א לֹא יִלְעֹס אָדָם חִטִּים וְיִתֵּן עַל גַּבֵּי מַכָּתוֹ, מִפְּנֵי שֶׁהֵן מַחְמִיצוֹת, שֶׁהָרֹק מַחְמִיץ.
ב הַנּוֹתֵן שְׂעוֹרִים לִבְהֶמְתּוֹ וּמָצָא בָּהֶם רִיר, צָרִיךְ לְבַעֲרָם. הַגָּה: אֲבָל מִסְּתָם אֵין לָחוּשׁ, הוֹאִיל וּכְבָר בָּטֵל (דִּבְרֵי עַצְמוֹ). וְיֵשׁ מַחְמִירִין לְבַעֵר כָּל הַנּוֹתָר מִן הַבְּהֵמָה, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין רוֹאֶה עָלָיו רִיר (מָרְדְּכַי רֵישׁ פֶּרֶק אֵלּוּ עוֹבְרִין בְּשֵׁם הָרוֹקֵחַ).
ג שַׂק מָלֵא קֶמַח שֶׁנִּתְלַחְלַח מִזֵּעַת הַחוֹמָה, מֻתָּר; וְיֵשׁ אוֹסְרִים.
ד נָפְלוּ מַיִם עַל קֶמַח, אוֹ נִתְלַחְלַח הַשַּׂק, יֶאֱחֹז בְּיָדוֹ כָּל הַמָּקוֹם הַמְּלֻחְלָח בַּשַּׂק עַד שֶׁיָּרִיק כָּל הַקֶּמַח שֶׁבַּשַּׂק; וְאִם אִי אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת כֵּן, יְרַקֵּד הַקֶּמַח וְהַשְּׁאָר מֻתָּר. וְדַוְקָא כָּל זְמַן שֶׁהוּא מְלֻחְלָח, אֲבָל אִם נִתְיַבֵּשׁ הַלַּחְלוּחִית לֹא מְהָנֵי רִקּוּד, דְּמִפְרַךְ וּמִתְעָרֵב עִם הַשְּׁאָר וְאָסוּר לְאָכְלוֹ בְּפֶסַח, אֶלָּא יְרַקְּדֶנּוּ וְיִשְׁמְרֶנּוּ עַד אַחַר הַפֶּסַח; וְאִם נִתְיַבֵּשׁ בְּפֶסַח, אָסוּר לְהַשְׁהוֹתוֹ.
ה הַטַּל, מַחְמִיץ. וְכֵן מֵי רַגְלַיִם וּמֵי הַפֶּה וְהַחֹטֶם וְהָעַיִן וְהָאֹזֶן; וְדַם (רַבִּי' יְרוּחָם) וְחָלָב וְזֵעַת אָדָם אֵינוֹ מַחְמִיץ (טוּר).
ו קֶמַח שֶׁנָּפַל עָלָיו דֶּלֶף אֲפִלּוּ כָּל הַיּוֹם, אֵינוֹ בָּא לִידֵי חִמּוּץ וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה הַדֶּלֶף טוֹרֵד בְּלִי הֶפְסֵק; וְיֹאפֶנּוּ מִיָּד לִכְשֶׁיַּפְסִיק, וְאִם הוּא מְסֻפָּק אִם הַדֶּלֶף טוֹרֵד אִם לָאו, אָסוּר.
א סָעִיף א (א) ויתן ע"ג מכתו וכו' - ר"ל שע"י לעיסה בפיו מתערבים החטים ברוק ויחמיצו כשישהו ע"ג מכה בשיעור מיל ויעבור עליהן בבל יראה ובל ימצא ואפילו לעסן והניחן ע"ג מכתו קודם פסח צריך להסירן כשתגיע שעה ששית בע"פ אא"כ כבר נסרחה עד שנפסלה מאכילת כלב וכמו שנתבאר בסימן תמ"ב וכתבו הפוסקים דכל זה בחטים של ישראל אבל חטים של גוי שלעסן הגוי והשאילן לישראל להניחן ע"ג מכתו בפסח ה"ז מותר אם אין האחריות של הרטיה על הישראל דעל רטיה של עכו"ם אינו עובר בב"י ואם אין לגוי חטים יכול הישראל להקנות לו חטים משלו וילעסן הגוי ושוב יקבל הישראל ממנו את הרטיה רק בתורת שאלה. ואע"פ שחמץ אסור בהנאה ואפילו חמצו של עכו"ם וכדלעיל בסימן תמ"ג שאני הכא שהוא נהנה מחמץ זה שלא כדרך הנאתו ואין בו איסור רק מד"ס ובמקום חולי ואפילו אין בו סכנה לא גזרו ומ"מ אם יוכל להתרפא כשירכך רטיה זו של חטין ע"י מי פירות אין נכון לעשותו ע"י רוק:
ב סָעִיף א (ב) מפני שהן מחמיצות - וכ"ז אם מכתו אין בה סכנה אבל כשיש בה סכנה מותר אף במקום שיש לאו דב"י אם רק אפשר שרפואה זו תועיל לו ואין בקל לעשות בדרך היתר ואפילו אכילה ושתיה גמורה של חמץ נמי מותר לרפואתו כיון שיש בו סכנה:
ג סָעִיף ב (ג) צריך לבערם - דרוק מחמיץ וכנ"ל וע"כ צריך לבערם ואף שלא שהתה הבהמה באכילתה כשיעור מיל מ"מ כשלא יבער תבא לידי חימוץ ויעבור על ב"י:
ד סָעִיף ב (ד) הואיל וכבר ביטל - וא"כ יצא מחשש דאורייתא דאף בודאי חמץ שוב אינו חייב בביעורו רק מדרבנן ולהכי כ"ז שא"י ברור שיש ריר לא מחזקינן איסורא ותמהו עליו האחרונים דמאי מהני ביטול של כל חמירא בע"פ לחמץ שעתה בפסח נתחמץ וכתבו דהלשון מגומגם והכוונה אם ביטל בהדיא קודם שנתן לבהמתו ואמר כל השעורים שישארו מבהמתי מבטל אנכי:
ה סָעִיף ב (ה) אע"פ שאין רואה וכו' - דמסתמא אית בהו רירי וכתבו האחרונים דכל זה בסוס וכה"ג אבל בשור ופרה בודאי יש להחמיר אפילו מן הסתם דידוע שמוציאין ריר באכילתם וכדלעיל בסימן שכ"ד סי"ז ונכון להחמיר בכל הבהמות לבער הנותר אף שאין רואה עליו רוק וע"כ טוב לכתחלה שיתן לבהמתו מעט מעט כדי שלא ישתייר כלום מאכילתו:
ו סָעִיף ג (ו) החומה - וה"ה כותל של עץ שמזיע:
ז סָעִיף ג (ז) מותר - ואין חילוק בין אם הזיעה באה מפני מיעוט אויר כמו שמצוי במרתפים ובמערות שהכותלים והאבנים מזיעים בין אם באה מכח מים שיש בה כגון בחומה של לבנים חדשים שלפעמים מזיעים מחמת שלא נתייבשו עדיין הכתלים או בכותל של עץ שהעצים לחים ומזיעים בכל גווני אין הזיעה מחמיץ כמו דמצינו לענין הכשר טומאה דזיעה אינה חשובה כמים להכשיר. ומ"מ לא עדיף ממי פירות וא"כ לפי מה דפסקינן לעיל בסימן תס"ב דמי פירות עם מים ממהרים להחמיץ אין ללוש בהם לכתחלה ואם הוא מלוחלח עדיין ירקדנו ויקיים המלוחלח עד אח"פ והנותר ילוש ויאפה לפסח וכתבו הפוסקים דכל זה בזיעה הבאה מכתלים אבל אם הזיעה באה מחום והבל דמים חמין הנמצא בה כגון שיש שם גיגית של מים חמין ועי"ז נתלחלח השק לכו"ע הוי תולדות המים ומחמיץ:
ח סָעִיף ג (ח) ויש אוסרים - ס"ל דלא ילפינן חמץ מהכשר טומאה ולגבי חמץ כל שהוא רטיבות של מים יש בו כח להחמיץ ויש שכתבו טעם סברא זו לפי שהחומה מזיע מכח המים שיש בה ואף זיעת כותל של עץ גם כן דינו כמים כי ע"פ רוב יש בו ג"כ בליעה ממי גשמים שנוטפים על הכתלים ולפעמים ג"כ נוטפים עליהם מי גשמים לאחר שנקצצו מן הארץ ולפי טעם זה בזיעה של אבנים או מתכות או זכוכית גם לסברא זו איננה מחמיץ וכמי פירות דמי. ולדינא העיקר כדעה הראשונה וכמו שסתם המחבר בתחלה ומי פירות הן ומ"מ יש לחוש לכתחלה לדעת האוסרין ואעפ"כ להשהותו לאחר הפסח שרי ואם רוצה להשתמש בקמח זו לפסח יש להתירו ע"י ריקוד ואפילו נתייבש והקמח המלוכלך יזרקנו והשאר ישתמש בו:
ט סָעִיף ד (ט) נפלו מים - אפילו בפסח גופא:
י סָעִיף ד (י) או נתלחלח השק - ממים ולדעת היש אוסרים בסעיף הקודם אפי' נתלחלח מזיעת החומה. וכיון שנתלחלח השק מסתמא הגיע הלחות אף לקמח שבמקום הזה:
יא סָעִיף ד (יא) המקום המלוחלח - עם הקמח שבמקום זה וצריך לאחוז מן הקמח עם השק סביב הלחלוח כפי אומד הדעת עד היכן שהגיע הלחלוח ומעט יותר:
יב סָעִיף ד (יב) כל הקמח שבשק - ונכון לכתחלה לרקד אח"כ גם לכל הקמח הנשאר ויש מי שכתב דכ"ז אם הלחלוח היה לצד מטה של השק דבזה מהני תקנה זו שיאחז ממקום המלוחלח עד קצה השק אבל בנפלו המים על השק מלמעלה מאי מהני במה שיאחז מלמעלה במקום המלוחלח אולי הגיעו המים בעומק השק כדרך מים שנכנסים בעומק למטה ואפשר נתיבשו שם ג"כ ואי אפשר להכיר עד היכן מקום המלוחלח וע"כ באופן זה אין להקל בלי ריקוד מדינא אף בדיעבד ומ"מ אפשר דבקודם פסח אין להחמיר בזה בדיעבד אם לא ריקד:
יג סָעִיף ד (יג) ואם א"א לעשות כן - כגון שנתלחלח מצדו בהרבה מקומות או שחלק גדול משק נתלחלח או שזרקו השק ממקום למקום ומסתמא נתערב הקמח בתוכו:
יד סָעִיף ד (יד) והשאר מותר - דבמקום שנתלחלח יתדבק הקמח ויהיה כמו עיסה וישאר למעלה בנפה והקמח שעובר דרך נקבי הנפה בודאי לא נגעו בהן המים ואם הוא ביו"ט שאסור לרקד קמח יותר מכפי הצורך לו ירקדנו ע"י עכו"ם כדי לבער החמץ ואם נפלו המים ביו"ט ולא שהו המים בקמח עדיין שיעור מיל יכול ליתן לנכרי במתנה ויצא בזה כיון שלא נתחמץ עדיין:
טו סָעִיף ד (טו) לא מהני ריקוד - ואפילו קודם פסח. וכתבו האחרונים דדוקא ריקוד לא מהני בנתייבש אבל תיקון הראשון שהזכיר המחבר לאחוז במקום המלוחלח [ובאופן שלא טלטלו השק ממקום למקום ויש להכיר מקום המלוחלח היטב וכנ"ל] שפיר מהני ואפילו בנתיבש בפסח ויאחז בידו מקום המלוחלח עם הקמח סביב הלחלוח והשאר מותר באכילה ומ"מ ראוי לרקד הנשאר וכנ"ל:
טז סָעִיף ד (טז) דמיפרך וכו' - ר"ל לפירורים דקים וירד דרך נקבי הנפה ויתערב עם הקמח. ואע"ג דבודאי יש ס' כנגדו ומתבטלים קודם הפסח מ"מ כשיגיעו ימי הפסח שאסורין במשהו יהיה חוזר וניעור ואע"ג דבלח בלח לא אמרינן חוזר וניעור וכדלעיל סימן תמ"ז ס"ד וקמח בקמח הוא לח בלח י"ל דפירורים אינם מתבוללים היטב בקמח ובאפי נפשייהו קיימין ואפשר דאפילו בשעה שלש העיסה ג"כ לא נימוחו ונתערבו וכשמגיעים ימי הפסח חוזרים ואוסרים:
יז סָעִיף ד (יז) ואסור לאכלו וכו' - ואפילו אם אפו קודם הפסח שאף שהפירור נאפה הרי הוא חמץ ולא נתבטל וכנ"ל. ועיין בפר"ח שדעתו דמקרי לח בלח ואינו חוזר וניעור ועכ"פ מותר לאפות קודם פסח וכן הסכימו הרבה אחרונים דאחר שנאפה נעשה גוש אחד ונתבטל ואינו חוזר וניעור ועיין במגן אלף שכתב עוד סניף לזה שיקח קצת מן הקמח ויאכלנו קודם פסח ונתלה החמץ במה שאכל ויש לסמוך ע"ז במקום הפסד. ומ"מ יקח מצות אחרות ללילות ראשונות דעכ"פ אין זה שמור כהוגן וה"ה בכל היכי דמכשרינן מטעם ס"ס וכדומה:
יח סָעִיף ד (יח) בפסח - ועכברים שנשכו השקים אם ניכר שאכלו מן הקמח ונתיבש הלחלוחית יש אומרים שאם הוא תוך הפסח כולו אסור דתלינן שהלכו בכמה מקומות בשק [ורוק שבפי העכבר מחמיץ כמו רוק של שאר בהמה וחיה] וע"כ לא מהני אחיזת אותו מקום ואם הוא לפני הפסח ירקד הקמח וישהנו עד אחר הפסח או ימכרנו וכדין נתלחלח במים הנ"ל אבל הרבה אחרונים תופסים לדינא דגם בזה מהני לאחוז סביב מקום הנשוך עם הקמח שאצלו היטב והשאר ירקדנו ויאכל בפסח ומהני עצה זו אפי' אם הוא תוך הפסח ומ"מ ראוי להחמיר כהי"א שלא במקום הדחק או הפסד וכ"ז כשהשק מונח במקומו בלא נענוע ולא נתערב הקמח אבל אם טלטל השק ממקום למקום או שנשכו בכמה מקומות בשק וא"א לתפוס ולנהל לא מהני עצה זו אף לדעת המקילין ודינו כדין נתלחלח במים וכנ"ל. אמנם לפי מה שכתבנו בסוף ס"ק הקודם דגם בנתלחלח השק במים מהני הרקידה במקום הפסד לאפות קודם פסח פשוט דה"ה גם בזה ועיין בשע"ת מה שכתב בענין זה:
יט סָעִיף ד (יט) אלא ירקדנו - כדי לבער החמץ שימצא בו:
כ סָעִיף ד (כ) ואם נתייבש בפסח וכו' - והטעם דקי"ל חמץ שנתערב בפסח במשהו ואם נתערב שלא בזמנו בנותן טעם וע"כ אם נתייבש בפסח אף שהלחלוח היה מקודם מ"מ כל זמן שהוא מלוחלח לא היה מתערב ומתי התחיל להתערב כשנתייבש ונפרך פירורים לתוך הקמח א"כ נעשה התערובות בפסח שהוא במשהו ואסור להשהותו [ואף דירקדנו הרי חיישינן שירדו פירורים קטנים דרך נקבי הנפה וכנ"ל] משא"כ אם נתייבש קודם פסח הרי קי"ל דהוא בכדי נתינת טעם בכל הקמח וכאן אין בו שיעור זה. כתבו האחרונים דכל הסעיף הזה מיירי דידעינן שנתלחלח השק ממים אבל אם ספק שמא לחלוחו הוא ממי פירות יש להקל לאכלו בפסח ע"י ריקוד אף אם נתייבש בתוך הפסח דהוי ס"ס שמא נתלחלח ממי פירות ואת"ל מדברים המחמיצין שמא לא נתערב כלום בהקמח מלחלוחית שנתייבש ומ"מ אם אפשר לו בקל למצוא קמח אחר לפסח אין כדאי לכתחלה לסמוך על ס"ס לאכלו בפסח אלא יצניענו לאחר הפסח וה"ה אם נתלחלח באיזה דבר שיש דעות בין הפוסקים אם הוא בכלל מי פירות או מים ג"כ מותר ע"י ריקוד:
כא סָעִיף ד (כא) אסור להשהותו - ולא כתב שיזרקנו לחוץ דהוא אזיל לשיטתו לקמן בסימן תס"ז ס"י ע"ש ולדידיה יכול למכור לעכו"ם חוץ מדמי איסור שבו אבל לדעת הרמ"א שם דנוהגין לשרוף הכל ה"ה בזה. ודע דלפי מה שהסכימו האחרונים דבמקום הפסד גדול יוכל לסמוך על דעת המחבר בס"י וכמו שכתבנו לעיל בסימן תמ"ז במ"ב סק"ג יכול למכור כל השק לעכו"ם חוץ ממעט הקמח המחומץ שבו. ופשוט דהוא ביש עכו"ם לפניו:
כב סָעִיף ה (כב) הטל וכו' - כל הני דמחמיצין היינו אם שהה בלא עסק שיעור חימוץ דלא גרע ממים דע"י התעסקות אינו בא לידי חימוץ:
כג סָעִיף ה (כג) וכן מי רגלים - היינו דאדם בין שהוא גדול בין שהוא קטן אבל דבהמה ושאר בע"ח יש דעות בין הפוסקים אם מחמיץ:
כד סָעִיף ה (כד) ומי הפה והחוטם וכו' - בין של אדם בין של שאר בע"ח והטעם בכ"ז דכל אלו הם תולדת המים והוו כמים:
כה סָעִיף ה (כה) אבל דם - וה"ה דמי המרה ג"כ אין מחמיצין דהוו כדם וליחה סרוחה וא"כ מותר לעשות ממנו עיסה לרפואה:
כו סָעִיף ה (כו) וחלב - בקמ"ץ וה"ה חלב בציר"י [וכן שומן] אפי' רותח וצלול וכ"ש נקרש והטעם בכ"ז דאינו אלא כמי פירות ואין מחמיצין ואע"ג דחלב ודם בלא"ה אסורין מ"מ בטל בששים משא"כ חמץ בפסח שהוא במשהו:
כז סָעִיף ה (כז) וזיעת אדם - וזיעת בהמה עיין לעיל בסימן תנ"ג ס"ז ובמ"ב שם. וצואה בין דאדם בין דשאר בע"ח אינו מחמיץ ולפיכך אם נתלחלח שק של קמח בצואה מרקד הקמח והבצק הנמצא שם יזרקנו לחוץ והשאר מותר. ודוקא בצואה אבל במים היוצא מפי הטבעת וכן בצואה שהיא רכה מאוד י"א דדינו כמי רגלים הנ"ל. כתבו הפוסקים דחטים הנמצאים בגללי בהמה אפילו הם מרוככים לא אמרינן שנתחמצו על ידי הלחות הנמצא שם דגללים אינו מחמיץ וכנ"ל:
כח סָעִיף ה (כח) אינו מחמיץ - הנה הם שוים כולם לזה שאינו מחמיץ כשהוא לבדו אבל מ"מ יש חילוק ביניהן דחלב [וכן חלב ושומן ודם] דינו כמי פירות לכו"ע ועם מים ממהר להחמיץ ודינו כדלעיל בסימן תס"ב ס"ב ע"ש אבל זיעת אדם וכן צואה של כל בע"ח כמה אחרונים סוברים דאינו מחמיץ כלל ויש שמחמירין גם בזה:
כט סָעִיף ו (כט) אינו בא וכו' - שטרדת הדלף מונע מלהחמיץ את הקמח השרוי במי הדלף ואפילו אם מתפשט הלחות יותר ממקום שהדלף מכה שם מ"מ ע"י טירוד הדלף שמכה בכח ומבליע טיפה אחר טיפה אינו מניח להחמיץ כל סביביו:
ל סָעִיף ו (ל) שיהיה הדלף טורד וכו' - ר"ל שיהיו הטפות יורדות רצופות זו אחר זו כל היום דאל"ה יצטרפו השהיות שבין טיפה לטיפה לשיעור מיל וכדלעיל בסימן תנ"ט ס"ב בהג"ה ויש מאחרונים שמפרשין הטעם דכשאינם יורדות רצופות אין בכחם למנוע החימוץ:
לא סָעִיף ו (לא) ויאפנו מיד לכשיפסק - ר"ל שלא יניח הקמח שנתלחלח במים בלי עסק אלא ילוש ויאפה מיד וכמבואר לעיל בסימן תנ"ט ס"ב וזהו לכתחלה אבל דיעבד אין אסור אלא כשנשתהה שיעור מיל אחר שהפסיק הדלף:
לב סָעִיף ו (לב) ואם הוא מסופק - דספיקא דאורייתא הוא ואפילו להשהותו אסור. ודע דה"ה בדגן ג"כ דינא הכי דאם הדלף טורד עליו טיף אחר טיף אפילו כל היום כולו אינו בא לידי חימוץ ואם אינו יורד טיף אחר טיף נחמצין ע"י המים ואף כשיורד עליו טיף אחר טיף מיד שהפסיק צריך לטוחנן:
לג סָעִיף ו (לג) אסור - עיין בפמ"ג שדעתו להחמיר בכל אופן בקמח הלח כי אין אנו בקיאין לידע איזה מקרי טיף טיף ע"ש:
א סָעִיף א לא ילעוס כו'. משמע דמותר ללועסן ולבולען דאין מחמיצין מיד:
ב סָעִיף א ויתן ע"ג מכתו. ז"ל הרמב"ם פ"ה מיסודי התורה בד"א שאין מתרפאין באיסורין בזמן שהן דרך הנאתן כגון שמאכילין אותו שקצים ורמשים או חמץ בפסח אבל שלא כדרך הנאתן כגון שעושין לו רטיה או מלוגמא מחמץ או מערלה או שמשקין אותו דברים שיש בהן מרה מעורבת עם אסורי מאכל שהרי אין בהם הנאה לחיך מותר לחולה עכ"ל ועבי"ד ססי' קנ"ה, וז"ל הכ"מ כתוב בא"ח על מ"ש רבינו מותר לעשות רטיה מחמץ בפסח כיון שיש לו מכה י"א דלא התיר אלא מחמץ דעכו"ם והשאיל' לישראל או הניח' ע"ג מכתו ואין אחריות על הישראל ואם אין מלוגמא לעכו"ם מקנה לו ישראל קמח ועוש' העכו"ם ממנה מלוגמא ונותנ' ע"ג מכת ישראל עכ"ל וא"כ צ"ל דהא דאמרי' לא ילעוס כו' דוקא בשל ישראל ומשום דעבר בבל יראה ועיין בתו' ריש דף כ"ט, ואפשר דמפני זה אמרו פי"ג דכתובות לשון חכמים מרפא דתנן לא ילעוס וכו' משום דקשה ליה לל"ל ויניח ע"ג מכתו דהא איסור משום דעבר בב"י ולא משום הנאה דהא הוי שלא כדרך הנאתן אלא אתא לאשמועינן אגב אורחא שהחטים יפות למכה וקשה דבירושלמי רפי"ד דשבת אמרינן הדא גומרתא סכנ' היא ונותנין עליה חמץ בפסח משמע דמקו' דליכא סכנה אסור וי"ל דהתם מותר לישראל עצמו ליתן עליה אף על פי שעובר בב"י ובהג"מ פי"ד מהמ"א כ' דבעי' דתהיה הרפוא' ידועה וע"ש שמחמיר ביותר ועמ"ש סי' ת"ן ס"ו:
ג סָעִיף ב הואיל וכבר בטל. וא"כ הוי ספיקא דרבנן וצ"ע דהא לא אמר בע"פ אלא כל חמירא דאיכא וזה שנתחמץ עתה לא היה בכלל הביטול וכמ"ש סי' תמ"ו ואפי' את"ל שקודם שנותן לבהמתו אומר כל השיורי' שישארו יהיו בטלים מ"מ צריך לבערם שלא תחזיר בהמתו ותאכלם כמ"ש ססי' תמ"ח לכן יש לנהוג כמ"ש מהרי"ו ומהרי"ל שיתן להם מעט מעט באופן שלא ישיירו:
ד סָעִיף ג מזיעת החומה. כצ"ל ועסי' תנ"ג ס"ז:
ה סָעִיף ג ויש אוסרין. צ"ע דאדרב' הרוב אוסרין הרוקח וגם הרא"ש לא חלק עליו למעשה וגם ברמזים כתוב סתם דמחמיץ וכ"כ רי"ו וכ"מ מל' הטור רק בהג"מ פ"ה כת' להתיר ונ"ל טעם האוסרין משום שהחומ' מזיע מכח המים שיש בה כמ"ש סי' תס"ב ס"ו לענין בשר יבש ולפי זה בכותל של עץ שמזיע לכ"ע שרי ואפשר דיש בו ג"כ לחלוחית מים שקבל בעודו מחובר:
ו סָעִיף ד יאחז בידו. ואע"פכ ירקדנו אח"כ (ב"ח רש"ל):
ז סָעִיף ד ואם א"א לעשות. כגון שנתלחלח מצדו בהרבה מקומות:
ח סָעִיף ד ירקד הקמח. ומקום שנתלחלח יהיה כמו עיסה וישאר למעלה: ונ"ל אם א"צ לאכול מן הקמח בי"ט אסור לרקדו בי"ט (עסי' תק"ו) אלא ירקדנו ע"י עכו"ם כדי לבער החמץ עסי' תנ"ט ס"ד ואף על גב דריקוד הוי מלאכ' דאורייתא הכא כיון דאין בו פסולת לא הוי אב מלאכ': ונ"ל דאם רוצה נותנו לעכו"ם במתנ' עד שלא שהה שיעור מיל עסי' תס"ז וסי' תנ"ח ס"ב:
ט סָעִיף ד דמיפרך ומתערב. אף על גב דקמח בקמח בטל בס' כיון שיש פירורין בעין חוזר וניעור כמ"ש סי' תמ"ז ס"ד וא"כ אסור לאוכלו ומותר להשהותו (ועבי"ד סימן ק"ד ובב"י סי' קט"ו) אבל אם נתייבש בפסח ה"ל כחמץ שנתערב בפסח דכל זמן שהוא מלוחלח לא היה מתערב וא"כ נתערב בפסח ואסור להשהותו כנ"ל טעם הרב"י: כ' הב"ח עכברי' שאכלו מקמח אם נתייבש קודם פסח ירקדנו וישמרנו עד אחר הפסח ואם נמצא כך בפסח הכל אסור בהנאה ואם השק מונח במקומו שלא נענע ולא נתערב הקמח אז יאחוז בידו מקום הנשוך ויקשר שם השק תחת הנשיכה עם קצ' קמח וינע' כל הקמח שבשק וירקדנו ומות' להשהותו ואפ"ה אסור לאכלו בפסח וכל זה דוקא כשנרא' שאכלה העכבר קצת מן הקמח אבל אם נשכה רק השק ואיכא ספק שמא לא אכלה כלום אפי' נמצא בפסח מותר להשהותו ואסור לאכלו ואפי' אם נמצ' קודם פסח דדילמא איכא חמץ ונתייבש ומיפרך וא"צ ריקוד כיון דליכא דרר' דחמץ ובתשו' ביארתי כל זה עכ"ל, ומור"ם לובלין כ' סי' קי"ט על השקים שנישוכו מאכילת עכברים ורקדוהו ולאחר שיש חשש שמא נתייבשו מקומות עד שהיה אותו הליחות מדובק בשקים ונפרד ונתערב בקמח והנה בדקתי בשני שקים ולא מצאתי בהם שום ממשות מדובק כ"כ מצורף לזה שעת הדחק עפ"ז אני מורה שיקחו להם קמח אחר המשומר לשני לילות הראשונות והקמח הנ"ל יאפו קודם פסח והקמח שרקדוהו באותו נפה שרקדו הקמח הספק אין להחמיר בו ומותר בכל דבר עכ"ל והט"ז כת' דאפי' בנפלו מים עליו ונתייבש אם מכיר מקום שנתלחלח יקחנו וירקד השאר וכ"ש בנשיכת עכברים שיקח סביב המקום הנשוך והשאר ירקדנו ויאכלנו בפסח עכ"ל: ונ"ל דבעכברים יש להחמיר יותר דהני עכברי' רשיעי נינהו והולכין בכל השק ואוכלים וכ"ש כשמונחים בחבית דאז בודאי הולכת בכל הקמח ולכן החמירו הגאונים הנ"ל בזה:
י סָעִיף ה הטל כו'. צואת תרנגולים אינו מחמיץ (טור) וה"ה חטין שבגללי בהמה (רוקח) ונ"ל דמי המרה ג"כ אין מחמיצים דהוי כדם וליחה סרוחה וא"כ מותר לעשות ממנה עיסה לרפואה:
א סָעִיף ב ויש מחמירין. היינו הרוקח שכת' וז"ל פרה אית לה ריר ע"כ צריך לבער מה שישאיר פן יחמיץ עכ"ל משמע אע"ג שאין הריר בפנינו חיישינן ליה:
ב סָעִיף ג מותר. דזיעה היא ודמיא לזיעת האדם שאינ' מחמצת וזה דעת הרא"ש והיש אוסרין הוא הרוקח דמדמה זיעת החומה לרוק שמחמיץ ובסעיף ה' מביא רמ"א שזיעת האדם אינו מחמיץ:
ג סָעִיף ד יאחז בידו כו'. משמע דשאר הקמח מותר אפי' בפסח וכת' מו"ח ז"ל שצריך לרקד אח"כ כמ"ש אחר זה:
ד סָעִיף ד לא מהני ריקוד. משמע אבל תיקון הראשון דהיינו שיאחז בידו המקום המלוחלח הוא מהני אפי' ביבש כיון שנוטל כל המקום שיש בו ספק מה לנו חשש עוד ובמרדכי פ' כ"ש כ' מעשה בא לפני הרר"י מווינ"א על שק של קמח שנפל לטיט בפסח צוה להריק השק ואמר שיש לנהל הקמח כדי שישאר הלחלוחית למעלה וזה יזרק והשאר מותר בכך כו' ודוקא כ"ז שהוא מלוחלח אבל אם עמד השק עד שנתיבש הלחלוחית לא מהני ניהול דמפרך ונכנס עם השאר ולא ישאיר למעלה כלום וצריך ליקח קמח אחר לצורך הפסח וזה ינהלנו אם ימצא כמו עיסה יזרוק והשאר ישמרנו עד לאחר הפסח ודוקא אם נתייבש קודם הפסח אז יכול לשמרו עד אחר הפסח כו' אבל בפסח יזרקו הכל עכ"ל. הנה לא זכר כאן כלל תיקון דלאחוז במקום הלח והיינו משום דלא אפשר כיון שכל השק או חלק גדול ממנו נפל לטיט ואין תקנ' אלא בריקוד בזה אמר דלא מהני בנתייבש שמא יתפרך וירד עם הקמח בניקבי הנפה אבל בתיקון שיאחז במקום הלח ויקח השאר למה לא יועיל אף לנתייבש דהא אח"כ מותר אף בלא ריקוד הגם שכ' מו"ח ז"ל בשם רש"ל גם על תיקון זה דיאחז מקום הלח שמ"מ צריך לנהל כל הקמה הנשאר וכן המנהג עכ"ל נראה שאין זה אלא חומרא בעלמא וראיה ממ"ש בטור אם נפל מעט מים או שלג על התבואה יגרוף העליוני' ויקח התחתוני' והנה בתבואה אין שייך ריקוד אלא ודאי דריקוד דנקט רש"ל אינו אלא חומרא כיון דאפשר למעבד הכי עבדי' אבל לא לאסור בלא ריקוד אח"כ וכ"ש בנתייבש ומרקד דמהני אחר שנטל כל מה שהי' בו ולא אמרי' דאסור דלמא נפל מן היבשות למט' דרך הנפה ועמ"ש סי' תנ"ג ס"ג מביטול קמח בקמח: ואם אכלו עכברים בקמח יקח ג"כ המקום ההוא וסביבו היטב והנשאר ינהלנו ויאכלנו בפסח דלא גרע ממים שנפלו על קמח במקום א' ובזה אין נראה להחמיר אפי' אם נעשה בפסח דהא דין מים שנפלו על קמח הוא מיירי אפי' בפסח כנלע"ד מעיקר ההלכות. הגם שמו"ח ז"ל הפריז על המדה בסי' תנ"ג שלא כמ"ש: עוד כ' הטור בשם הר"א מגרמייז"א שק שיש בו קמח וישבו בו תרנגולים ונתלחלח מצואתם אינו מחמיץ מיהו ירקד הקמח ויזרק הבצק לחוץ והשאר מותר עכ"ל: וברוקח נוסף ע"ז אמרי' במנחות דף ס"ט שעורים שנמצאו בגלל בהמה כו' אי למנחות הקריבהו לפחתך ואינו אוסר משום חמץ עכ"ל ונ"ל פשוט דמה"ט אמר כאן דירקד ויזרוק לחוץ כו' דכיון דמצה היא למצוה ואפי' שאר המצות הם לצורך י"ט אין ראוי לנהוג בזיון בהם. ונ"מ בזה דאם אירע שלא רקדו הקמח אין כאן איסור כלל:
ה סָעִיף ו ואם הוא מסופק כו'. כ' ב"י בשם הר"ן שהרא"ש כ' באינו עושה טיף טיף שאסור היינו אפי' במה שאין אנו רואין שהוא שרוי במים לפי שכך דרכו של קמח שהוא שואב הליחות ודינו כשרוי במים כו' ואם עושה טיף טיף אז מותרים האחרים שאינו שרוי' אלא שהר"ן מסיק ע"ז שאינו מחוור. נראה דבתרתי חולק עליו דבעוש' טיף טיף מותר אפי' השרוי במים כמ"ש כאן הרא"ש והטור תאפה מיד ואם אינו עושה טיף טיף אין אסור אלא אותו המקום ותו לא דלא חשש לסברא זו דשואב הלחות:
א סָעִיף א ילעוס. והוא פי' מלוגמא כמ"ש סי' תמ"ב: וכתב הרוקח דאפילו אם כבר נלעס והניח ע"ג מכתו קודם פסח צריך ביעור ויסירם עכ"ל. וכן נתבאר לעיל סי' תמ"ב דכל שלא נסרחה המלוגמא קודם פסח צריך ביעור דלא כבית הלל בי"ד סי' קנ"ה שכתב הא דלא ילעוס היינו דוקא בתוך הפסח אבל אם היה חמץ כבר מותר להניח בפסח על איזה רפואה עכ"ל ובאמת דזה אינו ועיקר הקושי' שהכריחו לחילוק זה משום דמקש' ממ"ש הרמב"ם דכשלא כדרך הנאתן כגון מלוגמא למכה מותר להתרפאות מחמץ בפסח מעיקר' ליתא דהתם בחמצו של עכו"ם (ואין אחריות ישראל עליו. ומ"א כתב עוד תקנה שיקנה לעכו"ם קמחא ויעשה המלוגמא ע"ש ופר"ח מפקפק הרבה בדבר דלא יהא אלא כדורון דבעינן שיהא ניכר מתוך מעשיו שאינו רוצה לקבלו וכאן היפך הוא) מיירי משא"כ בחמץ של ישראל כמ"ש הכ"מ וכ"כ המ"א ובתשובת א"ש סימן כ"ז. וכל זה בחולה שאין בו סכנה אבל בחולה שיש בו סכנה אפילו ע"י ישראל בעצמו מחמצו ג"כ מותר וכ"כ במ"א ובת' א"ש שם וע"ל סי' תס"ה סע"ק ב' מש"ש ובחמץ שעבר עליו פסח מותר ח"י ע"ש. (דרך מלוגמא אפי' לאין בו סכנה ולאכלה במקום סכנה דוקא רשב"א) כתב פר"ח נשאלתי על מי שיש לו כאב ראש תדיר ומניחין קילור של קמח ומים וסמנים אחרים בצדעיו כדי להקל הכאב אם מותר לעשות כן בפסח והשיב לאיסור ומסיק שם אכן לעשות עם מי פירות שפיר דמי ע"ש:
ב סָעִיף א מכתו. אבל ללעוס ולבלוע מיד מותר דאין מחמיצין מיד. מ"א:
ג סָעִיף א שהרוק. אפילו רקק דם ומבואר בסעיף (ד') [ה'] דדם אינו מחמיץ מ"מ א"א בלא צחצוח רוק. והיינו דוקא במוצצות. ח"י:
ד סָעִיף ב בטל. לאו אביטול קודם פסח קאי שזה לא היה בכלל ביטול כיון שנתחמץ אח"כ כמ"ש סי' תמ"ו אלא כיון שנתן לפני בהמתו בטלה והפקירה מדעתו ומ"מ טוב ליתן להם מעט מעט באופן שלא ישיירו. ח"י ע"ש:
ה סָעִיף ב ריר. הב"ח כתב דגם המרדכי אינו אוסר אלא במוצ' ריר וכ"כ בשכנה"ג והשיג על הרב כאן כיון דהרוקח ביאר דבריו להדיא דוקא במוצ' ריר. וכתב הח"י ומ"מ נ"ל דוקא בסוס וכה"ג אבל בפרה דאית לה ריר מן הסתם ודאי יש לבער מן הסתם לכן יתן לפניה מעט מעט כמ"ש:
ו סָעִיף ג החומ'. וה"ה כותל של עץ מ"א ע"ש. וכתב הח"י נראה דוקא כשמזיע מחמת עצמה או מחום האש משא"כ אם מזיע מחמת חום והבל דמים חמין הרי הוא כמים דמכשיר לכ"ע ע"ש:
ז סָעִיף ג אוסרים. הא"ז כתב דדעת המתירין עיקר הוא והמ"א כתב דעיקר כאוסרין. וטוב להשהותה עד אחר פסח ח"י. ועיין בטור שכתב דבשר יבש שמזיע מכח המים שהודח בו דזיעתו מחמיץ וע"ל סי' תנ"ג ס"ק ט"ו מדין זיעת הבהמה:
ח סָעִיף ד המלוחלח. ומשמע דשאר קמח מותר אפילו בפסח ומ"מ ירקדנו אח"כ ב"ח ומהרש"ל וט"ז כתב דהוא חומרא בעלמא עיין שם:
ט סָעִיף ד א"א. כגון שנתלחלח בהרבה מקומות:
י סָעִיף ד ירקד. ומקום שנתלחלח יהיה כמו עיסה וישאר למעלה. ונ"ל אם אין צריך לאכול מן הקמח ביום טוב אסור לרקדו ביום טוב עיין סימן תק"ז אלא ירקדנו ע"י עכו"ם כדי לבער החמץ. או יתנה לעכו"ם במתנה עד שלא שהה שיעור מיל מגן אברהם. (עיין סימן תמ"ו ותנ"ט):
יא סָעִיף ד ריקוד. אבל אם יאחז בידו כל המקום המלוחלח מהני אפילו בנתייבש ח"י וכ"פ הט"ז ואפילו תוך הפסח מתיר בכה"ג דדוקא היכא שנתלחלח כל השק או חלק גדול ממנה דאז א"א לאחוז מקום המלוחלח אבל אם אפשר לאחוז מקום המלוחלח שרי. ח"י:
יב סָעִיף ד ומתערב. אע"ג דקמח בקמח מקרי לח בלח ולא אמרינן דחוזר וניעור מ"מ פירורין שאני דאינם מתערבים יפה וחוזר וניעור כמ"ש סי' תמ"ז ס"ד וא"כ אסור לאוכלו ומותר לשהותו. אבל אם נתייבש בפסח ה"ל כחמץ שנתערב בפסח דכל זמן שהוא מלוחלח לא היה מתערב וא"כ נתערב בפסח ואסור להשהותו מ"א. וכתב הא"ז היכא דאיכא לספוקי אי נתלחלח ממי פירות וכה"ג או מדברים המחמיצין יש להקל לאכלו בפסח אף אם נתייבש מכח ס"ס שמא ממי פירות נתלחלח ואת"ל מדברים אחרים נתחמץ דלמא לא נתערב בו כלום ע"ש. כתב הב"ח עכברים שנשכו שק ואכלו קמח ונתייבש. אם קודם פסח צריך לנפות אותו קמח והפירורים שישארו בנפה זורק והקמח מותר להשהותו ואם נמצא כן בפסח הכל אסור בהנאה. ואם השק מונח במקומו בלא נענוע יאחז בידו מקום הנישוך (עם קצת קמח). ויקשור שם השק וינהל ומותר להשהותו ואפ"ה אסור לאכלו בפסח וכל זה דוקא כשנראה שאכל העכבר קצת מהקמח אבל אם נשכה רק השק ואיכא ספק שמא לא אכלה כלום אפי' שנמצא כך בפסח מותר להשהותו אבל אסור לאכלו אפי' אם נמצא כך קודם פסח עכ"ל. ומור"ם לובלין סי' קי"ט פסק בשק קמח שנישוך מאכילת עכברים דאם אפו קודם פסח מצות מהקמח ההוא דאין לאסור באכילה בפסח אמנם ב' לילות הראשונות יש ליקח קמח אחר המשומר: והקמח שרקדו באותו נפה שרקדו הקמח הספק אין להחמיר בו ומותר בכל דבר ע"ש. וט"ז כתב דאפי' בנפלו מים עליו ונתייבש אם מכיר המקום שנתלחלח יקחנו וירקד השאר וכ"ש בנשיכת עכברים שיקחו סביב המקום הנשוך והשאר ירקדנו ויאכלנו בפסח ע"ש. והמ"א כתב ול"נ דבעכברים יש להחמיר יותר דהני עכברים רשיעי נינהו והולכין בכל השק ואוכלים וכ"ש כשמונח בחבית דאז בודאי הולכת בכל הקמח ולכן החמירו הגאוני' ע"ש. וכן כתב במי"ט להחמיר מהאי טעמא. והח"י הסכים כט"ז דיש להתיר לקשור מקום הנשוך ולהתיר השאר בכל ענין ע"י ריקוד. ודוקא כשאין רואין שום לחלוחית במקום הנשוך אבל אם רואין שום לחלוחית במקום הנשוך יש לתלות בדבר המצוי אולי השתינו העכברים על הקמח ועס"ה:
יג סָעִיף ה וחלב. ה"ה חלב בצר"י אפילו רותח וצלול וכ"ש נקרש שכנה"ג. וע"ל סי' תס"ב מדין השומן וכתב המ"א ה"ה דמי מרה ג"כ אינו מחמיץ (דאינה אלא ליחה ודם) וא"כ מותר לעשות ממנו עיסה לרפואה וכתב הפר"ח וה"ה למי חלב דאינו מחמיץ. ובהלק"ט חלק ב' סי' רי"א כתב דהקום מחמיץ ע"ש. ועיין בשכנה"ג. צואת התרנגולים אינו מחמיץ טור. וה"ה חטין שבגללי בהמה. רוקח. ובצואת אדם מחמיר בח"י ע"ש. ופשוט דכל הני שכתב הטור והמחבר כאן דמחמיצין היינו אם שהה בלי עסק שיעור חימוץ דלא גרעו ממים דע"י התעסקות אינו בא לידי חימוץ:
א סָעִיף א (ס"ק א) לא כו' משמע דמותר כו' דאל"כ כיון דלא בא לאשמועינן כ"א דרוק מחמיץ: (ועס"ק שאח"ז) א"כ ה"ל לאשמועי' בקוצר דאסור ללעסן ולבלען ונדע דרוק אדם מחמיץ. אע"כ דכה"ג שרי:
ב סָעִיף א (ס"ק ב) ויתן כו' ועבי"ד ס"ס קנ"ה דקיי"ל כדברי הרמב"ם דשלא כדרך הנאתן מותר לחולה שאין בו סכנה. וא"כ תיקשי לרמב"ם מתני' דלא ילעוס כו' ויתן על גבי מכתו ולזה אייתי דברי הכ"מ ליישב: וא"כ צ"ל כו' דעבר בב"י ואין האיסור משום שנהנה דה"ל שלא כדרך הנאתו. ועיין בתוס' ריש דף כ"ט דאם לעסו ישראל אפי' הוא של גוי מ"מ מיקרי חמץ של ישראל. דאפילו נתכוין לגוזלו ע"י לעיסה חייב באחריותו ועובר עליו: אמרו פי"ג דכתובות דף ק"ג: משום דקשה כו' דמנ"נ להש"ס דנתכונו במשנה לאשמועי' אגב אורחא עניני רפואה דחטים יפים למכה. דלמא גוף הדין אתי לאשמועי' דאסור ליתנו על גבי מכתו משום דנהנה אבל לפמ"ש מ"א דאין בזה איסור הנא' דהוי שלא כד"ה א"ש. ועמ"ש ס"ס ת"נ. מדין רוצה בקיומו. ומה"ט באמת הפר"ח אוסר אפי' הוא של גוי משום דישראל רוצה בקיומו של חמץ. ולכן כתב שצריך לעשות ע"י מי פירות. והיכי דלא אפשר עיין על דבריו:
ג סָעִיף ב (ס"ק ג) הואיל כו' ס' דרבנן. שמא אין בהם ריר: ואפי' את"ל כו' ואעפ"כ אין דברי רמ"א מיושבי' דהא כתב הואיל וכבר ביטל. משמע דסתמא הוי כך שביטל והיינו בער"פ אלא כוונת מ"א לדינא אפילו יעשה כן ויבטל עכשיו קודם שנותן לבהמתו אפ"ה לא מהני. כמ"ש ס"ס תמ"ח דאפי' לבהמת הפקר אסור להאכול חמץ. ואע"ג שכתב מ"א סי' תמ"ה ס"ק ב' דמותר להשליך חמץ לבה"כ אע"ג דאיכא למיחש שיאכלנו חזיר ל"ל בה כיון שאינו נותן לפני החזיר. הכא הוי כאלו נתנו לפני בהמה אף ע"ג כשנתנו לפניה עדיין לא נתחמץ:
ד סָעִיף ג (ס"ק ד) מזיעת החומה כצ"ל ועסי' תנ"ג. ר"ל לאפוקי ממאן דגרס מזיעת החמור דהא קיימא לן בסי' תנ"ג דזיעת בהמה אינו מחמיץ כמו זיעת אדם:
ה סָעִיף ג (ס"ק ה) וי"א צ"ע דאדרבא כו' ר"ל דידוע דרכו של הרב"י דדעה א' עיקר בעיניו. והא הכא אדרבא דעת יש אוסרים ראוי להיות עיקר: וגם הרא"ש לא חלק. ר"ל דהרוקח כתב דזיעת החומה אע"ב דלא מיקרי משקה לענין הכשר לגבי טומאה. מ"מ לענין חימוץ מיקרי משקה דומיא דרוק אדם שאיני מכשיר ואע"פ כן מחמיץ. והקשה הרא"ש למה מדמה זיעה לרוק. אדרב' הוי ליה לדמות זיעת חומה לזיעת אדם. וכמו דזיעת אדם אינו מחמיץ ה"ה זיעת החומה אינו מחמיץ. ואע"פ שהקשה הרא"ש על ראייתו מ"מ לא מצינו שחלק עליו לדינא כמ"ש סי' תס"ב ס"ו. ע"ש במ"א ס"ק ו' הביא דברי הטור בזה. שקיבל בעודו במחובר. אף על גב דמבואר לעיל סי' תס"ב אף על גב דכל ענבים נפלו עליהם גשמים כשהיו מחוברים וכן לחרוך שני שבלים ר"ס תס"ג אע"ג דנפלו עליהם גשמים במחובר אפ"ה נשתנו כשנבלעו בענבים או בחטים ונקראו מי פירות וצ"ל דעץ שאני:
ו סָעִיף ד (ס"ק ו) יאחז בידו ואף על פי כן ירקדנו. וכתב הט"ז דאינו אלא חומרא מה שצריך לרקד:
ז סָעִיף ד (ס"ק ח) ירקד כו' כדי לבער החמץ. דהוי שבות דשבות דשרי במקום מצוה לבער החמץ וכה"ג כתב בסי' תנ"ט: ואף על גב דריקוד הוי א"מ וא"כ ע"י גוי ליכא אלא שבות אחד דאין התירו ברור במקום מצוה וע"ל סי' ש"ז סעיף ה':
ח סָעִיף ד (ס"ק ט) דמפרך כו' בטל בס' קודם פסח. ומותר לשהותו דכה"ג כתב גם לעיל סי' תמ"ז ס"ד לענין יין שנשארו בו פרורים דחוזר וניעור בפסח. אע"ג דאסור לשתותו מ"מ מותר לשהותו. דלענין שהיה הקילו דאינו חוזר וניער. ועבי"ד סי' ק"ד לענין שרץ שנתערב ובב"י סי' ק"ט לענין חמאה של גוי שנתבשלה אע"ג שהאיסור עומד בפני עצמו וההיתר עומד בפ"ע. מ"מ כיון שאינו יכול לברר האיסור מיקרי תערובות ובטל: כן נ"ל טעם הרב"י דמחלק בין נתיבש קודם פסח או בפסח. כ' הב"ח כו' ובתשו' סי' קט"ו: ונ"ל דבעכברי' כו' והח"י כ' דאף דרוק עכבר מחמיץ. מ"מ באכלו מקמח אין חשש חימוץ מדתנן פ"ט דפרה מ"ג דכל השרצים ששתו מי חטאת אין פוסלים לפי שאין ריר יוצא מפיהם חוץ מן החולדה לפי שריר יוצא מפיה בשעת שתיה ומתערב עם מי חטאת ר"א אומר אף העכבר פוסל וקי"ל כת"ק כמבואר ברמב"ם ופוסקים דעכבר אין ריר יוצא מפיו בשעת שתיה אע"ג דמשקין עלולים לקבל לחות כ"ש קמח. ואע"ג דבסי' תנ"ג קי"ל דאם נשכו חטים יש בהם משום חימוץ. דוקא חטים דקשי' וע"י חוזק הנשיכה נשאר רוק ע"ג החטה משא"כ קמח שהוא רך ה"ל כמו משקין ואין רוק דבוק בהן ואעפ"כ לא מלאו לבו להקל. מ"מ מיקל כמ"ש הט"ז לקשור מקום הנשוך ולהתיר השאר בכל ענין ע"י ריקוד. אמנם אם רואים שיש לחלוחית במקום הנשוך תלינן במצוי שהשתינו. ובס"ק י"ד הבי' שני דעות אי מי רגלי עכברים מחמיץ:
ט סָעִיף ה (ס"ק י) הטל כו' מ"ש בש"ע חלב אינו מחמיץ. כ' ח"י ה"ה חלב בצירי דהיינו תרבא אפי' צלול אינו מחמיץ:
א סָעִיף א ס"ב הנותן נלמד מס"א: אבל בו' וכבר בטל. ר"ל אם בטל קודם שיבא לידי איסור וכיון דמילתא דרבנן הוא לא מחזקינן איסורא בכה"ג: ויש מחמירין. דסתמא אית בהו רירי כמ"ש פ"כ דשבת ק"מ ב' וע"ל ס"ס שכ"ג:
ב סָעִיף ג ס"ג שק כו' ויש אוסרים. ס"ל דבא מחמת מים שבו ומדמה לרוק שהוא תולדת המים ומכשיר כנ"ל. וס' ראשוגה מדמה לזיעת אדם שאין מחמיץ כמ"ש בס"ה והוא ג"כ אין מכשיר כמו זיעה אלמא אינו תולדות המים משא"כ ברוק וערפ"ב דמכשירין ושם פ"ו מתני' ה' ומתני' ז':
ג סָעִיף ד ס"ד יאחז בידו. כמ"ש בירושלמי מביאו הרא"ש בפ' כ"ש סי"ג חדא מן אלין דר' פדאי ה"ל גרבא דמישחא גו אוצרא דחיטי שאיל לר' בון א"ל זיל גרוף תחותוי: ואם א"א כו'. כמ"ש בפ' כ"צ יקמוץ את מקומו: ודוקא כו'. עמ"א ס"ק ח':
ד סָעִיף ה ס"ה הטל מחמיץ. ירושלמי פ"ג סוף הלכה א' חד אמר בעשבין שרי מטננה אסור וחורנה מיחלף א"ר חנניה ברי' דר' הילל ואפי' למ"ד בעשבין שרי בלוקטן משש שעות ולמעלן דטלא פייגא מנהון אע"ג שבארבע שעות נימס הטל הלחלוחית אינו עובר עד חום היום ועוד אמרו בירושלמי פ' בתרא דתרומות סוף הלכה ב' ר"י בשם רשב"י אם יאמר לך אדם שמנה משקים הם אמור לו הרי טל ומים מין א' הן ומנו אותן שנים כו' ע"ש וכן בקרא וימץ מלא הספל מים: וכן מי רגלים ומי כו'. כמ"ש בפ"ו דמכשירין מתני' ה' שהן תולדות המים: אבל דם וחלב. שהן מז' משקים ואינן נכללים במים כמו מי רגלים ואינך ולא אמרו בירושלמי אלא בטל כנ"ל ובחלב אמרו בפ' כ"ש יומא קמא כו': וזיעת אדם. פסחים ל"ט ב' שפה על בשרה יבש ופי' אפי' זיעה על בשרה וערא"ש שם:
ה סָעִיף ו ס"ו ויאפנו. דלכתחילה אסור אפי' רגע כמ"ש בסי' תנ"ט ס"ב: ואם הוא מסופק. דספק דאורייתא הוא:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.