א אֵין קוֹנִים בָּשָׂר בְּפִסוּק דָּמִים לוֹמַר לַטַּבָּח: תֵּן לִי בְּסֶלַע אוֹ בִּשְׁתַּיִם, וְכֵן לֹא יֹאמַר לוֹ: הֲרֵינִי שֻׁתָּף עִמְּךָ בַּסֶלַע, אֶלָּא מְחַלֵּק לָהֶם שְׁלִישִׁיּוֹת אוֹ רְבִיעִיּוֹת כְּפִי הַחֲלָקִים שֶׁדֶּרֶךְ לְחַלֵּק בָּעִיר בְּלֹא פִּסוּק דָּמִים, וּמֵבִיא שְׁתֵּי בְּהֵמוֹת וְיֹאמַר: זוֹ כְּזוֹ, וּלְמָחָר שָׁמִין הַנִּשְׁאֶרֶת וּכְפִי שֶׁשָּׁוָה כָּךְ יִפְרַע לוֹ. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּדַוְקָא יִשְׂרָאֵל לְגַבֵּי יִשְׂרָאֵל שָׁרֵי כְּהַאי גַּוְנָא, אֲבָל יִשְׂרָאֵל עִם אֵינוֹ יְהוּדִי אֲפִלּוּ בִּכְהַאי גַּוְנָא אָסוּר (הַגָּהוֹת אֲשֵׁרִי פֶּרֶק אֵין צָדִין).
ב אָסוּר לִשְׁקֹל בָּשָׂר, אֲפִלּוּ בְּבֵיתוֹ, לֵידַע כַּמָּה יְבַשְּׁלוּ; וַאֲפִלּוּ לִתְּנוֹ בְּכַף מֹאזְנַיִם לְשָׁמְרוֹ מִן הָעַכְבָּרִים, אָסוּר אִם הִיא תְּלוּיָה בְּמָקוֹם שֶׁרְגִילִים לִשְׁקֹל בָּהּ; וַאֲפִלּוּ לִשְׁקֹל מָנָה כְּנֶגֶד מָנָה, אָסוּר. וּמֻתָּר לִשְׁקֹל בְּיָדוֹ, שֶׁלּוֹקֵחַ הַחֲתִיכָה בְּיָדוֹ וּמְשַׁעֵר כַּמָּה יֵשׁ בָּהּ, וְטַבָּח אֻמָּן אֲפִלּוּ זֶה אָסוּר; אֲבָל אִם הוּא יוֹדֵעַ לְכַוֵּן דֶּרֶךְ חֲתִיכָתוֹ, לְחַתֵּךְ לִטְרָא אוֹ חֲצִי לִטְרָא, חוֹתֵךְ כְּדַרְכּוֹ וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ.
ג אֵין נוֹקְבִין נֶקֶב בַּבָּשָׂר בְּסַכִּין לִתְלוֹתוֹ בּוֹ, אֲבָל בַּיָּד מֻתָּר. וְאִם לַעֲשׂוֹת בּוֹ סִימָן, מֻתָּר אֲפִלּוּ בְּסַכִּין.
ד מוֹלְגִין הָרֹאשׁ וְהָרַגְלַיִם וּמְהַבְהֲבִים אוֹתָם בָּאוּר, אֲבָל אֵין טוֹפְלִין אוֹתָם בְּסִיד וְלֹא בְּחַרְסִית וְלֹא בַּאֲדָמָה, דְּמִתְחְזֵי כְּעִבּוּד; וְאֵין גּוֹזְזִין אוֹתָם בְּמִסְפָּרַיִם, שֶׁנִּרְאֶה כְּעוֹשֶׂה לְצֹרֶךְ הַשֵּׂעָר.
ה מֻתָּר לִמְלֹחַ כַּמָּה חֲתִיכוֹת בְּבַת אַחַת אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ אֶלָּא אַחַת. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּלֹא שָׁרֵי לְהַעֲרִים רַק קֹדֶם אֲכִילַת שַׁחֲרִית. וּמֻתָּר לִמְלֹחַ הַבָּשָׂר בְּיוֹם טוֹב, אַף עַל פִּי שֶׁהָיָה אֶפְשָׁר לְמָלְחוֹ מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב (מַהֲרִי"ל וְת"ה סִימָן פ').
ו נוֹהֲגִין לְנַקֵּר בָּשָׂר בְּיוֹם טוֹב, אֲפִלּוּ נִשְׁחַט מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב; וְטוֹב לְשַׁנּוֹת קְצָת אִם יוּכַל לְשַׁנּוֹת בְּאֵיזֶה דָּבָר (מַהֲרִי"ל וְת"ה סי' פ"ד).
א סָעִיף א {א} אין קונים בשר וכו' - אפילו ליקח בהקפה משום גזירת מקח וממכר:
ב סָעִיף א {ב} הריני שותף וכו' - ר"ל אע"פ שאינו קונה ממנו אלא משתתף עמו בגוף הבהמה אפ"ה אסור כיון שמזכיר שם דמים:
ג סָעִיף א {ג} אלא מחלק וכו' - עיין בה"ל:
ד סָעִיף א {ד} להם - דוקא בלא גורל כגון שהם מוותרים זה לזה ואין מקפידין אם יקח חבירו מנה יפה אבל אם מקפידין וצריכין גורל אסור ועיין סוף סי' שכ"ב ואפילו גורל ע"י סכין כמו שעושין הקצבים [דהיינו שמניחין סכין בין שני החלקים ושואלים להקונים איזה צד רוצה אם החלק שמונח לצד החד או לצד הגב] גם זה מקרי גורל ואסור [אור זרוע הלכות יו"ט]:
ה סָעִיף א {ה} ומביא וכו' - ר"ל וכדי שידעו אח"כ כמה צריך לפרוע שהרי יש בהמה שחלק ממנה שוה דינר ויש בהמה שנתח ממנה שוה שני דינרים לזה אמרו חכמים שקודם ששוחט לבהמה מביא בהמה אחרת ששויה כזו לעין הרואה ולמחר שמין דמיה וכן ישלמו. ונראה דאם הקונים סומכין על הטבח בדבר המקח שיאמר להם למחר א"צ להביא בהמה אחרת אח"כ מצאתי שכ"כ בא"ר בשם תניא וז"ל וה"ה שיוכל לילך לטבח ישראל או כותי ולומר לו תן לי רגל או חצי וכיו"ב בלא זכירת מקח וממכר ופיסוק דמים ולמחר פורע לו המעות כמו שיוכל וכעין זה משמע בטור סימן תקי"ז:
ו סָעִיף א {ו} זו כזו - ומ"מ אסור לפרש ולומר מה שאתה נוטל למחר בעד זו ניתן לך בעד זו דהוי סכום מקח:
ז סָעִיף א {ז} אפילו בכה"ג אסור - היינו אפילו בלא פיסוק דמים שאומר לעכו"ם הריני עמך בבהמה זו למחצה וכו' והטעם משום דאין ישראל רגיל להשתתף עם העכו"ם מחזי טפי כמקח וממכר ולא הקילו בזה ויש חולקין בזה דלא מפלגינן בין ישראל לעכו"ם וכל שאינו מזכיר דמים מותר ויש להחמיר כסברא ראשונה. בד"א בדבר שאין שיעור מקחו ידוע כמו בשר אבל דבר שמקחו ידוע כמו ביצים ואגוזים וכה"ג מותר ליקח חלק אצל נכרי אם אינו מזכיר לו סכום דמים. וכתב הלבוש דאסור לו לישראל למכור לעכו"ם ביו"ט אפילו בלי פיסוק דמים [אם לא דאיכא פסידא כגון בשר טריפה וכדלעיל בסוף סימן תצ"ז ע"ש] דלא התירו זה אלא כשישראל קונה ומשום שמחת יו"ט:
ח סָעִיף ב {ח} אסור לשקול - ואפילו אינו שוקל במשקל הרגיל אלא שמניח בכף כלי או סכין ודעתו למחר לשקלו אפ"ה אסור דעובדא דחול הוא כתבו האחרונים דאפילו אינו מדקדק במשקל כ"כ רק פוחת מעט או מוסיף ג"כ אסור דמ"מ נראה כשוקל:
ט סָעִיף ב {ט} ואפי' ליתנו וכו' - ר"ל ובכף השני מונח משקלות:
י סָעִיף ב {י} שרגילין לשקול בה - דאז נראה כשוקל ועיין בבה"ל כתבו האחרונים דלא קאי רק אנותנו לשמור מן העכברים הא במקום ששוקל להדיא אפילו אינה תלויה במקומה אסור:
יא סָעִיף ב {יא} ואפילו לשקול מנה וכו' - מנה הוא חלק ור"ל כשיש להם בשר לחלק ומניחין חלק אחד בכף אחת והשני בכף שכנגד להשוותם:
יב סָעִיף ב {יב} שלוקח וכו' ומשער - דוקא בזה שהוא השערה בעלמא אבל אם לוקח משקל ביד אחת וביד השני בשר לשער נגד המשקל אסור:
יג סָעִיף ב {יג} אפילו זה אסור - מפני שהוא רגיל בזה יודע הוא לכוין המשקל בצמצום וכשוקל במאזנים דמי וכתבו האחרונים דלא מחמרינן בזה אלא בשעה שמוכר אבל לעצמו בביתו לית לן בה. אסור לשקול הבשר במים דהיינו כלי שיש בו שנתות [דהיינו חריצים] ונותן בו מים ומניח בו הבשר וכשהמים מגיעין עד השנתות יודע כמה ליטרא יש בבשר ג"ז אסור ואפילו פיחת מעט או הוסיף מעט שניכר שמכוין למשקל [גמרא]:
יד סָעִיף ב {יד} חותך כדרכו - כתב המ"א דמותר לומר לטבח תן לי ליטרא בשר דאינו מכוין למשקל אלא להודיע לו כמה הוא צריך וכמו שכתב הרמ"א לעיל סימן שכ"ג ס"ד וע"ש במ"ב סק"כ ובה"ל:
טו סָעִיף ג {טו} לתלותו בו - מלשון זה משמע דאפילו בעה"ב לעצמו אין לו לעשות נקב בבשר השחוט כדי שיוכל לתלותו על הכותל שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול אבל יש מפרשים דאין הדברים אמורים אלא בקצב המוכר בשר שדרכו בחול לעשות נקב בסכין בהבשר כדי שיוכל הלוקח לאחוז שם בידו להוליכו לביתו וביו"ט צריך לשנות לעשות הנקב ביד כדי שיהיה היכר שאין מקח וממכר מותר בו ולעשות נקב בחתיכת האפיקומן בפסח לתלותו נראה דלכו"ע מותר אפילו בסכין ומ"מ לעשות בו נקב עיגול או משולש כמגן דוד יש להחמיר [פמ"ג]:
טז סָעִיף ג {טז} לעשות בו סימן - שלא יחליפנו אדם:
יז סָעִיף ג {יז} מותר אפילו בסכין - איתא בגמרא דרבה בר ר"ה =רב הונא= מחתך אתלת קרנתא [כשהיה משלח הבשר לביתו היה רגיל לעשות כל חתיכה בעלת שלש קרנות ובביתו היו יודעין שזה היה סימן שלו תמיד] אבל אותיות [וציורים] אסור לעשותן בבשר דרך סימן ביו"ט:
יח סָעִיף ד {יח} מולגין וכו' - ברותחין אחר המליחה כדי להשיר השיער וכן מהבהבין וכו' דהוי מלאכה לצורך אוכל נפש ופשוט דלדעת היש מחמירין לעיל בסימן תצ"ה דאף באו"נ גופא אם אפשר לו לעשות מעיו"ט אסור ביו"ט מיירי כאן בשלא היה לו פנאי למולגו מעיו"ט [דידוע שאינו מתקלקל אם היה מולגו מעיו"ט] או דמיירי ששחטו ביו"ט גופא:
יט סָעִיף ד {יט} באור - וה"ה דמותר להטמין אותו ברמץ:
כ סָעִיף ד {כ} בסיד וכו' - כדי להסיר השער:
כא סָעִיף ה {כא} בבת אחת - במפולת יד אחת כגון שיש כאן שלש חתיכות יניחם זו אצל זו ויקח מלח מלא חפניו כדי שיעור מליחה של כל החתיכות וזורה עליהם בבת אחת:
כב סָעִיף ה {כב} אע"פ שאינו צריך - ליו"ט אלא אחת והטעם שטורח אחד הוא טורח לכל הבשר שהרי מולחן ביחד ואע"פ שהוא מוסיף קצת טרחא שהרי צריך להפך כל חתיכה וחתיכה בפ"ע כדי למולחם בצד השני מ"מ כיון דמן התורה אין עיבוד באוכלין כמו שכתבנו לעיל בסימן שכ"א הקילו חכמים למלוח בבת אחת אם חושש שמא יסריח הבשר:
כג סָעִיף ה {כג} וי"א דלא שרי להערים וכו' - הלשון מגומגם דלא נזכר הערמה כלל בדברי המחבר וכתבו הרבה מפרשים שחסר כאן בדברי המחבר וכצ"ל ומותר להערים ולמלוח חתיכה ואח"כ ליטול אחרת ולומר בזה אני רוצה ור"ל דאפילו כשאינו מולח בבת אחת יש תקנה דהיינו ע"י הערמה שיאמר בזו האחרת אני רוצה עכשיו והתירו לו דבר זה כדי שלא ימנע מלשחוט אם ידע שלא יתירו לו למלוח כל הבשר ואתי למסרח [ויש שכתבו דאפילו נשחט מעיו"ט נמי מותר למלוח כולן ביו"ט ע"י הערמה] וע"ז הגיה רמ"א וי"א דלא שרי להערים וכו':
כד סָעִיף ה {כד} רק קודם אכילת וכו' - דבאמת צריך לאכול אז איזה חתיכה אבל אם כבר אכל ואין בדעתו לאכול עוד יותר היום אסור להערים ולמלוח אע"פ שיבשל ויטעום מעט כיון שאינו טועם רק כדי להתיר לו מליחת שאר החתיכות וכעין שנתבאר לקמן בסימן תק"ג ס"א ע"ש. ואפי' אם ירצה למלוח כל החתיכות ביחד נמי אסור בכגון זה דלא שייך בזה לומר טרחא אחת לכולם שהרי גם לאחת א"צ באמת. והסכימו האחרונים דכ"ז בשאינו ידוע לו בודאי שיסריח אם לא ימלחנו אבל בידוע לו בודאי מותר למולחו אפילו אחר אכילה ואפילו בזה אחר זה ע"י שיערים על כל חתיכה לומר מזו אוכל היום וצריך שיאכל כזית מאחת מהן ואפילו זה לא התירו אלא כששחט ביו"ט כדי שלא ימנע על להבא מלשחוט אבל כששחטה מעיו"ט כיון שהיה יכול למלחה מעיו"ט אסור למלוח בשר שא"צ לו ביו"ט אא"כ מולחו קודם אכילה:
כה סָעִיף ה {כה} ומותר למלוח וכו' - ר"ל כשמולחו להכשירו להוציא דמו [ומטעם דאם היה מולחו מעיו"ט היה צריך אחר הדחה שניה למולחו עוד פעם שני ולהשהותו במלח עד למחר [דאל"כ היה מתקלקל] ודבר ידוע הוא כשהבשר שוהה הרבה במלח מפיג טעם לפיכך מותר למלוח הבשר שרוצה לאכלו בו ביום ואגבן מותר למלוח שארי הבשר כיון שהוא בבת אחת או ע"י הערמה וכנ"ל] אבל אם כבר נמלח והודח משום דם אסור למולחו פעם שנית ביו"ט כדי שלא יפסיד ואפילו בשחרית קודם אכילה שהרי אין דרך למלוח בשר בשעת בישולו ואדרבה מדיחין אותו ממלחו בשעת בישולו ואם כן מוכחא מלתא שמולח רק לתקן הבשר ולכן אסור. אמנם בליל יו"ט ב' מותר לחזור ולמלחו ע"י שיערים על כל חתיכה לומר מזו אוכל למחר וכן יעשה שיאכל מהן מעט למחר:
כו סָעִיף ה {כו} אע"פ שהיה וכו' - ומ"מ דגים שהם משובחין כשמונחין במלח אסור למולחן ביו"ט כשהיה יכול למלחן מעיו"ט [ואין בכלל זה מה שנותנין מלח לתוך המחבת שמבשלין אותן בה דאין איסור במליחה אלא משום גזרת עיבוד או משום דטורח שלא לצורך יו"ט משא"כ בזה שנותן לתוך התבשיל] ומיני דגים הרכים המתקלקלים כשינוחו זמן רב במלח מותר למלחן ביו"ט אפילו אם קרען בעיו"ט ודינן כמליחת בשר לכל דבר:
כז סָעִיף ו {כז} אפילו נשחט מעיו"ט - וכנ"ל לענין מליחה וכ"ז כשמנקר הבשר שדעתו לאכלה ביו"ט אבל שאר בשר אסור לנקרו ואפילו נשחט ביו"ט שהרי טורח הוא לצורך חול אא"כ רוצה למלחו מפני שחושש שמא יסריח הבשר ולמלחו אסור קודם ניקור כמ"ש ביו"ד סימן ס"ה בזה מותר לו לנקר גם שאר בשר ע"י הערמה דהיינו לאחר שניקר חתיכה אחת לצורך היום אומר חתיכה זו אינה טובה בעיני כ"כ רק חתיכה אחרת ומנקרה וכן כולם. ודוקא כשנשחט ביו"ט אבל אם נשחטה בעיו"ט והיה לו פנאי לנקרה מבע"י אסור לו לנקר ביו"ט רק הבשר שצריך לו לאכילה ביו"ט שהרי הניקור אינו מפיג טעם הבשר כלל והיה לו לנקר קודם יו"ט:
כח סָעִיף ו {כח} וטוב לשנות קצת - דהיינו שינקרנו בקופיץ או בקרדום ואע"ג דלעיל גבי מליחה אף שהיה יכול למלחו מעיו"ט א"צ שינוי התם משום דבשר ששוהה הרבה במליחה מפיג טעם משא"כ הכא ע"י הניקור אינו מפיג טעם כלל והיה לו לנקרו מעיו"ט:
כט סָעִיף ו {כט} אם יוכל לשנות - ואם א"א לו לשנות מותר אפילו בלי שינוי ואע"ג דהיה יכול לעשות מעיו"ט משום דבניקור ליכא שום לתא דמלאכה אלא משום טרחא בעלמא וחלק אחוריים דא"א לנקר היטב ע"י שינוי יש להחמיר שלא לנקרו אם נשחט מעיו"ט והיה שהות לנקרו מעיו"ט ובמקום דחק יש להקל לצורך יו"ט. בשר מנוקר שהוא ביום ג' לשחיטתו ואם ישהה אחר יו"ט יהיה אסור לאכלו כ"א צלי כמבואר ביו"ד סי' מותר להדיחו ביו"ט הואיל וראוי לאכילה ואף דטרחא זו לצורך חול הוא אינו עושה מעשה רק ששופך עליו מים [ומ"מ ראוי לכתחלה שיאכלו הקצבים חתיכה ממנה ואם אפשר להניח ההדחה עד יו"ט ב' לא ידיחו ביו"ט ראשון] אבל בשבת דא"א לבשל ולאכול אסור [מ"א] ועיין לעיל בסימן שכ"א במ"ב סקכ"א מה שכתבנו בשם האחרונים דע"י עכו"ם בודאי יש להקל להדיח ואם א"א ע"י עכו"ם מותר גם ע"י ישראל. עוד כתב המ"א דאם אירע זה בבשר שאינו מנוקר גם ביו"ט אסור להדיחו משום דכיון דאסור לנקר מה שאינו לצורך יו"ט ע"י הערמה שיאמר אוכל ממנו כזית כיון דהיה יכול לנקרה מבע"י וכנ"ל ממילא לא חזי לאכילה וע"כ דינו כמו בשבת דאסור להדיחו והנה לפי מה שהקילו האחרונים גם בשבת במקום הדחק מטעם דכיון דחזי לטלטול ממילא מותר להדיחו ג"כ גם בבשר שאינו מנוקר אין להחמיר מטעם זה כמו שביארתי בבה"ל. ומ"מ אם אפשר ע"י עכו"ם טוב יותר ע"י עכו"ם או כשמונח הבשר בכלי טוב שירחוץ ידיו עליו עד שיהיה הבשר שרוי במים:
א סָעִיף א מחלק להם. דוקא בלא גורל כגון שהם מוותרים זה לזה ואין מקפידין אם יקח חבירו מנה יפה אבל אם מקפידין וצריכין גורל אסור (ש"ל) ועמ"ש ססי' שכ"ב בשם התו' דבני חבורה המקפידין אפי' בלא גורל אסורים לחלוק דגזרי' שיבואו לידי מדה ומשקל ומנין אבל שכנים שאינם חברים אפי' מקפידין מותרים לחלוק בלא גורל ע"ש:
ב סָעִיף א זו כזו. אבל אסור שיאמר לו מה שאתה נוטל בעד זו למחר אתן לך בעד זו דהוי סכום מקח (ש"ל):
ג סָעִיף א עם עכו"ם. פי' שישראל אסור לומר לעכו"ם הריני עמך למחצה לשליש ולרביע (כ"מ בהג"א ע"ש) ונ"ל הטעם משום דאין רגיל להשתתף עם העכו"ם מיחזי טפי כמקח וממכר ולבוש פי' שאסור למכור לעכו"ם בכה"ג בשר כשר עססי' תצ"ז ודיוקו של הג"א מדקתני אומר אדם לחברו משמע למעוטי עכו"ם ודכוותי' דייק בפ"ק דע"א שאסור לו' לעכו"ם הנראה שתעמוד עמי לערב אבל התו' בשבת דף ק"ן דחו פי' זה כמ"ש סי' ש"ז ס"ז א"כ אפשר דה"נ חבירו לאו דוק' וצ"ע עסי' תקי"ו:
ד סָעִיף ב אסור לשקול. אפי' אינו מדקדק רק פיחת מעט או מוסיף מעט אסור אף על גב דבמדה שרי כמ"ש סי' שכ"ג שאני התם דאינו נרא' כמודד רק כשופך לכלי אבל במשקל בכל ענין אסור: אסור ליקח ביד א' המשקל וביד השני בשר לשער המשקל (ב"ח):
ה סָעִיף ב וטבח אומן. פי' שיודע לכוין לשער בצמצום אסור ומשמע ביש"ש דוקא למכור אסור אבל בביתו מות' וכן נראה דהא הרשב"א מתיר לשקול ממש בביתו לידע כמה הוא צריך:
ו סָעִיף ב חותך כדרכו. ונ"ל דמותר לו' תן לי ליטר' בשר דאינו מכוון למשקל אלא לו' לו כמה צריך כמ"ש סי' שכ"ג גבי מדה:
ז סָעִיף ג אין נוקבין. דצריך שינוי לידע שמקח וממכר אסור בו [רש"י] וא"כ מותר לנקוב חתיכת האפיקומן בפסח לתלותו דלא כיש מחמירין:
ח סָעִיף ג לעשות בו סי'. שלא יחליפנו אדם: איתא בגמ' כלי שיש בו שנתות ונותן בו מעט מים ומניח הבשר במים וכשיגיע עד השנתות יודע כמה ליטרות יש בו אסור לעשות כן בי"ט אפי' פיחת מעט או מוסיף מעט דמוכחא מילתא שמכוין למדה:
ט סָעִיף ד באור. וה"ה שמותר לטומנו ברמץ:
י סָעִיף ה מותר למלוח וכו'. זהו מימרא דר"י משמי' דשמואל בגמ' וקאמרי' רב אדא בר אהבה מערים ומלח גרמא גרמא וכתב הרב"י דהרמב"ם פסק כשמואל דדוקא למלוח בבת א' שרי דחד טרחא הוא אבל אם מלח חתיכה א' אסור להערי' ולמלוח אח"כ חתיכה אחרת ולומר בזו אני רוצה אסור עכ"ל וא"כ צ"ע מ"ש רמ"א וי"א דלא שרי להערים וכו' הערמה מאן דכר שמיה איפכא ה"ל למכתב דקודם אכילה שרי הערמ' וצ"ל דס"ל אף על גב דחד טרחא הוא אם בא למלוח הרבה חתיכו' אחר אכילה ולומר אוכל ממנה כזית אסור כמ"ש סי' תק"ג וב"ח כ' דאם שחט בי"ט מותר להערים אפי' אחר אכילה ולמלוח אפי' גרמא גרמא כדי שלא יסריח הבשר כמ"ש סי' תצ"ט ס"ג וכ"מ ברש"י ותו' דף י"ז ע"ב:
יא סָעִיף ה אף על פי שהי' אפשר למלחו. דידוע כשהבשר היא במלח מפיג טעמו ואף על גב דאמרי' לעיל שמותר להערים ולמלוח בי"ט כדי שלא יסריח ש"מ שעדיף טפי כשמונח במלח י"ל דהתם מיירי בי"ט ראשון דאם לא מלח ליה עד יום שלישי יסריח אבל מעי"ט לי"ט עדיף טפי כשמונח בלא מלח ודגים יש מינין שמשביחין במלח ואותן צריך למולחן מעי"ט (ת"ה) ונ"ל דמיירי שמולחו להוציא דמו וה"פ אם היה מדיחו ומולחו מעי"ט להוציא דמו היה צריך אחר הדחה שניה למולחו דאח"כ מתקלקל כשעומד בלא מלח והוא טוב יותר כשהבשר תולה כך באויר בלי הדחה ומליחה לכן מותר למולחו בי"ט ויש"ש פסק כמהרי"ל דאסו' למלוח בשר בי"ט ועסי' תצ"ה בהג"ה ונ"ל הא דמותר למלוח בשר בי"ט בשחרית בהערמה שלא יסריח היינו שמולחו להוציא דמו ומניחו במלח עד לאחר י"ט (עבי"ד סי' ע' ס"ה דיש אוסרין לכתחלה או לאחר שמלחו והדיחו מולחו בליל י"ט ע"י הערמה שאומר מזו אוכל למחר אבל בשחרית אפי' קודם אכילה לאחר שמלחו והדיחו אסור למולחו שנית דאפי' צריך לאכלו הרי מבשל אותו מיד וא"צ מליחה כנ"ל) ונ"ל דבמקום שיש ודאי הפסד שיסריח מותר להערים ולמלוח אפי' אחר אכילה כמו שהתירו במסוכנת בסי' תצ"ח ס"ו ודוקא כשנשחט בי"ט כמ"ש ס"ו וכ"מ בר"ן:
יב סָעִיף ו נוהגים לנקר. ואין בזה משום בורר אוכל מתוך אוכל משום דא"א לאכול בע"א דהא רב שרי להפריש חלה בי"ט מעיס' הנילושה מעי"ט עכ"ל הג"מ ויש לתמוה דאדרב' כל שא"א לאכול בע"א שייך בו בריר' כמ"ש סי' שי"ט ס"י ועוד דרוב הגאוני' לא ס"ל הא דרב ובהג"א מוכח דלא התיר ניקור אלא משום פסידא והיינו בשוחט בי"ט דכששחט מעי"ט אין הניקר מפיג טעמו אדרבה משביחו לכך נראה דיש לנקר ע"י שינוי כמו בקופיץ או בקרדום (וכמ"ש סי' תק"ד) לענין תבלין ואף על גב דהרקדה אסור' אפי' ע"י שינוי (וכמ"ש סי' תק"ו ס"ב) שאני התם שרגילין לעשות הרבה בבת א' וחיישי' שיכוין לעשות' בי"ט ויתבטל משמחת י"ט כמ"ש הרמב"ם עכ"ל ת"ה ודבריו תמוהים שפירש פי' זר בדברי הג"מיי ודבריו כפשוטן דמ"ש משום דא"א בע"א לא בא לתת טעם למה אין בזה משום בורר וכו' כלו' דזה לא מקרי ברירה דבריר' לא שייך אלא בדבר המעורב אבל הכא האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי וכ"כ המרדכי בסתמא וברירה לא שייך כאן עכ"ל, ואפי' למ"ש סי' תק"י היינו בדבר שהוא פסולת גמור או בב' מיני אוכלין אבל הכא הוא מין א' ואינו פסולת אלא אסור' הוא דרביע עליו, ומ"ש הג"מ משום דא"א וכו' ה"ק עכ"פ כיון שהי' יכול לנקרו מעי"ט ליתסר לנקרו וע"ז קאמ' דא"א לאכלו בע"א שרי לעשותו ומייתי ראיה מרב דאמ' שחט צפור מעי"ט אסו' לכסותו בי"ט כיון שמותר לאוכלו בי"ט בלא כיסוי אבל גלגל עיסה מעי"ט מותר להפריש חלה בי"ט כיון דאסו' לאכלה בלא חלה ה"נ כיון דאסו' לאכלו בלא ניקור שרי כנ"ל ברור פי' של הג"מ וכ"כ בהדיא בס' ראב"ן ע"ש (ומסיק) אף על גב בדהוה ברירה שרי כמ"ש סי' תק"י ס"ב גבי קטניות עכ"ל ואפי' להאוסרין סי' תצ"ה אוכל נפש שהיה אפשר לעשותו מעי"ט היינו במלאכה גמורה אבל הכא לא הוי ברירה כמש"ל ומ"ש בת"ה דרוב הגאונים פסקו דלא כרב היינו משום שהוא מתקן גמור דקודם היתה כל העיסה טבל תדע דאפי' המתירין באוכל נפש אוסרין להפריש חלה אבל הכא לא חשיב תיקון דהבשר הוא אוכל בכל מקום שהוא רק בחותך מה שאסור לאכול, ומ"ש בת"ה דבהג"א לא התיר אלא משום פסידא, ז"ל הג"א שלפנינו ומשום פסידא שרי לנקר הבשר ואפי' א"צ אלא למקצתה דדמי להא דמערים ומלח גרמא גרמא עכ"ל משמע דלנקר מה שרוצ' לאכול שרי בלא פסידא אפי' נשחט מעי"ט ומ"ש הג"א ומשום פסידא נ"ל דמיירי אם ישהא אחר י"ט יסריח הבשר וצריך למלחו ע"י הערמה וא"א למלחו אא"כ מנקרו לכן שרי מ"מ דוקא בנשחט בי"ט אבל נשחט מעי"ט אסור כמ"ש תה"ד:
יג סָעִיף ו וטוב לשנות. משמע דאם א"א לשנות מותר בלא שינוי וביש"ש פסק דאחוריי' אסור לנקר דא"א לנקרו בשינוי ואם נשחט בי"ט הכל שרי עכ"ל וה"ה אם נשחט סמוך לי"ט שלא היה אפשר לנקרו קודם לכן, ולפי מש"ל יש להקל בכל ענין בניקור: ואם הבשר הוא ביום השלישי לשחיטתו ואם ישהא אחר י"ט יהיה אסור לאכלו כי אם צלי אסור לנקרו ולהדיחו על ידי הערמה שיאמר אוכל ממנה כזית כמו שכתב בת"ה דכשנשחט בערב יום טוב אסור דהוי לי' לנקרו בערב יום טוב וכ"מ בר"ן גבי מליחה שכתב שהוא גרם לעצמו הפסידא דה"ל לנקרו מעי"ט אבל אם נקרו מעי"ט מותר להדיחו בי"ט הואיל וראוי לאכילה כמ"ש סי' שכ"א סי"א, ול"ד להדחת כלים שאסור כמ"ש סי' שכ"ג דהתם עושה מעשה בידים שמדיחו מה שאין כן כאן ששופך עליו מים ודיו שרי כמו ירקות אבל בשבת נ"ל דאסור כמ"ש שם:
א סָעִיף ב אסור לשקול אפי' בביתו. בגמ' לא הוזכר בביתו רק שלא ישקול בשר וז"ל הטור וכ' הרשב"א לכאורה נראה דכל זה לא איירי אלא בלוקח מן הטבח או בשותפין שחולקין ביניהם אבל לשקול בביתו לדעת כמה יבשל מותר ומיהו גבי מדידת קמח משמע דאפי' בביתו אסור עכ"ל הטור וכ' ב"י מהירוש' נראה כהרשב"א שהרי כ' המרדכי פ' א"צ ירוש' מפיס אדם עצמו בליטר' לידע כמה הגיע לו פי' אע"פ שאמרו אין משגיחין בכף מאזנים לא אמרו אלא לטבח אבל לבע"ה אם יחפוץ לידע כמה הגיע לחלקו שרי לשקול שכן דרך בעה"ב להיות מונה עכ"ל ולי נראה דבגמ' דידן לא ס"ל הכי דהא פליגי רב ושמואל. במודדת קמח לעיסתה ומשמע דבביתה פליגי ואפי' רב לא שרי אלא שתטול חלה בעין יפה אבל היכא דל"ש האי טעמא רב נמי אסר ע"כ בב"י ולעד"נ דאין כאן מחלוקת בין הגמרות דמצינו לענין שבת בחשבונות של מה בכך דמותר כר"ש בסי' ש"ו ס"ו דמותר לחשוב כמה פרע שכר לפועליו כיון שאין לו נפקותא בכך ה"נ בירושלמי דמותר לחשוב כמה הגיע לחלקו:
ב סָעִיף ה כמה חתיכות בבת א'. זה מימר' דשמואל ופירש"י דחד טירח' לכולהו ובגמ' איכא תו דרב אדא מערים ומלח גרמא גרמא פירש"י לאחר שמלח זו לאוכלה היום אומר חבירת' עריבה עלי לאוכל' היום וחוזר ומולח' והטור לא זכר הא דרב אדא וכן הרמב"ם פ"א די"ט וכ' ה' המגיד דהרמב"ם מפרש דהם חולקי' ששמואל לא התיר אלא בבת א' ורב אדא התיר אפי' בזא"ז בהערמה וכ"כ ב"י לדעת הטור שפסק כשמואל ואני משתומם כשעה חדא דהא כבר כ' הטור בסי' תצ"ט דמותר למלוח בשר ע"ג העור כאן מעט וכאן מעט עד שימלח את כולו והא פשיטא דלא מיירי שם מחתיכה א' שימלח אות' במקומות הרבה על העור דודאי בחתיכה א' לא ימלח כ"כ הרבה מלח עד שיספיק לכל העור וא"ל שירבה מאוד למולח' הא ודאי אסור בי"ט כיון שמן הדין א"צ למולחו הרב' יותר מהראוי כמ"ש בי"ד סי' ס"ט וכל שזה מולח הרבה יותר מהראוי מוכח' מלתא דעושה בשביל העור ואסור וכן הרמב"ם בפ"ג כ' דין זה וז"ל מולח מעט בשר מכאן ומעט מכאן עד שימלח העור כולו הרי דלאו אחד בשר קאי דא"כ הל"ל מולח בשר מעט מכאן דאז הוה אפשר לפ' על חד חתיכה ולשון מעט היינו מקצת ממנה אבל כשאומר מולח מעט בשר משמע קצת בשר בכאן וקצת בשר בכאן ותו דאפי' אם תפרש על חתיכה א' מ"מ הוה דין בהרבה חתיכות ג"כ הכי דהא טעם האיסור לה' המגיד משום דאינו מולח בבת א' א"כ מה לי חתיכה א' מה לי הרבה אלא פשוט לפע"ד דגם בהרבה מותר א"כ מפורש דאפי' בב' הערמות שרי דהיינו בהערמת מליחת הבשר והערמת מליחת העור א"כ לא הוצרכו הרמב"ם והטור להזכיר הא דרב אדא לענין מליחת הבשר שכבר זכרוהו ברבותא טפי וא"כ הך תנאי שנזכיר כאן דלא שרי אלא קודם אכילת שחרית הוא שייך כ"ש בהך דהעור שזכרנו וכ"כ ב"י אלא שמו"ח ז"ל חולק ואומר דגבי עור שאני שהתירו סופן משום תחילתן והוא תמוה דרש"י פי' בפ"ב דף י"ז וכן תשו' הרשב"א שמביא ב"י סי' תק"ג שבהך דרב אדא הוה הטעם ג"כ משום התירו סופן משום תחילתן וא"כ אין חילוק כלל ביניהם וברור לפע"ד דהך דין דמליחה דבשר דכאן הוא ממש דין דמליחת בשר ע"ג העור ולרבותא זכרוהו שם וכאן אין צורך בו וא"ל דהא דע"ג העור לא מיירי אלא מליחה מועטת דהיינו לצלי אבל כעין קדירה אסור אפי' בבשר ז"א דהא דלא בעי' שם מליחה מעט היינו משום העור דאי תימא משום הבשר עצמו ה"ל לאבי' בגמ' להשמיענו דין זה דדוקא צלי בבשר עצמו בלא עור אלא פשוט דלא נקטי' לצלי אלא בשביל עור אבל בבשר עצמו מותר בכל ענין והיינו כרב אדא וע"ז סמכו הטור ורמב"ם דלא כתבו הא דרב אדא כיון דמוכח מהך דע"ג עור דבשביל הבשר עצמו מותר בכל גווני ולא בעי' לצלי אלא משום העור:
ג סָעִיף ה אעפ"י שהי' אפשר כו'. הטעם שם דטפי מעלי בשר' כשאין שוהא במלח וכ' ע"ש בת"ה סי' פ' דבדגים יש חילוק דיש מינים דמתקלקלים אם שוהין במלח אז מותר למולחן בי"ט אף אם נתקרעו בעי"ט ומינים דטפי מעלי כששוהין במלחם לא ימלחם ביו"ט אם נתקרעו בעיו"ט ומ"מ נ"ל דיכול לבשלם ולתת מלח לתוך המחבת שמבשל אותם כיון שעיקר טעם האיסור משום צד עיבוד וזה אין שייך בתבשיל שנותן המלח לתוך המים:
ד סָעִיף ו נוהגים לנקר. בת"ה סי' פ' כ' וז"ל בהג"ה בשם ראבי"ה כ' דמותר לנקר בשר בי"ט אפי' נשחט מעי"ט ואין בזה משום בורר אוכל מתוך אוכל משום דא"א לאכול בע"א נראה דר"ל דא"א לאכול בע"א מ"ה לא חשיב ברירה ויש לתמוה על ההיא סברא מההיא דפרק תולין דבין הגיתות מותר לתת יין עכור בשמרים לתוך המשמרת משום דבלא"ה יכול לשתותו אלמא אדרבה משום דאפשר בלא הך ברירה מש"ה לית ביה משום ברירה ע"כ ואני גברא רבה חזינא אבל תיובתא לא חזינא דאין זה ענין לזה דודאי כל שאין הכרח להבדיל זה מזה אלא יש אפשרות לשתות אע"פ שהם מעורבין אין ההבדל אוסר בזה דאין כאן בורר אבל באם צריך להבדיל וא"א בלעדו אז יש לחלק באם יש אפש' ליקח משם האוכל ולא לעסוק בפסולת כלל אלא יקח האוכל ויאכל והשאר ישאר לשם אז אסור לברור האוכל א' א' ולעשו' קיבוץ ממנו אבל א"א ליקח האוכל ולהבדילו מן הנשאר כההיא דמנקר שרי כיון שא"א להבדיל בע"א וההבדל הוא ההכרח: תו כ' שם דבהג"א גבי הא דמלח גרמי גרמי מוכח דריב"א סבר בניקור שייך ברירה מדלא התיר אלא משום פסידא הא לאו הכי אסו' וע"כ מטעם ברירה והא דשרי משום פסידא היינו כששוחט בי"ט דא"א מקמי הכי אבל שוחט מעי"ט דאין הניקור מפיג טעמו ואדרב' מסריח טפי כדמוכח מדברי ריב"א לכן נראה דיש לנקר ע"י שינוי כו' עכ"ל וע"כ כ' רמ"א כאן בסוף הסי' דטוב לשנות אם יוכל לשנות באיזה דבר. ולענ"ד דאין מהג"א ראיי' דיש כאן איסור ברירה דשם לא הוה איסור רק משום טירחא שלא לצורך דהכי כ' שם משום פסידא שלא יסריח הבשר התירו ע"י הערמה. ואומר ריב"א דבהא סמכי' לנקר הבשר ואפי' א"צ אלא למקצת' דדמי לה להא דמערים ומלח גרמא גרמא מותר נמי למלוח חתיכות גדולות אע"פ שיודע בודאי שלא יאכל אלא מקצת' עכ"ל. הרי דלמה שצריך בי"ט פשיטא דשרי אלא הוצרך לתת טעם על הנשא' דהוא טירח' שלא לצורך אפ"ה התיר לנקר כול' דשמא יבחר לו לאכול חתיכ' אחרת וזה פשוט לע"ד דאין כאן איסור בורר גם מל' רמ"א משמע כן מצד הדין שהרי כ' טוב לשנות קצת כו' ולא חיובא כ"ש לדעת ב"י שכ' שנוהגים העולם לנקר כו' וכמ"ש כאן: וראיתי לרש"ל בפ"ק דביצה שכ' בשם מהרי"ל שהביא בשם המרדכי היכא דאפש' למלוח הבשר מעי"ט אסור למלחו בי"ט וכן המנהג. ויש טעם בדבר שיש בשר שמוטעם יותר כשהוא במלח יום או יומים כגון בשר שור ועוד מאחר שאינו אלא הכשר דבר מאיסו' דם אינו קרוי אוכל נפש ממש ואח"כ כ' בשם מהר"ש דשאלוהו אם מותר לנקר אחוריים של בהמה כי לא היה די לו בחלק הפנים ואמר דבחלק הפנים מותר לנקר ע"י שינוי אכן לא האחוריי' שצריכין ניקור גדול אין נראה להתיר אפי' ע"י שינוי דלא מצי לנקר יפה כתקנה ע"כ: עוד מצאתי אפי' לנקר התרנגולת שנשחטה מעי"ט יעשה ע"י שינוי אבל כשנשחטה היום אפי' אחוריים שרי לנקר בלי שינוי כדי לאוכלם היום ע"כ דברי רש"ל ואין מדברי מהרי"ל ראיה לחומרא כי הוא הולך אחר דברי המרדכי פ"ק דביצה בשם ר"א לאסור המליחה בי"ט מה שנשחט בעי"ט אבל בת"ה סי' פ' כתב שאחד מן הגדולים כתב שקיבל מרבותיו דלא נהגינן כההיא דמרדכי כו' ע"ש וכ"פ רמ"א וגם לענין ניקור כבר פסק ב"י וש"ע כרוב הפוסקים שמביא דמותר לנקר בסתם משמע אפי' באחוריים וכן רמ"א לא חילק. ע"כ אין לנו להחמי' גם באחוריים דרך שינוי שאפשר דאין חילוק ביניהם דאע"פ שיש טירחא טפי מה בכך דאוכל נפש מותר אפי' בכמה טירחו' ואיני יודע חילוק בזה בין נשחט בעי"ט או בי"ט לעניין אחוריים טפי מן חלק פנים ע"כ נלע"ד במקום שיש דוחק בבשר ולא הי' פנאי לנקר קודם י"ט שפיר יש לנקר בי"ט גם אחוריים וגם רש"ל מודה בכך כנלע"ד:
א סָעִיף א מחלק. דוקא בלא גורל כגון שהם מוותרים זה לזה ואין מקפידין אם יקח חבירו מנה יפה ועיין ס"ס שכ"ב. מ"א:
ב סָעִיף א זו כזו. אבל אסור שיאמר לו מה שאתה נוטל בעד זו למחר אתן לך בעד זו דהוי סכום מקח. ש"ל:
ג סָעִיף א עכו"ם. פי' שישראל אסור לומר לעכו"ם הריני עמך למחצה לשליש ולרביע והטעם משום דאין רגיל להשתתף עם העכו"ם מיחזי טפי כמקח וממכר. ולבוש פי' שאסור למכור לעכו"ם בכה"ג בשר כשר ועיין מ"א:
ד סָעִיף ב בידו. אבל ליקח ביד א' המשקל וביד הב' הבשר לשער המשקל בו אסור. ב"ח:
ה סָעִיף ב אומן. דוקא למכור אסור אבל בביתו מותר. מהרש"ל מ"א:
ו סָעִיף ב חותך. ונ"ל דמותר לו' תן לי ליטר' בשר דאינו מכוין למשקל אלא לומר לו כמה צריך כמ"ש סי' שכ"ג גבי מדה. מ"א:
ז סָעִיף ג נוקבין. דצריך שינוי לידע שהמקח וממכר אסור בו. איתא בגמ' כלי שיש בו שנתות ונותן בו מעט מים ומניח הבשר במים וכשיגיע עד השנתות יודע כמה ליטרות יש בו אסור לעשות כן בי"ט. אפי' פיחת מעט או מוסיף מעט דמוכחא מילתא שמכוין למדה:
ח סָעִיף ג סימן. ל"ד סימן ורושם סי' בעלמא אלא אפילו לרשום תיבות מותר. ומ"מ כל מה דאפשר לשנות שלא יהא כעובד' דחול ישנה. שבות יעקב ח"ב סי' כ"ו:
ט סָעִיף ה מעי"ט. הטעם דבשרא טפי מעלי כשאין שוהא במלח אבל בדגים יש חילוק דיש מינים דמתקלקלים אם שוהים במלח אז מותר למולחן בי"ט אף אם נתקרע בעי"ט ומינים דטפי מעלי כששוהין במלחם לא ימלח' בי"ט אם נתקרעו בעי"ט ומ"מ נ"ל דיכול לבשלם ולתת מלח לתוך המחבת שמבשל אותם כיון שעיקר טעם האיסור משום צד העבוד וזה אין שייך בתבשיל שנותן המלח לתוך המים. ויש"ש כתב שמנהג לאסור מליחת הבשר שנשחט מעי"ט ע"ש והמ"א העלה דבמקום שיש ודאי הפסד שיסריח מותר להערים ולמלוח אפילו אחר אכילה כמו שהתירו במסוכנת בסי' תצ"א ס"ז ודוקא כשנשחט' בי"ט ע"ש:
י סָעִיף ו לשנות. וכתב עוד מהרי"ל וחלק אחוריים שצריך ניקור גדול אין נראה להתיר על ידי שינוי ועיין בים של שלמה בפרק קמא דביצה. והט"ז כתב דאין לנו להחמיר גם באחוריים דרך שינוי ואין חילוק בזה בין בשוחט בעי"ט או בי"ט לענין אחוריים טפי מן חלק פנים ע"כ נראה דמקום שיש דוחק בבשר ולא היה פנאי לנקר קודם י"ט שפיר יש לנקר בי"ט גם האחוריים עכ"ל כ"כ המ"א ע"ש. אם הבשר הוא ביום הג' לשחיטתו ואם ישהה אחר י"ט יהיה אסור לאוכלו כ"א צלי אסור לנקר ולהדיחו ע"י הערמה שיאמר אוכל ממנה כזית דכשנשחט מערב י"ט אסור דה"ל לנקרו בעי"ט. אבל אם נקרו מעי"ט מותר להדיחו בי"ט הואיל וראוי לאכילה אבל בשבת נ"ל דאסור מ"א ע"ש. ובס' עדות ביעקב סי' א' כתב דאפי' בשבת מותר להדיח ע"ש וע' בשכנה"ג וע' במ"א סי' שכ"א ס"ק ז' וע' באר היטב י"ד סי' ס"ט ס"ק מ"ה מש"ש:
א סָעִיף א (ס"ק א) מחלק כו'. דין זה המוזכר בש"ע נובע מדתנן דף כז ע"ב אין נמנים על הבהמה מתחלה בי"ט כו' ופי' הש"ס המשנה כמ"ש פה בש"ע אין קונים בפיסוק דמים כו' והביא פר"ת בשם הרשב"א שכ' שאסור לכתחלה ד' או ה' בני אדם להמנות על הבהמה בי"ט שיקח כ"א חלק רביעי או חמישי שזה כמעשה חול אלא צריכים להמנות מעי"ט אבל אם נמנו עליה מעי"ט מותר להוסיף עליהם עוד בני אדם אחרים בי"ט שלא נמנו עליה מעי"ט וכ' ע"ז הפר"ח דכן הוא בירושלמי שפי' כן המשנה דאין נמנים על הבהמה כו' הנ"ל ומדלא פי' תלמודא דידן המשנה כן משמע דתלמודא דידן חולק על הירושלמי וס"ל דמותר להתמנות בני אדם על הבהמה בי"ט וקי"ל כתלמודא דידן ואעפ"כ סיים והמחמיר תע"ב ע"ש: דוקא בלא גורל כו' אבל כו' וצריכים גורל אסור נראה כוונתו כיון דמקפידין וצריכין גורל אפי' בלא גורל אסור שלא יבואו לידי מדה כו' דאל"כ אלא דוקא ע"י גורל אסור מה לו לחלק בין מקפידין לאין מקפידין ה"ל לחלק בין מפילים גורל או לא ודוחק לומר דאורחא דמילתא נקט מ"מ טפי ה"ל לקצר ולומר דאסור להפיל גורל. אע"כ צ"ל דמקפידים אפי' בלא גורל אסור אלא דאין מחלק בין בני חבורה או שכנים כמו שחלקו התו' אבל שכנים אפי' מקפידים מותרים כו' והטעם כתב מ"א סי' שכ"ב וז"ל כיון שאין רגילים זה בזה תדיר לא גזרינן שיבואו לידי איסור עכ"ל. ודע שכ' בס' א"ר דאפי' גורל ע"י סכין דהיינו שמניחין סכין בין שני החלקים ושואלים לאחר שלא ראה היאך הונח הסכין שיאמר למי יהיה שייך החלק המונח לצד חידוד הסכין ומי יקח חלק האחר וכדברי האומר יקום גם זה מיקרי גורל ואסור:
ב סָעִיף א (סק"ג) עם הגוי פי' שהישראל כו' ולפ"ז הבהמה שייכת לגוי והגוי המוכר: כמ"ש בהג"א ר"ל דכן משמע שם הפי' דלא כפי' הלבוש שמביא אח"ז: ולבוש פירש איפכא שהבהמה של ישראל והישראל המוכר: עס"ס תצ"ז. ר"ל אע"ג דבסי' תצ"ז הותר למכור לגוי בשר טרפה או אחורי' ע"ד שמוכר לישראל בלי הזכרת דמים ומשקל היינו דוקא טרפה דא"א למכור לישראל הותר סופן משום תחלתן משא"כ בשר כשר דאפשר לימכר לישראל: ודיוקו של כו'. לחבירו משמע למעוטי גוי כו' כה"ג דייק רש"י במס' סוכה דף לט אהא דתנן הלוקח לולב מחבירו כו' וכתב רש"י וז"ל לי נראה דהלוקח לולב מע"ה גרסי' דהא בע"ה קמיירי כו' וע"ה לגבי חבר לא קרי ליה חבירו עכ"ל וא"כ כ"ש דגוי לגבי ישראל לא מיקרי חבירו והתוס' שם דחו דברי רש"י ואח' מראיותיהם מדתנן בשבת דף ק"ן לא יאמר אדם לחבירו שכור לי פועלים ומוקי לה בחברו גוי עכ"ל התו' וע"ש בספר כפות תמרים: ודכוותי' דייק כו'. הג"א בפ"ק דע"ז דף ז' הביא ש"ס שם מה דתנן במס' דשבת אומר אדם לחברו בשבת הנראה שתעמוד עמי לערב. אע"ג שכוונתו שבערב היינו מוצאי שבת ישכירנו מ"מ מותר דדוקא דיבור כה"ג אסור אבל הרהור מותר ודייק שם הג"א מדקתני לחבירו דוקא לישראל מותר לו' כן אבל לא לגוי. אבל התוס' דחו פי' וס"ל כיון דאינו אלא הרהור דמותר בשבת מה לי גוי ומה לי לישראל ע"כ צ"ל דהתוס' לא דייקו לשון לחברו וכמ"ש התו' בסוכה כנ"ל: א"כ אפשר כו' א"כ להתו' אין לחלק גם כאן ואפי' לגוי שרי:
ג סָעִיף ב (ס"ק ד) אסור לשקול כו' אבל במשקל בכל ענין אסור. דבכל ענין נראה כשוקל דהא אפי' לשמרו מן העכברים אסור ליתן בכף מאזנים אם תלוי במקום שרגילים לשקול. וכ' הפר"ח בשם הרמב"ם דאפי' לטלטל המאזנים לכסות בו דבר או לצורך דבר אחר אסור. דהוי מוקצה מחמת חסרון כיס: אסור: ליקח ביד כו' ר"ל דלא הותר לבע"ה שאינו אומן אלא ליקח הבשר ביד א' ואינו נוטל המשקל בידו אחרת דלאומן אפי' כה"ג אסור מ"מ למי שאינו אומן מותר אבל אי נוטל המשקל ביד השניה דדומה יותר למשקל גם למי שאינו אומן אסור:
ד סָעִיף ב (ס"ק ה) וטבח כו' אבל בביתו מותר ר"ל אפי' לטבח אומן. ניהו דאסרי לשקול אפי בביתו היינו משקל גמור משא"כ כה"ג דליכא משקל גמור: דהא רשב"א מתיר כו' ניהו דלא קי"ל כוותיה כמ"ש הטור דהא אסרי' למדוד קמח אפי' לצורך ביתו כמבואר רסי' תקו ואפי' לרב דמתיר מדידת קמח בביתו היינו כדי שתטול חלה בעין יפה אבל לשקול אפי' בביתו אסור מ"מ כה"ג דאינו משקל גמור יש לסמוך על הרשב"א ועיין בס' א"ר שחולק:
ה סָעִיף ג (ס"ק ז) אין נוקבים דצריך כו' ז"ל רש"י דף כח בסכין דרך חול הוא כשמוכר בשר עושה בו בית יד (ר"ל נקב) ונתנו ללוקח להוליכו לתוך ביתו (ר"ל שנותן הלוקח אצבעו או ידו תוך הנקב ועי"ז נקל לו להוליכו)וביו"ט צריך לשנות לעשות היכר שאין מו"מ מותר בו עכ"ל ולכן האפיקומן דל"ש מקח וממכר מותר לנקוב בסכין:
ו סָעִיף ג (ס"ק ח) לעשות כו' אי' בגמ' כו' אפי' פיחת כו' דמוכחא מילתא. ר"ל אע"ג דבמדידת משקין אם פיחת או הוסיף מעט מותר היינו משום דלא מוכחא מילתא שכוונתו למדידה אלא כשופך לכלי כמ"ש מ"א בסק"ד אבל הכא מוכחא מלתא ובס' א"ר כ' דה"ה אם נוטל כלי ריקן שיש בו מבחוץ שנתות ונותן אותו הכלי ריקם לתוך מים ואחר זה נותן בדלי הפנימי בשר. ולפי רוב הבשר שנותן באותו הכלי הכלי שוקע תוך המים וע"י השנתות שמחוץ לאותו כלי יודע כמה משקל הבשר לפי גודל השקיעה גם זה אסור:
ז סָעִיף ה (ס"ק י) מותר כו' מערים ומלח כו' דבדף י"א ע"ב איתא אמר ר"י א"ש מולח אדם כמה חתיכות בשר בבת אחת אע"פ שא"צ אלא לחתיכ' א רב אדא מלח גרמי גרמי ופירש"י בבת אחת דחד טרחא לכולהו. ועל מ"ש מערים פירש"י לאחר שמלח זו לאכלה היום אומר חברתה ערבה עלי לאכלה היום וחזר ומולחה עכ"ל. ויש מחלוקת הפוסקי' אם רב אדא בא לחלוק על ר"י א"ש או לא. אבל הרמב"ם שהעתיק דברי ר"י א"ש ולא העתיק דברי ר"א ב"א ע"כ ס"ל דחולקים ור"י א"ש לא התיר רק בב"א אבל ע"י הערמה ס"ל דאסור וכן פסק פה בש"ע: דחד טרחא היא זהו שיטת רש"י והרא"ש דחה פירש"י דלמה יקרא זה חד טרחא. הא צריך להפך כל חתיכה וחתיכה למלחה. לכן כתב הרא"ש דטעמיה דר"י א"ש וז"ל משום דאין עיבוד באוכלים מיקל במליחת בשר עכ"ל. ומ"א שהעתיק פירש"י נראה לע"ד דס"ל דלטעמיה דהרא"ש דגם במולח בב"א איכא טירחא בכל חתיכה בפ"ע א"כ א"א לו' דר"י א"ש ור"א ב"א חולקים. ובאמת הרי"ף והרא"ש הביאו שניהם דברי ר"י א"ש ודברי ר"א ב"א ועיין בהרב"י. לכן העתיק מ"א להרמב"ם פירש"י ולענין קושית הרא"ש על פירש"י י"ל כמ"ש הפר"ח דכה"ג דהיינו. היפוך החתיכה דהוי טרח' מועטת לא חשיב טרח' וראיה דהא דאמרי' ממלא נחתום חביות של מים אף על פי שא"צ אלא לקיתון א' וכמ"ש לקמן סי' תק"ג ס"ב והיינו משום דחד טרחא הוא ע"ש אף על גב דצריך לטרוח ברביית פחמים והדלקתן אפ"ה חשבי' להטרח' מועטת חד טרחא וה"ה הכא ע"ש: ואם כן צ"ע כו' דשם כתב התוס' בשם מהר"ש מאייבר"א אהא דר"א ב"א מערים כו' היינו דוקא קודם אכילה מותר להערים אבל לא לאחר אכילה. וא"כ רמ"א שכתב וי"א דלא שרי להערים כו' היינו הערמת ר"א ב"א היינו למלוח גרמי גרמי. וכמ"ש הר"ש מאייבר"א ואם כן מיקל יותר מהרב"י דהרב"י לא התיר אלא בבת אחת וכדר"י א"ש אבל על ידי הערמה לא התי' הרב"י כלל אפילו קודם אכילה ורמ"א מתיר להערים קודם אכילה. ולשון רמ"א משמע דבא להחמיר ואדרבא נהפוך הוא: וצ"ל דס"ל אע"ג כו' ר"ל דגם רמ"א דלא פסק כר"א ב"א ולא מתיר כ"א בב"א וכדס"ל להמחבר. אלא דרמ"א קרי לבת אחת ג"כ הערמה וס"ל ניהו דהר"ש מאייבר"א לא כתב לחלק בין קודם אכילה לאחר אכילה אלא על דברי ר"א ב"א דמלח גרמי גרמי. ס"ל לרמ"א דה"ה בהיתירא דר"י א"ש למלוח בבת אחת. כיון דגם זו הערמה מיקרי ג"כ לא הותר כ"א קודם אכילה. וא"כ א"ש דרמ"א בא להחמיר דמדברי הרב"י משמע דבב"א מותר אפילו אחר אכילה דהא סתם ולא חילק בין קודם אכילה לאחר אכילה: וב"ח כתב דאם שחט כו' דהב"ח תפס לו שיטה אחרת וס"ל דר"י א"ש ור"א ב"א לא פליגי. דר"י א"ש מיירי בשחט מעי"ט לכן לא הותר כ"א בב"א ולא ע"י הערמת גרמי גרמי. אבל ר"א ב"א מיירי בנשחט בי"ט לכן התיר אפילו גרמי גרמי סופן משום תחלתן. ואפי' לאחר אכילה. כיון דעכ"פ ראוי לאכילה דומה לעור לפני הדורסין דלא מוכח מלתא דשרי מה"ת סופן משום תחלתן ול"ד לחלבים דמוכח מילתא ואפילו בלי הערמה מדינא היה מותר. אלא כיון דכל חתיכה צריכה טירחה בפ"ע הצריכו הערמה. ואייתי ראיה מדברי רש"י ותו' דף י"ז ע"ב מי שלא הניח ערובי תבשילין או הניח ע"ת ואכלו קודם שאפה ובישל לשבת אסור לבשל ולאפות לצורך שבת אבל מבשל לי"ט ואם הותיר הותיר לשבת ובלבד שלא יערים ואם הערים אסור וכדלקמן ס"ס תק"ז. וכ' רש"י ותוס' וז"ל רש"י ול"ד להערמה דר"א ב"א דמלח גרמי גרמי. דאין עיבוד באוכלים. ואי משום טרחא הא עדיפא דלמא חס שלא יסריח הבשר ומימנע ולא שחיט עכ"ל רש"י וכ"כ התוס'. וא"כ ע"כ ר"א ב"א מיירי בנשחט בי"ט מדקאמר הטעם דילמא ממנע ול"ש. והר"ש מאייבר"א שכתב דלא הותר להערים אלא קודם אכילה. משום דהוי ס"ל דר"א מיירי אפילו נשחט מעי"ט (ולענין קושיות רש"י ותוס' הנ"ל שבדף י"ז י"ל דהוי ס"ל כתי' שני דהתו' שם) אבל לפי' רש"י ותו' דר"א ב"א מיירי בי"ט אפילו אחר אכילה מותר אפילו גרמי גרמי. אולם לדינא ע"כ מ"א לא רצה לסמוך ע"ד הב"ח וכמ"ש סס"ק שאח"ז: הבשר כמ"ש סי' תצ"ט סעיף ג' כצ"ל. ר"ל כמו שהותר למלוח בשר ע"ג עור שנשחטה בי"ט מעט כאן ומעט כאן סופן משום תחלתן. והיינו נמי הערמה כ"כ הב"ח וכ"מ ברש"י ותוס' דף י"ז ע"ב הבאתיו לעיל:
ח סָעִיף ה (ס"ק יא) אע"פ כו' מפיג טעם. וכל היכי דמפיג טעם אפילו מלאכה גמורה מותרת בי"ט לצורך אוכל נפש וכדלעיל ר"ס תצ"ה: עד יום שלישי. דהא יהיה צריך להמתין עד א"ח דהוא יום שלישי: ודגים יש במינם שמשביחים כו' כמו מה שאנו קורין העכ"ט ואותן צריך למלחן כו' היינו אם כבר נתקרעו מעי"ט צריך גם למלחן מעיו"ט אבל אם לא נתקרעו א"צ לקורען עיו"ט ולמולחן אלא יוכל להמתין בקריעתן ומליחתן עד יו"ט. כן משמע בת"ה וכ"כ הט"ז: עוד הקיל הט"ז דגם באותן מינים שאסור למולחן בי"ט מ"מ מותר ליתן מלח תוך המחבת שמבשלים שם הדגים כיון דאיכא שם במחבת מים אין זה דרך עיבוד: דמיירי כו'. ר"ל הא דהותר למלוח הבשר שצריך בי"ט דוקא שעדיין לא נמלחו מעי"ט להוציא דמו אבל אם כבר נמלח להוציא דמו והודח מעי"ט ולא נמלח שנית מעי"ט אסור למלחו שנית בי"ט אפילו בליל י"ט לצורך סעודת שחרית: דהא כה"ג היה עדיף טפי ומעלי לדגים אם היו נמלחים מעי"ט אחר המליחה להוציא דמו וההדחה כנ"ל. ויש"ש פסק כמהרי"ל כו' ועסי' תצ"ה סעיף א' בהג"ה כצ"ל. והנה יש"ש נתן שני טעמים לדעת מהרי"ל חדא כיון דיש בשר קשה כמו בשר שור דע"י המלח מתרכך הבשר וכה"ג ודאי דלא הותר למלחו בי"ט דהא עדיף טפי אם מלחו מעי"ט א"כ לא חלקו ואפילו בשר רך לא הותר למלוח בי"ט משום לא פלוג (ולפ"ז כ"ש דמהרי"ל חולק ואוסר למלוח דגים בי"ט אפילו באותן דעדיפי כששוהין בלי מלח. מ"מ כיון דאיכא מיני דגים שמשביחים במלח כנ"ל אסרו כל המינים משום לא פלוג. אך ביש"ש גופיה סיים וז"ל אכן נראה בעיני דוקא מליחת בשר שצריך מלח הרבה שדומה קצת לעיבוד אבל מליחת דגים שהוא כלאחר יד אין להחמיר בהן מלמולחן ביום טוב היכי שמתקלקלים במליחתן כמ"ש בת"ה עכ"ל). טעם שני כתב יש"ש ועוד מאחר שאינו אלא הכשר דבר מאיסור של דם א"כ אינו קרוי אוכל נפש ממש ע"כ אם אפשר לעשותן מעי"ט אין ראוי להתירו בי"ט עכ"ל יש' ש. אולם לא ידעתי אפילו תימא דלא הוי רק מכשירי אוכל נפש אם א"א לעשותו מעי"ט מותר לעשותו בי"ט וכמ"ש ר"ס תצ"ה ועיין בתוס' דמגלה דף ז' ע"ב. וכיון דאם שוהה במלחו מתקלקל הבשר למה יאסר בי"ט דהוי ליה למלחו מעי"ט ואולי י"ל כיון דאינו מתקלקל לגמרי אם נמלח מעי"ט אע"פ שמתקלקל קצת דינו כמו מכשירים שאפשר לעשותן מעי"ט דלא הותרו בי"ט. ונ"ל הא דמותר כו'. ר"ל דעד עתה דיבר ממליחת בשר שצריך ביום טוב ועכשיו דיבר על הבשר שא"צ לו בי"ט רק מולחו בהערמה שלא יסריח: היינו שמולחו כו' דממ"נ ל"ל דמיירי במליחה שנייה אחר שנמלח להוציא דמו והודח אי נמלח והודח מעי"ט מאי הערמה שייך כה"ג הא אפילו מה שצריך באמת לי"ט אסור למלחו בי"ט כמ"ש לעיל דעדיף טפי כשהיה מולחו מעי"ט ואי נמלח להוציא דמו והודח בי"ט אם היה בשחרית של י"ט ג"כ לא שייך הערמה דהא מה שצריך לאכול בי"ט א"צ מליחה דהרי מבשל אותו מיד וכמ"ש מ"א אח"ז א"ו דמיירי שמולח בהערמה להוציא דמו וע"כ מניחו כך במלחו עד אחר יו"ט דאי מדיחו אחר המליחה שוב אסור למלחו שנית כנ"ל. וא"כ היה עדיף טפי אלו היה מניח הבשר של צורך חול בלי מליחה כלל כנ"ל. אע"כ מיירי שמניח במלחו שהומלח להוציא דמו עד אחר י"ט. ע' בי"ד סי' ע' די"א כו'. משום דס"ל לחד דיעה אחר י"ב שעה למליחה ולחד דיעה אחר כ"ד שעה שוב אין הבשר פולט ציר. לכן יש לאסור להניחו במלחו אחר שגמר פליטת צירו אפילו מונח בכלי מנוקב כיון דל"ל איידי דפליט ציר לא בלע א"כ שוב בולע הבשר מדמו שכבר פלט ע"ש: או לאחר שמלחו כו'. ר"ל בהיתר משכחת לה כה"ג היינו שמלחו והדיחו להוציא דמו וע"כ מיירי שנמלח להוציא דמו ביו"ט דאי מעיו"ט אסור למלוח שנית אפילו מה שצריך לי"ט כמ"ש מ"א לעיל אלא שבליל י"ט מלחו להוציא דמו והדיחו ורוצה למלחו שנית לצורך שחרית דלצורך יום טוב ודאי מותר וכה"ג משכחת היתרא דהערמה: ונ"ל דבמקום כו' שיש ודאי הפסד כו' ודוקא כשנשחט בי"ט הרי דאפילו נשחט בי"ט לא התיר אחר אכילה כ"א בדאיכא ודאי הפסד דדמי למסוכנת ולדעת הב"ח שהביא סס"ק יו"ד מותר אפילו ליכא ודאי הפסד וגם לדעת הב"ח אפילו הערמה דגרמי גרמי מותר אם נשחט בי"ט ומ"א לא הזכיר קולא זו אע"כ לדינא לא רצה מ"א לסמוך על הב"ח וכמ"ש מ"א בס"ק י' או י"ל דדברי מ"א פה אמורים לדעת רמ"א דהיכי דאיכא ודאי הפסד מודה רמ"א דמותר למלוח אפי' אחר אכילה והיינו בהערמה דבת אחת אבל אינו מבורר מדברי מ"א הללו אם תופס עיקר כרמ"א או כב"ח:
ט סָעִיף ו (ס"ק יב) נוהגין כו' דהא רבה שרי (דף ט' ע"א) כו' דאי' התם שחט צפור מעי"ט אין מכסים דמו בי"ט דהא אפי' לא יכסה מותר לאכול הצפור אבל גלגל עיסה מעי"ט מותר להפריש ממנו חלה בי"ט כיון דא"א לאכול העיסה בלי הפרשת חלה ואע"ג דהפרשת חלה ג"כ דומה לברירה כמו בניקור דכמו בניקור בורר הגידים וחלב האסורים כ"כ בהפרשת חלה בורר החלה האסורה לזרים. וכמו שהתיר רבה להפריש חלה ולא חשש לאיסור ברירה וע"כ הטעם משום כיון דא"א לאכלו בענין אחר ליכא בזה משום ברירה. ה"ה דמה"ט יש להתיר הניקור ולא ניחוש לברירה כיון דא"א לאכלו בלי ניקור כן הבין ת"ה כוונת הגמ"יי ולכן כתב ויש לתמוה כו': כמ"ש סי' שי"ט ס"י דמים צלולים אע"פ שיש בו קסמין מותר לסננן מן הקסמין דהא אפשר לשתותן בלי סינון וכן יין מגתו מותר לסנן כיון דאפשר לשתותו בלי סינון אבל מים עכורים דאי אפשר לשתותן בלי סינון אסור לסננן הרי היפוך מסברת הגהת מיימוני דדבר הצריך ברירה ואי אפשר לאכלו או לשתותו בלי ברירה אדרבא שייך בו יותר ברירה: ועוד דרוב הגאונים כו' ר"ל ראיית הגמ"י מדברי רבה דהתיר להפריש חלה מעיסה שגלגל מעי"ט הא רוב הגאונים לא פסקו כרבה בזה וקי"ל דאסור להפריש וכמ"ש לקמן סי' תק"ו: ובהג"א מוכח כו' אין בזה קושיא להגהת מיי' וכי גברא אגברא קרמית אלא מייתי ראיה לסברתו נאסור הניקור דגם הג"א הכי ס"ל דשייך בזה ברירה לכן לא התי' אלא משום פסידא ודוקא בנשחט בי"ט: לכן נראה כו' ע"י שינוי ר"ל כיון דדחה דעת הגמ"יי א"כ אין להתיר הניקור כ"א ע"י שינוי אבל ע"י שינוי עכ"פ מותר דאפ"ת דניקור הוי ברירה גמורה מ"מ לצורך אוכל נפש יש להתיר ע"י שינוי כמו דהותר דיכת תבלין בי"ט ע"י שינוי אף ע"ג דאית ביה איסור טחינה אולם תיבת תבלין מ"ש מ"א הוא ט"ס אלא צ"ל לענין מלח וכ"ה בת"ה דהא תבלין א"א לעשות מעי"ט דמפיגין טעמן אבל ניקור היה אפשר לעשות מעי"ט אע"כ ר"ל מלח הותר ע"י שינוי דג"כ אינו מפיג טעם ע"ש: לא בא לתת טעם כו' אלא כלו' כצ"ל: דברירה ל"ש כו' ר"ל דהגמ"יי לא בא כלל ליתן טעם למה אין זה משום בורר. משום דפשיטא ליה מסברא דאין בזה מ"ב. דהאי לחודיה קאי כו' וכמ"ש מ"א. ומ"ש הגמ"יי ואין בזה משום בורר אוכל מת"א כאן הוא סוף ענין ולא כתב טעם כלל למה. ואח"ז כתב משום דא"א לאכלו בע"א נמשך למטה. והוא ענין אחר ובא ליישב דבר אחר בזה. וכמ"ש מ"א להבא: וכ"כ המרדכי ר"ל שכ' ג"כ סתם וברירה ל"ש כאן ולא ביאר טעמו. ע"כ דגם המרדכי ס"ל דהוא דבר פשוט וא"צ לבארו: ואפילו למ"ש סי' תק"י ר"ל דגם כה"ג שייך ברירה: ומ"ש הגמ"יי כו'. ה"ק עכ"פ כו' ר"ל ניהו דליכא בזה משום בורר מסברא כנ"ל מ"מ יאסר משום מתקן ואף ע"ג דהוא לצורך אוכל נפש מ"מ ס"ד דיאסר דהא היה אפשר לתקנו מעי"ט: מותר להפריש כו' אע"ג דמתקן העיסה וגם היה אפשר להפריש מעי"ט. מ"מ מותר כיון דא"א לאכול העיסה בלי הפרשה והוי מניעת שמחת י"ט וה"ה הכא בניקור ועיין בתו' ביצה דף ט' שדחו טעם זה: ומ"ש הג"א משום פסידא כולי ז"ל הג"א שלפנינו כו'. ר"ל מלשונו שלפנינו יתבאר דאין ראיה דהג"א חולק על הגמ"יי כמו שהבין הת"ה דהג"א לא מיירי אלא בא"צ בי"ט אלא למקצת' ורוצה לנקר הכל ע"י הערמה. לכן לא התיר אלא משום פסידא ונשחט בי"ט אבל הגמ"יי מיירי שצריך לו ביו"ט בזה גם הג"א מודה דמותר אפי' בלי פסידא ונשחט מעי"ט אבל נשחט מעי"ט אסור היינו בא"צ אלא למקצת' כנ"ל:
י סָעִיף ו (ס"ק יג) וטוב כו' משמע דאם א"א כו' חדא מדכתב לשון וטוב ועוד הא סיים רמ"א אם יוכל לשנות משמע דאם א"א לשנות מותר בלי שינוי והוא דלא כדעת היש"ש דלפי מ"ש היש"ש דבאחורי' א"א לשנות פן יבא עי"ז לידי מכשול א"כ לדעת רמ"א מותר לנקר בלי שינוי: וה"ה אם נשחט סמוך לי"ט וכן לעיל ס"ס תצז לענין מכירת טרפה ואחורים לגוי פשיטא ליה דאם נשחט סמוך לי"ט ה"ה כאלו נשחט בי"ט. ובסי' תצט סק"ה הניח הדבר בצ"ע אם נשחט סמוך לי"ט אם יש לו דין כאלו נשחט בי"ט. וכבר הערתי ע"ז לעיל ס"ס תצז וא"ל דדוקא בסי' תצט דאית ביה משום עיבוד העור דחמיר מה"ט ג"כ החמיר מ"א והניח הדבר בספק משא"כ כאן וכן ס"ס תצז דקלישא אסורייהו הקיל מ"א וכתב בפשיטות די"ל דין נשחט בי"ט: ולפ"ז מ"ש לעיל כו'. ר"ל הא דהצריכו רמ"א ויש"ש שינוי לפי שנמשכו אחר דברי ת"ה אבל למאי דמסיק מ"א כדברי הגמ"יי ויישב קושיית ת"ה. א"כ א"צ שינוי כלל: ואם הבשר כו' כמ"ש ת"ה. דע"י הערמה כתב מ"א בס"ק יב לדעת ת"ה דראייתו נכונה מדברי הג"א דנשחט מעי"ט אסור: וכ"מ בר"ן גבי מליחה שכתב שהוא גרם לעצמו הפסידא וה"ה הכא דה"ל לנקרו כו' כצ"ל. והר"ן כתב דבריו ע"ד ר"א ב"א דמלח גרמי גרמי והקשה קושית רש"י ותו' שהבאתי לעיל ס"ק י' וז"ל ואף ע"ג דאמרי' לקמן גבי מי שלא הניח ערוב תבשילין ובישל בהערמה דקנסי' ליה טפי ממזיד התם היינו טעמא לפי שפשיעתו גרמה לו פסידתו שהי' לו להניח ע"ת אבל הכא שההפסד בא לו מחמת י"ט התירו לו להערים עכ"ל הר"ן ומיניה יליף מ"א לענין ניקור: כמ"ש סי' שכ"א דמותר להשקות ירקות תלושים כדי שלא יכמשו. הואיל וראוי לאכלן חיים היום: ששופך עליו מים ודיו. ר"ל המעשה שאדם עושה אינו אלא שפיכת מים בלבד אבל צריך לשהות במים לערך חצי שעה כמ"ש ביו"ד סי' ס"ט סעיף יג ע"ש בש"ך וט"ז אלא דשהי' נעשה ממילא ואין בו מעשה לאדם: אבל בשבת נ"ל דאסור דהא א"א לבשלו ולאכלו היום אף על גב דחזי לאומצא מכל מקום כיון דאין דרך בני אדם לאכול בשר חי מוכח מילתא דלצורך חול עושה כן כתב מ"א סי' שכ"א ס"ק ז'. וכתב שם עוד דאפילו ע"י גוי אסור להדיחו בשבת כיון דאפשר לאכלו צלי אפי' לא ידיחנו היום:
א סָעִיף א ס"א אין. שם כ"ז ב': לו'. כ"ח ב': וכן. כ"ז ב': אלא כו'. שם: כפי כו'. כ"ט א': ומביא כו'. כ"ז ב' וקאי גם אמ"ש כפי החלקי' שאמרו שם כ"ט א' ועב"י: וי"א דוקא. מדקא' לחבירו אבל בשבת ק"נ א' אמרינן חבר נכרי וע' תוס' שם ד"ה אומר כו' ועתוס' ספ"ג די"ט כ"ט ב' ד"ה אצל כו' וכ"כ שם הרא"ש ור"ן ומ"מ ומרדכי ואף שבהגמ"ר כתב משום ראב"ן לאיסור מ"מ כתב הטעם משום שמא ירבה בשבילו משא"כ כאן. ועיינתי בראב"ן שם שכ' אבל א"י אסור וכ"כ בה"ג והוא מה שמביא הרא"ש שם ואס' משום מחובר וכיוצא והוכיח המרדכי מדבריו להיפך דאין חילוק והביא ראיה מספ"ג דעירובין בליפתא דאתא כו' ופ"ד שם דיכרי דאתו למברכתא ואע"ג שבהגמ"ר שם דחה ראייתו דבריו דחוקים וע' ב"י סי' תקי"ז ועיין בש"ע ס"ס תצ"ז סי"ז אבל מותר כו' וסי' תקי"ז ס"א ובמרדכי ספ"ג די"ט באריכות:
ב סָעִיף ב ס"ב ואפילו בביתו. טור. ולמד ממ"ש כ"ט א' והנחתום כדי כו' הלא"ה אסור דלא כירושלמי שם תני רשבג"א אף מפיס אדם את עצמו בליטרא לידע כמה הגיע לו כהדא ר' מנא זבן חרובין דשמיטתא אתא שאיל לר' חזקיה א"ל נהגין רבנן כהדא דרשב"ג ועב"י ונר' לי שמירושל' מוכח להיפך שאמר שם ר"י בשם שמואל אפי' לתלותו בכף מאזנים מפני העכברים אסור ר"ל שז"ש אין משגיחין אר"י בר' בון לא מטעם זה ר"ל לא משום כן אמר אין משגיחין דבכה"ג מותר אלא בגין דתנינן רי"א שוקל אדם בשר כנגד הכלי או כנגד הקופיץ וחכמים אומרים אין משגיחין בכף מאזנים כל עיקר הא תניא קדמייא סבר משגיחין ר"ל דת"ק סובר שמשגיחין דהיינו נגד כלי וקופיץ ובכה"ג אמרי רבנן אין משגיחין. הא לתלותו בכף מאזנים מפני העכברים מותר תני רשב"ג אומר אף מפיס אדם כו' כנ"ל וכיון דלא קי"ל כירושלמי דמסיק דמפני עכברים דמותר כ"ש דלא קי"ל כרשב"ג: ואפי' לשקול כו'. שם אי כרבנן כו' ואנן קי"ל כרבנן ואע"ג דר"י פסיק כר"י אביי דחי ליה וע' בירושלמי שם שמסיק ג"כ לחלק בין בכור לי"ט מטעמא דאין משגיחין בכ"מ כל עיקר אלא שאומר שם דאפי' ר"ח ור"ש ברבי אוסרין בי"ט ע"ש: ומותר כו'. כמ"ש טבח אומן דוקא: שלוקח. רא"ש ור"ן דלא כרש"י וכ"מ בירושלמי שאכתוב למטה וכמ"ש הרא"ש שם דליתני דבכה"ג מותר ע"ש: אבל אם כו'. ירושלמי שם תני הטבח לא יהא שוקל בידו ומניח שידו כליטר' הוא אבל חותך הוא בסכין ונותן לזה ולזה:
ג סָעִיף ג ס"ג אפי' בסכין. שם מחתך וכן מדקאמר מותר לעשות מ' בכה"ג דאסור בבית יד:
ד סָעִיף ד ס"ד מותר למלוח כו'. סובר הרמב"ם דשמואל ורב אדא פליגי ושמואל לא ס"ל הא דר"א ופ' כשמואל מ"מ: וי"א כו'. עבה"ג ס"ק ל': רק כו'. תוס' שם ד"ה מערים כו' וערש"י י"ז ב' ד"ה שלא יערים כו' וה"ה כאן: ומותר כו'. משום דמפיג טעם כשנמלח מעי"ט וכמ"ש י"ד א' דמותר משום ה"ט:
ה סָעִיף ו ס"ו נוהגין כו'. הג"א שם ד"ה ומשום פסידא כו' ע"ש וכ"כ המ"מ פ"א בשם הרשב"א אבל לפי מ"ש דבמליחה מותר משום דמפיג טעם היה אסור כאן ואין ראיה ממליחה אלא שי"ל דראייתו ממה שהקלו למלוח הרבה וא"צ אלא א' ועברא"ש שם וע' מ"ש בסי' תקס"ז ובהג"מ כ' משום דא"א לאכול בע"א מותר אפי' נשחטה מעי"ט וראיה ממ"ש שם גלגל עיסה מעי"ט מפריש ממנה חלה בי"ט וכ' אמנם אנו כתבנו דאין הלכה כרבה אלא כאבו' דשמואל וכ"פ בסי' תק"ו ס"ג ומ"ש משום דא"א כו' כ"כ ראב"ן שם וא"ר גלגל כו' נ"ל דמשום כיסוי לא מימנע כו' דמותר לאכול בלא כיסוי משא"כ בחלה ומה"ט נ"ל דמותר לנקר הבשר בי"ט אף ע"פ שהוא כבורר כו' ואפי' נשחטה מעי"ט כיון דלא מצי אכיל בלא ניקור וכ' וז"ש שם ל"ז א' אין מגביהין כו' מ"ט תני ר"י לא נצרכה כו' וה"פ מ"ט אסור הא א"א לאוכלה בלא זה ומשני לא נצרכא כו' שזה דוקא ליתן לכהן אסור אבל נותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר ומ' מדבריו דחלה לא מתקנא בנותן עיניו כו' ולכך מותר: וטוב כו'. כמ"ש במלח דאין מפיג טעם דמותר בשינוי שם י"ד א':
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.