א אֵין צָדִין דָּגִים מִן הַבֵּיבָרִים. הַגָּה: אֲפִלּוּ בְּמָקוֹם שֶׁאֵינָם מְחֻסָּרִים צֵידָה, לְפִי שֶׁהַבֵּיבָר רָחָב הַרְבֵּה וְהַדָּגִים נִשְׁמָטִים אֵילָךְ וָאֵילָךְ (הַמַּגִּיד פ"ב).
ב דָּגִים וְעוֹפוֹת וְחַיָּה שֶׁהֵם מֻקְצֶה, אֵין מַשְׁקִים אוֹתָן בְּיוֹם טוֹב וְאֵין נוֹתְנִים לִפְנֵיהֶם מְזוֹנוֹת שֶׁמָּא יָבֹא לִקַּח מֵהֶם. וְכָל שֶּׁאָסוּר לְאָכְלוֹ אוֹ לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ מִפְּנֵי שֶׁהוּא מֻקְצֶה, אָסוּר לְטַלְטְלוֹ.
ג אֲפִלּוּ סְפֵק צֵידָה אָסוּר; כְּגוֹן מְצוּדוֹת חַיָּה דָּגִים וְעוֹפוֹת שֶׁהָיוּ פְּרוּשׂוֹת מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב וּלְמָחָר מוֹצֵא בָּהֶם, אֲסוּרִים אֶלָּא אִם כֵּן יָדוּעַ שֶׁנִּצּוֹדוּ מִבְּעוֹד יוֹם. וְאִם מָצָא הַמְּצוּדוֹת מְקֻלְקָּלוֹת מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, בְּיָדוּעַ שֶׁמֵּעֶרֶב יוֹם טוֹב נִצּוֹדוּ.
ד סָפֵק מוּכָן מֻתָּר בְּיוֹם טוֹב שֵׁנִי מִשּׁוּם דְּהָוֵי סְפֵק סְפֵקָא.
ה אִם סָכַר אַמַּת הַמַּיִם בַּכְּנִיסָה וּבַיְּצִיאָה מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, מֻתָּר לִקַּח מִמֶּנָּה דָּגִים בְּיוֹם טוֹב דַּהֲוָה לֵיהּ נִצּוֹדִין וְעוֹמְדִין, מֵאַחַר שֶׁאַמַּת הַמַּיִם הִיא צָרָה וְאֵינָן יְכוֹלִים לְהִשָּׁמֵט (הַמַּגִּיד פ"א).
ו אַוָּזִים וְתַרְנְגוֹלִים וְיוֹנִים שֶׁבַּבַּיִת אוֹ שֶׁבֶּחָצֵר, הָעוֹמְדִים לַאֲכִילָה, מֻתָּר לְצוּדָן וְאֵין צְרִיכִים זִמּוּן.
ז שְׁאָר כָּל חַיָּה וְעוֹף שֶׁמְּחֻסָרִים צֵידָה, שֶׁצָּרִיךְ לוֹמַר הָבֵא מְצוּדָה וּנְצוּדֶנּוּ, אָסוּר לְצוּדָן וְלִתֵּן לִפְנֵיהֶם מְזוֹנוֹת; וְכָל שֶׁאֵין מְחֻסָרִים צֵידָה, מֻתָּר לְצוּדָם וְלִתֵּן לִפְנֵיהֶם מְזוֹנוֹת.
ח אַיָּל וּצְבִי שֶׁקִּנְּנוּ בְּפַרְדֵּס וְיָלְדוּ בּוֹ עֹפָרִים, וַעֲדַיִן הֵם קְטַנִּים שֶׁאֵין צְרִיכִים צֵידָה, מֻתָּרִים בְּלֹא זִמּוּן; וְדַוְקָא בְּפַרְדֵּס הַסָמוּךְ לְעִיר בְּתוֹךְ שִׁבְעִים אַמָּה דְּדַעְתֵּיהּ עִלָּוֵיהּ. וְהָאֵם, אֲפִלּוּ זִמּוּן אֵין מוֹעִיל לָהּ כֵּיוָן שֶׁמְּחֻסֶרֶת צֵידָה.
ט יוֹנֵי שׁוֹבָךְ וְיוֹנֵי עֲלִיָּה וְצִפֳּרִים שֶׁקִּנְּנוּ בַּטְּפִיחִים, (פי' כְּלֵי חֶרֶס הַבְּנוּיִים בַּכְּתָלִים לְקַנֵּן בָּהֶם הָעוֹפוֹת), אָסוּר לְצוּדָן; לְפִיכָךְ אֵין זִמּוּן מוֹעִיל לָהֶם. וְהָנֵי מִלֵּי בִּגְדוֹלִים, אֲבָל בִּקְטַנִּים שֶׁאֵינָם מַפְרִיחִים מֻתָּר לְצוּדָן, אֲבָל זִמּוּן צְרִיכִים.
י כֵּיצַד הוּא הַזִּמּוּן, אוֹמֵר: זֶה וְזֶה אֲנִי נוֹטֵל לְמָחָר, וְאֵין צָרִיךְ לְנַעְנְעָם. אֲבָל בְּאוֹמֵר: מִכָּאן אֲנִי נוֹטֵל לְמָחָר, לֹא סַגֵּי.
יא אִם זִמֵּן כָּל הַשּׁוֹבָךְ, וְאֵינוֹ צָרִיךְ אֶלָּא לְזוּג, אֵינוֹ מוֹעִיל. הַגָּה: וְאִם הוּא אֶפְשָׁר שֶׁיִּצְטָרֵךְ כָּל הַשּׁוֹבָךְ, יָכוֹל לְהַזְמִין כָּל הַשּׁוֹבָךְ וּלְמָחָר נוֹטֵל מַה שֶּׁצָּרִיךְ (רַבֵּנוּ יְרוּחָם וְהַגָּהוֹת אֲשֵׁרִ"י פ"ק דְּבֵיצָה).
יב זִמֵּן שְׁנַיִם וּמָצָא שְׁלֹשָׁה, אוֹ זִמֵּן שְׁחֹרִים וּלְבָנִים בְּקִנִּים הַמֻּבְדָּלִים בִּמְחִצָּה וּמָצָא שְׁחֹרִים בִּמְקוֹם לְבָנִים וּלְבָנִים בִּמְקוֹם שְׁחֹרִים, אֲסוּרִין אֶלָּא אִם כֵּן מַכִּירָן.
יג זִמֵּן שְׁלֹשָׁה וּמָצָא שְׁנַיִם, מֻתָּרִים. וַאֲפִלּוּ הָיוּ מְקֻשָּׁרִים בְּיַחַד, מִנַּתְּחֵי מֵהֲדָדֵי (בֵּית יוֹסֵף).
יד זִמֵּן בְּתוֹךְ הַקֵּן וּמָצָא לִפְנֵי הַקֵּן, אֲסוּרִים. וְאִם אֵין סְבִיבוֹתֵיהֶם קֵן אַחֵר, הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִים. וְהָנֵי מִלֵּי בִּמְדַדִּין, אֲבָל אִם הֵם מַפְרִיחִין, אֲסוּרִים; וַאֲפִלּוּ יֵשׁ קֵן אַחֵר בְּתוֹךְ נ' אַמָּה, אִם הוּא בְּקֶרֶן זָוִית שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִרְאוֹתוֹ מִקֵּן זֶה, כֵּיוָן שֶׁאֵינָם מַפְרִיחִין אֶלָּא מְדַדִּין, מִשּׁוּם דְּכָל הֵיכָא דִּמְדַדֶּה וְלֹא הָדָר חָזֵי לְקִנֵּהּ לֹא מְדַדֶּה. וְאִם הִזְמִין תּוֹךְ הַקֵּן וּמָצָא עַל פֶּתַח הַקֵּן, מֻתָּרִים (אוֹר זָרוּעַ).
טו אֵינוֹ יְהוּדִי שֶׁהֵבִיא דּוֹרוֹן לְיִשְׂרָאֵל בְּיוֹם טוֹב, בְּנֵי יוֹנָה קְטַנִּים מִשּׁוֹבָכוֹת שֶׁיֵּשׁ לוֹ בָּעִיר, כֵּיוָן שֶׁאֵין צְרִיכִים צֵידָה, מֻתָּרִים.
טז הַשּׁוֹחֵט בְּהֵמָה בְּיוֹם טוֹב, טוֹב לוֹ שֶׁלֹּא יִבְדֹּק עַד שֶׁיַּפְשִׁיט, שֶׁאִם תִּמָּצֵא טְרֵפָה לֹא יְהֵא רַשַּׁאי לְהַפְשִׁיטָהּ.
יז אִם נִמְצֵאת טְרֵפָה, אָסוּר לְטַלְטְלָהּ; אֲבָל מֻתָּר לְמָכְרָהּ לְאֵינוֹ יְהוּדִי כְּדֶרֶךְ שֶׁהִתִּירוּ מְכִירָה לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁלֹּא יִשְׁקֹל וְלֹא יַזְכִּיר סְכוּם דָּמִים. וְאִם אֵינוֹ מַאֲמִינוֹ, יִקַּח מִמֶּנּוּ מַשְׁכּוֹן.
א סָעִיף א {א} מן הביברים - היינו בריכות של מים מוקפים מד' רוחות. ובמן הנהר לא איצטריך ליה לאשמועינן דבודאי אסור דכולהו איתנהו ביה צידה גמורה דאסור כקצירה וטחינה ושארי מלאכות וכדלעיל סימן תצ"ה ס"ב וגם מוקצה:
ב סָעִיף א {ב} אפילו במקום שאינם מחוסרים צידה - ר"ל שהיה הביבר קטן שא"צ לומר הבא מצודה ונצודנו ובחיה ועוף כה"ג חשיב אין מחוסר צידה כדלקמן בס"ז גבי דגים הואיל והם מכוסים מן העין והביבר רחב לעולם הם נשמטים לחורין ולסדקין ולכן לא חשיבי כניצודים הואיל ויש עכ"פ טורח לתפסם וכתב המ"א דאם המים צלולים ורואה הדגים מותר אם אין מחוסר צידה שהביבר קטן ויש מאחרונים שסוברין דעכ"פ מטעם מוקצה אסור לצודן:
ג סָעִיף א {ג} והדגים נשמטים וכו' - ולענין אם נתנם מבע"י בתוך התיבה יבואר לקמיה בס"ה:
ד סָעִיף ב {ד} דגים ועופות וכו' שהם מוקצה - מדתלה הטעם במוקצה משמע דה"ה בהמה כגון בהמה מדברית המבואר לקמן בסימן תצ"ח ס"ג או כגון אווז ותרנגולת העומדת לגדל ביצים אף דלא שייך בהן צידה כיון דהם מוקצה אסור להשקותן וליתן לפניהם מזונות שמא יבוא לאכול מהן ביו"ט אבל לקמן בסעיף ז' סתם המחבר כדעת הפוסקים דתלוי הדבר בצידה דכל שאין מחוסרין צידה מותר ליתן לפניהם מזונות וכתב הפר"ח דכן נוהגין העולם וכן הוא העיקר עי"ש:
ה סָעִיף ב {ה} אין משקין וכו' ואין נותנין לפניהם - כתבו האחרונים דוקא לפניהם ממש אסור ליתן אבל אם נותן ברחוק קצת מהם והם באים ואוכלים לית לן בה כיון דעושה הכירא מדכר ולא אתי ליקח מהם:
ו סָעִיף ב {ו} שמא יבוא ליקח מהם - לאכלם ובבהמה טמאה דלא שייך זה מותר לכו"ע:
ז סָעִיף ג {ז} ספק צידה - ואע"ג דלכמה פוסקים עיקר צידה ביו"ט אינה מן התורה וכמו שסתם ג"כ המחבר בסימן תצ"ה ס"ב מ"מ החמירו כאן אפילו בספיקא משום דהוא דבר שיש לו מתירין שהרי אפשר לו לאוכלם אחר יו"ט ובדבר שיש לו מתירין החמירו חכמים אפילו בספק דרבנן:
ח סָעִיף ג {ח} אסורים - ואפילו בטלטול מיהו לערב מותר באכילה ואפילו בודאי ניצוד היום ולא בעינן בכדי שעושה כיון דלא ניצוד בידי אדם רק ממילא והסכימו הפוסקים דלאו דוקא ספק צידה אלא ה"ה כל ספק מוקצה וכ"ש ספק נולד דמחמרינן בהו כשל תורה ובספק אם בא מחוץ לתחום יש דעות בפוסקים ויתבאר לקמן בסי' תצ"ח ס"ג וד':
ט סָעִיף ג {ט} ואם מצא המצודות מקולקלות - כלומר שהמצודות פרוסות באורך רב וכשחיה נופלת בראשו א' מתוך שמתפרקת ומתנתקת לצאת מתקלקלות כולן וראשן השני ג"כ ניתק ממקום שנתקע וע"כ אף שבמקום זה לא ראה שום דבר ניצוד מ"מ סימן הוא שניצוד חיה או עוף בראש השני:
י סָעִיף ד {י} ביו"ט שני - וביום טוב שני של ראש השנה אסור דב' ימים כיומא אריכתא הוא וכן ביו"ט שני הסמוך לשבת:
יא סָעִיף ד {יא} דהוי ס"ס - שמא אין היום יו"ט ושמא ניצוד מאתמול וכבר הוכן ולא מחמרינן משום יש לו מתירין למחר כיון דהוא ס"ס גמורה להיתרא אין כאן איסור כלל ויש חולקין בזה וסבירא להו דלדידן יו"ט שני לא מטעם ספק הוא שהרי בקיאין אנו בקביעא דירחי ויודעין אנו שהוא חול אלא שאנו מקיימין מנהג אבותינו והוי כיו"ט ודאי מדרבנן ואין כאן אלא ספק אחד ואסור וכמו בסעיף ג' ויש להחמיר כסברא זו אם לא במקום הפסד גדול:
יב סָעִיף ה {יב} בכניסה וביציאה - כדי שלא יכנסו חדשים ושלא יצאו הישנים:
יג סָעִיף ה {יג} מותר ליקח וכו' - ומוקצה אין כאן דמעשה הסכירה חשוב כמו שהזמין דגים ידועים. ואם מותר לו לברור כפי מה שצריך ולהחזיר השאר למים תלוי בזה אם בשעה שסכר חשב שאפשר שיצטרך ביו"ט לכל הדגים שימצא בהאמה א"כ הרי הוכנו כל הדגים ושפיר יכול להעלות כמו שירצה ולברור הגדולים המשובחים ולהחזיר השאר למים אבל אם בשעה שסתם אמת המים היה יודע בודאי שלא יצטרך ביו"ט רק איזה דגים א"כ הרי לא הוכנו כלום וכשבורר ומניח הקטן אגלאי מלתא דהאי לא הוכן א"כ טלטלם שלא לצורך כדלקמן סעיף יו"ד ולכן לא יברור ויניח השאר אלא צריך ליקח ולאכול כל מה שיעלה בידו בין טוב ובין רע ולא יחזיר מה שלא ייטב לו:
יד סָעִיף ה {יד} היא צרה - עיין בב"ח וש"א שכתבו דאם היא רחבה יותר מן ו' טפחים אסור ולענין ארכה מקילין הרבה אחרונים אפילו אם ארוכה כמה כיון שאינה רחבה בקל יש לתפוס הדגים. ואפילו באופן המותר ג"כ יש מחמירין שלא לצודן במצודה כדרך שעושין בחול אלא ביד ויש לחוש לסברא זו לכתחלה ולאו דוקא אמת המים אלא ה"ה אם הכניס דגים לתיבה מלאה נקבים והעמידה במים נמי שייכי כל הני דיני ויש מי שאומר דדוקא בביבר ובאמת המים שעכ"פ הדגים הם בקרקע מקום חיותם מה שא"כ כשהם מונחים בכלי לא שייך בהו כלל צידה ואפילו צריך להביא מצודה שרי וע"כ נראה שאין להחמיר בתיבה ליטול ביד אפילו אם רחבה התיבה יותר מן ו' טפחים הרבה. כתבו האחרונים דאם הכניס דגים מבע"י לבאר וצריך לצוד אותם ע"י כלי דוקא אסור לצודם ביו"ט ומ"מ אם הם בבור עמוק א"צ לירד למטה כדי לתופסן בידו אלא עומד למעלה ותופסן על ידי כלי:
טו סָעִיף ו {טו} שבבית וכו' - ר"ל שגדלין בבית:
טז סָעִיף ו {טז} העומדים לאכילה - לאפוקי אם הם עומדים לביצים אסור למאן דאוסר מוקצה ביו"ט. ואם קנה עופות אלו ולא חשב כלל לאיזה דבר יעמידם מותרים דסתמייהו לאכילה קיימי:
יז סָעִיף ו {יז} מותר לצודן - ואפילו מר"ה ואפילו צריך להביא מצודה דכיון דבאין לכלובן בערב וגם ניזונין תמיד בבית הרי הם כניצודים. וכ"ז אם תופסן כדי לשוחטן והתירו משום שמחת יו"ט הא לא"ה אסור לכמה פוסקים וכמו שהובא דעתם לעיל סימן שט"ז סעיף י"ב בהגה. וכתבו האחרונים עוף שקנה מחדש ועדיין לא הורגל בבית ואינו בא לכלובו בערב דבזה חייב בשבת אם צד וכדלעיל סימן שט"ז גם ביו"ט אסור לצודן אפילו הם בבית אא"כ נכנסו במקום צר. ובח"א כתב דבלילה כשהן יושבין על הקורה מותר לצודן דעיניהם מתעורות אז ואינן נשמטין מיד התופסן:
יח סָעִיף ו {יח} ואינו צריכין זימון - דמוכנים הם וכתבו הפוסקים דמ"מ ירא שמים יתן עיניו בתחלה בהעופות ויברור איזה שירצה כדי שלא יבא למחר ליטול ולהניח ואעפ"י שכולם מוכנים הם מ"מ טורח טרחא יתירה ביו"ט:
יט סָעִיף ז {יט} שצ"ל הבא מצודה וכו' - עיין לעיל סימן שט"ז מ"ב ס"ק א' ושם נתבאר דכל שאין יכולין לתופסו בריצה אחת אלא צריך להנפש קודם שיגיענו כמי שצ"ל הבא מצודה ונצודנו דמי. ולפי המבואר עוד שם בעוף אפילו היה במקום דחוק שאפשר לתופסו בשחיה אחת מ"מ אם החלון או הגג פתוח שיכול לברוח דרך שם אסור לצודו:
כ סָעִיף ז {כ} מותר לצודן וכו' - היינו אם הזמינם דלית בהו משום מוקצה הא לא"ה אסור לתופסן שהרי אסורים גם בטלטול:
כא סָעִיף ח {כא} בפרדס - גדור שהוא מקום המשתמר שאין הולד יכול לצאת משם וקל לצודו:
כב סָעִיף ח {כב} מותרים בלא זימון - דמסתמא דעתיה עלייהו לכל שעה שיצטרך:
כג סָעִיף ח {כג} בתוך ע' - וד' טפחים וכדלעיל בסי' שנ"ח:
כד סָעִיף ח {כד} דדעתיה עלייהו - דכיון שהמקום קרוב ורואה אותם תמיד לא אסח דעתיה מינייהו אפילו בסתמא אבל אם אינו סמוך אי זמין אין אי לא זמין לא:
כה סָעִיף ח {כה} כיון שמחוסרת צידה - ומיירי שהפרדס גדול שצ"ל הבא מצודה ונצודנו ואפילו תהא ניצודה מאליה ביו"ט ג"כ אסור משום מוקצה כיון שהזמנתו מבעוד יום לא חלתה:
כו סָעִיף ט {כו} יוני שובך וכו' - ר"ל יוני מדבריות שקננו בשובך שבחצירו או שקננו בעליתו:
כז סָעִיף ט {כז} וצפרים וכו' - מיירי גם כן כנ"ל שאינם מורגלים אצלו אלא פורחים כל היום בשדות ולערב באים שם ללון:
כח סָעִיף ט {כח} אסור לצודן - אפילו בכלובן כיון שיכולין לצאת משם ובשבת חייב חטאת ולא דמי ליונים שבבית שניזונים בבית. ובאין תדיר לאכול וכניצודין דמי וגם עי"ז בני תרבות הם ואינן בורחין ונשמטין כ"כ כשרוצים לאחוז אותם משא"כ ביונים אלו שניזונין מעלמא ואין מניחים עצמן ליתפס ביד:
כט סָעִיף ט {כט} שאינם מפריחין - אלא מדדין וה"ה אפילו יכולין לפרוח מעט כל שבקל לתופסו עד שא"צ לומר הבא מצודה שרי:
ל סָעִיף ט {ל} אבל זימון צריכים - ולא דמי לעפרים בס"ז שאפילו הזמנה א"צ שאני עוף שיכול לדדות ולהתרחק מחוץ לקן ולהכי כל שלא הזמינם אסור. ודע דאפילו מאן דמתיר מוקצה ביו"ט מודה הכא דאסור בלי הזמנה:
לא סָעִיף י {לא} וא"צ לנענעם - לאפוקי מדעת ב"ש דלא הוי זימון אא"כ עביד מעשה דהיינו שינענע הקן וכ"ש אם יאחוז היונים שבורר בידים ולא קי"ל כן רק אפילו בעומד מרחוק ובראית עינו בורר איזה מהם סגי ומ"מ צריך שיסמן בדעתו או יטבע עיניו בטביעת עין גמור שלא יחליף למחר באחרת:
לב סָעִיף י {לב} לא סגי - משום דלא פירש בהדיא איזה מהן יקח ולא אמרינן האי דלוקח למחר הוברר דאליו כוון בהזמנתו דחששו חכמים שמא כשיבוא ליקח אחד מהם ימשמשנו וימצאנו כחוש ויניחו ויקח אחר שמן ממנו ונמצא אותו קמא טלטל שלא לצורך ומוקצה הוא שהרי לא הזמין אלא אותו שיקח לבסוף ומשום זה אפילו אם ירצה אח"כ ליקח מן הבא בידו ג"כ אסור אמנם אם מזמין עוף פלוני בפירוש אפילו לא משמשו ולא מחזי כלל לא חיישינן שמא כשיקחנו למחר ימצאנו כחוש ויניחנו שכיון שבעיו"ט אפשר היה לו למשמשו היטב אם שמן הוא ולא עשה כן מסתמא נתרצה איך שיהיה:
לג סָעִיף יא {לג} אם זימן כל השובך - וה"ה לזימן זוג וא"צ אלא לאחד מהם:
לד סָעִיף יא {לד} אינו מועיל - דאדרבה כיון שהזמין יותר ממה שצריך מסתמא דעתו היה לברור למחר את השמן ביותר ואיכא חשש דטלטול מוקצה וכנ"ל:
לה סָעִיף יא {לה} נוטל מה שצריך - ומותר לו אפילו לטלטל ולהניח שכולם מזומנים הם:
לו סָעִיף יב {לו} זימן שנים וכו' - וא"כ איכא עכ"פ חד דאתי מעלמא שאינו מזומן ולא מיבטל דבע"ח חשיבי ולא בטלי גם הוא דבר שיש לו מתירין וכתבו האחרונים דכל זה בהניחן קשורים או מותרין ומצא גם השלישי קשור או מותר הא אם הניחן קשורין ומצאן כמו שהניחן רק מצא אצלן שלישי אינו מקושר אין לאסור השנים ואמרינן בודאי הן הם שהכינן וזה שאינו מקושר הוא דאתי מעלמא. עוד כתבו דאין האחד אוסר כולם רק באם היו כולם לפנינו הא אם נאכל אחד מהם או נפל לים שכבר אינו בעולם מותרים השאר דאמרינן איסורא נפל או נאכל וע"פ האופנים המבוארים ביו"ד סימן ק"י סעיף ז' ח' וע"ש בהג"ה:
לז סָעִיף יב {לז} בקנים המובדלים וכו' - כדרך כל שובכין עשויין עליות עליות הרבה וכל עליה יש בה מחיצות הרבה אבל זימן שחורים ולבנים בקן אחד ומצאן שלא במקומן מותרין דהני ודאי איתהפוכי איתהפך:
לח סָעִיף יב {לח} ומצא שחורים במקום וכו' - ובמשכח להו בדוכתייהו שהניחם אע"פ שיש עוד הרבה לבנים בשובך או שחורים שלא הזמין לא חיישינן שמא איתהפוכי איתהפך:
לט סָעִיף יב {לט} אסורין - דבזימן שנים ומצא וכו' בודאי עכ"פ חד אתי מעלמא ובזימן שחורים וכו' ג"כ חיישינן דהני שהזמין פרחו והני אחריני נינהו דאתו מעלמא ומיירי דאיכא שובכים בתוך חמשים אמה או שהיונים יכולים לפרוח קצת דאל"ה מוטב לנו לומר דאיתהפוכי איתהפך משנאמר דמעלמא אתי וכמו שכתב המחבר בסי"ד:
מ סָעִיף יג {מ} זימן ג' ומצא שנים וכו' - דלא מחזקינן ריעותא ואמרינן דהשנים הן הם שהכינן רק אחת אזלא לעלמא:
מא סָעִיף יג {מא} מנתחי מהדדי - שדרך בע"ח להתפרק ולהנתק מקשירתם ואמרינן שהשלישי נתפרק מהם ואזל לעלמא וה"ה אם מצא גם השנים שמותרים מקשירתם דשרי ג"כ מטעם זה והנה הרב ט"ז חולק אדין זה ולדבריו כל שלא מצא כפי שהניחן אמרינן הני שהזמין אזלו לעלמא והנהו אחריני נינהו [מיהו בהזמין שנים ומצא שנים גם הוא מודה דאפילו הניחם מקושרין ומצאן מותרין לא מחזקינן ריעותא ואמרינן דניתקו קשירתם] אבל כמה אחרונים מסכימים לדברי הג"ה בכל גווני:
מב סָעִיף יד {מב} ומצא לפני הקן - פי' דרך כל השובכין להיות מעט מדף העליה בולט מחוץ המחיצה החיצונה של קן וקן ושם היונים יוצאין לשאוף אויר ונוחין שם וחוזרין לקן ואע"ג דאשכחינהו לפני הקן שרגילין לצאת בו מכיון דלא אשכחינהו בדוכתייהו חיישינן דלמא הני דאזמין אזלו והני מעלמא אתו מהשובכין שסביבות שובך זה:
מג סָעִיף יד {מג} סביבותיהם - היינו בתוך חמשים אמה שדרכם לדדות עד שיעור זה וכדלקמיה:
מד סָעִיף יד {מד} מותרים - דודאי אלו הן שהזמין בתוך הקן ובאו לפניה:
מה סָעִיף יד {מה} אבל אם הם מפריחים וכו' - ומיירי בהם מפריחים קצת דאם יכולין לפרוח כראוי אין בהם דין זימון כלל שהרי אסורים בצידה וכדלעיל בס"ט ואפ"ה חיישינן שיפרחו אפילו לחוץ מחמישים אמה:
מו סָעִיף יד {מו} ואפילו יש וכו' - ר"ל ובמדדין גופא ויש קן סביבותם בתוך נ' אמה אין לאסור אלא בשהשובך אחר עומד ביושר נגד שובך זה:
מז סָעִיף טו {מז} כיון שאין צריכים צידה - שהרי קטנים הם שאינם פורחין וכדלעיל בס"ט:
מח סָעִיף טו {מח} מותרים - אף למי שהביאם דשל ישראל בכה"ג אין איסורם רק משום שלא הזמינם ואקצי דעתיה מהם עיו"ט והכא שהם של נכרי הנכרי לא אקצי דעתיה מהם וממילא מוכנים הם לכל ואם הביאם הנכרי מחוץ לתחום אסורין למי שהביא ומותרין לאחר וכדלקמן סימן תקט"ו ס"ה:
מט סָעִיף טז {מט} עד שיפשיט - ולהפשיט עכ"פ מותר קודם שבדקה שאין חוששין שמא תטרף שרוב בהמות כשרות הן:
נ סָעִיף טז {נ} לא יהא רשאי להפשיטה - שהרי היא מלאכה שלא לצורך אכילה [וכן עוף שנטרפה בשחיטה אסור למרוט הנוצות] ואפילו להפשיט בדרך שאינו אסור אלא משום שבות גם כן אסור ולא שרינן ליה משום טעמא דלמא מימנע ולא שחיט ויתבטל משמחת יו"ט וכמו ההיא דתצ"ט ס"ג שהרי אפשר ליה להפשיט קודם בדיקה:
נא סָעִיף יז {נא} אסור לטלטלה - ואפילו עומדת בחמה ותסרח אסור להניחה במקום צל ולא התירו זה משום שמא מימנע ולא שחיט כיון שיוכל לשחטה במקום צל או להעמידה שם עכ"פ קודם הבדיקה ויש שכתבו דלהכי לא חששו לשמא מימנע ולא שחיט דמשום שמא ימצא טריפה לא מימנע דלא שכיחא טריפות ומשום זה יש שכתבו דהאידנא דמחמרינן בטריפות הריאה בכמה חומרות שכיחי טריפות ושפיר איכא למיחש שמא ימנע ולא שחיט כשלא נתיר לו עכ"פ להצניע הטריפה במקום מוצנע שלא יתקלקל וע"כ יש להתיר בזה"ז להצניע רק באווזין ותרנגולין דליכא בהו טריפות הריאה מוקמינן אדינא ואסורים בטלטול. וכל זה הוא לשיטת המחבר דמוקצה אסור ביו"ט וכדלעיל בסימן תצ"ה אבל לי"א שהביא הרמ"א שם דמוקצה שרי גם בעניננו שרי כן כתבו כמה פוסקים ויש מהן שסוברין דבהמה שנטרפה הוי נולד דמעיקרא הויא חזיא לאכילת אדם והשתא עומדת היא לאכילת כלבים וא"כ גם לי"א אסור שהרי כתב שם בהג"ה דמחמירין בנולד:
נב סָעִיף יז {נב} אבל מותר וכו' - וכתבו האחרונים דה"ה בבהמה כשרה מקום שאין מנקר לנקר האחוריים מותר למוכרו לנכרי בדרך המבואר כאן וכ"ז אם חושש שמא יסרח ויתקלקל עד אחר יו"ט אבל אם אפשר לו לשמרו לא שרינן מכירה ביו"ט בין בטריפה ובין באחוריים ואפילו בחושש שיסריח לא שרינן אלא א"כ שחטה ביו"ט או בעיו"ט סמוך לערב שלא היה לו שהות למכור קודם יו"ט הא אם היה לו שהות אסור בכל גווני:
א סָעִיף א והדגים נשמטים. לפי שהם מכוסים מן העין (מ"מ) אם כן אם המים צלולים שרואין הדגים מותר אם אין מחוסרים צידה ועס"ה:
ב סָעִיף ב דגים ועופות כו'. ז"ל הרמב"ם כ' הב"י סי' תצ"ח דס"ל דוקא דגים וחיה ועופות אסור להשקותן דחיישי' שמא יצוד אות' אבל בבהמה דלא שייך ציד' אפי' הוא מוקצה מותר להשקות, אבל במ"מ משמע דמה שראוי לאכיל' אסור להאכילן דגזרי' שמא יבא לאוכלן ולא שרי אלא בבהמה טמאה ועופות טמאין ע"ש וכ"כ הב"ח לדעת הרמב"ם והר"ן כת' דדבר שהוא מוכן לצורך האדם מאתמול היה דעתו עליו כיון שהוא ברשותו מותר להאכילו כמ"ש סימן שכ"ד סי"א וקי"ל מטלטלין הלוף מפני שהוא מאכל לעורבי' משא"כ בדגים וחיה ועופות כיון שאין מזומני' לאדם אין נותנים לפניהם מזונו' עכ"ל אך קשה דהר"ן בעצמו כתב סוף ביצה דלענין השקא' אלו ואלו שוין שמזונתן עליך א"כ משמע דס"ל שמותר להשקות המדבריות אף על פי שהן מוקצין כמ"ש סימן תצ"ח וצ"ל דס"ל בבהמה כיון שמזונתה עליך אף על פי שהיא מוקצה ואין דעתו עליו שרי להאכילה ועיין בתוס' ס"פ האורג שחילקו בע"א ומ"מ נ"ל דלכ"ע דוקא לפניהם ממש אסור ליתן אבל ברחוק מהם קצת מותר ליתן ועסי' שכ"ד סי"ג:
ג סָעִיף ג אפי' ספק. אף על גב דקי"ל ספיקא דרבנן לקולא הכא אסור משום דשיל"מ עיין בי"ד (סי' ק"י) או משום שרצו חכמים להחמיר בדבר זה ועיין במרדכי ביבמות שמצינו כמה ספיקות דרבנן לחומרא לכן אין לדמות זה לזה: אבל לערב מותרין אפי' ודאי ניצודו היום ממילא עסי' שכ"ב ס"ג ושס"ה ס"ה:
ד סָעִיף ד דהוי ס"ס. דוקא כששני הספיקו' בגופו אבל בס"ס ע"י תערובו' אסור (ש"כ בי"ד סק"י דלא כט"ז) אבל עיקר הדין צל"ע דהרי עכו"ם שהבי' דורון אם יש במינו במחובר אף על פי שלא ידעינן דנתלש היום אסור אפילו ביום טוב שני כמ"ש סי' תקט"ו וכ"מ סי' תקי"ג סס"ו דעכו"ם מסיל"ת נאמן בי"ט שני שהבצים נולדו מאתמול משמע שאם אינו אומר כלום אסור מספק וכ"כ בת"ה בהדיא וז"ל אף על פי שלענין עכו"ם שהביא דורון שיש בו חשש צידה ומחובר אסרינן ליה אפי' בי"ט שני שהוא דרבנן ובחוץ לתחום שרי לאחר כיון שהן דרבנן י"ל שאני התם דאותה גזירה לא שייכא אלא לאיסור י"ט ומש"ה לא מפלגינן בין ראשון לשני כמו שלא חלקו חכמים בשום איסור בין ראשון לשני וכמו שכתב בסי' תצ"ו אבל איסור דעכו"ם מסיל"ת לאו לגבי י"ט אתמר אלא כללא הוא בכל התורה דבמילי דרבנן נאמן עכו"ם מסיל"ת עכ"ל ועיין מ"ש סימן תקט"ו ס"ג וביש"ש סי' ד' פסק להחמיר בי"ט שני אפי' בספק וכן עיקר ובכ"ה כתב עיין לשון הרא"ש מלוניל בתה"ד סי' ק"כ וכתב שם דבי"ט שני של ר"ה אסור ספק מוכן וה"ה בי"ט שני הסמוך לשבת עכ"ל:
ה סָעִיף י מותר ליקח. דוקא ליקח כולן מותר אבל אסור לברור כמ"ש ס"י גבי יונים (יש"ש) ואפשר דדמי לאווזים ותרנגולים שבבית שא"צ זימון כמ"ש ס"ו:
ו סָעִיף ה היא צרה. ואפי' היא ארוכה הרבה שרי (מ"מ) וכל ארגז שהוא רחב יותר מששה טפחים אסור ליקח ממנו בי"ט כמ"ש ס"א (ב"ח) ומהרי"ל כתב אם יכול לתפסן בידים אין בהם צידה ואם אינו יכול לצודן רק ע"י כלי אסור ליטול מהן בי"ט לכן אם נתונים בבאר מחוסרין צידה עכ"ל, ולדידיה אם יכול לתופס' בידו רק שאינו רוצה לירד לתוך המים ונוטלן בכלי שפיר דמי, וזהו לדעת הרמב"ם ורש"י אבל לפי מ"ש רמ"א כדעת הראב"ד ורשב"א אפי' אינו מחוסר צידה כל שהארגז רחב אסור והעולם נוהגין להקל ויש להחמיר עכ"פ לעשותו ע"י עכו"ם כשהארגז רחב, ורש"ל תפס לו שטה אחרת שכת' בדגים אינו חייב משום צידה דלא הויא דומיא דמשכן אלא חייב משום קוצר דהוי עוקר דבר מגידולו כדאי' בירושלמי פ"ז דשבת, ומ"ה חייב אפי' בי"ט ודוקא בביבר שהדגים שטין במים ואוכלין מעפר הארץ ועשבים אבל ארגז מנוקב בתוך המים לא שייך בהו צידה כלל אפי' צריך מצודה קטנה להושיט מן הארגז אין שם מצודה עליו ושרי בי"ט ואמת המים כל גדולו דרך הלוכו לארגז ולכן כשסכרו הוי כניצוד מפני שאינו יכול לשוט עוד במקום גידולו כבראשונה עכ"ל ולא ידעתי דהא דאיתא בירושלמי כל דבר שאתה מבדילו מחיותו חייב משום קוצר מיירי בדג שהוא ניצוד ועומד בספל של מים והעלהו מן הספל בשבת חייב שגורם לדג שימות וכ"ה בגמרא דילן סוף דף ק"ז ברש"י ותוספת ואף על גב דבגמ' פירש"י משום נטילת נשמה י"ל דהירוש' ס"ל משום עוקר דבר (מגידולו) אבל פשיטא דשייך בדגים צידה כמ"ש כל הפוסקים ומ"ש ומ"ה חייב אפי' בי"ט כלומר דקצירה אסורה בי"ט אינה ראיה דאף צידה אסורה בי"ט:
ז סָעִיף ו אווזים וכו'. וה"ה שאר עופות שהן בני תרבות ובאין לכלובן לערב ומזונתן עליך ה"ל כניצודין ושרי לתופסן אפי' חוץ לכלובן (רש"י) ואפי' צ"ל הבא מצודה ונצודנו מותר (רי"ו) וא"כ אפי' חוץ לחצר שרי לתפסן וכ"כ המ"ב אלא שסיים כיון דהרא"ש כתב בחצר אין להתיר חוץ לחצר וקשה אי איתא בחצר דוקא א"כ למה כתב הטור בבית וכ"כ ברמזים לכן נ"ל דמ"ש בחצר או בבית כלומר שנתגדלו בחצר או בבית וא"כ באין לכלובן לערב ולכן מותר לתפסן אפי' חוץ לחצר וכן נראה דעת הש"ע כנ"ל ברור, אבל אותן שקנה מחדש ועדיין לא הורגלו בביתו ואין באין לכלובן לערב דינן כשאר חיה ועוף שכל מה שאסור דאורייתא אין חילוק בין שבת ליו"ט וכן כת' המ"ב:
ח סָעִיף ו לצודן. משום שמחת י"ט אבל כשאין צריך לאכלן אסור לצודן כמו שכת' ססי' שי"ו בהג"ה (מ"ב) ועמ"ש שם דהעיקר כמ"ש רמ"א שם, ורש"ל כת' ירא שמים יברור מעי"ט ויאמר זה וזה אני נוטל ועס"ח:
ט סָעִיף ז שמחוסרין צידה. היינו בביבר שאינו מקורה אבל במקורה לא שייך צידה כלל בעופות אפי' בגדול הרבה רק בצפור דרור שייך צידה אפי' במקורה, ובחיות היכא דמטי ליה בחד שחיה אין צידה ואפי' מורדין שרי אבל במקום דשייך צידה דאורייתא אפי' לדחותן לבית אסור (מ"ב) ולי צ"ע דהא כל היכא שאין יכול לתופסו בשחיה א' אפי' במקורה אסור בחיה וכ"ש בעוף, ועוד דהתו' כתבו בהדיא דמ"ש כל שאומרים הבא מצודה ונצודנו קאי על עופות וביבר מקורה ע"ש וכ"מ ביש"ש ובכל הפוסקים שלא חלקו בין מקורה לשאינו מקורה אלא כל שצריך מצודה אסור וכ"מ ברמב"ם פ"י שכתב המבריח עוף לביבר גדול פטור וע"כ איירי במקורה דכשאינו מקורה אפי' לביבר קטן פטור דהא יכול לפרוח לחוץ אלא ע"כ איירי במקורה ואפ"ה לביבר גדול דלא הוי כניצוד וא"כ אם הוא בביבר גדול שייך צידה וזהו כוונת הפוסקים שהשמיטו הא דצפור דרור אלא נתנו כלל למקום שהוא נצוד וכו', כלומר שא"צ מצודה וכ"ד הש"ע ריש סי' שי"ו שכ' לבית שהם ניצודים בו כו' ע"ש וכ"מ ברמב"ם שכ' אם הכניס עוף למגדל חייב ואם הכניס צפור לבית פטור ואח"כ כתב המבריח עוף לביבר גדול פטור עכ"ל נקט ברישא עוף לכלול כל עוף חשוב כניצוד במגדל ובמציעת' נקט צפור כלו' דוקא צפור דרור אינו חשוב כניצוד בבית אבל שאר עופו' חשובין כניצודים מפני שבית הוא קטן ובסיפא נקט עוף להורות דביבר גדול כל עוף אינו חשוב כניצוד אפי' מקור' כמש"ל וכ"מ בגמ':
י סָעִיף ח דדעתיה עלויה. וכיון דחזי ליה כל יומא כמי שזימנן דמי אבל כשאינה סמוכה אסח דעתיה מיניה (ר"ן) ורש"י פי' כשסמוכה ידע שילדה משמע דכשידע אפי' רחוקה שרי וטוב להחמיר:
יא סָעִיף ט אסור לצודן. וחייב חטאת וטעמ' אף על פי שבאין לכלובן לערב מ"מ אין מזונתן עליך ולא חשיבי כמזומן א"נ משום שעבידין להשמט ולברוח מפני בני אדם ואין נוח לתפסן (גמ') וברא"ש גבי אווזין משמע כטעם הראשון ובר"ן משמע כטעם השני ויש לחוש לשני הטעמים עססי' שי"ו:
יב סָעִיף ט שאינם מפריחין. חוץ לתחום (יש"ש פ"ק סכ"ח וב"י סי' תקי"ז בשם תשו' הרא"ש) אבל המ"מ והר"ן כתבו דוקא במדדין שרי דאינו מדדה יותר מנ' אמה או מפריחין מעט וגם בטור סי' תקי"ז והרא"ש בפסקיו לא כת' תיבת חוץ לתחום לכן נ"ל דהרא"ש בתשו' אזיל לטעמיה דס"ל כיון דיונים באין לכלובן לערב אינן מחוסרין צידה אלא משום דאין מזונתן עליך לא חשיבי כמזומן ולכן אם אין פורחין חוץ לתחום חשיבי כמזומן אבל בפסקיו חזר בו וס"ל דמ"מ הטעם משום צידה דאל"כ ליהני זימון ולכן אם מפריחי' שצריך מצודה לצודן אסור ועיין מ"מ:
יג סָעִיף י לא סגי. ואף על גב דבדרבנן יש ברירה הכא חיישינן דלמא שבק כחושים ונטל שמנים ומטלטל מידי דלא חזי א"נ זימנין דמשתכחי כולהו כחושים ואתי לאמנועי משמחת יום טוב אבל כשאמר מעי"ט זה וזה אני נוטל שוב לא יטול אחרים:
יד סָעִיף יב ומצא ג'. וא"כ איכא חד שאינו מוכן דמיערב בהו וליכא למימר חד בתרי בטיל דדשיל"מ הוא (ר"ן), ולפ"ז אם נאכל אחד מהן או נפל לים כולן מותרים כמ"ש בי"ד סי' ק"י ס"ז ח' ע"ש, אבל בגמ' איכא עוד חששא דשמא אזלי כלן לעלמא ואלו אחרים הם וצ"ל דס"ל לר"ן דלמסקנא דאמרינן שאני גוזלות הואיל ועשוים לדדות ע"כ לא חיישינן שהלכו כלם אלא אמרינן אחד בא לכאן ודוקא במעות חיישינן להכי שאם הניח מנה ומצא מאתים אמרינן אחרים הם דאין דרך להניח מעות אצל מעות חבירו אבל ביונים אמרינן מעלמא בא א' לכאן ועסי"ג בהג"ה ומ"ש סי' תל"ט:
טו סָעִיף יב במחיצה. כדרך קינין שבשובכין אבל בקן א' אמרי' ודאי אינהו נינהו ואתהפוכי אתהפיך (הג"א רש"י):
טז סָעִיף יד ואם אין סביבותיהם. פי' בתוך נ' אמה:
יז סָעִיף טו כיון שא"צ צידה מותרים. דשל עכו"ם א"צ הכן וא"כ אפי' מי שהובאו בשבילו מותר ועיין ביש"ש ועסי' ש"י סס"ב ותצ"ח ס"ג ותקי"ז ס"ב:
יח סָעִיף טז להפשיטה. דלא שרי סופן משום תחלתן אלא במלאכה דרבנן אבל הפשט הוא דאורייתא (ב"ח) וכ"מ בגמ' גבי מליחת חלבים ע"ש ועיין בשבת דף קי"ז דשקיל ליה בברזי:
יט סָעִיף יז אסור לטלטלה. היינו לדברי האוסרין מוקצה בי"ט בססי' תצ"ה והא דלא שרי' מחמה לצל סופן משום תחלתן דלא ממנע משום הכי מלשחוט דיכול לשחטו לכתחלה בצל ורש"ל כ' דלא מימנע משום זה דלא שכיחי טריפות ולכן אפי' למכרו לעכו"ם אסור אבל האידנא דשכיח טריפות שרי להצניע דאל"כ מימנע ולא שחיט אלא באווזים ותרנוגלים אסור להצניען דלא שכיח בהו טריפות עכ"ל עסי' תצ"ח ס"ה וס"ו וא"כ למכרו לעכו"ם נמי אסור, וכתב הלבוש סי' ת"ק דבמקו' שאין מנקר מותר למכור האחוריים לעכו"ם כדרך זה דאם לא כן לא ישחטו בהמות לי"ט עכ"ל, ונ"ל דאם יש לשמרו עד אחר י"ט שלא יסריח אסור למכור לעכו"ם טריפה או אחוריים ואם נשחטה מעי"ט בכל ענין אסור כמ"ש סי' תצ"ט אלא אם כן נשחטה סמוך לי"ט שלא היה אפשר למכור קודם י"ט:
א סָעִיף א אין צדין כו'. אציע בקיצור הגמרא הצריך לזה ודעת הפוסקי' דאי' במשנה א"צ דגים מן הביברים בי"ט (פי' רש"י משום שהי' אפשר לצוד מאתמול ויניחנו במצוד' במים ולמחר ישילהו והתו' נתנו טעם דצידה דמי לקצירה אבל אין חילוק באוכל נפש אם היה אפשר מאתמול) אבל צדין חיה ועוף מן הביברים (פרש"י שביבר הדגים הן בריכות של מים וביבר של חיה קרפיפות מוקפות גדר וכונסים לתוכן חיות הבר ויולדות ומגדלות שם) רשבג"א לא כל הביברין שוים זה הכלל כל שמחוסר צידה (שצריך לצודו) אסור וכל שאינו מחוסר צידה מותר והלכה כרשב"ג ומוקמינן להא דמותר בחיה ועוף היינו ביברי' קטנים דוקא ומפרשי' בגמ' ההיא דמחוסר צידה דנקט רשב"ג היינו כל שאומר הבא מצודה ונצודנו (כלומר שצריך לבקש תחבולו' לתפסו) ואי' אח"כ בגמ' אמר רב אמת המים שסכרו (שלא יכנסו בה דגים מבחוץ משתחשך ואת אלה הכין והזמין ע"י מעש' זו) מותרין והנה הרמב"ם סבר דרשב"ג קאי גם אדגים הלכך פסק בפ"ב די"ט דגים שבביברים גדולים וכן חיה ועוף שבביברים גדולים כל שהוא מחוסר צידה כו' ה"ז מוקצה וא"צ אותם בי"ט והראב"ד כתב עליו זה אינו נכון שהרי חיה ועוף שהתירו אינו אלא ביברים קטנים ואפ"ה דגים א"צ והטעם מפני שהם מכוסים במי' מן העין עכ"ל ופי' ה' המגיד דהרמב"ם ס"ל דרשב"ג קאי גם על דגים וגם שם תלוי במחוסר צידה והראב"ד והרשב"א סבירא להו דרשב"ג לא קאי רק על חיה ועופות והרמב"ם סמך על הא דשרינן בסכר המים כמ"ש בסי' זה ומה בין זה לביבר קטן ואם ביבר קטן שא"צ למצודה דגים שלו אסורין אלו למה מותרין אלא ודאי כל שאינו מחוסר צידה מותרין ואמת המים אפי' ארוכה כמה כיון שאינה רחבה כ"כ דגים שבתוכה כנצודין הן וכן הדין בביברים קטנים עכ"ל וא"כ ודאי קשה על הראב"ד והרשב"א מההיא דסכר אמת המים כמ"ש ה' המגיד סיוע מזה לרמב"ם ותי' ב"י וכ"נ דביברים שאני שהם רחבים הרבה ואע"פ שא"צ מצודה לצוד הדגים מ"מ מתוך שהם מכוסים מהעין הם נשמטים לכאן ולכאן והלכך לא חשיבי כמצודים אבל אמת המים מתוך שאינה רחב' אינה יכולה להשמט הלכך ה"ל כנצודים עכ"ל ואיני יכול ליישב לפע"ד כלל תי' הב"י בזה דכיון דלהראב"ד מותר בחיה ועוף באין מחוסר צידה. ממילא בדגים אסור אף באין מחוסר צידה אע"ג דה"ל כניצודי' אפ"ה אסור כיון שהם מכוסים מן העין א"כ מה מועיל סתימת המים אע"פ שהיא צרה ואינה מחוסרת צידה מ"מ יהי' אסור מטעם כיסוי המים ולא מהני מה שהם ניצודין ועומדים ואין מקום אתי להפריש ביניהם והנלע"ד לתרץ הקושיא של הרב המגיד על הראב"ד והרשב"א בדרך זה דכשצריך לצידה אסור מטעם מוקצה כמ"ש בסמוך בשם הרמב"ם ואע"ג דבפ"א מי"ט כ' הרמב"ם דבי"ט חמיר טפי משבת דמוקצה בשבת מות' ובי"ט אסור והראב"ד חולק ומשווה י"ט לשבת מ"מ פשוט שבמוקצ' כזה פשיטא דגם בשבת אסור ואפי' ר"ש מוד' וזהו הטעם שכ' הראב"ד מפני שהם מכוסי' מן העין דקשה לכאורה וכי שימת עין הוא זו שמתרת איסור צידה והלא כבר אין שם צידה כיון דא"צ למצודה אלא ודאי דמטעם מוקצה קאמר אלא דלהרמב"ם הוה המוקצה דוקא מחמת חסרון צידה ולהראב"ד הוה המוקצה דוקא מחמת כיסוי מעין וא"כ לק"מ מסכר אמת המים דשרי דעיקר טעם מוקצה כיון דמאתמול אקצי דעתי' ממנו ולא הכין אותו וזה שסכר מאתמול אמת המים ודאי אין כאן מוקצה. וזה מבואר מל' רש"י שזכרנו שכ' ואלה הכין ומבחוץ לא יכנסו הרי ממש כמ"ש וזה מוכח ג"כ מל' רב שאמר אמת המים שסכרה בעי"ט ולא אמר בקיצור אמת המים שהיא סכורה שרי אלא ברור דאדם צריך לעשות מעשה בעי"ט או קודם לו ולהוציא ממוקצה וזה נכון מאוד לפע"ד ודברי הטור משמע דס"ל כהראב"ד דכתב גבי דגים סתם לאיסור אלא שבסתם המים מתיר ובחי' ועוף מחלק בין מחוסר צידה או לא אלא ודאי דאסור בדגים אפי' באין מחוסר צידה מטעם מוקצה כהראב"ד שזכרנו וכ"פ רש"ל בפ' א"צ הלכ' כהראב"ד ורשב"א ולפ"ד יש היתר גמור בדגים שמכינים מעי"ט ונותנים אותן לתוך תיבה גדולה נקובה במים כיון שכולם אין מחוסר צידה ואין בהם מוקצים הוי ממש כסוכר אמת המים שזכרנו ורש"ל שם בפ' א"צ כתב ג"כ להתיר בתיבה זו אפי' אם צריך מצודה קטנה להושיט שם אין שם צידה ע"ז אלא שכ' ע"ז שנ"ל לחלק דוקא אם רוצה ליקח כולם ולבשלם מותר אבל אם רוצה ליקח א' או ב' אסור אם לא יקשור מבע"י בחוט דלא עדיף מיוני שובך ויוני עלי' דאפי' אינ' פורחות אסור ולא מועיל מטעם שמא יהיו כחושים ושביק להו ויטלטל בחנם כדאי' בסי' זה ואח"כ דחה לזה ואמר דשם גבי יונים יש לחוש שמא יטלטל מידי דמוקצה אבל כאן דנטלם ביד ונתנם לתיבה בעי"ט אין כאן מוקצה כלל. דכולם ראוים לו אפי' בלא הזמנה ע"כ ותמהתי מה הוצרך לפלפל בזה דפשיט' דשרי ליטול מה שירצה מ"ש מסכר אמת המים שזכרנו ותו דאמאי לא היה קשה לו על המשנה דצדין חיות ועופות מן הביברין ולא חיישינן שמא לא ייטבו בעיניו ויטלטל בחנם אלא ודאי דוקא ביונים יש איסור מוקצה ועיקר ההיתר ע"י הזימון ע"כ צריך שיזמן כראוי כמ"ש בסי' זה מה שאין כן באלו שא"צ זימון ואין כאן מוקצ' כיון שהם בביברים קטנים וכן בדגים אם הוא סוכר אמת המים מאתמול הוה כאלו נוטל כל דג בפ"ע בעי"ט והניחו לשם וקשירת חוט א"צ כפי ענ"ד ועמ"ש בס"י מזה: שוב ראיתי למו"ח ז"ל שנמשך ג"כ אחר חילוק ב"י לדעת הראב"ד ורשב"א בענין אמת המים וסיים על זה שכיון שהקסטי"ן רחב קצת הדגים אסורים משום צידה לדעת הראב"ד ורשב"א וכן נראה מדברי רש"י שלא מצא היתר בביבר לדגים כי אם לצודן מבע"י ויניח' במצודתו ול"ד לאמת המי' דאינ' רחבה וכל שהיא רחבה מששה טפחים בשיעור אמת המים אסורי' הדגים ע"כ. ול"נ דלא הקפידו על אמת המים שתהא קצרה אלא כיון שהיא ארוכ' ואם תהי' רחבה יוכל הדג להשמט להאורך שהוא רב מאוד משא"כ בתיב' שהיא מרובע' ואף אם ישמט קצת מידו אין לו מקום לברוח והכלל נתנו בזה כל שאין אומ' הבא מצודה פירש"י שיצטרך לתחבולות לצוד אותו דהיינו שיפרוס שם מאכל או יפרסנו לכל הצד מקצה אל קצה משא"כ במושיט ע"י מצודה להתיבה ללוקחו אפי' מושיט איזה פעמים עד שיוציאנו משם אין קפידא בזה כנלע"ד:
ב סָעִיף א אפי' במקום שאין מחוסרין צידה. ל' זה אינו מיושב כיון דסיים ע"ז לפי שהביבר רחב הרבה כו' וא"כ הוה ודאי מחוסר צידה ומטעם זה בעי' בגמ' דוקא ביבר קטן כי היכי דלא הוה מחוסר צידה אלא דלהראב"ד ורשב"א לא מהני ביבר קטן אלא בחיה ועוף ולא בדגים כמ"ש בסמוך אלא א"כ סכר מים כו' כמ"ש בסמוך מטעם שאין כאן מוקצה ומדפסק כאן הש"ע בדגים לאיסור ולא כלל חיה ועוף עמהם וכמ"ש הטור משמע דפוסק כהראב"ד ורשב"א ע"כ ה"ל לרמ"א לכתוב בל' זה אפי' במקום שאין מחוסר צידה לפי שהן מוקצין כיון שהם מכוסים:
ג סָעִיף ג אפי' ספק צידה. אפי' למאן דס"ל איסור צידה דרבנן מכל מקום הולכין בספיקן להחמיר דהוי ליה דשיל"מ ומ"מ בס"ס כמ"ש אח"ז מותר. וצ"ע על רמ"א שכתב בי"ד סי' ק"י ס"ח דס"ס לא מהני בדשיל"מ ויש להחמיר אם לא לצורך וכאן לא כתב כלום:
ד סָעִיף ג המצודות מקולקלות. פירש"י שהם פרוסות באורך מיל וכשחיה נופלת בראשו א' מתוך שמתפרקת ומתנתקת לצאת המצודות מתקלקלות כולן וראשן השני נתק ממקום שנתקע וסי' הוא לו שיש חיה בראש אחר וכ' המ"מ אף שהרי"ף לא זכר זה וכן הרמב"ם מ"מ הלכה כן ולא הוצרכו להביאו דפשוט הוא ובגמ' לא הביאוהו רק אגב גררא דשאר:
ה סָעִיף ו אווזים ותרנגולים כו'. א"ל שמא יבואו כחושין לידם ויטלטלם בחנם כיון שאין כאן מוקצה אין חשש בזה משא"כ ביונים דסעיף י'. וכ' בהג"מ בשם ראבי"ה מיהו ירא שמים יתן עיניו מתחלה ליטול ולא יברור ויניח אע"ג דאינו מוקצה מ"מ חשו לטירחא יתירה וכן כתב רשב"ם עכ"ל וכ"כ ב"י בשם מהרי"א וכ' רש"ל שיש ליזהר בזה שיברור מבע"י לומר זה וזה אני נוטל. ועל מ"ש כאן דאווזין מותר לצודן בגמ' בברייתא איתא בזה פטור והוקשו התוס' דהא כל פטורי דשבת פטור אבל אסור וכ' רש"ל דלק"מ דכיון דבשבת פטור ממילא בי"ט מותר לכתחלה ויש ראייה לזה מהא דכ' הב"י בשם רמב"ן סי' תצ"ח בד"ה כתב הרמב"ם כו' וכ"כ התוס' פ"ק דף ה' בביצה:
ו סָעִיף י מכאן אני נוטל לא סגי. דחיישינן שמא יבואו לידו כחושין ויניחם ונמצא מטלטל בחנם או שמא יהיו כולם כחושים ואתא לאמנועי משמחת י"ט:
ז סָעִיף יא אם זימן כל השובך כו'. ק"ל מ"ש בסכר אמת המים דלעיל דמותר כיון דאין היתר למוקצה אלא במה שמכין כדלעיל בדברינו ס"א וא"כ ה"ל כמכין כל הדגים שבמים וזה אינו מועיל ונראה לי לתרץ דגבי דגים אין חשש זה בודאי אף אם לא ייטב בעיניו הדג לא יחזיר וישליכנו במים אלא יחזור לצוד עוד אחר ויאכל כולם כדרך כל הארץ ובחיה ועוף דלעיל היכא דמותר אין שם חשש זה דכול' כבר מוכנים לו כמו אווזים ותרנגולים כנ"ל: אח"כ ראיתי לרש"ל פרק א"צ שכתב שגם במים אין היתר ליקח כל הדגים אבל לברור מהן כפי הצורך אסור דשמא שביק כו' וזה תמוה מאוד האיך אפשר בזה ואפשר שכונתו ע"ד שכתבתי שיקח הכל בלא ברירה ויחזיר למים מה שלא ייטב לו:
ח סָעִיף יב זימן ב' ומצא ג' אסורין. ממ"נ אי אחרינא נינהו הא אחרינא נינהו ואי לא אחרינא נינהו הא איכא חד דמערב בהו. וכתבו התו' וא"ת לבטלי ברובא וי"ל דב"ח חשיבי א"נ ה"ל דשיל"מ:
ט סָעִיף יג ואפי' היו מקושרין. בטור לא כתוב האי אפי' מקושרין ונציע הסוגיא דף י' ויתבאר בס"ד דהדין עמו זימן ג' ומצא ב' מותרין מ"ט הני אינהו נינהו וחד מינייהו אזיל לעלמ' לימא מתני' רבי היא ולא רבנן דתניא הניח מאתים (פי' סלע של מעשר שני) ומצא מנה מנה מונח ומנה מוטל דברי ר' וחכ"א הכל חולין (דודאי נטלן לשניהם והניחם במקום אחר וזה חולין הוא ושכח) אפי' תימא רבנן הא איתמר עלה ר"י ור"א דאמרי תרווייהו שאני גוזלות הואיל ועשוין לדדות (א' א' ע"כ תלינן הא' הלך וחביריו נשארו אבל במנה לא הלך מאליו אא"כ נטלו וכשנטל נטל שתיהן) ופרכי' ול"ל לשנויי עלה הואיל ועשוין לדדות הא איתמר עלה דר"י ור"א חד אמר בב' כיסין מחלוקת חבל בכיס א' ד"ה חולין וחד אמר בכיס א' מחלוקת (ששני המנין מונחים בכיס א' בהא הוא דאמרי רבנן דכשנטל כל הכיס נטל) אבל ב' כיסים מודו דהאחד נטל והניח הב' בשלמא למ"ד בב' כיסים מחלוקת היינו דאצטריך לשנויי (דהו' דומיא דמתני' דהוה ב' גוזלות צריך לשנויי דתיקום מתני' כרבנן מטעם הואיל ועשוים לדדות אלא למ"ד בב' כיסין מודו רבנן השתא ל"ל לשנויי עשוי' לדדות הא בב' כיסין נמי אמרי הכי) אמר רב אשי הכא בגוזלות מקושרים וכיסים מקושרים עסקינן (מ"ד בב' כיסין מחלוקת בב' כיסין כעין כיס א' קאמר דהיינו מקושרין ודאמר אבל בב' כיסין ד"ה מנה מונח כו' בשאין מקושרין ומתר' אפי' בגוזלות מקושרין משמע דהנותרים מותרים הלכך אי לא דשאני גוזלות הואיל ועשוין לדדות לא אתי כרבנן דהא בכיסין מקושרין אמרי רבנן ד"ה חולין) אבל כיסים לא מנתחי מהדדי (וכיון דמקושרים הם שניהם נטל) ור' אמר לך כיסין נמי זמנין דמתעכל קטרייהו. ויש לי לדקדק למה הוצרך רב אשי לפ' ההיא דכיסין דמיירי ג"כ במקושרין לישני דדוקא בכיס א' פליגי ובב' כיסים שאינם מקושרים מודים רבנן לר' דמנה מונח כו' והיינו באין מקושרים אבל במקושרים מודה רבי לרבנן דהכל חולין והכא במקושרים גבי זמון הכל מודים דאסורים דכולהו נטלו אלא משום עשוין לדדות מותר לד"ה. ונ"ל דרב אשי רוצה לפ' משנה דזימון ומשנה דמעשר שני בסגנון א' כיון ששנוי' בלשון א' ויש בזה לתרץ עוד אלא שאין כאן מקומו. והקשה ב"י למה לא כ' הטור מותר אפי' במקושרים כיון דרב אשי מוקי לה כך בשלמא להרמב"ם לק"מ שהוא פוסק בשני כיסים מחלוקת נמצא שאין לנו הכרח למוקמי מתני' דזימון במקושרים וא"כ אפשר לנו לומר דבמקושרים אסורים ולא מהני עשויים לדדות דרב אשי לא הוצרך לאוקמי במקושרים אלא למ"ד בכיס א' מחלוקת אבל הטור דפסק בסי' תל"ט כמ"ד בכיס א' מחלוקת וחילק בין מקושרים או לא הל"ל כאן אפי' במקושרים ותירץ דאפשר כיון דכתב כאן סתם מותרים אפי' מקושרים במשמע ע"כ וזה תימה דלמה לא השמיענו הטור רבותא בהדיא אפי' מקושרים כיון דיש חילוק בסי' תל"ט בזה. ונ"ל דלק"מ דאין להטור שום הכרעה כדברי מי בפלוגתא דכיס א' או ב' כיסים ומש"ה כאן בספק מוכן דקי"ל דאזלינן לחומרא כמש"ל ס"ג ע"כ יש לנו לומר דלמא הלכה כמ"ד בב' כיסין מחלוקת וכאן בזימון מותר אפי' לרבנן משום עשוי' לדדות אבל במקושרים מודים דלא תועיל סברא דעשוי לדדות ואסורים דודאי נטלו כולם והני אחרינא הם ע"כ לא כתב כאן להתיר במקושרים ולאיסור נמי לא רצה לכתוב דדלמא מהני סברא דלדדות אפי' במקושרים וכ"ש למ"ד בכיס אחד מחלוקת דמוכח בבירור דאפי' במקושרים מותרים מכח סברא דלדדות אבל לעיל סי' תל"ט גבי חמץ יש ספק אם צריך לבדוק אחר כל העשר הוי ספק דרבנן דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי סמכי' בספיקא לקולא כמ"ד בכיס א' מחלוקת והיינו ב' מקושרים מ"ה אסור במקושרים כרבנן דר' ובאינן מקושרים אזלינן לקולא אפי' לרבנן דמודים בשני כיסין שאינן קשורים כנ"ל דעת הטור על נכון ואין להתיר כאן במקושרים מטעמא דכתיבנא וכן ראוי להלכה: ואיכא תו למידק לאוקימתא דרב אשי דמיירי במקושרין ואם הם עדיין קשורים לפנינו אותן הנשארים פשיטא דמותרין דכאן ליכא חשש אלא שמא הני אזלי לעלמא והני אחרינא נינהו דמי קשר אותם אחר ביאתם לכאן ואפי' תרצה לומר שאדם אחר קשרן בודאי בי"ט לא קשרן אלא בערב יו"ט ונמצא מוכנים הם עכ"פ בשלמא במעשר שני יש ספק שמא הוא עצמו הניח מעות מעשר שני למקום אחר והניח אחרים חולין לכאן משא"כ בהך זימון. ותו דאפי' בזימן ב' ומצא ג' והשנים קשורים והא' הנוסף אינו קשור דאי קשור ודאי אחריני נינהו אלא ודאי אינו קשור הג' אלא אלו השנים א"כ לישתרי אלו השנים הקשורים מטעם שאמרנו ונראה דמיירי כאן דעכשיו אינם קשורים הם אלא בשעת הזימון היו קשורים ומ"ה בזימן ב' קשורים ומצא ג' שאינן קשורים אסורים מחמת תערובת הנוסף דאלו לא מצא רק ב' אינם קשורים היו מותרים דאמרי' הן הן אלא שנפסק הקשר שלהן אבל בזימן ג' קשורים ומצא ב' שאינם קשורים אמרי' חד מנייהו נפסק ואזל לעלמא והני הם דנשארו אלא שנפסק קשר שלהם ומו"ח ז"ל כ' בהניח ב' קשורים ומצאן שאינם קשורים אסורים והנראה לעניות דעתי על נכון כתבתי:
י סָעִיף יד לפני הקן אסורים. דאמרי' הנך לעלמא אזלי והנך באו מעלמא דרוב וקרוב הולכין אחר הרוב וכ"ש אם יש בקן זו חדרים אחרים ויש שם יונים שלא זימן דאמרי' מינייהו יצא כל שאפשר לחוש דזה הוה קרוב ורוב ולא הוצרך רבא להזכיר זה אלא למ"ד רוב וקרוב אין הולכין אחר הרוב אבל אנן קי"ל דהולכין אחר הרוב ובב"י כתוב כאן והלכך איכא למימר דב' קינים זה למעלה מזה כו' דכיון שאותן שזימן מצאן במקומן לא חיישי' כלל. דברים אלו נכתבו שלא בעיון במחילה מכבודו דאם מצאן במקומן לכ"ע שרי ואם שלא במקומן ליכא מאן דשרי:
יא סָעִיף יד אבל אם הם מפריחין כו'. בטור כתוב וכגון שאינו פורח כו' אין הכוונה דאם הוא בתוך הקן דמותר אפי' בפורח דודאי פורח אסור משום צידה אלא כוונתו לחלק בין אם יש קן תוך נ' אמה כמו שכ' אחר זה:
א סָעִיף א נשמטים. לפי שהם מכוסים מן העין מ"מ. וכתב המ"א וא"כ אם המים צלולים שרואין הדגים מותר אם אין מחוסרים צידה ועיין סעיף ה':
ב סָעִיף ב לפניהם. אבל ברחוק מהם קצת מות' ליתן מ"א ע' סי' שכ"ד סי' ג':
ג סָעִיף ג ספק. אע"ג דקי"ל ספיקא דרבנן לקולא הכא אסור משום דהוי דשיל"מ עי"ד סי' ק"י. אבל לערב מותרין אפי' ודאי ניצודו היום ממיל' עיין סי' שכ"ה. (ועיין בספר אלי' רבה מה שתירץ על תמיהת הב"ח דרצה לחלוק על ש"ע דמתיר במצא מקולקלות והסכים לפסק ש"ע ע"ש שהאריך בדברים ישרים:
ד סָעִיף ד ספק ספיקא. ובי"ד סימן ק"י סעיף ח' כתב רמ"א די"א דבס"ס לא מהני דשיל"מ וכאן לא כ' כלום וצ"ע ט"ז. ועיין ש"כ ובפר"ח שם ועמ"א:
ה סָעִיף ה צרה. ולפ"ז יש היתר גמור בדגים שמכינים מעי"ט ונותנים אותם לתוך תיבה גדולה נקובה במים. ומהרש"ל פרק א"צ כ' ג"כ להתיר בתיבה זו אפי' אם צריך מצודה קטנה להושיט שם אין שם צידה ע"ז אלא שכתב שם שנ"ל לחלק דוקא אם רוצה ליקח כולם ולבשלם מותר אבל אם רוצה ליקח א' או ב' ירא שמים יקשור בחוט אותו שצריך לו ע"ש. והב"ח כתב אם הקסטי"ן רחב יותר מששה טפחים אסור ליקח ממנו ע"ש. והט"ז העלה ומתיר בלא קשירת חוט ואפילו רוחב יותר מששה טפחים רק שלא יחזור למים מה שלא ייטב לו ע"ש. והמ"א כתב דיש להחמיר עכ"פ לעשותה ע"י עכו"ם כשהארגז רחב ע"ש:
ו סָעִיף ו אווזים. וה"ה שאר עופות שבאין לכלובן ה"ל כניצודין ושרי לתפסן אפילו חוץ לכלובן ואפי' צ"ל הבא מצודה ונצודנו מותר ואפי' חוץ לחצר שרי לתפסן. אבל אותן שקנה מחדש ועדיין לא הורגלו בביתו ואין באין לכלובן לערב דינן כשאר חיה ועוף שכל מה שאסור דאורייתא אין חילוק בין שבת ליו"ט וכ' רש"ל ירא שמים יברור מערב יו"ט ויאמר זה וזה אני נוטל. וכשא"צ לאכלן אסור לצודן עמ"א וט"ז:
ז סָעִיף יד סביבותיהם. פי' בתוך נ' אמה:
ח סָעִיף יז למכרה. וכתב הלבוש סי' ת"ק דבמקום שאינו מנקר מותר למכור האחוריים לעכו"ם בדרך זה דאל"כ לא ישחטו בהמות לי"ט עכ"ל וכתב המ"א ונ"ל דאם יש לשמרו עד אחר יו"ט שלא יסריח אסור למכור לעכו"ם טרפה או אחוריים. ואם נשחטה מערב יו"ט בכל ענין אסור כמ"ש בסי' תצ"ט אא"כ נשחטה סמוך ליו"ט שלא היה אפשר למכור קודם י"ט ע"ש:
א סָעִיף א (ס"ק א) והדגים כו' לפי שהן מכוסים כו' תנן ר"פ א"צ. אין צדין דגים מן הביברים בי"ט אבל צדין חי' ועוף מן הביברין רשב"ג אומר לא כל הביברין שוין זה הכלל כל המחוסר צידה אסור וכל שאינו מחוסר ציד' מותר ואיפסק' הלכת' כרשב"ג. ורמי הש"ס דתני' ביברין של חיה ושל עוף אין צדין מהן בי"ט. ומשני חיה אחיה לא קשי' הא בביבר קטן הא בביבר גדול. עופות אעופות ל"ק הא בביבר מקורה הא בשאינה מקורה. והוכיח שם דציפור דרור אפילו בביבר מקורה לא הוי כניצוד ע"כ תמצית דברי הש"ס המצטרך פה. ונחלקו הרמב"ם והראב"ד דהרמב"ם ס"ל דרשב"ג פליג גם על רישא. וגם בדגים אם הם בביבר קטן מותר לצודן דהוי כניצודים וחיה ועוף ודגים שוין. אבל הראב"ד ס"ל דרשב"ג לא פליג אלא על חיה ועוף אבל בדגים מודה לת"ק דאפילו בביבר קטן אסור לצודן ופסק רמ"א בש"ע כהראב"ד: אלא דהמ"מ הקשה על הראב"ד מדאמרי' דף כ"ה א"ר הסוכר אמת המים מעי"ט הדגים מותרים וכמ"ש סעיף ה'. והא להראב"ד אפילו בביבר קטן אסור בדגים. ותי' הרב"י דה"ט דמותר באמת המים כיון שהיא צרה אף ע"פ שארוכה הרבה מ"מ ה"ה כניצודי' משא"כ ביבר כיון שהיא רחב וגם הדגים מכוסי' מן העין ויכולים יותר. להשמט. לכן אסור אפילו בביבר. דהא ע"כ גם לרמב"ם צ"ל הכי דהא לא התיר כ"א בביבר קטן ובאמת המים מותר אפילו ארוכה הרבה. אע"כ משום שאמת המים צרה. ובזה יובנו דברי רמ"א ומ"א. וגם בשאר. מקומות בסי' זה: אם אין מחוסרים צידה דהיינו ביבר קטן:
ב סָעִיף ב (ס"ק ב) דגים כו' דוקא דגים כו' ודייק לה הרב"י מדלא כלל גם בהמות מוקצים כגון מדבריות כמ"ש סי' תצ"ח סעיף ג'. אלא ע"כ דל"ח אלא היכא דא"ל שיעשה איסור תורה. דהיינו בדבר המחוסר צידה פן יצודו אבל בהמה שאינה מחוסרת צידה ול"ל כ"א לאיסור מוקצה ל"ח: אבל במ"מ משמע כו' דהמ"מ לא חש מה שלא הזכיר הרמב"ם גם בהמה: דגזרי' שמא יבוא לאכלן כו' וא"כ אפילו בהמה מדבריי' אע"ג דאין מחוסר צידה. מ"מ אסורים משום חשש אכילת מוקצה משא"כ טמאות דל"ל שמא יאכלנה. דהר"ן כתב כו' נראה דהוא דעה ג' ואינו מחלק בין טמאים לטהורים אלא כיון שהם ברשותו דעתו עליהם ומותר. ואם לאו הכי אסור. ועכ"פ בטהורה מוקצה וודאי אסור דאין דעתו עליו ולא מטעם שמא יאכל מהן: דלענין השקאה כו' דתנן אין משקין ושוחטין את המדבריות. אבל משקין ושוחטין את הבייתות ופריך הש"ס ל"ל משקין ושוחטין. ומשני קמ"ל אגב אורחא דלישקי אינש לבהמתו והדר לשחוט משום סרכא דמשכא. וכתב הר"ן על קושיית הש"ס ל"ל למימר כו' וז"ל דלענין השקאה ודאי בין אלו ובין אלו מזונותן עליך (ר"ל בין מדבריות ובין בייתות) אלא משום שחיטה נקט. ולשחיטה ל"ל השקאה. ומשני הש"ס כו'. הרי דס"ל דגם מדבריות מותר להשקותן וליתן לפניהם מזונות: דוקא לפניהם ממש כו' ועיין סי' שכ"ד ר"ל כדמצינו בסי' שכ"ד דמותר להעמיד בהמתו ע"ג מחובר שתאכל ול"ח שמא יתלוש אדם כיון שה א איסור חמור אבל אסור להעמיד בהמתו לילך ע"ג מוקצה. דהוא איסור קל חיישינן שמא יקח המוקצה בידו ויאכילה. אבל מותר לעמוד לפניה עד שתצטרך מעצמותה לילך אל המוקצה. אלמא כיון דא"ל היכר' ל"ג שמא יקח המוקצה בידים. ה"ה הכא כה"ג ל"ח להני חששות דהכא כיון דא"ל היכיר':
ג סָעִיף ג (ס"ק ג) אפילו כו אבל לערב מותרים כו' ר"ל שא"צ להמתין בלילה כדי שיעשה. אע"ג דגוי שהביא דורן בי"ט גם במוצאי י"ט צריך להמתין כ"ש. כמבואר סי' שכ"ה וסי' תקט"ו. והטעם שלא יהנה ממלאכות י"ט. וכיון שהמתין כ"ש תו לא נהנה ממלאכת י"ט: דהא גם בלילה היה יכול לעשותו ולר"ת הטעם שמא יצוה לגוי לעשות לו בי"ט מלאכה וכיון שהמתין כ"ש תו ל"ל כיון דאין לו יתרון במה שעושה הגוי בי"ט היינו דוקא במלאכה הנעשה ע"י אדם. אבל מלאכה הנעשית ממילא א"צ להמתין כ"ש דלא שייכי טעמים הנ"ל וכ"כ סי' שכ"ב סעיף ג' פירות שנשרו מן האילן בשבת אע"ו. דבשבת אסורים מ"מ במוצאי שבת מותרים וא"צ להמתין כ"ש:
ד סָעִיף ד (ס"ק ד) דהוי ס"ס כו' בגופו כו' ר"ל דשני הספקות הם אם יש איסור כלל: דאם לא ניצד היום אין איסור כלל. וכן כשהיום חול אין איסור כלל. אבל בס"ס ע"י תערובת ר"ל ג' תערובת להרב"י (ולדעת הש"ך אפילו בשני תערובת) אסור דהכי קי"ל בי"ד דברים החשובים שאין בטלים אם נתערבו אפי' באלף. ואם אחר זה נפל אחד מן התערובת לתוך שנים אחרים של היתר. ומאותן ג' נפל אחד לשנים אחרים תערובת הג' מותר משום ס"ס. אבל כה"ג בדשיל"מ כתב רמ"א די"א דאסור. וסיים וטוב להחמיר אם לא לצורך או למקום הפסד מרובה. ולכן הקשה ט"ז א"כ למה סתם רמ"א פה בספק מוכן להתיר בי"ט שני. ותי' הש"כ שם תי' העיקרי לחלק בין ס"ס שעל ידי תערובת כמו התם בזה החמיר רמ"א כיון דאיכא וודאי איסור מה שאין כן כאן דשני הספקות אם יש כאן איסור כלל כה"ג אפילו בדשיל"מ מתירין. ודע שכתב הר"ן אע"ג דלדידן י"ט שני לאו מספיק' עבדי' דהא אנן בקיאין בקביע' דירחא וידעי' דיומא קמא עיקר ואפ"ה משום מנהג אבותינו עושים אותו קדש אפ"ה דין ספק יש לו. דהא אבותינו שלא היו בקיאין היה ספק. גם אנו לא נחמיר יותר מאבותינו כיון דאינו אלא משום מנהג אבותינו: אבל עיקר הדין צל"ע. ר"ל דס"ס בגופיה גם בדשיל"מ מותר מ"מ כה"ג י"ט שני לא נכנס בגדר ספק כלל דשוינהו רבנן כוודאי לכל דבר: כ"א לענין מת ולכחול העין כדלעיל סי' תצ"ו: דהרי גוי שהביא דורן כו' אע"ג שכ' מ א סי' תקט"ו ססקי"ב דאפילו למאן דמתיר ספק מוכן בי"ט שני מודה בהבי' דורן בי"ט שני דאסור. דוודאי כיון דנתכוין לדורן הבי' מן המשובח ממה שנלקט וניצוד היום ע"ש. וא"כ לק"מ מגוי שהבי' דורן. אולם המ"א סיים שם דלא כהרב"י ור"ל דהרב"י בספרו הארוך כתב שם וז"ל ד"ה אפילו ספק כו' ובסי' תצ"ז כתב שי"א הא דאסרי' ספק מוכן דוקא ביום ראשון אבל ביום שני לא משום דה"ל ס"ס וי"ח בדבר עד כאן לשונו. הרי דהרב"י ל"ל סברת מ"א וס"ל דגם גוי שהבי' דורן יש ספק אם ניצד או נתלש היום. א"כ הרב"י לשיטתיה מקשה מ"א שפיר והיה נראה דוחק למ"א דבש"ע חזר בו ועמ"ש שם: דגוי מסל"ת כו' אע"ג דאין גוי מסל"ת נאמן באיסור תורה. מ"מ י"ט שני דהוי דרבנן נאמן: וז"ל אעפ"י כו' דכתב שם בי"ט שחל אחר השבת דהביצה שנולדה בו ביום אסור מן התורה משום הכנה. מ"מ אם חל י"ט שני בא' בשבת. גוי נאמן במסל"ת שלא נולד בו ביום. אע"ג דאיכ' משום הכנה והוא איסור תורה מ"מ נאמן. די"ט שני גופיה דרבנן. וע"ז הקשה דע"כ י"ט שני כראשון הוא לכל הדברים וכאלו הוא מן התורה. וראיה דהא גוי שהבי' דורן אפילו בי"ט שני אסור לכל אפילו למי שלא הובא בשבילו. כיון שיש בו חשש איסור תורה. דהיינו ספק ניצד או נתלש היום ואע"ג שהביאו בי"ט שני דהוא דרבנן. ובאיסור דרבנן מקילין גבי אחר דהא בהבי' דורן דלית ביה משום חשש מחובר וצידה. אלא חשש שהוב' מחוץ לתחום. מותר למי שלא הובא בשבילו. כיון דתחומין דרבנן. וע"כ צ"ל דשוי' רבנן י"ט שני כראשון לכל דבר. וכאלו הוא מן התורה. א"כ למה גוי נאמן במסל"ת בי"ט שני. דאותה גזירה. ר"ל גוי שהבי' דורן כו': לשני וכמ"ש סי' תצ"ו ס"ב כצ"ל: עכ"ל הרי מבואר מדברי ת"ה דאיסור דלא שייך רק בי"ט ואין חילוק בין י"ט ראשון לשני. א"כ למה חשב ספק מוכן בי"ט שני לס"ס: ובכ"ה כתב על לשון הרא"ש מלוני"ל דהוא מרא דהאי דינ'. שהוב' בר"ן משמו ספק מוכן בי"ט שני מותר משום ס"ס: דבי"ט שני של ר"ה אסור דליכ' ס"ס דהא קדושה אחת הן וכיומ' אריכת' הן: וה"ה בי"ט שני הסמוך לשבת דהיינו שחל יום ראשון של י"ט בשבת ולמחרתו ביום ראשון הוא י"ט שני אסור דליכ' ס"ס דספק שמא ניצד אתמול לית' דהא גם אם ניצד אתמול דהיה שבת אסור. דשבת וי"ט קדושה א' הן ונולדה בזה אסורה בזה וכמ"ש סי' תקי"ג כן נלע"ד. וא"כ אם יש לספק שמא נתלש או ניצד קודם השבת הוי ס"ס
ה סָעִיף ה (ס"ק ה) מותר דוקא ליקח כלם מותר. ואם אינו רוצה ליקח כלם. צריך לקשור מעי"ט חוט או משיחה בדג שרוצה ליטול: כמ"ש סעיף יו"ד גבי יונים. דצ"ל זה וזה אני נוטל. ולא סגי במה שיאמר מכאן אני נוטל. והטעם כמ"ש מ"א ס"ק י"ג והן דברי הש"ס זמנין שביק כחושי' כו' ומטלטל מידי דלא חזי אי נמי זמנין דכלהו כחושים ואתי לאמנועי משמחת יו"ט ומהנהו טעמי ס"ל ליש"ש דגם בדגים יש לחוש ולכן צריך ליקח כלם. ואפשר דדמי לאווזי' כו' דאינו אלא חומר' לו' מעי"ט זו"ז אני נוטל או ליקח כלם כמ"ש מ"א סק"ח. והטעם לחלק בין יונים לאווזים כ' יש"ש פ' א"צ סי' ב'. דטעם א' דלמא שביק כחושי' כו' ומטלטל מידי דל"ח ליה. זה שייך דוקא גבי יונים דצריכים זימון משום מוקצין. וא"כ אם אחר הטלטול ישבוק אותם לפי שהן כחושים. א"כ הוברר למפרע דהכחושים לא הזמין. וא"כ היה מטלטל מוקצה. משא"כ אווזים ותרנגולים דא"צ זימון דאינם מוקצה אזיל האי חשש'. ואי מ"מ איכא למיחש דהוברר למפרע דטרח טרחא שלא לצורך י"ט במה שמטלטל הכחושים. רוב הפוסקים לא חשו לטרח' יתירה כהאי רק ראב"י ורשב"ט. ומדינא יש לסמוך על רוב הפוסקים. רק ירא שמים יברור מעי"ט כדי לצאת ידי ראב"י ורשב"ט. וטעם שני דלמא משתכחי כלם כחושים וימנע משמחת יו"ט לא שייך גבי אווזים. כיון שהולכים תוך הבית וממשמש בהן כל שעה אם שמנים או כחושים: ניהו דאינו מדקדק על כ"א. מ"מ דרך כלל ידע אם הם שמנים או כחושים כלם. ואפ"ה סמך עליהם. וס"ל למ"א דאפשר גם בדגים ל"ל להני חששו כמו באווזים דטעם א' דלמא שביק כחושים כו' ל"ל. דהא גם בסוכר הזמין כלם דע"י שסכר כלם מוכנים ועדיף מזימן כל השובך בסעיף י"א דלא מהני וע"ש בט"ז. ולכן כתב מ"א לשון ואפשר דאפשר דמי להאי דסעיף י"א כנ"ל וטעם שני דלמא כלם כחושים וימנע משמחת יום טוב כתב מהרש"ל גופיה בסי' ב' הנ"ל דבדגים בלא"ה לא שייך האי חששא. דבלא"ה קודם פתיחת הדג לא נודע מי כחוש ומי שמן גם אין מדקדקין כ"כ בדגים אם הם שמנים או כחושים ועוד אם ימנע ולא יאכל דגים כלל מצד כחישתן ליכא בזה מניעת שמחת יום טוב. דבלא"ה אין שמחה אלא בבשר עכ"ל. ולפ"ז לדעת מ"א אפילו למאן שהוא ירא שמים א"צ להחמיר בדגים ליקח כלם אפילו לצאת ידי ראב"י ורשב"ט. דהא באותן צדדים שדחה גבי דגים טעם שני. בשני צדדים מהן יש לדחות גם טעם א'. דל"ל דלמא שביק כחושים כו' וטרח שלא לצורך דהא קודם שנפתח הדג לא נודע לו אם הוא כחוש. שיש לחוש שמא יניחנו. וגם אינו מדקדק בדג כ"ה אם הוא כחוש מה"ט ל"ל שמא ישבוק הכחוש. וא"כ לא אתי לידי טלטול מוקצה. ולא לטרח' שלא לצורך:
ו סָעִיף א (ס"ק ו) היא צרה כו יותר מו"ט כו' דומי' דאמת המים שהתיר' משום שהיא צרה. והיא אינה רחבה רק אמה שעל שם כך נקראת אמת המים על שם מדתה שעמוקה אמה ורחבה אמה שהוא שש טפחים: ומהרי"ל כו' ר"ל הקיל אפי' רחבה יותר מו"ט והט"ז הקיל עוד יותר. דבארגז מרובע אפי' רחבה מותר דדוקא באמת המים שהיא ארוכה. צ"ל שתהיה צרה אבל ארגז שאינו ארוך אפי' רחב מותר אפי' צריך לצידה. כל שאינו צריך לתחבולה לצודו מותר ע"ש סק"א ומשמע דאפי' להראב"ד מקיל: וזהו לדעת הרמב"ם. ר"ל קולת מהרי"ל היא לדעת הרמב"ם. אבל לפמ"ש רמ"א בסעיף א' כהראב"ד צ"ל שאינו רחב רק ו"ט: ויש להחמיר. מ"מ אם המים צלולים כ' מ"א בס"ק א' דמודה הראב"ד: ורש"ל תפס לו שטה אחרת דלא ניחא לי' בתי' הרב"י על קושיית המ"מ לראב"ד מדין סוכר אמת המים דהואיל והיא צרה מותר. דמ"מ לא עדיף ע"י שהיא צרה מביבר קטן דאסור לראב"ד בדגים. ולכן כתב ליישב דבדגים א"ח משום צידה דלא הוי דומי' דמשכן ר"ל דהא כל איסורי מלאכות שבת ממשכן גמרי' כדאי' בשבת דף מ"ט. ומידי דהוי במשכן דוקא אסור וצידת דגים לא הוצרכו במשכן אלא עוקר דבר מגדולו דחיותו ומאכלו עפר הארץ ועשבים: אבל ארגז כו' אפי' צריך למצודה. ר"ל דהא אינו חייב משום צידה בדגי' אלא משום דעוקר דבר מגדולו. א"כ בארגז מיד כשלקחו מן המים ונתנו בארגז אז עקרו מגדולו. דהא בארגז לא יאכל מעפר הארץ ולא מעשבים. אם כן כשלקחו מן הארגז אפי' ע"י מצודה לא עביד מידי: ואמת המים כו' עכשיו בא רש"ל ליישב קושיית המ"מ לראב"ד מאמת המים דבאמת המים מיד כשסכר מעי"ט עקרו מגדולו. אע"ג דעדיין אוכל מעפר הארץ ועשבים מ"מ כיון דעיקר גדילתו דרך הילוכו לאורכה. וכיון שסכרו מעי"ט אינו יכול להלך לארכה כבר נעקר מעי"ט: ולא ידעתי ר"ל מאין יצא לו לחדש דין חדש דבדגים ליכא איסור צידה באין ראיה מוכרחת דהראיה מן הירושלמי ליתא דז"ל הירושלמי האי מאן דצייד כוור' וכל דבר שאתה מבדילו מחיותו חייב משום קוצר ומזה הוכיח מהרש"ל מדלא חייבו משום צידה. אע"כ בדגים ליכא משום צידה. לזה קאמר מ"א דהירושלמי מיירי שכבר הדג בספל של מים דכבר הוא ניצד לכן א"א לחייבו כ"א משום קוצר. וכ"ה בגמ' דאפי' נוטל דג מן ספל של מים חייב אלא דבגמ' נתן טעם משום נטילת נשמה וירושלמי נתן הטעם משום עוקר ד"מ וניחא לירושל' לו' טעם משום עוקר ד"מ דלטעם נטילת נשמה אינו חייב עד שהניחו חוץ למים עד שיבש כסלע בין סנפיריו אבל משום עוקר ד"מ חייב מיד כשמוציאו מן המים וש"ס דילן דאמר משום נטילת נשמה. דס"ל דאינו חייב משום לישה וקצירה אלא בגדולי קרקע. כ"כ הרשב"א בחדושיו בשם הרמב"ן: ומ"ש לעיל ומש"ה חייב כו' ר"ל מהרש"ל כ' לעיל תוך דבריו ומש"ה חייב אפי' בי"ט ר"ל דמהרש"ל רצה להוכיח מזה הואינ וצידת דגים אפי' בי"ט אסור ע"כ הטעם משום עוקר ד"מ דקצירה גם בי"ט אסור כדלעיל סי' תצ"ה עז"כ מ"א מאי ראיה דאפ"ת דהאיסור משום צידה ג"כ ניחא דאסיר בי"ט דהא גם צידה אסורה בי"ט וכמ"ש סי' תצ"ה. ולפ"ז דדחה מ"א דברי מהרש"ל א"כ הדין בארגז ואמת המי' תלוי במחלוקת הרמב"ם וראב"ד וב"ח ומהרי"ל כנ"ל
ז סָעִיף ו (ס"ק ז) אווזין כו' וה"ה שאר עופות אלא נקט אווזי' דאורחא דמלתא שהן בני תרבות ומזונותן עליו כ"כ מ"ב: וא"כ אפי' חוץ לחצר שרי דאין סברא לחלק כיון דהותר בחצר אפי' צריך למצודה א"כ ה"ה חוץ לחצר שרי: כיון דהרא"ש כ' בחצר שכתב וז"ל אווזים ותרנגולים ההולכים בחצר ומשמע ליה לבעל מ"ב שהוא תנאי דוקא כשהולכים בחצר אע"ג דלא ידעינן טעם לחלק בין תוך החצר או חוץ לחצר. לא מלאו לבו לחלוק על הרא"ש מסברא: א"כ למה נקט הטור בבית. ר"ל הטור כ' אווזים ותרנגולים שבבית וא"א שזה תנאי והרא"ש ס"ל דוקא בחצר מותר והטור שכ' שבבית לפ"ד מ"ב יהי' כוונתו דוקא בבית מותר הל"ל דאפי' בחצר מותר כמ"ש הרא"ש. לכן נ"ל דמ"ש בחצר או בבית. ר"ל חצר שנקט הרא"ש או בבית דנקט הטור כלו' שנתגדלו כו'. דאין זה תנאי לדינא. אלא אורחא דמלתא נקט מה"ט באי' לכלובן הואיל ונתגדלו כו' וג"כ נ"מ לדינא דאותן שקנה מחדש אסור. דאין באין לכלובן לערב. ולפ"ז אין חילוק בין בית לחצר ולכן אע"פ שהרא"ש כתב חצר. כ' הטור בית. כיון דלא נ"מ לדינא כ"א שע"י זה באים לכלובן. א"כ דא ודא אחת היא: וכ"נ דעת ש"ע שכתב תרווייהו שבבית או בחצר וא"א דדינא אתי לאשמועינן דדוקא בבית או בחצר מותר אבל חוץ להם אסור. א"כ לא ה"ל למימר כ"א חצר ויהיה כ"ש בית אע"כ דרק אורחא דמילתא נקט שנתגדלו בבית או בחצר וע"י זה באים לכלובן לערב ואין שייך בזה רבותא בית או חצר: דכל מה שאסור מדאורייתא כו' דאפי' באים לכלובן ומזונותיו עליו מ"מ בשבת אסור מדרבנן וכמ"ש סי' שט"ז לדעת רמ"א והסכים עמו מ"א אלא דבי"ט הותר משום שמחת י"ט אבל מה שאסור מן התורה בשבת. לא הותר בי"ט משום שמחת י"ט וכמ"ש לעיל סי' תצ"ה דצידה בי"ט אפי' לצורך אוכל נפש אסור:
ח סָעִיף ו (ס"ק ח) לצודן כו' אבל כשא"צ לאכלן אסור. דהא לא הותרה הצידה כ"א משום שמחת י"ט. וכמ"ש בס"ק שלפני זה. וכשא"צ לאכלן דליכא שמחת י"ט אסור: כמ"ש רמ"א דלא כב"י שם. ורש"ל כ' כו' כבר נתבאר לעיל ס"ק ה':
ט סָעִיף ז (ס"ק ט) שמחוסרים כו' ולי צ"ע כו' ר"ל מה שהתיר מ"ב עופות במקורה. אפי' בביבר גדול חוץ מצפור דרור אפי' במקורה אסור. דבחיה דא"א לה לפרוח אין טעם לחלק בין מקורה או לא. ועוד דהתו' כתבו כו' דף כד דאי' שם הא דאמר רשב"ג זה הכלל כל המחוסר צידה אסור. היכי דמי מחוסר צידה אר"י א"ש כל שאומר הבא מצודה ונצודנו והקשה רש"י דהא לעיל מיניה אמר שיעור אחר מה שנראה אינו ניצד דהיינו כל דלא מטי לה בחד שחיא. ותי' רש"י דשני השיעורים הללו דהיינו דמטי לה בחד שחיא או א"צ למצודה שוין הן והתוס' כתבו שהוא דוחק. ולכן כ' לתרץ. וז"ל דלעיל מיירי בחיה והכא מיירי בעוף ואף ע"ג דלעיל אמר (ר"ל בעוף. דרמי אהדדי דתנן אבל צדין חיה ועוף מן הביברין והתם תנן ביברין של חיה ועוף אין צדין מהן בי"ט. ומשני עופות אעופות ל"ק הא בביבר מקורה הא באינו מקורה משמע דבמקורה מותר) מ"מ לא פי' שיעור הביבר בכמה לא הוי מחוסר צידה עכ"ל התוס' הרי כתבו להדיא דאפי' בביבר מקורה בעוף בעי שיעור לביבר. כל שאומר הבא מצודה אפ"ה אסור אולם בתשובת מ"ב שם הביא לשון הר"ן (גם הרב"י הביאו פה) משמע כמ"ש וז"ל הר"ן ה"ד מחוסר צידה כגון דאמרינן הבא מצודה כו'. וכ' בחדושיו ועופות דלאו בני תרבות. מוכח בגמ' דכל היכי שהן במקום מקורה ואין להם מקום לצאת ממנו חשיבי ניצודים בר מצפור דרור כו' עכ"ל הר"ן משמע כדברי מ"ב. ולענין קושית התוס' י"ל דס"ל להר"ן כתי' רש"י הנ"ל וס"ל דהאי שיעורא דהבא מצודה קאי על חיה. אבל עוף סגי במקורה: וכ"מ ברמב"ם פ"י מהל' שבת: כלו' שא"צ מצודה וממילא נדע שכל מין כפי מה שהוא צריך וכ"ד הש"ע ר"ס שט"ז באמת ז"ל הש"ע שם הצד כו' ושאר צפרים וצבי לבית או לביבר שהן ניצודים בו חייב עכ"ל והבין מ"א דמ"ש שהם ניצודים בו קאי גם על בית. אף ע"ג דבית הוא מקורה. ואעפ"כ התנה שהם ניצודים בו. משמע דלאו במקורה לבד תליא מלתא אלא בעי' דוקא שהם ניצודים בו דהיינו שהוא בית קטן מ"מ יש מקום לבע"ד לחלוק ולו' דהאי שהם ניצודים בו לא קאי על בית כ"א על ביבר הסמוך לו. אבל בבית שהוא מקורה אפי' הוא גדול ה"ה כניצוד. ואולי ס"ל למ"א דביבר דומיא דבית דהיינו שהביבר מקורה. ואפ"ה התנה כשהם ניצודים בו: וכ"מ ברמב"ם היא ראיה דלעיל שהביא מרמב"ם אלא שפה מחזיק הראיה קצת יותר: אפי' מקורה כמ"ש לעיל דבאינו מקורה אפי' ביבר קטן לא הוי כניצד: וכ"מ בגמ' אפשר משמע ליה הכי. מדמשני על רומיא דמתני' צדין חיה ועוף מן הביברין. והתם תנן אין צדין מן הביברין ומשני עופות אעופות ל"ק הא במקורה הא באינו מקורה חיה אחיה ל"ק הא בביבר גדול הא בביבר קטן וכיון דכלל חיה ועוף בחד בבא מכלל כמו דחיה מיירי בביבר קטן ה"ה עוף מיירי בביבר קטן אע"ג דע"כ מיירי במקורה משמע דאפי' במקורה בעי' שיהיה ביבר קטן אבל מהרש"א שם כתב דלדעת התוס' לפי מה דמשני חיה אחיה הא בביבר קטן כו' תו א"צ לאוקמי בעופות הא בביבר מקורה כו' אלא ג"כ י"ל הא בביבר קטן שאצ"ל הבא מצודה כו ואזדה לה ראיה שכתבתי. רך מ"א לשיטתיה הא כתב נעיל דבאינו מקורה אפי' בבית קטן אינו כניצד וע"כ גם למסקנא צ"ל בעופות דתנן צדין מיירי בביבר מקורה אלא דמתני. דקתני אין צדין אצ"ל דמיירי באינו מקורה אלא אפי' מקורה רק שהוא ביבר גדול ולפ"ז ע"כ ראיית מ"א הנ"ל א"ש דגם במקורה בעי ביבר קטן כנ"ל:
י סָעִיף ט (ס"ק י"א) אשור כו' גמרא. ר"ל הם שני תירוצי הש"ס: וברא"ש משמע כטעם א'. שכתב טעם היתר צידת אווזין ותרנגולים כיון דבאים לכלובן ומזונתן עליך. ושביק נוח לתופסן. משמע דתליא בבאים לכלובן ומזונתן עליך. ובר"ן משמע כו' שהר"ן נתן טעם והתיר צידת אווזים ותרנגולים הואיל ונוח לתופסן משמע דבזה לבד תליא מלתא: ויש לחוש לשני הטעמים לצאת ידי הרא"ש והר"ן שיהיו באים לכלובן ומזונתן עליך ונוח לתופסן:
יא סָעִיף ט (ס"ק יב) שאין מפריחים כו' לכן נ"ל דהרא"ש בתשובה (דס"ל דבעינן דוקא מפריחים ח"ל) אזיל לטעמיה ר"ל כמ"ש מ"א בס"ק שלפני זה דהרא"ש ס"ל כטעם א' דתליא בבאים לכלובן ומזונתן עליך ומשום צידה לא בעי מזונתן עליך ודי במה שבאו לכלובן. אלא שיהיו מזומנים ולא יהיו מוקצים לכן בעינן מזונתן עליו. ולכן בעי' דוקא שיהיו מפריחים ח"ל דאף על גב דמפריחים ועי"ז אין מזונתן עליו מה בכך דהא אפ"ה כיון דבאי' לכלובן לערב ה"ה ניצודים אלא דבעי מזונותן עליך שיהיו מזומני' ולא יהיו מוקצים. כיון דאין מפריחים ח"ל עדיין הם מזומנים ולא מוקצים. כדאמרינן גבי בהמות מדבריות בסימן תצ"ח סעיף ג'. אבל במפריחים ח"ל אז הוי מוקצים אבל בפסקיו חזר בו וס"ל דאפ"ה הטעם משום צידה ר"ל אפילו באים לכלובן אם אין מזונותן עליו מיקרי מחוסר צידה. דאל"כ תהני להו זימון ולמה קי"ל דאין זימון מהני להם כיון דל"ב מזונותן עליו אלא שיהיו מזומני' ולא יאסרו משום מוקצה אע"כ מזונתן עליך בעי' דאל"כ הוי מחוסרי צידה. לכן אפילו מפריחים תוך התתום כיון שעל ידי זה אין מזונתן עליו אף על גב דמ"מ הם מזומני' כנ"ל מ"מ אסורים משום חיסור צידה כן הוא לכאורה כוונת מ"א. אבל דבריו צ"ב. דהא תורף דברי הש"ס הכי איתא אהא דאמר רשב"ג כל המחוסר צידה אסור. אמרינן ה"ד מחוסר צירה. א"ר יוסף אר"י א"ש כל שאומר הבא מצודה ונצודנו א"ל אביי הא אווזים ותרנגולים שאומרי' הבא מצודה כו' ותניא הצד אווזי' ותרנגולים פטור. אמר רבה בר ר"ה א"ש הללו באים לכלובן לערב כו' והרי יוני שובך ויוני עליה דבאי' לכלובן לערב ותניא הצד יוני שובך ויוני עליה חייב. אלא אמר רבה בר"ה א"ש הללו באים לכלובן ומזונתן עליך כו' רב מרי אמר הני עבירי לרבויי כו' עכת"ד הש"ס. וא"כ לאוקימתא דרבה בר"ה א"ש ה"ט דתניא יוני שובך ויוני עליה הצרן חייב מיירי בבאים לכלובן לערב. אלא הואיל ואין מזונתן עליך חייב דלדברי מ"א בתשובת הרא"ש דלא בעינן מזונותן עליך כ"א שיהיו מזומני' ולא יהיו מוקצה. א"כ אמאי חייב ביוני שובך ועליה כיון דבאי' לכלובן ואין מחוסרים צידה. ניהו דאין מזונתן עליו ואין מזומני' למה יתחייב משום איסור מקצה ואולי י"ל וכ"מ לשון רש"י שם וז"ל ומזונתן עליך. הלכך כבהמה הם וחשיבי מזומן עכ"ל הרי דגם רש"י כתב דע"י שמזונותיו עליו ה"ה כמזומן ומה לי שם באיסור מזומן הא לענין חיוב איירינן דתליא בצידה. ולא במזומן אע"כ צ"ל אף על גב דע"י שבאי' לכלובן הם ניצודי' מ"מ אם אין מזונותיה' עליו דאינם במזומן אין דעתו עליהן וכאלו אינן ברשותו. ועי"ז מיקרי מחוסר צידה ועי"ז חייב משום צידה וכן דעת תשובת הרא"ש. לכן אם אין מפריחי' ח"ל ניהו דא"מ עליו מ"מ הוי כמזומן וכאלו הן ברשותו ואין מחוסרי' צידה. מה שאין כן כשמפריחי' ח"ל הוי כאלו אינן ברשותו אבל הרא"ש בפסקיו ס"ל אפילו דעתו עליהן כל שאין מזונותיהן עליו. דהיינו שאין מפריחי' ח"ל מ"מ מחוסר צידה הן דאלת"ה אלא דאיסור צידה גרם הואיל ואין מזונתן עליו תהוי מהני להם הזמנה אפילו מפריחין ח"ל. ומ"מ דחוק הוא:
יב סָעִיף יב (ס"ק יד) ומצא ג' כו' ול"ל חד בתרי בטל דבע"ח חשיבי ולא בטילי ועוד דדשיל"מ היא כ"ה בר"ן: ולפי זה אם נאכל אחת מהן כו' מותרים כו' היינו לרעת המחבר שם דמתיר דבר שיל"מ בס"ס דהיינו ג' תערובות ה"ה דמתיר גם בנפל אחת מהן. אבל לדעת רמ"א שם דאינו מתיר דשיל"מ ע"י ג' תערובות כ"א לצורך והפסד מרובה כ"ש דאינו מתיר כ"א לצורך או ה"מ בנפל דגרע מג' תערובות כ"כ ש"ך שם ס"ק נ"ז ולענין אם רשאי לאכלן כלם כאחד ואדם א' גם לדעת המחבר ע"ש. אבל בגמרא איתא עוד חששא כו' וז"ל הגמרא ממ"נ אי אחריני נינהו הא אחריני נינהו ואי לא אחריני נינהו הא איכא חד דמערב בהו: פירש רש"י ממ"נ כלומר להכי אסורי' ממה נפשך להתירן עכ"ל וצ"ל דס"ל להר"ן ז"ל שלא העתיק כ"א דאיכא חד דמערב וה"ל להעתיק גם טעם השני דהוא לחומרא לענין נפל דלמסקנא כו' עשויים לרדות כו' די"ל דהר"ן מפרש האי ממ"נ אי אחריני כו' כמ"ש הב"ח דלא כפירש"י והוא דאחר זה מביא הש"ס ברייתא דפליגי רבי ורבנן לענין מעות מעשר שני הניח מנה של מעשר שני ומצא מאתים חולין ומעשר שני מעורבי' דברי רבי דאמרינן אדם אחר ע"פ טעות הניח מנה חולין אצל מנה המעשר. וחכ"א הכל חולין דאמרי' מנה המעשר נטל ושכח והניח שם במקומן מאתי' חולין. וס"ד דהש"ס דשם דדין גוזלות שוה לרין מעשר פלוגתא דרבי ורבנן כדאי' שם ולכן אמר בזימן שנים ומצא שלשה ממה נפשך אסורי' בין לרבי ובין לרבנן. ולכן אמר אי אחריני נינהו דהיינו לרבנן דאמרי במעשר שלקח מנה המעשר והניח שם מעות חולין מאתי' ה"ה הכא דאמרי' המזומנים אזלי לעלמא והני אחריני נינהו. א"כ אחריני נינהו וכל הג' אין מזומני' דהא אחריני נינהו ואי לא אחריני נינהו דהיינו לרבי דאמר חולין ומעשר מעורבי' ה"ה הכא דלא אמרינן הני אחריני ניהו אלא שנתוסף מעלמא גוזל אחת כדס"ל לרבי עכ"פ איכא חד דמערב בהו וכדסבירא ליה לרבי. ולפ"ז הא דאמרינן אי אחריני כו' לאסרן גם לרבנן. והיינו לפי הס"ד שם דשוה גוזלת למעשר. משא"כ למסקנא גם רבנן מודו בגוזלות ליכא חשש לומר אחריני נינהו כי אם דאיכא חד דמערב בהו והעתיק הר"ן לפי המסקנא דאי' שם בסיפא דמתני' שלשה ומצא שנים מותרים מ"ט אמרי' הני אינהו נינהו וחד מינייהו אזיל לעלמא לימא רבי היא ולא דבנן: דתניא הניח מנה ומצא מאתים כו' הניח מאתים ומצא מנה דמנה מונח ומנה מוטל. דברי רבי דאמרינן מן המאתים לקח מנה והניח מנה מעשר במקומו. וחכ"א הכל חולין. דאמרי' שנטל כל המאתים והניח מנה חולין ומשני אפ"ת רבנן הא אתמר עליה ר"י ור"א אמרי תרווייהו שאני גוזלית הואיל ועשוי' לדדות. ר"ל שהן בעצמן מדדים י"ל שא' היתה מדדה והשניה נותרו אבל מנה לא הלך מאליו אא"כ נטלו אדם. וכשנטל נטל שניהם כפרש"י ולפ"ז דבגוזלות מודים רבנן בסיפא בזמן ג' ומצא שנים. ה"ה ברישא בזימן שנים ומצא ג' דמודים לרבי דלא אמרינן הלכו כלם והני אחדיני נינהו. אלא כיון דמדדים מודים לרבי דאמרינן רק איכא חד דמערב בהו אף על גב דברישא במעשר בהניח מנה ומצא מאתים פליגי על רבי וס"ל הכל חולין. מ"מ בגוזלות מודים: וא"כ ליכא טעם ברישא בב' ומצא שלשה דאסורים אלא משום דאיכא חד דמערב בהו. ולכן א"ש דהר"ן לא העתיק כ"א טעם זה בלבד. ולכן אם נפל א' מהם מותרים: דאין דרך כו' אצל מעות חברו הוא לאו דוקא אלא ד"ל אצל מעות מעשר: ועסי"ג בהגה דאפילו במקושרי' אמרי' דעשוים לדדות. ומ"ש סימן תל"ט אפשר נתכוין לישב מאי דאיכא למידק קצת על פי' הב"ח. דהא אי' על תי' גוזלות מדדים הא אתמר עליה ר"י ור"א חד אמר בשני כיסים מחלוקת אבל בכיס א' ד"ה חולין וחד אמר בכיס א' מחלוקת אבל בשני כיסים ד"ה מנה מונח ומנה מוטל וא"כ למ"ד בין יהיה מ"ד ר"י או ר"א. דבשני כיסים מודים רבנן דמנה מונח ומ"מ. ולמה איצטריך ר"י ור"א לשנויי שאני גוזלות הואיל ועשוי' לדדות הא גוזלות דומין לשני כיסים. אמר ר"א הכא בגוזלות מקושרים וכיסים מקושרים עסקי'. ר"ל הא דאמרי' בכיס א' מחלוקת לאו כיס אחד ממש אלא שני כיסים דומי' דכיס אחד. והיינו שהם מקושרים וס"ל לדבנן כה"ג (ס"ל) דהכל חולין. ורצו לאוקמי מתני' דהכא בגוזלות מקושרים. ולכן רבנן צ"ל שאני גוזלות דעשוי' לדדות ומנתקי מהדדי עכת"ד הגמרא. וא"כ דברי הש"ס על רישא בשנים ומצא ג' דאמר ממ"נ אי אחריני כו' לפי' הב"ח ר"ל לרבנן. הא כיון דלא אסיק דעתי' שאני גוזלות דעשוי' לדדות כ"ש דלא אסיק אדעתיה תי' ר"א דמיירי בגוזלות מקושרים וא"כ למ"ד בשני כיסים מודים רבנן א"כ בגוזלות דאין מקושרים מודו רבנן לרבי דלא אמרי' אחריני נינהו. א"כ איך אמד אי אחריני נינהו כו' היינו לרבנן. הא גוזלות שאין מקושרים דהוי דומיא דשני כיסים. מודו רבנן דלא אמרי' אחריני נינהו. היה צ"ל דהש"ס אזיל דוקא למ"ר בשני כיסים מחלוקת. ולזה רמז לעיין מ"ש מ"א בסי' תל"ט ס"ק ז' דהא דאמרינן בכיס א' מחלוקת דהיינו שני כיסים דומי' דכיס אחד דהיינו שני כיסים מקושרים אבל בשני כיסים ממש שאין מקושרים מודו דבנן. היינו דוקא בסיפא הניח מאתים ומצא מנה אבל ברישא בהניח מנה ומצא מאתים פליגי רבנן אפילו בשני כיסים שאין מקושרים. ובזה א"ש מ"ש לפי הס"ד אי אחריני כו' לרבנן אפילו למ"ד בשני כיסים מודו רבנן. ועמ"ש בע"ה שם בסי' תל"ט והב"ח הקשה כיון דר"א מוקי סיפא במקושרים. א"כ ה"ה רישא בב' ומצא ג' ג"כ מיירי במקושרים וא"כ תיקשי ממ"נ אי מצא שנים ומקושרי' והג' אינו מקושר א"כ למה אסורים השנים הא ידעינן דאותה שאינה מקושרת היא הבאה מעלמא וב' המקושרים הן שהזמין ואי מצא כל הג' עקושרי' א"כ פשיטא דאסורי' דהא חזי' דכל הג' הם שלא הזמין. ואי מצאן כלם אין מקושרי' מאי אריא ב' ומצא ג' אפילו לא מצא רק שנים אין מקושרי' אסורים. דע"כ אחריני נינהו דהא הזמין מקושרים ותי' דבאמת אפילו מצא שנים אסורים כיון דאין מקושרים ונקט מצא ג'. דמיירי בכל גווני בין הזמין מקושרים ובין הזמין אין מקושרים ובהזמין ואין מקושרים אינו אסור כ"א במצא ג' ולכן נקט מצא ג'. אבל הט"ז והסכים עמו הפר"ח חולקים וס"ל בהזמין שנים מקושרי' ומצא שנים אין מקושרים מותרים. דמנתקי אהדדי ואינהו נינהו:
יג סָעִיף יב (ס"ק טו) במחיצה כדרך קנים שבשובכים דאז אמרי' מעלמא אתי ולא אמרי' דנתהפכו דקי"ל כר"ח דרוב וקרוב הולכים אחר הרוב לכן כאן אזלי' בתר רובא דעלמא:
יד סָעִיף יד (ס"ק טז) ואם אין כו' פי' בתוך נו"ן אמה: משום דאע"ג דאין מפריחים רק מדדין. מ"מ עד נו"ן אמה מדדים:
טו סָעִיף טו (ס"ק יז) כיון כו' דשל גוי א"צ הכן. דגוי אינו מקצה מדעתו כלום וכיון דהו' מוכן לבע"ה מוכן לכ"א ועמ"ש מ"א סי' שיו"ד וס"ס ש"ח:
טז סָעִיף טז (ס"ק יח) להפשיטה ולא שרי סופן כו' ופר"ח כ' דה"ט דהא אפשר לבודקו אחר הפשט: וכ"מ בגמרא גבי מליחת חלבי' דף י"א אין שוטחים החלבים אפינו מבהמה שנשחטה בי"ט ע"ג יתידות שתשלוט בהן הרוח ולא יסריח ופריך מ"ש דהתירו ליתן העור לפני הדורס' כמ"ש סי' תצ"ט והטעם דהתירו סופן משום תחלתן ה"ה בשטיחת חלבים ה"כ להתיר סופן מ"ת ומשני דוקא בעור לפני הדורסים דאינו ניכר שכוונתו לתיקון העוד משום דחזי למזג' עליה והוי צורך י"ט לכן היתר. משא"כ בשטיחת חלבים דמוכח' מלתא שעושה לצורך חלבים יאמר מה לי למישטחינהו מה לי לממלחינהו. וימליחנו והמולחן הוא איכא איסור תורה. וא"א דגם איסור תורה התירו סופן מ"ת אם כן מה בנך דאתי למלחינהו הא אפילו מליחה דאיכא איסור תורה התירו משום תחלתן דאי לא נתיר המליחה אפי' השטיחה אסור שמא ימלחנו ויסריח החלב ואתי למנוע לשחוט א"ו דאיסור תורה לא הותר משום תחלתן: ועיין בשבת כו' בברזי דאי' שם ער"פ שחל בשבת דפסח דוחה שבת ס"ל לר' ישמעאל בנו של ר"י ב"ב מפשיטו עד התזה כדי להוציא האמורין להקטירם אבל לא יותר וחכ"א מפשיט את כלו שלא יהיה הבשר מונח בבזיון עם העור ופריך וכי משום בזיון קדשים נתיר איסור הפשטה דהי' אב מלאכה. ומשני דלא צריך לעור ונוטל העור בברזי חתיכות קטנות: דאין דרך הפשטה בכך ואין בו אלא שבות והותר משום בזיון קדשים אבל התוספות הוכיח דאפילו שבות ליכא כה"ג וא"כ ה"ה הכא דמותר להפרישו בברזי ל"מ לשיטת התוס' דליכא כה"ג איסור כלל אלא אפילו לשיטת רש"י דאיכא שבות. מ"מ הא איסור דרבנן הותר סופן מ"ת אולם אינו מבואר כמה שיעור העור ששוקל בברזי ואפשר ללמדו מדין שבת דהא התוס' כתבו וז"ל ולר"י נראה דאפילו שבות ליכא דאינו מפשיט כשיעור חשיבת עור ביחד עכ"ל התוס'. וא"כ נילף משבת מהו הנקרא חשוב דאי' בשבת דף ע"ט ע"א עור דלא מלח ולא עפיץ כמה שיעורו שיהיה חשוב ויתחייב על הוצאתו תני ר"ש בר"י כדי לצור משקולת קטנה כו' וכתב הרמב"ם פ' י"ח מהל' שבת דין י"ד. המוציא עור שלא נתעבד כלל. אלא עדיין הוא רך שיעורו כדי לצור משקולת קטנה שמשקל' שקל עכ"ל הרי דנתן שיעור לכל המדינות רשיעורו משקל. אבל רש"י במסכתא גיטין דף כ"ב ע"א כ' וז"ל רבעא דרבעא פי' רש"י משקל קטן שלהן היה משמע דמשעדים לפי משקל קטן שבאותה מדינה:
יז סָעִיף יז (ס"ק יט) אסור כו' אפילו למכרו לגוי אסור. דגם המכירה לגוי לא הותרה אלא סופן מ"ת. אבל האידנא דשכיח טרפות דכמה חומרות אנו מחמירים בריאה דבזמן הש"ס לא היו מחמירים אלו החומרות כמבואר בי"ד ולכן האידנא שכיח טרפות אלא באווזים ותרנגולים דלגבייהו לא שייך טריפות הריאה: וכתב הלבוש כו' בדרך זה כו' ר"ל כפי המבואר סימן ת"ק במוכר בשר כשר לישראל בלי פיסוק דמים וע"ד אלא אם כן נשחטה סמוך לי"ט משמע דפשיטא ליה ובסימן תצ"ט סק"ה הניח הדבר בצ"ע וע"ש ובסימן ת"ק ס"ג ס"ק י"ג:
א סָעִיף א ס"א אפי' במקום כו'. כ"כ הראב"ד בהשגות וז"ל שהרי חיה ועוף שהתירו אינו אלא בביברים קטנים ואפ"ה דגים אין צדים והטעם מפני שהם מכוסים מן העין והקשה עליו המ"מ מאמת המים לקמן ס"ה ותי' הב"י דאמת המים צרה וביבר רחב הרבה ודלא כהרמב"ם שמתיר אף בדגים בביברים קטנים וכ' המ"מ שמפ' דרשב"ג פליג אף ארישא אדגים אבל דבריו צ"ע דא"כ היאך אמרינן שם הלכה מכלל כו' וע' לח"מ שנדחק בזה אבל דבריו תמוהים:
ב סָעִיף ב ס"ב אין משקין כו'. כמ"ש בסוף י"ט אין משקין כו' והא דפריך בגמ' שם ל"ל למימר משקין ר"ל למה נקט השקאה דוקא דלא כהר"ן שם שכ' דהשקאה מותר וז"ש הרמב"ם וש"ע לשון משקין ועמ"א: וכל שאסור כו'. גמ' שם מותרין למאי כו' וליטעמיך כו' אלא כו':
ג סָעִיף ד ספק מוכן כו'. צ"ע דל"פ רש"י ותוס' שם על מילתא דר"פ משום שנלקט בי"ט ראשון אבל לכ"ע ספק אסור בי"ט ב' וע' סי' תקי"ג ס"ו בהג"ה ועמ"א וכן במהרי"ל הלכות י"ט כ' בשמחת תורה לקחו ביצים מן הא"י ומלאום בתרנגולת וגם עשה בהן שאר מאכלים ואסר מהרי"ל את התרנגולת וכל הנעשה עם הביצים עד מוצאי י"ט בכדי שיעשו משום ספק נולד: דהוי ס"ס. דמותר אפי' בדשיל"מ כדעת הרא"ש בתשובה כלל ב' ס"א שכ' דהא דאמרינן בריש י"ט וספיקה אסורה ואם נתערבה כו' מ' דקאי אספק וכה"ג קרינן בזבחים ע"ד א' ס"ס וכ' דוקא שספק א' בתערובות אבל ס"ש בגופו מותר והתיר שם בחדש משום ס"ס ועי"ד סי' ק"י ס"ט וסי' רצ"ג ס"ג בהג"ה ומ"מ כל סתם כו' ודלא כמ"ש בסי' ק"י ס"ח בהג"ה י"א דדשיל"מ כו' והוא דעת מהר"מ שם שהביא הרא"ש ומרדכי סוף כל הצלמים מהא דריש י"ט כנ"ל:
ד סָעִיף ה ס"ה מאחר כו'. כנ"ל ס"א:
ה סָעִיף ו ס"ו אווזים כו'. שם כ"ה א' ושם כ"ד א' ותניא הצד אווזין כו' וע' רא"ש שם וצ"ל דהא דקאמר כו' ולפ"ז כו' ור"ל דבבית ודאי מותר כנ"ל אבל אווזין כו' ושם ברא"ש ובע"ה כו' ואף לדברי התוס' כו' וז"ש בבית או בחצר:
ו סָעִיף ז ס"ז שאר כו'. כפי' הרמב"ם דרשב"ג ומ"ש שם ה"ד מחוסר כו' קאי גם אחיה דלא כתו' שם ד"ה כל כו' מחמת אוקימת' דר' אשי והרי"ף השמיט הא דרב אשי וס"ל כפירש"י דאידי ואידי חד שיעורא ודשמואל כללא הוא לכל:
ז סָעִיף ח ס"ח בתור ע' כו'. עבה"ג ור"ל כמו ששם קורא סמוך לעיר כו':
ח סָעִיף ט ס"ט וה"מ בגדולים כו'. ממש"ש כ"ה א' ארשב"א מודים כו' בד"א כו' מ' שמועיל זימון ועברא"ש פ"א סט"ו וכמ"ש ברפ"ג בחיה הא בה הא באמה כו':
ט סָעִיף י ס"י וא"צ לנענע. לא כב"ש: אם זימן כו'. כמש"ש דזימנין כו' וכמטלטל כו': ואם הוא כו'. דאיסור טלטול אינו אלא משום דמוקצה וכמ"ש בהג"א ד"ה ואין אדם כו' אבל תרנגולת העומדת כו' אבל בא"צ אלא לזוג אפי' זימן כל השובך לא היה דעתו אלא לזוג אלא דסומך על מה שיברור ונמצא איגלי למפרע שבתחלה קמטלטל כו':
י סָעִיף יב ס"יב המובדלים. דאל"כ ודאי איתהפיכו הג"א שם ד"ה וכגון ורש"י שם דודאי א"א שיעמדו על מקום א' מצומצם: אא"כ. רי"ו ופשוט וע"ש בגמ':
יא סָעִיף יג ס"יג ואסי' היו כו'. כשיטת התוס' בפסחים ט' א' והטור סי' תל"ט שפ' כמ"ד בכיס א' מחלוקת וע"ש בש"ע ס"ג:
יב סָעִיף יד ס"יד ואם הזמין כו'. תוספתא פ"א:
יג סָעִיף טו ס"טו א"י כו'. כמ"ש כ"ד ואם אין במינו במחובר כו' וה"נ שא"צ צידה והן תוך התחום ואף ע"פ שלא זימן מבע"י דאין הא"י צריך הכן כמ"ש בסי' תצ"ח ס"ג ועיי' מ"א:
יד סָעִיף טז ס"טז השוחט כו'. כ"כ הטור ומ' שם אף למאן דמתי' טלטול הבשר שכ' ובענין טלטול הבשר כו' ע"ש וכמ"ש בשבת קי"ו ב' בשלמא כו':
טו סָעִיף יז ס"יז אם כו'. שם קצ"ו ב' כי הא דלוי כו' ובירושלמי פ"ג די"ט הלכה ו' בעון קומי לוי מהו לראות את הטריפה בבית אפל אמר לאפוקי לברא ר' אמי בעי שמעינן אין רואין את הנגעים בבית אפל שמעינן אין רואין את הטריפה בבית אפל אר"י בר בון לא מטעם הזה אלא שמא תמצא טריפה ויהא אסור לטלטלה: אבל כו' שלא ישקול. י"ט כ"ח א': ולא. שם כ"ז ב': ואם. שבת קמ"ח א':
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.