א בְּגָלֻיּוֹת שֶׁעוֹשִׂין שְׁנֵי יָמִים טוֹבִים מִסָפֵק, כָּל מַה שֶּׁאָסוּר בָּרִאשׁוֹן אָסוּר בַּשֵּׁנִי וְהָיוּ מְנַדִּין לְמִי שֶׁמְּזַלְזֵל בּוֹ; וְאִם הוּא צוֹרְבָא דְּרַבָּנָן, לֹא הָיוּ מַחְמִירִין לְנַדּוֹתוֹ אֶלָּא הָיוּ מַלְקִין אוֹתוֹ.
ב אֵין חִלּוּק בֵּין רִאשׁוֹן לַשֵּׁנִי אֶלָּא לְעִנְיַן מֵת, וְכֵן לִכְחֹל אֶת הָעַיִן; הַגָּה: אוֹ שְׁאָר חֹלִי שֶׁאֵין בּוֹ סַכָּנָה (רַ"ן פֶּרֶק אֵין צָדִין) וְאַף עַל פִּי שֶׁאָסוּר בָּרִאשׁוֹן אֶלָּא עַל יְדֵי עַכּוּ"ם אִם אֵין בּוֹ סַכָּנָה, בַּשֵּׁנִי מֻתָּר אֲפִלּוּ עַל יְדֵי יִשְׂרָאֵל, חוּץ מִיּוֹם טוֹב שֵׁנִי שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה דִּשְׁנֵי יָמִים קְדֻשָּׁה אַחַת אֲרִיכְתָּא הֵן. הַגָּה: וְדַוְקָא שְׁבוּת דְּרַבָּנָן דּוּמְיָא דְּמִכְחַל עֵינָא, אֲבָל אַב מְלָאכָה אָסוּר לְיִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹתוֹ אֲפִלּוּ בְּיוֹם טוֹב שֵׁנִי (רַ"ן פֶּרֶק אֵין צָדִין וְהַמַּגִּיד פֶּרֶק רִאשׁוֹן).
ג בְּנֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁבָּאוּ לְחוּצָה לָאָרֶץ, אֲסוּרִים לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְּיוֹם טוֹב שֵׁנִי בְּיִשּׁוּב, אֲפִלּוּ דַּעְתּוֹ לַחֲזֹר; וְכָל זְמַן שֶׁלֹּא הִגִּיעַ לְיִשּׁוּב, אֲפִלּוּ אֵין דַּעְתּוֹ לַחֲזֹר, מֻתָּר, לְפִי שֶׁעֲדַיִן לֹא הֻקְבַּע לִהְיוֹת כְּמוֹתָן. אֲבָל אִם הִגִּיעוּ לַיִּשּׁוּב, וְאֵין דַּעְתּוֹ לַחֲזֹר, נַעֲשָׂה כְּמוֹתָן וְאָסוּר בֵּין בְּמִדְבָּר בֵּין בְּיִשּׁוּב. וְכָל חוּץ לַתְּחוּם אֵין נוֹתְנִין עָלָיו חֻמְרֵי מָקוֹם שֶׁהָלַךְ לְשָׁם.
א סָעִיף א {א} והיו מנדין וכו' - ואע"ג דעכשיו בקיאין אנו בקביעות החודש לפי החשבונות שבידינו מ"מ חששו חכמים שמא מרוב הצרות והטלטולים בגלותנו ישתכח החשבון ויבואו לעשות חסר מלא ומלא חסר ויאכלו חמץ בפסח וע"כ הניחו הדבר בחו"ל כמו שהיו בימים הראשונים:
ב סָעִיף א {ב} למי שמזלזל בו - במזיד ואפילו זלזל בו בדבר שהוא משום שבות או בתחומים דרבנן נמי מנדין אותו וכתבו האחרונים דאפילו חיללו ע"י עכו"ם נמי הוא בנידוי דכל מה שאסור בראשון אסור בשני ונתבאר בפוסקים דיו"ט שני חמור בזה מיו"ט ראשון דביו"ט ראשון אין מנדין רק בעבר על איסור דאורייתא אבל על שבות דרבנן אין מנדין רק מלקין אותו מכת מרדות משא"כ ביו"ט שני והטעם משום דיו"ט שני כל עיקרו אינו אלא מדרבנן א"כ כי עבר בו על איזה דבר שהוא הרי הוא כעוקר את כולו ולהכי החמירו עליו משא"כ ביו"ט ראשון שאינו עוקרו במה שעבר על שבות שהרי באיסור דאורייתא שבו לא עקרו ויש פוסקים חולקים בזה ולדידהו אין חילוק כלל בין יו"ט א' לשני והדבר תלוי רק לפי ראות עיני הדיינים במה שרואין לפי הענין אם להקל עליו במלקות או להחמיר עליו בנידוי רק שהרשות בידם אפילו לנדותו. כתבו האחרונים דאם עשה הדבר ע"פ הוראת חכם שטעה אין לנדותו שהרי שוגג הוא:
ג סָעִיף א {ג} אלא היו מלקין אותו - ושיעור מכת מרדות יש בזה דיעות בין הפוסקים עיין במ"א וא"ר:
ד סָעִיף ב {ד} אלא לענין מת - משום כבודו ויתבאר לקמן בסימן תקכ"ו. ולענין כיבוי דליקה עיין פר"ח ויתבאר לקמן בסימן תקי"ד ס"א:
ה סָעִיף ב {ה} וכן לכחול את העין - מיירי שחש בעינו קצת וכל גופו בריא ואינו מרגיש מיחוש בגופו מחמת העין דבכגון זה בשבת ויו"ט אסור לעשות שום רפואה ע"י עצמו אפילו בשינוי וכמו שנתבאר לעיל סימן שכ"ח סי"ז במ"ב ס"ק נ"ב והכא ביו"ט שני שרי לכתחלה ואפילו בלי שינוי:
ו סָעִיף ב {ו} או שאר חולי - וג"כ בשאינו כולל כל הגוף:
ז סָעִיף ב {ז} בשני מותר וכו' - שמיני הנאת הגוף לא החמירו בו ביו"ט שני בשבות דרבנן:
ח סָעִיף ב {ח} אסור לישראל וכו' - ואפילו חש בכל גופו נמי אסור ע"י עצמו. כתב באו"ה אדם הנופל או הנגוף ונצרר דם במקום נפילתו או נגיפתו אין חשיב חולי הפנימי ומאחר שאין מצטער כ"כ ויכול להמתין למחר בלי סכנה נראה דאסור להקיז דם שקורין קעפפ"ן [ובלשוננו באנקע"ס] אפילו ביו"ט שני של גליות ואפילו ע"י עכו"ם עכ"ל:
ט סָעִיף ג {ט} אסורים לעשות מלאכה - דנותנין עליו חומרי מקום שהלך לשם ואפילו בצנעא אסור וכמו שנתבאר לעיל בסימן תס"ח ס"ד ומ"מ אם עשה מלאכה אין מנדין אותו:
י סָעִיף ג {י} בישוב - לאפוקי אם יצא מן הישוב ובא לו למדבר אין צריך להתנהג כמנהג חו"ל כיון שאין דעתו להשתקע שם. כתבו הפוסקים דישוב נקרא ישוב של ישראל דוקא וכל זמן שלא הגיע לעיר של ישראל א"צ להתנהג כחומרי אותה המדינה. וכתבו עוד דתוך התחום הוי כתוך העיר וצריך להתנהג כחומרי אותו מקום:
יא סָעִיף ג {יא} אבל אם הגיע לישוב - אפילו לישוב נכרים דכיון שאין דעתו לחזור נמשך אחרי המדינה שבא לשם מכיון שהגיע לישוב של ב"א ויש מי שמקיל גם בזה כמו בדעתו לחזור ובעי שיגיע דוקא לישוב של ישראל:
יב סָעִיף ג {יב} בין במדבר - ר"ל אחר שנכנס לישוב אפילו יצא אח"כ למדבר לא נפקע חיובו:
יג סָעִיף ג {יג} וכל חוץ לתחום וכו' - ר"ל בין בדעתו לחזור בין באין דעתו לחזור כל שלא הגיע לתחום הישוב מקרי לא הגיע לישוב עדיין. כתבו הפוסקים בני א"י שבאו לח"ל ודעתו לחזור וחל יו"ט ב' בע"ש א"צ לערב עירובי תבשילין מפני שהוא דבר שבצנעא ולכן אין צריך לנהוג בזה כחומרי המקום שהלך לשם כיון שדעתו לחזור ומטעם זה צריכים הם להתפלל תפלת י"ח בלחש ביו"ט שני. וכן להניח תפילין בצנעא כיון שדעתו לחזור נותנין עליהם חומרי המקום שיצאו משם כמ"ש בסי' תס"ח אבל צריכים ללבוש מלבושי יו"ט מפני שהוא דבר של פרהסיא. ובן חו"ל שבא לא"י אם דעתו לחזור למקומו צריך לעשות שני ימים יו"ט ומ"מ תפלת יו"ט צריך להתפלל בביתו בצנעא אכן אם דעתו שלא לחזור למקומו לעולם יתנהג כבני א"י וכמו שמבואר לעיל בסימן תס"ח עי"ש במ"ב ובה"ל. כתבו האחרונים דמי שעוקר דירתו עם אשתו ובניו ממקום למקום לישא וליתן ולהרויח אע"פ שבשעת עקירתו היה דעתו לחזור למקומו כמי שאין דעתו לחזור דמי דסתמא דמילתא כיון דעקרינהו לאינשי ביתיה כל שמוצא פרנסתו מרווחת באותו מקום שהלך לשם אינו זז משם. וכתבו עוד דמי שאין דעתו לחזור אע"פ שאשתו נשארה במקומה הראשון אפ"ה אין דעתו לחזור מיקרי:
א סָעִיף א ומנדין וכו'. דכל דבר שעיקרו מדבריהם ועוקר לכוליה מצוה מנדין אבל בדבר שעיקר איסורו מדאורייתא כגון בי"ט ראשון אם עשה מלאכ' דאוריי' משמתי' אבל אם עשה מלאכ' דרבנן בדבר שעיקרו דאוריי' מכין אותו מ"מ (הר"ן) עבי"ד סי' של"ד סמ"ג ובש"ך שם וב"י ססי' תקכ"ו כ' בשם רי"ו שמלקין ומנדין אותו ואם הוא ת"ח אין מנדין אותו ואם עשה מלאכה ע"י עכו"ם מנדין אותו (רבי אהרן ששון סי' קצ"ו) ואם עשה ע"פ הוראות חכם אין מנדין (מ"צ ח"א סי' ל"ו) וה"ה בשוגג (מבי"ט ח"ב קמ"ט כ"ה):
ב סָעִיף א מלקין אותו. פי' מכת מרדות כת' מהרא"י בביאור רש"י ס"פ כי תצא שהוא י"ג מכות ע"ש וברמב"ם לא משמע כן:
ג סָעִיף ב לכחול את העין. אף על פי שאינו חולי הכולל כל הגוף עסי' שכ"ח סי"ז דבחולי הכולל כל הגוף אפי' בשבת שרי לעשות שבות לכן השמיט הרב"י או שאר חולי וכו' ורמ"א בא להורות דאפילו להאוסרין בשבת מתירין בי"ט: מי שנפל ונצרר הדם אסור להקיז דם שקורין קעפ"פן אפי' ע"י עכו"ם שיכול להמתין עד למחר (או"ה) וע' ת"ד סי' ת"כ:
ד סָעִיף ג בני א"י וכו'. כל סעיף זה הוא ל' המאור פ"ד דפסחים וכת' אף על גב דשאר דברים כל שדעתו לחזור שרי לעשות בצנע' (כמש"ל סימן תס"ח) הכא כיון שהוא מנהג גדול שפשט בכל הגולה כולה אין לפרוץ בו גדר עכ"ל והתו' כתבו דמלאכה אסור דא"א לעשות בצנעא וב"כ בכ"ה בשם רדב"ז ח"א ע"ג ורנ"ח ומ"צ ח"ב ע"ט ורשד"מ ט"ו דלא כמבי"ט ח"ב קמ"ט:
ה סָעִיף ג בישוב. דוקא בישוב ישראל ואם הוא תוך תחום הוי כאלו הוא בתוך העיר (רדב"ז):
ו סָעִיף ג אבל אם כו'. אפי' ישוב עכו"ם כיון שאין דעתו לחזור (רדב"ז):
ז סָעִיף ג חוץ לתחום. דחוץ לתחום מקרי (מדבר) כמ"ש במלחמות ולכן אם דעתו לחזור מותר לעשות ואם אין דעתו לחזור עדין לא הוקבע להיות כמותן: בני א"י שבאו לח"ל ועשו מלאכה אין מנדין אותן (מבי"ט ח"ב סי' קמ"ט) ומתפללין י"ח כמקומן ולובשין מלבושי י"ט וכשחל י"ט ע"ש מבשל בלא עירוב תבשילין והעוקר דירתו עם אשתו מא"י לח"ל אף על פי שדעתו לחזור דינו כמי שאין דעתו לחזור (רדב"ז) וכל שאין דעתו לחזור אף על פי שאשתו נשארת שם הוי כאין דעתו לחזור (מ"צ ח"ב מ"ט כ"ה) וע"ש שכ' עוד סברות אחרות ואין לזוז מפסק הרב"י עסי' תקע"ד ס"ב:
א סָעִיף ב אלא לענין מת. משום כבודו ויתבאר בסי' תקכ"ח. ולכחול העין כתב הר"ן מטעם דמלאכה גופא היא שבות אבל שאר אבות מלאכות לא וא"כ מ"ש רמ"א ע"ז או שאר חולי שאין בו סכנה הוא נמי במידי דאין בו רק שבו' וכ"ה מסקנת הר"ן:
ב סָעִיף ג אפי' דעתו. נראה הטעם מפני המחלוקת כמ"ש סי' תס"ח ס"ד וא"כ יש היתר אם עושה מלאכה בצינעא וכ"ה ברש"ל פ"ק סי' ח' וז"ל אין לו להקל בפנינו לעשות מלאכ' ובעל הש"ע ה"ל לבאר זה ואפשר שסמך על מ"ש סי' תס"ח:
א סָעִיף א מלקין. פי' מכת מרדות. וכתב מהרא"י בביאורי רש"י ס"פ כי תצא שהוא י"ג מכות ע"ש וברמב"ם לא משמע כן מ"א. ועיין רש"י בחולין דף קמ"א ע"ב שכתב מכת מרדות אין לה קצבה ע"ש. וע' כנה"ג ובמ"א וביד אהרן:
ב סָעִיף ב עכו"ם. מי שנפל ונצרר הדם אסור להקיז דם שקורין שרעפפי"ן או קעפ זעצי"ן אפי' ע"י עכו"ם שיכול להמתין עד למחר. או"ה מ"א:
ג סָעִיף ג ביישוב. דוקא בישוב ישראל ואם הוא תוך התחום הוי כאלו הוא בתוך העיר. רדב"ז כנה"ג ע"ש:
ד סָעִיף ג ליישוב וכו'. אפי' ישוב עכו"ם כיון שאין דעתו לחזור. רדב"ז:
ה סָעִיף ג לתחום. ולכן אם דעתו לחזור מותר לעשות ואם אין דעתו לחזור עדיין לא הוקבע להיות כמותן. בני א"י שבאו לח"ל ועשו מלאכה אין מנדין אותן מבי"ט חלק ב' סי' קמ"ט ומתפללין י"ח כמקומן ולובשים מלבושי י"ט וכשחל י"ט ע"ש מבשל בלא עירוב תבשילין והעוקר דירתו עם אשתו מא"י לח"ל אע"פ שדעתו לחזור דינו כמי שאין דעתו לחזור הרדב"ז וכל שאין דעתו לחזור אע"פ שאשתו נשארה שם הוי כא"ד לחזור מ"צ ח"ב כנה"ג ע"ש חילוקי דינים. כתב א"ז בשם יש"ש פרק כ"ה מעשה באחד שהלך לארץ ישראל וקבע שם דירתו ואחר כמה שנים בא למדינתינו ודעתו היה לחזור ונהג חול ביו"ט שני ונפטר במיתה משונה ולא זכה לחזור לארץ ישראל ע"ש. ועיין בת' גנת ורדים חא"ח כלל ד' סי' י"ז. ובתשובת זרע אברהם חא"ח סי' ט' ויו"ד. וכ"כ מהריט"צ סי' קל"ט. ובהלק"ט סי' קי"א וביד אהרן. (ודע דמ"ש ב"י בשם א"ח וקולי מקום שיצא משם יש פוסקים כו' כל זמן שדעתו לחזור עכ"ל הוא ט"ס וצ"ל ובקולי מקום שהלך לשם. ועיין בסא"ר איזה דינים המסתעפים בזה):
א סָעִיף א (ס"ק א) ומנדין. כו' דכל דבר כו' הם דברי הר"ן פ' מקום שנהגו דאמרי' שם נתן בר אסי' אזיל חוץ לתחום בי"ט שני ושמתי' ר' יוסף והקשה הר"ן דמהכא משמע דמאן דעבר אדרבנן מנדי'. ואלו בפ' כירה אמרי' המבשל בחמי טבריא בשבת דליכא רק איסור דרבנן לוקה מכת מרדות ותי' דבמלתא דהוי עיקרו דרבנן כגון חילול יו"ט שני. דכי עקר לי' עקר לכולי מצוה כה"ג משמתין לי' דהוי עבירה חמורה. אבל מבשל בח"ט דעיקר איסורו דהיינו באש דהוי דאורייתא. א"כ אי עבר ובישל בח"ט. מ"מ עיקר המצוה דהיינו בישול באש במקומה עומדת ולא עקר לכל המצו' די במכות מרדות עכת"ד מזה מוכח דאפי' לא עבר בי"ט שני כ"א שבות מ"מ מנדין דהא תחומין קי"ל דהם דרבנן ואפ"ה שמתוהו: ובש"כ שם שהקשה ע"ד הרב"י. מ"מ מבואר מדברי הרב"י שם דהמפקפק בא' מדברי סופרים חמיר מעובר ע"ד חכמים. וב"י ס"ס תקכ"ד כתב שמלקין ומנדין וכתב הפר"ח דו' של ומנדין היא וא"ו המחלקת. ואו או קאמר או מנדין או מלקין והכל לפי ראות עיני הדיין כפי חומר העבירה וכפי האדם ואפי' הוזכר בגמ' מנדין הרשות ביד הדיין להלקות. וכן אפי' הוזכר בגמ' מלקין רשאי הדיין לנדות וחולק על ר"ן הנ"ל והסכים עמו לדינא הפר"ח:
ב סָעִיף א (ס"ק ב) מלקין כו' וברמב"ם לא משמע כן. שכתב בפ"ו מהלכות חמץ דין י"ב אסרו חכמים לאכול מצה בערב פסח כו' ומי שאכל כו' מכין אותו מכת מרדות עד שתצא נפשו עכ"ל הרי לא נתן קצבה למכות. וכתב הר"ן וז"ל אע"ג דהוא ס"ל דלא כרמב"ם אלא דמכות מרדות הוא להקל ממלקות של תורה וכפי האומ'. ומיהו מכת מרדות על עבירה נמשכת מכין אותו עד שתצא נפשו או עד שיקבל עליו דברי חכמים עכ"ל. ולזה הסכים פר"ח סי תע"א:
ג סָעִיף ב (ס"ק ג) לכחול כו' אפילו בשבת שרי לעשות שבות. ולכחול העין אינו אלא שבות א"כ אי כולל כל הגוף אפילו בשבת מותר על ידי ישראל כ"ש בי"ט א': אולם דבריו צ"ב הא לעיל סי' שכ"ח הביא הרב"י ד' דעות בזה וכתב דברי הסברא השלישית עיקר ופירש מ"א שם דבאין בו סכנת אבר. ניהו דמותר על ידי ישראל שבות היכי דכולל כל הגוף מ"מ צריך לעשות על ידי שינוי. וא"כ דלמ' לעולם כאן מיירי בכולל כל הגוף ובי"ט שני שרי לישראל אפילו בלי שינוי וצ"ל דמ"א דייק ממ"ש הרב"י אע"פ שאסור בראשון אלא ע"י גוי משמע דליכ' שום היתר ע"י ישראל ולזה קשי' ליה דהא מצינו היתר אפילו ע"י ישראל עכ"פ על ידי שינוי ואיך סתם הרב"י וכתב אלא ע"י גוי אע"כ מיירי באינו כולל כל הגוף. ובזה קיל לכחול בי"ט שני. דכה"ג בראשון אפילו ע"י שינוי אסור. אבל בשני מותר אפילו בלי שינוי. וא"ל על הרב"י גופיה מנ"ל להקל כ"ה י"ל דהכריע כן מסבר' דנפשיה דהא הרמב"ם מיקל לכחול אפילו אין שם חולי כלל וכתב המ"מ הטעם דהוי הנאת הגוף וניהו דלא קי"ל כוותיה מ"מ סגי בחולה אפי' אינו כולל כל הגוף. ולכן השמיט הרב"י או שאר חולי ר"ל דבשאר חולי בעי' שיהיה כולל כל הגוף א"כ אתי' בק"ו מלכחול דמותר אפילו אינו כולל כ"ה: רמ"א בא להורות דאפילו להאוסרים כו' ר"ל דברי רמ"א הם הם דברי הר"ן והר"ן לטעמיה דס"ל בשבת אפילו חולי הכולל כל הגוף מ"מ לא הותר לישראל שבות אפילו על ידי שינוי ולפ"ז אינו כ"כ דבר פשוט להתיר לישראל שבות בי"ט שני אע"ג דכ"ש הוא מדמותר לכחול מ"מ לאו מלת' דפשיט' הוא כ"כ כמו להרב"י:
ד סָעִיף ג (ס"ק ד) בני כו' כל כו' לשון המאור. הרב"י הביאו בשם ס' א"ח וי"ל דהעתיקו מדברי בעל המאור כ"כ פר"ח: שרי לעשות בצינע' כיון דדעתו לחזור אין איסורו אלא משום מחלוקת. ובצינע' ל"ל למחלוקת ולמה סתם פה משמע אפילו בצינעה אסור: דא"א לעשות בצינע' אע"ג דאיכ' כמה מלאכות דאפשר לעשותן בצינעה כמו התפירה והטויה. מ"מ כיון דרוב המלאכות נעשית בפרהסי' לא חלקו חכמים כ"כ פר"ח:
ה סָעִיף ג (ס"ק ה) ביישוב. דוקא בישוב ישראל דהא כיון דדעתו לחזור דאין איסורו כ"א מפני המחלוקת עם בני העיר הנוהגים איסור וזה לא שייך ביישוב גוים:
ו סָעִיף ג (ס"ק ו) אבל כו' כיון שאין דעתו כו' דאז לא משום מחלוקת לבד נאסר. אלא דה"ה כמותן וחל גם עליו האיסור. כיון דקבע דירה פה. לכן אפילו יישוב גוים אסור. ודוק' כשעדיין לא הגיע לשום יישוב עדיין לא חל עליו להיות כמותן דהא שם וודאי לא יקבע דירה דהא אינו מקום יישוב אבל כשהגיע ליישוב אע"פ שהם גוים. מ"מ אפשר שיקבע דירתו פה לכן חל עליו חומרת אותה מדינה:
ז סָעִיף ג (ס"ק ז) חוץ כו' דח"ל מיקרי מדבר כצ"ל ור"ל דאמרי' במדבר מותר. לכן אם ד"ל מותר דהא כה"ג ד"ל משום מחלוקת ואם אין ד"ל. דאיסורו כשיגיע ליישוב דה"ה כמותן וחל עליו האיסור משא"כ כשעדיין חוץ לתחום יישוב לא הוקבע עדיין להיות כמותן. בני א"י כו' אין מנדין ומ"מ כתבו בשם מהרש"ל שבימיו אירע כן ולא זכה המחלל לחזור לא"י ומת בח"ל: ומתפללים י"ח כמקומן וכתב פר"ח כיון שתפלת י"ח יותר ארוך מתפלת י"ט שהיא רק ז' ברכות. ויהיה ניכר אם יאריך בתפלתו לכן הקדים להתפלל י"ח קודם שהתחילו הציבור דבהקדמת התפלה אינו ניכר כ"כ מאלו מאריך בסוף התפלה ע"ש:
א סָעִיף א ס"א בגליות. עספ"ג דעירובין אתא שיילוה לרבא א"ל כו': ומנדין כו'. עבה"ג:
ב סָעִיף ב ס"ב או שאר כו'. ודוקא שבות כו'. נלמד משם דודאי ל"ד עינא ול"ד לכחול אלא כל ששבות וכמ"ש בפ' המצניע דכוחלת משום שבות: אע"פ כו' אלא ע"י כו' אם אין כו'. שם בעא מיניה כו'. מהו לכחול כו' היכא דאיכא כו' א"ל אסור אמימר שרא כו' מסייע כו': בשני כו' חוץ כו'. שם אמימר שרא כו' א"ל אנא כנהרדעי כו' ואנן קי"ל כרב אשי שם ו' א' דל"ל דנהרדעי מיהא למידין ממנו לי"ט ב' של גליות רי"ף:
ג סָעִיף ג ס"ג בני א"י כו'. ע"ל סי' תס"ח ס"ד מש"ש:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.