א יִהְיֶה שֻׁלְחָנוֹ עָרוּךְ מִבְּעוֹד יוֹם, כְּדֵי לֶאֱכֹל מִיָּד כְּשֶׁתֶּחְשַׁךְ; וְאַף אִם הוּא בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ, יָקוּם מִפְּנֵי שֶׁמִּצְוָה לְמַהֵר וְלֶאֱכֹל בִּשְׁבִיל הַתִּינוֹקוֹת שֶׁלֹּא יִישְׁנוּ, אֲבָל לֹא יֹאמַר קִדּוּשׁ עַד שֶׁתֶּחְשַׁךְ.
ב יְסַדֵּר שֻׁלְחָנוֹ יָפֶה בְּכֵלִים נָאִים כְּפִי כֹּחוֹ, וְיָכִין מְקוֹם מוֹשָׁבוֹ שֶׁיֵּשֵׁב בַּהֲסַבָּה דֶּרֶךְ חֵרוּת. הַגָּה: וַאֲפִלּוּ עָנִי שֶׁאֵין לוֹ כַּרִים, יֵשֵׁב עַל הַסַּפְסָל (מָרְדְּכַי רֵישׁ פֶּרֶק עַרְבֵי פְּסָחִים).
ג כְּשֶׁהוּא מֵסֵב לֹא יִטֶּה עַל גַּבּוֹ וְלֹא עַל פָּנָיו וְלֹא עַל יְמִינוֹ, אֶלָּא עַל שְׂמֹאלוֹ. וְאֵין חִלּוּק בֵּין אִטֵּר לְאַחֵר (טוּר בְּשֵׁם רַשִׁ"י וְת"ה סִימָן קל"ו).
ד אִשָּׁה אֵינָהּ צְרִיכָה הֲסַבָּה אֶלָּא אִם כֵּן הִיא חֲשׁוּבָה. הַגָּה: וְכָל הַנָּשִׁים שֶׁלָּנוּ מִקְרֵי חֲשׁוּבוֹת (מָרְדְּכַי רֵישׁ פ' ע"פ וְרַבֵּנוּ יְרוּחָם), אַךְ לֹא נָהֲגוּ לְהָסֵב כִּי סָמְכוּ עַל דִּבְרֵי ראבי"ה דְּכָתַב דְּבַזְּמַן הַזֶּה אֵין לְהָסֵב (דִּבְרֵי עַצְמוֹ).
ה בֵּן אֵצֶל אָבִיו צָרִיךְ הֲסַבָּה, אֲפִלּוּ הוּא רַבּוֹ מֻבְהָק. תַּלְמִיד לִפְנֵי רַבּוֹ אֵינוֹ צָרִיךְ הֲסַבָּה, אֲפִלּוּ אֵינוֹ רַבּוֹ מֻבְהָק, אֶלָּא אִם כֵּן יִתֵּן לוֹ רַבּוֹ רְשׁוּת. וְתַלְמִיד חָכָם מֻפְלָג בְּדוֹרוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא לָמַד מִמֶּנּוּ כְּלוּם, חָשׁוּב כְּרַבּוֹ וְאֵינוֹ צָרִיךְ הֲסַבָּה. וְדַוְקָא כְּשֶׁאוֹכְלִין עַל שֻׁלְחָן אֶחָד, אֲבָל אִם אוֹכֵל עַל שֻׁלְחָן בִּפְנֵי עַצְמוֹ צָרִיךְ לְהָסֵב.
ו הַשַּׁמָּשׁ צָרִיךְ הֲסַבָּה.
ז כָּל מִי שֶׁצָּרִיךְ הֲסַבָּה, אִם אָכַל אוֹ שָׁתָה בְּלֹא הֲסַבָּה לֹא יָצָא, וְצָרִיךְ לַחֲזֹר לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת בַּהֲסַבָּה. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּבַזְּמַן הַזֶּה, דְּאֵין דֶּרֶךְ לְהָסֵב, כְּדַאי הוּא ראבי"ה לִסְמֹךְ עָלָיו שֶׁבְּדִיעֲבַד יָצָא בְּלֹא הֲסַבָּה (אֲגֻדָּה פֶּרֶק ע"פ). וְנִרְאֶה לִי אִם לֹא שָׁתָה כּוֹס שְׁלִישִׁי אוֹ רְבִיעִי בַּהֲסַבָּה, אֵין לַחֲזֹר וְלִשְׁתּוֹת בַּהֲסַבָּה דְּיֵשׁ בּוֹ חֲשָׁשׁ שֶׁנִּרְאֶה כְּמוֹסִיף עַל הַכּוֹסוֹת; אֲבָל בִּשְׁנֵי כּוֹסוֹת רִאשׁוֹנוֹת, יַחֲזֹר וְיִשְׁתֶּה בְּלֹא בְּרָכָה (מִנְהָגִים), וְכֵן בַּאֲכִילַת מַצָּה. וּלְכַתְּחִלָּה יָסֵב כָּל הַסְּעֻדָּה. (מהרי"ב).
ח צָרִיךְ לִשְׁתּוֹת ד' כּוֹסוֹת עַל הַסֵדֶר, וְאִם שְׁתָאָן זֶה אַחַר זֶה שֶׁלֹּא כַּסֵדֶר, לֹא יָצָא.
ט שִׁעוּר הַכּוֹס, רְבִיעִית לְאַחַר שֶׁיִּמְזְגֶנּוּ אִם רוֹצֶה לְמָזְגוֹ, וְיִשְׁתֶּה כֻּלּוֹ אוֹ רֻבּוֹ. וְאִם יֵשׁ בּוֹ הַרְבֵּה רְבִיעִיּוֹת, שׁוֹתִין מִמֶּנּוּ כָּל כָּךְ בְּנֵי אָדָם כְּמִנְיַן רְבִיעִיּוֹת שֶׁבּוֹ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁצָּרִיךְ לִשְׁתּוֹת רֹב הַכּוֹס, אֲפִלּוּ מַחֲזִיק כַּמָּה רְבִיעִיּוֹת. וְצָרִיךְ לִשְׁתּוֹת הַשִּׁעוּר שֶׁלֹּא בְּהֶפְסֵק גָּדוֹל בֵּינְתַיִם (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם רוֹקֵחַ).
י מִי שֶׁאֵינוֹ שׁוֹתֶה יַיִן מִפְּנֵי שֶׁמַּזִּיקוֹ, אוֹ שׂוֹנְאוֹ, צָרִיךְ לִדְחֹק עַצְמוֹ וְלִשְׁתּוֹת, לְקַיֵּם מִצְוַת אַרְבַּעָה כּוֹסוֹת.
יא מִצְוָה לַחֲזֹר אַחַר יַיִן אָדֹם, אִם אֵין הַלָּבָן מְשֻׁבָּח מִמֶּנּוּ (טוּר).
יב יוֹצְאִים בְּיַיִן מְבֻשָּׁל וּבְקוֹנְדִּיטוֹן.
יג אֲפִלּוּ עָנִי הַמִּתְפַּרְנֵס מִן הַצְּדָקָה, יִמְכֹּר מַלְבּוּשׁוֹ אוֹ יִלְוֶה אוֹ יַשְׂכִּיר עַצְמוֹ בִּשְׁבִיל יַיִן לְד' כּוֹסוֹת.
יד גַּם הַנָּשִׁים חַיָּבוֹת בְּאַרְבַּע כּוֹסוֹת וּבְכָל מִצְוֹת הַנּוֹהֲגוֹת בְּאוֹתוֹ לַיְלָה.
טו תִּינוֹקוֹת שֶׁהִגִּיעוּ לְחִנּוּךְ, מִצְוָה לִתֵּן לְכָל אֶחָד כּוֹסוֹ לְפָנָיו. הַגָּה: וְאֵין לִקַּח כּוֹס שֶׁפִּיו צַר כְּעֵין קרו"ג גלא"ז, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא יוּכַל לִשְׁתּוֹת רְבִיעִית כְּאֶחָד (מהרי"ב). וּבַכּוֹס שֶׁל בִּרְכַּת הַמָּזוֹן בְּלָאו הָכֵי אֵין לוֹקְחִים אוֹתוֹ, וְעַיִּןִ לְעֵיל סִימָן קפ"ג (סָעִיף ד' בְּהַגָּה), וְכֵן הַכּוֹס שֶׁל קִדּוּשׁ, וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן רע"א (סָעִיף י') (בֵּית יוֹסֵף).
טז מִצְוָה לְחַלֵּק לַתִּינוֹקוֹת קְלָיוֹת וֶאֱגוֹזִים, כְּדֵי שֶׁיִּרְאוּ שִׁנּוּי וְיִשְׁאֲלוּ.
א סָעִיף א (א) כדי לאכול מיד - לאו דוקא והכונה כדי שיהיה אפשר לו להתחיל הסדר תיכף משתחשך ולא ישתהה:
ב סָעִיף א (ב) בבית המדרש - ר"ל שעוסק בלמודו וה"ה לענין תפלה צריך לזרז עצמו לקרות ק"ש ולהתפלל ולילך תיכף לביתו:
ג סָעִיף א (ג) שמצוה למהר ולאכול וכו' - ר"ל לזרז לעשות הסדר כדי שלא יישנו התינוקות כשידעו שלא ישתהה הרבה עד האכילה וממילא ישאלו מה נשתנה וישיב להם ויקיים מה שכתוב והגדת לבנך ביום ההוא:
ד סָעִיף א (ד) אבל לא יאמר קידוש - ר"ל דלא תימא כיון שמצוה למהר יתחיל הקידוש וההגדה מבעוד יום כמו שמצינו בשבת ויו"ט שיכול להוסיף מחול על הקודש ולקדש ולאכול מבעוד יום וכנ"ל בסימן רס"ז קמ"ל דלגבי פסח אינו כן לפי שאכילת מצה הוקשה לפסח שנאמר על מצות ומרורים יאכלוהו ופסח אינו נאכל אלא בלילה והקידוש צריך להיות בשעה הראויה למצה ועוד דכוס של קידוש הוא אחד מארבע כוסות וכולהו בתר הגדה ומצה ומרור גרירי:
ה סָעִיף א (ה) עד שתחשך - ר"ל לאחר צאת הכוכבים ולא בין השמשות:
ו סָעִיף ב (ו) בכלים נאים וכו' - ואע"ג דבכל השנה טוב למעט בזה משום זכר לחורבן בליל פסח מצוה להרבות שזהו בכלל דרך חירות ואמרו על מהרי"ל שכשהיו בידו משכנות של נכרים כלים נאים לא היה משתמש בהם בשום פעם רק בפסח היה מנהגו להשים אותם על שולחן מיוחד לשמוח בראייתם:
ז סָעִיף ב (ז) שישב בהסיבה - ר"ל ראשו מוטה לצד שמאל על המטה או על הספסל וכרים תחת ראשו אצל השולחן:
ח סָעִיף ב (ח) יסב על הספסל - כצ"ל. ולצד שמאלו ואם אין לו ספסל והוא יושב על הקרקע (וכמו בארצות המזרח) גם כן צריך להסב על צד שמאל [פמ"ג] עוד כתבו הפוסקים דאם סומך עצמו על ברכי חבירו גם זה מיקרי הסיבה ע"פ הדחק אבל לא על ברכי עצמו דמיחזי כדואג:
ט סָעִיף ג (ט) לא יטה וכו' - דזה לא מיקרי דרך חירות:
י סָעִיף ג (י) ולא על ימינו - דלא שמה הסיבה כיון שצריך לאכול בימינו ועוד טעם אחר יש דשמא יקדים קנה לוושט דוושט הוא בצד ימין וכשהוא מטה ראשו כלפי ימין נפתח הכובע שע"פ הקנה מאליו ויכנס שם המאכל ויבא לידי סכנה:
יא סָעִיף ג (יא) ואין חילוק וכו' - ר"ל דגם איטר צריך להסב על שמאל כל אדם ואע"ג דהוא אוכל תמיד בשמאלו וא"כ לטעם א' היה צריך להסב על ימינו מ"מ אין לחלק מפני טעם ב' שמא יקדים קנה לוושט והאי טעמא עדיפא לן משום דהוי סכנתא וחמירא סכנתא מאיסורא ויאכל אותו הפעם בימין כל אדם. ובדיעבד אם היסב על צד ימין יצא דימין שלו הרי הוא כשמאל כל אדם:
יב סָעִיף ד (יב) אינה צריכה הסיבה - דסתם אשה אין דרכה להסב בשום פעם:
יג סָעִיף ד (יג) דבזמן הזה אין להסב - טעמו כיון דאין רגילות בארצנו בשאר ימות השנה להסב אלא יושב כדרכו. אבל תוך י"ב חודש על אביו ואמו או תוך שלשים על שאר קרובים כגון שלא נהג שבעה לפני הרגל אף שהוא חייב בהסיבה מ"מ הנכון שלא יסב על מטה כבודה וכלולה אלא יסב בשינוי קצת דהיינו על מטה וכר אחד תחת מראשותיו או על ברכי חבירו. וקיטל נהגו שלא ללבוש ומ"מ הלובש אין מוחין בידו:
יד סָעִיף ה (יד) צריך הסיבה אפילו וכו' - דאף דהבן חייב בכבודו ובמוראו וכ"ש אם הוא רבו מ"מ צריך הסיבה דמסתמא אב מחיל לבניה:
טו סָעִיף ה (טו) אינו צריך הסיבה - משום דברישא אמר צריך נקט הכא אינו צריך אבל באמת איסורא נמי איכא להסב בפניו דמורא רבו כמורא שמים:
טז סָעִיף ה (טז) אלא א"כ וכו' - ואז מחויב להסב:
יז סָעִיף ה (יז) יתן לו רבו רשות - היינו שירשהו בפירוש [ח"י] ואז מהני אפילו ברבו מובהק:
יח סָעִיף ה (יח) על שלחן בפני עצמו וכו' - אע"פ שהוא בפני רבו וטעמו כיון דהוא בשולחן בפ"ע אין הסיבה שלו זלזול לכבוד הרב ופר"ח חולק בזה ולדידיה כל שרואהו רבו אינו יכול להסב משום מוראו ופמ"ג כתב שבאופן זה טוב שיטול ממנו רשות:
יט סָעִיף ו (יט) צריך הסיבה - ואפילו בפני אדונו דאע"פ שהוא תמיד משועבד להתעסק בצרכי הבית מ"מ מחויב הוא להראות חירות בליל פסח ולאכול עכ"פ כזית מצה וכזית אפיקומן וד' כוסות בהסיבה. וה"ה פועל שיש לו תלמיד ללמדו אומנות חייב התלמיד בהסיבה וכן עבדים עברים חייבים בהסיבה עכ"פ בכזית ראשון כשמש ולענין עבד כנעני עיין באחרונים:
כ סָעִיף ז (כ) ונ"ל אם לא שתה וכו' - ר"ל דבין כוסות הראשונות דמותר לשתות כמה דבעי כדמוכח לקמן סימן (ת"פ) [תע"ג] [דבהו לא אמרינן שנראה כמוסיף על הכוסות] צריך לחזור ולשתות אם לא עשה הסיבה דלו יהא אלא שתיית רשות נמי שרי משא"כ אם שכח להסב בכוסות אחרונות אין לחזור ולשתות שהרי שתיית רשות אסור שם מפני שנראה כמוסיף על הכוסות וא"כ כיון דלהראבי"ה אין צריך להסב ממילא הוא שתיית רשות דאסור בין כוסות אחרונות:
כא סָעִיף ז (כא) בלי ברכה - כתב מג"א דכל זה לעיקר הדין דרשות בידו לשתות כמה כוסות אבל למנהגנו שאין שותין שום כוס אפילו בין כוסות ראשונות וכדמבואר בסימן תע"ג ס"ג הוי ליה כנמלך ואם שותה צריך לברך. והוסיף עוד דלפי זה אפילו בין ראשון לשני אין כדאי שיחזור וישתה דכיון שמברך עליו נראה כמוסיף עוד כוס על הכוסות [וכדמבואר בטור סימן תע"ג בשם אבי העזרי] ולכן לא יחזור וישתה ויסמוך על דעת אבי העזרי כמו בכוסות אחרונות ומיהו אם שכח ולא היסב בכוס שני יחזור וישתה בהסיבה בלי ברכה דלא הוי כנמלך שהרי גם בתוך הסעודה אם רוצה לשתות אין צריך לברך וסומך על ברכת כוס שני. ונכון שקודם שמברך על כוס ראשון יהיה בדעתו לחזור ולשתות בין הכוסות הראשונות ואז אפילו יטעה וישתה כוס ראשון בלי הסיבה יוכל לשתות כוס אחר בהסיבה ובלי ברכה ולא יהא נראה כמוסיף:
כב סָעִיף ז (כב) וכן באכילת מצה - היינו שיחזור ויאכל הכזית מצה ובלא ברכה מיהו באפיקומן אם שכח לאכלו בהסיבה לא יחזור ויאכלנו דהא אסור לאכול שני פעמים אפיקומן:
כג סָעִיף ז (כג) כל הסעודה - באכילתו ובשתייתו ובדיעבד יצא בשעת אכילת כזית מצה וד' כוסות ולגבי שמש כיון שהוא טרוד דיינינן ליה כדיעבד לגבי כל אדם:
כד סָעִיף ח (כד) על הסדר - פירוש שיאמר ההגדה בינתים:
כה סָעִיף ח (כה) זה אחר זה - וכ"ש אם שפכן כולן בכוס אחד ושתאן לא יצא ובפמ"ג מצדד שאפילו הפסיק בינתים ואמר הגדה נמי לא יצא דארבע כוסות בעינן:
כו סָעִיף ח (כו) לא יצא - וצריך לחזור ולשתות עוד שלש כוסות על הסדר ונראה דצריך לברך עתה על כל כוס וכוס ולא הוי כמוסיף על הכוסות כיון דלא יצא בראשונה. [וכ"מ בפמ"ג] ופשוט דלאו דוקא אם שתאן כולן שלא על הסדר דה"ה אם שתה כוס רביעית תיכף אחר שלישית גם כן לא יצא דהא כולהו כסדר בעינן:
כז סָעִיף ט (כז) רביעית - ושעורו עיין לעיל בסימן רע"א ס"ק ס"ח במ"ב שם:
כח סָעִיף ט (כח) לאחר שימזגנו - היינו דלא בעינן רביעית יין חי אלא רביעית ביחד עם המים שמזוג בו. ובזמניהם שהיו היינות חזקים מאד היו מוזגין על חד תלת ובזמנינו שהיינות חלושים עיין לעיל בסימן ער"ב ס"ק ט"ז במ"ב:
כט סָעִיף ט (כט) אם רוצה למזגו - ר"ל דבזמנינו שהיינות חלושים אין חיוב למוזגו אפילו לכתחלה. ודע דאפילו אם שותה יין חי וחזק מ"מ צריך דוקא רביעית שלם דלא חלקו חז"ל בשיעורים:
ל סָעִיף ט (ל) כולו או רובו - היינו כולו לכתחלה או רובו בדיעבד ובמדינות שהיין ביוקר אפילו לכתחלה סגי ברובו אך כוס הרביעית ישתה כולו כדי שיהא יכול לברך ברכה אחרונה לכו"ע [אחרונים]. יש שמקמצין וכועסין על המשרתים אם שותין הרבה ועתידין ליתן את הדין שמכשילן ומונען מן המצוה [ח"א]:
לא סָעִיף ט (לא) שותין ממנו וכו' - מלשון זה משמע דאפילו לכתחלה שרי כל שיש רביעית לכל אחד ואע"ג דבעינן לכתחלה כוס מלא וגם שלא יהיה פגום הכא כיון דלהראשון היה כוס מלא כולהו אתיין מכח הראשון ואפשר עוד דהמחבר עיקר דינא אתא לאשמועינן דשניהם יוצאין בכוס אחד:
לב סָעִיף ט (לב) כמנין רביעיות שבו - ובדיעבד סגי אפילו היה לכל אחד רק רוב רביעית:
לג סָעִיף ט (לג) רוב הכוס אפי' וכו' - אף שבעלמא די ברוב רביעית אפילו מכוס גדול הכא לענין כוסות חמיר טפי דבעינן דוקא רוב כוס ואם לאו לא יצא. ולדינא קיי"ל כדעה הראשונה. ומ"מ אם אין בדעתו לשתות הרבה לא יקח כוס גדול רק כוס שמחזיק רביעית כדי לחוש לדעה זו:
לד סָעִיף ט (לד) שלא בהפסק גדול - דהיינו שלא ישהה בשתיית רוב הכוס יותר מכדי אכילת פרס ואם שהה יותר משיעור זה אין מצטרף תחלת השתיה לסופה ואפילו בדיעבד לא יצא וצריך לחזור ולשתות אפילו בכוסות אחרונות [דאין כאן משום מוסיף על הכוסות כיון דלכו"ע לא יצא] ולכתחלה יש ליזהר שלא לשהות בשתיית רוב הכוס יותר מכדי שתיית רביעית לחוש לדעה ראשונה המבואר בסימן תרי"ב ע"ש ומ"מ בדיעבד אם שהה בשתי כוסות אחרונות לא יחזור וישתה וכעין המבואר לעיל בס"ז בהג"ה עי"ש. ובשתי כוסות ראשונות יחזור וישתה. ולכתחלה נכון לשתות רוב הרביעית בבת אחת:
לה סָעִיף י (לה) מפני שמזיקו - ר"ל שמצטער בשתייתו וכואב בראשו מזה ואין בכלל זה כשיפול למשכב מזה:
לו סָעִיף י (לו) לקיים מצות וכו' - משא"כ בשבתות וימים טובים יכול לשמוע קידוש מאחר ויוצא בזה אבל הכא חל חיוב השתייה על כל אדם:
לז סָעִיף י (לז) ארבע כוסות - ויכול למזגו היטב אכן בעינן שיהא עדיין ראוי לקידוש [עיין לעיל סימן ער"ב ס"ק ט"ז במ"ב] וגם יכול ליקח יין צמוקים או חמר מדינה:
לח סָעִיף יא (לח) יין אדום - דכתיב אל תרא יין כי יתאדם אלמא דהאדמימות מעלה וחשיבות ועוד זכר לדם שהיה פרעה שוחט ב"י ובמקומות שמצויין הגוים להעליל עלילות שקרים נמנעים מליקח יין אדום:
לט סָעִיף יב (לט) יוצאין ביין מבושל - ולכתחלה טוב יותר ליקח יין שאינו מבושל אם לא שהמבושל טוב יותר וכן כה"ג לענין קונדיטון:
מ סָעִיף יב (מ) ובקונדיטון - פי' שמעורב בו דבש ופלפלין ועיין לעיל סימן ער"ב ס"ח ובמש"כ שם וה"ה לכאן:
מא סָעִיף יג (מא) אפילו עני וכו' - ומי שאין לו אלא ד' כוסות אחר המזיגה יקחם הכל ללילה ראשונה. ונר ביתו עדיף מארבע כוסות משום שלום בית. ומי שאין לו אלא ב' וג' כוסות עיין סימן תפ"ג במ"א ס"ק ב' איך ינהג:
מב סָעִיף יג (מב) ימכור מלבושו - היינו אם הגבאים לא נתנו לו אעפ"כ אין לו לפטור עצמו אכן באמת הם מחויבים ליתן לעניים ארבע כוסות ותמיהני על איזה מקומות שאין משגיחין ע"ז הלא דבר זה פשוט ומבואר בכמה פוסקים:
מג סָעִיף יג (מג) לד' כוסות - של יין או חמר מדינה וד' כוסות נתקנו כנגד ד' לשונות של גאולה והוצאתי אתכם והצלתי אתכם וגאלתי אתכם ולקחתי אתכם:
מד סָעִיף יד (מד) גם הנשים חייבות - דאף שהוא מצוה שהזמן גרמא מ"מ חייבות שאף הן היו באותו הנס:
מה סָעִיף יד (מה) מצות הנוהגות וכו' - כגון מצה ומרור ואמירת הגדה:
מו סָעִיף טו (מו) מצוה ליתן וכו' - אבל אינו מעכב:
מז סָעִיף טו (מז) כוסו לפניו - עיין בסימן רע"א סי"ג בבה"ל שצדדנו דקטן אינו צריך לשתות רוב רביעית רק כמלא לוגמיו דידיה:
מח סָעִיף טו (מח) מפני וכו' - וכעין שמבואר לקמן בסימן תע"ה (ס"א) [ס"ו] לענין מצה ובדיעבד אינו מעכב אם לא שהה הרבה וכדלעיל בס"ק ל"ד:
מט סָעִיף טו (מט) בלא"ה אין לוקחין אותו - שצריך ליתן עיניו בו כמבואר שם וכן לענין קידוש כה"ג:
נ סָעִיף טז (נ) וישאלו - ר"ל שעי"ז יתעוררו לשום לב על כל השנויים ומנהגי לילה זה וישאלו שאלות המבוארים בנוסח מה נשתנה. ובש"ס איתא כדי שלא יישנו וישאלו. וצריך לעוררם שלא יישנו עד אחר עבדים היינו וכו' שידעו ענין יציאת מצרים דעיקר המצוה הוא התשובה על שאלת בנו וכמו שנאמר והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה וגו' (ולא כמו שעושין איזה המון שאחר אמירת מה נשתנה מניחים לילדים לילך ולישן ואינם יודעים שום תשובה על שאלתם):
א סָעִיף א עד שתחשך. דכוס של קידוש הוא אחד מארבע כוסות וכולן צריכים להיות בלילה (ת"ה):
ב סָעִיף ב בכלים נאים. כל השנה טוב למעט בכלים נאים זכר לחורבן חוץ מליל פסח ירבה בכלים נאים ומהרי"ל לא היה משתמש במשכנות של עכו"ם כ"א בפסח וכן מ"כ בשם מהר"מ דהוי גניבת העכו"ם דשואל שלא מדעת גזלן הוי ע' בח"מ סי' שנ"ט וקשה אטו בפסח מותר לגזול וי"ל כיון דאין משתמש בהם אלא פעם אחת בשנה לא מקפיד העכו"ם ועיין בט"ז בי"ד סי' ק"ך ס"ט:
ג סָעִיף ב ישב על הספסל. ולא על הקרקע, ובמרדכי משמע דגרסי' יסב על הספסל וגם מותר לסמוך על ירך חבירו כדאי' בגמ' אבל לא על ירך עצמו דמחזי כדואג (מהרי"ל):
ד סָעִיף ג ולא על ימינו. שמא יקדים קנה לושט:
ה סָעִיף ד א"צ הסיבה. אבל תוך י"ב חדש א"צ הסיב' (ב"ח) וגם אינו לובש הקיטל כמו שנוהגין דבלא"ה לבו נכנע ונ"ל דה"ה אבל תוך ל' על שאר קרובי' כשלא נהג ז' קודם הרגל:
ו סָעִיף ה אפי' הוא רבו. דמסתמא הוא מוחל לו (אבודרהם) כל הפטו' ומיסב נק' הדיוט (ט"ז רש"ל) ויצא לו דין זה מהירושלמי פ"ק דשבת ובאמת כ' הב"ש דצריך להתיישב בדבר שהרי כמה פעמים מצינו שמחמירין בדבר שאנו פטורי' בו:
ז סָעִיף ז שנראה כמוסיף. פירוש כיון שאסור לשתות ביניהם א"כ מתחלה לא היה דעתו לשתות וצריך לברך והוי מוסיף אבל בראשונו' כיון שמותר לשתות ביניהם א"כ היה דעתו עליו וא"צ לברך ונ"ל דהאידנא שאין דרך לשתות בין הראשונות א"כ ה"ל נמלך ואם שותה צריך לברך וה"ל כמוסין /כמוסיף/, לכן לא יחזור וישתה ויסמוך על ראבי"ה וכ"מ בטור סי' תע"ג וכ"כ הב"ח אבל בכוס שני יחזור וישתה דהא אפי' שותה יין תוך הסעודה כוס השני פוטרו אא"כ לא היתה דעתו לשתות תוך הסעודה: ונ"ל דבתחלת הסיב' יהי' דעתו לחזור ולשתות בין הראשונות ואז אם טעה ושתה בלא הסיבה יחזור וישתה בלא ברכה:
ח סָעִיף ח על הסדר. פי' שיאמר ההגד' בנתיים:
ט סָעִיף ט שותין ממנו. משמע דלכתחלה מותרין הרבה לצאת בכוס אחד ועסט"ו:
י סָעִיף ט וי"א שצריך וכו'. ולכן יקח כוס קטן וישתה רובו:
יא סָעִיף ט שלא בהפסק גדול. דהיינו שלא ישהה מתחלה ועד סופו יותר משתיי' רביעית כמ"ש סי' תרי"ב ונ"ל דאם שהא יותר מאכילת פרס אפי' בדיעבד לא יצא וכ"מ סי' תע"ה ס"ו וצריך לחזור ולשתות אפילו בכוסות אחרונות ואם שהה כדי שתית רביעית א"כ הוי ספיקא בשני כוסות ראשונות יחזור וישתה וע"ש מ"ש ס"ז בהג"ה ולכתחלה ישתה רוב רביעית בבת אחת עסי' תע"ה:
יב סָעִיף י מפני שמזיקו. נראה לי דרשאים למזגו היטב כל זמן שראוי לקידוש כמ"ש סי' ער"ב:
יג סָעִיף יא אדום. זכר לדם עסי' קע"ה:
יד סָעִיף יג אפי' עני כו'. נ"ל דמי שאין לו אלא ד' כוסות מצומצמות אחר מזיגה יקח' בלילה הראשונה ולא יקח ב' בלילה הראשונה לקידוש ולב"ה וב' ללילה שניה חדא דהא בקיאינן בקביעא דירחי ויומא קמא עיקר ועוד דהא קידוש של י"ט דרבנן וברכת המזון י"א דאינה טעונה כוס לכן פרסומי ניסא עדיף ועוד דקידוש אפשר בפת עסי' רצ"ו ס"ד: ונ"ל דנר ביתו עדיף מד' כוסות משום שלום בית כמ"ש סימן רס"ג ס"ג:
טו סָעִיף יג ימכור מלבושו. אם לא נתנו לו הגבאים (רשב"ם):
טז סָעִיף יד גם הנשים. מפני שהנשים היו עיקר באותו הנס שבזכות נשים צדקניות נגאלו משא"כ בסוכה (תו'):
יז סָעִיף טו כוסו לפניו. עמ"ש ס"ט דלאו דוקא קאמר:
א סָעִיף א עד שתחשך. דמצה דומיא דפסח דכתיב על מצות ומרורי' יאכלוהו והפסח אינו נאכל אלא בלילה והקידוש צריך שיהי' בשעה ראויה למצה. כתב מהר"ל מפראג בכל ע"ש וי"ט שמוסיף מחול על הקודש עכ"פ צריך שתהיה גמר הסעודה בליל' דכתיב תלתא היום וחדא בלילה מדאורייתא וכשמפסיק מאכילתו קודם חשיכ' לא יצא דאכיל' צריכ' דוקא בלילה משא"כ בערב פסח דגם הקידוש צריך שיהיה בלילה ונ"ל הטעם דמצות אכילת מצה היא בכלל הקידוש ובשבילה בא הקידוש:
ב סָעִיף ג ולא על ימינו. דשמא יקדים קנה לושט דושט הוא על ימין ונפתח הכובע שע"פ הקנה מאליו שהוא מטה כלפי ימין:
ג סָעִיף ד דבזמן הזה כו'. דראבי"ה ס"ל בזמן הזה א"צ להסב כיון דאין רגילות בארצנו בשאר השנה להסב אלא יושב כדרכו ע"ז סומכות הנשים שלא להסב וכ' מו"ח ז"ל אבל אינו מיסב מאחר דישיבה כדרכה הוי דרך חירו' וכן המנהג וכ"ש באותן שלובשין הקיט"ל בשעת סדר שהאבל לא ילבשנו אלא דנראה דטעם לבישת הקיט"ל הוא שלא תזוח דעתו עליו מפני השמח' ע"כ ילבש בגד מתי' ולפ"ז גם האבל ילבשנו ועמ"ש סי' תר"י לענין י"ה:
ד סָעִיף ה אפי' אם אינו רבו מובהק. הרא"ש מוכיח זה מדאי' בבריי' עם הכל אדם מיסב אפי' תלמיד עם רבו ופרכי' מזה אמה דא"ר יוסף תלמיד א"ס היסב'. ודחה לה דמיירי בשולי' דנגרי פי' תלמיד אומנו' ולא דחה לה דמיירי באינו מובהק אלא מאי דגם באינו מובהק צריך וק"ל הא עכ"פ אם רבו נתן לו רשות צריך היסבה אמאי לא דחה לה בזה דמיירי שנותן לו רשות וי"ל דלשון הבריית' מור' על חיוב היסב' ובנטילת רשות אין שום חיוב על התלמיד דמוכח מזה דאין חיוב על הרב לתת לו רשות דאל"כ אמאי לא מוקי בהכי דיש חיוב על הרב לתת לו רשות אלא ש"מ דהרשות הזה הוא רשות ולא חובה כנלע"ד:
ה סָעִיף ז ונראה לי אם לא שתה כו'. פי' דבב' כוסות הראשונים יש שם רשות לשתות ביניהם ולא הוי כמוסיף וחילוק זה ישנו באשר"י פ' ע"פ אלא שסיים ע"ז ומיהו איכ' למימר כיון ששתה שלא כתיקונן הוברר הדבר דשלא ממנין הכוסות היה ומה ששתה עתה הוא כוס של חובה ואם שתה כוס רביעי' בלא היסב' צריך לברך בפה"ג על כוס שישתה אח"כ שישת' בהיסב' שהרי כששתה כוס רביעית בלא הסיבה ולא נזהר להסב הסיח דעתו לשתות יותר עכ"ל וכ"פ בש"ע סי' תע"ט וי"ל כאן על רמ"א ממ"נ אי ס"ל כהאי סברא דהוברר הדבר שלא הוו מן המנין למה כ' שנראה כמוסיף על הכוסות הא לאו מוסיף הוא ואי לא ס"ל כן וע"כ הטעם משום דבדיעבד יצא בלא הסיבה דיש לסמוך על ראבי"ה כדעת הי"א א"כ למה נתן טעם משום מוסיף שזהו טעם שאינו מוכרח דהא י"ל הוברר הדבר ה"ל ליתן הטעם עדיף מזה דהיינו דכיון שכבר יצא באותן ב' כוסות ששתה בלא היסבה אסור לו לשתות כדתנן בין שלישי לרביעי לא ישתה וכן אחר רביעי לא ישתה בלא טעם דמוסיף על הכוסות אלא שלא ישתכר כמ"ש סי' תע"ט נמצא שיש בדברי רמ"א אלו סתירה או קיצור:
ו סָעִיף ז ולכתחלה יסב כל הסעודה. ק"ל מדאי' בגמ' השמש שאכל כזית מצה כשהוא מיסב יצא ש"מ דאדם אחר לא יצא אלא צריך להסיב בכל הסעודה וכאן אמרי' דדוקא לכתחלה יסב בכל הסעודה. וברמב"ם פ"ז כ' וז"ל אימתי צריך היסבה בשעת אכילת כזית מצה ובשתיית ד' כוסות האלו ושאר אכילתו ושתייתו אם היסב הרי זה משובח וקשה מאי חילוק יש בין שמש לאחר לפ"ז. וא"ל דשמש א"צ לקיים המצוה מן המובחר דא"כ לא הל"ל בשמש שיצא אלא הל"ל א"צ אלא לכזית וי"ל דאין חילוק בין שמש לאחר בזה ולא נקט שם שמש אלא ללמדינו שאף השמש חייב בהיסבה וכדי של"ת היאך אפשר לו בהסיבה כיון שצריך לילך אנה ואנה לזה תירץ דהא עיקר החיוב לכל אדם אינו אלא בכזית מצה וזה יוכל השמש שפיר לקיימו: ומהר"ל מפראג כ' לחלק בין שמש לאחר ולא נתיישב לי אלא בדרך שכתבתי:
ז סָעִיף ח על הסדר. פי' כפי שסדרו חכמים אבל אם שתאן זה אחר זה בלא הסדר שבנתיים לא יצא:
ח סָעִיף ט כולו או רובו. פי' מו"ח ז"ל כולו לכתחלה או רובו בדיעבד ובמדינות שהיין ביוקר אפי' לכתחל' סגי ברובו עסי' ק"ץ ס"ב מ"ש מזה וע' עוד מ"ש בסי' תפ"ו:
ט סָעִיף יא אחר יין אדום. דכתיב אל תרא יין כי יתאדם ש"מ שהאדמדומי' הוא מעלה והקפיד הטו' כאן בד' כוסות בזה ולא בקידוש בסי' ער"ב דיש עוד רמז לאדום זכר לדם שהי' פרעה שוחט בני ישראל והאידנא נמנעו מליקח יין אדום מפני עלילות שקרים בעו"ה:
י סָעִיף יג אפי' עני כו'. במדינות שהיין אינו מצוי נכשלים הרבה במצוה זו שאינם יוצאים כראוי וטוב להם לעשות יין מצימוקי' כפי שנזכר בסי' ער"ב וכן כת' הטור בסי' תפ"ח שיקנה צימוקין: נ"ל בכל מקום שנזכר שאין צריך להסב יש איסור להסב כדאיתא לענין סוכה דכל הפטור מן הדבר ועושיהו נקרא הדיוט וכן מצאתי בשם רש"ל:
א סָעִיף א כשתחשך. ע' י"א:
ב סָעִיף ב נאים. כל השנה טוב למעט בכלי' נאים זכר לחורבן חוץ מליל פסח ירבה בכלי' נאים. ומהרי"ל לא היה משתמש במשכנות של עכו"ם כ"א בפסח ע' מ"א. ולא הוי כשואל שלא מדעת דמסתמא אינו מקפיד ומשמעות לשון מהרי"ל העמידם על שלחן מיוחד לראותם ולשמרם בלי שימוש. (ועיין ח"י מ"ש ועיין ש"ך וט"ז בי"ד סי' ק"ד:
ג סָעִיף ב הספסל. ולא ע"ג קרקע. ובמרדכי משמע דגרסינן יסב על הספסל. גם מותר לסמוך על ירך חבירו אבל לא על ירך עצמו דמיחזי כדואג. מהרי"ל:
ד סָעִיף ד הסיבה. כתב הב"ח דאבל כל י"ב חודש לא יסב וגם אינו לובש הקיט"ל דבלא"ה לבו נכנע. כתב המ"א ז"ל דה"ה אבל תוך למ"ד על שאר קרובים כשלא נהג שבע' קודם הרגל ע"ש. וכנה"ג בספרו פסח מעובין סי' קע"ו כתב דאפילו תוך שבעה כיון דפסק' אבילתו חייב להסב וכן המנהג ע"ש. והסכים עמו הח"י וכתב מנין לנו להחמיר באבילות דקיל' ולבטל ממצות הסיב' מ"מ אם אפשר לשנות קצת ישנה ועכ"פ ילבוש הקיט"ל שהוא בגד מתים וכ"כ הט"ז. (דלא כמ"א עכ"ל):
ה סָעִיף ה הסיב'. (דמסתמא מחל לו) והב"ח פסק דאין מסיב אלא אם כן יתן לו אביו רשות ועיין בתשובת פנים מאירות סי' צ"ג:
ו סָעִיף ה רשות. ואין חיוב על הרב לתת לו רשות ט"ז וכל זה בתלמיד של תורה אבל תלמיד של אומנות בכל ענין מיסב:
ז סָעִיף ז כמוסיף. פי' כיון שאסור לשתות ביניהם א"כ מתחלה לא היה דעתו לשתות וצריך לברך והוי כמוסיף אבל בראשונות כיון שמותר לשתות ביניהם א"כ היה דעתו עליו וא"צ לברך. ונ"ל האידנא שאין דרך לשתות בין הראשונות א"כ ה"ל נמלך ואם שותה צריך לברך וה"ל כמוסיף לכן לא יחזור וישתה ויסמוך על ראבי"ה אבל בכוס שני יחזור וישתה דהא אפי' שותה יין תוך הסעודה כוס שני פוטרו. ונ"ל דבתחלת הסיב' יהיה דעתו לחזור ולשתות בין הראשונות ואז אם טעה ושתה בלא הסיב' יחזור וישתה בלא ברכה עכ"ל מ"א. וב"ח בסי' תע"ט פסק דבכל ד' כוסות אם שתאן בלא הסיב' יצא וכן נ"ל עיקר. ח"י וכ"כ האגודה:
ח סָעִיף ז מצה. ע' בפסקי מהרא"י ס"ס קכ"ב דמרמב"ם וסמ"ג והרא"ש והמרדכי והגמ"נ מדברי כולם נלמד דכזית ראשון של המוציא לא בעי הסיבה עכ"ל. אכן מדברי הטור משמע דשניהם בעי הסיב' וכן נוהגין עח"י סימן תע"ה ס"ק ז':
ט סָעִיף ז הסעודה. ובדיעבד יצא בשעת אכילת כזית מצה ושתיי' ד' כוסות. ועח"י:
י סָעִיף ח כסדר. שלא אמר הגדה בנתיים:
יא סָעִיף ט רובו. פי' הב"ח כולו בתחלה או רובו בדיעבד. ובמדינות שהיין ביוקר יזהר כל אדם ליקח כוס מרביעית וישתה כולו או רובו בדיעבד ועח"י וע' ט"ז סי' ק"צ ס"ק ג' ובסי' תפ"ז ס"ק א':
יב סָעִיף ט בהפסק. דהיינו שלא ישה' מתחלה ועד סופו יותר משתיי' רביעית כמ"ש סימן תרי"ב וכ' המ"א ונ"ל דאם שהה יותר מאכילת פרס אפי' בדיעבד לא יצא וצריך לחזור ולשתות אפי' בכוסות אחרונות ואם שהה כדי שתיית רביעית הוי ספיקא ובשני כוסות ראשונות יחזור וישתה וע"ל ס"ק ז' מש"ש. ולכתחלה ישתה רוב רביעית בבת אחת עסי' תע"ה. ובאר היטב אשר לפני מערבב הדברים כאן ע"ש:
יג סָעִיף י לדחוק. ורשאי למזגו היטב כל זמן שראוי לקידוש כמו שכתוב סי' רע"ב. מ"א:
יד סָעִיף יא אדום. ובמקומות שמצויי' לעלול עלילות שקרים נמנעו מליקח יין אדום. ט"ז:
טו סָעִיף יב יוצאים. היינו בדיעבד אבל לכתחלה מצוה מן המובחר ליקח היין היותר משובח בלי תערובת. וקונדיטון פי' שנתערב בו דבש ופלפלין. וכתב הט"ז דבמקום שאין יין מצוי ישתה מי צמוקים ובתשובת ריב"ש סי' ט"ז מבואר דדוקא באותן צמוקים שיש בהם לחלוחית כשמעצרין אותן אבל אם אין יוצא מהן דבש רק ע"י שריה במים אין יוצאין בהם ע"ש וכ"כ הרוקח וכן נוהגין. ח"י:
טז סָעִיף יג עני. כתב המ"א נ"ל דמי שאין לו אלא ד' כוסות מצומצמים אחר מזיג' יקחם בלילה הראשונה הכל ולא יקח ב' בלילה הראשונה לקידוש ולבה"מ וב' ללילה שניה דיומא קמא עיקר ונר ביתו עדיף מד' כוסות משום שלום בית עכ"ל. כ' הט"ז נ"ל בכל מקום שנזכר שא"צ להסב יש איסור להסב דכל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט וכ"כ מהרי"ל ומהרש"ל ומ"א והבאר שבע כתב דצריך להתיישב בדבר שהרי כמה פעמים מצינו שמחמירין בדבר שאנו פטורין בו ועח"י סק"י. מי שמשלחין לו יין לד' כוסות ולקידוש אינו רשאי לשנות חות יאיר סי' רנ"ב. ועמש"ל סי' רמ"ב בשם ס"ח:
א סָעִיף א (ס"ק א) עד כו' צ"ל בלילה. והטעם הובא בט"ז דמצה דומיא דפסח דכתיב על מצות ומרורים יאכלהו ובפסח כתיב ואכלו את הבשר בלילה הזה:
ב סָעִיף ב (ס"ק ב) בכלים כו' וי"ל כיון דאין משתמש כו'. וח"י כ' דאיתא במהרי"ל וז"ל אפי' כלים הממושכנים בידו מן הגוים מותר להשים על שלחן מיוחד לשמוח בראייתם עכ"ל הרי דגם בפסח לא השתמש בהן ועיין בט"ז בי"ד סי' ק"כ שכתב דאין בזה משום גניבה. דלא גרע מהפקעת הלואתו היכי דליכא חילול השם דשרי כיון דבהתירא אתי לידיה וגם גניבת דעת ליכא כה"ג ע"ש:
ג סָעִיף ב (ס"ק ג) ישב כו' ובמרדכי משמע דגרסי' יסב בסמ"ך:
ד סָעִיף ג (ס"ק ד) ולא כו' שמא יקדים כו' דלא כי"מ שכ' רשב"ם הואיל שצריך לשמש בימין דאם כן באיטר יד אדרבא ה"ל להטות על ימין. אלא הטעם שמא יקדים כו' ולכן קי"ל דאין חילוק בין איטר לאחר:
ה סָעִיף ד (ס"ק ה) א"צ כו' אבל כו' וח"י כ' דחייב בהסיבה ועכ"פ ילבש הקיטל כשלא נהג ז' קודם הרגל. דאם נהג כבר הרגל מבטל גזרת שלשים ואינו אבל. אלא כשעדיין לא נשלם ז' ימי אבילות כשנכנסה רגל דאז הרגל מבטל גזרת שבעה וחל עליו גזרת שלשים:
ו סָעִיף ה (ס"ק ו) אפי' כו' ובאמת כ' הב"ש וכ"כ לעיל סי' ל"ב ס"ק ח' ועמ"ש סי' ס"ג ס"ק ד':
ז סָעִיף ז (ס"ק ז) שנראה כו' וצריך לברך כו' כיון דמנהגנו לברך על כ"א מד' כוסות אם כן הברכה שמברך על כוס הנוסף גורם שנראה כמוסיף על הכוסות משא"כ כשאין צריך לברך על כוס הנוסף אינו נראה כמוסיף דהא אינו דומה לד' כוסות שמברכין עליהם. וכ"ה בטור סי' תעג ול"ל דבתחלת כו' יחזור וישתה בלא ברכה אפי' לדידן ויצא בדין הסיבה לכ"ע:
ח סָעִיף ט (ס"ק ט) שותין כו' עסט"ו דמ"ש שם שתינוקות שהגיעו לחינוך צ"ל לכ"א כוסו לפניו ע"כ הוא לאו דוקא דלא יהיו קטנים שהגיעו לחינוך עדיפי מגדולים:
ט סָעִיף ט (ס"ק י) וי"א כו' וישתה רובו. והב"ח וט"ז כתבו ומה"ט כ' הטור וש"ע כולו או רובו דלכתחלה בעי' כולו:
י סָעִיף ט (ס"ק יא) שלא כו' כמ"ש סי' תרי"ב דיש מחלוקת לענין צירוף השתיה די"א אם שהה יותר מכדי שתית רביעית אין מצטרף. וי"א דשיעורו כמו באכילה דהיינו כדי אכילת פרס לכן לכתחלה לא ישהה יותר מכדי שתיית רביעית לצאת לכ"ע אפי' בכוסות אחרונות דנראה כמוסיף על הכוסות דניהו דאם אכל בלי הסיבה כ' לעיל דבכוסות אחרונות לא יחזור וישתה משום דנראה כמוסיף היינו מטעם שכ' רמ"א שם דכה"ג סמכינן על ראבי"ה דס"ל בזה"ז א"צ הסיבה. אבל בשהה יותר מכדי א"פ דלכ"ע אינו מצטרף וליכא מאן דיש לסמוך עליו לכן לא חיישינן במה שנראה כמוסיף וע"פ מ"ש סעיף ז' בהגה. ולדידן בכוס ראשון דוקא שהיה דעתו תחלה לשתות בין הכוסות וכמ"ש מ"א ס"ק ז': ישתה רוב רביעית ולהב"ח הנ"ל ישתה לכתחלה הרביעית בבת אחת:
יא סָעִיף י (ס"ק יב) מפני כו' דרשאי למזגו היטב כ"ז שראוי כו': והנה מדברי רמ"א בסי' ר"ד סעיף ה' משמע קצת אם אין ששה חלקים מים מברכים עליו בפה"ג. אבל בספר א"ר הביא בשם ע"ת דביינות שלנו החלושים אם יש בו מים הרבה אפילו היין הוא הרוב מ"מ צ"ע אם יברך עליו בפה"ג:
יב סָעִיף יא (ס"ק יג) אדום זכר כו' וכ' הט"ז דעתה דיש לחוש לעלילות שקר ח"ו יש למנוע ליקח אדום:
יג סָעִיף יג (ס"ק יד) אפי' כו' ועוד כו' ר"ל דהא מה"ט יש סברא ליקח כל לילה שני כוסות כדי שיהיה לו גם בלילה עכ"פ כוס לקידוש וכוס לבהמ"ז: של י"ט דרבנן כמ"ש לעיל סי' רע"א ס"ק א': דא"צ כוס. כמ"ש סי' קפ"ב: לכן פרסומי כו' אפשר בפת. דמשום הני תרי טעמי נר חנוכה קודם לקידוש כמ"ש סי' תרע"ח: ונ"ל דנר ביתו עדיף כו' דהא מה"ט נר ביתו עדיף מנר חנוכה כדאיתא סי' רס"ג וסי' תרע"ח:
יד סָעִיף יג (ס"ק טו) ימכור כו' אם לא כו' דלכתחלה הגבאים צריכים ליתן לו יין לארבע כוסות:
טו סָעִיף טו (ס"ק יז) כוסו כו' עס"ט כו'. וכתב ח"י הגיע לחינוך היינו כבן ה' או ו': ובספר א"ר כ' וז"ל וש"ל כתב שישתה רוב הכוס ובניו ובני ביתו הקטנים שותין ממנו מעט אבל א"צ כוס לכ"א וכ"כ הרד"א. ומשמע דקטנים אפילו רוב רביעית א"צ לשתות:
א סָעִיף א ס"א יהיה שולחנו כו'. עתוס' ק' ב' ד"ה שאין כו': אבל לא. עתוס' צ"ט ב' ד"ה עד כו' ואומר הר"י כו' ועט"ז ומ"א:
ב סָעִיף ב ס"ב יסדר. שזהו בכלל דרך חירות כמ"ש עבדא דמפיק כו': ואפי'. תוס' שם ד"ה ואפילו. דס"ד כו':
ג סָעִיף ג ס"ג לא יטה כו'. עיין תוס' שם ד"ה פרקדן ובנדה י"ז א' ד"ה אפרקד אבל הר"ן כ' דיש לחוש לשני הפירושים דאפשר דשניהם נקראים פרקדן וכ"כ הרמב"ם וטור וז"ל הערוך בערך פרקד ברפ"ב דברכות וברפ"ב דנדה פרקדן כו' פי' השוכב על שדרו ופניו למעלה וכן פיר' ר"ה גאון וי"מ הישן על פניו משום דאתי לאחמומי ובנדה מפורש שגזירת חימום הוא ודייקי אפוי בקידה ור"מ כו' מפ' אפוריא קידה ובמנחות צ"ט ב' פרקודא הוה מפרקדא עכ"ל: ואין חילוק. ערשב"ם ד"ה דהסבת ימין כו' וד"ה שמא. ורבותי וכו' וכ' הרא"ש ונ"מ לבין ב' הטעמים לאטר וכתב ת"ה דעבדינן כטעמא בתרא שמא יקדים כו' דחמירא סכנתא כו' כמ"ש בפ"ק דחולין:
ד סָעִיף ד ס"ד אשה. כטעמא דשאלתות וכן הרי"ף ל"ג אצל בעלה: וכל הנשים כו'. עבכ"מ שכ' בשם הר' מנוח בלשון האחרון אשה חשובה שא"צ להתעסק בצרכי הבית בתיקון המאכל ועיין בכתובות ס"א א' ועבא"ע סי' פ' ושם ס"י: דכתב דבזה"ז כו'. דאין עכשיו דרך חירות שאין המלכים עכשיו רגילין להסב וכן לפי' השאלתות שכ' דאשה א"צ הסיבה כו':
ה סָעִיף ה ס"ה אפי' הוא. דסתם אב מלמדו תורה כמ"ש בפ"א דקדושין ל"א א' גלוי כו': אפי' אינו. מדמשני בשוליא דנגרי דוקא: אא"כ. דלהכי שביק רבה להו למיסמך: ות"ח. עתוס' בברכות ל"א ב' ד"ה מורה ובב"ק מ"א ב' ד"ה לרבות:
ו סָעִיף ז ס"ז כל מי. שם מיסב אין כו': ונ"ל אם. ערא"ש שם ועט"ז ומ"א: ולכתחלה. מדאמרינן שם השמש שאכל כזית כו' משמע דיעבד ובמתני' לא יאכל כו' מ' כל הסעודה:
ז סָעִיף ח ס"ח צריד לשתות. שם שתאן בבת אחת כו' וערשב"ם ד"ה בב"א. ונ"ל כו' וערא"ש שם:
ח סָעִיף ט ס"ט שיעור כו'. שם ארבעה כוסות הללו כו': לאחר שימזגנו. עתוס' שם ד"ה ואתי. לכך נראה כו': אם רוצה. דבלא"ה צריך רביעית יין חי כמש"ש ועיין רשב"ם שם ד"ה אחד חי: וישתה כו'. עיין ט"ז וכ"כ תוס' שם ד"ה רובא כו'. וכן מ' בגמ' דקאמר יצא מ' דיעבד: ואם יש כו'. שמפרש השקה מהן כו' והוא כו' כמ"ש הר"ן שם שכל א' שתה רוב רביעית שהרי כולן חייבין בד' כוסות כמש"ש ת"ר הכל חייבין כו': וי"א. שמפ' על בע"ה לבד וכמ"ש תוס' צ"ט ב' ד"ה לו ועוד דאמר בגמ' כו' א"נ בבניו כו' ומדקאמר רובא דכסא ול"ק מלא לוגמיו כמש"ש ק"ז א' ש"מ דוקא רוב כוס: וצריך. תוספתא שתאן כפוסין לא יצא. ר"ל הפסק כמ"ש בפ"ק דב"ב כפיסין ארחי וכמ"ש גבי מרור אכלן לחצאין יצא ובלבד כו' וכן כאן בכה"ג ועסי' תרי"ב ס"י:
ט סָעִיף י מי שאינו. ירושלמי שם בפ' ע"פ ובפ' ח' דשבת ובפ"ג דשקלים ר' יונה שתי ד' כסי דלילי פסחא וחזיק רישיה עד עצרת רי בר עילאי שתי ד' כסי דלילא פסחא וחזיק רישא עד חגא כו' ועבה"ג:
י סָעִיף יא מצוה. ירושלמי שם ושם ושם א"ר מצוה לצאת ביין אדום שנאמר אל תרא יין כי יתאדם: אם אין. דטעמא מ"מ בעי דאף ר' יהודה דבעי אדום אמר צריך שיהא בו טעם ומראה כו' וערשב"ם ד"ה אל כו':
יא סָעִיף יב ס"ב יוצאין. שם ושם ושם:
יב סָעִיף יג ס"יג ימכור כו'. ערשב"ם שם שפי' מ"ש במתני' ואפי' מן התמחוי אם לא נתנו לו ימכור כו':
יג סָעִיף יד ס"יד ובכל כו'. מאותו הטעם של כוסות:
יד סָעִיף טו ס"טו תינוקות. שם: שהגיעו. כמ"ש תוס' שם צ"ט ב' ד"ה לא א"נ בבניו כו'. וכנ"ל: ואין. שלכתחלה צריך לשתות בב"א כמ"ש במצה בסי' תע"ה ס"א: ובכוס. שצריך ליתן עיניו בו כמ"ש בספ"ז דברכות: וכן. בכוס של קידוש וע"ש ושם:
טו סָעִיף טז ס"טז מצוה. שם אמרו כו':
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.