Shulchan Aruch, Orach Chayim 480 — שולחן ערוך, אורח חיים תפ
א מַתְחִיל לֹא לָנוּ, וְגוֹמֵר עָלָיו אֶת הַהַלֵּל; וְאֵינוֹ אוֹמֵר יְהַלְּלוּךָ, אֶלָּא אוֹמֵר אַחַר גְּמַר הַהַלֵּל הַלֵּל הַגָּדוֹל שֶׁהוּא מֵהוֹדוּ לַיְּיָ עַד עַל נְהָרוֹת בָּבֶל שֶׁהֵם כ"ו כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ, וְאַחַר כָּךְ אוֹמֵר נִשְׁמַת כָּל חַי וְיִשְׁתַּבַּח עַד מֵעוֹלָם וְעַד עוֹלָם אַתָּה אֵל, וְאָז יֹאמַר יְהַלְּלוּךָ עַד מֶלֶךְ מְהֻלָּל בַּתִּשְׁבָּחוֹת, וְשׁוֹתֵהוּ בַּהֲסַבָּה בְּלֹא בְּרָכָה תְּחִלָּה, וּכְבָר נִתְבָּאֵר לְעֵיל סִימָן תע"ד דְּאָנוּ נוֹהֲגִין לְבָרֵךְ, וּמְבָרֵךְ אַחֲרָיו עַל הַגֶּפֶן; וְאִם שׁוֹתֵהוּ בְּלֹא הֲסַבָּה, צָרִיךְ לִשְׁתּוֹת פַּעַם אַחֶרֶת בַּהֲסַבָּה, וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן תע"ב סָעִיף ז', וּמְבָרֵךְ לְפָנָיו בּוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן, לְפִי שֶׁהִסִיחַ דַּעְתּוֹ מִלִּשְׁתּוֹת עוֹד. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁיֵּשׁ לוֹמַר שְׁפֹךְ חֲמָתְךְ וְכו' קֹדֶם לֹא לָנוּ (רַ"ן פֶּרֶק ע"פ) וְלִפְתֹּחַ הַפֶּתַח, כְּדֵי לִזְכֹּר שֶׁהוּא לֵיל שִׁמּוּרִים, וּבִזְכוּת אֱמוּנָה זוֹ יָבֹא מָשִׁיחַ וְיִשְׁפֹּךְ חֲמָתוֹ עַל הַעַכּוּ"ם (מהרי"ב), וְכֵן נוֹהֲגִין. וְיָכוֹל לִגְמֹר הַלֵּל אַף שֶׁלֹּא בִּמְקוֹם סְעֻדָּה. (רַמְבַּ"ם וְהַמַּגִּיד פ"ח).
מִשְׁנָה בְּרוּרָה Mishnah Berurah
סָעִיף א
א (א) מתחיל לא לנו - בלא ברכה ואומרים ההלל מיושב אף שבכל השנה אומרים מעומד בפסח שאני מפני שמיושב הוא דרך הסיבה וחירות: ש"ע סָעִיף א
ב (ב) את ההלל - מי שאירע לו אבל ביו"ט שלא נהג אבילותו קודם יו"ט מ"מ גומר את ההלל: ש"ע סָעִיף א
ג (ג) עד על נהרות בבל - ואינו אומר רננו צדיקים: ש"ע סָעִיף א
ד (ד) עד מעולם ועד עולם - ונוסחתנו בישתבח הוא מעתה ועד עולם ובדיעבד אם חתם ישתבח בברכה יאמר אח"כ יהללוך בלא חתימה: ש"ע סָעִיף א
ה (ה) ואז יאמר יהללוך - ויש נוהגין כהפוסקים לומר תיכף אחר הלל יהללוך עד כי מעולם ועד עולם אתה אל ואח"כ אומר הלל הגדול ונשמת וישתבח וחותם בא"י מלך מהולל בתשבחות (ויש שחותמין הבוחר בשירי זמרה וכו' כמו שאומרים בישתבח תמיד) ולפי מנהג זה אם בשעה שאומר יהללוך שכח וחתם בא"י מלך מהולל בתשבחות שוב לא יחתום בישתבח אלא יאמר הלל הגדול ונשמת וישתבח עד מעתה ועד עולם: ש"ע סָעִיף א
ו (ו) ושותהו - והפיוטים דהיינו אז רוב ניסים וכו' אומר אחר שתיית הכוס שאינו אלא מנהג ומהר"מ היה שותה אחר הפיוטים ואחר כי לו נאה כדי שלא יהיה צמא כשישכב וכ"ה בסידורים. בלילה א' יאמר אז רוב נסים ובלילה ב' יאמר אומץ גבורותיך ויש נוהגין שאומרים הכל בשני לילות שוין: ש"ע סָעִיף א
ז (ז) ומברך אחריו וכו' - ובברכה זו יפטור גם הכוס ג' וכדלעיל סימן תע"ד: ש"ע סָעִיף א
ח (ח) צריך לשתות פעם וכו' - וה"ה בכוס ג' ג"כ דינא הכי להמחבר מיהו לענין ברכה לפניה דוקא בכוס רביעי שלא חשב לשתות עוד כלל משא"כ בכוס שלישי שבלא"ה חשב לשתות עוד על סמך ברכה זו לא מיקרי היסח הדעת ואין צריך לברך: ש"ע סָעִיף א
ט (ט) ועיין לעיל סי' תע"ב - ר"ל דהכריע שם בהג"ה דלדידן שאין דרכנו להסב בכל השנה אין לחזור ולשתות בהסיבה: ש"ע סָעִיף א
י (י) כדי לזכור שהוא ל"ש - ואין מתייראין משום דבר ונוהגין באלו מדינות למזוג כוס אחד יותר מהמסובין וקורין אותו כוס של אליהו הנביא (לרמז שאנו מאמינים שכשם שגאלנו הש"י ממצרים הוא יגאלנו עוד וישלח לנו את אליהו לבשרנו): ש"ע סָעִיף א
יא (יא) אף שלא במקום סעודה - ואף שאינו שותה הארבעה כוסות במקום אחד אין בכך כלום: ש"ע סָעִיף א
מָגֵן אַבְרָהָם Magen Avraham
סָעִיף א
א עד על נהרות בבל. ואינו אומר רננו צדיקים וגו' (ד"מ): ש"ע סָעִיף א
ב מעולם ועד עולם. ולפי נוסחתינו הוא מעתה ועד עולם ומהרי"ל פסק כהטור שאומר יהללוך עד אתה אל ואח"כ נשמת וישתבח וחות' וכ"כ ב"ח ע"ש, הפיוטים דהיינו אז רוב נסים וכו' אומר אחר שתית הכוס שאינו אלא מנהג (ב"ח רש"ל) ומהר"מ היה שותה אחר הפיוטים ואחר כי לו נאה כדי שלא יהא צמא כשישכב וכ"ה בסידורי': בלילה ראשונה יאמר אז רוב נסים וכו' ולא יאמר בסיום ויהי בחצי הלילה ובליל' שניה יאמר אומץ גבורתך וכו' ולא יאמר בסיום ואמרתם זבח פסח (מט"מ): ש"ע סָעִיף א
אֵשֶׁל אַבְרָהָם — פרי מגדים על המגן אברהם Eshel Avraham — Pri Megadim on the Magen Avraham
סָעִיף א
א עד עמ״א וכ״ה בתוס׳ פסחים קי״א א׳ ד״ה מהודו יע״ש: ש"ע סָעִיף א
ב מעתה עמ״א ראיתי לבאר קצת. בפסחים קי״ח א׳ ר׳ יהודה אמר ברכת השיר יהללוך (היא ברכה אחרונה אחר הלל) ורבי יוחנן אמר נשמת ופירשו התוספות ד״ה רבי יוחנן אמר אף נשמת דאם לא כן אנן כמאן עבדינן יע״ש אבל מהרא״ש משמע דר״י אמר רק נשמת ולא יהללוך שכן כתב דרשב״ם פירש דעבדינן כתרויייהו (גירסת הרשב״ם שלפנינו אינו כן ועיין רש״י אצל הרי״ף ומהרש״א וא״ז יע״ש) והמעיין ברא״ש יראה דאחר הלל חותם יהללוך מלך מהולל בתשבחות ואחר נשמת ג״כ אומר ישתבח ומסיים מהולל בתשבחות וז״ש וחותם שנית יע״ש וע״ז כתב ורבינו חיים כהן לא מסיים אחר הלל מהולל בתשבחות כיון דבעי למחתם אחר ישתבח ושתי חתימות בחד גוונא למה לי משמע אחר ישתבח חותם מלך מהולל בתשבחות ונראה לי הטעם כיון דבתע״ג מבואר בטור שיש ספק אי מברך ברכה ראשונה מקודם הלל כיון שחולקין אותו מקצתו קודם אכילה ומספק ראוי שלא לברך א״כ ברכה אחרונה מלך מהולל בתשבחות שהוא סיום ברכת הלל אנו אומרים אותה אחר נשמת ומתחילין ישתבח ומסיימין בברכת הלל לא בהבוחר בשירי זמרה. וא״ל הואיל וא״א מברכין לפני הלל א״כ יש לסיים אחר נשמת בסיום ברכה דפסוקי דזמרה הבוחר בשירי זמרה דכל השעון ברכה לאחריו טעון ברכה לפניו כמ״ש הר״ן ז״ל שם קי״ח יע״ש זה שיבוש דאנן מספיקא לא מברכין לפניו משא״כ לאחריו ודאי ראוי לסיים מלך מהולל בתשבחות ועב״ח ת״פ ותפ״א ותפ״ו העלה ג״כ כך ועתוס׳ שם קי״ח ב׳ ד״ה ר׳ יוחנן ורבנן דברי הקישור מ״ש דר״י מוסיף הוא דפשיטא דברכת הלל יש לומר לבסוף כמו בכל פעם כמ״ש בד״ה מאי יע״ש והוסיפו להוכיח דאל״כ כמאן עבדינן (דלא ניחא להו לומר כתרוייהו עבדינן) ולפ״ז כתבו דע״כ אין מסיים בב׳ ברכות כרבינו חיים כהן וא״כ אחר נשמת אומר ישתבח וחותם בסיים ברכת הלל מהולל בתשבחות ולמה קורא ברכת השיר ובשלמא אי ר״י פליג ואומר נשמת לחוד ומסיים בשירי זמרה וזה ברכת השיר משא״כ עכשיו לזה אמרו נשמת גופא קורא ברכת השיר הואיל ואומרים אחר פסוקי דזמרה ולזה סיימו דבריהם שרבינו חיים כהן לא היה חותם אחר יהללוך דברכת השיר חדא משמע ולא סיימו כהרא״ש דב׳ ברכות בחד גוונא למה לי די״ל אחר יהלליך חותם מהולל בתשבחות ואחר ישתבח בשירי זמרה לזה כתבו שזה א״א דא״כ הוי ב׳ ברכות וברכת השיר משמע חדא ברכה (דדוחק להם לומר דא״צ להזכיר ברכת הלל הואיל ובכל פעם אומר כמ״ש בד״ה מאי דזה נראה להם דוחק). אמור מעתה ד׳ מחלוקת בדבר י״א אחר הלל יהללוך וחותמין מהולל בתשבחות ואחר נשמת ישתבח וחותם שנית מהולל בתשבחות וזה דעת הרשב״ם ז״ל ברא״ש שם ורבינו חיים כהן והרא״ש סוברים אחר הלל יהללוך עד אתה אל ואין מסיימין ואח״כ נשמת וישתבח עד מעתה ועד עולם ויסיים בא״י מלך מהולל בתשבחות שהוא ג״כ סיום ברכת הלל וכ״ה דעת הטור והרא״ש כמ״ש הב״ח בת״פ ותפ״א ותפ״ו. אבל דעת הט״ז בתפ״ו שדעת הרא״ש והטור שאומר יהללוך עד מעולם ועד עולם אתה אל ואומר נשמת וישתבח ומסיים הבוחר בשירי זמרה כמו בישתבח ומ״ש הטור וחותם מלך מהולל בתשבחות דנוסחת הטור לעיל בסי׳ ג״ד בישתבח בא״י מלך מהולל בתשבחות אל ההודאות כו׳ הבוחר בשירי זמרה וריש הברכה נקיט יע״ש. וי״א שיאמר אחר הלל נשמת וישתבח עד מעתה ועד עולם ויתחיל יהללוך ויסיים מהולל בתשבחות זהו ברכת הלל וכ״כ הב״י בתפ״ו בשם ה״ר מאיר ן׳ ערמאה ז״ל והוטבו דבריו בעיני הב״י ז״ל והיינו דאומר ברכת הלל ג״כ וכאמור וזה דעתו כאן ומעתה יש לנהוג או כהמחבר כאן וזה דעת הט״ז בתפ״א או כדעת הרא״ש והטור ואליבא דהב״ח וכמ״ש המ״א דהיינו שיאמר יהללוך עד מעולם ועד עולם אתה אל ואח״כ נשמת וישתבח וחותם מלך מהולל בתשבחות ובקצת סידורי דפוס ואלקווא נרשם כדעת המחבר ויפה עשו ובקצת סידורי דפוס אמשטרדם נרשם יהללוך עד מעולם ועד עולם אתה אל ואח״כ נשמת וישתבח וחותם הבוחר בשירי זמרה חי העולמים עפ״י דעת הח״י כאן בפי׳ הט״ז בטור והוא דרך חדש וכפי הנראה או כהמחבר שגם הט״ז פוסק כן או כמ״א והב״ח וכאמור. מ״ש המ״א בלילה ראשונה כו׳ ע׳ מטה משה תרנ״ט בשם מהר״י מולין ז״ל בליל א׳ ויהי בחצי הלילה אז רוב נסים כו׳ ולא יסיים אחר החרוזים ויהי בחצי הלילה ובליל ב׳ יאמר בפתיחה ואמרתם זבח פסח ואחר החרוזים לא יאמר ואמרתם ועח״י שאין נוהגין כן יע״ש. ומשמע שאומר אחר כל חרוז ויהי בחצי הלילה ובליל ב׳ ואמרתם זבח פסח ואי״ה בתפ״ו יבואר עוד: ש"ע סָעִיף א
מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל Machatzit HaShekel
סָעִיף א
א (ס"ק א) עד כו' וא"א רננו כי הוא תחילת מזמור שאחריו: ש"ע סָעִיף א
ב (ס"ק ב) מעולם כו' כהטור כו' ואח"כ נשמת כו' הוא לאו דוקא. דמיד אחר הלל אומר יהללוך עד אתה אל: ואינו חותם ואח"כ כ"ו כי ל"ח ואח"כ נשמת וישתבח וחותם כ"ה בטור: בלילה כו' ולא יאמר בסיום ויהי כו' דאחר כל חרוז אומרים ויהי בחצי הלילה. אך תיבת ויהי בחצי הלילה שייך כל פעם לחרוז שאחריו ולכן בסיום הפיוט דאין חרוז אחריו לא יאמר ויהי בח"ה: וכן בליל ב' בפיוט אומץ כו' לענין ואמרתם זבח פסח ועיין ח"י: ש"ע סָעִיף א
ט״ז Taz
סָעִיף א
א הלל הגדול. כתבו התוס' דרננו צדיקים אינו מן המזמור ואין לאומרו וכ"ה במהרי"ו וכ' רש"ל דמ"ש בטופסי המחזורים ברכת בפ"הג אכוס ד' אחר אז רוב ניסים ואומץ גבורותיך אינו מן הראוי אלא בסוף חתימת ישתבח מיד יברך בפה"ג וישתה ויברך ברכה אחרונה ואח"כ יאמר דברים אלו ושאר פיוטים: ש"ע סָעִיף א
ב ואז יאמר יהללוך. עמ"ש בסי' שאח"ז: ש"ע סָעִיף א
מִשְׁבְּצוֹת זָהָב — פרי מגדים על הט״ז Mishbetzot Zahav — Pri Megadim on the Taz
סָעִיף א
א הלל עט״ז ועמ״א ב׳ דיש שותין כוס ד׳ אחר כי לו נאה. מ״ש המחבר כ״ו כל״ח ע׳ פרישה י״א נגד השם ב״ה ובפסחים קי״א בגמרא מבואר נגד כ״ו דורות. עח״י אות ב׳ אבל שלא נהג אבילות קודם י״ט אפ״ה אומר הלל ופשוט הוא עשו״ת מור״ם מלובלין ז״ל סי׳ ע״ג אונן בלילה א׳ או ליל ב׳ ישמע הגדה מאחר ומצה ומרור יאכל ויברך ועמ״א תקמ״א אות ח׳ הביאו בקיצור יע״ש. ומשמע דאוכל בשר ושותה יין בלילה וישתה ד׳ כוסות וביום יע״ש. ועי״ד שמ״א וסי׳ תי״ו לחזור הפרשה שהוא חייב שרי ומ״מ י״ל בין הגדה אבל אי ליכא אחר פשיטא שיאמר הגדה בעצמו דהוי מ״ע מ״ה כמ״ש הר״מ ז״ל פ״ז ה״א ממצה ועמ״ש בתע״ט במ״א ואי״ה בתפ״ה יבואר עוד. ויראה שא״צ לדלוג המדרשים ואומר כולו כמו איזהו מקומן ומשמע שם דוקא בליל י״ט אונן חייב במצות הא בחול אונן פטור ממצות אף בלילה ועי״ד שמ״א אונן במ״ש אין מבדיל ולא מתפלל ולקמן תרצ״ז אונן בפורים חייב במגילה בלילה וצ״ל דוקא פורים וי״ט הא בחיל אונן פטור אף בלילה ומ״ש הט״ז בי״ד שמ״א שאין דרך לקבור בלילה ה״פ בי״ט כל שאין מחשיך על התחום או שאין מתעסק בצרכי קבורה אין לו דין אנינות כמ״ש מהר״ם לובלין ז״ל וע׳ ש״ך שם ט׳ וע׳ א״ר ע״א והנה אונן בשמיני של פסח שנתחמץ לו מאיליו ונשאר לאחר הפסח דבאינש דעלמא אסור עסי׳ תמ״ח אונן י״ל הואיל ופטור מכל מצות או מדרבנן או מ״ה כל שעוסק ממש בצרכי קבורה דעוסק במצוה פטור ממצוה ע׳ פ׳ מי שמתו וסימן ע״א והיינו עשין ולאוין שהם בשוא״ת פטור מהם הא לעבור בקום ועשה ח״ו אונן ישראל ככל ישראל ועשו״ת ח״צ ז״ל סי׳ א׳ ביבם אונן (מ״ש שם דמ״ה שרי לא נאסרה שעה ואף אי עוסק בצרכי קבורה די״ל מ״ה פטור עוסק במצוה מ״מ אי בעי מניח מצוה זו מייבם אותה יע״ש) וא״כ ל״מ בשמיני י״ל דשרי אחר הפסח אף בשביעי והיה אנוס שא״א לקבור עד שמיני וכדומה אי אכלו עכו״ם רשאי ליקח דמים ממנו דחמץ שעבר הפסח קנסא וכה״ג לא קנסו ול״ד להניחו שוגג או אנוס דאסור מטעם הערמה וכדומה משא״כ כה״ג דלא עבר כלל אעשה ול״ת דב״י כיון שהוא בשוא״ת מה לי עשה או לאו. ומיהו אם היה יכול לבטל מקמי דתחמיץ י״ל דעבר ב״י דלא פטרו אותו לעשות מצוה אלא מפני כבודו של מת ע׳ ר״פ מי שמתו ועוסק פטור מעשיית מצוה משא״כ ביטול בלב וע׳ מ״ש הרא״ש ריש מי שמתו פ״א היה רבינו יהודה אונן אמרו תלמידיו נבדיל לפניך אמר שאין לענות אמן משמע הא לא״ה לשמוע וכוין שרי. ה״ה כאן. ומ״ש שם שאין רשאי לענות אמן אף דיעבד יוצא בלא ענית אמן מחמיר היה על עצמו ועדיין צ״ע: ש"ע סָעִיף א
ב ואז עט״ז ועסי׳ תפ״א דעתו כהמחבר כאן דיאמר הלל עד יהללוך ונשמת וישתבח עד מעתה ועד עולם ואח״כ יאמר יהללוך ויסיים מלך מהולל בתשבחות ותו לא ואי״ה במ״א א׳ יבואר עוד: ש"ע סָעִיף א
בְּאֵר הֵיטֵב Be’er Heitev
סָעִיף א
א וגו'. נראה דמי שאירע לו אבל בי"ט שלא נהג אבילתו קודם י"ט דגומר הלל אע"פ שאין אומרים הלל בבית האבל. ח"י ע"ש: ש"ע סָעִיף א
ב בבל. ואין אומרים רננו צדיקים וגו'. אחרונים: ש"ע סָעִיף א
ג ואז. ואנו נוהגין כדעת הטור והרא"ש לומר יהללוך עד מעולם ועד העולם אתה אל אחר הלל ואח"כ הני כ"ו כל"ח ונשמת חותם בישתבח עד חי העולמים וע' ט"ז ס"ס תפ"ו הפיוטים דהיינו אז רוב נסים וכו' ואומץ גבורותיך אומרין אחר שתיית הכוס שאינו אלא מנהג ב"ח ורש"ל. ומהר"ם היה שותה אחר הפיוטים ואחר כי לו נאה כדי שלא יהא צמא כשישכב וכ"ה בסידורים וכן המנהג. בלילה ראשונה יאמר אז רוב ניסים וכו' ולא יאמר בסיום ויהי בחצי הלילה ובלילה שניה יאמר אומץ גבורתיך וכו' ולא יאמר בסיום ואמרתם זבח פסח מט"מ מ"א. והח"י כתב ואין נוהגין כך רק אומרים הכל בשני לילות שוין נוהגין באלו המדינות למזוג כוס א' יותר מהמסובין וקורין אותו כוס של אליהו הנביא: ש"ע סָעִיף א
בִּיאוּר הַגְרָ״א Be’ur HaGra
סָעִיף א
א ס"א מתחיל כו' מתני' שם וגומר כו' ובמתני' הקודמ' אמר עד חלמיש למעינו מים: ואינו אומר כו'. שם וכגי' רש"י ורשב"ם ת"ר רביעי כו' ושם בתוס' ד"ה ר' יוחנן. ורבינו חיים כו'. אבל ב"י כ' בסוף סי' תפ"ו ששמע בשם רמ"ע שלא לחתום בישתבח ויהללוך יאמר אח"כ וע"ש ברשב"ם ד"ה ור' יוחנן כו' ותוס' ד"ה מהודו כו': ושותיהו. בלא. וכבר. כנ"ל: ומברך. שם: ואם. כמ"ש בסי' תע"ב: ומברך. כמש"ש ק"ג ב' אנא נמלך אנא: וי"א שיש כו'. משום דלא לנו מדבר מחבלי משיח וגוג ומגוג כמ"ש שם קי"ח א': ויכול לגמור. פ' כ"צ פ"ו א' דאכלי בארעא ואמרי באיגרא כו': ש"ע סָעִיף א
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain. Pri Megadim (Eshel Avraham, Mishbetzot Zahav): Warsaw 1877 edition. באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org (GNU FDL 1.3)