א מוֹזְגִין לוֹ כּוֹס רִאשׁוֹן וּמְקַדֵּשׁ עָלָיו, וּמְבָרֵךְ שֶׁהֶחֱיָנוּ. וְאִם חָל בְּשַׁבָּת, אוֹמֵר וַיְכֻלּוּ, וְאִם חָל בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת אוֹמֵר יקנה "ז, וְאִם שָׁכַח לְהַבְדִּיל וְלֹא נִזְכַּר עַד שֶׁהִתְחִיל הַהַגָּדָה, יַשְׁלִים הַהַגָּדָה עַד גָּאַל יִשְׂרָאֵל וְאַחַר כָּךְ יַבְדִּיל. הַגָּה: וְאֵין לִטֹּל יָדָיו כְּלָל קֹדֶם קִדּוּשׁ (רַבֵּנוּ יְרוּחָם וְהָרֹא"שׁ בִּתְשׁוּבָה וּמָרְדְּכַי פ' ע"פ). וְאִם אֵין יָדָיו נְקִיּוֹת, יִטֹּל מְעַט אֲבָל אֵין לְבָרֵךְ עַל הַנְּטִילָה. וּבַעַל הַבַּיִת לֹא יִמְזֹג בְּעַצְמוֹ, רַק אַחֵר יִמְזֹג לוֹ דֶּרֶךְ חֵרוּת (מהרי"ב).
ב שׁוֹתֶה בַּהֲסַבָּה וְאֵינוֹ מְבָרֵךְ אַחֲרָיו.
ג אִם יִרְצֶה לִשְׁתּוֹת כַּמָּה כּוֹסוֹת, הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ; וּמִכָּל מָקוֹם רָאוּי לִזָּהֵר שֶׁלֹּא לִשְׁתּוֹת בֵּין רִאשׁוֹן לְשֵׁנִי, אִם לֹא לְצֹרֶךְ גָּדוֹל, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשְׁתַּכֵּר, וְיִמָּנַע מִלַּעֲשׂוֹת הַסֵדֶר וּקְרִיאַת הַהַגָּדָה.
ד מְבִיאִין לִפְנֵי בַּעַל הַבַּיִת קְעָרָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ שְׁלֹשָׁה מַצּוֹת וּמָרוֹר וַחֲרֹסֶת וְכַרְפַּס אוֹ יָרָק אַחֵר וְחֹמֶץ אוֹ מֵי מֶלַח וּשְׁנֵי תַּבְשִׁילִין, אֶחָד זֵכֶר לַפֶּסַח וְאֶחָד זֵכֶר לַחֲגִיגָה, וְנָהֲגוּ בְּבָשָׂר וּבֵיצָה. הַגָּה: וִיסַדֵּר הַקְּעָרָה לְפָנָיו בְּעִנְיָן שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לַעֲבֹר עַל הַמִּצְוָה, דְּהַיְנוּ הַכַּרְפַּס יְהֵא לְמַעְלָה מִן הַכֹּל וְהָחֹמֶץ סָמוּךְ לוֹ יוֹתֵר מִן הַמַּצָּה, וְהַמַּצּוֹת מִן הַמָּרוֹר וְהַחֲרֹסֶת, וְהֵם יִהְיוּ יוֹתֵר קְרוֹבִים אֵלָיו מִן הַבָּשָׂר וְהַבֵּיצָה (מַהֲרִי"ל). וְהַבָּשָׂר נָהֲגוּ שֶׁיִּהְיֶה זְרוֹעַ, וְנָהֲגוּ שֶׁהַבָּשָׂר יִהְיֶה צְלִי עַל הַגֶּחָלִים וְהַבֵּיצָה תִּהְיֶה מְבֻשֶּׁלֶת. וְהוּא הַדִּין צְלוּיָה, וְכֵן נוֹהֲגִין בְּעִירֵנוּ.
ה אֵלּוּ יְרָקוֹת שֶׁיּוֹצֵא בָּהֶם יְדֵי חוֹבָתוֹ, חַזֶּרֶת, עֻלְשִׁין, תָּמְכָא, חַרְחֲבִינָא (פֵּרוּשׁ מִינֵי עֲשָׂבִים מָרִים), מָרוֹר; וְיוֹצְאִים בֶּעָלִין שֶׁלָּהֶם וּבְקִלְחָן, אֲבָל לֹא בַּשֹּׁרֶשׁ, אֶלָּא שֶׁבֶּעָלִין אֵין יוֹצְאִין אֶלָּא אִם כֵּן הֵם לַחִים, וּבַקְּלָחִים יוֹצְאִים בֵּין לַחִים בֵּין יְבֵשִׁים, אֲבָל לֹא כְּבוּשִׁים, וְלֹא שְׁלוּקִים וְלֹא מְבֻשָּׁלִים; וְכֻלָּם מִצְטָרְפִים לְכַזַּיִת, שֶׁהוּא הַשִּׁעוּר שֶׁלָּהֶם, וְעִקַּר הַמִּצְוָה בַּחֲזֶרֶת. וְאִם אֵין לוֹ חֲזֶרֶת, יַחֲזֹר אַחַר רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן, כְּפִי הַסֵדֶר שֶׁהֵם שְׁנוּיִים. הַגָּה: וְאִם אֵין לוֹ אֶחָד מֵאֵלּוּ הַיְרָקוֹת, יִקַּח לַעֲנָה אוֹ שְׁאָר יֶרֶק מַר, (אָגוּר). וַחֲרֹסֶת יַעֲשֶׂה עָב, זֵכֶר לַטִּיט, וְאַחַר כָּךְ נוֹתְנִין בּוֹ מְעַט חֹמֶץ אוֹ יַיִן אָדֹם זֵכֶר לַדָּם, (טוּר). וְעוֹשִׂין הַחֲרֹסֶת מִפֵּרוֹת שֶׁנִּמְשְׁלוּ בָּהֶם יִשְׂרָאֵל (תּוֹסָפוֹת פ' ע"פ) כְּגוֹן, תַּפּוּחִים, תְּאֵנִים, אֱגוֹזִים, רִמּוֹנִים, שְׁקֵדִים; וְנוֹתְנִין עָלָיו תַּבְלִין, כְּגוֹן קִנָּמוֹן וְזַנְגְּבִיל הַדּוֹמִים לַתֶּבֶן שֶׁהָיוּ מְגַבְּלִין בּוֹ הַטִּיט (טוּר).
ו נוֹטֵל יָדָיו לְצֹרֶךְ טִבּוּל רִאשׁוֹן וְלֹא יְבָרֵךְ עַל הַנְּטִילָה, וְיִקַּח מֵהַכַּרְפַּס פָּחוֹת מִכַּזַּיִת, וּמְטַבְּלוֹ בְּחֹמֶץ, וּמְבָרֵךְ בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה וְאוֹכֵל, וְאֵינוֹ מְבָרֵךְ אַחֲרָיו. וְיִקַּח מַצָּה הָאֶמְצָעִית וְיִבְצָעֶנָּה לִשְׁתַּיִם, וְיִתֵּן חֶצְיָהּ לְאֶחָד מֵהַמְּסֻבִּין לְשָׁמְרָהּ לַאֲפִיקוֹמָן, וְנוֹתְנִין אוֹתָהּ תַּחַת הַמַּפָּה, וְחֶצְיָהּ הַשֵּׁנִי יָשִׂים בֵּין שְׁתֵּי הַשְּׁלֵמוֹת וְיַגְבִּיהַּ הַקְּעָרָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ הַמַּצּוֹת וְיֹאמַר: הָא לְחָמָא עָנְיָא, עַד מַה נִּשְׁתַּנָּה. הַגָּה: וְיֹאמְרוּ בַּלָּשׁוֹן שֶׁמְּבִינִים הַנָּשִׁים וְהַקְּטַנִּים, אוֹ יְפָרֵשׁ לָהֶם הָעִנְיָן וְכֵן עָשָׂה ר"י מלונדרי כָּל הַהַגָּדָה בִּלְשׁוֹן לע"ז, כְּדֵי שֶׁיָּבִינוּ הַנָּשִׁים וְהַקְּטַנִּים. (כָּל בּוֹ וּמַהֲרִי"ל). וְאָז יְצַוֶּה לַהֲסִירָם מֵעַל הַשֻּׁלְחָן וּלְהַנִּיחָם בְּסוֹף הַשֻּׁלְחָן כְּאִלּוּ כְּבָר אָכְלוּ, כְּדֵי שֶׁיִּרְאוּ הַתִּינוֹקוֹת וְיִשְׁאֲלוּ.
ז מוֹזְגִין לוֹ מִיָּד כּוֹס שֵׁנִי, כְּדֵי שֶׁיִּשְׁאֲלוּ הַתִּינוֹקוֹת לָמָּה שׁוֹתִים כּוֹס שֵׁנִי קֹדֶם סְעֻדָּה. וְאִם אֵין חָכְמָה בַּבֵּן, אָבִיו מְלַמְּדוֹ. אִם אֵין לוֹ בֵּן, אִשְׁתּוֹ שׁוֹאַלְתּוֹ; וְאִם לָאו, הוּא שׁוֹאֵל אֶת עַצְמוֹ. וַאֲפִלּוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שׁוֹאֲלִים זֶה לָזֶה: מַה נִּשְׁתַּנָּה וְכו' וּכְשֶׁהַבֵּן אוֹ הָאִשָּׁה שׁוֹאֶלֶת, אֵין צָרִיךְ לוֹמַר: מַה נִּשְׁתַּנָּה, אֶלָּא מַתְחִיל עֲבָדִים (מַהֲרִי"ל). וּכְשֶׁמַּתְחִיל עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה, מַחֲזִיר הַקְּעָרָה שֶׁבָּהּ הַמַּצּוֹת לְפָנָיו וְקוֹרֵא כָּל הַהַגָּדָה, וּכְשֶׁיַּגִּיעַ לְמַצָּה זוֹ צָרִיךְ לְהַגְבִּיהַּ, לְהַרְאוֹתָהּ לַמְּסֻבִּין שֶׁתְּחַבֵּב הַמִּצְוָה עֲלֵיהֶם. וְיֵשׁ לְהַגְבִּיהַּ מַצָּה הַפְּרוּסָה שֶׁהִיא כְּלֶחֶם עֹנִי (מהרי"ו), וְכֵן כְּשֶׁיַּגִּיעַ לְמָרוֹר זֶה; וּכְשֶׁיַּגִּיעַ לִלְפִיכָךְ, מַגְבִּיהַּ כָּל אֶחָד כּוֹסוֹ בְּיָדוֹ עַד שֶׁחוֹתֵם גָּאַל יִשְׂרָאֵל. הַגָּה: וְנוֹהֲגִין לִזְרֹק מְעַט מִן הַכּוֹס בְּאֶצְבָּעוֹ (דִּבְרֵי עַצְמוֹ) כְּשֶׁמַּגִּיעַ לְדָם וָאֵשׁ וְתִמְרוֹת עָשָׁן, וְכֵן כְּשֶׁמַּזְכִּיר הַמַּכּוֹת דצ"ף עד"ש באח"ב בִּכְלָל וּבִפְרָט, הַכֹּל ט"ז פְּעָמִים (מַהֲרִי"ל). וְיִהְיֶה הַפַּת מְגֻלֶּה בְּשָׁעָה שֶׁאוֹמֵר הַהַגָּדָה עַד לְפִיכָךְ, שֶׁאוֹחֵז הַכּוֹס בְּיָדוֹ. וְאָז יְכַסֶּה הַפַּת (אָגוּר וּבֵית יוֹסֵף).
א סָעִיף א (א) ומקדש עליו - קודם שיקדש יכוין שרוצה לקיים מצות קידוש וגם מצות ד' כוסות שכוס של קידוש הוא אחד מארבעה כוסות ויש נוהגין לומר הריני מוכן לקדש ולקיים מצות ד' כוסות רק שצריכין ליזהר שלא יאמרו זה לאחר קידוש שהרי בירך על הכוס בפה"ג אלא דוקא קודם קידוש. וקודם הגדה יכוין או יאמר לצאת ידי מצות סיפור יציאת מצרים [ח"א]. ומברך שהחיינו - קודם השתיה ואם לא בירך קודם השתיה מברך אח"כ אימתי שיזכור ביום א' ואפילו באמצע השוק דהזמן ארגל קאי ואם נזכר בליל ב' לאחר שקידש היום יפטור עצמו בשהחיינו שיברך על הכוס לאחר הקידוש ואם שכח לברך שהחיינו בקידוש ליל ב' אפילו אם בירך כבר בליל ראשון חייב לברך אימתי שנזכר בכל החג דהיינו עד סוף יו"ט האחרון של גליות וכן ה"ה בשאר יו"ט מחויב לברך עד סוף יו"ט:
ב סָעִיף א (ב) בשבת - ומותר לומר ההגדה בספר אף שהוא ביחידי ולא חיישינן שמא יטה כמבואר לעיל סימן רע"ה ס"ט עי"ש:
ג סָעִיף א (ג) אומר יקנה"ז - דהיינו בתחלה ברכת היין וקידוש ונר דהיינו ברכת בורא מאורי האש והבדלה וזמן. ואין מברכין על הבשמים בכל מוצ"ש ליו"ט. ואומרים הבדלה זו מיושב כמו הקידוש:
ד סָעִיף א (ד) ישלים וכו' - דלהבדיל תיכף כשנזכר אינו יכול שהרי הבדלה טעונה כוס והמברך צריך שיטעום ובאמצע הגדה אסור להפסיק בשתיה ומלשון המחבר שכתב עד שהתחיל הגדה משמע דאם נזכר קודם שהתחיל ההגדה א"צ להמתין אלא תיכף מוזג כוס ואומר עליו ברכת הבדלה ושותהו אכן זהו רק לדעת המחבר דאין מברכין על כל כוס אבל לדעת הרמ"א בתע"ד בהג"ה וכמנהגנו דמברכין על כל כוס ויצטרך לברך עליו ברכת בפה"ג א"כ נראה כמוסיף על הכוסות דאסור וכדלעיל בסימן תע"ב ס"ז א"כ אפשר דאף אם נזכר קודם שהתחיל ההגדה ג"כ אין תקנה עד שישלים ההגדה אם לא שבשעת ברכת כוס ראשון כיון שישתה בין הכוסות וכדלעיל בסימן תע"ב ס"ז ועיין ביאור הלכה. אם שכח לומר ההגדה בלילה אין לו תשלומין כלל דכתיב בעבור זה בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך ואם שכח לומר קידוש בלילה דינו כדלעיל סימן רע"א ס"ח:
ה סָעִיף א (ה) ואח"כ יבדיל - היינו שמברך בפה"ג על כוס שני וגם ברכת הנר והבדלה של יו"ט ושותהו. ואם נזכר באמצע סעודתו שלא הבדיל מחויב להפסיק תיכף מסעודתו ולהבדיל ולא יברך עליו ברכת בפה"ג שברכת כוס שני ששתה לפני האכילה פוטרתו אא"כ לא היה דעתו אז לשתות בתוך האכילה שבכגון זה צריך לברך עליו גם ברכת בפה"ג. ואם נזכר תוך בהמ"ז שלא הבדיל מברך ברכת המזון והבדלה על כוס אחד וכן אם לא נזכר עד לאחר ששתה כוס של ברהמ"ז ימתין עד לאחר גמר הלל והגדה ואז יבדיל על הכוס הד' ואם לא נזכר עד לאחר ששתה כוס ד' יבדיל על כוס ה' וצריך לברך עליו גם בפה"ג שהרי כבר הסיח דעתו משתיה [אחרונים]:
ו סָעִיף א (ו) ואין ליטול ידיו וכו' - ר"ל אף להנוהגים בכל השנה ליטול ידיו לסעודה קודם קידוש ולדידהו הקידוש לא חשיב הפסק בין נטילה לסעודה הואיל והוא מצרכי סעודה וכמו שנתבאר בסימן רע"א מ"מ בליל פסח שמפסיקין הרבה אחר הקידוש באמירת ההגדה ובתוך כך מסיח דעתו משמירת ידיו לכו"ע אין לעשות כן ואפילו ליטול ידיו כדי שלא יצטרך לחזור וליטול ידיו אחר הקידוש לאכילת כרפס ג"כ אינו נכון כ"כ האחרונים:
ז סָעִיף א (ז) יטול מעט - כתב מעט כדי לחוש להטעם שהביא בד"מ דאין ליטול ידים קודם קידוש דמיחזי שסובר שקידוש צריך נטילה וע"כ לא יטול נטילה גמורה:
ח סָעִיף א (ח) אבל אין לברך וכו' - ר"ל אפילו אם יטול נטילה גמורה יזהר עכ"פ שלא יברך עליה ענט"י דנטילה זו אינו עולה לו לצורך אכילה וכנ"ל ונמצא דהוא ברכה לבטלה:
ט סָעִיף א (ט) רק אחר ימזוג לו - אם אפשר לו:
י סָעִיף ב (י) שותה בהסיבה - ואם שכח ולא היסב עיין בסימן תע"ב ס"ז ובמ"ב ס"ק כ"א:
יא סָעִיף ב (יא) ואינו מברך אחריו - על הגפן וכו' אפילו שתה רביעית דסומך על מה שבירך ברהמ"ז לבסוף ועוד דהרי יברך ברכה אחרונה לסוף ד' כוסות ובסימן תע"ד יתבאר היטב:
יב סָעִיף ג (יב) כמה כוסות - בין ששותה בין א' לב' או לאחר כוס שני וכ"ש בתוך אכילה אבל בין ג' לד' אסור כדלקמן בסימן תע"ט:
יג סָעִיף ג (יג) הרשות בידו - לפי מה שכתב הרב לקמן סימן תע"ד בהג"ה דמנהגנו לברך ברכה ראשונה על כל כוס וכוס הא דמותר לשתות בין הכוסות היינו דוקא אם היה דעתו בשעת ברכה לפטור על כל מה שיביאו לו אח"כ לשתות [או שהיה היין לפניו דממילא נפטר כ"ז שלא חשב בהדיא שלא לשתות] דאם אין דעתו לשתות בין הכוסות ואח"כ נמלך לשתות א"כ יצטרך לברך עליהם. וזה אסור שנראה כמוסיף על הכוסות כיון שמברך על כוס זה כמו על שאר ד' כוסות וכמו שכתבנו לעיל בסימן תע"ב סקכ"א במ"ב:
יד סָעִיף ג (יד) ראוי ליזהר - וכן מנהגנו [ד"מ]:
טו סָעִיף ג (טו) שלא לשתות בין ראשון לשני - לחוש ליש מי שאומר (והובא בב"י) דהא דשרינן לשתות בין הכוסות היינו בין כוס ב' לבין כוס ג' דהוא סמוך לאכילה או בתוך אכילה דאז אינו משכר אבל לא בין ראשון לשני כדי שלא ישתכר וכמו שאסור בין ג' לד':
טז סָעִיף ג (טז) כדי שלא ישתכר - משמע דוקא יין או שאר משקין כה"ג המשתכרין אבל משקה שאין משתכר מותר לשתות בין הכוסות:
יז סָעִיף ד (יז) מביאין לפני בעל הבית - אבל לפני שאר בני ביתו אין צריך להניח כסדר הזה אלא כולן נוטלין משל בעל הבית וזה אפילו במקומות שיש שולחן קטן לפני כל אחד ואחד וכ"ש במקומנו שכולן יושבין על שולחן אחד:
יח סָעִיף ד (יח) שיש בה שלש מצות - שנים בשביל לחם משנה כשאר יו"ט ואחת כדי לבצעה לשתים חציה לקיים בה מצות אכילת מצה דלחם עוני קרייה רחמנא ומה דרכו של עני בפרוסה וחציה השני בשביל אפיקומן וכמבואר לקמיה בס"ו:
יט סָעִיף ד (יט) וחרוסת - כדי לטבול בו את המרור כדלקמן בסימן תע"ה. וכרפס הוא מין ירק שקורין אותו כרפס ובחרו לכתחלה במין זה שהוא נוטריקון ס' פרך כלומר ס' רבוא עבדו עבודת פרך:
כ סָעִיף ד (כ) או ירק אחר - מאיזה מין שהוא אך לכתחלה טוב שיקח מאותו המין שמברכין עליו אותה ברכה שמברכין על המרור כדי שיפטור בזה מרור שאוכל בתוך הסעודה אבל לא יקח לזה אחד מחמשת מיני מרור כי אחר שמילא כריסו ממרור איך יברך אח"כ על אכילת מרור ועיין לקמן בסימן תע"ה ס"ב:
כא סָעִיף ד (כא) או מי מלח - לטבול בהן הכרפס והירק. אם חל בשבת יעשה המי מלח קודם שבת ולא יעשה בשבת כמו שכתוב בסימן שכ"א ס"א ואם לא עשה קודם שבת ואין לו חומץ לטבול בהן יש לעשות מי מלח מעט כמו שכ' שם. והנה ענין טיבול הירק במשקה הוא מתקנת חכמים כדי להתמיה את התינוקות שיראו שינוי שאוכלין הירקות בטיבול שאין דרך לאכלם קודם הסעודה בכל ימות השנה וישאלו על שינוי זה שאמירת ההגדה מצותה לאומרה דרך תשובה על שאלות ששאלוהו שנאמר כי ישאלך בנך וגו' ואמרת לבנך עבדים היינו וגו':
כב סָעִיף ד (כב) זכר לחגיגה - ואם חל ע"פ בשבת י"א דאין צריך ליקח רק תבשיל אחד כנגד פסח דחגיגה אינה באה אז שאינה דוחה שבת וי"א דאעפ"כ צריך לעשות ב' תבשילין כמו בשאר שנים ולא פלוג רבנן בזה מדאינה אלא לזכר בעלמא וכן נוהגין:
כג סָעִיף ד (כג) ונהגו בבשר וביצה - וכ"ש אי בעי לעשות שני מיני בשר אחד צלי ואחד מבושל זכר לפסח וחגיגה דשפיר דמי אלא דאף בביצה יצא בזה ויש שכתבו דמה שבחרו בביעא כלומר בעי רחמנא למפרק יתנא. ויש שכתבו משום דעושים אנו זכר לאבילות בית המקדש שאין אנו יכולין להקריב קרבן פסח:
כד סָעִיף ד (כד) בענין שאינו צריך וכו' - ר"ל שלא יצטרך לדלג עליהם:
כה סָעִיף ד (כה) למעלה וכו' - פירוש בסמוך לו:
כו סָעִיף ד (כו) והם יהיו יותר קרובים וכו' - ויש שכתבו שאין להקפיד על בשר וביצה אם יצטרך לדלג עליהם כיון שאינן מצוה אלא זכר בעלמא וגם על מרור וחרוסת אפשר דלא שייך אין מעבירין ועיין באחרונים סדר הקערה של האר"י ז"ל:
כז סָעִיף ד (כז) זרוע - ע"ש זרוע נטויה שהראה הקב"ה במצרים. ומי שאין לו זרוע יקח שאר בשר אף בלא עצם [פמ"ג] כתבו הפוסקים דבעינן שיהיה מעט בשר על הזרוע שהוא זכר לבשר קרבן פסח:
כח סָעִיף ד (כח) יהיה צלי - ולא מבושל זכר לקרבן פסח:
כט סָעִיף ד (כט) על הגחלים - ואף שהיה הפסח נצלה לכתחלה בשפוד מ"מ כיון שאין נצלה אלא בשפוד של רמון שטורח לחזור אחריו לפיכך די לנו בצלי ע"ג גחלים שיוצאין מעיקר הדין גם בקרבן פסח [מ"א]:
ל סָעִיף ד (ל) והביצה תהיה וכו' - שהיא זכר לחגיגה שא"צ צלי:
לא סָעִיף ד (לא) וה"ה צלויה - שהחגיגה באה בין צלי בין מבושל:
לב סָעִיף ד (לב) וכן נוהגין בעירנו - לצלות הביצה. ואסור לאכול הזרוע בלילה דאין אוכלין צלי בלילה אבל הביצה אף שהיא צלויה מותר שאין איסור צלי בביצה ולפ"ז אסור לצלות הזרוע בלילה אלא מבעו"י אם לא שדעתו לאכלו למחר באותו היום וע"כ אם שכח וצלאו בלילה יזהר לאכלו מחר בבקר כ"כ המ"א ושארי אחרונים ואם דעתו שלא לאכול הביצה עד ליל ב' גם הביצה אסור לצלותה בלילה אלא מבעוד יום. כתב בח"א רע עלי המעשה שזורקין הזרוע והוא ביזוי מצוה. ומצוה להניח ביו"ט שני בבקר לתוך הצלי שצולין ליו"ט ואוכלין אותו:
לג סָעִיף ה (לג) ידי חובתו - ר"ל ידי מצות מרור לקיים מה דכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו ועכשיו שאין לנו פסח מצות מרור אינו אלא מדרבנן. כשם שאין יוצאין במצה גזולה וכנ"ל בסימן תנ"ד כך אין יוצאין במרור גזול וע"כ יש ליזהר שלא יעקור ישראל בעצמו המרור מקרקע של נכרי אף שהוא נותן לו רשות דסתם עכו"ם גוזלי ארעתא נינהו ועל קרקע אין שייך יאוש וכדלקמן בסימן תרמ"ט ס"א בהג"ה אלא יעקור העכו"ם בעצמו ושייך אז ע"ז שם יאוש ואח"כ יקנה הישראל ממנו דהוי עי"ז יאוש ושינוי רשות:
לד סָעִיף ה (לד) פי' מיני עשבים מרים - אכולהו קאי ומשום שאין אנו יודעין בבירור איזה הם בלשוננו לכך כתב בדרך כלל אכולהו שהם מינים מרים וכתבו אחרונים שתמכא הוא חריי"ן בלשוננו ועל חזרת כתב הח"י וכן הח"צ שהוא מה שאנו קורין שאלאטי"ן:
לה סָעִיף ה (לה) מרור - הוא ג"כ מין ירק מר הידוע להם בשם מרור ע"ש שהוא מר ביותר:
לו סָעִיף ה (לו) אבל לא בשורש - פי' שרשים קטנים המתפצלים לכאן ולכאן בתחתיתו או בצדדיו אבל שורש הגדול שבו עומד הירק הוא הקלח. והנה במדינותינו אין שאר המינים מצויים וע"כ המרור הנהוג במדינתנו לאכול הוא תמכא (והוא חריי"ן) ויש ליזהר שלא לאכול אותו כשהוא שלם שכמעט הוא סכנה ואין בו מצוה שמחמת חריפותו הוא מזיק גדול ולכן צריך לפררו על ריב אייזי"ן ולהעמידו כך מגולה ואז מפיג חריפותו והגר"א הנהיג שלא לפרר אותו קודם ביאתו מביהכ"נ כדי שלא יפיג הטעם דאז אינו יוצא בו אלא יפרר אותו אחר ביאתו ויכסנו עד התחלת הסדר [וכשחל פסח בשבת יפרר אותו מבע"י ויניח בכלי ויכסנו עד התחלת הסדר] ואז יפזר אותו על קערה ועי"ז יפיג חריפותו ואז ימעך אותו וישער שיהיה כזית ויכול לאכלו בטוב:
לז סָעִיף ה (לז) אא"כ הם לחים - דיבשים אין בהם טעם מרור והרי הם כעפרא בעלמא משא"כ בקלח דמתוך שהוא עב אפילו הוא יבש אינו מפסיד טעמו. ועלין כמושין י"א שיוצאין בהן ויש שמחמירין אפילו בכמושין:
לח סָעִיף ה (לח) אבל לא כבושין - היינו אם שרה אותן במים מעל"ע וי"א דדוקא אם כבשן בחומץ וע"כ לכתחלה יש ליזהר שלא לשרות החריי"ן במים מעל"ע ובדיעבד יש לסמוך להקל כשאין לו אחרים משום דבחריי"ן הרי חזינן שעדיין יש בו טעם מרור. ונראה לי דבעלין אין להקל דאפשר דבהו יוצא טעם מרור ע"י כבישה מעל"ע במים. ודע דיוצאין בעלין אף לכתחלה. והנה ראיתי כמה אנשים חלושים שדוחקין עצמן לקיים מצות מרור בקלחין ולא אדע למה לא יקחו העלין למצוה ואולי מפני שמצוי בהן יבשין וכמושין. אכן אם הם לחים אין להחמיר בזה כלל וכלל:
לט סָעִיף ה (לט) ולא שלוקין - מבושל הרבה ומבושל כדרך בישול וכולהו מפני שאין בהם טעם מרור עי"ז:
מ סָעִיף ה (מ) וכולן וכו' - ר"ל כל חמשה מינים הנ"ל ולא אמרינן כיון דכל ירק יש לו בודאי טעם מר בפ"ע לא מצטרפי דטעמיה דחד מיבטיל בחבריה קמ"ל כיון דעכ"פ יש לכולם טעם מרירות מצטרפין [ר"ן]:
מא סָעִיף ה (מא) לכזית - הוא כשיעור חצי ביצה (ועיין לקמן סימן תפ"ו) ואם מקיים המצוה בעלין יראה לדחוק אותם ביחד דהריוח שבין העלים לא מצטרפי לכזית ויש ליזהר בזה דאל"כ הוי ברכה לבטלה כיון שמברך על אכילה ואכילה בכזית משמע וגם אינו מקיים בזה מצות מרור:
מב סָעִיף ה (מב) בחזרת - שהוא זכר לשעבוד מצרים שהיה תחלתו רך ולבסוף קשה וכן הוא ג"כ טבע חזרת שתחלה מתוק וסופה מר וכתבו האחרונים דאפילו הוא ביוקר קצת יותר משאר מרור ג"כ נכון להדר אחריו אכן כתבו שבמין חזרת (היינו שאלאטי"ן) מצוי מאוד בימי פסח תולעים קטנים שאינם נכרים לחלושי עין ע"כ מי שאין לו אנשים מיוחדים בעלי יראה שיבדקנו כראוי טוב יותר ליקח תמכא (שקורין חריי"ן) אף שהוא שלישי לפי הסדר שהם שנויים כי חלילה להכשל בלאו משום קיום עשה דרבנן ובפרט שאפשר לקיים שניהם ע"י תמכא:
מג סָעִיף ה (מג) יחזור אחר ראשון ראשון - ומי שהוא חולה או איסטניס מותר לו ליקח מאיזה מין שערב עליו ביותר וגם יאכל הכזית מעט מעט בכדי שיעור אכילת פרס דמעיקר הדין יוצא בזה כדלקמן סימן תע"ה ס"ו ואם ג"ז א"א לו מפני בריאותו עכ"פ יאכל מעט או ילעוס בפיו לזכר טעם מרירות אך לא יברך ע"ז:
מד סָעִיף ה (מד) אחד מאלו הירקות - ר"ל חמשה הנ"ל:
מה סָעִיף ה (מה) יקח לענה - עיין בה"ל:
מו סָעִיף ה (מו) או שאר ירק מר - היינו אותם שיש להם סימנים המוזכרים בש"ס לענין מרור שיהיה ראוי לאכילה ושיש לו שרף (פי' כשחותכין אותו יוצא במקום חתוכו מוהל לבן כחלב) ופניו מכסיפין (דהיינו שעלה שלו אינו ירוק מאוד כעלי הבצלים ושארי ירקות אלא נוטה קצת ללובן) ומ"מ לענין ברכה לא יברך עליהם מפני שאין אנו בקיאין כ"כ בסימנים אלו:
מז סָעִיף ה (מז) יעשה עב - ויעשהו מעיו"ט ואם שכח מותר לעשותו ביו"ט:
מח סָעִיף ה (מח) מעט חומץ - של יין או יין אדום כדי לרכך אותו ויהיה זכר לדם. אם חל בשבת יתן בו המשקה מערב שבת ואם שכח עיין לעיל בסימן שכ"א סי"ו ובמ"ב שם ס"ק ס"ח:
מט סָעִיף ה (מט) כגון תפוחים - ע"ש הכתוב תחת התפוח עוררתיך וכן שארי פירות כולם כתובים בשיר השירים ושקדים על שם ששקד הקב"ה על הקץ לעשות:
נ סָעִיף ה (נ) הדומין לתבן - שאין נידוכין היטב והם ארוכים:
נא סָעִיף ו (נא) לצורך טיבול ראשון - כמו שמפרש והולך. והטעם דכל דבר שטיבולו במשקה צריך נטילה וכדלעיל בסימן קנ"ח:
נב סָעִיף ו (נב) ולא יברך וכו' - וכמו שפסק המחבר לעיל בסימן קנ"ח ס"א ועיי"ש במ"ב דעת הגר"א בענין זה:
נג סָעִיף ו (נג) פחות מכזית - לפי שבכזית יש ספק בברכה אחרונה אם יברך אותה או לא ע"כ טוב יותר שיאכל פחות מכזית שלא יהא בו חיוב כלל לכו"ע:
נד סָעִיף ו (נד) בחומץ - או ביין או במי מלח ולא אתי אלא לאפוקי שלא יטבול בחרוסת כי חרוסת אינו אלא לטיבול שני שמטבל המרור בחרוסת [ב"י]:
נה סָעִיף ו (נה) ומברך בורא פה"א - ויכוין לפטור בברכה זו גם המרור שיאכל אח"כ [אחרונים]:
נו סָעִיף ו (נו) ואינו מברך אחריו - אפילו אם אכל כזית לפי שברכה ראשונה קאי גם על המרור וכנ"ל וע"כ ברכת המזון שפוטר את המרור שאוכל בתוך הסעודה קאי גם על הכרפס שאכל מקודם ועיין בביאור הלכה מש"כ בשם הגר"א בזה:
נז סָעִיף ו (נז) האמצעית ויבצענה לשתים - כדי לקיים מה שקראה הכתוב לחם עוני ודרכו של עני בפרוסה ואמר האמצעית כי ברכת אכילת מצה העיקר עלה קאי וברכת המוציא שמברך מתחלה קאי על העליונה המונחת לפניו:
נח סָעִיף ו (נח) ויתן חציה וכו' - כדי ששתי אכילות שאוכל לשם מצה יהא בפרוסה וטוב שאותו חלק יהיה יותר גדול [אחרונים]:
נט סָעִיף ו (נט) תחת המפה - זכר למה שאומר משארותם צרורות בשמלותם ויש שנותנין אותה על כתפיהם זכר ליציאת מצרים. ויהיו נזהרין שיכרוך האפיקומן במפה שלא כיבסו בקראכמע"ל כי הכרים מסתמא מכובסין בקראכמע"ל [ח"א]:
ס סָעִיף ו (ס) ויגביה הקערה - עם כל מה שעליה ואין צריך להסיר התבשילין:
סא סָעִיף ו (סא) הא לחמא - וי"א כהא לחמא. וצריך לאומרו בקול רם:
סב סָעִיף ו (סב) ויאמר בלשון וכו' - ר"ל מהא לחמא ואילך דהוא התחלת הגדה:
סג סָעִיף ו (סג) בלשון שמבינים וכו' - ויקיים בזה מה שאמר הכתוב והגדת לבנך וגו':
סד סָעִיף ו (סד) כדי שיבינו הנשים - שהרי גם נשים חייבות במצות הלילה ובאמירת הגדה וכנ"ל בסימן תע"ב סי"ד ולכן החיוב גם על המשרתת שתשב אצל השולחן ותשמע כל ההגדה ואם צריכות לצאת לחוץ לבשל עכ"פ מחויבת לשמוע הקידוש וכשיגיע לר"ג אומר כל שלא אמר וכו' תכנוס ותשמע עד לאחר שתיית כוס ב' שהרי מי שלא אמר ג' דברים הללו לא יצא ונוהגין שגם קוראין אותן שתשמע סדר עשרה מכות שהביא הקב"ה על מצרים כדי להגיד להם כמה נסים עשה הקב"ה בשביל ישראל [ח"א]:
סה סָעִיף ו (סה) ולהניחם בסוף השולחן - ואם השולחן קטן יסירם לגמרי מעל השולחן כי בלא"ה ליכא שינוי לתינוק [עו"ש]:
סו סָעִיף ו (סו) וישאלו - המצות המוכנות לאכילה למה מסלקין אותם ויאמר להם שאין רשאין לאכול עד שיספר ביציאת מצרים כתב מהרי"ל דאין ליתן שום מצה על השולחן עד זמן הסעודה:
סז סָעִיף ז (סז) מיד - ר"ל שלא ימתין במזיגת הכוס עד שיגיע ללפיכך שאז צריך לאחוז הכוס בידו אלא מיד שמסיר הקערה מעל השולחן מוזג:
סח סָעִיף ז (סח) כוס שני - וא"צ שטיפה והדחה שכבר שטפו לקידוש:
סט סָעִיף ז (סט) כדי שישאלו וכו' - ר"ל ועי"ז יתעורר לשאול יתר השאלות ותמיהות שרואה בלילה ההוא:
ע סָעִיף ז (ע) וכשהבן או האשה שואלת - וה"ה אם ת"ח אחד שואל לחבירו הנשאל א"צ לומר מה נשתנה:
עא סָעִיף ז (עא) וקורא כל ההגדה - ואין לומר בהסיבה רק באימה ויראה [של"ה]. כשיאמר ונאמר לפניו שירה צ"ל ונאמר בניקוד סגול ונאמר שהוא לשון עבר דקאי על גאולת מצרים [אחרונים]:
עב סָעִיף ז (עב) וכן כשיגיע למרור זה - אבל כשיגיע לפסח שהיו אבותינו וכו' לא יאחז בידו הבשר שהוא זכר לפסח דהוי כמגביה קדשים בחוץ דנראה מזה שהקדישו לפסח. כתב המרדכי דצ"ל ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים דהא אוכלין תחלה מן החגיגה דהיינו הזבח אבל הפסח נאכל על השובע:
עג סָעִיף ז (עג) וכשיגיע ללפיכך מגביה וכו' - ובשל"ה כתב דגם כשיאמר הפיסקא והיא שעמדה לאבותינו ולנו עד הקב"ה מצילנו מידם יאחז הכוס בידו ואז יהיה הפת מכוסה כשאוחז הכוס בידו:
עד סָעִיף ז (עד) באצבעו - נוהגין לזרוק באצבע ע"ש אצבע אלהים היא דלא כמ"ש בהגהת מנהגים לזרוק בזרת קטן:
עה סָעִיף ז (עה) ט"ז פעמים - כנגד אותיות י"ו משמו של הקב"ה שהכה את פרעה:
עו סָעִיף ז (עו) ויהיה הפת מגולה וכו' - דלכן נקרא המצה לחם עוני שעונין עליו דברים:
עז סָעִיף ז (עז) שאוחז הכוס בידו - כדי לומר שירה על היין:
עח סָעִיף ז (עח) ואז יכסה הפת - שלא יראה בושתו כדאי' סי' רע"א ס"ט:
א סָעִיף א שהחיינו. ואם לא בירך בליל ראשון מברך כל שבעה והוא הדין בכל י"ט (עירובין דף מ') ונראה לי דאפי' בירך בראשונה ולא בירך ביום טוב שני של גליות מברך כל שבעה:
ב סָעִיף א ואח"כ יבדיל. ואם נזכר באמצע סעודתו שלא הבדיל מבדיל באמצע סעודתו על הכוס ואם היה דעתו לשתות יין תוך הסעודה אינו מברך בפה"ג כיון דאיכא פלוגתא ספק ברכות להקל עסי' רצ"ט ס"ג ואם לא היה דעתו צריך לברך ולא ימתין עד אחר הסעוד' דא"כ יהיה כמוסיף על הכוסות ואין לו' שיאמר הבדלה והלל על כוס א' דא"א ב' קדושות על כוס אחד דדוקא קידוש והבדלה שרי דשניהם ענין א' היא כדאי' בפסחים דגם בהבדלה אמרינן המבדיל בין קודש לקודש: ואם שכח להבדיל עד אחר ב"ה או' הלל והבדלה על הכוס א' דהא א"א בע"א כמ"ש סי' רצ"ד ס"ג:
ג סָעִיף א ואין ליטול ידיו כו'. דאי הוי נוטלים קודם קידוש הוי משמע שעושין כב"ש דס"ל קידוש צריך נטילה אבל בכל השנ' נראה כנוטל לסעודה ואף על גב דהכא ג"כ טבילה שאחר הקידוש צריך נטילה מ"מ לא יעל' ע"ד הבריות שנוטל לטיבול ויסברו שנוטל לקידוש עכ"ל ד"מ בשם מהרי"ל משמע דס"ל דאסור ליטול עצמו קודם קידוש (ועסי' ער"א סי"ב), ומ"מ לא ידעתי היכן מצינו שב"ש ס"ל קידוש צריך נטילה רק בברכות פ"ח פליגי ב"ש ס"ל נוטלין לידים ואח"כ מוזגין את הכוס וב"ה ס"ל מוזגים את הכוס ואח"כ נוטלין לידים והטעם מפרש בגמ' משום טומאה וטהרה לב"ה משום הפסק בין נטיל' להמוצי' לכן נ"ל דס"ל כב"ה ודוקא מזיגה הוי הפסק כמ"ש התוס' פ' ע"פ אבל קידוש לא הוי הפסק אבל בפסח דהוי הפסק גדול לכן נוטלין סמוך לסעודה, וכ"ע מודו בזה: ורש"ל כ' דיטול מים קוד' קידוש ויטול ידיו ולא יטול אח"כ לטיבול והב"ח כ' דמ"מ יטול שנית לטיבול ול"נ כמ"ש רש"ל דהא בכל השנה אין אנו נוטלין ידים לטיבול א"כ מיחזי כסתרי אהדדי ועבב"י סי' קנ"ח:
ד סָעִיף ד וכרפס. כ' מהרי"ל נוהגין ליקח כרפס שהוא נוטריקון ס' פרך כלומר ס' ריבוא עבדו עבודת פרך, ואביו הי' מסופק אם מותר ליקח פעטרזל"ן מפני שהוא טוב יותר מבושל מחי וא"כ אין מברכין עליו בפה"א כמ"ש סי' ר"ה ע"כ, ואני תמה למה נהיגי במדינתינו ליקח פעטערזיל"ן ואפשר דס"ל שע"י הבשר הם משביחין כמש"ש ולפי מש"ש בשם תר"י דוקא כשאין נאכלין כלל חיין מברך שהכל אבל כשנאכלין חיין אף ע"פ שטובים יותר מבושלים מ"מ מברך כשהן חיין בפה"א א"כ א"ש, ומ"מ דעתי חוכך בזה למה בחרו בדבר שיש בו פלוגתא ה"ל ליקח ירק אחר ואפשר ששאר ירקות אין מצוים כ"כ בימי הפסח א"נ משום דבגמרא נזכר ירק ושאר דברים נקראו לפת והירק שלנו אין נאכל כמו שהוא חי אא"כ כבוש וזה אינו מצוי בפסח ובטור וגמ' אי' שגם על מרור מברך בפה"א וצ"ל דמרור שלהם הי' ראוי לאכול חי כמו לטי"ך עס"ה:
ה סָעִיף ד מי מלח. כתו' בהג"מנ דאם חל בשב' יעש' המי מלח מע"ש אבל בסי' שכ"א ס"ב אי' דכל מה שצריך לאותו סעוד' מות' לעשותו בשבת ונ"ל דלאחר שאכל הירק מותר לסלק הירק ומי המלח מהקערה:
ו סָעִיף ד למעלה מן הכל. פי' סמוך לו:
ז סָעִיף ד זרוע. כ' הר"ן דעצם בלא בשר לא מקרי תבשיל לכן יראה שיהא מעט בשר סרוך עליו (ד"מ):
ח סָעִיף ד על הגחלים. דהפסח לא היה נצלה אלא בשפוד של רימון ויש טורח לחזור אחריו, (ב"י הג"מ) ואסור לאוכל' דאין אוכלין צלי בלילי פסחים ולכן אסור לצלותה בי"ט דאין י"ט מכין לחבירו ונ"ל דאם שכח לצלות' עד הליל' יצלנו בלילה ויאכלנו בשחרית בי"ט הראשון ורש"ל כתב לנהוג דיבשל חתיכת בשר ויחלקה למסובים וכ"כ הב"ח ושל"ה ואם אינו רוצ' לאכול הביצה עד ליל ב' אסור ג"כ לצלות' ליל ראשון (ד"מ מהרי"ו) עסי' תק"ג:
ט סָעִיף ה חזרת. לאטו"ך ולבוש כ' דנקרא בלשון פולין זערזי"ך:
י סָעִיף ה עולשין. קורבי"ל קרושפל' בל' ערבי אנדבי בל' ספרד (הג"מ):
יא סָעִיף ה תמכ'. קרי"ן ובל"א מערטי"ך, ומהרי"ל היה מסופק אם קורבי"ל הוא מרור ובלע"ז מרובי"א, חרחבינה, אצוות' דדיקל':
יב סָעִיף ה לא בשורש. ז"ל מהרי"ו אם יקח מערטי"ק יקח מה שהוא למעלה מן הקרקע כגון העלין והסמוך לו אבל לא מה שלמט' מן הקרקע דהוי שורש עכ"ל, וכ"פ מ"ב ושל"ה מיהו לפני זה כ' מהרי"ו וז"ל בפ"ק דסוכ' אמרי' אזוב ג' קלחים ובהן ג' גבעולים ופרש"י קלחים שרשים, ומטע' זה נרא' הא דכ' ר"ת ולא שרשים היינו שרשים קטנים המתפצלים לכאן ולכאן אבל השורש הגדול שבו עומד הירק הוי בכלל קלח עכ"ל וכ"כ בהגמ"נ ז"ל שמעתי שקרוי קלח עד למטה מזנבו ושבלים קטנים יוצאין מהם עכ"ל וכנ"ל עיקר: והעולם נוהגין לברך על העלים ולכריכה נוטלים הקלח ונ"ל הטעם מדקאמר ויוצאין בקלח שלהם אלמא דעלין עדיפא לכן נוטלין העלין לברכה ומיהו צריך ליטול כזית כמ"ש סי' תפ"ו ומפני שאין העלין הרב' כ"כ לכן נוטלין הקלח לכריכ' מיהו אם רוצה ליטול העלין לכריכה הרשות בידו:
יג סָעִיף ה בין לחים. משמע דאין יוצאין בכמושים וכ"מ בטור ורמב"ם עיין בגמ':
יד סָעִיף ה לא כבושים. פירש"י בחומץ ונ"ל דאזיל לשיטתיה כמ"ש הב"י בי"ד רס"י ק"ה אבל אנן ק"ל דדבר השרוי במים מעל"ע הוי כבוש והוי כמבושל א"כ אם שרה המרור במים מע"ל אין יוצאין בו דנתבטל מרירתו ועיין בב"י סי' תקכ"ז כ' מהרי"ו וז"ל מהרר"א נסתפק כיון דמרור איתקש למצה וגזול פסול א"כ לא יעקור ישראל המרור מן הקרקע כמ"ש סי' תרמ"ט ונ"ל דלא דמי דהתם חסא מתקיים בקרקע מש"ה הוי כקרקע עכ"ל נ"ל דה"פ כיון דמרור אינו מתקיים בקרקע הוי כמטלטלין וקניית הנכרי ביאוש ושנוי רשות והוי שינוי רשות ביד הישראל ומ"מ צ"ע דהא קי"ל כל המחובר לקרקע הוי כקרקע כמ"ש סי' תרל"ז ס"ג, וכ"ש כשנשרש בקרקע כמ"ש בי"ד סי' ו' ס"ב ועבח"מ סי' צ"ה וס"ס קצ"ג, ואפשר דמיירי שהמרור כבר נתבשל כל צרכו ועומד ליתלש וסבירא ליה כל העומד ליתלש כתלוש דמי:
טו סָעִיף ה או שאר ירק מר. כ' הש"ג וז"ל בגמרא מוכח שאינו יוצא רק באלו השנוים במשנה, ומ"ש האגור שיקח לענה נראה שהו' מפרש דמרור הוא לענה, ולפ"ז בשאר ירק מר יאכל בלא ברכה ודברי הרב צ"ע עכ"ל ונ"ל שכיון האמת בכוונת האגור דהרי האגור כ' כן בשם מהרי"ל וז"ל מהרי"ל בתשו' מי שאין לו לטוגא י"א דהמוקדם במשנ' מוקדם למצוה ושם הארבעה מינין מוזכרים בהג"ה בל"א (כמש"ל) ותשב"ץ כ' ליקח ווירמ"ט בל"א דהיינו מרור דמתני' וטעמא דהא איכא מאן דמהדר אמרירתא לכן אי ליכא חזרת לכ"ע מרירתא עדיפא ואגוד' כ' ליקח מערטי"ך דהיינו תמכא, ושמא בשביל דלא אתבריר דעולשין קירב"ל דבסידורים כ' ליקח קורבי"ל לטיבול ראשון משמע דאינו יוצא בו ידי חובת מרור ע"כ לשון מהרי"ל ואגודה כ' ג"כ דמרור הוא ווירמ"ט וידוע דלענה הוא ווירמ"ט בל' אשכנז ובמנהגי' מהר"ק כ' מקום שאין לטו"גא לוקחין לענה שקורין ויר"ימדא או שאר דבר שהוא מר תשב"ץ עכ"ל, א"כ ס"ל דמרור דמתני' כולל לכל הירקות המרים וכך כתב רש"י בחומש כל עשב מר נקרא מרור אבל בגמ' לא משמע כן וגם בסוכה דף י"ג איתא דאפי' מרירתא דאגמא אין יוצאין מפני שיש לו שם לוי דצריך שיהא שמו מרור בלא שם לווי וגם בכוונת רש"י נראה לומר שהכל קרוי מרור אבל מ"מ אין יוצאין אלא באותם שנקראים בשעת מתן תורה מרור לכן אין לברך על שאר ירקות:
טז סָעִיף ה מעט חומץ. ואם חל בשבת יתן בו המשקה מערב שבת (אגודה) עסי' שכ"א סעיף י"ו דע"י שינוי מותר לתת המשקה בשבת דהיינו שיתן המשקה תחלה ואח"כ יניח לתוכו החרוסת:
יז סָעִיף ה הדומין לתבן. שאין נידוכין היטב והן ארוכים (ב"י רוקח) ומהרי"ל כ' שלא ידוך אותם ויהיו ארוכים:
יח סָעִיף ו פחות מכזית. דאם יאכל כזית יהיה ספק אם יברך ברכה אחרונה (טור) לכן אם אירע שאכל כזית לא יברך ברכה אחרונה:
יט סָעִיף ו ומברך בפה"א. קודם הטיבול כדי שיהא עובר לעשייתן וה"ה במרור (מהרי"ל) וקשה דהא הברכה לא קאי רק על האכילה דמברך בפ"הא וה"א גבי מרור וצ"ע:
כ סָעִיף ו ויבצענה לשתים. דבעי' לחם עוני דדרכו של עני בפרוסה:
כא סָעִיף ו ויתן חציה. פי' חצי הגדולה (מהרי"ל ב"ח):
כב סָעִיף ו תחת המפה. ויש שנותנין אותה על כתפיהן זכר ליציאת מצרים:
כג סָעִיף ו ויגביה הקערה. וא"צ להסיר התבשילין (טור):
כד סָעִיף ו הא לחמא. לישנא דקרא דכתי' למען יראו את הלחם אשר האכלתי אותם וגו' ואין לשבש הנוסחא ולומר כהא לחמא או הא כלחמא (מהרי"ב ד"מ מט"מ) פי' דיש שאין רוצין לומר הא לחמא משום דאין זה אותו הלחם ממש שאכלו ישראל ולכן מביא ראי' דכתיב בקרא למען יראו את הלחם אשר האכלתי וגו' והרי אין זה הלחם שאכלו שהרי אותו שאכלו כבר אכלוהו אלא דוגמ' הלחם ה"נ דוגמת הלחם ומיהו אין זה ראיה דהתם לקח צנצנת מן א"כ שייך שפיר לומר זאת הלחם אשר האכלתי דהא נשתייר מזמן ההוא אבל הכא אנו אופין מצות חדשות ואין שייך לומר הא לחמא וכו' לכן האומר הא כלחמא או כהא לחמא לא הפסיד:
כה סָעִיף ו ויצוה להסירם. ועכשיו לא נהגו להסירם משום דאין היכר לתנוקות בזה דיודעים שאלו הדברים לא ניתנו על השלחן לצורך אכילה אבל בזמן הגמ' היו רגילין לעקור השלחן:
כו סָעִיף ו וישאלו. ויאמרו להם שאין רשאין לאכול עד שיספר ביציאת מצרים ולכן אין ליתן שום מצה על השלחן עד אחר הסדר (מהרי"ל):
כז סָעִיף ז מוזגין וכו'. לא יאמר אנו חייבים לטבל וכו' דאינו אלא היכר מפני התינוקות רק יאמר אנו מטבילין (טור), כשיאמר והיא שעמדה לאבותינו וכו' יאחז הכוס בידו ויכסה הפת עד מצילנו מידם (של"ה), כשיאמר פסח לא יגביה הבשר, צ"ל ונאמר לפניו שירה חדשה הללויה דקאי על גאולת מצרים שעברה, וגם י"א דהלל אמרו משה וישראל כדאיתא פי' ע"פ (ב"ח רש"ל של"ה):
כח סָעִיף ז באצבעו. נוהגין לזרוק באצבעו ע"ש אצבע אלהים היא דלא כמ"ש בהג"מנ לזרוק בזרת קטן עכ"ל ד"מ. ובילקוט פ' וארא מביא פרקי ר"א שבקמיצה הכה הקדוש ברוך הוא למצרים וע"ז נאמר אצבע אלהים היא וא"כ יש לזרוק בקמיצה:
כט סָעִיף ז י"ו פעמים. כנגד חרבו של הקדוש ברוך הוא שנקרא יוה"ך (ד"מ):
ל סָעִיף ז יכסה הפת. שלא יראה בושתו כדאי' סי' ער"א ס"ט: כשחל פסח במ"ש יאמר מן הפסחים ומן הזבחים שלא הקריבו חגיגה שאין חגיגה דוחה שבת (ב"ח מהרי"ו) וע' בטור:
א סָעִיף א ואין ליטול ידיו קודם קידוש. כת' ב"י בשם המרדכי מותר ליטול ידיו קודם קידוש דלא הוי היסח הדעת אבל בפסח שיש הפסק גדול בנתיים אין לב"ה ליטול ידיו קודם קידוש משום דצריך ליטול ידיו פעם אחרת לעשות הטיבול ונמצא דברכ' ראשונה הית' לבטל' כו' ותמה ב"י ע"ז מה הפסק יש טפי בפסח משבת ויו"ט ונראה דלק"מ דאי' בפ' ע"פ נטל ידיו בטיבול ראשון יטול ידיו בטיבול שני. ומפרשים טעמא כיון דבעי למימר אגדת' והלולא אסחא אדעתא ונגע במקום מטונף ופי' תו' הך טיבול שני לאו דוקא דהא אחר המוצי' הוא אלא אנטיל' דסעודה קא' דל"ת כיון שנטל לטיבול ראשון עול' לו גם ללחם דהא חולין לא בעיא כוונ' קמ"ל וצריך להגיה קצת במרדכי במ"ש משום דצריך כו' וצ"ל מש"ה צריך וה"ק אין ליטול קודם הקידוש בשביל הסעודה בפסח ומייתי ראיי' כי היכי דאמרי' דצריך ליטול שנית ללחם משום דאפסיק בין נטילה הראשונה באגדה והלל וא"כ אם יטול ידיו קודם הקידוש כ"ש שנחשב ההגדה והלל להפסק קודם האכילה של מצה ואף בלא הגה' יש לפ' כן משום דצריך עכ"פ ליטול ידיו ללחם אלמא דיש כאן הפסק והא דנקט לעשות הטיבול גריר אחר ל' הגמר' ובגמ' הא לאו דוקא כמ"ש בשם התו'. ורש"ל כ' בסדר שלו דיש ליטול ידיו קודם שלא לשנות משאר קידושין שבשנה אלא דמ"מ יביא עצמו לידי חיוב נטילה שיסך רגליו וישפשף כדי שיהא מחויב ליטול מקודם קידוש ולא יברך ענ"י אלא אשר יצר וא"כ ממילא לטיבול לא בעי נטיל' דלא עדיף האי טיבול מאכיל' ממש שבכל השנ' לא הוי קידוש הפסק ואוכל ע"י נטילה דקודם קידוש כ"ש טיבול ע"כ ומו"ח ז"ל הצריך ליטול שנית לטיבול ראשון ואיני יודע תקנ' בשום ענין בהך נטילה יתירה דקודם הקידוש בפסח דאי משום שלא ישנה משאר השנה הא ע"כ משנ' הוא דעכשיו אינו מברך ענ"י וכל השנ' מברך ותו דתקנ' זו קלקל' היא כיון שרואה אחר שזה נוטל סובר הוא שג"כ מברך עליה כמו שאר השנ' ובאמת לא נאה לו לברך עכשיו בפסח משום הפסק כדלעיל ע"כ היותר נכון כמ"ש רמ"א ע"פ המרדכי והוא מנהג פשוט שאין נוטלין אלא עד הטיבול ראשון. ומ"ש רש"ל שאין לשנות מכל השנה אומ' אני הלואי יעשו כן בכל השנה ליטול אחר הקידוש כמ"ש סי' רע"א ס"ט:
ב סָעִיף ב ואינו מברך אחריו על הגפן כו'. כי סומך על מה שיברך בסוף ברכת המזון ועיין סי' תע"ד:
ג סָעִיף ד או מי מלח. ואם חל בשבת יכין המי מלח קודם שבת ולא יעשה בשבת כמ"ש סי' שכ"א ס"א ואם לא עשה קודם שבת ואין לו חומץ יש לעשות מי מלח מעט וכמ"ש סי' שכ"א:
ד סָעִיף ד ונהגו בבשר וביצה. בשר נהגו ליקח זרוע ע"ש זרוע נטויה והוא זכר לפסח שהיה נצלה בשפוד ע"כ צולין ע"ג גחלים וביצה זכר לחגיגה שהיו מקריבים בי"ד ונאכל עם הפסח. וביצה הוא לשון ביעא בל' ארמי כלו' בעי רחמנא לפרקינן. וכת' רש"ל מנהג אשכנז שצולין הבשר והביצה היינו לפי שאין אוכלין אותם ומשמרין אותה לליל ב' ומנהג זה הוא נגד מנהג התלמוד ע' פ' ע"פ וראוי לחלק לכל אחד ויהיו מבושלי' כי א"א צלי ולא ראיתי בתלמוד מזה שצריך לאוכלם אלא קצת נראה איפכא מדאמר רבא בשר א"צ להגביהו ולא עוד אלא שנראה כאוכל קדשים בחוץ פירשב"ם של שני תבשילין כשהוא או' פסח שהיו אוכלין אבותינו לא יגביה הבשר שהוא זכר לפסח הרי שאסור לעשות הגבהה בבשר זה מטעם שנראה כאלו הקדיש' מחיים ואע"פ שאו' שהיו אבותינו אוכלים ממילא משמע שאנו אין לנו פסח ואפ"ה אסור להגביה א"כ כשאוכל אותם ומחלקם ואו' זכר לפסח יש לחוש לזה בודאי טפי ותו רשב"ם ותו' כתבו בשם ר"ח שהבשר יהיה צלי ממילא אין אוכלין גם ממ"ש רמ"א שהביצה נהגו לבשלה נראה הטעם לכוונ' זו דהבשר שמניחין לזכר אין אוכלין אותו אז כי אינו אלא משום זכר לפסח אבל הביצה יש בה עוד טעם משום אבילות בית המקדש כמ"ש ב"י בשם הכל בו וא"כ אוכלים הביצה כדרך האבלים ב"מ. ונוהגין לבשל בצים הרבה בלילה ההיא מטעם זה כמ"ש רמ"א סי' תע"ז וע"כ תהיה הביצה מבושלת דוקא לפי שאין אוכלין צלי בלילי פסח כמ"ש רש"ל כנ"ל מנהג אבותינו הוא נכון שאין אוכלין הבשר והביצה אוכלין דבלאו זכר לחגיגה יש בה טעם משום אבילות כמ"ש ובסי' תע"ז יתבאר שאין איסור צלי בביצ' ולא בדג ע"ש:
ה סָעִיף ה אבל לא בשורש שלהם. כתב מהרי"ו פי' השרשים הקטנים המתפצלים לכאן ולכאן אבל השורש הגדול שבו עומד הירק הוא בכלל קלח ע"כ וראיתי הרבה אנשים שלוקחין בשעת אכילת מרור את הירק שלו ובשעת הכריכ' נוטלין הקלח ואין לזה טעם וריח דיש ליקח הירק גם בשע' הכריכה כי יוכל לאכול בטוב כזית ממנו כי אינו מצער כ"כ כמו הקלח שיש לו כח יותר:
ו סָעִיף ו נוטל ידיו לצורך טיבול ראשון. דכל שטיבולו במשקה צריך נטילה. מכאן יש תוכחת מגולה לאותן שאין נזהרין בכל השנה ליטול קודם שיאכל דבר שטיבולו במשקה דמה נשתנה הלילה הזה מכל הימים שבשנה ואם בא לטהר עצמו טפי בלילה זו ה"ל להזהר עכ"פ בי' ימי התשוב' שנזהרים הכל לאכול פת של ישראל דוקא אלא ודאי שאין כאן אלא חסרון זהירות ואין מדקדקים להשוות מידותיהם:
ז סָעִיף ו ולא יברך על הנטילה. בטור כתב והרא"מ כ' שהאידנא א"צ נטילה לדבר שטיבולו במשקה וע"כ לא היה מברך ענ"י על טיבול ראשון וכ"כ בעל העיטור ול"נ וכ"כ הגאונים שצריך לברך וכ"כ הר"ש בשם רש"י והרוצה לצאת ידי ספק יביא עצמו לידי חיוב נטילה מצד אחר כגון שיטיל מים וישפשף וטעם הרא"ם לפי שאין הנטילה משום סרך תרומה כמו בלחם אלא משום נקיות והשתא אין אנו נזהרין בנקיות כמ"ש התוס' פ' ע"פ וכ' ב"י שמ"ש ול"נ אין דבריו נכונים דכיון דפלוגתא היא אם צריך נטילה טוב שלא לברך עכ"ל. עוד הקשה במ"ש הטור יטיל מים וישפשף שדבר זה אינו מביאו לידי ברכת ענ"י לפ"ד הרא"ש בסי' ז' ול"נ דהטור לא כ' ול"נ על הברכ' אלא על מ"ש שאין בזמן הזה חיוב נטילה גם במ"ש הרוצה לצאת ידי ספק הוא קאי על הנטילה לא על הברכה כי אם נאמר שא"צ נטילה לזה נמצא שיש איסור לנטילה דהוי כגסי רוח כמו הנוטל ידיו לפירות ה"ז מגסי הרוח משום שא"צ שם נטילה ה"נ בזה ע"כ כתב שיביא עצמו לידי נטילה ע"י שפשוף וממילא חייב בברכת ענ"י כיון שדבר שטיבולו במשקה יש בו דמיון ללחם ממילא מי שהטיל מים ושפשף ובא לאכול דבר זה הכל מודים שיש כאן חיוב נטילה כמו בלחם בלא שפשף ובזה מודים כ"ע כיון שיש תרתי למעליותא דחיוב נטילה והוי כמו רוצה ללמוד בסי' ז' חבל מ"מ שפיר הכריע ב"י וש"ע שלא לברך בזה ולא להשגיח במה שכתובה ברכה זו בכל הסידורים וכ"כ התו' פ' ע"פ דף קט"ו דהמברך מברך ברכה לבטלה ובכל הסדורים כתוב לברך על הנטילה ואין נראה עכ"ל: ומאוד יש לתמוה שכ' שבלילה זו משום חובת הרגל יש לברך ובכל השנה כתב הוא עצמו בסי' קנ"ח שאין לברך ודבר זה אינו נכון כלל לחייב ברכה בזמן אחד יותר מחבירו ע"כ אין לברך כלל כמו בכל השנה. וטעם טיבול זה פרש"י ורשב"ם משום היכרא לפי שאין בני אדם רגילין לאכול ירק קודם הסעודה והתינוקות ישאלו ע"ז ונראה התשובה יהיה להם דאי לא היה מטבל אלא השני דמרור לא היה ניכר דהוה משום מצוה אלא כדרך בני אדם לטבול תוך הסעוד' ע"כ תקנו לטבל קודם הסעודה דבזה מרמזין שאין הטיבול בא מחמת הסעודה והוא סי' לטיבול השני שהוא ג"כ שלא מחמת הסעודה אלא מצות חכמים כנ"ל לפ"ד רש"י ורמב"ם:
ח סָעִיף ו פחות מכזית. לפי שאם יאכל כזית יתחייב לברך בורא נפשות ויש פלוגתא בזה אם חייב לברך אותה על טיבול ראשון ע"כ טוב שיאכל בענין שלא יהא בו חיוב כלל והפלוגתא היא בין ר"י לרשב"ם דר"י ס"ל דהגדה והלל הוי הפסק בין הטיבול להסעודה כמו שכתוב לענין נטילה שצריך ליטול שנית לסעודה כמ"ש בס"א ה"נ לענין ברכ' אחרונה על הטיבול ואין ברכת המזון של הסעודה פוטר אותה אבל הרשב"ם ס"ל כמו שפי' הרא"ש דדוקא לענין נטילה חשיבה ההגדה הפסק דדלמא נגע במקום המטונף בנתיים אבל לענין ברכה אחרונה לא כמו שא"צ לברך בפ"הא על המרור מטעם דנפטר בברכה זו שעשה בטיבול הראשון ה"נ לענין ברכה אחרונ' של הטיבול הא' פטור ממנו דשייך להסעודה וכאלו אכלו בתוך הסעודה ור"י ס"ל דלאו משום טעם זה פטור מן בורא פרי האדמה ומברכה אחרונה במרור אלא דהמרור עצמו שייך להסעודה ונפטר בהמוציא ובברכת המזון אבל טיבול ראשון אין שייכות להסעוד' משום הפסק הגדה והלל. ונראה דבפלוגתא זו שייכא עוד פלוגתא לענין ברכה אחרונה של כוסות הראשונות דלר"י צריך לברך ולרשב"ם אצ"ל:
ט סָעִיף ז מה נשתנה. בטור כתוב שאין לומר שאין אנו חייבים לטבל כו' דמשמע שבלילה הזה אנחנו חייבים לטבל. וזה אינו דאינו חייב לטבול אלא משום היכרא דתינוקות אלא יאמר אין אנו מטבילין כו'. ובגמ' שלנו איתא חייבים לטבל וצ"ע דטעות הוא: כתוב במהרי"ל דחלק הגדול יקח לאפיקומן ולא פחות מחציה דהיינו חלק הקטן ויש לתת טעם לזה לפי שאותו החציה של אפיקומן הוא עיקר המצוה שיאכל באחרונה: כתב המרדכי דצריך לומר ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים דהא אוכלין תחילה מן החגיגה והיינו הזבח אבל הפסח נאכל על השובע וכתב מהרי"ו שאם חל פסח במ"ש צריך לומר באותה לילה מן הפסחים ומן הזבחים דאין חגיגה קריבה בשבת. כתב הטור שיש לומר ונודה לך שיר חדש ואין לומר שירה חדשה כיון שהוא אומר על הגאולה העתידה שהוא לשון זכר כדאיתא במדרש עכ"ל. ובנוסח שבסידורים שלנו כתוב ונאמר לפניו שירה חדשה הללויה גם זה אינו נכון כיון שאומר ונאמר ממילא קאי על הגאולה העתידם. ובקצת ספרים לא כתב כלל הך שירה חדשה וכן נכון. דבאמת קאי על הגאולה שעברה שהרי קורין הלל המצרי. ובמרדכי של זקני מהר"י בר בצלאל ז"ל היה נקוד ונאמר בסגול וזה נכון טפי ושייך לומר שירה חדשה כי נאמר בסגול הוא לשון עבר:
א סָעִיף א שהחיינו. ואם לא אמר אותו ביום א' מברך ביום ב' או בא' משאר ימים כשיזכור ואם אין לו כוס של יין בשעת הקידוש מברך זמן בלא כוס ונ"ל דאפי' בירך בראשונה ולא בירך בי"ט שני של גליות מברך כל שבעה מ"א. וכתב הח"י ונראה דה"ה בעצרת אע"ג דהוא רק שני ימים מ"מ יש לו תשלומין כל שבעה. ועוד נ"ל דאם שכח לומר זמן ליל ראשון ובליל ב' אמר זמן דא"צ שוב לומר זמן מכח לילה ראשונה להשלמה דאם יום ראשון קודש א"כ השלים הזמן ביום ב' ואם יום שני קודש הא אמר זמן ח"י ע"ש. ואם שכח לו' קידוש בליל' דינו כדלעיל סי' רע"א ס"ח וכ"כ הע"ש ס"ס תפ"ה. ואם שכח לומר ההגדה אין לו תשלומין כלל. דכתיב בעבור זה בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך וכ"כ המ"א לקמן סי' תפ"ה ע"ש. ואין אומרים שעשה ניסים לפי שעתיד לאומרו בהגדה. טור ועח"י:
ב סָעִיף א בשבת. ומותר לומר ההגדה בספר אף שהוא ביחידות ולא חיישינן שמא יטה כמ"ש סי' (רע"ט) [רע"ה] ס"ט. ח"י:
ג סָעִיף א יבדיל. ואם נזכר באמצע הסעוד' שלא הבדיל מבדיל באמצע סעודתו על הכוס ואם היה דעתו לשתות יין תוך הסעוד' אינו מברך בפה"ג ואם לא היה דעתו צריך לברך ולא ימתין להבדיל עד אחר הסעודה דא"כ יהיה כמוסיף על הכוסות וא"ל שיאמר הבדלה והלל על כוס א' דא"א ב' קדושות על כוס א' דדוקא קידוש והבדלה שרי דשניהם ענין אחד הוא ואם שכח להבדיל עד אחר בה"מ אומר הלל והבדלה על כוס א' דהא א"א בענין אחר. מ"א וע"ל סי' רצ"ו:
ד סָעִיף א קידוש. ע' אחרונים בזה. והעיקר כפסק רמ"א כן הסכמת הט"ז דהרואה שנוטל ידיו סובר שיברך ג"כ ענ"י כמו בשאר שנה ובאמת אסור לברך כיון שאין נטיל' זו על האכילת מצה דהוי הפסק גדול וכן נוהגין:
ה סָעִיף ד אחר. שטובים חי ומבושל שמברכין עליו בפה"א כמ"ש סי' ר"ה ונוהגין ליקח מה שקורין פיטירזיל"ן. וטוב ליקח כרפס שהוא נוטריקו"ן ס' פרך כלו' ס' רבוא עבדו עבודת פרך וקורין בל"א איפ"ך וכ"כ אחרונים ועמ"א:
ו סָעִיף ד מי מלח. ואם חל בשבת יעשה המי מלח מע"ש ואם לא עשה מע"ש ואין לו חומץ יעשה מי מלח מעט כמ"ש בסי' שכ"א ט"ז. וכתב המ"א ונ"ל דלאחר שאכל הירק מותר לסלק הירק ומי המלח מהקער':
ז סָעִיף ד לחגיגה. אפי' חל ע"פ בשבת. וע' בהרא"ש מ"ש בשם מהר"י מאורלינש ומהר"י מקורבי"ל שדבריה' הם הפך הגמ' וע' יד אהרן בזה:
ח סָעִיף ד ויסדר. סדר הקער' של האר"י מועתק מס' עץ החיים וז"ל סדר הקער' של השמורות יהיו כסדר הזה והוא שתקח ג' מצות שמורות ותניח הכהן למעלה ואחריו לוי ולמטה ממנו הישראל שהם כנגד ג' מוחין דאבא עילאה ואחר כך תקח מרור וכרפס וחרוסת וב' מיני תבשיל זרוע של טלה צלויה וביצה מבושלת ותניח אלו הה' דברים למעלה על הג' מצות דהיינו זרוע שהי' חסד בימין שלך וביצה שהיא גבורה בשמאל שלך מרור שהוא רומז לת"ת באמצע בין הזרוע והביצה כי ת"ת מכריע בין חסד לגבורה ואח"כ החרוסת בקו ימין תחת הזרוע מפני שהי' רומזת לנצח ואח"כ הכרפס שהיא רומזת להוד תניח תחת הביצה בקו השמאל שלך ואח"כ תקח חזרת ותניח למטה מן המרור בקו האמצעי שהוא כנגד היסוד והוא כדי לעשות אח"כ כריכה עם חזרת. והקערה בעצמה שכוללת כולם היא המלכות הרי י"ס דחכמה ואל ישנה הסדר הזה ואשרי לו מי שמכוין להנז"ל עכ"ל:
ט סָעִיף ד זרוע. ויהי' מעט בשר עליו. ד"מ:
י סָעִיף ד צלויה. ואוכלין אותו מטעם שהי' זכר לאבילות והבשר צלי אין אוכלין וכן המנהג ועט"ז ואם שכח לצלות הבשר או הביצה מעי"ט אין לצלות בלילה אם לא שדעתו לאכול באותו לילה ויום. מהרי"ו ועמ"א:
יא סָעִיף ה חזרת. הוא לאטי"ך עולשין הוא קורבי"ל תמכא הוא קרי"ן. ונתפשט המנהג ליקח הקרי"ן למרור ומברכין על העלין. והקלח נוטלין לכריכה. ובתשובת חכם צבי סי' קי"ט כתב החזרת השנויה במשנתינו היא הירק הנקרא בל"א סאלט ובלשון ספרד סאלט' ויש בו הסימנים האמורים בגמ' ומפני שבארצות אשכנז אינו מצוי בזמן הפסח לא הורגלו לקחתו למרור ולוקחין הקרי"ן שהוא תמכא ונפיק מיניה חורבה שאינם יכולים לאכול אפי' חצי זית מחמת חורפיה ומבטלין מצות מרור עכ"ל ע"ש. וכן שמעתי מלועז אחד שבארץ לועז שהמדינות חמות מצוי אצלם חזרת בימי ניסן והוא כפול ועב כמו מה שאנו קורין במדינות אלו היי"פ שלטי"ן ואוכלין אותו זה המין למרור ועיין ח"י:
יב סָעִיף ה בשורש. פי' שרשים קטנים שמתפצלים לכאן ולכאן אבל שורש הגדול שבו עומד הירק הוא בכלל קלח. מהרי"ו ועיין ט"ז:
יג סָעִיף ה לכזית. דהוא כמו חצי ביצת תרנגולת וצריך שיעור זה בשלימות מלבד הריוח שבין העלים כמ"ש סי' תפ"ו ויש ליזהר בזה דאל"כ הוי ברכה לבטלה כיון שמברך על אכילתו ואכילה בכזית משמע ומי שהוא חולה או איסטניס מותר ליקח לו מאיזה מין מרור שערב עליו ביותר ואם א"א לו כלל על כל פנים יאכל מעט או ילעוס בפיו לזכר טעם מרירות בלא ברכה וראוי לדחוק עצמו בכל יכולתו אף אם יכאוב עליו לקיים מצות חז"ל כמש"ל סי' תע"ב ס"י:
יד סָעִיף ה ירק מר. אף שא"א בענין אחר על כל פנים אין לברך רק על אלו המינים דקחשיב במתני' וכן הסכמת הש"ך והמ"א. ח"י:
טו סָעִיף ה חומץ. ופסח שחל להיות בשבת צריך ליתן המשקה בו מע"ש ואם שכח יש לעשות ע"י שינוי דהיינו שיתן המשקה תחלה תוך הכלי ואח"כ ישים בו החרוסת כמש"ל סי' שכ"א סעיף י"ו וכ"כ המ"א וע"ש בט"ז ס"ק י' דאוסר ליתן טחינת מצה אפויה לערבו עם יין או מי דבש בשבת אפי' ע"י שינוי ואין דבריו מוכרחים גם העולם אין נזהרים בזה. ח"י:
טז סָעִיף ה לתבן. ולא ידוכן היטב כדי שיהיו ארוכין. ב"י:
יז סָעִיף ו נוטל. דכל שטיבולו במשקה צריך נטילה וכתב הט"ז ומכאן יש תוכחת מגול' לאותם שאינם נזהרים בכל השנה ליטול ידיהם לדברים שטיבולו במשקה דמה נשתנה הלילה הזה מכל הימים שבשנה ואם בא לטהר עצמו טפי בלילה זו עכ"פ ה"ל להזהר ג"כ בימי התשובה אלא שאין כאן אלא חסרון זהירות ואינם מדקדקים להשוות מדותיהם עכ"ל והל"ח בפכ"ה כ' דהעולם נוהגין שלא ליטול ויש להם על מה שיסמכו שהתוספות סוברים כן וכ"כ המ"א סי' קנ"ח ע"ש והא דנוטלין בליל זה הוא כא' משאר שינוים שעושין בליל זה כדי שישאלו. ח"י:
יח סָעִיף ו פחות. דאם יאכל כזית יהיה ספק אם יברך ברכה אחרונ' טור לכן אם אירע שאכל כזית לא יברך ברכה אחרונה. ט"ז ומ"א ח"י:
יט סָעִיף ו לאפיקומן. והחלק הגדול יטמין. אחרונים. גם ראוי לכורכ' במטפחת ולהניח בין הכר והכסת וכשרוצה לאכול יוציאה כמו שהיה בתוך המפה וישלשל לאחוריו וילך כמו ד' אמות ויאמר כך היו אבותינו הולכים משארותם צרורות בשמלותם רש"ל. ועח"י סי' תע"ב ס"ק ב' טעם למנהג שהתינוקות לוקחים האפיקומן:
כ סָעִיף ו הקערה. עם כל מה שעליה וא"צ להסיר התבשילין. טור:
כא סָעִיף ו הא לחמא. וי"א הא כלחמא עמ"א. וכתב מהרש"ל סי' פ"ח לאומרו בקול רם:
כב סָעִיף ו להסירם. ועכשיו לא נהגו להסירם משום שאין היכר לתינוקות בזה שיודעים דאלו הדברים לא ניתנו על השלחן לצורך האכילה. מ"א:
כג סָעִיף ו וישאלו. ויאמר להם שאין רשאין לאכול עד שיספרו ביציאת מצרים ולכן אין ליתן שום מצה על השלחן עד אחר הסדר. מהרי"ל:
כד סָעִיף ז מה נשתנה. לא יאמר אנו חייבים לטבל וכו' אלא אנו מטבילין דאינו חיוב אלא משום היכרא טור. כשיאמר והיא שעמדה לאבותינו וכו' עד שהקב"ה מצילנו מידם יאחז הכוס בידו. וכשיאמר ונאמר לפניו שירה צ"ל ונאמר בניקוד סגול וְנֶאֱמַר שהוא לשון עבר דקאי על גאולת מצרים שעברה. ב"ח רש"ל של"ה:
כה סָעִיף ז למרור. אבל כשיגיע לפסח שהיו אבותינו וכו' לא יאחז בידו דהוי כמגביה קדשים בחוץ אבל מ"מ יסתכל בו. מהרי"ו סי' קצ"ג:
כו סָעִיף ז באצבעו. כתב בהג"ה מנהגים דיש לזרוק בקטנה דהיינו הזרת והמ"א כתב דיש לזרוק בקמיצ' שהוא אצל הקטנה דבקמיצה הכה הקב"ה למצרים. ובד"מ כתב דיש ליקח באצבע דוקא זכר למה שנאמר אצבע אלהים היא וכן עיקר. ח"י:
כז סָעִיף ז בידו. בנוסח הברכה אשר גאלנו כ' מהרי"ו כשחל פסח במ"ש דיש להפך ולומר תחלה מן הפסחים ואח"כ מן הזבחים דאין חגיגה דוחה שבת ובליל ב' להיפך ע"ש. ובפסח מעובין סי' רס"ח כתב שיש לומר הכל בנוסח א' מן הזבחים ומן הפסחים והסכמת אחרונים כמהרי"ו וכ"כ הב"ח. באמירת הלל אין לישב מוטה אלא באימה וביראה של"ה. כתב לבוש אין נוהגין לברך על הלל כיון שמחלקים חציו קודם הסעודה וחציו לאחר הסעודה. סומא חייב בקריאת ההגדה וכשמגיע למצה זו ולמרור זה אין לומר זה אלא אומר מצה שאנו אוכלים וכו' עח"י ס"ק ל"ט:
א סָעִיף א (ס"ק א) שהחיינו כו' וצ"ל דאפילו בירך כו' ולא בירך בי"ט שני כו' וכתב בח"י אבל לא בירך ליל י"ט א' ובירך בליל שני יצא ממ"נ אי י"ט א' חול ודאי לא היה צריך לברך שהחיינו כ"א ליל שני ואי ראשון י"ט הרי השלים במה שבירך בליל שני. דכיון דראשון י"ט. השני חול. ולא היה צריך לברך שהחיינו בליל שני משום ליל שני ועולה הברכה שבירך בליל שני להשלמת יום ראשון:
ב סָעִיף א (ס"ק ב) ואח"כ כו' כיון דאיכ' פלוגתא בסי' רצ"ט אי מבדיל תוך הסעודה אם צריך לברך בפה"ג על כוס הבדלה: ואם לא היה דעתו לשתות יין תוך הסעודה דכה"ג כ"ע מודים דצריך לברך על כל יין ששותה תוך הסעודה כ"ש כוס הבדלה: וא"ל שיאמר הבדלה והלל על כוס א'. דלומר בהמ"ז והבדלה על כוס א' מבואר להדיא בגמ' דף ק"ב דאסור משום דא"א ב' קדושות על כוס אחד דנראה שהמצות הם עליו כמשא והוסיף מ"א דה"ה הלל והגדלה א"ל מה"ט על כוס א': ואם שכח כו' אומר הלל והבדלה על כוס א'. וה"ה אם נזכר תוך בהמ"ז שלא הבדיל מברך בהמ"ז והבדלה על כ"א דמאי שנא אלא הואיל ומיירי מ"א בענין אם לו' הלל והבדלה על כוס א' נקט נמי הכא הלל והבדלה:
ג סָעִיף א (ס"ק ג) ואין כו' משמע דס"ל דאסור כו' מדכתב אבל כל השנה נראה כו' מדהצריך ליתן טעם אם נוטל קודם קידוש משמע דעדיף טפי אם נוטל אחר קידוש ובסי' רע"א יש מחלוקת הפוסקים בזה: והטעם מפרש בגמ' כו' קיצר מאוד בזה טעמיה דב"ש דס"ל אסור לשמש בכלי שאחוריו טמא אף על גב שתוכו טהור. מטעם המבואר שם. לכן ס"ל דצריך ליטול קודם מזיגה. דאם ימזוג תחלה שמא יפלו ניצוצות בשעת מזיגה על אחורי כוס ויקבלו אותן משקין טומאה מן הידים שהן טמאות קודם נטילה והן שניות ויהיו המשקין ראשונים. דכל הפוסל התרומה דהיינו שני מטמ' משקין להיות תחלה ויטמאו אח"כ המשקין את אחורי כלי אע"ג דכלי אינו מקבל טומאה אלא מאב הטומאה מ"מ דרבנן כלי מקבל טומאה ממשקין טמאים אף שאין המשקין רק ראשונים לכן יטול ידיו תחלה ויהיו טהורים וב"ה ס"ל מותר לשמש בכלי שאחוריו טמאים ולכן צריך למזוג תחלה. דאם יטול ידיו תחלה שמא בשעת מזיגה לא יהיו ידיו נגובים עד שיהיו מים עליהם טופח על מנת להטפיח. ושמא הכלי יהיה אחוריו טמאים ויקבלו המשקין שעל ידיו טומאה מאחורי כלי ויחזרו ויטמאו הידים. ועוד אפי' לדברי ב"ש מ"מ ס"ל לב"ה אפי' אם אסור לשמש בכלי שאחוריו טמאים עדיף למזוג תחלה שלא יהיה המזיג' הפסק בין נטילה להמוציא עכת"ד הגמ': לכן נ"ל כו' ר"ל דאין כוונת מהרי"ל כמו שהבין הד"מ דז"ל מהרי"ל הובא בס' א"ר דאי נוטל קודם קידוש אז נראה דהלכה כב"ש דנוטל ידיו ואח"כ מקדש עכ"ל. א"כ אין כוונת מהרי"ל דב"ש ס"ל דצריך ליטול קודם קידוש. אלא דב"ש ע"כ ס"ל דאין לחוש במה שמפסיק בין נטילה להמוציא. דאל"כ היה מודה לב"ה דימזוג תחלה דחשש' ב"ש משום טומאת אחורי כלי אינו אלא חשש בעלמא וההפסק הוא ודאי א"ו דב"ש ס"ל אפי' מפסיק בין נטילה להמוציא ל"ל בה אבל אנן קי"ל כב"ה דאסור להפסיק בין נטילה להמוציא ואף על פי כן כל השנה מי שנוטל קודם קידוש ליכא משום הפסק דקידוש לא הוי הפסק כ"ה דוקא מזיגה הוי הפסק כמ"ש התוספות הביאו מ"א ר"ס קס"ו דהיו מוזגים בחמין. וצריך דקדוק שלא יחסיר או יותיר מים ע"ש אבל פסח דאיכא הפסק גדול בין נטילה להמוציא באמירת הגדה. ודאי הוי הפסק כמו מזיגה. ואע"ג דמיד אחר הקידוש צריך נטילה לטיבול. ויעלה נטילה שקודם קידוש לצורך הטיבול. מ"מ העולם לא יעלו על דעתם שנוטל לצורך טיבול כיון דכל השנה אין נוהגים ליטול לדבר שטבולו במשקה. ויטעו שנוטל לצורך המוציא וזה הוי הפסק כמו מזיגה ויסברו העולם דס"ל כב"ש דלא חיישינן להפסק כן הוא כוונת מהרי"ל לפ"ד מ"א ומה שסיים מ"א וכ"ע מודה בזה. היינו אפילו לב"ש דס"ל דמזיגה לא הוי הפסק מ"מ מודה דהגדה והלל הוי הפסק. ומ"ש מהרי"ל דאז נראה דהלכה כב"ש אע"ג דכה"ג גם לב"ש הוי הפסק י"ל דגם בזה יטעו העולה דהפסק דהגדה אינו כ"א כהפסקת המזיגה וכמו דמזיגה לא הוי הפסק לב"ש ה"ה ההגדה: ורש"ל כו' קודם קידוש שלא לשנות מכל השנה: והב"ח כ' דמ"מ יטול שנית לטיבול דס"ל דקידוש הוי הפסק בשלמ' בין נטילה להמוציא ל"מ קידוש הפסק כיון דהקידוש צריך לסעודה דאין קידוש אלא במקום סעודה כחדא חשיבי משא"כ הטיבול אין בו צורך לקידוש הוי הקידוש הפסק: וא"כ מחזי כסתרי לכן אי נוטל קודם קידוש אינו ניכר שנוטל לצורך טיבול כ"א כמו שעושה כל השנה שנוטל קודם קידוש אע"ג דרואה אח"כ שנוטל שנית להמוציא. מ"מ אינו נראה כל כך להדיא ועיין בט"ז ס"ק ו' ובח"י:
ד סָעִיף ד (ס"ק ד) וכרפס כו' עבודת פרך ושמעתי מגברא רבה שנתודע לו על פי החקירה בספרי הרפואות שכרפס הוא מה שאנו קורין צעל"ליר שע"י הבשר הם משביחים אבל אי היו מבשלים אותו לבד בלי בשר היה משתנה לגריעותא עכ"פ לא היו משתנים לעלויא. וכה"ג מברך עליו חי בפ"הא כמ"ש סימן ר"ה: א"ש ר"ל אפילו תימה שאפילו בלי בשר משתנים לעלוי ע"י בישול מ"מ כיון דעכ"פ גם חי נאכל מברך כשהוא חי בפ"הא: שיש בו פלוגתא דהיינו תר"י והחולקים עליהם וגם תי' א' אינו ברור בעיני מ"א דע"כ אבי מהרי"ל ס"ל ומסתפק שמא מבושל עדיף אפילו נתבשל בלי בשר. שגם על מרור מברך בפ"הא. והוא מהדין שכ' בסי' תע"ה סעיף ב' דאם אין לו ירקות לטיבול א' יקח מרור לטיבול א' ויברך עליו בפ"הא ע"ש:
ה סָעִיף ד (ס"ק ה) מי מלח כו' לאותה סעודה מותר ומ"מ אסור ליתן שני שלישי מלח ושליש א' מים ע"ש:
ו סָעִיף ד (ס"ק ח) על הגחלים כו' של רימון. דעצים אחרים פולטים מים בשעת צלייה והוי מבושל במים. ויש טורח לכן המנהג לצלותו ע"ג גחלים דבזה הוי ג"כ דומיא לפסח: דאם צלו פסח ע"ג גחלים כשר כדאיתא בפסחים דף ע"ה ע"א וכן פסק הרמב"ם וע"ש בתוס' דדוקא לוחשות ולא עוממות. דיבשל חתיכת בשר ויחלקה כו' דס"ל דצריך לאכיל השני תבשילים בלילה ההיא. וכיון שאין אוכלים בלילה צלי לכן כתב שיהיה מבושל וגם הביצה כתב שיהיה מבושל: אלא כיון דאנן קי"ל בסי' תע"ו דבצים צלוים מותר לאכול בלילה לכן לא העתיק מ"א רק שהבשר יהיה מבושל:
ז סָעִיף ה (סק"ט) חזרת כו' ולבוש כ' כו' זערז"יך. ובס' א"ר כתב וכן בעט"ז דאינו ענין כלל לחזרת. וכ"כ בס' ח"י ואייתי ראיה מהא דאמרינן בברכות פרק הרואה דבר הדיא הוי מפשר חלמא וא"ל כפל עסקא כחסא ופירש"י שהיא כפל ועב וכ"כ בתשובת פנים מאירות ח"ב סי' ח"י ואייתי ראיה מדאמרי' דף ל"ט ע"ב דחזרת סד"א הואיל וסופו להקשות (ופירש רש"י קלח שלו נעשה עב) ישתנה דינו לענין כלאים משאר ירקות וזערז"יך אין סופו להקשות ובח"י כתב ששמע מלועז שהוא כמו היי"פ שלאטי"ן. וסלא"ט ובתשובת ה"ה חכם צבי כתב שהוא מה שאנו קורין סאל"אט:
ח סָעִיף ה (ס"ק יא) תמכא כו' (עיין תי"ט) ומהרי"ל היה מסופק כו' זה שייך לס"ק י' על עולשין והטעם שנסתפק עיין בס"ק ט"ו:
ט סָעִיף ה (ס"ק יב) ולא בשרש כו' מיהו לפני זה כ' כו' ופרש"י קלחים שרשים כו' ור"ת בלא שרשים כו'. ודיוקו דר"ת מדתנן יוצאים בקלח. דדוקא קלח ולא שרש והא רש"י פי' קלחי שרשים. אלא ע"כ דר"ת לא מועט אלא שרשים הקטנים המתפצלים: מדקאמר ויוצאים בקלח כו'. כתב בס' א"ר דאין זה דיוק: דאי משום דקתני יוצאים משמע דיעבד או בדליכא עלין. הא במתני' קתני ואלו ירקות שאדם יוצא בהן כו' חזרת כו' הרי דהמשנה כתבה על כל מיני מרור לשון יוצאים וע"כ לכתחלה משמע ואי ראייתו מדהזכיר המשנה קלחים ולא הזכיר עלים מכלל דעלים עדיפא ופשוט להמשנה גם זה אינו ראיה דהא תנן יוצאים בהן בין לחים ובין יבשים. אבל לא כבושים ולא שלוקין ולא מבושלים ויוצאים בקלח שלהן. ואר"ח הא דתנן בין לחים ובין יבשים דוקא קלח. אבל עלה לח אין יבש לא. ופריך והא מדקתני סיפא בקלח שלהן מכלל דרישא דקתני בין נחים ובין יבשים בעלין מיירי ומשני סיפא פירוש לרישא הא דתנן בין לחים ובין יבשים דוקא קלח ע"כ א"כ מה"ט נקט דוקא קלח דהא קאי לפרש בין לחים ובין יבשים ולענ"ד דיוקו דמ"א מן המקשן דהוי ס"ד דרישא מיירי בעלים ובדידהו בין לחים ובין יבשים. והא דתנן יוצאים בקלח שלהן הוא דין בפני עצמו. הא דהוצרכו לפרש דיוצאים בקלחים ע"כ משום דס"ר דוקא בעלין דעדיפא יוצאים ולא בקלח. קמ"ל דגם בקלחים יוצאין וניהו דהתרצן שני ליה דסיפא לפרושי רישא. מ"מ במאי דס"ל למקשן דעלין עדיפא מקלחים לא מצינו שהתרצן חולק ומסתמא צשאר בזה סברת המקשן וכן הוא סוגיין דעלמא: ומיהו צ"ל כזית כמ"ש סי' תפ"ו. ר"ל שיהיה כזית המבואר בסי' תפ"ו שצריך למעך החלל שבין העלין: הקלח לכריכה. דלברכה שהיא העיקר נוטלים העלין דעדיפא:
י סָעִיף ה (ס"ק יג) בין לחים כו'. כבר כתב ח"י שהוא טעות הדפוס ושייך על עלין דבעי' לחים ולא יבשים ועז"כ דה"ה כמושים אין יוצאים. אבל קלחים כיון דיוצאים ביבשים כ"ש בכמושים וע"ש בגמ' דף ל"ט ע"ב דהוא פלוגתא דת"ק וראב"צ וקיי"ל כת"ק דאין יוצאים בכמושים. ופלוגתא דלעיל מיניה דפליגי ר"מ ורבנן ותרווייהו ס"ל דיוצאים בכמושים מיירי בקלחים ע"ש:
יא סָעִיף ה (ס"ק יד) לא כבושים כו' דאזיל לשיטתיה דס"ל גם לענין איסור לא מיקרי כבוש במים אלא בחומץ. ועיין בב"י סי' תקכ"ז דכתב גם לענין עירוב תבשילין דיוצאים בכבוש כמ"ש שם סעיף ה' ונראה מדבריו דמה שיהיה נקרא כבוש בחומץ או במים תניא במחלוקת רש"י ופוסקים לענין איסור. וה"ה הכא. אבל הח"י מתיר. מרור כבוש כיון דגם לאחר כבישתו במים עדיין עומד טעם מרירותו בו. והכא כ"ע מודים דכבוש דקתני דאין יוצאים ר"ל בחומץ דהחמיצות מבטל טעם המרירות ואייתי ראיה מדתנן אין יוצאים בכבושים ובשלוקים ומבושלים וכתב התו' דע"כ שליק' הוי מבושל יותר מסתם בישול וא"כ קתני לא זו שלוק אלא אף זו מבושל אינו יוצא אבל א"א דשלוק הוי פחות מסתם בישול. א"כ ע"כ מתני' קתני זו ואצ"ל זו. וזה נראה להם דוחק. וא"א דכבוש ר"ל במיים אכתי קתני רישא זו ואצ"ל זו. ויותר קשה דרישא לא כבושים ולא שלוקים הוי זו ואצ"ל זו. וסיפא לא שלוקין ולא מבושלים הוי לא זו אף זו אלא ע"כ דכבוש ר"ל בחומץ דמבטל טעם המרירות טפי משליקה בבישול והוי כל המשנה לא זו אף זו. והא דלא קתני כבוש במים אע"כ דתמכא יוצאים כבוש במים והמשנה רצה למיתני מלתא פסיקתא מה שכל הה' מינים דחשבה המשנה אין יוצאים בהן. לכן לא קתני כבוש במים. וכן בתשו' פ"מ ח"ב סימן ק"י כ' בפשיטות דיוצאים בתמכא כבוש במים לכתחלה כיון דעומד במרירותו ואייתי קצת ראיה מדאמרינן דף ל"ט ע"ב אין יוצאים לא בכבושים ולא בשלוקין כללו של דבר דבר שיש בו טעם מרור יוצאים בו וכל שאין כו' משמע אפילו כבוש כשיש בו טעם מרור יוצאים: וגזל פסול כמ"ש ס"ס תנ"ד מן הקרקע דסתם גוים גזלנים הן וקרקעותיהם יש לחוש שגזלו מישראל ואע"ג דבעלים נתייאשו מ"מ קי"ל קרקע אינה נגזלת. ולא קנאה הגוי כל זמן שהוא מחובר אלא כשתלשן הגוי אז קונה בייאוש ושינוי רשות אח"כ ביד ישראל וליכא גזל ביד ישראל דגזלה נקנית בייאוש ושינוי רשות. כ"ה לקמן סי' תרמ"ט לענין ד' מינים שבלולב: כל העומר כו' עיין סוף סי' תרל"ז:
יב סָעִיף ה (ס"ק טו) או שאר כו' בגמ' מוכח כו' דפליגי תנאי שם באיזה מין מרור יוצאים וכן א"ר יוחנן שם מדברי כלם נלמד ירק מר יש לו שרף (פירש"י כשחותכים אותו במקום החתך יוצא ממנו שרף לבן) ופניו מכסיפים (פירש"י אינו ירוק מאד ככרתי) וכתב רש"י שהן הן סימני מרור וא"א דבכל ירק מר יוצאים א"כ במאי פליגי הני תנאי ואמאי איצטרך לכללא דר' יוחנן: ומ"ש האגור כו' ר"ל דרמ"א יליף דבכל ירק מר סגי מדהתיר האגור לענה ואין זה ראיה דהאגור מפרש דמרור דהוא מין ה' דחשבה המשנה פירושה לענה אבל שאר ירק מר לא: לטוגא הוא לעז של חזרת: דהא איכא מאן כו' דבדף ל"ט אי' רבינא אשכחיה לר"א בריה דרבא דמיהדר אמרירות וא"ל הא חזרת תנן כולי ואמר ר' אושעיא מצוה בחזרת ואמר רבא מה חזרת חסא דחס רחמנא עלן ואר"ש בר נחמני אר"י למה נמשלו מצרים למרור. מה מרור תחלתו רך וסופו קשה כו' א"ל הדרי בי. משמע דאי לאו הני טעמי דאיכא בחזרת דחס רחמנא עלן תחלתו רך כו'. אף דשנוי ראשון במשנה הוי ראוי להדר אמרירותא דהיינו מרור דתנן משום דמרור טפי. נשמע דס"ל דמרור דמתני' היינו ווירמ"ט: ואגודה כתב כו' ושמא בשביל כו' ר"ל דהאגודה ס"ל דהמוקדם במשנה מוקדם למצוה ולכן תמכא קודם למרור והא דלא ל"ח עולשין שהוזכר במשנה קודם תמכא ע"ז כתב דלא אתברר דעולשין כו' ולא ידענא מהו עולשין: שאין לטוגא הוא לעז של חזרת ס"ל דמרור דמתני' כולל כו' דודאי אין ליקח מין שאינו מוזכר במשנה כצ"ל. אך בגמ' לא משמע כן כצ"ל: בלא שם לווי דהיינו בשעת מתן תורה לא ה"ל שם לוי ואיך אפשר לנו לידע דבר זה כי אם המקובל בידינו מחכמי משנה והש"ס: וגם בכוונת רש"י כו'. ר"ל דרש"י לא נתכוין כ"א לפרש המלה אבל לא לפסוק דין:
יג סָעִיף ה (ס"ק טז) מעט כו' ע"י שינוי מותר עיין שם במ"א ס"ק כ"ד דדוקא ברך אבל בעב לא מהני שנוי:
יד סָעִיף ו (ס"ק יח) פחות כו' יהיה ספק. דס"ל להטור כיון דמצינו לר"י בעל התוס' דס"ל דאין ברכה בפה"א שמברך בטיבול ראשון פוטר את המרור. משום דמפסיק ביניהם בהגדה והלל. וכמו דהוי הפסק לענין נטילה דאע"ג דנטל ידיו לטבול א' צריך שוב ליטול לצורך אכילה וכמ"ש ר"ס תע"ה ה"ה דהוי הפסק לענין ברכת בפה"א. אלא דמה"ט אין מברכים על המרור בפה"א דברכת המוציא פוטרו דהוי כדברים הבאים מחמת סעודה וס"ל להטור דמה"ט י"ל ניהו דבהמ"ז פוטר למרור מברכה אחרונה. אבל הירק שאוכל בטיבול א' קודם סעודה אינה פוטרת משום הפסקת ההגדה והלל. וא"כ אי אכל כזית צריך לברך אחריו. אבל רשב"ם חולק וס"ל דמרור לא הוי מדברים הבאים מחמת סעודה ואין ברכת המוציא פוטרו אלא דברכה בפה"א של טיבול א' פוטרו דניהו דהגדה הוי הפסק לענין נטילה אבל לענין ברכה לא הוי הפסק וכדלקמן סי' תע"ד וא"כ אפי' אכל כזית בטיבול א' אין לברך כדי לפטור המרור וגם הירק שבטיבול א' נפטר מברכה אחרונה ע"י בהמ"ז כיון דל"מ הגדה הפסק לענין ברכה וא"כ אין רשאי לברך אחר טיבול א' אפי' אכל כזית דהוי ברכה שא"צ דהא נפטר בבהמ"ז וגם גורם ברכה לפני המרור בפה"א דאסור לגרום ברכה כמ"ש סי' רט"ו:
טו סָעִיף ו (ס"ק יט) ומברך כו' רק על האכילה וא"כ די אם מברך קודם אכילה הוי עובר לעשייתו ואולי י"ל דאין לברך קודם הטיבול דבעי סמוך לעשיי' וכמ"ש לעיל סי' כ"ה ס"ח גבי תפילין וסי' קס"ז ס"ג וסי' תרנ"א ס"ה:
טז סָעִיף ו (ס"ק כא) ויתן כו' חצי הגדולה במהרי"ל כ' טעם משום חיבוב מצוה ועיין בט"ז ס"ק ט' והב"ח כתב כיון שראוי לאכול אפיקומן שני זיתים כמ"ש מהרי"ל הביאו מ"א ר"ס תע"ז ומחלק הראשון אינו אוכל עתה כ"א זית א' א"כ מהראוי שחלק שמצניע לאפיקומן יהיה יותר גדול:
יז סָעִיף ו (ס"ק כג) ויגביה כו' וא"צ להסיר כו' דאע"ג כשאומר פסח שהיו אבותינו כו' לא יגביה הבשר וכמ"ש ס"ק כ"ז שלא יהיה נראה כאלו הקדיש בהמתו מחיים. אבל במה שמגביה הקערה עם הבשר אינו נראה שהקדיש כ"כ הטור.
יח סָעִיף ו (ס"ק כה) יצוה כו' אבל בזמן הגמרא כו' דהיו להם שלחנות קטנים לפני כ"א וא' ולא היה טרח' בעקירת שלחן. אבל עתה שי"ל שלחן גדול איכא טרחא מרובה בעקירתו לכן אינו חייב לעקור שלחן. וההסרה ג"כ אינו מועיל כמ"ש מ"א:
יט סָעִיף ו (ס"ק כו) וישאלו. וי"ל שאין כו' דהא עבדי' היכרא כדי שישאל התינוק וישיב לו לספר ביציאת מצרים. והיינו שאלת מה נשתנה כו' שאנו אוכלים מצה ומרור כו' שעליהם שייך תשובת עבדים היינו ומספר יציאת מצרים משא"כ בשאלה זו שאין ענין לסיפור יציאת מצרים:
כ סָעִיף ז (ס"ק כז) מוזגי' כ.' צ"ל ונאמר כו' דאי הוי קאי על גאולה העתידה היה ראוי לומר ונאמר בחולם ע"ג הנו"ן דהוא לשון עתיד וגם היה ראוי לומר שיר חדש דהוא לשון זכר. עפ"י המדרש דגאולות הראשונות היו דומין לנקבה שיולדת בצער ואחר הלידה שהיא בהרוחה עוד חוזרת לצער עיבור ולידה. כן גאולות הראשונות אחרי הגאול' היה שוב צער גלות אחר. לכן שירות שעברו היו בל' נקבה משא"כ גאולה העתידה ב"ב שאין אחריה גלות דומה לזכר שאינו מוליד לכן ראוי לומר שיר חדש לשון זכר: וגם י"א דהלל כו' ר"ל דלא כשל"ה שכתב שאין לומר תיבת הללויה דשירה חדשה קאי על שירת הים דהיינו אז ישיר כו' והללויה מיותרת ולזה כתב מ"א די"ל הללויה ר"ל שאמרו על הים גם הלל דהא י"א כן שאמרוהו אז וס"ל כהאי תנא.
כא סָעִיף ז (ס"ק כט) ט"ז כו' כנגד חרבו כו' לכן בא הרמז בט"ז פעמים לרמז על השם דהיינו ט"ז הך והכה:
כב סָעִיף ז (ס"ק ל) יכסה כו' כשחל כו' שאין חגיגה כו' דבשלמא כשחל בחול אז הכונה ונאכל שם מן הזבחים היינו חגיגה שהיו מביאים עם הפסח יהיה נאכל קודם הפסח כדי שיאכל הפסח על השובע לכן יש להקדים זבחים לפסחים אבל כשחל פסח כמ"ש דלא היו מביאים חגיגה דאם היו מביאים הי' צריך להקריבו בשבת ואינו דוחה שבת וא"כ ע"כ מה שאנו אומרים במ"ש ונאכל שם מן הזבחים אין הכונה על החגיגה כ"א על שאר קרבנות. ובליל פסח לא היה אוכל כ"א פסח ולא שאר קרבנות לכן יש להקדים פסחים לזבחים: ועיין בטור שכתב די"א כשחל פסח במ"ש אין ליקח כ"א תבשיל א' זכר לפסח לבד כיון דלא הביאו אז חגיגה והרר"פ כתב שאין לדקדק בזה כיון שאינו כ"א לזכר בעלמא ואדרבא המדקדק בזה נראה שעושה אותו כעין קדשים ממש עכת"ד ואפשר דלענין הקדמת אמירת פסחים לזבחים כשחל במ"ש גם ההר"פ מודה:
א סָעִיף א ס"א ומברך. כמ"ש בערובין מ' ב' ועבה"ג: ואם חל בשבת. עתוס' בע"פ ק"ו א' ד"ה זוכרהו כו': ואם חל. שם ק"ג א': ואם שכח. דהבדלה טעונה כוס כמ"ש שם ובפ"ה דברכות והמברך צריך שיטעום כמ"ש בפ' ע"פ ובפ"ח דברכות וכיון שהתחיל ההגדה אסור לשתות כמ"ש בין הכוסות כו' וכמ"ש הרמב"ן במלחמות והר"ן דלא כרז"ה שם ותוס' ק"ג ב' ד"ה רב אשי: ואין כו' ואם. עתוס' דחגיגה י"ח ב' ד"ה הנוטל כו' וז"ש ואין לברך כו': ובע"ה. וכן דייק לישנא במתני' מזגו לו כוס ראשון וכן בכולם:
ב סָעִיף ב ס"ב ואינו. עסי' תע"ד מש"ש:
ג סָעִיף ג ס"ג ומ"מ. ירושלמי שם למה בשביל שלא ישתכר כבר משוכר הוא מה בין יין שבתוך המזון מה בין יין שלאחר המזון יין שלאחר המזון משכר שבתוך המזון אינו משכר ומדלא פריך משל קודם המזון ש"מ דקודם נמי משכר אלא שאין דרך לשתות הרבה קודם אכילה:
ד סָעִיף ד ס"ד מביאין לפני בע"ה. שם קט"ו ב' והלכתא כר"ה: קערה. עתוס' שם ד"ה למה: שלשה. כמ"ש בברכות ל"ט ב' ושבת קט"ז ב' הכל מודים בפסח כו' ובפ' ע"פ מה עני דרכו בפרוסה כו' וצריך עוד ב' שלימות ללחם משנה כמ"ש שם ושם הכל מודים בשבת כו' וה"ה לי"ט דבי"ט לא היה ג"כ יורד מן כמ"ש הרי"ף בפ' ע"פ וכן אמרינן בריש י"ט ב' ב' והיה ביום הששי כו' חול מכין לשבת חול מכין לי"ט כו' ועסי' תקכ"ט ס"א והוא דעת הרא"ש סוף פסחים וסה"פ ומרדכי אבל דעת הרי"ף פ' ע"פ והרמב"ם בפ"ח מה' חמץ ומצה דא"צ אלא ב' מצות וכ"ד המ"מ והרבה גאונים וכ"ד רמ"מ וכ"מ לישנא דמתניתין הביאו לפניו מצה כו' וכן מ"ש לחם עוני משמע כן דאל"כ אין זה דרך עניות כיון שי"ל ב' מצות וגם י"ל חצי מצה אלא כנ"ל ומברך המוציא וא"מ על הפרוסה ובוצע שתיהן ולא הוי כעושה מצות חבילות כיון דברכות הוא כמ"ש תוס' שם ד"ה הכל. ואינן נקראין חבילות כו' ע"ש וכ"ד הרשב"א בתשובה וכן עיקר: מצה ומרור כו'. מתני' שם: וכרפס או כו'. שם הביאו לפניו מטבל נו' וכ' הר"ן בשאין שם ירקות אחרים וכמ"ש בגמרא שם ועמ"א: וחומץ או. מתני' שם מטבל בחזרת ועתוס' שם ד"ה מטבל כו': ושני. מתני' שם: אחד זכר. גמ' שם: ונהגו כו'. והבשר נהגו כו'. כרבינא שם וכת' הר"ן דפליג אכולם וע' בר"ן ושם קי"ו ב' בשר זה כו' ונוהגין ביצה במקום בישולא וכ' הכל בו בשם ירושלמי שנהגו בזרוע וביצה ועב"י: ויסדר כו'. כמ"ש בפ"ג דיומא ל"ב ב' ועתוס' שם ד"ה עבורי ומפר"ת כו': ונהגו כו' והביצה. כפיר"ח בתוס' שם ד"ה שני וכסתם מתני' דאלו דברים דא כבן תימא וכ"פ הרמב"ם: על הגחלים. כמ"ש שם ע"ה א' חתכו כו' ובע"א א"א דצריך שפוד של רימון: וה"ה צלויה. כבן תימא דסתם מתני' דע"פ כוותיה כמ"ש בפ"ו שם וכמ"ס תוס' שם ושם:
ה סָעִיף ה ס"ה אבל לא. מדלא תני אלא קלח: ואם אין. כמ"ש שם והא חזרת תנן ש"מ שקפיד על הסדר: ואם אין. כרב הונא שם שפסק כאחרים: וחרוסת כו' ואח"כ. שם קט"ז א' הלכך צריך כו': אדום זכר. ירושלמי שם: ועושין. כמ"ש שם זכר לתפוק ופי' הגאונים ע"ש שנמשלו ישראל לתפוח זה"ה לשאר כו': ונותנין עליו כו'. שם תבלין כו':
ו סָעִיף ו ס"ו נוטל ידיו. שם קט"ו א' ב': ולא יברך. עתוס' שם ד"ה כל כו' ועמ"ש בסי' קנ"ח ס"ד דהעיקר שיברך על נט"י לדבר שטיבולו במשקה ע"ש: ויקח. מתני' מטבל בחזרת כו' כנ"ל: פחות מכזית. כיון דאינו נוטל אלא להכירא ומברכין על פחות מכזית כמ"ש תוס' בפ"ב דסוכה בשם הירושלמי וכמ"ש ברפ"ו דברכות ולא יטול כזית ועט"ז: ומברך. גמ' שם: ואינו מברך אחריו. ר"ל אפי' אכל כזית וכנ"ל והוא ממש"ש קט"ו א' מעיקרא כו' בלא ברכה אלמא שברכה ראשונה פוטרתו וע' רשב"ם קי"ד ב' ד"ה פשיטא כו' וע' תוס' קט"ו א' ד"ה והדר כו' דפליג על רשב"ם והר"י טוב עלם אבל הרא"ש שם מפרש כרשב"ם וקושית תוס' ממש"ש ב' דאגדתא והלילא הוה הפסק דוקא לענין נט"י אבל לא לענין ברכה דאף חבירים שעקרו לא הוה הפסק כשהניחו מקצת חבירים ועתוס' ק"ב א' ד"ה ועקרו כו' וכת' בסדר הפסח דנ"מ לאלו הפי' לענין ברכה אחרונה ועתוס' ק' ב' סד"ה ידי יין כו'. ונראה דאזלי לשיטתייהו ובפלוגתא דסי' תע"ד וע' רא"ש שם סכ"ד ול"נ לי כו' דשאני בהמ"ז דהוי כו' אבל אם עמד כו' ועתוס' ק"ג ב' ד"ה רב. וא"ת כו' ולמאי דפרישית כו' וע' ר"ן וכ"כ ט"ז. ולפיכך פסק הש"ע יפה הוא לשיטתו אבל לדעת הר"ב שם גם כאן צריך לברך: ויקח מצה. כנ"ל מה עני כו' ואמר האמצעית כמ"ש בברכות ושבת שם פרוסה בתוך השלימה ועמש"ל בס"ד: ויתן חציה. ששתי אכילות שאוכל לשם מצה יהא בפרוסה: ויגביה. כמ"ש מצה צריך להגביה וע' הג"מ סוף ה' חו"מ ע"ש: ויאמר בלשון כו'. כמ"ש והגדת כו': ואז יצוה. שם למה עוקרין כו' ועתוס' שם ד"ה למה כו':
ז סָעִיף ז ס"ז מיד. ר"ל אחר עקירת הקערה תיכף כדי שישאל וכמש"ש וכאן הבן שואל כו' וכמש"ו: אם אין. גמ' שם: וכשהבן. שם קט"ו קט"ז פטרתן כו': וכשמתחיל כו'. עתוס' קי"ד א' ד"ה הביאו כו': וכשיגיע ללפיכך. מדרש ש"ט ואמר שם כדי לומר שירה על היין כמ"ש בערכין י"א א' והלל היא השירה כמ"ש שם יו"ד ב' ובפ"ד דר"ה ובפ"א דמגילה: ונוהגין לזרוק. כמ"ש בירושלמי ר"פ ע"פ מנין לד' כוסות כו' ורבנן אמרי כנגד ארבעה כוסות של פורענות שהקב"ה עתיד להשקות את כו' ע"ש: באצבעו. ע"ש אצבע אלהים היא: הכל י"ו פעמים. עמ"א: ויהיה הפת כו'. כמ"ש שם שעונין עליו דברים: ואז כו'. כמש"ש ק"ב ואם הביא כו' וכ' הרא"ש שם בשם הירושלמי מפני בושתו שהוא מוקדם בפסוק ומוקדם לברכה:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.