א אָסוּר לֶאֱכֹל פַּת מִשָּׁעָה עֲשִׂירִית וּלְמַעְלָה, כְּדֵי שֶׁיֹּאכַל מַצָּה לְתֵאָבוֹן, אֲבָל אוֹכֵל מְעַט פֵּרוֹת אוֹ יְרָקוֹת, אֲבָל לֹא יְמַלֵּא כְּרֵסוֹ מֵהֶם, וְאִם הוּא אִיסְטְנִיס שֶׁאֲפִלּוּ אוֹכֵל מְעַט מַזִּיק בַּאֲכִילָתוֹ הַכֹּל אָסוּר (רַבֵּנוּ יְרוּחָם). וְיַיִן מְעַט לֹא יִשְׁתֶּה, מִשּׁוּם דְּמִסְעַד סָעִיד, אֲבָל אִם רָצָה לִשְׁתּוֹת יַיִן הַרְבֵּה, שׁוֹתֶה, מִפְּנֵי שֶׁכְּשֶׁהוּא שׁוֹתֶה הַרְבֵּה גּוֹרֵר תַּאֲוַת הַמַּאֲכָל.
ב וְקֹדֶם שָׁעָה עֲשִׂירִית מֻתָּר לֶאֱכֹל מַצָּה עֲשִׁירָה. הַגָּה: אֲבָל מַצָּה שֶׁיּוֹצְאִין בָּהּ בַּלַּיְלָה, אֲסוּרָה לֶאֱכֹל כָּל יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר (רַ"ן פֶּרֶק אֵלּוּ עוֹבְרִין בְּשֵׁם הַרַמְבַּ"ם וְהַמַּגִּיד פ"ו). וְקָטָן שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ מַה שֶּׁמְּסַפְּרִין בַּלַּיְלָה מִיצִיאַת מִצְרַיִם, מֻתָּר לְהַאֲכִילוֹ (ת"ה סִימָן קכ"ה). וְיֵשׁ נוֹהֲגִין שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל חֲזֶרֶת בְּעֶרֶב פֶּסַח, כְּדֵי לֶאֱכֹל מָרוֹר לְתֵאָבוֹן (תא"ו נ"ה ח"ג), וְכֵן בְּיוֹם רִאשׁוֹן שֶׁל פֶּסַח, כְּדֵי לֶאֱכֹל בְּלֵיל שֵׁנִי לְתֵאָבוֹן. וְכֵן נוֹהֲגִין קְצָת לְמַעֵט בַּאֲכִילַת מַצָּה בְּיוֹם רִאשׁוֹן מֵהַאי טַעֲמָא (כָּל בּוֹ). וְיֵשׁ מַחְמִירִין עוֹד שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל פֵּרוֹת, כְּדֵי לֶאֱכֹל הַחֲרֹסֶת לְתֵאָבוֹן, וְאֵין לָחוּשׁ לַמִּנְהָג הַהוּא. וְיֵשׁ מַחְמִירִין שֶׁלֹּא לְפָרֵר אוֹ לִשְׁבֹּר הַמַּצּוֹת בְּעֶרֶב פֶּסַח, שֶׁלֹּא לָבֹא לֶאֱכֹל מֵהֶם (מַהֲרִי"וּ), וְאֵין לָחוּשׁ גַּם לָזֶה. מַצָּה שֶׁנֶּאֱפָה כְּתִקְנָהּ וְאַחַר כָּךְ נִתְפָּרְרָה וְנִלּוֹשָׁה בְּיַיִן וְשֶׁמֶן, אֵינָהּ נִקְרֵאת מַצָּה עֲשִׁירָה וַאֲסוּרָה לְאָכְלָהּ בְּעֶרֶב פֶּסַח (מהרי"ו).
ג אִם הִתְחִיל לֶאֱכֹל קֹדֶם שָׁעָה עֲשִׂירִית וּמָשְׁכָה סְעוּדָתוֹ עַד הַלַּיְלָה, דִּינוֹ כְּמוֹ בְּשַׁבָּתוֹת וּשְׁאָר יָמִים טוֹבִים שֶׁנִּתְבָּאֵר סִימָן רע" א (סָעִיף ו'). וּמִצְוָה לִרְחֹץ וּלְגַלֵּחַ בְּעֶרֶב יוֹם טוֹב וְלִלְבֹּשׁ בְּגָדִים נָאִים כְּמוֹ בְּשַׁבָּת, וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן ר"ס וְרס"ב.
א סָעִיף א (א) לאכול פת - היינו אפילו מצה עשירה וכדלקמיה בס"ב:
ב סָעִיף א (ב) משעה עשירית וכו' - היינו מתחלת שעה ד' אחר חצות היום ואפילו אם התחיל לאכול פוסק כיון שהתחיל באיסור:
ג סָעִיף א (ג) מעט פירות - וה"ה בשר ודגים וביצים וכה"ג אבל מחמשת המינים שמבושל במי פירות אסור דסעיד:
ד סָעִיף א (ד) או ירקות - בין חי בין מבושל:
ה סָעִיף א (ה) איסטניס שאפילו אוכל מעט וכו' - וכמו לעיל בסי' ת"ע ס"ג אלא שאיסטניס דהתם הוא אפילו אם יאכל בבקר לא יוכל לאכול בלילה לתיאבון וכאן מיירי באיסטניס שאם אוכל משעה ג' ואילך שוב לא יוכל לאכול בלילה לתיאבון:
ו סָעִיף א (ו) משום דמיסעד סעיד - ומסתברא דבפחות מכוס או עכ"פ מרוב כוס לא סעיד ושרי:
ז סָעִיף א (ז) יין הרבה וכו' - ושתי כוסות של רביעית או רובן יש לחשוב להרבה ושרי:
ח סָעִיף א (ח) גורר וכו' - ומ"מ לא ישתה כ"כ עד שיהא שבע כי ודאי יקלקל תאות המאכל וגם יוכל להשתכר ויתבטל מצות הלילה:
ט סָעִיף ב (ט) וקודם שעה עשירית וכו' - אכן אם יודע שימשך סעודתו בתוך שעה עשירית לא יתחיל לאכול אפילו קודם ט':
י סָעִיף ב (י) מצה עשירה - היינו שנילושה במי פירות ולהכי מותר לאכול כיון שאין יוצאין בזה ידי מצה בלילה כמבואר בסימן תס"ב ועיין שם במ"ב דאפילו לש במים ועירב בה קצת מי פירות נמי אין יוצאין בה משום מצה כל שטעם מי פירות נרגש בה וא"כ לענין ע"פ מותר באכילה דהוי ג"כ מצה עשירה ועיין שם בס"ד בהג"ה דבמדינות אלו אין נוהגין ללוש במי פירות:
יא סָעִיף ב (יא) אסורים לאכול - מדרבנן כדי שיהיה היכר לאכילתה בערב (רמב"ם):
יב סָעִיף ב (יב) כל יום י"ד - היינו מעמוד השחר ויש נוהגים שלא לאכול מצה מראש חודש. וכתבו האחרונים דמצה נפוחה או כפולה אף שמחמירין בה לחשבה כחמץ כמבואר בסימן תס"א מכל מקום אסור לאכילה מעמוד השחר ואילך דבכלל מצה היא מעיקר הדין:
יג סָעִיף ב (יג) שאינו יודע - אבל אם יש בו דעת להבין אין להאכילו מצה דדרשינן והגדת לבנך וכו' בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך ואם מילא הבן כבר כריסו במצה לא שייך לומר בעבור זה שאינו חידוש לקטן. ואין חילוק בין קטן לקטנה:
יד סָעִיף ב (יד) מותר להאכילו - כל היום:
טו סָעִיף ב (טו) מרור לתיאבון - ואין למנהג זה טעם [אחרונים]:
טז סָעִיף ב (טז) וכן נוהגין וכו' ביום ראשון - ומן המנחה ולמעלה מן הדין צריך ליזהר בכל יו"ט ראשון מפני שהוא עיו"ט שני כמו שכ' המ"א בסימן תקכ"ט סק"א:
יז סָעִיף ב (יז) ואין לחוש גם לזה - כיון שאינו רגיל באכילת מצה כל השנה:
יח סָעִיף ב (יח) ונילושה וכו' - דבלא נילושה פשיטא דאסור שיוצאין בפרורין בלילה ידי חובת מצה וכמו שכתבנו בסימן תס"א ס"ד במ"ב:
יט סָעִיף ב (יט) ביין ושמן וכו' - בין שנאפית אח"כ שנית בין שלא נאפית ורוצה לאכול כמו שהיא:
כ סָעִיף ב (כ) אינה נקראת וכו' - דלא נתבטלה ממנה שם מצה ע"י זה ומ"מ לצאת בה ידי מצה בלילה אין כדאי לפי מה שנתבאר לעיל בסימן קס"ח במ"ב ס"ק נ"ט עיי"ש וגם לחוש ליש מי שאומר דגם זה בכלל מצה עשירה וכ"ז בשלא בשלה אבל אם בשלה וכמו שנוהגין במדינותינו לעשות כדורים ממצה שקורין (קניידלעך) או מצה מבושלת בכלי ראשון מותר לאוכלה קודם שעה עשירית דזה בודאי לא מיקרי מצה וכדמבואר בסימן תס"א:
כא סָעִיף ג (כא) אם התחיל לאכול וכו' - היינו מצה עשירה ור"ל דאף שהתחיל בזמן היתר מ"מ צריך להפסיק ואינו מותר לאכול רק עד בין השמשות ואח"כ צריך להמתין עד שיהיה ודאי לילה וכמו שנתבאר בסימן תע"ב ופורס מפה על השולחן ומקדש וזהו שכתב המחבר דינו כמו בשבתות וכו' ולפי מסקנת הפוסקים לעיל שם אם שתה יין מתחלה בתוך הסעודה אינו צריך לחזור ולברך ברכת היין רק קידוש לבד ואח"כ אומר הגדה כנהוג וכשמגיע לאכילה יברך רק על אכילת מצה ולא המוציא כיון שהוא בתוך הסעודה. [אכן לפי מנהגנו שמברכין על כל כוס וכוס משום דכל כוס וכוס מצוה בפני עצמה ותקנו חז"ל ברכה עליהם נראה דאפילו בזה צריך לברך על כל כוס וכוס ולא מיפטר במה שבירך מתחלה על היין בסעודה]. וכתבו האחרונים דלפי מנהג רמ"א לעיל בסימן תמ"ד דאין נוהגין לאכול מצה עשירה אפילו בע"פ לא שייך כלל כל עיקר דינא דמחבר דהרי לא אכל פת מתחלה ולא שייך לומר התחיל בסעודה:
כב סָעִיף ג (כב) לרחוץ - אחר חצות ילך לבית המרחץ ויטבול לכבוד הרגל ואחר תפלת המנחה נכון שיתעסק בדיני קרבן פסח ויחשוב לו הקב"ה כאלו קיים בפועל ובשל"ה העתיק מסדה"י מה שילמוד כל אדם ואין מברין האבל בערב פסח:
א סָעִיף א משעה עשירית. היינו רביעית היום ואם יודע שימשוך סעודתו עד אחר ט' שעות לא יתחיל אפי' קודם ט' (רש"י ורשב"ם ד' ק"ז והג"מר וב"י סי' רס"ג בשם ת"ה):
ב סָעִיף א מעט פירו'. נ"ל דבשר ודגים נמי שרי דהא אמרי' בגמ' השמש מטבל בבני מעיים וע"ש בפי' רשב"ם ורי"ף:
ג סָעִיף א או ירקו'. והתו' בעירובין ד' נ"ה ע"ב כתבו דירק חי מגרר גריר אבל מבושל משביע בדבר קל ע"ש:
ד סָעִיף א מעט לא ישתה. ואף על גב דמותר לשתות בין הכוסות כמ"ש סי' תע"ג ס"ג היינו משום ששותה שני כוסות וכל מה ששותה מקרי טובא (מרדכי) אבל מה ששותה קודם לכן כיון דאיכא הפסק בנתיים לא מקרי טובא (ב"ח וע"ש) וצ"ל דב' כוסות ששותין לפני הסעודה מקרי ג"כ טובא ולא מסעיד סעיד ולי נראה דמעיקרא לא קשה מידי דכיון שהוא סמוך לסעודה הכל הוא כאכילה אחת אבל כשמפסיק בנתיים נסתמא האיצטומכ' וכמ"ש סי' רצ"א בשם הרא"ש מיהו קשה מה מייתי ראיה בגמרא מדשרי לשתות בין הכוסות וכו' דילמא שאני התם דהכל כאכילה א' וי"ל דעכ"פ כששותה הרבה הוי כמי שאכל הרבה שא"א לאכול יותר אלא ע"כ טובא מגרר גריר:
ה סָעִיף ב מצה עשירה. פי' שנילושה במי פירות לבד אבל נילוש' במי פירו' עם מים יוצאין בה בשעת הדחק וראיי' ממנחות וא"כ אסור לאוכלה בע"פ (מהר"ל בס' גבורות ה' וב"ח) ובגמרא דף ל"ח פריך אהא דאמרי' חלות תוד' ורקיקי נזיר יוצאין בהן והיא מצה עשיר' הוא ומשני רביעית היא ומתחלק' לעשרי' חלות גדולו' שנעשו מז' עשרונים ואין כאן עושר ע"כ משמע דאם יש שמן הרבה אף על פי שמעור' עם המים ה"ל מצה עשירה ואפי' בשעת הדחק אין יוצאין בה דאל"כ מאי פריך דלמא מתני' מיירי בדיעבד יוצא בהן אלא אפי' בדיעבד לא יצא וכ"מ דהא בסי' קס"ח פסק דאין מברכין בהמ"ז על דבר שנילוש במי פירות ובסוף סי' קפ"ח אית' דחייב לאכול בי"ט כזית פת שחייבין עליו בהמ"ז וא"כ מאי רבותא דליל ראשון של פסח אלא כמ"ש הר"ן פ"ב דסוכ' דביום מות' לאכול מצה עשירה והיינו ע"כ שיש בה מעט שמן דביש בה שמן הרבה א"מ ב"ה א"כ בליל' אפי' יש בה מעט שמן אין יוצאין בה אא"כ הוא מעט דמעט כמו גבי תודה כמש"ל ועוד דמי פירות לבד אין מחמיצי' וא"כ ל"ל ללחם עוני פשיט' דאין יוצאין בהם כמ"ש סי' תנ"ג אלא ודאי אפי' עם מים אין יוצאין משום מצה עשיר' ועב"י סי' תס"ב בשם המ"מ:
ו סָעִיף ב מצה שיוצאין בה. נ"ל דמצה כפולה ונפוחה אין לאכלה בע"פ כל היום דשמא מצה היא עססי' תס"א ומשמע דביום י"ג מותרין לאכול מצה:
ז סָעִיף ב מותר להאכילו. אף על גב דאסור להאכיל לקטן בידים דבר איסור כמ"ש סי' שמ"ג מ"מ דבר שאינו אלא ביטול מ"ע מותר להאכילו בידים כמ"ש סי' רס"ט, אבל קטן היודע אסור להאכילו דלא שייך לו' בעבור זה מאחר שכבר מילא כריסו ממנו (ת"ה) ואין חילוק בין קטן לקטנה:
ח סָעִיף ב ונילושה ביין ושמן. אפילו נאפי' אח"כ שנית אבל מפוררת ונתבשלה מותר לאכול ומברך (במ"מ) דהוי מעש' קדירה ונימוח (מהרי"ל) עמ"ש סי' קס"ח ס"י ותס"א ס"ד:
א סָעִיף א משעה עשירית. דבמתני' אית' סמוך למנחה פי' מנחה קטנה היא מט' שעות ומחצה וסמוך לה היינו חצי שעה קודם לה:
ב סָעִיף א ויין מעט לא ישתה. דבגמ' אי' פורתא מסעיד סעיד טובא מגרר גריר וכ"כ ב"י והתו' אבל הטור כ' יין מותר לשתות הן רב הן מעט כי גורר תאות המאכל וב"י הקשה על הטור מן הגמרא ורבים דוחקי' לתרץ דהטור מפ' הגמר' דה"ק מעט הוא סועד כלו' מה שהוא סועד הוא מעט אבל מה שהוא גורר הוא הרבה כלו' דב' מדות יש ליין הא' שסועד מעט ב' שגורר הרבה למאכל אבל לא נלע"ד פי' זה דהא א"א לו' שתי מדות אלו ביחד דהא סועד וגורר הם הפכי' זה לזה אלא נלע"ד דעת הטור ג"כ כפי' התו' דודאי כששותה מעט הוא משביע וסועד ולא גורר והרב' גורר ולא סועד אלא דעת הטו' דבליל פסח ע"כ ישתה הרבה דהא ישתה ב' כוסות קודם האכילה ומכל א' רביעית או עכ"פ רובו מ"ה יכול לשתות קודם הליל' מה שרוצ' ולא בא הטו' להודיע אלא שלא תטעה לו' שיזהר האדם שלא ישתה יותר מב' כוסו' כי כל מה שיוסיף לו יזיק לו בתאו' המאכל לזה קמ"ל דאדרבא כל מה שיוסיף על הכוסות אין בו הפסד לתאו' אלא הוא גורר טפי במה שיוסיף ולפיכך יכול לשתות מן המנחה ולמעלה מה שירצה וכל מה שיוסיף יוסיף תאוה למצה וזהו מכוון מאוד בסוגיא דע"פ דרבא שתי חמרא כולי מעלי יומא דפסחא ויליף ממ"ש בין שני הכוסות הללו ישת' ואי אמרת מסעיד סעיד הא אכיל למצה אכילה גסה וקשה היאך יליף כולי יומא מבין הכוסות דלמא דוקא ב' כוסות אין מסעיד אלא ודאי כדפרישית בדברי הטור ה"נ בדברי הגמרא דקמ"ל רבא דל"ת דאסור לשתות ממנחה ולמעלה כי היכי דלא להפסיד תיאבון מצה לזה מביא ראיות מהא דמותר לשתות בין הכוסות הראשונות והיא קודם אכילת מצה אלא ודאי דכל כמה דמוסיף לשתות הוי שפיר כנ"ל וא"כ אין חילוק בפי' הגמ' בין התו' להטור אלא שהתו' לא מצרפי השתי' של הכוסות למי ששותה ממנחה ולמעלה. ולהטור שפיר מצטרף והכי מסתבר לע"ד ופשוט הוא שאין בכלל זה שישתה כ"כ הרב' עד שיהא שבע כי הוא ודאי מקלקל תאות המאכל והחוש יעיד ע"ז:
א סָעִיף א עשירית. דהיינו מיד אחר ט' שעות דהיינו רביעית היום כי בט' שעות ומחצה הוא זמן תפלת מנחה קטנה ובריש ערבי פסחים קאמר סמוך למנחה לא יאכל והיינו סמוך למנחה קטנה. והר"ן כ' דיש להחמיר מזמן מנחה גדולה דהיינו משש שעות ולמעלה וכ"כ מהרי"ל וכן פסק הרמ"א לקמן בסי' תרל"ט סעיף ג' בהג"ה וע' ח"י:
ב סָעִיף א ירקות. וה"ה בשר ודגים נמי שרי והתו' בעירובין דף כ"ה כתבו דירק חי מגריר גריר אבל מבושל משביע בדבר קל מ"א. והח"י כתב דהתם קאי דרך קביעות אכילה דהיינו שמלפתין בו פת אבל ירק לבד מותר לאכול בין חי בין מבושל:
ג סָעִיף א הרבה. ולא ישתה כ"כ עד שיהא שבע כי ודאי מקלקל תאות המאכל והחוש יעיד ע"ז. ט"ז:
ד סָעִיף ב עשירה. ואם נילושה במי פירות עם מים ג"כ הוי מצה עשירה ואין יוצאין בה ח"י ומ"א ע"ש. וע"ל סי' תס"ב ס"ק ג':
ה סָעִיף ב יום י"ד. אבל בליל י"ד מותר ר"ן והב"ח והח"י וא"ז. ובשכנה"ג כתב דרבים נוהגים שלא לאכול מר"ח ע"ש. וכתב המ"א דמצה כפולה ונפוחה אין לאכלו בער"פ כל היום דשמא מצה היא עססי' תס"א:
ו סָעִיף ב וקטן. והוא הדין קטנה. מ"א:
ז סָעִיף ב לתיאבון. ואין למנהג זה טעם. ע"ת:
ח סָעִיף ב ונילושה. אבל מפוררת ונתבשלה מותר לאכול ומברך במ"מ דהוי מעשה קדירה ונימוח. מהרי"ל עמ"א ובח"י:
ט סָעִיף ג לרחוץ. אחר חצות ילך לבית המרחץ ויטבול ואחר תפלת המנחה יעסוק בדיני קרבן פסח ובשל"ה העתיק מסדה"י מה שילמוד כל אדם. כ' רש"ל אין מברין האבל בער"פ:
א סָעִיף א (ס"ק א) משעה עשירית. היינו רביעית היום ר"ל משהתחיל רביעית האחרון של יום. דהשעות ר"ל שעות זמניות:
ב סָעִיף א (ס"ק ב) מעט כו' וע"ש בפי' רשב"ם ורי"ף. דרשב"ם כ' דמה"ט קתני מטבל דכל אכילתם היה ע"י טיבול. והרי"ף כתב דמטבל כמו מטפל. ור"ל שמחליף הלחם שהיה ראוי לאכול ואינו רשאי אוכל חילופיו הבני מעיים (של הפסח שמתעסק בו) עכ"פ חזינן דרשאי לאכול בני מעים והיינו בשר וה"ה דגים:
ג סָעִיף א (ס"ק ג) או כו' דירק חי כו' דאי' שם דעיר שאין בה ירק אין ת"ח רשאי לדור בתוכו דת"ח צריך ליזהר יותר ולחום על ממונו וירק דמיהן קלים שהן בזול והקשו תוס' אדרב' האמרינן בשבת דת"ח לא יאכל ירק דגריר. ותי' דבשבת איירי בירק חי ובערובין ר"ל דהיכי דירק בזול יש לת"ח לדור שם כיון שהוא בזול יכול לקנות ירק ויבשלם. ומבושל משביע בדבר קל. א"כ אין לאכול בע"פ (ואפשר דגם ער"ד עפ"ל דינו כירק) אך בח"י חולק דהתו' מיירי כשמלפת בו פת. אבל ירק לבד אפי' מבושל אינו משביע. ולדידיה צריך לומר הא דלא חלקו התו' דבשבת מיירי שאכלו בלא פת דהתו' ניחא להו טפי לאוקמי כדרך האכילה שהוא עם פת:
ד סָעִיף א (ס"ק ד) מעט כו' בין הכוסות היינו בין שני כוסות הראשונות שלפני הסעודה משמע אפי' אין רוצה לשתות כ"א כוס א' מותר. והא מעט מסעיד סעיד ואסור: אבל מה ששותה קודם לכן כו' ר"ל הא דאסר בש"ע לשתות ביום מעט. וכ"כ המרדכי גופיה בר"פ כיצד מברכין כמ"ש הב"ח ואמאי הא אפי' מעט ששתה ביום כשיצטרף עם שני הכוסות הראשונות הוי טוב': וצ"ל דב' כוסות כו' הוי טובא. דאל"כ האיך תקנו חכמים לכתחלה לשתות שני כוסות. וע"י זה לא יאכל מצה דאורייתא לתיאבון. ושמא לא ישתה בין שני הכוסות והוי יין מעט דסעיד. אע"כ דגם שני כוסות מיקרי טובא וגריר. ולפ"ז צ"ל הא דאייתי רבא ראיה לדבריו בדף ק"ז ע"ב. מדתנן בין שני כוסות הראשונות מותר לשתות. ואמאי הא אכיל למצה אכילה גסה. אלא ש"מ מיגריר גריר (ת"ל) ה"ל להביא ראיה מדתקנו רבנן לשתות שני כוסות לפני סעודה וכמ"ש מ"א וצ"ל דרבא עדיפא מיניה מביא ראיה דאפי' יין דרשות מותר לשתות וע"כ דגריר אבל לפי תי' מ"א שכתב כאן אח"ז בלא"ה א"ש: וכמ"ש סי' רצ"א מה"ט אם נמשכה סעודת שחרית של שבת עד זמן מנחה טוב שיחלק הסעודה לשנים ויברך בהמ"ז ויטול ידיו ויברך המוציא ויאכל סעודה ג'. דעדיין האצטומכא פתוחה ויהיה אפשר לאכול לתיאבון. שאם לא יאכל מיד וימתין עד אחר המנחה אפי' יפסיק סעודתו עכשיו ולא יאכל עתה לשובע מ"מ בגמר אכילתו נסתמ' האצטומכ' ויאכל סעודה ג' אכילה גסה: מאי מייתי ראיה כו' היא ראיה הנ"ל שהביא רבא למי שאכל הרבה. ר"ל אי לאו דגריר הוי כמו פת דאפי' באותה סעודה דהאצטומכא פתוחה. מ"מ אם אכל הרבה שבע אע"כ דגריר כששותה הרבה ומ"מ כתב הט"ז וכן הח"י דיותר מדאי לא ישתה דאז מעיד החוש ונסיון. דמתקלקל ע"י זה תאות המאכל:
ה סָעִיף ב (ס"ק ה) מצה כו' וראיה ממנחות. ר"ל דהיו צריכים להיות מצה נילושה בשמן עם מים. חלות תודה כו'. יוצאים בהן. ר"ל אם עשאן למכור. דאם עשאן לעצמן אינו יוצא דבעינן מצה המשומרת לשם מצה לאפוקי הני דמשומרים לשם זבח. או משום דבעינן משומרת לשם מצה הנאכלת לשבעה ימים לאפוקי הני דאין נאכלים אלא ליום ולילה אבל עשאן למכור דדעתו היה מיד אם לא ימכרן יקחן לשם מצות של פסח והוי משומרת לשם מצה ולמצה הנאכלת לז: ופריך ות"ל דהוי מצה עשירה ול"ל קרא דאינו יוצא אם עשאן לעצמו וגם אי עשאן למכור למה יוצא: משבע עשרונים. פחות שליש עשרון כ"ה ברש"י דאל"כ מאי פריך כו' ניהו דלא אסיק לחלק בין שמן מרובה למועט מ"מ הא ודאי ידע דהיה גם במנחות מים דהא ברביעית שמן לבד אי אפשר לעשותן עיסה ולאפותן. ובס"ס קפ"ח איתא כו' כזית פת ומה"ט כתב שם דאם שכח בי"ט יעלה ויבא בבה"ז צריך לחזור ולברך ברכת המזון: וא"כ מאי רבתא דליל א' ר"ל דאמרינן בסכה דף כ"ז דחכמים ס"ל דאין חיוב לאכול כ"א ליל א' של פסח וליל א' של סוכות ושאר הימים אי בעי אכיל ואי בעי לא אכיל. הא בכל יום צריך לאכול פת ואע"ג די"ל דהני שני לילות דהיינו ליל א' של פסח ושל סוכות החיוב הוא מן התורה משא"כ בשאר הימים אינו אלא מדרבנן מ"מ משמע מדברי מ"א סי' רל"ד ס"ק כ"ג דחייב לאכול פת בשבת מן התורה וה"ה בי"ט ובר"ן פרק ב' דסכה מבואר כן להדיא שהקשה על קרא דבערב תאכלו מצות ל"ל ת"ל דבלאו הכי צריך לאכול פת בי"ט ע"ש: לאכול מצה עשירה ותי' זה מספיק על ליל א' דפסח ועל ליל א' של סוכות כתב תי'. אחר ע"ש: בליל אפי' יש בה מעט שמן אין יוצאים. והיינו לפמ"ש הר"ן דביום אפשר שיאכל מצה עשירה. וה"ה דאפשר דביום אוכל בצקות של גוים שיודע שאינו חמץ ואעפ"כ אינו יוצא בהן ליל א' דאינה משומרת לשם מצה כדאיתא דף מ' ע"א: וכן משכחת לה בחלת תודה ורקיקי נזיר דהן מצה ורשאי לאכלן ואעפ"כ בליל א' אינו יוצא בהן. אלא דהר"ן חדא מינייהו נקט דהיינו מצה עשירה. וראיית מ"א איננו כ"א מדברי הר"ן שתי' דביום אוכל מצה עשירה. והיינו ע"כ שיש בה מעט שמן. מכלל דכה"ג אינו יוצא בלילה: כמש"ל ועוד דמי פירות כו' כצ"ל: וא"כ ל"ל ללחם עוני דמיניה ממעטים מצה עשירה. ת"ל דכל שאינו בא לידי חימוץ אין יוצאים בו וראיה זו אינו רק סניף די"ל כיון דהוא מין הבא לידי חימוץ סגי וכה"ג כ"כ המ"מ. ויותר מזה כתב מ"א לעיל סי' תנ"ד לענין סובין:
ו סָעִיף ב (ס"ק ו) מצה כו' דשמא כו' עס"ס תס"א שכתב מהר"ם דאינו אלא מצד חומרא. ומשמע דביום י"ג כו' כתב ח"י משמע דבלילה שקודם י"ד ס"ל דאסור. אבל בר"ן מבואר דגם בלילה מותרת אלא דוקא בע"פ אלא שכתב בשם שכה"ג דרבים נוהגים שלא לאכול מצה מראש השנה:
ז סָעִיף ב (ס"ק ז) מותר כו' מ"מ דבר שאינו אלא ביטול מ"ע כו' כמ"ש סי' תס"ט. שם כ' מ"א כן בשם הג"מ בשם מהר"ם וכתב ע"ז ולפמ"ש סי' שמ"ג דאפי' איסור דרבנן לא ספינין להו. צ"ל תי' אחר וכתב שם לחלק דדוקא דבר האסור מצד עצמו לא ספינין להו אבל דבר שמותר מצד עצמו אלא שהזמן גורם האיסור ספינין להו בידים ועוד כתב לחלק ע"ש. אבל קטן היודע כו ז"ל ת"ה סי' קכ"ה אם הגיע שיוכל להבין אין להאכילו מצה דדרשינן והגדת לבנך כו' ובעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך. ואם ימלא הבן כבר כריסו מן המצה. האיך שייך לו' בעבור זה כיון דאין המצה חידוש לקטן עכ"ל ואין חילוק בין קטן לקטנה דהא כ' בסי' תע"ב סעיף י"ד דכל מצות הנוהגים באותה לילה גם נשים מצווים:
ח סָעִיף ב (ס"ק ח) ונילושה כו' מותר לאכול ומברך במ"מ דהוי כצ"ל: עמ"ש סי' קסח סעיף י' וסי' רס"א ס"ד כצ"ל. ר"ל בסי' רס"א דכה"ג אין יוצאים ולכן מותרת ביום ודע דבסי קסח ס"ק כח כ' דאי' בגמ' אי פירר לחם עד שנעשה כסולת וחזר וגבלן יחד ואפאן צריך לברך המוציא דע"י גיבול מיקרי פרורים שיש בהם כזית (דדוקא נדבקים מצד עצמן ע"י מרק או ע"י בישול ל"מ פרורים כזית כמ"ש שם משא"כ כשגבלן יחד) ואפילו מטוגנים בשמן תחלה כיון שתחלתו היה לחם לא נפיק מתורת פת עד שלא יהיה בכ"א כזית ומשמע מדבריו שם דלאו דוקא כשחזר ואפאן דה"ה אם לאחר הגיבול בשלן צ"ל המוציא אלא שבס' א"ר שם הניח בצ"ע אם בשלן לכן צריך ליזהר בפסח שעושים ממצה טחונה מגובלת עגולים קטנים שיש בכ"א כזית תוך רוטב: או בלי רוטב ומטוגנים בשומן שיטול ידיו ויברך המוציא על מצה אחרת תחלה ועיין עוד שם:
א סָעִיף א ס"א פת תוס' שם וכמש"ו: משעה כו' כדי כו'. מתשע כו' ושם ק' ב' כאן קודם כו' ושם ק"ז איבעי' להו כו' ודעת הר"ן מחצות הבעיא לחומרא ועיין תוס' שם ד"ה דלמא כו' ומ"ש רשב"ם כו' ועוד שם משום חיובא דמצה מודה וכ"כ מהרי"ל בה' סוכה וכמש"ל סי' תרל"ט ס"ג בהג"ה וכאן לא כ' הרב כלום משום דאין נ"מ כמ"ש בסי' תס"ב ס"ד בהג"ה ובמדינות כו' ובסי' תמ"ד ס"א אבל דברי הר"ן צ"ע דסוגיא בר"פ ע"פ דמנחה קטנה קאמר דקאמר שם רב פפא אמר אפילו תימא כו' ובע"ש סמוך כו' והתניא כו': אבל אוכל מעט כו'. רמב"ם וכפי' רש"י שם מיני תרגימא פירות וע"ש תוס' ד"ה מיני. ומיהו כו': או ירקות. שם ר' יצחק מטבל בירקי: אבל לא ימלא. ר"ל ז"ש מטביל כלומר דבר מועט וז"ש מעט פירות כו' וכן משמע מהרי"ף ור"ל בזה קושיית התוס' צ"ט ב' ד"ה לא יאכל כו' וא"ת כו' ע"ש וז"ל הרמב"ם בפירושו שם וזה שמנענו אותו מן האכילה אינו אכילת לחם לבדו כי אין ברשיתו לאכול לחם באותו שעה ואסור לנו לאכול מצה ביום י"ד עד שיאכלנה בשעת המצוה אבל מנעוהו לאכול הרבה משאר המאכלים: ואם הוא. כנ"ל בסי' ת"ע ס"ג רק שכאן אינו כמו איסטניס דשם: ויין מעט כו'. תוס' דלא כטור שכ' שמותר הן רב או מעט ודעת הטור כדעת הגמ"ר שם בסי' שס"ז על מ"ש שם ק"ח א' א"ר מנא אמינא לה כו' אע"ג דאמרינן דפורתא סעיד וכאן אמר סתם אם רצה כו' עם כוס ראשון ושני הוי טובא וז"ש תוס' שם ד"ה אלא כו' והא כו':
ב סָעִיף ב ס"ב וקודם. תוס' בר"פ ע"פ ד"ה לא יאכל כו': אבל מצה כו'. עיין במלחמות ספ"ג דפסחים ועיין ר"ן פ"ג דפסחים שהקשה עליו וכ' דמירושלמי אין הכרח דכל היום אסור ע"ש. אבל אין דבריו מוכרחין וז"ל הירושל' פ' ע"פ הלכה א' אר"ל האוכל מצה בע"פ כו' תני ריב"ב אומר בין חמץ בין מצה אסור ר' סימון בשם ריב"ל ר' לא היה אוכל לא חמץ ולא מצה לא מצה מן הדא דר"ל ולא חמץ מן הדא דריב"ב ור' תלמידיה דריב"ב הוה לא תלמידיה דר' יעקב בן קורשי הוה' אלא בגין דהוה בכור א"ר מנא א"ר יונה אבא הוה בכיר והוה אכיל א"ר תנחומא לא מן הדא אלא מן הדא ר' איסטניס הוה כד אכיל ביממא לא הוה אכיל ברמשא כו': וקטן כו'. עמ"א אבל קטן כו' והתורה אמרה והגדת לבנך: ויש נוהגין. כמו' במצה כו': ויש מחמירין. דקיי"ל כראב"י דאמר מצוה: ויש כו'. כמ"ש בפ"א דפסחים דלמא אתי כו': מצה שנאפה כו'. עיין תוס' דפסחים מ"א א' ר"ה אבל לא. ור"י מפ' כו':
ג סָעִיף ג ס"ג אם התחיל. כשיטת הרי"ף דמפ' הא דאמר שם אבל פורס כו' קאי גם אע"פ שהוא דעה שלישית דלא כר"י ולא כר' יוסי וכמ"ש שם בירושלמי ר' יהודה בשם שמואל זו דברי ר' יהודה ור' יוסי אבל דברי חכמים פורס מפה ומקדש ופליג אר' יוסי בר' חנינא שאמר הלכה כו'. ואמר קודם שעה עשירית דאפילו התחיל בהיתר צריך להפסיק אבל אין ה"נ שאפילו התחיל באיסור א"צ אלא לפריסת מפה וקידוש ואפילו התחיל משתחשך כמ"ש במלחמות מ"ש שם ושוין שאין מביאין כו' ר"ל אף ע"ג דפליגי מבע"י משתחשך מודי ואפ"ה אם הביא פורס כו' ועיין רש"י שם ד"ה ואם הביא א"נ אין כו' וכן פסק הרז"ה ולדברי כולם אף אם התחיל באיסור: ומצוה לרחוץ. כמ"ש בפ"ג די"ט: ולגלח. כמ"ש בפ"ג דמ"ק י"ד א': וללבוש כו'. כמ"ש בירושלמי פ"א דקדושין סוף הלכה ד' בראוי' להשתמש בחול אבל בראוי' להשתמש ברגל מביאין לאמצע וחולקין ר' מנא אמר כלי רגל חולקין כלי שבת צריכא כו' ר"ל היא בספק ר' אבין פשטא ליה בין כלי רגל בין כלי שבת חולקין עיין סי' תקכ"ט ס"א:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.