Shulchan Aruch, Orach Chayim 467 — שולחן ערוך, אורח חיים תסז
א דָּגָן שֶׁנִּטְבַּע בַּנָּהָר אוֹ שֶׁנָּפַל עָלָיו מַיִם, כְּשֵׁם שֶׁאָסוּר לְאָכְלוֹ כָּךְ אָסוּר לְקַיְּמוֹ, אֶלָּא מוֹכְרוֹ לְיִשְׂרָאֵל וּמוֹדִיעוֹ, כְּדֵי שֶׁיֹּאכְלֶנּוּ קֹדֶם הַפֶּסַח; וְאִם מְכָרוֹ לְעַכּוּ"ם קֹדֶם פֶּסַח, מוֹכֵר מְעַט לְכָל אֶחָד וְאֶחָד כְּדֵי שֶׁיִּכְלֶה קֹדֶם הַפֶּסַח, שֶׁמָּא יַחֲזֹר הָאֵינוֹ יְהוּדִי וְיִמְכְּרֶנּוּ לְיִשְׂרָאֵל.
ב הַגָּה: וְלָכֵן יֵשׁ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא יָבוֹאוּ מַיִם אוֹ גְּשָׁמִים מְזַלְּפִים עַל הַחִטִּים, כִּי אָז אֲפִלּוּ לֹא נִתְבַּקְּעוּ, אֲסוּרוֹת. דָּגָן זֶה שֶׁנִּטְבַּע בַּנָּהָר אוֹ שֶׁנָּפְלוּ עָלָיו מַיִם, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִתְבַּקַּע, אָסוּר דְּכֵיוָן דְּמִינַח נַיְחֵי אָתֵי לִידֵי חִמּוּץ. הַגָּה: וְדָגָן שֶׁהָיָה מֻנָּח בָּעֲלִיָּה וְיָרְדוּ גְּשָׁמִים דֶּרֶךְ הַגַּג בִּקְצָת הַמְּקוֹמוֹת וְנִתְלַחְלְחוּ, אוֹתָן שֶׁנִּתְלַחְלְחוּ אֲסוּרוֹת, אֲבָל שְׁאָר מְקוֹמוֹת מֻתָּר לְהַשְׁהוֹתָן מִכֹּחַ סְפֵק סְפֵיקָא, שֶׁמָּא לֹא יָרְדוּ עֲלֵיהֶם גְּשָׁמִים, וְאִם תִּמְצֵי לוֹמַר יָרְדוּ, שֶׁמָּא לֹא נִתְחַמְּצוּ; אֲבָל לְאָכְלָן בְּפֶסַח אָסוּר, וְלֹא מְהָנֵי סְפֵק סְפֵיקָא (אָגוּר וְכָל בּוֹ).
ג חִטִּים שֶׁבָּאוּ בַּסְפִינָה, אִם הֵם יְבֵשׁוֹת וְקָשׁוֹת וְלֹא נִשְׁתַּנָּה מַרְאֵיהֶן, אַחְזוּקֵי אִסוּרָא לֹא מְחַזְּקִינָן.
ד שָׁנָה שֶׁרַבּוּ גְּשָׁמִים וְיָרְדוּ עַל עֲרֵמוֹת שֶׁבַּשָּׂדוֹת עַד שֶׁהָיוּ קְצָת מֵהַשִּׁבֳּלִים שֶׁעַל הָעֲרֵמוֹת מַעֲלִים צְמָחִים, אֵין חוֹשְׁשִׁין לִסְתָם חִטִּים שֶׁל אוֹתָהּ שָׁנָה.
ה דָּגָן שֶׁבִּמְחֻבָּר שֶׁנִּתְיַבֵּשׁ לְגַמְרֵי וְאֵינוֹ צָרִיךְ לִינִיקָה, כְּמָאן דְּמָנַח בְּכַדָּא דָּמִי וּמְקַבֵּל חִמּוּץ אִם יָרְדוּ עָלָיו גְּשָׁמִים.
ו חִטִּים שֶׁנִּמְצְאוּ בָּהֶם מְבֻקָּעוֹת, אוֹתָן שֶׁאֵינָן מְבֻקָּעוֹת מֻתָּרוֹת, מִפְּנֵי שֶׁהַדָּבָר מָצוּי שֶׁבִּשְׁעַת גְּשָׁמִים עֶלְיוֹנוֹת הַגָּדִישׁ וְתַחְתִּיתוֹ מִתְחַמֵּץ וּמִתְבַּקֵּעַ, וְאֵין הַמַּיִם נוֹגְעִים בְּאֶמְצָעִיתוֹ כְּלָל.
ז יִשְׂרָאֵל שֶׁיֵּשׁ לוֹ בּוֹרוֹת מְלֵאִים חִטִּים, וְחוֹשֵׁשׁ שֶׁמָּא יֵשׁ בְּקַרְקָעִית הַבּוֹר וּבְקִירוֹתָיו חִטִּים מְבֻקָּעִים מִלַּחוּת הַבּוֹר וְהָאָרֶץ, בְּבִטּוּל בְּעָלְמָא סַגֵּי וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן תל"ו סָעִיף א'.
ח דְּבַשׁ שֶׁל אֵינוֹ יְהוּדִי, אֵין מַחֲזִיקִים בּוֹ אִסוּר וְאוֹכְלִים אוֹתוֹ בְּפֶסַח. הַגָּה: מִיהוּ יֵשׁ מַחְמִירִין (מָרְדְּכַי פֶּרֶק כָּל שָׁעָה וְהַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ"ד). וְהַמִּנְהָג בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל דְּבַשׁ רַק אוֹתוֹ שֶׁמְּבִיאִים בְּחָבִיּוֹת מִן הַכַּוֶּרֶת שֶׁעוֹשִׂין מִמֶּנּוּ מַשְׁקֶה שֶׁקּוֹרִין מע"ד, וּתְאֵנִים יְבֵשִׁים וַעֲנָבִים יְבֵשִׁים שֶׁקּוֹרִין רוזינ"י גְּדוֹלִים אוֹ קְטַנִּים, תָּלוּי בְּמִנְהַג הַמְּקוֹמוֹת, כִּי יֵשׁ מַחְמִירִים שֶׁלֹּא לְאָכְלָן וְיֵשׁ מְקִלִּין; וְלָכֵן נָהֲגוּ בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ לְהַחְמִיר שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל שׁוּם פֵּרוֹת יְבֵשִׁים, אִם לֹא שֶׁיָּדוּעַ שֶׁנִּתְיַבְּשׁוּ בְּדֶרֶךְ שֶׁאֵין לָחוּשׁ לְחָמֵץ. וְצוּקֶר אָסוּר לְאָכְלוֹ, אֲפִלּוּ לְהַשְׁהוֹתוֹ אָסוּר (ת"ה סִימָן קי"ט). וּבְיוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן אוֹכְלִין פֵּרוֹת יְבֵשִׁים וצוק"ר קנדי"ל שֶׁאֵין בּוֹ חֲשַׁשׁ חִמּוּץ (מַהֲרִי"ל). וְהַמִּנְהָג בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל כַּרְכֹּם שֶׁקּוֹרִין זפרי"ן אוֹ נעגלי"ף (מַהֲרִי"ל), מִיהוּ אֵינָן אוֹסְרִין תַּעֲרָבְתָּן וְכֵן נִרְאֶה לִי.
ט תַּבְשִׁיל שֶׁנִּתְבַּשֵּׁל וְנִמְצְאוּ בּוֹ שְׂעוֹרִים אוֹ חִטִּים, אִם נִתְבַּקְּעוּ מַמָּשׁ הֲרֵי כָּל הַתַּבְשִׁיל אָסוּר; וְאִם לֹא נִתְבַּקְּעוּ מַמָּשׁ, הַתַּבְשִׁיל מֻתָּר, הַגָּה: וְאֵין הַמִּנְהָג כֵּן, אֶלָּא אוֹסְרִים הַכֹּל בְּמַשֶּׁהוּ אֲפִלּוּ לֹא נִתְבַּקְּעוּ, וְאוֹתָם חִטִּים אוֹ שְׂעוֹרִים שׂוֹרְפִים אוֹתָם.
י תַּרְנְגֹלֶת מְבֻשֶּׁלֶת שֶׁנִּמְצָא בָּהּ בְּפֶסַח חִטָּה מְבֻקַּעַת, מֻתָּר לְמָכְרָהּ לְאֵינוֹ יְהוּדִי, שֶׁאֵינָהּ נִמְכֶּרֶת יוֹתֵר בְּיֹקֶר בִּשְׁבִיל הַחִטָּה שֶׁנִּמְצֵאת בְּתוֹכָהּ. הַגָּה: וּבִמְדִינוֹת אֵלּוּ נוֹהֲגִין לִשְׂרֹף הַכֹּל וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן תמ"ז (סָעִיף ג'). וְאִם נִמְצֵאת בְּיוֹם שְׁמִינִי שֶׁל פֶּסַח, מֻתָּר לְהַשְׁהוֹתָהּ עַד אַחַר הַפֶּסַח.
יא אִם נִמְצֵאת חִטָּה בְּקוּעָה בְּעִסָה אוֹ בְּמַצָּה אֲפוּיָה, יָסִיר מִמֶּנָּה כְּדֵי נְטִילַת מָקוֹם, וְהַשְּׁאָר מֻתָּר. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹסֵר כָּל הָעִסָה אוֹ אוֹתָהּ מַצָּה; וְרָאוּי לָחוּשׁ לִדְבָרָיו אִם לֹא בִּמְקוֹם הֶפְסֵד מְרֻבֶּה אוֹ בִּשְׁעַת הַדַּחַק. הַגָּה: וְכֵן נוֹהֲגִין תּוֹךְ הַפֶּסַח לֶאֱסֹר אוֹתָהּ מַצָּה שֶׁנִּמְצָא בָּהּ הַחִטָּה וּמַתִּירִין אֶת הָאֲחֵרוֹת, בֵּין שֶׁנִּמְצָא בָּהּ אֲפוּיָה אוֹ חַיָּה, וְאַמְרִינָן כָּאן נִמְצֵאת כָּאן הָיְתָה; וְאִם נִמְצֵאת בָּעִסָּה, אוֹסְרִין כָּל הָעִסָּה; וְדַוְקָא תּוֹךְ הַפֶּסַח, אֲבָל קֹדֶם הַפֶּסַח אֵין אוֹסְרִין רַק כְּדֵי נְטִילָה, וְהָכֵי נָהוּג.
יב אִם מִלְּגוּ (פֵּרוּשׁ שֶׁהִרְתִּיחוּהוּ בְּמַיִם לְהַעֲבִיר הַנּוֹצָה) תַּרְנְגֹלֶת וְאַחַר כָּךְ מָצְאוּ בַּמַּיִם גַּרְעִין חִטָּה בְּקוּעָה, אֲסוּרָה הַתַּרְנְגֹלֶת. וְאִם נִמְצֵאת חִטָּה בְּקוּעָה אוֹ לֶחֶם חָמֵץ בִּכְלִי שֶׁל מַיִם וְאֵין בּוֹ כְּדֵי לִתֵּן טַעַם, שֶׁהַמַּיִם צוֹנְנִים וּבִשְּׁלוּ בְּאוֹתָם מַיִם תַּבְשִׁיל אוֹ לָשׁוּ עִסָה, מֻתָּר; וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹסֵר, אִם הוּא בְּתוֹךְ הַפֶּסַח. הַגָּה: וְיֵשׁ מִי שֶׁמַּתִּיר אֲפִלּוּ בִּמְלִיגַת תַּרְנְגוֹלִים, מִשּׁוּם דְּאָמְרִינַן שֶׁמָּא אַחַר כָּךְ נָפְלָה לְשָׁם (תא"ו נ"ה מח"ו וּמַהֲרִי"ב). וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹסֵר בִּשְׁאָר בָּשָׂר וּמַתִּיר בְּתַרְנְגֹלֶת מִכֹּחַ סְפֵק סְפֵיקָא (מָרְדְּכַי פֶּרֶק כָּל שָׁעָה). וּלְעִנְיַן מִנְהָג נִרְאֶה לֶאֱסֹר בִּשְׁאָר בָּשָׂר אוֹ בְּחִטָּה שְׁלֵמָה אֲפִלּוּ תַּרְנְגֹלֶת. וְדַוְקָא אִם נִמְלְגוּ הַתַּרְנְגוֹלִים, דְּהַיְנוּ שֶׁהָיוּ הַמַּיִם חַמִּין, אֲבָל אִם הָיוּ צוֹנְנִין וְשָׁרוּ שָׁם הַתַּרְנְגוֹלִים, אֵין לֶאֱסֹר מִסְּפֵיקָא. וּבְמָקוֹם דְּאִכָּא לְמֵימַר שֶׁמָּא נִתְעַכֵּל הַחִטָּה בַּתַּרְנְגֹלֶת, כְּגוֹן שֶׁהִיא שְׁבוּרָה (מַהֲרִי"ב), אֲפִלּוּ בִּמְלִיגָה יֵשׁ לְהַתִּיר מִכֹּחַ סְפֵק סְפֵיקָא. מִיהוּ אִם נִתְעָרְבוּ הַתַּעֲרוֹבוֹת וְיֵשׁ הֶפְסֵד מְרֻבֶּה וּמְנִיעַת שִׂמְחַת יוֹם טוֹב, יֵשׁ לְהָקֵל בְּכָל זֶה בִּסְפֵקַת אִסּוּר דְּרַבָּנָן שֶׁהוּא מַשֶּׁהוּ, וְיֵשׁ לְהַתִּיר שְׁאָר תַּבְשִׁילִין שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן תַּעֲרוֹבוֹת מֵאוֹתָהּ תַּבְשִׁיל שֶׁל הַבָּשָׂר שֶׁנִּשְׁרָה בְּמַיִם אוֹ נִמְלַג, כָּךְ נִרְאֶה לִי.
יג אִם הִגְעִילוּ יוֹרָה מְחֻמֶּצֶת בַּת יוֹמָא וְיָרְדוּ הַמַּיִם הַמְחֻמָּצִים לְבוֹר בְּתוֹךְ הַפֶּסַח, אָסוּר לִשְׁתּוֹת מֵימָיו בְּפֶסַח, בִּשְׁבִיל שֶׁנִּתְעָרְבוּ.
יד אִם נִמְצֵאת חִטָּה מְבֻקַּעַת בְּתַרְנְגֹלֶת קֹדֶם מְלִיחָה, דַּי בִּשְׁטִיפָה. וְאִם אַחַר מְלִיחָה, דַּי בִּקְלִיפָה; וְיֵשׁ מַחְמִירִין לוֹמַר שֶׁמַּעֲמִיק כָּל סְבִיבוֹתֶיהָ וְחוֹתֵךּ וּמַשְׁלִיךְ; וְאִם נִמְלְחוּ עִמָּהּ תַּרְנְגֹלוֹת אֲחֵרוֹת, קוֹלֵף אֶת כֻּלָּם. הַגָּה: וְיֵשׁ מַחְמִירִים לֶאֱסֹר כָּל מַה שֶּׁנִּמְלַח בְּיַחַד. אֲבָל הָעִקָּר לֶאֱסֹר אוֹתָהּ חֲתִיכָה כֻּלָּהּ שֶׁנִּמְצֵאת הַחִטָּה עָלֶיהָ, וּלְהַתִּיר הָאֲחֵרוֹת עַל יְדֵי קְלִיפָה קְצָת. וְאִם רוֹצֶה יוּכַל לִמְכֹּר הַכֹּל לְאֵינוֹ יְהוּדִי, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר (סִימָן תמ"ז) סָעִיף א', אַף עַל גַּב דְּאֵין נוֹהֲגִין כֵּן בִּשְׁאָר תַּעֲרוֹבוֹת חָמֵץ, כֵּן נִרְאֶה לִי.
טו תַּרְנְגֹלֶת צְלוּיָה שֶׁנִּמְצֵאת בָּהּ חִטָּה מְבֻקַּעַת בְּתוֹךְ הַפֶּסַח, חוֹתֵךּ מְקוֹם פִּעְפּוּעוֹ, לְפִי אֹמֶד הַדַּעַת; וְיֵשׁ אוֹסְרִים אֶת כֻּלָּהּ, לְפִי שֶׁכְּשֶׁמְּהַפְּכִים הַשִּׁפּוּד מִתְפַּשֵּׁט הַטַּעַם בְּכָל הַתַּרְנְגֹלֶת; וְכֵן יֵשׁ מִי שֶׁאוֹסֵר כָּל הַתַּרְנְגֹלוֹת הַצְּלוּיוֹת עִמָּהּ בְּאוֹתָהּ שִׁפּוּד הַנּוֹגְעוֹת זוֹ בְּזוֹ, כִּי עַל יְדֵי הִפּוּךְ הַשִּׁפּוּד מִתְפַּשֵּׁט מִזּוֹ לְזוֹ.
טז חִטָּה אוֹ שְׂעוֹרָה שֶׁנִּמְצֵאת בְּזֶפֶק הָעוֹף לְאַחַר שֶׁהִבְהֲבוּ אוֹתוֹ, הָעוֹף מֻתָּר וְהַחִטָּה וְהַשְּׂעוֹרָה צָרִיךְ לְשָׂרְפָם, דְּלֹא חֲשִׁיבֵי כִּמְעֻכָּלִים.
מִשְׁנָה בְּרוּרָה Mishnah Berurah
סָעִיף א
א (א) דגן שנטבע וכו' - בטור כתוב ואין החמץ ניכר וכו'. משמע דאם החמץ ניכר מותר בין כשמוכרו לישראל ובין כשמוכרו לעכו"ם דתו ליכא למיחש שיחזור וימכרנו לישראל ויאכלנו בפסח דהישראל יכירנו ויש מן הפוסקים שמחמירין שמא יטחן העכו"ם וימכרם אכן למנהגנו שאין לוקחין קמח לפסח מן השוק מצדדים כמה אחרונים דליכא למיחש ובמקום הדחק יש להקל: ש"ע סָעִיף א
ב (ב) ומודיעו - אבל אין סומכין על הכרזה דאולי איכא מאן דלא שמע להכרזה. וכשמודיעו מותר למכור לו אפילו הרבה ובלא הודעה אפילו מעט אסור למכור לו שמא יבוא לאכלו בפסח: ש"ע סָעִיף א
ג (ג) כדי שיכלה וכו' - היינו דאף את"ל שימכרנו לישראל יאכלנו הישראל קודם פסח ולפ"ז בע"פ בשעה חמישית בענין שא"א שיכלה קודם פסח אסור למכור לנכרי אפילו מעט דשמא ימכרנו לישראל אותו המעט ומ"מ במקום הפסד מרובה הסכימו כמה אחרונים דכ"ז בסתם נכרים אבל נכרי שיודע בו שלא יגע בו רק ישמרנו עד אחר הפסח ויחזירנו לו כמו שנתבאר בסי' תמ"ח יכול הישראל למכור לו הרבה תבואה חמוצה: ש"ע סָעִיף א
ד (ד) קודם פסח - ובשאר איסורים שאין ניכר איסורם אסור למכור לנכרי אפילו מעט מעט רק הכא דאיכא כמה ספיקות הקילו [אחרונים]: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ה (ה) בנהר - ואם מותר לבטל דגן זה ברוב או בס' קודם פסח דשעת היתר הוא עיין לעיל בסימן תמ"ז סי"א במ"ב ובסי' תנ"ג ס"ג במ"ב: ש"ע סָעִיף ב
ו (ו) שנפלו עליו מים - ואפילו מעט ועיין בבה"ל: ש"ע סָעִיף ב
ז (ז) אע"פ שלא נתבקע - הנה בס"ט כתב המחבר אע"פ שלא נתבקע ממש דהיינו אף שנתרככה שקרובות להתבקע וכאן שינה לשונו וכתב אע"פ שלא נתבקע להורות דאע"פ שלא נתרכך כלל גם כן אסור: ש"ע סָעִיף ב
ח (ח) דכיון דמינח נייחי - ר"ל אף דלענין לתיתה יש פוסקים דס"ל דאינו אסור אא"כ נתבקעו ועכ"פ בעינן לכו"ע שיהיו קרובות להתבקע שאני התם דבעת לתיתה עסיק בה ואינו מניח כ"כ להחמיץ משא"כ הכא דמינח נייחי: ש"ע סָעִיף ב
ט (ט) חימוץ - ודוקא בדשהה שיעור מיל אבל אם לא שהה עדיין שיעור מיל לא החמיץ עדיין וא"כ אפילו נעשה בפסח מותר למוכרו לנכרי קודם ששהה שיעור מיל ודוקא ע"מ לאכול תיכף. עכו"ם שאמר לישראל אחר שקנה ממנו החטים שהם לתותים אינו נאמן ואפילו אם הוא מסיח לפי תומו כיון שאמר זה לאחר שמכרם ויצאו מתחת ידו מיהו אם העכו"ם מוחזק לנאמן בעיניו אסור ואפילו אם לא היה מסיח לפי תומו: ש"ע סָעִיף ב
י (י) וירדו גשמים - היינו בכדי שיש לספק שמא נתלחלח הרבה אבל אם נפל מעט מים או שלג על התבואה קודם הטחינה ויודע מקומו יגרוף החטים העליונים והשאר מותר: ש"ע סָעִיף ב
יא (יא) ולא מהני ספק ספיקא - ועיין באחרונים שהסכימו דאין להחמיר בזה רק במקום שאין הפסד בשהייתן אחר פסח אבל במקום הפסד או מניעת שמחת יו"ט יש להתיר אף באכילה: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
יב (יב) יבשות וקשות - ומ"מ אם ידוע שבא עליהם מים יש לאסור החטה עצמה אף שלא נשתנה כלל: ש"ע סָעִיף ג
יג (יג) ולא נשתנה מראיתן - אבל אם נשתנה מראיתו או שהם לחות אסור אפילו להשהותן: ש"ע סָעִיף ג
יד (יד) לא מחזקינן - ר"ל ובודאי לא בא עליהן מים ומותר אפילו באכילה. ועיין בספר בית מאיר שכתב דכל זה מיירי באותן הספינות שהחטים מונחים על עליות שבאמצע הספינה ואין החטים באים לתוך המים מה שתחתית הספינה שואבת וגם למעלה היא מכוסה מה שאין כן בספינות (שקורין קאנין) שתחתית הספינה ידוע שתמיד הוא מלא מים והחטים שקועים בהמים וגם למעלה היא מפורעת וקרוב הדבר שבזמן שהיא על הדרך הוגשם עליהם מטר השמים וגם כשהמלחים מגביהים תמיד המשוטות מן המים להוליך הספינה בודאי ניתז עליהם מי הנהר בכל צדדי הספינה ע"כ לכתחלה בודאי אסור לקנות אותן חטים לפסח בכל גווני ובדיעבד במקום הפסד מרובה אפשר היה להקל מפני חשש גשמים מלמעלה או מה שניתז עליהם מן המשוטות דאולי הוא רק זליפה מועטת אמנם מפני שידוע שהחטים המונחים בתחתית הספינה ששם יש מים תמיד ובודאי היה שרוי בתוכם זמן רב אלא שעתה נתנגבו והם אסורים אפילו לא נתבקעו וע"כ צריך דרישה מן הסוחרים הבקיאים אם ידוע להם שיש ששים בהחטים שלמעלה נגד מה שתחתית הספינה מותר בדיעבד לאוכלם בפסח ואם לאו אסורים אפילו בדיעבד ע"ש: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
טו (טו) אין חוששין וכו' - כל שאין רואין בהם סימן חימוץ לפי שהולכין אחר הרוב ואין הרוב מחמיצין ואף אותן ערימות שראינו שנפלו עליהן גשמים תולין להקל שמא לא נכנסו הגשמים אלא בשבלים העליונים אבל לא בבטן הערימה ואת"ל נכנסו שמא לא הספיקו להחמיץ. ומ"מ אם רואה בהחטים שהובא לפניו שיש בהם מצומחים גם המחבר מודה דצריך לבדוק אם יש שם ששים נגדם ופשיטא כשמוליכין החטים למכור והגשמים יורדין על השקים עד שהשק כמעט כולו שרוי במים וגם החטים נתלחלחו אסורים מדינא בפסח שהרי הריעותא נגלה לעינים וצריכין להזהיר ע"ז כי המוכרים אין מקפידין ע"ז כי רובן אינן בני תורה וגם צריך להזהיר להמוכרי תבואות בשנה שרבו גשמים או שירדו מים על השקין דאזי מחויבים למכור התבואות כדין מכירת חמץ ואסורים למכור מהם לנכרי אחר זמן איסורו [ח"א]: ש"ע סָעִיף ד
טז (טז) לסתם חטים וכו' - כתב בשכנה"ג הלכה למעשה שהתיר לקנות חטים לפסח אף שהיו נעצרים בבורות כל שלא ראינו בהם שינוי במראיתן ואינם לחות והעתיקוהו האחרונים: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
יז (יז) שנתייבש לגמרי וכו' - כתב הח"א דמטעם זה נוהגים החרדים שיהיו כל המצות שלהן משומרים משעת קצירה דלפעמים מניחין לייבשן במחובר יותר מדאי מפני שאין להם פנאי לקצור וזו שקורין שמורה קוצרין אותן בעוד שהן לחין קצת ע"ש: ש"ע סָעִיף ה
יח (יח) אם ירדו עליו גשמים - היינו גשמים מרובין אבל ע"י זליפה מועטת שירד על השבלים לא חיישינן ומותר אפילו למצת מצוה [מאמר מרדכי בשם רבינו מנוח] ועיין בש"ת מה שכתב בשם תשובת מעיל צדקה: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
יט (יט) אותן שאין מבוקעות וכו' - ומ"מ צריכין לברר מהן המבוקעות או שיהיה עכ"פ ששים נגדם: ש"ע סָעִיף ו
כ (כ) מותרות - ודוקא כשאינן לחות: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
כא (כא) ישראל וכו' - דהוי כחמץ שנפלה עליו מפולת ועוד דס"ס שמא לא נתחמצו ואת"ל נתחמצו שמא נתעפשו: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
כב (כב) אין מחזיקין בו איסור - לומר שהוא מזויף בסולת שעירבו בו דאחזוקי איסורא לא מחזקינן ועוד דאפילו עירבו הרי דבש מי פירות הוא ואין מחמיצין: ש"ע סָעִיף ח
כג (כג) ואוכלים אותו בפסח - יש שכתבו דהיינו דוקא לאכול הדבש בעין כמות שהוא אבל ללוש בו עיסה אסור כי מצוי הוא בעת הוצאת השעוה מהדבש להתערב שם מים והו"ל מים עם מי פירות ומחמיצין: ש"ע סָעִיף ח
כד (כד) מיהו יש מחמירין - שרגילין לערב בו סולת לתותה: ש"ע סָעִיף ח
כה (כה) שלא לאכול דבש רק וכו' - פי' שבדבש זה שמביאין בחבית מן הכורת שמעורב בו עדיין השעוה נוהגים לאכלו אף בעין וכן לעשות ממנו משקה מע"ד משום דאין דרך לזייף ואפילו לעשות ממנו משקה מע"ד בפסח שרי משום שמחת יו"ט אם אין לו משקה אחרת אבל מה שמביאין בכלים קטנים שמנוקה מן השעוה דרך העכו"ם לערב בהן קמח ולכן אסור לאוכלו ואף לעשות ממנו משקה בפסח ויש מהאחרונים שמחמירין בזה אף קודם פסח משום דמצוי שמערבין בהן קמח הרבה עד שלא יהיה אף בתערובות המים ששים נגד הקמח לבטלם וכן מחמירין שלא לאכול דבש בעין בפסח אף מאותן הבאין מחביות גדולות משום דאתי לאחלופי להקל בכל דבש [אם לא אותן שמביאין עם החדרים הקטנים שלם כמו שהוא מונח בכורת שעדיין לא נתרסק] ולענין מעשה בעשיית משקה מע"ד קודם הפסח משמע מדברי האחרונים דנוהגין עכשיו להקל אף מאותן שבאין בכלים קטנים דתלינן שיתבטל הקמח בששים [אם לא שידוע שבאותן מקומות הדרך לערב קמח הרבה] ומ"מ המחמיר בזה שלא לעשות משקה מע"ד כ"א מהדבש הבא בחבית עם השעוה תע"ב. ולענין לאכול בפסח דבש בעין הבא מן החביות תלוי במנהג המקומות ובמדינתינו המנהג להקל. ומ"מ צריך לחקור ולידע מנהג המקומות כי יש מקומות שנותנין לחם בכורת בשעת רדייה או שאר דברים של חמץ ובמקום שיש לחוש לזה אסור הדבש לאכלו בעין בפסח אבל מותר לעשות ממנו משקה מע"ד קודם פסח [ח"א]: ש"ע סָעִיף ח
כו (כו) ותאנים יבשים - דיש חשש שמפזרים עליהם קמח בשעה שמיבשין אותן וענבים רגילין ליבשן בתנור אצל הפת או אחר שהוציאו הפת מן התנור ויש מקומות שאין מפזרין עליהם קמח ומיבשין אותן בשמש וזהו שכתב שתלוי במנהג המקומות: ש"ע סָעִיף ח
כז (כז) שלא לאכול שום פירות וכו' - היינו מטעם הנ"ל. ומ"מ נוהגין היתר לעשות מהם משקה בפסח דהיינו ששורין אותם במים עד שנקלט טעמן בתוך המים ושותין המים בפסח דכיון שאין בהם אלא חשש בעלמא אין מחמירין כ"כ לאסור אף מי שרייתן אבל אין מקילין כ"כ לבשל אותם בפסח כדי לשתות מי בישולם בפסח לפי שע"י הבישול נקלט טעמם במים יותר מע"י שריה ובקצת מקומות נוהגין להחמיר במי שרייתן כמו במי בישולם [אא"כ שראן ובישלן קודם פסח] וכן בשע"ת בשם הנודע ביהודה מסכים שלכתחלה נכון להחמיר וע"כ טוב לסנן הרוטב מן הפירות בע"פ קודם הלילה דאז אפילו היה מעט קמח נדבק על הפירות ונתערב בתוך הרוטב בטל בששים: ש"ע סָעִיף ח
כח (כח) בדרך שאין לחוש לחמץ - כגון שידוע לו שנתייבש בשמש או בתנור לאחר הכשירו: ש"ע סָעִיף ח
כט (כט) ואפילו להשהותו אסור - כי יש חשש שמערבין בו קמח והאחרונים הסכימו דאותו שאנו קורין הו"ט צוקער שעשוי ככובע נתברר ע"פ חקירת האומנים שאין מערבין בו קמח ומ"מ נהגו למכרו לכתחלה [ובדיעבד מותר לאחר הפסח וגם ביו"ט האחרון אוכלין אותו] ואותו שיש לו כתב הכשר מהרב ממקום עשייתו נוהגין לאכלו לכתחלה אכן הצוקער שעשוי דק דק יש בו יותר חשש חמץ מתערובות קמח ואסור להשהותו ומ"מ בדיעבד שעבר והשהה אותם משמע מאחרונים דאין לאסור גם בזה ועיין בשע"ת אופני ההכשר בזה לענין לאכלו לכתחלה. ודע דמיני בלילות צוקער שמחפין בהם מיני פירות ובשמים וכ"ש אותן העשויין כמין חררות קטנות מבלילות צוקער הסכימו האחרונים דודאי יש לחוש שמא יש בהם תערובת חמץ ואסור להשהות מדינא וכ"ש לאכלם אפילו ביו"ט האחרון של גליות: ש"ע סָעִיף ח
ל (ל) וביו"ט האחרון - של גליות כיון שהוא דרבנן לא מחמרינן בדבר שאין בו רק חשש בעלמא: ש"ע סָעִיף ח
לא (לא) וצוק"ר קנדי"ל שאין בו וכו' - אין זה הצוקר המבושל הנחתך לחתיכות שאנו קורין צוק"ר קנדי"ל דאותו יש בהם חשש חימוץ יותר ואסור להשהותם ואין לאכלם אפי' ביו"ט האחרון אלא הוא צוקער הבא ממדינת קנדי"א והוא כעין הו"ט צוקע"ר שלנו והיה ברור להם שאין בו שום חשש חימוץ ומ"מ בשאר ימים אין לאכלם כ"א ע"י הכשר כדי שלא יבואו להקל גם בבלילות צוקער. וכתבו האחרונים דאף לכתחלה בודאי יש ליזהר שלא להשהות צוקע"ר קנדי"ל שלנו ובלילות צוקע"ר מ"מ אם עבר והשהה אותן אין לאסרו אחר הפסח דיש כמה ספיקות בזה עיין בח"י: ש"ע סָעִיף ח
לב (לב) והמנהג במדינות אלו שלא לאכול וכו' - אבל לשהותן מותר: ש"ע סָעִיף ח
לג (לג) כרכום - שמזייפין אותן בסלת להעמיד מראיתו וכן מניחין עליו שאור לחזור למראיתו וכתבו האחרונים דאף כרכום הגדל בגינת ביתו ונזהר בו מחמץ נוהגין בו איסור מפני מראית העין שהכרכום אינו מצוי במדינות אלו ויסברו שהוא כרכום הבא ממרחקים משא"כ שאר כל הפירות שנתייבשו על ידי ישראל ונזהר בהם מחמץ שאין חוששים בהם למראית העין לפי שהן מצויין והכל יודעין שלפעמים מייבשין אותם ע"י ישראל עוד כתבו כי הטאב"ק דרך לשרותו בשכר בקצת מקומות וצריך לסוגרו בחדר או לעשות מחיצה לפניו וכן הכרכום במקומות שנוהגין בו איסור וכתב הח"א שחקר אצל האומנין שעושין שנו"ף טבא"ק (דהיינו ששואפין בחוטם) מלחלחים הפעקיל טבא"ק ביי"נ וידוע שיי"נ אסור בהנאה מדינא וא"כ ראוי ליזהר שלא לשאוף אותו טבא"ק אף כל השנה. והנה כ"ז כתב הח"א בזמנו אבל עתה יש לחקור אצל האומנין אם עושין כן: ש"ע סָעִיף ח
לד (לד) או נעגעלי"ך - מפני ששורין אותן במי שעורין קודם שמייבשין אותן [ד"מ]: ש"ע סָעִיף ח
לה (לה) מיהו אינן אוסרין תערובתן - מדסתם משמע אפילו בפחות מס' וקאי על כל הנ"ל בהג"ה זו והטעם דלא מחמרינן כ"כ מחמת חשש בעלמא מיהו לענין דבש ובלילת צוקער יש מחמירין לאסור אם לא היה ששים בתבשיל נגדו ומ"מ במקום הפסד מרובה או מניעת שמחת יו"ט יש להקל: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
לו (לו) אם נתבקעו ממש - הנה בגמרא איכא פלוגתא לענין לתיתת שעורין במים דיש שסוברין דלא הוי חמץ עד שיתבקעו ממנו ויש שסוברין דאם הם נפוחים כ"כ עד שקרובין להתבקע ג"כ אסורין ונקטינן לחומרא לענין למיכל אותם בעינייהו דאסור אפילו לא נתבקעו ממש אבל לענין לאסור התבשיל שנמצאו בו הגרעינין שהוא רק איסור משהו דרבנן נקטינן לקולא דאין אוסרין עד שיתבקעו ממש זהו ביאור דעת המחבר: ש"ע סָעִיף ט
לז (לז) אסור - אפילו בהנאה. וגם כל הכלים שנשתמשו בם לתבשיל זה בעודו חם שהיד סולדת בו אסורין להשתמש בהן בפסח אלא צריך להצניען עד אחר הפסח כמו שנתבאר בריש סימן תמ"ז. ואם נתערב מעט מתבשיל זה לתבשיל אחר גם אותו התבשיל אסור וכן אם נשתמש בו בכף שהגיס בו בקדרה זו לקדרה אחרת בעודה רותח ג"כ נאסר הכל דכיון דאיסורו במשהו אמרינן דגם כאן פולט משהו: ש"ע סָעִיף ט
לח (לח) אלא אוסרים הכל - היינו התבשיל וגם כל הכלים שנשתמשו להתבשיל וכנ"ל לדעת המחבר בנתבקעו. והנה דעת הט"ז בס"ק ט"ו דאסור התבשיל אף בהנאה אכן הח"י ועוד כמה אחרונים הסכימו דבמקום הפסד מרובה יש לסמוך להתיר עכ"פ בהנאה: ש"ע סָעִיף ט
לט (לט) אפילו לא נתבקעו - מדסתם הרמ"א משמע דלא מחלקינן בין אם היא קרובה לביקוע או לא משום דאין אנו בקיאין בזה מ"מ הסכימו כמה אחרונים דעכ"פ נתרככה בעינן דאם לא נתרכך אפילו נמצא בחמין אין לאסור. עוד כתבו האחרונים דאפילו אם נמצא בתבשיל ג' גרעינים שלא נתרככו לא אמרינן דמסתמא יש יותר ושמא הם מרוככים: ש"ע סָעִיף ט
מ (מ) שורפים אותם - עיין לעיל סימן תמ"ו ס"א: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
מא (מא) מותר למוכרה לנכרי - אחרי שהסיר החטה ממנה ולא נשאר אלא טעם החמץ שהפליטה החטה בהתרנגולת ולא ישהנה בביתו דילמא אתי למיכלה: ש"ע סָעִיף י
מב (מב) ובמדינות אלו וכו' - ובמקום שיש הפסד מרובה מאוד הסכימו האחרונים להקל כדעת המחבר כמש"כ לעיל בראש סימן תמ"ז: ש"ע סָעִיף י
מג (מג) ואם נמצאת וכו' - היינו אפילו נעשה התערובות מקודם יום השמיני וה"ה אף אם עבר ושהה עד יום זה: ש"ע סָעִיף י
מד (מד) מותר להשהותה - משום דהוי ספק יו"ט ספק חול ותערובת משהו הוי דרבנן לכן מקילינן להשהותה עד אחר פסח ואז מותר אפי' באכילה [וי"א שאף בשביעי של פסח אם נמצא חטה בקועה בתבשיל או בתרנגולת כופה עליהם כלי עד מוצאי יו"ט ואז אוכל התבשיל או התרנגולת ושורף את החטה ובמקום הפסד יש לסמוך ע"ז] וה"ה לענין נותן טעם לפגם אף דאנו מחמירין בפסח כמבואר בסימן תמ"ז מ"מ מותר לשהותו אבל בחמץ גמור דאסור מדאורייתא אף ביום אחרון אסור לשהותו: ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יא
מה (מה) בקועה - ולדידן אם נתרככה אע"פ שלא נתבקע ודוקא לענין אכילה אבל בהנאה יש להקל בהפסד מרובה בלא נתבקע אף בלא נטילת מקום: ש"ע סָעִיף יא
מו (מו) כדי נטילת מקום - דאפיה דינה כצלי דאוסר כדי נטילה ובעיסה אף דצונן הוא מ"מ אמרינן דע"י דוחק הלישה נפלט ממנה משהו סביב מקומה: ש"ע סָעִיף יא
מז (מז) כל העיסה - דע"י הלישה מתחממת קצת והמים שבעיסה מוליכין את פליטת החטה שנפלט ע"י דוחק הלישה בכל העיסה: ש"ע סָעִיף יא
מח (מח) לאסור אותה מצה וכו' - ואף דמסתימת הרמ"א משמע דאוסר כולה אפילו בהפסד מרובה מ"מ בנתרככה ולא נתבקע אפשר שיש להקל בהפסד מרובה ע"י נטילת מקום: ש"ע סָעִיף יא
מט (מט) שנמצא בה החטה - שנמצא בה כשהיא אפויה כצ"ל. והיינו בין שנמצאת החטה במצה לאחר אפייתה או כשהיא עדיין בצק לאחר שנערכה או בחתיכת עיסה ולא אמרינן שהיתה החטה מתחלה בעיסה הגדולה ונאסרה כולה אלא כאן נמצא כאן היה דהיינו שכאן נמצאת החטה עכשיו במצה זו או בחתיכת עיסה זו כאן היתה בתחלה כשנפלה (דהיינו לאחר שנחתכה ממנה המצה נפלה החטה לתוכה) ולא נפלה מעולם לתוך עיסה הגדולה שאין מחזיקין איסור ממקום למקום. ואם החטה היא מלאה מים ומלוחלח מעבר אל עבר א"כ ניכר שהיה במים ובעיסה יש לאסור כל העיסה ומ"מ אי איכא למיתלי שהיתה בלועה ממקום אחר ממים ונפלה לתוך המצה הכל לפי הענין כי תולין במצוי בין להקל בין להחמיר ולא מקרי ספק כלל. ומי שהיה בידו עיסה וחתך ממנה כמה מצות ונתן לאחרים ונשארה מצה אחת בידו ונמצאת עליה חטה כל המצות שמאותה עיסה אסורות דאמרינן שמא היתה באותה עיסה קודם שחתכה לחתיכות דאף דלא מחזקינן איסורא ממקום למקום ואמרינן כאן נמצא וכו' ולא מחתיכה לחתיכה מזמן לזמן מחזקינן איסורא ואמרינן שמא היתה בעיסה זו מקודם שנחתכה [מ"א וש"א] ויש מאחרונים דס"ל דאף בכאן יש להקל בשאר מצות משום ס"ס שמא עתה נפלה ואת"ל מקודם שמא לא נתחמצה עד עתה ובמקום הפסד מרובה יש לסמוך להקל וכתב מ"א הנ"ל שכן הדין באחד שלקח מחבית כרוב בקערה והוליכו לבית אחר או למקום אחר ושם נמצא חטה בקועה הכרוב שבחבית מותר דאין מחזיקין ממקום למקום ואמרינן כאן נמצא כאן היה ר"ל השתא בקערה נפל אבל אם נמצא החטה בחבית אז אף מה שבקערה בבית אחר אסור דזה הוא מזמן לזמן ומחזקינן למפרע. ומכל מקום במקום הפסד מרובה יש להקל אפילו אם נמצא בחבית לאותן הבע"ב שלקחו מקודם דיש ספק ספיקא שמא עכשיו נפל בחבית ואם תמצא לומר מקודם שמא לא נתחמצה החטה עד עכשיו אם לא כשלקחו תיכף נמצא בחבית שלא היה שהות להתחמץ בזה הזמן ויש מאחרונים שכתבו דכל זה כשהחטה בקועה אבל אם לא נתבקעה רק כשנתרככה יש להתיר אפילו הכרוב שבחבית אם יש שם הפסד מרובה מכח ספק ספיקא. ואם אין הציר עולה ע"ג הכרוב בלא"ה יש להתיר הכרוב שבחבית דלא הוי עלה שם כבוש רק דין מלוח ואינו אסור רק מקום שנמצא עליו והשאר מותר כמ"ש רמ"א בהג"ה בסי"ד. כתב הח"א דיגעדע"ס קווא"ס שנוהגין במדינתנו לעשות על פסח יש ליזהר לברור היגדעס קודם נתינת המים דמצוי להמצא בהם גרעינין: ש"ע סָעִיף יא
נ (נ) ודוקא תוך הפסח - שאז חמץ בפסח במשהו אבל קודם הפסח נתבטל טעם החטה בששים ואפ"ה כדי נטילה צריך ליטול ממנה דילמא לא פלטה רק בסביבותיה: ש"ע סָעִיף יא
נא (נא) רק כדי נטילה - אפילו נמצאת במצה אפויה די בכדי נטילה: ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף יב
נב (נב) אם מלגו וכו' - אף דנתבאר ביו"ד סימן ס"ח סי"א דאין למלוג אפילו בכלי שני הכא מיירי שנמלח מקודם ע"ג הנוצה [פמ"ג]: ש"ע סָעִיף יב
נג (נג) אסורה התרנגולת - דאמרינן שמא היתה החטה במים בשעת מליגה דלא אמרינן כאן נמצא וכאן היה אלא לענין ממקום למקום או מחתיכה לחתיכה וכנ"ל בסי"א אבל במקום אחד כגון דיש לספק בזמן ולומר שמא היתה החטה במים קודם לכן לא אמרינן השתא נפלה והנה המחבר כתב כאן חטה בקועה והרמ"א לא הגיה ע"ז כלום כמו שהגיה לעיל בס"ט יש אומרים דכאן מודה להמחבר דדוקא בקועה ולא בנתרככה משום דיש עוד ספק שמא עכשיו נפל ויש אומרים דהרמ"א סמך אהגהתו לעיל בס"ט וכן משמע בט"ז דלא התיר בעניננו בנתרככו רק בהנאה ולא באכילה אכן מצאתי בבית מאיר דדין זה שסתם המחבר במחלוקת שנויה (לבד הדעה שמוזכר בהרמ"א) וע"כ נראה לענ"ד דהסומך להתיר בזה בנתרככה בכלי שני אף לאכילה לא הפסיד. ואם לא נתרככה אפילו אם היתה המליגה בכלי ראשון ג"כ מותר: ש"ע סָעִיף יב
נד (נד) ואין בו וכו' שהמים צוננים - ר"ל והמים צוננים דתרתי בעי שהחמץ מועט שאין בו שיעור ליתן טעם במים שיש ששים במים כנגדו וגם שהמים צוננים ולכן מקילינן אפילו תוך הפסח דכיון דמשהו מדרבנן לא מחמרינן בצונן: ש"ע סָעִיף יב
נה (נה) מותר - ואם ידוע שנשרה החטה מעל"ע במים אסור דכבוש כמבושל. ואפילו אם יש לספק שמא נשרה מעל"ע במים ג"כ דעת איזה אחרונים להחמיר ומ"מ בחטה שאינה בקועה רק נתרככה אין להחמיר בספיקא. ואפילו בחטה בקועה דוקא כשנמצאה החטה ואח"כ בשלו באותן מים אבל אם נמצאת החטה במים אחר שבישלו יש להקל באיסור משהו דס"ס הוא שמא נפלה החטה אח"כ ואת"ל מקודם שמא לא נשרה מעל"ע במים ולא הוי כבוש דמותר לדעה זו בצונן ואפילו לדעת היש מי שאומר דאוסר דבצונן תוך הפסח עכ"פ במקום הדחק או הפסד מרובה אין להחמיר וכדלקמיה: ש"ע סָעִיף יב
נו (נו) אם הוא בתוך הפסח - דס"ל דאף בצונן אינו נותן טעם מ"מ משהו מיהו איכא ולכן תוך הפסח דאיסורו במשהו אסור ודוקא כשנמצא החטה ואח"כ בישלו באותן המים אבל אם נמצא אחר שבישלו אין להחמיר בצונן מספיקא: ש"ע סָעִיף יב
נז (נז) דאמרינן שמא וכו' - ר"ל כיון דמשהו מדרבנן מקילינן בספיקו ותלינן שאח"כ נפלה וה"ה אם התרנגולת עדיין במים אלא שהמים נצטנן תלינן שנפלה בעת שנצטנן המים ומותר לדעת המתירין בצונן: ש"ע סָעִיף יב
נח (נח) בשאר בשר - בכה"ג שהניחוה בחמין אחר המליחה וההדחה ואחר שלקחוה משם נמצא שם חטה בקועה מחזיקין מזמן לזמן ואמרינן שהיתה שם החטה מקודם שלקחו הבשר: ש"ע סָעִיף יב
נט (נט) מכח ספק ספיקא - שמא היתה בתרנגולת עצמה וכבר נתעכלה ואין שייך בה חימוץ ואת"ל שאיננה מתרנגולת שמא עתה נפלה ודעה ראשונה של המחבר ס"ל דאף בחטה שהיא מתרנגולת שייך בה חימוץ: ש"ע סָעִיף יב
ס (ס) שלימה - דבשלמה נקטינן דיש בה חימוץ מפני שניכר שלא נתעכל: ש"ע סָעִיף יב
סא (סא) ושרו שם התרנגולים - ולאחר שנלקחו משם התרנגולים מצאו שם חטה בקועה אפילו שלמה ולאו דוקא נקט תרנגולים דה"ה שאר בשר ג"כ אין לאסור מספיקא ותלינן שאחר לקיחת הבשר משם נפל החטה כיון שהמים היו צוננין ויש מתירין לגמרי בצונן: ש"ע סָעִיף יב
סב (סב) אין לאסור מספיקא - אבל אם בודאי היתה החטה בשעה שנשרה הבשר במים דעתו דיש לנהוג כדעת היש מי שאוסר בצונן בתוך הפסח ועיין בלבוש וט"ז ועוד אחרונים שדעתם כדעה ראשונה המוזכר במחבר דאין לאסור בצונן בכל גווני וע"כ בשעת הדחק או בהפסד מרובה יש לסמוך להקל כדעתם ובפרט אם החטה אינה בקועה רק נתרככה בודאי אין להחמיר. וכ"ז בחטה אבל פרוסת לחם או עיסה שנמצאת בתוך המים כתבו האחרונים לאסור אף בצונן כי טבע פרוסת הלחם והעיסה להתפרר ולהיות נמס בתוך המים: ש"ע סָעִיף יב
סג (סג) ויש להתיר שאר תבשילין וכו' - משמע הא אותו תבשיל אף בהפסד מרובה ומניעת שמחת יו"ט אסור בספק אחד דרבנן [ועיין בה"ל] אכן בספק ספיקא הנזכר לעיל מותר אף בלא הפסד מרובה וכ"ז בס"ס דאיסור משהו שהוא דרבנן הא בס"ס דאיסור תורה יש להתיר רק בשהיה ומכ"ש למוכרה לנכרי אבל לא באכילה ודוקא היכא דאפשר בשהיה אבל אם א"א בשהיה שיתקלקל עי"ז מותר אף באכילה ובפרט היכא דאיכא ה"מ בודאי אין להחמיר: ש"ע סָעִיף יב
סד (סד) שנשרה במים או נמלג - לאו בחדא גוונא הוא דנשרה הבשר בצונן אף אם מצאו הגרעין בעוד הבשר שם ג"כ מותר דיש ספק דרבנן דשמא צונן אין מפליט ומבליע כלל ונמלג שהוא בחמין מיירי שמצאו אח"כ חטה במים לאחר שהסירו הבשר או התרנגולת משם ומותר אפילו נמלג בכלי ראשון ומטעם דיש ספק שמא עתה נפלה והוא איסור משהו שהוא דרבנן לכך מתירין בה"מ: ש"ע סָעִיף יב
סָעִיף יג
סה (סה) בת יומא - ומיירי שהגעילו קודם זמן איסורו דאל"ה אין להגעיל כלי שהוא בן יומו כמבואר לעיל בסימן תנ"ב ונקט המחבר בן יומו דאם היורה לא היתה בת יומא אף המי הגעלה עצמן מותרין בפסח כיון שהגעילו קודם פסח והם אינם ב"י כמבואר לעיל בסי' תנ"א וסימן תמ"ז ס"ה בהג"ה ע"ש. ודע דאם ההגעלה היה בתוך הפסח אז אפילו אם היורה אינה בת יומא אסור המים שבבור לדעת רמ"א לעיל בסימן תמ"ז ס"י בהג"ה: ש"ע סָעִיף יג
סו (סו) וירדו וכו' בתוך הפסח - היינו הירידה היה בתוך הפסח אבל ההגעלה היה קודם פסח ואם הירידה היה ג"כ קודם הפסח נתבטלו המים בששים במים שבבור ויש מחמירין דאפילו אם יש ששים נגדם אין להשתמש באותן מים לכתחלה כיון דאפשר בקל למצוא מים אחרים. אסור לשתות מימיו - ואם עבר ובישל מהם תבשיל כתב הפמ"ג דיש להתיר אם הוא הפסד מרובה כיון דההגעלה היה קודם פסח: ש"ע סָעִיף יג
סז (סז) בשביל שנתערבו - פי' אף להמתירין צונן לעיל משום דאינו נותן טעם כלל מ"מ הכא אסור דע"י שנתערבו הרי גוף החמץ מעורב בו. אם נמצא גרעיני תבואה בבאר מים בפסח כתבו האחרונים שראוי ליזהר בכל מה דאפשר שלא להשתמש באותן מים בפסח אפילו להמתירין בצונן דשמא נכבש בתוכו מעל"ע והוי כבוש ומ"מ אם אין לו מים אחרים כיון שחייו תלוים בו יש להתיר מטעם ס"ס שמא עכשיו נפלה ואת"ל שנפלה מעל"ע מקודם שמא לא נתבקעה ונתרככה עד תוך מעל"ע ולא נעשה כבוש משעה שנעשה חמץ וסמכינן על הפוסקים דצונן אינו אוסר בלי כבישה. ופרוסת לחם שנמצא בבאר עיין לעיל בסקס"ב. מי שרוצה לשאוב בפסח מבארות של עכו"ם או מבארות של ישראל שלא נזהר בהן מחמץ כל השנה נכון שיסנן המים בבגד נקי בכל פעם ששואב: ש"ע סָעִיף יג
סָעִיף יד
סח (סח) חטה מבוקעת - עיין בביאור הלכה דלדידן שייך זה הסעיף אפילו בנתרככה לבד: ש"ע סָעִיף יד
סט (סט) די בשטיפה - דצונן בלי רוטב לכו"ע אינו אוסר ואפילו אם הודח התרנגולת מ"מ כיון שלא היתה שרויה החטה במים אינה אוסרת ומ"מ הדחה בעי ואין לו לסמוך על ההדחה שמדיחו אחר המליחה: ש"ע סָעִיף יד
ע (ע) די בקליפה - ומ"מ קליפה בעי אף שהוא צונן דקי"ל מליח הרי הוא כרותח ונבלע לחלוחית החטה בתוך הבשר כדי קליפה. ומ"מ כל זה כשנמצא בעוד שמלח עליו אבל אם נמצא לאחר שנמלח והודח אמרינן השתא נפל ודי בשטיפה בעלמא דאם איתא שהיתה עליה קודם לכן היתה נופלת בהדחה כשהדיחו הבשר במים ודוקא כשנמצא על התרנגולת מבחוץ אבל אם נמצא בתוך התרנגולת מסתמא היתה קודם לכן אף בשעת מליחה ומה שלא נפלה בהדחה שעכבוה שולי התרנגולת: ש"ע סָעִיף יד
עא (עא) ויש מחמירים לומר שמעמיק - ר"ל דלא כדעה ראשונה דסגי לקלוף הבשר ונגד מקום החטה בלבד אלא שמעמיק בכל סביבותיה וחותך והטעם דהואיל בפסח איסורו במשהו אמרינן שמתפשט משהו בכל סביבותיה של מקום החטה: ש"ע סָעִיף יד
עב (עב) קולף את כולם - ומיירי כשנמצא החטה על התרנגולת דיש לספק שמא נגעה החטה בכולם אבל אם נמצא תוך התרנגולת אין האחרות צריכין קליפה: ש"ע סָעִיף יד
עג (עג) ויש מחמירים לאסור כל וכו' - משום דאנן מחמירינן לאסור בכל איסורין במליחה בששים [משום דלא בקיאים בין איסור כחוש לשמן] אלמא דנתפשט בכולו א"כ ממילא בחמץ דאיסורו במשהו נמי אוסר בכולן: ש"ע סָעִיף יד
עד (עד) אבל העיקר - משום דס"ל דלא אמרינן באיסור משהו שהוא דרבנן שיהא יוצא מחתיכה לחתיכה ע"י מליחה בחמץ שהוא כחוש ורק בשיעור ס' החמירו לאסור מחתיכה לחתיכה אף בכחוש ולא במשהו ועוד דדוקא באיסור ששייך בו שמנונית משערינן בכחוש אף בס' משום דאין אנו בקיאים בין כחוש לשמן ואמרינן דמפעפע עד ס' משא"כ באיסור חמץ דלא שייך בו פעפוע כלל ודיינו אם נחמיר לאסור אותה חתיכה כולה: ש"ע סָעִיף יד
עה (עה) ע"י קליפה קצת - והיינו באופן שיש לספק שמא נגעה החטה גם בהן וכנ"ל בס"ק ע"ב ואף אם ידעינן בודאי שלא נגע אלא באחד מהם ולא ידעינן באיזה נגע כולן טעונין קליפה דחמץ בפסח לא בטיל ברוב כמ"ש סי' תמ"ז ס"ט ואם נתבשלו בלי קליפה אוסרת תערובתן: ש"ע סָעִיף יד
עו (עו) למכור הכל וכו' - עיין בא"ר שדעתו דהרמ"א לא קאי רק אשאר חתיכות אבל אותה החתיכה שנמצאת עליה החטה אין להתיר למוכרה לדעת ההג"ה לעיל בסק"י ומשארי אחרונים משמע דכאן שהוא רק ע"י מליחה מקילינן למכור אפי' אותה חתיכה ורק שיקלוף תחלה מן הבשר במקום שנמצאת עליו החטה: ש"ע סָעִיף יד
עז (עז) לנכרי - עיין בט"ז שכתב שהורה למעשה דה"ה דמותר להשהות שאר החתיכות עד אחר הפסח כיון שאינן אלא ספק נגיעה וגם אותה החתיכה יוכל להשהות אותה רק שבה צריך לקלוף מתחלה מקום החטה ומדברי המ"א משמע דדעתו כדעת הרמ"א דאותה החתיכה אסורה להשהות ונראה דבנתרככה ולא נתבקעה יש לסמוך אדברי הט"ז וכן הח"י מסכים לדברי הט"ז: ש"ע סָעִיף יד
עח (עח) כמש"כ סי' תמ"ז וכו' - ט"ס הוא וצ"ל אע"ג דאין נוהגין כן בשאר תערובות חמץ כמש"כ סימן תמ"ז ס"א ופירושו דשם מבואר דבבליעת משהו חמץ אינו יכול למכור לעכו"ם אף אחר שיפדה דמי החמץ כאן במליחה מקילינן בזה. ודע דכל זה דמקיל הרמ"א בחתיכות האחרות ע"י קליפה או ע"י מכירה לעכו"ם דוקא כשנמצא החטה על בשר מלוח בעת המליחה או אחר מליחה והדחה ומלחו פעם שנית לקדרה ומצאו החטה על הבשר בלא ציר אבל אם נמצא החטה בתוך הציר אז חשיב הכל כמבושל דבשיעור מועט הוי כבוש ע"י ציר ואז כל מה שמונח בציר יש לאסור וצריך בעור אבל מה שמונח למעלה מן הציר יעשה כמו שכתב הרמ"א דבציר אין אומרים שמפעפע למעלה או שישהנו עד אחר הפסח וכמו שכתבנו למעלה בדעת הט"ז וכן אם נמצא חטה מונחת בחבית של כרוב מלוח אסור כל החבית דכבוש כמבושל ודוקא כשהציר עולה ע"ג דאם אין הציר עולה ע"ג הו"ל דין מליחה בעלמא ודינו כנ"ל בס"ק ע"ו וע"ז. אם נשאר מעט שכר בכלי ונטלו בתוכו מים והדיחו בהן בשר אחר מליחתו בפסח דעת הח"י דיש להתיר הבשר אף בלא קליפה מעיקר הדין שאף שהמים נאסרו מחמת השכר שנתערב בתוכם מכל מקום הבשר לא בלע כלום ממים הללו כיון שהוא צונן ואף על פי שהבשר היה מלוח עדיין בשעה שהדיחו והמליח הוא כרותח מכל מקום לא בלע כלום מן המים לפי שהמים שהדיחו בהם מבטלים כח המלח ואין לו כח להבליע המים בבשר אכן מחמת חומרת חמץ בפסח יש לקלוף מעט הבשר במקום שנגעו בו המים הללו ודעת הח"א דמדינא צריך הבשר קליפה כיון דאית ביה פילי ואפילו לא נמלח הבשר כלל: ש"ע סָעִיף יד
סָעִיף טו
עט (עט) שנמצאת בה וכו' - כתב הח"א דר"ל דוקא שנמצאת בתוכה דיש לפרש שנתחמצה במים שהודחה בו אבל אם נמצאת על התרנגולת א"כ אם איתא דהוי בשעת הדחה היה נופל וע"כ עכשיו נפל ושומן התרנגולת הוי כמו פירות ואינו מחמיץ: ש"ע סָעִיף טו
פ (פ) חטה מבוקעת - ולפי דברי הרמ"א לעיל בס"ט ה"ה אפילו לא נתבקעה רק נתרככה אבל לא נתרככה א"צ כלום: ש"ע סָעִיף טו
פא (פא) חותך מקום פעפועו וכו' - היינו כמו שכתב לעיל שמעמיק כל סביבותיה דבצלי לכו"ע יש להחמיר יותר ודוקא אם היה התרנגולת כחושה אבל אם הוא שמן במקום מגעו של החטה כולו אסור דאזיל ההיתר ומפטם להחטה ואח"כ מפעפע החטה משהו בכל התרנגולת: ש"ע סָעִיף טו
פב (פב) לפי שכשמהפכין וכו' - ודוקא באיסור חמץ שהוא במשהו חיישינן לזה משא"כ בשאר איסורים: ש"ע סָעִיף טו
פג (פג) השפוד - משמע דאם נצלה ע"ג גחלים אין לאסור יותר מכדי פעפועו ולדעת הרב בהג"ה הנ"ל ודאי דאין להקל בצלי יותר ממליחה [אחרונים]: ש"ע סָעִיף טו
פד (פד) הנוגעות זו בזו - ואם אינן נוגעות אינן אסורות ולא אמרינן דהבליעת משהו הולך ומתפשט מזו לזו ע"י השפוד ואם התרנגולת שמינה אוסרת הכל אפילו אינן נוגעות [מ"א] והמקור חיים מיקל בדבר ואפילו לדעת המ"א אין להחמיר בזה אלא במבוקעת ולא בנתרככה: ש"ע סָעִיף טו
פה (פה) כי ע"י היפוך וכו' - ובלא היפוך מותרות האחרות אפילו בלי קליפה וכתב הפמ"ג דלפי דעת הרב לעיל יש להורות דצלי לא גרע ממליחה ואף כשהתרנגולת כחוש לגמרי אסורה כולה ואפילו בלא היפוך השפוד אבל אחרות יש להתיר בהפ"מ בידע שלא היפך השפוד: ש"ע סָעִיף טו
סָעִיף טז
פו (פו) העוף מותר - דאין צלי אוסר יותר מכדי קליפה והזפק הוא במקום הקליפה ומשליכין אותו ואפילו לדידן דאוסרין בצלי עד ששים מ"מ אין להחמיר בזה יותר מכדי קליפה כי ההבהוב אינו דומה כלל לצלי הואיל ואינו מהבהבו הרבה במקום אחד אלא מעבירו תמיד הנה והנה כמו שמבואר ביו"ד סימן ס"ח ואם נמצאת החטה חוץ לזפק לאחר ההבהוב לכתחלה צריך לקלוף באותו מקום ובדיעבד אם בישל כך בלי קליפה מותר. המדקדקים נזהרים בפסח קודם ההבהוב וקודם המליחה לפתוח התרנגולת היטב או לחתכו לשנים ולבדוק היטב שלא ימצא בתוכו חטה ומי שעושה כן הרי זה זריז ונשכר [שכנה"ג]: ש"ע סָעִיף טז
פז (פז) צריך לשורפם - דתלינן שנתחמצו מלחות שנמצא בזפק [לבוש]: ש"ע סָעִיף טז
פח (פח) דלא חשיבי כמעוכלים - דאף דלענין טומאה חשיבי כמעוכלים לענין איסור שאני ועיין בביאור הגר"א שכתב דלפ"ז אין חילוק בין שלמה או שבורה אבל בעיקר הדין מצדד לבסוף דאין לחלק בין איסור לטומאה ואפילו שלמין חשובין כמעוכלין. כתב בספר תניא כל עניני הפסח לא יעשה ע"י עכו"ם וכן ראוי שלא יעשה על ידי קטנים [פמ"ג]: ש"ע סָעִיף טז
מָגֵן אַבְרָהָם Magen Avraham
סָעִיף א
א בטור כתוב ואין החמץ ניכר בהם כו' משמע דאם החמץ ניכר מותר ולא חיישינן שמא יטחנם וימכרם כיון דאין לוקחים קמח מן השוק אלא בשעת הדחק כמ"ש סי' תנ"ג כנ"ל ולא כע"ש: ומודיעו. אבל אין סומכי' על הכרזה (ש"ג פ"ה דע"א): ש"ע סָעִיף א
ב כדי שיכלה. כלו' אף את"ל שימכרנו לישראל יאכלנו הישראל קודם פסח והכ"מ כ' דה"פ דכשאינו קונה אלא קבא קבא לביתו צריך אותו ויכלה קודם הפסח ליכא למיחש למידי עכ"ל וצ"ע דא"כ למה קאמר ויכלה קודם פסח דמשמע דאי ידעי' שלא יכלה קודם פסח כגון שמוכרו בע"פ בשעה ה' אסור ולהכ"מ לישתרי דלצורך ביתו הוא לוקחו ועוד דבע"א ד' ס"ה אי' ג"כ בחטי' שנפל עליהם יי"נ והתירו רבא למכור לעכו"ם ואותבי' רבה בר לואי והדר ביה ואורי למיפינהו וליזבנינהו לעכו"ם שלא בפני ישראל (דאין לוקחים פת מעכו"ם) והקשו התוס' מאחר דכבר אותביה רבה בעובדא דפסחים היאך טעה כאן שני', ותי' התו' דשני המעשים באו לפניו בפעם א' והורה בשניהם למכור לעכו"ם ואותבי' רבה וחזר בו ע"כ וא"כ קשה למה הטריחם שם למפינהו ולזבנינהו ה"ל ג"כ להורות למכור מעט מעט לעכו"ם אלא ע"כ דוקא בחמץ מועיל מעט מעט דאף את"ל שימכור לישראל יאכלנו קודם פסח אבל בשאר איסורים לא מהני מעט מעט דמ"מ חיישינן שימכרם לישראל או יתן במתנה לאוהבו ישראל ועוד דאין לך דבר מועט יותר מביצה ואפ"ה אין מוכרין ביצת נבילה וטריפה לעכו"ם ומשמע מלשון הגמרא והפוסקים אפי' ביצה א' עבי"ד ססי' פ"ו ובסי' פ"ד מביא הרב"י קמח שהתליעה להשליכו לנהר משמע דאין לו תקנה: ומ"ש רמ"א בסי' קנ"ד ס"ה ביי"נ שנתערב מיהו לא ימכור הרבה ביחד שמא יחזור וימכרנו לישראל משמע דמעט מעט ליכא למיחש הנה דברים אלו לקוחים מדברי רי"ו ואני שמעתי ולא אבין דמעולם לא כיון רי"ו לכך דהא התם מרגישין טעם היין ואיך יקח הישראל מעכו"ם אלא כוונתו דלא ימכור הכל ביחד לעכו"ם חוץ מדמי יי"נ שבו ע"ש ברי"ו ותמצא כדברי אבל גם דבריו צ"ע דהתו' ספ"ג דע"א לא כתבו אלא שא"צ למוכרו ביחד חוץ מדמי יי"נ ואם רצה מוכרו ביחד וכ"כ ביבמות ד' פ"א ע"ב ובסוף ע"א ובזבחים דף ע"ב ואין כאן מקומו אבל בדבר דאיכא למיחש שיחזור וימכרנו לישראל אין היתר במעט מעט אלא בחמץ כנ"ל ועבי"ד סי' קי"ב סי"א ובכ"ה כ' בשם רשד"מ בי"ד סי' מ"ה ורי"ט בי"ד סי' ב' וז"ל ואף על גב דהוי ס"ס דשמא יאכלנו הישראל קודם פסח כיון דהוי ס"ס הנעשה בידי' אסור עכ"ל וצ"ע דהא מיירי בחמץ הרבה וי"ל דה"ק דשמא העכו"ם ימכור להרבה ישראלים לכל א' מעט משמע לכאורה דס"ל כפירוש הכ"מ דבמעט תלי' שיאכלנו העכו"ם בעצמו ועבי"ד ס"ס נ"ז: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ג דכיון דמינח נייחי. דדוקא גבי לתיתה אינו אסור אא"כ נתבקעו כיון דעסיק בה: ש"ע סָעִיף ב
ד לידי חימוץ. ואם לא שהה עדיין שיעור מיל עדיין לא החמיץ (וכ"מ בת"ה סי' קכ"ג ובאגור) וא"כ אפילו נעשה בפסח למוכרו לעכו"ם קודם ששהה שיעור מיל: מעשה בישראל שלקח חטים מעכו"ם ובא אח"כ ישראל אחר וביקש מהעכו"ם שימכור לו ג"כ חטים ואמר אין לי חטים כי היהודי שמכרתי לו הוא אוהבי ומכרתי לו החטים שרחצתי ובקשתי לטוחנן לצורך ביתי ומכרתי אותם לאהבתי אותו נ"ל דדמי למ"ש בי"ד ססי' י"ו דאין העכו"ם נאמן במה שאמר לאחר שמכרם ויצאו מתחת ידו מיהו אי מהימן ליה אסור עכ"ל וע"ש סי' קכ"ז: כתב הב"ח כתו' במרדכי הארוך בשם ראבי"ה חטין שנתבקעו ואין ביקוען ניכר שנתערבו בכרי אסור להשהותן ואם עבר והשה' אותן אסורים אחר הפסח ואסור למכרן לעכו"ם אבל אם אכלו מן התבואה קודם הפסח מותר לאכלם בפסח כמ"ש בי"ד סי' ק"י ס"ז דמותר לאכול הנשארות שנים שנים ואפי' לא אכלו מנייהו מצי למישקל מנייהו ולמשדי לים ואינך משתרי ואין כאן משום מבטל איסור לכתחלה דאכתי לא חל פסח (ועמ"ש ססי' תמ"ז בשם הרשב"א) ואף על גב דאין מותר לאכול אלא ב' ב' אבל א' א' אסור ה"נ אין לך כל מצה שלא יהא יותר מן השיעור של איסור וה"ל תרתי תרתי ע"כ והכל בו כ' שמותר להשהות החטים שנתערבו דיבש ביבש בטל וכ"פ הב"ח לדינא ומ"ש הראבי"ה כשנאכלו קצתם שמותר לאכול השאר בפסח משום דס"ל דאפי' אינו אוסר יותר מכדי נטיל' אבל לדידן דס"ל דאוסר כולו א"כ משהו חמץ שנשאר בו אוסר כל המצה דיהיב טעמא במשהו (ב"ח) ועססי' תס"א ולפי מ"ש סי' תמ"ז ס"ט דקודם פסח בטל ברוב א"כ מותר לטחנן קודם פסח ולבטלן בס' עסי' תנ"ג ס"ג וכ"ה בי"ד סי' ק"ט ויש כאן מקום עיון בב"ח ע"ש: ויש ללמוד דאם נתערב יבש ביבש בפסח ונאכל א' מהן דשרי וכמ"ש בי"ד סי' ק"י ואפשר ג"כ דהתערובות השלישי שרי כמ"ש שם אבל בלח לא שייכי היתרים הללו: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ד
ה אין חוששין. שהולכים אחר הרוב שאין מחמיצין: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ח
ו יש מחמירין. דחוששין שמא נתערב בו קמח ואף על גב דדבש מי פירות הוא מ"מ הקמח הוא חמץ גמור שנוהגין לרחוץ החיטים: ש"ע סָעִיף ח
ז רק אותו כו' שעושין כו'. פי' תרתי בעינן דדוקא מאותו שבחבית מותר לעשות משקה דאף את"ל שיש בו מעט קמח בטל בס' בשעת בישול קודם פסח אבל אותן שמביאין בכלים קטנים אסור אפי' לעשות ממנו משקה וכמה פעמים נתברר לי שמערבין בהן קמח הרבה: ולאכול הדבש בעין בכל ענין אסור דאתי לאיחלופי וכ"כ מהרי"ל ורש"ל ואסור לעשות המשק' בפסח (ב"ח וכ"מ בד"מ) והלבוש כ' וז"ל י"א דוקא המשק' שקורין מע"ד מותר מפני שיש בו הרבה מים ומסתמא נתבטל הקמח קודם פסח אבל דבש בפ"ע שבשלו קודם פסח אף על פי שנזהר בו מחמץ וסיננו אותו מהדבורים שבהם אסור לאכלו וליתנו לתבשיל ונ"ל שהמקיל לא הפסיד והמחמיר יחמיר ותע"ב: מיהו דבש שמביאין מן הכוור' נוהגין בו היתר לכ"ע שאין דרך לערב בו כלום כשרודין אותו מן הכוורת עכ"ל דקדק וכ' שמביאין מן הכוורת ולא כ' שמביאין בחבית מן הכוורת כמ"ש משום דאותו אסור לאכלו בעין ולא שרי אלא אותו שמביאין עם החררים קטני' שלם כמו שהו' מונח בכוור' שעדיין לא נתרסק, ויש נוהגין לבשל מי דבש עד שחוזר ונעש' עב כמו דבש ואוכלין אותו ולדברי הב"ח אסור כמש"ל והכל לפי המנהג: ש"ע סָעִיף ח
ח וענבים יבשים. כתו' בתשו' מהרי"ל סי' ק"ה שלא לאכול ענבים יבישים ואם יחפוץ אדם לקיים מ"ש בשיר השירים פתח הסמדר יכול לקיים בענבים דידן עכ"ל ובמהרי"ל כתו' דיש ליזהר בענבים דקים לפי שמערבים אותן עם הגרוגרות: פה ק"ק קאליש נוהגין היתר מקדמונים ליקח אגסים יבשים קטנים מן העכו"ם ולעשות מהן משקה דהיינו ששופכין עליהם מים קרים ושורה בתוכה עד שנעש' משקה אבל לבשלו עם האגסים נוהגים איסור וגם האגסים עצמן אין אוכלים אותם והכלים ששואבים בהם המשקה נוהגין שלא להשתמש בהם דבר אחר: נ"ל הטעם משום דחוששין שמא נדבק בהם קצת חמץ לכן אין אוכלין אות' אבל המשקה שותים דאותו המעט בטל בס' ואף על גב ששורה גם בפסח מ"מ לא החמירו מספק, ומה שנוהגין איסור לבשלן משום דע"י בישול יהיב טעמא ביותר ואף על גב שיש עכו"ם שמייבשין האגסים בתנור אחר שאפו בו לחם מ"מ הוי נ"ט בנ"ט דהתירא ואף על גב שרמ"א כתב בסי' תמ"ז להחמיר בזה הכא דספק הוא שהרבה בחמה נתייבשו או אחר שהוסק התנור לכן נהגו להקל כנ"ל ליישב מנהגם, אבל במקומות אחרים נהגו להחמיר: ש"ע סָעִיף ח
ט להשהותו אסור. כ' הש"ך וז"ל צ"ע כי נ"ל מן הת"ה להפך דדוקא חררות קטנות העשויות מבלילות צוקר אסורים אבל סתם צוקר מותר להשהות וכן ראיתי מורי הורא' שהתירו צוקר שעבר עליו הפסח עכ"ל וכן מ"כ ובהגמ"נ כתוב וז"ל כ' מהרי"ל בתשו' סי' כ"ה צוקר רגילין ליזהר אם אינו צורך גדול לרפואה כי הרוכלים מערבין בו כמה מינים עכ"ל ואותן העשוים כמין חררות קטנו' מבלילת צוקר אסור להשהות (בשם מהרי"ל ומוהר"ש) ובת"ה כתו' דיש ליזהר בכל מיני מרקחת העשוי' מבלילת צוקר כמו קטניות וגרעי' המחופין עכ"ל הגמ"נ משמע דס"ל דסתם צוקר מותר להשהותו וכ"מ בלבוש ע"ש וכן שמעתי מהאומן המתקנים אותו שאותו שעשוי ככובע אין בו קמח (וכ"כ הע"ש) ומיהו לכתחלה נוהגין למוכרו לעכו"ם קודם פסח ובדיעבד מותר ומ"כ וז"ל בקובץ של מהר"י ברונ"א מצאתי מלתא בטעמא שהוא בהיפך דצוקר לבן אין בו חשש חימוץ וציקר קנדי"ל יש בו חשש חימוץ וכן שמעתי נוהגים בק"ק קראקא עכ"ל וז"ל מהרי"ל מהר"ז התיר לתלמידיו לאכול בי"ט האחרון צוקר שהביא עמו מקנדיא שהיה ברור לו שאין בו חשש חימוץ עכ"ל: ש"ע סָעִיף ח
י כרכום. בתשובת הרשב"א סי' קל"ג כתוב שבוחשין קמח עם מים ומזלפין עליו וכת' הלבוש הגדל בגינת ביתו אסור משום גזירה (מהרי"ל) והיינו משום דכרכום אין מצוי ליגדל במדינות אלו ויסברו שהוא כרכום שבא ממרחקים אבל פירות שייבשן ישראל ולא חיישינן לאחלופי משום דמצוי הוא וכן בדבש מהכוורת כמש"ל ע"כ מ"כ וטוב"ק דרך לשרותו בשכר וצריך לסוגרו בחדר או לעשות מחיצה לפניו עכ"ל וא"כ ה"ה כרכום: ש"ע סָעִיף ח
יא אינם אוסרין תערובתן. משמע דאפי' נתערב הרבה בתבשיל שרי כיון דחששא רחוקה היא מיהו בדבש כתוב בד"מ וז"ל מיהו נראה דאם נתערב מעט ממנו בתבשיל בפסח אין לאוסרו דכדאי הוא הרא"ש לסמוך עליו בכה"ג וכמ"ש סי' תמ"ז ולענין איסור במשהו דרבנן לא מחזקינן איסור בדיעבד משמע דאם נתערב בפחות מששים אסור וכן עיקר אבל בכרכום ואינך אין להחמיר אפי' בפחו' מס' דטעם חמץ כבר חלף והלך לו וכמ"ש סי' תמ"ז לענין בשר יבש ובי"ד סי' ס"ט לענין דם: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ב
יב לא נתבקעו. דכיון דאיכא פלוגתא בגמ' די"א דשרי בלא נתבקעו ואיסור משהו דרבנן אזלינן בספיקן לקולא (רי"ף) משמע דאם נתערב בפחות מס' אסור ע' בי"ד סי' צ"ח והקשה בהג"מ דהא בס"ב פסק אפי' לא נתבקעו אסור ותי' דדוקא למיכלה חטים בעינייהו אבל לאסור התבשיל לא החמירו וקשה כיון דלא מקלי' אלא משום דהוי פלוגתא וע"כ לא פליגי אלא בלתיתה אבל היכא דמינח נייח' כ"ע מודו שאסור א"כ למה נקל בתבשיל וי"ל דכתב לעיל אתי לידי חימוץ משמע שיבואו לידי חימוץ אבל עדיין אינן חמץ ודאי אלא ספק לכן מתירין התבשיל וע' בטור, כתב ב"י בשם הכל בו אם נמצאו ג' שעורים בתבשיל חזקה דאיכא טובא ושמא נתבקעו (ד"מ) ונ"ל דבכוונה השמיטוהו בש"ע דלא קי"ל הכי דהא כ' הט"ז בי"ד סי' פ"ד ס"ט בשם רש"ל דלא אמרי' כן אלא בתולעים דמיני' קא רבו אבל במלתא דאתי מעלמא לא ועוד דהא יכולין לבדקו אם יש בו שעורים מיהו בכרי של חטים שנפל עליו גשמים י"ל האי סברא עס"ב מ"ש שם: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ט
יג אוסרים הכל. הכיסוי והכף וה"ה שאר תבשילין שנתערב בהן מאותו תבשיל וכן נוהגין (ב"ח) וכ"כ הטור בשם הרוקח חטה שנמצאת בקדר' נאסרה הכף שהגיסו בו שמוהו בקדירות אחרות כולן אסורות עכ"ל וכ"מ ססי"ב ובט"ז בי"ד בסי' צ"ב כתב דאם נאסרה חתיכה מחמץ משהו ונפלה לקדירה אחרת אינה אוסרת בפליטתה ע"ש והפריז על מדותיו שבכל מקום נוהגין לאסור וכן מ"כ בהגהת או"ה מרמ"א ז"ל ואף על גב דאין החתיכה נ"נ מ"מ לענין האיסור אוסר במשהו ויש נפקות' כגון דבר דעביד לטעמיה לא בטיל ובמקום שאין עביד לטעמי' בטיל חמץ תוך זמנו במשהו ולאחר זמנו בס' או לענין אם נתערב במינו ושלא במינו דאמרי' סליק מינו כמי שאינו עכ"ל וכ"כ הב"ח וע"ש בדריש' מ"מ מ"ש דחמץ תוך זמנו וכו' פי' אם נתערב משהו חמץ בתבשיל תוך הפסח ושהה אותו עד אחר הפסח ונתערב מאותו תבשיל בתבשיל אחר א"צ ס' אלא נגד המשהו וקשה דהא הב"ח עצמו כתב בסי' תמ"ז דדבר הנאסר במשהו ועבר עליו הפסח מותר בלא תערובות ובספר נקודת הכסף כתוב ושהיה במזיד ר"ל דכשעבר במזיד אסור אבל לפי מ"ש ססי' תמ"ז אפי' שהיה במזיד מותר ע"ש גם מ"ש ססי' נ"ה דחמץ בע"פ אוסר במינו במשהו משום דהוי דשיל"מ כבר הכריע בת"ח דלא הוי דשיל"מ וכ"מ סי' שס"א גבי מצה כפולה גם מ"ש דיבש ביבש לא בטיל בפסח משום דשיל"מ ושלא במינה בטל בס' לא עיין במרדכי שכתב בהדיא שהטעם כי היכי דלח במשהו ה"ה ביבש וכ"ה בי"ד וכ"ה בת"ח וא"כ אפי' שלא במינה לא בטיל ואפי' חתיכה הנאסרת מחמת משהו ונתערבו באחרות ביבש כולן אסורות: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
יד מותר להשהותה. משום דהוי ספק יום טוב ספק חול (טור) פי' ואיסור משהו הוי דרבנן לכן מקלינין להשהותו אבל בחמץ גמור אפי' בי"ט האחרון אסור כמ"ש סי' תמ"ח וגם הג"מ שכתבו הטעם משום דהוי דרבנן לא נתכוונו להקל אלא באיסור משהו ועסי' תמ"ז וב"י: ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יא
טו כל העיסה. ז"ל הרשב"א סי' קע"ו שלא במקום א' בלבד נגעה החט' אלא כאן וכאן דרך גלגולה של עיסה וא"ל בכי הא כאן נמצא כאן היתה (עסי"ב) ועוד שהמים שבעיסה מוליכין את היוצא מאותו גרגיר בכל העיסה שלא אמרו קליפה אלא יבש ביבש וכן אפילו במקום לחות רב כלחת מוהל בשעת מליח' אבל במקום רוטב אמרו שהרוטב מוליך אפילו דבר שאינו מפעפע וכן לחם הנמצא בעיסה הלחם עשוי להתפרר ונתערבו פירורין בעיסה מלבד שהוא בעצמו אפשר שמחמץ אחרים אף על פי שהוא אפוי אלא שאין דעתי נוטה לכך שיהא דבר מועט מחמיץ כל העיסה כו' ע"ש מוכח דס"ל דאוסר אפי' בצונן ע' סי"ב: ש"ע סָעִיף יא
טז כאן נמצא כאן היתה. פירוש דאמרינן עתה נפלה לתוך המצה הזאת ולא היתה בעיסה מעולם וא"כ אם החטה היא מלאה מים ומלוחלחת מעבר אל עבר א"כ נראה שהיתה במים ובעיסה א"כ יש לאסור כל העיסה ומ"מ י"ל שמא הית' במקום אחר בלועה ממים ונפלה עתה לתוך המצה: ונ"ל דהכל לפי הענין דאם יש במה לתלו' תולין דלעולם תולין במצוי בין להקל בין להחמיר ולא מקרי ספק אלא כשיש לתלות בזה כמו בזה כמ"ש בי"ד סי' נ"ה והב"ח כתב וז"ל שמא עתה נפלה ואת"ל שהיה מקודם שמא לא נתחמצה ודוקא בנתרככה אסורה אבל בל"נ הכל שרי עכ"ל ועסי"ב: ומור"מ לובלין כ' בתשו' בא' שלקח מהחבי' כרוב בקערה והוליכו לבית אחר ושם נמצא חטה עליו והתיר הכרוב שבחבית דאמרינן כאן נמצא כאן היתה עכ"ל אבל אם נמצא' חטה בחבית אף הכרוב שבקערה אסור דאמרינן שמא היתה החט' קודם לכן בחבית וכמ"ש בסי"ב בתרנגולת וה"ה מי שיש בידו עיסה וחתך ממנו מצות ונתן לאחרי' ונשאר מצה אח' בידו ונמצא עליה חטה אסורים כלם, דאמרי' שמא הית' עלי' קודם לכן דדוקא ממקום למקום לא מחזקינן איסורא ולפי דברי הב"ח דחשיב ליה לס"ס א"כ לעולם הוי מותר מטעם זה ול"נ דהאי ספק לא נתחמצ' לא הוי ספק דהוי חסרון ידיע' כמ"ש הפוסקים בי"ד: ש"ע סָעִיף יא
יז רק כדי נטילה. אפי' במצה אפי' ועססי' תס"א: ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף יב
יח אסור' התרנגולת. דאמרי' שמא היתה החטה במים בשעת מליגא דלא אמרינן כאן נמצא כאן היתה אלא ממקום למקום או מחתיכה לחתיכה כמ"ש סי"א אבל במקום א' כגון במליג' דיש לספק בזמן ולו' שמא היתה החטה במים קודם לכן לא אמרינן השתא נפלה דהכי אשכחן פ"ק דחולין ופ"ק דנדה דלא אמרי' השתא הוא דאיתרע היכא דליכא חזקה, אך מ"ש הרב"י בשם המרדכי דאם נמצא גרגיר חטה בקערה אצל התרנגולת דשרי מטעם ס"ס (כמ"ש רמ"א בהג"ה) ולא שרי מטעם כאן נמצאת כאן הית' וי"ל כיון דשכיח למצוא חטים בתרנגולים שאוכלים חטים אמרינן שמא הי' בתרנגולת כמ"ש בי"ד סי' נ"ז שתולין במצוי לכן לא שרי' אלא מטעם ס"ס עכ"ל מ"ב סי' ס"ט וקשה דא"כ אפי' ס"ס לא הוי דדבר המצוי לא הוי ספק כלל דהא אפי' לקולא תולין בו כמ"ש בי"ד סי' נ"ז וכ"כ האו"ה, אלא צ"ל דדוקא התם דשכיח טובא אבל דבר המצוי קצת נחשבינהו לספק ספיקא כמ"ש סי' פ"ד וא"כ לא ה"ל למ"ב להביא מסי' נ"ז ועיין בא"ע סי' ו' בב"י דדבר שאינו מצוי לא חשבי' לס"ס ול"נ דאע"ג דשכיח למצוא חטים בתרנגולים מ"מ כשמדיחים אותם לא נשאר בתוכן כלום ובפרט לצורך פסח וא"כ לא מקרי ספק הרגיל והא דלא התיר במרדכי מטעם כאן נמצאת כאן היתה ובקערה הוא דנפלה משום דהמרדכי ס"ל דכלי שני אסור בפסח כמ"ש סי' תמ"ז ס"ג ומזמן לזמן מחזקינן איסור וא"כ את"ל שהיתה בקערה כשעירו לתוכ' התרנגולת היתה אסורה לכן התיר מטעם ספק ספיקא דעכשיו היא צוננת ואינה אוסר' דמיירי שלא היה שם רוטב: ש"ע סָעִיף יב
סָעִיף יא
יט ואין בו כדי ליתן טעם. נ"ל דהכי קאמר שהחמץ מועט ואינו נ"ט במים שיש במים ס' נגדו לכן מותר דכיון דמשהו דרבנן לא מחמרי' בצונן ואעפ"כ יש אוסרין וכו': והלבוש האריך להתיר בצונן וכ' שבכל המקומות שעבר ראה חכמים גדולים וזקנים שלא לאסור בצונן עכ"ל: ומ"כ שהגאון מהר"ל מפראג הורה להתיר, אבל מהר"ש מאוסטרא כתב למהר"ש מלובלין לאסור וכן נוהגין רוב העולם ובקראקא ונ"ל דתלוי במנהג עכ"ל ובאמת אף שהלבוש יישב דברי הטור שלא לאסור בצונן מ"מ הרי המרדכי אסר בשריי' בשר אפי' נמצא החטה אחר השרי' ע"ש ואפשר דאסר לי' שהי' בו פילי וכמ"ש סי' תמ"ז וכ"כ הב"י כאן בשם גאונים ובסי' תמ"ב בשם א"ח ע"ש לכן נ"ל דבבשר דאית ביה פילי אסור מדינא בצונן וכן אם יש לספק שנשרה מע"לע ג"כ אסור מדינא כמ"ש בי"ד סי' ק"ה ובשאר צונן תלוי במנהג או לפי ענין שעת הדחק ועמ"ש סי"א דבלחם יש להחמיר וה"ה בעיסה לפי שעל ידי העיסה מחמצת ויהיב טעמו בכול': ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף יב
כ ויש מי שמתיר כו'. נראה מדבריו דס"ל דהרב"י אוסר בצונן אפי' נמצא אחר שסילקו הבשר ואינו מוכרח: ש"ע סָעִיף יב
סָעִיף יא
כא דאמרי' שמא אח"כ. הלשון אינו מדוקדק דהיאך נתיר מספיקא אלא הטעם דאוקי אחזק' ואמרינן השתא נפלה כ"כ רי"ו: וז"ל ב"י ורי"ו כת' בשם הרשב"א אם נמצא חטה בכלי שהדיחו התרנגולת אמרינן כאן נמצאת כאן היתה כמו במומין ולא אמרי' שבאת מן התרנגולת וכן הורה הלכ' למעש' עכ"ל, וקשה דהא הרשב"א פסק דאם נמצאת חטה במצ' או בעיסה אוסרין המצה או העיסה כמ"ש סי"א ולא אמרי' השתא נפלו וע"ק דלפי' רמ"א למה כתב ולא אמרי' שבאת' מן התרנגולת וכו' הול"ל ולא אמרי' שהיתה קודם לכן במים, ועוד דל"ד למומין לכן נ"ל דמיירי שמלחו התרנגולת ואח"כ הדיחוה בכלי בצונן ואח"כ נמצא בכלי חטה ויש לחוש שהיתה בתרנגולת ונמלח' עמה לזה כ' דלא חיישינן לכך ומייתי ראיה ממומין דאמרינן פ"ו דכתובות נמצאו בה מומין ברשות אביה אמרי' שמסתמא היו בה מומין כבר קודם שנתארס' ואם נמצאו ברשות בעל' אמרי' השתא הוא דנולדו ה"נ כיון שנמצא החט' בכלי לא אמרינן שהיתה בתרנגולת דהוי ממקום למקום אבל במצה או בעיסה הוו מזמן לזמן כמו שכתב לעיל ואם כן אין כאן מחלוקת כלל כן נראה לי עיקר: ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף יב
כב מכח ספק ספיקא. שמא עתה נפלה ואת"ל היתה קודם בתרנגולת שמא נתעכלה, והחולקים סבירא להו דדוקא לענין טומאה מהני עיכול ולא לענין איסור כמו שכתב בי"ד סוף סי' פ"ג עיין שם בבית יוסף וכ"מ שם בש"ע, ובאגודה בבכורות כ' דאף לתירוץ הר"מ מפונטייז"א אין להתיר בחטה בתרנגולת דמסתמא בלעה אותה שלימה ולא הוי עיכול ע"ש, משמע דאפילו נשתברה אח"כ אסור: ש"ע סָעִיף יב
כג ושרו שם תרנגולים. צ"ל דלאו דוקא נקט תרנגולים דהא מיירי הכא בחטה שלימה דל"ל נתעכלה אם כן אין חילוק בין תרנגולים לבשר דאם נמצא החטה אחר שנטלו משם הבשר אין אוסרין הבשר: ש"ע סָעִיף יב
כד שנשרה במים. פי' אף על פי שנמצ' החטה בתוכו בעוד שהבשר היה שרוי בתוכו אפ"ה הוי ספיקא איסור דרבנן דהא יש מתירין בצונן ולכך יש להתיר שאר תבשילין: ש"ע סָעִיף יב
כה או נמלג. פי' ואח"כ נמצא החטה דאיכ' למימר עתה נפל והא דפסק לעיל סס"ב דאסור לאכול מכח ספק ספיקא היינו לאכול החטים עצמן אבל התערובות שרי וא"כ אם יש ס"ס במצה אסור לאכלה: והב"ח כתב בחד ספק אפי' להשהות אסור ואפי' בה"מ, ובס"ס מותר להשהות ומכ"ש למוכרה לעכו"ם ולא באכיל' דשמא נתעכל לא הוי ספק גמו' די"א דלא מהני עיכול באיסור כמש"ל, ודוק' בחמץ גמור כגון לחם או עיסה אבל חטה שנמצא במים מותר התבשיל שבישל בה קודם לכן דהוי ס"ס שמא עתה נפל ואת"ל קודם לכן נפל שמא לא נתרככה עד עתה ובלא נתרככה אין לאסור כלל אפי' לפי מנהגינו ע"כ, ומשמע מדבריו דאפי' בחמין אין לאסור בלא נתרככה ע"ש: מעשה בא' שנטל לתוך פיו חתיכה מצה וחתיכת תרנגול ואכל שניהם יחד והרגיש בפיו שיש חטה ונטל המאכל מפיו וראה חטה ואינו ניכר אם היה בתוך המצה או בתוך התרנגול התרנגול יש להתיר מכח ס"ס שמא עתה נפל לתרנגול בצונן ואת"ל שהי' קודם שמא נתעכלה אבל אם היה במצה ע"כ היה בתוכה בשעת אפיה דאם נפל עליה בצונן היה מתגלגל וירד ומ"מ נ"ל דהמצה מותרת ג"כ כיון דאיסור משהו דרבנן תלינן לקולא שהי' בתרנגולת כמ"ש בי"ד סי' קי"א בשתי קדירות בא' יש בו ס' דתלינן באותו שיש בו ס' ושניהם מותרים ומ"מ כדי נטילה אסור מדינא מאותו מצה ממקום שנטל החתיכה, ועוד נ"ל דאפי' היה חתיכת בשר גם כן שרי דלא מחזקי' איסורא ממקום למקום ואמרי' השתא נפל על הבשר בעודו צונן וא"כ גם המצה מותרת אבל אם הבשר היה מונח בקערה ואכל מתוכה אסור הבשר כמש"ל דמזמן לזמן מחזקינן איסורא דשמא היה בקערה בשעה שעירו הבשר לתוכו וכלי שני אוסר בפסח ואם נאמר דהוי ס"ס וספק הוה במצה ואת"ל בבשר שמא עתה נפל זה לא הוי ספק דאם תאמר שהי' במצה צריך אתה לאסור המצה וזה לא אמרי' אפי' באיסור דרבנן ואפי' בס"ס וכ"כ הד"מ סי' תל"ט וא"כ הבשר והמצה אסורים מיהו ע"פ הרוב ניכר אם נתבשלה החטה אם נאפה אם לאו וע' בנדה דף ג' ע"ב בקופה שנמצא שם שרץ דמשמע שאם בישלו תבשיל בקדירה וסלקוהו מהכירה למקום אחר ונצטננה ונמצא ע"ג חטה דאמרי' עתה נפלה דלא מחזקי' איסור ממקום למקום: ש"ע סָעִיף יב
סָעִיף יג
כו בת יומא. ומיירי קודם זמן איסורו (ד"מ) עסי' תכ"ב: ש"ע סָעִיף יג
כז בתוך הפסח. והב"ח כ' דאפי' נתערבה קודם פסח אסור אף על גב דהוי נ"ט בנ"ט דהיתר' מ"מ במים לא שריא מה"ט דבקל יוכל למצוא מים וכ"כ בי"ד סי' צ"ה ואפשר דאף הרב"י מודה לזה אלא דקודם פסח הוי בטל בס': ש"ע סָעִיף יג
כח בשביל שנתערבו. פי' אף להמתירין צונן הכא אסור בשביל שנתערבו עסי' תמ"ז ס"ה: ש"ע סָעִיף יג
סָעִיף יא
כט די בשטיפה. דצונן בלי רוטב לכ"ע אינו אוסר ע' סי"א: ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף יד
ל אחר מליחה. פי' בעוד שמלח עליו אבל אם נמצא לאחר שנמלח והודח אמרי' השתא נפל דאי איתא שהיתה עליה קודם לכן היתה נופלת בהדחה כשהדיחו במים ודוקא שנמצא על התרנגולת אבל אם נמצא תוך התרנגולת ודאי היתה קודם לכן וע' בנדה דף ג' לענין קופה שיש לה שוליים: ש"ע סָעִיף יד
לא קולף את כולם. צ"ל שנמצ' החטה על התרנגולת דיש לספק שמא נגעה בכולם אבל אם נמצא תוך התרנגולת אין האחרות צריכים קליפה: ש"ע סָעִיף יד
לב ויש מחמירין וכו'. משום דאנן משערין בכל האיסורין במליחה בס' כמ"ש בי"ד סי' ק"ה משום דלא בקיאים בין איסור כחוש לשמן א"כ גם בחמץ אוסר כולו: ש"ע סָעִיף יד
לג אבל העיקר וכו'. משום דס"ל דלא אמרי' באיסור דרבנן שאיסור יוצא מחתיכה לחתיכה ע"י מליחה ומה שמשערי' בשאר איסורים בס' היינו משום מילת' דפסיק' שלא נצטרך לשער בין שמן לכחוש ואזלי' בזה אף להקל כמ"ש בי"ד סי' ק"ה א"כ אף בחמץ די בס', ועוד דדוקא באיסור ששייך בו שמנונית משערי' בס' אבל לא באיסור חמץ דלא שייך בו פעפוע ועוד דבמקום שיש עוד צד להתיר סמכי' אשאלתות דסבר חמץ בטל בס' ואין לך צד היתר גדול מזה שהרבה גאונים סבירא להו שאין הטעם מתפשט במליח' ויש לעשות פשרה לאסור אותה חתיכ' כמ"ש סי"א לאסור אותה מצה ותו לא והרוצ' להחמיר יפסוק לשרוף אותה חתיכה ולהשהות האחרות המונחות עמה בחבית, ועוד יש להתיר שאר חתיכות בהנא' ע"י פדיון וכמ"ש סי' תמ"ז ס"א עכ"ל רמ"א בתשו' סי' כ"ח וכ"פ המ"ב סי' ס"ט, ופסק דאם נתבשלו האחרות בלא קליפה שרי דאינו אלא חומרא לקלפן וכמ"ש בי"ד סי' צ"א עכ"ל ומ"מ נ"ל דצריך החתיכ' קליפ' אלא דאין הקליפ' אוסרת החתיכ' אף על פי שנתבשל עמה וכן כוונתו בי"ד שם כנ"ל ודוק שם דלא כמ"ש האחרונים: גם מ"ש המ"ב דהכא אף בלא קליפה שרי נ"ל דוקא במקום שאין לספק שמא נגע בשאר החתיכות אבל אם יש לספק שנגע בשאר החתיכות מדינא כולן אסורים כמ"ש בש"ע בי"ד סי' ק"ה, ואף שידעי' בודאי שלא נגע אלא בא' מהן ולא ידעינן באיזהו נגע מדינא כולם אסורים וטעונין קליפה דחמץ בפסח לא בטל ברוב כמ"ש סי' תמ"ז ס"ט: וא"כ אם נתבשלה בלא קליפה אוסרת בתערובתן כמ"ש בי"ד סי' ס"ט וס' צ"ח ע"ש דדוקא בדין תתאה גבר שאינו אלא חומרא בעלמא דהא מתחל' אמרי' בגמ' דא"צ קליפה אלא דחיישי' שמא בלע פורת' לכן אין הקליפה אוסרת החתיכה אבל במקום שצריך קליפה מדינא אם נתבשלה בלא קליפה אוסרת החתיכ', ובהכי מסולקים כל תלונות האחרונים על רמ"א וכ"מ בדרישה: וכתוב בתשו' מהר"ם לובלין חטה המונחת בחבית כרוב מליח אסור כל החבית דכבוש כמבושל עכ"ל וצ"ל דמיירי שהציר עולה על גביו ואם אין הציר עולה ע"ג ה"ל דין מליחה וכמש"ל מתשו' רמ"א ועמ"ש סי' תמ"ז ס"ה וכן שמעתי שנמצאת חטה בחבית דגים שנמלחו לשם פסח וצוה הגאון מהר"ר בנימין אב"ד דק"ק פוזנא להשליך אותה שורה לנהר והשאר למכור לעכו"ם, וכתב עוד מור"ם דקודם פסח נמצא במליחה זפק מלא חטים אף על גב דרמ"א פסק בי"ד סי' ק"ה דחמץ בפסח אינו אוסר אלא כדי קליפה מ"מ לא מלאני לבי להתיר אותה תרנגולת מאחר שהיה שם חמץ הרבה וכו' עכ"ל, והב"ח דעתו כהמחמירין במליחה בפסח וכ"פ בש"י, ובד"מ כתב ששמע בקראקא קצת מחמירים ולכן לא רצה להורות בזה לא איסור ולא היתר עכ"ל, והמ"ב כתב שהיה בקראקא ולא שמע שמחמירין בה ע"כ: ואפשר שרמ"א כיון לאותו זקן בעל ש"י: ש"ע סָעִיף יד
סָעִיף טו
לד חותך מקום פעפועו. ק' הא כ' סי' תמ"ז ס"א ואין שם דבר המפעפען וכו' משמע אם יש שם דבר המפעפען אוסר כולו וצ"ל דהכא מיירי ג"כ שהתרנגולת כחושה: ש"ע סָעִיף טו
לה לפי כשמהפכין כו'. צ"ע דלא כ"כ בי"ד בשאר איסורים וי"ל דאע"ג דאין מתפשט הרבה מתפשט מעט ובשאר איסורים בטל בסי': ש"ע סָעִיף טו
לו הנוגעות זו בזו. אבל אם אינן נוגעות אין אוסרות ולא אמרינן דהבליעה הולכת בכל הכלי כמ"ש בי"ד סי' צ"ב דהתם מיירי בבישול וא"כ אם התרנגולת שמינה אפי' אינן נוגעות אוסרות הכל כנ"ל ועמ"ש סי' תנ"א סי"ב: ש"ע סָעִיף טו
סָעִיף טז
לז העוף מותר. דאין צלי אוסר יותר מקליפ' והזפק הוא הקליפה ולכן ישליכו אותו, והב"ח כ' דלפי מה שנוהגין לאסור בצלי הכל אסור עכ"ל, ול"נ דבהבהוב הכל מודים דשרי וכ"מ בי"ד סי' ס"ח: וז"ל מהרי"ל א' מהר"ש יש נשים נוהגות בפסח להסיר הקורקבן טרם שמהבהבין אותו דסבורין שהבהוב קרוב קצת לצליה ואם ימצא בו חטה יהיה קצת חשש חימוץ ויש שאין חוששין עכ"ל וידוע דמהרי"ל ס"ל לאסור כלו בצלי ואפ"ה מקיל בהבהוב בדיעבד, כתוב בס' תניא כל עניני הפסח לא יעשה ע"י עכו"ם: ש"ע סָעִיף טז
אֵשֶׁל אַבְרָהָם — פרי מגדים על המגן אברהם Eshel Avraham — Pri Megadim on the Magen Avraham
סָעִיף א
א בטור כו׳ עמ״א ועט״ז א׳ בזה ועא״ר מ״ש מי״ד פ״ו בש״ך אות ל׳ ועמ״ש אי״ה באות ב׳ מזה ובאות א׳: ומודיעו עמ״א הע״ש הביא דברי הש״ג בפ׳ השוכר את הפועל בע״ז דלא מהני הכרזה אע״ג דבטריפה מהני יע״ש וער״ן בתשובה נ״ט משמע רישומן ניכר ונתפרסם בעיר שרי למכור לעכו״ם וצ״ע קצת ממ״ש באלפסי דאסור עט״ז א׳: ש"ע סָעִיף א
ב קודם עמ״א כ״ה לשון הר״מ ז״ל פ״ה ה״ט כדי שיכלה קודם פסח וכ״ה בגמרא מ״ב קבא היינו לעכו״ם כי היכי דכליא קמי פסחא היינו דליהוי ס״ס כו׳ (עלח״מ שם שמא יאכלנו אחר הפסח משמע כח״י א׳ קמח בניכר ועובר ב״י ויאכל איסור אחר פסח וה״ה דהמ״ל ב״י וי״ל מבטל ליה כמ״ש א״ר שם אבל יאכל אחר פסח אף בטלו אסור כמבואר בתס״ח ותס״ט) ובשעה ה׳ אף מעט אסור לעכו״ם דליכא ס״ס אף באיסור דרבנן ביצת נבילה אין מוכרין שאין עושין ספק דרבנן לקולא לכתחלה ומ״ש תוס׳ ע״ז דאל״ה י״ל ההוא דע״ז היה קודם ואח״כ פסחים והדר ג״כ מע״ז וקבא מעט לעכו״ם שרי אף באיסור לז״א דא״כ איך טעה פעם ב׳ ותרי המעשים בב״א הוי ואפ״ה הוצרך לסיפא. וי״ל להר״מ ז״ל לא הזכיר שאין ניכר החמץ וע״ז קדים וכאן בביקוע וטעה שניכר ואותביה דיטחון קמח ער״ן עט״ז א׳ ומ״מ א״כ למה לי דכליא קודם פסחא וי״ל כי היכי דכליא כלומר שאסור לשהותו וצריך למכור מעט לעכו״ם כי היכי דכליא החמץ מרשות ישראל קודם פסח ובע״פ בשעה ה׳ נמי שרי ודברי הכ״מ י״ל דס״ס נמי אין עושין לכתחלה בידים דאל״כ בלא ביקוע דהוי רק ספק חמץ עמ״א י״ב לשתרי וע״כ מעט שרי דע״פ הרוב לביתו קונה ואת״ל דשמא ימכר לישראל שמא יכלה קודם פסח ומש״ה שרי ס״ס כה״ג והבן: ומ״ש מיי״נ בי״ד קל״ד ס״ה צריך ביאור דשם מיירי שאין ניכר ומה בכך שיורגש הטעם מ״מ יבוא ישראל להפסיד ולטעימת איסור וע״ש בש״ך אות כ״ג וכ״ד ותוס׳ ע״ז מ״ט ב׳ ד״ה שקול ובפתיחה בריש הספר הארכתי בזה יע״ש. ועי״ד בש״ך נ״ז אות נ״א ופ״ד אות י״ז החיו בקמח מתולע למכור מעט לעכו״ם ויש לומר התם ס״ס איכא כמ״ש באות י״ח ומש״ה בצירוף טעם דלעצמו לוקח שרי. ומ״ש בשם כ״ה בשם רי״ט בי״ד חלק שני סי׳ ב׳ עיינתי שם וכתב דגן שנבלע ולא נתבקע אין איסורו אלא מדרבנן לשיטת הר״מ ז״ל (ער״מ פ״ה מחו״מ ה״ו וס״ח ובהקדמה כאן הארכתי) ואפ״ה לא ימכור לעכו״ם דאין עושין ספק דרבנן ולא ס״ס לכתחלה יע״ש ומ״ש כ״ה ס״ס היא ל״ד א״נ כמ״ש המ״א לקמן אות י״ב דגן שלא נתבקע הוי ספק איסור וא״כ שפיר הוי ס״ס ממש ומיהו נודע ספק האחד תחלה. ומ״ש לכאורה סובר בכ״ע מעט תלינן לעצמו לוקח דאל״כ אין עושין ס״ס בידים כבר כתבנו שזה רגיל וקרוב לודאי ובצירוף שניהם מתירין. ובמקום אחר הארכנו בזה אי עושין ס״ס בידים או ספק דרבנן ועסי׳ תפ״ז בט״ז אות ה׳ יע״ש. פ״ד ביצה א׳ ע״י חולי דמותר באשתו טס״ס אם מת י״ל דמותרת לכהן הואיל ואשתרי אשתרי ובשו״ת א׳ כתבנו בזה. אה״ע ה׳ מהריב״ל ס״ג סי׳ ל״ב: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ג דכיון עמ״א הביא רק דעת רבינו אפרים בטור וכ״ה בהמחבר עט״ז ג׳ ולתיתה לדידן עסי׳ תנ״ג בט״ז ד, ומ״א ט׳ ועמ״ש לענין דיעבד ועמ״א כאן י״ב ובהקדמה: ש"ע סָעִיף ב
ד לידי עמ״א בהקדמה הארכנו ביקוע הוי מ״ה ומשמע דחייב כרת ואם לא נתבקע רק שהה מיל אי בתבשיל חם שאין מעלה רתיחות י״ל ספק הוי עמ״א י״ב ומ״ש בהגמי״י פ״ה והאוכלן בכרת עב״י הוא ל״ד עפר״ח והנה מה שצריך לראיה אע״ג דכ״ש הוא מעיסה בלא שהה מיל ולא נראה חימוץ כ״ש חטה הקשה מסי״א י״ל עיסה דרך להיות קרני חגבים כשנתחמץ הלכך כל שלא נראה כו׳ משא״כ חטה. ומ״ש שכ״מ בתה״ד קכ״ג לכאורה כוונתו דהתה״ד שם בשהיות אי מצטרף הביא ראיה מדגן שירד דלף טיף טיף פסחים ל״ט ב׳ וכפי הנראה גורס דג״ן עמ״מ פ״ה מחו״מ הלכה י׳ לא קמח אלמא כל שלא שהה בדגן שיעור מיל אין חימוץ קשה א״כ מה מייתי ראיה מרב פפא דלא קבע מילתיה אמשנה דשלש נשים פסחים מ״ם ב׳ דטובא אשמעינן אף דגן שהיות מצטרפות ועוד דבלאו ר״פ הך ברייתא דגן שנפל דלף כל היום אין מחמיץ לאו משום טרדא ועסקות אלא דגן שלא נתבקע שרי והר״ן סובר באמת כן דארבא דטבע בביקוע איירי דלא כר״א ועמ״ש בהקדמה כל שמוטל במים צוננין אפילו מעל״ע ויותר אין מחמיץ כל שלא נתבקע העיסה בצונן בה״מ יש לסמוך ע״ז עפר״ח כאן: וא״ת ארבא דטבע אמאי לא התיר רבא לערב ברוב היתר ולטחון הכל דלח בלח בטל הוא ואין חוזר וניעור כבר הקשה הרשב״א ז״ל בסי׳ תפ״ה עמ״א תמ״ז אות מ״ה יע״ש ובט״ז ה׳ להוסיף שרי קודם פסח אבל לבטלו בידים לא אף קודם פסח וההוא דתרנ״ו ב׳ בט״ז פירשתיו שם ועי״ד קט״ו בש״ך כ״ח בספק איסור מבטלין וחטים שאין ביקוע ספק הוא עמ״א י״ב הא ליתא דודאי ספק תורה אין מבטלין (אף למ״ד דהוי דרבנן ול״ד לאיסור דרבנן) וחמאה איסוריה קיל ובפריי שם בצ״ח וצ״ט כתבנו מזה: מעשה כו׳ עח״י ה׳ אם יש בו להשביח מקחו אף כשהוא בידו אין נאמן יע״ש: מ״ש בשם מרדכי הארוך עב״ח ועסי׳ תמ״ז במ״א אות מ״ה ומ״ו ואות י״א החוזר וניעור ביבש. וכללא הוא לדידן כל שאין עובר מ״ה ב״י אחר הפסח שרי דיעבד ונאכל א׳ ונפל לים דהותרו אחרים באיסור דרבנן שאני אומר ומחמת ס״ס עי״ד שם ואפילו לדידן נתבטל קודם פסח ומה ששייך לכאן עמ״ש בתמ״ז מזה. ובדין חטים שאין מבוקעים שבאו במים עמ״א י״ב וערש״י פסחים ז׳ א׳ אפי׳ בחטי קורדנייתא שבאו עליהם מים ובתוס׳ ד״ה משש ועח״י אות י״א ואי״ה באות י״ב יבואר עוד: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ד
ה אין עמ״א הרשב״א ז״ל בתשובה ק״ב ועט״ז ה׳ אף מאותו גדיש שרי באמצעיתו וכמ״ש בס״ו אלא דנ״מ עליונות הגדיש שרי ליקח בסתם אף ע״פ שרבו הגשמים דהולכין אחר הרוב שאין מחמיצין דרך נפילה וזבים מיד בלא שרי׳ והרוח מנשב בהם ועפר״ח ליקח מקבוע אסור והיינו מעליונות הגדיש וע׳ לבוש ומ״ש בט״ז אות ה׳ בזה: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ח
ו יש ע׳ מ״א לאכול הדבש בעיניה בלי מים נמי דמערבין קמח ואף קמח נוהגין לרחוץ עט״ז ו׳: ש"ע סָעִיף ח
ז רק עמ״א הביא דברי הב״ח בס״ד והם רחוקים מדברי הט״ז אות ו׳ כי להב״ח אין לאכול דבש בעין בפסח משמע אף שהוציא לפנינו מן הכוורת חדרים קטנים דאתי לאחלופי (ופליג ג״כ אלבוש) ודבש המובא בכלים בחביות גדולות שאין מזייפין כ״כ שלא להפסיד הדבש אז קודם פסח שרי לבשל מע״ד ממנו דבטל בס׳ ואין חוזר וניעור (עשו״ת ב״ח ק״ז בנפה ותנ״א מ״ש די״ל שמא יש צרור עיסה בעין וחוזר וניעור בפסח כה״ג) ומשמע שם דוקא לבשל עם מים הא לבשל הדבש עצמו י״ל דאין ששים יע״ש וכלים קטנים מערבין הרבה קמח אף קודם הפסח אין מבשלין מע״ד ופי׳ כן דברי הר״ב בהג״ה ואמנם פשטן דברי הר״ב משמע כט״ז ועח״י: אבל הלבוש כתב בחביות גדולות עושין מע״ד קודם פסח לא בפסח דשמא יש קמח (בעין) ואם בישל הדבש בפ״ע יש מחמירין לאכול בפסח שמא אין ששים בדבש עצמו משא״כ כשבישל מע״ד יש מים הרבה והמחמיר תע״ב והמיקל בדבש עצמו אם בישל (בחביות גדולות) לא הפסיד. ומזה הוא מחמיר כהב״ח ואפשר יותר מב״ח אותן י״א שהביא אבל דבש מכוורת חדרים קטנים מיקל לאכול בעין ולא חשש דאתי לאיחלופי כי י״ל הואיל ומצוי הוא כמו בלנ״ד זפרין יע״ש ועט״ז ז׳ וט׳ ומ״ש המ״א יש נוהגין לבשל מי דבש היינו המע״ד עד שנעשה עב ושרי אפילו לי״א בלבוש ולהב״ח אסור אף חדרים קטנים דאתי לאחלופי ודעת הט״ז לקולא בחביות גדולות אף תוך הפסח בעיניה ולבשל שרי כי אין מערבין כלל וכלים קטנים יש מקילין לבשל מע״ד קודם הפסח כי נתבטל קודם הפסח והכל לפי המנה: ולפ״ז מרקחת קודם הפסח בדבש מחביות גדולות לי״א בלבוש אין לאכול בפסח ולט״ז שרי וכלים קטנים י״ל אף להט״ז אסור ודוקא מע״ד שיש מים הרבה. ואפשר לשהותו שרי וצ״ע. והרוצה להחמיר יקח דבש מכוורת ולהב״ח גם בזה צ״ע דאתי לאחלופי ודוקא מע״ד קודם פסח דיודעין שנתבטל קודם הפסח עם מים. והנה במדינה שאין נוהגין לרחוץ כלל חטים י״ל נהפוך הוא מע״ד לבשל תוך הפסח או כלים קטנים קודם פסח י״ל משא״כ לרקח מרקחת בתוך הפסח וכ״ש קודם פסח מי פירות אין מחמיצין ולמאן דחש למ״ש הש״ג בחמוצים אין לרקח כ״א פירות שאין חמוצים עמ״א תס״ב והבן זה: ש"ע סָעִיף ח
ח וענבים עמ״א עב״י בענבים כו׳ ופירות יבישים שאופין בתנור לחם ומושיבין במקומו פירות או נגעו ופלוימ״ן הטעם שנותנין עליהם שכר או מי שעורים ובע״ש כתב ויש ריח חמץ ועסי׳ תס״ב ריח בפת אין אוסר: והנוהגין לסנן היין מן הצמוקין משום חשש חימוץ שמא יש בעין נדבק על הצמוקין ונ״ט בפסח רשאים לסנן אף בע״פ עד הלילה דבטל בס׳ וכשחל ע״פ בשבת יזהר משום בורר ויניח מעט יין בצימוקים עסי׳ שי״ט ומיהו הפרש יש בין מסנן בבוקר שבת י״ל דשרי כי רשאי לשתות יין בע״פ ולא מיחזי כמכין לי״ט משא״כ קודם הלילה מעט אסור לשתות רק טובא וכ״ש כשאין לו רק בצמצום לד׳ כוסות וטעם יותר מיחזי כמכין לי״ט ואסור לסנן בשבת ובהכרח יניח עד הלילה ודיעבד אין איסור כמ״ש הר״ב מיהו אין אוסרין תערובתו ועמ״ש אי״ה באות י׳. עסי׳ תע״א: ש"ע סָעִיף ח
ט להשהותו עמ״א ועט״ז ח׳ ובקצת מקומות כמדומה מקילין כשיש יומא דשוקא בחה״מ פסח לסחוט בהוט צוקר ולמכור לעכו״ם בחה״מ ואין למחות בידם וכן לחולה שאין סכנה כה״ג באין לו צוקר אחר: ש"ע סָעִיף ח
י כרכו״ם עמ״א ופירות יבישים מעכו״ם במקום שנזהרין מהם לא מהני סינון קודם פסח כי החשש שאפו לחם בתנור ואח״כ פירות ובכוליה משערין ובאות א׳ בק״ק קאליש כו׳ ובמקומות אחרים נוהגין איסור א״כ אף לסנן קודם פסח י״ל אסור וכ״ת שיש ג׳ נ״ט עסי׳ תנ״א במ״א א׳ ותמ״ז בשומן שהותך כו׳ וי״ל התם הוקלש ע״י ב׳ כלים ובמקום שנהגו איסור בפירות יבישים אף לסנן קודם הפסח אין להתיר וצ״ע: ש"ע סָעִיף ח
יא אינן עמ״א בכל הנך אפילו פחות מששים כל שהרוב היתר (עסי׳ תנ״ג) ובדבש בעי ששים יע״ש ועח״י ט״ז היקל בדבש בפחות מששים ואפשר בה״מ לצדד בזה ומ״ש שם אפילו בידוע שיש סולת לסמוך על היתר רבינו יונה או לשהות בביתו יע״ש וצ״ע מי יודע מזמן והשיעור שיתהפך לדבש ועמ״א רט״ז ג׳ ומ״מ י״ל דבטל בס׳ בדבש גופא קודם פסח או כשידוע שנתערב סולת זמן רב ונפל מעט בתבשיל שיש ס׳ אפשר לסמוך על זה. ובמינו כמו דבש במצה טחונה שקורין מצה בריי״א אף פחות מס׳ בדבש בסתם מותר אף להמ״א דרבנן הוא והדבש נ״נ מדרבנן ג״כ. ועד״מ דפוס פיורדא הנדפס התק״ך במקום דבש כתוב כרכום וכלל כ״ד כתוב כ״ח יע״ש: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ב
יב לא עמ״א. בהקדמה כתבנו מזה דפלוגתא דשמואל ומר עוקבא בלתיתה ובישול אין ענין לזה אף להר״ן דפסק בארבא בחישתא כל שלא ביקוע שריין בישול גרע טפי מחימוץ ואין שיעור במעט רגע פחות ממיל נמי עפ״ב פסחים וכ״ש לרבינו אפרים בס״ב ואף אם נאמר דספק בס״ב כמ״ש המ״א פלוגתא דמר עוקבא ושמואל ל״ש לזה וברי״ף משמע לכאורה כהר״ן בההוא ארבא דלתיתה וטביעה א׳ הוא ומ״מ קשה בישול שאני והנה המעיין ברי״ף ור״מ פ״ה הח״ט וה״ו ובלבוש כאן יראה ג׳ שיטות כי הרי״ף ז״ל כתב דספק תורה לחומרא מחמירין כמר עוקבא ומשהו דרבנן ספיקו לקולא (ואף ספק א׳ בגופו כו׳ י״ל דנודע יחד או אף נודע הא׳ תחלה ואח״כ נפל לתבשיל התירו המחבר עשו״ת ש״י בעגל בק״ק מיץ במליחה וה״נ כן עמ״ש בפריי לי״ד) ודוקא משהו או במינו והר״מ ז״ל שם ה״ח שאין דגן שנבלל ולא נתבקע חמץ מ״ה אלא מד״ס משמע שסובר כמר עוקכא לא מטעם ספק תורה עלח״מ שם וי״ל בב״י שרצה לומר ברי״ף כהר״מ א״כ למה פסק ספיקו לחומרא בשל תורה ושם משמע שר״ל להר״מ ז״ל אף בפחות מס׳ שרי תערובות דאינו רק משהו חמץ דרבנן עב״י וגם זה צ״ע נוקשה נמי עכ״פ ס׳ בעינן ככל איסור דרבנן וכ״נ כאן סתם כהר״מ ז״ל משמע אף פחות מס׳ דהר״מ ז״ל קורא נתבקע מניח עפ״י אבוב ולא נתבקע כלל הוי דרבנן נטבע בנהר ומקילין ומש״ה אנו מחמירין כמר עוקבא ובלבוש כתב נתבקע ממש חמץ מדרבנן ולא ממש אף מדרבנן ודשיל״מ כו׳ וצ״ע ועא״ר וכבר כתבנו בהקדמה נתבקע ממש מ״ה חייב כרת ועסי״א וברא״ש ואי״ה יבואר בט״ז י״ב. וי״ל עוד להר״מ ז״ל טכ״ע דרבנן ע׳ בה׳ מ״א ומש״ה פחות מששים ג״כ או ספק תורה מד״ס וז״א. אבל אנן קיי״ל טכ״ע מ״ה: ודע דבמינו ברוב או נט״ל וכדומה שווין למשהו בזה (ול״ת הטעם דסומכין אשאלתות אלא הטעם ספק דרבנן לקולא) ועח״י כ״ו דמיקל לדידן בהנאה או נ״מ בלא נתרככה באין ששים כתבנו בט״ז י׳ דאסור כטבע בנהר מטעם ספק תורה הא כל שיש ספק דרבנן שרי כאמור: ומ״ש ג׳ חטים לחוש ליותר אין חוששין ע׳ רי״ף אי משתכחי תרי ותלת שערי ומיהו לדידן נ״מ זה בלא נתרככה ואין להאריך ואי״ה באות י״ג יבואר עוד: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ט
יג אוסרים עמ״א. הטעם האוסרין עב״ח ופר״ח דכמר עוקבא וא״א בקיאין הביקוע ומש״ה נתרככה בעינן דבזה בקיאין. והנה אם לקחו כף והגיסו קדירה אחרת ומצאו בא׳ חטה אף מזמן לזמן מחזיקין איסור כמבואר במ״א אות ט״ו וי״ו לכאורה הוה ס״ס שמא לא נתבקע ושמא הגיסו מקודם ואח״כ נפלו לראשונה וכ״ת א״כ נותר משהו ספק דרבנן לקולא ש״מ חסרון ידיעה לא נכנס בגדר הספק וספק דרבנן וס״ס א׳ הוא עש״ך י״ד ק״י ומיהו ס״ס בדרבנן כה״ג י״ל לקולא. ומ״מ להתיר בהנאה כה״ג עט״ז ט״ו וח״י כ״ו או בה״מ ומניעת שמחת י״ט כה״ג שלא נתבקע כלל והגיסו לאחרים וספק שמא הגיסו קודם שנפלה החטה בראשונה יש לצדד וכ״ש בתרי משהו עט״ז י״ו ועא״ר וא״ז תמ״ז א׳ הסכים להקל בתרי משהו וחילוק בין משהו בלוע מאוכל ובין בלוע בכף ובי״ד צ״ד כתבתי כן מסברא דנפשאי ומתוס׳ חולין ק׳ ד״ה כשקדם ומתורת הגעלה למדנו זה דאל״כ כלי שבלע משהו לא תיהני ליה הגעלה עי״ד צ״ט ס״ז וזה לא שמענו מעולם. ומ״ש המ״א ראי׳ מסי״ב דכתב רמ״א להתיר שאר תערובות תיפוק ליה דתרי משהו י״ל דנ״מ נתערב יבש ביבש כמ״ש א״ר שם. ומרמ״א בהגהות או״ה י״ל דקאי אלח וחנ״נ מושאל הוא. ואי״ה בט״ז אות י״ז אבאר עוד וע׳ לבוש י״ד צ״ב ומ״ש בפריי שם: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
יד מותר עמ״א התחיל במשהו וסיים חמץ גמור ומשמע ה״ה טכ״ע לדידן בא״מ אבל במינו ברוב הוי ג״כ תרי דרבנן עט״ז י״א ועשו״ת פני יהושע ח״א סי׳ ט״ו דף י׳ ע״ג משמע אף פחות מששים שרי להשהות בח׳ ש״פ וראייתו ממ״ש הטור צלי או מליחה חותך כ״נ כו׳ ואין ס׳ וע״ז כתב בי״ט אחרון משהה יע״ש וי״ל בדוחק דקאי רק אמצה רותחת יע״ש בטור דבמינו ברובא. ועסי׳ תמ״ו מ״א ב׳ בשביעי יבער ע״י עכו״ם וי״ל המחבר לשיטתיה כאן דמותר למכור לעכו״ם ולא הוי מוקצה עמ״א תמ״ו ג׳ דבר השרי בהנאה לא הוי מוקצה וכ״ת נולד הוי עסי׳ תצ״ה וי״ל עכו״ם אדעתיה דנפשיה עביד משא״כ לדידן אסור הכל ושורפין הוי מוקצה אף ביום ז׳ ומה בכך שחוזר להיתרו וב״י לא עבר במשהו הבלוע ועשו״ת ח״צ סי׳ פ״ו התיר ג״כ בז׳ של פסח לשהות יע״ש ועא״ר תמ״ו ג׳ התיר ג״כ בו׳ ש״פ לשהות: ולדינא בנתערב בשמיני ש״פ חמץ פחות מששים בא״מ דטכ״ע ד״ת לדידן יש לומר דאסור לשהות דלא הוי רק חד דרבנן ואם שהה במזיד בשמיני צ״ע בזה דאפשר בחמץ גמור בלי תערובות אסור בח׳ בחמץ שעבר הפסח לא כה״ג עמ״א תמ״ז אות מ״ב ומ״ד. ומכל מקום הא ודאי יש לומר בפחות מששים בא״מ דרשאי בשמיני למכור לעכו״ם חוץ מדמי איסור שבו ועל כל פנים היכא דאין נהנה בטעם החמץ שבו דלהמחבר בפסח גופא שרי כמו שכתב בסעיף י׳ ונהי לדידן מחמירין תו הוי תרי דרבנן כאמור ואם נתערב נוקשה בפחות מס׳ בשמיני של פסח לדידן בספק ספיקא תמ״ז נוקשה דרבנן מותר להשהותם כאמור ולפ״ז סובין ומורסן דהוי נוקשה אף שאין ס׳ שרי לשהותם דנגד מעט הקמח הדבוק בהם יש ששים עיין סימן תנ״ד. וחטים שלימים בס״ט אם אירע כן בשמיני להרי״ף בלא נתבקעו משמע דהוי ספק תורה ולהר״מ ז״ל נוקשה הוי ומיהו נתבקע חמץ גמור הוי עמ״ש במגן אברהם י״ב ע׳ מ״ש הלבוש יע״ש בזה: ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יא
טו כל עמ״א בשאלות ותשובות הרשב״א דאוסרין כל המצה אפויה או כל העיסה היה כשנמצא חטה בפסח דאף על גב דחמץ אין אוסר בצלי ואפייה כ״א כ״נ כבשאר איסורין כבסימן תמ״ז ס״א חיישינן שמא על ידי גלגול נגעה בכל ולא אמרינן כה״ג כאן נמצא כאן היתה אף על גב דממקום למקום הוא מכל מקום דרך הוא ע״י גלגול לנגוע בכל מקום. ולחם חמץ האפוי מחמץ עיסה מצה פחות משיעור מיל וזהו דאמרו הפת שעפשה חייב לבערה שראוי לחמע עיסה ומה שכתב דמוכח דאוסר אפילו בצונן היינו בעיסה שמתחמם קצת ועל ידי מיעוך וביעוט פולט משהו אבל במים צוננים יש לומר דאין פולט החטה בצונן אף במשהו ועיין טורי זהב י״ב ואי״ה בסי״ב יבואר עוד: ש"ע סָעִיף יא
טז כאן עמ״א ממקום למקום אין מחזיקין איסור ומזמן לזמן מחזיקין איסור עיין תוספת יו״ט פ״ט ויו״ד ממסכת טהרות ועפר״ח י״ד סי׳ מ״א אות י״א ויבואר אי״ה באות י״ח מזה ולקמן עוד וברוב אם לא היה שם מים רק ציר מהכרוב עצמו הוי מי פירות ומעט מלח אין אוסר כבסי׳ תס״ג ותיקא משחא עם מלחא. וחריף אין מחמיץ כבסי׳ תס״ב במ״א יע״ש ואי״ה באות ל״ג יבואר עוד: ש"ע סָעִיף יא
יז רק עמ״א ותס״א בט״ז ה׳ ומ״א אות י״ב ובי״ד ק״ה בש״ך אות ל״ח. ומה שמותר קודם הפסח בכ״נ דאף אות שע״י גלגול נגעה החטה בכ״מ מ״מ בצונן לפלוט ע״י מיעוך משהו הוי שפולט ובטל קודם הפסח ואם לא הסיר כ״נ יש לחלק בין אפו כך ואח״כ בפסח שימשו ממצה בכ״נ י״ל אוסרת כולן משא״כ אם הסירו כ״נ בעודה חיה ואפו אח״כ ובתוך הפסח שמו ממצה בכ״נ למאכל הדין כבסי״ב די״ל בצונן אין מפליט כלל וע׳ במ״א אות ל״ג במליחה כה״ג ואי״ה שם יבואר: ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף יב
יח אסורה עמ״א הביא דברי המ\ב בתשובה מ״ש כמ״ש סי״א הם דברי המ״א ז׳ ומ״ש המ״ב דלא אמרינן השתא איתרע היכא דליכא חזקה שם בתשובה כתב דל״ד לבהמה שנמצאת טריפה ולמקוה חסירה דאמרינן עתה נטרפה עתה חסירה דהעמד הבהמה בחזקת כשרות והמקוה בחזקתה וכאן ליכא חזקה מחזיקין מזמן לזמן במקוה צ״ע בי״ד ר״א דקיי״ל טמא ובהמה אמרינן עתה נטרפה בי״ד פ״א וי״ל במקוה אי לא חסר ואתאי או העמד טמא על חזקה היינו מטהרין. ומ״ש כאן ליכא חזקה לכאורה משום דשכיח חטים בתרנגולת וכמ״ש אחר כך אמעשה דמרדכי וקשה אם כן למה החמיר הר״ב בשאר בשר בהג״ה. ויש לומר דגרגיר א׳ אין בדוק לן שמא היה מקודם הלכך חזקה דהשתא אלימא כמו שהוא עתה כן היה מקודם ועי״ד ק״ה בט״ז ג׳ ספק כבוש בב״ח מתירין ואמרינן עתה נפלה כתבנו שם כי בדוק היה מקודם וחזקה דמעיקרא עדיף מדהשתא משא״כ במשהו לא היה חזקה ברורה מעיקרא ועפר״ח כאן ובי״ד סי׳ מ״א אות י״א ובצ״צ סימן ק״ז במחט בכבד יע״ש. ולפ״ז בשעה ה׳ ו׳ נמצא חמץ שאין ששים נגדו ויש ספק אי נשרה מעת לעת יש לומר דשרי כבב״ח ועד הלילה יש לאסור. ועשו״ת מ״ב שם הביא דברי הב״י בשם רבינו ירוחם אם נמצא חטה בכלי שהדיחו התרנגולת אמרינן כאן היה והכוונה דלא חיישינן שמא במליחה דמכלי אל כלי לא מחזיקין ריעותא (ועמ״א כ״א) והביא מעשה דרוקח דלי מים ומשמע דמפרש שם בטורי זהב אות י״ז דלא מחזיקין ריעותא שהיה בבאר. ואחר כך הקשה מ״ש הב״י בסוף הסימן בשם המרדכי (פכ״ש סימן תקס״א ומעשה שנייה בסימן תקע״ב) בגרגיר נמצא אצל התרנגולת בקערה. ואפשר המ״ב סובר דה״פ במרדכי גרגיר נמצא בקערה אצל התרנגולת במי הדחה אחרונה לא חיישינן שמא היה במליחה מטעם ספק ספיקא וע״ז הוקשה לו הא בלא״ה מכלי אל כלי לא מחזיקין ע״כ תי׳ המ״ב דבתרנגולת שכיח כו׳ והמ״א סובר ודאי כשמדיחין לפסח הדחה א׳ ושנייה רואין היטב ואם כן לאו ספק הרגיל הוא ומעשה דהמרדכי פכ״ש תקס״א ה״פ מצאו גרגיר כו׳ היינו שעירו רותח תרנגולת לקערה ומצאו בקערה חטה התיר מספק ספיקא שמא אחר כך כשנצטנן בקערה נפלה ואם תמצא לומר היה חטה בקערה כשעירו רותח שמא הוי כמעוכל דמזמן לזמן מחזיקין ריעותא והמרדכי אוסר כלי שני כבסימן תמ״ז במגן אברהם אות ט׳. ומ״ש שלא היה רוטב רק עירו התרנגולת לבד דאל״כ אף נפלה החטה לאחר שנצטנן המרדכי אוסר בצונן במים במעשה דסימן תקע״ב וקשה דעירוי אוסר בלא״ה אף למאן דמתיר בכלי שני ויש לומר דעכ״פ בקליפה הוי סגי או אין עירוי שנפסק הקילוח מפליט ומבליע כאחד משא״כ אם כלי שני אוסר אפשר דאחר כך מבליע וגם זה צ״ע ועי״ד ק״ה בט״ז אות ד׳ ואי״ה לקמן יבואר עוד ועיין אות כ״א וכ״ה ול״ג יבואר מדין אי מחזיקין איסור ממקום למקום או לאו. ואם מחזיקין איסור מרשות לרשות כמו מוכר ולוקח אף דהכלי היה עומד במקום אחד: ש"ע סָעִיף יב
סָעִיף יא
יט ואין עמ״א וכ״כ הבאר הגולה פירוש דהמחבר בדיעה א׳ דהתיר בצונן במשהו דוקא וזה שכתב ואין בו כדי ליתן טעם ועב״י. ומה שכתב המחבר שמים צוננים כאילו אמר והמים כמו שאפר כירה כו׳ והנה בב״י בשם המרדכי בשם רבינו יחיאל בא״ז ככר לחם כו׳ דיש לסמוך אשאלתות משמע דקאי אככר לחם גם כן משהו וצונן ומה שכתב באר הגולה עיין אבי העזרי קשה דלחם חמץ ליתסר ובטור שם חטים דבצונן לא מחמיץ כו׳ וכמו שסיים דלטעם שאין מפליט בצונן לחם נמי. גם מה שכתב המחבר ויש מי שאוסר תוך הפסח ומי הוא המתיר בפסח בלחם חמץ ואפשר לישנא דהרא״ש והטור משמע אף תוך הפסח ויש מי שאוסר הוא הב״י בעצמו יע״ש. ומה שכתב בצונן בשר דאית פילי במרדכי פכ״ש תקע״ב שרו בשר בלילה ולמחר מצאו חטה וסובר כי החטה ודאי נ״ט משהו במים בצונן ולהבליע בגוש אם בשר דאית פילי אסור עיין סימן תמ״ז במגן אברהם ט׳. ומה שכתב בספק כבוש אסור בי״ד ק״ה בב״ח שרי דהוי דרבנן ה״ה משהו הוי דרבנן ובד״מ הקשה עמ״ש המרדכי דמשהו הוי איסור תורה. לעיל כתבנו מזה דחזקה דמעיקדא אין כ״כ ברורה באות ח״י. ועיין אות ט״ו בשם תשובת רשב״א ז״ל לחם מפרר ושמא יש משהו בעין ובלישה על ידי מיעוך מחמצת יש להחמיר בצונן עמ״ש אי״ה באות י״ט: ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף יב
כ ויש עמ״א הנה ויש מי שאוסר הם דברי הב״י ותוך הפסח בלחם חמץ עכ״פ לית מאן דמתיר כפי דעת הב״י וכמ״ש באות ח״י ואם מ״ש דעה א׳ בסתם אין זה קושיא כי דעה שנייה מפרש לה לדעה א׳ דהיינו קודם פסח. והר״ב שהגיה ויש מי שמתיר אפילו במליגת תרנגולת דמשמע כל שכן בצונן כה״ג והמחבר אוסר בצונן בתוך הפסח אף בס״ס שמא אח״כ ושמא צונן אין מפליט כלל וע״ז כתב שאין מוכרח כי המחבר במליגה בכ״ר השמיענו דמזמן לזמן מחזיקין ריעותא ובצונן השמיענו דמשהו פולט ואוסר תוך הפסח אבל מיירי שידוע שהיה חמץ קודם שנטלו ממים לבשל ועמ״ש אי״ה לקמן מזה: ש"ע סָעִיף יב
סָעִיף יא
כא דאמרי׳ עמ״א מ״ש איך נתיר מספק קשה משהו דרבנן אלמה לא עמ״א אות י״ב. ומ״ש חזקה אפשר כוונתו דחזקה דהשתא אסור אף בדרבנן אם לא חזקה דמעיקרא עדיף ועמ״ש באות ח״י ומ״ש וז״ל הב״י כוונתו להקשות על הר״ב במ״ש ויש מתירים במליגת תרנגולים וחולק אמ״ש המחבר במליגה לאסור ומפרש מ״ש ח״ו בשם הרשב״א ז״ל חטה בכלי שהדיחו תרנגולת היינו מליגה בחמין מתיר הרשב״א דאמרי׳ עתה לאחר שעירה הרותחין נפלה החטה אלמא חולק אראב״ן דמחזיק איסור מזמן לזמן ורי״ו בשם הרשב״א מיקל וע״ז הקשה המ״א ז״ל דאם הפירוש כן קשה א׳ סותר הרשב״א ז״ל א״ע דבתשובה קט״ו אוסר כל העיסה אע״פ שנמצא החטה בחתיכת עיסה שביד הראשון כמ״ש בסי״א ובמ״א אות י״ו אלמא יש חילוק בין ממקום למקום ובין מזמן לזמן א״כ למה התיר בתרנגולת במליגה מזמן לזמן. ועוד אי הפירוש ברי״ו בשם הרשב״א ז״ל במליגה למה כתב ולא אמרינן שבא החטה מתרנגולת ולא כתב ולא חיישינן שמא במים קודם לכן רבותא טפי מזמן לזמן נמי לא חיישי׳ ועוד מה ראיה כמו במומין כתובות התם שינוי רשות ומה ראיה מזמן לזמן אלא הפירוש ברי״ו בשם הרשב״א ז״ל הדיחו תרנגולת הדחה אחרונה בצונן וחטה כו׳ לא חיישי׳ שמא היה החטה בתרנגולת במליחה ואסור כ״ק עכ״פ כי ממקום למקום בכלי אחר לא מחזיקין מכלי אל כלי דומה מרשות לרשות כמומין וא״כ אין כאן מחלוקת בין מעשה דראב״ן במליגה דאסור ובין מעשה דרי״ו מזמן לזמן ועיין אות כ״ה. והנה מ״ש המ״א דאוסרין כל העיסה בתשובות הרשב״א קע״ו לא מצאתיו והם דברי הר״ב בסי״א. ומ״ש הרשב״א ז״ל ול״ש כה״ג כאן נמצא כאן היה היינו לאסור כ״נ במקום שנמצא החטה דעל ידי גלגול כו׳ משמע קצת כהר״ב. ומ״ש המ״א מצה מזמן לזמן ל״ד מצה אלא עיסה ביד מי שהבצק בידו כמ״ש באות י״ו ועח״י ל״ז וא״ר כ״ה ואי״ה באות כ״ג וכ״ה יבואר עוד: ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף יב
כב מכה עמ״א בי״ד פ״ג בט״ז אות מ״ד ובש״ך למ״ד חילק בין היכא שלועס בשיניו מעוכל ובין בלע חטה שלימה אף נתרסק אח״כ לא הוי כמעוכל ובט״ז שם מ״מ י״ל לס״ס חשיב: ש"ע סָעִיף יב
כג ושרו עמ״א ובע״ש י״ג משמע רבותא נקיט הר״ב אף תרנגולים דשכיחי ביה חטים מקילין לומר עתה נפלה וחטה שלימה אין ספק ודאי הוי חמץ. ובד״מ בשם מהרי״ב חטה שלימה י״א דלא מהני עיכול לדבר שלם יע״ש וא״י מאן י״א דהוי עיכול בדבר שלם עיין בכורות ז׳: והנה פסק הר״מ כפי הנראה הכין הוא כל ס״ס שיש במשהו דרבנן מתירין הא ספק א׳ לא אף בדרבנן ואם יש ה״מ ומניעת שמחת י״ט יש להתיר שאר תבשילין משמע הא אותו תבשיל אף בה״מ אסור בספק א׳ דרבנן ויבואר אי״ה באות כ״ה: ש"ע סָעִיף יב
כד שנשרה עמ״א מ״ש הר״ב נשרה או נמלג לא בחדא מחתא הוא דנשרה בצונן ומצאו גרעין בעודו הבשר שם דיש ספק א׳ דשמא צונן אין מפליט ומבליע כלל אף בלחם חמץ. ונמלג בכ״ר ומצאו אח״כ חטה במים לאחר שהסירו הבשר משם בתרנגולת או בשאר בשר דיש ספק עתה נפלה מותר בספק א׳ דרבנן בה״מ ומניעת שמחת י״ט: ש"ע סָעִיף יב
כה או עמ״א בס״ס באיסור תורה אסור באכילה רק בשחייה מותר כההוא דגן בס״ס בהג״ה ומשהו בס״ס אף באכילה שרי ועד״מ מזה בט״ז ד׳ וז׳ היכא דאפשר בשהייה אסור הא לא״ה אף באיסור תורה יש להתיר בס״ס כבשאר איסורין יע״ש. וי״ל ס״ס מטעם רובא ובחמץ לא הלכו אחר הרוב וכמו דשיל״מ דלא מהני ס״ס: והנה לפסק הלכה דעת הר״ב ז״ל בס״ס להתיר במשהו דרבנן ואפשר אף בס״ס באיסור תורה בה״מ יש להתיר באם א״א בשהייה שיתקלקל התבשיל ויודה המ״א להט״ז בזה ובאין ה״מ יש לאסור ס״ס באיסור תורה בחמץ לאכול המצה בעיניה או באין ששים באינו מינו אבל למכור שרי דאף להשהות שרי וספק א׳ בדרבנן כההוא דמזמן לזמן דיש חזקה דהשתא טובא וחזקה דמעיקרא אין ברורה אוסרין בספק א׳ אם לא בה״מ ומניעת שמחת י״ט אז מתירין שאר תבשילין שנתערב משהו מזה ועא״ר אות כ״ח. הא בשאר ספק דרבנן כההוא דסעיף ט׳ וכדומה בלא נתרככה מתירין במשהו דרבנן אף לדידן אלא דבס״ב דגן בנהר אסור אלמא מתירין בספק א׳ במשהו דרבנן כאמור ושאני כאן דמזמן לזמן חמור יותר. ולמכור לעכו״ם בחד ספק כי הכא עיין עולת שבת אות י״ג משמע דמותר דהוי כעין ס״ס דלהמחבר בסעיף יו״ד מותר למכור ולדידן מנהגא לאסור הילכך כל שיש ספק מתירין. ולשתות אסור. וכלי שני ביס״ב משמע דלא חשיב לספק דרבנן ולס״ס כי רבים אוסרים בכ״ש עד״מ ומ״א תס״ז ותנ״א בזה וכבוש מעל״ע אוסר ובחריף כדי שיתן על האש וירתיח הוי כבוש כבסי׳ ק״ה בי״ד. וכרוב שנמצא גרעין עליה בשו״ת מהר״ם מלובלין ז״ל סי׳ ע״ח הובא במ״א אות י״ו מיירי שיש מים בציר דאל״ה אלא ציר מירק לחוד אע״פ שיש בו מלח שלנו מ״מ מעט מלח ונשתנה צורתו אין מחמיץ כבסי׳ תס״ג במשחא ומלחא עמ״א א׳ שם. ומשמע כאן כל שנתרככה חטה אף שלא נתבקע אסור ולא חשיב לס״ס שמא לא נתחמצה וצ״ע בספק דרבנן בשאר גווני אם יש להתיר דרבנן בחמץ דחמיר וההוא דס״ט יש צד דחליטה כו׳ וצ״ע והב״ח החמיר כו׳ ומשמע מדבריו אפי׳ בחמין היינו בלא חליטה אין לאסור בלא נתרככה עט״ז אות י׳. ואנו אין לנו אלא פסק הר״ב ועח״י אות מ׳ וא״ז: מעשה כו׳ הנה אם אירע שלקחו התרנגול מקערה לטעלי״ר בצונן צידד לומר התרנגול שרי מס״ס אם החטה שבורה דשמא עתה בצונן בטעלי״ר ושמא נתעכלה. וחמצה אם החשש שמא עליה היה החטה בהכרח באפייה דאי בצונן היה נופלת החטה אלא שתולין בדרבנן שאני אומר בתרנגול היה והתרנגול מותר מס״ס ומיהו כדי נטילה מהמצה אסור מן התורה באפי׳ ולית ששים ובד״ת אין אומר שאני אומר וצריך ליטול כ״נ והיינו ממקום שפרס חתיכת מצה חיישי׳ שמא נמצא החטה סמוך למקום שבצע וצריך ממצה הנשארת ליטול שם כ״נ ואי קשיא דמ״מ רוב יש בכ״נ נגד החפה ומ״ה במינו ברוב תו אומר שאני אומר די״ל דמ״מ אין זה ברור עד היכן הלך הפעפוע והילכך אף אם נאפה המצה תוך הפסח מותרת בדרבנן משהו שאני אומר וכ״ג מ״ה ספק לחומרא. ועש״ך י״ד קי״א אי במשהו אמרי׳ שאני אומר ועח״י וא״ר כאן. אח״כ כתב המ״א דאם מונח התרנגולת בטעלי״ר ונמצא שם חטה בטעלי״ר ממקום למקום מכלי לכלי לא מחזיקין איסור כמ״ש באות כ״א דהוי כמרשות לרשות א״כ אף בשר בהמה מותר הבשר והמצה אף כ״ג א״צ דאמרי׳ עתה בטעלי״ר נמצא החטה ומיהו זה אינו דל״ש כה״ג אין מחזיקין איסור ממקום למקום מכלי אל כלי דלא ידעינן אם החטה במצה היה או בבשר וכה״ג כדי נטילה ספק תורה כנראה וספק תורה לחומרא וכ״נ עכ״פ ליתסר ממצה אלא המצה מותרת לבד כדי נטילה דאסור והיינו באפו המצות תוך הפסח כמ״ש בסי״א. אבל אם מונח הבשר בחמה בקערה אף שהיה אח״כ צונן ולא היה רוטב בקערה מ״מ מזמן לזמן מחזיקין איסורא בספק א׳ כמ״ש הר״ב בס״ב ואף בה״מ אוסר באותו תבשיל רק תבשילין אחרים מתיר הר״ב בה״מ כו׳ וא״כ בבשר בהמה (או בתרנגול בחטה שלימה) שניהם אסורים באפו המצות תוך הפסח דליכא למימר להתיר הבשר בס״ס שמא במצה היה וע״כ המצה אסורה דאם במצה היה ע״כ באפייה דאל״כ היה החטה מתגלגלת כמ״ש לעיל. וא״כ אין לעשות ס״ס כזה דמה חזית לאסור במצה ולהתיר הבשר וא״ת המצה בלא״ה אסור בחד ספק י״ל ספק דרבנן כזה שאין לו חזקה לאיסור כלל דומה לסעיף ט׳ דמתירץ חד ספק במשהו דרבנן ושאני מזמן לזמן חזקה דהשתא אלימא טובא דחזקה דמעיקרא לא ברורה כמש״ל ואם כן בהכרח שניהם אסורים ועתוס׳ ב״ק י״א בשליא ובסל״ו כתבנו מזה ומיהו אם אפו המצות קודם פסח כ״ג אסור והשאר מותר יש להתיר בקערה שניהם דאמרי׳ במצה היה וכ״נ בהכרח אסור דהוי ספק תורה וכמ״ש בפריי לי״ד ק״י. ומ״ש כשעירו הבשר לתוכה וכ״ש אוסר בפסח צ״ע כלי שני י״ל דהוי ס״ס כצונן דהרי בתמ״ז ס״ג כתב הר״ב וטוב להחמיר עכ״פ ספק הוי ויש ס״ס שמא עתה נפלה לאחר העירוי וכ״ש י״ל דאין אוסר ושמא עתה בצונן לגמרי נפלה וי״ל דמש״ה כתב כשיעורו דבעירוי אע״ג בשאר איסורין כ״ק בפסח משמע דיש להחמיר בכולה עב״י כאן ודוכתי טובא ועדיין צ״ע: ומה שכתב מנדה כו׳ היינו ודאי מכלי לכלי הוי כמרשות לרשות כמומין באות כ״א ואמרי׳ עתה בכלי שני נפל וכמעשה דכרוב במהר״מ מלובלין ז״ל ע״ח הובא במ״א י״ו (מיהו שם משמע מרשות מוכר ללוקח) אבל בכלי א׳ טלטלו ממקום למקום עיין בפריי לי״ד ק״ה בט״ז א׳ ב׳ דהר״מ ז״ל פי״ז מהלכות שאה״ט פסק כר׳ יוחנן דלא כחזקיה ועיין פנים מאירות סי׳ ט״ו דף כ״ד כתב דהלכה כחזקיה וצ״ע (חזקיה רבי׳ כו׳) ובאיסור תורה מכלי לכלי י״ל בה״מ ובאיסור דרבנן בה״מ ממקום למקום בכלי א׳ בה״מ י״ל. ועשו״ת סי׳ ק״ז ומ״ב ס״ט ותב״ש ס״י מ״א ס״י ופר״ח שם וצ״א ועתי״ט פ״ט ויו״ד מטהרות: ואם מכר אחד לחבירו חבית דבש בפסח והורק מכלי לכלי ואח״כ מצאו חטה בדבש הנה אם מצאו החטה בכלי של לוקח י״ל כאן נמצא וכאן היה והלוקח צריך ליתן הדמים למוכר כמומין ואם בכלי של מוכר עדיין צ״ע עיין אה״ע קי״ז ב״ש אות ט״ו דאין חילוק בין עומדת בבית אביה או בבית בעלה רק קודם נישואין או כו׳ וה״ה כאן י״ל כל שהגביה וקנה או כדרך הסוחרים י״ל כאן היה לאחר הקנייה ברשות לוקח ועח״מ רכ״ד בסמ\ע אות ט׳ וצ״ע. ובסי׳ רל״ב בסמ״ע אוף כ״ח דלא מ״ל קים לי כיון דמ״מ אסור לאכול מספק אבל אם הלכה דמותר כדיעה א׳ לא מ״ל הלוקח הואיל ויש דיעה להחמיר ואני רוצה להחמיר כיון דהלכה כדיעה דמותר. ומ״מ י״ל דגם הרשב״א ז״ל לא דימה למומין כ״א בהורק מכלי לכלי הא לא״ה ל״ד למומין דמומין י״ל כאן היה ברשות מוכר לא באיסור ועפר״ח י״ד מ״א בזה. ואם יש לספק שמא היה כבוש מעל״ע י״ל אף נמצא חטה בצונן במים ובדבש ושימשו מקודם שנודע לא אמרינן ס״ס כה״ג מאחר דספק הא׳ ואת״ל מקודם שמא צונן אין מחמיץ אין ספק השוה דשמא מעל״ע ושמא צונן מחמיץ ונ״ט. ולכאורה ראיה מכרוב דאל״כ אמאי נמצא בחבית אסור וי״ל מטעם מליחה והנה כל זה במשהו אבל פחות מששים ד״ת י״ל אף מכלי ל״ג יבואר עוד: ש"ע סָעִיף יב
סָעִיף יג
כו בת יומא עמ״א ד״מ ועסי׳ תנ״ב (ט״ס תכ״ב) ובד״מ כתב קודם פסח י״ל עד הלילה מגעילין דבטל בס׳ כבסי׳ תנ״ב ס״א בהג״ה אלא יורה מסתמא ע״י גדנפא דגדולה היא ולית ס׳ במים נגד הכלי ובת יומא וע״כ קודם זמן איסורו ובסי׳ תנ״ב במ״א אות ט׳ דנהגו שלא להגעיל שום כלי ב״י אף קודם זמן איסור רק מנהגא וכאן מיירי מדינא ודיעבד אם הגעילו כו׳. והנה המים נ״ט בר נ״ט דהיתרא ועסי׳ תמ״ז במ״א אות כ״ו ובתנ״ב א׳ דאף לכתחילה מותר להגעיל קודם זמן איסור בהרבה טעמים וא״כ אף אם חמים שבבאר לכתחלה השיב מ״מ לישתרי ועיין אות כ״ז ואי״ה שם יבואר והנה אף להמחבר ע״כ הגעלה היה קודם הלילה דבפסח י״ל אף המחבר מודה בתנ״ב דאין להגעיל ב״י דלא מהני שלא ינוחו מרתיחה ושיוציא מיד כמ״ש שם ומדלא הגיה הר״ב לדידן אף אב״י אף דנט״ל עד הלילה שרי ועח״י אות מ״ג מ״מ מים הוי לכתחלה ודאי אותן מי הגעלה אסורים כשהגעילן אחר זמן איסור ושוב כשנפלה לבאר בפסח י״ל לאסור דהוי נמי בלכתחלה אבל אי מיירי קודם זמן איסור א״ש וצ״ע ועיין ע״ש ופר״ח ובלבוש כתב יורה ב״י הגעילו בתוך הפסח וצ״ע הא אין מגעיל יורה ואף להמחבר בתוך הפסח ב״י ולדידן אף אב״י אסור תוך הפסח ועיין דרישה פי׳ שלא שהה והוציא מיד יע״ש וצ״ע: ש"ע סָעִיף יג
כז בתוך עמ״א בב״ח אין כתוב נ״ט בר נ״ט רק שאין נ״ט במים מחומצין והיינו שירדו לבור קודם הפסח הוי לכתחלה יע״ש ובי״ד צ״ה בש״ך י״ד וט״ז יו״ד וקכ״ב בש״ך וט״ז ה׳ מים נט״ל אסור בהו יע״ש וסובר המ״א אף נ״ט בר נ״ט דהיתרא כה״ג הגעילו בזמן היתר כמ״ש באות כ״ו אפ״ה אם ירדו המים לבור בפסח הואיל והיה שם איסור על המים קודם שנתערבו איסרין לבור אבל אם ירדו קודם הלילה היה בטל בששים זה אף במים שרינן כל שנתבטל בששים אף לכתחלה. והא דמגעילין קודם זמן איסור כלי ב״י ואין ס׳ מטעם נ״ט בר נ״ט התם יש הרבה טעמים א׳ בכלי ב׳ במים ג׳ בכלי מש״ה מותר משא״כ המים עצמם אסורים נ״ט בר נ״ט כ״ש חמץ שמו עליו אסורים המים אף שלא היה היורה ב״י והלכך לאחר זמן איסור היה להגיה אף אב״י משא״כ קודם זמן איסור אם אב״י נט״ל ונ״ט בר נ״ט כה״ג הוי שרי כו׳ ועמ״ש באות כ״ו: ש"ע סָעִיף יג
כח בשביל עמ״א לח בלח ודאי אסור בצונן כבשאר איסורין ועט״ז אות ח״י: ש"ע סָעִיף יג
סָעִיף יא
כט די בשטיפה עמ״א היינו קודם הדחה א׳ ועיין לבוש כתב דצונן אין מפליט לשיטתיה ואף דנמצא בהדחה א׳ לדידיה ועסי׳ א׳ במ״א ט״ו: ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף יד
ל אחר עמ״א והכלל תולין במצוי לקולא ולחומרא ואם נמצא חטה עליה בחוץ לאחר ששפכו עליה הדחה אחרונה אף מזמן לזמן ובמקום ב׳ אין מחזיק ריעותא ובפנים אף ממקום למקום מכלי לכלי מסתמא מן התרנגולת היא והיתה במליחה ואוסרת כל התרנגולת או כ״ק כו׳. ואם נמלח תרנגולת מצד חוץ ולא בפנים וחטה בפנים או זפק קודם הדחה אחרונה אם קודם י״ש מותר אף בלא ח״מ ולאחר יב״ש בה״מ דהוי כטהור מליח וטמא תפל ועי״ד ס״מ ס״ד. והמנהג הנכון לבקוע עופות לשנים בכל השנה למלוח יפה כ״ש בפסח לעיין שלא יהא חטים כו׳. ועשו״ת בית יעקב סי׳ צ״ט בשם ביאורי מהרש״ל ז״ל ה׳ נדה באשה הרואה דם מחמת תשמיש דמי שיש לו ספק איסור בביתו אסור להעלים עיניו אבל דבר שחומרת הגאונים שרי ומהר״א שטיי״ן שם סיים דבר שהוא מצוה אפשר להעלים עיניו וסיים הבית יעקב הלכך בפסח אסור להעלים עיניו ולבדוק לאחר מליחה שמא יש חטה בתרנגולים אף דמליחה בששים חומרת הגאונים (בכחוש) מ״מ קליפה מדינא אסור מוזכר בתלמוד ובי״ט מצוה לאכול א״צ לעיין יע״ש ועי״ד ל״ט בדיקת הריאה מיעוט המצוי כו׳ וראוי לעיין היטב יפה קודם מליחה ואז לאחר מליחה לא הוי מיעוט המצוי ובי״ט א״צ לעיין: ש"ע סָעִיף יד
לא קולף עמ״א דלהמחבר בקליפה סגי וגוף התרנגולת יותר מכ״ק גם אין בלוע יוצא בלי רוטב אף במליחה וצלייה לבד דם ומוהל היוצא מעט הוא ולא חשיב רוטב ועמ״ש אי״ה באות ל״ב ול״ג: ש"ע סָעִיף יד
לב ויש עמ״א ובי״ד ק״ה בחמץ אין שייך בקיאות אלא ההיתר מפטם וא״א בקיאין ועט״ז י״ט ואי״ה באות ל״ג יבואר עוד אם נמצא תוך התרנגולת נמי: ש"ע סָעִיף יד
לג אבל עמ״א העתיק תשובת הר״ב ז״ל סי׳ כ״א. ומלת כמ״ש בי״ד ק״ה וסי״א הם דברי המ״א ופי׳ שהולכין אף להקל (כמ״ש הש״ך שם אות ל״ו) והנה בתי׳ א׳ וג׳ לא התיר הר״ב שאר החתיכות כ״א באיסור משהו הא אם אין ששים בכל החתיכות נגד החמץ יש לאסור ולתי׳ הב׳ אף באין ס׳ יש להתיר אחרות עכ״פ ואף אם היתר שמן אין מפטם במליחה עש״ך שם אות כ״ח וט״ז י׳ דרמ״א פי׳ דוקא חלב כחוש ההיתר שמן מפטם ליה הא חמץ כחוש לגמרי אין ההיתר מפטם ליה ורק מנהגא לאסור אותה חתיכה ולא אחרות ומה דמשמע מתשובת הר״ב ז״ל משהו דרבנן אין איסור יוצא מחתיכה לחתיכה בלי רוטב הא פחות מששים באיסור תורה יוצא בלוע ממליחה ובי״ד ק״ה הסכים עם המחבר בצלי וה״ה מליחה כמ״ש הש״ך אות ח״י שכ״כ בת״ח כלל כ״ט ד״א ועמ״ש בפריי שם בש״ך ל״ח וכ״מ בשו״ת מהר״ם מלובלין ז״ל סי׳ צ״א במעשה ד׳ תרנגולים שאין מפעפע כל שאין האיסור שמן בעצמו במליחה. ולפ״ז המנהג שכתב רמ״א דאותה חתיכה אסורה כולה כי יש מחמירין במליחה בס׳ אפי׳ כחוש גמור וממילא בחמץ קודם הפסח בס׳ ותוך הפסח במשהו ושאר חתיכות מותרין דאין מפעפע מחתיכה לחתיכה בלי רוטב. והא דבשאר איסורין מצטרפין כולם לששים אף שרק חתיכה א׳ נוגע באיסור והשאר בהיתר י״ל ממ״נ אי האיסור שמן מפעפע מחתיכה לחתיכה והכל מצטרף כל שנוגעים זב״ז ואי האיסור כחוש מדינא כדי קליפה אלא שלא לחלק השוה מדותיו בכ״מ בששים. וכ״ת בחתיכות היתר שמן דמפטם מא״ל י״ל דהוי כעין ס״ס שמא במליחה אין מפטם ואת״ל מפטם שמא יוצא מחתיכה לחתיכה ויש ס׳ ועשו״ת ב״ח סי׳ נ״ד ולמ״ש י״ל דליכא תרתי דסתרי אהדדי. ואחרות קליפה ביש ספק אי נגעו בחטה דאי ודאי נגע כולן אסורות ממנהנא ואי ודאי לא נגע כזפק בתוך תרנגולת אף קליפה א״צ. וכ״ת דמס״ס מתירין אחרים שמא אין מפעפע במליחה מחתיכה לחתיכה ואת״ל מפעפע במליחה רק כ״ק זה שיבוש כשאתה אומר שמפעפע ע״כ היינו יותר מכ״ק תו ליכא ס״ס וכ״ת דמש״ה צריך קליפה דחנ״נ גם זה שיבוש דבמשהו אין נ״נ ואף בפחות מס׳ אין הנאסר יכול לאסור יותר מהאוסר וע״כ הא דצריכים אחרות קליפה ביש ספק אי נגע החטה באחרות יש ס״ס שמא לא נגע ושמא מליחה כ״ק בכחוש וכן האמת. ועיין עולת שבת סיים בחטה שבורה יש להקל לדעת הר״ב וסייעתו ויראה לפרש שאין אחרות צריכים קליפה בספק ואפשר אף אותה התרנגולת ס״ס הוי שמא מליחה כ״ק ושמא נתעכלה כמ״ש הר״ב בסי״ב וה״ה כאן: הוי יודע מדהוצרך הר״ב ז״ל בתשובה להתיר דבמשהו אין מפעפע מחתיכה לחתיכה בלי רוטב משמע הא בבישול יוצא מוכח לכאורה כמ״ש הט״ז בי״ד צ״ב אות י״ז דוקא תרי משהו לא אמרי׳ הא דבר הנאסר במשהו אוסר אחרות כשאין ששים נגד גוף החתיכה ואם שטעמא לא ידענא כמ״ע שם מאחר דאין כח לצאת משהו. ועמ״א אות י״ג ר״ל הר״ב סובר דתרי משהו אוסר א״כ אין ראיה. ומ״ש המ״א בשם המ״ב כו׳ כל דקליפה מדינא אוסר בתבשיל בקליפה ל״ש תרי משהו דבקליפה יש בו טעם ועא״ר תמ״ז אות ו׳. ועח״י תמ״ז ט׳ היקל להתיר בהנאה יע״ש. ומ״ש דוקא כשאין לספק שנגע החטה בשאר החתיכות קשה א״כ אף קליפה א״צ לאחרות כמש״ל: מ״ש המ״א שו״ת מהר״ם מלובלין ז״ל כרוב כו׳ צ״ע אם לא נתנו מים כלל בכרוב כ״א ציר יצא מעצמו אף שיש מלה שלנו הוי כוותיקא משחא ומלחא ונימא שאין אוסר ומחמיץ עסי׳ תס״ב ותס״ג ואף חריף אין מחמיץ ולשמא נתחמצה כבר אין חוששין וכבר הארכנו בזה בחטה בקועה כה״ג וצ״ל דיש ג״כ מים בכרוב. ודגים מלוחים כה״ג י״ל דהמלח בעין וניכר ואוסר. ומ״ש זפק מלא חטים אוסר אותה התרנגולת כולה הואיל ואין ששים כו׳ היינו אף במקום שמקילין אבל לפי המנהג אף משהו אוסרין אותה החתיכה. ומ״ש בכרוב אם אין הציר עולה ע״ג הוי מליח י״ל דנאכל מחמת מלחו ומ״מ שופת ציד כו׳: עת״ח כלל ל״ח די״ג מדין איסור דבוק ובט״ז צ״ב אות י״ב: אם מלחו הרבה תרנגולים ובאחד היה זפק חטים כמעשה דמהר״ם מלובלין ז״ל סי׳ צ״א אז אם נמלח תחלה התרנגולת לבדה ואין ששים נגד הזפק אם בזמן היתר אפשר יש תקנה לערב עם הרבה ולבשלם יחד ומותר התרנגולת לאכול עד הלילה ואם בזמן איסור אז נ״נ עסי׳ תמ״ז במ״א ל״ח בזיתים. ואם נמלחה התרנגולת בזמן היתר ואין ששים נגד החמץ ולאחר זמן איסור עירב עם שאר בשר צ״ע אם נאמר הואיל ונבלע בזמן היתר לא נ״נ א״ד כשהגיע זמן איסור נ״נ ואח״כ כשעירבם באחרים צריך ששים נגד כל התרנגולת וכן יראה ובב״ח כה״ג חתיכה כבוש בחלב ונאסרה באכילה מדרבנן ואח״כ נתערבה באחרים ולא ניכר ובישל יחד י״ל עכ״פ בהנאה להתיר אחרים כיון דלא ניכר בשעת שהיה ר״ל בהנאה ועי״ד ק״א ומיהו בב״ח כה״ג ה״ג נ״נ מ״ה גוף האיסור אף בשעה שבלע היה כבוש רק מדרבנן וצריך אח״כ בא״מ ששים נגד החתיכה מ״ה וספק אסור ואף בחמץ כה״ג מדרבנן יראה כן וצ״ע. ועי״ד ק״ה בש״ך אות ט״ו בצלי המליחה אף שיש ס׳ צריך קליפה ונטילה אלא בכחוש הם מדינא ובשמן הקליפה והנטילה חומרא בעלמא ביש ששים. ובחמץ כחוש הוא והיתר מפטם אין אלא לחומרא והקליפה והנטילה מן הדין ול״ש ביה תרי משהו אף להט״ז דמתיר תרי משהו: עשו״ת צ״צ סי׳ למ״ד אם שאב מים בכלי שהיה מעט שכר בתוכו והדיחו הדחה אחרונה י״ל אדמחליש בלע קצת והח״י אות מ״ו מיקל אפי׳ אית ביה פילי ואפילו להר״ב דמחמיר בסי״ב מצונן כאן היה דרך העברה בעלמא מותר בקליפה לחומרא בעלמא יע״ש ועח״י כלל ו׳ אות כ״ג. משמע אף תוך פסח שרי ומיהו אם הדיח בכולו שכר או הניחו בכלי מים הרבה עם מעט שכר והדיחו הבשר בתוכו י״ל להר״ב לא גרע מצונן בסי״ב ואומר ואף למאן דמתיר יש לומר איכא טעם אדמחליש בלע בתוך הפסח ועי״ד ס״ט ס״ח. וצ״ע גם בזה. ועפר״ח: ש"ע סָעִיף יד
סָעִיף טו
לד חותך עמ״א בתמ״ז במ״א ב׳ דבצלייה היתר מפטם לאיסור ובמליחה עמ״ש באות ל״ג ובי״ד ק״ה בש״ך אות י״ח ועט״ז בתמ״ז ב׳ ואי״ה באות ל״ו יבואר עוד: ש"ע סָעִיף טו
לה לפי עמ״א תוך הפסח במשהו ועי״ד ע״ג וב״י ס״ס צ׳ ועפר״ח מחמיר בשפודין שלנו: ש"ע סָעִיף טו
לו הנוגעת עמ״א הנה המעיין בש״ך י״ד צ״ז אות ב׳ דאפייה וצלייה ג״כ ספק אי מפעפע בכולו עש״ך י״ד ג״ב אות ח״י וממ״ש בתס״א אפו חמץ עם מצה כל שלא נגעו שרי חמץ כחוש ואין כח להתפשט בכל התנור עח״י שם אות י״ד משא״כ כאן קשה גם מ״ש בשמן מפעפע בכולו יש לחלק בין נבלע באוכל ובין נבלע בכלי ספק הוי כמ״ש הש״ך בי״ד צ״ב ח״י אבל לחלק בין בישול לצלייה ואפייה קשה. ועי״ד ק״ה בש״ך כ״ג מכלי לאוכל בלי רוטב אין אוסר יותר מכ״ק בבלוע בכלי ומשמע שם ברטיבות קצת אוסר יותר יע״ש. ולמ״ש הט״ז בי״ד צ״ב י״ז וכאן י״ז תרי משהו כו׳ א״ש דהשפוד לא נאסר מתרנגולת דאין כח להתפשט משהו לחוץ ומה שאוסר שאר התרנגולים שמא מחטה עצמה זב ציר עליהם ע״י היפוך השפוד. ואף דאין ס׳ נגד התרנגולת הא י״ל דאין להחמיר באחרות כל שלא היפך השפוד הואיל והוא גופא ספק אי מפעפע בכל הכלי או לאו. ומיהו דבעיא בדרבנן באיסור משהו לקולא בי״ד צ״ב משמע דבעיא זו אי מפעפע בכלי לא אמרינן אף בדרבנן ספיקו לקולא אף דבכ״מ ספק בעיא בדרבנן לקולא. ולענין דין צלי לא גרע ממליחה ואף כחוש לגמרי אוסר כולה בלא היפך שפוד ואחרות בה״מ יש להתיר בידע שלא היפך השפוד. ועמ״ש בתמ״ז אות ב׳: ש"ע סָעִיף טו
סָעִיף טז
לז העוף עמ״א ובתס״ה אות ה׳ מחמיר בהבהוב ואין לחלק דכאן יש סניף שמא מעוכל דראי׳ מי״ד ס״ח דמתיר להבהב לכתחלה משמע בכ״ע שרי יע״ש. ואם נמצא חטה בלא זפק אם בישל אח״כ אין לאסור דיעבד בשביל הקליפה ועיין אות ל״ג ובע״ש אות י״ז מיקל ג״כ יע״ש. כל עניני הפסח כו׳ עסי׳ ת״ס והיכא שיש טורח רב או ספק איסור אין להאמין לנשים ג״כ וראוי שכל עניני פסח יהא נעשים ע״י גדולים זכרים בני דעת כ״ש עשיית המצה: אמר הכותב איסורין מבטלין זא״ז בע״פ כשחלוקין בטעמן ומדרבנן בעינן נמי חלוקין בשמן עמ״ש בפריי לי״ד צ״ח דם וכבד י״ל ב׳ מינין ערש״י חולין ק״ט ילתא (עמ״א רי״ו פוסק כאן בעינן למטעם טעם דם) מ״מ חלוקין הם. דם נבילה אי חייב משום נבילה עתוס׳ פסחים כ״ב כשהותרה כו׳ ובר״מ ז״ל המ״א אין איסור חע״א למלקי הא תרין איסורין רביע עיין הא״ב פ״א יבמות לקוברו בין רשעים נקובה הוושט להר״מ ז״ל נבילה מחיים עש״ך י״ד ל״ג קצרתי והבן: ש"ע סָעִיף טז
מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל Machatzit HaShekel
סָעִיף א
א בטור כ' כו' ול"א שמא יטחנם כו' שאין לוקחין קמח מ"ה כו' והר"ן שכ' דאפי' ניכר הביקוע אסור למכרן לגוי שמא ימכרם לישראל וישראל לאו אדעתיה לעיין בהם. או שמא יטחנם הגוי ויחזור וימכרם לישראל היינו משום שכתב הר"ן לפני זה ע"ד הרי"ף בענין שימור משעת קצירה בד"ה ומבעי ליה לאינש לנטורי כו' בשם גאון דאין לוקחים קמח מן השוק אלא בשעת הדחק. וה"מ מצה דמצוה אבל שאר הלחם שאדם אוכל בפסח כו' משמע דמותר ליקח קמח מן השוק לשאר מצות אבל הטור אפשר ס"ל דאפי' לשאר מצות אין לוקחים מן השוק דעכשיו דרך הגוים ללתות החטין קודם טחינה ובזה א"ש מה שהקשה בח"י דאכתי א"ל שהישראל יקח הקמח וישהה אותו בביתו ועביד אסורא במה שמשהה חמץ בביתו ואפי' ביטל מ"מ איסורא דרבנן איכא לא קשה מידי כאן דאסור לעשות מהן מצות והוא חשש רחוק שישראל יקנה קמח שיש בו חשש חימוץ דהא מהאי טעמא אין רשאי לעשות מהן כיון שדרכן ללתתן ומה"ת יקנה קמח זה וישהנו ללא צורך ואפשר לפי מאי דאסור לעשות מהן מצות לכל ימי הפסח הואיל ודרכן ללתות אפשר שגם לשהות בביתו אסור עכ"פ חשש רחוק הוא: ש"ע סָעִיף א
ב (ס"ק ב) כדי כו' יאכלנו ישראל ק"פ. וא"כ בערב פסח בשעה ה' אסור דאי ימכרנו אז לישראל לא יכלה קודם פסח: ואותבי' רבה ב"ל מדתני' בגד שאבד בו כלאים הרי זה לא ימכרנו לגוי שמא ימכרנו לישראל כיון דאין הכלאים ניכרים וה"ה דיש לחוש כן בהני חטים: דאין לוקחים פת כו' ולדידן ע' לקמן בס"ק זה: בעובד' דפסחים ד' מ' ע"ב בספינ' של חטין שטבעה בנהר דתחלה אורי רבא ג"כ למוכרן לגוי ואותביה רבה ב"ל מהאי ברייתא דכלאים והדר ביה והתיר לזבוני מעט מעט כמו שכתוב בש"ע א"כ כבר ידע מברייתא דכלאים איך טעה שנית בעובדא דיין נסך: וא"כ קשה למה הטריח' כו' בשלמא אי לא באו שני המעשים לפני רבא בפעם א' לק"מ למה לא התיר בהאי דיין נסך למכרן מעט מעט דאפשר באותו פעם לא אסיק אדעתיה האי התירה ולא עלה על לבו. כי כן דרך בני אדם שכמה פעמים ישכיל דברים אשר מאז לא עלה על דעתו. אבל לפמ"ש התוס' דבפעם א' הורה על שני המעשים. וכיון דהורה בהאי דחמץ למכרן מעט מעט ולמה הטריחן בהאי דיין נסך ולא הורה להם ג"כ למכור מעט מעט: ומשמע כו' אפי' ביצה אחת דהכי ל' הגמ' ופוסקים אין מוכרים ביצת נבילה וטרפה לגוי נקטו ביצת ל' יחיד ולא בצים ל' רבים. משמע דאין לו תקנה למכרן מעט מעט והא דלא נתן תקנ' למטחינהו ולאפותן. אפשר במקומו נהוג לאכול פת גוים. ואז אין תקנה כי אם למכור לגוי פרוסת לחם כמו שכתוב רמ"א סוף סי' קל"ד בי"ד ואפשר היו חטין מרובין ולא היה אפשר למכור כל כך הרבה פרוסות כי לא בקלות ימצא קונים על פרוסת לחם ולהשהותן זמן מרובה אסור משום תקלה: ומ"ש רמ"א כו' ביין נסך שנתערב במים דסתם יינם בטל בששה חלקי מים ואז מותר אפי' בשתיה ואם נתערב במים ואין בהם כדי לבטל היין ימכרם לגוי חוץ מדמי יין נסך שבו וסיים רמ"א מיהו לא ימכור הרבה ביחד כו' משמע דמעט לית ליה א"כ מוכח דאפי' בשאר איסורים מעט מעט מותר: מרגישים טעם היין. ואע"ג דעכ"פ אם יטעמנו ישראל יעשה ישראל איסור. זה אינו דליכא למימר שהגוי ימכרנו לישראל דידע הגוי אם יטעמנו הישראל ירגיש טעם היין ויחזור לו המים כי יטעון שהוא מקח טעות. ואפי' תימא דמ"מ ניחוש מ"מ הא טעימה אינה אסורה אלא מדרבנן לא הוי ליה למיחש חשש רחוק כזה באיסור דרבנן: אלא כוונתו כו' דשני תקנות יש בדבר א' תקנת ר' שמעון בן גמליאל המוזכר במסכת ע"ז דף ע"ד שימכור כולו לגוי חוץ מדמי יין נסך שבו. והשני תקנת ר' אליעזר המבואר דף מ"ט ע"ב שיוליך הנאה לים המלח וע"ש בי"ד סי' קל"ד בטור ובית יוסף וחילוק בין שני תקנות הללו. דאם מוכרן חוץ מדמי יין נסך שבו צריך למכור הכל בפעם א'. אבל ע"י תקנת יוליך הנאה לים המלח יכול למכרן מעט מעט ולזה כיון רי"ו מיהו לא ימכור ביחד ומה שסיים רמ"א שם שמא יחזור וימכרנו לישראל אינו מל' רי"ו אלא שרמ"א הוסיף כן מדעתו לפי הבנת רמ"א אבל המגן אברהם ס"ל דמ"ש רי"ו מיהו לא ימכור ביחד. ר"ל דלא הותר כי אם ע"י שיוליך הנאה לים המלח. וע"י זה מותר למכור מעט מעט. אבל תקנה למכור דוקא הכל יחד והיינו למכרו חוץ מדמי יין נסך שבו לא דלא קיי"ל האי היתרא (ולפי ל' רי"ו שהביא הרב"י שם סי' קל"ד א"א לכוין כן וס' רי"ו אינו ת"י) אבל גם דבריו צריך עיון דהתוס' ספ"ג דע"ז כו' ר"ל דרי"ו כ' כן בשם התוס' ואין כוונת התוס' כפי מה שהבין הרי"ו דאי' בע"ז דף מ"ט ע"ב האי גברא דאיתערב ליה חביתא דיין נסך בחמרי' אתי לקמיה דר"ח א"ל שקול לארב' זוזי ושדי בנהרא ולשתרי לך. וכתבו התוס' וזה לשונו שקול כו' ולמכרן כ"א בפני עצמו אמר לו כן כדפרישית עכ"ל והבין רי"ו דכוונת התוס' דוקא למכרן כ"א בפ"ע דהיינו ע"י תקנת שישליך דמי יין נסך דהיינו ד' זוזי הותר לו אבל לא הותר לו למכרן בפעם א' ע"י תקנת חוץ מדמי יי"נ שבו וע"ז כ' מ"א דאדרבה כוונת התוס' להיפוך דודאי אם ירצה למכרן בפעם א' חוץ מיי"נ מותר. אלא דר"ח בא להקל עליו וא"ל דלשדי ד' זוזי בנהרא ועי"ז רשאי למכרן מעט מעט כ"א בפ"ע. אבל בדבר וכו' ר"ל לפי מאי שפי' מ"א דברי רי"י דלא כרמ"א. א"כ אין מדברי רי"ו ראיה להתיר בשארי איסורים למכור מעט מעט שמא ימכרנו לישראל אלא דיי"נ שאני דשום ישראל לא יקנה יין מגוי אלא בחמץ ודלא כש"ך בי"ד סי' פ"ד ס"ק י"ז שהתיר גם בשאר איסורים למוכרו לגוי מעט מעט וע ש בפר"ח. ועבי"ד סי' קי"ב סי"א שכ' פת של ישראל שאפה גוי בלי סיוע ישראל אסור ואפי' למכרו לגוי אסור במקום שנוהגים לאכול פת גוי שמא יחזור וימכרנו לישראל אא"כ חותכו לחתיכות דחתיכות פת אסור לקנות מגוי. משמע דאפי' מעט מעט אסור למכור לגוי בשאר איסורים מדהוצרך לתת תקנה לחתוך הפת לחתיכות ולא כ' למכור מעט מעט: דהוה ס"ס הנעשה בידים ר"ל כיון דהוא גורס שיהיה ס"ס הוי כעין מבטל איסור לכתחלה: וצ"ע דהא מיירי בחמץ הרבה. דהא מעט מעט באמת מותר וע"כ מה שמקשה הא הוי ס"ס היינו להתיר למכור הרבה ביחד. וא"כ נקט ספק שמא יאכלנו ישראל קודם פסח כיון דהוא הרבה אינו יכלה קודם פסח. דאם אפשר שיכלה קודם פסח אז נקרא מעט מעט משמע לכאורה דס"ל כפי' הכ"מ דאי ס"ל כמ"ש מ"א דמעט מעט מותר דאפי' ימכרנו לישראל יכלה קודם פסח א"כ אפי' מעט מעט אינו מותר אלא מטעס ס"ס שמא לא ימכרנו לישראל ואפי' ימכרנו שמא הישראל יכלה אותו קודס פסח והא ס"ל דאין לעשות ס"ס בידים א"ו ס"ל כפי' הכ"מ דמעט מעט מותר דאמרי' לצורך עצמו קנאו ולא ימכרנו כלל ולפ"ז לשיטת מ"א דס"ל מעט מעט מותר משוס ס"ס ע כ צ"ל דמותר לעשות ס"ס בידים ולא חש לקושיות רי"ט דאפי' הרבה יהיה מותר שמא ימכור הגוי לישראלים הרבה מעט מעט דאפשר דאין זה ספק הרגיל דמסתמא כאשר קנה הרבה ביחד כן ימכרנו. ועבי"ד ס"ס נ"ז דשם משמע כהרי"ט דאין לעשות ס"ס בידים שכ' שם ש"ך בס"ק נ"א על מ"ש רמ"א שם ספק טרפה יש מכשירים אף ע"ג דקי"ל לאסור מ"מ מותר למכרו לגוי כו' הואיל ויש מכשירים וכתב הש"ך דאין להקל בזה כ"א בדרוס' דבלא"ה איכא צדדים להתיר משמע אבל באיסור אחר אפי' איכא פלוגתא בדבר אין מתירים למוכרו לגוי והטעם אע"ג דהוי ס"ס חדא דילמא עיקר כדעת מכשירים ואת"ל כהמחמירים שמא לא ימכרנו לישראל מ"מ הוי ס"ס הנעשה בידים ואסור דל"ל משום דהוי ס"ס דפלוגת' וגרע משאר ס"ס דאדרבה ספקא דפלוגתא עדיף משאר ס"ס אלא כוונת הש"ך משום דהוה ס"ס הנעשה בידים וכמו שהוכיח הרב מנח"י בקו' הספקות במחודשים סעיף ב' ותמה עמ"ש הש"ך בסי' ס"ו ס"ק י' דמשמע מדבריו להיפך ע"ש וע' בפר"ח בקו' הספקות כלל י"ח: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ג (ס"ק ג) דכיון כו' דדוקא גבי כו' ע"ס ט' ובמ"א שם: ש"ע סָעִיף ב
ד (ס"ק ד) לידי כו' אפי' לעשה בפסח מותר למוכרו לגוי כו' אע"ג דאסור למכור לגוי שמא ימכרנו לישראל וניהו דהשתא אכתי לא החמיץ מ"מ כיון דיחמיץ ניחוש שמא ימכרנו לישראל י"ל דמזה לא דיבר מ"א פה אלא אתי לאשמועינן היתר הנאה משום דקודם שיעור מיל עדיין לא החמיץ ומותר בהנאה ולענין חשש שמא ימכרנו לישראל מזה לא דיבר פה וסמך על מ"ש לפני זה דלדעת כ"מ סגי אי מוכרו לגוי מעט מעט. ולדעת מ"א דבעי' שאפילו את"ל שימכרנו לישראל יכלהו ישראל קודם פסח. וא"כ הכא דמוכרו בפסח צריך למוכרו בענין דל"ל שימכור לישראל כגון שיטחנם מיד לפני ישראל המוכר: והא אין קוני' קמח מן השוק. או יאפה מיד ובודאי לא יקנה ישראל לחם חמץ גם בלא"ה ולדעת הטור י"ל דוקא לעיל דכבר נתחמץ ואין החמץ ניכר לכן חיישי' שמא ימכרנו לישראל. אבל הכא דעדיין לא החמיץ וא"כ הוי ס"ם. חדא שמא כשיחמיץ יהיה ניכר ועוד שמא לא ימכרנו כלל לישראל וגם עמ"ש מ"א בס"ק י"ב: מעשה כו' דאין גוי נאמן אפי' מסיח לפי תומו: לאחר שמכרם וכל זמן שהם ת"י הגוי נאמן אך במה שי"ל שלהשביח מקחו אומר כן הביא ש"ך שם מחלוקת הפוסקים בזה אי נאמן. אך ח"י כתב פה דצ"ע אי מה שאומר שכבר רחצן י"ל להשביח מקחו דאדרבה י"ל בזה מגרע גרע מקחו: דהא אחר הרחיצה הם יותר יפים מקודם רחיצה אם כן אם הוה אמר שעדיין לא רחצן אעפ"כ הם יפים מצד עצמן כך בזה היה משבח מקחו: כ הב"ח כו' אסור להשהותן אפי' איכא ס' דחמץ בפסח במשהו ואפילו עבר והשהן אסורים משום דעבר על ב"י ניהו דאיסור משהו אינו אלא מדרבנן היינו לענין אפילה אבל לענין שהיה עבר על ב"י דהא עכ"פ החמץ ברשותי' כ"ה בב"ח אבל לא קיי"ל הכי וכמבואר לעיל סי' תמ"ז וכן כתב מ"א בסס"ק זה ומ"א לא הביא כל דבריו כ"א ללמוד מדבריו דין א'. והוא מ"ש סס"ק זה ויש ללמוד דאם כו' כמ"ש ביו"ד סי' ק"י דברים שאין מתבטלים מחמת חשיבות' מכל מקום אי נאבד או נאכל א' מהן מותר לאכול הנשארים שנים שנים דאיכא תרי צדדים להתיר חדא שמא אותו שנאבד היה האיסור וליכא איסור כלל ואת"ל שהאיסור נשאר פה מ"מ כיון דאוכל שנים שנים א"כ בכל אכילה יש אחד מהן ודאי מותר וכמו שא' מהן דהתירא ה"ה גם השני: וע"מ ס"ס תמ"ז בשם הרשב"א דמ"מ הוי כמבטל איסור לכתחילה והסכים עמו מגן אברהם שם דאפילו אינו אוסר יותר מכדי נטילה ולכן שפיר הוי שתים שתים דבכל מצה יש מן ההיתר יותר מן האיסור אף על גב שאפיית ההיתר עם האיסור באותו מצה מ"מ הוא ס"ל אפי' אינו עושה כ"א כדי נטיל' וא"כ מ"מ נשאר היתר יותר מן האיסור והוה שתים שתים משא"כ לדידן דס"ל דאפיה אוסר הכל. אם כן אתה חושש שלא נאבד האיסור והאיסור היא באותה מצה א"כ ליכ' בזתים שתים דליכא היתר כלל דהא המעט איסור אסר כל המצה. ולפמ"ש סי' תמ"ז בסעי' ד' ס"ק י"א וכן ס"ס תמ"ז כיון דכבר נתבטל ברוב ושרי לאכלו כן קודם פסח מותר להוסיף עליו עד ס' ולא מיקרי מבטל איסור. ואע"ג דבפסח חוזר וניעור. לכן כתב שיטחנם וקמח בקמח הוי לח בלח. וקי"ל בסי' תמ"ז. סעיף ד' דלח בלח אינו חוזר וניעור. והטחינה ג"כ ל"מ מבטל איסור דאין כונתו לבטל כ"א לטחון לצורך אפיה וכמ"ש לעיל ס"ס תמ"ז ועמ"ש שם עסי' תנ"ג וכ"ה בי"ד סי' ק"ט דקמח בקמח מיקרי לח בלח: ויש ללמוד כו' יבש ביבש כו' וכ"א עומד בפני עצמו ולא נאפה יחד: דהתערובת השלישי וע"ש בש"ך ס"ק נו"ן: אבל בלח לא שייכי כו' דלא שייך שתים שתים דהא כיון דלח נבלל א"כ הכל אסור וליכא היתר כלל. וכן ג' תערובות לא שייך דאפי' בתערובת הג' יש בו ודאי איסור כיון דבלול וטעם היתר תערובת ג' משום ס"ס חדא שמא לא נפל שם לתוך אותו תערובת מן האיסור כלל ועוד אפי' נפל שם שמא מה שאוכל הוא היתר. הא בלח שהוא בלול ודאי נפל מן האיסור לשם וגם ודאי אוכל האיסור: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ד
ה (ס"ק ה) אין חוששים שהולכים כו'. דע דמ"ש הרב"י בסעיף ה' דגן כו' וא"צ ליניקה כו' ומקבל חימוץ הם דברי רשב"א על מ"ש בפסחים דף ל"ג ע"א שאם הפריש תרומת חמץ אינה קדוש דכתיב תתן לו ולא לאורו. דהיינו דוקא שלא היתה לו שעת הכושר וכגון דאחמיץ במחובר. וקשיא ליה לרשב"א אם כן מצה לא ניכול דודאי נפל על החטים גשמים כשהיו מחוברים: ולכן כתב דוקא כשיבשו וא"צ שוב לקרקע אז מקבלים חימוץ. ובתשובת מעיל צדקה סי' ס"ט חלק על הרשב"א בראיות וכתב דהא אמר אביי דף מ"ם ע"א האי חצבא דאבשוני (פרש"י כד שמייבשים בו קליות בתנור) סחיפא (דהיינו פי קדרה למטה) שרי דהמים שיוצאין מן הקליות אין מחמיצים דאגב מדלייהו לא מחמצי אבל זקיפא דפי הקדרה למעלה אסור דהמים נשארים בתוך הקדרה ומחמיצים. ורבא אמר אפי' זקיפא שרי דמי פירות אין מחמיצים וניהו דקי"ל כרבא מ"מ אפשר דגם רבא מודה בהא לאביי דאגב מדלייהו לא מחמצי. אלא דהוסיף להתיר אפילו זקיפ' משום דמי פירות אין מחמיצים. וא"כ י"ל דאפי' החטים עדיין צריכים לקרקע מ"מ מקבלים חימוץ אלא סתמא אמרי' אגב מדלייהו לא מחמצים. אלא א"כ היה גשם שוטף עד שכפף התבואה ומונחת על פני הארץ דל"ל אגב מדלייהו ל"מ. או ראינו שצמח או נתבקע במחובר וכה"ג מיירי בש"ס במאי דאמר דאחמיץ במחובר כגון שראינו שצמחו במחובר אבל מן הסתם אפי' א"צ ליניקת הקרקע לא חיישינן שמא החמיץ אפי' ירדו גשמים דאמרי' אגב מדלייהו ל"מ. וכתב שיש לסמוך על הוראה זו כ"ש כשהוא שעת הדחק ע"ש שהאריך: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ח
ו (ס"ק ז) רק כו' דדוקא מאותו שבחביות וכתב בס' א"ר ובח"י דוקא כשהוא בחבית עם השעוה בטל בס' בשעת בישול ר"ל אע"ג דהדבש לא הוה ס' מ"מ בשעת בישול מוסיפים מים והוי ודאי ס' ולכן אין מתירים הדבש בעין אפילו הוא בחביות וכן לעשות המשקה אם לא היה הדבש בחבית והיינו אותו שמביאים בכלים קטנים ג"כ אסור דאפי' לעשות משקה דמוסיפים מים מ"מ ליכא ס' דבאותן כלים קטנים מרבים שם קמח: ולאכול הדבש בעין בכל ענין אסור ר"ל אפילו רדהו הגוי מן הכוורת לפנינו וידענו שלא עירב בו קמח דהיה מותר מצד הדין אפ"ה אסור דאתי לאחלופי בשאר דבש כ"ה בב"ח: ואסור לעשות המשקה בפסח. דבפסח אינו מתבטל בס' דהוי במשהו. ודוקא אם נתבשל קודם פסח ונתבטל שוב אינו חוזר וניער בפסח דלא בלח אינו חוזר וניער וע' בט"ז: והלבוש כו' אבל דבש בפ"ע כו' אסור לאכלו כיון דלא הוסיפו מים ליכא ס'. ונ"ל שהמקיל לא הפסיד דע"פ הרוב אין מערבי' רק מעט וגם הדבש לבד איכא ס': מיהו דבש כו' גם זה מלשון הלבוש: דקדק כו' משום דאותו אסור כו' וראוי להחמיר וכמ"ש הלבוש לעיל מזה ונ"ל שהמקיל ל"ה והמחמיר יחמיר ותע"ב: אלא אותו שמביאים בחררי' כו' ולהב"ח גם זה אסור משום דאתי לאחלופי כנ"ל והלבוש לא חייש לזה וע' במ"א ס"ק י': ויש נוהגים כו' ולדברי הב"ח אסור דאתי לאחלופי והכל לפי המנהג. ובלא"ה כתבו אחרונים דאין דבש כל המדינות שוה ע' בח"י ובא"ר: ש"ע סָעִיף ח
ז (ס"ק ח) וענבים כו' פתח הסמדר דקאי על גאולת מצרים וגם אומרים שיר השירים בפסח: פה ק"ק קאליש כו' ואע"ג ששור' כו' לא החמירו מספק ר"ל אע"ג דלעיל סי' תמ"ז סעיף ד' בה ג' כתב בפת שנפל ליין חיישינן שמא נשארו בו פרורים כו' והוא הדין הכא שאני לעיל דהאי ספק פירורין הוי קרוב לודאי משא"כ הכא הוי ספק גמור ובאיסור משהו דרבנן הקילו בספק. וכמ"ש בסעיף ט' במ"א ס"ק י"ב ומה שנוהגים כו' ואפי' התפוחים חתוכים בסכין ויש לחוש שנחתכו בסכין חמץ ומבואר בי"ד סי' צ"ו דתפוחים הוי דבר חריף. מ"מ המים מותרין כמו שכתוב מגן אברהם לעיל סי' תמ"ז סעיף ח' לענין מי זיתים ע"ש: ש"ע סָעִיף ח
ח (ס"ק ט) לשהותו כו' וז"ל מהרי"ל מהר"ן התיר כו' צוקר שהביא עמו מקנדי' כו' וזה כוונת רמ"א וצוקר קנדיל שאין בו חשש חימוץ ולא צוקר קנדל שלנו וכ"כ הט"ז ע"ש: ש"ע סָעִיף ח
ט (ס"ק י) כרכום כו' וכן בדבש מכוורת ר"ל שהתיר לבוש לעיל סק"ז ול"ח לאחלופי. אבל הב"ח לעיל חייש גם בדבש לאחלופי אע"ג דבשאר פירות לא חייש לאחלופי: ש"ע סָעִיף ח
י (ס"ק יא) אינן כו' דכדאי הוא הרא"ש כו' וכן פסק המחבר דבש של גוי אין מחזיקים כו' וכתב הרא"ש הטעם דלא שכיח שיתערב בו קמח וגם נתבטל קודם פסח עכ"ל הרא"ש: וכמ"ש סי' תמ"ז כו' גם זה מל' הד"מ וכ"ה בש"ע לעיל סי' תמ"ז סעיף ה' מיהו אם נתערב משהו מדברים אלו כו' וע"ש במ"א: סי' תמ"ז לענין בשר יבש ס"ק ט"ז בשם הב"ח. וביו"ד סי' ס"ט סעיף ט' בהגה דאם נמלח בשר ולא הודח הדחה אחרונה ונתייבש אפילו נתנו בכלי ראשון רותח מותר כיון דנתיבש ודאי איכא ס' נגד הדם: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
יא (ס"ק יב) לא נתבקעו כו' די"א דשרי. והיינו שמואל ס"ל דבעי דוקא נתבקעו ממש אבל מר עוקבא ס"ל אפילו לא נתבקעו אלא אם היו נותנים ע"פי אבוב של קלוי והיו מתבקעים דהיינו קרובים להתבקע אסורים וכיון דלא אתברר הלכתא כמאן כל שלא נתבקעו ממש הוי ספיקא. משמע דאם נתערב בפחות מס' אסור דאז הוי ספק תורה דהא קי"ל טכ"ע דאורייתא. עבי"ד סי' צ"ח לענין תערובת שנשפך וידעי' דרובא דהיתרא הוי אלא שנסתפק לנו אם היה ס' אז אם היה מין במינו דמדאורייתא בטל ברוב הוי ס' דרבנן להקל ואם הוא מין בשא"מ דמן התורה בעי ס' והוי ספק תורה ולכן אזלי' מספקא לחומרא ואסור וה"ה הכא. דהא בס"ב פסק אפי' לא נתבקעו אסור כיון דמינח נייחא והא גם הכא התבשיל מינח נייחא ולמה היקל בתבשיל: וקשה כיון כו' ר"ל עדיין מה שהקשה לא תי'. דהא כתב הט"ז בי"ד וכ"כ מ"א לעיל סי' תס"ה: ש"ע סָעִיף ט
יב (ס"ק יג) אוסרים הכל כו' וה"ה שאר תבשילים כו' אע"ג דתבשיל הראשון לא נאסר אלא על ידי משהו מ"מ אוסר גם התבשילים אחרים ע"י משהו: ובט"ז בי"ד כו' א"א פליטתה להבין הדברים צריך אני להציע בקיצור דבריו אי' בחולין דף ק' דרש רב כיון שנתן טעם בחתיכה חתיכה עצמה נעשית נבלה ואוסרת כל החתיכות מפני שהן מינה דרב כר"י ס"ל מין במינו לא בטל ר"ל כגון שהיה קדרה מלאה רוטב בתוך הרוטב כמה חתיכות בשר כשר. ולמעלה מן הרוטב היה מונח ע"ג החתיכות חתיכה א' כשרה וע"ג אותה חתיכה היה חתיכה של נבלה וא"א לצרף החתיכות שבתוך הרוטב לא לאיסור ולא להיתר. כיון שאותה חתיכה שהנבלה עליה היא למעלה מהרוטב לכן אם החתיכות נבלה נתנו טעם באותה חתיכה כשרה נעשית נבלה ואם שוב חזר וניער כל הקדרה עד שגם החתיכה העליונה נכנס לרוטב היא אוסרת כל החתיכות אע"ג שהן ס' נגדה מפני שהן מינה ומב"מ לא בטל ופריך הש"ס מאי ארי' שנתן טעם כו' אפי' לא נתנה טעם נמי כיון שניער תאסר החתיכת נבלה גופה שאר החתיכות ומשני אביי כשקדם וסילק האיסור דהיינו חתיכת נבלה קודם שניער הקדרה. והקשו התו' דאכתי תקשי ל"ל שנתן טעם בחתיכה הא החתיכת נבלה עם אותה חתיכ' עליונה היא מין במינו ותאסר במשהו ותי' ר"ת ניהו דאמרי' גם בשאר איסורים חתיכה נ"נ מ"מ כיון שאותה חתיכה לא היתה נאסרת כ"א ע"י משהו לא היתה אוסרת שאר החתיכות שבקדרה ע"י וגם היא לא נ"נ וכן העתיק הטור בי"ד ומזה הוליד הט"ז לענין חמץ בפסח בחתיכה שנאסרה ע"י משהו אם שוב נפלה אותה החתיכה למקום אחר אינה אוסרת במשהו מק"ו דהא לר"י מב"מ מן התורה לא בטל מ"מ כה"ג אינו אוסר כ"ש חמץ בפסח דמה שאוסר במשהו היא דרבנן כ"ש דכה"ג לא יאסר. והעמיסו בלשון הטור שם ודייק הט"ז בלשונו אינה אוסרת בפליטתה ור"ל כמו שסיים הט"ז שם דוק' אם מכיר אותה חתיכה וזרקה לחוץ א"כ אינה אוסרת כ"א פליטתה לכן שרי כנ"ל. אבל אם אינו מכיר החתיכה עכ"פ צריך לבטל גוף החתיכה דהא היא נאסרה וגם לענין לח בלח ע"ש: וכ"מ כ' כו' ואע"ג דאין החתיכה נ"נ מ"מ האיסור אוסר במשהו ר"ל משהו איסור הבלוע אוסר. והיא סברת הדרישה שהביא ט"ז שם אלא שהט"ז דחה דבריו. דאם כן הדרא קושיות התוס' לדוכת' ל"ל שנתן טעם בחתיכה. ניהו דהחתיכה לא נ"נ ע"י משהו מ"מ אותה משהו הבלוע תאסר כל הקדרה כשניער מפני שהן מינו ותי' בספ' נ"ה דלר"י כיון דדוקא מב"מ לא בטל א"כ דוק' כשהאיסור בעין אז מיקרי מב"מ ואוסר במשהו. משא"כ כשאותה משהו בלועה בחתיכה וכח אחר מעורב באותו משהו לא הוי מב"מ עם החתיכות שבקדר ולכן אין המשהו אוסר הקדרה כשניער. משא"כ לדידן בחמץ דאפי' אינו מינו במשהו אותה משהו הבלוע אוסרת ע"ש: ויש נפקותא כו' ר"ל לדידן מה לי א"א דהחתיכה נ"נ ע"י משהו והחתיכה אוסרת שאר החתיכות או א"א דאין נ"נ והמשהו שבתוכה אוסרת וודאי לר' יודא איכא נ"מ כנ"ל אבל לדידן דלא קי"ל כר"י ג"כ איכא נ"מ: דבר דעביד לטעמיה כו' ר"ל אם תחל' נפל לדבר דעביד לטעמיה דלא מהני ס' ונאסרה ואח"ז נפל אותה חתיכה למקום אחר שגם הבליעה לא עביד שם לטעמא אי היה החתיכה נ"נ היה צריך ס' נגד כל החתיכה אבל כיון דע"י משהו לא נ"נ א"צ ס' אלא נגד המשהו: חמץ תוך זמנו כו' ביאר מ"א למטה כונתו בזה. אי נתערב במינו ושלא במינו דאמרי' סלק כו' ע"כ אין הכוונה כפשוטה שנפל מיד לתוך מינו ואינו מינו דאע"ג דמב"מ לא בטל לר"י מ"מ אמרי' ס"ק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו וכדאמרי' בחולין דף קו"ף דאין לדין זה שייכות פה לנפקות' אע"כ צ"ל שנפל תחלה למינו גרידא ואסרה במשהו ואח"כ נפלה החתיכה שנאסרה במשהו לאינה מינה דאי היה החתיכה נעשה נבלה היה צריך ששים נגד כל החתיכה ועכשיו דע"י משהו לא נעשה נבלה אין צריך ששים אלא נגד המשהו. ומה שסיים סלק מינו כמי שאינו צחות ל' נקט הש"ס וכוונתו דאותה חתיכה שנאסרה במשהו מצד שהיה מינו אותה אמרי' סלק דהיא אינה אוסרת בפליטת' כיון דלא נעשה נבלה ולכן לא סיים בל' הש"ס ושאינו מינו רבה עליו ומבטלה אלא דאכתי קשה ל"ל שנפל אח"כ לאינה מינו אפי' נפלה שוב למינו מ"מ כיון דע"כ ס"ל רמ"א כמ"ש הנ"ה כיון דכח אחר מעורב בו ל"מ מינו כנ"ל א"כ אפי' נפלה למינו מיקרי אינו מינו ודוחק גדול לו' דבאמת כן כוונתו במ"ש ולאינו מינו ר"ל אפי' מינו הוי אינו מינו. אלא דבלא"ה דוחק בעיני שיהיה הנ"מ כפשוט' אליב' דר"י דס"ל מב"מ לא בטל דהא לא קי"ל כוותיה לכן נלענ"ד דקאי לענין דשיל"מ דקי"ל מב"מ לא בטל ובאינו מינו בטל ועפ"ז א"ש דרמ"א אזיל לשיטתי' שכתב בת"ת הטעם דמחלקים לענין דשיל"מ בין מינו לאינו מינו הביאו הש"ך סי' ק"ב סעיף קטן ד' וז"ל דאין החשיבות מצד האיסור עצמו אלא מאחר שיהיה לו היתר אח"כ כו' וכל שנתערב שלא במינו אין ההיתר יקרא על שם דבר האיסור אלא על שם דבר שנתערב בו והוי כמו שאין לו מתירין עכ"ל. וא"כ בדשיל"מ אפי' אינו מינו לא הי' ראוי להתבטל אלא משום שהאיסור נקרא ע"ש ההיתר א"כ כה"ג אפי' המשהו בליעה וכח אחר מעורב בו ניהו דלר"י דמב"מ לא בטל מגזרת הכתוב כה"ג מיקרי אינו מינו כמ"ש נ"ה אבל לענין דשיל"מ כיון דעכ"פ נקרא ע"ש האיסור אפילו הוי אינו מינו אינו בטל ולכך הוצרך רמ"א לו' שנתערב אח"כ באינו מינו ממש והוא סברא ישרה לענ"ד. אך הנ"ה ע"כ ל"ל סברתי דהא גם הוא ס"ל כרמ"א דאותה משהו הבלועה אוסרת וכ' דנ"מ בדשיל"מ אם נפלה תחלה למינו ואסרה החתיכה במשהו ואח"כ נפלה החתיכה אפילו למינה מתבטל דבפעם שני הוי אינו מינו כיון דכח אחר מעורב בו הרי דאפי' לענין דשיל"מ ס"ל דלא נקרא מינו ובטל ואולי בנ"ה ס"ל כטעם הר"ן בנדרים הובא בט"ז שם סי' קי"ב ס"ק ה' דע"כ לא פליגי רבנן עליה דר"י וס"ל דמב"מ בטל אלא דאין לאיסור היתר דאז לא הוי מב"מ דאף ע"ג דהן מין א' מ"מ חלוקים שזה אסור וזה מותר ולכן בדשיל"מ מודים רבנן דהיכי דהוי מב"מ לא בטל דהא שוין ממש דשניהם מין אחד דגם לענין איסור והיתר שוין דהא גם האיסור יהיה לו היתר וזה הטעם דדשיל"מ לא בטל ולכן באינו מינו בטל דאע"ג דשוין לענין איסור והיתר מ"מ חלוקים במינן עכת"ד ולטעם זו שפיר יש לחלק אס כח אחר מעורב בו גם לענין דבר שיל"מ מיקרי אינו מינו ואע"ג דבש"ך העתיק טעם רמ"א שבת"ח כנ"ל מ"מ בספרו נ"ה י"ל אליבי' דנפשיה מסתבר ליה טעם הר"ן. דהא הב"ח עצמו כו' ר"ל דגם הב"ח כ' נ"מ זה שכתב בהגה' או"ה מרמ"א חמץ תוך זמנו כו': בסי' תמ"ז ע"ש במ"א ס"ק מ"ב הביאו. מותר וכ' עוד שם בס' נ"ה כנ"ל דלא הוי דשיל"מ משום שחוזר לאיסור' לשנה הבאה וכמ"ש בש"ע י"ד ס"ס ק"ב: לא ע' במרדכי כו' כבר השיגו בזה לעיל סי תמז ס"ק מ"ה ע"ש: ואפי' חתיכ' הנאסרת מחמת משהו כו' כולה אסורה ר"ל דלא כנ"ה דלס' נ"ה ל"מ אם שוב נתערבו באינה מינה דבטלה דהא לדעתו הטעם משום דהוי דשיל"מ דבטל באינו מינו אלא אפי' נתערבה במינו מ"מ בטל' דלדעת ס' נ"ה דאפילו לענין דשיל"מ מ"מ אותו משהו שכח אחר מעורב בו מיקרי אינו מינו כנ"ל וא"כ בטל אבל לדעת מ"א דאפי' באינו מינו מ"מ יבש לא בטל א"כ אפי' נתערבה באינו מינו ממש לא בטלה כי המשהו הבלוע אסור: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
יג (ס"ק י"ד) מותר כו' וגם הגמ' כו' משום דהוי דרבנן ר"ל י"ט אחרון הוא דרבנן ולא משום דהוי ס' י"ט ס' חול: ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יא
יד (ס"ק ט"ו) כל העיסה ז"ל הרשב"א בא ליישב כיון דאינו מפעפע יותר מכדי נטילה א"כ מ"ט די"א כל העיסה או המצה הא מבואר לעיל ר"ס תמ"ז דין תערובתו כדין שאר תערובות כו' אבל אם בשאר תערובות לא היה צריך ס' אלא קליפה או נטילה אף בחמץ כן כו' עכ"ל וכיון דהכא בצונן אינו מפעפע יותר ודאי מכדי נטילה למה אסרו הי"א הכל ע"ז הביא דברי רשב"א וא"ל בכי הא כאן נמצ' כו' ר"ל עתה נפלה ולא היתה בשעת גלגל תוך העיסה דהא מבואר סעיף י"ב ס"ק י"ח דמזמן לזמן לא אמרי' כאן נמצא כו'. אבל במקום רוטב כו' והמים אע"פ שהם צוננים ס"ל דדין רוטב יש להם דהרשב"א ס"ל דבפסח גם צונן אוסר וכמ"ש מ"א סס"ק זה: מ"מ אין דבר מועט כו' ר"ל וא"כ אין ראוי לאסור משום טעם אחרון דהפת עצמו חימץ המצה מ"מ יש לאסור משום טעמים הראשונים שכ': ש"ע סָעִיף יא
טו (ס"ק טז) כאן כו' עתה נפלה כו' ר"ל כיון דהוי ממקום למקום דאמרי' כיון שנמצא במצה אמרי' כאן נמצא במצה ולא היתה בעיס' מעולם: א"כ נראה שהית' במים כו' ר"ל מסתמא היתה במים שנתגבל' בהן העיסה והב"ח כ' וז"ל שמא עתה נפלה כו' ר"ל אפי' לא נתפס סברת כאן נמצא כו' ולומר עי"ז דודאי עתה נפלה מ"מ מידי ספק לא יצא ובהצטרף לו עוד ספק הוי ס"ס ונ"מ בין ב' טעמים אי נתיר מכח ס"ס או מכח כאן נמצא כו' ביאר מ"א סס"ק זה אבל בלא נתרככה הכל שרי והיינו אפי' בחמין וכמ"ש מ"א ס"ק כ"ה דניהו דקי"ל מספק כמר עוקב' דאפי' לא נתבקעו אלא ראויה להתבקע אסור וכיון דאין אנו בקיאים מהו ראוי להתבקע אבל בלא נתרככה ודאי אין ראוי להתבקע ולכן מותר אפי' לדידן: ומור"ם כו' והוליכו לבית אחר כו' דהוי ממקום למקום. אבל אם נמצא חטה בחבית אז הוי מזמן לזמן. ולפ"ד הב"ח כו' וזהו נ"מ בין טעם רמ"א לטעם הב"ח דהוי חסרון ידיעה צ"ב ניהו דהספק שכתב הב"ח שמא לא נתחמצה הוי חסרון ידיעה דהמבין ומכיר ידע אם נתחמץ או לא מ"מ אפי' ודאי נתחמצ' הא איכא ס' שמא עתה נתחמצ'. וכמ"ש מ"א בשם ב"ח ס"ק כ"ה דאמרי' שמא עתה נתרככה וכ"מ בס' א"ר מ"מ איכא נ"מ אי נמצאת החט' במצה שנשאר' בידו לאחר אפיה ל"ל עתה נתחמצה אבל שמא לא נתחמצ' איכא למימר. אבל זה הוי ס' חסרון ידיעה דל"מ ספק. אולם כתב הש"ך בסי' נ"ג ס"ק ט"ו בשם תשו' מ"ב דבס"ס אפי' ב' הספקות הם מחמת חסרון ידיעה מ"מ בהפס"מ סמכי' על האי ס"ס. והטעם דהש"ך כתב בכללי ס"ס בסי' ק"י דבהפס"מ ואיכא ס"ס אפי' איכא לברורי א"צ לברר וא"כ אינו מעכב במה שיש בס"ס חסרון ידיעה דהא אפי' היה לו ידיעה והיה יכול לברר ע"י טוב הבחינה א"צ לברר. אלא שהפר"ח כ' שם שהש"ך סותר דברי עצמו בסי' נ"ה ס"ק ד' ויש ליישב והפר"ח גופו' ס"ל דלא מהני ס"ס היכא דאיכא חסרון ידיעה אזיל לטעמיה דס"ל דהיכי דאיכא לברורי בס"ס צריך לברר: ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף יב
טז (ס"ק יח) אסור' כו' דהכי אשכחן פ"ק דחולין כו' וז"ל תשו' מ"ב דכה"ג אשכחן פ"ק דחולין ובפ"ק דנדה לענין בהמה שנמצאת טרפה ולענין מקוה שנמצאת חסרה דלא אמרי' השתא הוא דנטרפ' או השתא דחסר המקוה אלא מטעם העמד מקוה על חזקתו והבהמה כיון שנשחטה בחזקת היתר עומדת הא לא הוי חזקה לא היינו אומרים השתא נטרפה או השתא דחסר' והלכך כאן דליכא חזקה חיישינן שמא בשעת מליגה כו' עכ"ל וראייתו מחולין היא דאמרי' דף ט' ע"א דבעי ר"א מר"ה בא זאב ונטל בני מעיים והחזירן כשהן מנוקבין מי אמרי' הזאב נקבן וכשרה או במקום נקב שהיה מחיים נקב הזאב וה"ה טרפה. ופשט ליה דכשרה דכיון דנשחטה בחזקת היתר עומדת ומוקמי' לה בחזקת היתר וראייתו ממסכת נדה דאמרי' דף י"ב ע"ב מקוה שנמדד ונמצא חסר כל טהרות שנעשו ע"ג למפרע טמאות הרי דלא אמרי' במקוה השתא היא דחסר': ואפילו לב"ש שם ס"ד דהמקשן לו' די"ל השתא הוא דחסר' אע"ג דא"ל העמד טמא על חזקתו ולא טבל מ"מ איכא חזקה נגדה העמד מקוה על חזקתה. וכוונת תשוב' מ"ב על ס"ד דמקשן ובאמת זה יש לדחות וק"ל עכ"פ ראיה א' ראיה גמורה: כמ"ש רמ"א בהג"ה ס' עתה נפלה וס' שמא נתעכלה: ול"ש מטעם כאן נמצא כו' דהיינו בקערה ולא היתה בקדרה שחממו מי מליג' אע"כ ס"ל למ"ב דכלי שני אינו אוסר לכן אי אמרי' דהיתה בקערה היה ראוי להיתר: כמ"ש בי"ד סי' נ"ז שתולין במצוי דאם נסתפק לן בבהמה אי דרסה ארי דיש לו דרוסה או דרסתו כלב דאין דריסתו אוסר תולין במצוי וה"נ יש לתלות במצוי ולא לו' כאן נמצא: דהא אפי' לקולא תולין דהא אי כלב מנוי יותר תולין בכלב להקל ולהתיר ומספק לא היינו מתירים אע"כ דאינו בגדר ספק: כמ"ש סי' פ"ד בדברים שדרכן להתליע במחובר לא מהני כשבדק הרוב ולא מצא תולעת אלא צריך לבדוק כאו"א ולא סמכי' על הרוב דהוי כמו מיעוט המצוי וכמו בדיקת הריאה ואפ"ה כ' הרשב"א אם בשלם בלי בדיקה מותרים משום ס"ס חדא שמא לא התליע ואת"ל התליע שמא ע"י בישול נימוח התולעת ובטל מטעם ברי' כיון דנימח וא"כ נתבטל התולעת בס הרי אע"ג דהוי מיעוט המצוי מ"מ צרפו לס"ס וע"כ צריך לחלק בין שכיח טוב' לשכיח קצת: וא"כ לא הוי ליה להבי' כו' דהתם שכיח טובא וע"כ הכא לא הוי אלא שכיח קצת דאל כ אפי' ס"ס לא מהני וה"ל להביא ראיה מסי' פ"ד: וע' בא"ע סי' וי"ו כו' זה קאי אדלעיל דהיכי דשכיח טוב' אפי' ס"ס לא הוי. דאי' בכתובות ד' ט' האומר פתח פתוח מצאתי נאמן לאסור אשתו עליו דהא זינתה ופריך הש"ס הא הוי ס"ס להתירא חדא שמא קודם שנתארס' זינתה דהוי אז פנויה ומותרת לבעלה ואת"ל אחר שנתארסה שמא באונס דמותרת לבעלה ומוקי לה באשת כהן דאפי' באונס אסורה לבעלה כהן וליכא רק חד ספק וכתב הרב"י בשם ה"ה דאכתי איכא ס"ס שמא קודם שנתארסה ואת"ל אחר שנתארסה שמא לא ע"י זנות פתחה פתוח אלא ע"י מוכת עץ ותי' דמוכת עץ לא שכיח ולא מיקרי ס"ס: ול"נ כו' משום דהמרדכי ס"ל דכ"ש אוסר בפסח כמ"ש סי' תמ"ז ס"ג אע"ג דמ"א גופיה שם בס"ק ט' כ' דהמרדכי מטעם עירוי אסר לה: צ"ל מ"ש כאן כ"ש הוא לפי הבנת רמ"א שם דס"ל דכ"ש אוסר או י"ל דעירוי קורא כ"ש וכ"כ מ"א סי' תנ"א ס"ק ג' לדעת הרמב"ם משום דאחר שיער' לתוכו הוא כ"ש קור' לו כ"ש ויהיה איך שיהיה עכ"פ צ"ב מאי דעתו דבעל מ"ב דהא ע"כ גם המ"ב ס"ל דעכ"פ עירוי אוסר דאל"כ אפי' היה בקדרה מ"מ אין התרנגולת נאסר כ"א ע"י עירוי מן הקדרה וא"כ אפי' א"א דהיה חטה בקדרה מכל מקום נאסר על ידי עירוי וצ"ל כיון דאם היה החטה בקער' א"כ קודם שעיר' על החטה עירה תחלה על התרנגולת ומשם בא על החטה ונפסק הקילוח וכה"ג אין לו דין עירוי כמ"ש רמ"א סי' ס"ח ומ"א ס"ל דדעת המרדכי לאסור אפי' נפסק הקילוח ועיין בש"ך בסי' ק"ה ס"ק ה' ואפשר דמה"ט קרי ליה מ"א כ"ש: ש"ע סָעִיף יב
יז (ס"ק יט) ואין כו' שהחמץ מועט ואינו נ"ט כצ"ל והיינו מדכפל ואמר ואין בו כו' שהמים צוננים וכן דייק הרב"י ע"ש ואעפ"כ י"א דס"ל דעכ"פ גם צונן נותן טעם משהו אלא דבשאר איסורים אין משהו אוסר משא"כ חמץ בפסח ובאמת אף שהלבוש יישב דברי הטור ר"ל שבסעיף י"א שאסר המצה שנמצא בה חטה דמיירי שנמצא בה אחר האפיה דבלע המצה ע"י חום האש ואפשר דאסר לה שהיה בו פילי וכמ"ש סי' תמ"ז ס"ק ט' כצ"ל ור"ל כמ"ש שם כיון דיש דעות דגם בשאר איסורין היכי דאי' בי' פילי אפי' חי צונן אוסר וכמ"ש ש"ך סי' צ"א ואפשר דהמרדכי ס"ל כותייהו ואפי' אי לא ס"ל כוותייהו בשאר איסורים מ"מ בחמץ החמיר. וכ"כ הב"י כו' וסי' תמ"ב זה קאי אדלעיל דגם הרב"י הבי' גדולים שאוסרים צונן בחמץ וכן אם י"ל כו' כמ"ש בי"ד ר"ס ק"ה בספק כבוש אסור אע"ג דמבואר שם דוקא בשאר איסורים דהוי ס' דאורייתא אבל לא בב"ח כיון דדוקא דרך בישול אסרה תור' וע"י כבישה מותר מן התורה והוי ס' דרבנן ואזלי' לקולא והא חמץ דבמשהו ג"כ אסורו מדרבנן מ"מ דאסורו והכבישה הוא מן התורה רק השיעור הוא דרבנן ס"ל למ"א דיש לו דין ס' תורה להחמיר וצריך לחלק בין הכא בין מ"ש בי"ד סי' צ"ח במין במינו שנשפך וידעי' דהיה ההיתר רוב נגד האיסור אלא דלא ידעי' אי היה ס' דאזלינן בספקו להקל דהוי ס' דרבנן ע"ש: מתחמצ' כמ"ש ס"ק י"ז בשם רשב"א: ש"ע סָעִיף יב
יח (ס"ק כ) ויש מ"ש כו' נראה מדבריו כו' ר"ל מסוף דברי רמ"א בהג"ה שכתב ע"פ המנהג להתיר בצונן אם נמצא החטה לאחר שסלקו הבשר משמע דס"ל דהמחבר לא ס"ל ואוסר גם כה"ג וע"ז כתב מ"א דאיננו מוכרח די"ל דגם המחבר מודה לזה ומיירי שמצאו החטה כשהבשר עדיין היה שם: ש"ע סָעִיף יב
יט (ס"ק כא) דאמרי' כו' אלא הטעם דאוקי כו' ור"ל דחשבי' ליה לוודאי: וז"ל ב"י ורי"ו כ' כו' בא להוכיח דלא כרמ"א שכתב וי"מ גם במליגה והיינו רי"ו שבאמת ע"כ אין כוונת רי"ו כן וכמ"ש לבסוף ולא אמרי' השתא נפלה דהוי מזמן לזמן: הל"ל ול"א כו' במים דאלו היתה במים היה ראוי יותר לאסור מאלו היתה בתרנגולת: ול"ד למומין דהוי ממקום למקום קודם שנתארסה ויכול הבעל לו' דהיו קידושי טעות. השתא הוא דנולדו ברשות בעלה ונסתחפ' שדהו: וא"כ אין כאן מחלוקת ולכ"ע מליגה אוסרת אם לא דאיכא ס"ס: ש"ע סָעִיף יב
כ (ס"ק כב) מכח ס"ס כו' והחולקים ס"ל כו' וכ"מ שם בש"ע דמ"א ס"ל הא דכתב הטור פה דיש אוסרים משום דלא ילפינן איסור מטומאה מחלוקתם בחטה שבורה אבל שלמה לכ"ע אסור' והא דתנן בבכורות דף ז' ע"ב דג טהור שבלע דג טמא אסור והקשו התו' והרא"ש הא תנן באהלות כלב שבלע כזית מן המת ואחר כך מת הכלב אם שהה הכזית במעי הכלב ג' ימים ה"ה כמעוכל וטהור דשיעור עיכול במעי הכלב הוא ג"י ובעופות ודגים שיעור עיכולן כדי שתפול לאור ותשרף ואח"ז הוי פירש' בעלמא וא"כ למה תנן הכא דג טהור שבלע דג טמא אסור והלא הוא מעוכל ופרש' ותי' הרא"ש דאין למידין איסור מטומאה דלגבי איסור לא הוי כמעוכל והר"מ מפונטיז"א תי' דהתם בבשר המת מיירי שלעסו כשאכלו לכן הוי כמעוכל משא"כ הכא קתני דג טהור שבלע והי' שלם והטור י"ד סי' פ"ג כ' דג טהור שבלע דג טמא אסור כיון שהוא שלם ופי' הרב"י דס"ל להטור כהר"מ מפונטיז"א דאם לעסו ה"ה כמעוכל אפי' לגבי איסור ומסתמא לא יחלוק על אביו הרא"ש ופי' ש"כ דבריו דס"ל להטור דלענין איסור אין מחלוקת בין הרא"ש להר"מ ותרווייהו ס"ל היכי דלעסו ה"ה כמעוכל אלא דהרא"ש ס"ל דלענין טומאה אפי' בלעו שלם הוי כמעוכל וכה"ג באיסור לא הוי כמעוכל לכן הוצרך לו' דאין ללמוד איסור מטומאה אבל הר"מ ס"ל דאפילו בטומאה לא אמרינן דהוי כמעוכל אלא בלעסו ואין חילוק בין איסור לטומאה לכן מה שסיים הטור כיון שהוא שלם דמשמע אם לעסן מותר דהוי כמעוכל הוי לכ"ע ולפ"ז צ"ל הא דכתב הטור פה יש מתירים חטה כו' דחשיבי מעוכלת כו' וי"א דאין ללמוד איסור מטומאה ולזה הסכים א"א ז"ל ע"כ צ"ל דהיה שלמה דבלעסו אפי' הרא"ש מודה דמותר וא"כ צ"ל דהמתירים אפי' בשלמה חשבי לה כמעוכל ומתני' דדג טהור שבלע דג טמא צ"ל כתי' ב' שכתב התו' דאתי' כריב"ב דס"ל בדגים העיכול מעת לעת ומיירי קודם שיעור עיכול אבל מ"א נ"ל דלא כהטור אלא דהרא"ש ור"מ חולקים לענין איסור ותרוייהו ס"ל לענין טומאה לא הוי כמעוכל אלא בלעסו כמו שכתב הר"מ וס"ל הר"מ דגם באיסור הדין כן דבלעסו הוי כמעוכל ומתניתין דדג טהור מיירי כשבלע שלם והרא"ש ס"ל דאפילו לעסו באיסור לא הוי כמעוכל וא"כ להרא"ש באיסור בכל ענין לא הוי כמעוכל וא"כ הפוסקים החולקים כאן לענין חטה מיירי כשהחטה שבורה והמתירים שמחשבים למעוכל ס"ל כהר"מ והאוסרים ס"ל כהרא"ש וכ' שכ"מ בש"ע שם סי' פ"ג רצה לו' שגם הרב"י אליבי' דנפשיה מפרש מחלוקת הרא"ש ור"מ כמ"ש מ"א דהעתיק שם בש"ע דג טהור שבלע דג טמא אסור ולא סיים כיון שהוא שלם כמו שסיים הטור אלמא ס"ל אפי' אינו שלם אסור כהרא"ש ולא כהר"מ: ובאגודה כו' משמע אפי' נשתברה כו' והוא היפך מסבר' הש"כ שם שפי' דברי הטור שכתב כיון שהוא שלם דלא כהרב"י אלא דס"ל להטור כהרא"ש (אלא ס"ל להטור) דע"כ לא ס"ל להרא"ש דגבי איסור לא הוו כמעוכל אלא בלעסו אבל בלעו שלם ועכשיו הוא מרוסק זהו עדות שנתעכל ומוד' הרא"ש לכן כ' הטור כיון שהוא שלם ולא נתרסק במעיו ובאגוד' מבואר להיפך דאם בלעו שלם אפי' עכשיו הוא מרוסק אפי' להר"מ אסור: ש"ע סָעִיף יב
כא (ס"ק כג) ושרו שם כו' דאם נמצא החטה אחר שנטלו משם הבשר כו' ר"ל דכה"ג מתיר רמ"א בתרנגולים ה"ה דבבשר שרי. והטעם דהוי ס"ס חדא שמא עתה נפלה כשכבר ניטל הבשר מהמים: ואת"ל דנפל' קודם שניטל הבשר דלמא קי"ל כהפוסקים דצונן אינו אוסר וכמ"ש מ"א אח"ז: ש"ע סָעִיף יב
כב (ס"ק כה) או נמלג פי' ואח"כ נמצא החטה ר"ל לאחר המליגה אפי' היה התרנגולת במים כשהוא צונן מכל מקום מותר שמא נפל' שם כשהיה צונן וקי"ל כמ"ד דצונן אינו אוסר דהכלל דבשאר תבשילים אפי' בחד ספק מתירים לכן בצונן אפי' נמצא כשהבשר שם מותר דאיכ' ס' דלמא קי"ל כמ"ד צונן אינו אוסר. ובמליגה בעינן דוקא שנמצא כשנצטנן דאיכ' חד ספק שמא עתה נפלה: והא דפסק לעיל סס"ב כו' והט"ז לעיל בס"ק ד' וכן פה כתב דדוק' לעיל דאפשר בשהיה ואין לו הפסד בזה לכן לא הותר לאכלו דהוי לענין אכילה כדשיל"מ משא"כ כאן והסכים עמו בס' ח"י: מעש' בא' כו' כמ"ש בי"ד סי' קי"א ס"ס ה' באם יש בו ס' כו' ר"ל אם האיסור והיתר הם מין במינו ובקדרה א' יש רוב נגד האיסור ובשני יש ששים נגד האיסור כיון דאפי' נפל לתוך הקדר' שאין בה רק רוב נגד האיסור מותר מן התורה דמדאוריי' קי"ל במינו סגי ברוב ואין כאן אלא ספק דרבנן ולכן תוליי להקל שנפל תוך הקדרה שיש בה ס' דאפי' מדרבנן מותר: ומ"מ כדי נטיל' כו' דלמא היה החטה באותה צד שחתך מן המצה וכיון דנטיל' אסור מן התורה מדינא לא אמרי' שאני אומר כמ"ש שם סי' קי"א ועמ"ש ר"ס תמ"ז בשם נ"י: וזה לא אמרי' אפי' באיסור דרבנן וכיון דא"א להתיר שניהם דהוי תרתי דסתרי א"כ מאי אולמ' לאסור האי טפי מהאי ואפי' א' שוה יותר מחבירו וע' ש"כ סי' קי"א ס"ק י"א: וע' בנדה כו' דס"ד דע"כ לא אמרי' כאן נמצא אלא בשני חתיכות וכן במומין אע"ג דהספק הוא באשה אחת מכל מקום עיקר הספק הוא על הרשויות באיזה רשות נולדו אם ברשות האב או ברשות הבעל אבל אם הספק בחתיכה אחת שטלטלה ממקום למקום ולא נודע באיזה מקום נפל עליו החטה כיון דהספק הוא בחתיכ' אחת מיקרי מזמן לזמן דבעי' דוק' שני חתיכות או ב' כלים כמו כרוב דיש ס' אם היה בחביות או בקערה וכן בעיסה אי היה בעיסה או במצה קמ"ל דגם כה"ג מיקרי ממקום למקום ואמרי' כאן נמצא כו' ואייתי ראיה ממס' נדה דאמרינן קופה שהיתה עומד בזויות בית ושמשו בה טהרות ואח"כ טלטלו הקופ' לזיות אחרת ונמצא בזיות האחרת שרץ בקופה אמר חזקיה דהטהרות טהורות דאמרי' כאן נמצא כו' ור"י פליג ומטמא הטהרות דאמרינן כל הטומאות כשעת מציאתן. הרי לחזקי' ס"ל אפי' שהספק בקופה אחת אלא שטלטלו ממקום למקום אפ"ה אמרינן כאן נמצא כו' ור"י לא פליג אלא משום דס"ל גבי טומאה לא אמרי' כאן נמצא כו' אלא כל הטומאות כשע' מציאתן אבל היכי דאמרינן כאן נמצא דהיינו באיסורים מודה ר"י לחזקיה דאפי' כה"ג אמרינן כאן נמצא: ש"ע סָעִיף יב
סָעִיף יג
כג (ס"ק כו) בת יומא כו עסי' תנ"ב ר"ל דמבואר שם ביורה גדולה שא"א להכניסה נהגעילה לתוך יורה אחרת מתוך גודל' וצריך להגעילה ע"י שמרתיחים בה מים צריך שתהיה אינה ב"י בשעת הגעלה דאל"כ לא מהני ההגעלה דהא קי"ל דאין במה שבתוך הכלים ס' נגד כל הכלים וא"כ נאסרו מי הגעלה. וא"כ לאחר שנחו המים מרתיחתן חוזר הכלי ובולע ממי הגעל' דהוי מים אסורים ולכך בעי' שהכלי בשעת הגעל' לא יהיה בן יומו דאז אע"ג דאין במים ס' מכל מקום מי הגעל' לא קבלו כ"א טעם פגום וא"כ אפי' יבלע הכלי מי הגעל' אין בכך כלום דהא אין בה רק טעם פגום ואף על גב דגם קודם הגעלה לא היה בלוע ביורה כ"א טעם פגום דהא היורה אינה ב"י ז"א דמ"מ קודם הגעל' ניהו דעכשיו טעם הבלוע היא לפגם מ"מ בשעת תחלת בליעתו היה לשבח משא"כ מי הגעל' כשנבלעו בכלי תחלת בליעתן בכלי הוי לפגם אולם אם הוא קודם זמן איסורו שרי להגעיל אפי' בן יומו ול"ל ששוב יבלע הכלי ממי הגעלה אין בכך כלום דהוי לענין זה נ"ט בר נ"ט דהתיר' כיון דאכתי לא מטי זמן אסורו וא"כ הכא דקתני אם הגעילו כו' בת יומא ע"כ הגעילוהו קודם זמן אסורו ושרי כנ"ל: ש"ע סָעִיף יג
כד (ס"ק כז) בתוך כו' דבקל יוכל למצוא מים וכ"כ בי"ד סי' צ"ה ס"ג בהג"ה קערה של בשר שהודחו ביורה חולבת בחמין שהיד סולדת בהן ואין שומן דבוק באחד מהן ואחד מהן הקערות או היורה אינן ב"י היורה והקערות מותרים ל"מ הכלי שהיה בן יומו שמותר דהא לא קיבל טעם אלא מאינו ב"י דהוי טעם פגום: וגם הכלי שאינו ב"י מותר אף על גב דקיבל טעם מבן יומו מ"מ הוי נ"ט בר נ"ט דהתיר' דהכלי שהוא בן יומו קיבל טעם מתבשיל והמים קבלו טעם מאותו כלי ועדיין הוא היתר ואף על גב דבה מתערב גם טעם מכלי שהיה אינו ב"י ואף על פי כן היתר הוא דהא הטעם ההוא הוי לפגם א"כ טעם שיש במים מן הכלי שהוא ב"י נשאר בהתירו לכן הכלים מותרים אבל מי הגעלה אסורים: וכתב הש"ך הטעם וז"ל הואיל ואינו מאכל אלא מים גריד' הוי כלכתחלה ואסרינן הואיל ובלוע מאיסור פגום כו' עכ"ל ולכאורה אין טעם זה שייך כאן. מ"מ הא מבואר שם בהגהת רמ"א סעיף ב' דנוהגים לאסור לכתחלה דגים שעלו בקערה של בשר לאכלן בכותח אא"כ כבר נתנן בכותח מותרים: ואם כן מים דהוי לכתחלה דינו כאלו רוצה עתה ליתנן בכותח דאסור וביותר בחמץ דלא לכל הדברים מיקרי נ"ט בר נ"ט כיון דעדיין שמו עליו וכמו שכתב סי' תמ"ז ס"ה. וע' במ"א ריש סי' תנ"ב: ואפשר כו' בטל בס' ור"ל אי נתערבו מים מרובים דליכא ס' נגדן מודה הרב"י דאסורים ולא סמכי' במים על היתר דנ"ט בר נ"ט אלא דמה"ט נקט תוך הפסח דקודם הפסח היה מתבטלים בס' דע"פ הרוב המים מתערבים מועטים וקודם פסח בטל בס' ולח בלח גם לרמ"א אינו חוזר וניער בפסח אמת שהב"ח אוסר אפי' קודם הפסח אפי' איכ' ס' מה"ט כיון דבקל יוכל למצוא מים אחרים אלא מ"א כתב מסבר' דנפשיה די"ל לענין נ"ט בר נ"ט דמצינו כן לרמ"א בי"ד סי' צ"ה מודה הרב"י אבל לענין אי איכ' ס' בזה פליג הרב"י דלא מצינו כן בשום מקום וכתב הט"ז דלפעמים אפי' דיעבד אסור אפי' נתערב קודם הפסח כגון שהמים המחומצין עדיין עומדים למעלה וקוו וקיימי ולא נתערבו יחד עם מי הבור אא"כ שאבו פעמים הרבה קודם הפסח ועי"ז הוי כמו ניער וכיסה בש"ע י"ד סי' צ"ב דמתערבים ממש ומתבטלים ועיין בח"י: ש"ע סָעִיף יג
כה (ס"ק כח) בשביל כו' פי' אף להמתירים צונן דאינו נותן טעם כלל מ"מ ע"י שנתערבו הרי גוף החמץ מעורב בו: ש"ע סָעִיף יג
סָעִיף יד
כו (ס"ק ל) אחר מליחה כו' ודאי היתה קודם לכן כו' ל' ודאי לאו דוק' אולם גם מספק אוסרי' דהוי מזמן לזמן ועיין בס"ק כ"א ובס"ק ח"י בקופ' שיש לה שוליים דאי' שם קופה שיש לה שוליים ושמשו בה טהרות ולאחר שנפלו משם הטהרות נמצ' בה שרץ בזויות אחרת שלא שמשו בה טהרות באות' זויות הטהרות טמאות מספק דשמא היה בה השרץ כששימשו בו טהרות ומה שלא ראה השרץ אז הואיל והיה מונח בזוית האחרת שלא במקום התשמיש ודאי אי לא היה לקופ' שולים דא"א לשמש בה כ"א כשמונחת על דופנ' דאז אורחה דמילת' כשרוצה ליטול ממנה דבר מערה הקופה כולה א"כ הטהרות טהורות דע"כ לא היה השרץ תוך הקופ' בשעת תשמיש דא"כ כשנטל הטהרות מתוך הקופ' ע"י עירוי היה גם השרץ נופל אבל יש לה שולים הקופה עומדת על שולים כשמשתמשים בה וכשנוטל ממנה דבר אינו מערה אותה אלא נוטלו דרך פי הקופ' ולכן י"ל דגם תחלה היה השרץ בה בזויות אחרת ולא ראוהו כנ"ל ומינה נילף לנדון דהכא: ש"ע סָעִיף יד
כז (ס"ק לא) קולף כו' אבל אם נמצא תוך התרנגולת אין האחרות צ"ק דהא החטה הוא כחוש ובאיסור כחוש ס"ל המחבר דאין איסור בלוע יוצא מחתיכה לחתיכה בלי רוטב ואפי' ההיתר שמן וכמ"ש מ"א סי' תמ"ז ס"ק ב' וע"ש: ש"ע סָעִיף יד
כח (ס"ק לב) ויש כו' משום דלא בקיאים כו' דבשמן מצד הדין אוסר במליחה בששים וכיון דלא בקיאים בין כחוש לשמן מחמירים בשאר איסורים אפי' בכחוש בס' וכל היכי דאוסר בשאר איסורים בס' חמץ דמשהו אסור כולו: ש"ע סָעִיף יד
כט (ס"ק לג) אבל כו' באיסור דרבנן. ר"ל איסור משהו היא דרבנן כ"ה שם בתשו' רמ"א ע"י מליחה. ר"ל בכחוש: ומה שמשערו בשאר איסורים בס' אפי' בכחוש ע"כ מליחה דין בישול יש לו והאיסור יוצא מחתיכה לחתיכה ומה"ט אם חלב דבוק בחתיכ' א' ושאר החתיכות לא נגעו בחלב עצמו כ"א בחתיכה שהחלב דבוק בה אפ"ה החתיכות אסורות וצריכיס ס' נגד החלב וכמבואר בי"ד סי' ק"ה ואזלי' בזה אף להקל כמ"ש בי"ד בתשובת רמ"א כ' וז"ל משום מלתא דפסיק' פסקו ג"כ דאזלינן בתר ס' אף להקל וא"צ קליפה אעפ"י שלאותם רבותינו המצריכים קליפה צריך קליפה אף על פי דאיכא ס' וא"כ רואים משום מלת' דפסיקא נהגו אף להקל וא"כ לענין משהו ג"כ לא החמירו והניחו דבר לדון בס' מאחר דמלתא דפסיק' היא בס' לא רצו להחמיר פעם א' במשהו ופעם א' בס' מאחר דעיקר דין ס' אינו אלא משום מלת' דפסיק' כו' עכ"ל ומ"ש בתשו' הנ"ל דאזלי' בזה אף לקולא דא"צ קליפה בדאיכ' ס' כן עלה גם על דעת הלבוש לפרש דברי רמ"א בי"ד סי' ק"ה אבל הש"ך וט"ז חלקו עליו דבש"ע שם ס"ל לרמ"א גופיה דאפי' באיכא ס' צריך קליפה וכמבואר שם להדי' ברמ"א וכתב דמ"מ משום מלת' דפסיקא אזלי' אף להקל בענין אחר וז"ל הש"ך שם ס"ק ל"ו ואף על פי שיש בזה קצת קול' אם היה האיסור שמן ומפעפע כלומר דבאין האיסור דבוק בחתיכה אז הכל מצטרף לבטל החלב אף על פי שאין נוגע בכולן כמו בבישול כו' עכ"ל ש"ך ור"ל דבאיסור שמן דמן הדין בעי' ס' פסק הרב"י שם דאם אין כל החתיכות נוגעות בחלב אלא נוגעות בחתיכה שנוגעות בחלב צריך שתהיה כל חתיכה לבד' ס' דאין חלב מפעפע מחתיכה לחתיכה בלי רוטב ופי' בס' נק"ה דמספק' להרב"י דאם חתיכה שמינה מפעפע מחתיכה לחתיכה ולכן מספק גם שאר החתיכות שאין נוגעות בחלב אלא בחתיכ' שנוגעת בחלב אסורות דשמ' מפעפע וצריך בכ"א ס' ואין מצטרפות דשמא אינה מפעפע (דלא כט"ז שם ס"ק כ"ב) ואנן קי"ל דכל החתיכות מצטרפות לשיעור ס' דבכחוש מן הדין סגי בקליפה אלא דאנו מחמירים להצריך ס' וא"כ די שנחמור שיהיו בין כלם ס' א"כ כדי שלא לחלק בין כחוש לשמן אמרי' דגם בשמן מצטרפת כל החתיכ' לשיעור ס" הרי משום מלת' דפסיק' אזלי' גם לקולא בשאר אסורים ולכן גם בחמץ משום מלת' דפסיק' סגי בס' במליחה כמו בשאר איסורים כמ"ש רמ"א בתשובה כנ"ל ועיין בתשובת רמ"א סקי"א. אבל לא באיסור חמץ ומה"ט כתב רמ"א בי"ד סי' ק"ה דבחמץ א"צ אפי' ס' וסגי בקליפה אלא דדבריו פה בש"ע הם מצד מנהג שמחמירים גם בחמץ ועיין בתשובת מהר"ם לובלין שהבי' מ"א סס"ק זה כמ"ש סעיף י"א לאסור אותה מצה ר"ל דשם הטעם משום פשרה דאם נמצא חטה על מצה יש אוסרין כל המנות שנאפו עמה ויש מתירין גם אותה מצה ע"ש בב"י בחבורו ואנו קי"ל לאסור אותה מצה לבד משום כאן נמצ' כו' ובחשוב' ס"ל מטעם פשרה וה"ה הכא עושין כעין פשרה לאסור אותה חתיכ' כו' ופסק אם נתבשלו כו': בתשו' מ"ב וכמ"ש בי"ד סי' נ"א דק"ל תתאה גבר ולכן אם נפל חלב רותח על בשר צונן סגי בקליפ' וכתב רמ"א אם בשלו הבשר בלי קליפ' מותר והוא מחלוק' ר"ת וריב"א בפסחים דף ע"ו ע"א דר"ת מתיר וריב"א מצריך ס נגד הקליפה ופסק רמ"א כר"ת וכ' המ"ב דבנדון דהכא דהקליפה רק חומרא גם ריב"א מודה לר"ת דבדיעבד מותר: ומכל מקום נ"ל דצריך החתיכה קליפה כו' דהיינו אם אפשר לאפוקי אם נפל בשר רותח לתוך חלב צונן דא"א לקלף החלב החלב מותר לגמרי כ"כ ר"ת להדי' שם: דלא כמ"ש האחרונים דנראה לדברי הט"ז שהבין דאפי' הקליפ' מותרת לכן הקשה מהא דכ' הרא"ש אהא דקי"ל השוחט בסכין של גוי צריך לקלף מקום השחיטה וכתב הרא"ש דלכתחל' אסור לשחוט בסכין של גוי ע"ד לקלף דלמא ישכח ולא יקלף והקשה הט"ז דכ"מ שבדיעבד מותר בלי קליפה מותר לכתחלה לעשותו על סמך שיקלף וא"כ כיון דקי"ל כר"ת דאם נתבשל בלי קליפה מותר למה אסר הרא"ש לשחוט בסכין ש"ג על סמך שיקלף ולפמ"ש מ"א דמודה ר"ת דהקליפה אסורה לק"מ עוד הקשה הט"ז מהא דנתן הרא"ש טעם לקורט של חלתית דאסור הואיל והגוים חותכים אותן בסכין שלהן וכיון שחותכים אותו דק דק הקליפה קשה לקלף כ"א לכן אע"ג דאין הסכין אוסר רק כדי קליפה מ"מ אסרוהו והקשה ג"כ הט"ז הא דיעבד הקליפה מותרת ולפמ"ש מ"א לק"מ דחמץ בפסח ל"ב ברוב ר"ל אע"ג דבשאר אסורי' פסק הרב"י שם דאם ידעי' דודאי לא נגע ברובן כלן מותרים אע"ג דנגע במעוטן ולא נודע באיזה מהן מ"מ החתיכות שנגע בהן בטלים ברוב אבל בחמץ בפסח דאינו בטל ברוב גם ביבש אסורים כמ"ש בי"ד סי' ס"ט והיא קושי' הט"ז שם סי' צ"א על רמ"א דפסק כר"ת דאם נתבשל בלי קליפה מותר ובסי' ס"ט סעיף ס"ז פסק רמ"א אם מלחו הבשר בכלי שאינו מנוקב נאסר הכלי ואם נשתמש בכלי ההוא דבר רותח לח בעי' ס' נגד קליפת הקערה הרי דמצריך ס' נגד קליפת הקערה והוא לכאורה כדעת ריב"א: וסי' צ"ח הוא קושית הש"ך שם מהא דכ' בסי' צ"ח סעיף ד' בהגה ראשונה דכלי הנאסר ע"י מליחה כדי קליפה אם נשתמשו בה צריך ס' נגד הקליפה וע"ז כ' מ"א ליישב דבכ"מ דצריך קליפה מן הדין אם לא קלפוהו צריך ס' נגד הקליפה רק בדין תתאי גבר דהקליפה אם התחתון צונן הוא רק מצד חומרא לכן מקלינין דהא מתחל ה אמרי' בגמ' דא"צ קליפ' לא ידעתי אנה מצא כן דהכי אי' שם בפסחים תניא כוותי' דשמואל(דתתאי גבר)חם לתוך חם אסור וכן צונן שנתן לתוך חם אסור חם לתוך צונן וצונן לתוך צונן מדיח ופריך הש"ס חם לתוך צונן מדיח כיון דחם הוא אדמיקר לי' א"א דלא בלע פורתא קליפה מיהו ניבעי' אלא אימא חם לתוך צונן קולף צונן לתוך צונן מדיח עכ"ל הגמ' א"כ אדרבה המקשן תמה למה אינו צריך קליפה והוצרך להגיה הברייתא כנ"ל ואולי יש לדחוק מדלא אמר' המתרץ אלא תני קולף ואמר לשון אלא אימא קולף משמע שאינו מגיה הברייתא אלא מפרש הברייתא ור"ל דברייתא דקתני מדיח ר"ל מצד הדין אך קליפה בעי מצד חומרא וברייתא דינא קתני ודוחק וגם קשה להעמיסו בלשון מ"א: ובהכי מסולקים כל תלונות האחרונים ר"ל שני קושיות שהקשה ט"ז וש"ך שכ' מ"א לעיל מסי' ס"ט סעיף ט"ז וסי' צ"ח סעיף ד' כנ"ל עוד הקשה ש"כ מדברי התו' חולין אהא דתנן ירך שנתבשל בה גיד הנשה אם יש בה בנ"ט אסור' וכ' התו' דלאו דוקא דסגי בס' נגד הגיד דהא ע"כ נמלח כבר הירך עם גידו א"כ כבר נאסר במליחה כדי קליפה וצריך עתה בשעת בישול ס' נגד הגיד ונגד הקליפה הרי דבמקום דצריך קליפה אם לא קלפוהו צריך ס' נגדו הרי דהתו' נקטו עיקר דעת ריב"א ועוד הוסיף ראיות ולדעת מ"א דבמקום דצריך קליפה מן הדין כ"ע מודים דצריך ס' נגד הקליפה: וכ' בתשו' מהר"מ כו' ואם אין הציר עולה ע"ג ה"ל דין מליחה ואינו אסור כ"א מקום שנמצא עליו והשאר כמ"ש רמ"א בהג' וכ' בס' ח"מ דצריך בזה חקירת חכם דהסדר דמניחים על הכרוב הכבוש דף ומניחים על הדף אבן כבד שיכבש הכרוב א"כ כשמסירים האבן והדף הכרוב נתפח ועולה א"כ אע"ג שעכשיו נראה לעין שאין הציר ע"ג מ"מ אפשר כשהיה האבן והדף מונח עליו שהיה הכרוב נכבש היה הציר עולה ע"ג הכרוב להשליך אותה שורה אפשר שהיה רגלים לדבר שהיה החטה מתגלגל על פני כל השורה דחמץ בפסח אינו אוסר אלא כ"ק כיון דל"ש בי' שמנונית ופעפוע והיינו מצד הדין אבל מצד המנהג מבואר כאן כנ"ל: ש"ע סָעִיף יד
סָעִיף טו
ל (ס"ק לו) הנוגעת כו' כבר כתבתי בע"ה ביאורו לעיל סי' תמ"ז ס"ק ב' ע"ש. וא"כ אם התרנגולת שמנה אוסרת הכל לענ"ד אין הכונה דכל א' מהתרנגולת כולה אסורה דהש"כ בי"ד סי' ק"ה סעיף כ"ג הניח בצ"ע אם כלי בלע איסור שמן אי אוסר מאכל כדי קליפה או צריך ס' ע"ש אבל מ"א לעיל סי' תנ"א ס"ק לז כ' ע"ד אפי רברבי אם הוציא מצה חמוצה במר' ואח"כ הוציא מצות אחרות אם היה במצה חמוצה שמנונית המצה ראשונה שרדו אחרים כולה אסורה ואם ליכא חשש שמנונית אסורה כדי נטילה אבל האחרות שרדו אח"ז א"ל אלא קליפה שכבר נתקנח במצה א' משמע דאתרווייהו קאי אפי' היה במצה חמוצה שמנונית אפ"ה סגי לאחרות בקליפה ומאי דמספק' להש"כ פשיטא למ"א דאפי' איסור שמן בלוע בכלי אינו אוסר רק כדי קליפה וא"כ ה"ה הכא דלא נאסרו התרנגולת האחרות כ"א מצד השפוד דאמרינן דמפעפע החטה בכל הכלי א"כ לא נאסרו כל התרנגולת שאין החטה עליהן אלא כדי קליפה ואפשר דהמ"א סי' תנ"א שמתיר האחרות בקליפה לא קאי רק אדסמיך ליה כשלא היה שומן בחמוצה אבל כשהיה בה שומן גם האחרות אסורים כלן וה"ה הכא אך א"א לו' כן וע"כ חולק על ש"כ בזה וכדמוכח מדבריו שכ' לפני זה שם ועמ"ש בע"ה שם: ש"ע סָעִיף טו
ט״ז Taz
סָעִיף א
א או שנפל עליהם מים. בטור כ' ויש בהם חשש חימוץ ואינו ניכר בהם עכ"ל דאילו ניכר אין חשש דהא הקונה יראה החימוץ: ש"ע סָעִיף א
ב ומודיעו כדי שיאכלנו כו'. בגמ' שלנו אי' אלא א' רבא ניזבנינהו קבא קבא לישראל כי היכי דנכלינהו קמא פיסחא וסעיף זה הוא ל' הרמב"ם ול"ג לישראל אלא לעכו"ם ימכור מעט מעט אבל לישראל ימכור אפילו הרבה כיון שמודיעו הדבר כ"כ ה' המגיד אבל הרא"ש וטור גרסי לישראל וכ' העיטור אפי' אם לא הודיעו לישראל מותר כל שיכול לאוכל' קודם פסח ורמב"ם כ' שצריך להודיעו וכ' הטו' ומסתברא כבעל העיטו' מדלא שרי אלא דבר מועט שאם מודיעו אפי' טובא נמי וכ' ע"ז רש"ל ותימא וכי נאלמה שפתינו לו' לו לישראל שהוא של חמץ למה לנו לסמוך אהיתר שיכלה קודם פסח שלא לצורך מאחר שנוכל להודיעו ע"כ נראה דאיירי בהודיעו ואפ"ה לא ימכור יותר שמא ישכח ויבוא לידי מכשול עכ"ל ותמוהי' לי דברי הרב מאוד דהא הרמב"ם ס"ל דצריך להודיעו ומותר לדידיה באמת אפי' הרבה כמ"ש כאן בהדיא וקושי' הטור היא לפי גירסתו דגרס לישראל ע"כ הקשה אפי' טובא נמי אבל למ"ש ה' המגיד דל"ג רמב"ם לישראל לק"מ קושית הטור דאה"כ דגם הרב' מותר לישראל אלא דרבא קמ"ל דאפי' לעכו"ם שאין שייך שם הודעה מ"מ מוכר לו קבא קבא ונראה דראוי לחוש לגי' של הטור שהיא גי' רוב הספרים דהיינו לישראל ואין שרי אלא בהודעה ואפ"ה לא ימכור אלא מעט מטעם שכשימכור הרבה ויסמוך על ההודע' יש לחוש שמא ישכח להודיע לא' מן הקונים ויבוא מכשול משא"כ במוכר מעט לעכו"ם יש כאן ס"ס דשמא לא ימכרנו לישראל ואת"ל ימכרנו שמא יאכלנו קודם פסח כנ"ל להלכה למעשה: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ג דכיון דמינח נייחי. הטור כ' זה בשם הר"א דאע"ג דגבי לתיתה אינם אסורים אא"כ נתבקעו שאני התם דעסיק ביה הלכך אינם באים לידי חימוץ עד שיתבקעו אבל הכא כיון דנייחו אתי לידי חימוץ והר"ן בשם הרא"ה כת' דכאן דא"צ נתבקעו דמיירי בחטים שהם בקיעים בתולדתן ודוק' גבי שעורים בעינן ביקוע והרא"ם חילק בין דליפ' מועטת למרוב' כמבואר בב"י וכיון שזכר כאן דעת הר"ר אפרים משמע דקי"ל אין חילוק בין חטים לשעורים ולא בין דליפ' מועטת למרוב': ש"ע סָעִיף ב
ד מכח ס"ס. צ"ע דעת רמ"א בזה דדברי' אלו כתבן האגור הביאו ב"י על החטי' שעברו עליהם מים דרך הגג דנסמוך על ההיתר שכת' ראבי"ה והביאו המרדכי הארוך בשם ראבי"ה לאכול מקצת' קודם הפסח או למכור לעכו"ם מעט מעט והשאר לישתרי מכח ס"ס שמא לא ירדו עליהם מים ואת"ל ירדו עליהם שמא לא נתבקעו (פירוש לא נתחמצו) אבל החיטים התחתונים שהם אצל קרקע העלי' קרוב לודאי שהמים ירדו עד עובי אצבע או חצי אצבע ואותם תזרוק והשאר מותר להשהותן אבל לא לאכול מהם בפסח דאע"ג דלענין בל ירא' יתבטלו הספיקות ברובן לגבי אכילה דהוי במשהו לא מקילין עכ"ל הא דכתב לאכול מקצתן כו' נרא' שיש ט"ס בדבריו דהיתר זה דלאכול מקצתן הביא מו"ח ז"ל בשם ראבי"ה במרדכי הארוך דשרי אפי' בפסח לענין שנוכל לומר דהוי ס"ס ספק שמא אכלו כבר מן האסורים ואת"ל לא אכלו י"ל שיאכלו עתה מן ההית' וכמו דאי' בטבעת של ע"א שנתערב' ונפל א' מהם לים הגדול דהותרו כולם ליהנות ביחד דודאי איכא התיר' ואפי' לא אכלו מנייהו מצי למישקל מנייה ולשדיי' לים או יאכל מהם קודם פסח ואינך משתרי ואין כאן מבטלין איסור לכתחל' כיון שהוא קודם פסח ואין לך מצה שלא יהא יותר מהאיסור תרתי תרתי ובס"ס אזלי' לקול' אפי' באיסור דאורייתא עכ"ד ובאגור שזכרנו עירב שני טעמים של היתר דהיינו לאכול מקצתן שזהו אפי' ודאי חמץ ביניהם והוא זכר ס"ס מכח שמא לא נתחמץ ונ"ל שיש איזה דילוג בדבריו: ועכ"פ כיון דעיקר ההיתר כאן מכח ס"ס אמאי אסור באכיל' בפסח דאפי' באיסו' דאוריי' מותר בס"ס כ"ש במשהו דרבנן ותו דרמ"א עצמו שכ' כאן דלא מועיל ס"ס נאכיל' הוא כת' בסי' תנ"ג ס"ג באם יש ביניהם דגן שצמח דאם יש ס' במה שלא צמח שמותר אם טוחנן והיינו אפי' לאכלו בפסח הרי דלא אמרי' חוזר וניעור ואמאי פסק כאן לאיסור מטעם דחוזר וניעור וע"כ לומר דכאן מיירי שאין ס' נגד האיסור ועיקר הרבותא קמ"ל דאין מותר אפי' בס"ס קשה קושי' ראשונה למה באמת לא יועיל כאן ס"ס ותו דראבי"ה התיר באמת משום ס"ס אפי' לאכיל' כמ"ש בשמו וגם בסעיף שאח"ז מוכח כן וצ"ע ולענין דינא משמע אפי' לדברי הכל דהא דאסו' לאכיל' היינו משום דאין הפסד בשהייתן משמע דאם יש הפסד כגון שאין לו אחר דמותר אפי' באכילה: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ד
ה אין חוששין לסתם כו'. ז"ד הרשב"א בתשו' שהביא ב"י וז"ל ואף אותן ערימות שראינו שנפלו עליהם גשמים תולין להקל שמא לא נכנסו מים אלא בשבלים העליונים אבל לא בבטן ערימה ואת"ל שנכנסו שמא לא הספיקו להחמיץ כל שלא בא במים לכך ה"ל ס"ס ולקולא עכ"ל גם מזה יש סתיר' לפסק רמ"א שבסמוך דהא כאן מותר אפילו באכילה: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ח
ו יש מחמירין. הוא המרדכי דחיישינן שמא עירב בו קמח או סולת. וכת' ב"י שאין בזה איסור דהא מי פירות הוא ואין מחמיץ אלא בסולת ואפשר דחיישי' דהוא חמץ גמור כיון שלותתין החטים תחלה: וכתב הרא"ש בתשו' כלל כ"ד דלא ראה נוהג איסור בדבש דעירוב קמח לא שכיח וגם נתבטל קודם הפסח ואם באנו לחוש משום תערובות נאסור אותו כל השנה די"א שנותנין לתוכו בשר נבילה ומתהפך לדבש ומותר דבתר השת' אזלי' עכ"ל ומ"מ מסיק רמ"א דאין לאכלו בפסח רק מה שמביאין מן הכוור' אעפ"י שבמרדכי אוסר גם זה משום אחלופי בדבש אחר וחומרא יתירא הוא: וראיתי במקומו' רבים שאוכלין אותו וגם בק"ק קראק ואין בזה מנהג לאסו' כ"מ דברי רמ"א כאן שכ' שלא לאכול דבש רק אותו שמביאים מן הכוורת שעושי' ממנו משק' כו' היינו אפילו לאכיל' בעין מותר דהא עושין ממנו משקה לכתחלה אבל א"ל דוקא משקה מותר שנעש' קודה פסח דהא לא זכר קודם פסח ותו דהא התחיל באכיל' אלמא דזה אפי' באכיל' שרי רק שזכר המשק' לראיי' שנוהגים בו היתר: ועפ"ז נ"ל היתר גמור לבשל בחול המועד משקה שקורין מע"ד מדבש שניכר שבא מהכוורת לפי ראות עיני האנשים כל שהוא ראוי לשתייה בי"ט אף שמו"ח ז"ל כת' לאסור לעשות המשק' במועד מחשש תערובות וכת' שכן נהגו מכ"מ נ"נ דהמיקל לכבוד י"ט במדינות אלו שאין לנו שתיה אחרת בפסח נח הפסיד ואין שייך בזה מנהג לאיסור כי אין זה רגיל לומר בזה שום מנהג כי כל אחד מכין לו קודם פסח אבל אם א' בא לבשל במועד דאין לו משקה ההוא זולתו אין למחות בידו ושבח כבוד י"ט בידו כנלע"ד וע"פ דברי תשו' הרא"ש שזכרנו בשם הר"ר יונה נרא' ללמד זכות על מ"ש בש"ע בי"ד ססי' קי"ד דהרשב"א היה נזהר מהכרכום מפני שמערבים בו בשר יבש ולפי דברי הר"ר יונה יש היתר כיון שהכרכום נימוח במאכל ובטל האיסור והוה ממש כמו דבש דהכא בכל השנה: ש"ע סָעִיף ח
ז ותאנים יבשים. דיש חשש שמפזרים עליהם קמח ואפי' אותן הגדילים בגינתו אסור משום הרוא' משום שאר תאנים ואיסור ענבים הוא שמונחים אצל תאנים: ש"ע סָעִיף ח
ח וצוקר קנדיל. אין זה מה שאנו קורין צוקר קנדיל שאותו יש בו חשש יותר וחמץ גמור הוא שמבשלי' צוקר לבן ביורות חמוצות והוא נתאדם ואפי' להשהותו אסור כי יש בו תערובת חמץ אלא היינו צוקר קנדי"א שכ' במהרי"ל שאכלו הלומדים בי"ט האחרון ונתן להם הה"ר נתן צוקר שהביא מקאנדי"א שהיה ברור להם שאין בו חמץ. וקשה למה לא גזרו משום שאר צוקר כמו בתאנים ונראה דאותו צוקר הוא מין בפ"ע וצורתו ניכרת ואין גוזרין בו ונראה דהיינו מה שאנו קורין אותו קנ"ר או הו"ט צוק"ר שהוא בודאי אין בו חמץ ולא נעשה בו שום בישול אלא כתולדתו מביאי' אותו זהו שאוכלין אותו בי"ט האחרון כנ"ל: ש"ע סָעִיף ח
ט כרכום שקורין זפרין. ואפי' אותו שקורין ל"נד זפרי"ן שהוא בודאי בלי תערובות אסור משום הרואה שלא ידע להפריש כן מצאתי בקובץ ישן: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
י אפילו לא נתבקעו. משמע עכ"פ נתרככה בעי' וכ"כ מו"ח ז"ל גבי חטה שנמצא בעיסה: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
יא ביום ח' של פסח וכו'. נראה דכ"ש לענין נט"ל דאנו מחמירים בפסח כמ"ש בסי' תמ"ו מותר להשהותו ביום טוב האחרון דקיל הוא מתערובות דמשהו: ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יא
יב וכן נוהגין תוך הפסח. חילוק דתוך הפסח הוא בב"י שהקשה על מ"ש הטור בשם הרא"ש בנמצא חטה בקועה בעיסה או במצה אפי' דמותר כו' ולא חיישינן שמא הית' במים לפי שישראל רגילים לשמור המיה כו' משמע שאם היתה במים נאסרו' המצות ואח"כ כ' מעשה שנמצא חטה בקועה בכלי של מים שהמים מותרים ותי' דכאן מיירי תוך הפסח וההיא מעשה מיירי בע"פ וכבר הקשו ע"ז דודאי המעש' ג"כ מיירי בפסח כמשמעות הטור ותמהתי דלק"מ דהא הטור כ' אח"כ וכן התיר אבי עזרי חטים שנפלו לבור וכ' שאין מחמיצו' כו' ונ"ל שאין הנדון דומה לראיה דההיא דוקא בעיסה אבל חטה ודאי מחמיצות במים צוננים כארבא דטבעה בחישתא אלא דנראה להתיר מה"ט כיון שהמים צוננים אין החטה נ"ט בהם ואפי' חמץ גמור שנפל לבור מותר מה"ט עכ"ל הרי החטה נאסרת בצונן ואין אוסרת א"כ לק"מ על הרא"ש דאם היתה חטה במים ודאי היתה נאסרת ואין לך היתר במצה אלא משום דאין נאסרת המצ' בצונץ בזה נראה דהרא"ש ס"ל דהיינו דוקא במונחות בצונן אבל בלישה שהעיסה מתחממת ע"י המלאכה קצת והוא ממעך החט' ביד או בכלי ודאי יש לחוש שסחט ממנ' טעם משהו ואוסרת וכ"ש באפוי' וא"כ אין מוכרח לחלק בין קודם פסח לתוך פסח. ובמהרי"ל כתוב נמצא חטה בערב פסק במצה התיר סמ"ק בנטילת מקום ואם נמצא חט' בפסח במצה קודם האפיי' הורה מהרי"ל לשרפ' במדורה בפ"ע ואם נטלו ממנ' החט' ואפו אות' צריך לשרוף אותה ושאר המצות הנאפות עמה התירן. וחטה שנמצאת בעיסה כל העיס' אסורה כן הורה מהר"ש והסכים לזה מהרש"ל בתשו' סי' ע"ט מטעם דע"י הלישה מחמצת ויהיב טעמא משהו וכ"ה דברי רמ"א כאן וכ"פ מו"ח ז"ל אם נתרככה החטה: ומ"ש רמ"א כאן דאמרינן כאן נמצאת כאן היתה הקשה בלבוש דאם נפלה החטה לשם ממילא לא היתה במים ואינה נאסרת כלל לק"מ דכוונת רמ"א בזה שחיישינן שמא נפלה חטה ככק חמוצ' ממקום אחר לתוך מצה זו וכאן נמצא וכאן היה ובלבוש פירש שיש איסור מן החטה דוקא למצה אפויה אבל בעיסה הוא מתיר מטעם שאינו מחמיץ וכ' שאין המנהג כדברי רמ"א לאסור בעיסה או במצה שאינו אפויה: והנה בטור מדמ' כאן עיסה למצה אפויה ומשמע שאילו היתה במים הוי איסור ובלי ספק שלא ראה בעל הלבוש דברי הספרים שזכרנו שאוסרים אפי' בעיסה ובן עיקר כמ"ש דמ"א כאן: ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף יב
יג אם מלגו תרנגולת כו'. סתם מליגה היא בכלי שני וכ"כ בהדיא בס' רוקח סי' רי"א: ש"ע סָעִיף יב
יד אסורה התרנגולת. דשמא היתה החטה במים קודם הרתיחה והחמיצה ובלעה מן המים כ"כ בטור בשם רמב"ן וקשה אמאי לא נימא כאן נמצא וכאן היה ואחר שנמלגה התרנגולת באה לשם ונראה דיליף איסור מטומאה דאמרינן בפ' בכל מערבין (עירובין דף ל"ה) נגע באחד בלילה ואינו יודע אם חי אם מת ולמחר מצאו מת חכמים מטמאים שכל הטומאות כשעת מציאתן ומטעם זה כתוב ברוקח חטה שנמצאת במצה אפויה ואין ידוע אם נתחמצה בעודה עיסה או לא נתחמצה מעולם דאסור' ההיא מצה לבדה אבל שאר מצו' מוקמי' להוא אחזקתייהו ומותר מ"ה כאן נמי אמרינן המים למפרע כשעת מציאתן השתא וא"ל נוקי גם כאן התרנגולת על חזקתה דכיון שהיו המים באלו ודאי מחמצין וכתרנגולת היתה ודאי שם הורע חזקתה משא"כ בשאר מצות דלעיל דאע"ג שאומרים שלמפרע הוי כהשתא היינו באותה מצה אבל אין זה הכרח לשאר המצו' כנלע"ד. וא"ל דהוי ס"ס דשמא נתעכל' החטה בתרנגולת וכמ"ש רמ"א אח"כ י"ל דכאן מיירי בחטה שלימה וגם א"ל שמא לא נתחמצ' כיון דמי שהוא בקי יוכל להבחין לא מקרי זה ספק כדאי' בי"ד סי' פ"ד: ש"ע סָעִיף יב
טו חטה בקוע'. משמע אבל אם אינה בקוע' אין איסור דהוי ס"ס ספק לא נתחמץ ואת"ל נתחמץ שמא אח"כ נפלה כ"ש כאן דחזי' דלא בקוע' אלא שאנו מחמירין מספק אלא דרמ"א כתב בסמוך ס"ט דאנן אסרינן במשהו אפי' לא נתבקעו ונרא' דכאן דהיכא דהו' ס"ס שרינן ליה למכור לעכו"ם התרנגולת ולא מחמרי' אלא בתר ספיקא כההיא דסעיף ט': ש"ע סָעִיף יב
טז אם הוא תוך הפסח. זה כ' ע"פ תירוצו על הקושיא דברי הטור אהדדי בסעיף י"א. אבל לפי מ"ש דלק"מ בלאו הכי מותר בזה אף בפסח דצונן אינו נותן טעם כלל: ש"ע סָעִיף יב
יז מכח ספק ספיקא. מו"ח ז"ל הקשה דאין זה ספק ספיקא דדעת שוטי' אינה דיע' ואפשר שמי שהוא בקי יודע לשער שלא נתעכלה. ולא ידענא קושיא דדבר זה א"א להוודע דהוא כעצמי' בבטן המליאה וכל כה"ג ודאי ספיקא הוא כמ"ש בי"ד סי' פ"א וי"ל הא בסי' זה ס"א גבי דגן בעליי' כתב רמ"א דאין להתיר לאכיל' משום ס"ס וא"ל הכא יש עוד חד לטיבות' דאין כאן אלא משהו אבל גבי דגן יש ספק בכל הדגן זה אינו דהא לעיל נמי אמר בקצת מקומות משמע דרובו היתר וכן יש דין ההוא ממש בתשובת הרשב"א שמביא ב"י בשנה שרבו הגשמים והוא מ"ש בש"ע ס"ד ושמה נתבאר דהרוב הוא היתר ותו דבכ"מ שמהני ס"ס מהני אפי' באיסור דאוריי' וע"כ נראה דלא החמיר שם לאכיל' אלא כיון שיש אפשרות בלי הפסד הוי לענין אכיל' כדבר שיש לו מתירין וכמ"ש הכל בו בדין זה שהעתקתי בס"ב שמסיים שם כיון שאין הפסד בשהייתו כו' משא"כ במאכל שצריך לפסח שבקיהו אדינא כנלע"ד: כתב הרוקח נמצא בדלי מים חתיכ' אחת חמץ ולא נודע כשלקחו המים מהדלי אם היה בו חמץ או לאו ובשל בו וסתרנו התבשיל אך מים שבדלי נאסרו כי עכו"ם שמביא המים שמא נתן בו אותה שעה חמץ עכ"ל וב"י מביא דברים אלו ואין להם פי' ונרא' שיש כאן ט"ס וצ"ל כשלקחו מים מהבאר והכוונ' היא ששאבו מים תחל' מהבאר לבשל ואח"כ שאבו מים בדלי ונמצא חמץ בדלי ולא נודע אם היה חמץ בבאר בשעה ששאב לבשל ממילא בישל במים חמוצי' בזה פסק שהתבשיל מותר אלא שהמים שבדלי לחוד נאסרי' אבל התבשיל מותר כי העכו"ם השואב לדלי נתן החמץ בשע' ההיא אבל אות' חמץ לא הי' בבאר כלל ותימה על הב"י שהעתיק ולא הרגיש בזה ואיך שיהי' קשה דמשמע אם היה החמץ קודם שנתבשל היה אסור והא חמץ בצונן אינו אוסר כדלעיל ואפשר דס"ל כרשב"א שמביא ב"י דחולק על הרא"ש וס"ל גם בצונן אוסר ואנן ס"ל כהרא"ש וטור דאין אוסר בצונן ונרא' דאם שרה החמץ במים צונני' מע"ל דאסו' לכ"ע דכבוש הוי כמבושל וכ"כ מו"ח בשם רש"ל: כתב הטור וז"ל בס' הרוקח חטה שנמצאת בקדירה נאסר' הכף שהגיסו בה הקדירה שמוה בקדיר' אחרת כולן אסורות וכ' ב"י ע"ז פשוט הוא ומ"ה לא העת ק' בש"ע ואני או' דדא צריכ' לפני ולפנים לעיין בה דלכאור' הך פיסקא לאו הלכתא היא דהא כת' הטי"ד סי' צ"ג בשם ר"ת דמידי דנאסר במשהו אינו נ"נ ואין משהו ממנו אוסר במשהו אח"כ דהיינו מפליטתו וכמ"ש שם מ"ש הטור אפי' נאסר במינו במשהו לר"י דתרי משהו לא אמרי' וא"כ הכא שהכף שנאסר מהקדירה שיש בה חט' הוא נאסר מחמת משהו ולמה יאסור אח"כ קדיר' אחרת במשהו וכ"כ בהדי' בלבוש סי' צ"ב וז"ל בחמץ ויי"נ שנאסר במשהו לא נ"נ ואם חזרה ונפלה לקדירה אחרת בטיל' ברוב אם אינו מכיר' ואם מכיר' משליכ' והשאר מותר עכ"ל ושם כתבנו דהך אם אין מכירים דבטל אינו מכוון ולא אמרו בזה אלא במכירה ומשליכ' ולא תאסר פליטתו במשהו כיון שהיא עצמ' נאסרה במשהו וא"כ הך דהכא ודאי קשיא טובא ונלע"ד לתרץ על נכון דכאן בכף חיישי' שמא נגע הכף בהחט' עצמה בקדירה ונאסרת ממנה ולא מן התבשיל שבקדירה. וכה"ג מצינו בי"ד סי' צ"ה בקערות שלבשר שהודחו ביור' חולבת להיש אוסרין שם מפני שהקערות נוגעות במחבת ומקבלות טעם ממנ' ולא אזלי' בתר המים שבמחבת ה"נ כן הוא שמקבל הכף מן החטה עצמה וא"ל בזה כ"נ כאן הי' דדרך הכף לנגוע בכל מה שבקדיר' כשמגיסין בו ונאסר בנ"ט לא במשהו כי הי' צריך ס' בבלוע שבכף נגד החט' ואפשר שאין שם בלוע כ"כ אע"ג דאנן משערי' בכולו כף בכל דוכתי היינו לחומרא לענין לשער נגדו דלא ידעי' כמה נפיק מיני' אבל לקולא לא דשמא אין שם בלוע כ"כ שיהא ס' בו נגד החט' ע"כ שפיר אוס' (אבל אם תחב) כף אחר לאות' קדירה שנאסרת מחמת תחיבת כף הראשון בה אין אותו כף נאסר כ"כ שיאסר קדרה אחרת שיתחבו אותו בה כיון שהוא אינו נאסר אלא במשהו מחמת התבשיל לא יאסר אחרים במשהו וכן אם הסירו החט' מהקדרה שנפלה בה ובא א' ותחב בה כף אינה אוסרת אח"כ בתחיבה לקדירה אחרת במשהו אלא אם יש בה ס' נגד הכף ומותרת כנלע"ד ברור ויתד הוא שלא תמוט בס"ד: ש"ע סָעִיף יב
סָעִיף יג
יח לבור בתוך הפסח. בטור כתוב סתם אלא שב"י פי' דמיירי בתוך הפסח דאי קודם הפסח הרי נתבטל קודם הפסח ואין חוזר וניעור וא"כ ס"ל לש"ע כדיעה הראשונה שבסי' תמ"ז ס"ד וכ' מו"ח ז"ל דמ"מ לכתחלה אסור אפי' בקודם לפסח מאחר שאפשר לשאוב מים מבור אחר ולעד"נ דכאן לפעמים אסור אפי' בדיעבד אפי' קודם לפסח דהמים המחומצים נשארו למעלה אף כי נתערבו קצת למעל' מ"מ הם קוו וקיימו וכאלו הם בעין ודמיא לההיא רי"ד סי' צ"ב בלא ניער וכיסה דאין מתבלבל בכלו אלא אם כבר שאבו משם כמה פעמים קודם ה"ל כניער הקדירה ומתבטל קודם פסח אבל תוך הפסח אין חילוק כנלע"ד. וכ' במרדכי פ' כ"ש ג"כ האי דינא דהגעילו יורה וכ' אח"כ אבל החטים שנפלו לבור המים כו' דאינו מחמיץ בעוד שהחטה צוננת עכ"ל: פעם א' הביא משרת כלי עם דבש הנקרא מע"ד לשתות ונמצא בו חטה א' אמרתי דאין אוסרת בצונן אע"ג שהיא נתחמצה כמ"ש הטור וז"ל כיון שהמים צוננין אין החטה נותנת בהם טעם ואפילו חמץ גמור שנפל לבור מותר מזה הטעם עכ"ל. ואע"ג שכת' בש"ע סי"ב ויש מי שאוסר תוך הפסח הא כבר הוכחנו שלא מצינו חילוק זה אלא הב"י כ"כ דרך תי' לתרץ מ"ש הרא"ש ולא חיישינן שמא היתה במים כו' וכבר זכרנו דלק"מ וא"כ לא מצינו מי שחולק בזה לדבר זה ואדרבה מן המרדכי שזכרנו בסמוך מוכח דבפסח עצמו היו החטים בבאר ואפ"ה כ' דאינו נ"ט בצונן וגם אין לחוש כאן שמא היתה החטה בשע' שהי' הדבש רותח דא"כ היה כבר בטל לפני פסח מה שנפלט ממנו ואין חוזר וניעור אע"ג דהחטה עדיין בתוכה מ"מ צונן הוא בעת ההיא ואין נ"ט כנ"ל: ש"ע סָעִיף יג
סָעִיף יד
יט קולף את כולם. בתשו' מ"ב סי' ס"ט חולק ע"ז דל"צ קליפה להשאר דאי משום חשש שמא נגעו בחטה עצמה לא מחזקי' איסור' אלא כאן נמצ' כאן היה והאריך קצת בזה. ותימ' עליו שלא עיין בש"ע ביו"ד סי' ק"ה ס"ט שכ' שם ואם אינו ידוע אם נגע החלב בכלן כולן כו' עוד הקש' דכאן א"צ קליפה כלל כיון שהחט' אינו מפעפע כלל כמו דבר כחוש והאריך בזה דאנן לא מחמרינן בחמץ בפסח לומר עליו שהוא מפעפע. ובודאי אמת כן הוא כאשר זכרנו בסי' תס"א ס"ד לענין דבוק במצה אלא דשאני התם דאין כאן שום דבר המפעפע לגמרי משא"כ כשיש בשר שהוא מפעפע חיישי' שמא הלך ומפטם להחטה ותחזור לפעפע בבשר כמ"ש בי"ד סי' צ"ח ס"ה ואפי' חתיכת האיסור כחושה וההיתר שמינ' כו' ה"נ נימא כאן במצה עם הבשר אלא דכבר שדיתי נרגא בהאי פיסקא בי"ד שם. וזכרתי דברי רש"ל דבמליחה עכ"פ לא אמרי' סברא זאת ומ"מ בעי קליפה אפי' להשאר מחשש נגיעה כמ"ש ובתשו' ההיא זכר שם דכ"מ דצריך קליפה ולא אפשר מותר כדע' ריב"א. ואני הבאתי ראיות חבילות חבילות בי"ד סי' צ"א דלא קי"ל כריב"א אלא צריך ס' נגד הקליפה: ש"ע סָעִיף יד
כ ויש מחמירים. טעמא דאנן קי"ל בכל האיסורים מליח כמבושל ה"נ לענין חמץ והכריע רמ"א להקל בשאר החתיכות כיון דגם בשאר איסורים אינו אלא חומרא דמדינ' סגי בקליפה במליח' כרוב הפוסקים ומש"ה בחמץ בפסח דאיסור משהו דרבנן יש להקל ומן הראוי היה להקל אפי' באותה חתיכה שיהי' די בקליפה אלא שכיון שאנו רואין החט' ומונחת עליה יש להחמיר עליה כדעת המחמירין ויש כאן ט"ס במ"ש כמ"ש וכו' וכצ"ל למכור הכל לעכו"ם אע"ג דאין נוהגין כן בשאר תערובות חמץ כמ"ש בסי' תמ"ז ור"ל דכאן במליחה קיל טפי משאר תערובות חמץ הנזכר בסי' תמ"ז: ולענין הלכה ראינו בזה מחלוקת קמאי במרדכי פ' כ"ש אם יש לאסור במליחה כבישול ובתראי דרש"ל בתשו' סי' ע"ט פוסק לשרוף הכל וכ"ר בעל שארית יוסף וכ"ד מו"ח ז"ל. ובמ"ב חולק עליו לפסוק כהמקילים והוא מיקל בשאר חתיכות אפי' בלא קליפ' ורמ"א בתשו' סי' ק"ח כ' להתיר חתיכות אחרות וז"ל אף הרוצה להחמיר יפסוק כמו ששמעתי שהורו מקצת חכמים לשרוף אותה חתיכ' ולהשהות האחרות אחר פסח ולעד"נ לנהוג הלכה למעשה בדרך זה דאם נמצא חטה על בשר מלוח ביבש בלא ציר יש להתיר להשהות הכל בדרך זה דמקום המציאה יקלוף והשאר ישהה כיון שאין בו אלא ספק נגיעה ולא יאכל ממנו בפסח אלא ישהנו לאחר פסח וזה ודאי אין בו מכשול כיון דלהרב' רבוואתא גדולים ואחרונים אכלי ליה ואנן לא משהינן ליה אבל אם נמצא החטה בתוך הציר של בשר או דגים אז חשיב כמבושל וכ"ש אם מונח שם מע"ל והוי דינו כל מה שמונח בתוך הציר ה"ל כאלו נתבשל בקדיר' א' והכל אסור וצריך ביעור כמ"ש ביו"ד סי' ק"ה בכבוש בציר או בחומץ דבשיעור מועט הוי כמבושל אבל מה שמונח למעלה מן הציר ישהנו ג"כ עד אחר הפסח כי אין מפעפע בציר למעלה כמבואר בי"ד ס"ט דאין פעפוע למעל' בציר ומ"ה מה שנוגע בבשר שבתוך הציר יקלפנו והשאר ישהה אותו או יעשה כמ"ש רמ"א בסיפא דימכור הכל לעכו' ונרא' דגם בזה יקלוף מקום החטה תחלה כי זהו חמץ גמור כנלע"ד בזה והיינו אם אינו בתוך הציר אבל אם הוא בציר אסור למוכרו כי הוא חמץ גמור ויעשה כמ"ש בסמוך. ומ"ש הש"ע בזה הסעיף אם נמצאת חטה מבוקעת פשוט דלדידן הדין כן בנתרככה אע"פ שאינו מבוקעת כמש"ל: ש"ע סָעִיף יד
סָעִיף טז
כא העוף מותר. דצלי אינו אוסר יותר מכדי קליפה והזפק הוא בכדי קליפה כ"כ ב"י בשם א"ח ואע"ג דאנן קי"ל דצלי צריך ס' מ"מ כאן דאין שייך פעפוע בחטה סגי בקליפ' ותו דהבהוב עדיף מצלי כנלע"ד דאף לדידן שרי העוף הזה: ש"ע סָעִיף טז
מִשְׁבְּצוֹת זָהָב — פרי מגדים על הט״ז Mishbetzot Zahav — Pri Megadim on the Taz
סָעִיף א
א הקדמה לסימן תס״ז ראשונה צריך לחקור סי׳ החימוץ בעיסה אימתי חמץ גמור ואימתי נוקשה. וסימן החימוץ בחטים וה׳ מיני דגן מה הם ואם חטים שלימות הוי חמץ גמור כל שיש בהם סימן חימוץ או נוקשה הוי. והנה בעיסה נתנו חז״ל שיעור כקרני חגבים חמץ גמור וחייב כרת הכסיפו פניו נוקשה הוי כבסי׳ תנ״ט בטור וש״ע ס״ב ופסחים מ״ו א׳ ומ״ח ב׳. ויש עוד נוקשה מי פירות עם מים כבסי׳ תס״ב ושם פירשנו דנוקשה הכסיפו פניו לדידן דרבנן אבל נוקשה מי פירות עם מים וניכר בהם חימוץ י״ל דאף למ״ד נוקשה הוי מ״ה הוי יע״ש ומ״מ אפשר ב״י ליכא ביה ונ״מ בעבר הפסח עליו עס״ס תמ״ז. ויראה דוקא רוב מי פירות עם מעט מים הא רוב מים משהו יותר ממחצה ומעט מי פירות בתר רוב אזלינן ויש בו כח לחמץ ואם ניכר כקרני חגבים חייב כרת אבל מי פירות לבד בלי מים אפי׳ שהה כל היום ונתערבו סדקיו זה בזה אין זה חימוץ בהם. ופסחים ל״ח ב׳ מבשל מחמע ליה כו׳ והיינו אפי׳ תוך שיעור מיל בפושרין עפ״י שם. וקשה לימא מבושל במי פירות לבד בלי מים אף עירב אח״כ מים עמו תו אין מחמע דכבר מבושל הוא והדין הוא דין אמת אף לדידן בתס״ב דשעת הדחק שרי במי פירות לבשל אם אח״כ עירב מים אין בא לידי חימוץ ובחטה שלימה כה״ג י״ל נמי בה״מ שאין חוששין שמא לא נתבשל יפה ועמ״א תס״ג ד׳ ואי״ה בפנים יבואר מזה. ולרש״י שפירש מי פירות לבד נוקשה הוי א״ש. ומיהו נתבשל במי פירות כמאב״ד ועירב אח״כ מים יראה דהוי חמץ גמור וראיה מתס״ג שם שמא לא נתבשל יפה: ואם שהה עיסה שיעור מיל אף שאין סי׳ חימוץ כלל הוי חמץ גמור וחייב כרת ואף שלא נמצא כן בפי׳ מ״מ הכין הוא וער״מ פ״ה הי״ג מחו״מ שיעור מיל הוי חמץ וכ״ן הכסיפו פניו אסור משמע לכאורה שיעור מיל והכסיפו פניו חדא הוא אדרבה דוק מרישא איפכא בצק החרש וכייל עמו שיעור מיל וכמ״ש המ״מ דקרני חגבים עם משמיע קול חדא הוא ומיניה ה״ה שיעור מיל. והיינו הניחו בלי עסק הא עוסק כל היום אפי׳ עסק כל דהו אין מחמץ וכההיא דטיף טיף שם ל״ט ב׳ וא״ח תנ״ט. וזה כל שלא נולדו סימני חימוץ הא נולדו סימני חימוץ אפילו הכסיפו פניו לא מהני עסק בבצק וקרני חגבים חייב כרת ומן הסתם אמרו ע״פ הרוב כל שעוסק אין בא לידי חימוץ. גם הטלת צונן מהני לעיסה כבסי׳ תנ״ז ס״ב ועמ״א שם ו׳ הניח בצ״ע ועח״י שם אות י״א ומ״מ ודאי פושרין כחמימות הרוק אין מבטל החימוץ. והנה הטלת צונן מהני אף כל היום ואף מעל״ע שהרי אם קרא שם בי״ט א׳ דפסח מהני הטלת צונן עד סוף יום ב׳ ואף דכבוש כמבושל ומבושל מחמע זה טעות דלהפליט ולהבליע הוי כמבושל לא לענין חימוץ וה״נ אם רואה סימן חימוץ לא מבטל ליה הטלת צונן כאמור: ואמנם כל זה בעיסה אבל חטים וה׳ מיני דגן שלימים שבא עליהם מים לא נתבאר מפורש מה הוא הסי׳ המובהק שלהם דליהוי חמץ גמור ולחייב כרת עליהם רק זה לבד מצאנו בדברי חז״ל פסחים מ״ם א׳ לתת חטים נתבקעו אסורים לא נתבקעו מותרים יע״ש פלוגתא דשמואל ומר עוקבא. ואמנם אם לא נולד סי׳ ביקוע ונפלו חטים למים ולא שהו שיעור מיל פשיטא דלא גרע חטה שלימה מעיסה כה״ג דאין חימוץ וכ״מ ברא״ש פכ״ש מ״ם א׳ בנמצא חטה בקועה בעיסה כיון דעיסה לא נתחמצה קודם מיל כ״ש החטה ועסי״א ועמ״א אות ד׳ הביא ראיה ע״ז ויבואר בפנים אי״ה וע׳ מ״ש לקמן אי״ה דהטלת צונן בחטה י״ל דלא מהני ובעיסה מהני דנכנס בכל חלקי העיסה משא״כ בחטה אבל שיעור מיל פשיטא דלא גרע חטה מעיסה. ואמנם אם נולד סי׳ חימוץ בחטים שלימות שהוא הביקוע צריך לידון הן שהה שיעור מיל מעת שבא למים הן לא שהה שיעור מיל אם הוי חמץ בבירור וחייב כרת או נוקשה הוי. ולדידן נוקשה דרבנן. ומיהו בלא נולד שום ביקוע ושהה החטים שיעור מיל מעת שבאו המים עליהם משמע דפשיטא דלא הוי חמץ כלל וראיה ממה שהקשה רבינו אפרים מארבא דטבעה בחישתא שלא שאל רבא אם נתבקעו והוצרך לחלק בין מינח נייחי ללתיתה ע׳ ברא״ש פכ״ש מ״ם א׳ והתם שהו החטים יותר ממיל ש״מ כל שלא נתבקעו שרי אף שהו שיעור מיל ולקמן אבאר עוד. ואמנם הלבוש בסעיף ט׳ כתב תבשיל שנמצא חיטים ושעורים אפי׳ נתבקעו ממש לא הוי חמץ גמור מן התורה כ״א חמץ גמור מדרבנן לא נתבקעו אין חמץ גמור מדרבנן ואפ״ה נוהגין לאסור התבשיל יע״ש משמע אפי׳ נתבקעו בבישול ונתבקעה ממש אפ״ה הוי רק חמץ דרבנן ובבישול ל״ש מיל או פחות ע׳ פני יהושע פסחים ל״ט ב׳ והנה צ״ע ומכל הפוסקים משמע הביקוע חמץ גמור והרי״ף ז״ל למיכל חטים בעינייהו הוי ספק תורה הן דמר עוקבא או לשמואל ועכ״פ נתבקעו ממש הוי חמץ גמור וחייב כרת מ״ה אף תוך שיעור מיל משמע וכ״כ הרא״ם הביאו המרדכי פכ״ש והב״ח בס״ב חטים שנתבקעו הוי חמץ גמור וחייב כרת יע״ש. ומיהו מהר״מ ז״ל פ״ה מחו״מ ה״ג וה״ח שכתב חטים שלא נתבקעו אין חמץ גמור מ״ה אין ראיה לומר הא נתבקעו הוי מ״ה דאיהו סובר נוקשה מ״ה אסור ונוקשה הוי כמו שיראה הרואה שם בפ״ד. הי״א והי״ב ועמ״מ שם ה״ה דמשוה דעת הר״מ ז״ל עם הרי״ף רבו ז״ל. ועמ״א תמ״ז ה׳ נוקשה בטל בששים וע״כ חטה בקועה ממש מ״ה הוי ואוסר במשהו ולדידן שא״א בקיאין נתרככה אסור: באופן דלמידין מכאן חטים שלימות שבאו עליהם מים ונתבקעו ושהה שיעור מיל עכ״פ הוי חמץ מ״ה וחייב כרת ומ״ש הרא״ש ז״ל פסחים מ״ם ב׳ חטה בקועה בעיסה הוי ספק חמץ קודם שיעור מיל או כ״ז שעוסק בה ממילא כיון דעיסה לא נתחמצה אגלי מילתא גם החטה משא״כ לאחר שיעור מיל נתבקע ממש חמץ מ״ה ובתבשיל ל״ש שיעור מיל ונתבקע ממש הוי מ״ה וחייב כרת ואם שהו שיעור מיל ולא נתבקעו בזה סובר רבינו אפרים לחלק בין לתיתה ובין מינח נייחי עמ״א ג׳ ד׳ וט״ז ג׳ דאסור ועדיין ספק אי מ״ה אסור בשיעור מיל ואין ביקוע או מדרבנן ואם הטלת צונן מהני או לאו. עמ״א אות י״ב כתב לרבינו אפרים אין ודאי חמץ אלא ספק חמץ יע״ש ואי״ה בפנים יבואר זה והטלת צונן ע׳ בטור בשם אב״י העזרי ובב״י שם דארבא דטבע בחישתא י״ל שהועלה ממים והפר״ח הסכים כל שמונחים במים אף כמה מעת לעת אין מחמיצין (והיינו בלא נתבקע) ולפ״ז בה״מ כ״ז שמונחים במים ולא נתבקע אף יותר ממיל י״ל למכור לעכו״ם בפסח קודם שהועלה ממים. ואי״ה בסי״ב יבואר לדינא בנמצא חטה שלימה במים צוננים שהה הרבה בלא מלח וציר ונמצא שם בשר די״ל להתיר כה״ג בה״מ. ועסי׳ תנ״ג במ״א ב׳ במיני הריפות יע״ש: ויש להקשות עדיין מנא הא מילתא דאמרי רבנן (הרי״ף ז״ל פכ״ש ל״ט והר״מ ז״ל פ״ה מחו״מ ה״ג) תבשיל שיש בו חטה שלא נתבקע מותר הביאו הט״ז בס״ט והא מפסחים מ״ם א׳ בלתיתה או אף בשהה דלא כרבינו אפרים או כמ״ש המ״א אות י״ב דספק הוי זהו במים הא בבישול אין לדמות למים צוננים ובפסחים ל״ט ב׳ מבושל מחמע ולא משני בחטים שלימות ולא נתבקע ואף שי״ל זה עדיין צ״ע בזה ואי״ה במ״א י״ב אבאר עוד: דדע דאפוי שאין בא לידי בישול הא פת חמץ אפוי ונתן אח״כ לקמח עם מי פירות אפשר דמחמץ וברייתא דפת שעיפשה ונפסל מכלב שראוי לחמע עיסות אין ראיה דהתם עם מים קאמר וע״י החמץ מתחמץ במהרה ועמ״א אות ט״ו בשם תשובת הרשב״א במ״ש ואפשר ואי״ה שם יבואר: ודע עוד דראוי לבאר ענין רוטב שמוליך ומפליט מכולו ובכולו הוא כל דבר הצלול מים ומי פירות ושמן ושומן צלול כל המתבשל בתוכו מפליט ומבליע בכולו. מנא אמינא לה מהא אמינא לה מי״ד ק״ד ס״ב עכבר בשומן רך שמתנועע הוי כבוש אלמא דשומן נמי כבוש מיקרי ה״ה וכ״ש מבושל כה״ג ואף שומן פעפוע יש לו חדא די״א שאין היתר מפטם לאיסור ועוד מ״מ למידין כל דהוי כבוש כה״ג ה״ה מבושל כה״ג ומן התורה אוסר עד ששים בא״מ. ועשו״ת בית יעקב סי׳ צ״ט משמע מדבריו כשיש טופח ע״מ להטפיח ומונח חטה עליו הוי כבוש וצ״ע חדא בי״ד ק״ה ס״א בש״ך א׳ מה שחוץ לכבישה שרי ובצ״ב ס״ד ברוטב גופא יש מחלוקת אי מוליך מה שחוץ לרוטב ופסחים ע״ה ב׳ סיכה משהו די בקליפה ובי״ד ק״ה ס״ח אצל האש כ״נ ועמ״א ט״ו בשם תשובת הרשב״א קע״ו לחות רב כמוהל במליחה ג״כ כ״ק ואי״ה שם יבואר: עוד רגע אדבר בענין חטה שלימה שסימן הביקוע הוא חימוץ כמש״ל אם נמצא במי פירות אף בביקוע אין אומרים מסתמא החמיצה מקודם כי מימי פירות אין דרכן להתבקע וא׳ מאלף שמתבקע ממי פירות (ואם מתבקע ממי פירות אין ביקוע וכקרני חגבים בעיסה סימן חימוץ בהם כי קי״ל מי פירות אין מחמיצין) ולכאורה ממ״ש הר״ן ז״ל בתשובה סי׳ נ״ט בחטים שנמצאו מבוקעות שיש ספק מחמת לחות הגדיש נתבקע או ממי גשמים שירדו עליהם בקציר והשיב רחוק הוא לתלות הביקוע במי פירות יע״ש וא״כ אף אם נאמר דיארע לפעמים כן מ״מ תולין במצוי אלא דבסי׳ תס״ב ס״ו חטה בדבש מותר וסתם משמע אף בנתבקע ומיהו י״ל בלא נתבקע ושהה הרבה בתוכו וכרבינו אפרים במינח נייחי חדא לא הוי לי׳ לסתום ועוד בתבשיל מתירין במשהו להמחבר ה״ה זה וממ״ש הר״ן ז״ל שם דלא מסתבר לתלות מחמת לחות הגדיש היינו מהמת לחות הגדיש לא שכיח הא במי פירות כה״ג שכיח ששרוי בתוכן ומתבקע. ועשו״ת צ״צ קכ״ג ואי״ה בפנים בט״ז יו״ד אבאר עוד במעשה א׳ מזה וראיה ממ״ש הרא״ש ז״ל בחטה בקוע בעיסה וכאן אין להאריך: והך חטה בדבש אפי׳ אין ששים דיעבד מי פירות אין מחמיצין ע׳ לבוש שם ועולה שבת. ומה שראוי לדבר עוד והוא זה דחמץ י״א דהוי דשיל״מ וי״א דלא הוי דשיל״מ עסי׳ תמ״ז וכאן ובלבוש ובי״ד ק״ב בש״ך י״ד וט״ז י״ג והנה י״ל לקולא מאחר דלדידן צריך הכל שריפה לא הוי דשיל״מ ולפ״ז בי״ט אחרון בח׳ ש״פ דנוהגין להקל וכן בשאר דברים שמותר לשהותן י״ל דהוי דשיל״מ ולפ״ז בתס״ז בט״ז ד׳ בס״ס לשהותו שרי ולאכול אסור דהוי ס״ס בדשיל״מ עי״ד ק״י בש״ך נ״ז מזה וכאן בסי״ב די״א להתיר בס״ס לאכול לעת הצורך וא״א להמתין בתרנגולת אז ס״ס חשוב הוא. ודע ס״ס בדשיל״מ בא״מ יש לעיין ביה ובש״ך שם אות נ״ז משמע קצת הטעם דכל באלף לא בטיל ה״ה בס״ס וי״ל יע״ש באות נ״ו. ומיהו כל שאנו מחמירין מחמת מנהג אם יש עוד ספק י״ל להתיר כמו ספק מוכן בי״ט שני ואי״ה בפנים יבואר. עוד י״ל תערובות קודם הפסח בתס״ז ס״ב מותר לשהותו מס״ס ואסור לאכול משא״כ בנעשה תוך פסח כיון דנוהגין לשרוף הכל ואסור לשהות אין מחלקין להתיר בס״ס השהייה ולאסור האכילה כההיא דסי״ב במליגת התרנגולים והבן זה: קיי״ל בי״ד דבר הנאסר במשהו לא אמרינן ביה חנ״נ דל״ש לתא דבב״ח דבעינן טעם גמור ונ״מ לדידן קדירה שיש בה תבשיל ונמצא חטה בקועה דהכל אסור ואח״כ אב״י העמידו בתנור קדירה זו אב״י עם תבשיל וקדירות אחרות י״ל דהוי ריח משהו ונט״ל דשרי עמ״א תמ״ז אות מ״א ואי״ה בט״ז אות י״ז בתרי משהו אבאר זה: במליחה ע׳ סעיף י״ד ושם יבואר אי״ה לחלק בין נאכל מחמת מלחו או לאו וציר מבשר מלוח אף נאכל מחמת מלחו מחשב רותח כבסי׳ צ״א ס״ה בי״ד. ואם נפל על כלי יבואר שם בעזה״י. ואם הניחו בשר בכלי שהיה בו חטה בציר או הניחו בשר שם ועירה עליהם רותחין עי״ד צ״ה בש״ך אות ך׳ ויבואר לקמן אי״ה בסעיף י״ד מזה וכאן אין להאריך: או עט״ז ועמ״א דלא כעולת שבת דחייש שמא יטחון העכו״ם וימכור לישראל כ״כ הר״ן לשיטתית דאין ביקוע שרי בחטים כלתיתה ומוקי במבוקעים משא״כ לדידן כרבינו אפרים בס״ב דמינח נייחי וכ״ה ברש״י פסחים מ״ם והני חטי דלא מינכר כו׳ דאי מינכר לא הוי מקשה בפשיטות מכלאים לשמא יטחון. והנה הטור כפל דבריו ויש חשש חימוץ ואינו ניכר אין מוכר לעכו״ם שימכרם לישראל כיון שאין ניכר החמץ וכ״ה בלבוש והיל״ל חטים שטבעו אין מוכרין לעכו״ם אם אין החימוץ ניכר אלא ברישא רבותא לישראל שרי בלא הודעה אע״פ שאין ניכר ולעכו״ם אסור באין ניכר הא ניכר שרי לעכו״ם ג״כ וי״ל ה״פ כיון שאין ניכר יש חשש שימכור כך אבל לחוש שיטחון וימכור כולי האי ל״ג בחשש חימוץ גם לרבינו אפרים אין ודאי חמץ רק ספק ואפשר רק נוקשה עמ״א י״ב ואות ד׳ אלא דחששא שימכור כך כיון שאין ניכר ואם נתבקעו פשיטא אסור דהוי ד״ת וחיישינן שיטחון ורבותא ברישא וסיפא ועח״י א׳ וא״ר א׳ ולמ״ש א״ש דברי הח״י. ומ״ש הח״י דעובר ישראל בב״י עא״ר שם דמבטל דלא חזיתא יע״ש. ועח״י ב׳ אם עבר וקיימן וזרע לאחר פסח גדוליו מותרין תמ״ג אות ט׳ וצ״ע בלא נתבקעו דהוי רק חשש חימוץ וספק בשהה שיעור מיל עמ״א ד׳ ואפשר נוקשה הוי כל שלא נתבקעו כלל עמ״א י״ב א״כ ספק חמץ שעבר הפסח דרבנן עסי׳ תמ״ח ותמ״ט ושם כתבנו מזה. ואל תטעה לפרש חש״ש חימוץ כלומר חששא שימכור לישראל דוחק זה לא ניתן להאמר רק חש״ש חימוץ לא חמץ גמור כאמור. והמחבר שהשמיט שאין ניכר משמע לכאורה לעכו״ם בכ״ע אסור שיטחון קמח ולישראל מעט פשיטא דבניכר א״צ להודיעו ותמ״ח הט״ז והמ״א הסכימו להתיר בניכר הביקוע אף לעכו״ם הרבה. ועמ״א א׳ וב׳ ואי״ה שם יבואר עוד: ש"ע סָעִיף א
ב ומודיעו עיין טורי זהב פסחים מ״ם ב׳ ור״מ ז״ל פ״ה מחו״מ ה״ט וכמ״ש כאן בש״ע. והבין הט״ז ז״ל מפשטות מהרש״ל שפירש דברי הר״מ ז״ל כן בגירסתו קבא קבא סתם היינו בין לישראל ולעכו״ם ולישראל בהודעה ולעכו״ם בלא הודעה כי יש ס״ס בעכו״ם משא״כ בישראל עלח״מ שם הא הרבה לישראל אסור בהודעה גם כן שמא יבואו מכשול שלא יודיע ומש״ה לא זכרו בגמ׳ היתר הרבה בהודעה וע״ז הקשה הט״ז דודאי הר״מ ז״ל והמחבר סוברים דוקא לעכו״ם מעט הא לישראל בין רב ומעט בהודעה שרי דוקא והטור שכתב ומסתברא כבעל העיטור לשיטתיה דגרס קבא לישראל. עב״י. ומיהו להלכה הסכים למהרש״ל ז״ל וכגי׳ הטור לישראל קבא ובהודעה דוקא דאין סומכין שיאכל קודם פסח דבחזקה ורובא נמי אין סומכין כל היכא דיש לתקן בקל כההוא דר״פ נישייליה הא הרבה בהודעה לא שמא ישכח להודיעו ולעכו״ם מעט שרי דהוי ס״ס שמא לא ימכרנו לישראל ושמא יאכל ישראל קודם פסח אף לכתחלה אין עושין ס״ס בידים זה עדיף דמסתמא יאכל לצרכו. ויש חיסור לשון בט״ז וצ״ל משא״כ במוכר מעט לעכו״ם יש ס״ס. ולישראל רבותא ודוקא מעט בהודעה והב״ח ס״ב מחמיר כפי הנראה לעכו״ם מעט אסור ולישראל מעט בהודעה והנ״ץ מתיר מעט לעכו״ם דהוי ס״ס ועלח״מ ואי״ה במ״א יבואר עוד: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ג דכיון עט״ז דעת המחבר שכתב בסתם דעת רבינו אפרים לאסור בלא ביקוע בין חיטין ושעורין ואף בשרייה מועטת דמינח נייחי ולמ״ש בתנ״ג דהאידנא אסור ללתות אפ״ה צריך כאן לטעמא דמינח נייחי לאסור אף לשהותן ודיעבד ג״כ אסור ומיהו עבר ושהה לאחר פסח צ״ע די״ל ספק חמץ שעבר הפסח הוי ע׳ מ״ש בהקדמה ועסי׳ תנ״ג בט״ז ומ״א אות ד׳ וט׳ בלתיתה ומ״ש שם יע״ש ועמ״א כאן אות י״ב. ולקמן בס״ט דמתיר התבשיל במשהו היקל הא למיכל בעיניה לא אף שלא ניכר שום ביקוע ואפי׳ על פי אבוב לא היה מתבקע אסור למיכל בעיניה כל ששרוי במים ועפר״ח וח״י ז׳ ולקמן בט״ז אות י׳ דלדידן עכ״פ נתרככה בעינן הכל במשהו הא בעיניה משמע אף חטים קשים ביותר אסור בעינייהו ואף לתיתה אסור לדידן בתנ״ג ואי״ה בס״ט יבואר עוד: ש"ע סָעִיף ב
ד מכח עט״ז ועמ״א ד׳ הביא דברי מרדכי הארוך ואי״ה שם יבואר והנה מ״ש הט״ז ליהנות מהם ביחד היינו ב׳ ב׳ לא כולם ביחד עי״ד סי׳ ק״י ס״ז ומיהו בספק איסור שנתערב ונפל א׳ לים י״ל דמותר ביחד כולם בב״א דהוי נמי ס״ס שמא אין כאן איסור כלל ושמא האיסור נפל לים ועי״ד שם וכאן במ״א. ומ״ש דיש דילוג באגור הב״ח הקשה כן דההוא דמרדכי הארוך יש בהכרי חטים ביקוע משא״כ כאן דאותן שירדו עליהם גשמים מסירם והשאר איכא ס״ס ופירש שם דה״ק כמו שם דמותר אם אוכל קצתם דהוי ס״ס ה״ה כאן באמצעות החטים יש ס״ס כל שמסיר העליונים ומ״ש הט״ז במשה״ו דרבנן צ״ע דאותן שלתלחלחו מסירם והשאר הספק שמא ירדו גשמים על הכל או לאו. גם מ״ש דבתנ״ג מותר אם טוחנן דאין חוזר וניעור והיינו קמח לח בלח מקרי וכמ״ש המ״א שם ו׳ ועט״ז שם ב׳ ואמאי כאן פסק דחוזר וניעור כו׳ היינו אמאי אוסר כאן באכילה ג״כ צ״ע דמה חוזר וניעור שייך כאן דחששא שמא ירדו גשמים על הכל. ולומר דקשיא ליה אמאי יטול אותם שנתלחלחו יטחון הכל קודם פסח כמו דגן שצמח ביש ששים ל״ד התם טירחא הוא לברור וגם שם דיעבד קאמר לא לכתחלה משא״כ כאן דראוי ליטול אותן שנתלחלחו וי״ל דה״פ דודאי לא ירדו גשמים על כל החטים כ״א הספק שמא ירדו על קצתן ויבשו לזה אמר דאי בודאי יש ששים שלא ירדו גשמים נגד הספק שמא ירדו על קצתן גשמים פשיטא לאכילה שרי ולטחון קודם פסח וע״כ הספק שמא לא יש ששים ומ״מ קשה קושיא א׳ כיון דס״ס הוא אמאי לא מתירין באכילה ככל ס״ס והלשון מגומגם קצת ומ״ש שכ״מ בסעיף שאח״ז אם ס״ג התם הטעם אחזוקי איסורא לא מחזקינן לא מטעם ס״ס אלא קאי אס״ד ואס״ו דמתיר שם באכילה מטעם ס״ס וכאן אוסר באכילה ועמ״א ה׳ וט״ז ה׳ ועפר״ח כאן ובד״מ דפוס פיורדא ראיתי בהג״ה שכתב דדין האגור אין סותר לדין הרשב״א והיינו כי ערימות הם בשיבולת וקשין ועליונות הגדיש כגג וכיסוי וניכר שלא ירדו המים באמצעות הגדיש יע״ש: ואמנם מתשובת הר״ן ז״ל סימן נ״ט הובא בש״ע ס״ו קשה אלא דגם שם משמע הטעם כמו בתשובת הרשב״א ז״ל דמצוי הוא כשמונחין בקשין וגשמים מזלפין על עליונות הגדיש ובאמצע אין מגיעין שם המים משא״כ במעשה דאגור חטים בעליה שיש ספק בכולו שפיר אמר דלאכילה אין לסמוך להתיר. ומ״ש הר״ב בסי״ב להתיר מכח ס״ס י״ל משהו דרבנן אבל למיכל חטים בעינייהו לא ועוד י״ל דנולד ס״ס בפסח מתירין ס״ס כי לדידן חמץ לא מיקרי דשיל״מ דאם אוסרין צריך לשרוף הכל ולהתיר השהיי׳ ולאסור האכילה אין נראה לכן מקילין בכל משא״כ קודם הפסח דשיל״מ הוי כה״ג להתיר השהיי׳ ולא באכילה ובהקדמה כתבנו בזה. ולהלכה כתב הט״ז בשעת הדחק שרי ועח״י יו״ד וט׳ מ״ש ב׳ ב׳ קשה וכאן חשש שמא ירדו גשמים על הכל. ועיין עולת שבת מ״ש דס״ס כרוב וחמץ במשהו לא הלכו אחר הרוב וע״פ עד הלילה מהני ס״ס צריך לחלק בין ההוא דסי״ב יע״ש וס״ס המתהפך עי״ד ק״י בזה ואי״ה באות ה׳ יבואר עוד בזה: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ד
ה אין עט״ז הרשב״א ז״ל בתשובה סימן ק״ב ובאות ד׳ כתבנו בשם הד״מ דכאן ניכר לעין שלא שלט הגשם באמצעית הגדיש וכן בס״י תשובת הר״ן מצוי הוא כן שהגשם לא יעבור באמצעית הגדיש ובהרשב״א שם שמכוסה בשיבולת וקש למעלה ואמנם יש לעיין למה הביא המחבר בס״ד תשובת הרשב״א שאין חוששין לסתם חטין של אותה השנה דהיינו שהולכין בתר רובא וכמ״ש המ״א ה׳ ולא כתב הסיפא אפי׳ אמצעית הגדיש ולא היה צריך להעתיק תשובת הר״ן בס״ו כי היא היא ומיהו ההוא דס״ו העתיק לומר דעליונות שנתבקע חמץ הוי ולא תולין בלחות שיש בהם דהוי מי פירות כי ל״ש שיתבקע מזה וכ״כ הלבוש ושמש״ה אמר שאין המים נוגעים באמצעית לא מחמת ספק כמ״ש הר״ן שם בסי׳ נ״ט דהמבוקעות אין ספק והוי ודאי חמץ יע״ש. ומ״מ מ״ש בס״ד שאין חוששין לסתם חטים של אותה השנה קשה וי״ל דאף שאר ערימות של אותה השנה מותרין השיבולות עליונים ג״כ דהולכין בתר רובא ואין מחמיצין בנפילה בעלמא ומיד זב למטה ול״ד לארבא ואף שרבו גשמים ומיהו שם קאמר דא״כ לחם לא נאכל והא יש תקנה באמצעית הגדיש ובלבוש משמע עליונות הגדיש כה״ג כרבו גשמים יש לחוש דליכא אלא חד ספק וצריך עיון לדינא: מ״ש המחבר בס״ג אם לא נשתנו מראיהן הא נשתנו אסורין עב״י ולבוש גם לשהותן אסור הא לא באו בספינה אף נשתנו מראיהן אם אין בקל אחרים י״ל דשרי: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ח
ו יש עט״ז הנה קמח בדבש בלא לתיתה מי פירות הוי כבסי׳ תס״ב ס״ו אלא דוקא לאכול כך הא לעשות משקה מע״ד אף קמח בדבש כל שאין ששים תחילה תו מחמיץ במים קודם שנתבשל היטב ומיהו קודם פסח היתר ובטל בששים עם המים ומשעה ה׳ עד הלילה אם ידוע שעירב קמח או כלים קטנים שדרך לערב קמח ויש חששא שמא אין ששים נגד הקמח או שמא יש במקום א׳ שלא נבלל יפה הנה לדידן חנ״נ בשאר איסורין וכבוש בדבש רך הוי כבוש עי״ד ק״ה וק״ד א״כ נעשה הדבש נבילה וצריך אח״כ ששים נגד כל הדבש ולית במים ששים נגד כל הדבש דהא נ״ט ומושבח. הלכך למאן דמתיר כלים קטנים לעשות מהן משקה מע״ד קודם ה׳ הא מה׳ עד הלילה לא מה״ט דאמרן ומיהו משום אין מבטלין איסור שרי כל שיש ספק אי מערבין דומיא דחמאה עי״ד קי״ד בש״ך כ״א וקט״ו כ״ח יע״ש אלא מטעם דנ״נ כה״ג דשמא עירב סולת או קמח עם מים כמ״ש ז״ל ודיעבד אם בשלו כך י״ל בה״מ דלא נודע אפשר דלא אמרינן חנ״נ לכתחלה צריך לבשלו קודם ה׳ וחביות גדולות מכוורת שאין דרכן לזייף אף שאין ניכר החדרים משמע דעת הט״ז להיתר אף לאכול תוך הפסח.הדבש ההוא וה״ה לבשל תוך הפסח מע״ד מאותן חביות גדולות שאין דרכן לזייף וכנראה מלשון הר״ב דסיים שלא לאכול כ״א מהכוורת בחבית משמע שרשאי לאכול בפסח ממנו וה״ה משקה לעשות ממנו בפסח אם יהיה ראוי לשתייה בי״ט דאל״כ אין לעשות בחה״מ מלאכה של אחר י״ט. והנה מ״ש והוכיח דמותר לעשות משקה בפסח מחביות גדולות אף דפשיטא הוא דהא אף באכילה שרי כמ״ש הר״ב א״כ כ״ש משקה די״ל משקה חמור דשמא יש קמח בתוכו ולא נבלל יפה ונ״ט במים במשהו בפסח משא״כ לאכול בעיניהם הוי מי פירות אין מחמיץ לכן כתב דאין חשש כלל בחביות גדולות שאין מערבין בו כלל קמח: ומ״ש מכרכום ה״פ מדחזינן שהכרכום נימוח בתבשיל ולא נשאר מאומה א״כ בהכרח אף שמערבין חוטי בשר נבילה דרכו להפך ולהיות הכל כרכום א״כ בתר השתא אזלינן וקצת דוחק לפרש כן דברי הט״ז ז״ל גם שם יש חשש י״נ יע״ש. ועמ״א רי״ו אות ג׳ והח״י כאן אות ט״ז כתב חלב חידוש דלא נשתנה לדבר המותר והנה י״ל מ״מ בשביל זה לא הוי שרינן חלב טמאה דלא הוי חידוש כ״כ דדם אסרה תורה ולא שנשתנה לגוון אחר והא דם שבשלו מותר מ״ה לרוב הפוסקים וכן הלכה משא״כ חלב טמאה ול״ל קרא יע״ש. ואם ידוע שעירב קמח או סולת לדבש ונפל לתבשיל בפחות מס׳ כתב הח״י הסומך על היתר רבינו יונה דנהפך לדבש לא הפסיד יע״ש ועמ״א אות י״א. והיינו כששהה זמן מה בתוך הדבש דודאי במעט זמן אין נהפך לדבש: והוי יודע דבי״ד פ״ד ובש״ך אות ל״ז דבש דרכו להעמיד ולקיים דברים הנטמנים בתוכו וכמ״ש הרשב״א ז״ל בתשובה סי׳ פ׳ דברים השלימים מעמיד כההוא דב״ב בהורדוס טמנה שבע שנין בדובשא ודברים הנחתכים ממהר לכלות יע״ש ולפ״ז חטים שלימים הנמצאים בדבש בפסח אע״פ שזה זמן רב כבושים בתוכו מעמיד הוא וכבוש כמבושל בדבש רך נעשה הדבש חמץ ואוסר לתבשיל במשהו שאין נראה לחלק בין דבר שהיה בו בריית נשמה או חטה א׳ כברייתה משא״כ עירב סולת זמן רב דנהפך לדבש י״ל דבה״מ שרי וכדכתיבנא. ואי״ה במ״א ז׳ יבואר עוד: ש"ע סָעִיף ח
ז ותאנים עט״ז מ״ש קמח י״ל מי פירות וסולת יש לחוש וע׳ לבוש ולנ״ד זפרי״ן נמי אסור דלא ליתי לאחלופי ועיין לבוש בדבש מחבית מצוי הוא ולא חיישינן לאחלופי משא״כ בלנ״ד זפרי״ן שאין מצוי ויאמרו שבא מעבר לים וכן פירות יבישים מישראל קונים שידוע ומצוי הוא לייבש לשם פסח ולא אתי לאחלופי. ופירות שיבשם עכו״ם עם לחם חמץ בתנור א׳ משום ריחא י״ל בדיעבד לאסור התערובות קיי״ל אין ריח הפת אוסר. עסי׳ תמ״ז ומ״מ י״ל שנגע בלחם חמץ. וראזינק״ס אדומות אין אוכלים והשחורים קטנים יש מתירין יע״ש ועמ״א אות ח׳ ואי״ה שם יבואר: ש"ע סָעִיף ח
ח וצוק״ר קנדי״ל עט״ז מ״ש ביורות חמוצות סתם כלים אב״י ונ״ט בר נ״ט הוא עסי׳ תמ״ז מזה ועח״י. ומ״ש צוקר קנדיא שאוכלין בי״ט אחרון היינו הוט צוקר שלא נעשה בו שום בישול באמת הוט צוקר מבשלין בכלים מיוחדים כידוע לאומנין ותולדתו הוא קנים הגדילים בקרקע ומרתיחין במים ומוציאין כעין קמח כן אמרו לי קצת סוחרים. ועמ״א אות ט׳ ולכתחלה נוהגין למכור אפילו הוט צוקר ודיעבד אין אסור ויראה אפי׳ צוקר קנדי״ל שלנו שמבשלין ביורות חמוצות אם שהה אין לאסור בהנאה אחר הפסח כי הוי נ״ט בר נ״ט ואב״י עסי׳ תמ״ז שם. ומ״ש הט״ז דלא אתי לאחלופי היינו כיון שאין מצוי בינינו שפיר חיישינן לאחלופי כמו תאנים מגינתו ולאנ״ד זפרי״ן באות ט׳ וזיי״ן לזה תירץ דניכר הוא ומשונה צורתו: ואם יש בחה״מ פסח יומא דשוקא וריוח הרבה במכירת הצוקר י״ל דרשאי למכור בחה״מ הוט והעידו קצת סוחרים שאין מערבין בהוט צוקר שום קמח ומ״מ הכל לפי המנהג ובמקום שנהגו איסור אין להתיר בפניהם ובמקום שנהגו היתר מותר. ועכשיו עושין ישראלים הוט צוקר לפסח ועושין קצת שינוי בו דלא ליתי לאחלופי ושפיר עושין ונתקן עפ״י גדול הדור ועפר״ח. ועיין לבוש מ״ש יש מקילין בצוקר קנדי״ל ובי״ט אחרון אין להחמיר בהם כ״כ יע״ש: ש"ע סָעִיף ח
ט כרכום עט״ז וכ״כ הלבוש וע׳ אות ז׳ הפרש בין דבר המצוי אצלינו דל״ש אתי לאחלופי ובין דבר שאין שכיח ולא מצוי דחיישינן: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
י אפי׳ עט״ז בשם הב״ח שם בסי״א דנתרככה עכ״פ בעינן והטעם דיש מחמירין דחוששין לפסוק כמר עוקבא פסחים מ״ם א׳ כל שמניח ע״פ אביב והן מתבקעין וא״א בקיאין אבל לא נתרככה וקשים הם בקיאין אנו ולא הגיע לחימוץ יע״ש ועפר״ח כאן. ויראה לי זה דוקא בשיש ששים דמשהו דרבנן הא באין ששים הוי כמו למיכל חטי בעינייהו דטכ״ע ד״ת ובס״ב בדגן שטבע בנהר אע״ג דלא נתבקע אסור מדלא שאל רבא על הביקוע יע״ש וגם לא שאל אם נתרככה למיכל בעיניה אסור דהוי ספק תורה עכ״פ בשרוים במים כ״ש בתבשיל חם אין להתיר אף בקשים מאד ועמ״א אות י״ב. מיהו אם נפל חטים לתבשיל מעלה רתיחות דהוי חליטה עסי׳ תנ״ד במ״א ד׳ בזה אם קשים מאד אף באין ששים י״ל לקולא והמורה צריך ליזהר בזה. ולענין הנאה בנתרככה ולא נתבקע הט״ז באות ט״ו משמע דעתו דאסור בחד ספק בהנאה ושורפין הכל ועא״ר אות ח״י הסכים דאסור בהנאה אבל הא״י אות כ״ו צידד בה״מ להתיר בהנאה יע״ש וצ״ע בזה. ומ״מ המורה צריך לראות היטב אם לא נתבקע כ״ש סדק מעט הוי סימן החימוץ: מעשה אירע בק״ק קאמרנא שעשו לחמים עגולים שקורין קניידלי״ך ממצה טחונה ולשו עם שומן אווז ומלח ופלפלין בלי מים כלל וטגנו בשומן עולה עליהם מכל צד והניח אח״כ בקערה ועירו עליהם רוטב רותח מכלי ראשון ומצאו בא׳ מהן חטה נתרככה ושאלו אותי מהו הדין של המאכל והכלים בפסח: תשובה בנתרככה לבד ולא נתבקעה החטה יראה דשרי המאכל דלמאי ניחוש לה מי פירות עם ביצים אין מחמיצין ומעט מלח אף בשלנו הואיל ונשתנה צורתו אין מחמץן עסי׳ תס״ב במ״א ו׳ שומן אווז לאחר התכה כבר הלכו להם מי הדחה יע״ש ובסי׳ תס״ג במ״א א׳ ותיקא במשחא ומלחא שרי ולדידן דיעבד עכ״פ מותר יע״ש ובתס״ב בעת הדחק יע״ש ופלפלין בלא מים אין מחמיץ עסי׳ תנ״ה במ״א י״ט. ותס״ב במלח דוקא דמים חשוב. ומה שעירו הרוטב לא היה מגיע הרוטב כלל לאמצע העיגולים ועירוי כ״ק פועל ואף למ״ד בחמץ כ״ש נמי אוסר מ״מ לא נתחמצה במעט רגע ע״י הרוטב שלא הגיע לתוך העיגולים ודי להשליך אותו הלחם שמצאו החטה בתוכו לא השאר. ואם מצאו חטה בקועה בא׳ מהם יש לדון ולומר הביקוע סי׳ חימוץ ומי פירות אין מחמיצין י״ל מקודם החמיצה אף דלא מחזקינן איסורא כה״ג הורע חזקתיה ומיהו ממ״ש המחבר בתס״ב ס״ו חטה בדבש אין אוסר וע״כ בנתבקע דבלא כן הא כאן בתס״ז ס״ט אף בתבשיל מתיר בלא ביקוע ודוחק לומר דנתן טעם אף באין ששים בדבש עמ״א י״ב ועיין שו״ת צמח צדק סי׳ קכ״ב ואין מהנמנע שיתבקע ממי פירות ובמי ביצים דתפח ואפשר שיהיה העיסה כקרני חגבים ויותר במי פירות ואפ״ה אין חמץ ובמים הוי זה סי׳ חימוץ. והנה בסי״א בחטה בקועה בעיסה דפסק הר״ב לאסור העיסה אף בלא שהה כלל אלמא תלינן שהחמיצה מקודם דהביקוע הורע חזקתיה והרא״ש פסחים מ׳ א׳ חטה בקועה בעיסה דאם העיסה לא החמיצה כ״ש החטה ולא אמרינן מקודם החמיצה והיינו דסובר דאפשר ביקוע בחטה אין סימן מבורר אבל לדידן ביקוע חמץ גמור הוי א״כ ה״ה במי פירות כן מ״מ אין מהנמנע שיתבקע חטה ממי פירות. וער״ן בתשובה הובא בש״ע כאן ס״ו (בשו״ת נ״ט) דל״ש שיתבקע מלחות הגדיש היינו דמעט הוא הא שרוי בימי פירות רבים מתבקע ואמנם המעיין בפר״ח כאן סעיף ט״ז במעשה דצ״צ קכ״ב חטה בשומן אווז האריך שם והנה בדבש ויין אם שוהה הרבה י״ל דנתבקע מחמת היין ודבש ושרי משא״כ בטיגון שומן החוש יעיד דאין דרך להתבקע מחמת טיגון השומן א״כ אם מצא ביעיגולים חטה בקועה י״ל דשכיח הוא ותולין דמעלמא אתי אבל בנתרככה לבד שרינן לדידן וכאמור ואי״ה באות י״ב יבואר עוד ובסט״ו גבי תרנגולת צלויה שנמצא עליה חטה ג״כ: אם נתנו העיגולים בקערה וחתכו ועירו רוטב ומצאו חטה נתרככה י״ל לאסור עירוי וכ״ש מחמירין בלא שהיה שיעור מיל בחמין אין שיעור. ואף שכבר מבושל בשומן שמא לא נתבשלה יפה וכ״ש אם חותכין החטה ומצאו קמח לבן הרי ראינו שלא נתבשלה יפה ועסי׳ תס״ג במ״א אות ד׳. ובהקדמה הקשינו מפסחים ל״ט ב׳ מבושל מחמע ולא מוקי במי פירות תו אח״כ במים אין מחמיץ ולרש״י דנוקשה הוי שפיר ועשו״ת הר״ן נון ט׳ י״ל כה״ג הוי מי פירות ומים וי״ל נוקשה בטל בס׳ ואי״ה באות כ״א יבואר בזה: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
יא ביום עט״ז נט״ל להמחבר בתמ״ז ס״י מותר ולדידן מנהגא לאסור א״כ פשיטא דמותר לשהות בשמיני בכ״ש ממשה״ו. אבל פחות מששים אסור לשהותו עמ״א י״ד. וכללא הוא כל שמותר לשהות כ״ש דמותר למכור ובהנאה אבל יש שאסור לשהות ומותר למכור כמ״ש המחבר ועיין לבוש כאן. ומדלא למדה הט״ז כ״א מק״ו משמע לכאורה שאר תרי דרבנן כמו נוקשה פחות מששים (עמ״א תמ״ז ה׳ וט״ז י״ט) או יבש ביבש במינו ברוב או מין במינו בלח פחות מששים ויצוייר יין שרף פסח עם יי״ש חמץ (אף דעיקרם אינו מינו מ״מ בתר טעמא אזלינן בין לקולא ולחומרא עי״ד צ״ח בש״ך אות ו׳ ובע״פ עד הלילה י״ל יי״ש לטעמיה ונרגש באלף יש לגזור אטו אינו מינו) י״ל דאסור לשהות בח׳ של פסח ומה גם דמשהו י״ל לסמוך אשאלתות כו׳ אמנם בלבוש כ׳ י״ט אחרון דרבנן ושהייה ג״כ דרבנן תרי דרבנן לא החמירו משמע כל תרי דרבנן ל״ג בשהייה. ומיהו בשאר ימים אף תרי דרבנן נט״ל ומשהו או שאר תרי דרבנן אין ללמוד משמיני של פסח ועמ״ש בתמ״ז במ״א אות מ״א. והוי יודע דאיסור שהייה בחצי שיעור מ״ה הוא וכ״ש בלח בא״מ בפחות מששים דנהפך לאיסור חיך אוכל יטעם וי״ל דלכ״ע מ״ה הוי ועפר״ח כאן ומ״א תמ״ז מ״ב ומ״ד. ואם ביטל ע״פ ואמר כל חמץ שיהיה לי בפסח הר״ז בטל למ״ד דיכול לבטל אף דבר שלא בא לעולם עסי׳ תמ״ו במ״א א׳ ושו״ת מור״ם מלובלין ז״ל ובשו״ת ב״ח אפ״ה אם פחות מששים בשמיני בא״מ אסור לשהותה דשהייה דרבנן מ״מ אי לא בטלו ד״ת גם למ״ש הרשב״ץ ז״ל במאמר יבין שמועה וכ״נ מהר״ן ר״פ שהייה מ״ה אטו אכילה נהי דמ״ה בביטול סגי מ״מ קרוב לאיסור תורה הוי. ואי״ה במ״א י״ח אבאר עוד: והוי יודע צלי אצל האש הנאסר מחמץ כ״נ עי״ד ק״ה חילוקי דינים היכא דבעי ששים מדינא א״צ נטילה והיכא דבעי לחומרא ס׳ ומדינא כדי נטילה נמי א״כ בשמיני כה״ג אסור לשהות וצריך ליטול כ״נ ממנו ולהשליך והשאר שרי לשהותה. ואם בע״פ עד הלילה נאסר כ״נ ואח״כ בשלו בקדרה קודם הלילה אף שיש ששים בחתיכה נגד האיסור דכ״נ אמרינן חנ״נ עי״ד צ״ו בש״ך ט׳ א״כ צריך אח״כ ששים נגד הנטילה וכ״נ אסור דאין הגעלה באוכלין עסי׳ ק״ו שם בט״ז וש״ך א׳ ב׳. ולפ״ז חתיכה שנאסרה מדינא בשמיני כדי נטילה ועבר ושהה לאחר הפסח ובשלו בקדרה בכ״ר אח״כ כל שאין ששים נגד הנטילה לכאורה תלוי במחלוקת בתמ״ז במ״א מ״ד אי צריך לאחר הפסח ששים או פחות מששים נמי לא קניס. ושם כתבנו די״ל אכ״נ לא עבר ב״י רק נ״נ מדרבנן א״כ לכ״ע א״צ ס׳ כ״א נגד הבלוע ואפשר נהפך היתר לאיסור וה״ה לב״י ואפשר ב״י ל״ש חיך אוכל יטעם. והבן זה וצ״ע ואי״ה בסוף הסימן אראה לכתוב עוד דינים מפוזרים השייכים לזה ובפתיחה בריש הספר ח״ג הארכנו בדינים השייכים לסי׳ זה: ודע בשמיני של פסח בחמץ גמור או באין ששים אע״ג דלא עבר מ״ה בב״י דבקיאין בקביעא דירחא אפ״ה קניס ר״ש לאחר הפסח כמבואר בטור תמ״ח בלחם חמץ דורון לישראל דב׳ הימים שווין הם דלא אתי לזלזולי ועסי׳ תמ״ח. ואפילו עשה עיסה בשמיני של פסח וראה שאין לו שהות לאפות אם לא נתחמצה תחילה וקדים ומבטל ליה ועבר אח״כ ושהה לא אמרינן דהוי תרי דרבנן כה״ג וכמש״ל ועמ״א תמ״ז אות מ״ו. ומה שקשה איך יבער בי״ט וגם שביעי של פסח איך יבער עסי׳ תמ״ו אות ב׳ במ״א ושו״ת ח״צ ז״ל ואי״ה במ״א י״ד יבואר עוד ועשו״ת פני יהושע ח״א סי׳ ט״ו ויבואר ג״כ במ״א י״ד בעזה״י: ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יא
יב וכן עט״ז דבריו הקדושים צריכין ביאור כי הרא״ש ז״ל פסחים דף מ׳ אהא דנתבקעו כו׳ כתב חטה בקועה במצה י״ל דא״צ כדי נטילה שהביקוע אין חמץ גמור רק קרוב כו׳ וכיון דעיסה לא נתחמצה כ״ש החטה ולא חיישינן שמא היה החטה במים דרגילים לשמור המים. ויש אסרו אותה מצה ויש אסרו הנאפות עמה ולא נהירא וכן כתב הרא״ם דחותך מקום פעפוע יע״ש הובא בטור. וא״כ מסקנתו יש לומר בספק חמץ אין צריך כ״נ והרא״ם בניכר חטה חמוצה די כ״נ בצלי ואפייה ובב״י משמע דהרא״ש הסכים לבסוף דבקוע סי׳ חימוץ וכנראה מהרי״ף דספק תורה כו׳ וכמ״ש בהקדמה דחטה בקוע חמץ גמור וע״כ חולין שהייה במים בהכרח או בקמח וכבר נתחמצה מקודם ואוסרת כדי נטילה באפייה בעיסה אין אוסרת בצונן כלום לדעתו ז״ל. והקשה הב״י ממ״ש הרא״ש דהמים שומרים אותו משמע הא לא״ה חטה חמוצה אוסרת כל המים ולקמן כתב חמץ בצוננים אין אוסר דאין נ״ט בצונן (הובא בסי״ב יש מי שאוסר תוך הפסח) ותי׳ דכאן תוך הפסח שפיר אמר אם היה במים משהו פליט ואוסרת כל שלשו ממים יע״ש והנה המחבר כאן הביא דברי הרא״ש להלכה חטה בקועה בעיס״ה או אפויה כ״נ לחומרא אף בעיסה או מחמת דוחק הלישה במקום שנגע החטה פולט כ״נ מחטה בקועה בעיסה ולא יותר כי מים שומרים אותן וע״כ נפל בשעת לישה או בקמח היה החטה ולמעט זמן בשעה שעירו המים ללוש לא חיישינן שנתחמצו המים רק בלישה פצע החטה ודי כדי נטילה. ויש מי שאוסר כל העיסה או אותו מצה לכאורה הוא תשובת הרשב״א ז״ל קע״ו הובא בב״י ושם אוסר כל העיסה לא אותה המצה בלבד מב׳ טעמים א׳ שהחטה נגע דרך גלגול בכל העיסה (ובצונן נמי מחמת דוחק הלישה משהו פולט) ועוד שהמים מוליכין הטעם בכל יע״ש ונאמר יש מי שאוסר כל העיסה הרשב״א וטור בשם אחרים כל המצות (ולא הנאפות רק ממה שלשו במים עב״ח) או אותה המצה טור בשם קצת גדולים והיינו כאן נמצאו וכאן היה בעריבה ודרך גלגולה נגע בכל הבצק שבידו אותה המצה ועמ״א י״ו ועיין באר הגולה והבן. והר״ב שהגיה תוך הפסח אוסרין וקודם הפסח לא לכאורה כוונת הט״ז בו דתוך הפסח חיישינן שחטה במים צוננין היה ופליט משהו ואוסר כל העיסה וקודם הפסח משהו בטל וכמ״ש בסי״ב ובט״ז אות י״ו אלא דא״כ איזה חילוק יש בין עיסה או מצה ואף שי״ל בזה מ״מ דברי הר״ב יש לפרשן שסמך על תשובת הרשב״א ז״ל וכמ״ש המ״א ט״ו וי״ו דאם נמצא החטה במצה א׳ בידו כאן נפלה ואסורה מצה זו בצונן תוך הפסח דע״י מיעוך ודיכה משהו פולטת בצונן ואם נמצאת בעיסה שלימה כל העיסה אסורה וזה תוך הפסח במשהו הא קודם הפסח בטל משהו הנפלט בששים ועד״מ. ומ״ש הט״ז לתרץ דברי הרא״ש עב״ח ודרישה ולבוש וכ״ה בד״מ שם דהרא״ש סובר חטה בצוננין נאסרת החטה ואין אוסרת המים (היפך דעת אבי העזרי הובא בטור ויבואר אי״ה בסי״ב) וא״כ שפיר אמר הרא״ש דאם היה במים נתחמצה החטה ואח״כ ע״י מיעוך הלישה נאסר בצונן העיסה דמשהו פליט בכה״ג. ועיין אות י״ו. ומ״ש הט״ז פסק רמ״א עפ״י מהרי״ל ומהר״ש כבר כתבנו בזה לעיל. ומ״ש נתרככה אע״פ שלא נתבקע לדידן והר״ב שלא הגיה בס״י וי״א וי״ב וסי״ד סמך אמ״ש בס״ט וכ״כ הפר״ח סט״ו ועח״י אות ל״א צידד קצת בה״מ באין בקוע רק נתרככה אפשר שהר״ב גופא כתב וכן נוהגין ממנהגא אבל בה״מ סמך אמ״ש המחבר וא״כ בנתרככה ובה״מ י״ל דשרי באכילה וצ״ע ובהנאה י״ל אף למאן דחולק אח״י בס״ט כאן שרי ואי״ה בסי״ב יבואר עוד. ועט״ז אות י״ז כתב הרוקח יע״ש. דאם נמצא במים וספק שהה מעל״ע י״ל אסור אף בה״מ. ומ״ש בשם הלבוש שהקשה בהג״ה דאם אמרינן עתה נפלה לא החמיצה כלל דאם העיסה לא ניכר חימוץ כ״ש חטה הקשה ותי׳ הט״ז דשמא החמיצה כבר ר״ל אע״ג דלא מחזיקין איסור ממקום למקום וכההיא דסי׳ תס״ב ס״ו חטה בדבש ואף ביקוע להמחבר שרי די״ל במי פירות נתבקע ג״כ משא״כ כאן שנמצא במצה היה חטה ביקוע הרי איגלאי דביקוע על פי הרוב חימוץ וגם כרת כמ״ש בהקדמה א״כ בהכרח מקודם היה חמוצה ומ״ש הט״ז ספק חמוצה הוא לשיטת הרא״ש ז״ל שצידד דחטה בקועה ספק חמץ הוא וכ״ש לדידן ביקוע סי׳ חימוץ בודאי עפ״י הרוב. ולפ״ז נתרככה לדידן בס״ט דא״א בקיאין י״ל עתה נפלה כקושיית הלבוש. ואם בעיסה לא נראית סי׳ חימוץ כ״ש חטה והוכחה שהחמיצה כבר ליתא בנתרככה לבד אם לא באפויה י״ל וצ״ע. ועמ״ש באות יו״ד במעשה דקאמרנא ועסי׳ תס״ב ס״ו ובמ״א ו׳ בשומן אווז. ועפר״ח סט״ו בזה: ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף יב
יג אם עט״ז עי״ד סי׳ ס״ח סי״א ובש״ך כ״ז ובק״ה בט״ז ד׳ דכ״ש יש לאסור באין ה״מ דמפליט ומבליע אבל אין מפליט ומבליע כאחד ועסי׳ תמ״ז במ״א ט׳ ובתנ״א אות ג׳ ואות י״ג יע״ש. וחמץ במשהו אוסר בכ״ש ומפליט ומבליע כא׳ מחטה הקשה לתרנגול אם היס״ב במים תוך הפסח אבל קודם הפסח עד הלילה שוה חמץ לשאר איסורין והך מליגה אע״ג דבי״ד ס״ח סי״א אוסר לכתחלה בכ״ש מיירי כאן שנמלח על גבי הנוצה והודח ומולגין בכ״ש: עב״י סוף הסימן הביא בשם המרדכי מלגו תרנגולת בע״פ בכלי חמץ ואסרו תרנגולת יע״ש ועח״י אות ל״ג ובאמת ע״פ עד הלילה בכ״ש יש להתיר וכן עירוי רק כ״ק עד הלילה ואפשר זה לי״א עד הלילה במשהו אף למ״ד כ״ש מפליט ומבליע כהרשב״א ומ״מ אין מפליט ומבליע כא׳ ואם הדיחו כלי פסח ביורה חמץ בפסח בכ״ש בה״מ יש להתיר עא״ר תמ״ז י״ד ובמ״א תנ״א ג׳ וח״י ח׳ ואף ב״י יש להתיר וכ״ש אב״י ועש״ך י״ד צ״ה באות ך׳: ש"ע סָעִיף יב
יד אסורה עט״ז עמ״א אות י״ו וח״י וכ״א מזמן לזמן מחזיקין איסור וממקום למקום לא מחזיקין איסור. ובטור מעשה שמלגו כו׳ ואסר רבינו ראב״ן יע״ש ולא הזכיר בקועה והמחבר לשטתיה בס״ט דוקא בקועה הא נתרככה אף בכ״ר במשהו התבשיל מותר ופירוש קודם רתיחה קודם שהרתיחו התרנגולת (לא בצוננין וממקום למקום לא מחזיקין איסור) וכן יש לכוין דברי הט״ז עם דברי המ״א לחלק בין זמן למקום ועיין אות י״ו וי״ז ואי״ה שם יבואר עוד. וכתב הט״ז ואין להקשות הא הוי ס״ס (ט״ס בקצת דפוסים) שמא עתה נפלה ושמא מעוכלת בתרנגולת די״ל בחטה שלימה אף בקועה לא מעוכלת. ומ״ש שמא לא נתחמצה קשה דהא בקועה כתב המחבר והוי ודאי חמץ לדידן וכ״מ באות ט״ו. ואפשר כ״כ לדידן אף נתרככה אסור במליגה אמאי הוי ס״ס ותי׳ דספק חסרון חכמה אין בגדר הספק ומ״מ באות ט״ו התיר למכור לדידן בנתרככה בס״ס כי הא אבל בחד ספק בנתרככה אוסר בהנאה דלא כח״י עמ״ש באות י״ד מזה: והנה המחבר בס״ט היקל בנתרככה במשהו דספק א׳ בדרבנן לקולא וכאן החמיר בספק א׳ י״ל מזמן לזמן גרע טפי אוקמיה אחזקה דהשתא בלא היו המים בדוקים דלית חזקה דמעיקרא ברורה עי״ד ק״ה בספק כבוש בדרבנן לקולא יע״ש ועוד בקי״א בש״ך אות א׳ במשהו אי אמרינן שאני אומר יע״ש. ולפ״ז אף בשאר בשר הדין כן: עוד יש לראות בס״ט היקל המחבר בנתרככה דפסק כשמואל ואף בס״ב ספק הוי ה״מ בעינייהו הא משהו דרבנן עמ״א י״ב ואף הר״ב דאוסר דהלכה כמר עוקבא הא לא נתרככה בקיאין ואכתי ספק הוי בדגן בארבא בלא נתרככה אסור וע״כ מטעם ספק דרבנן ולקולא והא קיי״ל בי״ד ק״י בש״ך דין י״ט ובתורת השלמים ל״ב דבר שיש איסור תורה ומצד אחר בא לו ספק דרבנן לחומרא וכמ״ש מהריב״ל בספק טריפה שבשלו בכלים ולאחר מעל״ע אסורים יע״ש ועי״ד סימן א׳ יע״ש וכ״ת ספק פלוגתא קיל מספק מעשה זה להמחבר בס״ט ולהר״ב קשה גם להמחבר קשה מס״ב גם בי״ד כתבנו במחודשים דאין לחלק בין ספק פלוגתא ולומר דסומכין אשאילתות כה״ג דא״כ במינו ברוב כה״ג אסור אפי׳ בלא נתרככה ולא משמע כן מסתימת הפוסקים אם לא הואיל ולא נודע ספק תורה עד שבא דרבנן מקילין כה״ג ועי״ד ק״י בזאב לדיר שיש בהמות רבות ונכנסו מיד אחריו כה״ג צ״ע ושם כתבנו מזה. ואי״ה בסוף הסי׳ ובמ״א יבואר עוד: ש"ע סָעִיף יב
טו חטה בקועה עט״ז להמחבר בס״ט אף בספק א׳ בתבשיל במשהו בלא נתבקעו שרי התבשיל עמ״א י״ב כ״ש בס״ס אלא להר״ב כ״כ דכאן דהוי ס״ס מודה הר״ב דשרי למכור בלא נתבקע רק נתרככה ובס״ט דליכא כ״א חד ספק אוסר הר״ב אף בהנאה דלא כח״י עמ״ש באות יו״ד יע״ש. הא חטה בקועה לדידן חמץ גמור הוי ולית ספק כלל דלא כמ״ש הרא״ש בפסחים אהא דחטה בקועה ועיין סעיף י״א ועפר״ח ואי״ה בסוף הסעיף ובמ״א יבואר עוד: ש"ע סָעִיף יב
טז אם עט״ז כמ״ש באות י״ב דצונן אין מפליט ומבליע כלל אף משהו ומ״ש הרא״ש ששומרים המים דאל״ה נתחמצה עכ״פ החטה יע״ש. ומשמע דעתו כן ועיין אות י״ז ועיין לבוש סי״א וסי״ב והמעיין בטור וב״ח יראה שאבי העזרי חולק עם הטור בתרתי דלאבי העזרי חטה נתרככה אף שהה מעל״ע במים צוננין אין מחמיץ אבל חטה חמוצה נ״ט במים נאפשר אף בצונן ולטור נהפוך הוא חטה מחומצת במים צוננים אבל אין נ״ט במים ועב״ח שם בבקועה כו׳ ולפ״ז מ״ש המחבר חטה בקועה או לחם חמץ שרי תוך הפסח זאת דעת הטור אף בפסח שאין מפליט בצונן ויש מי שאוסר הוא סברת הב״י להרא״ש במ״ש ששומרים המים עט״ז י״ב וא״כ איך יפלוג הטור על הרא״ש וצ״ל דמיירי קודם פסח ומאן הוא דיעה א׳ בסתם שמתיר משמע אף תוך הפסח ואבי העזרי לא התיר בלחם חמץ עכ״פ אוסר ועיין באר הגולה אות ע׳ וצ״ע ומ״ש באות פ׳ עמ״א אות י״ט ואי״ה שם יבואר: ש"ע סָעִיף יב
יז מכח ס״ס עט״ז מ״ש הב״ח בס״ט דלא הוי ס״ס גמור להתיר באכילה שמא נתעכל דהוי ספק חסרון ידיעה כתב הט״ז דזה הוי ספק לכל העולם. ובס״א בהג״ה נמי ס״ס גמור הוי והואיל ואין הפסד על כן אסור באכילה ומותר בשהייה דהוי כעין דשיל״מ ובעת הדחק אה״נ שם שרי באכילה וכמ״ש באות ד׳ ומ״ש תשובת הרשב״א עמ״ש באות ה׳ הקשה כן יעויין שם ז׳ והעלה אף ס״ס באיסור תורה מהני אלא היכא דיש לו חיטים אחרים אין לאוכלם דהוי כעין דשיל״מ משא״כ היכא דיש הפסד מתירין באכילה בס״ס כי הכא ובאות ט״ו באין בקועה דמתיר למכור ולא לאכול אף דהוי ס״ס כמ״ש שם אפשר בנתרככה לא הוי ספק גמור דהבקי מבחין אי ראוי לביקוע או לאו וכמר עוקבא פסחים מ׳ א׳ משא״כ בדגן ס״א הוי ספק גמור דהא לא ידעינן אי ירדו גשמים כלל עליהם לכן בדחק שרי באכילה. ובס״ט בלא נתרככה מתירין עט״ז יו״ד אף דספק הוי כמ״ש המ״א אות י״ב דבארבא אף בלא נתרככה אסור בעיניה ומתירין במשהו מטעם ספק דרבנן לקולא י״ל דזה הוי ספק גמור לא חסרון ידיעה והבן: כתב הרוקח כו׳ עט״ז. והפר״ח פירש כפשוטו שעכו״ם הביא מים בדלי מבאר ולקחו ממים לתבשיל ואח״כ מצא גרעין חמץ בדלי התירו התבשיל כי אומרים שעכו״ם אח״כ נתן חמץ לא מעיקרא יע״ש ויהיה מלת כי עכו״ם שב אהיתרא להתיר התבשיל יע״ש. והט״ז ז״ל לא הונח לו בזה דאף דנאמן דסובר דמזמן לזמן נמי מקילין בחד ספק באיסור משהו דרבנן אכתי אין עכו״ם עושה להכעיס ולהכשיל ישראל ועי״ד בדוכתי טובא וא״כ אין לתלות לקולא שעכו״ם נתן אח״כ חמץ בכוונה ועוד הלשון כי עכו״ם הביא המים שמא נתן חמץ באותה שעה משמע בעת שהביא לא אח״כ. ע״כ הגיה וכצ״ל ולא נודע כשלקחו מים מהבאר (ומלת דלי ט״ס לפ״ז) ויהיה מלת כי עכו״ם פירוש אמה דסמיך ליה ואדמעיקרא כי המים שבבאר התירו דממקום למקום ומכלי אחר אין מחזיקין ריעותא כמ״ש המ״א בי״ו וח״י וכ״א. משא״כ המים שבדלי אסרו אף מה שבשלו ממנו קודם שמצאו הלחם כי שמא עכו״ם שלא בכוונה היה לחם בידו ונפל להדלי שם בעת הבאה מזמן לזמן מחזיקין ריעותא כדכתיבנא. ולהלכה פסק דבצונן אין נ״ט כלל דלא כמ״ש הר״ב דוקא בספק אלא אף בודאי אין נ״ט בצונן ומיהו כבוש מעל״ע אוסר ופשוט הוא ובזה י״ל דבמעשה ההיא מש״ה הוצרכו לומר כן דאם היה בבאר הוי ספק מזמן לזמן ואסור בספק כבוש אף במשהו דרבנן כמו מליגה בחד ספק ומטומאה יליף לה כמ״ש הט״ז באות י״ד דאזלינן בתר השתא ואי״ה במ״א יבואר מזה ועפר״ח לחם חמץ במים אף פחות ממעל״ע אסורים המים שמא נשארו פירורין במים דממאיס וראיה מתמ״ז סעיף ד׳ בהג״ה. וא״כ למ״ש הט״ז שם אות ו׳ דסינון לא מהני וכ״ש כאן דלא סיננו הוצרך הרוקח לומר כו׳. ולדינא במחלוקת שנויה אי מהני סינון כה״ג כמ״ש הט״ז ומ״א שם אות י״ג. ודאי באם יש מים אחרים סמוך ישפכו זה אבל באין אחרים מצויים כי מזמן לזמן מחזיקין ריעותא ושמא נשרה מעל״ע ושמא סינון בחמץ משהו לא מהני כט״ז אבל חטה כה״ג יש לצדד ועיסה בבאר עמ״א תמ״ז אות וי״ו. ולדידן נט״ל בפסח אסור ונ״מ עד הלילה באין ששים או בפסח ויש ספק אי נשרה מעל״ע בצוננים הוי ס״ס שמא לא הוי מעל״ע ושמא נט״ל בפסח שרי כי כ״מ שכתב הר״ב מחמת מנהגא איסור מיחשב לספק עמ״ש בהנהגת או״ה בפריי לי״ד משא״כ היכא שכתב הר״ב וכן עיקר. ולחם חמץ נ״ט לשבח במים ועיסה מצה לבאר ושהה מעל״ע יש להתיר בפשיטות דתפח תלטוש בצונן עמ״א תנ״ז אות ו׳ משא״כ בחטה כה״ג יש ספק עמ״ש בהקדמה: ובתרי משהו בי״ד צ״ב בט״ז אות י״ו פירשתיו כי סובר משהו הבלוע בגוש א״א לצאת ולהתפשט לחוץ. ושם כתבנו אי צריך ששים בתערובות הב׳ או לאו וכ״ז משהו הבלוע באוכל גוש הא בלוע בכלי הואיל ואין לכלי פליטה מגופו יש כח במשהו לצאת מכלי וא״ש מ״ש הרוקח בכף ועא״ר תס״ז א׳ כ״כ וכאן במ״א י״ג הוכחנו כן דאל״כ כלי דבלע איסור משהו לא תיהני לה הגעלה (ואין לחלק בין כ״ח חדש שבולע טובא אפ״ה משהו פולט) ומ״ש הט״ז דמש״ה נאסר הכף דשמא נגע בחטה בלי אמצעית המים קשה אם כן בשאר אסורין כה״ג ניחוש כך וליתסר הכף אלא דרוטב מחלק הטעם בשוה ויש ששים ועא״ר תמ״ז א׳ ועי״ד צ״ד ס״ג ובט״ז ח׳ התם החשש שיבלעו בלי אמצעי וטעם ב׳ באיסור ושם הקשינו הא קיי״ל ב׳ כלים אין בולעין זה מזה בלי מים עי״ד צ״ב ס״ח בהג״ה. וכ״ז ביבש אבל משהו בלח אוסר לעולם ומ״ש על הלבוש עמ״א בכמה דוכתין דעתו כן לדידן הוי זה יבש ביבש דלא בטל בפסח וא״ר בתמ״ז הליץ בעד הלבוש. דסובר כל שאין איסור מחמת עצמו בטל ברוב בפסח יע״ש. והש״ך בנה״ך שם והמ״א כאן אות י״ג אוסרין תרי משהו יע״ש והמיקל בה״מ ומניעת שמחת י״ט בתרי משהו באוכל גוש אין לגעור בו וכ״ש להתירו בהנאה התבשיל השני דשרי בתרי משהו וצ״ע. ועא״ר תס״ז: ודע במשהו דאין נ״נ אין נ״מ לאחר הפסח דעבר ושהה הכל שרי לאחר הפסח במשהו עסי׳ תמ״ז ועסי׳ תמ״ב במ״א אות ט׳ מעמיד כשעבר ושהה אסור לאחר הפסח ועח״י שם או כשהשאור בעין והחמיץ עיסה אחר הפסח דכולה אסורה אם נתן אח״כ מעיסה זו לשאר עיסה אין מחשבין אלא לפי חשבון השאור דלא נ״נ כולה אף במעמיד ועי״ד ביי״נ. ואף דמעמיד הוי כבעין כל דלית טעם ממש ליכא למגזר אטו בב״ח כאמור ומיהו כל דלא דרך בישול י״א דלא נ״נ אף בנ״ט ונ״מ עוד בדשיל״מ במינו במשהו ונפל אח״כ לא״מ דלא נ״נ ונ״מ בריח ומשהו ונותן טעם לפגם עסי׳ תמ״ז במ״א מ״א ואי״ה בסוף הסימן יבואר עוד: ש"ע סָעִיף יב
סָעִיף יג
יח לבור עט״ז עב״י מבואר מדבריו דלמ״ד חוזר וניעור אף טעם לבד חוזר וניעור וצ״ע במ״א תמ״ז י״ג דלכולי עלמא בטעם אין ניעור וי״ל כ״ע היינו ב׳ דיעות המוזכר שם ומ״ש אם לא שאבו כ״פ קודם פסח אסור אף ירדו קודם הפסח והח״י אות מ״ד מתיר נ״ט בר נ״ט דהיתרא וא״י א״כ ירדו תוך הפסח לבור נמי דהגעלה היתה בזמן היתר ועוד דקוו וקיימי ונ״ט בר נ״ט לחודיה לא מהני בחמץ עסי׳ תמ״ז והנה לח בלח י״ל דנבלל יפה ובי״ד צ״ב מיירי מקצת החתיכה חוץ לרוטב ונפלה שם הטיפה עליו הא נפלה הטיפה לרוטב אין צריך ניער כלל. והט״ז כתב דמי״א כו׳ ובה״מ יש לצדד להתיר התבשיל אף אם לא שאבו עד הפסח ומיהו התבשיל דיעבד יש לסמוך בה״מ אנ״ט בר נ״ט כו׳ עסי׳ תמ״ז אם הגעלה היה בזמן היתר וי״ל כן כוונת הח״י ומ״ש בשם המרדכי דחטה במים צוננים אין מחמיץ מחלוקת הוא בטור בשם אבי העזרי. ועמ״א ד׳ ועסי״ב בחטה בקועה כו׳: מעשה דמשרת שהביא מע״ד כו׳ ומ״ש דאין אוסרת בצונן עיין באות י״ו ומ״ש לא מצינו שחולק בדבר זה עיין במרדכי סימן תקע״ב פכ״ש מעשה ששרו בשר בלילה ולמחר מצאו גרעין ושאלו לרבינו משולם ולרבינו שמואל הכהן ואסרו הביאו הב״י כאן משמע בצונן אסור ועשו״ת פנים מאירות ח״א סימן ט״ו דף ך׳ ב׳ עמד בזה יע״ש ואם נאמר ונדחוק דשם מיירי כבוש מעל״ע ובין הכל היה כ״ד שעות מ״מ מ״ש המרדכי בתקס״ח דלא התיר אלא מטעם דצונן אין מחמיץ ועיין בטור משמע בצונן אסור וי״ל אדרבה משם ראיה להתיר בצונן והא דנתן טעם דחטה בצונן אין מחמיץ היינו בשהה מעל״ע ומש״ה כתב אח״כ בשם רבינו יחיאל באור זרוע ככר לחם יש לסמוך אשאלתות היינו מטעם דצונן אין נותנין טעם ומשמע שם פחות מששים לא וי״ל בע״א. ואמנם מ״ש הט״ז במרדכי משמע דחטים היו בפסח ואין נ״ט א״י לפרשה דבחטים כתב הטעם דבצונן אין מחמיץ דתטיל בצונן ואולי בעיסה או לחם צ״ל וכאמור ועיין במרדכי ותבין. ומ״מ צ״ע כי צ״ל שבשלו הדבש בע״פ ובשעת המציאה לא היה מעל״ע עד עתה דאל״כ כל שיש ספק מעל״ע מזמן לזמן תו בעת הכבישה פולט בכל רגע בפסח ובמשהו ועיין באר היטב אות ל״ד דמעשה בליל א׳ דפסח וע״כ כמ״ש כאן דאל״כ הוי כחטה בתרנגולת בתמ״ז ס״ג חממוה בפסח דנ״ט מחדש וכ״ז דוחק גדול דאין ראוי לשתייה בזמן קצר בזה ולא תוסס עדיין ולא הוי למסתם כ״כ. ומשמע דהביא בכלי מהבית ובמ״א ל״ג בכרוב וי״ו וח״י וכ״א משמע דממקום למקום לא מחזיקין ריעותא ועט״ז י״ד ועפר״ח כאן בשם הב״ח אי מחזיקין ממקום למקום ואי״ה יבואר שם וי״ל דהחבית היה סתום ותולין במצוי שבחבית היה החטה כי לא העלים עיניו מכלי לומר עתה נפלה ועסי׳ תס״ב במ״א במי צימוקין ודבש הניח בצ״ע אם הוי מי פירות ומכאן אין ראיה לסתור כי החששא שהחטה היה בדוד קודם שנשתנה המים לדבש ונתחמצה אז. ולענין הלכה בחטה בקועה במי דבש בה״מ ומניעת שמחת י״ט י״ל דהוי ס״ס שמא מי דבש מי פירות ואין מחמיץ ודרך המי פירות להתבקע חטה כמ״ש בסי׳ תס״ב ושמא לא היה חטה מעל״ע במים וצונן אין נ״מ במי צימוקין וכ״ש בלא נתבקע רק נתרככה שי״ל כן ולא מלאני לבי להתיר בשתייה רק בשהייה או למכור לעכו״ם שיש לסמוך דשרי כה״ג וכבר הארכתי בתס״ב במ״א ו׳ מזה ועדיין צ״ע. ועפי״ל טראנק שקורין קווא״ס ברוסיא י״ל דדין מים יש לו לא מי פירות וגרע ממי צימוקין ומי דבש ולא עוד אלא גריעי ואם נפל חטה לשם ולא שהה שיעור מיל וסלקוה ולא נתבקע י״ל מי פירות עם מים ממהרין להחמיץ עמ״א ד׳ ובתס״ב בזה: שאלו אותי מהו ליקח קאפ״ע מאינו ישראל שקולין הקאפ״ע בכלי שקורין ברעניר: תשובה בשעת הדחק שאין להם אחרת ומניעת שמחת י״ט א״י איסור ליקח לכתחלה מהם עי״ד קכ״ב בש״ך וצ״ו ול״ו בש״ך י״ז דמרקחת חריף מותר דיש כלים מיוחדים לכך וכ״ש בברעניר שאין מיוחד כ״א לקאפ״ע ועסי׳ תמ״ז בט״ז אות יו״ד וכאן ליכא למקנסיה וכולהו היתרא איתנהו בהו אב״י ונ״ט בר נ״ט דהיתרא וכלים מיוחדים לכך. ואם יש לחוש שקולין בו שעורים קלוים אין לותתין השעורים ולאו חמץ הוא ואפילו קולין לפעמים א׳ מאלף חטה לתותה כמה ספיקות יש ונתבטל ג״כ בששים קודם הפסח. ואמנם צריך לברור יפה יפה שמא יש גרעין שעורה נתעכב בהם ובמים יחמיצו ושמא לא נקלה יפה באור ושמא חי לגמרי הוא ועסי׳ תס״ג ועצהי״ט לטחון הכל קודם י״ט. והנה אם נתערב בקאפ״ע גרעינין חטים וכדומה חמץ ונטחן הכל קודם פסח דק דק י״ל דל״ד לקמח בתנ״ג במ״א ו׳ דמיקרי לח בלח דקאפ״ע לא נטחן כ״כ דק מאוד כקמח ובקמח גופא אם נטחן גם עם הסובין י״ל דודאי אם אופה לפסח דחוזר וניעור דסובין אין נבלל יפה וצריך לרקד הקמח יפה יפה שיהא דק ונבלל יפה אז דין לח בלח הוי ועסי׳ תצ״ח במ״א כ״ח אפר באפר לח מקרי. וה״ה קלו קאווע בכלי ב״י חמץ ונתערב אח״כ עם אחרים דלא מהני טחינה כאמור. ומה שאומרים שיש חשש שטחין בחמאה להיות מבהיק ג״כ חמאה זו אין בה חשש חימוץ בצונן וכלים מיוחדים וחששות רחוקות וספק לא חיישינן לה דאל״כ בואו ונאסר הקאפ״ע שמא מושחין פניהם לאחר שקולין בשומן חזיר וכדומה וחששות כאלו לא שמענו. וגם נתבטל כה״ג בטחינה בששים קודם כי מעט הוא שמושחין אם אמת הוא ומסתמא אין להמציא חששות. ומיהו לא התרתי אלא מדוחק גדול ומניעת שמחת י״ט. גם לאחר בשר לא נשתה קאפ״ע וע״כ נתבטל טעם החמאה בששים ה״נ קודם הפסח נתבטל טעם החמץ שבחמאה אם יש בה מעט דמעט חמץ כי בצונן כל עשייתה וישראל קדושים הם ודאי לכתחלה אין לקנות שום דבר שיש בו חשש כל דהו והכלי שקולין בו מחמץ לפסח צריך ליבון לכתחלה עסי׳ תנ״א וכאמור אבל בסתמא אין לחוש כדאמרן: ש"ע סָעִיף יג
סָעִיף יד
יט קולף עט״ז מ״ש דמספיקא כולם אסורים עי״ד ק״ה ומ״א ל״ב ומ״ש עוד הקשה המ״ב דכאן א״צ קליפה כלל דכחוש הלשון קצת דחוק ויש איזה חיסור לשון בדבריו. והמ״ב שם כתב טעם המחמירין לאסור כולם דשמא נגע החטה בכולם או דמפעפע במליחה בששים ויוצא מחתיכה לחתיכה וע״ז כתב שם דגם טעם זה אינו דכחוש א״צ ששים אלא קליפה א״כ אחרות אף קליפה א״צ (כיון דלא חייש שמא נגע החטה בכולם לשיטת המ״ב שם) עוד כתב שם דבלא״ה שרי אחרות דאין בלוע יוצא מחתיכה לחתיכה בלי רוטב ויבואר אי״ה במ״א אות ל״ב: ש"ע סָעִיף יד
כ ויש עט״ז ועמ״א אות ל״ג במעשה דמהר״מ מלובלין ז״ל סימן צ״א בנמצא זפק מלא חטים במליחה יש יותר להקל דודאי לא נגע ושאר דמונחים בזפק ובלוע א״י בלי רוטב אף במליחה ובזה אנו בקיאין בין כחוש לשמן עי״ד ק״ה וכאן החמירו בנמצא חטה מונח על הבשר דשמא נגע בכולה. וכבוש בציר ע״י מליחה כמבושל ממש ואוסר אחרות בהנאה ככל חמץ גמור בסי׳ תמ״ז ס״א: הב״ח ז״ל בתשובה סימן נ״ד האריך בדין מליחה ואי״ה יבואר קצת במ״א ל״ג. וכאן אעתיק מ״ש שם בסוף התשובה דף למ״ד א׳ ותוכן כוונתו שם במקום שנוהגין לאחר הדחה אחרונה מולחין מליחה קצת ומניחין הבשר בכלי בשר ונמצא שם חטה אם בשולי הכלי ליכא שום טיפת ציר שרי הכל באכילה דנאכל מחמת מלחו אין מפליט ומבליע ועי״ד סימן צ״א ס״ה בהג״ה התיר בה״מ דבקיאין בין מליחה מועטת משא״כ אם יש בשולי הכלי טיפת ציר אם כן חזינן דנפלט ציר ע״י מליחה זו וי״ל גם החטה פלטה טיפת ציר על ידי מליחה ובי״ד צ״א ס״ה בהג״ה שלישית דציר מיחשב רותח אף במליחה מועטת ואף שהכל מונח למעלה מהציר ולית כבוש מ״מ טיפה שפלטה החטה דין מלוח גמור יש לה ולשיטת הב״ח אוסר בששים הכל ולדידן ודאי לטיפה ההיא דין מליחה יש לה ותלוי במנהג ועא״ר אות ל״ה הביא זה בקיצור יע״ש: דין טהור מליח וטמא תפל עסי׳ שמ״ו וה״ה כאן. ואם לא נתרככה החטה אף במליחה שרי מתרי טעמי א׳ כל שיבש אין המלח פועל בה ולא נתרככה מקילין באיסור משהו לא בפחות מששים כמבואר בסעיף ט׳: אם נמצא חטים בכלי כשר בבשר מליח וציר דנאסר הכלי בודאי או בלא ציר דנאסר הכלי כ״ק עכ״פ אם הניחו אח״כ בשר לשם ומלחו מליחה גמורה ולא יש ציר בשולי הכלי אין מליחה לכלים להפליט אף משהו ואם יש ציר אח״כ אוסר ובע״פ עד הלילה א״צ לשער כ״א כ״ק מכלי עי״ד בזה. עיין סוף הסי׳: ש"ע סָעִיף יד
סָעִיף טז
כא העוף עט״ז ועמ״א ל״ז ואם נמצא חטה קולף ואם לא קלף ובישל כך אפשר להתיר דהבהוב אין מפליט כלל ובפרט מי שנזהר ומהבהב מעט ועיין עולת שבת בזה: מ״ש המחבר בס״י וי״א וי״ב וי״ד וט״ו חטה בקועה והר״ב לא הגיה כלום משמע דעת הט״ז לדידן אף באין מבוקעת ועפר״ח סט״ו כ״כ ועח״י צידד בזה ולעיל כתבנו מזה. ואי״ה במ״א ל״ג יבואר עוד. עיין בירושלמי פרק אלו עוברין ה״ה (דפוס דעסויא) רבי ירמיה ור׳ שמואל בר יצחק בשם רב קדירה שבישל מוד״ה לא יבשל מאותו מין עד לאחר הפסח הא ממין אחר מותר לאחר ג׳ תבשיל (ופריך) כשם שמבטל אינו מינו כך יבטל מינו. מין מעורר מינו לאסור עכ״ל ופי׳ הגאון המפרש צ״ל להגיה חמירא ובתוס׳ שם ד״ה ובלבד הניח דברי הטור בצ״ע בסימן קכ״א בי״ד דמכאן מוכח דנט״ל מותר ע״י ג״פ הגעלה יע״ש. וי״ל דשמא בבלי דף למ״ד חולק על ירושלמי הואיל ועיקרו מ״ה או יאמר דכר״י סובר רב במינו במשהו ואין ראיה מכ״ח ישבר דמשהו נשאר בתוכו בכלי חרס ומעורר מינו כדמסיק בירושלמי וגזירת הכתוב הוא ערא״מ פרשת צו משא״כ לדידן דבטל מינו ע״כ התורה העידה על כ״ח שאין הגעלה פועל כלל בו ועדיין צ״ע ומהא דירושלמי י״ל ראיה למ״ש בי״ד צ״ט ס״ז בשם הרשב״א ז״ל דע״י הגעלה ג״פ איקלש טעמא וא״א ליתן טעם ממש בשום תבשיל כ״א כ״ש ובטל הוא משא״כ שם: אמר הכותב ראיתי לרשום כאן קצת דינים הן מה שכבר רשמתיו ובקיצור והן מחודשים קצת. א׳ מ״ש באות יו״ד במעשה דק״ק קאמרנא קמח ממצה טחונה עם שומן וביצים ומצאו חטה אי הוי מי פירות יש לדון בו הואיל וכבר היה מים במצה אע״פ שנתייבש באפייה מ״מ מעוררין כח המים עם השומן ומחמצין החטה ועשו״ת הר״ן ז״ל סי׳ נ״ט חטה מבוקעת שאסרו מחמת לחות שיצאו מהם השיב א״כ אח״כ הוי מי פירות עם מים יע״ש היטב אע״פ שכבר נתייבש ונטחן קמח וי״ל התם תפחו מקודם יע״ש היטב. וגם י״ל הוי מי פירות ומעט כח המים באפייה נוקשה כל שאין כרת בטל בס׳ עסי׳ תמ״ז במ״א י׳ ותס״ז בזה במ״א ג׳. ב׳ בשו״ת שבות יעקב חלק שני סי׳ י״ז סובין ומורסן לכ״ע בתרנגולת הוי כמעוכל יע״ש וצ״ע באין ה״מ ובה״מ מקילין בחטה שבורה וצ״ע. מ״ש שם הרבה פוסקים מתירים אף בחטה שלימה ובד״מ משמע דבשלימה אין ספק ואסור בה״מ ועמ״א שם ואפשר סובין נוקשה הוי ומעט קמח שהיה דבוק בו י״ל הוי כמעוכל. ג׳ אם נמצא חטה בכלי עץ שהיה בשר כשר עם ציר הרבה ונתבטל קודם הפסח בששים עד הלילה ונטלו החטה משם י״ל בפסח מותר דיעבד עכ״פ אם שמוהו בשר בכלי הזה דאין חוזר וניעור דיעבד וכה״ג בשאר איסורין ביש ששים מותר לבשל בקדירה אע״ג דנוגע האיסור בהכלי או בכף משא״כ כשלא היה ציר רק מעט וכדומה הנה יש מליחה לכלים להבליע ואוסר דיעבד אם הניחה בכלי תוך הפסח דאין ביטול בכלי כבסי׳ תנ״א במ״א אות נ״א ואות ך׳ ולכתחלה להניח שם י״ל דאסור לחוש לדיעה דחוזר וניעור ודיעבד קיי״ל דאין חוזר וניעור אף ליתן מהלח לדבר אחר ולחמם כל שאין יבש כיבש. ד׳ מ״ש הט״ז באות ך׳ מה שלמעלה מציר שרי צ״ע כי בי״ד מיירי לענין דם אין מפעפע למעלה משא״כ שאר איסורין עכ״פ מידי מליחה לא גרע ציר זה וציר הנוטף מבשר מליח אף שנאכל מחמת מלחו רותח הציר כמבואר בי״ד צ״א ס״ה בהג״ה שלישית ועשו״ת ב״ח סי׳ נ״ד וא״כ אם נמצא חתיכה מקצתה תוך ציר ותחתיה חטה אז אף מה שלמעלה מציר אותה חתיכה אסורה כולה מדין מליחה וכמו טמא מליח וטהור טפל ונגע בקצה האחר ומ״ש הר״ב בי״ד דאין אוסר מה שלמעלה מכבישה היינו במים ומשקה לא בציר מליח וכבר הערתי בפריי בי״ד מזה ובש״ך א׳ בק״ה שם. ובה״מ ומניעת שמחת י״ט המצדד להתיר אותה חתיכה גופא כמו עוף שלם אין לגעור בו. ה׳ חמץ אי מקרי דשיל״מ כתבנו מזה ובי״ט אחרון בנוקשה בששים דמותר לשהותו אי חמור מיום שביעי או יום א׳ של פסח דהתם י״ל דמש״ה לא מקרי דשיל״מ דאסור לשהותו לדידן כתבנו לעיל מזה: ואגב אכתוב אם א׳ בישל דם דגים מכונס הרבה בכלי עם קשקשים דשרי כבסי׳ ס״ו בי״ד ונפל מעט דם בהמה שיש ששים לתוכה אם בכ״ר שרי ובכ״ש דאין מבשל י״ל דהוי דשיל״מ יבשל וירויח מד״ת לדרבנן דם שבישל השתא אם מרויח דרבנן אע״פ שנשאר ד״ת כההוא דשו״ת צ״צ ס״ט בפריי לי״ד ק״ב ופר״ח ז׳ ביצה טריפה בי״ט כ״ש כה״ג ותליא בהא דכלי בין הכלים הוצאות מעט עצים מעשר שני חוץ לירושלים אם יש דרך לירושלים כ״ש אם נתקרר ורצה להחם דאין רשאי כ״א שיחמם וכ״ת בתר שמא ודם דגים אפשר לא מקרי דם הא בורכא דבכריתות ריש דם שחיטה כל דם אף דגים במשמע אי לאו מיעוטא יע״ש. ו׳ עמ״ש בפתיחה ריש הספר הרבה חידושי דינים. ועש״ך י״ד ק״ב כלי בין הכלים משהה מעל״ע ומרויח מדין תורה לד״ס ה״ה דם כה״ג. ושם כתבנו עיסה ששהתה עשר מנוטין בלי עסק ולשו אח״כ ב׳ עיסות ונתערבו שלשתן ואפה א׳ מהן ושתים שהו עשר מנוטין בשולחן ספק תורה אם נאמר היתר בהיתר מ״ה אין בטל עט״ז י״ד ק״ב בשם הר״ן א״כ לא נתבטל תחלה שלשתן ועתה ב׳ הנשארות ספק תורה ואסורין ואף שלשתן בגדר הספק מ״מ צ״ע בזה וכ״ש אם נאכל א׳ מהן וכפתיחה הארכנו: ש"ע סָעִיף טז
בְּאֵר הֵיטֵב Be’er Heitev
סָעִיף א
א בנהר. בטור כתב ואין החמץ ניכר בהם משמע דאם החמץ ניכר מותר למכור דהא הקונה יראה ולא יקנה ט"ז ומ"א אבל הר"ן כתב אפי' ניכר החמץ אסור למוכרו לעכו"ם דחיישינן שמא יטחון אותם ואח"כ ימכור לישראל עיין ח"י (דדחה סברת מ"א) דכיון שאין לוקחין קמח משוק א"ל בשעת דחק ליכא למיחש דהא דסי' תנ"ג איירי במצת מצוה דוקא ע"ש ומפרש כוונת הטור דרבותא הוא דאף שאין החמץ ניכר ואינה אלא חששא בעלמא אפ"ה חיישינן מכ"ש בודאי דחיישינן לתקלה: ש"ע סָעִיף א
ב לקיימו. ואם עבר וקיימו וזרען בקרקע וצמחו גידוליו מותרין כמש"ל ס"ס תמ"ג: ש"ע סָעִיף א
ג ומודיעו. אבל לא סומכין על הכרזה ש"ג וכשמודיעו אפילו הרבה מותר למכור לישראל. ואפילו מעט מעט אם מוכר לישראל (אין) צריך להודיעו ח"י ע"ש. וט"ז אוסר למכור הרבה אף כשמודיעו דשמא ישכחנו להודיע. ואם מכר קבא קבא מותר מכח ס"ס שמא לא ימכרנו לישראל ושמא יאכלם קודם פסח. ע"ש: ש"ע סָעִיף א
ד שיכלה. אף את"ל דגם אותו המעט ימכרנו לישראל מ"מ אותו המעט יאכל הישראל קודם פסח ולפ"ז משמע דבע"פ בשעה ה' בענין שא"א שיכלה קודם פסח אסור למכור לעכו"ם אפי' מעט דאולי ימכור לישראל וכ"ה הסכמת המ"א. ומ"מ נ"ל דאם נתחמץ לישראל דגן הרבה בערב פסח והוא בענין שא"א לו למכור לעכו"ם שיכלה קודם פסח ואיכא הפ"מ מותר למכור לעכו"ם שיודע בו ומכירו שלא יגע בו כלל אלא ישמרנו לו עד לאחר פסח ורשאי לומר לו עד שאתה לוקח וכו' כמ"ש סי' תמ"ח ס"ד ואז ליכא למיחש למידי ח"י ע"ש. ועיין מ"א שהעלה דהמכירה מעט מעט אסור בשאר איסורים רק הכא גבי חמץ דאיכא הרבה ספיקות הקילו ועיין ח"י: ש"ע סָעִיף א
ה לישראל. ואם העכו"ם אמר לישראל אפילו מל"ת אחר שמכר לו חטים שחיטים אלו לתותים הם דמי למ"ש בי"ד סי' י"ז דאין העכו"ם נאמן במה שאמר לאחר שמכרם ויצאו מתחת ידו מיהו אי מהימן ליה אסור מ"א משמע מדבריו דקודם שמכרם כיון שהם בידו נאמן. והח"י הניחה בצ"ע ע"ש וע"ל סי' תנ"ג סעיף קטן ט': ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ו בנהר. ואם מותר לבטל דגן זה ברוב או בס' קודם פסח כיון שעדיין שעת היתר הוא האריכו האחרונים בזה והח"י העלה דמותר לבטל לכתחלה ע"ש ועמ"א: ש"ע סָעִיף ב
ז נייחי. דדוקא גבי לתיתה אינו אסור אא"כ נתבקעו כיון דעסיק בה. (ולהטור והרא"ש דמחמירין בלתיתה כל שקרובים להתבקע כמר עוקבא ע"כ דהטעם דמינח נייחא אסרינן אפילו לא נתרככה אבל לדעת ש"ע בעינן עכ"פ קרובים להתבקע ועיין ס"ט) וצ"ל כיון דמינח תוך התבשיל רותח והוי כחליטה ולא מחמרינן כולי האי ובפרט דאינו אלא משהו דרבנן. ועיין ח"י: ש"ע סָעִיף ב
ח חימוץ. ואם לא שהה עדיין שיעור מיל עדיין לא החמיץ וא"כ אפילו נעשה בפסח מותר למכרו לעכו"ם קודם ששהה שיעור מיל. מ"א: ש"ע סָעִיף ב
ט אסור. אפי' נאכל מקצתן קודם פסח גם כן אין להתיר לאכול השאר דדוקא יבש ביבש ונאכל אחד מהם או בג' תערובת יש להתיר לאכול שנים כמבואר בי"ד סי' ק"י ע"ש משא"כ לח בלח אין לו היתר בזה וקמח מקרי לח בלח. ב"ח ומ"א וח"י ע"ש: ש"ע סָעִיף ב
י ספיק'. הט"ז העלה דבמקום הפסד או מניעת שמחת י"ט כגון שאין לו אחר יש להתיר אפילו באכילה ע"ש והסכים עמו הח"י ע"ש. ואם נפל מעט שלג או מים על תבואה ויודע מקומו יגרוף העליונים והשאר מותר עט"ז: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
יא מחזקינן. ע"ל סי' תנ"ג סעיף קטן י' מש"ש: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
יב לסתם. כ' בשכנה"ג הלכה למעשה שהתיר לקנות חטים לפסח אף שהיו נעצרים בבורות כל שלא ראינו בהם שינוי במראיתן ואינם לחות ע"ש. ואם יש בהם חטים שצמחו ע"ל סי' תנ"ג: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ח
יג בחביות וכו' שעושין וכו'. פירוש תרתי בעינן דוקא מאותו שבחבית מותר לעשות משקה דאף את"ל שיש בו מעט קמח בטל בששים בשעת בישול קודם פסח אבל אותן שמביאין בכלים קטנים אסור אפילו לעשות ממנו משקה וכמה פעמים נתברר לי שמערבים בהן קמח הרבה. ולאכול הדבש בעין בכל ענין אסור דאתי לאחלופי וכ"כ מהרי"ל ומהרש"ל. ואפי' לעשות המשקה בפסח ב"ח ומיהו דבש שמביאין עם החדרים קטנים שלם כמו שהוא מונח בכוורת שעדיין לא נתרסק נוהגין בו היתר לכ"ע שאין דרך לערב בו כלום כשרודין אותם מן הכוורת לבוש ועמ"א. וט"ז כתב דמשמעות דברי הרב משמע אותן שמביאים בחביות מן הכוורת דאפילו לאכלו כך בעין מותר. על כן נ"ל היתר גמור לבשל בחה"מ משקה בדבש שניכר שבא מכוורת כל שהוא ראוי לשתיה בי"ט. אף שמו"ח ז"ל כתב לאסור לעשות המשק' במועד מחשש תערובת מ"מ נ"ל דהמיקל לכבוד י"ט במדינות אלו שאין לנו שתייה אחרת בפסח לא הפסיד. עיין שם ועיין בשכנה"ג וח"י: ש"ע סָעִיף ח
יד יבשים. אבל נהגו לעשות מהם משקה דהיינו ששופכין עליהם מים קרים ושורה אותם עד שנעשה משקה וכן העיד המ"א שכן המנהג בק"ק קאליש אבל אין לבשל בהם עיין שם שהאריך בטעם המנהג: ש"ע סָעִיף ח
טו וצוקר. כתב א"ז ראיתי שבא שאלה לפני זקני הגאון מוהר"ש ז"ל א"פ ששהה הו"ט צוקי"ר והורה למכור לעכו"ם עכ"ל. והט"ז והמ"א כתבו דאין איסור בהו"ט ציק"ר או מה שאנו קורין קאנדי"ל ציק"ר להשהותו בביתו מ"מ נהגו למכרו לעכו"ם לכתחלה אבל בדיעבד מותר ושזהו כוונת הרב בהג"ה וציק"ר קאנדי"ל. ולא מה שאנו קורין עכשיו ציק"ר קאנדי"ל שאותו יש בו חשש יותר וחמץ גמור הוא שמבשלין צוק"ר לבן ביורות חמוצות והוא נתאדם ואפילו להשהותו אסור כי יש בו תערובת חמץ. וכ"ש מיני בלילות צוק"ר שמחפין בהם מיני פירות ובשמים שזה יש בה חימוץ גמור. וכתב הח"י דאף לכתחלה ראוי ליזהר לענין להשהותה בדברים אלו מ"מ אם עבר ושהה אותם התערובות ואיכא הפ"מ או מניעת שמחת יום טוב אין לאסור בדיעבד דאיכא ספיק' וחשש' טובא דלמא לא נתערב בו ואת"ל נתער' בו דלמא נתבטל קודם פסח ואת"ל לא נתבטל דלמא לא עירבו בו סולת מחטים לתותים ומי פירות אינו מחמיץ ואת"ל לתתו דלמא לא נתחמץ ע"י לתיתא זו. ומ"מ קודם שיורה המורה צריך חקירת חכם איך ומה נעשה כי דבר זה משתנה לפי המקום ולפי הזמן ולכתחלה נוהגין להחמיר בכל ענין אך מה שאנו קורין עכשיו צוקי"ר קאנדי"ל רבים מעמי הארץ מקילין ונמשך להם טעות זה מלשון הרב בהג"ה וכבר הסכימו האחרונים שטעות הוא בידם כמ"ש: ועיין בשכנה"ג שכתב דגם צוק"ר שהוא דק דק היטב יש גם כן חשש חימוץ וגם המשקה הנעשה מצוק"ר שקורין שראפי' או לאט וארי"ג נוהגין להחמיר ועיין בספר בני חייא: ש"ע סָעִיף ח
טז זפרי"ן. וכתב במ"א וטובא"ק דרך לשרותו בשכר וצריך לסגרו בחדר או לעשות מחיצה לפניו וא"כ ה"ה בכרכום ע"ש וע"ל סי' תנ"א מדין כלים הצבועים בכרכו' שאין להשתמש בו בפסח: ש"ע סָעִיף ח
יז תערובתן. קאי על כל הנזכר למעלה ואפי' בפחות מס' ג"כ שרי. ובצוקר ג"כ אין לאסור התערובת אפי' במיני בלילות צוק"ר בה"מ וכה"ג יש להקל כמ"ש בס"ק ט"ו ע"ש מיהו בדבש כתב בד"מ דאם נתערב מעט ממנו בתבשיל בפסח אין לאוסרו משמע דאם נתערב בפחות מששים אסור. (ועיין מ"ש סעיף קטן ז') וכן עיקר אבל בכרכום ואינך אין להחמיר אפי' בפחות מס' ע"ש ועיין ח"י: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף י
יח הכל. הכיסוי והכף וגם הכלים שנשתמשו בהם וה"ה שאר תבשילין שנתערב בהם מאותו תבשיל או השתמשו עם אותן כלים הכל אסור וכן נוהגים אע"ג דאיכא תרי משהו אחרונים ודלא כט"ז כמש"ל סי' תמ"ז ס"ק כ' ע"ש. וכתב הח"י מדלא כתב הרב כאן שורפין הכל כמ"ש בסעיף י' ודאי נראה דדעת הרב היכא דלא נתבקעו ממש כדעת כל גדולי פוסקים להתיר התבשיל אפילו באכילה א"כ די בחומרא זו לאסור באכילה ולא בהנאה ע"ש ועיין ט"ז ס"ס זה ובס"ק ט"ו וכתב הב"ח דעכ"פ נתרככה החטה בעינן דאל"כ אין לאסור כלל וכ"כ הט"ז: ש"ע סָעִיף י
יט להשהות'. משום דהוי ספק י"ט ספק חול ותערובת משהו הוי דרבנן לכן מקילינן להשהותה. וכ"ש לענין נטל"פ דאנו מחמירין בפסח כמ"ש סי' תמ"ז מותר להשהותו בי"ט האחרון דקיל הוא מתערובת דמשהו אבל בחמץ גמור דאסור מדאורייתא אף בי"ט אחרון אסור עכ"פ מדרבנן ודוקא אם נמצא ביום ח' אבל אם נמצאת תוך הפסח צריך לשרוף ולבער הכל בח"ה ואם נמצא בשביעי של פסח עמש"ל בסי' תמ"ו ס"ק ד': ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יא
כ וכן נוהגין. הלבוש האריך להשיג על הרב בזה ודעתו להתיר בעיסה בכל ענין שאינו נ"ט בצונן ע"ש והט"ז מסיק דאף דלענין שאר צונן יש להתיר כדעת הלבוש מ"מ בעיסה שע"י התעסקות בעיסה ממעך החטה ומתחמץ ואוסר כל העיסה תוך הפסח אם נתרככה וכן בלחם חמץ יש להחמיר אף בצונן שיש לחוש לפירורין. וכן העלה הא"ז ושכן מסקנת הב"ח ומהרש"ל עיין מ"א וט"ז. וכתב הח"י ומ"מ נ"ל לפי מ"ש לעיל דאם החטה אינה בקועה דיש להתיר בהנאה בה"מ. א"כ כ"ש כאן בצונן דדעת הרבה פוסקים להתיר בכל ענין והמיקל אף באכיל' לא הפסיד דאפשר דאף בנתבקעו יש להקל בצונן בה"מ ע"ש: ש"ע סָעִיף יא
כא הית'. פי' דאמרינן עתה נפלה לתוך המצה הזאת ולא היתה בעיסה מעולם. וכתב המ"א דאם החטה היה מלאה מים ומלוחלח מעבר אל עבר א"כ ודאי שהיתה במים ובעיסה א"כ יש לאסור כל העיסה ומ"מ אי איכא למתלי שהיתה בלוע ממקום אחר ממים ונפלה לתוך המצה תלינן והכל לפי הענין כי תולין במצוי בין להקל בין להחמיר ולא מקרי ספק כלל. וכתב עוד במ"א דהא דאמרי' כאן נמצא כאן היה משום דלא מחזקינן איסור היינו דוקא ממקום למקום או מחתיכ' לחתי' אבל מזמן לזמן בחד' חתיכה מחזקינן איסורא. כגון אם יש בידו עיסה וחתך ממנו ונשאר בידו חתיכה עיסה ונמצא עליה חטה אסורים כולם דאמרינן שמא היתה מקודם וגם אין לומר דהוי ס"ס. דשמא לא נתחמצה הוי ספק חסרון ידיעה ולא הוי ספק וכ"פ הט"ז בס"ק י"ד ע"ש ועיין פר"ח י"ד סי' מ"א ס"ק י"א. ובתשובת צ"צ סי' מ"ג. ובתשו' פנים מאירות סי' ט"ו. ובתשובת שבות יעקב חלק ב' סי' י"ז וסי' י"ט. כתב בתשובת מהר"ם מלובלין סי' ע"ח מעשה באחד שלקח כרוב מהחביות בקערה והוליכו למקום אחר ושם נמצא חטה עליו והתי' הכרוב שבחביות דאמרינן כאן נמצא כאן היה עכ"ל וכתב המ"א אבל אם נמצא חטה בחביות אף הכרוב שבקערה אסור דאמרינן שמא היתה החטה מקודם לכן בחביות דהוי מזמן לזמן בחדא חתיכה מחזקינן איסור' כמ"ש ועיין סעיף קטן כ"ה במ"א שכתב ואם סלקוהו למקום אחר ונמצא ע"ג חטה אמרינן עתה נפלה דהוי ממקום למקום עס"ק למ"ד: ש"ע סָעִיף יא
כב נטילה. אפילו במצה אפויה ואפילו איכא ששים בעינן כדי נטילה: ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף יב
כג מלגו. סתם מליגה הוא בכלי שני רוקח. ועיין סי' תמ"ז סעיף ג' בהג"ה. ואפשר כאן מטעם עירוי אתי עליה ולא קראה המרדכי כ"ש אלא משום הקערה ולדינא אם היס"ב אסורה דהא בחמץ בה"פ אוסרין אפי' בצונן. ח"י: ש"ע סָעִיף יב
כד בקועה. מדלא הגיה הרב כאן כדלעיל סעיף ט' לאסור אפי' אינו בקועה אפשר משום דהכא כיון דאיכא עוד ספיקא שמא אח"כ נפלה לא מחמרינן כולי האי אכן הט"ז כתב דהרב אזיל לשיטתו לאסור אפילו אינו בקוע' כל שנתרככה אך כאן מותר למכור לעכו"ם באינו בקועה דהוי ס"ס שמא לא נתחמץ ושמא אח"כ נפלה דלא מחמרינן אלא בחד ספיק' כההיא דסעיף ט' ע"ש. והח"י מקיל אפי' בהאי דסעיף ט' למכור לעכו"ם עיין סעיף קטן י"ח: ש"ע סָעִיף יב
כה התרנגולת. דאמרינן שמא היתה החטה במים בשעת מליגה דלא אמרינן כאן נמצא וכאן היה אלא ממקום למקום או מחתיכה לחתיכה כמ"ש ס"ק כ"א אבל במקום אחד כגון במליגה דיש לספק בזמן ולומר שמא היתה החטה במים קודם לכן לא אמרינן השתא נפל ועח"י: (דהורע חזקת התרנגולת שבודאי היתה במים מחומצים ומטעם זה אוסר הרוקח מצה [אפויה] שנמצא בה חטה וא"י אי נתחמצה (באיזה) [בעודה] עיסה א"ל. והתיר שארי מצות. (ח"י) [ט"ז] ע"ש): ש"ע סָעִיף יב
כו שאוסר. עמ"ש בס"ק כ': ש"ע סָעִיף יב
כז נפלה. וז"ל ב"י ורי"ו כתב בשם הרשב"א אם נמצא חטה בכלי שהדיחו התרנגולת אמרינן כ"נ וכאן היה עכ"ל. והקשה המ"א מדברי הרשב"א עצמו שפסק דאם נמצא חטה במצה אוסרין כל העיסה ולא אמרינן השתא נפלה ומסיק לכן נ"ל דמיירי שמלחו התרנגולת ואח"כ הדיחוהו בכלי צונן ואח"כ נמצא בכלי חטה ויש לחוש שהיתה בתרנגולת ונמלחה עמו לזה כתב דלא חיישינן לכך דכיון שנמצא החטה בכלים לא אמרינן שהיתה בתרנגולת דלא מחזקינן איסור ממקום למקום אבל במצה הוי מזמן לזמן כמש"ל ואם כן אין כאן מחלוקת כלל דלא כדעת רמ"א עכ"ל. וצ"ל דמ"ש דבמצה הוי מזמן לזמן כמש"ל דמיירי שנשאר בידו עיסה כמש"ל ס"ק כ"א דאל"כ הוי ממקום למקום ודו"ק: ש"ע סָעִיף יב
כח ספיקא. שמא עתה נפלה ואת"ל היתה קודם בתרנגולת שמא נתעכלה ועמ"א: ש"ע סָעִיף יב
כט התרנגולי'. וכ' המ"א לאו דוקא תרנגולים אלא ה"ה בשר דהא מיירי כאן בחטה שלימה דליכא עיכול. ובע"ש כתב דלרבות' נקט תרנגולים אף דמצוין בו חטים אפ"ה מידי ספיקא לא נפקא ואמרינן שמא אח"כ נפל' גם איכא עוד לספק שמא ס"ל כמ"ד דאינו נ"ט כלל בצונן שהוי כמו ספק ספיקא והב"ח מחמיר בדינים אלו והשיג על הרב עמ"א. והעיקר כדעת הרב וכן הסכמת הא"ז והט"ז בפרט אם החט' אינה מבוקעת פשיטא דאין להחמיר כמש"ל ובלא נתרככה החטה יש להקל בכל ענין וכן הסכמת הב"ח והאחרונים: ש"ע סָעִיף יב
ל דרבנן. כתב הרוקח נמצא בדלי מים חתיכה חמץ ולא נודע כשלקחו המים מהדלי אם היה בו חמץ או לאו ובשלו בו והתרנו התבשיל אך מים שבדלי נאסרו כי עכו"ם שהביא המים שמא נתן בו אותה שעה חמץ עכ"ל וכתב הט"ז דברים אלו אין להם פירוש ונראה שיש טעות סופר וצ"ל כשלקחו מים מהבאר והכוונה היא ששאבו מים תחלה מהבאר לבשל ואח"כ שאבו מים בדלי ונמצא חמץ בדלי ולא נודע אם היה חמץ בבאר בשעה ששאב לבשל ממיל' בישל במים חמוצים בזה פסק שהתבשיל מותר אלא שהמים שבדלי לחוד נאסרים אבל התבשיל מותר כי העכו"ם השואב לדלי נתן החמץ בשעה ההיא אבל אותו חמץ לא היה בבאר כלל. ותימה על הב"י שהעתי' ולא הרגיש בזה ואיך שיהיה קשה דמשמע אם היה החמץ קודם שנתבשל היה אסור והא חמץ בצונן אינו אסור ואפשר דס"ל כרשב"א דס"ל גם בצונן אוסר אבל אנן ס"ל כהרא"ש והטור דאין אוסר בצונן ונראה דאם שרה החמץ במים צוננים מעת לעת דאסור לכ"ע דכבוש הוי כמבושל עכ"ל. וכ"כ ב"ח ורש"ל. מעשה באחד שנטל לתוך פיו חתיכת מצה וחתיכת תרנגול ואכל שניהם יחד והרגיש בפיו שיש חטה ונטל המאכל מפיו וראה חטה ואינו ניכר אם היה בתוך המצה או בתוך התרנגול. התרנגול יש להתיר מכח ס"ס שמא עתה נפל לתרנגול בצונן ואת"ל שהיה קודם שמא נתעכלה אבל אם היה במצה ע"כ היה בתוכה בשעת אפייה דאם נפל עליה בצונן היה מתגלגל ויורד ומ"מ נ"ל דהמצה מותרת ג"כ כיון דאיסור משהו דרבנן תלינן לקולא שהיה בתרנגולת ומ"מ כדי נטילה אסור מדינא מאותה מצה ממקום שנטל החתיכה ועוד נ"ל דאפי' היה חתיכת בשר גם כן שרי דלא מחזקינן איסור' ממקום למקום ואמרינן השתא נפל על הבשר בעודו צונן וא"כ גם המצה מותרת אבל אם הבשר היה מונח בקערה ואכל מתוכה אסור הבשר כמש"ל דמזמן לזמן מחזקינן איסור' דשמא היה בקער' בשעה שעירו הבשר לתוכו וכלי שני אוסר בפסח ואם נאמר דהוי ס"ס ספק היה במצה ואת"ל בבשר שמא עתה נפל זה לא הוי ספק דאם תאמר שהיה במצה צריך אתה לאסור המצה וזה לא אמרינן אפי' באיסור דרבנן ואפי' בס"ס וא"כ הבשר והמצה אסורים מיהו ע"פ הרוב ניכר אם נתבשלה החטה או נאפה עמה או לאו. ומיהו אם טלטלו הקער' ממקום למקום כשנצטנן תלינן להקל דלא מחזקינן איסור ממקום למקום. מ"א: ש"ע סָעִיף יב
לא שנשרה. עיין מ"א ובח"י: ש"ע סָעִיף יב
סָעִיף יג
לב יומא. אבל אם אינו ב"י אף המי הגעל' עצמן מותרין בפסח כיון שהגעילו קודם פסח והם אינו ב"י כמבו' בסי' תנ"א. ח"י: ש"ע סָעִיף יג
לג הפסח. והב"ח כתב דאף אם נתערבו קודם פסח בענין שנתבטלו בס' ואע"ג דהוי ג"כ נ"ט בר נ"ט דהיתרא מ"מ אין להשתמש באותו מים לכתחלה כיון דאפשר למצוא בקל מים אחרים וכ"כ בי"ד סי' צ"ה וט"ז כ' לענ"ד נראה דכאן לפעמים אסור אפי' בדיעבד אפי' קודם לפסח דמים המחומצים נשארו למעלה ולא נתערבו כי הם קוו וקיימו וכאילו הם בעין דמי אא"כ ששאב ממנו מקודם כמה פעמים שע"י כך מתערב ע"ש. (ומדמ' ללא ניער וכיסה בי"ד סי' צ"ב ע"ש) והח"י כתב דאין לאסור בדיעבד אע"ג דלא נתבטל מ"מ כיון שנעשה קודם פסח הוי נ"ט בר נ"ט דהיתרא ואין לאסור בדיעבד ע"ש: ש"ע סָעִיף יג
לד שנתערבו. פי' אף להמתירין צונן הכא אסור כיון שגוף החימוץ נתערב. ואם נמצא חטה או שאר חמץ בבור זה תלוי בפלוגתא שכ' המחבר סעיף י"ב אם אסור בצונן תוך הפסח וע"ל ס"ק כ' וס"ק למ"ד מש"ש ועיין ח"י. כתב הט"ז פעם אחד הביא משרת כלי עם דבש הנקרא מע"ד לשתות ונמצא בו חטה אחת אמרתי דאין אוסרת בצונן אע"ג שהיא נתחמצה ואע"ג שכ' בש"ע סי"ב ויש מי שאוסר תוך הפסח הא כבר הוכחנו שלא מצינו חילוק זה דצונן אינו נותן טעם כלל ואף בפסח מותר וגם אין לחוש כאן שמא היתה החטה בשעה שהיה הדבש רותח דא"כ היה כבר בטל לפני פסח מה שנפלט ממנו ואין חוזר וניעור אע"ג דהחטה עדיין בתוכה מ"מ צונן הוא בעת ההיא ואין נותן טעם עכ"ל. וקשה דשמא כבוש בתוכו מעת לעת כמ"ש בס"ק ל'. וצ"ל שהמעשה היה ליל ראשון דפסח ודוק: ש"ע סָעִיף יג
סָעִיף יד
לה בשטיפה. דצונן בלי רוטב לכ"ע אינו אוסר אף שבתרנגולת אי אפשר בלא לחלוחית קצת מ"מ בצונן אינו מבליע אליבא דכ"ע אלא ע"י שריה קצת. (בתשובת צ"צ החמיר בנשאר מעט שכר בכלי ונטלו בתוכו מים והדיחו בו בשר דיש לדמותו כדין חטה הנמלחה עם תרנגולת וח"י שדא ביה נרגא ע"ש) או ע"י התעסקות בעיס' כמש"ל: ש"ע סָעִיף יד
לו מליחה. פירוש בעוד שהמלח עליו אבל אם נמצא לאחר שנמלח והודח אמרינן השתא נפל דאם אית' שהיתה עליה קודם לכן היתה נופלת בהדחה כשהדיחוהו ודוקא שנמצא על התרנגולת אבל אם נמצא תוך התרנגולת ודאי היתה קודם לכן מ"א וכתב הח"י דבסי' תמ"ז כתבתי דטהור מליח וטמא חפל גם בפסח יש להתיר והכא מיירי שגם החטה נמלח עם התרנגולת וראיתי מדקדקים נזהרים בפסח קודם ההבהוב ומליחה לפתוח התרנגולת היטב או לחתכו לשנים ולבדוק היטב שלא ימצא בתוכו חטה. וכ' בשכנה"ג מי שעושה כן ה"ז זריז ונשכר: ש"ע סָעִיף יד
לז כולם. היינו בנמצא החטה על התרנגולת דיש לספק שמא נגעה בכולם אבל אם נמצא תוך התרנגולת אין האחרים צריכים קליפה. מ"א: ש"ע סָעִיף יד
לח מחמירים. משום דאנן משערין בכל האסורין במליחה בס' א"כ גם בחמץ אוסר כולו (עיין י"ד סי' ק"ה): ש"ע סָעִיף יד
לט העיקר וכו'. משום דס"ל דלא אמרינן באיסור דרבנן שאיסור יוצא מחתיכה לחתיכה ע"י מליחה ומה שמשערי' בשאר איסורים בס' היינו משום מילתא דפסיקתא שלא נצטרך לשער בין שמן לכחוש ואזלינן בזה אף להקל כמ"ש בי"ד סי' ק"ה א"כ אף בחמץ די בס'. ועוד דדוקא באיסור ששייך בו שמנונית משערין בס' אבל לא באיסור חמץ דלא שייך בו פיעפוע. ועוד דבמקום שיש עוד צד להתיר סמכינן אשאלתו' דסבר חמץ בטל בס' ואין לך צד היתר גדול מזה שהרבה גאונים ס"ל שאין הטעם מתפשט במליחה ויש לעשות פשרה לאסור אותה חתיכה ותו לא והרוצה להחמיר יפסוק לשרוף אותה חתיכה ולהשהות האחרות. ואם נתבשלו בלא קליפה שרי שאינו אלא חומרא לקלפן ומ"מ נ"ל דצריך החתיכה קליפה אלא דאין הקליפה אוסרת החתיכה אע"ג דנתבשלה עמה. ודוקא במקום שאין לספק שמא נגע בשאר החתיכות אבל אם יש לספק שנגע בשאר החתיכות מדינא כולן אסורים ואף שידעינן בוודאי שלא נגע אלא באחד מהן ולא ידעינן באיזהו מהן נגע מדינא כולן אסורין וטעונין קליפה דחמץ בפסח לא בטל ברוב וא"כ אם נתבשלה בלא קליפה אוסרת תערובתן דדוק' היכ' דקליפה אינו אלא חומרא בעלמא אין הקליפה אוסרת החתיכה אבל במקום שצריך קליפה מדינא אם נתבשלה בלא קליפה אוסרת החתיכה מ"א ועיין מ"ש בי"ד סי' צ"א ס"ק ז'. ועיין מש"ל בסי' תמ"ז ס"ק ו'. וט"ז כתב מאחר שראינו בדין זה מחלוקת בין קמאי ובתראי דרש"ל בתשובה סי' ע"ט פוסק לשרוף הכל וכ"ד בעל שארי' יוסף וכ"ד ב"ח. ובמ"ב חולק לפסוק כהמקילים ומיקל בשאר חתיכות אפי' בלא קליפה. ורמ"א בתשובה סי' ק"ח כתב הרוצה להחמיר יפסוק לשרוף אותה חתיכה ולהשהות אחרות עד אחר פסח. ע"כ נלע"ד לנהוג הלכה למעשה בדרך זה. דאם נמצא חטה על בשר מלוח ביבש בלא ציר יש להתיר להשהות הכל רק המקום שנמצא יקלוף והשאר מותר להשהות עד אחר פסח. אבל אם נמצא החטה בתוך הציר של בשר או דגים אז חשיב כמבושל דבשיעור מועט הוי כבוש בציר או בחומץ כמבושל כמבואר בי"ד סי' ק"ה וכ"ש אם מונח שם מעת לעת. אז דינו כל מה שמונח בתוך הציר יש לאסור דה"ל כאלו נתבשל בקדיר' אחת וצריך ביעור אבל מה שמונח למעלה מן הציר ישהנו ג"כ עד אחר הפסח כי אין מפעפע בציר למעלה כמבואר בי"ד סי' ס"ח. ומש"ה מה שנוגע בבשר שבתוך הציר יקלפנו והשאר ישהה אותו או יעשה כמ"ש רמ"א בסיפ' דימכור הכל לעכו"ם דהיינו מה שאינו בתוך הציר דמה שהוא בתוך הציר אסור למכרו כי הוא חמץ גמור עכ"ל והסכים עמו הח"י ע"ש. ופשוט דכל זה בנתרככה החטה כמש"ל ס"ק י"ח ע"ש. כתב בתשובת צמח צדק סי' למ"ד דאם נשאר מעט שכר בכלי ונטלו בתוכו מים והדיחו בו בשר אחר המליחה בפסח אע"פ שמים מבטלין כח המלח מ"מ אדמחליש ליה בלע קצת ויש לו דין חטה שנמלח עם התרנגולת לכל אחד מן הדעות שבסעיף זה ע"ש וע' ח"י ס"ק מ"ו. כתב בתשובת מהר"ם מלובלין סי' צ"א חטה המונחת בחבית כרוב מלוח אסור כל החבית דכבוש כמבושל ע"ש. וכתב המ"א וצ"ל דמיירי שהציר עולה על גביו ואם אין הציר עולה על גביו ה"ל דין מליחה. וכן שמעתי שנמצא חטה בחבית דגים שנמלחו לשם פסח וצוה הגאון מהר"ר בנימין אב"ד דק"ק פוזנן להשליך אותה שורה לנהר והשאר למכור לעכו"ם ועמ"א: ש"ע סָעִיף יד
סָעִיף טו
מ מבוקעת. פשוט הוא לדידן הדין כן בנתרככה אע"פ שאינ' מבוקעת. ט"ז. ובשכנה"ג כ' מדלא הגיה הר"ב כאן אפי' אינה מבוקעת נראה דס"ל דאם אינה מבוקעת אין לאסור בצלי רק כדי נטילה ע"ש. אכן דעת שאר האחרונים אינו כן. ועמ"ש בס"ק י"ח בשם הח"י ובס"ק כ"ד: ש"ע סָעִיף טו
מא פיעפועו. ומיירי בתרנגולת כחושה דאל"כ מפעפע ואסור כולו כמ"ש סי' תמ"ז סעיף א': ש"ע סָעִיף טו
מב מתפשט. דוקא לענין איסור משהו חיישינן לזה משא"כ בשאר איסורים עיין ח"י ובמ"א וכתב א"ז ואם אינו מתהפך השפוד נראה מדעת רמ"א דדין צליה כדין מליחה עכ"ל: ש"ע סָעִיף טו
מג זו בזו. אבל אם נוגעות אין אוסרות ולא אמרינן דהבליע' הולכת בכל הכלי כמ"ש בי"ד סי' צ"ב דהתם מיירי בבישול. ואם כן אם התרנגולת שמינה אפי' אינם נוגעות אוסרות הכל מ"א. ומ"מ באינם מבוקעות נ"ל דאין להחמיר ח"י. כתב בשכנה"ג מעשה בא לידי בליל ז' של פסח שנצלו שני תרנגולות ונמצא באחד מהן שעור' שאינה מבוקעת וצויתי שיחתוך מקום פיעפועו לפי אומד הדעת וישליכנו ויאכל השאר ואמרו שכבר נחתכו לחתיכות עם האחרות ואינם יודעין היכן הוא והתרתי הכל ע"ש. ולשיטתו אזיל כמש"ל בסעיף קטן מ'. אכן דעת שאר אחרונים אינו כן כמש"ש. וע' בתשובת חכם צבי סי' ס"ו ובשבות יעקב חלק ב' סי י"ז: ש"ע סָעִיף טו
סָעִיף טז
מד מותר. ואפי' קליפה א"צ דהזפק הוא במקום קליפה. והב"ח פסק להחמיר לאסור כולה. וט"ז הכריע לאסור באכילה ולהתיר בהנאה ושאר אחרונים מסכימים להתיר לגמרי בהבהוב וע"ל ס"ק ל"ו מש"ש. כתב בספר תני' כל עניני פסח לא יעשה ע"י עכו"ם: ש"ע סָעִיף טז
בִּיאוּר הַגְרָ״א Be’ur HaGra
סָעִיף א
א ס"א כשם כו'. מדאצטריך רבא לזבוניה: אלא מוכרו. גי' הרמב"ם קבא קבא כי היכי כו' ול"ג לישראל וקאי אמ"ש בתחלה לזבוניה לא"י אבל לישראל כיון שמודיעו מותר בכ"ע כמ"ש בפ"ג דדמאי מתני' ג' ר"י מתיר בודאי כו': ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב ס"ב דגן זה. דלכך לא שאלו רבא אם נתבקעו. הג"מ וערא"ש שם: מכח ס"ס. כמ"ש בכתובות ט' א': אבל לאכלו. כיון שיש לו מתירין לא מהני ס"ס כמ"ש בריש יו"ט ג' ב' וספיקה אסורה ואם נתערבה כו'. מרדכי ספ"ג דע"א ועי"ד סי' ק"י. ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ג ס"ג חטים כו' אחזוקי כו'. כמ"ש בפ"ג דגיטין המלוה מעות כו' אע"ג דמיתה שכיחא כמש"ש ובסוכה כ"ד א: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ד ס"ד שנה כו'. דאחזוקי והולכין אחר הרוב וכמ"ש בגיטין שם המביא גט והניחו כו' ושם בגמ' שרוב חולים לחיים: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ה ס"ה דגן כו'. כמ"ש בפ' כ"ש דאחמיץ במחובר וע"כ בכה"ג: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
ו ס"ו חטים כו'. דאחזוקי כו' כנ"ל וכמ"ש בגיטין שם המניח פירות כו' אם אבדו כו' ומסקנא שם בגמ' מעל"ע של בדיקה וערש"י שם ד"ה מעל"ע כו': ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
ז ס"ז ישראל כו'. דהוי כחמץ שנפלה עליו מפולת כמ"ש בפ' כ"ש וכמ"ש רש"י בפ"א גבי העושה ביתו אוצר ועוד דס"ס שמא לא נתחמצו ואת"ל נתחמצו שמא נתעפשו ולכן מותר להשהות כמ"ש בס"ב. רשב"א: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
ח ס"ח דבש כו'. דאחזוקי כו' כנ"ל ועוד דאפי' נתערב בה סולת אין איסור כמ"ש הרא"ש על הירושלמי הנ"ל ר"ח כו' ה"ל דבש מזוייף בסולת כו' וחששא רחוקה שמא נתערב מים בדבש: מיהו יש מחמירין. שרגילין לערבבו סולת לתותה ולכך אמר בירושלמי דצריך לבער משום הדבש דלא כהרא"ש וכמ"ש תוס' בפ' כ"ש ובמנחות על חומץ האדומי משום דמחמצין השעורין במים תחלה ומחזקינן איסורא בכה"ג משום שמשתכרין בזיוף כמ"ש בע"א ל"ד ב' ההיא ארבא דמורייסא כו' דלמא איידי דצור אתי דשוו חמרא כו' וע"ש בתוס' ל"ב א' ד"ה מאוצר. אבל אם לא ראהו מושך כו' וכן כאן שמשתכרין בו: ותאנים כו' תלוי כו'. שהתאנים רגילין לערב בהם סולת לתותה. וענבים רגילין לייבשן בתנור אצל הפת או אחר שהוציאו הפת מן התנור ובמקומות שאין מערבין סולת ומייבשין בשמש מותר ועיין בתוס' דע"א שם ד"ה האי חלא כו' הלכך כו' כי יש מקומות כו' וכן משמע בגמ' האי חלא כו' דמערבי בי כו' ר"ל שרגילין לערב משמע דבמקומות שרגילין דוקא: ולכן נהגו. כמו בענבים כנ"ל: וצוק"ר. שמערבין בו קמח: ובי"ט. אבל בשאר ימים אפילו אותן שאין מערבין אסור משום איחלופי: והמנהג. שמזייפין בסולת להעמיד מראיתו וכן מניחין על השאור לחזור למראיתו: נעגלי"ך. כי שורין אותו במי שעורין: מיהו. דלענין משהו דרבנן לא מחזקינן איסורא בדיעבד: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
ט ס"ט תבשיל. בפ' כל שעה מ' א' ת"ר אין לותתין כו' אר"ח לא נתבקעו כו' וושמואל אמר כו' וקי"ל בפ"ק דע"א בשל תורה הלך אחר המחמיר ובשל סופרים הלך אחר המיקל וכן כאן דתערובות משהו הוא דרבנן: או חטים. לאפוקי מרא"ה שאוסר בחטים לד"ה אפילו לא נתבקעו כלל כיון דאית בהו צירי וכ"כ הג"א שם ד"ה וי"א כו' ומביא ראיה מפ' בתרא דע"א ס"ה ב'. ולא היא דמסקנא דכ"ש שחטים קילי משעורים וההיא דע"א אינה ענין לכאן ועוד מביא ראיה מההיא ארבא דטבע בחישתא ולא אצרכוהו שם נתבקעו וכ' הר"ן שאינה ראיה דשם היו בהן מבוקעות וע"ל ס"ב וגם אין לו' דחטים אפי' נתבקעו מותרות דא"כ שימור דלתיתה ל"ל. אבל בתוספתא פ"ג משמע דחילוק בין חטים לשעורין דתניא שם השורה חטים ושעורים במים ונתחמצו אסורות ר' יוסי אומר השורה שעורים במים ונתבקעו אסורות ובחומץ כו' ותניא לה בשם ר' יוסי משום סיפא ובחומץ כו' דאיהו קאמר לה כמ"ש בגמ': התבשיל מותר. דבדרבנן הולכין להקל כמ"ש בפ"ק דע"א ואף ע"ג דעיקרה מדאורייתא כמ"ש בפ ג דאמרינן שאני אומר הואיל וליתא כבא"פ אע"ג דעיקרה מן התורה ר"ן: ואין המנהג כו'. שנוהגין כמר עוקבא ואין אנו בקיאין בשיעור הראוי לביקוע. ועסמ"ג ומרדכי. ול"נ טעם המנהג כמ"ש בס"ב דגן זה כו' והרי"ף ס"ל דאף כה"ג בעינן נתבקעו ובעובדא דארבא כמ"ש הר"ן שהיו שם מבוקעות כנ"ל וכן בתוספתא השורה שעורין כו' כנ"ל: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
י ס"י תרנגולת כו'. כמ"ש בע"א ס"ה ב' ההיא כריא דחיטי כו'. ובמרדכי פ"ב וכ"כ הרמב"ן שם מהירושלמי פ"ג דערלה על מתני' בגד שצבעו כו' והביאו במלחמות שם ובר"ן בע"א שם ותוס' בע"א שם וז"ל א"ר חגאי כד נחתית מן אלפא שמעית קליה דר' יעקב בר אחא מתניתין בגד שצבעו בקליפי ערלה ידלק ותנינן נטל הימנה כרכר וארג בו את הבגד אסור בהנאה ותנינן יי"נ שנפל לבור כולו אסור בהנאה ותנן רשב"ג אומר ימכר כולו לא"י חוץ מדמי יי"נ שבו אר"י בר אחא קשיתיה מאן כדון תמן אין דרך ב"א ליקח יין מן העו"ג ברם הכא דרך ב"א ליקח בגד מן הא"י ולפיכך כל שאין דרך ליקח מן הא"י מותר בכל האיסורין וכן דעת הר"ש בערלה שם ותוס' בזבחים ע"ב ב' בד"ה כולן וביבמות פ"א בד"ה כולן כו' אלא שהמרדכי הקשה דטפה שסביב החטה היא חמץ וה"ל כמו יין ביין דאינו מותר אלא ביי"נ דרבנן ולא בדאורייתא כמש"ש אבל במלחמות שם כ' דשאר איסורין אף ע"פ שאיסורן ד"ת מ"מ לסתם יינם מדמינן להו דהא מחמירינן בסתם יינם יותר מבכל איסורין שהוא במשהו ואמרינן בפ"ב דפסחים ופ"ב דע"א וכ"ת הא דאורייתא כו' כל דתקין רבנן כו' ודוקא ביי"נ גמור שהוא מאיסורי ע"ג מחמרינן כו' וכ"כ הר"ן בע"א שם אלא שכ' דבפדיון אפילו בסתם יינם דוקא חבית בחבית ולא יין ביין ועיין מ"ש בי"ד סי' קמב: שאינה נמכרת כו'. ר"ל א"צ לומר חוץ מהחמץ כו' וכמ"ש בההוא ארבא דחיטי בפ"ה דע"א שרא רבא לזבונינהו כו' בסתמא מרדכי שם סי' תתי"א בשם הר' יחיאל מפריש ע"ש ועתוס' דחולין צ"ט ד"ה והלכתא כו': ובמדינות אלו כו'. דס"ל דוקא בסתם יינם דרבנן הקילו וכמש"ש ע"ד א' הלכה למעשה כו' ועיין מרדכי ס"ס תתי"א וסי' תתי"ג ואע"ג דבשאר דברים אין מחלקין בין סתם יינם לחמץ וכמ"ש שם ל"ד א' ובפ' כל שעה וכ"ת כו' כל דתקון רבנן כו' כאן גמ' מחלק בהדיא: ואם נמצאת ביום כו'. עמ"א וה"ה בס"ט בתבשיל שנמצאו חיטים ושעורים: ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יא
יא סי"א אם נמצאת כו'. דאם אינה בקועה לד"ה מותר דמסתמא לא היתה במים דמשומרים הם ואם היתה בקמח או בעיסה אינה ממהרת להחמיץ יותר מהעיסה דבקועה אינה חמץ אלא ממהר להחמיץ ממ"ש שם שורין בחומץ כו'. רא"ש שם: יסיר כו'. כמ"ש בפ' כיצד צולין ע"ה ב' יטול את מקומו נטף מרוטבו על הסולת יקמוץ כו': ויש מי כו'. עמ"א. ועוד שהמים שבעיסה כו' ולפי מ"ש הרא"ש גבי בית שאור דלישה הוי כחמין הוי כחמין עם רוטב דאוסר בכולה כמו שכ' בחולין צ"ו ב' וק"ח א' ב' וכ"ש במצה אפוייה: ומתירין כו' ואמרינן. כמ"ש בכתובות ע"ה ב': ואם נמצאת דדוקא ממקום למקום אמרינן כאן כו' אבל לא מזמן לזמן כמ"ש שם בעודה בבית אביה דלא אמרינן השתא הוא דנולדו ובנדה ג' ב' המדלה כו' ל"ש אלא כו' אע"ג דממקום למקום פליגי שם חזקיה ור' יוחנן דר"י סבר דבטומאה מחמרינן וע' תוס' שם ד' א' ד"ה ומי. וי"ל דחזקיה סבר דאף בטומאה לא מחזקינן ומ"מ מודה חזקיה לר' מונא כמ"ש שם ועמ"א ס"ק יח: אבל קודם. דמתבטל בס' ואע"ג דלטעם הראשון של הרשב"א דנגעה כאן וכאן יש לאסור אף קודם לפסח אין לחוש לזה כיון דצונן הוא וע' י"ד סי' ק"ה ס"ט בהג"ה ואם אינו יודע כו' וכ"ש כאן ומ"מ כדי נטילה צריך אף קודם הפסח דחשבינן ליה כחם במקום מגעו כנ"ל רק דבספיקו לא מחמרינן: ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף יב
יב סי"ב אם מלגו כו'. דלא אמרינן אחר שהסירו התרנגולת נפלה דלא אמרינן מזמן לזמן כנ"ל סעי' י"א: ואם נמצאת כו' אין בו כו'. ז"ל הטור כיון שהמים צוננין אין החטה נותנת בהו טעם ואפילו חמץ גמור שנפל לבור מותר מזה הטעם וכ' ב"י ואע"ג שמדברי הרא"ש בפ' כ"ש בההיא דסי"א שנמצאת חטה בעיסה כ' ואין לחוש שמא היתה החטה במים כו' מ' דאם היתה במים אוסר בצונן התם מיירי בתוך הפסח דבמשהו וכאן איירי קודם הפסח וראיה ממ"ש הטור שבמים צוננין אין החטה נ"ט כו' ואי בתוך הפסח למה ליה נ"ט הא אוסר במשהו וז"ש ואין בו כו' שהמים צוננים דלא כמ"א ובה"ג דלדידהו הל"ל והמים צוננים וכ' זה ואין כו' משום שרוצה לומר ויש מי שאוסר כו' וכנ"נ דאין טעם לחלק בין תוך הפסח או קודם אם בולע בצונן או לא לכן כ' ואין בו כו' שהטעם שאין בולע בצונן משום דמשהו הוא לכן יש אוסרין בתוך הפסח וטעמו דס"ל כמ"ש ריב"א בתוס' דפסחים עו א' ד"ה תניא וה"ה דבעי ששים נגד הדחה רק דאיסורו דבר מועט משא"כ בתוך הפסח ומיירי אפי' בפחות מס' דלא כמ"א כנ"ל: ויש מי שמתיר. ר"ל כיון דמשהו מדרבנן מקילינן בספיקו כמ"ש בשבת ל"ד א' ועירובין ה' ב' ושאר מקומות וכמ"ש הרי"ף בתבשיל שנמצא חטה כנ"ל בס"ט ואע"ג דרמ"א לא ס"ל כן כ' זה הדעת כאן משום שבצונן או בהפ"מ סומך על דעה זו כמש"ו: ויש מי כו'. ר"ל הס"ס שמא אחר שהסיר התרנגולת נפלה ואת"ל שהיתה בתרנגולת שמא נתעכלה בתרנגולת כמ"ש בפי"א דאהלות תנן לענין עיכול כמה תשהה במעיו כו' ובעופות ובדגים כדי שתפול לאור ותשרף וילפינן איסור מטומאה כמ"ש בסוף ע"א כדרך שאמרו בטהרות כך כו' ועיין סי' תמ"ב ס"ט וכמ"ש הרי"ף בפ"ג דפסחים ש"מ דכל שאינה מטמאה טומאת אוכלין כו' אבל תוס' במנחות ס"ט א' והר"ש באהלות שם הקשו ממ"ש בבכורות ז' ב' דג טהור שבלע דג טמא אסור באכילה ותי' בשם ר' האי דיש לחלק בין איסור לטומאה וכמ"ש בפ"ק די"ט ע"כ ל"ק ר"י אלא לענין כו' ובחולין פ"ו ב' אם אמרו ספק טומאה לטהר כן' ועוד תירצו דדגים קשים הם וכמ"ש במנחות שם שאני בשר דרכיך כו' שאני עצמות דאקושי ולכך אמרינן שם חטים שבגללי בקר כו' לקטן לאכילה מטמא טומאת אוכלין ואפילו למנחות רק משום הקריבהו נא לפחתך ועוד תירצו שמא ההיא דבכורות אתיא כריב"ב שאמר באהלות שם בעופות ובדגים מעל"ע ובלא שהה מיירי. וראב"ן כ' דאף לת"ק שמא בלע הדג רגע קודם לצידתו ולא שהה שיעור עיכול וכמ"ש בחולין ע"א א' וערש"י שם ד"ה מי לא עסקי' כו' ואין עיכול אלא מחיים כמ"ש בתוספתא שם והביאו הר"ש שם כלב שאכל בשר המת כו' מת אם לא שהה במעיו ער שהוא חי ג' ימים מעל"ע הבית טמא ובעופות כו' וז"ש מכח ס"ס וכדעת הראב"ן: ולענין כו'. דמסקנת התוס' שם ור"ש שם דבין לענין איסור בין לענין טומאה בכל דבר שהוא שלם שניכר שלא נתעכל ולא נלעס בפיו כגון חיטים שלימים שבגללי בקר ודגים שלימין דלהכי נקט דג שבלע כשהוא שלם וע"ש ומ' מתוס' במסקנא דלא חייש להני תירוצים לכן פסק כאן בצונן או בהפ"מ כס' ראשונה דמקילינן בספיקא דמשהו כיון שהוא מדרבנן ובחטה שבורה בתרנגולת נקט כמסקנת התוס' דהוי עיכול רק שחשש לספיקו של ראב"ן ומתיר בס"ס אבל בשלימה או בבשר כיון שאין כאן רק ספק א' והוא בחמין ואין הפ"מ מחמיר כס' התוס' וכמסקנתם כנ"ל: ש"ע סָעִיף יב
סָעִיף יג
יג סי"ג בת יומא. דאל"כ נטל"פ ומותר לדעת הש"ע בסי' תמ"ז ס"י. ב"י: בתוך הפסח. דקודם הפסח בטל בס' בתוך הבור. ב"י. ואף דלא מהני הגעלה בתוך הפסח כמ"ש בסי' תנ"ב ס"א בהג"ה ואף לדעת הש"ע דמתיר נטל"פ מ"מ בבת יומא לא מהני וא"ל כמ"ש מ"א בשם ד"מ שהגעיל קודם זמן איסור וירדו לתוך הבור בפסח ואע"ג דהוי נ"ט בר נ"ט מ"מ לכתחלה אסור כמ"ש בי"ד סי' צ"ה ס"ב בהג"ה מלבד שהדברים דחוקים בעצמן דמיירי בכה"ג חדא לדעת הש"ע שם אף לכתחילה מותר ואף לב"ה שם אינו רק משום מנהג וכאן מ' דמדינא אסור ועוד אף לדעת האוסרין שם בכה"ג דהוי ג' נ"ט מותר כמ"ש תוס' שילהי ע"א והרא"ש בפ' כ"ש וכמש"ל בסי' תל"ב ס"א אלא דס"ל כדעת האומרים דכ"ז שהוא רותח מפלט פליט מבלע לא בלע וכמ"ש שם ולדעת זה אף בתוך הפסח מותר להגעיל בכ"ע רק שלא ינוחו מרתיחתן וכמש"ל שם: בשביל כו'. עמ"א: ש"ע סָעִיף יג
סָעִיף יד
יד ס"יד אם נמצאת כו'. עמ"א וכמ"ש בפסחים ע"ו א' צונן לתוך כו' וע"ש: ואם אחר. דמליח כרותח דצלי כמ"ש בחולין צ"ז ב' וסגי בקליפה כמ"ש בפסחים שם יקלוף את מקומו ואפי' להמחמירים בצלי כדי נטילה ומדמי לנטף מרוטבו כו' שם במליחה מודו דסגי בקליפה הרא"ש בחולין שם ועי"ד סי" צ"א וסי' ק"ה וכ"ש לפי תה שכירשו מ"ש בחולין קי"ב א' אבל צלי בעי קליפה דברותח איירי דלא כמ"ש תוס' שם צ"ו ב' ד"ה עד ורש"י בפסחים ע"ו א' דבצונן איירי וכ"פ בש"ע י"ד סי' צ"א דבצלי רותח מיירי וא"כ אף בצלי סגי בקלופה וע"ל סי' תמ"ז ס"א ומש"ש: ויש מחמירים כו'. הואיל ואיסורו במשהו וסביבותיו דוקא הוא דאיכא למיחש לאותו משהו. כל בו בשם הראב"ד וס"ל דהקליפה חוזר ואוסר דלא כמ"ש תוס' בחולין צ"ו בד"ה אפי' אלא שבשאר איסורים כיון דאיסור הבלוע בקליפה אינו אוסר לפי שמתפשט בעומקו כמ"ש כאן ויש ס' נגדה משא"כ כאן וא"ת יעשה אותו עומק נבילה ויחזור ויאסור כמ"ש תוס' בד"ה הנ"ל ס"ל כמ"ש ר"ת שם ק"א בד"ה בשקדם. ואור"ת כו': ואם נמלחו כו'. ר"ל ואינו יודע שמא נגע בכולן ועמ"א וכמ"ש בי"ד סי' קה ס"ט ואם אין ידוע כו': ויש מחמירין כו'. עמ"א וכמ"ש בחולין צ"ז א' שאני חלב דמפעפע ומליח כרותח דצלי ואע"ג דאין יוצא מחתיכה לחתיכה בלא רוטב כמ"ש בחולין ק"ח א' ב' ובתוס' שם ד"ה טופח כו' כאן יש לספק שמא נגע בכולם ואוסר את כולם במשהו: העיקר לאסור כו'. דמדינא אינו אסור אף להמצריכין ס' במליחה מחמת שאין בקיאים דדוקא בדבר ששייך בו שמנונית משא"כ בחמץ כמ"ש בי"ד שם בהג"ה רק מחמת חומרא ולפיכך אין מחמירין בספיקא לאסור כולן שמא נגע בהם רק בקליפה שאסור מדינא ועמ"א: ואם רוצה כו'. דבלא"ה מתיר בש"ע לעיל ס"י ואף לב"ה שאוסר שם משום דאיסורא דאורייתא אבל באיסורי דרבנן לא וכל שכן כאן שאינו אלא חומרא בעלמא: ש"ע סָעִיף יד
סָעִיף טו
טו ס"טו תרנגולת כו' חותך כו'. כמ"ש בחולין צו ב' ופסחים ע"ה ב' וכמ"ש הראב"ד בסי' י"ד שמעמיק כו' וכמ"ש שם: ויש אוסרין כו'. כי בימיהם לא היו מהפכין את השפוד כמ"ש בחולין קיא א' וערש"י שם ד"ה הלכתא כו' וס"ל היפוך השפוד הוא כמו דבר המפעפע שאוסר את כולו כמש"ש צ"ז א' אבל אינו יוצא מחתיכה לחתיכה כמ"ש שם קח וכמ"ש תוס' ד"ה טיפת: וכן יש כו'. דס"ל דהפיכת השפוד הוא כמו ניער וכיסה שמתפשט בכל החתיכות כמש"ש א' ב' וע"ש בתוס': ש"ע סָעִיף טו
סָעִיף טז
טז ס"טז העוף מותר. עט"ז ומ"א: והחטה כו' דלא כו'. דאין ללמוד איסור מטומאה. טור. ולכן אין חילוק בין שלימה או שבורה ועתוס' דבכורות ז' ב' ובחולין צ"ד ד"ה אמר רבא ונקט זה התי' דתוס' דכל התירוצים האחרים הם דחוקים מה שמחלקים בין שלימה לשבורה דא"כ מאי מקשי שם מעצמות דילמא שלימין היו דבלעום ואף שדחקו שם בתוס' וכן תי' הראב"ן דכדי שיפול לאור הוא דבר מועט וכן בתוספתא שם אמר בעופות כו' מיד רק תי' דיש להחמיר כריב"ב דבשל תורה הלך אחר המחמיר כמ"ש תוס' בחולין שם והג"א שם כיון דנוקשה הוא אינו רק מדרבנן וכ"ש לאסור הצלי כמו שמ' בטור אבל ל"ל דס' לחלק בין איסור לטומאה אינו דגם תוס' לא ס"ל במסקנא במנחות. וראיה שאמרו בחולין קיו ב' אבל מעמידין כו' ובקיבת כשירה כו' וערי"ף שם ותוס' שרצו לחלק בין איסור לטומאה אזלי לשיטתייהו שמחלקים שם בין צלול לקרוש והעיקר כתי' שמחלקין בין קשין לרכים וכמ"ש שם בגמ' בהדיא ולכן דג אסור וכ"ש חיטים דשרירן וז"ש שם חיטין כו' לקטן כו': ש"ע סָעִיף טז
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain. Pri Megadim (Eshel Avraham, Mishbetzot Zahav): Warsaw 1877 edition. באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org (GNU FDL 1.3)