א אֵין מְבַקְּעִין עֵצִים מִן הַקּוֹרוֹת שֶׁעוֹמְדוֹת לְבִנְיָן, וְלֹא מִקּוֹרָה שֶׁנִּשְׁבְּרָה בְּיוֹם טוֹב, אֲפִלּוּ אִם הָיְתָה רְעוּעָה מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב וּקְרוֹבָה לְהִשָּׁבֵר. אֲבָל אִם נִשְׁבְּרָה מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, אִם אִי אֶפְשָׁר לְהַסִיקָהּ בְּלֹא בִּקּוּעַ, מְבַקְּעִין מִמֶּנָּה חֲתִיכוֹת גְּדוֹלוֹת; וְלֹא יְבַקַּע לֹא בְּקַרְדֹּם, וְלֹא בְּמַגָּל, וְלֹא בִּמְגֵרָה, אֶלָּא בְּקוֹפִיץ (פי' סַכִּין שֶׁל קַצָבִים וְיֵשׁ עוֹשִׂין בּוֹ ב' רָאשִׁין דּוֹמֶה קְצָת לְקַרְדֹּם, רַשִׁ"י) וּבַצַּד הַקָּצָר שֶׁלּוֹ, אֲבָל לֹא בַּצַּד הָרָחָב. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹסֵר אֲפִלּוּ בְּקוֹפִיץ, לְפִי שֶׁאֵין אָנוּ בְּקִיאִין מַהוּ, וְלֹא הִתִּירוּ אֶלָּא בְּסַכִּין.
ב עֵצִים גְּדוֹלִים קְצָת וּרְאוּיִם לְהַסָקָה בְּלֹא בִּקּוּעַ, לֹא יְבַקַּע כְּלָל, וַאֲפִלּוּ לְשָׁבְרָם בַּיָּד יֵשׁ מִי שֶׁאוֹסֵר.
ג אֵין מְבִיאִין עֵצִים מִן הַשָּׂדֶה אֲפִלּוּ הָיוּ מְכֻנָּסִין שָׁם מִבָּעֶרֶב, אֲבָל מְגַבֵּב הוּא בַּשָּׂדֶה מִשֶּׁלְּפָנָיו וְכֵן בְּחָצֵר לוֹקֵחַ לְּפָנָיו (בֵּית יוֹסֵף וְרַמְבַּ"ם) וּמַדְלִיק שָׁם. וּמְבִיאִין מֵהַמְּכֻנָּסִין שֶׁבִּרְשׁוּת הַיָּחִיד, וַאֲפִלּוּ הָיְתָה מֻקֶּפֶת שֶׁלֹּא לְשֵׁם דִּירָה, וּבִלְבַד שֶׁיִּהְיֶה בָּהּ מִסְגֶּרֶת וְתִהְיֶה בְּתוֹךְ תְּחוּם שַׁבָּת; וְאִם חִסֵר אַחַת מִכָּל אֵלּוּ, הֲרֵי הֵן מֻקְצֶה.
ד עָלֵי קָנִים וְעָלֵי גְּפָנִים אַף עַל פִּי שֶׁהֵם מְכֻנָּסִים בְּקַרְפָּף, כֵּיוָן שֶׁהָרוּחַ מְפַזֶּרֶת אוֹתָם הֲרֵי הֵם כִּמְפֻזָּרִין וַאֲסוּרִים; וְאִם הִנִּיחַ עֲלֵיהֶם כְּלִי כָּבֵד מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, הֲרֵי אֵלּוּ מוּכָנִים.
ה עֵצִים שֶׁנָּשְׁרוּ מִן הָאִילָן בְּיוֹם טוֹב, אֵין מַסִיקִין בָּהֶם. וְע"ל סִימָן תק"ז סָעִיף ב'.
ו כֵּלִים שֶׁנִּשְׁבְּרוּ בְּיוֹם טוֹב, אֵין מַסִיקִים בָּהֶם מִפְּנֵי שֶׁהֵם נוֹלָד. וְאִם הִסִּיק בַּכֵּלִים, אָסוּר לַהֲפֹךְ בָּאֵשׁ לְאַחַר שֶׁהֻדְלְקוּ בְּמִקְצָת דְּאָז הָווּ שִׁבְרֵי כְּלִי, אֶלָּא אִם כֵּן רִבָּה עֲלֵיהֶם עֵצִים מוּכָנִים (הַמַּגִּיד פ"ב וְרַ"ן פ"ק דְּבֵיצָה). אֲבָל מַסִיקִין בְּכֵלִים שְׁלֵמִים אוֹ בְּכֵלִים שֶׁנִּשְׁבְּרוּ מִבְּעוֹד יוֹם.
ז שְׁקֵדִים וֶאֱגוֹזִים שֶׁאֲכָלָם מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, מַסִיקִין בִּקְלִפֵּיהֶם בְּיוֹם טוֹב. וְאִם אֲכָלָם בְּיוֹם טוֹב, אֵין מַסִיקִין בִּקְלִפֵּיהֶם. הַגָּה: גַּם אֵין לְהַסִּיק עִם הָאֱגוֹזִים וְהַשְּׁקֵדִים עַצְמָן, אֶלָּא אִם כֵּן הֵם עֲדַיִן בַּקְּלִפָּה (בֵּית יוֹסֵף). וְלַפִּידִים שֶׁנִּשְׁאֲרוּ מִיּוֹם טוֹב רִאשׁוֹן, שֶׁכָּבוּ, מֻתָּר לַחֲזֹר וּלְהַדְלִיקָם אֲפִלּוּ בְּיוֹם טוֹב שֵׁנִי שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה אוֹ יוֹם טוֹב אַחַר שַׁבָּת. (הָרֹא"שׁ וּמָרְדְּכַי רֵישׁ בֵּיצָה וּבֵית יוֹסֵף).
א סָעִיף א {א} שעומדות לבנין - ומוקצה הם שאדם מקפיד עליהם מחמת חשיבותן ומיחד להם מקום ואפילו להמתירין מוקצה סתם במוקצה מחמת חסרון כיס מודו:
ב סָעִיף א {ב} אפי' אם היתה רעועה וכו' - דיכול להיות דמצפה מע"ש שתשבר ולא אקצה מ"מ אסור משום דעכ"פ בין השמשות לא היתה שבורה ותקועה בבנין ונאסרה ושוב אינה ניתרת ועוד דהויא נולד דמעיקרא קורה והויא ככלי והשתא עצים בעלמא ומטעם זה לא הגיה הרמ"א כאן כמו בסימן תצ"ה דיש מתירים מוקצה משום דסמך עצמו על מה שמסיים שם דאפי' המקילין לא רצו להקל במוקצה דנולד:
ג סָעִיף א {ג} אבל אם וכו' - ר"ל דינה כסתם עצים העומדים להסקה:
ד סָעִיף א {ד} מבקעין ממנה וכו' - ואע"ג דמכשירין שאפשר לעשות מעיו"ט הוא כיון דא"א לאפות ולבשל בלא עצים עשו אותה כדיכת מלח שמותר ע"י שינוי וגם זה לא התירו אלא בחתיכות גדולות דלאו מלאכה היא אלא עובדא דחול אבל לא בחתיכות קטנות דיש בה משום חשש טוחן:
ה סָעִיף א {ה} אלא בקופיץ - כדי לעשות שינוי:
ו סָעִיף א {ו} אבל לא בצד הרחב - מפני שהוא כקרדום:
ז סָעִיף א {ז} אלא בסכין - או לשברו ביד:
ח סָעִיף ב {ח} לא יבקע כלל - ר"ל לא מיבעיא לבקען לחתיכות דקות מאד דיש בזה חשש טוחן אלא אפילו לעשותן חתיכות שאינן דקות ג"כ אסור כיון שיכול לבשל קדרתו בלא ביקוע הו"ל טרחא ביו"ט שלא לצורך ואסור והמדקדקים נוהגים ליזהר אף בחוה"מ שמתקנים כל העצים הקטנים הצריכים לבישול דגים קודם יו"ט שהרי יכול לבערו בלא ביקוע [ואף לבקע בחוה"מ עצים גדולות שא"א לבשל בם כמות שהן כיון שאפשר להכין קודם יו"ט יש להכין קודם יו"ט אם לא שלא היה לו מקודם] אכן במקום שדמי עצים יקרים והוי הפסד ודבר האבוד אם יבערם כמות שהן מצוה לחתוך אותם לחתיכות דקות:
ט סָעִיף ב {ט} ואפילו לשברם ביד וכו' - דכיון שראוים להסקה בלא שבירה הו"ל בזה ג"כ טרחא שלא לצורך:
י סָעִיף ב {י} יש מי שאוסר - וכן הסכימו כמה אחרונים:
יא סָעִיף ג {יא} מכונסים שם מבערב - מלשון זה משמע דאפילו הכינן מבערב אסור וטעמא אפשר משום דהוי עובדא דחול לילך לשדה להביא עצים לביתו ויש מפרשים משום דמיחלף במפוזר ומפוזר אסור משום דמיחזי כמגבב לצורך מחר והוי כמעמר ומטעם זה אפילו ברה"י אסור ללקטן כשהם מפוזרין וכדלקמיה:
יב סָעִיף ג {יב} בשדה משלפניו - היינו סמוך למקום בישול קדרתו דלא הוי עובדא דחול וגם לטעם השני הנ"ל ג"כ שרי דקדרתו מוכחת עליו שאינו מגבב לצורך מחר. ודעת מהרש"ל והב"ח וש"א לאסור לגבב בשדה אפילו באופן זה דמיחזי כמגבב במקום גידולו כיון שהוא בשדה דחייב משום מעמר:
יג סָעִיף ג {יג} לוקח מלפניו - ר"ל אפילו בחצר מגבב רק משלפניו לצורך בישול קדרתו עכשיו אבל לגבב מכל החצר להניח אסור ואין חילוק בין קסמים קטנים לגדולים:
יד סָעִיף ג {יד} מסגרת - דכשאין לו מסגרת אע"פ שמכונס מבערב הו"ל כשדה:
טו סָעִיף ג {טו} ותהיה בתוך תחום שבת - ומשמע דאפילו בסמוך לעיר נמי צריך מסגרת והרבה פוסקים חולקין ע"ז ולדידהו כל שהוא סמוך לעיר בתוך ע' אמה ושיריים לא בעינן מסגרת והיכי בעינן מסגרת משבעים אמה ואילך עד תוך התחום שהוא אלפים אמה וכן הלכה [אחרונים]:
טז סָעִיף ג {טז} אחת מכל אלו - דהיינו שלא היה מכונס או שחסר מסגרת או חוץ לתחום:
יז סָעִיף ג {יז} הרי הן מוקצה - לפי הטעמים שכתבנו לעיל דהוי כעובדא דחול או משום חשש עימור דין זה הוא לכו"ע אפילו להפוסקים דמתירין מוקצה ביו"ט בעלמא בזה עשו חכמים ד"ז למוקצה ויש מפרשים הלכה זו כפשוטו דאם חסר אחד מתנאים הללו מסתמא אסח דעתיה מינייהו מלאישתמושי ביו"ט והויא לה מוקצה ולפ"ז למאן דשרי מוקצה ביו"ט מותר גם בזה ולדינא נכון להחמיר:
יח סָעִיף ד {יח} כיון שהרוח מפזרת וכו' - ר"ל דכיון שדרכו של רוח לפזר לא סמכא דעתיה במה שכנס אותם מעיו"ט ואפילו מצא אותן מכונסין אסור משום מוקצה:
יט סָעִיף ד {יט} כלי כבד מעיו"ט - שלא יפזרם הרוח:
כ סָעִיף ד {כ} הרי אלו מוכנים - ואפילו מצאן ביו"ט מפוזרין מותרין שכבר הוכנו מאתמול. וכ"ז כתבנו למאן דמפרש הלכה זו משום מוקצה ולמאן דמפרש הלכה זו משום עימור טעמא דרישא דחיישינן שמא בשעה שיבא ליקח אותם יפזרם הרוח ויבוא ללקטם ביחד וכשמונח עליהם כלי כבד ליכא למיחש להכי ושרי ולפ"ז אם מצא אותן מפוזרין אסורין ללקטן:
כא סָעִיף ה {כא} אין מסיקין בהם - דהא היה מחובר מאתמול והו"ל מוקצה ועוד שמא יעלה ויתלוש ואפילו בטלטול אסורין:
כב סָעִיף ו {כב} שנשברו - היינו שנשברו כ"כ שאין ראוין לכעין מלאכתן הראשונה אבל אם ראוין לכעין מלאכתן הראשונה [דהיינו שברי עריבה לצוק לתוכן מקפה (מאכל ערבו) ושברי זכוכית לצוק לתוכן שמן] ככלים שלמים הן ומסיקין בהן ועיין לעיל בסי' ש"ח ס"ו בט"ז ובה"ל שם:
כג סָעִיף ו {כג} שהם נולד - דמעיקרא כלי והשתא שבר כלי ואסורים בטלטול ולכך אסור להסיק בהם ואפילו אין מטלטלן כלל אלא שורפן במקומן שמונחין שם ג"כ אסור דמעשה הדלקה שעושה בכלי שנדלקת על ידו חשיב כטלטול:
כד סָעִיף ו {כד} ואם הסיק וכו' - הג"ה זו צריכה להיות אחר תיבת שלמים שבדברי המחבר:
כה סָעִיף ו {כה} לאחר שהודלקו במקצת - ר"ל שהודלקו כ"כ עד שאין ראוין לכעין מלאכתן הראשונה וכנ"ל:
כו סָעִיף ו {כו} שברי כלי - ובלא היפך באש אף שנהנה מן המוקצה שנתבשל שם תבשילו לית לן בה דמוקצה מותר בהנאה היכי שההנאה באה מאליה ואינו עושה מעשה בידים ויתבאר לקמן בסימן תק"ז במ"ב:
כז סָעִיף ו {כז} עצים מוכנים - ויתבאר לקמן בסימן תק"ז ס"ב:
כח סָעִיף ו {כח} בכלים שלמים - דאף דכלי אינו עומד להסקה מ"מ הלא קי"ל דכל הכלים ניטלין אפילו שלא לצורך תשמישן המיוחד להן ומיירי שאין לו עצים לצורך תבשילו דאל"כ עבר על בל תשחית. ולפעמים אסור להסיק אף בכלים שלמים כגון עכו"ם שלקח עצים של ישראל ועשה מהן כלי ביו"ט דהו"ל נולד דמעיקרא עצים והשתא כלי. עץ שמחתין בו האש כיון שהוא מיוחד לכך הרי הוא כלי ואם נשבר ביו"ט אסור להסיקו וכנ"ל:
כט סָעִיף ו {כט} שנשברו מבעוד יום - ואם ראוין לכעין מלאכתן הראשונה דינם כשלמין ואסור להפוך בהם לאחר שהודלקו במקצת וכנ"ל:
ל סָעִיף ז {ל} אין מסיקין בקליפיהן - וה"ה בתמרים כשאכלן ביו"ט אין מסיקין בגרעיניהן ואפילו הקליפין והגרעינין ראוין למאכל בהמה והטעם מפני שאתמול היו מחוברין וטפלין להאוכל ונחשבין כאוכל עצמו שהוא ראוי לאכילת אדם ועכשיו אין ראוין רק לאכילת בהמה והו"ל נולד. ודוקא תמרים חשובים שאין נשאר מהם על הגרעינין כלום אבל תמרים רעים הואיל ונשאר מעט מן האוכל על הגרעינין מותר לטלטל הגרעינין אגב האוכל [גמרא]:
לא סָעִיף ז {לא} עצמן - דאין מוכנים להסיק כלל שאין דרך כלל להניח אוכלין על האש משא"כ בכלים מפני צורך האוכלין ביו"ט אפשר להסיק לפעמים בכלים פחותים. ומיהו בירושלמי איתא דמותר להסיק באוכלין גופייהו וכן פסק הרשב"א [א"ר]:
לב סָעִיף ז {לב} הם עדיין בקליפה - דאז מוכנים קצת להיסק אגב קליפתן:
לג סָעִיף ז {לג} ולפידים שנשארו וכו' - וה"ה פתילה שנדלקה בשבת ונכבית:
לד סָעִיף ז {לד} מותר לחזור וכו' - ור"ל לאפוקי ממי שרוצה לאסור מטעם דעצים שנדלקו ונכבו וה"ה פתילה שנכבית נוחים אח"כ ביותר להדלקה מעצים ופתילות חדשות ונמצא שהכביה שנכבו בשבת הכשירתם למחר להיות נדלקים בטוב והוא דומה למאי דקי"ל ביצה שנולדה בשבת אסורה ביו"ט שלאחריה משום הכנה ובעלי סברא זו הוסיפו עוד יותר דאלו עצים או פתילות שנכבו ביום א' של ר"ה אסורים למחרתו דכיון דשני ימים של ר"ה אינו מספיקא הוי להו כשני ימים טובים בפ"ע וכשתי קדושות ואין קדושה אחת מכינה לחברתה וכמו ביו"ט אחר שבת ובעל הגה"ה חולק על סברת אלו הפוסקים וס"ל דזה לא מקרי הכנה כמו ביצה שנולדה שהרי גוף העצים או הפתילה היו בעולם מכבר אלא שנשתבחו. והנה אף דהרמ"א סתם כדעת המקילין מטעם דרבו המתירין מ"מ לכתחלה טוב ונכון לצאת ידי הכל דהיינו להכין מבעוד יום פתילות חדשות שיהיו על יום טוב ואם לא הכין יראה עכ"פ להדליק הפתילות מצד השני:
א סָעִיף א שעומדות לבנין. דהוי מוקצה מחמת חסרון כיס ואסור אפי' לר"ש:
ב סָעִיף א וקרובה להשבר. זהו אליבא דר"י אבל לר"ש מותר ברעוע' (טור) ונ"ל דאפי' לפי מ"ש סי' שכ"ד ס"ז דבהמה בריאה שמתה מותר לר"ש היינו משום דמ"מ יושב ומצפה שמא ישחטנו חש"ו כמ"ש התו' בחולין (וערסי' שי"ח) אבל קורה בריאה שנשברה לכ"ע אסור דהא קפריך סתמא דתלמודא דף ל' ולא קאמר הניחא למ"ד כמ"ש דף כ"ו אלא ע"כ כ"ע מודים בזה דאסור ולהאוסרים נולד בי"ט כמ"ש סי' תצ"ה פשיטא דאסור דהא נולד הוא וכן כל שברי כלים עסי' ש"ח ס"ו: ונ"ל דאפי' היתה רעועה מקרי נולד דמעיקרא כלי והשתא שבר כלי וכ"כ הרב"י בשם הירושלמי אפי' כלי שנשברה מערב יום טוב ויש בו תואר כלי ונשבר בי"ט אסור, ומיהו בירושלמי דפוס קראקא הביא אם יש עליו תואר כלי אפי' נשבר בי"ט מותר להסיקו וכ"כ הב"י עצמו ססי' זה ומיירי שעושין עדיין מעין מלאכתן ראשונ' כגון שברי עריבה לצוק לתוכן מקפה שברי זכוכית לצוק לתוכן שמן כדאיתא בגמ', ונראה לי דבכלי אפילו היה שלם אתמול ונשבר ביום טוב שרי לר"ש דכלי עשוי להשבר משא"כ בקורה וכ"מ בגמרא דף ל"ב דפריך שתי הברייתו' אהדדי ולא קאמר כאן שהיה בריא מעי"ט כאן שהיה רעועה אלא ע"כ בכלי אין חילוק וכמ"ש:
ג סָעִיף א גדולות. ואף על גב דהוי מכשירין שאפשר לעשותן מעי"ט שרי דלאו מלאכה היא אלא עובדא דחול אבל דקות אסור דחייב משום טוחן כדאמרי' פ"ז דשבת (מרדכי וכ"מ ברא"ש ערסי' תקי"ט) והר"ן כתב דהוי כאוכל נפש עצמו דהא ראוי להתחמם בהם ומתוך דשרי לבקען לצורך להתחמם בהם שרי נמי לבקען לבשל בהם ומיהו כיון שרגילין לבקעם לעשות מהם כלי צריך שינוי עכ"ל והקשה מהרי"א הא מדורה להתחמם לא הותרה אלא משום מתוך כמ"ש הר"ן גופא ש"מ דלאו אוכל נפש הוא [ב"י] ולא ידעתי מאי קא קשיא ליה דהא הר"ן כתב דהוי כאוכל נפש, כלו' דבאמת מדורה להתחמם לאו אוכל נפש הוא אלא שהותרה משום מתוך וא"כ כיון שמדורה מותרת מותר לבקע עצים למדורה כיון שנהנה מהעצים עצמן ול"ד למכשירין כגון סכין ושפוד שאין נהנה מהן עצמן רק ממה שנעשה על ידיהן כ"כ הר"ן בהדיא וכיון שהותרה בקיעה לצורך חימום מותר נמי לצורך בישול כנ"ל:
ד סָעִיף א אלא בסכין. והמדקדקין נוהגין לאסור אף בח"ה ומתקנים כל העצים הקטנים אף לבישול דגים קודם י"ט שהרי יכול לבערו בלא ביקוע כמ"ש הרא"ש ואין להקל אבל במקום שעצים יקרים לא חששו לטירחא יתירה ומותר לבקעו דהפסד מרובה הוא עכ"ל יש"ש סי' ז':
ה סָעִיף ב עצים גדולים כו'. ויש"ש מתיר אפי' להכניסם בחור ולשברם אבל לא ישברם באבן כמ"ש הרב"י בשם התוספתא:
ו סָעִיף ג מכונסין. דמיחלף במפוזר ומפוזר אפי' ברשות היחיד הוי כמעמר (ר"ן):
ז סָעִיף ג בשדה משלפניו. היינו סמוך למקום בשול קדירתו דקדירתו מוכחת עליו שאינו מגבב לצורך מחר, וביש"ש אוסר בשדה דמחזי כמעמר ממקום גדולו וחייב חטאת כמו המגבב קנים לחילתא ול"ד לבקיעת עצים דשרי שאינו אב מלאכה ממש עכ"ל וכ"כ הב"ח:
ח סָעִיף ג לוקח לפניו וכו'. אבל לגבב ולהניח אסור ואין חילוק בין קטנים לגדולים וכ"כ היש"ש:
ט סָעִיף ג הרי הן מוקצה. כ"כ הרמב"ם וס"ל דכשאין לו מסגר' אסח דעתי' מיני' שירא שיגנובו, והר"ן כתב כשאין לו מסגרת ה"ל כשדה והיש"ש פסק כהפוסקים דבחד סגי או מסגרת או סמוכה בתוך ע' אמה ושיריים:
י סָעִיף ד כשמפוזרים. דחיישינן שמא בשע' שיבא ליקח אותם יפזרם הרוח ויבא ללקטם (ב"י):
יא סָעִיף ה אין מסיקין. דה"ל נולד ואסרי להו רבנן גזירה שמא יעלה ויתלוש (רי"ף ורא"ש) עמ"ש רסי' שי"ח:
יב סָעִיף ו שנשברו בי"ט אין מסיקין. דאסור לטלטלם ואפי' לשרפן במקומן אסור דמוקצ' אסור ליהנות ממנו אבל כשמדליק כלי שלם אף על פי שנתקלקל לסוף ההנאה באה אח"כ מאילי': עכו"ם שחקק קב בבקע' ה"ל נולד ואין מסיקין בו (שבת דף כ"ט) ועמ"ש סי' תקפ"ו סכ"ב:
יג סָעִיף ו שלמים. הרא"ם בס' יראים דייק מזה דאפי' סתירה גמורה לא שייך בכלים ולדידן דקי"ל דיש סתירה גמורה בכלי' (כמ"ש סי' שי"ד) צ"ל מיירי בכלי רפוי (ט"א) וצ"ע דאע"ג דמותר לשמוט כלי רפוי מ"מ אסור לשברו לגמרי ועוד דעכו"ם שחקק קב בבקעת לאו רפוי הוא וא"כ למה לי טעמא דנולד ול"נ דקושיא מעיקרא ליכ' דהבער' גופה אב מלאכ' היא והותרה לצורך ה"ה סתירה ונהי דאסור לבקע כלי לצורך אוכל נפש היינו משום דמלאכ' בפ"ע היא ואפש' דמות' לבקעו כמו שהתירו ביקוע עצים בס"א דהא סותר אינו חייב אלא א"כ עושה לבנות ואם כן לצורך שרי לגמרי כנ"ל ועל כל פנים צ"ל שאין לו עצים דאם לא כן עבר על בל תשחית כדאיתא בשבת דף קכ"ט, עץ שמחתין בו האש שנשבר אסור להסיקו דה"ל נולד (יש"ש גמרא) ודוקא שהי' מיוחד לכך:
יד סָעִיף ז אין מסיקין בקליפיהם. ואפי' ראוים למאכל בהמה מ"מ ה"ל נולד דאתמול היו עומדים לאדם (כ"כ הרא"ש סוף ביצה דלא כב"ח) ועמ"ש סי' תצ"ד ס"ד:
טו סָעִיף ז עם האגוזים. דאין מוכנים להסיק כלל (ב"י) וצ"ע מ"ש מכלים שמסיקין בהם אף על פי שאין מיוחדים להסקה כמ"ש הב"י סי' תק"ב בשם הר"ן כיון דאיכא תורת כלי עליהם כ"ש אוכלים וצ"ל דשאני אוכלים שאין דרך כלל להניחן על האש ומיהו בירו' איתא מסיקין באוכל ועמ"ש סי' תקי"ח:
טז סָעִיף ז לפידים. דלא שייך הכנה כיון שהגוף היה בעולם והוי כמו אפייה ובישול דלא מקרי הכנה (מדרכי) ונ"ל דאפי' למ"ש סי' תקכ"ז דשייך הכנה בבישול היינו דאסור לבשל מי"ט לחבירו אבל אם בישל אינו אסור בהנאה דלא מקרי הכנה אלא בביצה שלא היה כלל בעולם והיש"ש פסק דלפידים אסורים וה"ה פתילות שכבו וכתב בת"ה סימן פ"א דאם הודלקה בשבת וכבת' אסור לטלטלה בי"ט אפי' לצורך גופו ומקומו אף על גב דפתילה כלי הוא מ"מ חשיב כדחיי' בידים מי"ט שלאחר השבת משום הכנה ע"כ ול"נ שאין זה קרוי דחייה בידים אלא בשבת שאסור לטלטל נר הדולק אבל בי"ט לא קרויי דחייה בידים עכ"ל יש"ש וכ"כ הב"ח ומ"ש הרב"י דאי חשיב הכנה אף בו ביום ליתסר להדליקו כמו ביצה שנולדה תי' בד"מ כיון דהכנה גרועה היא לא מיתסר בו ביום עכ"ל משמע דס"ל דלאו הכנה דאורייתא היא ול"נ דמעיקרא לק"מ דמן הדין אף ביצה שנולדה בי"ט מותר אלא דגזרינן שלפעמים יהיה י"ט בא' בשבת ויתירו ג"כ הביצה ולא ידעו להבחין דמאתמול נגמרה לה אבל הכא ליכא למיגזר שאם יבואו להדליק אותן שכבו היום ידלקו ג"כ אותן שכבו אתמול בשבת דבין י"ט לשבת לא טעי אינשי דאלת"ה עצים שנשרו בי"ט ל"ל טעמא שמא יעלה ויתלוש הל"ל טעמא משום גזירה י"ט אחר שבת (עסי' תק"ז ס"ב) אלא ע"כ כמ"ש וכתוב בת"ה דבי"ט שאחר השבת אסור להדליקה אפי' בצד השני דכיון שהוא דאורייתא גזרינן דלמא אתי למיעבד באידך גיסא אבל בי"ט שני שלאחר השבת או ביום טוב שני של ר"ה מותר להדליק' בצד השני ולכן מותר לטלטלם ע"כ:
א סָעִיף א אין מבקעין ממנה חתיכות גדולות. ק"ל מהא דאיתא במתני' אין מבקעין עצים לא מן הקורות ולא מהקורה שנשברה בי"ט אין מבקעין לא בקרדום כו' אלא בקופיץ ופרכינן והאמרת רישא אין מבקעין כלל (והדר אמר אלא בקופיץ שרי) א"ר שמואל חסורי מחסרא וה"ק אין מבקעין לא בסוואר של קורות (פי' המוקצאות לארץ של בנין) ולא מקור' שנשברה בי"ט (דבין השמשות לאו להסקה קיימי) אבל מבקעין מקורה שנשברה מעי"ט וכשהן מבקעין אין מבקעין לא בקרדום כו' ולמה לא מוקי לה רישא וסיפא בנשברה בעי"ט דהיינו רישא דקתני לא מן הקורה היינו נשברה עי"ט מיירי בעצים גדולים קצת ראוים להסקה בלא ביקוע כמ"ש בסעיף שאח"ז דבזה אסור לבקוע כלל ובאם א"א להסקה בלא ביקוע מבקעי' חתיכות גדולות ולא יבקע בקרדום כמ"ש כאן וי"ל מדקתני בסיפא נשברה אלמא דרישא לא מיירי בנשברה:
ב סָעִיף ב ואפי' לשברם ביד וכו'. כ"כ הטור שמלשון הרא"ש יראה שאסור וכתב ב"י שלמדה מדכתב הרא"ש לא יבקעם כיון שיכול לבשל ולאפות בהם בלי ביקוע טירחא שלא לצורך הוא ואב מלאכה כההיא דסלית סילתא חייב משום טוחן כו' וסובר רבינו דאף ביד חייב משום טוחן ועל הוכחה זו חולק רש"ל ואמר אדרבא מדתלי הרא"ש טעמא משום אב מלאכה משמע דביד שרי דאין טחינה אלא בכלי ואפי' פלפלין דשייך בהו טחינה לא תמצא איסור ביד אלא בכלי ע"כ נראה דשרי לד"ה ע"כ דבריו בפ' המביא ול"נ דיליף לה הטור מטעם הראשון שכ' הרא"ש דהוי טירחא שלא לצורך בזה יש טעם לאיסור אפי' ביד וזה מכוון בלשון הרא"ש כי יש לדקדק למה הוצרך לכתוב דהוי טירחא שלא לצורך דזה הוי מדרבנן וסיים ע"ז ואב מלאכה דיש בכלל מאתים מנה ואי בעי למימר דרך לא זו אף זו הל"ל ולא עוד שיש בו אפי' אב מלאכה אלא נראה כוונתו בשני טעמים אלו דאפי' במקום שאין לומר בו שהוא אב מלאכה דהיינו שאין בוקע דקים מאד ול"ד לההיא דסלית סילתא פי' עצים דקים להבעיר האש דהוי אב מלאכה משום טוחן דזה דוקא בעצים דקים מאוד כדרך להבעיר אש משא"כ כאן דאין בוקע לדקים מאד כי אין דרך לבשל בדקים כאלו אלא שלא יהו גסים מאד כדרך להניח על האש אחר ההבערה של האש לבשל הקדירה דאין בזה שייכות לטוחן שהוא דק ע"כ כ' שאסור מכ"פ מצד טרחא וא"כ כלל בזה שני דברים דאם בוקע לדקים קצת יש משום טירחא ואם דקים מאוד יש בו אב מלאכה ודבר זה הוא ראוי ומסתבר להכניסו בכלל דברי הרא"ש וא"כ יש לאסור אפי' ביד מצד טעם הראשון ומ"ה ניחא לי מה שי"ל מההי' דרב יהודה מפשח אלוותא אלוותא והיינו הדין שכ' הטור בסי' תקי"ט שמותר לקטום עצי בשמים וכן בשבת בסי' שכ"ב דמותר לקטום אפי' בסכין תבן לחצוץ בו שיניו דהתם לצורך הוא משא"כ הכא חשבינן ליה טירחא שלא לצורך. ולפ"ז ניחא לי ג"כ מ"ש הטור דמפרש"י נראה דמותר לשבור ביד וכתב ב"י דלא ידע מנלי' כן מדברי רש"י וגם רש"י פלפל בזה ולא נראה לו כן מרש"י לאיסור ולדידי ניחא דעיקר האיסור להרא"ש משום טירחא ורש"י פי' בהדיא דלהמקשן היה הטעם משום טירחא אבל להמסקנא לא אסרינן משום טירחא אלא משום מוקצה וא"כ אין איסור ביד בדבר שאינו מוקצה דהיינו נשבר מעי"ט זה נ"ל בדברי הטור וראוי לחוש למעשה לאסור לשבור אפי' ביד במקום שאסור בסכין: וכתב רש"ל והמדקדקים נהגו לאסור אף בח"המ ומתקנים כל העצים הקטנים הצריכים לבישול דגים קודם י"ט דחוששין לטירחא שהרי יכול לבערו כך בלא ביקוע ואין להקל אבל במקום שעצים יקרים לא חיישי' לטירחא דהוא הפסד מרובה עכ"ל. ונראה לשבור ביד אין להחמיר כלל בח"ה: כתב הר"ן ומקשו הכא למה התירו לבקוע ע"י שינוי והא מכשירין שאפשר לעשותו מעי"ט נינהו ותי' הראב"ד דכיון דא"א לבשל בלא עצים עשו אותה כדיכת מלח שהתירו ע"י שינוי ול"נ שכל שהוא נהנה מגופו של דבר הוא כאוכל נפש עצמו ול"ד למכשירין שאין נהנה מהמכשירים כסכין ושפוד אלא מה שהוכשר על ידם משא"כ בעצים שנהנה בהם בעצמם שעושים מדורה ומתחמם כנגדם וכיון שלבקען לעשות מדורה שרי אע"פ שאפשר מאתמול אף לבשל מהם שרי משום מתוך ומיהו כיון שמבקעין לצורך עשיית כלים לא התירו אלא ע"י שינוי עכ"ל וכתב ב"י שהקשה מהר"י אבוהב שהרי חימום המדורה לא התירו אלא מתוך שהותרה הבערה לצורך אוכל נפש היכא אמרי' מתוך שהותרה הבערה למדורה לבקע עצים נתיר אותם ג"כ לבשל מאחר שהמדורה לא הותרה לחמם אלא מתוך שהותרה בתבשיל עכ"ל ונ"ל דהר"ן עצמו ס"ל באמת אין היתר החימום מחמת מתוך כו' אלא שהוא עצמו אוכל נפש כמ"ש כאן והא דכתב הר"ן הביאו ב"י סימן תקי"א דהני תרי מילי פי' הנאות חימום המדורה וחמין לרגליו הם מכח מתוך כתב כן אפי' לראב"ד דכאן לא סבירא ליה דחימום הוה כמו אוכל נפש עצמו אבל לטעם הר"ן עצמו דכאן א"צ לטעם מתוך אלא בחמין לרגליו לא בחימום כנגד':
ג סָעִיף ג אין מביאין עצים כו'. זה דברי רמב"ם ובמשנה איתא ר"א אומר נוטל אדם קיסם משלפניו (לפי' הרמב"ם היינו בסמוך לו) לחצוץ בו שיניו ומגבב מן החצר ומדליק שכל מה שבחצר מוכן הוא וחכ"א מגבב משלפניו ומדליק. וברייתא איתא ת"ר מגבב מן החצר ומדליק שכל מה שבחצר מוכן הוא ובלבד שלא יעשה ציבורין ציבורין ור"ש מתיר במאי קמפלגי ת"ק סבר מיחזי כמאן דמכין למחר ור"ש ס"ל קדירתו מוכיח עליו ופסק הרמב"ם כחכמים דמתניתין ויש כאן חומרא וקולא חומרא דאפי' בחצר אין היתר אלא מלפניו דהיינו בסמוך לו דלא כחכמים דברייתא וקולא מדלא הזכירו חכמים דמתני' בפי' חצר ש"מ אפי' בשדה מותר משלפניו אם מדליק שם אבל הטור משמע ליה דפוסק כת"ק דברייתא ויש חילוק בין חצר לשדה דבחצר מותר מכל החצר רק שלא יעשה צבורין אבל מן השדה בכל גווני אסור ולא מחלק הטור בחצר בין עצים דקים לגסים דאע"ג דצריכים לחלק כן כי היכי דלא תקשה חכמים דמתני' דלא התירו אלא מלפניו והיינו אפי' בחצר על חכמים דברייתא דס"ל כל מה שבחצר אלא ודאי צריך לחלק דחכמים דמתני' מיירי מדקים דבטילי אצל הקרקע ובברייתא איירי מגסים וכן חילק הר"ן מ"מ לא ס"ל להטור כן אלא אין חילוק בין דקים לגסים לחכמים דברייתא דכל שבחצר מוכן הוא כמו ר"א במשנה ופליגי חכמים דברייתא על חכמים דמשנה ולא ס"ל כל שבחצר מוכן ומ"ה פסק הטור דאסור לעשות צבורין והיינו בין גסים בין דקים כחכמים דברייתא ובזה מתורץ תמיהת ב"י על הטור על שלא הביא חילוק דדקים וכן על שלא הביא הרמב"ם ורי"ף הדין שלא יעשה ציבורין דזה שייך בהבאה ממקום למקום אבל בנוטל משלפניו במקום שמדליק אין שייך כלל כן ע"כ לא הביאו זה דלדידהו אין היתר רק משלפניו:
ד סָעִיף ג ובלבד שיהא בה מסגרת. ז"ד רמב"ם אבל הטור כתב אפי' אין מסגרת מותר כל שהוא סמוך לעיר תוך ע' אמות וד"ט והוא ע"פ פרש"י וכן הסכימו הרשב"א והרא"ש וכתב רש"ל שכן יש לפסוק להלכה:
ה סָעִיף ג הרי הן מוקצה. זה טעם דרש"י ורמב"ם אבל הר"ן כ' טעם בשם אחרים דהטעם משום גיבוב דהוה כמעמר וכל מגבב אפי' בקרפף מיחזי כמאן דעביד למחר ומכונם שבשדות מיחלף במפוזר ואין היתר אלא במכונס שבקרפף ויש נ"מ בין טעמים אנו דלהר"ן אפי' אם הכין אותם מעי"ט אסור:
ו סָעִיף ד הרי אלו מוכנים. ולטעם הר"ן שזכרנו מהני הכלי כבד שישאר כניסה שלהם שלא יתפזרו מן הרוח ובכינוס אין שייך מעמר:
ז סָעִיף ז ולפידים שנשארו כו'. ב"י הביא דברי הרא"ש דמתיר בזה דאין בזה הכנה וכ"כ המרדכי בשם ר"י דכיון דגוף של הפתילה ועץ של המדור' הוא בעולם ואין כאן אלא תיקון הוה כמו אפיה ובישול ובשם בעה"ת כתב הרא"ש לאסור משום הכנה שיותר טוב להדליק כשהודלקו כבר וכבו הלכך בשבת וי"ט וב' י"ט של ר"ה אסור להדליק בליל י"ט שכבו בראשונה אם לא שנדלקו ונכבו בחול וכן הלפידים שכבו בראשון אם לא שירבה עליה עצים אחרים ויבטלם ברוב ובלבד שלא יגע בהם אבל יכול להפוך בהם אחר שנתבטלו ברוב עכ"ל והקשה ב"י ע"ז דלפ"ד ה"ל למיסר בי"ט של ר"ה שיורי פתילה ולפידים שכבו בו ביום בין שתאמר שהאיסור בי"ט שני משום קדוש' א' להם בין שתאמר משום הכנה כשם שביצה שנולדה בו ביום אסור וכן ה"ל למיסר להדליק בכל י"ט הפתילו' שכבו בו ביום וצ"ע עכ"ל ותמהתי מאוד על גברא רבא דכוותיה דהשאיר קושיא זו בצ"ע דלפע"ד אין לה התחלה דודאי האיסור משום הכנה כמ"ש בעה"ת דאין שבת מכין לי"ט כן שני ימים של ר"ה למ"ד שני קדושות הן אין מכין מקדושה א' לחברת' אבל לבו ביום עצמו פשיטא דמכין מי"ט לאותו יום עצמו דאין זה בכלל איסור הכנה ול"ד לביצה דאסורה בו ביום מטעם דאיתא פ"ק דביצה אליבא דרבה דאסור משום הכנה ביצה שנולדה בי"ט דהיינו בי"ט שחל אחר השבת דאמרי' דכל ביצה שנולדה היום נגמרה מאתמול ממילא שבת מכין לי"ט ופרכינן שם א"כ י"ט בעלמא תשתרי ומשני גזירה משום י"ט שאחר השבת פי' אם נתיר בנולד בי"ט בעלמא יבוא להתיר ג"כ במה שנולד בי"ט שאחר השבת והכל בנולד בי"ט וכאן בלפידים ופתילה אין שייך גזירה דבאמת מותר אפי' בי"ט שאחר השבת אם כבה היום דההכנה היא היום ולא מאתמול ולא גזרי' מה שנולד בי"ט אטו נולד בשבת שלפניו וכעין זה כתבתי בסי' תקי"ב סוף הסימן גבי אפרוח. זה נראה פשוט וברור ובלי עיון כתב ב"י צ"ע. ולענין הלכה פסק רמ"א לקולא וכ"כ המרדכי שהביא ב"י שנוהגים שמדליקים שיעור פתילה ושמן שדלקו בי"ט של ר"ה להדליק בליל ב' ובת"ה מראה פנים לאיסור להדליק אפי' בצד השני שלא הדליק עדיין מטעם גזירה שמא ידלק בצד השני כמ"ש גבי שחיטה בסכין שצד אחד פגום ורש"ל החליט לאיסור בזה וכן מו"ח ז"ל וב"י בסי' תקי"ד פסק להיתר ובשני י"ט של גליות מותר לכ"ע להדליק בליל ב' מה שכבה ביום הראשון רק בי"ט שאחר שבת ור"ה דאין הטעם משום ספק בזה פליגי הפוסקים דלעיל ובודאי ראוי לכל א' לצאת ידי הכל ולעשו' פתילות חדשות ויכול לטלטלן בליל שני להפתיל' הישנה ואע"פ שהמרדכי בשם ראבי"ה אוסר גם הטלטול בהא ודאי נסמוך על המקילים כנלע"ד:
א סָעִיף א בסכין. והמדקדקים נוהגין לאסור אף בחה"מ ומתקנים כל העצים הקטנים אף לבישול דגים קודם י"ט שהרי יכול לבערו בלא בקוע ואין להקל אבל במקום שעצים יקרים לא חששו לטירחא יתיר' ומותר לבקעו דהפסד מרובה הוא יש"ש. ולשבור ביד אין להחמיר כלל בחול המועד. ט"ז ע"ש:
ב סָעִיף ב ביד. יש"ש מתיר אפי' להכניסם בחור ולשברם. אבל לא ישברם באבן:
ג סָעִיף ג בשדה. ורש"ל וב"ח אוסרים בשדה:
ד סָעִיף ג מסגרת. ויש"ש פסק דבחד סגי או מסגרת או בתוך ע' אמה:
ה סָעִיף ו שנשברו. דאסור לטלטלם ואפילו לשרפם במקומו אסור דמוקצה אסור ליהנות ממנו אבל כשמדליק כלי שלם אע"פ שנתקלקל לסוף ההנאה באה אח"כ מאיליה. עץ המיוחד לחתות בו האש שנשבר אסור להסיקו דהוה ליה נולד. יש"ש גמרא:
ו סָעִיף ו שלמים. ומיירי שאין לו עצים דאל"כ עבר על בל תשחית. מ"א:
ז סָעִיף ז בקליפיהם. ואפי' ראוים למאכל בהמה מ"מ הוה ליה נולד דאתמול היו עומדים לאדם. הרא"ש:
ח סָעִיף ז האגוזים. דאין מוכנים להסיק כלל. ב"י ועיין מ"א:
ט סָעִיף ז שבת. הנה בדין זה רבו הדיעות ע"כ העלה הט"ז דבשני ימים טובים ש"ג מותר לכולי עלמא להדליק בליל שני מה שכבה בליל ראשון. אבל ביו"ט אחר שבת ובר"ה בהא פליגי הפוסקי' וראוי לכל אחד לצאת ידי הכל ולעשות פתילות חדשות ולא להדליק בפתילות ישנות אפי' בצד השני שלא הדליק עדיין. מיהו יכול לטלטל להפתילה הישנה ואף ע"פ שהמרדכי אוסר גם הטלטול בהא ודאי נסמוך על המקילין עכ"ל ועיין מ"א:
א סָעִיף א (ס"ק א') שעומדת כו' ואסור אפילו לר"ש. ונ"מ אפי' להמתירים מוקצה ביום טוב בסי' תצ"ה מ"מ הכא אסור:
ב סָעִיף א (ס"ק ב) וקרובה כו'. דאפי' לפמ"ש סי' שכ"ד סעיף ז' כו' דעל פלוגתא דר"י ור"ש בבהמה שנתנבלה בשבת דד"י אוסר ור"ש מתיר איכא פלוגתא דאמוראי חד אמר דר"ש אינו מתיר אלא כשהית' מסוכנת מע"ש דיושב ומצפה אימתי תמות. והוי דומיא דמותר השמן שבנר דמתיר ר"ש דיושב ומצפה אימתי תכבה נרו. אבל כשהית' בריאה מערב שבת מודה ר"ש דאם נתנבלה בשבת דאסורה. וחד אמר דאפילו היתה בריאה מע"ש ס"ל לד"ש דשרי. וקי"ל לעיל סי' שכ"ד כמ"ד דאפי' הית' בריאה מע"ש מותר. והפלוגתא הנ"ל היא בשבת ובביצה דף כ"ז ע"ב. וא"כ למה כ' הטור אבל לר"ש מותר ברעועה הא לדידן אפי' בבריאה מותר לר"ש: יושב ומצפה שמא ישחטנו חש"ו כמ"ש התו' בחולין דף י"ד ע"א אהא דתנן השוחט בשבת וביה"כ אע"פ שמתחייב בנפשו שחיטתו כשרה. ואמרי' דנסבין חברי' למימר ר"י היא דא"ל מוקצה. מדקתני שבת דומיא דיה"כ מה יה"כ עכ"פ היום אסורה מפני התענית ה"ה בשבת אסורה ביומיה וע"כ הטעם משום מוקצה ור"י הוא. והקשו התוס' הא ר"ש נמי אינו מתיר כ"א ביושב ומצפה ושם ודאי לא היה יושב ומצפה שתשחט באיסור שבת. ותי' דיושב ומצפה שמא ישחטנו חש"ו ואחרים רואים אותם. ומ"א לא הביא סיום דברי התוס' ואחרים רואין אותו. היינו משום דהתוס' כתבו דלר"ש מותר ביומיה לאכילת אדם ולכן לא סגי במה שישחוט חש"ו דהא שחיטת חש"ו נבילה. ולכן סיימו ואחרים רואים אותם דאז שחיטתן כשרה. אבל מ"א לא בא כי אם ליתן טעם על בהמה בריאה שנתנבלה בשבת דמותרת לכלבים סגי ליה במה שמצפה שישחטנה חש"ו ואפי' אין אחרים רואים אותם ומ"מ תהי' ראויה לכלבים עכ"פ: סתמא דתלמורא בביצה דף ל' ע"ב אהא דתניא אין נוטלים עצים מן הסוכה ביו"ט ור"ש מתיר. ופריך לר"ש והא סתר אהלא ומשני ר"נ ב"י דמיירי שנפלה בי"ט ור"ש לטעמיה דל"ל מוקצה ומקשה תו עד כאן לא שרי ר"ש אלא במותר שמן שבנר שכבה שיושב ומצפה אימתי תכבה נרו אבל הכא מי מצפה שתפול סוכתו. ומשני ר"נ ב"י הב"ע בסוכה רעועה מעי"ט דג"כ יושב ומצפה אימתי תפול. וא"א דקורה דין בהמה יש לה ומאן דס"ל דר"ש מתיר אפי' בהמה בריאה ה"ה דמתיר אפילו בקורה בריאה וה"ה בסוכה בריאה. וא"כ קושית המקשה ע"כ לא שרי ר"ש אלא במות שמן כו'. ע"כ לא אזיל כ"א למ"ד דמורה ר"ש בבהמה בריאה שאסורה אבל למ"ד דר"ש מתיר אפי' בבהמה בריאה לא ק"מ ולא צריך לאוקמי בסוכה רעועה. וניהו דהמתרץ הב"ע בסוכה רעועה תי' כן כדי ליישב גם למ"ד דמודה ר"ש בבריאה. אבל המקשן הל"ל הניחא למ"ד דר"ש מתיר אפי' בבריאה אלא למ"ד כו' אע"כ דבסוכה וקורה בריאה אפי' למ"ד דר"ש מתיר אפילו בבהמה בריאה מ"מ בסוכה וקורה מודה דאסור גם לר"ש וכסברת מ"א. וראיתי בס' חדש נקרא חמד משה שכתב ע"ד מ"א הלז שכ' וז"ל ובמחילה מכ"ת לא יצא י"ח עיונו בזה שהרי בשבת דף קנ"ו ע"ב בתר מתני' דמחתכין את הנבלה אמרו ואף ר"י סבר הלכה כר"ש. ופריך ומי אמר ר"י הכי והא אר"י הלכה כסתם משנה ותנן אין מבקעים כו' ולא מן הקורה שנשברה בי"ט ומשני כו'. ולפ"ד מ"א מאי מקשה מקורה שנשברה כיון דבזה אפי' ר"ש מודה דאסוד אבל האמת יורה דרכו. וכמדומה לי שבכתבו זאת שכח תלמודא דריש ביצה דאמרינן התם גבי י"ט סתם לן תנא כר"י דתנן אין מבקעים כו' ולא מן הקורה שנשברה בי"ט. והתוספות שם ד"ה אין מבקעים כו' הקשו וא"ת והא ר"ש אינו מתיר כ"א ביושב ומצפה. וי"ל דהכא נמי הואיל ונשתבדה בי"ט מסתמא היתה רעועה מאתמול והוי כיושב ומצפה אימתי תשבר כו' עכ"ל התוס'. ולפ"ז יפה הקשו שם לד' יוחנן ומעתה דברי מ"א שגגה הם עכ"ל. וע"ש יתר דבדיו בקל הרואה ידחם. ולענ"ד ע"כ הבין מדברי התוס' דס"ל אפי' היתה הקורה בריאה לעין הרואה שהי' חזקה אף בריאה מ"מ אח"כ כשנשברה בשבת איגלאי מילתא למפרע ששגו ברואה וכבר מע"ש היתה רעועה. ולענ"ד א"א לפרש כן כוונת התוספות דא"כ איך יאמרו התוס' שעי"ז יושב ומצפה וכי נביא הוא שידע שתשבר בשבת. וע"כ היום מע"ש היא רעועה והי' יושב ומצפה הא היא בריאה גמורה לעינינו. ודוחק לומד כיון דלפעמים אפי' נראה בריאה היום ולמחר תשבר וע"כ טעו בראייתם אתמול וסברו שהי' בריאה ובאמת היתה רעועה. ולכן בכל ענין אפי' בריאה ממש יושב ומצפה דשמא רעועה היא ואינו ניכר ולמחר תשבר דזה דוחק. וגם אין לשון התו' משמע כן. לכן לענ"ד נתכוונו לענין אחד ואדרבא מדבריהם נראה כמ"ש מ"א. דלכאורה מאי קשיא להתוספו' הא דב נחמן אמד להך מילתא דבי"ט סתם רבי כר"י. ודילמא ד"נ ס"ל כמ"ד דר"ש מתיר אפי' בבהמה בריאה ולכן שפיר דייק דמתני' דאין מבקעים כר"י אתיא דלד"ש בכל ענין מותר. ואי דהוי קשיא להו למה מתיר ר"ש באמת בבריא' הא אינו יושב ומצפה אין קושיא זו תלוי בר"נ. והוי ליה להקשות למ"ד דגם בבריאה מתיר ר"ש. אלא ע"כ דס"ל כסברת מ"א דבקורה בריאה לכ"ע מודה ר"ש דאסור דאינו יושב ומצפה משא"כ בבהמה כמו שכ' התוס' בחולין כנ"ל. ואם כן שפיר קשיא להו מנ"ל לר"נ דמתני' ר"י היא דילמא מיירי בבריאה דהכי סתמא היא וגם דומיא דריש' אין מבקעים עצים מן הקורות הסדורים לבנין דהם ודאי בריאים וכה"ג הא מודה ד"ש בקורה בריאה. ועל זה תי' התוס' דד"נ ס"ל אע"ג דמתני' סתמא קתני מ"מ איירי ברעועה דכן הוא אורחא דמילתא אם נשתברה בי"ט ודאי היתה רעועה מעי"ט והיה נראה כן לעין כל ומסתמא דיבר המשנה בהווה. ולכן שפיר יושב ומצפה. ומ"ש התוספו' והוי כיושב ומצפה בכ"ף הדמיון ר"ל כיושב ומצפה גבי נר והדברים פשוטים לענ"ד. ולהאוסרים נולד כו'. ר"ל הא דאיצטדיך מ"א לראיה דבקורה בריאה גם לר"ש אסור אפי' לדידן דקי"ל בבהמה בריאה ג"כ מותר היינו להפוסקים דפסקו כר"ש אפי' בנולד. אבל לפי מ"ש דמ"א בסי' תצ"ה אע"ג דקי"ל בי"ט כד"ש לענין מוקצה אבל נולד יש לאסור א"כ א"צ לדברי מ"א הנ"ל דפשיטא בקורה בריאה שנשברה דאסור דהוי נולד ונ"ל דאפי' היתה רעועה מיקרי נולד. והטור שכתב דרעועה מותר לר"ש משום דר"ש גופיה ס"ל דאפי' נולד מותר משא"כ לדידן דלא קי"ל כר"ש לענין נולד: ויש בו תואר כלי ונשבר בי"ט. ר"ל אע"ג שכבר נשבר מערב י"ט אלא כיון שנשאר עליו תואר כלי מה אפי' אינו עושה מעין מלאכתו הראשונה כגון שברי עריבה לכסות בהן פי חבית ושברי זכוכית לכסות בהן פי הפך ובי"ט נשבר לגמרי שאינו ראוי שוב לכלום אסורים בי"ט דהוי נולד. ולא גרע כלי רעועה מעי"ט שנשבר בי"ט דנקרא נולד משברי כלים שהיו ראוים לדבר מה מעי"ט ונשברו בי"ט לגמרי דהוי נולד. ואף ע"ג דהירושלמי אמר דבריו על מתני' דאין מבקעים עצים כו'. ולא מן הקורה שנשברה בי"ט. דאתיא כר"י דא"ל מוקצה. מ"מ דייק מ"א שפיר דאפי' לדידן דקי"ל כר"ש לענין מוקצה מ"מ כה"ג אסור משום נולד לדידן. דאי ס"ד דלא איקרי נולד כיון דהוי רעועה מאתמול כבר הוא כאלו נשבר לשברים שאין להם תואר כלי כלל מאתמול. לפ"ז לא יהי' גם מוקצה דהא היא כבר שבור לגמרי מאתמול ומותר אפי' לר"י: ומיהו כו' הגירסא אם יש עליו ת"כ כו' ר"ל דהירושלמי לא דיבר כלל מדין שהביא מ"א וב"י אלא דין אחר אתי לאשמועינן והיינו אם היה שלם לגמרי מערב יו"ט וביו"ט נשבר ונשאר על השברים תואר כלי מותר ואין בזה לא משום נולד ולא משום מוקצה. דהא עדיין שם כלי עליו הרי נשאר לו שם שהיה לו מעי"ט כשהיה שלם. ולכן הוצרך מ"א לפרש שעושה מעין מלאכתו הראשונ' דאל"כ הוי נולד. וכוונת מ"א בזה דלפי גרסא זו אין למ"א ראיה לדבריו מהירושלמי. אבל לא חזר מ"א מדבריו לדינא והדין דין אמת מסברא בלי ראיה: כדאית' בגמרא בשבת דף קכ"ד ע"ב. וע"ל סי' ש"ח סעיף ז' במ"א ס"ק ט"ו: ונ"ל דבכלי אפילו היה שלם מאתמול כו' שרי לר"ש. ד"ל הא דכתב מ"א אפילו היה רעועה מאתמול אסור בכלי היינו לדידן דס"ל נולד אסור. אבל לר"ש דמתיר אפילו נולד אם כן ל"מ רעועה דשרי אלא אפילו היה שלם אתמול מכל מקום אם נשבר בי"ט מותר. דכלי עשוי להשבר משא"כ קורה: וכ"מ בגמרא דף ל"ב כו' דרמי ב' ברייתות אהדדי דתניא חדא מסיקים בכלים ואין מסיקים בשברי כלים. ותניא אידך מסיקים בשברי כלים. ומשני הא דתני מסיקים בש"כ אתיא כר"ש והא דתני אין מסיקים כר"י. ולא משני דב' הברייתות אתי כר"ש. אלא הא דתני מסיקים מיירי שהיו רעועים מאתמול. והא דתני אין מסיקים מיירי שהיו בריאים אתמול. אע"כ בכלי אין חילוק לר"ש ואפילו היה ברי' מותר וראיתי בספר חמד משה הנ"ל שכתב וז"ל ואין זה מוכרח. דסתמא דהש"ס משני הכי אליביה דכ"ע. ואפילו למ"ד דר"ש מתיר אפי' בהמה בריא' שמת' כו' עכ"ל: נרא' שהבין כוונת מ"א דלר"ש אפילו הי' הכלי שלם מותר לכ"ע אפילו למ"ד דבבהמה בריאה מורה ר"ש דאסור. מ"מ כלי כיון דדרכו להשבר מודה האי מ"ד דאוסר בבהמה. מ"מ בכלי מותר. אולם באמת אין זה כוונת מ"א. דלפ"ז אמאי סיים מ"א דכלי עשוי להשבר. משא"כ קורה ה"ל למימר משא"כ בהמה דשם בבהמה הוא פלוגתייהו דהני אמוראי. אלא כוונת מ"א לדידן דקי"ל כמ"ד דס"ל דאפילו בריאה מותר לר"ש. וכתב מ"א מ"מ קורה גרע ול"מ כשהית' בריאה דאסורה אלא אפילו הית' רעועה אסורה דאינו יושב ומצפה כמו בבהמה. וע"ז כתב דמ"מ בכלי אפילו הי' שלם מותר לר"ש דל"ל נולד. ולכן א"ש מה שסיים משא"כ בקורה. דכלי דומה לבהמה כיון שדרכו להשבר יושב ומצפה. אם כן לדידן דס"ל דר"ש מתיר אפילו בבהמה בריאה ה"ה כלי שלם וע"ז שפיר מייתי ראיה דאי ס"ד דאפי' למ"ד דר"ש מתיר אפי' בהמה בריאה מ"מ בכלי שלם מודה דאסור דדומה לקורה ה"מ לאוקמי שתי הברייתות כר"ש. אלא חדא מיירי שהיה שלם אתמול ואידך מיירי שהיה רעועה וכשהיה הכלי שלם הלא לכ"ע מודה ד"ש דאסור. אע"כ דבכלי שלם למ"ד דר"ש מתיר בבהמה בריאה ה"ה בכלי שלם ואינו דומה לקורה. לכן הוצרך הש"ס לומר הא ר"י והא ר"ש כרי ליישב גם למ"ד דר"ש מתיר אפילו בבהמה בריאה כמה שכתב בספר חמד משה:
ג סָעִיף א (ס"ק ג) גדולות כו'. כראמרינן פ"ו דשבת דף ע"ד ע"ב א"ד מנשה האי מאן דסלית סלתא חייב משום טוחן. ופירש"י וז"ל סלית סלתא. עצים דקים להבעיר אש: והר"ן כתב כו' ומיהו כיון כו' ר"ל לפ"ז למה הצריכו לשינוי לבקע דוקא ע"י קופיץ מ"ש משאר אוכל נפש: והקשה מהרי"א כו' ר"ל דמהרי"א הבין כוונת הר"ן דמדורה אם מתחמם נגדה הוי אוכל נפש ממש. דמה לי הנאת האכיל' או הנאת החימום. ואם כן הוי הביקוע לצורך המרור' כמו בישול למאכל. כיון דנהנה מן העצים עצמו. משא"כ ביקוע לצורך תבשיל דאינו נהנה מהעצים כ"א מהתבשיל שנתבשל ע"י העצים הוי הביקוע מכשירים כמו עשיית סכין או שפוד. אעפ"כ הותרה הבקיע' לצורך תבשיל מתוך שהותר הביקוע לצורך מדורה. ועי"ז הוקשה למהרי"א הא מדורה כו' אלא משום מתוך שכ"כ הר"ן דף כ"א ע"ב: וכן מבואר לקמן ר"ס תק"א. לא ידעתי מאי קשיא ליה כצ"ל: דהא הר"ן כתב דהוי כאוכל נפש בכ"ף הדמיון. ר"ל שדומה לאוכל נפש שנהנה מהאוכל עצמו גם במדורה נהנה מהעצים עצמן. אבל כיון שאינו אוכל נפש ממש לא הותרה הבערה לצורך מדורה כ"א משום שהותר' הבערה לצורך אוכל נפש. הותרה ג"כ לצורך הבערה. וכיון דהבערה לצורך מדורה מותר משום מתוך ממילא גם הביקוע מותר. כיון דההבערה מותרת ודינו כמו אוכל כפש. אם כן גם הביקוע מותר לצורך הבערת מדורה כיון שנהנה מהעצים עצמן א"כ הביקוע הוי כמו בישול התבשיל. ולא הוצרך לביקוע לצורך מדורה טעם מתוך. כ"א בהבערתם. אח"ז אמרינן כיון שהותר הביקוע לצורך מדורה הותרה נמי לצורך אוכל נפש.
ד סָעִיף א (ס"ק ד) אלא כו' לאסור אף בחה"מ כו' ר"ל שני החומרות דמחמירים בי"ט מחמירים גם בחה"מ. דמה שאפשר בלי ביקוע אין מבקעים ומה שצריך ביקוע לא הותר אלא בסכין. ולכן העצים הקטנים שא"צ ביקוע אין לבקען כלל אפילו בסכין:
ה סָעִיף ב (ס"ק ה) עצים כו' ויש"ש מתיר כו' טעמו של היש"ש כתב משום דנרא' מהרא"ש טעם איסור בקיעת עצים קטנים דדמי לטוחן. כדאמרינן האי מאן דסלית סלתא כו' כנ"ל ס"ק ג' וכיון דאין טחינה ביד אלא בכלי לכן מותר לשברן ביד והט"ז והפר"ח הסכימו עם הש"ע דאפילו ביד. דהא הרא"ש כתב שני טעמים חדא משום טרחא ועוד משום טוחן. והיינו לבקע לחתיכות גדולות המצטרכים לעיקר בישול אסור משום טרחא ולבקען לעצים קטנים המצטרכים לתחלת הבערה. מלבד איסור הטרחא איכא איסור מוסיף משום טוחן. וא"כ ניהו ביד ליכא משום טוחן מ"מ אסור משום טרתא. וראייתו מהתוספתא דחה פר"ח ז"ל דמיירי דא"א לבערן שהם גדולים מאד כ"א ע"י ביקוע לכן הותר. אבל באבן מ"מ אסור דהוי מוקצה. מיהו כתב ט"ז דעכ"פ בחה"מ יש להקל לבקע ביד ע"ש:
ו סָעִיף ג (ס"ק ו) מכונסים דמחלית כו' רש"י כתב הטעם משום איסור מוקצה: וא"כ להפוסקים דמתירים מוקצה בי"ט היה מותר ולכן הביא מ"א דעת הר"ן מ"ש בשם אחרים דלטעמייהו לכ"ע אסור: ומפוזר כו' הוי כמעמר אין זה לשון הר"ן. אלא כן הוא תוכן דבריו. ואחרים אומרים דאיסור גיבוב משום מעמר. ומדינא לו מפוזר בשדה שרי כיון דהוי לצורך אוכל נפש והוי כביקוע עצים לצורך בישול אלא דאסור משום דמחזי כמגבב לצורך מחר. ואפילו מכינס שבשרה גזרו אטו מפוזר. וברה"י מפוזר אסור דמחזי דעביד לצורך מתר אבל במכונס ברה"י כ"ה לא גזרו וצ"ל משום דברה"י ליכא כלל איסור מעמר כיון דאינו מקום גדולו. וכמ"ש ס"ק שאח"ז ולפ"ז צריך להגיה בסוף דברי מ"א וכצ"ל הוי כמעמר לצורך מחר:
ז סָעִיף ג (ס"ק ז) בשדה כו' שאינו מגבב לצורך מאר כצ"ל. והיינו כמ"ש לעיל דהר"ן ס"ל דמדינא מותר דהוי לצורך א"נ. אלא דמחזי דמגבב לצורך מחר וסמוך למקום בישול ל"ל הכי: וביש"ש אוסר כו' ר"ל דבש"ס לא הוזכר להתיר כ"א חצר דקתני ומגבב בחצר כו' אלא הר"ן לטעמיה. וכן ס"ל להרמב"ם שבש"ע הביא לשונו דהר"ן ס"ל דאפילו בשרה ליכא משום מעמר כיון דהוי לצורך א"נ ודומה לבקיעת עצים כנ"ל ואין אסורו כ"א דנראה שעושה לצורך מחר. ולכן היכי דקדרתו מוכחת עליו דלא עביד לצורך מחר מותר וא"כ מה לי חצר ומה לי שדה בכה"ג אפילו בשדה מותר. אבל יש"ש ס"ל הא דקתני ברייתא חצר הוא דוקא. דוקא בחצר מותר סמוך לקדרתו אבל בשדה לכ"ע אסור מצד הדין כיון דהו' במקום גדולו יש בו משום מעמר. אע"ג דהוי לצורך א"נ מ"מ אסור ואינו דומה לבקיעת עצים דליכא איסור תורה. משא"כ מעמר דאיכא איסור תורה. והוי כמו קצירה וטחינה דאפילו לצורך א"נ אסור. אבל בחצר דלא הוי מקום גדולו דלית ביה משום מעמר אלא משום דמחזי דעביד לצורך מחר ולכן הותר סמוך לקדרה דקדרת' מוכחת עליו: לחלת'. היינו כוורת והוא בשבת דף ע' ד ע"ב ומבואר שם דוקא במקום גדולו. וכ"כ הר"ן גופיה ס"פ המביא בשם ריב"ם:
ח סָעִיף ג (ס"ק ח) ליקח כו' אבל לגבב כו' בא ליישב מה הוסיף רמ"א במ"ש וכן בחצר כו' הא חצר כ"ש משדה דמתיר הרב"י ולזה כתב מ"א דרמ"א אתי לאשמועינן חומרא דאפילו בחצר לא הותר אלא לפניו: ואין חילוק כו' דלא כהרב"י שכתב דוקא קטנים דבטלי' אגב חצר אבל גדולים לית בהו משום גיבוב ושרי לעשות אפילו צבורים דליתא ועיין ביש"ש:
ט סָעִיף ג (ס"ק ט) ה"ה מוקצה כו' והר"ן כתב כו' ה"ל כשדה. ואיכא משום מעמר וכמ"ש לעיל ס"ק ו': ושיריים. היינו ארבעה טפחים:
י סָעִיף ד (ס"ק י) כמפוזרים דחיישינן כולי דרש"י לשטתו דסבירא ליה הטעם משום מוקצה כתב הטעם כיון שאפשר שהרוח יפזרם אסח דעתיה מינייהו וה"ל מוקצה. והר"ן דס"ל הטעם משום מעמר. והא בקרפף דהיינו רה"י לא גזרינן מכונסים אטו מפוזרים כנ"ל לכן צ"ל דגזרינן שיתחיל ללקטן כשיהיו מכונסים. ותוך הלקיטה יפזרן הרוח והואיל וכבר עוסק בלקיטה לא יניח מללקטן גם בשעת פיזור:
יא סָעִיף ה (ס"ק יא) אין מסיקים. דה"ל נולד כו' גזר' כו' לקמן סי' תק"ז ס"ק ד' כ' מ"א ע"ז משמע דחד טעמא הוא ע"ש:
יב סָעִיף ו (ס"ק יב) שנשברו כו' ההנאה באה אח"כ מאליה. ר"ל אסור לו לעשות מעשה בדבר מוקצה אפילו אינו מטלטלו כדי להנות כו' מן המוקצה. ולכן אסור לשרוף שברי כלי אפילו במקומו משא"כ כלי שלם מותר להסיקו דהא בשעה שעושה בו מעשה עדיין הוא שלם ואינו מוקצה. וכשנתקלקל אח"כ ונהנה ממנו אז אינו עושה מעשה. ובספר א"ר כתב דמ"א גופיה כתב לקמן סי' תק"ז ס"ק ג' דמוקצה מותר בהנאה. וכן לעיל סי' שכ"ה סק"ט כ"כ בשם התו' ומ"א פקפק על דבריהם מגמרא דפסחים ע"ש ועמ"ש בע"ה לקמן סי' תק"ז בזה: נכרי כו' ועמ"ש סי' תקפ"ו כו' דדוקא אם היה הבקעת של ישראל אבל אם היה של גוי לא מיקרי נולד. דהוי גמרו בידי אדם דהגוי לא אסח דעתיה מיניה דהא אפשר לחקוק בו קב. והיינו למ"ד בסי' שכ"ה ס"ק י' דאפילו נולד מותר היכי דגמרו בידי אדם ע"ש ובסי' תק"ה סק"ג:
יג סָעִיף ו (ס"ק יג) וא"כ ל"ל טעם דנולד. ר"ל ל"ל להש"ס בשבת דף כ"ט לומר הטעם על תיקון גוי קב בבקעת משום נולד ומה' ט אין מסיקין בו ת"ל דהוי סתירה (ויהי' אסור אפילו הבקעת היה של גוי או אפילו לר"ש דל"ל נולד): ול"נ דהקושיא כו' ה"ה סתירה. ר"ל דהא בשעת הבערה הותרה אב מלאכה דהבערה כיון דהוי צורך אוכל נפש ומה לי אי עושה באותה שעה מלאכה אחת או שתים דהיינו הבערה וסתירה: וניהו דאסור כו' משום דמלאכה בפ"ע ר"ל דנעשה איסור הסתירה קודם ההעברה ואז עדיין אינו תיקון המאכל עצמו כמו הבערה שמתקן המאכל עצמו בשעת הבערה ודומה הסתירה למכשירים: ואפשר דמותר כו' דהא סותר כו' ר"ל עד עכשיו כתב מ"א דבריו אפ"ת דביקוע כלי קודם הבערה אסור מ"מ בשעת הבערה מותר. אבל באמת אפשר להתיר הביקוע גם קודם הבערה. אע"ג דאכתי אינו מתקן אוכל עצמו כמו ביקוע עצים. אף על גב דבביקוע ליכא מלאכה גמורה ואין בו איסור משום דדמי לעובדין דחול כמ"ש מ"א בס"ק ג'. אבל סתירת כלי הוי מלאכה גמורה. עז"כ דגם בסתירה זו אין איסור מלאכה גמורה. אא"כ עושה לבנות: על בל תשחית. ואפילו בחול אסור: מיוחד לכך. ר"ל העץ היה מיוחד לחתות אש:
יד סָעִיף ז (ס"ק טו) עם כו' בשם הר"ן שכתב אף על גב דאמרינן בגמר' אין סומכין הקדרה בבקעת משום דלא ניתנו עצים אלא להסקה ואין עומדים לשום דבר אחר. וכתב הר"ן וז"ל דוקא עצים כיון שאין עליהם תורת כלי לכן הואיל ואין מיוחדים אלא להסקה. יש להם דין מוקצה. לגבי שאר דברים אבל מידי דאיכא עליה תורת כלי מותר להשתמש בו אפילו לדבר שאינו מיוחד לו דהא מסיקים בכלים אף על פי שאין מיוחדים להסקה עכ"ל:
טו סָעִיף ז (ס"ק טז) ולפידים כו' דלא שייך כו'. ר"ל ל"מ בשני יום טוב של גליות דאפילו הוי הכנה היה מותר בשני ממ"נ כמו ביצה שנולדה בראשון של יום טוב מותר בשני ביום טוב של גליות וכדלקמן סי' תק"ג סעיף ה' אלא אפילו בשני יום טוב של ר"ה או י"ט שאחר השבת אי הוי מיקרי הכנה היה אסור דקדושה אחת הן מכל מקום ס"ל דשרי דל"מ הכנה: ונ"ל דאפילו למ"ש סי' תקכ"ז כו' ר"ל דמ"א הביא שם דברי התוס' ריש ביצה שכתבו גם כן כסברת המרדכי שהקשה לרבה דא"ל הכנה דאורייתא. אם כן האיך אופין מי"ט לשבת על ידי ערובי תבשילין וכי כח ביד חכמים להתיר איסור הכנה דאורייתא אלא דרבה לטעמיה דא"ל באופה מיום טוב לחול אינו לוקה משום הואיל ואי מקלעי ליה אורחים היום יאכלנו היום בי"ט אף על גב דלא אתי אורחים אינו לוקה וניהו דאיסור דרבנן איכא. מכל מקום הותר לאפות ולבשל מי"ט לשבת מן התורה משום הואיל וליכא רק איסור דרבנן: ולכן הותר ע"י עירובי תבשילין אבל לר"ח דל"ל הואיל והאופה מי"ט לחול לוקה לדידיה תיקשי איך ע"י ע"ת יתירו חכמים איסור הכנה לאפות ולבשל מי"ט לשבת ע"י ע"ת. ותי' דאפייה ובישול כיון דהוי בעולם אלא שע"י אפיה ובישול מתקנו זה לאו הכנה ממש היא אלא דוקא כגון ביצה דלא היה בעולם זה הכנה גמורה. והן הן דברי מרדכי הנ"ל. אלא שמ"א לקמן סי' תקכ"ז תמה על דבריהם דבש"ס פסחים דף מ"ז ע"ב מוכח איפכא. דרבה שם הקשה כר"ח קושית התוס' לדידך איך אופים מי"ט לשבת ע"י ע"ת. ושני ליה לדידי ס"ל דמדאורייתא צורכי שבת נעשים בי"ט וליכא רק איסורא דרבנן ולכן מותר ע"י ע"ת. ומדהוצרך ר"ח לשנוי דמדאוריית' צרכי שבת נעשים בי"ט ולא שני ליה דאפייה ובישול ליכא הכנה גמורה. אע"כ דגם אפייה ובישול הוי הכנה גמורה דלא כהתו'. מ"מ י"ל דדין של המרדכי אמת בלפידים אע"ג דקי"ל כרבה דהכנה דאורייתא. דל"מ הבנה אלא בביצה. ר"ל לאסור אם הוכן אלא בביצה. (ואע"ג דנעשה ממילא) דשם הוי הכנה גמורה שלא היה בעולם. אבל אפיה ובישול דהיה בעולם ניהו דמ"מ נקרא הכנה היינו שלא לעשותו לכתחלה. מ"מ הכנה גרועה היא. ומותר ליהנות ממנו דיעבד: והיש"ש פסק כו' דס"ל כהפוסקים דכה"ג הוי הכנה גמורה: וכ' בת"ה כו'. אסור לטלטלה דהיינו שחל י"ט א' אחר השבת דס"ל כה"ג אפי' להדליקה בצד השנייה שלא הודלק אתמול אסור וכמ"ש מ"א בשמו סס"ק זה. ולכן הוי מלאכתו לאיסור: דפתילה כלי הוא וכמ"ש התוס' בשבת דף מ"ז ע"א בד"ה הנח לנר כו'. וקי"ל כלי שמלאכתו לאיסור מותר לטלטל לנורך גופו או מקומו וכמ"ש לעיל סי' ש"ח: מ"מ חשיב כדחייה בידים כו'. ר"ל ע"י שהדליקו בע"ש עי"ז דחי' מלהדליקו בי"ט שאחריו: דע"י הדלקתו מע"ש מכין שבת לי"ט דאסור. וא"כ אפי' לצורך גופו ומקומו אסור. וא"כ אסור ליטול הפתילה הלז שהודלקה בשבת מפי הנר וליתן תמורתה פתילה חדשה: ול"נ שאין זה קרוי דחיה כו'. ז"ל היש"ש ואין זה דומה לדחי' בידים אלא לענין שבת שאסור לטלטל נר הדולק דע"י הדלקתו דחי' ולר"י אסור לטלטלה אפי' אחר שכבה וכדאיתא בשבת דף מ"ה ע"א (וע"ל סי' רע"ט) וא"כ באותו יום נאסר משום איסור מוקצה. אבל להיות קרוי דחי' בידים משבת לי"ט במקום שמותר להדליק סברא זו לא מצאנו עכ"ל יש"ש. וא"כ מודה יש"ש דאפילו בצר השני אסור להדליקה. אלא רמ"מ ס"ל דמותר לטלטלה לצורך גופו או מקומו ע"ש: ומ"ש הרב"י להקשות על הפוסקים האוסרים בלפידים דחשבו להכנה כמו ביצה שנולדה כו' ר"ל דביצה שנולרה בי"ט שאחר השבת אסור משום הכנה ועי"ז אסרו חכמים אפי' ביצה שנולדה בי"ט דעלמא דגזרינן אטו ביצה שנולרה בי"ט שאחר השבת. וכמ"ש לקמן סי' תקי"ג. ה"ה הכא א"א דהפתילה אסורה בי"ט שאחר השבת משום הכנה. א"כ ה"ל לאסור אפי' בי"ט דעלמא פתילה שהודלקה וכבתה בו ביום שלא להדליקה שנית. ניהו דמצד הכנה ליכא די"ט לעצמו היינו בו ביום הכין וכה"ג שרי. מ"מ הו"ל לגזור אטו י"ט שאחר שבת. כמו בביצה: כיון דהכנה גרועה היא. ר"ל שכבר היה בעולם. כסברת מרדכי דלעיל דאף ע"ג דבזה חולקים האוסרים על מרדכי וס"ל דמ"מ מיקרי הכנה מ"מ הכנה גרועה היא. משמע דס"ל דלאו הכנה דאורייתא ולכן די שנאסר בי"ט שאחר שבת אבל לגזוד גם בו ביום ובי"ט דעלמא אטו י"ט שאחר שבת כ"ה לא גזרינן דהוי גזרה לגזרה. אולם בת"ה מבואר דס"ל דהוי הכנה דאורייתא ומה"ט אוסר להדליקה אפילו בצד שני שלא הודלקה דגזרינן שמא ידליק בצד שהודלק. אבל אי הוי דרבנן לא הוי גזרינן וכמ"ש מ"א בשמו סס"ק זה. ול"נ דמעיקרא לא ק"מ ר"ל אפי' תימא דהוי הכנה דאורייתא מ"מ לק"מ: דבין י"ט לשבת לא טעו אינשי. דרוקא בביצה גזרינן יו"ט אטו יו"ט דהיינו ביצה שנולדה ביו"ט דעלמא אטו נולדה ביו"ט שאחר השבת דהי' לידתן שוה דהיינו בי"ט. אבל לגזור הודלקו בי"ט אטו הודלקו בשבת כה"ג לא גזרינן אע"ג דאמרינן בביצה דף י"ח גזרינן י"ט אטו שבת. וכתבו התו' דלא הוי גזרה לגזרה דגם בשבת אינו אוסר שם אלא משום גזרה ותי' התו' י"ט ושבת אח' היא עכ"ל. היינו דטעו אינשי דמה שהותר בי"ט הותר גם בשבת חוץ ממלאכת אוכל נפש. אבל בזה לא טעו לדמות מעשה הנעשה ביו"ט למעשה הנעשה בשבת. כמו הכא. דאלת"ה עצים כו' הל"ל טעמא משום גזרה כו'. ע' במהרש"א בביצה דף ד' ע"א מ"ש בתו' ד"ה אלא בהכנה כו' שתי' ראיות מ"א מעצים באופן אחר. דלולי שאסרו בנשרו בי"ט משום שמא יעלה ויתלוש אז אפי' נשרו בשבת שלפני י"ט היה מותר להסיקן בי"ט דלא הוו הכנה מה שנשרו בשבת שלפניו דוקא ביצה יש בו הכנה בי"ט שאחר השבת דמאתמול גמרי לה אבל בעצים בשלמא השתא דאם נשרו בי"ט. אסורים משום שמא יעלה כו' א"כ אם נתיר העצים שנשרו בשבת להסיקן בי"ט שאחריו הוי שבת מכין לי"ט דלולי שנשרו בשבת אלא היו נושרים בי"ט היו אסורים להסיקן בי"ט. אבל אי לא הוי גזרי' שמא יעלה ויתלוש. אם היו נושרים בי"ט היו מותר להסיקן. וא"כ אפי' היו נושרים בשבת שלפניו ג"כ מותר להסיקן בי"ט שאחריו דליכא הכנה דהא לא אהני כלל מה שנשרו בשבת. ואיך היה אפשר לגזור י"ט דעלמ' אטו י"ט שאחר שבת. דהא גם בי"ט שאחר שבת היו מותרים אי לאו גזרה דיעלם ויתלוש. אם כן אזדא לה ראיית מ"א. מ"מ הדין של מ"א דין אמת והסברא ישרה בלי ראיה. כיון שהוא דאורייתא ר"ל אם חל י"ט א' בא' בשבת דאז י"ט דאורייתא דבקיאים בקביע' דירח' וידעי' דיומא קמא עיקר ואפילו בשני י"ט של ר"ה מדאוריית' אינו י"ט רק יום ראשון. לכן גזרינן דלמא אתי למיעבד באידך גיסא. משא"כ יום שני של י"ט שחל בא' בשבת דאינו אלא דרבנן. מותר להדליקה בצד שני. ול"ג דלמא אתי למיעבד באידך גיס'. כיון דאידך גיס' בעצמו אינו אלא מדרבנן ואייתי ראיה ע"ש: ולכן מותר לטלטלה. בזה מודה ת"ה להתיר הטלטול. כיון דרשאי להדליק' בצד השני הוי כלי שמלאכתו להיתר והט"ז ופר"ח כתבו להחמיר לעשות פתילות חדשות לכל יום. אך לענין טל טול מקיל הט"ז ע"ש: אולם לדידן היה אפשר לומר כיון שכ' דמ"א סי' דס"ד סעיף ט' שבע"ש נהגו הנשים בשעת הדלקה להדליק הנרות ולכבותם ולהדליק שנית ע"ש. א"כ אפילו בי"ט שאחר השבת מותר להדליק הפתילות שכבו ביום השבת שכבר הוכנו מע"ש בשעת הדלקתן וכבייתן. אולם מבואר בירושלמי דגם מותר השמן שנשתיירה בשבת אסור להדליקו בי"ט שלאחריו. וצ"ל דגם השמן דולק יותר טוב אם כבד הודלק פעם אחת. וכ"כ בת"ה. א"כ אם נשתייר שמן אסור להדליקו בי"ט שאחר שבת. ואפי' אם חל י"ט שני אחר שבת דהוי דרבנן כמ"ש ת"ה אע"ג דבפתילה כתב ת"ה כה"ג בי"ט שני דרבנן מותר להרבות עליו פתילות חדשות לבטלן ברוב. כדקי"ל גבי עצים שנשרו מן הדקל בי"ט. היינו דוקא בפתילה דהוי דבר יבש. וסגי ברוב. אבל שמן שהוא לח אפילו מין במינו קי"ל דבעי' ששים:
א סָעִיף א ס"א אפי' אם. עתוס' שם ב' ב' ד"ה אין. וא"ת כו' וי"ל כו' וע"ש בגמרא ל' ב' מי דמי כו': אם א"א כו'. כמ"ש הר"ן ומקשים הא מכשירין שאפשר לעשות מעי"ט הוא ותי' הראב"ד דכיון דא"א לבשל ולאפות בלא עצים עשו אותו כדיכת מלח שמותר ע"י שינוי ה"ה כאן ואע"ג שהר"ן כ' תי' אחר סתר אותו מהרמ"א ועבב"י: חתיכות גדולות. עמ"ש בס"ב: ויש כו'. וכ"כ התוס' שם אלא שכ' דוקא ביד ול"ד דה"ה בסכין כיון שמשנה:
ב סָעִיף ב ס"ב עצים גדולים כו'. דדוקא לחתיכות גדולות שאינ' מלאכה רק עובדין דחול התירו אבל לחתיכות קטנות שאמרו בפ"ז דשבת מאן דסלית סילתי כו' לא התירו כיון שהוא מכשירין שאפשר לעשותה מעי"ט וע' במרדכי שם: ואפי' כו'. כן דייק הטור מלשון הרא"ש שאסר משום דהוה טרחא שלא לצורך ואב מלאכ' היא וז"ש בפ"ד אלותא אלותא כו' וע' באגו' וכ' ב"י ומיהו בתוספתא פ"ג מ' דשרי ביד דתניא לא יתן אדם אבן ע"ג בקעת כדי לשוברה אבל מכניסה בחור ושוברה:
ג סָעִיף ג ס"ג בשדה משלפניו. מדקאמר אין מביאין הא במקומם מותר וס"ל דמ"ש שם במתני' ומגבב משלפניו ל"ד בחצר ול"ק אחצר כלל: וכן כו'. מתני' שם: ואפי'. דלה"ק קרפף: ובלבד כו'. הרמב"ם ל"ג בגמ' תרתי לקולא אלא ש"מ דר' יוסי לקולא קאמר ובמילתא דר' יוסי לא איסתפקו כלל אלא בדר' יהודה וע' לח"מ וכתב הג"מ שכ"כ ג"כ ר"ח אבל כל הפוסקים חולקים ופ' דסגי בא' מהן:
ד סָעִיף ו ס"ו ואם הסיק בכלים כו'. פ"ב דשבת:
ה סָעִיף ז ס"ז שאכלם מעי"ט. וכנ"ל בס' שקדם בשברי כלים: גם אין כו'. תוספתא אגוזים ושקדים עצמם אין מסיקין בהם בי"ט לפי שאינן מן המוכן ופי' ב"י או כשהן בלא קליפתן: ולפידים. כר' יוחנן בירושלמי פ"א והביאו הרא"ש וש"פ שם וז"ל הירוש' ספ"ג דעירובין ופ"א די"ט רב הונא בשם רב הלכה כארבעה זקנים רב חסדא בעי מיחלפ' שיטתיה דרב תמן הוא עבד לה ב' קדושות והכא עבד קדושה אחת דאתפלגון שירי פתילה שירי מדורה שירי שמן שכבו בשבת מהו להדליק בי"ט רב ור' חנינא תרווייהון אמרי אסור ור' יוחנן אמר מותר א"ר מני קומי ר' יודן מה אכפן לה פתילה גבי ביצה ר"ל מאי ענין פתילה גבי ביצה שאמר שם למעלה דר' יוחנן מתי' בביצה שנולדה בשבת לאוכלה בי"ט וכן שנולדה בי"ט לאכול בשבת ור' חנינא אוסר ואמר שם א"ר בא אתא עובדא קומי ר' ייסא ובעא מיעבד כר' יוחנן כד שמע דרב ור' חנינא תרוויהון פליגן שרע מיניה דאיתפלגון שירי פתילה שירי כו' כנ"ל ופריך כאן מה אכפן כו' ואמר א"ל מן מה דאנן חמיין דרבנן מדמי להון הדא אמרה הוא הדא הוא הדא וא"כ אנן דקי"ל כרב בביצה ה"ה כאן אבל הרא"ש כתב משום דבירושלמי לא אסר משום הכנה אלא משום קדושה אחת ולפ"ד היה לנו לאסור מ"מ בשני י"ט של ר"ה אבל המרדכי כ' דודאי הירושלמי אוסר משום הכנה וכמ"ש בסה"ת דר"ח דאמר בירושלמי משום קדושה אחת לטעמיה דל"ל הכנה כמ"ש בעירובין ל"ח ב' כי נח כו' ותי' רבה משום הכנה וכן בפ"א די"ט ד' א' נימא קסבר כו' אלא הכא כו'. אלא דגמ' דידן אינו חושב זה הכנה כיון שגוף הפתילה ומדורה בעולם וכמ"ש התוס' בריש י"ט ב' ב' ד"ה והיה. אך תימא כו' ואפי' לדידן כו'. אבל אינו מוכרח דרבה ור"ח אזלי לשיטתייהו דר"ח (ל"ל) לית ליה הואיל ולכן לית ליה הכנה ורבה דאית ליה הואיל אית ליה הכנה וז"ש בפ"ג דפסחים מ"ו ב' א"ל רבה לר"ח לדידך כו' א"ל מדאורייתא צורכי כו' ור"ל דל"ל הכנה ואף ע"ג דאנן קי"ל כהכנה דרבה ואעפ"כ מ' ברפ"ב די"ט דעירוב תבשילי' מדרבנן י"ל משום דאמרינן הואיל:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.