א הָעוֹשֶׂה מְלָאכָה בְּעֶרֶב פֶּסַח מֵחֲצוֹת וּלְמַעְלָה, מְשַׁמְּתִין אוֹתוֹ. וַאֲפִלּוּ לַעֲשׂוֹת בְּחִנָּם אָסוּר. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹסֵר אֲפִלּוּ עַל יְדֵי אֵינוֹ יְהוּדִי; וְיֵשׁ מִי שֶׁמַּתִּיר, וְכֵן הוּא הַמִּנְהָג.
ב בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁעוֹשֶׂה מְלָאכָה לְהִשְׂתַּכֵּר, אוֹ בְּחִנָּם וְהוּא מְלָאכָה גְּמוּרָה לִתְפֹּר בְּגָדִים מַמָּשׁ (בֵּית יוֹסֵף), אֲבָל מְתַקֵּן הוּא כֵּלָיו לְיוֹם טוֹב; וְכֵן מִי שֶׁכּוֹתֵב סְפָרִים לְעַצְמוֹ דֶּרֶךְ לִמּוּדוֹ, מֻתָּר.
ג קֹדֶם חֲצוֹת, מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה, עוֹשִׂין. מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת, אֵין עוֹשִׂין. הַגָּה: וּלְדִידָן מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת (מַהֲרִי"ו); וְדַוְקָא מְלָאכוֹת גְּמוּרוֹת, אֲבָל שְׁאָר מְלָאכוֹת אֲפִלּוּ מִנְהָג לֵיכָּא (מַהֲרִי"ב).
ד הַהוֹלֵךְ מִמָּקוֹם שֶׁעוֹשִׂין לְמָקוֹם שֶׁאֵין עוֹשִׂין, לֹא יַעֲשֶׂה בְּיִשּׁוּב מִפְּנֵי הַמַּחֲלֹקֶת; אֲבָל עוֹשֶׂה הוּא בַּמִּדְבָּר. וְהַהוֹלֵךְ מִמָּקוֹם שֶׁאֵין עוֹשִׂים לְמָקוֹם שֶׁעוֹשִׂין, לֹא יַעֲשֶׂה. וְנוֹתְנִים עָלָיו חֻמְרֵי מָקוֹם שֶׁיָּצָא מִשָּׁם וְחֻמְרֵי מָקוֹם שֶׁהָלַךְ לְשָׁם, וְאַף עַל פִּי כֵן לֹא יִתְרָאֶה בִּפְנֵיהֶם שֶׁהוּא בָּטֵל, מִפְּנֵי אִסוּר לְעוֹלָם אַל יְשַׁנֶּה אָדָם מִפְּנֵי הַמַּחֲלֹקֶת. וְכֵן מִי שֶׁדַּעְתּוֹ לַחֲזֹר לִמְקוֹמוֹ, נוֹהֵג כְּאַנְשֵׁי מְקוֹמוֹ בֵּין לְהָקֵל בֵּין לְהַחְמִיר, וְהוּא שֶׁלֹּא יִתְרָאֶה בִּפְנֵי אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם שֶׁהוּא בּוֹ, מִפְּנֵי הַמַּחֲלֹקֶת.
ה אֲפִלּוּ בְּמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לַעֲשׂוֹת, לֹא יַתְחִיל בִּתְחִלַּת מְלָאכָה בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא יָכוֹל לְגָמְרָהּ קֹדֶם חֲצוֹת, אֶלָּא שְׁלֹשָׁה אֻמָּנֻיּוֹת בִּלְבַד הֵם שֶׁמַּתְחִילִים בָּהֶם בְּמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לַעֲשׂוֹת וְעוֹשִׂין עַד חֲצוֹת, וְאֵלּוּ הֵם: הַחַיָּטִים וְהַסַפָּרִים וְהַכּוֹבְסִים; אֲבָל שְׁאָר אֻמָּנֻיּוֹת, אִם הִתְחִיל בָּהֶם קֹדֶם אַרְבָּעָה עָשָׂר הוּא שֶׁיִּגְמֹר עַד חֲצוֹת. הַגָּה: וְיֵשׁ מְקִלִּין לוֹמַר שֶׁשְּׁלֹשָׁה אֻמָּנֻיּוֹת הַנִּזְכָּרִים מַתְחִילִין וְעוֹשִׂין עַד חֲצוֹת אֲפִלּוּ בְּמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת, וְאִם הִתְחִיל מִבְּעוֹד יוֹם בִּשְׁאָר אֻמָּנוּת וְהוּא לְצֹרֶךְ הַמּוֹעֵד, עוֹשִׂין עַד חֲצוֹת, וְהָכֵי נָהוּג (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ).
ו מוֹשִׁיבִין שׁוֹבָכִים לְתַרְנְגוֹלִים בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר, דְּהַיְנוּ לְתַקֵּן מָקוֹם שֶׁיַּעַמְדוּ הַתַּרְנְגוֹלִים וְהַתַּרְנְגֹלוֹת.
ז תַּרְנְגֹלֶת שֶׁיָּשְׁבָה עַל הַבֵּיצִים שְׁלֹשָׁה יָמִים אוֹ יוֹתֵר, וּמֵתָה, מוֹשִׁיבִין אַחֶרֶת תַּחְתֶּיהָ כְּדֵי שֶׁלֹּא יַפְסִידוּ הַבֵּיצִים.
ח גּוֹרְפִין (פי' מוֹצִיאִין בְּמַגְרֵפָה וְהוּא כְּלִי מְיֻחָד לְכָךְ) זֶבֶל מִתַּחַת רַגְלֵי בְּהֵמָה.
ט הַזֶּבֶל שֶׁבֶּחָצֵר, לֹא יוֹצִיאֶנּוּ, אֶלָּא יְסַלְּקֶנּוּ לַצְּדָדִים; וְאִם נִתְרַבֶּה בֶּחָצֵר, יוֹצִיאֶנּוּ לָאַשְׁפָּה.
י מוֹלִיכִים וּמְבִיאִים כֵּלִים מִבֵּית הָאֻמָּן כָּל הַיּוֹם, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָם לְצֹרֶךְ הַמּוֹעֵד. הַגָּה: וְנָהֲגוּ שֶׁלֹּא לְהַקִּיז דָּם בְּשׁוּם עֶרֶב יוֹם טוֹב, וְאֵין לְשַׁנּוֹת (כָּל בּוֹ בְּשֵׁם מַהֲרִי"ו).
א סָעִיף א (א) מחצות ולמעלה - הטעם מפני שהוא זמן שחיטת הפסח שכ"א מישראל חייב בו ויום שמביאין קרבן הוא כיו"ט ולכן אסור מד"ס במלאכה ואפילו בזה"ז דליכא קרבן עדיין האיסור במקומו עומד:
ב סָעִיף א (ב) משמתין אותו - וגם אינו רואה סימן ברכה מאותה מלאכה:
ג סָעִיף א (ג) בחנם אסור - אם הוא מלאכה גמורה וכדלקמיה בס"ב:
ד סָעִיף א (ד) אפילו ע"י א"י - כמו בחול המועד:
ה סָעִיף א (ה) ויש מי שמתיר - אפילו הוא עושה בביתו של ישראל דס"ל דלא החמירו בזה באמירה לעכו"ם כמו בחול המועד ויו"ט. ולענין להסתפר ע"י עכו"ם אחר חצות הסכימו הרבה אחרונים להקל אף שמטה ראשו לצד המספר ומסייע קצת אבל ע"י ישראל אסור אפילו בחנם משום דהיא מלאכה גמורה. ונטילת צפרנים אם שכח ליטול אותן קודם חצות יש להקל אפילו ע"י עצמו או ע"י אחר בחנם:
ו סָעִיף ב (ו) מלאכה להשתכר - ובזה אפילו אינו מלאכה גמורה אסור ואפילו אם הוא לצורך יו"ט. כתבו האחרונים דפועל שאין לו מה יאכל מותר לעשות מלאכה להשתכר:
ז סָעִיף ב (ז) והוא מלאכה גמורה - ובזה אסור אפילו לצורך יו"ט. וכיבוס כליו הוא בכלל מלאכה גמורה ואסור. ולכובסת עכו"ם מותר בכל גווני ליתן אחר חצות. כתבו האחרונים דכל מה שמותר לעשות בחוש"מ כגון דבר האבד או שעושה מעשה הדיוט ולא מעשה אומן ויש בו צורך המועד וכיו"ב משאר דברים המותרים בחולו של מועד כ"ש שמותרים בע"פ אחר חצות וכן כל אותן שהתירו לספר ולכבס בחולו של מועד כגון הבא ממדינת הים והיוצא מבית האסורין מותרין ג"כ בע"פ אחר חצות:
ח סָעִיף ב (ח) מתקן הוא כליו ליו"ט - ר"ל כלי ישן שנתקלקל קצת או בגדיו שנקרעו קצת רשאי לתקן ולתופרם לצורך יו"ט וה"ה שמותר כ"ז לצורך חבירו אם הוא בחנם וכתבו האחרונים דאפילו מעשה אומן מותר בזה:
ט סָעִיף ב (ט) לעצמו דרך לימודו - דכיון שדרך לימודו ולעצמו הוא כותב אינה נראית כמלאכה גמורה שבודאי אינו מתכוין לכתיבה גמורה והגונה והוי כתיקון בעלמא שהתירו לצורך המועד. ולאחרים אפילו בחנם אסור בזה:
י סָעִיף ג (י) מקום שנהגו וכו' עושים - ואפילו בשכר ובס"ה יבואר סעיף זה עי"ש במחבר ורמ"א:
יא סָעִיף ג (יא) שלא לעשות - היינו מנץ החמה ולמעלה [וכל הלילה מותר] ואפילו בניהם אחריהם עד סוף כל הדורות אין רשאין לעשות משום אל תטוש תורת אמך ואפילו התרה אין מועיל בזה [אחרונים]:
יב סָעִיף ג (יב) ולדידן וכו' - עיין בלבוש ובשארי אחרונים שאין זה מוסכם כי יש הרבה מקומות שנוהגין לעשות עד חצות וע"כ תלוי כ"א לפי מנהג מקומו:
יג סָעִיף ג (יג) ודוקא מלאכות גמורות וכו' - כנ"ל בס"ב בהג"ה בלאחר חצות:
יד סָעִיף ד (יד) ההולך וכו' - כללו של סעיף זה לפי דעת מ"א וכמה מפרשים שהחליטו כמותו להלכה הוא כן. כשאדם הולך מעירו לעיר אחרת ובעירו נהגו להקל באיזה דבר ובעיר שבא בה מחמירים בזה אם אין דעתו להשתקע בעיר הזאת בתמידות אינו חל עליו חומרי מקום זה מעיקר הדין ויכול לנהוג להקל כמנהג מקומו בצנעא בתוך ביתו אבל בפרהסיא אין לו להקל מפני המחלוקת. וכ"ז בדברים שאפשר לעשותן בצנעא ולא יתודע לאנשי המקום אכן בדברים שא"א לעשותן כ"כ בצנעא כמו מלאכה אין לו לעשות אף בצנעא בתוך העיר אלא יצא לשדה חוץ לתחום העיר ושם יוכל להקל כמנהג מקומו. ובדעתו להשתקע חל עליו מנהג המקום תיכף כשבא לתחום העיר ואפילו אם ירצה אח"כ לצאת חוץ לתחומה של עיר ולהקל כמנהגו אינו רשאי שכבר חל עליו מנהג מקום זה כיון שבא לכאן לקבוע מקומו. וכן ה"ה אם מנהג מקומו להחמיר והלך למקום שמקילין תלוי ג"כ בזה דאם דעתו להשתקע שם נפקע ממנו חומרת מקום שיצא משם משבא למקום החדש ומותר לו להקל כמנהג אותו המקום ואם אין דעתו להשתקע במקום זה עדיין לא נפקע ממנו חומרי המקום שיצא משם ואסור לו להקל באותו דבר כמנהג המקום הזה ומ"מ אין לו להתראות בפני אנשי אותו מקום שיכירו בו שאינו נוהג כמוהם מפני מחלוקת אלא יחמיר בצנעא ועתה נבאר בפרטיות:
טו סָעִיף ד (טו) לא יעשה וכו' - ומיירי כשדעתו לחזור למקומו דאי אין דעתו לחזור אפילו במדבר אסור:
טז סָעִיף ד (טז) בישוב - של ישראל וכל שבא לתוך תחומו של אותו המקום מקרי בא בישוב:
יז סָעִיף ד (יז) מפני המחלוקת - ואפילו בצנעא דמלאכה א"א לעשות כ"כ בצנעא שלא יתוודע:
יח סָעִיף ד (יח) במדבר - ר"ל בשדה העיר חוץ לתחום שאין אנשי הישוב מצויין שם כיון שדעתו לחזור למקום הראשון שמקילין שם:
יט סָעִיף ד (יט) לא יעשה - זה מיירי גם כן בדעתו לחזור למקומו וע"כ לא נפקע ממנו חומרי מקום שיצא משם אבל בדעתו להשתקע כאן לעולם אין צריך להחמיר כמנהג מקומו שיצא משם ויכול להתנהג כקולי המקום שיושב ביניהם עכשיו וכמו שמוכח מדברי המחבר לקמן סימן תקע"ד:
כ סָעִיף ד (כ) וחומרי מקום שהלך לשם - ואע"פ שדעתו לחזור מפני המחלוקת וכנ"ל בריש הסעיף:
כא סָעִיף ד (כא) ואעפ"כ לא יתראה וכו' - קאי אהיכי דנותנין עליו חומרי המקום שיצא משם לא יתראה וכו' וכל זמן שלא יראה היכר לפניהם שהוא בטל מחמת איסור לא יהיה שום מחלוקת דמימר אמרי מלאכה הוא דלית ליה [גמרא]:
כב סָעִיף ד (כב) וכן וכו' - הלשון מגומגם מאוד דהא כל הסעיף קאי בדעתו לחזור למקומו וכמו שכתבנו וכתבו האחרונים דקיצור לשון יש כאן וחסר תיבת כל והכונה דלאו דוקא ממקום שעושין מלאכה למקום שאין עושין דה"ה בכל מנהג שבמקום זה נוהגין כן ובמקום אחר נוהגין באופן אחר:
כג סָעִיף ד (כג) והוא שלא יתראה וכו' - כולל בזה שני גווני א) היכי דמנהג מקומו להקל ומיקל צריך ליזהר עכ"פ שלא יתראה בפני אנשי המקום ד"ז וכנ"ל בריש הסעיף אלא דבזה לא הצריך לצאת במדבר כמו ברישא לענין מקום שעושין מלאכה דשאני מלאכה דא"א שלא יתודע לאנשי המקום כשיעשה בעיר משא"כ בשארי מנהגים לא יתודע כשיעשה בצנעא וע"כ לא החמיר עליו רק שלא יתראה בפני וכו' ר"ל שלא יעשה בפרהסיא. ב) היכי דמנהג מקומו להחמיר ומחמיר צריך ליזהר ג"כ שלא יראה בפניהם שהוא מחמיר וכנ"ל לענין מלאכה. אמנם היכי שא"א לו שלא ירגישו בו שהוא משנה ממנהגם יש לו לנהוג לקולא כמותם אפילו בשדעתו לחזור למקומו שמחמירים מפני המחלוקת. ודוקא אם הדבר הזה אינו אסור מעיקר הדין אלא שנהגו לאיסור אבל דבר שהוא אסור מצד הדין אפילו איסור דרבנן ח"ו לעבור מפני חשש איבה ומחלוקת ומוטב לסבול ע"ע קטטות ולא לעבור על ד"ס שהעובר על ד"ס חייב מיתה בידי שמים:
כד סָעִיף ד (כד) מפני המחלוקת - כתבו הפוסקים דאם מנהג אנשי מקומו להקל ועשה כמנהגו בצנעא ומצאוהו אנשי המקום שהוא בו עכשיו צריך להפסיק ממנהגו שלא יכירו בו מפני המחלוקת אבל אם מצאו ת"ח אין צריך להפסיק דת"ח יודע שזה תלוי במנהג ואין כאן מחלוקת ומ"מ לכתחלה לא יעשה כמנהגו אפילו בפני ת"ח:
כה סָעִיף ה (כה) לא יתחיל וכו' - ר"ל אפילו אם ירצה לעשותם לצורך המועד והא דהוזכר לעיל דבמקום שנהגו לעשות עושין היינו לגמור מלאכות שהתחיל בהן מקודם או דמיירי בג' אומניות וכדמסיים:
כו סָעִיף ה (כו) ואלו הן החייטים וכו' - ר"ל אם הן לצורך יו"ט ולא הקילו אלא באלו מפני שהעם צריכים להם הרבה:
כז סָעִיף ה (כז) קודם וכו' - והוא שעושה אותן לצורך המועד:
כח סָעִיף ה (כח) אפילו במקום וכו' - פי' מפני שהן צורך גדול למועד:
כט סָעִיף ה (כט) ואם התחיל וכו' - ר"ל ובשאר אומנות להתחיל אסור בכל גווני כיון שהוא מקום שנהגו שלא לעשות אלא דאם התחיל קודם יום י"ד מותר לגמור אם הוא לצורך המועד וכ"ז במקום שנהגו שלא לעשות אבל במקום שנהגו לעשות מותר בין להתחיל בכל המלאכות בין לגמור לצורך המועד ושלא לצורך המועד:
ל סָעִיף ה (ל) מבעוד יום - היינו קודם הנץ של יום י"ד:
לא סָעִיף ה (לא) בשאר אומנות - ורצענין הוא בכלל שאר אומנות לרוב הפוסקים וכ"ז לעשות מנעלים חדשים אבל לתקן המקורעים ליו"ט לכו"ע שרי להתחיל ולתקן עד חצות [אחרונים]:
לב סָעִיף ה (לב) עושין עד חצות - ומכיון שהגיע חצות מחוייב להפסיק באמצע מלאכה:
לג סָעִיף ו (לג) מושיבין שובכין וכו' - ואפילו במקום שנהגו שלא לעשות מותר להתחיל ולעשות כל אלו המלאכות [המוזכרות עד סוף הסימן] כל היום [אחרונים]:
לד סָעִיף ז (לד) שלשה ימים וכו' - דבשלשה ימים נפסלין מאכילה לגמרי ואיכא פסידא רבה אם לא יושיב אחרת תחתיה אבל קודם לכן שעדיין ראויין קצת למי שדעתו יפה ואינו איסטניס לא מקילינן להושיב עליהם תרנגולת:
לה סָעִיף ז (לה) ומתה - וכ"ש אם ברחה שמחזירין אותה למקומה:
לו סָעִיף ז (לו) שלא יפסידו הביצים - מוכח מזה דלהושיב לכתחלה תרנגולת על ביצים בע"פ אסור אחר חצות. אכן כמה פוסקין מקילין בזה ויש להקל לעת הצורך קצת ולדעה זו אם מתה מושיבין אחרת תחתיה אפילו אם הראשונה לא ישבה עליהן ג' ימים:
לז סָעִיף ח (לז) מתחת רגלי בהמה - ומשליכין אותו לחוץ לאשפה ועיין בב"ח דדעתו דדוקא כשעומדת הבהמה בחצר אבל כשעומדת ברפת אין מותר רק לסלק לצדדין:
לח סָעִיף י (לח) שלא להקיז - דבערב שבועות יצא שד דשמו טבוח ואלו לא קיבלו ישראל את התורה הוי טבח להי לבשרייהו ולדמייהו וגזרו רבנן על כל עיו"ט משום ערב שבועות ושרעפי"ן שקורין באנקע"ס או קעפ זעצי"ן יש מתירין מלבד הו"ר שהוא יום הדין ועכ"פ בערב שבועות יש להחמיר ובלילה שלפני עיו"ט מותר להקיז דם חוץ מליל הו"ר. ועיו"ט אחרון של פסח הכל מותר דאינו רגל בפ"ע. וכ"ז כשרוצה להקיז לבריאות אבל משום סכנה כבר דשו בו רבים ושומר פתאים ה' ואפילו בערב שבועות התיר בא"ר כשצוו הרופאים בחולי שיש בו סכנה אבל בלא"ה לא:
א סָעִיף א מחצות ולמעלה. שהוא זמן שחיטת הפסח עסי' תנ"ח מ"ש ואף על גב דהשתא ליכא פסח מ"מ הוי דבר שבמנין שהי' אסור בכל מקומות וצריך מנין אחר להתירו משא"כ בגילוי שמתחלה לא נאסר בכל המקומות רק במקומות שיש נחשים וכן כל כיוצא בזה (הרא"ם ה' חמץ) עמ"ש סי' ט' ס"ה:
ב סָעִיף א משמתין אותו. וגם אינו רואה מאותה מלאכה סי' ברכה עסי' רנ"א ס"א:
ג סָעִיף ב מלאכה גמורה. וכל מה דשרי בח"ה כ"ש דשרי בע"פ כ"מ בגמ' ובפוסקים:
ד סָעִיף ג מקום שנהגו כו'. הרא"ם בסמ"ג ק' ממ"נ אי בטועין בו שסבורין שהוא אסור הא קיי"ל דמותר להקל להם ואי ביודעין שמותר ונוהגין בו איסור אפי' בשאר ימות השנ' נמי אסור דהוי כמו נדר וכמ"ש בי"ד סי' רי"ד וצ"ל דמיירי ביודעים שמותר ונ"מ לאותן שבאין לשם ממקומות אחרים צריכים לנהוג חומרי מקום שהלך לשם עכ"ל ול"נ דמנהג שנהגו מחמת גדר כגון הכא בניהם אין רשאין לשנות מנהג' אבל אם נהגו בשאר ימות השנ' שלא לעשות מלאכ' רשאי' בניהם לעשות מנהגם ועיין פ"ד דפסחי' ובתוס' דף נ"א ע"א:
ה סָעִיף ג אין עושין. ובליל' מותר עד הנץ החמה (גמ' וע' תוס' דף ב'):
ו סָעִיף ג ולדידן כו'. כ' הלבוש אפשר שבמקומו היו נוהגין כן אבל בשאר מקומות שעברתי ראיתי שעושין מלאכ' גמורה:
ז סָעִיף ד מפני המחלוקת. דמלאכ' א"א לעשו' בצנע' כמו שאר דברים דשרי כשדעתו לחזור (תו' ור"ן):
ח סָעִיף ד עושה הוא במדבר. כשדעתו לחזור (מ"מ) ואם הוא עדיין חוץ לתחום העיר אפי' אין דעתו לחזור שרי (הר"ן):
ט סָעִיף ד שיצא משם. כשדעתו לחזור אבל אין דעתו לחזור נוהג אפי' כקולי מקום שהלך לשם כדאי' פ"ק דחולין וכ"כ הר"ן וכ"ה בססי' רי"ד בי"ד ודברי הש"ך שם צ"ע:
י סָעִיף ד וחומרי מקו' שהלך לשם. אף על פי שדעתו לחזור מפני המחלוקת:
יא סָעִיף ד ואעפ"כ לא יתראה כו'. פי' כשנוהג חומרי מקום שיצא משם לא יתראה כו':
יב סָעִיף ד והוא שלא יתראה כו'. משמע דכללא הוא לכל מידי דאכיל' ושאר דברים מותרין בצנעה חוץ ממלאכ' דא"א לעשות בצנעה לכן לא שרי אלא במדבר כמש"ל וכ"מ במ"מ ומשמע בר"ן דאם באו ומצאוהו אוכל צריך לכסות בפניהם המאכל אבל בפני ת"ח שיודעים שזה תלוי במנהג א"צ לכסותו עמ"ש סוף סי' תצ"ו ובי"ד ס"ס פ"ג ובתשו' הרשב"א סי' של"ז ובתשו' ר"ל חביב: כתוב במהרי"ל הבחורי' האוכלים במגנצ"א מבדיקות הקולות שמקילין שם אין לחוש דכ' במרדכי דאין אנו בקיאים בחומרי מקום שיצא משם ושהלך לשם ושוב אמר דאיתא בתוספות פ"ק דפסחים דף י"ד בירושלים סברא הוא לנהוג שם איסור מלאכה בע"פ כיון שמתקבצים שם אף ממקומות שנהגו שם איסור, ומכאן נהג שלא פאנצ"ן של בני ריינו"ס בביתו משום שמתקבצין שם בחורים ממקומות אחרים, וצ"ע מ"ש מבדיקות דלעיל ושמא משום דאיסור חלב דאוריי' וכרת החמיר עכ"ל ול"נ דבשלמא בדיקה מיקרי צינעה דמנא ידעי הבחורים מה אירע בבדיקת הבהמה רק הבודק יודע אבל הפאנצי"ן ניכרים ונראים שנוהגין בהם איסור במקומות אחרי' ע"כ אין אנו רשאין להתירן בפניהם דומיא דירושלים שהיו נוהגין איסור מלאכה שהוא מילי דפרהסיא: ומ"ש להתיר לבחורים לאכול מבדיקות כו' משמע דס"ל דבחורים מקרי דעתם לחזור אף על פי שדעתם ללמוד שם ב' וג' שנים, ומ"מ צ"ע למה כ' דאין אנו בקיאין וכו' ועוד דאם אין אנו בקיאין יש לנו להחמיר, ואפשר דקאמר שאין למחו' בידם משום שאין אנו בקיאין ומספק אין למחו' וצ"ע גדול בזה דהרב' חילוקים יש בין מדינ' למדינ' בענין הבדיקות וא"כ היה צריך לנהוג חומרי מקום שיצא משם וכ"מ בי"ד סי' ס"ד ס"ט וסי"ד: ובמרדכי ריש יבמו' כתוב בני מגנצ"א כשבאין לגרמיז"א צריכין בני גרמיז"א להודיע במקצ' דברים שנוהגין בהם קולות ואז כשמודיעין להם אם דעת' נוטה אחריה' מותר לנהוג באותן קולות אף על פי שאסורי' במקומן כדאמרי' פ' כירה ר' אבא במקומו של ריב"ל היה מטלטל שרג' וכ' מהרמ"ט ובמרדכי אחר מסיק וז"ל וצ"ע בפ' מקום שנהגו שנותנין עליו חומרי מקום שיצא משם ועוד דהא ר' אבא ס"ל להתירה כר"ש ובמקומות של ר"י היה מחמיר עכ"ל ול"נ דלק"מ דמרדכי נמי ה"ק אם נרא' לו ע"פ הדין שהו' מותר מותר לאכול אך קושיא הראשונ' במקומו' עומדת ואפשר שמפני זה כ' מהרי"ל שאין אנו בקיאין:
יג סָעִיף א והספרים. אפי' ע"י עכו"ם אסור להתגלח אחר חצות (מט"מ) ונ"ל הטעם משום שמטה ראשו ומסייע קצת (עס"א) וב"ח כ' בשם רש"ל להתיר ע"י עכו"ם וע"י ישראל אפי' בחנ' אסור ובלבוש בי"ד סי' שצ"ט משמע דנהגו איסור אפי' ע"י עכו"ם ופשוט דישראל אסור לספר לעכו"ם וכ' מהרי"ל ומהרי"ו דאסור ליטול הצפרני' עסי' תקל"ב:
יד סָעִיף ז שלא יפסידו הבצים. משמע דלהושיב בתחלה אסור עבב"י:
טו סָעִיף י שלא להקיז. דאיתא ספי"ח דשבת דבערב שבועות נפק זיקא דשמיה טבוח ואי לאו דקבילו ישראל אוריית' הוי טבח להו לבשרייהו ולדמייהו וגזרו רבנן על כל עי"ט משום ערב שבועות, שרעפפי"ן מהרי"ו אוסר ומהרי"ל מתיר מלבד בהושענא רבה מפני שהוא יום דין ובעי"ט האחרון של פסח הכל שרי דאינו רגל בפ"ע (מט"מ) ובלילה שלפני יום טוב נ"ל דמותר להקיז דם חוץ מליל הושענא רבא:
א סָעִיף א משמתין אותו. בטור מביא הגמ' אינו רואה סי' ברכה לעולם ופי' רש"ל והמזרחי דהיינו באותו דבר דוקא ופי' לעולם היינו אף אם יש לו איזה ריוח מזו יהיה לו כנגדו הפסד ממקום אחר:
ב סָעִיף א וכ"ה המנהג. ז"ל רש"ל ומנהג הוא להסתפר אחר חצות ע"י עכו"ם אבל לא ע"י ישראל וכן קבלתי עכ"ל. וכ' במהרי"ל אפי' ליטול צפרנים אסור בע"פ אחר חצות וטעם איסור מלאכ' בע"פ משום דכל יחיד שמביא קרבן הוי אותו יום לו לי"ט ואסור במלאכ' ובע"פ אחר חצות חייבי' בשחיטת פסח ואף שאין לנו קרבן פסח האיסו' במקומו עומד:
ג סָעִיף ג ולדידן מקום שנהגו כו'. כתב בלבוש ובמקומות הרבה ראיתי נהגו לעשות אפי' מלאכה גמורה:
ד סָעִיף ה החייטין כו'. אלו הג' קילי משום דאשכחן בהו קולא בחול המועד:
ה סָעִיף ו דהיינו לתקן מקום כו'. ולפ"ז אין מושיבין אות' על בצים לגדל אפרוחי' בי"ד כל היום אא"כ בענין הנזכר בסעיף שאח"ז אבל לרש"י אפי' לזה מותר בי"ד:
ו סָעִיף ט ואם נתרבה כו'. כ' ב"י ולא ידעתי למה השמיט הרמב"ם דין זה ותימא עליו דבסוף ה' י"ט לענין יום י"ד לא זכרו אבל בפ"ח מי"ט לענין ח"ה זכרו גם רבא בגמרא זכרו לענין ח"ה:
ז סָעִיף י שלא להקיז כו'. גזירה משום ערב שבועות ששם יש סכנה משום זיקא ששמו טבוח ומשמע בכל בו דבעי"ט אחרון של פסח אין חשש והך שלא להקיז ה"ה מה שקורין קע"פ שטעלין כ"כ מהרי"ו: א"א מזמור לתודה בע"פ והטעם שתודה זמנה יום ולילה עד חצות ובזה א"א לפי שיש בלחמי תודה חמץ ולא יהיה נאכל בשיעורו והוי מביא קדשי' לבית הפסול וכ"ש בת"ה שאין לאומרו והקשה בלבוש א"כ משנה דהתודה ואיל נזיר נמי לא לימא. ול"ק דמשנ' אינו אלא לזכרון בעלמא משא"כ במזמור לתודה שהיא במקום הקרבת תודה:
א סָעִיף א עכו"ם. ונהגו להסתפר ע"י עכו"ם אחר חצות אבל ע"י ישראל אסור וכ"ש שלא יספר ישראל לעכו"ם. וכת' מהרי"ו ומהרי"ל דגם נטילת צפרנים אסור אחר חצות. וא"ז מתיר בנטילת צפרנים אם שכח ליטול קודם חצות עיין מ"א ס"ק י"ג ועח"י. דין אבל שחל לו ע"פ תוך למ"ד ע' בי"ד סי' שצ"ט. וכתב המ"א דכל מה דשרי בח"ה כ"ש דשרי בע"פ. לא יתנו הנשים בגדים לכובס אחר חצות. (עט"ז):
ב סָעִיף ב להשתכר. ופועל שאין לו מה לאכול מותר לעשות מלאכה להשתכר. כנה"ג:
ג סָעִיף ב לעצמו. אבל לאחרים אפי' בחנם אסור לבוש. (ע"ס רנ"א):
ד סָעִיף ג שלא. ובלילה מותר עד הנץ החמה:
ה סָעִיף ג מקום. והלבוש כתב שלא ראה נוהגין איסור ע"ש:
ו סָעִיף ד ההולך. ע' ח"י שהאריך בזה. (ואפי' בצנעה אסור) ומבואר שם דאם באיזה מקום נהגו איסור בדבר הפא"נצין ונתגרשו אותו הקהל ובאו בני אדם אחרים ונתיישבו שם שמנהגם לאכול הפא"נצין במדינתם. אין מחויבים לנהוג כחומרי מקום שהלך לשם כיון שנתבטל הקהל נתבטל מנהגם ונסתלק מעשה ראשון עיין שם. ועיין מ"א ס"ס תצ"ג:
ז סָעִיף ד במדבר. כשדעתו לחזור. ואם הוא עדיין חוץ לתחום העיר אפי' אין דעתו לחזור שרי. ר"ן מ"א:
ח סָעִיף ד שיצא. כשדעתו לחזור אבל אין דעתו לחזור נוהג אפילו כקולי מקום שהלך לשם ש"ס עח"י וביד אהרן:
ט סָעִיף ד שהלך. אע"פ שדעתו לחזור מפני המחלוקת:
י סָעִיף ד יתראה. פי' כשנוהג חומרי מקום שיצא משם אל יתראה כו':
יא סָעִיף ד יתראה. משמע דכללא הוא לכל מידי דאכילה ושאר דברים מותרין בצנעה חוץ ממלאכ' דא"א לעשות בצנעה לכן לא שרי אלא במדבר. ומשמע בר"ן דאם באו ומצאוהו אוכל צריך לכסות בפניהם המאכל אבל בפני ת"ח שיודעים שזה תלוי במנהג א"צ לכסותו וע"ס תצ"ו (ובי"ד ססי' פ"ג ות' רשב"א ומהר"ל חביב ז"ל ובמהרי"ל כתב הואיל דתו' פסחים י"ד כתבו דבירושלים מסתברא לנהוג איסור מלאכה בערב פסח שמתקבצים שם ממקומות המחמירים נהג שלא לאכול בביתו רייניסי פא"נצין. עמ"א שדחה ראיה שלו ומה שכתב המרדכי דבני גרמייזא צריכים להודיע לבני מגנצא בדברים שנהגו להקל עיין שם. ועיין בחבורי (מנהג מדינה) כי שם יבוא איש איש על מקומו). ועיין מ"א באורך:
יב סָעִיף ה החייטים. ויש פוסקים שגם הרצענין בכלל הג' אומנות. (משום דאשכחן היתר לזה בחש"מ). ח"י ע"ש:
יג סָעִיף ו לתקן. משמע אבל להושיב בתחלה על הביצים אסור כך כתב הט"ז והמ"א אא"כ שהוא בענין שנזכר בסעיף שאחר זה. אכן לדעת רש"י מותר לכתחלה להושיב על הביצים בי"ד ע"ש וע' בתי"ט ס"פ מקום שנהגו וכן כתב הלבוש דמותר להושיב על הביצים לכתחלה. וע' בטור וב"י דכל הני דשרי שרי כל היום אפילו אחר חצות וכן אפילו במקום שנהגו שלא לעשות כל היום מותר להתחיל במלאכות אלו בי"ד וע"ס תקל"ו:
יד סָעִיף ט לאשפה. עסי' תקל"ה ס"ג וצ"ל די"ד קיל מחה"מ עיין ח"י:
טו סָעִיף י להקיז. דאיתא ספי"ח דשבת דבערב שבועות נפיק זיקא דשמיה טבוח ואי לא דקבילו ישראל אורייתא הוי טבח להו לבשרייהו ולדמייהו וגזרו רבנן על כל עי"ט משום ערב שבועות. שרעפ"פין שאנו קורין קע"פ זעצי"ן מהרי"ו אוסר ומהרי"ל מתיר מלבד בהושענא רבא מפני שהוא יום הדין. ובערב י"ט האחרון של פסח הכל שרי דאינו רגל בפ"ע מט"מ. ובלילה שלפני י"ט נ"ל דמותר להקיז דם חוץ מליל הושענא רבה מ"א. וכתב הח"י ונ"ל דעכ"פ בערב שבועות יש להחמיר עם קע"פ זעצי"ן מה שא"כ בשאר עי"ט דהוא רק גזירה בעלמא משום ערב שבועות ע"ש. אין אומרים מזמור לתודה בער"פ ולא בחה"מ של פסח ומשנה דהתודה אומרים שאינו אלא לזכרון בעלמא ט"ז. וע"ל ס"ס נ"א בהג"ה:
א סָעִיף א (ס"ק א) מחצות כו' עסי' תנ"ח ר"ל אע"ג דתנן שהיו שוחטים הפסח בשש ומחצה מ"מ מחצות מיקרי זמן שחיטת הפסח ע"ש וכיון דהוא זמן שחיטת פסח כ' בירושלמי דהוי י"ט דכן כל השנה אפי' יחיד שמביא קרבן הוי י"ט שלו וה"ה בער"פ שכל ישראל כ"א היה שוחט פסחו אלא דכל קרבן כיון דזמן שחיטתו משחר לכן הוי כל היום י"ט משא"כ פסח דזמנו מחצות ואילך לכן אין י"ט עד חצות ולפ"ז כ' ח"י בשם מהרי"ל דאם חל ע"פ בשבת מצד הדין מותר לעשות מלאכה בערב שבת עד זמן מנח' דאסור מצד שבת (כמ"ש סי' רנ"א) דהא פסח דוחה שבת והיו שוחטין הפסח בשבת אלא מי שרוצה להחמיר יחמיר משום לא פלוג: וכתב ח"י דמ"מ לפי טעמו של רש"י שכ' דאסור במלאכה שלא יטרד במלאכה וישכח ביעור חמץ ושחיטת פסח ותיקון מצה מבע"י א"כ גם כה"ג שחל ער"פ בשבת אסור במלאכה בערב שבת: משא"כ בגילוי קי"ל בי"ד סי' קט"ז כיון שאין נחשים מצוים בינינו אין המשקין המגולים אסורים דאע"ג דתחלה אסרו מחשש סכנה שמא שתה נחש מהן והטיל בהן ארס ולא אמרי' דהוי דבר שבמנין וצריך מנין אחר להתירו. עמ"ש סי' ט' ס"ק ז' כצ"ל שם כ' סברא אחרת לחלק:
ב סָעִיף א (ס"ק ב) משמתי' כו' וגם אינו רואה ס"ב. וכן משמע בגמ' דפריך אהא דתנן מקום שנהגו לעשות מלאכה בער"פ עד חצות עושים מקום שנהגו כו' דמשמע דאתו לאשמעי' דמחצות ואילך בכ"מ אסור (ע"ש במהרש"א) ופריך מאי אריא ער"פ אפי' ע"ש ועי"ט נמי דתניא העושה מלאכה בע"ש ובעי"ט מן המנחה ולמעלה אינו רואה סי' ברכה ומשני התם מן המנחה דוקא אסור והכא מחצות א"נ התם סי' ברכה הוא דלא חזי כו הכא שמותי נמי משמתינן ליה ופסק הטור כשני התירוצים דשניהם אמת לדינא ומדקאמר הש"ס הכא שמותי נמי כו' תיבת נמי מורה דאע"ג שאינו רואה סי' ברכה מ"מ משמתינן ליה ג"כ. וסי' ברכה היינו מאותה מלאכה ואפילו משתכר בה יפסיד נגדו ממקום אחר כ"כ הט"ז:
ג סָעִיף ב (ס"ק ג) מלאכה גמורה. וכ"מ דשרי בח"ה כו' כ"מ בגמרא ופוסקים. וז"ל הרמב"ם פ"א מהל' י"ט דין י"ח לפיכך יום י"ד בניסן אסור בעשיית מלאכה מד"ס כמו חה"מ והוא קל מחה"מ. ואינו אסור אלא מחצי היום כו' אבל כו' עכ"ל הרי שכתב שהוא קל מח"ה וכן מבואר בגמ' שהוא קל מדין שכתב בש"ע סעיף ז': תרנגולת כו' ומתה מושיבים אחרת תחתיה כו' ובחה"מ כה"ג אסור וכמ"ש לקמן סי' תקל"ו סעיף ד' והן דברי הש"ס דף נ"ה ע"ב וביתר דברים שמצינו שחה"מ חמיר מער"פ. וכתב ח"י בשם שכ"ג דאם אין לו מה יאכל מותר לעשות אפי' אחר חצות דאין לך צורך המועד גדול מזה עכ"ל. אך מלאכה גמורה משמע מדברי ש"ע דאפי' לצורך המועד אסור: אך בלא"ה אם אין לו מה יאכל מותר כמו בחה"מ כמ"ש בסי' תקמ"ב וע"ש במ"א דאם יש לו לחם ומים אסור לעשות וע"ש עוד:
ד סָעִיף ג (ס"ק ד) מקום כו ול"נ דמנהג כו' בניהם כו' ועיין פ"ד דפסחים ד"נ ע"ב בבני בישן דהוי נהגו דלא למזיל בערב שבת מצור לצידן. ואסר ר"י גם לבניהם משום אל תטוש תורת אמך מיהו כתב הפר"ח סי' תצ"ו סעיף ז' דבני בישן אתרא הוי וכ"כ בתשובת חוות יאיר. אבל אין הבן חייב לנהוג פרישות שנהג אביו. וכ"ה בי"ד סי' רי"ד דגם בלי המקום שנהגו חומר' צריכים לנהוג חומרת האבות ע"ש אך מכל מקום צ"ב בין לתי' הרא"ם גם לתי' מ"א עדיין קשה מה בין ער"פ ובין שאר ימות השנה אי הוי כה"ג משום גדר וסייג. וא"ל דע"ז רמז מ"א במ"ש ועיין בתו' דף נ"א דהתו' שם מצד הכרח ג' מקומות דסתרי אהדדי. א' אמרו שם דברים שמותרים ואחרים נהגו בהן איסור א"א רשאי להתיר בפניהם משמע דשלא בפניהם או בפני ת"ח מותר לנהוג היתר. ובמתני' תנן נותנים עליו חומרי מקום שהלך לשם משמע דאפי' בפני ת"ח אסור. שלישית אמרי' פ"ק דחולין דרבי פטר בית שאן מן המעשר כי אמר שהוא ח"ל אע"ג שע"ה היו נוהגים לחייב במעשר כי סברי שהוא מא"י. הרי דאפי' בפני ע"ה התיר להם ותי' התו' דהיכי דצהגו איסור מצד טעות כמו האי דבית שאן רשאי להתיר. והיכי דיודעים שמותר ומחמירים מצד גדר אבל לא נעשה המנהג עפ"י ת"ח רק בני המדינה מצד עצמם נהגו חומרא ההיא אז אינו רשאי להתיר להם אבל בפני תלמיד חכם מותר לנהוג היתר ומ"מ נסתפקו התו' במנהג כה"ג אי רשאי להתיר לת"ח ולו' להם שמותרים הם. ובכה"ג מיירי הא דאמרינן דברים המותרים ואחרים נהגו איסור א"א רשאי להתיר בפניהם ומתני' דקתני נותנים עליו חומרי מקום שהלך לשם דאפי' בפני ת"ח אסור לנהוג היתר מיירי במנהג חשוב הנעשה עפ"י ת"ח ומ"מ בצנע' מותר אם לא מלאכה דא"א בצנע' כמ"ש מ"א בס"ק ז' וכן הסכים ש"ך בי"ד סי פ"ד דלא כב"ח ע"ש וא"כ י"ל דלאו דוקא ער"פ ה"ה שאר ימות השנה במנהג כה"ג אלא דמתני' קמ"ל דער"פ הוא מנהג חשוב ונעשה עפ"י ת"ח ובאמת ה"ה בשאר ימות השנה אם נהגו עפ"י ת"ח הדין כן אלא דקמ"ל דער"פ הוא מנהג ת"ח.
ה סָעִיף ג (ס"ק ה) אין כו' גמ' דף נ"ה כב"ה: ועיין תו' דף ב ע"ב שכתבו טעם לדבר. כיון דזמן מלאכת פועל הוא מהנץ החמה כדכתיב תזרח השמש כו'. יצא אדם לפעלו כו' לכן אסרו המלאכה מזמן ההוא. ועיין בתי"ט שם בפ' מקום שנהגו טעם על היתר המלאכה בלילה:
ו סָעִיף ד (ס"ק ז) מפני כו' דשרי כשדעתו לחזור וכמ"ש בס"ק י"ב. ודע דמ"א אזיל לשיטתיה דס"ל דלשון הש"ע שהוא ל' הרמב"ם הוא כדעת התו' דבאין דעתו לחזור א"צ לנהוג חומרי מקום שיצא וכ"כ בי"ד ס"ס רי"ד וכ"ה לקמן ר"ס תקע"ד וא"כ ע"כ צ"ל דהכא מיירי בדעתו לחזור והא דכ' בש"ע סוף סעיף זה וכן מי שדעתו לחזור למקומו נוהג כו משמע דברישא מיירי באין דעתו לחזור וזה דחק להש"ך סי' רי"ד לפרש כן דברי ש"ע דהכא דמיירי אפי' אין דעתו לחזור ולכן הקשה דברי ש"ע אהדדי ע"ש אבל מ"א ס"ל דגם ברישא מיירי בדעתו לחזור וצ"ל דהא דקתני בסיפא וכן מי שדעתו לחזור כו' ר"ל דברישא במנהג עשיית מלאכה ושם אין חילוק בין צנעא לפרהסיא. וע"ז כתב וכן מי שדעתו לחזור כו' נוהג כו' ר"ל בדעתו לחזור גם בשאר מנהגים שאין תלוי במלאכה וכמ"ש מ"א ס"ק י"ב הדין כן:
ז סָעִיף ד (ס"ק ח) עושה כו' ואם הוא עדיין כו' אפי' אין דעתו לחזור שרי. ר"ל שלא בא עדיין תוך תחום העיר שדעתו לקבוע שם משעה שעלה על דעתו לקבוע שם אבל אם כבר בא פעם א' לתוך העיר אפילו יצא אח"כ משם והוא חוץ לתתום מ"מ אסור כיון שכבר קבע שם. וכתב מ"א לקמן סי' תצ"ו ס"ק ז' דחוץ לתחום מיקרי מדבר:
ח סָעִיף ד (ס"ק ט) שיצא כו' ודברי ש"ך שם צ"ע הם דברי ש"ך שהבאתי ס"ק ז':
ט סָעִיף ד (ס"ק יב) והוא כו' ומשמע בר"ן כו'. מדאמרינן שם רבב"ח כי אתי לבבל אכל דאיתר' והוא חלב שבני א"י נוהגים בו היתר ובני בבל נהגו בו איסור וכיון שדעתו לחזור לכן אכל. אע"ג דהוי מנהג חשוב שנעשה עפ"י ת"ח מ"מ בצנעה מותר. ועיילו לגבי ר' עוירא סבא ורבה בר"ה כי חזינא כסי' מיניהו וא"ל אביי שוינכו כי כותאי משמע דבפני ת"ח ניהו דבמנהג חשוב אין להתיר בפניהם. מ"מ אם עושה בצנעה ובא ת"ח אצלו ורואים אותו שנוהג היתר לית לן בה. אבל כשע"ה באים אצלו צריך לכסות הדבר לכן א"ל אביי שוינכו ככותאי ור"ל כדין ע"ה דאלו הייתם בעיניו כת"ח לא היה צריך לכסות כשנכנסתם: כת' במהרי"ל כו' מבדיקת הקולית. ר"ל בבדיקות הריאה דיש מקומות שנוהגים חומרא בכמה דברים ובמגנצ"א נוהגים קולא באותן הדברים כי יש מחלוקת הפוסקים באותן הדברים ובני מגנצ"א פוסקים כהמקילים ובחורים הבאים לשם הם ממקומות שנוהגים חומר' ואוכלים שם מבהמות שלהם. פאנצין של בני ריינס. ר"ל דנחלקו בזה ר"א ורבינו יואל דר"א אסרו ור"י התירו וכמ"ש בי"ד סי' ס"ד סעיף ט' ונוהגים איסור כר"א אך בני ריינס נוהגים כר"י להקל. ואף שמהרי"ל היה דר בריינס אעפ"כ נהג חומר'. משום שמתקבצים כו' ול"נ מיקרי צנעא ור"ל ול"ל מחלוקת אם יהיו שם מבני העיר שמחמירים ויראו שהם אוכלים ומקילים: ומ"מ צ"ע למה כתב דא"א בקיאים ר"ל מה בקיאות שייך בזה: ואפשר דקאמר שאין למחות כו' ר"ל בזה נתישב קושיא שניה ניהו דראוי להחמיר מספק מ"מ מי שנוהג קול' אין חיוב על הרואה למחות כיון דספקא הוא אבל מ"מ קושיא א' מה בקיחות שייך בזה אינו מיושב וסס"ק זה יישבו: ר"א במקומו של ריב"ל ר"ל בנר שהדליקו בו באותו שבת ר"י אוסרו לטלטל ור"ש מתיר דל"ל למוקצה: וריב"ל פוסק כר"ש דמתיר ולכן ר"א אע"ג דבאתרי' דר' יוחנן דס"ל כר"י לא הוי מטלטל מ"מ כשבא לאתריה דריב"ל הוי מטלטל ועוד דהאר"א ס"ל כו' דהש"ס פריך שם ממ"נ אי ס"ל כר"י א"כ למה באתריה דריב"ל הוי מטלטל. ואי ס"ל כר"ש א"כ באתריה דר"י למה לא היה מטלטל. ומשני דלעולם כר"ש ס"ל ולכן באתריה דריב"ל דגם הוא ס"ל כר"ש הוי מטלטל ובאתריה דר"י משום כבודו דר"י דס"ל כר"י לא הוי מטלטל. א"כ אין ראיה מר"א דהוי מטלטל באתריה דריב"ל כיון דמצד הדין היה הטלטול מותר לדעת ר' אבא: דהמרדכי נמי קאמר אם נ"ל עפ"י הדין שהוא מותר. ומקומו שנוהגים חומרא לפי דעתו הוא שלא כדין מותר לנהוג קולא ולכן מייתי שפיר ראיה מר' אבא: אך קושיא ראשונה. ר"ל דהא תנן נותנים עליו חומרי מקום שיצא משם משמע אפי' נראה לו מצד הדין שהוא מותר מ"מ צריך לנהוג חומרא: ואפשר שמפני זה כתב מהרי"ל שא"א בקיאים ור"ל בא ליישב מה שהקשה על מהרי"ל שכתב דא"א בקיאים כו' דמה בקיאות שייך בזה. והשתא י"ל דכוונתו דע"כ צריך יישוב דעת המרדכי הנ"ל במה שמתיר לבני מגנצ"א כו' והא נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם וע"כ צריך לחלק דלפעמים א"צ לנהוג חומרי מקום שיצ' משם וכה"ג הוי נדון דבני מגנצ"א. אלא שנעלם מאתנו ואנחנו לא נדע החילוק ההוא. וע"ז רמז מהרי"ל במ"ש דכתכ במרדכי דא"א בקיאים בחומרי כו' ואין הכוונה שכתב כן להדי במרדכי. אלא ר"ל דמוכח מדברי המרדכי דא"א בקיאים דכדי ליישב האי דבני מגנצ"א ע"כ צ"ל דאיכ' גוונא דא"צ לנהוג חומרי מקום כו' ולאשר לא ידענו מה הוא אותו גוונ' לכן מיקרי אין אנו בקיאים. ולכן אין למחות מספק שמא בנדון ההוא אין נותנים חומרי כו':
י סָעִיף ה (ס"ק יג) והספרים כו' ומסייע קצת (עס"א) ר"ל דהא בסעיף א' כתב רמ"א דהמנהג לעשות ע"י גוי אחר חצות. לזה הוצרך מ"א (לטעמיה) לטעמו כיון שהישראל מסייע הוי כאלו ישראל עושה המלאכה. וח"י חולק מה בכך שישראל מסייעו דהא קי"ל מסייע אין בו ממש. ולא הוי מלאכה גמורה במה שישראל מסייעו ומה שאינו מלאכה גמורה הלא מותר לישראל לעשות לעצמו לצורך י"ט דהא מתקן הוא כליו לי"ט כמ"ש סעיף ב': וכתב מהרי"ל ומהרי"ו דאסור ליטול צפרניו (אחר חצות עסי' תקל"ב) ובא"ז כתב דאם שכח ליטלן קודם חצות מותר ליטלן אחר חצות דהא גם בחה"מ הרבה פוסקים מתירים וניהו דבחה"מ אנו מחמירים כמ"ש סי' תקל"ב מ"מ בער"פ דקיל ושכח יש להקל עוד כתב בא"ר בשם לחם רב בשם מהר"ש דאסור ליתן בגדים לגוי כובסת אחר חצות וכ"כ בעטרת זקנים. ובספר א"ר כ' עליו ולכאורה נראה להתיר. דהא נוהגים להתיר מלאכה ע"י גוי אחר חצות ולמה יגרע נתינת בגדים לכובסת ממלאכה ודוחק לחלק עכת"ד:
יא סָעִיף ז (ס"ק יד) שלא כו' עיין ב"י הביא מחלוקת בזה:
יב סָעִיף י (ס"ק טו) שלא כו' נפק זיקא כו' ונודע דבכל הזמנים שאירע לאבותינו ענין מה כשיגיע זמן ההוא שוב מתעורר קצת מעין אותו דבר וענין ההיא ובספר א"ר סי' תצ"ג כתב שפסק בחולה שיש בו סכנה והרופאים אמרו שצריך להקיז בערב שבועות משום סכנת החולי והתיר להקיז ע"ש:
א סָעִיף א ס"א העושה כו'. עתוס' נ' א' ד"ה מקום כו' ונראה דאף כו' וראיה ממש"ש ק"ח א' נימא כו' ועתוס' שם ד"ה נימא כו' ועתוס' דע"א ה' ב' ד"ה והתנן: ואפי'. כמו בח"ה ועסי' תקמ"ב ס"א וכמ"ש למטה: ויש מי שאוסר כו' כמו בח"ה כמ"ש במ"ק י"ב א' ומ' בפ"ד דפסחים ובמ"ק י"ג א' דע"פ שוה לחה"מ רק באותן דברים שחלקו חכמים ואע"ג שע"פ אין אסור רק מדרבנן כמ"ש בר"ש פסחים ב' ב' מ"מ גם בדרבנן אסור אמירה לעו"ג כמ"ש עו"ג שבא לכבות כו' ואף אם עשה מעצמו אסור כמ"ש עו"ג שהביא חלילין כו' ואמרו הבא מחוץ לתחום כו' ועוד דגם ח"ה י"א שהוא מדרבנן: ויש כו'. כמ"ש בב"מ צ' א' איבעיא להו כו'. משמע דבאוסור דרבנן פשיטא להו דמותר ואף דבשבת אסור אף במידי דרבנן כנ"ל שאני שבת דעיקרו מדאורייתא כמ"ש תוס' בהרבה מקומות ומח"ה אין ראיה כמ"ש תוס' שם ד"ה אבל כו'. ולסברא ראשונה י"ל דה"ה בע"פ דג"כ בכלל מועד הוא ועוד י"ל דבכל איסור מלאכה גזרו אטו שבת:
ב סָעִיף ד ס"ד ההולך כו'. הכל לשון הרמב"ם ועתוס' שם נ"א א" ד"ה רבה כו' וס"ל להרמב"ם דסוגיא דחולין אידחי מקמי סוגיא דפסחים ומתני' באין דעתו לחזור ומה שאכל ר"ז מוגרמת משום דפליג על רב יוסף כמש"ש א"ל מאן אמרה כו' ועתוס' שם ד"ה יוסף כו'. אבל למסקנא דפסחים צ"ל כמ"ש בירושלמי שם והביאו הרא"ש שם כל חומרא שמחמת טעות א"צ לנהוג כחומרי המקום ור"ז סבר דבטעות הוא כמ"ש שם כנ"ל וז"ש ההולך כו' וכן מי כו' מ' דבתחלה מיירי באין דעתו לחזור ועיין רשב"א סי' שנ"ז ושיטת' בזה: לא יעשה. שם נ"ב א' וס"ל דאין דעתו לחזור הוה דלא כתוס' שם: וההולך כו' ונותנים כו'. מתני' שם: ואעפ"כ כו' לעולם. שם נ"א ב' וכתי' דרבא משא"כ במתראה בפניהם ופי' הוא דמתני' ה"ק לעולם אל ישנה כו' שר"ל שאל יתראה בפניהם כו' וז"ש ואעפ"כ כו' לעולם כו': וכן מי. שם נ"א א': והוא. שם כיון דחזינהו כסייה ואף ע"ג שהקפיד אביי היינו משום כיון דבצנעה הוא וכבר מצאוהו אוכל ליכא משום מחלוקת בין ת"ח שת"ח יודעין שבדין היה עושה וע"ש בר"ן. ושיטת התוס' שם ובחולין לתי' הראשון והרא"ש בפ"ד דפסחים דמתני' לצדדין קתני והכל אחר מקום שדעתו להשתקע בין לחומרא כמו במתני' בין לקולא כמו בהני תרי עובדא ואעפ"כ אל ישנה בפניהם אף להחמיר כמ"ש במתני' דוקא משום דאמרי כמה כו' הלא"ה צריך לעשות כמותן כיון דליכא אוסורא דאורייתא ועתוס' שם נ"ב א' ד"ה ממקום כו' וההיא דביישוב אסור כו' בדעתו לחזור דאי באין דעתו לחזור כיון שהגיע ליישוב אף במדבר אסור דהכל אחר המקום שדעתו להשתקע ואפילו יצא משם כנ"ל בשלמא להרמב"ם דאפילו אין דעתו לחזור העיקר אחר מקום יציאתו רק שנותנים עליו חומרי המקום שהלך לשם מפני המחלוקת ועתוס' שם הטעם דמלאכה א"א בצנעה. וההיא דחולין בעובדא דרמי בר תמרי צ"ל דאין דעתו לחזור הוה דאל"כ ל"ל לומר חוץ לתחום אפי' בתוך העיר בצנעה מותר כמעשה דרבה בב"ח וצ"ל אפי' אין דעתו לחזור לא נקבע כמותם עד הגיעו ליישוב תוך התחום וז"ש בס' תצו ס"ג בני א"י כו' וכשיטת התוס' כנ"ל וכ"ז שלא מההיא דחולין. אבל אם: כנ"ל שהכל אחר המקום שרוצה להשתקע. וכל כו'. מההיא דחולין כנ"ל:
ג סָעִיף ה ס"ה אפי' כו'. לשון הרמב"ם וס"ל דמתני' במקום שנהגו לעשות מיירי ומפ' דחכמים מקילין מר"מ ולהתיר פליגי ולא לאיסור וכ"כ הראב"ד שם מדל"ק וחכ"א אין עושין אלא ג' אומניות כו' וכמ"ש שם בגמרא ת"ש רמ"א כו' ועושין כו' ור"ל עושין כו' כל הנ"ל שגומרין דוקא במקום שנהגו לעשות וז"ש מקום שנהגו אין כו' ודוקא לצורך המועד כמ"ש בגמ' שם ועיין לח"מ וכן הג' אומניות דוקא לצורך המועד כמ"ש במ"ק י"ג א'. ופסק כרבנן ול"פ רבנן אר"מ אלא בג' אומניות: ויש מקילין. שמפ' מתני' במקום שנהגו שלא לעשות ובגמ' ועושין כו' ר"ל אפילו שלא לצורך המועד וז"ש בגמ' מקום שנהגו אין כו' לצורך המועד כו' שני הוכחות דשלא לצורך המועד לא דלהרמב"ם לא שייך מ"ש מקום שנהגו אין להפשיטו' האיבעיא: שלש' כו'. ודוקא לצורך המועד ולא היה צריך לכתוב לפי לצורך המועד כמ"ש מ"ק י"ג א' וכ"כ הראב"ד שם בהשגות וכ' שכן מוכח מתוספתא וז"ל התוספתא מקום שנהגו לעשות מלאכה בע"פ כו' אף במקום שאמרו שלא לעשות ג' אומניות עושין החייטין כו': ואם התחיל כו'. ור"ל במקום שנהגו שלא לעשות וסמך על ריש וגם עד חצות לא היה צ"ל אלא לאפוקי ממ"ש הרא"ש בשם ר"י דבזה כל היום מותר:
ד סָעִיף ו ס"ו דהיינו כו'. מ"מ לגי' הרמב"ם ופי' ושכ"נ מן הערוך:
ה סָעִיף ז ס"ז תרנגולת כו'. גי' הרמב"ם שם רישא בחש"מ והקושיא מאם מתה כו' ועסי' תקל"ו ס"ד ור"ל דמ"ש ר' הונא תוך ג' למרדה קאי ארישא ואחש"מ ואחר ג"י לישיבתה קאי אסיפא ואי"ד והמעיין ברמב"ם יראה שאין כוונתו כן שלא הזכיר כלל תוך ג"י למרדה ומ' שם דגם ברישא ובחש"מ דוקא שישבה ג"י שכ' תרנגולת שישבה כו' כמ"ש כאן וכ' ובמועד אין מושיבין חבל אם ברחה מחזירין אותה למקומה מ' דומיא דרישא אלא נ"ל שלא היה גורס במלתי' דרב הונא תוך שלש' למרדה וכ"מ מהרי"ף שהשמיט מילתיה דרב הונא אלא שפסק כרב אמי והרמב"ם פ' כרב הונא:
ו סָעִיף ט ס"ט הזבל כו'. כשיטת הרי"ף דקאי גם אי"ד שלא היה גורס בדברי רבא הא והא בחש"מ והרמב"ם השמיט' ולא כ' אלא גבי חה"מ וב"י תמה עליו והוא פשוט דגריס כגי' שלנו בגמ' ואב"א הא והא בחש"מ כו': ס"יד ונהגו. שבת קכט וכ' ונהגו לאפוקי מהרי"ף שכ' כיון דדשן ביה רבים כו' ועד"מ:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.