א בְּיוֹם חֲמִשִּׁים לִסְפִירַת הָעֹמֶר הוּא חַג שָׁבוּעוֹת, וְסֵדֶר הַתְּפִלָּה כְּמוֹ בְּיוֹם טוֹב שֶׁל פֶּסַח, אֶלָּא שֶׁאוֹמְרִים: אֶת יוֹם חַג הַשָּׁבוּעוֹת הַזֶּה זְמַן מַתַּן תּוֹרָתֵנוּ, וְגוֹמְרִים הַהַלֵּל, וּמוֹצִיאִין שְׁנֵי סְפָרִים וְקוֹרִים בָּרִאשׁוֹן חֲמִשָּׁה מִבַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי עַד סוֹף הַסֵדֶר, וּמַפְטִיר קוֹרֵא בַּשֵּׁנִי וּבְיוֹם הַבִּכּוּרִים וּמַפְטִיר בְּמֶרְכָּבָה דִּיחֶזְקֵאל, וּמְסַיֵּם בַּפָּסוּק וַתִּשָּׂאֵנִי רוּחַ.
ב בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי קוֹרִים בְּפָרָשַׁת כָּל הַבְּכוֹר עַד סוֹף סִדְרָא, וּמַפְטִיר קוֹרֵא כְּמוֹ אֶתְמוֹל וּמַפְטִיר בַּחֲבַקוּק מִן וְה' בְּהֵיכָל קָדְשׁוֹ עַד לַמְנַצֵּחַ בִּנְגִינוֹתָי.
ג אָסוּר לְהִתְעַנּוֹת בְּמוֹצָאֵי חַג הַשָּׁבוּעוֹת. הַגָּה: וְאֵין אוֹמְרִים תַּחֲנוּן מִתְּחִלַּת רֹאשׁ חֹדֶשׁ סִיוָן עַד ח' בּוֹ, דְּהַיְנוּ אַחַר אִסְרוּ חַג (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי הִלְכוֹת בְּרָכוֹת וּמִנְהָגִים). וְנוֹהֲגִין לִשְׁטֹחַ עֲשָׂבִים בְּשָׁבוּעוֹת בְּבֵית הַכְּנֶסֶת וְהַבָּתִּים, זֵכֶר לְשִׂמְחַת מַתַּן תּוֹרָה. וְנוֹהֲגִין בְּכָל מָקוֹם לֶאֱכֹל מַאַכְלֵי חָלָב בְּיוֹם רִאשׁוֹן שֶׁל שָׁבוּעוֹת; וְנ"ל הַטַּעַם שֶׁהוּא כְּמוֹ הַשְּׁנֵי תַּבְשִׁילִין שֶׁלּוֹקְחִים בְּלֵיל פֶּסַח, זֵכֶר לַפֶּסַח וְזֵכֶר לַחֲגִיגָה, כֵּן אוֹכְלִים מַאֲכַל חָלָב וְאַחַר כָּךְ מַאֲכַל בָּשָׂר וּצְרִיכִין לְהָבִיא עִמָּהֶם ב' לֶחֶם עַל הַשֻּׁלְחָן שֶׁהוּא בִּמְקוֹם הַמִּזְבֵּחַ, וְיֵשׁ בָּזֶה זִכָּרוֹן לְב' הַלֶּחֶם שֶׁהָיוּ מַקְרִיבִין בְּיוֹם הַבִּכּוּרִים.
א סָעִיף א {א} ביום נ' לספירת העומר וכו' - ומאחרין להתפלל ערבית בכניסת שבועות בצאת הכוכבים כדי שיהיו ימי הספירה מ"ט יום תמימות. איתא בזוהר שחסידים הראשונים היו נעורים כל הלילה ועוסקים בתורה וכבר נהגו רוב הלומדים לעשות כן ואיתא בשו"ע האר"י ז"ל דע שכל מי שבלילה לא ישן כלל ועיקר והיה עוסק בתורה מובטח לו שישלים שנתו ולא יארע לו שום נזק. והטעם כתב מ"א ע"פ פשוטו שישראל היו ישנים כל הלילה והוצרך הקב"ה להעיר אותם לקבל התורה [כדאיתא במדרש] לכך אנו צריכין לתקן זה. וצריכין ליזהר אותם הנעורים כל הלילה שלא לברך על נטילת ידים בבוקר רק אחר שעשה צרכיו קודם התפלה ואז מברך על נט"י ואשר יצר וכמבואר לעיל בסימן ד' סק"ל ע"ש ולענין ברכה על טלית קטן יש דעות בין הפוסקים וע"כ יראה לכוין לפטור אותה בברכה שמברך על טלית גדול כמבואר לעיל סימן ח' במ"ב ס"ק מ"ב ולענין ברכת התורה עיין לעיל בסימן מ"ז במ"ב סקכ"ח ולענין ברכת אלהי נשמה וברכת המעביר שנה עיין בסימן מ"ו במ"ב סקכ"ד. נכון ליזהר ע"פ קבלה מלשמש בליל שבועות אם לא בליל טבילה ועיין מה שכתבנו לעיל בסימן ר"מ במ"ב סק"ז ובה"ל שם:
ב סָעִיף א {ב} וקורין בראשון וכו' - והמנהג לומר אקדמות והסכימו כמה אחרונים לומר זה קודם שמתחיל הכהן לברך על התורה וכן המנהג כהיום בכמה קהלות אכן יציב פתגם שאומרים ביום שני בעת קריאת הפטרה נתפשט באיזה מקומות לאמרו אחר פסוק ראשון של הפטרה:
ג סָעִיף א {ג} מבחודש השלישי - וקורין הדברות בטעם העליון ועיין בבה"ל שביארתי בארוכה:
ד סָעִיף א {ד} במרכבה דיחזקאל - ונוהגין במקצת מקומות שגדול וחכם קורא זאת ההפטרה וסמך לדבר ולא במעשה מרכבה אא"כ היה חכם ומבין מדעתו וגם יש נוהגין שכל מי שקורא אותה עם המפטיר בלחש אומר אותה ג"כ מעומד מפני כבודה:
ה סָעִיף ב {ה} כל הבכור - ואם חל בשבת שצריכין לקרות יותר דהא בשבת צריך ז' קרואים מתחילין עשר תעשר:
ו סָעִיף ג {ו} במוצאי - מפני כשחל עצרת בשבת היה יום זביחת הקרבנות אחר השבת והוא כעין יו"ט [מ"א] ולפי טעם זה באסרו חג שאחר סוכות מותר להתענות אכן מדברי הגר"א משמע דגם שם אין להתענות וכ"מ בב"י:
ז סָעִיף ג {ז} וא"א תחנון - וגם אין מתענים בם:
ח סָעִיף ג {ח} מתחלת ר"ח סיון - דמיד בשני בסיון א"ל משה לקדשם לתורה כדכתיב אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי וגו' ואח"כ מתחיל ג' ימי הגבלה:
ט סָעִיף ג {ט} בשבועות - היינו בין ששוטחן בעיו"ט או ביו"ט גופא ואפילו אם אותן עשבים אין ראויין למאכל בהמה כיון שחשב עליהן מבעוד יום שרי לטלטלן כמש"כ סימן ש"ח ס"כ ובפרט אם הם עשבים המריחין אכן אם חל שבועות ביום א' אין לשוטחן בשבת כיון שכונתו לצורך יו"ט ואין שבת מכין ליו"ט אלא ישטחם ביו"ט גופא או בע"ש:
י סָעִיף ג {י} זכר לשמחת מתן תורה - שהיו שם עשבים סביב הר סיני כדכתיב הצאן והבקר אל ירעו וגו'. כתבו האחרונים במקום שנוהגין לחלק עשבים המריחים בבהכ"נ לא יחלקו מברוך שאמר עד אחר תפלת י"ח כדי שיוכל לברך עליהן דבינתים אסור להפסיק. נוהגין להעמיד אילנות בבהכ"נ ובבתים זכר שבעצרת נידונו על פירות האילן [מ"א] והגר"א ביטל מנהג זה משום שעכשיו הוא חק העמים להעמיד אילנות בחג שלהם:
יא סָעִיף ג {יא} בכמה מקומות לאכול - ואם מותר להתענות תענית חלום בשבועות עיין לקמן בסימן תר"ד במ"א ובמה שכתבנו שם במ"ב:
יב סָעִיף ג {יב} מאכלי חלב - עיין מ"א ואני שמעתי עוד בשם גדול אחד שאמר טעם נכון לזה כי בעת שעמדו על הר סיני וקבלו התורה [כי בעשרת הדברות נתגלה להם עי"ז כל חלקי התורה כמו שכתב רב סעדיה גאון שבעשרת הדברות כלולה כל התורה] וירדו מן ההר לביתם לא מצאו מה לאכול תיכף כ"א מאכלי חלב כי לבשר צריך הכנה רבה לשחוט בסכין בדוק כאשר צוה ה' ולנקר חוטי החלב והדם ולהדיח ולמלוח ולבשל בכלים חדשים כי הכלים שהיו להם מקודם שבישלו בהם באותו מעל"ע נאסרו להם ע"כ בחרו להם לפי שעה מאכלי חלב ואנו עושין זכר לזה:
יג סָעִיף ג {יג} ביום ראשון וכו' - גם נוהגין בקצת מקומות לאכול דבש וחלב מפני התורה שנמשלה לדבש וחלב כמש"כ דבש וחלב תחת לשונך וגו':
יד סָעִיף ג {יד} כמו השני תבשילין וכו' כן אוכלים וכו' - ר"ל כשם שבפסח עושין זכר לקרבן כן אנו צריכין לעשות בשבועות זכר לשתי הלחם שהיו מביאין וע"כ אוכלים מאכלי חלב ואח"כ מאכל בשר וצריכין להביא עמהם שתי לחמים דאסור לאכול בשר וחלב מלחם אחד ויש בזה זכרון לשתי הלחם:
טו סָעִיף ג {טו} ב' לחם וכו' - ולכן נהגו לאפות לחם אחד עם חמאה דאז בודאי יצטרך להביא לחם אחר לאכול עם בשר ויזהר אז להסיק התנור יפה בין לחם ללחם וגם צריך מרדה חדשה דלא כמקצת נשים שמהפכין אותה על צד השני דהא בלוע מעבר אל עבר משמנונית:
טז סָעִיף ג {טז} על השלחן - ויזהר ליקח מפה אחרת כשרוצה לאכול בשר. וא"צ להפסיק בבהמ"ז אם אינו אוכל גבינה קשה אלא יקנח פיו יפה וידיח כדאיתא ביו"ד סי' פ"ט:
יז סָעִיף ג {יז} זכרון לב' הלחם - וא"כ יהיו של חטין דוגמת שתי הלחם. כתב הפמ"ג יש ליזהר בענין מאכלי בשר וחלב בכל מה שנזהרין בכל השנה המבואר ביו"ד סי' פ"ח ופ"ט ושלא לצאת שכרם בהפסדם. עוד כתב בנוסח ברכת הפטרה על התורה ועל העבודה וכו' את יום חג השבועות הזה אבל אין מזכירין לומר מקרא קודש וכו'. ומזכירין נשמות ואומרים אב הרחמים ביום שני ובכל מקום שקורין כל הבכור מזכירין נשמות שיש בו מתנת יד ונודרים צדקה. כשחל שבועות ביום וי"ו זיי"ן אין אומרים פרקים וכשחל שבועות במו"ש אומרים פרקים במנחה בשבת:
א סָעִיף ב קשה לי היאך אנו אומרים בשבועות יום מתן תורתינו הלא קי"ל כר"י דאמר בז' בסיון נתנה תורה דהא קי"ל דבעי לפרושי ו' עונות כמ"ש בי"ד סי' קצ"ו (וכמדומה שראיתי קושיא זו באיזו פוסק) ולדידן לעולם שבועות בו' בסיון ובאמת הרמב"ם פרק ה' מהלכות אבות הטומאה פסק דא"צ לפרוש רק ג' עונות וכתב הכסף משנה בגירסת הרמב"ם והרשב"א דחכמים סבירא להו ג' עונות ופסק כוותייהו ע"ש. וא"כ מנהגנו הוא על פי הרמב"ם ומ"ש בי"ד כר' יוסי היינו לחומרא ומה שקשה עוד דהתורה ניתנה ביום נ"א לספיר' דהא יצאו ממצרים ביום ה' והתורה ניתנה בשבת כבר תי' הי"מ דבא לרמוז לנו י"ט שני של גליות ואפשר דהיינו דקאמר יום א' הוסיף משה מדעתו ואין כאן מקומו, בליל שבועות אין מקדשין של הכוס עד צ"ה דכתיב תמימות תהיינה (ע"ה ומ"ב): איתא בזוהר שחסידים הראשונים היו נעורים כל הלילה ועוסקים בתור' וכבר נהגו רוב הלומדים לעשות כן ואפשר לתת טעם ע"פ פשוטו לפי שישראל היו ישנים כל הלילה והוצרך הקדוש ברוך הוא להעיר אותם כדאיתא במדרש לכן אנו צריכים לתקן זה: ועסי' ד' סי"ג שבבוקר אין לברך ענ"י וגם אין לברך על טלית קטן כמ"ש סי' ח': ולענין ברכת התורה אני מסופק דבסימן מ"ז סי"ב כתב אף אם למד בלילה וכו' א"צ לברך כל זמן שלא יישן משמע דאם נעור כל הלילה א"צ לברך ביום שלאחריו וכ"מ בגמ' פ"ד דסוכה סוכה דלא מפסקי לילות מימים א"צ לברך על הסוכה אלא פעם א' כל ז' ועססי' תרל"ט, מיהו קשה דהא אנן קי"ל שינה ביום לא הוי הפסק אפי' שינת קבע א"כ י"ל דגם בלילה השינה לא הוי הפסק אלא שמתחלה אין דעתינו לפטור רק ביום ולילה א' וכשקם בבוקר קודם ע"ה אזי נחשב ליום שאחריו, תדע דהא לר"ת א"צ לברך קודם ע"ה דנפטר בברכה של אתמול עד שיאיר היום א"כ לדידן נמי י"ל כיון שנוהגין לברך כל היום ברכת התור' א"כ מעיקרא לא היה דעתו לפטור רק ליום ולילה ולכן צריך לברך ברכת התורה כשיאיר היום וכן נראה עיקר אך הרוצה לצאת ידי ספק ישמע ברכת התורה מאחר ויתכוין לצאת י"ח: ועסי' רל"ה דצריך לקרות ק"ש אחר צ"ה כיון שאין קורא על מטתו: ואי' בכתבים שאם חל ליל טבילה בשבועות ישמש מטתו: כתב המ"ב סי' ו' בשבועות קורין בטעם העליון שיש בעשרת הדברות, ובשבת פ' יתרו קורין בטעם התחתון ואז הוי לא תרצח סוף פסוק וקורא הצד"י בקמ"ץ וה"ה שאר סופי פסוקי' או אתנחתא וכשקור' בטעם העליון אז קורא לא תרצח הצ"די בפת"ח ובחזקוני פ' יתרו כת' שבעצרת שהיא דוגמת מ"ת ומתרגמין הדברות קורין כל דבור לא יהיה לך ודבור זכור בנגינות גדולות לעשות מכל א' פסוק א' ודברות לא תרצח בנגינות קטנות אבל בשבת יתרו קורין לא יהיה לך וזכור בנגינות קטנות ולא תרצח וגו' בנגינות גדולות לעשותם פסוק א' כי לא מצינו פסוק בתורה מב' תיבות וגם באנכי וגו' יש נגינה גדולה ע"ש ובס' אור תורה כתב היחיד קורא התחתון ובצבור קורא העליון וכ"כ הכותב בע"י בירושלמי פ"ז דשקלים ע"ש: כל הבכור. ואם חל בשבת מתחילין עשר תעשר:
ב סָעִיף ב וה' בהיכל. ובמדינות אלו מתחילין תפלה לחבקוק:
ג סָעִיף ג אסור להתענות. מפני כשחל עצרת בשבת היה יום טבוח הקרבנות אחר השבת ועמ"ש ססי' תכ"ט הנשים מותרות במלאכה באסרו חג (ש"ג בהג"מר פ"ב דשבת):
ד סָעִיף ג מתחלת ר"ח סיון. דמיד בב' בסיון א"ל משה לקדשם לתור' כדאי' פ"ח דשבת: כתב הגמ"נ סוף י"ה ג' ימים קודם שבועות אין מתענים דהוי ימי הגבלה משמע דבשני בסיון מותר להתענות אבל נהגו העולם שלא להתענות מטעם שכתבתי לעיל:
ה סָעִיף ג לשטוח עשבים. ואם חל שבועות ביום א' שוטחן בכניסת השבת (מהרי"ל) דס"ל כיון שאין ראוי' למאכל בהמה אסור לטלטלן בשבת וי"ט ע' סימן ש"ח סכ"ח, ואפשר לומר כיון שחשב עליהם מבע"י שרי לטלטלן כמ"ש בסי' ש"ח ס"ח וכן נהגו לשוטחן בי"ט, ואפשר דגם מהרי"ל לא בא אלא למעוטי שלא ישטחם בשבת שכוונתו לצורך י"ט דאין שבת מכין לי"ט: נוהגין להעמיד אילנות בבה"כ ובבתים ונ"ל הטעם שיזכירו שבעצרת נידונין על פירות האילן ויתפללו עליהם:
ו סָעִיף ג חלב. יש הרבה טעמים ומ"כ הטעם דאיתא בזוהר שאותן ז' שבועות היו לישראל שבעה נקיים דוגמת אשה המיטהרת מנדתה וידוע שדם נעכר ונעשה חלב, והיינו מדין לרחמים, ומנהג אבותינו תורה היא אך יש ליזהר שלא יבא לידי איסור ועבי"ד סי' פ"ט דא"צ להפסיק בב"ה אם אינו אוכל גבינה קשה, ויזהר ליקח מפה אחרת:
ז סָעִיף ג כמו שני תבשילין. כלומר כשם שבפסח עושין זכר לקרבן ה"ה בשבועות:
ח סָעִיף ג וצריכים להביא כו'. דאסור לאכול בשר וחלב מלחם א', ולכן נהגו לאפותו עם חמאה דאז בודאי יצטרך להביא לחם אחר לאכול עם בשר, ויזהר להסיק התנור יפה כמ"ש סי' תס"א וגם צריך מרדה חדשה כמ"ש סי' תנ"א סי"ט ודלא כמקצת נשים שמהפכין אותה על צדה השני דהא בלוע מעבר אל עבר משמנונית עבי"ד סי' ק"ח ס"ג:
ט סָעִיף ג זכרון לב' הלחם. וא"כ יהיו של חטים דוגמת שתי הלחם, כתב בשל"ה שלא יחלקו עשבים להריח בבה"כ עד אחר תפילת י"ח כדי שיוכלו לברך על הריח דאסור להפסיק מברוך שאמר עד אחר י"ח:
א סָעִיף א מאחרין להתחיל ערבית בכניסת שבועות כדי שיהיו ימי הספירה תמימות: (א) וקורין בראשון מן בחדש השלישי. על מה שנוהגים במדינות אלו לקרות פסוק הראשון ואח"כ מתחילין אקדמות מילין כו'. יש לתמוה הרב' היאך רשאים להפסיק בקריאה דהא אפי' לספר בד"ת אסור כמ"ש בסי' קמ"ו וכל ההיתרי' הנזכרים שם אינם כאן כ"ש בשבח הזה שהוא אינו מענין הקריאה כלל למה יש לנו להפסיק. ושמעתי מקרוב שהנהיגו רבנים מובהקים לשורר אקדמות קודם שיתחיל הכהן הברכה של קריאת התורה וכן ראוי לנהוג בכל הקהילות וגם ביציב פתגם שאומרים ביום שני אחר פסוק ראשון של הפטרה ראוי לנהוג כן אלא שאין ההפטרה חמירא כ"כ כמו קריאת התורה:
א סָעִיף א שבועות. עיין מ"א במ"ש דלכ"ע נתנה התורה ביום נ"א לספירה למה קבע הש"י חג השבועות לדורות ביום נו"ן לספירה ע"ש ועח"י. ומהרש"א בח"א פרק א' דע"א בסוגי' שמים וארץ נוגעין בעדותן וכו' הקשה גם כן קושי' זו ומתרץ שם דכוונת הש"י בזה להורות דיראת חטא קודם לחכמה במעלה ובזמן ע"ש. ועפ"ז אמרתי דזהו כוונת רב יוסף דביומא דעצרת' עבדי ליה עגל' תלת' אמר אי לאו האי יומא דקא גרים כמה יוסף איכא בשוק' עכ"ל עיין בפסחים פא"ד. דראוי לדקדק בו טובא. חדא מאי האי לישנא דקאמר אי לאו האי יומ' דקא גרי' דמשמע דיומ' קא גרים. הו"ל למימר אי לאו מתן תורה. ועוד אי לאו מתן תורה הוי מחזיר העולם לתוהו ובוהו דאמרינן התנ' הקב"ה עם מעשה בראשית אם מקבלין ישראל את התורה מוטב ואם לאו הריני מחזירן לתוהו ובוהו. ועוד אחרי שהיה רב יוסף עניו מכל אדם כדאמרינן בסוף סוט' משמת רבי בטלה ענוה א"ל רב יוסף לא תתני ענוה דאיכא אנא ע"ש. וכאן התפאר דמחמת נתינת התורה הוא עדיף משאר אינשי אין זה מגדר ענוה. ולפי מ"ש היה כוונתו כך מה דאמר אי לאו האי יומא וכו' דידוע מה שאמרו חז"ל ענוה מביאה לידי יראת חטא. וא"כ ר"י היה במעלה שהיה עניו היה גם כן במעלה שיראת חטאו קודם לחכמתו. וזהו שאמר ביומא דעצרת' ר"ל ביום נו"ן עביד ליה עגל' תלתא ואמר אי לאו האי יומא דקא גרים ר"ל אי לא היה יומא דעצרת' בהאי יומא אלא ביום נ"א לספירה לא היה מוכח דיראת חטא קודם לחכמה במעלה ובזמן ולא היה מעלה שלי כלום וכמה יוסף איכא בשוקא אבל השתא דיומא דעצרתא הוא ביום נו"ן ונתינת התורה היה ביום נ"א קשה הקושי' וצריך לתרץ כמ"ש המהרש"א ודו"ק וכתבו האחרונים שמאחרין להתפלל ערבית בכניסת שבועות כדי שיהיו תמימות ימי הספירה:
ב סָעִיף א השלישי. כתב המ"ב סי' ו' בשבועות קורין בטעם העליון שיש בעשרת הדברות. ובשבת פ' יתרו קורין בטעם התחתון ואז הוי לא תרצח סוף פסוק וקורא הצד"י בקמ"ץ. וה"ה שאר סופי פסוקים או אתנחת'. וכשקורין בטעם העליון אז קורא לא תרצח הצד"י בפתח ע"ש ועיין הלק"ט ס"פ. ובספר אור תורה כתב היחיד קורא התחתון ובצבור קורא העליון וכ"כ הכותב בע"י בירושלמי פ"ז דשקלים ע"ש. כתב הט"ז וז"ל מה שנוהגין במדינות אלו לקרות פסוק ראשון ואח"כ מתחילין אקדמות יש לתמוה היאך רשאים להפסיק וכו' ושמעתי מקרוב שהנהיגו רבנים מובהקים לשורר אקדמות קודם שיתחיל הכהן לברך על קריאת התורה וכן ראוי לנהוג בכל הקהלות גם ביציב פתגם שאומרים ביום שני אחר פסוק ראשון של הפטרה ראוי לנהוג כן עכ"ל ט"ז. אבל בתש"א חא"ח סי' י' האריך לקיים את המנהג ושאין כח ביד שום אדם לשנות המנהג וכן הסכים הח"י ע"ש (וכן הסכים בספר א"ר וע"ש לענין אמירת ארכין כפי מ"פ):
ג סָעִיף א במרכבה. ונהגו להפטיר דוקא גדול וחכם וכתב א"ז ואומרין אותו בעמידה:
ד סָעִיף ב הבכור. ואם חל בשבת מתחילין עשר תעשר:
ה סָעִיף ג במוצאי. מפני כשחל עצרת בשבת היה יום טבוח הקרבנות אחר שבת. והנשים מותרות במלאכה באסרו חג. ש"ג מ"א וע' יד אהרן:
ו סָעִיף ג תחנון. וגם אין מתענין. אחרונים:
ז סָעִיף ג עשבים. ואם חל ביום א' שוטחין בכניסת שבת מהרי"ל. אבל המנהג ששוטחין בי"ט ע' מ"א ונוהגין גם כן להעמיד אילנות בבה"נ זכר (שנידונו) [שנידונין] על פירות האילן ויתפללו עליהם. וכתבו האחרונים בשם של"ה מה שנוהגים לחלק עשבים בבה"כ לא יחלקו עד אחר תפלת י"ח כדי שיוכל לברך דאסור להפסיק מברוך שאמר עד אחר י"ח עכ"ל והח"י כתב שמותר לברך על הריח בין הפרקים ע"ש. צריך לטבול בערב שבועות. כל מי שלא ישן בלילה כלל ועוסק בתורה מובטח לו שישלים שנתו ולא יארע לו שום נזק. ובבוקר אין לברך ענט"י ולא על טלית קטן. וברכת התורה צריך לברך אך הרוצה לצאת ידי ספק ישמע ברכת התורה מאחר ויתכוין לצאת י"ח מ"א ע"ש. ועיין סי' רל"ה דצריך לקרות ק"ש אחר צ"ה כיון שאין קורא על מטתו. ליל שבועות אסור בזווג ואם חל ליל טבילתה ישמש. ספר הכונות:
ח סָעִיף ג חלב. יש הרבה טעמים ומ"כ הטעם בזוהר דאותן ז' שבועות היו לישראל שבעה נקיים דוגמת אשה מנידתה וידוע דדם נעכר ונעשה חלב. והיינו מדין לרחמים ומנהג אבותינו תורה היא. אך יש ליזהר שלא יבאו לידי איסור ועיין בי"ד סי' פ"ט דא"צ להפסיק בבה"מ אם אינו אוכל גבינה קשה. ויזהר ליקח מפה אחרת עכ"ל מ"א ובשכנה"ג כתב אני נוהג לאכול דבש וחלב ומברך ברכת המזון ואוכל בשר וכ"כ של"ה. וע"ל סי' תק"ה דחלב שנחלב בי"ט ע"י עכו"ם יש לנהוג בו איסור ואין לשנות אלא ביום טוב שני יש להתירו וכן הסכמת הט"ז והמ"א שם דלא כמהרש"ל שהתיר וכ"כ בתשובת חוט השני סי' ל"א ובתנ"ש סי' ל"ו וסיים מ"מ אם הייתי במקום שנוהגין היתר לא הייתי מוחה בידם. כתב א"ז בשם הכלבו דבשבועות יש נוהגין לאכול גבינה בסעודת מנחה אף שאין ו' שעות מסעודת שחרית ובלבד שירחץ פיו ויחצוץ שיניו להוציא הבשר ועיין ח"י. אין להתענו' בשבועות אפילו תענית חלום מהרי"ל והאחרונים. וכתב המ"א כשאופה פת עם החמאה יזהר להסיק התנור יפה וגם מרדה צריך חדשה דלא כקצת נשים שמהפכין אותה על צד השני ע"ש. ושמעתי שאוכלים חלב ואח"כ בשר דלא כמו שעשו המלאכים אצל אברהם שאכלו בשר בחלב שבעבור זה נתנה התורה לישראל ודו"ק:
א סָעִיף ב כתב מ"א קשה כו' הלא קי"ל כר"י כו' אמרי' בשבת דף פו ע"א ת"ר פולטת ש"ז ביום השלישי לשמושה טהורה. דברי ראב"ע ר' ישמעאל אומר ביום שלישי טמאה וביום רביעי טהורה רע"א בעי' חמשה עונות (עונה היינו יום או לילה) ואח"כ ה' עונות דוקא אם פלטה טהורה ואמרי' דפליגי בפלוגתא דרבנן ור' יוסי דרבנן ס"ל בששה בסיון ניתנה תורה ור"י סבר בשבעה בסיון ניתנה תורה ואמר רבא דכ"ע ס"ל בראש חדש באו למדבר סיני ודכ"ע בשבת ניתנה תורה כי פליגי בקביעא דירחי. ר"י סבר בחד בשבת הוי ר"ח ובחד בשבת לא א"ל מידי משום חולשא דאורחא בשני בשבת א"ל ואתם תהיו לי ממלכת כהנים בשלישי בשבת א"ל מצות הגבלה ובד' בשבת עבדי פרישה ורבנן סברי בשני בשבת הוי ר"ח סיון. ולא א"ל מידי משום חולשא דאורחא. ובשלישי בשבת א"ל ואתם תהיו לי מ"כ ובד' א"ל מצות הגבלה. ובה' בשבת עבדי פרישה ודכ"ע ס"ל שבליל שבת טבלו ולא ביום שלא יהיו הללו הולכים לטבול והללו הולכים לקבל תורה וראב"ע ס"ל כרבנן דבה' עביד פרישה וכיון דטבלו בליל שבת דהוי ביום ג' לפרישה ע"כ פולטת ביום ג' טהור' ור' ישמעאל ס"ל כר"י דבד' עביד פרישה וכיון דטבלי בליל שבת דהוי יום ד' לפרישה ע"כ דוקא פולטת ביום ד' טהורה ור"ע ס"ל ג"כ כר' יוסי אלא ס"ל כראב"ע דמשה בהשכמה עלה ובהשכמה ירד. א"כ ביום ד' בהשכמה ירד ואמר להם מצות פרישה וס"ל דמה"ט הזהירם בשחרית לפרוש מנשותיהן כדי שיהיו ה' עונות עד ליל שבת דהוי זמן טבילתה ואמרי' שם ע"ב ארחב"א א"ר יוחנן זו דברי ר"י ור"ע אבל חכ"א שש עונות שלימות בעינן. ופרש"י דס"ל כר"י דבד' עבדי פרישה. וס"ל דבהשכמה ירד וא"ל מצות פרישה בשחרית יום ד' וס"ל דטבלו ביום השבת וא"כ ה"ל שש עונות וקי"ל בי"ד דבעי' שש עונות דמשום דפולטת ש"ז סותרת יום א' לכן צריכה להמתין מללבוש לבנים אפי' פסקה בטהרה עד יום ה' לשמושה ויום ה' עולה לה למנין ז' נקיים (וי"א דגם יום ה' אינו עולה לה ע"ש הטעם) דד' ימים הראשונים הם תוך שש עונות וחיישינן שמא תפלוט ש"ז ולא תרגיש ותסתור יום א' ע"ש א"כ ע"כ כר"י ס"ל דבד' עביד פרישה וניתנה התורה בשבעה בסיון וחכמים ס"ל ג' עונות והטעם דס"ל כרבנן דבה' עביד פרישה וס"ל דבהשכמה ירד וטבלו בליל שבת. וליכא כ"א ג' עונות. בי"ד כר"י דבעי' שש עונות: דהא יצאו ממצרים ביום ה' א"כ התחינו לספור ליל ו' א"כ שלמו מ"ט יום דהיינו שבע שבועות ביום ה' בשבת וכיון דבשבת ניתנה תורה ניתוסף על מ"ט יום ב' ימים יום ו' ויום שבת הרי נ"א יום ואנחנו אומרים ביום חמשים יום מתן תורתינו ואע"ג לפי מ"ש מ"א לפני זה דקי"ל כרבנן דבה' עביד פרישה א"כ יצאו ביום ו' דהכי איתא שם דף פז ע"ב ת"ש לרבנן. ניסן שבו יצאו ישראל כו' ואותו יום ה' בשבת וכיון דט"ו ניסן היה ה' בשבת אם כן ר"ח אייר שבת דהא ניסן מלא. ור"ח סיון בא' בשבת דאייר חסר וקשיא לרבנן דס"ל דר"ח סיון שני בשבת ומשני א"ל רבנן אייר דהאי שתא הוי מלא והוי ר"ח סיון בשני בשבת ופריך והתניא דאייר הוי חסר. דתניא ניסן שבו יצאו כו' ואותו יום ה' בשבת היה השלים ניסן והוי ר"ח אייר בשבת חסר אייר והוי ר"ח סיון באחד בשבת. ומשני הא מני ר"י היא ובדף פ"ח ע"א פריך לר"י הדתניא בס' עולם ניסן שבו יצאו ישראל כו' ואותו יום ערב שבת היה. ומדר"ח ניסן בע"ש ר"ח אייר בא' בשבת. ור"ח סיון בשני בשבת וקשיא לר"י ומשני הא מני רבנן היא ע"כ הסוגייא הרי דלרבנן דקי"ל כוותייהו בערב שבת יצאו. וצ"ל דקושית מ"א לפמ"ש התו' דף פז ע"ב ד"ה ואותו יום כו' וכ"כ הטור סי' ת"ל דמה"ט קורין שבת הגדול דאז כשיצאו חל יום עשרה בניסן בשבת ומצות פסח מצרים היה ליקח בעשור לחדש ולקחו ביום השבת וקשרו בכרעי מטותיהם תועבת מצרים וניצולו מיד מצרים או מלחמות הבכורים עם המצרים כמ"ש התו' ולפי שנעשה הנס בשבת ולכן קורין שבת הגדול ע"ש נס הגדול וכיון דחל עשרה בניסן בשבת ע"כ צ"ל דט"ו ניסן חל ביום ה'. ואע"ג דקי"ל כרבנן וע"כ צ"ל לפי מנהגנו ולפ"ד התוס' והטור דס"ל הא דמשני הש"ס על ברייתא דדף פ"ז ע"ב הא מני ר"י היא מדלא אמר אלא הא מני ר"י היא משמע דלא חזר מתי' ראשון וברייתא ראשונה שהביא דקתני שט"ו ניסן חל יום ה' מצי אתיא גם כרבנן וס"ל דאייר הוי מלא אלא דברייתא שניה דקתני להדיא דאייר הוי חסר צ"ל דאתיא כר"י וצ"ל דברייתא ראשונה עם סדר עולם פליגי אליבא דרבנן אי אייר הוי מלא או חסר וקי"ל כרבנן וכברייתא ראשונה דבה' יצאו ואייר הוי מלא כן צ"ל להטור ומנהגנו. ועמ"ש ח"י לעיל סי' ת"ל ובזה א"ש קושיות מ"א למנהגנו: בליל שבועות אין מקדשים כו' משמע דערבית רשאי להתפלל מבע"י וכן מוכח מ"ש אח"ז דצ"ל ק"ש אחר צ"ה כיון שאינו קורא על מטתו ובט"ז כתב דגם ערבית לא יתחיל עד הלילה. ומ"ש הט"ז לענין ההפסקה באמירת אקדמות עיין תשובת שער אפרים שמקיים המנהג ועיין ח"י וא"ר: היו נעורים כל הלילה. עבח"י מנהג א"ז הגאון מוהר"ש ז"ל וע"ל סי' ד' סעיף יג כצ"ל: בבקר אין לברך כו' דנטילה בלי ברכה בעינן דיש מחלוקת הפוסקים בזה וספק ברכות להקל: כמ"ש סי' ח' ס"ק כ"ד דיש ג"כ מחלוקת. וכתב שם מ"א שיהיה דעתו לפוטרו בברכת טלית גדול: בגמ' פ"ד דסוכה דף מ"ה ע"ב אר"י א"ש לולב שבעה ר"ל דצריך לברך עליו כל יום משבעה ימי סוכות סוכה יום א' א"צ לברך על הסוכה כ"א יום ראשון לבד ויהיב טעמא לולב מפסקי לילות מימים דהא לולב מצותו דוקא ביום א"כ כל יום הוי מצוה באפי נפשיה. אבל סכה דלא מפסקי לילות דהא גם בלילה חייב בסוכה והוי כיומא אריכתא ופוטר הברכה של יום א'. וניהו דלא קי"ל הכי אלא דגם בסכה צריך לברך כל פעם שיכנס בה וכדאי' שם דף מו ע"א או בשעת אכילה וכדקי"ל סי' תרל"ט היינו משום כיון שיצא ממנה הוי היסח הדעת אבל בתורה דמצותה כל היום והלילה כדכתיב והגית בו כו' ל"ל דאסח דעתיה מה"ט אפי' פסק מלמודו כשחוזר ללמוד א"צ לברך וכמ"ש לעיל סי' מ"ז סעיף י' וע"ש במ"א וט"ז: וכיון דליכא בתורה משום היסח הדעת נשאר סברת הש"ס גבי סכה דה"כ לא מפסקי לילות מימים ונפטר מברכה שבירך אתמול: אא"כ ישן. דהשינה הוי הפסק: שינה ביום לא הוי כו' וכמ"ש סי' מז סעיף יא. וא"כ אפילו ישן בלילה למה צריך לברך כשניעור וע"כ צ"ל שאין דעתינו לפטור כ"א ליום ולילה. א"כ ה"ה נעור כל הלילה צ"ל כשיאיר היום: וכן נראה עיקר אף ע"ג דלעיל סי' מ"ז ס"ק יב נראה דמספקא ליה צ"ל בתר דאיבעיא הדר פשיט ליה: כ' המ"ב כו' קורין בטעם עליון כו' ונתן טעם מה שמצינו בכמה פסוקים מיו"ד דברות שני מיני טעמים הוא טעם אחד אי מפסיקים הפסוקים כמו בכל התורה כדי לעמוד על התחלת דבר וסופו וא"כ לא תרצח לא תנאף כו' עד לרעך הכל פסוק אחד דל"ל לא תרצח הוי סוף פסוק דלא מצינו בתורה פסוק משני תיבות וכמ"ש מ"א למטה בשם חזקוני. ולפי אותן חילוק פסוקים שייך להם הטעם התחתון כמבואר שם ע"ש אבל כשרצונינו לחלק הפסוקים לדברות שכל דיבור יהיה פסוק לבד ע"כ צ"ל דלא תרצח הוי סוף פסוק א' דהא הוי דיבור שלם וכן כל דיבור ודיבור חוץ מאנכי ולא יהיה לך אם מחלקים הדברות עושין אותם פסוק א' כיון שאותן שני דברות מפי הגבורה שמענו וכן עושים אותם פסוק א' להורות דוקא אלו לבד שוין במעלתן ששמענום מפיו ית'. ולפ"ז צריך להטעימן בטעמים הנקרא טעם העליון. ולכך בשבועות שניתנה התורה קורין אותן לחלוק לדברות ולכן קורין בטעם עליון ואז הוי לא תרצח ס"פ וקורא הצד"י בקמץ. זה קאי על שבועות כשקורין בטעם עליון ומ"ש אח"ז וכשקורא בטעם עליון אז קורא לא תרצח הצד"י בפתח טעות הדפוס וצ"ל וכשקורא בטעם תחתון והטעם כ שם כשקורא בטעם עליון דהיינו כפי חלוקת הדברות אז לא תרצח סוף פסוק וסוף פסוק בקמץ וה"ה במקום אתנחתא כיון דהוי הפסק מאמר. ולכן גם התיו של תרצח דגושה אע"ג שהי אחר אלף של לא ואחר אותיות אוה"י צ"ל רפה מ"מ כיון דתרצח הוי ס"פ א"כ לא תחתיו טעם טפחא והוא א' מן הטעמי המבטלים לאהו"י לכן התי"ו דגושה וכן בשאר התוו"ין תנאף תגנוב אבל כשקורין טעם התחתון דאז לא תרצח אמצע ולית שם גם אתנחתא לכן דינו בפתח תחת הצד"י. והתי"ו רפויה כיון שהי' אחרי אותיות אהו"י ע"ש:
ב סָעִיף ג (ס"ק ד) מתחלת כו' דמיד בב' כו' לקדשה כו' שא"ל פ' ואתם תהיו לי ממלכת כהנים כנ"ל: כתב בהגמ"נ כו' אבל נהגו כו' ופר"ח כ' שהספרדים א"א תחנון עד י"ג בו משום דה"ל תשלומין כל שבעה וכ"כ בס' א"ר בשם כה"ג:
ג סָעִיף ג (ס"ק ה) לשטוח כו' עיין לבוש ט"א:
ד סָעִיף ג (ס"ק ו) חלב כו' אם אינו אוכל גבינה קשה אבל אם אכל גבינה קשה המנהג להמתין שעה ויש מדקדקים שש שעות אבל עכ"פ צריך לברך אחר הגבינה קודם שיאכל בשר בהמ"ז דבלא"ה אפי' המתין כל היום ל"מ:
ה סָעִיף ג (ס"ק ז) כמו כו' זכר לקרבן דהיינו פסח וחגיגה שעמו ה"ה בשבועות עושים זכר לקרבן שתי הלחם שהיו מביאים ולכן כשאוכל חלב ואח"כ בשר דצריך לכ"א לחם מיוחד וצ"ל שני לחמים והוי זכר בזה:
ו סָעִיף ג (ס"ק ח) וצריכים כו' לאפותו עם חמאה אע"ג דאין לשין עיסה בחלב מ"מ כה"ג מותר וכמ"ש בי"ד סי' צ"ז דהוי דבר מועט וגם יש בו שינוי צורה ע"ש ועכ"פ לא יברך על לחם זה המוציא וכדלעיל סי' קס"ח:
ז סָעִיף ג (ס"ק ט) זכרון כו' וכתב בשל"ה שלא יחלקו כו' וע' ח"י מה שחולק ונכון ליזהר:
א סָעִיף א ס"א ביום. מפורש בתורה וס"ל דאינו תלוי במנין הימים בחדש כמ"ש בפ"א דר"ה עצרת פעמים חמשה כו': אלא שאומרים. מ"ס פי"ט הלכה ד': וגומרים. פ"א דערכין ופ"ד דתענית: ומפטיר קורא. כמש"ל סי' תפ"ח ס"ג: ומפטיר כו'. מגילה שם:
ב סָעִיף ג ס"ג אסור להתענות. כמ"ש בפ"ד דסוכה כל העושה איסור לחג כו' וכפי' השני של רש"י ובירושלמי קורא לאסרו חג בנה דמועדא וז"ל הירושלמי פ"א דע"ז סוף הלכה א' חברייא אמרו טעמא דר"י משום בריה דמועדא כו' א"ר יודן קרא מסייע למה דאמרו חברייא וביום עשרים וארבעה לחודש נאספו כו' ולמה לא אמר בכ"ג משום בריה דמועדא אין נימר דהוה בשבתא לית יכיל דאת מחשב ואת משכא צומא רבא בחד בשבא ומה בה ולית ר' הונא מקיל למאן דמעביר ליה מן אתריה א"ר יוחנן בר מרייא אנא חשבתיה ולא הוה בשבתא ובפ"ב דחגיגה מעשה ומת אלכסא בלוד ובאו כו' ולכן כ' כאן: וא"א תחנון. עמ"א: ונוהגין לאכול. עמ"א: וצריכין. עמ"א:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.