין ביד אהרן. ועיין במ"א שהניח בצ"ע בחט' שנמצא' במי דבש שקורין מע"ד וכה"ג אי מקרי מ"פ כיון שנשתנה טעמו ע"י בישול. וט"ז הביא מעשה פ"א הביא משרת כלי עם דבש הנקרא מע"ד לשתות ונמצא בו חטה אחת והתיר הדבש לשתות לפי שאין אוסרת בצונן עסי' תס"ז ס"ק י"ז באריכות ולענין אם נמצא חטה בשומן אווז רותח. בשל"ה אוסר מאחר שהיתה שרויה במים. וא"ז כתב שזקנו פסק להשהותו אח"פ ובתצ"צ סי' קכ"ב פסק להתיר דהמים כבר נתנגבו ע"ש וכ"כ המ"א להתיר וסיים אך במיני טיגון ששורין המצה במים ואח"כ סוחטין אותם ולש אותם בשומן ונפל לתוכו חטה יש להחמיר דנשארין בתוכו מים בעין דא"א לסוחטן לגמרי ע"כ. אבל הפר"ח ס"ס תס"ז דעתו להחמיר כדברי השל"ה ועיין ב"י סי' צ"ט. נשאלתי על לעקו"ך שנילוש בדבש בלי מים ששכח ולא מכרו קודם פסח מה דינו ואמרתי למכור אותם לעכו"ם מאחר שלא נזהר בשעת לישה ללוש אותה על דף שאינו של חמץ ואפילו באכילה המיקל לא הפסיד מבאר היטב אשר לפני ע"ש:
יא סָעִיף ג מים. תימה דבס"ג כ' דאפילו נתערב בהם מים בטל ועיין אחרונים ובח"י מה שתירצו:
יב סָעִיף ז ומתחמץ. לכן אם מברר אותו ק"פ נתבטל בס' אבל תה"פ הוי במשהו ונאסר והמ"א האריך והעל' דבדיעבד אם נמצא חטה תוך הפסח במלח ישליך ממנו כדי נטילה והשאר ישה' עד לאח"פ ואם נשתמש בו תה"פ אין לאסור המאכל בדיעבד אא"כ ששמו מאותו כדי נטילה תוך המאכל ע"ש וכל זה כשהחטה מלוחלחת דהיינו שנתרככ' החט' אבל אם היתה יבשה מותר בכל ענין כ"כ הב"ח (ומ"א הניחו בצ"ע) אלא דסיים דכותח שאני שהוא דבר חריף ומשום זה אוסר ב"י בשם הרמב"ם להניח כד מלח אצל של כותח וכתב ד"מ שמלח שלנו שמבשלין אותו ממים ודאי מחמיץ ובטור משמע דמלח שחופרין מהקרקע לכ"ע אינו מחמיץ ע"ש. כתב רש"ל יש לברור התבלין ופשוט דשרי בדיעבד אם נמצא בהם חטה דהא יבשין הם. מ"א ועיין ט"ז ובח"י:
א סָעִיף ב כתב מ"א כתב בש"ג כו' תפוח שרסקו ר"ל תפוח של תרומה שרסקו ונתנו לתוך עיסה של חולין אסורה לזרים: דהוי מי פירות. ומתני' הנ"ל מיירי שעירב בו מים ואפ"ה לא הוו רק חמץ נוקשה:
ב סָעִיף ג (ס"ק ב) להתיר כו' ביין שבכלי עליון. דהיין העליון אסור משום ניצוק חיבור וכמ"ש ביורה דעה סי' קכ"ו דהוי כאלו נתערב יין שבכלי תחתון עם יין שבכלי עליון. וביי"נ גמור אוסר במשהו ובסתם יינם בעינן ששים נגד יין האסור ואם יש ביין העליון גם מים אמרי' סלק היין העליון והמים מבטלים דמים סגי אם הוא ששה חלקים כמו יין האסור וכמ"ש שם סי' קל"ד וע"ש סי' קכ"ו ובש"ך ס"ק י"א:
ג סָעִיף ג (ס"ק ג) קודם כו' אבל אם נתערב מים כ"ש כו' אסור. אף על גב דבס"ק א' נסתפק במעט מי פירות. אבל במעט מים פשיטא לי' דאסור וכך כתב בס"ק ו':
ד סָעִיף ד (ס"ק ד) ואפי' כו' ופשוט כו' דלא כע"ש דס"ל דחלב ודאי מותר מדעביד ריב"ל עובדא ולש בחלב אבל באמת בכל הפוסקים משמע דחלב שוה ליין ושמן ודבש. וריב"ל פסק כר"ע דמתיר גם ביין ושמן ודבש:
ה סָעִיף ה (ס"ק ה) במי כו' ומ"מ קשה ומה בכך כו' דהא אינו נכון להפקיע עיסה מחלה וללוש פחות מכשיעור כדאי' בפסחים הביא ט"ז. אם לא שיש הכרח. וכ"כ הדרישה כו' הוא קושיא ג' דאפי' להרא"ש הפוטר היינו דוקא מ"פ שאינן מז' משקין וא"כ למה בלש ביין שרי יעשה פחות משיעור דהא כה"ג לכ"ע חייב אלא במי ביצים וה"ה בשאר מי פירות שאין מז' משקים כיון דאי' בירושלמי שאם לש עיסה בהן אינו חיבור לענין טומאה. ואם נגע טבול יום במקצת העיסה לא פסל אלא מקום מגעו ולא כל העיסה. וה"ה דאינו חיבור לענין חלה והוי כמו עיסה פחות מכשיעור לכן צ"ל דקאי אמ"פ שאין מז' משקין. ובזה נתישב קושיא ג'. אבל שני קושיות הראשונות עדיין אינן מיושבות: וכמ"ש בי"ד הטעם כו' ובזה מיישב גם ב' קושיות הראשונות: ואסור לשרפה. בשלמא אי נילושה בא' מז' משקין דהם מכשירים וכיון דכלנו טמאי מתים נטמאה העיסה והחלה. ולכן רשאי לשרפה כדין תרומה וחלה טמאה. ואעפ"כ הקילו חכמים בחלת ח"ל דכהן שלא יצא טומאה מגופו אם ירצה רשאי לאכלה. אע"ג דהוא טמא מת וגם החלה טמאה. אבל אי נילושה במי פירות שאינן מז' משקין דאין מכשירים נשארה העיסה וגם החלה טהורה. וחלה טהורה אסור לישרף: וגם כו' ועססי' תנ"ז. ור"ל דאף ע"ג דמ"מ כהן שלא יצא טומאה מגופו מותר לאכלה. והיינו גדול שטבל לקריו או קטן פחות מבן ט' שנים וכמ"ש גם הרב"י פה בשם רבי' נתנאל. מ"מ מבואר לעיל ס"ס תנ"ז דהמנהג שלא להאכיל לכהן אפילו קטן או גדול שטבל וע"ש הטעם לכן יעשה העיסה פחות מכשיעור: ומיהו במקום שרגילים לרחוץ כו' ובזה"ז הכל רוחצים ומיהו נ"מ אם נשאר לו מקמח שהכין לצורך המצות עד אחר הפסח דקמח זה אינו לתות:
ו סָעִיף ו (ס"ק ו) ובלבד כו' ול"נ דסברות חלוקים דהאי דסעיף ג' הם דברי סמ"ג והאי דהכא הם דברי הטור. והם חולקים זה ע"ז ולכן קשה על הרב"י שהעתיק שניהם כאלו אין ביניהם מחלוקת: וז"ל ת"ה כו' אייתי ראיה שיש דעות דס"ל דאין המים בטלי' אפי' הם מועטים: דלמא יערב בו מים תחלה. משמע דאי מערב אסור ואע"ג דהוי מים מועטים וכדמשמע ל' מערב. וכלהו ע"י מי' ר"ל הא דתנן רפ"ג אלו עוברין וחשב ד' מיני מדינה ומכללן חומץ האדומי. והוא תערובת חמץ לפי שלא היה יין האדומי מחמיץ עד שנותנים לתוכו שעורים והקשו בירושלמי מה בכך הא יין הוי מי פירות ואין מחמיצים ותי' ע"י מים שמערבים גם מים בתוכו והוי מ"פ עם מים דמחמיץ: שצוה לבער כו' ורצה הרא"ש לומר משום דס"ל אפי' מי פירות לבד מחמיצים. ואותו מ"פ ס"ל דהחשש שמא נתערב בו מים והוי מ"פ עם מים אבל מ"פ לבד מודה דאינו מחמיץ ומסתמא הוי מעט מים. מ"מ נשמע שיש כמה דעות דס"ל דאין בטלין המים וכן י"ל דס"ל להטור וחולק על סמ"ג דסעיף ג' וא"כ קשה על הרב"י שהעתיק שניהם בלי מחלוקת: מי גשמים. ר"ל דהא על כל ענבים במחובר יורדים עליהן גשמים ונבלעים תוך הענבים ל"מ מזוג דהמים משתנים ונעשו יין שמ"ש לעיל בשם ת"ה לאסור חטה שהיא כבושה בתירוש: וגם בשכר כו' ונ"מ כו' ר"ל דהא בלא"ה בלעה החטה משכר ויי"ש דהן חמץ בצונן דלא בלעה החטה. לכן יש ספק אי החטה בעצמה החמיצה: כתב בשל"ה כו' תרנגולת צלוי' אע"ג דמוהל ושומן התרנגולת הוי מי פירות ובמה נתחמצה החטה. אלא ע"כ משום מי הדחה שיש על התרנגולת. הובא דין זה בסי' תס"ז סעיף ט"ו. ומ"ש הטור בבשר יבש בסי' תס"ו בשם רוקח בשר יבש שמזיע בשעת הגשמים מחמיץ מכח המים שהודח בו עכ"ל: ומסיים ר"ל הרוקח בדין תרנגולת ומזה מה שמסיים מביא מ"א ראיה לדבריו דהר"ש באמת נתקשה בזה וצ"ל דס"ל להרוקח דאעפ"כ חיישינן שהיה במים כשרחצוה. וכ"כ בספר צ"צ והביאו פר"ח בסי' תס"ז וגם דברי של"ה: וכתב בשם צ"צ דאין לחוש שמא נפלה החטה תוך השומן קודם הבישול והרתיחה דעדיין המים היו בהוייתן ולא נשתנו והחמיצה דאמרינן כאן נמצא וכאן היה אחר שכבר הורתח: ונראה קצת מדברי הפר"ח דוקא אי נמצא החטה בקדרה שעירו לתוכו השומן מן האלפס שהרתיחו בה השומן דה"ל ממקום למקום אבל אי נמצא באלפס שהורתח לא אמרי' כאן נמצא כו' דמזמן לזמן לא אמרינן כאן נמצא כמ"ש סי' תס"ז ס"ק ט"ז: מ"מ לפי מ"ש מ"א סי' תס"ז ס"ק כ"ה בסופו אפי' נמצא באלפס אין לאסור אלא א"כ נמצא באלפס כשעדיין עומדת על הכירה על האש אבל אי כבר סלקוה מן הכירה אע"ג שנמצא החטה באלפס כיון שנשתנה מקום עמידת האלפס ה"ל ממקום למקום ואמרינן כאן נמצא ועתה נפלה אחר שהורתח ושרי:
ז סָעִיף ז (ס"ק ז) המלח כו' דאז כו' ר"ל ובא ליתן טעם מה לי אם מבררו קודם פסח או ימתין עד הפסח: וצ"ע אם נמצא כו' ר"ל דדין של הש"ע הוא לכתחלה עדיף לבררו אבל נסתפק דיעבד אם מצא בי"ט אם יש לאסור המלח במשהו כה"ג: דאף לדעת האוסרים כו' ר"ל דהא הרבה פוסקים ס"ל דמליחה אינו אוסר כי אם כדי נטילה בדבר כחוש ואפי' לדידן דמחמירים לעיל סי' תס"ז במליחה היינו כו'. מיהו בב"י בי"ד כתב בשם הרמב"ם כו' דין זה הוא גמרא ערוכה בחולק דף קי"ב והכי קי"ל שם בי"ד סי' צ"ה אלא דאנן ס"ל הטעם שמא יפול מן הכותח לתוך המלח והוא לא ידע ויתן המלח לתוך הבשר. אבל הרמב"ם לפי גרסתו בש"ס נתן טעם אחר לפי ששואב כו' הרי אע"ג דהמלח יבש שואב מן הסמיך לו כ"ש ששואב מן החטה המונחת בתוכו: ומיהו בתו' חולין דף קי"ג ד"ה טהור כו': אבל לעיל סי' תמ"ז סעיף ו' משמע דאינו בולע. לא ידעתי משמעות שם אדרבא משמע קצת להיפך. שכתב שם מלח ששמו במדוכה מותר למלוח בו בשר בפסח. דשם ג"כ הטעם מבואר בסה"ת שהביא הרב"י שם על דברי המרדכי שמתיר מלח הניתן במדוכה משום שאינו מפליט מה שבלוע תוך הכלי (ואע"ג שהפר"ח שם כתב דסתם מדוכה יש בה חמץ בעין ע"ש מ"מ הבאי' אחריו חלקו עליו וגם אין בזה רמז בדברי מ"א שנאמר שנתכוין לזה דס"ל למלתא דפשיטא דסתם מדוכה יש בה חמץ בעין. היפך ממה דמשמע בהרב"י שם ) לכן לבי אומר לי שהוא טעות הדפוס ונתהפכו הדברים וכצ"ל דבר חריף. אבל לעיל סי' תמ"ז ס"ו משמע דאינו בולע: ומיהו בתו' ורא"ש כו' משמע קצת כו' אצל מאכל בולע לכן נ"ל כו': ור"ל דתחלה כתב שמדברי הרב"י בשם הרמב"ם משמע דבולע ואף שכתב דרך אפשר דכותח שאני כו' מ"מ ס"ל לעיקר דמשמע מדברי הרמב"ם דבולע ואין חילוק בין כותח לדבר אחר. וע"ז כ' אבל לעיל סי' תמ"ז משמע דאינו בולע מדמתיר מלח הניתן במדוכה. ועז"כ ומיהו בתו' ורא"ש כו' משמע כו' אצל מאכל בולע: ולפ"ז גם בסי' תמ"ז גבי מדוכה י"ל הטעם דאין כח במלח להפליט מן הכלי וכדקי"ל בי"ד ס"ס צ"ה ובסי' ק"ה סעיף י"ג. עכ"פ אין להמ"א ראי' גמור' לא לאיסור ולא להיתר לכן הכריע דלכתחלה יש להחמיר כו': אבל כדי נטיל'. שאסור מן הדין: וה"ה אם נמצא בער"פ. ר"ל דאז בטל בס' מ"מ כדי נטילה אסור דהא מן הדין אינם מפעפע יותר ומה מהני שיש ששים כנגדו: וכמ"ש בי"ד סי' ק"ה. ולאו דוקא בע"פ ה"ה קודם פסח. אלא נקט ע"פ דאז צריך להשליך לאיבוד כדי נטיל' משא"כ קודס פסח דאפשר לאכלו קודם פסח: והטור כו' וכתב בד"מ כו' מוכח דפלוגתייהו. ר"ל שהטור כתב וז"ל מ"כ שאם נמצאת במלח חטה מלוחלחת מחמיץ כי המלח מתולדת המים ואינו בכלל מי פירות. ואינו נ"ל דהא שרינן ותיקא במשחא ומלחא. (והוא דין המבואר סי' תס"ג סעיף ב') אלמא דמלח הוי בכלל מי פירות עכ"ל: אבל בטור משמע לכאורה כו' מדכתב כי המלח מתולדות המים משמע דהאוסרי' גופייהו אין אוסרים כ"א מלח שמבשלים כו' שהוא מתולדות המים. ולפ"ז דבמלח שחופרי' מקרקע מודי' האוסרים דשרי צ"ל הא דמקשה הטור מותיקא. ולא ניחא ליה דהש"ס מיירי במלח שחופרי' מקרקע. משום דס"ל דסתם מלח המוזכר בש"ס הוא מלח שמבשלי' ממים. כתב רש"ל כו' ופשוט דשרי דיעבד דלא כדמשמע בטורי זהב ע"ש:
א סָעִיף א ס"א מי פירות. כמ"ש בפ' כ"ש ל"ט ב' ומ' א' ומנחות נ"ז: בלא מים. דעם מים מחמיצין כמ"ש בפסחים ל"ה א עיסה שנילושה כו' אין חייבין כו' אבל איסורא איכא ושם ל"ו א' אין לשין כו' ושם מ' ב' אין נותנין כו' ושם מ"ב א' שכר המדי וחומץ כו' ואמרו שם בירושלמי והביא הרא"ש שם וכולהו ע"י מיא ובמנחות ל"ד א' אין מחמצין בתפוחים משום כו' ושם נ"ז ב' אר"ל כו' מגבלה במים וכשירה: ומותר כו'. כמ"ש בפסחים לו א' יומא קמא כו' מכאן ואילך כו' וכ' הרא"ש דס"ל שפיר כרבנן דאמרי אין לשין רק דאיירי בלא מים: אפילו שהתה. כמ"ש ל"ט ב' ותיקא שרי כו' וכנ"ל: אבל אין. כנ"ל יומא קמא כו' ושם לחם עוני פרט כו' ל"ק הא בי"ט ראשון כו' וע"ש ברא"ש דר"ל כזית ראשון:
ב סָעִיף ב ס"ב מי פירות. כו' ממהרי' שם רג"א ישרף כו' ואף חכמים אוסרין לכתחלה כמ"ש ושם הלכך כו':
ג סָעִיף ג ס"ג ואף לכתחלה כו'. בהג"א פ"ה דע"ז סי' כ"ח ד"ה ומ"מ כו': להתיר נצוק. דקי"ל נצוק חיבור כמ"ש בע"א ע"ב א' אר"ה ניצוק כו' ושם ב' א"ל ר"ח להנהו כו' ושם בתוס' ד"ה א"ל ר"ח ופרש"י כו'. אמנם אם משך יין כו'. אע"ג דהפוסקים חולקים על ר"ת בסתם יינם דלא בטיל בס' מ"מ אם היה מים בחבית בטל בס' כמש"ש ע"ג א' יין במים כו' ושם כי אתא רבין אר"י יי"נ כו': ואע"פ כן אין כו'. כמ"ש בפ' כ"ש ל"ט ב' הא במילחא ומשחא. אע"ג דהמלח מתולדות המים ומחמיץ כמ"ש בס"ז ולכן פי' בתוס' דכ"ש ל"ה ב' ובמנחות נ"ד א' חומץ האדומי שהשעורין שורין במים קודם ולא כפשט דלישנא דירושלמי שיש מים בחומץ:
ד סָעִיף ד ס"ד מי ביצים ושאר כו'. כן משמע בתוספתא פ"ג ובירושלמי שם הלכה ד' דשאר משקין כולם בכלל מי פירות ואמר מי בצים לאפוקי מרש"י שנסתפק לפי שהעסה תופח ממנו אבל העיקר כיון שאינו מתולדות המים אין מחמיצין וראיה שאין מכשירין כמ"ש בפ"א דסנהדרין ועסי' תס"ו מ"ש שם: ובמדינות כו'. מפני חשש עירוב מים וגם לחוש לדעת רש"י שכ' דההיא דאין לשין כו' פליגי על מ"ד מי פירות אין מחמיצין וס"ל לרש"י דאף בלא מים מחמיצין וראב"ד בהשגות רפ"ה וכ' מ"ע שם ואני אומר זה מחלוקת ישנה היא כו' וגם רבותי נ"ע היו חלוקין בו כו' ושאר רבותי הצרפתים נ"ע היו נוהגין בו חומרא ואני אחריהן נהגתי חומרא לעצמי כו': ואפי' לקטף. כרבנן שם דאמרי את שאין לשין אין מקטפין:
ה סָעִיף ה ס"ה הלש כו'. עבה"ג ואותן שאינן מז' משקין:
ו סָעִיף ו ס"ו חטה כו' ובלבד. ירושלמי והביאו הרא"ש בפ' כ"ש סי"ג ר' שמואל ה"ל יין תוסס יהיב בי' שערי כו' ר"ח ה"ל דבש מזוייף בסלת אתא שאלי' לר' מנא א"ל חייב אתה לבער ולגמ' דידן צ"ל דאית בהו מיא וכן אמרו בירושלמי רפ"ב על חומץ האדומי דרמו בי' שערי וכולהו כו' כנ"ל:
ז סָעִיף ז ס"ז יש. דתולדות המים הוא כמ"ש משרפות מלח: קודם הפסח. דתוך הפסח לא מהני ועט"ז ומ"א:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.