א אֵין מַרְגִּילִין בְּיוֹם טוֹב, כֵּיצַד הוּא מַרְגִּיל, זֶה הַמּוֹצִיא כָּל הַבָּשָׂר מֵרֶגֶל אֶחָד כְּדֵי שֶׁיּוֹצִיא כָּל הָעוֹר שָׁלֵם וְלֹא יִקְרַע, מִפְּנֵי שֶׁטּוֹרֵחַ בְּהֶפְשֵׁט זֶה טֹרַח גָּדוֹל וְאֵין בּוֹ צֹרֶךְ לַמּוֹעֵד.
ב אָסוּר לִמְלֹג גְּדִי אֶלָּא אִם כֵּן מוֹלְגוֹ לֶאֱכֹל הָעוֹר.
ג בְּהֵמָה שֶׁנִּשְׁחֲטָה בְּיוֹם טוֹב, מֻתָּר לְהַגְבִּיהַּ עוֹרָהּ וְלִתְּנָהּ בִּמְקוֹם דְּרִיסַת הָרַגְלַיִם, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין עָלָיו בָּשָׂר כְּלָל. וּמֻתָּר לִמְלֹחַ עָלָיו מְלִיחָה קַלָּה כְּדֶרֶךְ שֶׁמּוֹלְחִים לַצָּלִי. וּמֻתָּר לְהַעֲרִים לִמְלֹח כָּאן מְעַט וְכָאן מְעַט, עַד שֶׁיִּמְלַח אֶת כֻּלּוֹ. אֲבָל אִם נִשְׁחֲטָה מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, אָסוּר. הַגָּה: וְנוֹצוֹת שֶׁל עוֹף דִּינָן כְּמוֹ בְּעוֹר דְּמֻתָּר לְטַלְטְלָן כְּדֵי לְהַצְנִיעָן, כְּמוֹ בְּעוֹר.
ד אֵין מוֹלְחִין אֶת הַחֲלָבִים וְלֹא מְהַפְּכִים בָּהֶם, אֲפִלּוּ לְשָׁטְחָן עַל גַּבֵּי יְתֵדוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁנִּשְׁחֲטָה בְּיוֹם טוֹב; וְכֵן אָסוּר לִמְלֹחַ בָּשָׂר עֲלֵיהֶם בַּאֲוִיר.
ה עֵלִי, שֶׁהוּא דַּף עָב וְכָבֵד וּכְלִי הוּא, אֶלָּא שֶׁמְּלַאכְתּוֹ לְאִסוּר לִכְתֹּשׁ בּוֹ הָרִיפוֹת, מֻתָּר לְטַלְטְלוֹ לִקְצֹב עָלָיו בָּשָׂר; וּלְאַחַר שֶׁקָּצַב עָלָיו אָסוּר לְטַלְטְלוֹ מֵחַמָּה לַצֵּל, אֲבָל לְצֹרֶךְ גּוּפוֹ וּמְקוֹמוֹ שָׁרֵי.
א סָעִיף א {א} מרגל אחד וכו' - טורח גדול. משמע מלשון זה דאם מפשיט העור דרך שתי הרגלים [דהיינו שחותך מרגל האחד עד השני בין שני רגלים האחרונים ועי"ז מפשיט העור שלם] דשרי דלאו טרחא רבה היא כ"כ ויש מחמירין בכל גווני שלא להפשיט העור שלם דעכ"פ הוא טרחא יתירא שלא לצורך יו"ט:
ב סָעִיף ב {ב} למלוג גדי - דהיינו ליתנו ברותחין לאחר המליחה כדי להעביר השער:
ג סָעִיף ב {ג} אא"כ מולגו לאכול העור - דמתוך שעורו רך יש שאוכלין אותו ביחד עם הבשר והוי לצורך אוכל נפש וכמו שמותר למלוג הראש והרגלים [וכדלקמן בסימן ת"ק ס"ד] והרבה פוסקים חולקין בזה דלא התירו למלוג רק הראש והרגלים דנהיגי בכך אבל מליגת כל הגוף אינו אלא למפונקים ביותר ואינו צורך כל נפש וגם נראה יותר כמעשה חול ונכון להחמיר לכתחלה. כתבו הפוסקים דבעוף דלא שייך הפשט לכו"ע מותר למלוג ולהבהב כל הגוף:
ד סָעִיף ג {ד} להגביה עורה - ר"ל לטלטלה ולהניחה במקום משומר או מחמה לצל כדי שלא תפסד ואע"ג דבעלמא עור לח אסור לטלטלו וכדלעיל בסימן ש"ח סכ"ה הכא הקילו דאי לא שרית ליה לא ישחוט ואתי לאימנועי משמחת יו"ט:
ה סָעִיף ג {ה} וליתנה במקום וכו' - ר"ל וכן הקילו שמותר ליתנה במקום דריסת הרגלים שע"י הדריסה מתעבד העור קצת וכיון דלא מוכחא מילתא להדיא שעושה משום כן דאפשר שטחה כדי שישבו עליה (שעיקר ישיבתם באותו הזמן היה בדרך זו שוטחין עור או בגדים ע"ג קרקע ויושבין עליהן) הו"ל התיקון כלאחר יד ולא רצו לאסור עליו דא"כ מימנע ולא שחיט משום הפסד העור ואתי לאימנועי משמחת יו"ט. ומיהו דוקא ליתנה במקום הדורסין אבל לשוטחה ע"ג יתדות כדי שתתייבש אסור משום דמוכחא מלתא דלצורך העור קעביד ואם נתיר לו שיטוח לצורכה אתי למימלחה ג"כ:
ו סָעִיף ג {ו} כלל - דאי יש עליה כזית בשר בלא"ה מותר לטלטלה משום הבשר:
ז סָעִיף ג {ז} למלוח עליו - ר"ל שימלח בשר על הטור דעי"ז ממילא ימלח גם העור קצת:
ח סָעִיף ג {ח} כדרך שמולחים לצלי - ר"ל שרוצה לצלות אותה דבזה א"צ מליחה מרובה ולאפוקי אם ימלחנה מליחה מרובה אסור דעי"ז יהיה עיבוד יפה גם לעור:
ט סָעִיף ג {ט} כאן מעט וכו' - ר"ל כאן בשר מעט וכאן בשר מעט:
י סָעִיף ג {י} אבל אם נשחטה מעיו"ט וכו' - לא מיבעיא אם גם הופשטה קודם יו"ט בודאי דאסור ביו"ט להגביה אותה וליתנה במקום הדורסין ולמלוח עליה שהרי אפשר היה לעשות כל אלה מעיו"ט אלא אפילו הופשטה ביו"ט אסור דמשום זה לא ימנע מלשחוט דהא יכול להפשיטו מעיו"ט אם לא שלא היה לו שהות להפשיט מעיו"ט אז יש להקל. כתבו הפוסקים דאפילו שכח למלחו מעיו"ט אסור למלחו ביו"ט דאין לחלק בין מזיד לשוכח. בגליות שעושין שני ימים טובים מספק הרי יו"ט א' נחשב לחול לגבי יו"ט שני לפיכך אם נשחטה ביו"ט ראשון אפשר דדינה כאלו נשחטה בעיו"ט לענין טלטול העור ומליחתו כשיגיע יו"ט שני:
יא סָעִיף ג {יא} ונוצות של עוף - היינו שנשחטה ביו"ט דאי נשחטה מעיו"ט אע"ג דהוסרו הנוצות ביו"ט אסור לטלטלן כדלעיל גבי עור:
יב סָעִיף ג {יב} כדי להצניען - אבל בלא"ה אסור לטלטלן דלא חזו למידי. והפר"ח מחמיר בכ"ג והאחרונים מסכימים לפסק שו"ע ומיהו פלעדערו"ש מאווז שנשחטה לכו"ע שרי לטלטולי דראוי להשתמש בה:
יג סָעִיף ד {יג} אין מולחין וכו' - דדבר שאינו אוכל גמור אם מולח כדי שלא יסריח יש בו משום מעבד:
יד סָעִיף ד {יד} ולא מהפכין בהם - הוא ג"כ כעין תקון להחלבים ואסור מטעם הנ"ל:
טו סָעִיף ד {טו} אפילו לשוטחן וכו' - דמוכחא מילתא שעושה זה כדי שלא יסריחו וגזרינן דלמא אתי ג"כ למולחם. ולענין טלטול דעת הט"ז בשם הג"א להקל והמ"א העלה דלפי מאי דפסק הרמ"א בסימן תצ"ה דנולד אסור גם החלבים אסור לטלטלן כשנשחטה ביו"ט דהוי נולד ואע"ג דחזו להדלקה מאתמול לא היה עומד להדלקה ורק לטלטלן כדי להצניען או כדי שלא יסריחו מותר דשרינן סופן משום תחלתן וכנ"ל גבי נוצות אבל כשנשחטה מעיו"ט מותר לטלטל החלבים דחזו להדלקה וה"ה חתיכת שעוה מותר לטלטל דיכול להניח פתילה ע"ג וחזי להדלקה. עוד כתב מ"א דעור שהופשט מעיו"ט אם הוא לח אסור לטלטלו ואם הוא יבש מותר לטלטלו כמ"ש סימן ש"ח סכ"ה [וע"ש דהרמ"א הביא דעת החולקין ע"ז] אבל כשנשחט ביו"ט הו"ל נולד וע"כ אם הוא לח מותר לטלטלו כדי שלא יסריח וכנ"ל [ואם הוא מונח גם עתה במקום צל ויודע שלא יתקלקל אסור לטלטלו] ואם יבש אסור לטלטלו דהו"ל נולד:
טז סָעִיף ד {טז} אסור למלוח וכו' - כדי שיפול מן המלח על החלבים והטעם דחלבים מליחה מועטת סגי להו ואסור משום חששא דעיבוד וכנ"ל:
יז סָעִיף ד {יז} באויר - דעל החלבים ממש אי אפשר להניח בשר שבולע מן החלבים:
יח סָעִיף ה {יח} לכתוש בו הריפות - דאסור ביו"ט וכדלקמן סימן תק"ד ס"ג:
יט סָעִיף ה {יט} מותר לטלטלו - כדין כל כלי שמלאכתו לאיסור לעיל בסימן ש"ח סעיף ג' שמותר לטלטלו לצורך גופו (דהיינו לעשות בו מלאכה המותרת) או לצורך מקומו ודעת מג"א דאפילו היה העלי מוקצה מחמת חסרון כיס כגון שמקפיד על העלי מלהשתמש בו בדבר אחר שלא יתקלקל דבכגון זה אסור בכל מקום הכא שרי משום שמחת יו"ט ועיין ביאור הלכה:
כ סָעִיף ה {כ} מחמה לצל - או כדי שלא יגנב וכדלעיל בסימן ש"ח:
כא סָעִיף ה {כא} אבל לצורך וכו' - כדין כל כלי שמלאכתו לאיסור. וסדן העב שקוצבין עליו בשר מותר לטלטלו לאחר שקצב אפילו מחמה לצל וכה"ג דהא הוא כלי שמלאכתו להיתר:
א סָעִיף א אין מרגילין כו'. והב"ח כ' דיש ליזהר שלא להפשיט העור שלם כפירש"י:
ב סָעִיף ב אא"כ מולגו. זה כת' ע"פ גי' משובשת שנזדמנה לו בטור אבל הגי' הנכונה שאפי' רוצה לאכול העור אסור למלוג כ"כ הב"ח ויש"ש ובהגד"מ וכ"כ התוס' והרא"ש ורי"ו ומרדכי וכ"מ בטור ובש"ע סי' ת"ק ס"ד שכתב מולגין הראש והרגלים ש"מ דכל הבהמה אסור למלוג וכתב הב"ח בשם סמ"ק דתרנגולת מותר למלוג כולו דא"א להפשיטה:
ג סָעִיף ג להגביה עורה. פי' לשוטח' ע"ג יתידות (ב"ח) וקשה דהא אמרי' בגמ' דהטעם דשרי ליתנ' במקום דריס' הרגלי' משום דלא מוכח' מילת' דאמרי' דחזי למיזגא עלייהו כמ"ש רש"י אבל ע"ג כלונסאות מוכחא מילתא דלצורך העור עביד ואסור וכ"מ בגמ' דאמרי' דאסור לשטוח חלבים ע"ג יתידו' ופריך מ"ש מעור לפני הדורסן ומשני התם לא מוכחא מלתא ולא פריך מ"ש מהא דמותר לשטוח העור ע"ג יתידות אלא ע"כ אסור להגביה העור ע"ג יתידו' והאי יגבהנו ר"ל לטלטלו וכ"מ בתוס' בשבת דף מ"ט דהקשו התו' מהא דאי' בשבת דמותר לטלטל עור והכא אמרי' דהתירו סופן משום תחילת' עסי' ש"ח סכ"ה ומאי מקשו דלמא הכא שרינן להגביה ע"ג יתידות אלא ע"כ אסור להגביה וכ"מ ברא"ש ור"ן ויש"ש, וכ' היש"ש דאפי' מחמה לצל שרי לטלטלו דאי לא שרית ליה לא ישחוט ואתי לאמנועי משמחת י"ט, אבל אם יודע שלא יפסיד העור אסור לטלטלו עמ"ש ס"ד:
ד סָעִיף ג לצלי. שיתן המלח טעם בו דהא צלי א"צ מליחה (תו') עבי"ד סי' ע"ו, ואי' בגמ' אבל לקדי' אסור דבעי מליחה טפי ומעבד העור וצ"ל שמונח העור בשיפוע דאל"כ ה"ל כלי שאינו מנוקב:
ה סָעִיף ג מעי"ט אסור. אפי' הופשט' בי"ט אסור דמשום זה לא ימנע מלשחוט דהא יכול להפשיטו מעי"ט (הרא"ש טור ב"ח יש"ש מ"מ) ואפשר אם שחטה סמוך לחשיכה שלא הי' שהות להפשיטה מעי"ט מותר וצ"ע וכתב מהרי"ל בתשוב' סי' ע"ג אפי' שכח למלחו מעי"ט אסור למלחו בי"ט דאין לחלק בין מזיד לשוכח ואם נשחטה בי"ט ראשון צ"ע אם חשיב אפשר דיומא קמא לגבי תנינ' הוי חול וצ"ע עכ"ל ערסי' תק"ט מ"ש:
ו סָעִיף ג כדי להצניען. אבל בלא"ה אסור לטלטלן דלא חזי למידי:
ז סָעִיף ד אין מולחין. דמולח דבר שאינו אוכל גמור דשייך בו עבוד יש בו משום מעבד (ר"ן) עסי' שכ"א:
ח סָעִיף ג אפי' לשוטחן. דמוכח מלתא שעושה כדי שלא יסריח ואתא ג"כ למימלחינהו (גמ') משא"כ בעור כמ"ש ס"ג:
ט סָעִיף ד שנשחטה בי"ט. ומ"מ מותר לטלטלן דלאו מוקצה הוא דחזי להדלקה ועוד דדעתיה דאינש עליה לטלטלן ולהצניען שלא יאבדו (הג"א ב"ח יש"ש) וצ"ע מ"ש מגרעין (בססי' תק"א) דאסור לטלטלן אף על גב דחזי להדלק' ועל טעם השני ק' הא כתבו התו' בשבת דף כ"ט וא"ת הא אמרי' כששוחט בר אווזא מותר להשליך הבני מעיים שהסריחו לכלבים אף על גב דנולד הוא כמו נבילה שנתנבל' בשבת ואפ"ה שרי כיון שדעתו היה מאתמול ליתנו לכלבים כשיסריח ה"נ מאתמול היה דעתו להסיר הגרעין כשיאכל התמרה וי"ל דהתם הבר אווזא נשחטה מעי"ט ואין המעיים צריכים לאווז וכיון דמבע"י דעתיה למיתבי' לשונרא אם יסריחו חשיבא הכנה מעלייתא אבל הכא הגרעי' צריכי לאוכל וחשיבי כאוכל עצמו עד שיאכל התמרי' לכך חשיב להו נולד ול"מ מה שדעתו עליו מאתמול עכ"ל א"כ משמע דכשנשחטה בי"ט אסור לטלטל המעיים שהסריחו דנולד היא דאתמול היה עומד לאדם ועכשיו עומד לכלבים א"כ חלבים נמי אסור לטלטלן כמו גרעיני תמרה לכן נ"ל דהג"א לשיטתיה אזיל דפסק פ"ד דביצה דמותר להשליך לכלבים בני מעים כר"ש דנולד שרי אבל לפמ"ש סי' תצ"ה דנולד אסור גם החלבים אסור לטלטלן כשנשחטה בי"ט אלא להצניען מותר דשרי' סופן משום תחילתן אבל כשנשחטה מעי"ט מותר לטלטל חלבים דחזי להדלקה וה"ה חתיכת שעוה דיכול להניח פתילה ע"ג דחזו להדלקה ועור שהופשט מעי"ט אם הוא לח אסור לטלטלו ואם הוא יבש מותר לטלטלו כמ"ש סי' ש"ח סכ"ה אבל כשנשחט בי"ט ה"ל נולד ואם הוא לח מותר לטלטלו שלא יסריח אבל אם הוא יבש אסור לטלטלו דה"ל נולד כנ"ל עיקר הדברים דוק ותשבח:
י סָעִיף ד אסור למלוח. משום דסגי להו במליחה מועטת והוי כעיבוד (טור) והר"ן כ' כיון דאין דרך למלוח עלייהו מחמת איסור מוכחא מלתא דלעבדן קעביד ע"כ ואפשר דבזמן הזה דאין דרך למלוח ע"ג עור אסור למלוח ע"ג בי"ט וגם בחול אין דרך למלוח העור:
יא סָעִיף ה שמלאכתו לאיסור. נ"ל דאפי' כלי המוקצה מחמת חסרון כיס מותר לטלטלו לקצב עליו משום שמחת י"ט כמ"ש התו' פי"ז דשבת וכ"פ היש"ש וגם הירוש' מסייע ליה אף הרי"ף לא נחלק עליו לדינא:
יב סָעִיף ה ומקומו שרי. אפי' למאן דאוסר מוקצה מותר לטלטל כלי דהא רבא ס"ל כר"י ואפ"ה שרי לטלטל כלי עסי' ש"ח:
א סָעִיף א כל הבשר מרגל א'. זה דעת הרמב"ם ובטור כתב סתם שמפשיטין העור שלם כדי לעשות ממנו נאד והטעם דהיא טירחא יתיר' ותימא על רמ"א שלא הביא דעת הטור:
ב סָעִיף ב אלא א"כ מולגו כדי לאכול העור. כ"כ בטור בשם בה"ג והרא"ש כתב בה"ג אוסר למלוג כל הגדי כדי לאכול העור משום שקל יותר להפשיט וכתב רש"ל ותימא על הטור שכתב דהמליגה קלה מהפשט גם לא הביא דברי בה"ג כמ"ש הרא"ש ע"כ נראה דט"ס וצ"ל אפי' רוצה למולגה כדי לאכול עורו אסור שיש בו טורח יותר מהפשט' והיינו כרא"ש וכן עיקר עכ"ל וכ"כ מו"ח ז"ל כתב בסמ"ק סי' קצ"ד אבל בעוף דלא שייך הפשט מותר למלוג ולהבהב כל הגוף עכ"ל:
ג סָעִיף ג מותר להגביה כו'. דהתירו סופן משום תחלתן דאי לא שרית ליה לא ישחוט משום הפסד עור ומימנע משמחת י"ט.
ד סָעִיף ד אין מולחין את החלבים כו'. דכיון דלא חזו לאכילה מוכח מלת' שלתיקון החלבים הוא מכוין אי שרית ליה לשטוח כדי שלא יסריחו אתי למישרי גם מליחה ובמליחה יש משום עיבוד אבל גבי עור אע"ג דשרי' ליה ליתן במקום דורסן מימר אמר דחזי למיזגא עלייהו:
ה סָעִיף ד עליהם באויר. דא"א להניח בשר על חלב וטעם האיסור בחלבים משום דבמליחה מועטת סגי להו ואפי' במליחה לצלי הוה כעיבוד. פסק בהג"א דמותר לטלטל החלבים דלאו מוקצה הוא דחזי להדלקה ועוד דדעתי' עלייהו להצניע' שלא יאבדו ונראה דאם הקצה אותם לסחורה אסורים בטלטול:
ו סָעִיף ה לכתוש בו הריפות. פי' חטין והוה מלאכתו לאיסור בשבת ואפי' לצורך גופו ומקומו אסור דהוי מוקצה דחסרון כיס אבל תברי גרמי דהיינו עץ שקוצצין עליו בשר מותר דמלאכתו להיתר:
א סָעִיף א מרגל. וכן שלא להפשיט העור שלם לעשות נאד. טור:
ב סָעִיף ב לאכול. הגירסא הנכונה היא שאפי' רוצה לאכול העור אסור למלוג. אחרונים. וכתבו האחרונים דתרנגולת מותר למלוג כולו דאי אפשר להפשיטה ע"ש:
ג סָעִיף ג מותר. דהתירו סופן משום תחילתן דאי לא שרית ליה לא ישחוט משום הפסד עור וימנע משמחת יו"ט. וכתב היש"ש דאפילו מחמה לצל שרי לטלטלו אם יודע שיפסיד אבל אם יודע שלא יפסיד העור אסור לטלטלו:
ד סָעִיף ג להצניען. אבל בלא"ה אסור לטלטל דלא חזי למידי:
ה סָעִיף ד לשטחן. דמוכחא מלת' שעושה כדי שלא יסריח ואתא ג"כ למימלחינהו ובמליח' יש משום עיבוד אבל גבי עור בס"ג אע"ג דשרי' ליה ליתן במקום דורסין מימר אמר דחזי למיזגא עלייהו:
ו סָעִיף ד בי"ט. וכתבו הפוסקי' דמ"מ מותר לטלטלן דלאו מוקצה הוא דחזי להדלקה. והמ"א העלה לפי מ"ש בסי' תצ"ה דנולד אסור א"כ גם החלבים אסור לטלטלן כשנשחטה בי"ט דהוי נולד דמאתמול לא היה עומד להדלקה. אלא להצניען מותר דשרי סופן משום תחלתן אבל כשנשחטה מעי"ט מותר לטלטל חלבים דחזו להדלקה. וה"ה חתיכו' שעוה דיכול להניח פתילה ע"ג דחזי להדלקה ונראה דאם הקצה אותם לסחורה אסורים בטלטול. ועור שהופשט מעי"ט אם הוא לח אסור לטלטלו ואם הוא יבש מותר לטלטלו כמ"ש סי' ש"ח סעיף כ"ה. אבל כשנשחט בי"ט ה"ל נולד ואם הוא לח מותר לטלטלו שלא יסריח אבל אם הוא יבש אסור לטלטלו דה"ל נולד עיין מ"א:
ז סָעִיף ה לאיסור. נ"ל דאפי' כלי המוקצ' מחמת חסרון כיס מותר לטלטלו לקצב עליו בשר משום שמחת י"ט. מ"א:
א סָעִיף א (ס"ק א) אין מרגילין כו' והב"ח כ' כו' ר"ל דבש"ע פסק כהרמב"ם דלא אסר כ"א במוציא כל הבשר דרך דגל א' דאיכא טירחא מרובה אבל בענין אחר בין מלמעלה למטה ובין מלמטה למעלה שרי אבל הב"ח פסק כרש"י דאוסר בכל ענין בין מלמעלה למטה ובין מלמטה למעלה אפי' לא הוציא כל הבשר מרגל א' ולאפוקי מדעת הרב"י שהבין דגם רש"י לא אסר כ"א מלמטה למעלה אבל מלמעלה למטה גם לרש"י מותר:
ב סָעִיף ג (ס"ק ג) להגביה כו' דהטעם דשרי כו' ר"ל אע"ג דקי"ל דאין שוטחים החלבים וכמ"ש סעיף ד' דשאני חלבים דמינכרא מילתא שלצורך החלבים עושה וכמ"ש מ"א סק"ח אבל שטיחת העור אינו ניכר שעושה לצורך העור דיש לומר שעושה לצורך עצמו והוא לצורך י"ט והיינו משום דחזי העור למזגא עלי' (היינו לישב עליה כמו שהיא שטוחה): וכן משמע בגמר' כו' ופריך מ"ש מעור לפני הדורסים כו' היא מעין ראיה ראשונה אלא דראיה הראשונה מדברי המתרץ וכדקי"ל עכשיו מדברי המקשן אדפריך על איסור שטיחת החלבים מנתינת העור לפני הדורסים אע"ג דנתינת העור לפני הדורסים הוזכר תחלה במשנה דהא תנן בש"א אין נותנין עור לפני הדורסן ולא יגביהנו כו' וב"ה מתירין מ"מ כיון דהגבת העור ע"ג יתידות לפי' הב"ח דומה ממש לאיסור שטיחת חלבים ע"ג יתידות טפי ה"ל להקשות מן לא יגביהנו כו' והאי יגביהנו דאסר ב"ש ר"ל טלטול ועלה קאי דקתני ב"ה מתירים ר"ל הטלטול אבל הגבהה ע"ג יתידות גם לב"ה אסור. והכא אמרינן דהתירו סופן משום תחילתן ר"ל משמע שזולת טעם זה היה אסור לטלטל וגם אם כשחטה מעי"ט דל"ל התירו סופן משום תחילתן. ואמאי הא בלא"ה מותר לטלטל העור: דלמא הכא שרי להגביה כו' ר"ל הא דאיצטריך לטעם התירו סופן משום תחילתן וגם מה שאוסר אם נשחטה מעי"ט היינו להגביה ע"ג יתידות דנראה כמעבד אבל טלטול אפי' מעי"ט מותר בלי טעם דסופן משום תחילתן: וכ' היש"ש דאפי' מחמה לצל כו' ואתי לאמנועי משמחת י"ט כו'. הנה יש"ש אזיל לשיטתיה דגם בס"ס תצ"ז כ' מ"א בשמו דאם הבהמה טרפה אסור לטלטל ול"ח דלמא מימנע ולא שחיט דלא שכיחי טריפות ולכן בזמן הזה דשכיחי טריפות מותר אבל לפי מ"ש מ"א שם הטעם דל"ל דלמא ימנע ולא שחיט מחשש שמא ימצא טריפה ויהי' אסור לטלטלה מחמה לצל ויסריח דהא אפשר שישחוט מיד במקום הצל ואפילו יאחר לטלטלה לא יפסיד כיון דמונח במקום הצל. וא"כ ה"ה הכא יהי' אסור לטלטלה מחמה לצל. ואולי י"ל בשלמא בטריפה י"ל אפי' הוי שכיחא טריפות מ"מ כיון דלא הוי טריפה לא ימנע מחשש שמא ימצא טריפה. ואם אף על פי כן חושש מספיקא מ"מ לא ימנע דהא אפשר לשחוט בצל. אבל סברא זו גרידא דאפשר שישחוט בצל לא סמכינן. וא"כ בעור דהוי וודאי לא סמכינן על מה שאפשר לשחטה בצל וחיישינן דלמא אתי לממנע ול"ש והתירו הטלטול:
ג סָעִיף ג (ס"ק ד) לצלי שיתן כו' עבי"ד סי' ע"ו ר"ל דהתוס' ס"ל דמדינא צלי א"צ מליחה כלל לכן הוצרכו לומר דאע"פ כן הדרך שמולחים הצלי כדי ליתן בו טעם אבל לדידן דקי"ל בי"ד כהפוסקים דגם צלי צריך מליחה קצת בלא"ה א"ש מ"ש כדרך שמולחים לצלי מדינא: אבל לקדרה אסור ומבואר שם דאפי' לצלי כעין קדרה ופי' רש"י קרוב למליחת בשר של צורך קררה עכ"ל אפילו הכי אסור: ה"ל כלי שא"מ ובספר א"ר כתב וז"ל וצ"ע דודאי הדם יוצא דרך העור כמ"ש בי"ד סי' ע"א עכ"ל ר"ל דמבואר שם דמותר למלוח הראש ע"ג העור שעליו וע"כ צ"ל דהמלח מוציא הדם מן הראש דרך נקבי העור אף על גב דשם הטעם דהוי כחתיכה עבה הראש עם העור. דהא העור דבוק לראש משא"כ הכא דאין העור דבוק לבשר. מכל מקום מוכח שם דבעור יש נקבים שע"י הדם יוצא. אבל מקום אפשר לחלק דודאי הנקבים הם דקים מאד ומצד עצמם אין הדם יוצא מתוך הנקבי' והוי כלי שא"מ אלא הא דמותר למלוח ע"ג העור של הראש. דע"י כח המלח יוצא הדם דרך הנקבים אע"ג שהם קטנים וצ"ל דגרע מדף חלק ברהיטני דמולחי' עליו כמ"ש בי"ד סי' ס"ט סעיף ט"ז וה"ט דבעור יש מקומות שיש בהם גומות:
ד סָעִיף ג (ס"ק ה) מעי"ט כו' ואפשר אם שחטה כו' וצ"ע וע"ל ס"ס תצ"ז במ"א: דאין לחלק בין מזיד לשוכח ועמ"ש מ"א סי' תקכ"ז סק"ז: ואם נשחטה בי"ט א' צ"ע כו' ער"ס תק"ט מ"ש בס"ק ב' בשם מהרי"ל דמשמע דפשיטא ליה דכה"ג אמרי' י"ט א' לגבי שני חול אע"ג דבקיאין בקביעא דירחא:
ה סָעִיף ג (ס"ק ו) כדי כו' אבל בלא"ה אסור כו' דל"ח למידי ומה"ט חלק הפר"ח על רמ"א וס"ל דאפי' להצניען אסור דלא הותר בעור לפני הדורסין סופן מ"ת אלא בצירוף דחזי למזגא עליה אבל משום סופן מ"ת גרידא לא הותר ואייתי ראיה ולכן נוצות דל"ח למזגא אסור להצניען ע"ש:
ו סָעִיף ד (ס"ק ז) אין מולחים דמולח כו' ר"ל הא קי"ל בשבת דף ע"ה ע"ב כמ"ד אין עיבוד באוכלין וכן מבואר לעיל סי' שכ"א והכא משמע דיש במליחת חלבים איסור תורה דהא אפילו לשוטחן אסור דלמא אתי למימלחינהו כמ"ש מ"א סק"ח. ואי לאו דמליחה אסורה מן התורה ה"ל גזרה לגזרה אע"כ דדבר שאינו אוכל גמור יש בו משום עיבוד מן התורה:
ז סָעִיף ד (ס"ק ח) אפילו לשוטחן דמוכחא מלתא כו' ר"ל מ"ש מעור לפני הדורסים דהותר סופן מ"ת ובחלבים לא הותר השטיחה ומשני שאני עור דחזי למזגא עליה ולא מוכחא מלתא שעושה לצורך העור משא"כ חלבים דל"ת למזגא מוכחא כו':
ח סָעִיף ד (ס"ק ט) שנשחטה כו' דחזי להדלקה. דהיינו שיתן פתילה עליו וכמ"ש לקמן גבי שעוה: קשה הא כתבו התוס' דאיתא שם תמרי' שאכל בי"ט ר"י דא"ל מוקצה אסור להסיק בגרעינותיהם דהוי נולד ור"ש מתיר וע"ז הקשו התוס' הא רבא כר"י ס"ל ואפ"ה אמרי' דאמר רבא לשמעי' שיצלה לו האווז ולהשליך הבני מעיים לשונרא ואמרינן שם הטעם כיון דבני מעיים מסריחים דעתיה עליה מאתמול כשיסריחו להשליכן לשונרא וא"כ ה"ה בגרעינים י"ל כיון דהגרעינים אין ראוים למאכל אדם מאתמול דעתיה כשיאכל התמרים להסיק בגדעיני' ול"מ נולד וע"ז תירץ וי"ל דהתם בר אווזא כו': ואין המעים צריכים לאווז'. ר"ל כיון דכבר נשחטה האווזא מעי"ט ואין האווזא שוב צריכא לבני מעיים אף על גב דהבני מעיים עדיין הם תוך האווזא מ"מ ה"ל כאלו מונחים המעים תוך דקילא ולא תוך האווז לכן מהני דעתו ליתנו לשונרא. משא"כ בגרעינים דצריכי' אתמול לתמרים דכל זמן שאינו אוכל התמרים א"א ליטול הגרעינים מתוכן שיתקלקלו התמרי' ולכן מאתמול הוי כתמרים עצמן. ולכן בי"ט כשאוכל התמרים הוי הגרעינים נולד ולא מהני מה שדעתו עליהם אתמול: א"כ חלבים נמי כו' אע"ג דלדידן י"א בסי' תצ"ה דבי"ט ל"ל מוקצה מ"מ נולד אסור לכ"ע כמ"ש רמ"א והכא נולד הוא: דפסק פ"ד דביצה גבי בני מעיים כצ"ל: אלא להצניען כו' אף על גב דל"ח למזגא מ"מ הותר סופן מ"ת גדידא כמו גבי נוצות דשרי לרמ"א בסעיף ג' וא"כ לדעת פר"ח דחולק שם. ה"ה דאסור לטלטל להצניען. אלא דהפר"ח כאן הסכים עם הג"א ודעימיה להתיר טלטול החלבים מטעם דחזי להדלקה ואידך טעמא: אם הוא לח אסור לטלטלה. דלא חזי למזגא כ"א ע"י הדחק: כמ"ש סי' ש"ח כו' זו היא לדעת הרב"י שם אבל רמ"א שם חולק דאין חילוק בין לח ליבש אלא עור בהמה גסה אפילו לח שרי. ושל בהמה דקה אפילו יבש אסור אא"כ דחשב עליה מבע"י ע"ש במ"א: שלא יסריח. והותר סופן מ"ת.
ט סָעִיף ד (ס"ק י) אסור כו' דסגי ליה במליחה מועטת דע"ג העור לא הותר כ"א מליחה מועטת כמו לצלי כדלעיל ובזה לא מהני לעור שיהי' כמעבד משא"כ בחלבים דאפילו מליחה מועטת מהני להו והוי כמעבד והוי כמו מליחה לקדירה גבי העור דאסור: מחמת איסור ר"ל אפילו באויר נמנעים שמא יפול הבשר מידו על החלבים. ואפשר בזה"ז. ר"ל לדעא הר"ן יש סברא לאסור אפילו למלוח מעט על גב העוד דבזה"ז גם בעור מוכח מלתא דעביד לצורך העור כיון דאין דרך למלוח ע"ג העור: וגם בחול אין דרך כו' ד"ל דיש גם סברא להיפך להקל בזה"ז יותר למלוח ע"ג עור ואינו נראה שעושה לצורך העור:
י סָעִיף ה (ס"ק יא) שמלאכתו כו' אף הרי"ף כו' ר"ל דבר"פ כל הכלים אמר רבא כלי שמלאכתו לאיסור מ"מ מותר לטלטלו לצורך גופו או לצורך מקומו ואותבי' מדתנן בביצה אין נוטלים העלי לקצב עליו בשר דברי ב"ש וב"ה מתירים ושוין שאם קיצב עליו בשר שאסור לטלטלה. ומשני הא דאסר בביצה לטלטל העלי מיירי מחמה לצל. אבל לצורך גופו ומקומו באמת מותר (וכתב התוס' לפ"ז למה הוצרך לאשמועינן דב"ה מתירים לטלטל לקצב עליו בשר והיינו משום שמחת י"ט ת"ל דבלא"ה מותר. כיון דהוי לצורך גופו. ותי' דנקט עלי לקצב ע"ב משום ב"ש דאע"ג דאית ביה משום צורך י"ט אפ"ה ב"ש אוסרים) ובדף קכ"ד ע"א איכא אוקימתא אחריתי דאף ע"ג דכלי שמלאכתו לאיסור מותר לטלטל לצורך גופו ומקומו. מ"מ עלי אסור דהוי מוקצה מחמת חסרון כיס. דאדם קפיד עליו ומייחד ליה מקום ע"כ. ולפי אוקימתא בתרייתא מוכח דאפילו כלי שמוקצה מחמת חסרון כיס מותר לקצב עליו משום שמחת י"ט דהא עלי מוקצה מחמת חסרון כיס. ואפ"ה מתירים ב"ה לקצב עליו. משא"כ לקמייתא דמוקי לה במחמה לצל ע"כ ס"ל דעלי לא הוי מוקנה מחמת חסרון כיס. דאל"כ אפילו לצורך גופו אסור וא"כ לא מצינו דמתיר ב"ה לצורך יום טוב לטלטל כלי שמוקצה מחמת חסרון כיס: והתוס' ויש"ש פוסקים כאוקימתא בתרייתא דעלי הוי מוקצה מחמת חסרון כיס. ולפ"ז מוכח דאפילו מחמת חסרון כיס מותר לטלטל משום שמחת י"ט ואע"ג דהריף פסק כאוקימתא קמייתא דאיירי מחמה לצל ולא הוה עלי מוקצה מחמת חסרון כיס וכן פסק פה בש"ע וא"כ אין ראיה להתיר מוקצה מחמת חסרון כיס לצורך י"ט מ"מ כיון דאפילו להרי"ף עכ"פ אין ראיה לאסור. עדיף טפי לומר דלדינא מודה הרי"ף להתוס' ויש"ש דאפי' מוקצה מחמת חסרון כיס מותר לטלטל משום שמחת י"ט כדי למעט במחלוקת ולהמציא פלוגתא בין הפוסקים:
יא סָעִיף ה (ס"ק יב) ומקומו כו' מותר לטלטל עלי כצ"ל ואפ"ה שרי לטלטל עלי כצ"ל:
א סָעִיף ב ס"ב אסור. ממ"ש ל"ד א' מולגין הראש כו' דוקא. ועתוס' שם ד"ה מולגין כו' וכ"כ שם במרדכי בשם בה"ג ע"ש:
ב סָעִיף ג ס"ג שנשחטה בי"ט. שם י"א ב' וכמ"ש למטה: ונוצות. ג"כ מה"ט כמ"ש שם:
ג סָעִיף ד ס"ד וכן אסור כו'. עמ"א וכמ"ש בגמ' שם התם לא קא מוכחא כו' ובטור כ' פלוגתא בזה והכריע הטור מדלא שרי אלא ע"ג העור כו' ע"ש וכן הראב"ד נסתפק בזה והכריע הר"ן לאיסור דמוכחא מילתא ע"ש:
ד סָעִיף ה ס"ה מחמה כו'. שבת קכ"ד א':
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.