א הַבְּכוֹרוֹת מִתְעַנִּין בְּעֶרֶב פֶּסַח, בֵּין בְּכוֹר מֵאָב בֵּין בְּכוֹר מֵאֵם. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁאֲפִלּוּ נְקֵבָה בְּכוֹרָה מִתְעַנָּה, וְאֵין הַמִּנְהָג כֵּן (מַהֲרִי"ל).
ב אִם חָל עֶרֶב פֶּסַח בְּשַׁבָּת, יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁמִּתְעַנִּים הַבְּכוֹרוֹת בְּיוֹם ה', וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵינָם מִתְעַנִּים כְּלָל. הַגָּה: אֲבָל יֵשׁ לִנְהֹג כַּסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה. וְנוֹהֲגִין כְּשֶׁהָאָב בְּכוֹר, הָאֵם מִתְעַנָּה תַּחַת בְּנָהּ הַבְּכוֹר כְּשֶׁעֲדַיִן קָטָן; וְאִם אֵין הָאָב בְּכוֹר, הוּא מִתְעַנֶּה בְּעַד בְּנוֹ עַד שֶׁיִּגְדַּל.
ג הָאִיסְטְנִיס מִתְעַנֶּה בְּעֶרֶב פֶּסַח, כְּדֵי שֶׁיֹּאכַל מַצָּה לְתֵאָבוֹן.
א סָעִיף א (א) הבכורות מתענין - זכר לנס שניצולו ממכת בכורות:
ב סָעִיף א (ב) בין בכור וכו' - שמכת בכורות היתה בכולם כדאיתא במדרש ומ"מ לגדול הבית לא הצריכו להתענות אע"פ שגם בהם היתה המכה. והבא אחר נפלים צריך להתענות דהוי בכור לנחלה וכ"ז דוקא בנפל ודאי אבל במי שנולד אחר בן ט' אע"פ שמת תוך ל' אין צריך להתענות ובכורים כהנים ולוים צריכים ג"כ להתענות ואפילו אם היו רק בכורים מאם ונמצא דאינם בכורים לנחלה ולא לפדיון אפ"ה בכור מיקרי. כתב מהרי"ל דתענית בכורים צריך להשלים (היינו עד צה"כ וכדלעיל סימן רמ"ט) דהוי ת"צ ונראה דאם חש בראשו או בעיניו אין צריך להתענות וכן נראה עוד דבאדם שהתענית קשה לו ואחר התענית אין יכול לאכול רק דברים קלים ובשיעור מועט מאד וקרוב הדבר שעי"ז לא יוכל לקיים אכילת מצה ומרור ושתיית ד' כוסות כתיקונם מוטב שלא להתענות כדי שיקיים מצות הלילה כתיקונם ומ"מ בזה ובזה טוב יותר שיאכל רק מיני תרגימא. הבכורים אומרים עננו בשומע תפלה במנחה כשמתענים ואם עשרה בכורים מתפללים ביחד ואחד מהם ש"ץ כשמחזיר התפלה יאמר עננו בשומע תפלה כדין תענית יחיד ומ"מ לכתחלה טוב שלא יהיה הבכור ש"ץ כשעשרה בכורים מתפללים יחד כי י"א שאין נכון להזכיר התענית בצבור בחזרת התפלה כיון שהוא חודש ניסן:
ג סָעִיף א (ג) שאפילו נקבה בכורה - שמכת בכורות היתה גם עליהן כדאיתא במדרש:
ד סָעִיף א (ד) ואין המנהג כן - שהתורה לא נתנה קדושת בכורות לנקבה לשום דבר:
ה סָעִיף ב (ה) ערב פסח בשבת - ואם חל בע"ש יתענו באותו יום:
ו סָעִיף ב (ו) ביום ה' - ולא ביום וי"ו כיון שאינו זמנו טוב יותר לדחות על יום ה'. ואם קשה להם התענית ביום ה' משום דצריך לבדוק החמץ בלילה ולפעמים יש לו הרבה חדרים לבדוק ואינו רשאי לסעוד קודם הבדיקה יטעום מעט קודם הבדיקה או יצוה לאחר לבדוק והם יאכלו:
ז סָעִיף ב (ז) שאינם מתענים כלל - דבתענית זה שאינו אלא מנהגא כיון דנדחה ידחה:
ח סָעִיף ב (ח) כשהאב בכור - ותעניתו עולה לעצמו:
ט סָעִיף ב (ט) האם מתענה - ויש מהפוסקים שכתבו דא"צ להתענות דתענית האב עולה גם בשביל בנו. ובמקום שמצטערת יש להקל וכ"ש אם היא מעוברת או מניקה ומצטערת מן התענית יש להקל אף אם אין לה בעל שיתענה בשביל בנה וכן יולדת כל ל' יום אין לה להתענות עבורו בכל גווני [אחרונים] אכן אם התחילה פ"א להתענות עבורו הוי נדר וצריך התרה:
י סָעִיף ב (י) עד שיגדל - ובעוד שלא נתמלאו לבנו ל' יום אין צריך להתענות בשבילו. ולענין אם מותרים הבכורים לאכול בסעודת מצוה תלוי במנהג המקומות יש מקומות שנהגו להחמיר ולפ"ז אם רוצה לאכול על סעודת פדיון הבן או ברית מילה צריך התרה (דהמנהג חשיב כמו נדר) לבד המוהל והסנדק ואבי הבן יכולים לאכול אף בלי התרה דיו"ט שלהם הוא ואע"פ כן צריכים לפרוע תענית אחר הפסח ויש מקומות שנהגו הבכורים להקל ולאכול בסעודת מצוה וכן נוהגין כהיום בכמה מקומות במדינתנו להקל ולאכול אף בסעודת סיום מסכת ואף שהבכורים בעצמן לא למדו את המסכת מ"מ כיון שאצל המסיים הוא סעודת מצוה מצטרפים לסעודתו והמנהג שמתקבצים להמסיים קודם שסיים ומסיים לפניהם המסכת ושומעים ומצטרפים עמו בסיומו ואח"כ עושין סעודה:
יא סָעִיף ג (יא) האיסטניס - פי' איש מפונק שאם יאכל ביום אינו תאב לאכול בלילה. ונראה דאם חל ערב פסח בשבת אין כדאי לדחות לגמרי סעודת שבת בשביל זה רק שיזהר לאכול מעט לצאת ידי סעודת מצוה לבד:
א סָעִיף ב נ"ל דהבא אחר הנפלים צריך להתענות דה"ל בכור לנחלה, כ' בכ"ג מה"ב אם יש י' בכורים מתענים או' הש"ץ ענינו בש"ת ול"נ דאין נכון לעשות כן דהוי כת"צ עולת שבת סי' ר"ך: כתב ע"ש בשם מהר"ש הלוי דיכולין הבכורים לאכול על סעודת מילה והמחמיר תע"ב עכ"ל ובמדינתנו נהגו להחמיר: ביום ה'. דבע"ש אין מתענין וכמ"ש סי' תי"ז ואם קשה להם התענית יכולין לטעום קודם שיבדקו או יצוו לאחר לבדוק (מט"מ מהרי"ל) עמ"ש סי' תל"א:
ב סָעִיף ב האם מתענה. ומט"מ כתב דא"צ להתענות וכ"כ במהרי"ל בשם מהר"ש, ובמקום צער יש להקל וכ"ש במעוברו' ומניקות ועסי' תק"ן מיהו אם התענה פ"א הוי כמו נדר כדאי' פ"ק דשקלים כל קטן שהתחיל אביו לשקול על ידו שוב אינו פוסק כ"כ בהגהות סמ"ק סי' קמ"ד:
ג סָעִיף ג האיסטניס. פי' שאם אוכל ביום אינו תאב לאכול בלילה:
א סָעִיף א מאם. כיון דהוי עכ"פ בכור או לנחלה או לפטר רחם לפדיון ומה"ט כ' המ"א דהבא אחר נפלים צריך להתענות דהוי בכור לנחלה. ולפ"ז צ"ע ביוצא דופן והבא אחריו דלא הוי בכור הן לנחלה והן לפדיון אם צריך להתענות ע' ח"י. וכתב בתשובת מהרי"ל סי' י"ד דבכורים כהנים ולוים צריכין להתענות בער"פ אף שהוא רק בכור מאם דנמצא דאינו בכור לנחלה ולא לפדיון אפ"ה צריך להתענות. וע' בתשו' שבות יעקב חלק ב' סימן ט"ז שכת' דהבן הנולד אחר נפל בן ט' חי שמת תוך שלשים שאין צריך להתענות ע"ש. גדול הבית א"צ להתענות אע"פ שגם בהם היתה המכה לא מחמרינן כולי האי טור ומהרי"ל. כ' בשכנה"ג אם יש עשרה בכורים ומתפללים יחד כשמחזיר הש"ץ התפלה יאמר הש"ץ ענינו בש"ת ע"ש וכ"כ הפר"ח שיאמר ענינו בש"ת ע"ש ומ"א כ' דאין נכון לעשות כן דהוי כת"צ:
ב סָעִיף א נקבה. וכ' ב"ח ונכון לעשות כן אבל במדינות אלו נתפשט המנהג כרמ"א שלא להתענות נקבה בכורה:
ג סָעִיף ב ביום ה'. ואם חל ער"פ בערב שבת מתענין בערב שבת. וכ' מהרי"ל בתשובה סי' קע"ג דתענית בכורים צריך להשלים דהוי ת"צ וע"ל ס"ס רמ"ט מש"ש ואם קשה להם התענית ביום ה' כיון שאין רשאי לסעוד טרם בדיקת חמץ ויש בכורים שצריכים לבדוק הרבה חדרים (ובש"ג מצוה היא כדי שיבדוק יפה) יטעום טעימה בעלמא או יצוה לאחר לבדוק מהרי"ל וכ' מהר"ש הלוי חא"ח סי' ג' בכורים יכולין לאכול על סעודת ברית מילה והמחמיר תע"ב עכ"ל. וכ' המ"א ובמדינתינו נהגו להחמיר. ובתשובת חוט השני סימן כ"ה כ' דבעל ברית וסנדק ואבי הבן מותרים לאכול על המיל' ויפרעו תענית אחר כמו בעשרת ימי תשובה או המתענים בה"ב או יתיר נדר. ופר"ח כ' דהמיקל בבכורים אף בלא התרה בסעודת מצוה לא הפסיד ע"ש. וא"ז כ' כשמתענה בשביל בנו מותר לאכול על המילה אף אותו שאינו בעל ברית ע"ש וע' ח"י:
ד סָעִיף ב האם. ומט"מ ומהרי"ל כתבו דאין צריך להתענות ובמקום צער וכ"ש מעוברות ומניקות יש להקל מ"א וח"י מיהו אם התענה פעם אחד הוי כמו נדר (כדאיתא בשקלים קטן שהתחיל אביו לשקול ע"י אינו פוסק). עיין ח"י. ונ"ל פשוט דאם אביו מתענה בשביל בכור מאשה אחרת שמתה ויש לו עוד בן בכור לאמו מאשתו שניה שא"צ אמו להתענות ועולה תעניתו בשביל שניהם. וכן אם יש לאביו צער ואמו מתענה בשביל עצמה לאותן הנוהגין להתענות אם היא נקבה עולה ג"כ בשביל בנה. ח"י:
א סָעִיף ב כתב מ"א נ"ל דהבא כו' דה"ל בכור לנחלה. כמ"ש בח"מ סי' רע"ו סעיף ו' וז"ל הבא אחר הנפלים אע"פ שיצא ראש הנפל כשהוא חי כו'. וכן בן ט' שיצא ראשו מת הבא אחריו בכור לנחלה וכתב הסמ"ע והש"ך הא שכתב אע"פ שיצא ראש הנפל כשהוא חי לאו דוק' יצא ראשו ה"ה יצא כולו חי מ"מ הבא אחריו בכור לנחלה דלא כתשו' שארית יוסף דס"ל יצא ראשו דוקא ע"ש. וכ' הב"ש באה"ע סי' קנ"ו ס"ק ג' דדעת הרמב"ם דבן ט' חי (אלא שכ' דא"א לידע שהוא בן ט' אא"כ פי' הבעל והלך למרחקים ואי חיישי' שבא ע"י שם ע"ש) אפי' שהה שלשים יום ומת תוך ל' וגם לא גמרו שערו וצפורניו ה"ה ולד גמור אפי' מדרבנן והבא אחריו אינו בכור אבל ספק בן ח' או בן ט'. או אפי' ודאי בן ח' אם שהה שלשים יום הוי ולד אפי' מדרבנן. דאמרינן האי בן ז' הוא ואשתהי במעי אמו חדש יותר ואפי' לא נגמרו שערו וצפורניו כיון ששהה שלשים יום אבל אם לא שהה שלשים יום אבל גמרו שערו וצפורניו מדאורייתא הוי ג"כ ולד אלא מדרבנן לא הוי ולד ע"ש גם דעת התו' עכ"פ הכא לענין תענית. הבא אחר בן שמונה שנגמרו שערו וצפורניו אפי' לא שהה א"צ להתענות: כתב בכה"ג כו' עננו בש"ת ועיין לעיל סי' קי"ט במ"א ס"ק ז' דכה"ג יחתום בא"י העונה בעת צרה ושומע תפלה. ולא הוי חתימה בשתים ואם חתם בשומע תפלה לבד יצא: דהוי כת"צ ור"ל דהא קי"ל לעיל סי' תכ"ט דאפי' להרב"י שם אין גוזרים בו תענית צבור בניסן אבל בח"י הסכים עם כה"ג לו' עננו בש"ת ובס' א"ר כתב דלק"מ מהאי דסי' תכ"ט דבשיורי כה"ג מיישב הא דבסי' תכ"ט אמר דאין גוזרים בו תענית צבור מחדש מה שלא הוי חייבים משא"כ תענית בכורים דמחויבים ועומדים. עוד כתב בשם מהרי"ל דגם בכור שהוא כהן או לוי צריך להתענות: ע"ש סי' ר"ך ע' במ"א סי' ר"כ סק"ד: לאכול ע"ס מילה כו' נהגו להחמיר ובח"י כתב בשם תשובת חוט השני דבעלי ברית היינו אבי הבן וסנדק ומוהל מותרים לאכול ויתענו תמורתו יום אחר או יתיר נדרו שמתחרט על שקבלו בתורת נדר ואז א"צ להתענות יום אחר: ובשם א"ר כ' דאם אינו בכור אלא מתענה בשביל בנו אפילו אינו בעל ברית מותר והפר"ח מסיק דאפי' המקיל להתיר לאכול לבכור אפי' אינו בעל ברית על סעודת מילה בלי התרה לא הפסיד וכמ"ש הש"ך בי"ד סי' רל"ד דהמתענה מתענה אדעת' דמנהגא. והא המנהג לאכול ע"ש. אך כ' הח"י ובמדינות אלו שהמנהג לאכול סעודת מילה בלילה אין להקל פה וכמ"ש מ"א לקמן סי' תקנ"ט סס"ק י"א ובסי' תקס"ח ס"ק יו"ד ולפע"ד אפשר אין הנדון דומה דבע"פ לעולם עושין הסעודה ביום דקשה לעשותה בלילה:
ב סָעִיף ב (ס"ק ב) האם כו' דא"צ כו'. דתענית האב בשביל עצמו עולה גם לבן. ועסי' תק"נ דגם בג' צומות הקילו גבי מעוברות ומניקות: שהתחיל כו'. דאע"ג דאינו חייב במחצית השקל כ"א שהוא בן עשרים. אבל אם התחיל אביו ושקל עבור בנו הקטן פעם אחת שוב אינו פוסק. וחייב לשקול מכאן ולהבא:
א סָעִיף א ס"א הבכורות. תוס' ק"ח א' בד"ה רב ששת בשם מס' סופרים: בין כו'. בכור מאב. דקדיש לנחלה ואמרו במדרש אחת שזינתה מעשרה רווקים וילדה עשרה בכורים כולם מתו. בכור מאם דקדיש לכהן וכמ"ש קדש לי כו' והיה כי ישאלך כו' ויהרוג כו' וכל בכור בני כו': ויש כו'. כמ"ש בפסיקתא פ' בא ומת כל בכור בכור לאיש בכור לאשה בכור זכר בכור בקיבה הא כיצד איש בא על עשר נשים והיא יולדת י' בנים נמצאו כולם בכורי נשים י' אנשים באים על אשה א' והיא יולדת י' בנים נמצאו כולם בכורי אנשים כו' ר' אבין בשם ר"י בן פזי בתיה בת פרעה בכורה היתה בזכות מה ניצולה בתפלתו של משה שנא' לא יכבה בלילה נרה ליל כתיב כו': ואין המנהג כן. דהתורה לא נתנה קדושת בכורות לנקיבה:
ב סָעִיף ב ס"ב ואם חל. דאין מתענין בע"ש בפ"ד דתענית: וי"א. כמ"ש בפ"א דמגילה כיון שנדחה ידחה ואע"ג דבת"ב אה"כ ומביאין ראיה מירושלמי פ' ע"פ דאיפליגי על ר' שהיה מתענה בע"פ אם מחמת שהיה בכור או אסטניס ולא איפשיטא באם חל בא' בשבת: ונוהגין. שמיתת הבכורות בעון אביהם ואמם כמ"ש הנה אנכי הורג כו' למכה מצרים כו' וכן בפדיון ויהרוג כו' וכל בכור בני ואע"ג שאין האשה מצווה התורה פטרתה כשם שפטרה לבת מפדיון ואפ"ה י"א דמתענה ועמ"א בשם מהרי"ל וכמ"ש בס"א בהג"ה ואין כו'.
ג סָעִיף ג ס"ג האסטניס כפי' האחרון של תוס' שם קח א' ד"ה רב ששת וכ"ה בירושלמי שם אסטניס הוה כו' וכן בפ' בתרא דמ"ס:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.