א נוֹהֲגִים שֶׁלֹּא לִשָּׂא אִשָּׁה בֵּין פֶּסַח לַעֲצֶרֶת עַד ל"ג לָעֹמֶר, מִפְּנֵי שֶׁבְּאוֹתוֹ זְמַן מֵתוּ תַּלְמִידֵי רַבִּי עֲקִיבָא; אֲבָל לְאָרֵס וּלְקַדֵּשׁ, שַׁפִּיר דָּמִי, וְנִשּׂוּאִין נָמֵי, מִי שֶׁקָּפַץ וְכָנַס אֵין עוֹנְשִׁין אוֹתוֹ. הַגָּה: מִיהוּ מִלַּ"ג בָּעֹמֶר וָאֵילָךְ הַכֹּל שָׁרֵי (אַבּוּדַרְהַם וּבֵית יוֹסֵף וּמִנְהָגִים).
ב נוֹהֲגִים שֶׁלֹּא לְהִסְתַּפֵּר עַד ל"ג לָעֹמֶר, שֶׁאוֹמְרִים שֶׁאָז פָּסְקוּ מִלָּמוּת, וְאֵין לְהִסְתַּפֵּר עַד יוֹם ל"ד בַּבֹּקֶר אֶלָּא אִם כֵּן חָל יוֹם ל"ג עֶרֶב שַׁבָּת שֶׁאָז מִסְתַּפְּרִין בּוֹ מִפְּנֵי כְּבוֹד הַשַּׁבָּת. הַגָּה: וּבִמְדִינוֹת אֵלּוּ אֵין נוֹהֲגִין כִּדְבָרָיו, אֶלָּא מִסְתַּפְּרִין בְּיוֹם ל"ג וּמַרְבִּים בּוֹ קְצָת שִׂמְחָה וְאֵין אוֹמְרִים בּוֹ תַּחֲנוּן (מַהֲרִי"ל וּמִנְהָגִים). וְאֵין לְהִסְתַּפֵּר עַד ל"ג בְּעַצְמוֹ וְלֹא מִבָּעֶרֶב (מַהֲרִי"ל). מִיהוּ אִם חָל בְּיוֹם רִאשׁוֹן, נוֹהֲגִין לְהִסְתַּפֵּר בְּיוֹם ו' לִכְבוֹד שַׁבָּת (מַהֲרִי"וּ). מִי שֶׁהוּא בַּעַל בְּרִית אוֹ מָל בְּנוֹ, מֻתָּר לְהִסְתַּפֵּר בַּסְּפִירָה לִכְבוֹד הַמִּילָה. (הַגָּהוֹת מִנְהָגִים).
ג יֵשׁ נוֹהֲגִים לְהִסְתַּפֵּר בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ אִיָּר, וְטָעוּת הוּא בְּיָדָם. הַגָּה: מִיהוּ בְּהַרְבֵּה מְקוֹמוֹת נוֹהֲגִים לְהִסְתַּפֵּר עַד רֹאשׁ חֹדֶשׁ אִיָּר, וְאוֹתָן לֹא יִסְתַּפְּרוּ מִלַּ"ג בָּעֹמֶר וָאֵילָךְ, אַף עַל פִּי שֶׁמֻּתָּר לְהִסְתַּפֵּר בְּלַ"ג בָּעֹמֶר בְּעַצְמוֹ. וְאוֹתָן מְקוֹמוֹת שֶׁנּוֹהֲגִין לְהִסְתַּפֵּר מִלַּ"ג בָּעֹמֶר וָאֵילָךְ, לֹא יִסְתַּפְּרוּ כְּלָל אַחַר פֶּסַח עַד ל"ג בָּעֹמֶר. וְלֹא יִנְהֲגוּ בְּעִיר אַחַת מִקְצָת מִנְהָג זֶה וּמִקְצָת מִנְהָג זֶה, מִשּׁוּם לֹא תִתְגֹּדֲדוּ (דְּבָרִים יד, א) וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁאֵין לִנְהֹג הֶתֵּר בִּשְׁתֵּיהֶן. (דִּבְרֵי עַצְמוֹ).
ד נָהֲגוּ הַנָּשִׁים שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה מִפֶּסַח וְעַד עֲצֶרֶת, מִשְּׁקִיעַת הַחַמָּה וָאֵילָךְ.
א סָעִיף א (א) שלא לישא אשה - ואין חילוק בין נשואין של מצוה כגון שאין לו בנים או יש לו כי כן פשט המנהג במדינתנו שלא לחלק ולהחזיר גרושה שרי שאינו כ"כ שמחה [אחרונים]:
ב סָעִיף א (ב) מפני שבאותו זמן וכו' - ר"ל ואין ראוי להרבות בשמחה [טור]. ומ"מ אם נזדמן לו איזה ענין שצריך לברך עליו שהחיינו יברך:
ג סָעִיף א (ג) שפיר דמי - שמא יקדמנו אחר. ומותר לעשות ג"כ סעודת אירוסין ועכשיו שאין מקדשין אלא בשעת נשואין מ"מ מותר לעשות שידוכין ולעשות סעודה אבל לעשות ריקודין ומחולות נהגו איסור וכ"ש בשאר ריקודין ומחולות של רשות בודאי יש ליזהר:
ד סָעִיף א (ד) אין עונשין אותו - היינו דוקא בנשואין שעשה עכ"פ מצוה אבל אם נסתפר בימי העומר היו נוהגין לקנסו ולהענישו:
ה סָעִיף א (ה) הכל שרי - היינו לאותן הנוהגין לספר מל"ג בעומר ואילך וכדלקמיה בס"ב אבל לדידן שנוהגין איסור בתספורת וכדלקמיה בס"ג אסור ג"כ לישא דנשואין ותספורת דין אחד להם ולעומת זה יש קולא למנהגנו שיהא מותר לישא ולהסתפר עד ר"ח אייר. ולענין ר"ח גופא יבואר בס"ג. וטעם לאלו שני המנהגים יבואר לקמיה. ואף להנוהגין איסור גם עד ר"ח אייר מ"מ אם חל ר"ח בשבת כיון שיש כאן תוספת שמחה שבת ור"ח יש להתיר להסתפר בע"ש מפני כבוד השבת וגם לישא אשה בו ביום כיון שעיקר הסעודה יהיה בשבת ור"ח:
ו סָעִיף ב (ו) עד ל"ג לעומר - עד ועד בכלל והיינו עד ל"ג ימים שלמים כל אחד לילו ויומו משא"כ יום ל"ד לא החמירו בו כ"א בלילה בלבד אבל משיאור היום לאחר נץ החמה מותר דמקצת היום ככולו:
ז סָעִיף ב (ז) שאומרים שאז פסקו וכו' - ואף דגם ביום ל"ד מתו דמשום זה החמירו גם כל ליל ל"ד עד הנץ אפשר דעיקר ההפסקה היה ביום ל"ג וביום ל"ד מתו רק מעט [פמ"ג]:
ח סָעִיף ב (ח) ביום ל"ג - דס"ל דביום ל"ג פסקו לגמרי מלמות:
ט סָעִיף ב (ט) וא"א בו תחנון - גם בערב של ל"ב:
י סָעִיף ב (י) עד ל"ג בעצמו - דהיינו לאחר שתנץ החמה והטעם לדידהו גם כן משום דמקצת היום ככולו:
יא סָעִיף ב (יא) ולא מבערב - ויש מאחרונים שמקילין להסתפר מבערב [מי"ט וא"ר] וסיים א"ר דמ"מ לענין נשואין לא ראיתי מקילין כ"א ביום ל"ג בעומר בעצמו ולא בלילה שלפניו אכן כשחל ל"ג בעומר בע"ש והוא לו שעת הדחק לעשות ביום אפשר שיש להקל לו לעשות בלילה שלפניו:
יב סָעִיף ב (יב) בעל ברית - היינו הסנדק והמוהל ואבי הבן אף שאינו מוהלו בעצמו (ומ"ש הרמ"א או מל בנו היינו שיש לו בן שצריך למול אותו) אבל לא המוציא והמביא [אחרונים]:
יג סָעִיף ב (יג) להסתפר בספירה - היינו אפילו ביום שלפני המילה סמוך לערב קודם הליכה לבהכ"נ. ואם חל המילה בשבת מותרים להסתפר בע"ש אפילו קודם חצות [פמ"ג]:
יד סָעִיף ג (יד) יש נוהגים וכו' וטעות הוא בידם - אבאר בקצרה. דלכו"ע נוהגין איסור ל"ג ימים אך יש בזה מנהגים שונים [ויש לכל אחד טעם למנהגו כמבואר בבה"ל] יש שבחרו אותן מיום ב' של פסח עד ל"ג בעומר ומשם והלאה עד שבועות לא קבלו עלייהו שום איסור אמנם עד ל"ג בעומר אין מתירין שום יום. ויש שניכו ממ"ט ימי העומר ט"ז ימים הראשונים דהיינו עד יום שני של ר"ח אייר ומשם והלאה עד שבועות שהוא ל"ג ימים אין מתירין שום יום (לבד מל"ג בעומר עצמו התירוהו במקצתו ומשום דמקצת יום ככולו) ונמצא מי שאוחז החבל בשני ראשין דהיינו שמיקל בר"ח אייר וגם מיקל מל"ג והלאה טעות הוא בידו:
טו סָעִיף ג (טו) ואותן לא יסתפרו מל"ג בעומר ואילך - ר"ל עד שבועות ממש וכנ"ל. והנה במדינתנו המנהג לישא ולהסתפר בג' ימי הגבלה ע"כ מסיק המ"א דצריך ליזהר שלא לישא ולהסתפר בהשני ימים של חודש אייר וגם בראשון של ימי הגבלה בבוקר דוקא דאמרינן מקצת היום ככולו וא"כ עי"ז יושלם ל"ג ימים שאנו נוהגים אבילות עבורם. וכתב הח"א שכן המנהג ג"כ בק"ק ווילנא שנוהגים איסור מיום א' דר"ח אייר עד ג' סיון בבוקר מלבד בל"ג בעומר נוהגין בו היתר ויש מקומות שנוהגין להקל רק בר"ח אייר ובל"ג בעומר ובר"ח סיון עד שבועות. ובענינים אלו יתפוס כ"א כפי מנהג מקומו:
טז סָעִיף ג (טז) מקצת מנהג זה וכו' - ר"ל שמקצת בני אדם ינהגו כך ומקצת ינהגו כך:
יז סָעִיף ג (יז) היתר בשתיהן - דהיינו שינהג היתר עד ר"ח אייר כסברא אחרונה וגם ינהג היתר מל"ג בעומר ואילך עד עצרת כסברא ראשונה כיון ששתי קולות אלו סותרות זו לזו וכנ"ל אבל יכול לתפוס חומרי המנהגים דהיינו שינהג איסור מפסח עד ערב שבועות או עד יום א' של הגבלה חוץ מל"ג בעומר ואף שנוהג ב' חומרות הסותרות זו לזו אינו ככסיל ההולך בחושך כיון שעושה כן רק מחמת ספק שאינו יודע איזה מנהג הוא העיקר ומ"מ א"צ לעשות כן אלא יכול לתפוס איזה מנהג שירצה ואין לו לחוש שמא מנהג המקום ההוא אינו כן דכיון שהוא רק מנהג בעלמא אין להחמיר בספיקא אבל אם ידוע לו מנהג המקום אין לו לשנות בין להקל ובין להחמיר [אחרונים]:
יח סָעִיף ד (יח) הנשים - וה"ה אנשים:
יט סָעִיף ד (יט) משקיעת החמה ואילך - הטעם שנקברו אחר שקיעת החמה והיו העם בטלים ממלאכה ויש עוד טעם בטור לפי שאז זמן ספירת העומר ובעומר כתיב שבע שבתות מלשון שבות דהיינו שבזמן הספירה יש לשבות ממלאכה ולפי טעם זה אחר שספר מותר תיכף במלאכה:
א סָעִיף א שפיר דמי. שמא יקדמנו אחר, ונ"ל דמותר לעשות באותו פעם סעודת אירוסין (עסי' תקנ"א ס"ב) אבל לעשות ריקודין ומחולות של רשות נהגו לאסור ונ"ל שאף מי שעשה שדוכים אסור לעשות ריקודין ומחולות:
ב סָעִיף א הכל שרי. היינו לאותן הנוהגים לספר מל"ג ואילך אבל לדידן שנוהגים איסור תספורת אסור ג"כ לישא (ב"ח ולבוש ומנהגים וכ"מ בב"י וד"מ) מיהו עד ר"ח אייר מותרין לישא כשם שמותרין לספר כמ"ש ס"ג וכשחל ר"ח בשבת מותרין הכל לישא באותו שבת (ב"ח ומנהגים):
ג סָעִיף ב ומרבים בו קצת שמחה. וכתו' בכוונות שגדול אחד היה רגיל לומר נחם בכל יום ואמרו גם בל"ג ונענש:
ד סָעִיף ב בעל ברית. הוא סנדק וה"ה המוהל עסי' תקנ"ה ס"א:
ה סָעִיף ג מיהו בהרבה כו'. הטעם דלכולי עלמא נוהגין איסור ל"ג יום וא"כ כשמסתפרין עד ראש חודש אייר ור"ח בכלל נשארו ל"ג יום עד עצרת ואף על פי שמסתפרין ביום ל"ג וא"כ חסר יום אחד מ"מ הא קי"ל מקצת היום ככולו וכיון שנהגו איסור במקצתו דיו ואם כן אסור להסתפר אפילו בר"ח סיון עד עצרת (ב"ח) אבל במדינה זו נהגו לישא ולהסתפר בג' ימי הגבלה לכן נ"ל דלא ישאו ויסתפרו בר"ח אייר ובראשון של ימי הגבלה אמרי' מקצת היום ככולו וכ"מ במהרי"ל ע"ש ויש עוד דעה אחרת כשתסיר ז' ימי הפסח ו' שבתות ב' ימים ר"ח אייר וא' ר"ח סיון נשארו ל"ג יום ולפ"ז אין היתר אלא בר"ח עצמו ורמ"א השמיט דיעה זו משמע דלא ס"ל הכי, ובהג"ה סוף מנהגים משמע דמותר לישא בשבת שלפני שבועות ומיהו אזיל לשיטתיה דס"ל דאינו אסור אלא עד ל"ג בעומר ע"ש:
ו סָעִיף ג מקצת. פירוש שמקצת בני אדם לא ינהגו כך ומקצת כך דהוי לא תתגודדו: ויען כי דין זה לא נתבאר כ"כ בפוסקים אציגה לפניך הסוגיא ביבמות דף י"ג ע"ב וז"ל מגילה נקראת בי"א בי"ב וכו' אקרי כאן לא תתגודדו לא תעשון אגודות אגודות א"ל ע"כ לא שנית מקום שנהגו לעשות מלאכה בע"פ עושין מקום שנהגו שלא לעשות אין עושין א"ל אמינא לך אנא איסורא דאסרי להו רבנן לבני י"ד למקרי בט"ו וכן בני ט"ו בי"ד והוי כב' תורות אבל התם מנהגא דלכ"ע שרי ומיהו באתרא דאחמור אל ישנה דרכו מפני המחלוקת, ופרכינן והתם איסורא ליכא והא קתני הלילה ב"ש אוסרין וב"ה מתירין לעשות מלאכה איכא דעבדי כב"ה ואיכא דעבדי כב"ש והוי כאן אגודות א"ל התם לא דמי לב' תורות דהרואה את זה שאינו עושה מלאכה אומר מלאכה הוא דל"ל ומסיק דדוקא ב"ד א' בעיר א' פלג מורין כך ופלג מורין כך הוי לא תתגודדו אבל שני ב"ד בעיר א' אלו עושין כך ואלו עושין כך לא הוי לא תתגודדו ע"כ וא"כ למדנו מזה דדבר שאינו אלא מנהג לא אמרי' בי' לא תתגודדו ובדבר שהוא אסור אף שהוא מצד מנהג שייך לא תתגודדו ובדבר שיש לתלות שאין מתכוין לאיסור כגון מלאכ' אין בו משום ל"ת וא"כ גבי תספורת נמי י"ל הרואה או' שאין רצונו לספר עצמו מיהו י"ל דלהמסקנ' בכל דבר שייך ל"ת בב"ד א' בעיר א' וכ"מ בפסחים ריש דף י"ד בתוס' שכתבו שבירושלים ראוי לנהוג איסור מלאכה בע"פ לפי שמתקבצין שם ממקומות אחרים עכ"ל וקשה מה בכך אלא כוונתם כיון שהאחרים נוהגים איסור והם ינהגו היתר הוי כמו ל"ת וכ"מ ברי"ף ורא"ש שלא כתבו אלא המסקנא לבד וכתב הרא"ש ובמגילה אף על פי שקורין לבני העיר בי"ד ומקדימין לבני הכפרים והוי כמו ב"ד אח' בעיר א' פלג מורין כב"ש ופלג מורין כב"ה לא קרינן ביה ל"ת כיון דלא עבדי הכי משום פלוגתא אלא שהמקום גורם ואם היה בן מקום זה הולך למקום אחר היה עושה כמותו לא מיחזי כב' תורות ועי"ל דמגילה הוי כב' ב"ד בעיר א' שבני הכרכים לא היו קוראים לבני הכפרים אלא בני הכפרים קוראין לעצמן בכרכים עכ"ל, וברמזים כתוב וז"ל ודבר התלוי במנהג המקומות שבמקום זה נהגו כך ובמקום זה נהגו כך אפי' נתקבצו בני ב' המקומות במקום א' ועשה כל א' כמנהג מקומו ל"ל בה עכ"ל, נ"ל דס"ל אפי' הם ב"ד א' כתי' הראשון שכתב הרא"ש: ונ"ל דוקא במנהג הדומה למגילה דמגילה הכרכים ג"כ ס"ל שהכפרים מחוייבים לקרות קודם, וה"ה דרך משל שבמדינות פולין נוהגים להתענות ולומר סליחות כ' בסיון ואם נתקבצו בני פולין ובני מדינה אחרת למקום א' מותרים כל אחד לעשות כמנהגו ואין בזה משום ל"ת אבל בדבר שמחולקים בדבר כגון שאלו אוכלין חלב בני רינ"ס ואלו אין אוכלין אם נתקבצו למקום א' צריכים לעשות מנהג שוה משום ל"ת ובש"ג פ"ק דע"א כתוב אם נחרב המקום מאין יושב ואח"כ חזרו לשם ממקום אחר צ"ע אם חייבין לנהוג כך עכ"ל עמ"ש סימן תס"ח ובח"מ סי' כ"ה עמ"ש סי' תרכ"ד: ובכ"ה בענין הסכמה שתקנו קצתם בחרם לא שייך ל"ת (מהר"י טעצאק) ובת"י סי' קס"ח כתב שיש חולקין, מי שנהג חומרא מפני שהיו מחמירים במקום שיצא משם לא שייך ל"ת (רמב"ם פי"ב מע"א) (ועמש"ל) היכא שבני אומנות א' אין בהם חילוק אף על פי ששאר בני העיר אין עושין כן מותר (הרא"ם ח"א סי' נ"ז) וע' בתשו' רד"כ בי"ג ח"ב ובר"מ אלשיך סי' כ"ט והש"ג פ"ק דיבמות ואם רוב הקהל נוהגים כך צריכי' המיעוט לנהוג כרוב (ע"כ בכ"ה): אמרינן בעירובין דף ז' שר"ע נהג ב' עישורין כב"ש וכב"ה ומקשה הא הוי תרי חומרי דסתרי אהדדי ומשני ר"ע גמרא אסתפיק ליה שלא היה יודע איך ס"ל לב"ה וכ"כ התו' ביבמות דף ט"ו וא"כ מפני הספק מותר לנהוג תרי חומרי דסתרי אהדדי אבל היכא דסתרי אהדדי לגמרי לא שייך לנהוג שניהם מפני הספק דממ"נ שרי כדאי' פ"ב דחולין:
א סָעִיף ג יש נוהגים להסתפר בר"ח אייר. כ' ב"י שטעמם ע"פ מ"ש אחרונים בשם התוס' של"ג בעומר אין לו מעלה מצד עצמו שפסקו מלמות אלא לסימנא בעלמא נקטו סי' ל"ג דהיינו שבימים שא"א תחנון לא מתו וא"כ כשתסיר מן מ"ט יום ז' ימי פסח וז' שבתות וב' ימי' ר"ח שהם י"ו ימים שאין אבילות נוהג בהם נשארו מן המ"ט יום ל"ג יום וראו שם דב' ימים של ר"ח אין אבילות נוהג בהם נהגו בהם היתר וזה שבוש דלא אמרו בשני ימים של ר"ח דאין אבילות נוהג בהם אלא לנוהגים איסור תספורת עד עצרת דבלא ב' ימים משכחת לה ל"ג יום שהם סימן לימי המיתה אבל לדידן דלא נהגינן איסור אלא עד ל"ג בעומר דס"ל דאז פסקו מלמות לגמרי ממילא אסור כל ל"ג יום אסור להסתפר אפי' בר"ח ע"כ דברי ב"י ממילא לדידן כל ל"ב יום אסור ותו לא:
ב סָעִיף ג ואותן לא יספרו מל"ג ואילך. כי הם ס"ל דגם אחר ל"ג בעומר מתו עד עצרת כי ל"ג אינו סי' להפסקת המיתה בו ביום אלא מנין ל"ג הוא סימן לכמה ימים הית' המיתה משא"כ לאותן שמסתפרין אחר ל"ג בעומר דס"ל דהמית' היתה אף ביום שא"א תחינה אלא שביום ל"ג בעומר פסקה המיתה לגמרי וא"כ עד ל"ג בעומר אסור בכל הימים ואחר ל"ג בעומר מותר בכולם ובודאי אין מנהגנו כדעה זו האחרונה כיון שאנו מסתפרים ומרבים קצת שמחה בל"ג בעומר ואלו לדיעה ראשונה אין שום מעלה ליום ל"ג בעומר והמנהג בכל המקומות שאין עושין נשואין אלא ביום ל"ג בעומר לא לפניו ולא לאחריו עד עצרת ואין לזה טעם וא"ת שאוחז בחומרי שניהם א"כ ביום ל"ג בעומר לא יסתפרו ולא יעשו נשואין מטעם השני. וי"ל דודאי העיקר שאחר ל"ג בעומר לא מתו ואפ"ה נוהגים קצת אבילות מחמת גזרת תתנ"ו שהיתה באשכנז בין פסח לעצר' כמו שמפורש ביוצרות ופיוטים שאנו אומרים בשבתות ההם שהם נתיסדו כמו קינות כנלע"ד טעם המנהג שלנו שאין נושאין אחר ל"ג בעומר אבל להסתפר ודאי שרי אחר ל"ג בעומר שמחמת גזירה זו לא החמירו אלא בשמחה יתירה של נישואין מה שאין כן קודם ל"ג בעומר שמתו תלמידי ר' עקיבא ומוטל על כל העולם להתאבל בשבילם החמירו טפי אפילו בתספורת. בהג"מל כתוב באם חל ר"ח אייר בשבת נושאין בו:
ג סָעִיף ד שלא לעשות מלאכה כו'. שנקברו אחר שקיעת החמה והיו העם בטלים ממלאכה. וכ' הטור עוד טעם לפי שאז סופרין העומר וכתיב שבע שבתות מלשון שבות ול' שמיטה ג"כ שבע שבתות דכתיב וספרת לך שבע שבתות מה שנת השמיט' אסורה במלאכה אף זמן ספירת עומר דהיינו לאחר שקיעת החמה אסור במלאכ' ע"כ ולפי טעם זם נראה דלאחר שספר מותר במלאכה תיכף כנ"ל: בענין הפטור' אחרי וקדושים כתבתי סימן תכ"ח:
א סָעִיף א לישא. וכ' הב"ח ונ"ל דאין חילוק בין נישואין של מצוה כגון שאין לו בנים או יש לו כי כן נהגו שלא לחלק עכ"ל. אבל מהר"ם לונזאנ"י בספר שתי ידות כ' דבזמן שיש סיבה כגון שלא קיים פו"ר או שאין לו מי שישמשו וכיוצא לא חיישינן למנהגא וכן הסכים הפר"ח. והריק"ש בספר ערך לחם כתב דלחזור גרושתו מותר:
ב סָעִיף א לארס. שמא יקדמנו אחר. וכתב המ"א ומותר לעשות גם כן סעודת אירוסין. ועכשיו שאין מקדשין אלא בשעת נשואין מ"מ מותר לעשות שידוכין ולעשות סעודה דהא אפי' סעודת רשות נוהגין היתר רק לעשות שמחות יתירות בריקודין ומחולות נהגו איסור. מ"א וח"י ע"ש:
ג סָעִיף א שרי. היינו לאותן הנוהגין לספר מל"ג ואילך אבל לדידן שנוהגים איסור תספורת אסור גם כן לישא. ב"ח ולבוש ומנהגים וד"מ: וכתב בתשובת חינוך ב"י שמי שאין לו אשה ובנים שמותר לישא אשה אחר ל"ג בעומר. ובתשו' שבות יעקב ח"ב סי' ל"ה חולק עליו וכתב דחמירא סכנתא שפ"א הקיל חכם אחד להתיר בענין הנשואין ולא עלתה זיווגם יפה עיין שם. מיהו עד ראש חודש אייר מותרין לישא כשם שמותרין לספר כמו שכתב ס"ג מ"א. וכתב במנהגים וב"ח הסכמת אחרונים דאם חל ראש חודש אייר בשבת מותרין הכל לישא באותו שבת אף למנהגינו שאוסרין הכל קודם ראש חודש וכ"כ הח"י עיין שם: וא"ז כתב שזקינו הגאון הנהיג בפראג לאסור בנשואין וכן שלא להסתפר בר"ח רק בל"ג בעומר וערב עצרת דוקא ע"ש. ועיין ט"ז סעיף קטן ב' וכתב הח"י דכל מקום ומקום יתפוס כפי מנהגו ובספק אין להחמיר עיין שם. וכתב הכנה"ג מ"ש בש"ע אין עונשין אותו היינו דוקא בנשואין שעושה מצוה אבל אם נסתפר בימי העומר נוהגין לקנוס ולענוש עיין שם:
ד סָעִיף ב שמחה. וכתב בכוונות שגדול אחד היה רגיל לומר נחם בכל יום ואמרו גם בל"ג ונענש עיין שם:
ה סָעִיף ב תחנון. גם בערב של יום ל"ב. ובאשכנז המנהג שבשחרית א"א תחנה משא"כ בערב אומרים תחנה וא"כ מ"ש הרב ג"כ דאין להסתפר עד ל"ג בעצמו הוא ע"פ המנהג אשכנזים אבל לאותן הנוהגין שלא לומר תחנה מבערב ה"ה דמותר להסתפר דהא בהא תלי' וכ"כ המי"ט. ח"י:
ו סָעִיף ב שבת. זהו דעת מהרי"ו. ומהרי"ל אוסר וכן דעת מקצת אחרונים ומ"מ היכא דנהוג היתר נהוג ואין להחמיר בדינים אלו כמ"ש בסעיף קטן ג'. ח"י:
ז סָעִיף ב ברית. ע"ל בב"י סימן תקנ"ט מבואר דבעלי ברית נקראים הסנדקים והמוהל ואבי הבן הנימול אף שאינו מל בעצמו. ומותרים להסתפר בערב קודם כניסה לבה"כ כ"כ במנהגים וכ"כ הח"י והפר"ח דלא כשכה"ג ע"ש וכן נוהגין:
ח סָעִיף ג מקומות וכו'. הטעם דלכ"ע נוהגין איסור ל"ג יום וא"כ כשמספרין עד ר"ח אייר ור"ח בכלל נשארו ל"ג יום עד עצרת ואע"פ שמספרין ביום ל"ג וא"כ חסר יום אחד מ"מ קי"ל מקצת היום ככולו וכיון שנהגו איסור במקצת דיו וא"כ אסור להסתפר אפי' בר"ח סיון עד עצרת כ"כ הב"ח: וכתב המ"א אבל במדינה זו נהגו לישא ולהסתפר בשלשה ימי הגבלה לכן נ"ל דלא ישאו ויסתפרו בר"ח אייר ובראשון של ימי הגבלה אמרינן מקצת היום ככולו וכ"מ במהרי"ל עכ"ל ע"ש:
ט סָעִיף ג מקצת. פי' שמקצת ב"א לא ינהגו כך ומקצת כך דהוי לא תתגודדו ועיין מ"א שהאריך בסוגי' דיבמות בחילוק דינים שלא תעשה אגודות אגודות ע"ש. מי שנהג לגלח ביום ל"ד כמו שנוהגין בני ספרד ואח"כ נהג להסתפר בל"ג כמנהג אשכנז אין כאן משום לא תתגודדו נ"ש סי' י':
י סָעִיף ג בשתיהן. אבל אם נוהג איסור בשתיהן לא הוי ככסיל בחושך הולך כיון דאסתפק ליה הדין וכ"כ המ"א ס"ס זה:
יא סָעִיף ד הנשים. ה"ה אנשים כנה"ג ולאחר שספרו מותר במלאכה תיכף. ט"ז ע"ש:
א סָעִיף א (ס"ק א) ש"ד כו' אבל כו' של רשות אסור. אבל אם אירס אז מותר לעשות רקודים מה שא"כ שדוכים דעלמא ניהו דהשדוכים מותר משום שמא יקדמנו אבל הרקודי' ומחולות אז הוי רשות ואסורים ומ"ש בש"ע מי שקפץ וכינס אין עונשים אותו. כתב בספר א"ר בשם כה"ג דוקא כינס דסבר מצוה עביד. אבל מי שמסתפר קונסים אותו:
ב סָעִיף א (ס"ק ב) הכל כו' וכשחל ר"ח בשבת ר"ל לדידן דנוהגים היתר בג' ימי הגבלה. א"כ ר"ח אסור וכמ"ש מ"א ס"ק ה' מ"מ אי חל ר"ח אייר בשבת דהוי שני קדושות כא' קדושת שבת וקדושת ר"ח מותר ועיין א"ר:
ג סָעִיף ב (ס"ק ג) ומרבים כו' כתב בח"י וכן בא"ר דמ"ש רמ"א דאין להסתפר עד ל"ג בעצמו ולא מבערב היינו לפי מנהג אשכנז דדוקא בל"ג בשחר א"א תחנון אבל בערב אומרים תחנון אבל לפי מנהגינו שגם מבערב א"א תחנון א"כ ה"ה דמותר להסתפר מבערב רק לא ביום ל"ב אלא עד ליל ל"ג ע"ש אך לענ"ד לפי מ"ש מ"א בס"ק ה' דבל"ג התירו משום דאמרינן מקצת היום ככולו. ולפי מאי שפסק הרב"י בי"ד סי' שצ"ה כהפוסקים דהלילה לא מהני לו' מקצת היום ככלו אלא צריך להמתין עד אחר הנץ החמה דבעינן מקצת היום ממש. א"כ אפי' לדידן דא"א תחנון מבערב מ"מ אין להסתפר בלילה ועיין פר"ח:
ד סָעִיף ב (ס"ק ד) בעל כו' ואבי הבן אפי' אינו מל בעצמו ועיין במ"א רס"י תקנ"א לענין המכניס והמוציא התינוק. ובא"ר שם. וכתב בח"י ובספר א"ר דמותרים להסתפר בערב קודם כניסה לבה"כ עכ"ל:
ה סָעִיף ג (ס"ק ה) מיהו כו' נשארו ל"ג יום דהא מתחילין לספור יום שני של פסח שהוא ט"ז ניסן. וניסן מלא. א"כ יש עד סוף ניסן ט"ו יום. ויום שני של ר"ח אייר. דיום א' של ר"ח כבר חשבנו לניסן שהוא יום שלשים של ניסן א"כ יש ט"ז יום תנכה אותן ט"ז יום מן מ"ט ימי הספירה ישאר ל"ג יום וא"כ אסור עד עצרת ובערב עצרת צ"ל ג"כ מקצת היום ככולו: לכן כו' בר"ח אייר. דהא חסרו ג' ימים ותמורתן יש לאסור שני ימים של ר"ח וראשון של ימי הגבלה אמרינן מקצת כו': ויש עוד כו' ששה שבתות. דהא מ"ט יום הן שבע שבועות דל ז' ימי פסח נשאר ששה שבועות דיש בהן ששה שבתות: אלא בר"ח עצמו ר"ל מפסח ועד ר' ח אייר אסור וכן דוקא ר"ח סיון אבל ג' ימי הגבלה אסורים:
ו סָעִיף ג (ס"ק ו) מקצת כו' דהוי לא תתגודדו. ודרשינן לא תעשו אגודות אגודות דנראה כשתי תורות: א"ל ע"כ לא שנית כו' פירש"י שם ה"ל להשיב קושי' זו. והא קתני הלילה בש"א כו' ואמרינן שם פ' מקום שנהגו דהאי תנא ס"ל דלב"ש וב"ה לאו מנהגא גרידא. אלא ס"ל דהוי איסור': מלאכה הוא דל"ל. וצ"ל דלא חיישינו כי אם לרואה הבא ממקום אחר ורואה שא' אוסר וא' מתיר משא"כ משום האוסרים ומתירי' גופייהו ל"ח דאל"כ ניהו דהרואה שא' אינו עושה מלאכה יאמר משום דל"ל מלאכה. מ"מ אותו אדם עצמו. שאינו עושה מלאכה דידע דמשום איסורא פירש ורואה חברו שעושה מלאכה ואיכא משום לא תתגודדו אלא ע"כ דלגבייהו ל"ח: דדבר שאינו אלא מנהג כו' הוא דין ערב פסח וכתי' א' אמינא לך איסורא כו'. ובדבר שהוא אסור כו' הוא דין ערב פסח לב"ש וב"ה. וא"כ גבי תספורת ניהו דהוי מנהגא דאיתביה איסור' מ"מ לא עדיף ממלאכה בער"פ דה"נ י"ל הרואה או' כו' ולמה כ' רמ"א דיש בזה משום לא תתגודדו ואע"ג דיש לחלק בתספורת א"ל אם יראה שא' מסתפר מפסח עד ר"ח אייר ניהו דבמה שיראה שאחרים אין מסתפרים אז יש לתלות שאין רצונו בתספורת עכ"פ יראה שהמסתפר ע"כ ס"ל דמל"ג בעומר ואילך אסור וכשיראה אח"כ שאותן ב"א שלא נסתפרו מפסח עד ר"ח אייר מסתפרים מל"ג ואילך אז איגלאי מלת' למפרע דיש בזה משום לא תתגודדו. וצ"ל דכ"ה לא חיישינן דוקא אם רואה שינוי בפעם א' ובזמן א' חיישינן: וקשה מה בכך. ניהו שבאו שם ב"א ממקומות שנהגו איסור מלאכה. א"כ דינו כהולך ממקום שאין עושין למקום שעושין. דנותני' עליו חומרי מקום שיצא ואסור אבל מה להם לבני העיר שעושים בכך. וכי יאסרו הם מפני אורח הבא ובזה אין מחלוקת ע"ש אלא ע"כ דוקא ביחיד הבא ממקום שאין עושין למקום שעושים דאין בזה כ"א משום מחלוקת וכה"ג ליכא משום מחלוקת אבל בירושלים שמתקבצים אנשים רבים ממקומות שאין עושים אית ביה משום לא תתגודדו הרי אע"ג דא"ל מלאכה הוא דל"ל. אלא צ"ל דס"ל דלמסקנא אפי' כה"ג יש בו משום לא תתגודדו ועיין בפר"ת סי' תסט ס"ס ג' ובסי' תצ"ו בכללי מנהגים סעיף כ"ב נראה מדבריו שכווות התוס' משום שמתקבצים רבים ממקומות שאין עושים יש בו איסור משום מחלוקת: וכ' הרא"ש כו' כיון דלא עבדי הכי משום פלוגתא כו'. ולפ"ז לא היה צריך הש"ס כלל לתירוצו לחלק בין ב"ד א' לשני ב"ד כיון דבלא"ה לא קשה מידי ממגילה וגם אין תי' הש"ס עולה כלל להאי דמגלה. כבר יישבו הרא"ש דבאמת משום קושיא דמגלה לא חש להשיבו דלא חשיב לה קושיא כמ"ש הרא"ם. והא דהוצרך לחלק בין ב"ד א' לשני ב"ד הוא משום קושיא אחרת שהקשה שם דב"ש וב"ה פליגי לענין צרת ערוה דב"ה ס"ל דכמו דערוה שנפלה לפני יבם. כגון ראובן שנשא בת שמעון אחיו ומת ראובן בלא בנים. ונפלה לפני אביה שמעון דאסורה לשמעון ופטורה מן החליצה ה"ה אם היה לראובן עוד אשה אחרת והוי צרת בת שמעון כשמת ראובן גם הצרה אסורה לשמעון ופטורה מן החליצה ומן היבום. וב"ש מתירים לייבם צרת ערוה. ומסקינן דב"ש עשו כדבריהם. וכן ב"ה עשו כדבריהם. וע"ז פריך דהוי שני ב"ד בעיר א' ואיכא משום לא תתגודדו. וע"ז הוצרך לתרץ ולחלק בין ב"ד אחד לשני ב"ד: שבני הכרכים לא היו קוראים כו'. כמ"ש הרא"ש שם בשם ירושלמי דבן עיר אינו מוציא בן כפר דכל מי שאינו מחויב בדבר אינו מוציא אחרים ואותו יום הלא בן עיר אינו מחויב: קוראים לעצמן בכרכים וכתב הרא"ש ומה שלא קורין בכפר שלהם לפי שלא היו מתקבצים יחד אלא בעיירות עכ"ל: ובש"ג כו' צ"ע אם מחוייבים כו' ובח"י סי' תס"ח הביא דברי ש"ג. וכתב דפשיטא ליה דא"צ לנהוג חומרא ע"ש: היכי שבני אומנות כו' דהוי כשני ב"ד דבעלי אומנות נקראים ב"ד בפני עצמן: בשני עישורים כו' דהדין דבשנה א' שאחר השמטה ובשנה שנייה צריך להפריש מלבד מעשר ראשון גם מעשר שני ובשנה שלישית מפריש תמורת מעשר שני מעשר עני ובשנה ד' וה' מפריש שוב מעשר שני ולא מעשר עני ובששית מפריש מעשר עני ולא מעשר שני ופליגי ב"ש וב"ה אימתי הוי ר"ה לאילנות ב"ש ס"ל דא' בשבט הוי ר"ה. וב"ה ס"ל בט"ו בשבט ור"ע נהג בא' בשבט בשנה שלישית הפריש מעשר שני כב"ה. דלב"ה עדיין הוי שנה שניה וגם הפריש מעשר עני כב"ש דלב"ש כבר נכנס שנה שלישית. דסתרי אהדדי ואמרי' דעלי' צא' הכסיל בחשך הולך. אבל היכי דסתרי כו' דממ"נ שרי כדאיתא פ"ג דחולין דף מ"ג ע"ב דקי"ל נקובת הושט במשהו הוי טרפה ופליגי רב ושמואל אי ניקב תורבץ הושט רב סבירא ליה דבמשהו טרפה דס"ל דהוי במקום שחיטה ומותר לשחוט בתורבץ הושט ודינו כדין ושט גם לענין נקב ושמואל ס"ל דנקיבתו ברובה דוקא. דס"ל דלאו מקום שחיטה הוא ואמרי' שם האי תורא דאתחיל לשחוט בתורבץ הושט משהו וגמר לשחיטה ברובא בושט עצמו ואמר רבא רמינא עליה חומרא דרב וחומרא דשמואל וטריפנא ליה חומרא דרב דא' נקיבת תורבץ במשהו ואע"ג דרב ס"ל דהוי מקום שחיטה וכדין שחט במה שהתחיל בתורבץ לשחוט ולא הוי בכלל ניקב הושע לענין זה רמינן עליה חומרא דשמואל דלאו מקום. שחיטה וה"ל ניקב והא שמואל ס"ל דנקיבתו ברובה בזה ס"ל כרב דנקיבתו במשהו וע"ז מסיק הש"ס שם דהוי תרי חומרי דסתרי לגמרי דליכא בזה ספק דבין לרב ובין לשמואל מותר ממ"נ:
א סָעִיף א ס"א נוהגין כו'. כמ"ש בפ' הע"י ס"ב ב' תנא כולם: עד ל"ג. עבס"ב: אבל לארס כו'. כמ"ש שם ומ"ג א' ומארסין אבל לא כונסין: מי שקפץ עפ"ד דפסחים נ' ב' מאי אריא כו' התם סי' כו': מיהו מל"ג כו'. עס"ב:
ב סָעִיף ב ס"ב נוהגין. שבמדרש איתא שמתו עד פרוס העצרת והוא ט"ו יום קודם העצרת נשארו ל"ד יום ומקצת היום ככולו וז"ש ואין להסתפר כו'. ואמר בבקר כמ"ש בי"ד בסי' שצ"ה ס"א דלא אמרי' מקצת היום ככולו עד שתנץ החמה והביאו ראיה מספ"ב דמגילה וכן שומרת יום כו' ומ"ש נוהגים שלא להסתפר כו' הוא לשון הטור וע' בהג"ה: אא"כ. כמ"ש במ"ק י"ז ב' ומודים חכמים כו': ובמדינות כו'. כנ"ל בטור שאומרים שאז כו': ומרבים. כו' כמ"ש בסוף תענית שבו פסקו מתי מדבר: ואין להסתפר כו'. כנ"ל משום מקצת היום ככולו: מיהו כו'. כנ"ל ממ"ש במ"ק י"ז ב': ומי שהוא כו'. כמ"ש בפ"א דתענית י"ב א' מפני שי"ט שלנו היה:
ג סָעִיף ג ס"ג יש נוהגים כו' מיהו כו'. כי י"א כי ל"ג אינו להפסקה אלא לאותן ימים שא"א תחנון ז' ימי הפסח ו' שבתות וג"י ר"ח וי"א עד ר"ח אייר תקח ממנין הימים נשארו ל"ג ימים ועט"ז ס"ק א' ב' ומ"א ס"ק ה'. ולא ינהגו. יבמות י"ד א': וכ"ש. פ"א דעירובין מקולי ב"ש ומקולי ב"ה כו':
ד סָעִיף ד ס"ד נהגו. כמ"ש בסוף מ"ק כ"ז ועיין בה"ג:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.