א אֵין מַרְאִין סַכִּין לְחָכָם בְּיוֹם טוֹב לִרְאוֹת אִם הוּא רָאוּי לִשְׁחֹט בּוֹ, שֶׁמָּא תִּהְיֶה פְּגוּמָה וְיֹאמַר לוֹ: אָסוּר לִשְׁחֹט בָּהּ מִפְּנֵי פְּגִימָתָהּ, וְיֵלֵךְ וִיחַדְּדֶנָּה בְּמַשְׁחֶזֶת. וְחָכָם שֶׁרָאָה סַכִּין לְעַצְמוֹ, יָכוֹל לְהַשְׁאִילוֹ לַאֲחֵרִים. הַגָּה: וְעַכְשָׁו בַּזְּמַן הַזֶּה שֶׁכָּל שׁוֹחֵט רוֹאֶה סַכִּין בְּעַצְמוֹ, כָּל הָרוֹצֶה לִשְׁחֹט בְּיוֹם טוֹב יִבְדֹּק סַכִּינוֹ מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב וְלֹא בְּיוֹם טוֹב, שֶׁמָּא יַשְׁחִיזֶנּוּ (דִּבְרֵי עַצְמוֹ וּמַהֲרִי"ל וְהַגָּהוֹת שְׁחִיטָה); מִיהוּ אִם לֹא בְּדָקוֹ מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, וְהוּא שְׁעַת הַדַּחַק, יָכוֹל לְבָדְקוֹ בְּיוֹם טוֹב (שְׁחִיטַת יְשָׁנִים).
ב יָכוֹל לְהוֹלִיךְ סַכִּין וְהַבְּהֵמָה אֵצֶל טַבָּח לִשְׁחֹט, וַאֲפִלּוּ גְּדִי קָטָן שֶׁצָּרִיךְ לְהוֹלִיכוֹ עַל כְּתֵפוֹ; וְאַף עַל פִּי שֶׁהָיָה אֶפְשָׁר לְהוֹלִיכָם מֵאֶתְמוֹל. וְהוּא הַדִּין שֶׁהַטַּבָּח יָכוֹל לְהוֹלִיךְ הַסַּכִּין אֵצֶל הַבְּהֵמָה (בֵּית יוֹסֵף).
ג בְּהֵמוֹת שֶׁיּוֹצְאוֹת וְרוֹעוֹת חוּץ לַתְּחוּם וּבָאוֹת וְלָנוֹת בְּתוֹךְ הַתְּחוּם, הֲרֵי אֵלּוּ מוּכָנוֹת וְלוֹקְחִין מֵהֶן וְשׁוֹחֲטִין אוֹתָן בְּיוֹם טוֹב; אֲבָל הָרוֹעוֹת וְהַלָּנוֹת חוּץ לַתְּחוּם, אִם בָּאוּ בְּיוֹם טוֹב אֵין שׁוֹחֲטִין אוֹתָן בְּיוֹם טוֹב מִפְּנֵי שֶׁהֵן מֻקְצִין וְאֵין דַּעַת אַנְשֵׁי הָעִיר עֲלֵיהֶן. וְהָנֵי מִלֵּי בְּבַהֲמוֹת יִשְׂרָאֵל, אֲבָל שֶׁל אֵינוֹ יְהוּדִי לֵית בְּהוּ מִשּׁוּם מֻקְצֶה, דְּאֵין הָאֵינוֹ יְהוּדִי צָרִיךְ הָכֵן, אֶלָּא אִם כֵּן בָּאוּ בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל שֶׁאָז אָסוּר. לְפִיכָךְ אֵינוֹ יְהוּדִי שֶׁהֵבִיא בְּהֵמָה בְּמָקוֹלִין (פי' מָקוֹם שֶׁשָּׁם שׁוֹחֲטִים הַבְּהֵמוֹת), אִם יָדוּעַ שֶׁלָּנוֹת חוּץ לַתְּחוּם, אֲסוּרוֹת. וְאִם סָפֵק, מֻתָּרוֹת אֲפִלּוּ בָּאוּ לְצֹרֶךְ יִשְׂרָאֵל, שֶׁהַמֻּקְצֶה הוֹלְכִים בִּסְפֵקוֹ לְהָקֵל. וְאִם הֱבִיאוּם לְצֹרֶךְ הָאֵינוֹ יְהוּדִי, אוֹ אֲפִלּוּ סְתָם בְּעִיר שֶׁרֻבָּהּ עַכּוּ"ם, מֻתָּר, שֶׁכָּל הַמֵּבִיא לְצֹרֶךְ הָרֹב מֵבִיא.
ד בְּהֵמוֹת הַיְדוּעוֹת לָלוּן חוּץ לַתְּחוּם וְנִמְצְאוּ בָּעִיר בְּיוֹם שֵׁנִי, אֲנִי אוֹמֵר: שֶׁמָּא מִבָּעֶרֶב הִכְנִיסָן וְחוּץ לַחוֹמָה לָנוּ, וּמֻתָּרוֹת. וְכָל שֶׁכֵּן הַשְּׁחוּטוֹת בַּבֹּקֶר, שֶׁחֲזָקָה מִבָּעֶרֶב הִכְנִיסָן לְתוֹךְ הַתְּחוּם.
ה עֵגֶל שֶׁנּוֹלַד בְּיוֹם טוֹב, מֻתָּר לְשָׁחֲטוֹ אִם הָאֵם עוֹמֶדֶת לַאֲכִילָה; וְהוּא דְּקִים לֵיהּ בְּגָוֵיהּ שֶׁכָּלוּ לוֹ חֳדָשָׁיו. הַגָּה: וּבָעֵינָן גַּם כֵּן שֶׁהִפְרִיס עַל גַּבֵּי קַרְקַע (טוּר וְהָרֹא"שׁ), דְּחַיְשִׁינָן שֶׁמָּא יִרְאֶה בּוֹ רֵעוּתָא בָּאֵיבָרִים הַפְּנִימִיִּים וְנִמְצָא שָׁחַט בְּיוֹם טוֹב שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ, כָּךְ נִרְאֶה לִי מִדִּבְרֵי הָרֹא"שׁ וְהַטּוּר. וְאִם הָיוּ שַׁבָּת וְיוֹם טוֹב סְמוּכִים זֶה לָזֶה, נוֹלַד בָּזֶה מֻתָּר בָּזֶה.
ו בְּהֵמָה מְסֻכֶּנֶת שֶׁיָּרֵא שֶׁמָּא תָּמוּת, וְהוּא אָכַל כְּבָר וְאֵין צָרִיךְ לָהּ, אָסוּר לְשָׁחֲטָהּ, אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ שְׁהוּת בַּיּוֹם כְּדֵי לֶאֱכֹל מִמֶּנָּה כַּזַּיִת צְלִי מִבְּעוֹד יוֹם, וַאֲפִלּוּ אֵין שְׁהוּת לְנַתְּחָהּ וּלְבָדְקָהּ תְּחִלָּה. (טוּר) וּכְשֶׁיֵּשׁ שְׁהוּת בַּיּוֹם, וּשְׁחָטָהּ, אֵינוֹ נוֹטֵל עוֹרָהּ אֶלָּא אִם כֵּן שִׁיֵּר מִמֶּנּוּ אֵבֶר אֶחָד וּמְבִיאוֹ עִמּוֹ. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵין לְהַפְשִׁיטָהּ כְּלָל, אֶלָּא אִם כֵּן שְׁחָטָהּ לְצֹרֶךְ יוֹם טוֹב, וְכֵן רָאוּי לְהוֹרוֹת (הַגָּהוֹת אַלְפָסִי פֶּרֶק אֵין צָדִין).
ז אִם שָׁחַט בְּהֵמָה בַּשָּׂדֶה, לֹא יְבִיאֶנָּה בְּמוֹט אוֹ בְּמוֹטָה כְּדֶרֶךְ שֶׁעוֹשֶׂה בַּחֹל, אֶלָּא יְבִיאֶנָּה בְּיָדוֹ אֵיבָרִים אֵיבָרִים.
ח עוֹף שֶׁנִּדְרַס בָּרַגְלַיִם וְיֵשׁ לָחוּשׁ שֶׁנִּתְרַסְקוּ אֵיבָרָיו וְלָכֵן צָרִיךְ שְׁהִיָּה מֵעֵת לְעֵת וּבְדִיקָה אַחַר שְׁחִיטָה, מֻתָּר לִשְׁחֹט בְּיוֹם טוֹב, וְלֹא חַיְישִׁינָן שֶׁמָּא יִמָּצֵא טְרֵפָה, אַף עַל גַּב דְּאִתְיְלִיד בֵּיהּ רֵעוּתָא.
ט בְּכוֹר בַּזְּמַן הַזֶּה, שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְשָׁחֲטוֹ בְּלֹא מוּם, אֵין חָכָם יָכוֹל לִרְאוֹתוֹ בְּיוֹם טוֹב אִם יֵשׁ בּוֹ מוּם; וַאֲפִלּוּ אִם עָבַר וְרָאָהוּ וּמָצָא שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מוּם, אֵינוֹ יָכוֹל לְשָׁחֲטוֹ. אֲבָל אִם נוֹלַד בְּמוּמוֹ וְעָבַר וְרָאָהוּ, נִשְׁחָט עַל פִּיו. וְאִם רָאָה הַמּוּם מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, וְרָאָה שֶׁהוּא מוּם שֶׁרָאוּי לִשָּׁחֵט עָלָיו, יָכוֹל לַחֲקֹר עָלָיו בְּיוֹם טוֹב אִם נָפַל בּוֹ הַמּוּם מֵאֵלָיו, וּמַתִּירוֹ. הַגָּה: וְאִם נָפַל בְּכוֹר לַבּוֹר, אָסוּר לְהַעֲלוֹתוֹ דְּהָא אֵינוֹ רָאוּי לְשָׁחֲטוֹ, אֶלָּא עוֹשֶׂה לוֹ פַּרְנָסָה בִּמְקוֹמוֹ (רַמְבַּ"ם פ"ב).
י אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ שֶׁנָּפְלוּ לַבּוֹר, מַעֲלֶה אֶת הָרִאשׁוֹן עַל מְנַת לְשָׁחֲטוֹ וְאֵינוֹ שׁוֹחֲטוֹ, וְחוֹזֵר וּמַעֲרִים וּמַעֲלֶה אֶת הַשֵּׁנִי, רָצָה זֶה שׁוֹחֵט, רָצָה זֶה שׁוֹחֵט.
יא בְּהֵמָה, חֶצְיָהּ שֶׁל אֵינוֹ יְהוּדִי וְחֶצְיָהּ שֶׁל יִשְׂרָאֵל, יְכוֹלִים לִשְׁחָטָהּ בְּיוֹם טוֹב; וַאֲפִלּוּ יֵשׁ לָהֶם שְׁתַּיִם, יָכוֹל לִשְׁחֹט שְׁתֵּיהֶן.
יב הַשּׁוֹחֵט בְּהֵמָה בְּיוֹם טוֹב, אֵינוֹ רַשַּׁאי לִתְלֹשׁ הַצֶּמֶר לַעֲשׂוֹת מָקוֹם לַסַכִּין, אֶלָּא מְפַנֶּהוּ בְּיָדוֹ (בֵּית יוֹסֵף) וּמוֹשְׁכוֹ אֵילָךְ וָאֵילָךְ, וְאִם נִתְלַשׁ נִתְלַשׁ.
יג הַשּׁוֹחֵט אֶת הָעוֹף לֹא יִמְרֹט אֶת הַנּוֹצָה כְּדֵי לַעֲשׂוֹת מָקוֹם לַסַכִּין.
יד לֹא יִשְׁחֹט אָדָם חַיָּה וְעוֹף בְּיוֹם טוֹב, אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ לוֹ עָפָר מוּכָן מִבְּעוֹד יוֹם; וְאִם עָבַר וְשָׁחַט, אִם יֵשׁ לוֹ דֶּקֶר (פי' כְּעֵין יָתֵד שֶׁל בַּרְזֶל שֶׁחוֹפְרִין בּוֹ אֶת הַקַרְקַע) נָעוּץ מִבְּעוֹד יוֹם בְּעָפָר תָּחוּחַ, מְכַסֶהוּ בּוֹ; וַאֲפִלּוּ הָיָה צָרִיךְ לְכַמָּה דְּקִירוֹת, שָׁרֵי (בֵּית יוֹסֵף).
טו אֵפֶר כִּירָה שֶׁהֻסַק מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, מֻתָּר לְכַסוֹת בּוֹ. אֲבָל אִם הֻסַק בְּיוֹם טוֹב, אָסוּר, אֶלָּא אִם כֵּן הוּא חַם שֶׁרָאוּי לִצְלוֹת בּוֹ בֵּיצָה. וְאִם שָׁחַט, מֻתָּר לְכַסוֹת בּוֹ אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לִצְלוֹת בּוֹ בֵּיצָה. וּמִיהוּ עָדִיף טְפֵי לְכַסּוֹת בְּדֶקֶר נָעוּץ בְּעָפָר תָּחוּחַ, אִם יֵשׁ לוֹ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ וְטוּר).
טז הִכְנִיס עָפָר הַרְבֵּה לְבֵיתוֹ לְצֹרֶךְ גִּנָּתוֹ, וְהוּא כָּנוּס בְּמָקוֹם אֶחָד, מֻתָּר לְכַסוֹת בּוֹ, שֶׁכָּל זְמַן שֶׁהוּא צָבוּר דַּעְתּוֹ עָלָיו לְכָל מַה שֶּׁיִּצְטָרֵךְ; אֲבָל אִם הִכְנִיס מְלֹא קֻפָּה לְצֹרֶךְ גִּנָּתוֹ, לֹא, שֶׁמֵּאַחַר שֶׁהוּא מוּעָט, בָּטֵל.
יז מַכְנִיס אָדָם מְלֹא קֻפָּתוֹ עָפָר לַבַּיִת, בִּסְתָם, וְעוֹשֶׂה בּוֹ כָּל צָרְכּוֹ, וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן ש"ח סָעִיף ל"ח, וְלֹא אַמְרִינָן שֶׁהוּא בָּטֵל אַגַּב קַרְקַע הַבַּיִת; וְהוּא שֶׁיִּחֵד לוֹ קֶרֶן זָוִית, דְּכֵיוָן שֶׁלֹּא שְׁטָחוֹ מוּכָחָא מִלְּתָא דִּלְצָרְכּוֹ בָּעֵי לֵיהּ. וְאִם הוּא עָפָר תָּחוּחַ, מֻתָּר לְכַסוֹת בּוֹ.
יח כּוֹי (פי' בְּרִיָּה שֶׁנּוֹלְדָה מִתַּיִשׁ וּצְבִיָּה), אֵין שׁוֹחֲטִין אוֹתוֹ בְּיוֹם טוֹב. וְאִם שְׁחָטוֹ, אֵין מְכַסִין אֶת דָּמוֹ אֲפִלּוּ יֵשׁ לוֹ עָפָר מוּכָן, מִפְּנֵי שֶׁהָרוֹאֶה יֹאמַר: וַדַּאי חַיָּה הוּא דְּאִם לֹא כֵן לֹא הָיוּ מַטְרִיחִין לְכַסוֹת דָּמוֹ בְּיוֹם טוֹב, וְיָבֹא לְהַתִּיר חֶלְבּוֹ. וְלָעֶרֶב, אִם רִשּׁוּמוֹ נִכָּר, יְכַסֶנּוּ. הַגָּה: וְדַוְקָא שֶׁשְּׁחָטוֹ בְּקֶרֶן זָוִית וּכְהַאי גַּוְנָא, אֲבָל אִם שְׁחָטוֹ בְּאֶמְצַע הֶחָצֵר, אֲפִלּוּ דַּם בְּהֵמָה יָכוֹל לְכַסּוֹת אִם יֵשׁ לוֹ עָפָר מוּכָן, דְּהָוֵי לֵיהּ כִּגְרָף שֶׁל רְעִי, וְצָרִיךְ לְכַסּוֹת שֶׁלֹּא יִתְלַכְלְכוּ כֵּלָיו בֶּחָצֵר (הַגָּהוֹת אַלְפָסִי פֶּרֶק קַמָּא דְּבֵיצָה).
יט שָׁחַט בְּהֵמָה וְחַיָּה וְנִתְעָרֵב דָּמָם, וְיֵשׁ לוֹ עָפָר מוּכָן אוֹ אֵפֶר כִּירָה, אִם יָכוֹל לְכַסוֹתוֹ בִּדְקִירָה אַחַת שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לְהַרְבּוֹת בִּשְׁבִיל דַּם הַבְּהֵמָה, יְכַסֶנּוּ; וְאִם לָאו, לֹא יְכַסֶנּוּ.
כ שָׁחַט צִפּוֹר מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב וְלֹא כִּסָה דָּמוֹ, לֹא יְכַסֶנּוּ בְּיוֹם טוֹב.
א סָעִיף א {א} אין מראין וכו' - אפילו אם כבר בדק הטבח לעצמו בעיו"ט ונמצאת יפה:
ב סָעִיף א {ב} לראות וכו' - כמו שהיה המנהג בזמן חכמי הש"ס להראות הסכין אחר בדיקתו לחכם מפני כבודו:
ג סָעִיף א {ג} שמא תהיה פגומה וכו' - ובדיעבד אם הראה לו ונמצאת יפה מותר לשחוט בה:
ד סָעִיף א {ד} שראה סכין לעצמו - היינו בביתו ביו"ט כדי לשחוט בה ועיין בפר"ח שמצדד דאפילו לכתחלה יכול החכם לראות סכינו של עצמו כדי להשאילה לאחרים והטעם שהתירו לחכם דלגביה ל"ל שמא ישחיזנה דיודע שאסור להשחיז ומטעם זה מותר החכם גם כן כשאינו רוצה לסמוך על בדיקתו להראות סכינו לחכם אחר:
ה סָעִיף א {ה} רואה סכין לעצמו - שסומכין על קבלה שיש לו:
ו סָעִיף א {ו} יבדוק סכינו מעיו"ט - ולא יחזיר הסכין לנדן שלו דאם החוד או צדדי הסכין נוגעין בקשיות הנדן לא מקרי תו סכין בדוק כמ"ש בתבו"ש סימן י"ח סק"ד. וכתבו האחרונים דנכון שיהא לכל טבח ב' או ג' סכינים בדוקים מעיו"ט:
ז סָעִיף א {ז} ולא ביו"ט - היינו הבדיקה ראשונה אבל הבדיקה שצ"ל אחר השחיטה מותר דלא שייך גביה שמא ישחיזנה אם ימצאנה פגומה דלא יועיל ההשחזה להכשיר השחיטה ששחט מקודם:
ח סָעִיף א {ח} יכול לבדקו ביו"ט - וכגון שאין בעיר סכין אחר שנבדק מעיו"ט:
ט סָעִיף ב {ט} סכין והבהמה אצל טבח - ואפי' דרך ר"ה ואין חוששין שמא ימלך ולא ישחט ונמצא דהוציא שלא לצורך:
י סָעִיף ב {י} ואע"פ שהיה אפשר וכו' - דהוצאה באוכל נפש כתיקון אוכל נפש עצמו דמי [ולא כמכשירין] ולכך אין חילוק בין אפשר מבע"י או לא ואפילו לדעת היש מחמירין לעיל בסי' תצ"ה ס"א בהג"ה לענין הוצאה אין להחמיר:
יא סָעִיף ב {יא} וה"ה וכו' הסכין אצל הבהמה - ולא אמרינן דטוב יותר שהבהמה תלך ברגליה אצל הטבח:
יב סָעִיף ג {יב} ובאות ולנות - לאו דוקא בכל יום אלא אפילו שבאים לפרקים ללון נמי מוכנות הן מן הסתם וכדלקמיה:
יג סָעִיף ג {יג} ולוקחין מהם - ואפילו לא באו מבע"י אלא בלילה (אם רק לית בהו איסור תחומין כגון שבאו מאליהם וכדומה) דלא חשב עלייהן כלל ביה"ש נמי מותרין דכבהמות בייתיות דמי וא"צ לחשוב עליהם:
יד סָעִיף ג {יד} והלנות חוץ לתחום - היינו שדרכם להיות רועות כל הקיץ עד חודש חשון ואח"כ באות לביתם מ"מ כל ימי הקיץ אין דעת אנשי העיר עליהם והרי הן מוקצין וע"כ אם באו וכו':
טו סָעִיף ג {טו} אם באו ביו"ט - ומיירי דלית בהו איסור תחומין כגון שבאו מאליהם או עירבו לאותו צד או לענין להתיר אותם לישראל אחר דאל"כ בלא"ה אסורין שהרי באו מחוץ לתחום:
טז סָעִיף ג {טז} אין שוחטין וכו' - ולמאן דשרי מוקצה ביו"ט מותרים ויש מי שכתבו דלכו"ע אסור דכיון שאין נכנסות לתחום העיר כל ימי הקיץ הוי להו כגרוגרות וצמוקים שהעלם לגג ליבשן דלכו"ע אסוחי אסח דעתייהו מנייהו עד שיתייבשו וכמבואר לעיל בסי' ש"י:
יז סָעִיף ג {יז} דאין הנכרי צריך הכן - וכמו שפירשנו לעיל בסי' תצ"ז סט"ו ולהכי אפילו היו מהבהמות הלנות בכל ימות הקיץ שלא בבית לית לן בה:
יח סָעִיף ג {יח} שאז אסור - עכ"פ לישראל זה שהובא עבורו מטעם איסור תחומין ולישראל אחר מותר:
יט סָעִיף ג {יט} לפיכך וכו' אם ידוע וכו' - הלשון מגומגם קצת דאינו מסיים מענינא דרישא ובאמת המחבר מתחיל עתה מענין אחר וחסר כאן איזה תיבות כמו שביארתי בבה"ל וכצ"ל ודוקא כשידוע שלנו חוץ לתחום ולא בספק לפיכך וכו':
כ סָעִיף ג {כ} נכרי שהביא בהמה במקולין - שיש מקומות שהנכרים מביאין בהמות במקולין של ישראל וישראל שוחט ומוכרים הבשר ואם מסתפק לנו על בהמה זו אם הביאה העכו"ם ביו"ט מחוץ לתחום אין לאסור:
כא סָעִיף ג {כא} שלנות וכו' - צ"ל שלנו:
כב סָעִיף ג {כב} אסורות - היינו בעיר שאין רובה נכרים דאמרינן מסתמא לצורך ישראל הביאם:
כג סָעִיף ג {כג} שהמוקצה הולכים וכו' - ר"ל באיסור של חוץ לתחום וקרי ליה נמי מוקצה אבל בספק מוכן בודאי לחומרא אזלינן וכדלעיל סימן תצ"ז סעיף ג' וד' והמחבר בכאן החזיק בשיטת הפוסקים דתחומין קילא ולא מחמרינן בספיקה וכבר תמהו האחרונים דבכמה מקומות פסק כדעת הפוסקים להחמיר גם בספק תחומין [עיין בסימן שכ"ה ס"ט ובסימן תקט"ו] ובסעיף ד' יתבאר:
כד סָעִיף ג {כד} לצורך הנכרי - ר"ל ואז מותר אפילו היא עיר של ישראל:
כה סָעִיף ד {כה} בהמות הידועות וכו' - היינו הך דס"ג אלא דרבותא קמ"ל שאפילו הבהמות שרואים היום אצל עכו"ם ידועות לנו שדרכם ללון חוץ לתחום וגם בערב יו"ט לא היו עוד בעיר וסד"א דגם עתה היה כן אלא שהעכו"ם הביאם בעיר היום לצורך המקולין קמ"ל דגם בזה לא נפק מכלל ספיקא דשמא שפיר הביאם מאתמול רק היו חוץ לחומה ובבוקר הכניסם לעיר:
כו סָעִיף ד {כו} ביום שני - כתבו המפרשים דט"ס הוא וצ"ל ביו"ט:
כז סָעִיף ד {כז} השחוטות בבקר - ר"ל שמביאן הנכרי למקולין לשחוט אותן בבקר ואמרינן שבודאי מביאן מבע"י כדי שלא יאחר הזמן וגם שאין מצוי כ"כ לילך עם הבהמות בלילה. וכ"ז הוא כפי שיטתו בס"ג דבתחומין תלינן להקל כ"ז שאינו ברור לנו וכבר כתבנו דהמחבר בעצמו מחמיר בזה בכמה מקומות ודעת המ"א שלא להקל רק בשהעכו"ם שרוי בעיר ובהמות מצויות לו תוך התחום דבזה לא מחזקינן איסורא או ביו"ט שני ומטעם ס"ס וכדלעיל בסימן תצ"ז ס"ד:
כח סָעִיף ה {כח} עומדת לאכילה - ר"ל דאז מותר אפילו למאי דפסק לעיל בסימן תצ"ה ס"ד דמוקצה אסור ביו"ט ומטעם דכיון שאמו מוכנת לאכילה הרי הוא מוכן אגב אמו שאם היה רוצה היה שוחט האם קודם שנולד העגל ואוכל שניהם ביו"ט [ואפי' אם ידוע שהאם היא טרפה מ"מ אינה מוקצה ביו"ט שהרי היא מוכנת כבר לכלבים א"כ גם העגל ממילא אינו מוקצה] ולפי מנהג מדינותינו שאין אוסרין מוקצה ביו"ט אלא נולד [כמו שפסק הרמ"א שם בהג"ה] יש להתיר עגל שנולד ביו"ט אפילו אם אמו עומדת לגדל ולדות ואין לאסרו משום נולד כיון שהלידה לא עשתה שינוי בגופו כלל שהרי אף קודם לידתו היה ראוי לאכילה כמו אחר שנולד:
כט סָעִיף ה {כט} והוא דקים ליה וכו' - והאידנא אין אנו בקיאין בזה כדאיתא ביו"ד סימן י"ג סס"ג וע"כ אין שוחטין עגל שנולד ביו"ט או בשבת עיו"ט קודם יום שמיני שמא נפל הוא והיכא דצריך להמתין שבעה ימים כגון לדידן שאין אנו בקיאים אם כלו חדשיו וחל יום שמיני ביו"ט א' י"ל דאסור דאתקצאי בין השמשות וה"ה כשחל יום שמיני ביו"ט ב' [פמ"ג במשב"ז] אבל בספר ישועות יעקב מתיר בזה כיון דרוב הולדות ולד מעליא ילדן ובודאי יגיע לכלל היתר לא חשיב מוקצה:
ל סָעִיף ה {ל} חדשיו - בן ט' חדשים לגסה וחמשה לדקה:
לא סָעִיף ה {לא} ובעינן גם כן שהפריס וכו' - דעי"ז יצא מחשש שמא נתרסקו איבריו ביציאתו מן הרחם שהוא מקום צר:
לב סָעִיף ה {לב} דחיישינן וכו' - ר"ל אע"פ שאם נולד בחול היכי דידעינן שכלו לו חדשיו מותר לשוחטו בו ביום ואין חוששין שמא נתרסקו איבריו וא"צ בדיקה באיבריו הפנימים מ"מ ביו"ט חיישינן שמא בלא מתכוין יראה חשש טריפות באיבריו הפנימיים ונמצא ששחט ביו"ט שלא לצורך. ודעת הרש"ל וט"ז דא"צ להפריס ואין לחוש לכל הני חששות אך לדידן אין נ"מ בכל זה דאין אנו בקיאין בכלו חדשיו וכנ"ל:
לג סָעִיף ה {לג} נולד בזה מותר בזה - אעפ"י שהוא יו"ט ואין שבת מכינה ליו"ט לפי שאין לידה זו חשיבא הכנה כיון שהיה ראוי לאכילה קודם הלידה כמו אחר הלידה:
לד סָעִיף ו {לד} כדי לאכול ממנה - אחר שתצא נפשה כמ"ש ביו"ד סימן כ"ז ואף שאין בדעתו לאכול ממנה כלום והטעם דבאופן זה שיש שהות לאכול אין איסור מן התורה לשחטה ביו"ט דאלו היו מזדמני ליה אורחים שלא אכלו עדיין ורוצים עתה לאכול מבהמה זו היתה השחיטה מתרת להם א"כ שחיטה זו נקראת מלאכת אוכל נפש וע"כ אע"פ שלא נזדמנו אורחים אין בשחיטה זו איסור מן התורה אלא שחכמים אסרוה כל שאין בה צורך יו"ט ובמקום הפסד לא העמידו חכמים דבריהם משא"כ בבהמה בריאה אין לשחטה אא"כ צריך לה ביו"ט גופא:
לה סָעִיף ו {לה} כזית צלי - שזהו הקל בבישולין ודי בכזית משום דא"א לכזית בשר בלא שחיטה וא"כ הוי השחיטה כולה לצורך יו"ט:
לו סָעִיף ו {לו} ואפי' אין שהות וכו' - כיון דמן הדין מותר בלא בדיקת הריאה אלא שהחמירו לכתחלה לבדקה הכא משום הפסד ממונו א"צ להחמיר בזה:
לז סָעִיף ו {לז} תחלה - ודעת כמה אחרונים דבעינן שיהיה שהות כדי להפשיטה ולבודקה ובספר ישועות יעקב כתב דדוקא בגדיים וטלאים דלא שכיח בהו סירכא יש להקל אבל בבהמה גסה בעינן שיהיה ג"כ שהות כדי להפשיטה ולבודקה:
לח סָעִיף ו {לח} אינו נוטל עורה - ר"ל לטלטלו ולהניח על מקומו אחר שהפשיטו מן הבהמה וכדלעיל בסימן ש"ח סכ"ה ואע"ג דלקמן בסימן תצ"ט שרינן לטלטל העור אחר ששחטו הבהמה ביו"ט התם בבהמה בריאה ומשום דאי לא שרית ליה לא ישחוט ואתי לאימנועי משמחת יו"ט משא"כ הכא דמוכרח לשחוט שלא תמות:
לט סָעִיף ו {לט} אבר אחד - שאז בטל העור לגבי האבר ומותר לטלטלו עמו:
מ סָעִיף ו {מ} וי"א דאין וכו' - דהפשטה הוא ג"כ בכלל מלאכה ואסור כיון שהוא שלא לצורך אכילה ואע"ג דליכא בזה איסור דאורייתא דהואיל אי מזדמני ליה אורחים שהיו צריכין להבשר לאכול היה בודאי מותר להפשיט [אבל זהו רק בשיש שהות ביום כדי להפשיט ולהאכילם] השתא נמי מותר עכ"פ מדרבנן מיהו אסור ודעת המחבר דכשם שהתירו בשחיטה משם הפסד ממון כן התירו נמי בהפשטה משום הפסד ממון שלא יסריח הבשר ועיין במ"א וא"ר וש"א דהעיקר כדברי המחבר ורק לכתחלה יש ליזהר [אכן זהו דוקא באופן שיש לחוש שאם ימתין עד הערב תסרח הבשר אבל בלא"ה בודאי אסור עכ"פ מדרבנן להפשיט] וכתב הפמ"ג דכ"ז בשיש שהות הרבה אבל אם שחט סמוך לערב וא"א לאכול כ"א כזית אסור להפשיט העור מן התורה הואיל דליתא בזה הסברא דאי מזדמני ליה אורחים אחר דאין שהות לאכול יותר:
מא סָעִיף ו {מא} כלל - וכן השוחט עוף מפני שהוא מסוכן ואין דעתו לאכול ביו"ט אסור למרוט נוצתו:
מב סָעִיף ו {מב} להורות - ואפשר דאם יפשיט ע"י שינוי כגון בקוץ או בקנה דבעלמא ג"כ אין בזה אלא משום שבות אין להחמיר בזה אחרי דהרבה מסכימים עם דעת המחבר וכנ"ל:
מג סָעִיף ז {מג} אם שחט בהמה - מדסתם משמע דאף בבהמה בריאה דינא הכי:
מד סָעִיף ז {מד} יביאנה בידו - אע"ג דמפיש עי"ז בהלוכא מ"מ עדיף טפי כדי שלא יהא כעובדא דחול ועיין בפמ"ג שמוכיח מהר"ן דאפילו ע"י שינוי אין כדאי להביא על ידי מוט:
מה סָעִיף ז {מה} איברים איברים - ואם א"א לו לשנות להביא איברים איברים כגון שצריך למהר להביא לאורחים נראה דמותר להביא ע"י מוט ומוטה [או"ז וע"ש דמוכח דבמסוכנת יש להחמיר ללישנא קמא גם באופן זה ואין להקל אלא בבריאה]:
מו סָעִיף ח {מו} ולכן צריך שהיה מעל"ע - כדי שיצא מחשש ריסוק איברים וצריך ג"כ בדיקה דנהי דבודאי לא נתפרקו איבריו מדשהה מעל"ע מ"מ שמא אירע ריעותא באיברים הפנימים ונטרף עי"ז:
מז סָעִיף ח {מז} לשחטו ביו"ט - היינו אחר ששהה מעל"ע אף שהוא מחוסר בדיקה עדיין ולפי דעת הג"ה ביו"ד סי' נ"ח ס"ה דאין אנו בקיאין בבדיקת כל האיברים לא משכחת דין זה לדידן והרמ"א לא העיר בזה שסמך על מה שכתב ביו"ד שם:
מח סָעִיף ח {מח} ולא חיישינן וכו' - דאע"ג דצריך בדיקה מ"מ כיון שהיה לו מתחלה חזקה דכשרות דרוב בהמות ועופות כשרות הן מותר לשחטו דמעמידין אותו בחזקת היתר:
מט סָעִיף ח {מט} אע"ג דאיתיליד ביה ריעותא - וה"ה בספק נקובה בקוץ וכה"ג דמותר לשוחטו וכ"ש היכא דליכא ריעותא כלל רק שיש מקומות שמצויות טריפות הרבה כמו כשירות דאין לנו לחוש שמא ימצא טרפה דמעמידין אותה בחזקת היתר דרוב בהמות שבעולם כשרות הן ויש חולקים אעיקר דינא דמחבר וסוברין דאין לשחוט במקום דאיכא ריעותא וה"ה במקום שהטריפות מצויות כמו כשרות ועיין בשע"ת שכתב דמכ"ש אם רובן טריפות אפילו רק מחמת חומרות האחרונים דאסור לשחוט ביו"ט ולמעשה הכריעו האחרונים דיש לחוש לדעה זו ולהחמיר אפי' במחצה על מחצה והוא שהמחצה טריפות שמצוי הם טרפות גמורות מצד הדין אבל אם רק מחמת חומרות האחרונים מותר לשחוט ביו"ט אם הוא לצורך וה"ה במסוכנת מחמת הפסד ממון אבל בלא"ה המנהג שלא לשחוט שום בהמה ביו"ט אפי' היכא דלא שכיחי טריפות כ"כ שמא תמצא טרפה אבל עוף נוהגין לשחוט ביו"ט [ח"א]:
נ סָעִיף ט {נ} אין חכם יכול וכו' - בין שהומם ביו"ט בין שהומם מערב יו"ט משום דמיחזי כמתקן דאסור ביו"ט ולא דמי לשאר הוראה שאין האיסור וההיתר תלוי בהוראת פי המורה אלא בידיעת הדבר משא"כ בבכור אפילו יש בו מום גמור כל שלא התירו אותו חכם או ג' הדיוטות ושחטו אסור ולפיכך כשמתירו הרי הוא כמתקנו:
נא סָעִיף ט {נא} לראותו וכו' - ולהתירו אבל לראות בכור ולעיין בדינו לא להורות לאחרים למעשה הוי כלימוד תורה בעלמא ולא אסור:
נב סָעִיף ט {נב} אינו יכול לשוחטו - אע"ג דמשום דעבר חכם אהא דאין רואין אין סברא לאסור מ"מ אסור משום מוקצה לא מיבעי אם הומם ביו"ט דבודאי לא מיתחזי מערב יו"ט ואפילו בהומם מערב יו"ט די"ל דעתיה עליה למשאל לחכם ביו"ט ואם יתירנו יאכלנו מ"מ כיון שאסרו חכמים לראות מומין ביו"ט א"כ ע"כ אסח דעתיה מיניה דלא אסיק אדעתיה שימצא חכם או אפילו ג' הדיוטות שיעברו אאיסור דאין רואין מומין וכתבו הפוסקים דלכו"ע אסור בזה ואפילו למאן דשרי מוקצה בעלמא ביו"ט בהיסח הדעת כזה מודו דאסור:
נג סָעִיף ט {נג} אבל אם נולד במומו - היינו שנולד ביו"ט ומום עמו ליכא כאן משום מוקצה שהרי ביה"ש היה ראוי הולד לאכול אגב אמו אם היה שוחטה ולהכי אף שכשנולד אידחי שהרי נאסר כ"ז שלא התירו חכם מ"מ כשנמצא חכם והתירו אין לאסור משום מוקצה שהרי ביה"ש לא היה מוקצה ואם נולד תם והומם בו ביום עיין בה"ל איך דינו:
נד סָעִיף ט {נד} ואם ראה המום וכו' - ר"ל היכא שעיקר ראיית הבכור היה בעיו"ט דהיינו שעיין בדינו אם הוא מום קבוע והוסכם אצלו שהוא מום גמור רק שלא חקר ודרש עדיין אם לא פשע בעל הבכור בנפילת המום [שכל מום שלא נפל מעצמו אלא אחרים גרמו לו בכוונה אינו חשוב מום לישחט על פיו] בזה מותר לו לעשות חקירה ודרישה גם ביו"ט ואין זה בכלל אין רואין מומין ביו"ט:
נה סָעִיף ט {נה} אסור להעלותו - ואפילו הומם מחמת נפילתו וכדמסיים דהא וכו' וטלטול שלא לצורך שחיטה אסור:
נו סָעִיף ט {נו} אלא עושה לו פרנסה במקומו - ואע"ג דפסק המחבר לעיל בסימן תצ"ז ס"ב דכל דבר שהוא מוקצה אסור ליתן לו מזונות הכא התירו שלא ימות:
נז סָעִיף י {נז} אותו ואת בנו וכו' - דבהמות בעלמא שנפלו בודאי מותר לו להעלותו אע"פ שאינו שוחט מהם כיון שראויין לשחיטה ואפשר יצטרך לו בתר הכי אבל אותו ואת בנו שע"כ חדא לא חזיא ומטלטל שלא לצורך וע"כ צריך להערים:
נח סָעִיף י {נח} ואינו שוחטו - שמוצא לו עלילה שמא חבירו שמן ממנו והתירו לו להערים משום צעב"ח ומשום הפסד ממונו:
נט סָעִיף י {נט} רצה זה שוחט - ומשמע דעכ"פ מחויב לשחוט אחד מהם אכן הרבה פוסקים הביאו בשם הירושלמי דאם רוצה אח"כ שלא לשחוט אחד מהם ג"כ הרשות בידו דעכ"פ העלאה היתה בהיתר ומ"מ כתב בעבודת הקודש להרשב"א דראוי לחוש ולהחמיר ולשחוט אחד מהם שלא יהא ניכר ההערמה:
ס סָעִיף יא {ס} יכולים לשחטה - כיון דא"א לכזית בשר בלי שחיטה אינו עושה הישראל בשביל עכו"ם כלום אלא לעצמו הוא עוסק:
סא סָעִיף יא {סא} ואפילו יש להם שתים - דהיה אפשר לומר עם העכו"ם מתרצה לחלקן יחלקו מחיים קמ"ל דאינו מחויב לחלוק לא מיבעיא אם אינו צריך רק חצי בהמה ליו"ט א"כ כשיחלוק ויצטרך לשחוט בהמתו בשביל מעט הבשר שצריך לו יופסד הבשר הנשאר אלא אפילו צריך לכולא בהמה ורוצה לשחוט שתיהן ועכו"ם נתרצה לחלוק ג"כ לא אמרינן ליה לחלוק ואפילו ב' הבהמות שוות במראה ובקומה ובדמיהן דאפשר אין הבשר של בהמה זו שמן ומוטעם כבשר בהמה אחרת וניחא ליה טפי שיאכל מבשר ב' הבהמות וי"א דאם העכו"ם מתרצה ליתן לו הגדולה והטובה אסור לשחוט השניה אכן אם הישראל ששוחט אינו נוטל לעצמו כ"א חלק הפנימי וחלק אחורים מניח בעור לעכו"ם המשותף לכו"ע מותר לשחוט שתיהן בכל גווני דהא אין לו טרחא בחלק העכו"ם וא"א לכזית בשר בלא שחיטה:
סב סָעִיף יב {סב} לתלוש הצמר - דהוי עוקר דבר מגידולו ואף דהוא כלאחר יד דאין דרך להסיר הצמר ע"י תלישה רק ע"י גזיזה עכ"פ מדרבנן אסור:
סג סָעִיף יב {סג} בידו - ולא בכלי משום דנראה כגוזז [פמ"ג]:
סד סָעִיף יב {סד} ואם וכו' - ואין בו איסורא דה"ל דבר שאינו מתכוין שאינו מתכוין לתלוש אלא לפנות:
סה סָעִיף יב {סה} נתלש - ולא יזיזנו ממקומו אלא ישאר שם מסובך עם שאר צמר הצואר. ואם היה צמר מסובך על הצואר שא"א לפנותו ואין לשחוט כך כמבואר ביו"ד סימן כ"ח ס"ח בהג"ה ולא היה באפשרו מעיו"ט לזה י"ל דשרי לעשות כן ביו"ט [פמ"ג]:
סו סָעִיף יג {סו} לא ימרוט - דמריטת נוצה הוא תולדה דגוזז דעוף דרכו במריטה ואע"ג שאחר השחיטה מותר למרוט הנוצה ואיסור גוזז שייך אף לאחר מיתה וכמו שכתבנו בסימן ש"מ לא אמרינן מה לי מחיים מה לי לאחר השחיטה דלאחר שחיטה שאני שכיון שכבר הותרה בשחיטה לאכול וא"א לאוכלה בלי מריטת נוצה מותר למורטה כמו שמותר לצלותה ולבשלה וכן בבהמה מותר לאחר שחיטה להפשיט את עורה מטעם זה אע"ג דהפשט אב מלאכה הוא אבל בעוד שלא נשחטה כל מאי דעביד מכשירי אוכל נפש שאפשר לעשות מאתמול הוא ואסור [הרא"ש]:
סז סָעִיף יג {סז} לעשות - ומ"מ לפנות בידו ולמשוך אילך ואילך וכנ"ל בסי"ב מותר גם בנוצות:
סח סָעִיף יג {סח} לסכין - הנה בב"י הביא דעת הרמב"ן שמיקל בזה והוא הסכים לדינא לאיסור כרוב הפוסקים החולקים עליו וכמו שסתם כאן ומ"מ נהגו עכשיו השוחטים למרוט מפני שאומרים שא"א לשחוט בלא זה וסומכין על דעת הרמב"ן ומ"מ בודאי אם אפשר לשחוט בלא מריטה רק שיפנה בידו יש להחמיר וכנ"ל:
סט סָעִיף יד {סט} חיה ועוף - שצריכין כיסוי הדם:
ע סָעִיף יד {ע} עפר מוכן וכו' - ויהיה העפר תיחוח שיוכל לכסות בו ולא יצטרך לכתשנה דכתישת רגבים הוא מלאכה גמורה דהוא תולדה דטוחן ולא הותרה ביו"ט וה"ה באפר של הסקה שהוסק מבעוד יום דמסתמא מוכן הוא לכל תשמיש וכדלקמיה בסט"ו וכשיש לו עפר מוכן או אפר יטלטלנו ויניח למטה במקום שישחוט ואחר השחיטה יכסנו בם גם למעלה דצריך כיסוי בתיחוח למטה ולמעלה כמבואר ביו"ד סימן כ"ח וע"ש ביו"ד דאם שחט ע"ג קרקע קשה ויש שם דם הרבה יטול קצת ממנו ויתנו בעפר תיחוח ויכסהו אכן אם נתייבש הדם קצת אסור לגוררו ביו"ט דשמא אתי לאשוויי גומות דהוי מלאכה דאורייתא:
עא סָעִיף יד {עא} מבע"י - דאם ירצה לחפור ביו"ט כדי לכסות יש בזה תרי איסורי אחד משום חפירת גומא ואחד משום טלטול העפר דהוא מוקצה. ומש"כ אם יש לו וכו' דאם אין לו לא יכסהו עד הערב:
עב סָעִיף יד {עב} דקר נעוץ מבעוד יום - דעל ידי זה שנעוץ הדקר בקרקע הו"ל הקרקע כחפור ועומד ודעת כמה פוסקים דבעינן שינעוץ בהדיא לשם הכנה לצורך מחר:
עג סָעִיף יד {עג} בעפר תיחוח - דבעפר קשה הלא צריך לכתוש כדי לכסות ואסור וכנ"ל ואע"ג דבתיחוח נמי הלא קעביד גומא עכשיו בהוצאת העפר אין בזה איסור דאורייתא דהוא מלאכה שא"צ לגופה וגם הוא מקלקל והתירו בדיעבד כששחט משום מצות כיסוי ומשמע מהפוסקים דחשש גומא אינו אלא כשהיה רק מעט עפר תיחוח באמצע וסביב קרקע קשה וכשנוטל העפר נשאר גומא אבל כשהיה עפר תיחוח הרבה סביב אין עושה גומא בנטילתו שמיד שנוטל העפר נשאר עפר אחר במקומו. ומ"מ לענין לשחוט לכתחלה אפילו על סמך עפר כזה אסור דנעיצת דקר אינה הכנה גמורה להוציא מידי מוקצה שהרי מ"מ לא נטלו להעפר ממקום חיבורו מבעוד יום ולא התירו ע"י נעיצת דקר אלא בדיעבד כשכבר שחט:
עד סָעִיף יד {עד} מכסהו בו - וכתבו האחרונים דאם העפר תיחוח היה הרבה עד שלא נעשה גומא ע"י נטילתו העפר יכול לכסות בדיעבד כשכבר שחט אפילו לא היה שם דקר נעוץ מבע"י:
עה סָעִיף יד {עה} לכמה דקירות - שכשנעץ הדקר להכנה מסתמא דעתו היה להכין מן העפר כפי השיעור שיצטרך לו לכיסוי ויש מאחרונים שסוברין דהכנה שהכין מאתמול לא מהני אלא לאותו דקר שנעץ שהזמינו לכך אבל לא לדקור מחדש בשביל זה וכ"ש להפוסקים שסוברין דהטעם דבעינן דקר נעוץ מבע"י כדי שלא יהא חשש חפירה ביו"ט פשיטא דאסור לדקור מחדש ביו"ט:
עו סָעִיף טו {עו} מותר לכסות בו - היינו אפילו לשחוט לכתחלה ע"ד זה דהו"ל מוכן דכיון שהיה אפר מאתמול דעתיה עלויה לכל מילי שיצטרך:
עז סָעִיף טו {עז} אסור - ואפילו להמתירין מוקצה ואפילו בנולד מ"מ בנולד גמור כזה דמעיקרא עצים והשתא אפר כו"ע מודים דאסור בטלטול. ואם הסיק עצים היום ע"ג אפר של אתמול ונתערב האפר באפר של אתמול [בענין שלא היה ניכר מעולם בפ"ע בלי תערובות דבזה ליכא כללא דדבר שיש לו מתירין אפי' באלף לא בטיל] בטל ברוב:
עח סָעִיף טו {עח} אא"כ הוא חם שראוי וכו' - דאתמול בעודן עצים היו מוכנים להיסק ולבשל ולצלות ועודנו בתשמישו זה ואיידי דחזי לאפוכי ביה מידי לצליית ביצה שקיל ליה נמי ומכסה בו להדם:
עט סָעִיף טו {עט} אע"פ שאינו ראוי - דשרו רבנן מוקצה בדיעבד שלא לבטל מצות כיסוי:
פ סָעִיף טו {פ} ומיהו עדיף טפי וכו' - דדקר שהיה נעוץ מבע"י לכך אין בו איסור מוקצה ורק עשיית גומא דאינו אלא מקלקל במקום שא"צ להגומא וס"ל דזהו קילא מאיסור מוקצה אכן כמה אחרונים חולקים אהגה"ה זו וס"ל להיפך דמוטב לכסות באפר מוקצה דאינו אלא טלטול בעלמא ולא להגביה העפר עם הדקר שעושה גומא בידים:
פא סָעִיף טז {פא} לביתו לצורך גינתו - היינו שדעתו היה בפירוש לצורך גינתו לשוטחה שם ולכך דוקא אם הוא עפר הרבה ומשום דכ"ז שהוא צבור וכו' אבל אם רק מלא קופתו לא ואפי' הניחם בקרן זוית לא מהני משא"כ בסי"ז שהכניס לבית בסתם אפילו מלא קופתו מותר כשייחד לו קרן זוית וכדלקמי' ויש מן הפוסקים שסוברין דדוקא אם הכניס לגינתו ממש דאז אמרינן אם הוא מועט מלא קופה וכיוצא בטל לגבי קרקע הגינה משא"כ במכניסו לבית או לחצר אע"פ שלא הכניס אלא מלא קופה וייחד לו מקום אינו בטל:
פב סָעִיף טז {פב} והוא כנוס במקום אחד - ר"ל שלא שטחם עדיין ע"פ גינתו אלא מונחים לע"ע כמו שהכניסם בצבור אחד:
פג סָעִיף טז {פג} לכסות בו - ואפילו לשחוט לכתחלה ע"ד עפר זה וכמו שמסיים שכל זמן וכו'. וכתבו האחרונים דסעיף זה מיירי גם כן בשהיה העפר תיחוח כמו ההיא דסי"ד הלא"ה אסור לכסות בו ולענין לשחוט לכתחלה [או לשאר צרכים] צריך שיהיה תיחוח כ"כ עד שלא יעשה שום גומא בנטילתו:
פד סָעִיף טז {פד} לכל מה שיצטרך - ומשמע דלכל תשמיש מותר ויש פוסקים שכתבו שלא התירו אלא לענין כיסוי שהוא צורך מצוה אבל לשאר תשמישים לא ואפילו לענין כיסוי דוקא דיעבד אבל לא לשחוט לכתחלה ע"ד זה ולא דמי לסעיף י"ז דלקמיה דכאן אין הכנה גמורה כיון שעיקרו בא לצורך גינתו ויש להחמיר כסברא זו:
פה סָעִיף יז {פה} מלא קופתו וכו' - מעיו"ט ומערה אותו על הקרקע:
פו סָעִיף יז {פו} בסתם - ר"ל שלא חישב בהדיא לצורך גינה אלא בסתם וכנ"ל:
פז סָעִיף יז {פז} וע"ל סי' ש"ח וכו' - ר"ל שמבואר שם דמותר אף לכסות בו צואה אף דאפשר היה לומר דכונתו לא היה אלא לדבר שתשמישו תדיר ודאי אבל לא לזה דאפשר שלא יעשה התינוק צרכיו בבית ודוקא בזה שהכניסו לבית בסתמא דאז אמרינן דדעתו לכל מה שיצטרך אבל אם הכניסו לדבר שתשמישו ודאי כגון שהכניסו לכסות בו דם עוף שדעתו לשחטו ביו"ט אסור לכסות בו צואה ויש מקילין גם בזה:
פח סָעִיף יז {פח} אגב קרקע הבית - משום מיעוטו וכמו בסעיף הקודם:
פט סָעִיף יז {פט} שייחד לו קרן זוית - וגם צריך ליזהר ליטול ממנו בשוה ולא לעשות גומא או דמיירי שהוא תיחוח הרבה דתיכף כשנוטל החול נופל לתוך הגומא וסותמה [אחרונים]:
צ סָעִיף יז {צ} דכיון שלא שטחו וכו' - עיין לעיל בסי' ש"ח במ"ב ס"ק מ"ד דאם שטחו נתבטל אגב קרקע הבית אפילו אם הכניסו בפירוש לצרכיו:
צא סָעִיף יז {צא} ואם הוא עפר תיחוח וכו' - דאל"כ הלא צריך כתישה ואסור. ואם מיירי שלא שחט עדיין צריך שיהיה העפר תיחוח כ"כ כל סביביו שבלקיחתו לא יעשה גומא או שיטול ממנו בשוה [וכגון שהיה משופע וגבוה קצת] וכנ"ל דאל"כ אסור לכתחלה עכ"פ לשחוט ע"ד זה וכמבואר למעלה. וכתבו האחרונים דעשיית גומא שייך אפילו בקרקע תלוש כמו בכאן שהעפר כבר נתלש ונחפר וה"ה בעפר שבכלים ולפ"ז אין לתחוב נר בכלי מלא עפר אם העפר קשה קצת שנעשה גומא בתחיבתו [דאם העפר תיחוח דכשיוציאנו תחזור ותפול אין זה חשיב עושה גומא] ומ"מ להוציא נר מעפר זו אע"פ שנעשה גומא ממילא לית לן בה:
צב סָעִיף יח {צב} כוי פי' וכו' - ויש עוד מין כוי שהוא בריה בפ"ע והוא ספק חיה ספק בהמה ויהבינן להו חומרי שניהם דטעונין כיסוי כחיה וחלבן אסור כבהמה:
צג סָעִיף יח {צג} מתיש וצבי - ר"ל צבי הבא על התישה דאלו תיש הבא על הצביה אף דג"כ חלבו אסור מ"מ שוחטין אותו ביו"ט כמבואר ביו"ד סימן כ"ח ס"ג באחרונים שם:
צד סָעִיף יח {צד} אין שוחטין אותו ביו"ט - שהרי א"א לכסות דמו עד מוצאי יו"ט ושמא יתבלע בקרקע ולא יהא רשומו ניכר ויבטל מצות כיסוי:
צה סָעִיף יח {צה} עפר מוכן - ואפילו הכינו בהדיא לשם כיסוי כוי [מאירי] ועיין בצל"ח שדעתו דדוקא בכוי שהוא בריה בפ"ע אבל בנולד מצבי הבא על התישה אם הכינו בהדיא מעיו"ט לכיסויו מותר לשחוט אותו ביו"ט עי"ש טעמו:
צו סָעִיף יח {צו} מפני שהרואה וכו' - ר"ל כדי שלא יטעו לחשוב כי כוי חיה ודאית היא מדשרו טרחא ביו"ט ויש כח ביד חכמים לבטל מצוה בשב ואל תעשה כדי שלא יבוא לידי מכשול בספק כרת בקום ועשה:
צז סָעִיף יח {צז} ולערב אם רשומו וכו' - ולדידן דעושין שני ימים צריך להמתין בכיסוי עד מוצאי יו"ט שני:
צח סָעִיף יח {צח} אפי' דם בהמה - ומשמע דכ"ש דם כוי דמותר לכסות כיון דבלאו מצות כיסוי צריך הוא לכסות משום מיאוס ושוב לא יטעו להתיר חלבו דיאמרו מכסה הוא בשביל שלא יתלכלכו כליו ועיין במ"א שמצדד דאין להקל בזה לכסות רק היכא שמכוין באמת בשביל שלא יתלכלכו כליו אבל אם מכוין רק לשם מצות כיסוי אסור ועיין בה"ל:
צט סָעִיף יח {צט} אם יש לו עפר מוכן - כגון שהכניס מלא קופתו עפר בסתם כבסי"ז או שהכין לכסות בו צואה מוכן הוא גם לזה:
ק סָעִיף יח {ק} דהו"ל כגרף ש"ר =של רעי= וצריך לכסות - ר"ל שדרכו לכסות וכו':
קא סָעִיף יט {קא} שחט בהמה וחיה - וה"ה כוי וחיה:
קב סָעִיף יט {קב} ונתערב דמם - והיה דם החיה מרובים עד כדי שאם היה דם בהמה מים היה ניכר אדמומית דם החיה בזה בחול חייב בכיסוי וכמבואר ביו"ד סימן כ"ח:
קג סָעִיף יט {קג} בדקירה אחת - לאו דוקא והכונה שאין צריך להרבות בטלטול עפר בשביל דמי הבהמה שניתוספו וכדמסיים:
קד סָעִיף יט {קד} יכסנו - וה"ה אם היה לו דקר נעוץ מבע"י בעפר תיחוח נמי שרי בדקירה אחת דהא לא טרח טפי בשביל הבהמה. ודע עוד דלפי מה שנתבאר לעיל בסט"ו דבדיעבד אם שחט ואין לו עפר מוכן מותר לכסות אף באפר שאין מוכן ה"ה בעניננו נמי דינא הכי דמותר דהא לא טרח טפי בשביל הבהמה ולא העתיק המחבר עפר מוכן אלא משום סיפא דאם אינו יכול לכסותו בדקירה אחת אפילו בעפר מוכן לא יכסנו:
קה סָעִיף יט {קה} לא יכסנו - דטרח בשביל בהמה והסכימו האחרונים דאפילו דקירה אחת שהיה נוטל בשביל דמי החיה נמי אסור דכיון דמעורב בדם בהמה אם כן אפשר דבמקום שמכסה דם בהמה מרובים כ"כ עד כדי שדם החיה לא היה ניכר אם דם הבהמה היה מים ופטור אותו מקום מלכסות וא"כ טרח בשביל דם הבהמה שאינו חייב בכיסוי ואסור. וכתבו האחרונים דאם שחט באמצע החצר מותר לכסות בעפר מוכן אפילו בכמה דקירות כדי שלא יתלכלכו כליו וכדלעיל בהג"ה:
קו סָעִיף כ {קו} שחט צפור וכו' לא יכסנו - ואפילו יש לו עפר מוכן נמי לא שרי ליה למטרח כיון דהיה אפשר לו מעיו"ט ומימנע משמחת יו"ט ליכא כאן דאפילו לא מכסה ליה שרי הבשר באכילה. וימתין עד לערב ואם יהיה רשומן ניכר יכסנו ויש לכפות עליו כלי לשמרו כדי שיכסנו:
א סָעִיף א וחכם. וה"ה שחכם יכול להראותו לחכם אחר שידע ליזהר שלא ישחיזנו (כ"מ במ"מ):
ב סָעִיף א ועכשיו. מדסתם רמ"א ש"מ דס"ל דאין בזמנינו דין ת"ח כמ"ש בכמה דוכתי ומ"מ צ"ע למה דהא עכ"פ ידע ליזהר שלא ישחיזהו דהא מצינו דדנין בזמן הזה דין ת"ח לכמה דברים עבח"מ סי' ב': וכל אדם מותר לבדוק הסכין אחר השחיטה (ב"ש וכ"מ בד"מ בשם ש"י) דלא כלבוש שנסתפק בזה:
ג סָעִיף ב ואף על פי שהיה אפשר. כיון דאוכל נפש עצמו הוא (ר"ן) ואפי' להאוסרין בסי' תצ"ה מ"מ באיסור הוצאה לא מחמרי' כולי האי עסי' תקי"ח:
ד סָעִיף ג אין שוחטין. ולמקילין בססי' תצ"ה מותר לשחוט אם לא הביאו בשבילו (טור) וביש"ש כ' דלכ"ע אסור:
ה סָעִיף ג אסורות. היינו בעיר שאין רובה עכו"ם דאמרינן מסתמא הביאה לצורך ישראל:
ו סָעִיף ג ספק מותרות. צ"ל דמיירי בעכו"ם השרוי עמו בעיר ובהמות מצויות לו תוך התחום דאל"כ אסור כמ"ש סי' תקט"ו ס"ז אבל הלשון לא משמע כן וע' בב"י וצ"ע:
ז סָעִיף ד ביום שני. מ"כ בגליון ש"ע של הש"כ וז"ל ט"ס וצ"ל בי"ט אני אומר שבגמ' ובכל הפוסקים כתבו סתם שמותר ומשמע אפי' בי"ט ראשון ועוד דהרי הב"י כ' כן בשם הרשב"א והרשב"א בספר עבודת הקודש דף מ"ה ע"ב לא כתב בי"ט שני רק סתם עכ"ל ש"ך ודבריו אמת לדעת הרשב"א אבל הש"ע שפוסק כההיא דחוששין שמא חוץ לחומה לנו לחומרא וכמ"ש סי' תקט"ו ס"ז אם כן ס"ל בי"ט ראשון אסור אבל בי"ט ב' מותר וכמ"ש סי' תצ"ז ס"ד וגם הא"ח שמביא הב"י סובר כן וכ"ה ביש"ש:
ח סָעִיף ה עומדת לאכילה. דמוכן אגב אמו דאי בעי היה שחטה ואוכלה עם הולד ואפי' האם טריפה דמוכן לכלבים הוי מוכן לאדם (מ"מ גמ') ולפי' התוס' בעי' דוקא מוכן ועומד לכלבים ובזמן הזה סתם טריפות אין עומדים לכלבים א"כ ולד טריפה אסור וצ"ע, עמ"ש סי' ש"ח סל"א וכתוב ביש"ש לפי מאי דקי"ל כר"ש שרי בכל ענין אפי' עומדת לגדל ולדות חדא דהרא"ש לא ס"ל לחלק בין מוקצה לנולד ועוד דבב"ח אין איסור נולד כמ"ש התוס' והטעם דאין ראוי לאכול מיד אחר לידתו בחיי' ועוד דאף קודם לידתו היה ראוי לאכול משא"כ באפרוח עכ"ל:
ט סָעִיף ה דקים ליה. והאידנא אין אנו בקיאין בזה כמ"ש בי"ד סימן י"ג סס"ג:
י סָעִיף ה דחיישינן. כלומר אף על פי שאם נולד עגל בחול מותר בו ביום ואין חוששין לריסוק איברים כמ"ש ביו"ד סימן ט"ו ס"ב מ"מ בי"ט חיישינן: וז"ל ד"מ דודאי אם רואים שינוי באיברים הפנימים חוששין ונתבאר סימן תצ"ז דאסור לשחוט בי"ט במקום שהטריפות מצויות, ומטעם זה נסתפקו בגמרא בעוף הנדרס אם מותר לשוחטו וא"ל ה"ל להטור בי"ד לפרש אם נמצא בו שינוי טריפה, י"ל שסמך אמ"ש בדין נפולה ששהתה מע"ל אף על פי שיצאה מכלל ריסוק איברים צריכ' בדיק' באברים הפנימים ולכן עגל שנולד אף על פי שא"צ בדיק' מ"מ כשרואין בו שינוי טריפה עכ"ל משמע דס"ל אף על פי שאין השינוי מטריף בהמה טריפה כמו גבי נפול' ומ"מ צ"ע דהא כל מקום דקא' אין חוששין לריסוק אברים אפי' נמצא בו שינוי כשר וכ"מ בי"ד סי' נ"ח וע"ק למה כ' רמ"א בי"ד סתם ולא כ' אם נמצא בו שינוי באיברים טריפה וצ"ל שבש"ע חזר בו רמ"א וס"ל דאין שינוי אוסר אלא שאין שוחטין אותו בי"ט דחוששין שמא ימצא בו טריפות גמור כנ"ל עמ"ש ס"ח ובי"ד סי' ט"ו מ"ש הט"ז:
יא סָעִיף ו מותר בזה. דלא שייך הכנה בזה דאפי' בשבת עצמו שרי לשוחטו לחולה וא"כ שבת לעצמו הכין (מ"מ ר"ן) ועוד דלידת עגל לא חשיב הכנה דבשלמא ביצה אין ראוי לגדל אפרוח במעי אמה וביציאתה נגמר' לגדל אפרוח (טור והרא"ש):
יב סָעִיף ו כדי לאכול. אחר שתצא נפשה כמ"ש בי"ד סי' כ"ז ואפי' אינו אוכל ממנה שרי (מ"מ יש"ש):
יג סָעִיף ו אין שהות. דמשמע דת"ק מודה לרע"ק בזה דא"צ בדיקה כדאיתא בגמ' ועוד דהא כ' רמ"א דאסור להפשיטה אבל ביש"ש פסק דצריך שיהא שהות לאכול אחר הפשט וניתוח ואינו מוכרח:
יד סָעִיף ו וי"א דאין להפשיט וכו'. דכיון דאסור לטלטל העור אסור להפשיטו, ומ"מ צ"ע כיון שהירוש' כתב בהדיא להתיר והר"ן והרשב"א הביאוהו איך חלק עליהם הש"ג, ועוד דהא תנן מביאה בידו איברים איברים משמע שמפשיטה ואפשר דס"ל דהירושלמי והמשנה מיירי כשרוצה לאכול ממנה בי"ט אבל בלא"ה אסור להפשיטו ולדידי' בעוף אסור למרוט הנוצות עסי"ג, ולהמתירין נ"ל הטעם כיון דליכא איסור דאורייתא בהפשטה משום הואיל ואי מקלעי אורחי' וכו' שרי ליה רבנן משום הפסד שלא יסריח הבשר עססי' תצ"ז:
טו סָעִיף ז יביאנה בידו. אף על גב דמפיש בהילוך עדיף טפי שלא יהא כעובדא דחול עסי' תרי"ג ס"ח וסי' תק"י ס"ח:
טז סָעִיף ה ולא חיישינן. אף על גב דצריך בדיקה מ"מ כיון שהיה לו חזקה דכשרות מותר לשוחטו משא"כ בעגל שנולד בי"ט כמ"ש ס"ה (ד"מ) וצ"ע דהא כל בהמה אין לה חזקה דכשרות אלא מכח רוב בהמות בחזקת כשרות עומדת כמ"ש בי"ד סי' פ"א וא"כ אפי' עגל נמי יש לה חזקה זו וביש"ש פ"ד סי' י"ט כתב דקי"ל כהג"א דבמקום שהטריפות מצויות כמו הכשרות אסור לשחוט בי"ט ק"ו היכא דאיתחזק ריעותא (עמ"ש ס"ה) והאידנא אין נוהגין בזמנינו לשחוט שום בהמה בי"ט אפי' היכא דלא שכיחי טריפות עכ"ל עמ"ש סי' תקכ"ז ונ"ל דכשצריך לה בי"ט יש להקל וה"ה במסוכנת:
יז סָעִיף ט אין חכם. דמחזי כמתקן ודן את הדין אבל כשרואה המום ושותק אף על פי שהוא גומר בלבו שהוא מום שרי (יש"ש סי' ט"ז):
יח סָעִיף ט אינו יכול לשוחטו. דהוי מוקצה אפי' לר"ש דמי יימר דמזדקיק ליה חכם:
יט סָעִיף ט נולד במומו. דכיון שהיה מוכן בין השמשות אגב אמו אף על גב דאדחי ליה כשנולד אין מוקצה לחצי שבת (ב"י) ועסי' ש"י ובב"ח ובי"ד סי' ש"י:
כ סָעִיף י ואינו שוחטו. דמשום צער ב"ח התירו להערים ועכ"פ צריך לשחוט א' מהם (מ"מ) ומשמע דאם נפלו בהמות שאינן או"ב מות' להעלותן אף על פי שאינו שוחט א' מהם כיון שראויו' כולן לשחיט' וכ"מ ס"ט בהג"ה וצ"ע:
כא סָעִיף יא שתיהן. שא"א לחלוק שיטול זה א' וזה א' לפי שא"א שיהיו שוות בכל העניני' (ב"י יש"ש) וא"כ אם העכו"ם רוצה ליתן לו הגדולה והטובה אסור לשחוט השניה:
כב סָעִיף יב לתלוש. דהוי עוקר דבר מגדולו:
כג סָעִיף יב בידו. צ"ע דהרב"י לא כ"כ אלא להרמב"ם שמתיר לתלוש לכתחלה משום דהוי עוקר כלאחר יד ולכן דוקא בידו שרי אבל בכלי לא דהוי גוזז אבל בש"ע פסק דלא שרי אלא לפנות השער משום דה"ל דבר שאינו מתכוין א"כ אפילו בכלי מותר לפנות ואפשר דכוונת רמ"א דאסור לפנות במסרק דפסיק רישיה הוא וכמ"ש סי' תקכ"ג ס"ב מיהו בגמ' משמע דאסור בכל כלי ע"ש בתו' גבי בכור: הקשה הל"ח למה פסק בי"ד סי' ש"ח דמותר לתלוש לכתחלה דהא כ' הרא"ש די"ט ובכור שוין הן ולא שרי אלא לפנות וא"כ למה חילק הטור והש"ע ביניהם עכ"ל וי"א דדעת הש"ע דבכור מותר לכתחל' לתלוש דתולש לאו היינו גוזז ובי"ט אסור דה"ל עוקר דבר מגידולו כמ"ש התוס' ועבי"ד סי' כ"ד ס"ח בהג"ה:
כד סָעִיף יג לא ימרוט. אף על גב דמלאכ' שא"צ לגופה היא שהרי א"צ לנוצות מ"מ אסור דמכשירי אוכל נפש לא שרי אלא לאח' שחיט' אבל מה שעוש' קודם שחיט' היה יכול לעשו' מאתמול (הרא"ש) וק' מ"ש מהוצאה דס"ב ואפשר לומר דגבי הוצאה מקלינן כמש"ל וע"ק דאי' בביצה דף ז' ע"ב דסברי ב"ש שמותר לחפור ולשחוט וליכסי וקא' עוד שם דילמא מימלך ולא שחיט והכי אמרי' גבי הוצאה ע"ש ולא אמרי' טעמא משום דלא שרי אלא לאחר שחיט' אלא ע"כ קי"ל דזה לא מקרי מכשירין רק אוכל נפש עצמו ועוד דהרא"ש גופיה כת' רפ"ג דביצה דצידה מותר משום דאוכל נפש עצמו מותר אפי' אפשר לעשותו מאתמול אלא שאסור דדמי לעובדא דחול ע"ש משמע דאפי' דבר שלפני שחיט' שרי ומ"ש הרא"ש ראיה מדאסרו ב"ה לחפור לכסות קשה דא"כ מי שיש לו עפר תיחוח ליתן למטה לשחוט תחלה ואח"כ יחפור לכסות אלא ע"כ טעמא דב"ה דאסור לכתחלה לדחות י"ט משום זה ע' בגמ' והמ"מ פ"ג כתב הטעם כיון שבחייה בחזקת איסור עומדת אין דוחה י"ט אלא דבר ההכרח כגון שחיט' אבל תלישה שאין הכרח לעשותה קודם שחיטה אינה דוחה עד שתהיה אוכל גמור עכ"ל וע' בתו' ביצה דף ג':
כה סָעִיף יד בעפר תיחוח. ואף על גב דעביד גומא הא קי"ל דהחופר גומא וא"צ לה אלא לעפר' פטור אבל אסור ומשום שמחת י"ט שרי אבל אם אין לו דקר נעוץ הוי תרתי איסורא חדא שאינו מוכן ועוד דעביד גומא (הרא"ש) וכ' היש"ש דאם יש לו עפר תיחוח הרבה שאינו עושה גומא שמיד שנוטל העפר נופל עפר תחתי' שרי לכסות בו אם שחט אפי' אין לו דקר נעוץ מבע"י דחד איסורא שרי וכמ"ש סט"ו עכ"ל ואם שחט ע"ג קרקע קשה ויש שם דם הרבה יטול קצת ממנו ויתנו בעפר תיחוח ויכסהו כמ"ש בי"ד סי' כ"ח ס"ז אבל אם נתייבש הדם קצת נ"ל דאסור לגוררו בי"ט דקמשוו' גומות בבית והוי מלאכה דאורייתא ופשוט דבעפר מוכן מותר ליתן עפר למטה ולא חיישי' דילמא מימלך ולא שחיט כדאי' בגמ':
כו סָעִיף יד ואפי' היה כו'. דכיון שיש לו דקר נעוץ הרי מוכן ועומד הוא עסי"ט והב"ח ס"ל דהטעם דבעי' דקר נעוץ משום דאם נועצו בי"ט יש בו צד רמז חפירה ע"כ כ' דלא שרי אלא דקיר' א' ואין דעת הפוסקים כן עססי' זה בטור וב"ח:
כז סָעִיף טו מותר. לשחוט לכתחלה ולכסות בו:
כח סָעִיף טו אסור. אפי' לר"ש דמעש' חדש הוא דמעיקרא עצים והשתא אפר, ואם הסיק עצים ע"ג אפר של אתמול ונתערב האפר של היום בשל אתמול בענין שלא היה ניכר מעולם בטל ברוב כמ"ש בי"ד סו' סי' ק"ב ולעיל סי' ש"כ ס"ב ואף על גב דקמח בקמח מקרי לח בלח ובעי' ס' כמ"ש סי' תנ"ג מ"מ כאן כיון דעיקר איסורו מדבריהם נ"ל דבטל ברוב עבי"ד סי' צ"ח:
כט סָעִיף טו שראוי לצלות. דאז עומד למלאכתו ראשונה ונ"ל דגחלים עוממות אסור לטלטלן בי"ט:
ל סָעִיף טו מותר לכסות בו. דליכא אלא חד איסורא דמוקצ' שרי לטלטלו לצורך כיסוי עסי"ד (הרא"ש):
לא סָעִיף טו ומיהו עדיף כו'. זה כ' הרב"י שכ"מ ברא"ש וטור ולענ"ד שגם הרא"ש וטור ס"ל שמוטב לכסות באפר כירה מלכסות בדקר נעוץ וכמ"ש הכל בו דהא בדקר נעוץ עושה איסור דעביד גומא אבל במוקצה מותר לטלטלו לצורך י"ט כמ"ש התו' בהדיא ועססי' תק"ט וכ"פ הב"ח אלא שיש לו שטה אחרת ע"ש ומ"ש הרב"י ראי' מהירושלמי ע"ש אדרבה הא אמ' בירושלמי מוטב שיטול אפר ולא יחפור בדקר ויכסה, והירוש' קאי אמתני' ע"ש ומתני' איירי כשיש לו דקר נעוץ ואפ"ה אפר עדיף כנ"ל עיקר:
לב סָעִיף טז עפר הרב'. ובעפר תיחוח מיירי שאינו מחוס' לא חפיר' ולא כתיש' אלא הכנה (רש"י) ואף על גב דס"ל לעיל דאי ליכא דקר נעוץ שייך חפיר' היינו בקרקע עולם אבל הכא שהביא עפר ממקום אחר ונתנו בקרן זוית ל"ש חפיר' כלל (ב"י) ולפי מש"ל שהטע' דבעי דקר נעוץ משום הכנ' לק"מ ומיירי בעפר תיחוח כ"כ דלא עביד גומא וכמש"ל הא לא"ה אסור לעשות בו ד"א כ"א לכסות בו וכ"מ בתוס' ור"ן בהדיא ע"ש, וכ' שם הר"ן דלכ"ע בפירות ובקמח ליכא משום גומא וכמ"ש סי' תק"י ס"א משמע שבחול ועפר שייך גומ' אם הוא קשה אפי' תלוש מן הקרקע וא"כ מה שתוחבין בי"ט נר שעוה לתוך החול הקשה או כשנוטלין אותו ממנו לאו שפיר עבדי דעושה גומא דהר"ן כ' דאסור להטמין ביצה בעפר תיחוח אא"כ תחוח כ"כ שכשהוא נותן הביצה ע"ג עפר נכנסת מאלי' בתוכה וכ"כ התוס' אבל בשבת דף קי"ג אי' עמודים התחובים בארץ אסור להוציאן מ"ט אילימא משום דעביד גומו' גומות ממילא הוין דתנן הטומן לפת וצנונו' וכו' מותר להוציאן (כמ"ש סי' שי"א ס"ח) ומשני בשדה לא אתי לאשווי גומות בבית אתי לאשווי ע"כ, ש"מ דמותר להוציא דבר התחוב אף על פי שעוש' גומא אבל אסור לתחוב הנר לתוך החול שעושה גומא כמ"ש התו' והר"ן לעיל והא דמשמע בתו' בשבת דף כ"א דאלעזר בן תדאי אפי' אין מקצת עלין מגולין מותר לתחוב בכוש צ"ל דכוש שאני שהוא דבר דק ואינו נשאר גומא אף כשמוציאין אותו:
לג סָעִיף יז בסתם. אבל אם הכניסו לכסות בו דם צפור אסור לכסות בו צואה דדם צפור ודאי שיודע מאתמול שישחטו וצוא' הוי ספק אם יעש' התינוק צרכיו במקום המאוס (יש"ש סכ"ג גמ') וצ"ע למה השמיטוהו הפוסקי':
לד סָעִיף יח מפני שהרוא'. ומה"ט אסור ליתן עפר מעט בכלי לקבל בו הדם עבי"ד סי' כ"ח:
לה סָעִיף יח אפי' דם בהמה. וכ"ש כוי ואם הכין עפר לצוא' הוי מוכן לכוי דזה וזה ספק דכאי' בגמ' ומ"מ צ"ע דהא מסקי' בגמ' דאסו' לכסות כוי משום התרת חלבו א"ה אפי' בחול נמי בחול אומרי' לנקר חצירו הוא צריך משמע דביום טוב לא אמרי' לנקר חצירו הוא צריך ודוחק לומר דמיירי בקרן זוית דאם כן אפי' בחול נמי ואפשר דלהמסקנ' כשמתכוין באמ' לנקר חצירו שרי ביום טוב אבל כשמתכוין למצות כיסוי אסור משום התרת חלבו:
לו סָעִיף יט ונתערבו דמם. בענין שחייב בכיסוי עיין בי"ד סי' כ"ח סי"ג י"ד:
לז סָעִיף יט יכסנו. וה"ה בדקור נעוץ בעפר תיחוח שרי בדקיר' א' דהא לא טרח טפי בשביל הבהמה (טור ב"ח דלא כב"י) ועוד דהא הקשו התוס' היאך יש כח ביד חכמים לעקור כיסוי שהיא מן התורה ותי' דשב ואל תעש' שאני וא"כ די מה שאסרו חכמים בהדיא וכ"כ הש"ג להתיר ואם שחט באמצע החצר מכסה אפי' בכמה דקירות בעפר מוכן כמ"ש ססי"ח:
לח סָעִיף יט לא יכסנו. אפי' בדקיר' א' דטרח בשביל הבהמ' (טור יש"ש):
לט סָעִיף כ לא יכסנו בי"ט. אפי' בעפר מוכן דהא אפי' לא מכסה ליה מותר לאכול העוף (גמרא):
א סָעִיף ד ונמצאו בעיר ביום שני כו'. האי ביום שני אין לו ביאור דאפילו ביום טוב ראשון שרי מה"ט ותו מאי מעליותא דהביאום מערב דהיינו בי"ט ראשון והנה דברים אלו נתייחסו בר"י בשם א"ח בשם הרשב"א וראיתי פעם א' ספר א' נקרא עבודת הקודש שיסדו הרשב"א וכ' האי דינא שם ואין כתוב שם הני ב' תיבות ביום שני ומשמע דבי"ט ראשון ג"כ שרי מה"ט ונראה דט"ס הוא וצ"ל בי"ט וטעה הסופר וכתב בי"ש דהיינו ביום שני וזה מוכח גם מצד הלשון דלא אמר אלא ביום שני והל"ל בי"ט שני כדרך הלשון על י"ט שני. והנה גם רש"ל העתיק מ"ש ב"י כאן כפי הכתוב כאן אבל האמת יורה דרכו שט"ס הוא. והשתא נמי שפיר מ"ש וכ"ש אם הן שחוטין בבקר דזה הוא יותר מסתבר שהי' בכניסת י"ט חוץ לחומה ולא בא מרחוק בלילה שאין מצוי כ"כ לילך עם הבהמה בלילה אבל אם תגרוס ביום שני אין טעם להאי כ"ש:
ב סָעִיף ה ובעינן ג"כ שהפריס כו'. כת' זה לתרץ דברי הרא"ש כמ"ש ב"י כבר הארכתי בי"ד סי' ט"ו שאין ממש בכל התירוצים שנדפסו ע"ז בפ"ט הרב רש"ל חלק על ב"י ולא דק בפלפולו בזה ע"ש דא"צ כלל להפריס:
ג סָעִיף ו ואם היו שבת וי"ט כו'. דאין שייך הכנה בלידת העגל:
ד סָעִיף ו אא"כ יש שהות ביום כו'. משום הפסד ממונו התירו כן אבל בריאה אסור אא"כ יאכל ממנה באמת כזית ובב"י כתוב בשם תשו' הרשב"א ואפי' בהמתן של ישראל אפי' אם יאכל כו' והוא ט"ס וצ"ל אלא אם כן יאכל:
ה סָעִיף ו כזית צלי. הכי ס"ל לת"ק במשנה ורע"ק אומר אפי' כזית חי ופסק הרמב"ם כת"ק ובטור לא נזכר צלי ותמה עליו ב"י ולע"ד תמוה על הרמב"ם דהא קי"ל הלכה כר"ע בכל מקום ואפי' מחביריו פי' אפי' אם רבים חולקים עמו:
ו סָעִיף ז אם שחט בשדה. פי' אפי' בהמה בריאה:
ז סָעִיף ח מותר לשחטו בי"ט. פי' אחר ששהא מע"ל והוא מחוסר בדיקה:
ח סָעִיף ח אע"ג דאיתליד בה ריעותא. פי' ואתרע לה רובא דאמרינן בעלמא רוב בהמות בחזקת כשרות הם כן פרש"י בפ' המביא וא"כ כ"ש היכא ששכיח בהמות טריפות כמו כשירות דמות' לשחוט בי"ט כ"כ הב"י וק"ל למה התיר כאן בדאיכא ספיקא שתטרף ולא חיישי' שמא יבוא לידי שחיטה בחנם שהיא ודאי אסורה בי"ט ומ"ש מסימן תצ"ז ס"ט דיוני שובך כו' דבעי' זימון דוקא משום שמא ימצאו כחושים ויטלטל בחנם וכ"ש כאן דישחוט בחנם וכ"ש במקום דאתילד ריעותא. ונ"ל דשם ביונים כיון דאפשר בזימון מאתמול ואז לא יהיה ספק ביו"ט בזה הצריכו שיעשה כן. ודוגמא לזה אי' בתוס' פ' המביא דף ל"ג לר"א דדוקא גבי אכילה דאדם קובע לו מקום לאכילתו והיה לו להכין והכא נמי כן הוא כיון שידע אתמול ה"ל להכין משא"כ בבהמה שטובה יותר בשחיטה היום משחוטה בעי"ט ע"כ התירו לו אפילו במקום שיש ספק. אבל רש"ל כתב דבעי' לא אפשיטא וכתב הר"ן דאזלינן לחומרא וכ"כ א"ז במקום ששכיחי טריפות כמו כשירות וראוי לחוש לזה:
ט סָעִיף ט בכור בזמן הזה כו'. טעם איסור ראיית המומין בי"ט כ' הרמב"ם פ"ב שהוא מפני המומין שנולדו בי"ט שאין שוחטין עליהן מדין מוקצה שהרי לא היה דעתו עליהן מעי"ט ומפני כך אסרו אף בנולדו מעי"ט כל שלא ראה אותם חכם מבערב וה' המגיד כ' שיש מי שנותן טעם שיבוא לטלטל לפעמים מה שאין ראוי לו כלומר שאם ימצא שאין המום מום נמצא שאין הבהמה ראוים ואי אפשר שלא יטלטלנה ויש מי שכתב שמחזי כמתקן ע"כ. וא"ל על הטעם הא' של ה' המגיד דאם כן יהיו כל ההוראות אסורים לחכם לי"ט דשמא יהיה אסור ויטלטל באיסור הא ל"ק דדוקא גבי בכור אמרינן כן שלא היה לו חזקת היתר מעולם והא ראיה שאם נולד ומומו עמו מותר בדיעבד אם רואה החכם בי"ט מטעם שלא היה לו חזקת איסור והא דלא שרי לראות לכתחלה בזה משום דלא היה לו חזקת היתר בבירור כ"ז שלא ראהו החכם משא"כ בשאר הוראות שהיה מעיקרא חזקת היתר ונראה לכאור' דלפעמים יש איסור הורא' בענין שהי' אסו' מתחלתו כגון יתרת אבר שמראין לחכם אם הוא איסור או לאו אלא נרא' דג"ז אינו דומה לבכור דבכור הי' האיסו' מבורר קודם הולדת המום משא"כ בזה שמעולם לא היה האיסור ברור אלא ספק אלא דבר זה יש ללמוד מבכור באם היה איסור מבורר כגון שנפל איסור לח בהיתר לח בפחות מס' או ביבש ביבש ואין רוב בהיתר ואח"כ נתוסף היתר ונתבטל האיסור דבר זה אסור להורות בי"ט דהוא ממש כבכור ואסור לחכם להורות בזה בי"ט כנלע"ד. וכתב רש"ל בפ' אין צדין דשרי לחכם לראות הבכור ולשתוק ולא להתירו אפי' גמר בלבו שהוא מום דדברים שבלב אינם דברים לענין איסורי שבת וי"ט ע"כ:
י סָעִיף יא יכולים לשחטה. משום דאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה ואפי' יש להם שתים כתב הרא"ש הטעם לפי שאינם שוות. וכ' ב"י אע"פ שהם שוות בשום דבר אם אינם שוות בכל ענין א"א למיפלגינהו ומ"מ יש לתמוה דמשמע שאם הם שוות לגמרי אסור. ואמאי הא אף ע"ג דאפשר למפלגינהו מחיים שמא אינו רוצה לשחוט לצורכו בהמה שלימה שא"צ אלא לחציה ואם תהיה כולה שלו יפסיד הבשר ושמא י"ל שלא כ"כ הרא"ש אלא בשוחט את שתיהן בי"ט דאילו בשוחט א' מהן אע"פ שהן שוות לגמרי שרי מטעמא דפרישי' ע"כ ולע"ד ל"נ היתר זה דאי' בגמ' שהעיס' חצי' של עכו"ם וחצי' של ישראל אסור לאפות' בי"ט דהא אפשר למיפלג' בליש' וכתבו התו' וא"ת הא אמרי' לעיל ממלאה אשה תנור פת ואע"פי שא"צ אלא לפת א' מפני שהפת נאפה יפה בזמן שהתנור מלא ושרי לאפות בי"ט אפילו לכתחלה. וי"ל דשאני התם דכל הפת של ישראל שהרשות בידו לאכול כל א' וא' או זה או זה אבל הכא חציה של עכו"ם אסור לאפות בי"ט עכ"ל. הרי מפורש דכל שהוא ראוי לחלוקה דאין היתר בשביל התועלת המגיע לו מחלקו של עכו"ם כיון שאין לו רשות לאכול חלק העכו"ם אם ירצם ה"נ אין מועיל מה שמגיע לו הנאה מחלק העכו"ם במה שלא יפסיד בשר שלו כיון שעכ"פ אין לו יכולת לאכול חלק העכו"ם אם ירצם נמצא ששוחט באיסור חלק העכו"ם כיון שאפשר בחלוקה כיון שהם שוות לגמרי זה נ"ל ברור בס"ד:
יא סָעִיף יג לא ימרוט הנוצה. דאורחיה בכך והוה גוזז משא"כ מצמר דסי"ב:
יב סָעִיף יד לא ישחוט חיה כו'. נעתיק בקיצור הסוגיא במשנה איתא השוחט חים ועוף בש"א יחפור בדקר ויכסה ובה"א לא ישחוט אא"כ היה לו עפר מוכן ומודים שאם שחט שיחפור בדק' ויכסה. ואמרי' בגמ' על הא דמודים שאם שחט כו' אמר רב יהודה והוא שיש דקר נעוץ מבע"י והא עביד כתישה (אר"י פריך דאמר והוא שיש דקר נעוץ אלמא טעמא דמתני' לאו משום דאתי עשה דוכסהו בעפר ודחי את ל"ת כל מלאכה אלא משום דכבר חפור ועומד הוא והא עביד כתישה שעדיין רגבים הם ואינם ראוים לכיסוי אא"כ כותשן) אמר רב בעפר תיחוח והא עביד גומא ומשני כיון דא"צ אלא לעפרה פטור עליה. ואיתא תו שם בפ"ק דפריך על הך משנה דהשוחט דס"ל לב"ש לקולא וב"ה לחומרא והא איפכא שמעינן להו אמר ר' יוחנן מוחלפת השיטה פרש"י דההיא משנה דב"ש לקול' מוחלף וההי' דהשוחט קיימת וכן ס"ל לרי"ף לדינא כב"ה דלחומר' ואין שוחטין עוף אלא אם יש עפר מוכן ובדיעבד מהני דקר נעוץ ועפר תיחוח וכן פסק בש"ע כאן. אבל ר"ת פי' דמוחלפת השיטה דההיא דהשוחט מוחלף וב"ש לחומרא וב"ה לקולא וא"צ עפר מוכן וע"כ כ' ר"ת תמוה לי על מה הצריכו העולם הכנה. וזכור אני דבימי נערותי לא היו מצריכין כלל וכתבו התוס' ע"ז בשם ר"י ומיהו זה אינו דלפי פירושו נמי לכל הפחות סברי ב"ה מאי דסברי ב"ש מעיקרא וב"ש בעי דקר נעוץ ואפי' בעפר תיחוח בעי הכנה מדאמר הכא ע"כ לא אמרי ב"ש התם אלא דאיכ' דקר נעוץ כו' עכ"ל וכ' סמ"ג מורי כ' היכא דשחט כבר ואין לו עפר מוכן שיכול לכסות באינו מוכן כדאמרי' ומודים שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה והג"מ כ' דקשה ע"ז דהא מוקמי' בגמ' והוא שיש לו דקר נעוץ מבע"י עכ"ל. וכ' ב"י ע"ז ול"נ דטעמו של רבו דהסמ"ג שהיה סומך על פי' ר"ת בדיעבד מיהא. וכ' רש"ל בפ"ק על הב"י ושגגה גדולה שגג ממ"נ אי תפיס פי' ר"ת שב"ה מתירין לכתחלה אפי' בלא דקר נעוץ ולא בעי גמ' דקר נעוץ אלא למאן דשרי בדיעבד א"כ אפי' לכתחלה כו' עכ"ל. ותמהתי על שיחס שגגה לרבינו ב"י בדברים נכוחים כאלה דודאי ב"ה מתירין אפי' לכתחלה בלא דקר נעוץ לר"ת אלא דאנן מספקא לן אי הלכתא כר"ת או כרש"י ורי"ף ע"כ ס"ל לרבו של סמ"ג דלכתחלה יש לפסוק כרש"י לחומרא ובעי' עפר מוכן דוקא אלא בדיעבד סמכי' אר"ת ומ"ש ר"י על ר"ת דעכ"פ בעי' דקר נעוץ כדאמר רב נראה דר"ת לא ס"ל כן אלא כיון דב"ה ס"ל לקולא דאפי' לכתחלה שוחט וחופר ומכסה דס"ל דעשה דוכסהו בעפר דוחה ל"ת דלא תעשה כל מלאכה דהא רש"י כ' דדוקא לרב יהודה לא ס"ל הך דחייה מדהצריך דקר נעוץ ועכשיו יהיה דברי ר"י על ב"ש דס"ל אליבא דר"ת דדוקא בדיעבד מותר ממילא אין כאן עשה דוחה ל"ת אז צריך דקר נעוץ אבל לב"ה אליבא דר"ת ודאי עשה דוחה ל"ת ומותר לכתחלה בכל גווני ואע"ג דבדף ח' אמרי' דאין דוחה ל"ת ועשה הא כתבו התוספות דרבא לא ס"ל דיש עשה ול"ת בי"ט ור"י ס"ל כרבא והא דאמרי' ע"כ לא אמרי ב"ש אלא דאיכא דקר נעוץ היינו קודם שאמרנו מוחלפת השיטה אבל למסקנא אמרינן מאן דמיקל מקיל אפי' בכל גווני מטעם שאמרנו ונמצא שפיר ס"ל לרבו דסמ"ג כר"ת בדיעבד דיכול לכסות אפי' בלא הכנה ולא צריך דקר נעוץ כלל מבע"י אלא כמשמעות המשנה שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה והיינו אפי' בלא דקר נעוץ מבע"י ור"י דמוקי לה בדקר נעוץ היינו למאן דס"ל דאין עשה דוחה לא תעשה מדלא התיר אלא דיעבד אבל ב"ה ס"ל באמת שחופר ומכסה כמו דאמרי' בגמרא לב"ש בלא מוחלפת הבא לימלך א"ל לכתחלה שחוט וחפור וכסי אלא דאנו להלכה לא מקלינן כר"ת אלא בדיעבד סמכי' עליה כדאשכחן בגמרא גם כן חילוק בין לכתחלה או דיעבד כדתנן ומודים כו' כנ"ל לפרש דעת רבו דסמ"ג אליבא דר"ת שלא כדעת הרא"ש וטור אליבא דר"ת דצריך גם כן דקר נעיץ ועפר תיחוח וראיתי בזה תי' אחרים ולשנאת האריכות לא כתבתי רק הנלע"ד נכון וכ"מ מדברי הסמ"ק שכתב אם שחט ולא מצא עפר דק שאינו מוכן מכסהו כו' עכ"ל משמע בלא שום דקר נעוץ וכיון שהסמ"ג עם רבו והסמ"ק הסכימו לזה נראה בשעת הדחק לסמוך עליהם שלא לבטל שמחת יו"ט וליקח עפר מן הבא בידו אפי' אינו מוכן כלל לכסות בו אם אין לו אפר כירה שהוסק מעי"ט:
יג סָעִיף יד לכמה דקירות. עמ"ש סי"ט:
יד סָעִיף טו אם הוסק בי"ט אסור. דה"ל נולד ואסור אפי' לר"ש דשרי במוקצה:
טו סָעִיף טו שראוי לצלות בו ביצה. מכאן שמותר לכסות באפר חם ולא כיש טועין ואוסרים כיסוי באפר חם. וכתבו התו' וא"ת היאך אנו מסלקין אפר כירה לאפות שם פשטיד"א ואור"י דמוקצ' אינו אסור לטלטל בשביל אוכל נפש ושמחת י"ט:
טז סָעִיף טו ואם שחט מותר כו'. בב"י בשם כל בו כתב בשם ה"ר משולם שאם שחט מותר לכסות באפר כירה שהוסק בי"ט ולא יחפור בדקר עכ"ל פי' ב"י דלא יחפור בדקר ויכסה אבל אם היה לו דקר נעוץ עדיף טפי והכי אמרי' בירוש' מוטב שיקח אפר שהוסק בי"ט ולא יחפור בדקר ויכסה אלמא דבאין לו דקר נעוץ קאמר עכ"ל. ויפה פי' דחופר בדקר הוא אב מלאכה ונולד אינו אסור אלא מדרבנן וכל כמה דנוכל להזהר מן לא תעשה כל מלאכה לא אמרי' דידחה הל"ת אע"פ דלב"ה אליבא דר"ת שרי בכל גווני אפי' לחפור כמשמעות ההלכה אליבא דב"ש שקודם שידעי' מוחלפת השיטה דהבא לימלך א"ל לך חפור ושחוט וכסי דמשמע אפי' בלא דקר נעוץ והכי ס"ל לב"ה אחר החילוף אליבא דר"ת כמ"ש והשתא א"ש לישנ' דירושלמי דאמר מוטב כו' ולא אמר בקיצור אל יחפור בדקר אלא ודאי דאף חפירת הדקר מותר מן הדין אלא טפי ניחא להתיר איסור קל מזה דהיינו נולד וזה סיוע לפירושינו ת"ל:
יז סָעִיף טז הכניס עשר כו'. בב"י בשם א"ח בשם הרשב"א הכניס עפר לגינתו ולחורבתו לכסות בו גגו ה"ז כדקר נעוץ ואין סומכין עליו לכתחלה בי"ט ואם עבר ושחט מכסין בו עכ"ל והוא תמוה דהא בגמ' אמרי' בזה מותר לכסות והיינו אפי' לכתחלה וכמ"ש רש"י לפי שהוא צבור דעתיה עליה ממילא הוא מוכן גם מה שהוסיף לכסות בו גגו איני יודע מה תועלת יש בתוס' זה ונ"ל שיש כאן ט"ס וצ"ל לחורבתו מותר לכסות בו לכסות בו גגו ה"ז כדקר נעוץ כו' ודבר זה חידש רשב"א לחלק בין הכניסו לחורבה או לצורך גגו וכ"מ בדברי רש"ל פ"ק אע"ג דהעתיק דין זה בשם א"ח כמו שהוא לפנינו מ"מ דבריו אח"כ משמע שיש ב' חלוקות שכ' וז"ל ולא ירדתי לסוף דעתו אם הוא עפר ששייך בו חפירה וצריך דקר ומאחר שהכניסו לכסות בו הוה כדקר נעוץ מבע"י. והטעם שכ"ז שהוא צבור עומד לכל צרכיו כמו הכניס עפר לגינתו כו' א"כ למה צ"ל לכסות בו גגו ליחלק מיניה וביה הכניס עפר לגינתו והיא אינה תיחוח כ"כ דשייך בה חפירה אסור לכתחלה ואם אין שייך בו חפירה א"כ למה אסור לכתחלה מ"ש מהכניס עפר לגינתו וצ"ל מאחר שהכניסו לכסות בו גגו דהיינו לענין בנין קפיד עליה ומוקצה ומ"מ בדיעבד שרי כמו דקר נעוץ כמש"ל בעפר שאינו מוכן ומ"ש דהוי כמו דקר נעוץ לא לענין מוכן קאמר אלא לענין היתר כיסוי בדיעבד ילפינן מדקר נעוץ כדפי' לעיל עכ"ל המובן מדבריו שיש כאן ב' בבות וכן נלע"ד דהיינו בתחלה מותר אפי' לכסות ובסוף גבי גגו כ' דמותר דוקא דיעבד מטעם שהוא מוקצה ואפ"ה מותר בדיעבד דסמכינן על ר"ת לפי מ"ש בדברינו:
יח סָעִיף יז ואם הוא עפר תיחוח. בטור כתב בזה שא"צ לא כתישה ולא חפירה ולא היה חסר אלא זימון משמע דאפי' אין דקר נעוץ אין כאן חשש חפירה ונר' דהיינו שאותו עפר תיחוח מונח על הארץ כמו הר וכל שהוא ניטל משם ולמעל' אין שייכות חפיר' משא"כ אם הקרקע שוה אע"פ שהוא עפר תיחוח מ"מ כל שהוא נוטל משם הוה חפיר' במה שהוא נוטל שהרי נשאר גומא תחתיו ובזה מתורץ מה שצריך בסי"ד עפר תיחוח ודקר נעוץ דשם מיירי בקרקע שוה ע"כ אין היתר משום חפירה אלא בדקר נעוץ מבע"י והב"י חילק כאן בין קרקע עולם לקרקע המטלטל ואיני מכיר חילוק זה אם לא בדרך שזכרתי:
יט סָעִיף יח דאם לא כן לא היו מטריחין אותו. קשה למה לא תלה האיסור באמת בזה דאין לטרוח ביו"ט בדבר שהוא ספק ולמה תלה אותו בהרוא' משום חלב וצ"ל דבאמת אין איסור טירחא בספק כי רשאי לטרוח עצמו כדי לצאת ידי ספק חיוב מצוה רק שהרוא' יטעה בזה ונ"מ עוד במה דפריך בגמ' מ"ט אין מכסין דם הכוי ליכסיי' באפר כיר' דמוכן הוא ש"מ דמשום טירחא אין איסו' כל שאין איסו' מצד טלטול העפר ע"כ הוצרכו ליתן טעם משו' הרוא' משום חלב אלא דקשה ע"ז ממ"ש בגמרא תנא ר' זירא לא בכוי בלבד אמרו דאין מכסין בי"ט אלא אפי' שחט בהמה חיה ועוף ונתערבו דמן זה בזה אסור לכסותו בי"ט פירש"י לא כוי בלבד דדין הוא שלא יכסוהו שמא בהמה הוא וטרח טירחא דלאו מצוה ואפי' באפר כירה אלא אפי' כו' דאיכא חד טעון כיסוי אפ"ה אין מכסין דקא טרח בשביל בהמה משמע דיש איסור בכוי משום טרחא לחוד אפי' אם אין איסור מצד טלטול העפר וצ"ל דפליגי בזה דמ"ד בכוי אסור משום התרת חלבו ס"ל דאין איסור מצד טירחא והכי הוה ס"ל למקשן וא"ל דהא ר"ז תנא בברייתא משום טירחא ואין לחלוק על הברייתא י"ל דס"ל לההוא מ"ד משום חלב דההיא משנ' דאין שוחטין את הכוי ואם שחטו אין מכסין דמו לא ס"ל הטעם דטירח' דא"כ למה נקט כוי ולמה נקט תערובות בהמה וחיה כנ"ל הכרח לדעת רש"י וכן להרמב"ם כמ"ש בסמוך:
כ סָעִיף יח דה"ל כגרף של רעי. פי' הרואה לא יטעה להתיר חלבו כי יודע הוא ג"כ דעושה לנקר חצירו:
כא סָעִיף יט שחט בהמה וחיה כו'. ז"ד הרמב"ם פ"ג ונבאר תחלה דעתו דבספ"ג כתב מי שהי' לו דקר נעוץ מעי"ט ונתקו ביו"ט והעלה עפר אם היה אותו עפר תיחוח ה"ז מכס' בו ומטלטלו וכ' הרב המגיד משמע מלשון רבינו דאין מותר לשחוט על סמך דקר נעוץ שכך כתב ונתקו וכו' וכ"נ ממ"ש רפ"ג ואם אין לו עפר מוכן או אפר כירה כו' ובדיעבד שכ' רבינו שהוא מכס' בעפר תיחוח מפורש בגמ' עכ"ל. וקשה ע"ז שהרי כ' הרמב"ם רפ"ג וז"ל מי שהי' לו עפר מוכן או אפר מוכן שמותר לטלטלו ה"ז שוחט חיה ועוף ומכסה דמם ואם אין לו עפר או אפר שראוי לטלטלו ה"ז לא ישחוט ואם עבר ושחט לא יכסה דמם עד לערב עכ"ל והנה לדעת הרב המגיד ע"פ מ"ש הרמב"ם עפר מוכן או אפר מוכן אין בכללו דקר נעוץ שזכר ספ"ב כיון דשם לא מותר אלא בדיעבד לדעת הרב המגיד וכאן מותר לכתחל'. ותימא לי כיון דעכ"פ בדיעבד שרי בדקר נעוץ למה כ' דאם אין לו עפר מוכן או אפר לא ישחוט ואם שחט לא יכסה עד לערב הא מותר בדיעבד אפי' בלא אלו דהיינו בדקר נעוץ ואם תרצה לו' דאף דקר נעוץ אין לו והוא בכלל עפר או אפר מוכן דנקט דאין לו א"כ גם במ"ש הרמב"ם מי שיש לו עפר ואפר דשוחק לכתחלה הוא ג"כ דקר נעוץ בכלל. ונמצא דבריו סותרים זא"ז ותו דהא תלה רמב"ם היתר כיסוי בהיתר טלטול א"כ אף דקר נעוץ נמי מותר כיון שמותר בטלטול ע"כ נלע"ד דודאי בדקר נעוץ אין איסור לכתחל' לכסות בו מצד שאינו מוכן דודאי מוכן הוא אלא דיש איסור ליטול משם העפר שבא ע"י נעיצת הדקר כיון דיעש' גומא אם יקח משם כדי שיוכל לכסות אבל כל שאין נוטל הרבה עד שנעשה גומא יכול ליקח משום לצרכו כיון שאין שם מוקצה דכבר הוזז מאתמול ממקומו וה"ל כתיוש חבנ לענין כיסוי התירו ב"ה דיעבד שיכול לעשות גומא דאמרי' בגמ' והא עביד גומא ומשני כדר' אבא דאמר החופ' גומ וא"צ אלא לעפרה פטור היינו אבל אסור מ"ה אמרי' דבדיעבד אם שחט יחפור ויכסה אע"פ שהוא עושה גומא. וא"כ הכל ניחא דמתחלה כת' בספ"ב דאם ניתקו בי"ט דהיינו דיעבד וכבר נעשה הגומא מותר לכסו' בו דהיינו אפי' לכתחלה יכול לשחוט אחר הנתיקה ומטלטנו לכל צרכיו אבל אם לא ניתק עדיין אין לו לכתחלה לשחוט אדעתא דינתוק ויכסה כי יעש' גומא וזה אסור לכתחלה אף שא"צ אלא לעפרה אלא דאם כבר שחט יכול אפי' לנתוק ולא חיישי' לגומא כיון דפטר עליה והשתא אמר שפיר ברפ"ג מי שהיה לו עפר ואפר מוכן הראוי לטלטלו בכלל זה גם דקר נעוץ שנזכר כבר שניתק בי"ט כבר אז לכתחלה שוחט וסומך ע"ז אבל אם אין לו עפר ואפר הראוי לטלטלו דהיינו שאין לו גם דקר כלל דאלו היה לו היה ראוי לטלטלו כל שאינו עושה גומא אלא ודאי דאין לו כלל דקר נעוץ בזה לא יכסה עד לערב אפי' אם עבר ושחט. וא"כ מ"ש כאן בדין נתערבו הדמים ויש לו עפר מוכן בכלל זה ג"כ דקר נעוץ דהיינו אם כבר ניתקו והעלה העפר דבזה מותר בדקירה א' משמע אבל אם לא ניתקו עדיין ועבר ושחט חיה ועוף ונתערבו הדמים אסור אפי' דקירה א' כיון שצריך לעשות גומא ולא הותרה עשיית גומא אחר שחיטת דיעבד אלא בשחט חיה ועוף לחוד ולא בתערובות. זהו דעת הרמב"ם על נכון בס"ד: והטור כ' על דברי רמב"ם האלו ונראה אם יכול לכסותו בדקירה א' כיון ששחט כבר מותר ואפי' אין לו עפר מוכן רק שיהיה לו דקר נעוץ ועפר תיחוח ואם יש עפר מוכן יכול לכסותו אפי' בהרבה דקירות עכ"ל פליג על הרמב"ם בתרתי חדא דבדיעבד יכול לכסות גם בתערובות אפי' לא ניתקו עדיין לעפר וביש לו עפר מוכן מותר אפי' בהרבה דקירות דהיינו להרמב"ם אסור בזה מטעם שהוא לו לטורח וסובר כרש"י כמ"ש שמצד הטורח אסור בתערובות. ולפ"ז קשה לכאורה דא"כ ל"ל הטעם דגזירה משום חלבו הא אסור משום טורח כמו בתערובו' י"ל דגבי כוי דוקא לא איכפת לן בטורח כיון דליכא צד איסור בבירור אלא ספק משא"כ בתערובו' יש צד איסור בבירור דעכ"פ יש דם בהמה בבירור שם ע"כ אסור הטורח. ולפ"ז במ"ש לא כוי בלבד אמרו פי' דשם יש איסור מצד גזירת חלב דמשמע אם אין גזירה זו אין כאן איסור לא כן הוא דאף בתערובות יש איסור עכ"פ מחמת טורח אבל הטור לא ניחא ליה בכך דצריך להשוות טעם דתערובות לטעם דכוי כדמשמע הל' לא בכוי בלבד אמרו כו' וא"כ טורח א"א בשניהם דהא בכוי מוכח דלא חיישי' לטורח אלא ודאי מצד האיסור ה"נ בתערובות מצד איסור דהיינו איסור שאינו מוכן א"כ מוכן מותר אפי' בתערובו'. והשת' ניחא דאין כאן פלוגתא בגמ' כמו שצ"ל לרש"י כפי שזכרנו: ועדיין צריך ביאור במ"ש בגמ' בזה ובפוסקים דתערובות אסור בב' דקירות משמע הא בלא תערובו' שרי הרב' דקירות וכ"כ כ"י וכבר זכרו רמ"א בסי' י"ד ותימא למה יהיה זה מותר דמ"ש מלא הי' דקר נעוץ דהיה אסור ומ"ש באם יש דקר נעוץ ואין העפר שבו מספיק אפי' לעוף לחוד בלא תערובות דעתה בא לחפור בדקר מחדש דזה הוה כמו לא היה כלל הן מצד הכנ' הן מצד חופר או עוש' גומא ונלע"ד דודאי בכ"מ אסור בדקירה נוספת בי"ט אלא דכאן בתערובות אמרי' אפי' אם היו לו הרבה דקירות נעוצים מעי"ט דמותר בעוף לבד לכסות בהרבה דיקורי' אבל בתערובות לא הותר כ"א בדקיר' א' כיון שאינו מותר אלא בדיעבד בעוף לבדו אפי' בדקיר' א' ממילא בתערובות לא נסמך להקל בהרבה דקירות כיון שהוא עושה דקירה נוספת בשביל הבהמה כנלע"ד נכון. וראיתי לרש"ל בזה ונ"ל היכא שלא יספיק לו דקירה א' אז לא יכסה כלל אפי' דקירה א' דשמא לא יכסה דם המחויב בכיסוי ונמצא טורח בי"ט שלא לצורך עכ"ל וכ"כ מו"ח ז"ל ולעד"נ דאיסור זה אינו מוכרח כלל דהא קיי"ל בי"ד סי' כ"ח דא"צ לכסות כל הדם אלא דרשי' דמו אפי' מקצת דמו וא"כ כאן שנתערבו הדמים ביחד אין שייך כאן חלוק' לו' שמא נשאר במקום א' דם חיה או עוף לבד בלא דם בהמה דהא נתערב הכל ואין חלק לזה בלא זה ותדע לך שהרי קי"ל באיסורים בתערובות לא בלח דבטל בס' ואמאי לא ניחוש שמא נשאר האיסור במקום אחד בפ"ע וא"כ ה"נ כן בכל חלק יש עכ"פ דם חיה או עוף ושפיר יש לכסות מקצת דמו וגם בשוחט חיה לבדה ואין בדקירה אחת די לכסות כל הדם ולא היה לו רק דקר נעוץ א' וכי ס"ד שלא יכסה כלל ודאי כל מה דאפשר לכסות בדקירה א' עכ"פ צריך לכסות ה"נ כן הוא בתערובות זה נלע"ד ברור ונכון בס"ד:
א סָעִיף א יכול. וכל אדם מותר לבדוק הסכין אחר השחיטה. ב"ח מ"א:
ב סָעִיף ג ספק. ע' סי' תקט"ו סעיף ז' וצריך עיון:
ג סָעִיף ד שני. הט"ז כתב שטעות סופר הוא וצ"ל אפי' בי"ט ראשון ע"ש. וכ"כ הש"ך. אבל המ"א כתב דהש"ע פוסק כההיא דחוששין שמא חוץ לחומה לנו לחומרא וכמ"ש סי' תקט"ו סעיף ז' א"כ ס"ל בי"ט ראשון אסור אבל בי"ט שני מותר ע"ש:
ד סָעִיף ה לאכילה. שמוכן אגב אמו דאי בעי היה שוחטה ואוכלה עם הולד ואפי' אם האם טריפה דמוכן לכלבים הוי מוכן לאדם מ"א גמרא. וכ' המ"א ובזמן הזה סתם טרפות אין עומדות לכלבים א"כ ולד טרפה אסור וצ"ע ע"ש:
ה סָעִיף ה דקים. והאידנא אין אנו בקיאין כמ"ש בי"ד סי' י"ג סס"ג:
ו סָעִיף ה שהפריס. וט"ז פסק דא"צ להפריס:
ז סָעִיף ו לאכול. אחר שתצא נפשה כמ"ש בי"ד סי' כ"ז ואפי' א"א לאכול ממנה שרי מ"מ יש"ש. ובבהמה בריאה אסור אא"כ יאכל ממנה באמת כזית. ט"ז ע"ש:
ח סָעִיף ו דאין. ולדידיה בעוף אסור למרוט הנוצות עיין סי' ג'. מ"א עיין שם: ונוהגין שאין שוחטין שום דבר אחר סעודת יו"ט ראשון לצורך י"ט שני ע"י היתר אכילה דבר מועט. מהרי"ל:
ט סָעִיף ז בשדה. פי' אפי' בהמה בריאה:
י סָעִיף ח טריפה. וביש"ש כתב דבמקום שהטריפות מצויות כמו הכשרות אסור לשחוט בי"ט ק"ו היכא דאיתחזק ריעותא. והאידנא אין נוהגין בזמנינו לשחוט שום בהמה בי"ט אפי' דלא שכיחי טרפות עכ"ל. ונ"ל דכשצריך לה ביו"ט יש להקל וה"ה במסוכנת מ"א. ועיין בתשובת חות יאיר סי' קנ"ח מש"ש באורך:
יא סָעִיף ט לראותו. כתב רש"ל בפ' א"צ דשרי לחכם לראות הבכור ולשתוק ולא להתירו אפי' גמר בלבו שהוא מום דברים שבלב אינם דברים לענין איסורי שבת וי"ט עכ"ל:
יב סָעִיף י ומערים. דמשום צער בע"ח התירו להערים ועכ"פ צריך לשחוט אחד מהם ומשמע דאם נפלו בהמות שאינן או"ב מותר להעלותן אע"פ שאינו שוחט אחת מהם כיון שראויות כולן לשחיטה וכ"מ ס"ט בהג"ה וצ"ע. מ"א:
יג סָעִיף יא שתיהן. שא"א לחלוק שיטלו זה אחד וזה אחד לפי שא"א שיהיו שוות בכל הענינים ב"י יש"ש. ואם כן אם העכו"ם רוצה ליתן הגדולה והטובה אסור לשחוט השנייה. מגן אברהם. (ובספר אלי' רבה הסכים עם הלבוש ויש"ש דמותר אף בכה"ג דשמא השני' ניחא ליה ביותר ע"ש). וע' ט"ז:
יד סָעִיף יב בידו. ולא בכלי עיין מ"א:
טו סָעִיף יד מוכן. וכתב הט"ז נראה דבשעת הדחק שלא לבטל שמחת יום טוב מותר ליקח עפר מן הבא בידו אפילו אינו מוכן כלל לכסות בו אם אין לו אפר כירה שהוסק מערב יום טוב:
טז סָעִיף טו אסו'. ואם הסיק עצים על גבי אפר של אתמול ונתערב האפר של היום בשל אתמול בענין שלא היה ניכר מעולם בטל ברוב כיון דעיק' איסורו הוא מדבריהם. מ"א ע"ש:
יז סָעִיף טו חם. מכאן שמותר לכסות באפר חם ולא כיש טועין ואוסרים כיסוי באפר חם. ט"ז:
יח סָעִיף יד עפר. ובעפר תיחוח מיירי שאינו מחוסר לא חפירה ולא כתיתה אלא הכנה כמ"ש סי"ז. ואע"ג דס"ל לעיל בסי"ד דאי ליכא דקר נעוץ שייך חפירה היינו בקרקע עולם אבל הכא שהביא עפר ממקום אחר ונתן בקרן זוית לא שייך חפירה כלל ב"י (והעט"ז) [והט"ז] כ' דכאן איירי שאותו עפר תיחוח מונח על הארץ כמו הר וכל שהוא נוטל משם למעלה אין שייכות חפירה ובסי"ד דבעי דקר נעוץ איירי בקרקע שוה ואע"פ שהוא עפר תיחוח מ"מ כל שהוא נוטל משם הוי חפירה במה שהוא תחתיו שהרי נשאר גומא תחתיו ע"ש. והמ"א כתב דמיירי בעפר תיחוח כ"כ הרבה דלא עביד גומא שמיד שנוטל העפר נופל עפר תחתיה ע"ש. ואם שחט ע"ג קרקע קשה ויש שם דם הרבה יטול קצת ממנו ויתנו בעפר תיחוח ויכסהו כמ"ש בי"ד סי' כ"ח ס"ז אבל אם נתייבש הדם קצת אסור לגוררו בי"ט דקמשוה גומות בבית והוי מלאכה דאורייתא עמ"א. מותר להוציא נר מתוך החול בי"ט שהגומא נעשה מאליו אבל אסור לתחוב הנר לתוך החול שעושה גומא. מ"א ע"ש:
יט סָעִיף יז בסתם. אבל אם הכניסו לכסות בו דם צפור אסור לכסות בו צואה דדם צפור ודאי שיודע מאתמול שישחטנו וצואה הוי ספק אם יעשה התינוק צרכיו במקום המאוס. יש"ש מ"א:
כ סָעִיף יח כוי. עיין י"ד סי' כ"ח:
כא סָעִיף יט ונתערב. בענין שחייב בכיסוי עיין בי"ד סי' כ"ח סעי' י"ג י"ד:
כב סָעִיף יט יכסנו. וה"ה בדקר נעוץ בעפר תיחוח שרי בדקירה א' דהא לא טרח טפי בשביל הבהמה ב"ח מ"א ועיין ט"ז באורך. ואם שחט באמצע החצר מכסה אפי' בכמה דקירות בעפר מוכן כמ"ש ססי"ח:
כג סָעִיף יט לא יכסנו. אפי' בדקירה א' דטרח בשביל הבהמה. טור יש"ש מ"א. וט"ז העלה דלעולם יכסנו בדקירה ע"ש:
כד סָעִיף כ לא יכסנו. אפי' בעפר מוכן דהא אפי' לא מכסה ליה מותר לאכול העוף:
א סָעִיף א ס"ק א וחכם וה"ה חכם כו' דהא להרמב"ם הטעם דת"ח רואה לעצמו דלגבי חכם ל"ל שמא ישחיזנה דידע שאסור להשחיז ע"ש במ"מ. ואם כן מה לי אם החכם רואה לעצמו או מראה הסכין לחכם אחר כיון דת"ח יודע להזהר: ומ"ש בש"ע ות"ח שראה כו' וכ"ה לשון הרמב"ם ומשמע דוקא דיעבד שכבר ראה וכתב ע"ז הפר"ח וז"ל ולא ידעתי למה הא בגמרא אמרינן ת"ח רואה לעצמו ומשאיל' לאחרים משמע דאפי' לכתחלה מצי לראותה לעצמו אדעתא להשאילה לאחרי' ואפשר דה"ק ת"ח רואה לצורך עצמו ואח"כ אם רוצה רשאי להשאילה לכתחלה לאחרי' אבל לראותה לכתחלה להשאילה לאחרים לא ואין נראה כן מדברי רש"י עכ"ל הפר"ח:
ב סָעִיף א (ס"ק ב) ועכשיו כו' מדסתם רמ"א משמע אפי' הטבח ת"ח מ"מ אסור כו'. דהא מצינו דדנין בזה"ז דין ת"ח לכ"ד ר"ל דלא תימא ניהי דלענין ראיית סכין ראוי שגם בזמנינו יהיה לו דין ת"ח מ"מ כיון דבהרבה דברים אין לנו דין ת"ח דאין אתנו יודע עד מה בעו"ה א"כ עבדי רבנן לא פלוג ואפי' במה שאנו דנין בזה"ז להיות לו דין ת"ח לא נתנו לו דין ת"ח לזה כתב דזה ניחא דהא מצינו לכמה דברים גם בזה"ז י"ל דין ת"ח. ובח"מ סי ב' דגם ב"ר שבזה"ז אם רואים שהעם פרוצי' בעבירה ח"ו רשאי לענוש אפי' מיתה: ובס"ס א' יש מחלוקת לענין מה דקיי"ל המבייש חכם נותן לו ליטרא דדהבא. אם יש לת"ח שבזה"ז דין ת"ח לענין זה: וכל אדם כו'. דלא כלבוש שנסתפק בזה שכתב יש מתירין ויש אושרי' שמא ימצא הסכין פגום ותטרף הבהמה ששחט ויצטרך לשחוט אחרת וישחיז הסכין לצורך שחיטה ובשפר באר שבע כתב בהשמטת אח' ספרו באר מים חיים דלכלהו טעמי היה מותר בזה"ז רק לטעם הרמב"ם דקי"ל כוותיה שמא ישחיז הסכין ראוי לאסור גם בזה"ז. א"כ לא נקל עי"ז להכניס עצמנו לאכול ספק נבלות שלא לבדוק הסכין אחר השחיטה משום שמא ישחיזנה. דהא קי"ל דכל היכי דהסכין לפנינו לא סמכינן על החזקה וצריך לבדוק הסכין אחר שחיטה כדאיתא בי"ד עכת"ד בקוצר וכתב עוד הברות להקל וחולק עליו בכפר א"ר ע"ש וכתב בס' א"ר בשם כה"ג דנכון שיהיה לטבח ב' או ג' סכינים בדוקים מעי"ט:
ג סָעִיף ב (ס"ק ג') ואע"פ כו' כיון דאוכל כו. ר"ל אע"ג דבמכשירים אם אפשר לעשותן מעי"ט אסור לעשותו בי"ט כדלעיל סי' תצ"ה. לזה כתב הר"ן דזה הוי אוכל נפש ומותר אפילו היה אפשר לעכות מעי"ט: ואפילו להאוסרים כו' דס"ל דיש להחמיר גם באוכל נפש אם היה אפשר לעשותו מעי"ט ולא היה נפגם כלל דאסור לעשותו בי"ט. כ"א ע"י שינוי: באיסור הוצאה כו' ע' סימן תקי"ח. הם דברי יש"ש פ"ק דביצה סי' למ"ד וז"ל דאמרינן מתוך שהותרה הוצאה כו' כמו שהתירו ב"ה להוציא ס"ת ולולב אפי' באפשר להוציא' מעי"ט. ועיקר טעמא משום דהוצאה מלאכה גרועה היא כו' עכ"ל יש"ש:
ד סָעִיף ג (ס"ק ד) אין כו' ולהמקילי' כו' ר"ל דמתירי' מוקצה בי"ט: וביש"ש כתב דלכ"ע אסור דבסוף מס' ביצה יש ג' אוקימתות לרבי ולחד אוקימתא הוי מדבריות כמו גרוגרות וצימוקים דמודה ר"ש דאסור ופסק להחמיר כהאי אוקימתא:
ה סָעִיף ג (סק"ה) אסורות היינו בעיר שאין רובה גוים. ואפי' ישראל וגוים הוי מחצה על מחצה אפ"ה אסור כדלקמן סי' תקט"ו סעי' ו' בהג"ה וע"ש במ"א:
ו סָעִיף ג (ס"ק ו) ספק כו' בגוים השרוי' כו' עיין באורו במ"ש בע"ה בס"ק שאח"ז:
ז סָעִיף ד (ס"ק ז) ביום כו' ודבריו אמת לדעת רשב"א כו' דאיתא במסכת שבת דף קנ"א גוי שהביא חלילין בשבת לא יספוד בהן ישראל אא"כ באו ממקום קרוב (פי' רש"י שבאו מתוך התחום) ושאיו בגמרא מאי ממקום קרוב ואמר שמואל (וכוותיה קי"ל) חיישינן שמא חוץ לחומה לנו ופירש"י דחיישינן ר"ל להקל ואייתי ראיה דמצינו לפעמים דחיישינן הוא להקל ושמואל ס"ל אפי' הובא מחוץ לעיר אנו תולין להקל שכבר אתמול בלילה היה תוך התחום ולנו חוץ לחומה ולכן מותרים מיד במו"ש וה"ק מתני' אלא א"כ באו ממקום קרוב אלא א"כ יש לתלו' שבאו ממקום קרוב לאפוקי היכי שידוע שבאו מח"ל שאסורי' ולפ"ז כל מידי דהוא ספק אם הובא מח"ל הולכים בספקו להקל. אבל הרי"ף פי' דברי שמואל חיישי' שמא חוץ לחומה לנו לחומרא ור"ל אפי' באו ביום השבת בבקר לתוך העיר לא אמרינן דוודאי מתוך התחום באו דאי מח"ל לא היה אפשר שיבואו מיד בבקר לתוך העיר אפ"ה חיישינן שבאו מח"ל אלא שהלכו ליל שבת עד שהגיעו לחומה ולנו שם עד הבקר ולפ"ז מה דקתני במתני' אא"כ באו ממקום קרוב ר"ל שודאי ידעי' שבאו ממקום קרוב. אבל ספק אם בא מח"ל להרי"ף אסור. ופסק הרשב"א כשיטות רש"י דבספק ח"ל אזלינן לקולא ולכן כתב מ"א דדברי הש"ך דאפי' בי"ט א' מותר. אמת לדעת רשב"א דס"ל ספק הובא מח"ל מותר. אבל הש"ע שפסק בסימן תקט"ו כהרי"ף להחמיר. לכן א"ש מ"ש בש"ע ביום שני. דביום א' אסור כיון דספק' הוא. ומ"מ ביום שני מותר גם לדידן משום דהוי ספק ספיקא כמ"ש סי' תצ"ו סעיף ד'. וע"ש במ"א שחולק. ועמ"ש בע"ה לקמן סי' תקט"ו. ודע שכתב רשב"א דאף להרי"ף דמחמיר בספק בא מח"ל. מ"מ אם הגוי שרוי עמו בעיר ויש לו אותו דבר שהובא בעירו אזלינן להקל. ואמרינן שהביא ממה שי"ל תוך העיר ולא ממה שי"ל חוץ לתחום. והכי קי"ל לקמן סימן תקט"ו סעיף ז': ולזה נתכוון מ"א בסק"ו דלדידן דקי"ל כהרי"ף ע"כ הא דמתיר בסעיף וי"ו בספק. ע"כ מיירי בגוי השרוי עמו כו' דכה"ג גם להרי"ף מותר: גם כו' סובר כן ר"ל שגם הא"ח כתב בי"ט שני'. היינו משום דגם הא"ח פסק כהרי"ף ולדידיה אסור ביום א' ואע"ג שא"ח כתב כן בשם הרשב"א והביא לשון הרשב"א וכמבואר בב"י והא לרשב"א אפי' ביום א' מותר. צ"ל שהא"ח העתיק דינו של הרשב"א אליביה דנפשיה ולדעת עצמו שפוסק כהרי"ף:
ח סָעִיף ה (ס"ק ח) עומדת כו' ולפי' התוס' בעי' כו' דהתו' דף וי"ו ע"ב ד"ה מוכן כו' הקשו למה עגל שנולד מן הטרפה מותר דמוכן אגב אמו לכלבים ומוכן לכלבים הוו מוכן לאדם. ואפרוח שנולד בי"ט אסור. וכמ"ש לקמן סי' תקי"ג סעיף ח' משום מוקצה הא כשהיה אפרוח תוך הביצה עכ"פ היה מוכן לכלבים והוי מוכן לאדם ותי' דבעינן דוקא מוכן ועומר לכלבים ורוקא טרפה דא"א לו כלל שתהיה ראויה לאדם ה"ה מוכן ועומד לכלבים מה שאין כן ביצה שי"ב אפרוח ניהו דעכשיו אינה ראויה אלא לכלבים מכל מקום אינו מוכן ועומד לכלבים דאין דעתו להשליכו אלא להמתין עד שיצא האפרוח ותהיה ראויה לאדם ולעצמו עכת"ד. ובזמן הזה סתם טרפות א"ע לכלבים כ"א למכור לגוי. ודוקא בזמן הש"ס שהיו גוים מועטי' דרים בין הישראלי'. ואפילו היה מוכרו לגוים לא היה הגוי נותן בעדו כ"א דבר מועט וכמ"ש התוספות במסכת ע"ז דף כ' ע"א ד"ה ור"מ כו' היה מוכן ועומד לכלבים מה שאין כן בזמן הזה דגוים הרבה מצוים בינינו. ומוכר נבלות וטרפות לגוי בדמי שווין או מזלזל קצת במכירתן. לא מיקרי מוכן עומד לכלבים עמ"ש סימן ש"ח סל"א דמביא מ"א שם הרבה פוסקים סבירא ליה כסברת התוספות דבעינן מוכן ועומד: לפי מאי דקי"ל כר"ש כו' והיינו דעת המתירים מוקצה בי"ט בס"ס תצ"ה. חדא כו' ר"ל דלא תיקשי ניהו דס"ל דמוקצה מותר בי"ט מ"מ כתב רמ"א ס"ס תצ"ה דנולד בי"ט אסור והכא נולד הוא. לזה כתב חדא דהרא"ש לא ס"ל לחלק בין מוקצה לנולד דלא כרמ"א: ועוד דבבע"ח א"א נולד כמ"ש התוס' כו' ז"ל התוס' דף ו' ע"ב עגל שנולד בי"ט מותר ותימה מ"מ הוי אסור משום נולד כמו ביצה וי"ל הא דאמר דשייך למיסר נולד היינו דוקא בדבר המאכל דומיא דפירות הנושרים ומשקין שזבו אבל בע"ח לא עכ"ל התוס'. ולכאורה דבריהם תמוהים וז"ל מהר"ם לובלין דאע"ג דמוכן אגב אמו ואין כאן איסור מוקצה מ"מ יאסור משום משקין שזבו או פירות הנושרי' שאפי' בתרנגולת העומדת לאכילה שאין בה איסור מוקצה אסור הביצה משום פירות הנושרי' ומשקין שזבו כו' עכ"ל מהר"ם. א"כ לפ"ז מ"ש התוס' נולד אין שייך בבע"ח לא כוונו לנולד האסור משום מוקצה אלא ר"ל ע"י שנולד דומה לפירות הנושרי' ולמשקין שזבו. וע"ז תי' דבע"ח אינו דומה לפירות הנושרי' ולמשקין שזבו אבל מנולד שאסור משום מוקצה מזה לא דברו התו' כלל אבל מהרש"ל צ"ל שהבין דברי התוס' כפשטן. ונולד דקאמרי ר"ל שיאסר משום נולד דאסור משום מוקצה חמיר וע"ז תי' דבבע"ח ליכא נולד דמוקצה. אבל לפ"ז צ"ב מאי קושיא דהא גם בביצה מתרנגולת העומדת לאכילה אמרי' ריש ביצה דהוי אוכלא דאפרת דאי בעי שחיט לתרנגולת ואכיל לכל מה דבגווה. ולית בביצתה לא משום מוקצה ולא משום נולד ומאי גריעותא איכא בעגל המוכן אגב אמו יותר לאסרו משום נולד: דאין ראוי לאכול מיד כו' דהא בעי שחיטה ושאר תיקוני אוכל משא"כ ביצה דהוי נולד דחזי מיד אחר לידתו ויוכל לגמעה חיה: ועוד דאף קודם כו' משא"כ אפרוח ר"ל דהא קי"ל אפרוח שנולד בי"ט אסור אפי' למ"ד דפסק בי"ט כר"ש דלית לי' מוקצה מ"מ באפרוח מודה כמ"ש התוס' שם ע"א הטעם דבאפרוח גם ר"ש מודה דהוי כגרוגרת וצמוקי' דדחי' בידים ולדברי מהרש"ל הנ"ל משום דקוד' לידת האפרוח לא היה ראוי לכלום הוי נולד גמור:
ט סָעִיף ה (ס"ק י) דחיישי' כו' מותר כו' דקי"ל כרב נחמן דאמר בחולין דף נ"א בית הרחם אין בו משום ריסוק איברים (ר"ל ולד הנולד היום לא חיישי' אגב שיצא מבית הרחם שהוא מקום צר שמא נתרסקו איבריו ביציאתו) ושם בחולין מביא הש"ס סייעתא לר"נ מדתניא ושוין(אפי' למ"ד בבכור שנפל בו מום אין רואי' אותו בי"ט אם הוא מום קבוע להתירו. מ"מ) אם נולד בי"ט ומומו מיד שלא חל עליו שם איסור מעול' ששוחטים אותו בי"ט ותיפוק לי' משום ריסוק איברים אע"כ כר"נ דבית הרח' אין בו משום ריסוק אברי' ודחי דמיירי שהפריס ע"ג קרקע ועי"ז יצא מכלל ר"א וכראיתא בי"ד ולעולם ליתא לדרב נחמן א"כ לפי פסק הלכה דקי"ל כר"נ לא בעינן שיפרוס ע"ג קרקע. מ"מ בי"ט בעינן שיפרוס ע"ג קרקט ועיין פר"ח מה שהקשה ע"ז מש"ס הנ"ל: וז"ל ד"מ כו' אם רואי' כו' ר"ל בעגל שנולד ושחטוהו באותו יום וראינו שינוי באיברים ונתבאר בסי' תצ"ז הביאו מ"א בסי' זה ס"ק ט"ז. וא"כ מה"ט אין לשחוט עגל שנולד בי"ט שמא ימצא שינוי ויהיה טריפה: ומטעם זה נסתפקו כו' משום שמא ימצא טרפה כיון דאיכא ריעותא שנרדס. וא"כ ה"ה הכא. ואע"ג דבעוף הנררס גופיה קי"ל דמותר לשחטו ב"ט כבר כתבו מ"א בס"ק ט"ז לחלק דעגל שנולד גרע כו' וכוונת ד"מ כיון דחזי' דעכ"פ בעוף הנדרס נסתפק הש"ס לאוסרו בי"ט מזה נשפט דבעגל שנולד יהיה ודאי אסור לשוחטו בי"ט כיון דגרע מעוף הנדרס. וי"ל שסמך כו' ולכן עגל כו' ר"ל דסמך הטור דנדע מסברא כיון דבנפולה בעי בדיקה עכ"פ בעגל שנולד היום דקיל מיניה ונחתי' דרגא דלא בעי בדיקה אבל אם ראה שינוי באיברים הפנימים דינו כנפולה ואסור. גם בעגל משמע דס"ל אפי' אין השינוי מטריף והיינו משום דלא מחלק בין עגל לנפולה כי אם דבנפולה בעי בדיק' ובעגל א"צ בדיקה אבל אם רואים שינוי עגל שוה לנפולה ובנפולה הא קי"ל דאפי' אין השינוי מטריף אוסר ועוד דא"א דבעי' דוקא שינוי המטריף א"כ מאי קשיא לד"מ דה"ל להטור לפרש דאם רואה שינוי דאסור ומאי ביאור צריך בזה דמילתא דפשיטא דאסור כיון דהוי שינוי המטריף (ואם ס"ל דצ"ל באבר שהטרפות תלוי בו אז אפי' שינוי שאינו מטריף אסור אבל באבר שאין הטרפות תלוי בו אין שינוי מטריף דזה דוחק לחלק וכן בנפולה אין חילוק ובכל ענין אוסר) ומ"מ צ"ע דהא כ"מ דאמר כו' והא רב נחמן אמר ג"כ לשון זה ב"ה אין בו משום ריסוק איברים ולמה נאמר דב"ה חמיר והיינו דבעלמא היכי דקתני אין בו משום ר"א אפי' רואים בו שינוי מותר: ובבית הרח' קתני ג"כ האי לישנא נפרש דאם רואים בו שינוי אסור. וע"ק למה כתב רמ"א כו' דהא הר"מ גופי' הקשה כן על הטור דה"ל לבארו ותי' דסמיך על דין נפולה. וא"כ ניהו דהאי תי' מספיק ליישב דעת הטור די"ל דהי' דבר פשוט בעיני הטור לרוחב דעתו דמסברא נדע דבבית הרחם נחתי' דרגא מנפולה אבל כשרואים שינוי נדע דלא עדיף מנפולה. אבל הד"מ ע"כ לא היה הדבר פשוט דהא עשה מזה קושיא ותי' ברברי הטור וא"כ ה"ל לרמ"א לפרש הדין בהדיא ביו"ר דאם רואים שינוי גם בבית הרחם אסור. ועמ"ש ס"ח לחלק בין הכא ובין עוף הנדרס: ובי"ר סי' ט"ו שהט"ז שם חלק על רמ"א וגם בי"ט לא בעי הפריס עג"ק. והסכים עם רי"ו דברא"ש שכ' דבעי' הפריס עג"ק ט"ס:
י סָעִיף ו (ס"ק יא) מותר בזה כו' לשחטו לחולה. והר"ן סיים וחזי' לברי' באומצא עכ"ל והוצרך הר"ן לזה. דע"כ מה שאין לו היתר כ"א לחולה עי"ז ל"מ הכין לעצמו דאל"כ ביצה ואפרוח נימא דהכין לעצמו. אם היה החולה צריך לו. אע"כ דבעי' שהכין לעצמו לבריא. ולזה סיים וחזי לבריא באומצא דהא אינו איסור מוקצה דהא מוכן אגב אמו אע"ג שהי' שבת אסור לשחוט מצד זה ל"מ מוקצה כמ"פ הר"ן ריש ביצה דהא בעצמו אינו מוקצה אלא דארי' דאיסורא רביע עלה. וא"כ ל"מ מוקצה. דהא אפשר שילך איסור שחיטה כגון אם ימצא חולה שיש בו סכנה רמותר לשחוט עבורו והנותר מותר לבריא. אע"ג דהמבשל לחולה אסור לבריא היינו משום גזירה שמא ירבה בשביל הבריא אבל שחיטה כיון דא"א לכזית בשר בלי שחיטה לא שייך חשש שמא ירבה. ולכן הותר לבריא באומצא בלי בישול. לכן מיקרי שבת הכין לעצמו אפי' לברי'. משא"כ ביצה ואפרוח דל"ל מוכן אגב אמו והם מוקצים. אף דחזי לחולה מה"ט ל"מ הכין לעצמו. כיון דעכ"פ לבריא אסור ולא הכין לעצמו דאסורי' לבריא משום מוקצה. ועוד דלידת כו' לגדל אפרוחים. וברא"ש הוסיף עוד דאין טוב לאכול כ"כ כשנמצא במעי אמו:
יא סָעִיף ו (ס"ק יב) כדי לאכול כו' כמ"ש בי"ד כו' משום דכתיב לא תאכלו על הדם. ודרשו חז"ל שלא לאכול מבהמה קודם שתצא נפשה: ואפילו אינו אוכל ממנה שרי דקי"ל כרבה באופה מי"ט לחול אינו לוקה הואיל ואי מקלעי ליה אורחים חזי ליה גם בי"ט ה"ה הכא ואע"ג דמשום סברת הואיל. ניהו דאינו לוקה מ"מ איסורא דרבנן איכא לכתחלה אלא דהכא משום הפסד ממון דהיא מסוכנת התירו חכמים אפי' לכתחלה. כן הוא בגמרא פסחים דף מו ע"ב:
יב סָעִיף ו (ס"ק יג) אין שהות דמשמע דת"ק מודה כו' כדאיתא בגמרא דף כ"ה תנן בהמה מסוכנת לא ישחוט אא"כ יש שהות ביום לאכול ממנה כזית צלי רמ"א אפי' כזית חי מבית טביחתה ותני ר"ח מבית טביחתה ממש דשם א"צ הפשט ונתוח משמע דמותר לאכל ממנה קורם הפשט ונתוח ול"ח שמא תמצא טרפה ואח"ז אמר רמי ב"ח הפשט ונתוח דכתיב בעולה ה"ה לקצבים שלא יאכל ארם בשר קודם הפשט ונתוח ומסיק דע"כ רמי ב"ח דרך ארץ קמ"ל אבל מן הדין מותר קודם הפשט דמוקמינן לה בחזקת היתר. דאל"כ תיקשי מר"ע דאמר די שיאכל כזית מבית טביחתה כנ"ל. אע"כ דרמי ב"ח רק מדת ד"א אמרה. ואי לאו דפשט להש"ס דבזה גם ת"ק מודה אלא פלוגתייהו דלת"ק בעי' כזית צלי. ולר"ע די אם יוכל לאכל חי מאי קושיא לרמי ב"ח מר"ע אדרבא לסייע' מת"ק. אע"כ דפשיט להש"ס דלא בעינן הפשט ונתוח גם לת"ק וא"כ אע"ג דקי"ל כת"ק דבעי' כזית צלי מ"מ מותר אפילו קודם הפשט דבזה מודה ת"ק: ועוד הא כתב דמ"א דאסור כו' וא"כ ע"כ גם ת"ק מודה בזה דמותר לאכול קודם הפשט ואע"ג דגם קודם הפשט אפשר לבודק' וכמ"ש ס"ס תצ"ז השוחט בהמה בי"ט טוב לו שלא יבדקנו עד אחר ההפשט משמע דאפשר לבודקו קודם הפשט צ"ל ע"י שמפשיט מקצת העור שאפשר לו עי"ז לבדוק ונותן עצה בסי' תצז שלא יבדוק עד אחר גמר ההפשט:
יג סָעִיף ו (ס"ק יד) וי"א כו' כיון דאיסור כו' דוקא בבריאה הותר ההפשט סופן משום תחילתן דאי לא נתיר לו ההפשט וטלטל העור ימנע משמחת י"ט וימנע ולא ישחוט מחשש הפסד. אבל מסוכנת ל"ל הכי דהא אינו שוחטה משום שמחת י"ט כ"א להציל א"ע מן ההפסד: איך חלק עליהם הש"ג. דממנו נובעים דברי רמ"א הללו: מביאים כו' אם שחט בשרה כמ"ש המחבר סעיף ז': אסור למרוט הנוצות. ע"ס י"ג. ר"ל אף על גב דאחר שחיטה בבריאה ודאי מותר למרוט וקודם שחיטה מחלוקת הפוסקים ע"ש אבל מסוכנת כיון דלש"ג ההפשט אסור ה"ה מריטת הנוצות לאחד שחיטה כ"ש קודם שחיטה אסור במסוכנת לכ"ע דהא טעם המתירים בבריאה הואיל ומותר למרוט אחר השחיטה. אבל מסוכנת כיון דאסור למרוט אחר שחיטה ודאי קודם שחיטה אסור: דליכא כו' עססי' תצ"ז אף על גב דכתב שם בס"ק ח"י דההפשטה הוא איסור תורה היינו בטרפה דל"ל הואיל. אבל בכשר' דא"ל הואיל ומקלעי ליה אורחים ליכא כ"א איסור דרבנן כנ"ל:
יד סָעִיף ז (ס"ק טו) יביאנה כו' אף על גב דמפיש בהילוך וקי"ל דעדיף לאפושי במשא מלאפושי בהלוכה וכמ"ש סי' תרי"ג וסי' ק"י ע"ש מ"ש מ"א:
טו סָעִיף ח (ס"ק טז) ולא חיישינן כו' וצ"ע דהא כו' דהתוס' בחולק דף י"א ע"א ד"ה אתי כו' הקשו על רבה בר שילא דיליף דאזלינן בתר רובה מפרה דהיה צריך לשרפה כשהיא שלימה וניחוש דילמא טריפה היא והיא פסולה כדיליף התם מקרא. אע"כ דאזלינן בתר רובא. והקשו התוס' וז"ל וא"ת כיון דפרה בת שתי שנים א"כ דלמא היינו משום דאוקמיה אחזקה שאינה טרפה: למ"ד טרפה אינה חיה כו' וי"ל דכל חזקה שלא נתברר' שעה א' לא אזלינן בתרה. ר"ל שכל עת יש להסתפק מיום הולדה דלמא עתה נעשתה טרפה אלא כשעבר עליה יב"ח אז ירעי' למפרע שאז לא היתה טריפה אבל מ"מ אפשר שאחד יב"ח נעשה טרפה. אלא אם יעברו עליה עוד יב"ח איגלאי למפרע שאז לא היתה טרפה עכ"פ אין שעה ידועה שעכשיו איננה טרפה ל"מ חזקה). ויש ללמוד מתוך כך דאם עשו גבינות מכמה בהמות ונשחטה אחת ונמצאת טרפה שכולן אסורים דאין להעמיד בהמה על חזקתה ולומר השתא היא דנטרפה כו' עכ"ל התוס'. והרא"ש סיים וז"ל ועוד יש לומר למאי דמסקי' אזלינן בתר רובא כל הבהמות בחזקת כשרות אפילו תוך שנתן. משום דרוב בהמות כשרות הן ורובא עדיף מחזקה עכ"ל. והרי מבואר דאין החזקה כ"א מכח רוב בהמות כשרות. וחזקה זו יש גם לעגל ביום שנולד וכמ"ש הרא"ש ואפילו תוך שנתן כו': וביש"ש כתב דקי"ל כו' ר"ל דהאי דעוף שנדרס היא איבעיא דלא איפשטא ופסקו הפוסקים לקולא כיון דליכא איסור תורה. אלא הר"ן פסקה לחומרא והיש"ש הסכים עם הר"ן ואייתי ראיה מהג"א דע"כ גם הוא ס"ל להחמיר: ק"ו היכי דאתחזק ריעותא. היינו עוף הנדרס: עמ"ש ס"ה ר"ל שהביא בשם הד"מ שהביא ראיה להחמיר בעגל כו' אף דמקילינן גבי עוף הנדרס וראייתו מהג"א דאוסר לשחוט במקום שהטריפות מצויים. ומאי ראיה הא אותה הג"א ע"כ ס"ל דגם בעוף הנדרס מחמירים אבל לדידן דפוסקים האיבעי' להקל בעוף הנדרס ליתא לדברי הג"א וגם אין להחמיר בעגל כו': עמ"ש סימן תקכ"ז ס"ק כ"א שהביא בשם תשובת מהרש"ל אם לא הזכיר שחיטה בע"ת אסור לשחוט מי"ט לשבת ע"כ צ"ל דמיירי במקום שאין הטריפות מצויות. דאלת"ה בלא"ה אסור לשחוט. וגם המנהג שלא לשחוט בשום ענין וע"כ דמיירי לעת הוצרך: וה"ה מסוכנת אפילו א"צ לה משום הפסד יש להתיר:
טז סָעִיף ט (ס"ק יז) אין כו' דמחזי כמתקן כו' וכתב הט"ז מ"מ הוראה אחרת מותרת דדוקא בבכור דהיה לו חזקת איסור הוי ליה מתקן אבל בשאר טריפות ל"מ סתם ספק טריפה דה"ל חזקת היתר קודם שנולד בה הספק אלא אפילו ספק טרפה מצד יתרת אבר דה"ל משעת לידה דלא היה לו מעולם חזקת היתר. מ"מ גם חזקת איסור לא ה"ל משא"כ בכור: וכתב עוד מ"מ אם נתערב לח בלח קודם י"ט בפחות מששים (ולא אמרינן דנעשה נבילה. צ"ל דמיירי במקום הפסד מרובה דלא אמרי' נעשה נבילה אפילו לח בלח. או באמת ניתוסף בי"ט היתר ס' נגד כל התערובות. ולענין נודע ולא נודע ע"ש בש"ע י"ד וש"ך) או יבש ביבש בפחות מרוב. ובי"ט ניתוסף עליו דהוי דומיא דבכור דהא ה"ל חזקת איסור אסור להורות ביום טוב עכת"ד: ועיין במ"א סימן שכ"ג ס"ק י"ד שכתב בשם ת"ה סימן נ"ד מותר לשער ששים אפילו נתערב מע"ש ולא נודע לו עד שבת. עיין סימן תצ"ח סעיף ט' עכ"ל מ"א. ורמז מ"א למ"ש ת"ה שם דבעי להתיר לשער בשבת אם ההיתר ס' כמ"ש מ"א בשמו. וז"ל והאי דראיית בכור יש ליישב כמו שפירש"י פרק אין צדין ומחלק התם בין ראיית מומי בכור ובין ראיית בהמה שחוטה לבדוק מטריפה דשרי בי"ט ע"ש עכ"ל ת"ה ודברי רש"י הם דף כ"ז דס"ד דר"ש בן מנסיא הוכיח דר"מ ס"ל אין רואין מומין ביו"ט מדתנן השוחט את הבכור ואחר כך הראה מומו לחכם ר"י מתיר. רמ"א הואיל ונשחט שלא ע"פ מומחה אסור. אלמא סבר ר"מ ראיית בכור לאו כראיית טרפה ראיית בכור מחיים ראיית טריפה לאחר שחיטה. ומינה ראיית טרפה אפילו בי"ט ראיית בכור מעי"ט. וכתב רש"י וז"ל אלמא סבר ר"מ ראיית בכור אינו קלה כראיית טרפה דאחשבוה רבנן. וכל עצמה של התרת בכור תלוי בה שאף שחיטתו אסורה קודם שיראנו. ואינו דומה לראיית טריפה שהתירו לבודקה אחר שחיטה. וממנה למד ר"ש בן מנסיא ואמד כיון דחשיב' כ"כ ה"ל כמתקן ודן את הדין ואסור לראותו בי"ט ואע"פ שהטרפה נבדקת בי"ט עכ"ל רש"י הרי נראה מזה אע"ג דראיית מומי בכור אסור מ"מ ראיית טרפות קיל ומותר לראותו בשבת וי"ט וצ"ל דאע"ג דאביי דחה ראיה זו ואמר דדיני דר"מ לא תלוי כלל בדין ראיית מומי בכור אלא טעמיה דר"מ משום קנס גזר מומין שאין עשויים להשתנות אחר שחיטה אטו מומין שעשויים להשתנות אחר שחיטה. ולולי הקנס היה ר"מ מודה דדיעבד אם נשחט שלא ע"פ מומחה מותר וא"כ אין ראיית בכור חשובה כ"כ. ואפשר ס"ל דואין מומין בי"ט ומ"מ ס"ל לת"ה דאביי ניהו דדחה דאין ראיה מזה דר"מ ס"ל אין רואין מומין בי"ט מ"מ נשארה הסברא דלדידן דקי"ל אין רואין מומין בי"ט מ"מ ראיית טרפה מותר בי"ט. דעכ"פ ראיית בכור חשובה יותר מראיית טרפות דלכתחלה ודאי כ"ע מודים אפילו במומין שאין משתנים לאחר שחיטה אסור לכתחלה לשחוט כ"א ע"פ מומחה שראה המום קודם השחיטה משא"כ בטרפה. וא"כ עכ"פ ראיית בכור חשובה יותר מראיית טרפה. א"כ אע"ג דאין רואין מומין בי"ט מ"מ ראיית טרפה מותר בי"ט כצ"ל לדעת ת"ה. עכ"פ לדעת ת"ה ליתא לדינו של ט"ז הנ"ל כן א"ל לענ"ד:
יז סָעִיף ט (ס"ק יח) אינו כו' אפילו לר"ש היינו למ"ד דפסק בסימן תצ"ה כר"ש: דמי יימר כו'. דהא אסור לראותו לכתחלה ביום טוב:
יח סָעִיף ט (ס"ק יט) נולד כו' ועסי' ש"י ר"ל שם מבואר דקי"ל אין מוקצה לחצי שבת. ועיין ב"ח ובי"ד ר"ל רר"מ ור"י פליגי אי בכור נשחט ולא הראה מומו לחכם קודם שחיטה. ולאחר שחיטה ראה החכם דהוי מום קבוע ואין עשוי להשתנות לאחר שחיטה אפילו הכי אוסר ד"מ כנ"ל דגזר אטו מומין שעשויים להשתנות לאחר שחיטה. ור"י מתיר דס"ל דלא גזרינן. והביא הב"ח בשם התוס' והאגודה דק."ל בזה כר"י. וע"ז רמז מ"א לעיין בי"ד דשם מבואר דקי"ל כהפוסקים בזה כר"מ דסבירא ליה דזה מיקרי גזירה. וקנס שאמר אביי לאו דוקא וקי"ל הלכה כר"מ בגזירותיו:
יט סָעִיף י (ס"ק כ) ואינו כו' ומשמע כו' ר"ל מרנקט הש"ס ופוסקים הדין באו"ב ולא נקטו בשני בהמות שאינן או"ב משמע דבאין או"ב דאין הערמה ניכרת א"צ לשחוט אחד מהן ועיקר ראייתו דהמ"מ הביא בשם ירושלמי דמבואר להדיא דאפילו באו"ב א"צ לשחוט שום א' והרמב"ם שכתב שצריך לשחוט א' כתב מכל מקום דטעמי' דתפס פשטות לשון הברייתא דמשמע דחולק על הירושלמי דקתני רצה זה שוחט רצה זה שוחט משמע דעכ"פ צריך לשחוט א' מהן. וא"כ מסברא י"ל למעט במחלוקת בין הירושלמי לתלמוד דידן. ותלמודא דידן הלא מיירי באו"ב בזה ס"ל שצריך לשחוט א' אבל באינן או"ב מודה ש"ס דילן דא"צ לשחוט שום אחד כיון דשניהם ראוים לשחיטה אין הערמה ניכרת: וכמ"ש ס"ט בהגה שכתב ואם נפל בכור כו' דהא אינו ראוי לשחיטה ומדלא כתב דהא לא ישחטנו משמע דעיקר הקפידה במה שאינו ראוי לשחיטה:
כ סָעִיף יא (ס"ק כ"א) שתיהן כו' ואם הגוי רוצה כו' אסור כו' הרב"י תמה על הרא"ש שכתב אע"פ דקי"ל אם י"ל עיסה בשותפות עם גוי אסור לאפות חלקו של גוי משום דאפשר לחלוק עם הגוי בעודה עיסה אבל בהמה דא"א לכזית בשר בלי שחיטה מותר. וכ' הרא"ש אפי' י"ל בשותפות שני בהמות ל"ל דאפשר לחלקן מחיים ויטול ישראל בהמה אחת. לפי שא"א שיהיו שניהן שוות לגמרי בכל הדברים בגודל ושומן וכדומה ועל זה תמה הרב"י לפי טעם זה אם הי' שוות לגמרי היה אסור מ"מ לא מיקרי אפשר לחלוק מחיים ואינו דומה לעיסה. דשמא א"צ לכל הבהמה ודי לו בחציה ואם תהיה כולה שלימה יפסיד חצי בהמה משא"כ כששוחט בשותפות עם הגוי אינו מגיע לחלק ישראל כ"א חצי בהמה ותי' דהרא"ש נתן טעם אפי' שוחט שתי הבהמות בי"ט דלא שייך טעם הרב"י דהא גם בלי חלוקה מגיע לחלקו של ישראל בהמה שלימה דהיינו שני חצאי בהמה. לכן הוצרך הרא"ש לטעם שאין שוות. ולפ"ז מ"ש המ"א אם הגוי רוצה ליתן כו' היינו דוקא כמו שסיים ואסור לשחוט השניה אבל אם אינו רוצה לשחוט אלא א' אפילו הגוי רוצה ליתן לו הטובה א"צ לחלוק עם הגוי מחיים. וליטול הטובה לעצמו. מטעם שכ' הרב"י דניחא לישראל שישחט הבהמה בשותפות דשמא יפסיד חצי בהמה כנ"ל אלא דהט"ז חולק ודחה טעם הרב"י ע"ש דאייתי ראיה דלא כהרב"י וע"ש:
כא סָעִיף יב (ס"ק כב) לתלוש. דהוי עוקר כו' ר"ל אע"ג דמשום גוזז אינו חייב דקיי"ל תולש לאו היינו גוזז וכמ"ש בס"ק שאח"ז מ"מ חייב משום דעוקר ד"מ:
כב סָעִיף יב (ס"ק כג) בידו כו'. אלא להרמב"ם כו' דאיתא בבכורות דף כ"ד ע"ב תנן רבי יוסי בן משולם אומר השוחט את הבכור(דאסור בגיזה כדכתיב ולא תגוז בכור כו') עושה מקום בקופץ (כדי לפנות מקום בצואר לשחוט). ותולש את השער כו'. אמר רב הלכה כר"י ב"מ בעי מיניה מרב הונא בי"ט מאי (ר"ל בהמת חולין אי רוצה לשחטה בי"ט)טעמא דר"י ב"מ משום דסבר תולש לאו היינו גוזז. ובבכור ליכא איסור כ"א הגיזה(וכתבו התוס' דלפ"ז אפי' מתכוין לתלוש שרי). ולפ"ז בי "ט אסור דניהו דלאו היינו גוזז מ"מ אסור דהוי עוקר דבר מגידולו דאסור בי"ט או דלמא תולש היינו גוזז. והא דשרי בבכור משום דהוי דבר שאינו מתכוין ולפ"ז גם בי"ט מותר ופשט רב דגם בי"ט מותר וע"כ משום דס"ל תולש היינו גוזז ומותר משום דהוי דבר שא"מ ולכן גם בי"ט מותר ופדיך והא רב ס"ל דבר שא"מ אסור. ומסיק דרב ס"ל תולש לאו היינו גוזז ובי"ט שרי אע"ג דהוי עוקר דבר מגידולו מ"מ כיון דהוי כלאחר יד ופירש"י דאין דרך לתלוש צמר אלא לגזוז. ולכן מותר משום שמחת יו"ט ופסק הרמב"ם דבי"ט מותר אפי' מתכוון לתלוש וטעמיה דהא מעיקרא ס"ל לבעל איבעיא אי תולש לאו היינו גוזז שרי בבכור אפי' מתכוון כנ"ל בשם התוס' וכיון דלמסקנא לרב לאו היינו גוזז ע"כ בבכור אפי' מתכוין שרי. ודומיא דהכי מ"ש כנגדו ביו"ט מותר. ע"כ ר"ל אפי' מתכוין משום דעוקר ר"מ לאחר יד אבל הרא"ש ס"ל דלמסקנא אינו מותר אלא באינו מתכוין דהתוס' הקשו לפי שיטת בעל האיבעיא אי אמרינן תולש לאו היינו גוזז מותר בבכור אפילו מתכוין לתלוש אבל אי אמרינן תולש היינו גוזז לא הותר בבכור כ"א באינו מתכוון. א"כ אדמיבעיא ליה בי"ט מאי ה"ל להסתפק בבכור גופיה אי לא הותר רק באינו מתכוין דתולש היינו גוזז. או תולש לאו היינו גוזז ומותר אפי' מתכוין. ועוד הוסיפו להקשות. לכן מסקו התוס' דודאי אפי' אמרי' תולש לאו היינו גוזז מ"מ איסור דרבנן איכא ולא הותר בבכור כי אם באינו מתכוון. וא"כ בבכור ליכא לאסתפוקי דבין דתולש היינו גוזז או לאו היינו גוזז לא הותר בבכו' כי אם באינו מתכוון אלא דנסתפק גבי י"ט מאי באינו מתכוון דאי אמרי' תולש לאו היינו גוזז א"כ י"ל ניהו דבכור מותר באינו מתכוין משום דליכא רק איסור דרבנן אבל בי"ט דאיכא עוקר ד"מ דהוי איסור תורה גם באינו מתכוין אפשר דאסור. או דילמא תולש היינו גוזז וא"כ גם בבכור איכא איסו' תורה ואפ"ה מותר באינו מתכוין א"כ גם בי"ט מותר. ואם כן למסכנת רב דתולש לאו היינו גוזז מ"מ לא הותר דק באינו מתכוין דבמתכוין איכא איסורא דרבנן: ודומיא דהכי בי"ט לא הותר כי אם באינו מתכוין. ניהו דהוי עוקר ד"מ כלאחר יד מ"מ איכא איסורא דרבנן ולא הותר כי אם באינו מתכוין. א"כ בש"ע שכ' אינו רשאי לתלוש כו' אלא מפנהו כו' דהייכו אינו מכוין וכן פירש"י שם וז"ל שא"מ לתלוש אלא מפנהו ומושכו אילך ואילך ואם נתלש נתלש עכ"ל רש"י א"כ ע"כ פסק בש"ע כהרא"ש: ולכן הוקשה למ"א ע"ד רמ"א שהעתיק בידו. דשם בסוגיא אר"ל ע"ד ר"י בן משולם לא שנו דמותר אלא ביד אבל בכלי אסור. ופריך והא תנן עושה מקום בקופיץ. ומשני תני עושה מקום לקופיץ. ותמה הרב"י על הפוסקים שהשמיטו דינא דר"ל: והרמב"ם כתב הב"י דייק בלישנא שכתב וז"ל השוחט בהמה ביו"ט מותר לתלוש כו' בידו עכ"ל. ודייק לכתוב בידו למעט כלי ועל פי זה גם רמ"א הגיה תיבת בידו וע"ז הקשה מ"א דע"כ לא כתב הרב"י בחיבורו הארוך דדוקא ביד אבל בכלי אסור. וכן הרמב"ם העתיק לשון בידו. אלא לשיטת רמב"ם דמתיר אפילו במתכוין לכן לא הותר אלא ביד. אבל בש"ע פסק כהרא"ש כנ"ל דלא הותר אלא באינו מתכוין אפי' בכלי ראוי להתיר כיון דקי"ל דבר שאינו מתכוין מותר אפי' באיסור תורה כ"ש כאן דליכא רק איסור דרבנן דהא הוי כלאחר יד. וקושיא זו לא על דמ"א לבד קשיא כי אם על גם דברי ר"ל בגמ' דאמר דוקא ביד. ולדעת הרא"ש לא הותר כי אם באינו מתכוין ואם כן אפילו בכלי לשתרי. (ואולי י"ל ניהו דהתוס' הוכיחו מדלא איבעיא ליה בבכור גופיה אי שרי אפי' במתכוין או לא כנ"ל ע"כ אפילו אי אמרי' תולש לאו היינו גוזז מ"מ איכא איסורא ררבנן ולא הותר אלא באינו מתכוין: אבל ר"ל לנפשיה ס"ל אי תולש לאו היינו גוזז מותר אפילו במתכוין ולכן אתי שפיר מ"ש ר"ל לא שנו אלא ביד כו'. אולם מלבד שהוא דוחק גם ע"כ ליתא דהא הרא"ש גופיה דלא שרי לדידיה אלא באינו מתכוין. מ"מ העתיק דברי ר"ל ל"ש אלא ביד ע"ש). אלא כיון דדברי מ"א קבועים על ש"ע העמיד קושיותו על הש"ע. ובאמת גם על הגמרא קשיא וכאשר סיים מ"א סס"ק זה. מיהו בגמרא משמע דאסור בכל כלי. וא"כ קושיית מ"א גם על הגמרא. וראייתו דאסור בכל כלי מדפריך הש"ס ע"ד ר"ל והתנן עושה מקום בקופיץ וא"א דר"ל לא אסר אלא מסרק דפ"ר הוא ומאי פריך מקופיץ א"ו דהש"ס הוכיח מדאמר ר"ל ל"ש אלא ביד אבל בכלי אסור משמע דבכל כלי אסור אפילו לאו מסרק ועוד מדלא אשכח ר"ל התירה אלא ביד: הקשה ל"ח כו' ולא שרי אלא לפנות כצ"ל: וי"ל דדעת הש"ע כו' ר"ל דהרב"י הכריע מסברת עצמו לחלק בין בכור לי"ט. ובבכור פסק כהדמב"ם דמותר לכתחלה ובי"ט פסק כהרא"ש דאוסר לכתחלה. ודלא כהרא"ש שמשוה אותם ולכן כתב מ"א וז"ל דדעת הש"ע כו' אף על גב דהל"ח הקשה על הטור וגם על הש"ע אבל מ"א אין רצונו לתרץ כ"א דברי ש"ע דבטור אין תי' מ"א מספיק לומר דהטור יכריע שלא כרעת אביו הרא"ש. ולא הביא דעתו כלל: ובי"ט אסור דהוי עוקר כו' אף על גב דהוי כלאחר יד וליכא כ"א איסורא דרבנן. והא גם בבכור ניהו דתולש לאו ה"ג מכל מקום איסורא דרבנן איכא כמ"ש התוס' דגזרינן אטו גוזז ע"ש מ"מ בי"ט חמיר דאיכא תרתי איסורא דרבנן. משום תולש ומשום עוקר ד"מ ואף על גב דגם בגמרא משמע דבכור וי"ט שוין כדעת הרא"ש. מ"מ הרב"י הכריע לחלק ביניהם: ועבי"ד סימן כ"ד כו' שכתב שם וכן יש ליזהר בכבשים שי"ל צמר מסובך בצואריהם. לתלוש הצמר המסובך שלא יבא לידי חלדה עכ"ל ואם כן בי"ט דאסור לתלוש צריך ליזהר הרבה שיפנה הצמר היטב לבלי יבא לידי חלדה:
כג סָעִיף יג (ס"ק כד) לא ימרוט. דשם פריך ותולש לאו היינו גוזז והתניא התולש את הכנף חייב ואר"ל משום גוזז. ומשני שאני כנף דהוי אורחיה בתלישה. ולכן לא הוי כלא"י וחייב. ולכן כתב בש"ע לא ימרוט כו' דבמתכוין להרב"י דפסק אפילו בבהמה אסור התלישה כ"א שרי לפנות. ואם כן בעוף דא"א לפנות דאפילו יפנה הנוצות. מ"מ מיד אחר הפינה חוזרים הנוצות למקומן. ומריטה במתכוין אסור. אמנם הרמב"ן לצורך שחיטה רצה להתיר המריטה מתרי טעמי. חדא דהוא פוסק כהרמב"ם דבבהמה כיון דהוי עוקר ד"מ כלאחר יד מותר אפילו לכתחלה. כיון דליכא רק איסור דרבנן משום שמחת י"ט. ה"ה במריטת נוצות ניהו דהוי אורחיה בכך ולא שייך כלאחר יד. מ"מ ליכא כ"א אסורא דרבנן דהוי מלאכה שא"צ לגופה והוא פוסק כר"ש דבמלאכה שאצ"ל פטור דליכא רק איסור דרבנן. וכמו שהותר איסו' דרבנן דתולש כלאחר יד משום שמחת י"ט. ה"ה דמתירים איסו' דרבנן דמלאכה שאצ"ל משום שמחת י"ט (ועיין לעיל סימן רע"ח) טעם שני כ' דהא גוזז חייב אפילו גוזז מן העור לאחר שחיטה וכדאי' להדיא בתוספת' וה"ה מריטה בנוצות וא"כ ע"כ לא שקלי וטרי בגמר' אלא בצמר דאחר שחיטה לא הותר התלישה אם מותר קודם שחיטה לצורך שחיטה. אבל מריטת נוצות דע"כ אחר שחיטה יצטרך למורטן כדי שיהיה העוף מוכשר לאכילה. וא"כ מה לי אי מורטן קודם שחיטה או אחר שחיטה כיון דהותר המריטה משום אוכל נפש. והרא"ש חולק עליו ואוס' וכדפסק בש"ע ודחה שני טעמי הרמב"ן הנ"ל טעם אחר דכמו דהותר שבות כלאחר יד. ה"ה דהותר שבות דהמלאכה שאצ"ל ע"ז כ' הרא"ש דמדברי ר"י בעל התוס' משמע דאין לדמות שני השבותים הנ"ל: ואע"ג דהותר שבות כלאחר יד מ"מ שבות דמלאכה שאצ"ל י"ל דלא הותרה. וטעם שני דבלא"ה הותרה ע"כ המריטה לאחר שחיטה וכנ"ל. על זה דחה הרא"ש דמנשירי א"נ לא שרי אלא לא"ש כו'. וכמו שהעתיק מ"א. ואם כן מ"ש מ"א דאף על גב דמלאכה שאצ"ל כו' מ"מ אסור עכ"ל הוא לדחות טעם א' של רמב"ן אבל סתם ולא נתן טעם כמ"ש הרא"ש דאין לדמות שבות דמלאכה שאצ"ל לשבות דכלאחר יד משום דהוצרך מ"א לדברי הרא"ש הלז דהרא"ש לא כתב דיחוי זה כ"א לדעת הרמב"ן דס"ל כהרמב"ם דבצמר אפילו לכתחלה מותר לתלוש הצמר משום דהוי עוקר ד"מ כלאחד יד הרי דהותר לכתחלה שבות דכלאחר יד הוצרך הרא"ש לחלק דמ"מ שבות דמלאכה שאצ"ל לא הותרה אבל לדידן דקי"ל כהרא"ש דגם בצמר שבות דכלאחר יד לא הותר ולא הותר כ"א לפנות כמ"ש סעיף י"ב אם כן א"צ לחילוק הרא"ש ולכן סתם מ"א וכתב אסור בלי טעם דמלתא דפשיטא דלא עדיף מצמר. ומ"ש מ"א ומכשיר' כו' הם דברי הרא"ש לדחות טעם שני של רמב"ן. דבלא"ה צריך למרוט אחר שחיטה: מאתמול. וקשה מ"ש מסעיף ב' ואפשר כו' כצ"ל ור"ל דהא בסעיף ב' מתיר להוליך סכין אצל טבח. אף על גב דהיה אפשר לעשות מאתמול ועז"כ ואפשר גבי הוצאה היינו בסעיף ב' מקליני' כמש"ל. ר"ל בס"ק ג' בשם מהרש"ל: וע"ק כו' שמותר לחפור כו' דאהא דתנן השוחט חיה ועוף בי"ט בש"א יחפור בדקר ויכסה. ובה"א לא ישחוט אלא אם כן ה"ל עפר מוכן מבע"י ומודים שאם שחט שיחפור כו' ופריך מדקתני השוחט כו' משמע דוקא דיעבד. והדר קתני בה"א לא ישחוט אא"כ כו' ושוין שאם שחט כו' משמע דב"ש מתירים אפילו לכתחלה ומתרץ רבה ה"ק השוחט שבא לימלך כיצד יעשה. לב"ש אומרים לו שחוט חפור וכסי כו'. ור' יוסף משני ה"ק השוחט שבא לימלך. בש"א א"ל חפור שחוט וכסי. ועסקי' דבין רבה ובין ר"י ס"ל דבכיסוי בעינן עפר למטה קודם שחיטה וכן עפר לאחר שחיטה אלא דרבה ס"ל דלא הותר לחפור קודם שחיטה לצורך עפר שלמטה אלא צ"ל לו עפר מוכן לצורך עפר דלמטה. דחיישינן דלמא אחר החפירה ימלך ולא ישחוט. ור"י ס"ל דלא חיישינן לזה. דא"כ לא נתיר לו אא"כ ה"ל עפר למטה מעי"ט אתי לאמנועי משמחת יום טוב: הרי ר"י מתיר לחפור קודם שחיטה. ואף על גב דהיה אפשר מעי"ט. הרי מוכח דלא כהרא"ש. וגם רבה דאוסר קודם שחיטה החפירה לא אסר מטעם הרא"ש דהיה אפשר מערב י"ט אלא מטעם דלמא ממלך כנ"ל הרי מוכח דלא כהרא"ש. ואף על גב דדברי רבה ור"י אמורים אליבא דב"ש והא קי"ל כב"ה דאסור. מ"מ טעמייהו דב"ה לאו משום דאפשר לעשות מעי"ט. אלא דס"ל דלא הותר שבות זה משום שמחת י"ט וכמו שדחה מ"א אט"ז בס"ק זה דברי הרא"ש שר"ל דטעמייהו דב"ה דאוסרים משום שהיה אפשר מעי"ט: והכי אמרינן גבי הוצאה כו' ר"ל דאיתא דף י"א בש"א אין נוטלים עלי לקצב עליו בשר דהוי כלי שמלאכתו לאיסור. וב"ה מתירים. אמר אביי מחלוקת בעלי אבל בתברי גרמי כלי המיוחד] לקצב עליו בשר מודה ב"ש דמותר ופריך פשיטא כו' וא"ר קמ"ל דאפילו תברי גרמי חדתא. דסד"א שאסור דניחוש דלמא אחר הטלטול מימלך ולא תבר ונמצא שטלטל שלא לצורך קמ"ל ופריך הא מצינו דב"ש חייש לאמלוכי דהא תניא בש"א אין מוליכים טבח וסכין אצל בהמה כו' דחייש דילמא מימלך ולא שחיט וב"ש מתירין: ומשני הכי השתא. בשלמא בהמה אתי לאמלוכי דאמר נשבק האי בהמה כחושה ומייתינ' בהמה אחריתי כו' הכא מאי א"ל דלמא מימלך ולא תבר. כיון דשחטה לתבירא קיימא עכ"ל הגמ' וא"א לדברי הרא"ש מאי פריך לב"ש דלמא לעולם ב"ש לא חייש לאמלוכי והא דאוסר להוליך טבח וסכין אצל בהמה. היינו משום דהוא קודם שחיטה והיה אפשר לעשותו מעי"ט משא"כ תבר גרמי דלאחר שחיטה. ואע"ג דכ' מ"א לעיל דבהוצאה מקיליני' אפילו קודם שחיטה היינו לדחות דלא תיקשי לרא"ש מדברי ב"ה דמתירים להוליך די"ל דב"ה מקילים בהוצאה אפילו קודם שחיטה. אבל על המקשן קשה מנ"ל להקשות לב"ש. דלמא ב"ש מחמיר לאסור מקודם שחיטה אפילו בהוצאה. ומ"ש הרא"ש ראיה לאסור קודם שחיטה מה שהיה אפשר מאתמול. קשה דאם כן מי שי"ל עפר למטה לשחוט לכתחלה א"א דטעמו של ב"ה דקודם שחיטה אין מתירים דהיה אפשר מאתמול. אם כן אם י"ל עפר ליתן למטה יהיה מותר לשחוט ולחפור אחר שחיטה. והא ודאי ליתא וגם מוכח מדברי רבה דס"ל לב"ש א"ל שחוט חפור וכסי ומודה ב"ש שצ"ל עפר מוכן מעי"ט ליתן למטה. ולא התיר כי אם החפירה שאחר שחיטה א"כ לפ"ד הרא"ש במאי פליגי עם ב"ה. דהא גם בית הלל מודים אם י"ל עפר למטה מותר לשחוט לכתחלה. אע"כ דליתא. עיין בגמרא דף ח' ובתוס' שם ובמ"א בס"ק שאח"ז דאע"ג דבחפירה ליכא כ"א שבות דחופר גומא ואין צריך אלא לעפרה פטור: מכל מקום ס"ל לב"ה קודם שחיטה. דעדיין לא חל עליו מצות כיסוי רק איכא משום שמחת יום טוב מה"ט אין מתירים שבות אבל אם שחט דכבר חל עליו מצות כיסוי הותר לו שבות זה. והמ"מ פי"ג כתב הטעם כו' ר"ל נינהו דמ"א דחה טעם הרא"ש מכל מקום הדין אמת מ"ש בש"ע שלא למרוט הנוצות מטעם שכתב מ"מ דקודם שחיטה דעריין אינו אוכל גמור לא הותר המריטה כיון דאפשר לשחוט בלי מריטה אבל דבר שא"א לעשות בלתי דחיית איסור אפילו קודם שתיטה מותר. ולפ"ז לא קשיין קושיית מ"א שהקשה להרא"ש: ועיין בתו' ביצה דף ג' ע"א מ"ש טעם לאסור קצירה וטחינה:
כד סָעִיף יד ס"ק כה בעפר כו' פטור אבל אסור היינו לדעת הפוסקים דפסקו מלאכה שאצ"ל כר"ש דפטור וע"ל סי' רעח ובס"ס שלד במ"א ואפי' לדעת הפוסקים כר"י דמלאכה שאצ"ל חייב מ"מ הכא ליכא כי אם איסור דרבנן דסתם שוחט הוא בבית. והוי מקלקל אבל בשדה דליכא מקלקל באמת יש איסור תורה כדאי' בשבת דף עג ע"ב ובמ"מ ספ"א מהל' שבת א"כ בשדה להפוסקים כר"י אם שחט בשדה אסור לחפור משום מצות כיסוי: ומשום שמחת י"ט שרי הלשון לאו דוקא ולשון התו' נקט וכן לשון הרא"ש שם שכ' דף ח' אליבא דב"ש דמתיר לשחוט לכתחלה בא"ל דקר נעוץ ותחוח ואע"ג דמ"מ עביד גומ' וניהו דחופר וא"צ אלא לעפרא מ"מ אסור מדרבנן ע"ז כתב דב"ש ס"ל משום שמחת י"ט מותר לכתחלה אלא לב"ה דאוסר לכתחלה ול"ח לשמחת יום טוב מ"מ מודה דאם שחט שיחפור כו' והיינו מאי דבית שמאי מתירים לכתחלה משום שמחת י"ט מתירים ב"ה לאחר שחיטה משום מצות כיסוי. אע"ג דאחר שחיטה ליכא משום שמחת י"ט דהא אפי' לא יכסה הבשר מותר מ"מ משום מצות כיסוי דחל עליו אחר שחיטה מתירים ב"ה שבות וכ"כ מהרש"א שם בתוס' א"כ מ"ש מ"א משום שמחת י"ט הוא לאו דוקא אלא משום מצות כיסוי: וכתב היש"ש כו' שאינו עושה גומ'. ר"ל דבגמרא וש"ע מיירי בעפר תיחוח שסביביו קרקע קשה בזה הוי חופר גומ' דכשנוטל התיחוח נשאר גומ'. משא"כ כשכל סביביו תחוח. אפי' נוטל מקצת ליכא גומא דנופל העפר שסביביו לתוך מקום שנטל העפר: וכ"כ התוס' דף ח'. אפי' אין לו ד"נ ר"ל כמו דמתירים בי"ל דקר נעוץ אע"ג דסביבו קרקע קשה ועביד גומ' מ"מ כיון דאצ"ל דליכא רק איסור גומ' דרבנן מתירים ה"ה בסביביו תחוח דליכא כלל איסור גומ' מתירים שבות דליכא דקר נעוץ. דמה לי האי שבות או האי שבות. אדרבא לפ"ד מ"א בסעיף טו ס"ק לא מבואר דאיסור דל"ל ד"נ קיל מאיסור גומ' דרבנן: ואם שחט כו' כמ"ש בי"ד דא"צ לכסות כל הדם ודי אם מכסה מקצת הדם. ומ"ש מ"א ויתנו בעפר תיחוח. היינו משום דקי"ל דבעי' עפר למטה: דקמשוה גומ' בבית. אורח' דמילתא נקט ששוחטים בבית (וגם לפמ"ש לעיל בשדה חמיר למ"ד מלאכה שאצ"ל חייב) וה"ה בשדה איכא איסור תורה כשמשוה גומ'. אלא דבבית חייב משום בונה. ובשדה משום חורש וכדאי' בשבת דף עג ע"ב אך העיקר נלע"ד דדוקא נקט בבית דמ"ש מ"א דקמשוה גומ' ל"ד שהוא ודאי אלא חיישי' דלמא אתי לאשוי גומות והיינו דוקא בבית אבל בשדה ל"ח להכי. וכמ"ש מ"א ס"ק לב בשם גמרא: והוי מלאכה דאורייתא ולא הותר משום מצות כיסוי כ"א שבות ואף ע"ג דמצות כיסוי איכא עשה לא אמרי' דאתי עשה ודחי ל"ת די"ט. משום די"ט הוי עשה ול"ת. וגם לא הוי בעידנא דמיעקר לאו כו' כדאיתא שם דף ח' ע"ב: ול"ח דלמא ממלך כו' כדאי' בגמרא היינו גמרא שהבאתי בס"ק שלפני זה. דר"י מתיר החפירה קודם שחיטה לב"ש ול"ח לאמלוכי. כ"ש שלא נחוש דלמא מימלך ועביד טרח' שלא לצורך. ואפי' רבה דחייש לאמלוכי היינו דוקא באיסור חפירה. אבל בטרח' דקיל. י"ל דמודה רבה דל"ח לאמלוכי שלא להרבות במחלוקת בין רבה ור"י. ועוד דהא ב"ה מתירים להוליך סכין ובהמה זה אצל זה ול"ח לאמלוכי. ואע"ג דכ' מ"א דלעיל דבהוצאה מקילינן מ"מ ודאי איסור הוצאה חמיר מטרח' שלא לצורך:
כה סָעִיף יד (ס"ק כו) ואפי' כו' הרי מוכן כו' דס"ל הטעם דבעי' דקר נעוץ משום הכנה ולכן יצא מזה קולא דאפי' כמה דקירות מותר כיון שהכין העפר ע"י שנעץ הדקר. מ"מ יצא מזה חומרא מצד אחר דהיינו אם הוא לא נעצו ומצא דקר נעוץ אסור דהא הוא לא הכינו כ"כ הב"ח: צד רמז חפירה. אע"ג דהוי תיחוח וא"צ אלא לעפרה. מ"מ איכא משום מראית העין דדומה לחפירה כ"כ הב"ח: דלא שרי כו' מ"מ נפיק מיני' קול' דאפי' מצא דקר נעוץ מותר. ע"ש בב"ח כיון דאין הטעם משום הכנה: אלא דקירה א' דהיינו במקום שנעצה ולא יותר. דבכל דקירה יש רמז חפירה חדשה: עס"ס זה דמשם הוכיח הרב"י דכמה דקירות שרי. דדוקא התם בנתערב בדם בהמה לא הותר כ"א דקירה א' אבל בלי תערובת הותר אפי' כמה דקירות:
כו סָעִיף טו (ס"ק כז) מותר לשחוט אע"ג דבש"ע כ' מותר לכסות. לא תימא דמיירי דוקא דיעבד אם שחט מותר לכסות. כמ"ש סעיף יד דלית' דבאפר כירה מותר אפי' לשחוט וכ"ה בהדיא בגמ':
כז סָעִיף טו (ס"ק כח) אסור לשחוט אפי' לר"ש. ר"ל להפוסקים בסי' תצה כר"ש דמוקצה מותר בי"ט. מ"מ הכא אפי' ר"ש מודה דאסור: בענין שלא היה כו' ר"ל אע"ג דדבר שיל"מ לא בטל. מ"מ כיון דהאיסור לא היה ניכר מהעולם אפי' בדשיל"מ בטל כמבואר לעיל סי' ש"ך ובי"ד ס"ס קב: לח בלח ובעי ששים כצ"ל: כיון דעיקר אסורו מדבריהם נ"ל דבטל ברוב כיון דאיכא הרבה פוסקים דס"ל קמח בקמח מיקרי יבש ביבש ועיין בב"ח לעיל סי' תנ"ג. ובש"ך י"ד סי' ק"ע וניהו דקי"ל דהוי לח בלח. מ"מ כה"ג דעיקר איסורו מדבריהם סמכי' על הפוסקים דמיקרי יבש ביבש ועיין בי"ד סי' צח בש"ך ס"ק ז':
כח סָעִיף טו (ס"ק כט) שראוי כו' ונ"ל דגחלים עוממות אסור כו'. ואם אח"ז שוב הובערו מותר וכמ"ש מ"א סי' תק"ז סק"ו דאפר שהוסק בי"ט ונצטנן וחזר ונתחמם מותר דאין מוקצה לחצי שבת וה"ה בגחלים וה"ה דמותר לנפוח בהן אם מונחים אצל גחלים לוחשות כדי להבעירן. ואע"ג דע"י הנפיחה זזין הגחלים עוממות המוקצים ממקומן. אין בכך כלום כמ"ש רמ"א סי' ש"ח סעיף ג' דמותר לטלטל מוקצה ע"י נפיחה. וכ"ש כאן דאינו מתכוין כלל לטלטלן:
כט סָעִיף טו (ס"ק לא) ומיהו עדיף כו' וכמ"ש הכלבו. ר"ל כמובן הפשטות בדברי כלבו. דז"ל הרב"י כ' כלבו בשם מ' משלם שאם שחט מותר לכסות באפר כירה שהוסק בי"ט ולא יכסה בדקר עכ"ל וכתב הרב"י ע"ז ונ"ל דה"ק ולא יחפור בדקר ויכסה. אבל אם ה"ל דקר נעוץ ודאי עדיף טפי. והכי אי' בירושלמי. אם שחט מוטב שיטול מאפר שהוסק בי"ט ואל יחפור בדקר ויכסה אלמא באין לו דקר נעוץ קאמר אבל אם י"ל דקר נעוץ עדיף. וכן נראה מדברי הרא"ש ורבינו עכ"ל הרב"י אבל מ"א ס"ל דפשטות לשון של הכלבו משמע שי"ל דקר נעוץ ואפ"ה כתב לא יכסה בדקר. מדכתב הכלבו ולא יכסה בדקר ולא כ' ולא יחפור בדקר ויכסה. משמע שי"ל ד"נ דליכא משום חפירה ואפ"ה עדיף אפר שהוסק מעי"ט. אלא שהרב"י הוציא כוונת הכלבו מפשטו ע"פ משמעות לשון הרא"ש והטור ומן הירושלמי. ומ"א ס"ל דמהרא"ש והטור אין ראיה וראיית הירושלמי דחה מ"א בסס"ק זה: דעביד גומ'. ואע"ג דא"צ אלא לעפרה מ"מ איסור דרבנן איכא כמ"ש ס"ק כ"ה: כמ"ש התוס' דף ח' ע"א ד"ה אר"י ל"ש כו' ודף ל"א ע"ב ד"ה אמר ר"ז כו': ועס"ס תק"ט שכתב אע"ג דלכתחלה אסור לשחוט אם אין לו כ"א אפר שהוסק בי"ט ולא הותר איסור טלטול מוקצה משום שמחת י"ט ותי' דניהו דמותר לטלטל מוקצה לצורך אוכל נפש דהיינו לסלק אפר המוקצה כדי לאפות באותו מקום פשטי"דא וכה"ג אבל להשתמש במוקצה כגון לכסות בו הוי כאכיל' מוקצה ואסור אפי' נמנע עי"ז משמחת י"ט וכ"כ מהרש"א. מ"מ עכ"פ איסור טלטול מוקצה קיל יותר מאיסור גומא דבאיסור טלטול מוקצה משכחת לה התיר' אם אינו משתמש במוקצה משא"כ באיסור גומא דלא משכחת התירא להתיר משום שמחת י"ט לב"ה: ומתני' איירי כשי"ל דקר נעוץ כו' דהא דתנן ואפר כיר' מוכן הוא אמרי' והוא שהוסק מעי"ט אבל הוסק בי"ט אסור. ועז"א בירושלמי אם שחט מוטב שיטול אפר שהוסק בי"ט ואל יחפור בדקר אם כן קאי על מתני' ונתכוין לדקר האמור במשנה שבש"א יחפור בדקר כו' ומודים ב"ה שאם שחט שיחפור בדקר כו'. ומפרש הש"ס אף על גב דקתני יחפור בדקר. מכל מקום מיירי דוקא בי"ל דקר נעוץ וכן מה שכתב הירושלמי ואל יחפור בדקר. ר"ל אל יחפור בדקר נעוץ:
ל סָעִיף טז (ס"ק לב) עפר כו'. ואף על גב דסבירא ליה לעיל כו' ר"ל דהרב"י הביא בספרו דמשמע מדברי רש"י (וכן הטור) דטעמא דבעינן דקר נעוץ כי היכא דלא ליהוי רמז חפירה וכדעת הב"ח בס"ק כ"ו: ולפי מה שכתב לעיל ס"ק כ"ה וכ"ו: ומיירי בעפר תחוח כ"כ כו'. כמה שכתב לעיל ס"ק כ"ה בשם יש"ש וכ"ד התוספות והר"ן דדוקא בסביביו תיחוח ליכא משום גומא אבל אי סביביו קשה איכא איסור גומא אלא כיון דא"צ אלא לעפרה ליכא כ"א איסור דרבנן. ולכן משום מצות כיסוי התירו אבל לשאר דברים אסור וא"כ איך כתב בש"ע ועושה בו כל צרכו. אלא עכ"פ מיירי שסביביו תחוח דליכא משום גומא: וכתב שם הר"ן כצ"ל. ויש לדברי הר"ן שייכות לדברי מ"א שכתב לפני זה. דלכאורה י"ל דבהכניס עפר שרי דכיון דנעקר כבר ממקומו הראשון. אבל מדברי הר"ן אלו מוכח דאפילו בתלוש שייך גומא וכמ"ש מ"א אח"ז: דלכ"ע בפירות כו'. לפי שהקשה הר"ן קושיא הנ"ל דכאן בביצה מוכח דאפילו בעפר תיחוח שייך גומא ובשבת משמע דבעפר תיחוח ליכא משום גומא דאיתא שם אע"ג דר"י לא גזר תולדה דחמה אטו תולדה דאור מ"מ מודה דאסור להטמין ביצה בחול או באבק דרכים שהוחמו בחמה ומפרש רבה הטעם שמא יטמין ברמץ ורב יוסף אמר. שמא יזיז עפר ממקומו. ופי' רש"י שמא לא יהיה עפר כל צורכו ויזיז עפר הדבק להטמינו והוי חופר גומא. ומפרש מאי בינייהו ואמרינן היכי דאיכא עפר תיחוח. לרבה דאמר שמא יטמין ברמץ אכתי אסור אבל לר"י דאמר שמא יזיז ובעפר תיחוח אפילו מזיז עפר ליכא משום גומא הרי דבתיחוח ליכא משוס גומא ותי' לחד תי' (וכ"כ התו') דבשבת מיירי שתיחוח כ"כ עד כשנותן ביצה על העפר נכנסת מאליה בתוכה והיינו שסביבו תיחוח ולכן ליכא משום גומא אבל בביצה מיירי שסביבו קשה לכן יש בו איסור גומא עכת"ד הרי מוכח מתי' זה דהיכי דסביבו תיחוח ליכא משום גומא אפילו מדרבנן. אולם הר"ן הביא פירושים אחרים ולא ק"מ מהאי דמס' ביצה א"כ אין הכרע וי"ל דאפילו סביביו תיחוח יש בו משום איסור גומא ועז"כ הר"ן דלכ"ע כו' ר"ל אפילו למי דס"ל תיחוח אפילו סביביו תיחוח יש בו משום איסור גומא א"כ ס"ד דבקמח ופירות דהוי סביביו תיחוח יש בו משום גומא עז"כ הר"ן דליתא דבקמח ופירות לכ"ע ליכא מ"ג (והטעם י"ל דהא איסור גומא איכא משום חורש ובדבר מאכל לא שייך איסור חורש) וכמ"ש סי' תק"ו ס"ג דהר"ן הביא ראיה דמותר דא"כ א"א לאפות ולבשל בי"ט כ"א שישפוך הקמח בפעם א' מן השק אל המקום שרוצה לאפות ולבשל דאי נוטל מעט מעט אסור משום דעביד גומא וזה ודאי ליתא: וכמ"ש סי' תק"ו ס"א כצ"ל ר"ל בהגהת רמ"א: משמע שבחול כו'. ר"ל דאינו דבר מאכל: אפילו תלוש כו' דהא קמח ופירות ה"ה כעפר התלוש ואפ"ה אי לאו דקמח ופירות דבר מאכל היה אסור משום גומא. מדנקט דוקא פירות וקמח: דהר"ן כ' כו' הם דברי הר"ן שהבאתי לעיל ס"ק זה. דאסור להטמין כו'. דמדברי הר"ן בקמח ופירות לא מוכח כ"א ליטול הנר מתוך החול דאסור כמו פירות וקמח דלולי שהן אוכלים היה אסור ליקח קמח ופירות. והמ"א הלא אסר הן התחיבה הן הנטילה ולכן הוצרך להביא דברי הר"ן דאסור לתחוב הביצה בחול ובעפר כו' אא"כ כו': אבל בשבת כו' ר"ל דאדרבה מוכח דבנטילה ליכא איסור אלא דוקא בנוטל עפר מגל עפר אף שנתלש ממקומו דהא עד עתה לא היה שם גומא כלל אבל בתחוב דבר מה תוך עפר ליכא איסור אם מוציאו דהא הגומא כבר נעשה אלא שנסתם ע"י הדבר שתחוב בו. אלא דבעמודים שעומדים בבית א"ל דלאחר שיוציא העמודים ישוה הגומא שנשארה ע"י הוצאת העמודים וזה אסור מן התורה כמ"ש ס"ק כ"ה. משא"כ לפת וצנונות שטמן בשדה דלא חש בשדה אי יש בוגומא לכן ל"ג דלמא אתי לאשוויי גומות וה"ה כשמוציא הנר מן החול דל"ל לאשוויי גומא שרי: אבל אסור כו' ר"ל דניהו דהביא ראיה דלא כמ"ש מ"א תחלה דגם בנטילת הנר מן החול איכא איסור דליתא אבל מ"מ א"ש דאסור לתחוב תוך החול זה דין אמת: והא דמשמע בתו' כו' דבשבת דף קכ"ג ע"א איתא פגה שטמנה בתבן וחררה שטמנה בגחלים התבן והגחלים מוקצים. ס"ל לר"א בן תדאי אף ע"פ שהפגה והחררה כולם טמונים אפילו למעלה תוך דבר מוקצה מ"מ יכול להוציאו כגון שתוחב כוש דהוא עץ דק תוך התבן וגחלים ומוציאן אע"ג ע"י שמוציאן נופל התבן והגחלים ומטלטל מוקצה כיון דהוי טלטול מן הצד ס"ל דשרי. וחכמים אוסרים. ולכן כתב התוס' לדידיה בלפת אפילו אין מקצת מגולים שרי. והוא דבדף נ' ע"ב א"ר הונא סליקוסת' (והוא עשב נחמ' למראה וריח וממלאים כד עפר לח ותוחבים אותו בתוכו כדי שישאר לח וכשרוצה מוציא ומריח בו וחוזר ותוחבו בו) אם דצה ושלפה מע"ש והדר דצה מותר להוציאו בשבת. ול"ל שע"י ההוצאה בשבת מזיז העפר שסביב העשב ונמצא מטלטל מוקצה דכיון שדצה ושלפה מע"ש כבר הורחב הגומא ואינו מזיז העפר ע"י שמוציאו בשבת אבל אם לא דצה ושלפה מע"ש אסור דמטלטל מוקצה ע"י הוצאה בשבת וכן אמר שמואל שם לענין סכין התחוב ע"ש. מתיב רב קטינא מדתנן הטומן לפת וצנונות תחת הגפן אם מקצת עלין מגולין אינו חושש משום כלאים ולא משום שביעית ומעשר וניטלין בשבת. ופירש"י הא דקתני מקצת עלין מגולין משום שבת דוקא נקט לה דאי לאו מקצת עלין מגולים א"א להוציאן אא"כ מטלטל בידים עפר המוקצה שע"ג אבל לכלאים ושביעית ומעשר אינו חושש אפילו אין מקצת עלין מגולים מ"מ קתני דאם מקצת עלין מגולין ניטלין בשבת אע"ג דע"י שנוטל הלפת וצנונות נופל העפר שע"ג מ"מ שרי. וקשיא לרב הונא ולשמואל והתוס' כ' בשם הערוך שכ' בשס ר"ה גאון דגרס אם היה מקצתן מגולים ר"ל מגוף הלפת צ"ל מגולה. ומשום כלאים ומעשר ושביעית בעינן שיהיה מקצתן מגולה. דאל"כ הוי כזרועים ויש לחוש לכלאים (משמע דלענין שבת ל"ח לזריעה וצריך טעם) והקשו התוס' להערוך מאי פריך לר"ה ולשמואל דלמא מתני' אתיא כר"א ב"ת דמתיר טלטול מן הצד ור"ה ושמואל סברי כרבנן בשלמא לפירש"י לק"מ דע"כ מתני' כרבנן אתיא דאי כר"א ב"ת מאי איריא דמקצת עלין מגולין אפילו מכוסים מ"מ מותר להוציאן ע"י כוש. א"ו דאתיא כרבנן. ובלפת טלטול כהאי אפילו רבנן מודו דשרי. ושפיר פריך לרב הונא ושמואל דלרש"י הא דנקט מקצת עלין מגולים רק משום שבת נקטה כנ"ל. אבל לגירסת הערוך דעיקר דקתני מקצתן מגולים משום מעשר וכלאים ושביעית נקט. הדרא ק"ל דלמא מתני' אתיא כר"א ב"ת והא דקתני מקצת מגולים משום אינך דקתני במתני' עכת"ד התו' וקשה איך כ' דלרש"י לא ק"מ דא"א דאתיא כר"א ב"ת דא"כ אפילו אין מקצת עלין מגולים מותר דהא אפשר להוציאן ע"י כוש דלמא מה"ט בעי מ"ע מגולים לא משום מוקצה אלא משום דע"י תחיבת כוש עביד גומא בשלמא בתבן וגחלים לא שייך גומא משא"כ בלפת דטמון בעפר איכא משום גומא אבל כשמקצת עלין מגולים לא עביד השתא גומא. והגומא הנשארת כשמוציא הלפת זה אינו מזיק כדאי' דף קכ"ג וכדלעיל דגומא זו ממילא הוי (ע"ל סי' שי"א ס"ק כ"א מ"ש בשם המ"מ ואולם מ"א דחה שם דבריו):
לא סָעִיף יז (ס"ק לג) בסתם כו' וצ"ע למה כו' דבדף ח' תי' רבא הא דתניא כוי אין שוחטים בי"ט ואין מכסים דמו אפילו י"ל אפר כירה. דאפר כירה מוכן לודאי ואינו מוכן לספק. ואמרי' דאזדא רבא לטעמיה דס"ל הכניס עפר לכסות בו דם צפור אסור לכסות בו צואה ורמי ב"ר ייבא תי' דה"ט דכוי דאין מכסים משום התרת חלבו וכמ"ש סעיף י"ח וקי"ל כרמי בר"י וא"כ אין הכרח וא"ל דאפשר מה שמוכן לודאי מוכן גם לספק כיון דאיכא טעם אחר בכוי אלא שהיש"ש כתב מה"ת נמציא פלוגתא בין רבא ובין רמי בר"י אלא י"ל דרמי בר"י מודה לרבא דמוכן לודאי לא הוי מוכן לספק. אלא הוסיף חומרא דאפילו היה לו עפר מוכן לכל אפילו לספק מ"מ אין מכסים כוי משום התרת חלבו:
לב סָעִיף יח (ס"ק לד) מפני כו' ומה"ט כו' ר"ל דהרא"ש כ' והקשה למה אין שוחטין כוי בי"ט משום הכיסוי הא אפשר לשוחטו ולקבל הדם בכלי ובלילה יכסנו. ותי' הא קי"ל דאסור לקבל דם בכלי דנראה כמקבל הדם לזרוק לע"א. ועדיין קשה הא קי"ל בי"ד סי' מ"א סעיף ג' דאם יש עפר בכלי מותר לקבל הדם לתוכו דתו ליכא חשדא דעושה לזרוק לע"ז דתו לא חזי לזריקה וא"כ אכתי מצי לשחוט הכוי וליתן מעט עפר לכלי ואחר זה יקבל הדם תוך אותו כלי ובלילה יכסנו. ותי' הדרישה דכה"ג שרואה שנותן עפר יאמרו כדי לכסות ואכתי א"ל להתרת חלבו ובש"ך סי' כ"ח סק"י כתב בשם הב"ח ע"פ מה שפירש הש"ך דבריו דמן הדין בזה"ז דאין דרך עע"ז בכך היה מותר לקבל הדם בכלי אלא מצד חומרא מחמירים גם בזה"ז. והב"ח ס"ל דעד כאן לא הותר לקבל הדם בכלי אם יש עפר בתוכו היינו דוקא עפר מרובה שהוא שיעור כיסוי אבל עפר מעט אכתי איכא חשדא דע"ז לכן בזמן הש"ס ממ"נ א"א לקבל הדם בכלי אי לא יתן בכלי רק עפר מעט שאינו ראוי לכיסוי דכה"ג ליכא משום התרת חלבו אבל איכא חשדא דע"ז ואי יתן עפר הרבה דליכא חשדא דע"ז א"כ איכא חששא דהתרת חלבו אבל בזה"ז דאין מקבלים תוך כלי אינו אלא חומרא מדינא אם כבר שחט כדי שלא לבטל מצות כיסוי היה ראוי להתיר לקבל הדם בכלי אלא אם אפשר לו יתן מעט עפר תוך הכלי דליכא בזה משום התרת חלבו. ואי חשדא דע"ז הא בלא"ה בזה"ז אינו אלא חומרא ודי בזה מה שנותן בו מעט עפר:
לג סָעִיף יח (ס"ק לה) אפי' כו' ואם הכין כו' ר"ל ניהו דכה"ג ליכא משום התרת חלבו מ"מ עכ"פ הכנה בעי ולכן כ' מ"א דאם הכין לצואה מוכן גם לכוי והיא פלוגת' דאמוראי שם דר' זירא ס"ל הכין לצואה אסור לכסות בו דם כוי דצואה קרובה לודאי. ורבא ס"ל דגם צואה הוי ספק ולכן אם הכין לצואה מוכן גם לכוי ופסק מ"א כרבא: משמע דבי"ט לא אמרינן כו' דטפי יתלו שעושה משום מצות כיסוי מלתלות בניקור חצר: ודוחק כו' דא"כ אפי' בחול כו' הם שני דחיות חדא דדוחק לו' דהא דאין מכסים דם כוי מיירי דוקא ששחט בקרן זויות ועוד הקשה הא בק"ז דל"ל לנקר חצרו. גם בחול אסור לפי אותו ס"ד דהש"ס: ואפשר דלהמסקנא כו' דפריך אהא דמשני בחול אמרינן לנקר חצרו שחט בחול באשפה מאי א"ל דהא באשפה ל"ל לניקור חצרו. ועוד בא לימלך בב"ד אם צריך לכסות ואם הב"ד יאמרו שצריך לכסות אכתי גם בחול א"ל משום התרת חלבו גבי דידיה כיון דהוא יודע שאין הכונה משום ניקור כ"א לקיים מצות כיסוי כאשר הורהו ב"ד ולכן מסיק אלא בחול אמרי' מספיקא אמרו רבנן זיל כסי ולא יתירו חלבו דאמרי ספיקא היא אבל בי"ט יאמרו קים לרבנן דודאי חיה ויתירו חלבו. דאי ספק יאמרו לא היו מתירים חכמים לטרוח בכיסוי מספק עכת"ד הגמ' וא"כ י"ל למסקנא דגם בי"ט א"ל לנקר חצרו צריך אלא דאעפ"כ אין שוחטים משום דאי בא לימלך ע"כ צ"ל שלא יכסה דאי יאמרו שיכסה איכא לגבי דידיה משום התרת חלבו ואם שחטו אין מכסים דמו ג"כ משום דידיה כיון דאיהו מתכוין לכסות ע"כ סובר דודאי בעי כיסוי. דאל"כ לא הוי מתיר לעצמו הטרחא מספק ואיכא לגבי דידיה משום התרת חלבו אבל אי הוא לא נתכוין כ"א לנקר גם בי"ט דיעבד מותר לכסות:
לד סָעִיף יט (ס"ק לו) ונתערב כו' בענין שחייב בכיסוי עבי"ד מבואר שם דאם שחט ונתערב דם חיה בדם בהמה רואים דם הבהמה כאלו הוא מים ואם היה דם החיה נתערב במים בשיעור דם בהמה אם אעפ"כ ה"ל מראה דם חייב לכסות ואם לאו פטור ועוד מבואר שם אם שחט חיה ואח"כ שחט עליו דם בהמה פטור מלכסות דהא למעלה הוא דם בהמה שפטור מכיסוי ולהיפך אם שחט בהמה ושחט עליו חיה חייב לכסות דהא דם חיה למעלה אלא הכא מיירי שנתערבו זה בזה:
לה סָעִיף יט (ס"ק לז) יכסנו כו' דהא לא טרח כו' ר"ל דהא בי"ל דקר נעוץ בעפר תיחוח אע"ג דאכתי איכא איסור גומא מ"מ מותר לכסות דם חיה וכדלעיל סעיף י"ד וכיון דמכסה בדקירה א' לא טרח בשביל הבהמה: דהא הקשו התוס' היאך יש כח וכו' ר"ל אהא דאמרינן אם נתערב כו' אינו יכול לכסות בדקיר' א' דלא יכסה כלל ועקרינ' מצות כיסוי ואיך יש כח כו' לעקור מצות עשה דאורייתא משום גזרת התרת חלבו: אפי' בכמה דקירות בעפר מוכן כמ"ש ססי"ח דאמרי' לנק' חצרו דמשום התרת חלבו ל"ל כאן דהא חיה באמת חלבה מותר ובבהמה ליכא למטעי להתיר חלבה רק בכוי דאיכא ספק שייך לטעות להתיר חלבו:
לו סָעִיף יט (ס"ק לח) לא יכסנו אפי' בדקירה א' כו'. ר"ל שמא. לא יכסה מדם חיה כלל אלא דם בהמה ונמצא טרח חנם שלא במקום מצוה דהא לא קיים כלל מצות כיסוי והט"ז חולק כיון דקי"ל לח בלח יש בילה א"כ בכל מקצת דם יש בו גם דם חיה וכיון דקי"ל דא"צ לכסות כל הדם וסגי אם כיסה מקצתו אם כן עכ"פ יכסה בדקירה א' מה שיכול לכסות דעכ"פ קיים מצות כסוי:
לז סָעִיף כ (ס"ק לט) לא כו' מותר לאכול העוף וא"כ אין בו צורך י"ט כלל ומשום כיסוי הלא היה אפשר לעשות מעיו"ט לכן לא התירו חכמים הטרחא: גמ' דף ח ע"ב:
א סָעִיף א ס"א שמא כו'. רמב"ם: ועכשיו כו'. לטעם הרמב"ם דאין השוחטין ת"ח: מיהו כו'. דבשעת הדחק יש לסמוך אמפרשים אחרים דרש"י פי' משום דאוושא מילתא והוי כעובדא דחול ובה"ג פי' שמא ילך חוץ לתחום והרז"ה פי' משום דהוי כעין ראיית מומין בבכור ולכולהו טעמי מותר עכשיו:
ב סָעִיף ב ס"ב יכול כו'. כגי' הטור בהמה וסכין כו': ואפי' גדי כו'. דבלא"ה ל"פ ב"ש: ואע"פ כו'. דהוצאה באוכל נפש כתיקון א"נ עצמו ואין חילוק בין אפשר מבע"י או לא. שם: וה"ה שהטבח כו'. כגי' שלנו טבח וסכין ובודאי אין האיסור משום טבח:
ג סָעִיף ג וה"מ כו'. אבל כו'. ירושלמי פ"א דשבת ופ"ג די"ט הלכה ב' ע"ש וכן משמע בגמ' כ"ה א' חוץ לתחום כו' מותר לישראל אחר: אא"כ. דאז אסור לאותו ישראל כנ"ל: ואם ספק כו'. כפי' רש"י בס"פ שואל חיישינן כו' וכמ"ש בפ"ד דעירובין מ"ה ב' ואב"א כו' וז"ש שהמוקצ' כו' ור"ל בכה"ג משום חוץ לתחום אבל ספק מוכן קי"ל דאסור כמ"ש בסי' תצ"ז ס"ג והרשב"א אזיל לשיטתו שפ' כרש"י אבל לא קי"ל כן וז"ל המ"מ פ"ב הלכה ו' כ' רבינו וכל ספק מוכן אסור ודע שכל דין מוקצה ונולד בכלל זה והטעם מפני שהוא דשיל"מ או שרצו חכמים להחמיר בספק זה והרשב"א חלק ואמר שכיון שמוקצה ונולד מדבריהם הולכין להקל ולא מחמרי' אלא בדבר שקרוב ליגע בשל תורה כגון ספק ניצוד אבל שאר ספקות מותרין וכת' הה"מ שדבריו תמוהין דהא ספק ביצה למה אסורה וכולה סוגיין דפ"ק דספק נולד להחמיר ועוד דברייתא סתמא תניא ספק מוכן ר"ג כו' ונראין דברי רבינו שלא חילק וע' ר"ס תקי"ז ועמ"ש בסי' שכ"ה ס"ז וע"ש ס"ט ובסי' תקט"ו ס"ז ובסי' שכ"ה סט"ז וצ"ע: שבמוקצה הולכין כו'. נראה לי שלמד ממ"ש בפ"ד דעירובין מ"ו ב' ואב"א הוי כו' ואף דקי"ל ספק מוכן אסור כבר כ' הרשב"א בעה"ק מ"ה ב' וז"ל זו שאמרנו שהמוקצה והנולד אסורין בי"ט לא מן התורה אלא מד"ס לפיכך הולכין בספקן להקל בד"א בדבר שאינו קרוב לבא לידי איסור תורה אבל אם היה קרוב לבא ליגע בשל תורה הולכין אף בספקו להחמיר כשל תורה כיצד פירש מכמרות או רשתות לחיה או לעופות מעי"ט ולמחר השכים ומצא בהן חיה ועוף כו' הרי אלו אסורין אע"פ שהן ספק מוכנים לפי שאם אתה מתיר כן קרוב הדבר להתיר צידה שאסור' ד"ת ולפיכך החמירו בספיקם וזהו שיטת הרשב"א וכן שיטת רש"י בפ' שואל אבל בסי' שכ"ה וסי' תקט"ו פ' כדברי רי"ף ורמב"ם ועמש"ל: ואם הביאם כו'. עירובין מ' א': או אפילו כו'. פ"ו דמכשירין מתניתין ו':
ד סָעִיף ד ס"ד בהמות כו'. עמ"א בשם ש"ך ויפה כתב דרשב"א אזיל לשיטתו כמ"ש בס"ג שהולכין בספקו להקל ומפ' מתני' דס"פ שואל חיישינן שמא כו' כפירש"י והיא דבריו שכ' כאן שמא מבערב כו' וחוץ לחומה כו': ביום שני. ט"ס וכן שם בספר עה"ק ליתא וכיכ ש"ך הביאו מ"א ומ"ש מ"א דא"ח וש"ע לטעמייהו דס"ל ספק חוץ לתחום לחומרא כו'. דברי שגגה הן דהא א"ח וש"ע העתיקו דברי הרשב"א כלשונו וכת' בס"ג שבמוקצה הולכין בספיקו להקל ואף שהש"ע סותר למ"ש בסי' תקט"ו אין בזה כלום כידוע:
ה סָעִיף ה אם האם כו'. דבלא"ה אסור כמ"ש ב' א' ד' א': והוא כו'. פי"ט דשבת: ובעינן כו'. עט"ז ועפ"ג דחולין: ואם היו כו'. אע"ג דבביצה אסור דלא שייך הכנה אלא בדבר האסור ביומו והוא כדעת המתיר שיורי פתילה כיון שמותר ביומו כמ"ש ב"י בסי' תק"א בסופו דלא כד"מ שם ס"ק ג' וע' מ"א דלא שייך כו'. וכת' ועוד דלידת כו' ומטעם זה מותרין ביצים שנמצאים בתרכגולת אפי' בי"ט שלאחר השבת כמ"ש בסי' תקי"ג ס"ז וכן מוכח מסוגי' שם ב' ב' וע"ש ברא"ש ועתו' ד' א' ד"ה אלא. ועי"ל כו':
ו סָעִיף ו ס"ו אפי' אין כו'. שם מבית טביחתה וס"ל שזהו דברי ת"ק אבל בגמרא שם מוכח שזהו דברי ר"ע וכ"כ הרשב"א וע"ש בגמ' א' רב"א כו' והאנן תנן מתני' כו': אינו נוטל כו'. שם י"א ב' ג' דברים התירו כו' משא"כ כאן וירושלמי פ"ג הלכה ג' תני אבל מביאה ע"ג עורו כיצד הוא עושה משייר ממנה אבר אחד ומביאו עמו: וי"א דאין כו'. כמ"ש בסי' שקדם בפט"ז דשב' קי"ו ב' בשלמא כו' ועמ"א:
ז סָעִיף ז ס"ז אם שחט כו'. רמב"ם וכפי' דקאי אכל בהמה וס"ל דמ"ש אם שחטה כו' אורחא דמילתא נקט שאין דרך לשחוט בריא' בשדה ר"ן וכת' שיש חולקים וס"ל דוקא במסוכנת וכן כתב הרשב"א בעה"ק:
ח סָעִיף ח ס"ח עוף כו'. דרשב"ל שם ס"ל מפני שצריך לחסמן כמ"ש משום ליבון כו' וע"כ צ"ל כן דמשום לבודקן ליכא חיוב. רא"ש:
ט סָעִיף ט ס"ט ואם כו'. שם ולפלגו כו' סד"א כו': אלא כו'. שם ל"ז א' גבי אותו ואת בנו לר"י:
י סָעִיף יא סי"א ואפי'. הרא"ש שם ועמ"א ועפ"ה דב"מ ס"ט ב':
יא סָעִיף יב ס"יב השוחט בהמה כו'. בכורות כ"ד כ"ה בעו מיניה מר"ה כנגדו בי"ט מהו כו' ועתוס' שם ד"ה והיינו כו' עד ואת"ל דאי תולש כו' והרמב"ם מתיר בבהמה ולא בעוף והרמב"ן מתיר אף בעוף כיון שסופו לדחות ועמ"א: בידו. שם בגמ' אר"א אר"ל ל"ש כו':
יב סָעִיף יג ס"יג השוחט את כו'. עתוס' שם ד"ה דהוה וערש"י שם ד"ה דהיינו אורחיה כו':
יג סָעִיף יד ס"יד ואפי' היה כו'. ממ"ש שם אר"י ב"י לא שנו אלא שאין כו' וע' תו' דחולין ע"ט ב' ד"ה בין כו' וי"ל כו' ור"ל דאפילו בכמה דקירות מותר וע' רשב"א שם:
יד סָעִיף טו ס"טו ואם שחט כו'. ירושלמי שם סוף הלכה ג' בד"א בשלא שחט אבל אם שחט מוטב שיטול מאפר שהוסק בי"ט ואל יחפור בדקר ויכסה חברייא אמרין שמ"ע דוחה למצות ל"ת: ומיהו עדיף כו'. ממש"ש ואל יחפור כו' משמע דוקא שאין לו דקר נעוץ וז"ל הב"י כתב הכל בו בשם הר' משולם שאם שחט מותר לכסות באפר כירה שהוסק בי"ט ולא יכסה בדקר עכ"ל ונ"ל דה"ק ולא יחפור בדקר ויכסה אבל אם ה"ל דקר נעוץ ודאי עדיף טפי והכי אמרינן בירושלמי אם שחט מוטב כו' ואל יחפור בדקר ויכסה אלמא דבא"ל דקר נעוץ קאמר אבל אם י"ל דקר נעוץ עדיף וכ"נ מדברי הרא"ש והטור עכ"ל. ודבריו תמוהין דהכל בו כתב ולא יכסה בדקר משמע אפי' דקר נעוץ וכן הירושלמי בדקר נעוץ קאמר דאמתניתין קאי דקאמר ומודים שאם שחט שיחפור כו' ועוד דאי בלא נעוץ מאי מוטב כו' ר"ל אם י"ל אפר כירה אפי' בלא"ה אסור וגם הסברא פשוטה דאיסור טלטול קל מאיסור מלאכה שא"צ לגופה או מקלקל שהרי מתניתין נכרי שבא לכבות כו' אפי' בהפסד דליקה ואילו לטלטל מוקצה התירו כל הפוסקים אמיר' לנכרי כמש"ל סי' רע"ו ס"ג בהג"ה וכ"ש בי"ט דמותר לטלטל מוקצה לצורך אוכל נפש כמש"ל סי' תקי"ח ואיו משמעות בדברי הרא"ש וטור וכ"כ הרשב"א להדיא וז"ל בס' עבודת הקודש מ' א' שאם שחט ואין לו אפר כירה שהוסק בי"ט שמותר לכסות בו משום מצות כיסוי ולא עוד אלא אפי' י"ל דקר נעוץ ואפר כירה שהוסק בי"ט מכסה באפר ואינו מכס' בדקר נעוץ עכ"ל וכן השיגו ב"ח ומ"א:
טו סָעִיף טז ס"טז הכניס כו'. ע' רש"י שם ד"ה הכניס כו' וד"ה מכניס כו' ור"ל דלצורך גינתו צריך הרבה אבל אם הכניס סתם די אפי' בקופה ועתו' שם ד"ה ואמר וא"ת כו' י"ל כו' א"נ י"ל כו' וז"ש כאן לכסותו בקופה כל צרכו:
טז סָעִיף יז ס"יז מכניס כו'. כל ב' סעיפים אלו הוא לשון הטור וכן בב"י שם שחילקו בין ההיא דכאו לסט"ז כנ"ל אבל הרשב"א שם חילק דכאן דוקא דיעבד כמו דקר נעוץ ושם אפי' לכתחילה ולשון הגמרא דוקא כדבריו דכאן אמר הכניס רק לכסות ושם אמר מכניס כו' ועושה כו' וכן נוטה תי' שני של התוס' שם: ואם הוא. רש"י שם ד"ה והוא וקאי גם אסעיף שקדם וכ"ה שם בגמ' והא קעביד כו':
יז סָעִיף יח סי"ח אפילו כו'. שם בגמ' וליטעמיך כו' רמי כו' משמע דקאי אלעיל: ולערב כו'. ע' רא"ש שם וכמ"ש בחולין פ"ז א': ודוקא כו'. שמפרש מ"ש רמב"י אמר כו' בעפר שאינו מוכן דאל"כ היאך אמרו בחול אמרי לנקר כו' בי"ט נמי ועש"ג שם וע' פט"ז דשבת קכ"א ב' ותיפוק ליה כו':
יח סָעִיף יט סי"ט ויש לו כו'. רמב"ם מ"ש שם לא כוי בלבד כו' משמע דומיא דכוי דאפי' בעפר מוכן ובאפר כירה ועמ"א: לא יכסנו. אפי' י"ל אפר מוכן. רשב"א שם:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.