א אָסוּר לוֹמַר עַל שׁוּם בְּהֵמָה, בֵּין חַיָּה בֵּין שְׁחוּטָה; בָּשָׂר זֶה לְפֶסַח, לְפִי שֶׁנִּרְאֶה שֶׁהִקְדִּישׁוֹ מֵחַיִּים לְקָרְבַּן פֶּסַח, וְנִמְצָא אוֹכֵל קָדָשִׁים בַּחוּץ; אֶלָּא יֹאמַר: בָּשָׂר זֶה לְיוֹם טוֹב. הַגָּה: וּגְדִי מְקֻלָּס פי' שָׁלֵם עַל רֹאשׁוֹ וְעַל כְּרָעָיו וְעַל קִרְבּוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא פֵּרֵשׁ וְאָמַר זֶה לְפֶסַח, אָסוּר לַעֲשׁוֹתוֹ (טוּר) כְּדִלְקַמָּן רֵישׁ סִימָן תע"ו; אֲבָל מֻתָּר לוֹמַר: חִטִּים אֵלּוּ לְפֶסַח.
א סָעִיף א (א) אסור לומר וכו' - היינו לכתחלה אבל בדיעבד אין לאסור הבשר באכילה:
ב סָעִיף א (ב) על שום בהמה וכו' - היינו אפילו הוא קטן וגם אינו גדי וטלה דלא חזי לפסח ג"כ אסור דיחשדוהו שהקדישו מחיים לקנות מדמיו קרבן פסח וכשאוכלו נראה כאוכל קדשים בחוץ וע"כ לא יאמר לחבירו צלה לי זרוע לפסח. והנה מלשון המחבר משמע דדוקא בהמה שהוא מין הקרב ע"ג המזבח ויש פוסקים שמחמירין גם על עופות ודגים דאפשר שהקדישן לדמי מדאמר לפסח. והנה אף שהרבה מקילין בזה וס"ל כדעת המחבר מ"מ לכתחלה טוב ליזהר שלא לומר לפסח. וכתבו האחרונים דמה שנוהגין לומר בל"א בשר זה על פסח אפילו אמר כן בגדי וטלה ליכא קפידא דאם איתא שהקדישו הו"ל לומר בשר זה לפסח:
ג סָעִיף א (ג) בשר זה לפסח - וה"ה שאסור לאדם לומר הילך מעות הללו וקנה לי בהם בשר לפסח. ואם אמר קנה לי בהם בשר על פסח מותר וכנ"ל:
ד סָעִיף א (ד) אלא יאמר וכו' - דהיינו כשקונה או כשמולח:
ה סָעִיף א (ה) פי' שלם וכו' - ר"ל לצלותו שלם ראשו וכו' בע"פ אחר חצות או בליל פסח והנה לקמן בסימן תע"ו מבואר האיסור על אכילתו ואפילו צלאו כמה ימים מקודם וכאן ביאר שגם עשייתו בזמן פסח אסור כיון שעשאו כעין צליית הפסח ממש:
ו סָעִיף א (ו) מותר לומר חטים אלו לפסח - דכיון דלא דמי כלל לקדשים לא אמרינן שמקדישן למוכרן ולקנות בדמיהן פסח אלא כונתו לומר אצניעם ואשמרם מידי חימוץ לאוכלן בפסח:
א סָעִיף א שום בהמה. ובמהרי"ל אוסר אפי' עוף כל שבמינו טעון שחיטה וחומרא הוא שהחמיר כי מדינא אין איסור אלא בדבר הקרב ע"ג המזבח:
ב סָעִיף א שהקדישו מחיים. דבריו סותרים זא"ז דלפי טעם זה אינו אסור אלא גדי וטלה דחזי לפסח כמ"ש התו' והרא"ש אבל לפירש"י שאוסר כל בהמה אז הוי הטעם שיאמרו שהקדישו לדמי פסח ונ"ל שהוקשה להרב"י למה כ' הטור דלרש"י אסור בכל בהמה הל"ל דבכל מילי אסור דהכל ראוי לדמי פסח אלא צ"ל דאף שיסברו שהקדישו לדמי פסח אין איסור באכילתו שיאמרו שפדה אותו דקדושת דמים יש לו פדיון אבל כשמקדיש בהמה אמרי' בשבועות דף י"א הקדיש זכר לדמיו קדוש קדוש' הגוף ואין לו פדיון וא"כ יאמרו שאוכל קדשים בחוץ וגבי חטים נמי הרואה סבור שקדושים קדושת הגוף למנחות אף ע"פ שהאמת אינו כן כדאי' שם בגמ' מ"מ איכא למיחש מפני הרואי' לכן הוצרך לו' דבחטים יודעים דמנטרא לפסחא קאמר, כ' הב"ח מדפריך בגמ' מגדי מקולס ע"ש ומאי פריך דילמא גדי מקולס אפי' בדיעבד אסור אלא ש"מ דאם אמר בשר זה לפסח אפי' בדיעבד אסור לאכלו ועבי"ד סי' ה', והט"ז כ' דמותר בדיעבד וכ"כ הש"כ, וצ"ע דהא הב"ח מביא ראיה מהגמ' שאין עליה תשובה לכן נ"ל דבגדי וטלה יש להחמיר בדיעבד ובשאר בשר אין להחמיר, ונ"ל דבלשון אשכנז שנוהגין לו' בשר זה על פסח ליכא קפידא דאי איתא שהקדישו לקרבן פסח הל"ל בשר זה לפסח:
א סָעִיף א אסור לו' בשר כו'. משמע איסורא בעלמא יש משום גזירה אבל אם עבר ואמר בדיעבד אין בו איסור אכילה אע"ג דבגדי מקולס אסור לאכלו אפי' מן הסתם התם עיקר האיסור חל על הבשר מחמת האכילה דהא לא אמר מידי משא"כ באמירת בשר זה לפסח שהאיסור חל עליו באמירתו אבל לא על האכילה תלינן לו' שנתכוין לשם י"ט של פסח יהיה בשר זה. ובגדי מקולס יש נמי איסור בעשייתו כלשון הטור אסור לעשותו משמע אפילו לא יאכלנו ומו"ח ז"ל הפריז על המדה להטעינו לבשר קבורה אם אמר עליו לפסח ואין כן משמעות הלכה:
ב סָעִיף א מותר לו' חטים כו'. רש"י פי' דל"ד מידי לקדשים דכי קאמר חטים אלו לפסח דמינטר לפסח קאמר כלו' אצנועי לפסח לאוכלן ולא אמרינן מיחזי כמ"ד למוכרן לקנות פסח בדמיהן עכ"ל משמע דלא חיישינן לדמי פסח אלא ביש לו דמיון קצת לפסח ובמהרי"ל כתוב אפי' בבשר עגל ועוף אסור לו' כן והטעם דכיון דבר שחיטה הוא יש לו דמיון לבשר גדי וטלה וכן הוא לקמן לענין אכילת צלי בליל פסח בסי' תע"ו וקשה הא חיטי נמי שייך לקדשים לעשות ממנו סולת למנחה וי"ל דא"כ לא היה מזכיר שם פסח אלא מנחה דאין מיוחד' לפסח משאר מנחות כנ"ל ופשוט דדגים דינן כחטים ולאצנועי לאכול בפסח קאמר:
א סָעִיף א בהמה. ומהרי"ל אוסר אפילו עוף כל שבמינו טעון שחיטה. וחומרא יתירא הוא שהחמיר כי מדינא אין איסור אלא בדבר הקרב ע"ג המזבח הב"ח ומ"א וא"ז כתב דאפילו בדגים וכה"ג אסור דאפשר שהקדישו לדמי מדאמר לפסח מה שא"כ גבי חיטים דצריכין שמירה אמרינן דמנטרא לפסחא קאמר ע"ש: ובדיעבד אם אמר בשר זה לפסח כ' הב"ח דאסור אף בהנאה ע"ש ובאמת דבריו עצמו סותרים למ"ש בי"ד סי' ה' ע"ש. והע"ש והט"ז מתירין אף באכילה וכ"כ המ"א בשם הש"ך אך שסיים וצ"ע דהא הב"ח מביא ראיה מגמרא שאין עליו תשובה לכך נ"ל דבגדי וטלה יש להחמיר בדיעבד ובשאר בשר אין להחמיר עכ"ל המ"א והח"י כ' נ"ל כהסכמת שאר אחרונים דאין לאסור כלל בדיעבד. (דכל שלא התנדב כדרך המתנדבים אין בדבריו כלום) ע"ש וע' בפר"ח ובתשו' שבות יעקב ח"ב סי' י"ד. וכתב המ"א מה שנוהגין לומר כן בל"א בשר זה על פסח ליכא קפידא. דאם איתא שהקדיש הל"ל בשר זה לפסח. וכן המנהג לומר כן ואין מקפידין וכתב הרוקח סי' רפ"ג לא יאמר כמה טורח פסח. בירושלמי רשע מה הוא אומר מה העבודה הזאת לכם מה טורח זה עכ"ל. והח"י מיישב המנהג שאין נזהרין בזה ע"ש:
א סָעִיף א (ס"ק א) שום כו' אפי' עוף. אפי' תרנגולת כ"ה במהרי"ל: וחומרא הוא כו' היינו בתרנגולת וכדומה אבל תורים ובני יונה גם מ"א מודה שמן הדין אסור וכמ"ש בס"ק שאח"ז ודגים כתב הב"ח דאפי' למהרי"ל שרי ועיין בח"י:
ב סָעִיף א (ס"ק ב) שהקדישו מחיים. דבריו סותרים כו' דבגמ' דף נ"ג אי' אר"י אמר רב אסור לו' בשר זה לפסח הוא מפני שנראה כמקדיש בהמתו ואוכל קדשים בחוץ. ופרש"י הטעם דיש לחוש למראית עין שיאמרו שהקדישו לדמי פסח שימכור בשר זה ויקח בדמיו בהמה לפסח דבשר גופיה א"א להקדיש לפסח. וא"ר פפא אבל חטה שרי משום דמנטרי לפסח קאמר ר"ל ליכ' מראית עין שידעו השומעים שכונתו שיצניעם לפסח לבל יחמיצו ישמרם והתו' פי' הטעם בבשר שיאמרו שכבר הקדישו מחיים לפסח ושחטו בחוץ. וא"כ לטעם התו' ליכא איסור' כ"א בשר גדי וטלה דמהן הפסח בא. אבל שאר בהמה דאין פסח בא מהן ל"ל למידי. אבל לטעם רש"י א"כ בכל הדברים אסור דשייך לו' שהקדישו לדמי חוץ מחיטי כנ"ל שיאמרו שפדה כו' שידנוהו לכף זכות אבל כשמקדיש בהמה (ר"ל מחיים) כו' הקדיש זכר לדמיו. ר"ל לדמי עולה: קדוש כו' ר"ל צריך להקריבו עולה. כיון דזכר ראוי לעולה. וא"כ יאמרו כו' דהא אין לו פדיין. ומה"ט הוצרך הרב"י לו' אפי' לפירש"י שנראה שהקדישו מחיים דאז אין לו פדיון שהיתה ראוי להקרבה. משא"כ אם היה מקדיש הבשר עתה י"ל פדיון והוי כמו שאר דברים דמותר מה"ט: וגבי חטים נמי כו' ר"ל הא דהוצרך ר"פ ליתן טעם דמנטר' לפסחא. ת"ל דאינן ראוי להקרבה י"ל פדיון לזה כתב דהא ראוי למנחות ואצטריך לטעם דמנטרא לפסח': אעפ"י שהאמת אינו כן. ור"ל וא"כ קשיא בין על בשר בהמה למה יאסר ובחיטי לא הוצרך לטעם דמנטרי ת"ל דאמרי' שם בשבועות דוקא אם אמר על זכר לדמי עולה כיון דחזי לעולה קדוש קדושת הגוף וה"ה עולה. אבל אם אמר על זכר שיהיה קדוש לדמי נסכים ה"ה קדוש לדמי נסכים ולא אמרי' דקדוש קדושת הגוף ויהיה עולה. כיון דלנסכים שהזכיר לא חזי. ועולה לא הזכיר. וא"כ ה"ה הכא בבשר בהמה שאינו גדי וטלה וכן חיטין אפי' הקדישו מחיים לדמי פסח אינו קדוש קדושת הגוף אע"ג דחזי למזבח להקרבה מ"מ לפסח שהזכיר בדבריו לא חזי ואינו קדוש רק קדושת דמים וי"ל פדיון: ולזה כתב מ"א מ"מ א"ל מפני כו'. לפ"ז תורים ובני יונה כיון דחזיין למזבח ניהו דל"ח לפסח מ"מ א"ל משום הרואים שיטעו שקדוש קדושת הגוף ואסור מדינ'. משא"כ תרנגולת כיון דל"ח למזבח ל"ל למידי דהא א"ל פדיון ולכן כ' בס"ק א' דאינו אלא אומרא: כתב הב"ח מדפריך שם אהא דא"ר אסור לומר בשר זה לפסח והתניא אר"י תודס איש רומי הנהיג בני רומי לאכול גדיים מקולסים בליל פסחים שלחי ליה אלמלא תודס אתה גזרנו עליך נידוי שנראה כמאכילן קדשים בחוץ. אלמא מקולס אין שאינו מקולס לא. ומשני מקולס אפי לא אמר שהוא לפסח. ושאינו מקולס בעינן דוק' אמר: אפי' דיעבד אסור. דהכי משמע שם וכן קי"ל לקמן סי' תע"ו: ועבי"ד סי' ה' ר"ל שהב"ח סתר שם דבר עצמו שכ' דאינו אלא לכתחלה וכן הקשה הפר"ח. לכן נ"ל דבגדי וטלה דאסור אפי' לפי' התו'. ובשאר בשר ניהו דאנו מחמירים כרש"י לאסור גם בשאר בשר מ"מ דיעבד יש להקל ולסמוך על התו':
א סָעִיף א ס"א על שום בהמה. אפילו אינו גדי וטלה. רא"ש לפירש"י שהטעם שיאמרו שהקדישו לדמי פסח ובין גדול או קטן. ב"י מהטעם הנ"ל וכ"מ מהגמ' שם שלא הוציא אלא חטים ולא חילק בין בהמה לבהמה: בין. כמש"ש בשר זה מ' שחוטה: שנראה שהקדישו כו'. זהו לפי' תו' ודוקא גדי וטלה אבל לפרש"י משום שנראה שהקדישו לדמי פסח כנ"ל וכ"מ בירוש' פ"ז דפסחים ה' א' שאסור לאדם לו' לחבירו הא לך את המעות וצא וקח לי בהם בשר לפסח אבל אומר הוא לו הא לך את המעות האלו וצא וקח לי בהם בשר לצלות: אלא. רא"ש שם: וגדי כו אבל כו'. גמרא שם:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.