א אֵין מוֹצִיאִין הָאֵשׁ לֹא מִן הָעֵצִים וְלֹא מִן הָאֲבָנִים וְלֹא מִן הֶעָפָר וְלֹא מִן הַמַּיִם, וְאֵין עוֹשִׂין פְּחָמִים, וְאֵין נוֹפְחִין בְּמַפּוּחַ אֶלָּא בִּשְׁפוֹפֶרֶת; וְנָהֲגוּ הֶתֵּר בְּמַפּוּחַ שֶׁל בַּעֲלֵי בָּתִּים עַל יְדֵי שִׁנּוּי לְהָפְכוֹ מִלְּמַעְלָה לְמַטָּה. הַגָּה: וּמֻתָּר לְכַסּוֹת הָאֵשׁ בִּכְלִי אוֹ בְּעָפָר מוּכָן, אִם אֵינוֹ מְכַבֶּהוּ, וְדַוְקָא לְצֹרֶךְ יוֹם טוֹב רִאשׁוֹן אֲבָל לְצֹרֶךְ יוֹם טוֹב שֵׁנִי, אָסוּר. (מַהֲרִי"ל). הָעוֹשֶׂה מְדוּרָה בְּיוֹם טוֹב, כְּשֶׁהוּא עוֹרֵךְ אֶת הָעֵצִים אֵינוֹ מַנִּיחַ זֶה עַל זֶה עַד שֶׁיְּסַדֵּר הַמַּעֲרָכָה, מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כְּבוֹנֶה, אֶלָּא אוֹ שׁוֹפֵךְ הָעֵצִים בְּעִרְבּוּב, אוֹ עוֹרֵךְ בְּשִׁנּוּי. כֵּיצַד, מַנִּיחַ עֵץ לְמַעְלָה, וּמַנִּיחַ אַחֵר תַּחְתָּיו וְאַחֵר תַּחְתָּיו עַד שֶׁהוּא מַגִּיעַ לָאָרֶץ; וְכֵן הַקְּדֵרָה אוֹחֵז אוֹתָהּ וּמַכְנִיס הָאֲבָנִים תַּחְתֶּיהָ, אֲבָל לֹא יַנִּיחֶנָּה עַל גַּבֵּי הָאֲבָנִים; וְכֵן הַמִּטָּה, אוֹחֵז הַקְּרָשִׁים לְמַעְלָה וּמַכְנִיס הָרַגְלַיִם תַּחְתֵּיהֶם; אֲפִלּוּ בֵּיצִים, לֹא יַעֲמִיד אוֹתָם שׁוּרָה עַל גַּבֵּי שׁוּרָה עַד שֶׁיַּעַמְדוּ כְּמוֹ מִגְדָּל, אֶלָּא יְשַׁנֶּה וְיַתְחִיל מִלְּמַעְלָה לְמַטָּה; וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה, צָרִיךְ שִׁנּוּי. הַגָּה: וְכֵן שֻׁלְחָן שֶׁיֵּשׁ לוֹ דְּפָנוֹת הַמַּגִּיעוֹת לָאָרֶץ (תּוֹסָפוֹת) צָרִיךְ שִׁנּוּי, אֲבָל מֻתָּר לְהוֹשִׁיב שֻׁלְחָן שֶׁלָּנוּ עַל רַגְלָיו וְאֵין בָּזֶה מִשּׁוּם בִּנְיָן; וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲפִלּוּ מַגִּיעַ לָאָרֶץ, כָּל זְמַן שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לָאֲוִיר שֶׁל תַּחְתָּיו, שָׁרֵי. (טוּר).
ב אֲגֻדָּה שֶׁל עֵצִים שֶׁהֻדְלְקָה בִּמְדוּרָה, כָּל עֵץ שֶׁלֹּא אָחֲזָה בּוֹ הָאֵשׁ מֻתָּר לְשָׁמְטוֹ, וְאֵינוֹ דּוֹמֶה לְמֵסִיר שֶׁמֶן מֵהַנֵּר. הַגָּה: וּמֻתָּר לִקַּח עֵץ הַדָּלוּק מִצַּד זֶה שֶׁל מְדוּרָה וּלְהַנִּיחוֹ בְּצַד אַחֵר, הוֹאִיל וְאֵינוֹ מְכַוֵּן לְכִבּוּי (מָרְדְּכַי).
ג אֵין סוֹמְכִין אֶת הַקְּדֵרָה וְלֹא אֶת הַדֶּלֶת, בַּבַּקַּעַת. הַגָּה: אֲבָל מֻתָּר לִצְלוֹת בּוֹ (הָרִי"ף), וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁמֻּתָּר לְהַסִּיק בּוֹ עִם שְׁאָר עֵצִים אַף עַל גַּב שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לְהַסִּיק בִּפְנֵי עַצְמוֹ (ר"ן).
ד לְדִידָן, מֻתָּר לְבַשֵּׁל בִּקְדֵרוֹת חֲדָשׁוֹת בְּיוֹם טוֹב. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹסְרִין (הָרֹא"שׁ וְהַטּוּר), וְכֵן הַמִּנְהָג, אִם לֹא עַל יְדֵי הַדַּחַק; וְלָכֵן נָהֲגוּ כְּשֶׁקּוֹנִין קְדֵרוֹת חֲדָשׁוֹת בְּפֶסַח, מְבַשְּׁלִין בָּהֶם קֹדֶם יוֹם טוֹב (דִּבְרֵי עַצְמוֹ).
א סָעִיף א {א} אין מוציאין וכו' - מפני שבכל אלו הוא מוליד אש ביו"ט והואיל ואפשר להמציא אש מעיו"ט שיהיה מוכן לו ביו"ט לא הותר להוליד ביו"ט דלא עדיף משארי מכשירין שאפשר לעשותן מבע"י דאסור:
ב סָעִיף א {ב} לא מן העצים וכו' - כגון שחוככין זו בזו או מכין זו בזו עד שתצא האש:
ג סָעִיף א {ג} ולא מן העפר - קרקע קשה כשחופרין אותה מוציאה האור וכן כה"ג כשיחכך רגבי אדמה אלו זו בזו יוציאו אור:
ד סָעִיף א {ד} ולא מן המים - היינו שנותנין מים בכלי זכוכית לבנה ונותנין בחמה וכשהשמש חם מאד מקרבין אליו נעורת פשתן והיא בוערת. ובדיעבד אם עבר והוציא מותר להשתמש בהם ועיין בתשובת כתב סופר סימן ס"ז שאוסר להדליק צינדהאלץ (שקורין שוועבעלעך) ע"י שיתחוב אותו באפר כירה חם שאין בו אש רק חום אש דהלא ממציא דבר חדש וכן לחכך הצינדהאלץ בברזל חם מלובן כמו בתנור ברזל כתב ג"כ דלא נראה להתיר אבל אם יש שם גחלת בוערת מותר ליגע בה הצינדהאלץ שתדליק אף שאין בהגחלת שלהבת קשורה וגם מגחלים עוממות מצדד שם דשרי:
ה סָעִיף א {ה} ואין עושין פחמין - הטעם דהוא כלי לצורפי זהב וגם דהוא מכבה:
ו סָעִיף א {ו} ואין נופחין במפוח - משום שדומה למלאכת אומן ואין בכלל זה מה שנופפין על האש בבגד או בכלי העשוי לכך מנוצות דאין זה דומה כלל למפוח [ח"א]:
ז סָעִיף א {ז} במפוח של בע"ב וכו' - אבל במפוח גדול של אומנין אפילו ע"י שינוי אסור:
ח סָעִיף א {ח} לכסות האש - דהיינו שמכסהו בלילה כדי שיהא האש שמור לו למחר:
ט סָעִיף א {ט} בעפר מוכן - לאפוקי אם הוסק בו ביום והוא צונן דהוא מוקצה:
י סָעִיף א {י} אם אינו מכבהו - ר"ל באופן שלא יהיה פסיק רישא דאז אסור ואף דכונתו בהכיבוי לצורך או"נ למחר וכיבוי לצורך או"נ ממש אין לאסור דהא צולין בשר ע"ג גחלים שאני התם דהכיבוי בשעת תיקון האוכל משא"כ הכא דהוא הרבה מקודם ויש מאחרונים שמקילין בכל גווני כיון שעכ"פ אינו מכוין לכבות רק שימצא עי"ז אש למחר לצורך אותו היום:
יא סָעִיף א {יא} לצורך יו"ט שני - כגון ביו"ט ראשון בשחרית מכסה שיהא מוכן לערב בלילה אסור משום דאין להטריח מיו"ט א' לחבירו:
יב סָעִיף א {יב} אינו מניח זה על זה וכו' - היינו כשעושה שתי שורות משני הצדדים ומניח עצים עליהם מלמעלה דאז נראה כאהל אבל שורה אחת להניח זה על זה מותר:
יג סָעִיף א {יג} מפני שנראה כבונה - דוקא אם מסדר גם השורות שמן הצדדין ביו"ט אבל אם היו מסודרים מבע"י מותר להניח עצים עליהם מלמעלה:
יד סָעִיף א {יד} ע"ג האבנים - היינו כשסדרן היום אבל אם היו מונחים שם מאתמול מותר להניח הקדרה עליהם וכנ"ל:
טו סָעִיף א {טו} שורה ע"ג שורה - ומדברי האחרונים משמע דלפי מה שכתב הרמ"א לקמיה דאינו אסור אלא כשצריך לאויר שתחתיו ה"נ גבי ביצים אין לאסור אלא כשמניח אחת ע"ג שתים ויש אויר כדי להניח אש ביניהם לצלותן כולן יחד:
טז סָעִיף א {טז} שיש לו דפנות וכו' - דאל"ה אין שם אהל ע"ז בלא מחיצות:
יז סָעִיף א {יז} המגיעות לארץ - וכשמגיע פחות משלשה טפחים סמוך לארץ דעת הב"י דכלבוד דמי וכן מסיק המ"א להחמיר בזה:
יח סָעִיף א {יח} וי"א דאפילו מגיע לארץ וכו' - עיין לעיל בסימן שט"ו ס"ג וס"ז ובמ"ב שם:
יט סָעִיף ב {יט} אגודה וכו' כל עץ שלא אחזה וכו' - אבל אם אחזה בו האש אסור לסלקו דבזה ממעט האש של אגודה כולה כיון שאגודין יחד אבל אם אין אגודין יחד אפילו אותן שאחזה בהן האש מותר לסלקן ודעת הרמ"א שלא לחלק בין אגודין לשאינן אגודין דכל שהם במדוכה אחת אם יקח עץ אחת הדולק מהן יש בו משום כיבוי שעי"ז שמפריד אותו מן המדורה יוכל להתמעט אורו אבל אין זה פסיק רישא ולכן תלוי בכונתו דאם שומטו כך כדי שיכבה אסור ואם מכוין כדי להניחו בצד אחר או במדורה אחרת שרי:
כ סָעִיף ב {כ} ולהניחו בצד אחר - וה"ה אם שומטו ולוקחו משם כדי להאיר לפניו גם כן שרי דהא אינו מכוין לכיבוי ויש מחמירין בזה ונכון להחמיר. וצריך להזהיר ב"ב כשמבשלין דגים שלאחר גמר הבישול לא יקחו האודים אלא יניחם לשרוף [ח"א]:
כא סָעִיף ג {כא} בבקעת - דעצים להסקה הן עומדין ולא לדבר אחר ולכן אפילו בבקעת יבשה שנכונה להסקה אסור לטלטלה לצורך דבר אחר ובכלל מוקצה הוא לזה. ודעת כמה אחרונים דהמחבר אזיל לשיטתו דפסק בסימן תצ"ה ס"ד דמוקצה אסור ביו"ט אבל לדעת הפוסקים המתירין מוקצה ביו"ט מותר לסמוך בבקעת יבשה שראויה להסקה אבל בלחה כיון שאינה ראויה להסקה אסור דדינו כאבנים וכתב בבית מאיר דבשעת הדחק יש לסמוך להקל בבקעת יבשה:
כב סָעִיף ג {כב} לצלות בו - היינו שתוחב בו הבשר לצליה ודוקא בעץ יבש שראויה להסקה ומטעם דאמרינן מה לי לצלות בו מה לי לצלות בגחלים אבל בעץ לח אסור לצלות בשר. ודוקא אם ראוי לצלות עליו כך בלא תיקון אבל לתקנו ביו"ט שיהא ראוי לצלות עליו אסור כדלקמן בסימן תק"ט:
כג סָעִיף ג {כג} אע"ג שאינו ראוי וכו' - ר"ל ומטעם זה אסור להשתמש בו לשום דבר וכנ"ל מ"מ להיסק עם שאר עצים יבשים מותר. והנה אף דדין זה איירי בלחים ודינא דצליה איירי ביבשים דוקא וכנ"ל מ"מ שייך בזה כ"ש דיותר מסתבר להתיר בלח בהיסק גדול של שאר יבשים מלהתיר יבש לצלות בו:
כד סָעִיף ד {כד} לדידן מותר וכו' - היינו משום דיש אוסרים לבשל בקדירה חדשה ביו"ט כמו שכתב הרמ"א משום דבבישול הראשון מתחזקת הקדירה דקודם הבישול ניכר בה פליטת המים מבחוץ ויש בזה משום תיקון מנא ודעת המחבר כרבינו ירוחם דבקדרות שלנו נגמר בישולן כבר אצל היוצר ולכן מותר לדידן לבשל בקדרה חדשה:
כה סָעִיף ד {כה} וכן המנהג - ודעת המ"א לחלק דכלים המצופין שקורין גליזיר"ט מחזיקין מים בטוב אף קודם בישול ולכן מותר לבשל בהן ביו"ט אף בתחלה והמנהג להחמיר הוא רק בכלים שאינם גליזירט וכ"כ שארי אחרונים:
כו סָעִיף ד {כו} ע"י הדחק - כגון ששכח לבשל בהן קודם יו"ט ואין לו קדרה אחרת:
א סָעִיף א אין מוציאין. שהרי אפשר להמציאה בערב, וכ' הראב"ד הטעם מפני שהוא מוליד ואין כאן הכנה כדאיתא בגמ' והמ"מ כ' ואין זה כביצה שנולדה שאסורה לפי שאין זה דבר הראוי בעצמו אלא לאפות או לבשל בו ונראה שאם הוציא אש מותר להשתמש בו עכ"ל:
ב סָעִיף א מן העפר. צעיפי הבקר (ר"ן):
ג סָעִיף א מן המים. שנותנין זכוכית מלאה מים נגד השמש ונותן בו נעורת של פשתן ותדלק (הר"ן ורש"י):
ד סָעִיף א פחמין. משום דעושה כלי לצורפי זהב (רש"י) ור"ן פי' משום דהו' מכבה:
ה סָעִיף א אם אינו מכבהו. ויש"ש כ' דאפי' מכבהו דבר שאין מתכוין הוא וגם מלאכ' שא"צ לגופה עכ"ל ע' בתוס' דף כ"ב וסי' תק"ז ס"ד ועמ"ש ססי' תק"ט:
ו סָעִיף א לצורך י"ט שני. כגון בשחרית מכסה שיהא מוכן לערב ערסי' תק"ג:
ז סָעִיף א שנראה כבונה. דוקא כשמסדר ד' שורות עצים כעין ד' דופני התיבה ואח"כ נותן עצים עליהם אבל בלא"ה א"צ שינוי (טור ורא"ש וכ"ד הרמב"ם ב"י כ"מ) ומ"מ כשנותנין ב' אבני' ועצים עליה' צריך שיתפוס העצים בידו ויתן האבנים תחתיהם כדאי' גבי קדיר':
ח סָעִיף א שורה ע"ג שורה. הקש' הכ"מ דהרי א"צ לאויר שתחתיו ולא זכר מ"ש:
ט סָעִיף א המגיעות לארץ. והב"י כ' כשמגיע פחו' מג' לארץ כלבוד דמי ואין נראה דלא אמרי' לבוד להחמי' כמ"ש הטור ססי' תרל"ב והרא"ש שם וכ"ה בגמ' פ"ק דסוכ' עכ"ל ד"מ וכ"כ בי"ד סי' שע"א סס"ד בהג"א ונלקחה ממהרי"ו אבל לא נזכר שם ה"ט דאין לבוד להחמיר רק רמ"א כתבו מדעתיה דנפשיה ולי צ"ע דאדרב' בסוכה דף י"ח אמרי' שאני הל' טומאה דהלכתא גמירא לה ולכן לא אמרי' לבוד וכ"כ התו' בעירובין ד' י' וכתבו שם דאעפ"כ החלל מצטרף לרוחב טפח ש"מ דיש לבוד להחמיר אך מ"ש שם ולה"נ קא' בסמוך דבעי אצבעי' מכאן ואצבעי' מכאן ואצבעי' חלל באמצע דה"ל טפח ואי אמרי' לבוד סגי במשהו מכאן ומשהו מכאן עכ"ל, ובד' ק"ב כתבו אבל לא מסתבר שיחשב בכה"ג עשיית אהל לאסור עליו לעשות בשבת דאטו יהיה אסור לנטות בשבת שני חוטין תוך ג' משום עשיית אהל עכ"ל א"כ ש"מ דאפי' במקום דאמרי' לבוד לא אמרי' דהוי אהל וי"ל דבאמת הוי אוהל לענין שבת דהא מותר לפרוס עליהם סדין אח"כ כדאיתא שם אלא שמ"מ מותר לנטותו בשבת דאיהו לא עביד מידי תדע דהא אצבעיים מכאן וכו' הוי אוהל אפי' לענין טומאה ואפ"ה מותר לעשותו בשבת כמ"ש גבי כילת חתנים אבל מחיצה ז' ומשהו בפחות מג' סמוך לארץ מחיצה מעלי' היא ואסור להניח (ע"כ) עליה השלחן וגם נ"ל דאסור להעמיד מחיצ' ז' ומשהו בפחות מג' סמוך לארץ אם בא להתיר דבר וכמ"ש סי' שט"ו דהא לר"י אסור להעמיד מחיצה תלויה כדאי' בסוכה דף ט"ז ע"ב וכ"מ בעירובין דף ט' ע"ב דאמרי' לבוד להחמיר גבי לחיים ע"ש ונ"ל דנדון דידן דשלחן תלוי באשלי רברבי דפליגי אי אמרינן לבוד בכלים דבשבת דף ח' פירש"י דאפי' כלי שאינו רחב ד' על ד' אמרי' בו לבוד אם לא בדבר שהמחיצות עשויות להניח דבר בתוכו כגון כוורת וכ"כ המאור והתו' כתבו דלא אמרי' לבוד אלא כשהמחיצות גבוהות ז' ומשהו בלא השוליי' ורחב ד' אבל בלא"ה הוי כשאר חפצים ולא אמרי' בהו לבוד והרמב"ן במלחמו' כ' לא אמרי' לבוד לשווי רשות דבר שהוא כלי דלא מצינו בתלמוד לבוד וגוד בכלים אלא הטעם בכוורת דכשמגיע פחות מג' סמוך לארץ נעשית כמונחת וכו' עכ"ל, וצ"ע דהא בשבת דף ק"א משמע דאם נעץ קנה ובראשו טרסקל ואין ממנו ג' לארץ אמרי' לבוד וכ"מ בעירובין דף ל"ג גבי כלכלה וכ"כ הטור סי' פ"ז דאמרי' במטה לבוד לכן נ"ל להחמיר ומ"ש הטור סי' תרל"ב עמ"ש שם פי':
י סָעִיף ב אגודה כו'. משמע דאם אין אגודין יחד אפי' אותן שאחזה בהם האור מותר לסלקן ודוקא אם העצים גסים אבל אם העצים דקים אסור (ב"י) וז"ל הג"מ ומרדכי מותר ליקח אוד להאיר שאינו אלא גרם כיבוי ואינו מכוין לכך ופעמי' שאינו מכבה אך העולם רגילי' ליזהר ונכון להחמיר וכ"כ הרוקח עסי' תקי"ד ס"ב וצ"ע ולכן דקדק רמ"א וכתב להניחו בצד אחר אבל ליקח אותו לגמרי מהכירה להאיר נכון להחמיר:
יא סָעִיף ג אין סומכין. דעצים הן מוקצים בי"ט כמו בשבת אפי' למאן דשרי מוקצה כמ"ש סי' ש"ח ס"ז דבעצים ואבנים לכ"ע אסור והע"ש לא ע"ש ולא שרי להשתמש בהם אלא לצורך הסקה:
יב סָעִיף ג לצלות בו. היינו בעץ יבש דאמרי' מה לי לצלות בו דהיינו שתוחב בו הבשר מה לי לצלות בגחלתו אבל בעץ לח אסור לצלות בשר כ"ה בגמרא ובפוסקים:
יג סָעִיף ג וכ"ש שמותר כו'. אינו מדוקדק דהא בריש' מיירי דוקא בעץ יבש ואפשר דמ"מ כ"ש הוא דהא סתם עצים עומדים להסק' והיש"ש פסק כהטור דמות' להשתמש ביבשים בכל תשמיש:
יד סָעִיף ד וכן המנהג. ז"ל ד"מ כמדומ' לי שנהגו במקומנו איסור שהרי מנהג פשוט בכל הקדירות שקונין לפסח מבשלין בהם מים קודם פסח עכ"ל ובמהרי"ל ה' פסח כ' שאסור להטמין בקדירה חדשה ע"כ ובאמת בשאר י"ט אין העולם נזהרים ומבשלין בקדירה חדשה ונ"ל טעם שכ' הרא"ש דחסומי קא מחסם להו דחזינ' להו דמדייתי ואין מחזיקין מים עד שיבשלו בהם פעם א' עכ"ל וידוע דכלים המצופים שקורין גלזיר"ט מחזיקין מים בטוב אפי' קודם בישול לכן מותר לבשל בהם בי"ט בתחלה שרוב תשמישן בגלזיר"ט אבל בפסח שאין משתמשין בכלי גלזיר"ט כמ"ש סי' תנ"א אלא בכלים שאין מצופין לכן מבשלים בהם מים קודם י"ט כנ"ל הטע' אבל באמת אין חילוק בין פסח לשאר י"ט:
טו סָעִיף ד ע"י הדחק. שאין לו מה לאכול (הג"מ ב"י יש"ש):
א סָעִיף א אין מוציאין כו'. מפרש בגמ' הטעם משום דקא מוליד בי"ט וברמב"ם פ"ד כתוב שלא הותר בי"ט אלא להבעיר מאש המצוי אבל להמציא אש אסור שהרי אפשר להמציא אותו מערב עכ"ל וכ' הראב"ד שהל"ל הטעם מפני שהוא מוליד ואין כאן הכנה והוא הטעם שמפורש בגמרא וכ' עליו ה' המגיד איני רואה שחפץ להשיג שהרי אין זה כביצה שנולדה שאסורה לפי שאין זה דבר הראוי בעצמו אלא לבשל או לאפות בו ונראה שאם הוציא שמותר להשתמש בו ולא אסרוהו אלא מפני שלא היה לו להוליד כיון שאפשר לו מערב עכ"ל נראה כוונתו דלא בא הרמב"ם אלא להורו' דאין זה אוכל נפש אלא מכשירי אוכל נפש והיה לו להוליד זה בערב וכל מכשירים אסורים אם אפשר בערב וק"ל לפ"ז במוציא אש כדי לחמ' בו ה"ל דין אוכל נפש וכמ"ש הר"ן כמ"ש בסי' תק"א כל דבר שנהנה מגופו כגון אש לחמם בו ה"ל דין אוכל נפש ולא מכשירין וכ"ת ה"נ והא אנן סתמא תנן אין מוציאין האש כו' ונלע"ד כוונת הרמב"ם דאע"ג דדומה לאוכל נפש אין היתר כי לא התיר' התור' אוכל נפש אלא לתקן מה שיש כבר בעול' אלא שלא היה ראוי לאוכלה בלא התיקון כמו בישול ואפיה אבל להמציא ולהוליד שיהיה אוכל נפש דהיינו יש מאין זה לא התירה התור' אלא דקשה ע"ז א"כ היאך התיר' תורה אוכל נפש כיון שא"א בלא אש לזה תירץ הרמב"ם שהרי אפשר מבערב ובזה דוקא התירו אוכל נפש. ובמ"ש ה' המגיד שאם הוציא האש שמותר להשתמש לא ירדתי לסוף דעתו דהא עכ"פ הוא מכשירי אוכל נפש ולא דוחה י"ט מן התור' כדדרשי' הוא ולא מכשיריו כדאי' סי' תק"ט א"כ הוי דינו כמעשר פירותיו בשבת במזיד או מבשל דאי' בפ"ב דביצה דף י"ז דבאיסור שבת אפי' דיעבד אסור אלא לענין ע"ת דהיא דרבנן הקילו בדיעבד ואפ"ה ש"מ דמידי דאוריי' אסור אפי' דיעבד ואין בין י"ט לשבת אלא אוכל נפש ולא מכשיריו האסורים והוה ממש כמו שבת גם מדברי רמב"ם נ"ל לאיסור שכ' שלא הותר כלל להמציא אש. משמע דהוה כשבת כיון שלא הותר ומשמט מן התורה קאמר ואי מל' אין מוציאין ותרצה ללמוד היתר אם הוא דיעבד כמ"ש מורי חמי ז"ל אין מזה הוכחה דהרי אמרי' אין אופין מי"ט לשבת ואפ"ה מבעיא לן בפ"ב דביצה שם עבר ואפה מאי ע"כ נלע"ד דלא מבעי' לכתחל' אסור לבשל באותו אש אלא אפי' אם עבר ובישל דהתבשיל אסור כל שהישראל הוציא אש באיסור ודינו כמבשל בשבת.
ב סָעִיף א כל זמן שא"צ לאויר שתתתיו. עמ"ש סי' שע"ו ס"ז:
ג סָעִיף ב הואיל ואינו מתכוין לכיבוי. עמ"ש בסי' תקי"ד ס"ב דצ"ע מהך דהכא נראה דאפי' מתכוין לכיבוי פעמים מותר כגון שהאש הרבה ומזיק להתבשיל וצריך להסיר משם קצת וזה שמצינו בסי' תקי"ד שמותר לכבות לצורך אוכל נפש וכתב ב"י בשם המרדכי אם לוקח אדם אוד מן המדורה להאיר בלילה ל"ד למסתפק מן הנר מיהו העולם רגילין ליזהר ונכון הוא עכ"ל ולפי הטעם דכאן דאינו מתכוין לכיבוי משמע דה"ה אם מניחה למדורה אחרת דמותר:
ד סָעִיף ג אין סומכין כו'. פי' בבקעת לחה כיון שהיא לחה ואינה ראויה להסקה אסור לטלטלה לצורך שום דבר אבל יבשה שראוי' להסק' מותרת לכל דבר כ"כ הטור וכ"כ רש"ל:
ה סָעִיף ד לדידן מותר לבשל בקדירות כו'. דבגמ' איתא אין מלבנין הרעפים לצלות מאי קא עביד א"ר יוחנן הכא ברעפים חדשים עסקי' שצריך לחסמן פי' להקשותן ונעשה כלי ואמרי' תו דשופת הקדירה בשבת חייב משום ליבון רעפים פי' משום הך גזירה דנעש' כלי ע"י היסק הראשון וכתבו התוס' ויש נזהרין שלא לבשל בתחילה בי"ט בקדירה חדשה ולא היא דהכא בקדירה ריקנית דאז שייך בה ליבון רעפים ששפתה קודם שמביא המים אבל כשמבשלין בה מאכל לא שייך בה ליבון רעפי' ורי"ו כתב ט"א וז"ל ונראה דבקדירות שלנו שכל תיקונן וגמר עשייתן היא בתנור של יוצרים שאינו אסור וכן עמא דבר וכתב ב"י המנהג פשוט היום לבשל בקדירות חדשות בי"ט ואין מפקפק בדבר עכ"ל ועפ"ז נ"ל אע"ג דכתב רמ"א שמנהגנו לבשל בחדשות קודם י"ט מ"מ אם הוא שעת הדחק והוא שכח לבשלם קודם י"ט או שלא מצא קדירות רק בי"ט יש לסמוך על המתירים לבשל בי"ט בחדשות:
א סָעִיף א מוציאין. וכ' הרב המגיד ונראה שאם הוציא אש מותר להשתמש בו ע"ש. וט"ז חולק עליו וכ' דאסור להשתמש בו ואפי' בדיעבד אסור תבשיל שנתבשל בו ע"ש. והיד אהרן סותר הראיות של הט"ז ע"ש:
ב סָעִיף א מכבהו. ויש"ש כתב דאפי' מכבהו דבר שאין מתכוין הוא ע"ש:
ג סָעִיף ב בצד. אבל ליקח אותו לגמרי מהכירה להאיר נכון להחמיר:
ד סָעִיף ג בבקעת. פי' בבקעת לחה כיון שהיא לחה ואינה ראויה להסקה אסור לטלטלה לצורך שום דבר אבל יבשה שהיא ראויה להסקה מותרת לכל דבר טור ורש"ל ט"ז וע' מ"א. (ובספר אליה רבה פסק להחמיר יען שכל גדולי פוסקים הראשונים החמירו):
ה סָעִיף ד אוסרים. וכלים המצופין שקורין גלזיר"ט מחזיקים מים בטוב אפי' קודם בישול לכן מותר לבשל בהם בי"ט בתחלה:
ו סָעִיף ד הדחק. שאין לו מה לאכול הג"מ ב"י יש"ש וט"ז כתב דאם שכח לבשלה קודם י"ט או שלא מצא קדירות רק בי"ט יש לסמוך על המתירי' לבשל בי"ט בחדשות:
ז סָעִיף ד בפסח. דבשאר י"ט רוב תשמישן בכלי גלזיר"ט אבל בפסח שאין משתמשין בכלי גלזיר"ט כמ"ש סי' תנ"א אלא בכלים שאין מצופין לכן מבשלים בהם מים קודם י"ט. אבל באמת אין חילוק בין פסח לשאר י"ט מ"א. והעולם אין נזהרין להבעיר בי"ט הטובא"ק בשפופרת חדשה ולאו שפיר עבדי:
א סָעִיף א (ס"ק א) אין מוציאים כו' בגמרא דל"ג אמרו מ"ט משום דקמוליד בי"ט וכתב הר"ע מברטנורא וז"ל ודמי למלאכה שבורא האש הזה בי"ט עכ"ל וברמב"ם בחבורו כ' וז"ל שלא הותר בי"ט אלא להבעיר מאש המצוי אבל להמציא אש אסור שהרי אפשר להמציא אותו מבערב וכתב הראב"ד ויאמר מפני שהוא מוליד ואין הכנה והוא הטעם שמפרש בגמרא וכתב ע"ז ה"ה לפי הגרסא שהביא הט"ז איני רואה שחפץ להשיג שהרי אין זה כביצה כו' כמו שסיים מ"א אולם במ"א עצמו ראיתי הגרסא אני רואה שחפץ כו' וכן הביא לח"מ הגירסא שם והוא יותר נכון ור"ל דעת הראב"ד דהל"ל הטעם שנתן הש"ס. והיינו משום דקמוליד והוא מחוסר הכנה וה"ל כביצה שנולדה בי"ט ולטעם זה אפשר אפילו דיעבד אסור כמו ביצה והמ"מ השיב על השגתו דאין זה דומה לביצה דחכמים לא אסרו מוקצה ונולד כ"א לאכלו אבל האש הרי אינו אוכל האש עצמו כה"ג לא אסרו חכמים ולכן הוצרך הרמב"ם ליתן טעם שהיה אפשר להוציא מבערב וזה הפי' הש"ס משום דקא מוליד והו"ל לעשות מערב ולא הותר כ"א באש המצוי. והקשה לח"מ הא קי"ל אין מסיקים בשברי כלים שנשברו בי"ט משום מוקצה כדלעיל הרי דגם באש שייך מוקצה וע"ש ויש לחלק דהנאת המוקצה היינו אכילתו ולכן אסור להסיק בעצי מוקצה אע"ג דמותר לטלטל מוקצה לצורך א"כ דהיינו לטלטל אפר מוקצה כדי לאפות באותו מקום פשטיד"א כמ"ש לקמן ס"ס תק"ט דשם אינו נהנה מן המוקצה אבל אסור להשתמש במוקצה עצמו דהיינו אכילתו וכמ"ש מ"א שם וחילוק זה הוזכר גם במהרש"א דף ל"ג ע"א ע"ד הש"ס אין סומכים את הקורה בבקעת ע"ש משא"כ בהוצאת האש ואינו נהנה ממש לבשל באותו אש שהוציא אלא שמבערים מאותו אש עצים ובאותן עצים מבשל כה"ג לאו אכילה מיקרי וגם הלח"מ מחלק אך בסברא אחרת ע"ש והט"ז חולק ואוסר אפילו דיעבד:
ב סָעִיף א (ס"ק ב) מן העפר צפיעי בקר וסיים הר"ן לאחר שנרקבו:
ג סָעִיף א (ס"ק ג) מן המים כו' ונותן בו כו' לאו דוקא אלא ר"ל אלא מגיע בחוץ לזכוכית ומדליק את הנעורת וכ"ה שם ברש"י:
ד סָעִיף א (ס"ק ה) אם כו'. וגם מלאכה שאצ"ל אע"ג דמ"מ אסור לכתחלה מדרבנן אך סיים שם ביש"ש ועוד כיון שהוא לצורך יו"ט: ועיין בתוס' דף כ"ב ע"א ר"ל דהתוס' אוסרים כשמכבה אולם היש"ש הביא דברי התוס' הללו וחלק עליהם: וסי' תק"ז סעיף ד' שכ' מ"א שם וז"ל ועיין כו' דמשמע אפילו לצורך אכילה דוקא בשעה שמתקן האוכל שרי לכבות ולא קודם לכן עכ"ל מ"א:
ה סָעִיף א (ס"ק ו) לצורך י"ט שני כו' מצויין בטעות וקאי על מ"ש רמ"א ודוקא לצורך י"ט ראשון וכוונת מ"א דלא תיקשי אם צורך להם היום למה מכבן כגון בשחרית כו':
ו סָעִיף א (ס"ק ז) שנראה כבונה דוקא כשמסדר כו' ר"ל מדכתב לשון בונה לא תטעה שכוונתו לאסור אפילו אינו עושה רק מחיצה א' שמסדר העצים זה ע"ג זה ונעשה כחומה דז"א אלא כוונת ש"ע במסדר ד' שורות כו: ומ"מ כשנותנים ב אבנים כו'. ר"ל ד' מחיצות הוא ל"ד דאפילו שתי מחיצות אסור אם עושה עליהם גג ע"י עצים דזה מיקרי אהל דהא אסור ליתן שתי אבנים וקדרה ע"ג כדאי' שם בגמ' וכ"ה פה בש"ע וכ"ה לעיל סי' שט"ו סעיף ו' דאוסר ליתן חבית א' ע"ג שתים משום אהל וכן סעיף ז' שם כתב מותר להניח ספר אחד מכאן וספר א' מכאן וא' על גביהן ולית ביה משום אהל משום דא"צ לאויר שתחתיהן מוכח דאם היה צריך לאויר שתחתיהם אע"ג דליכא כי אם שני מחיצות אסור:
ז סָעִיף א (ס"ק ח) שורה כו' א"צ לאויר כו' וא"כ קשה למ"ד שהביא רמ"א דבעינן שיהיה צריך לא"ש והוא דעת הטור תקשי לדידיה דהאי דביצים והוא ש"ס ערוכה בשלמא על מטה לק"מ דשם צריך לא"ש כמ"ש המ"מ פ' כ"ב מהלכות שבת דין כ"ח להניח סנדלי תחת המטה: ולא זכר מ"ש התוס' כצ"ל ור"ל התוס' כתבו שם במקומו בביצה דף ל"ב ע"ב ד"ה מלמטה כו' וז"ל וכן פי' ר"ח גבי ביעת' כגון שיש ביצים מכאן ובצים מכאן ואחד על גביהן והאויר תחת אוירן עכ"ל מבואר דגם בבצים מיירי שצריך לאויר שתחתיהם להניח שם האור לצלותן:
ח סָעִיף א (ס"ק ט) המגיעות כו' כמ"ש הטור סי' תרל"ב והוא דקיי"ל סכך פסול אם יש בו ד' טפחים פוסל בסוכה וכ' הטור וז"ל ואם יש סכך פסול ב' טפחים ועוד סכך פסול ב' טפחים ואויר פחות מג' מפסיק כ' א"א הרא"ש ז"ל יש להסתפק אי שני הפסולים מצטרפים לפסול הסוכה. מי אמרי' כיון דאויר מפסיק ביניהם לא מצטרפים או דלמא כיון דאין באויר ג' מצטרפים מיהו אם אין בפסולים ד ואויר פחות מג' מפסיק בהא ודאי אין האויר משלימו לארבע שנא' שיהיה חשיב סתום מחמת לבוד דלא אמרי' לבוד להחמיר עד כאן לשון הטור. וצ"ל דהבין הדרכי משה החילוק בין רישא לסיפא דבשלמא ברישא דהסכך פסול בעצמו יש בו שיעור ד' טפחים אלא שיש הפסק ביניהם כה"ג אמרי' לבוד אפילו להחמיר ורואים כאלו הפסולים סמוכים זה לזה וכאלו ד' טפחים סכך פסול במקום א' משא"כ בסיפא דהסכך פסול לבד אין בו ד' טפחים אפילו בצירוף. וצ"ל ע"י לבוד כאלו נמשך הסכך פסול א' עד סכך פסול האחר ונסתם האוי' ע"י סכך פסול ויהיה בו שיעור ד' טפחים סכך פסול כה"ג לא אמרינן לבוד להחמיר. ולכן השיג על הרב"י דאוסר להעמיד מחיצה גבוה ז' ומשהו להעמידו פחות מג' טפחים סמוך לקרקע דהוי מחיצה ע"י לבוד הא כה"ג לא אמרינן לבוד להחמיר ולו' כאילו נמשכה המחיצה עד הקרקע ויהיה גבוה עשרה רק אמרינן לבוד כאלו הז' ומשהו דבוקים בקרקע וליכא מחיצה עשרה: וכ"כ בי"ד סי' שע"א סעיף ד' בהג"ה אם שני גגים סמוכים זה לזה ויש אויר ביניהם פחות מג' טפחים ויש טומאה תחת גג א' אינו מביא הטומאה תחת גג השני וסיים רמ"א הטעם דלא אמרי' לבוד להחמיר וצ"ל אע"ג דע"כ מודה רמ"א דאפילו להחמיר אמרי' לבוד כאלו שני הדברים סמוכים זה לזה רק לא אמרינן דגם האויר נסתם כנ"ל ואולי מיירי דאין בכל גג רוחב חצי טפח ובצירוף שני הגגים ליכא רוחב טפח. ואהל שאין הגג רוחב טפח לא מיקרי אהל ואם כן היינו צ"ל ע"י לבוד דגם האויר כסתום ומשלים לעשות גג רחב טפח. שאני הל' טומאה כו דפליגי התם ר"א ורבינא אף ע"ג דמן הצד סמוך לדופן ודאי אמרינן לבוד מ"מ פליגי באמצע סכך אי אמרי' לבוד. ואייתי ראיה דבאמצע לא אמרינן לבוד מדתנן ארובה שבבית (דהיינו חלון שהוא למעלה בתקרת הבית) בין שיש בה פותח טפח ובין שאין בה פותח טפח אם הטומאה והכלים תחת התקרה הכל טמא. ואם הכלים תחת הארובה אותן הכלים טהורים דאין הטומאה מאהיל עליהם ואם הטומאה תחת הארובה הכל טהור דאין אהל על הטומאה. וא"א אמרינן לבוד באמצע כיון דהארובה איננו יותר מטפח או פחות נימא לבוד ויהיה סתום ויהיה בכל ענין הכל טמא ואמרינן ואידך מאן דס"ל דאמרי' לבוד באמצע תיקשי ליה הא ומשני שאני הל' טומאה דהלכתא גמירי דלא אמרינן לבוד עכת"ד הגמ' ואם כן אדרבא מוכח דאמרי. לבוד להחמיר דאלת"ה מאי ארי' הל' טומאה הא כה"ג דהוי להחמיר אפילו בעלמא לא אמרי' לבוד לדעת רמ"א אך לפי מ"ש לעיל לפרש דברי רמ"א דמודה דאמרינן לבוד להחמיר כאלו שני הדברים סמוכים זה לזה רק לא אמרי' כאלו גם האויר סתום אין מזה ראיה דלא כרמ"א וכ"כ התו' בעירובין כו' דתניא התם עור העסלא (הוא עור כיסוי של כסא העשוי לפנות עליו דמשני צדדים מכוס' בעור ובאמצע יש אויר לפנות עליו) וחלל שלו מצטרפים לטפח (והיינו אם יש תחתיו טומאה וכלים דאם אין בו גג טפח אין מביא הטומאה מצטרף העור עם החלל להיות נחשב גג טפח) ואמר רב דימי דשיעור העור צ"ל רוחב אצבעים מכאן (דהיינו שני זרתות דהיינו האצבע הקטנה שביד ששה בטפח) ואצבעים מכאן ושני אצבעות חלל באמצע ועי"ז הוי עומד כפרוץ או עומד מרובה על הפרוץ כשמצרף שני העומדים בשני צדדים יחד ועי"ז הוי כאלו עומד ואין כאן חלל כלל ע"ש בגמ' וכ' התוס' ד"ה עור כו' מצטרפים היינו כשהטומאה והכלי תחת העור בדאמרי' פ"ק דסוכה ארובה שבבית כו' (משנה הנ"ל) ואין לחשוב האויר ביניהם כסתום מטעם לבוד דהלכתא גמירי גבי טומאה דלא אמרי' לבוד ולהכי נמי אמרי' בסמוך אצבעים מכאן וכו'. וא"א לבוד סגי במשהו מכאן ומשהו מכאן עכ"ל התו' ואין מדברי התו' יותר ראי' ממ"ש במס' סוכה אלא דגם התו' כתבו כדברי הש"ס דגבי הלכתא ג"ל אלא בהא עדיפא האי ראיה מתוס' דלולי הלכתא ג"ל בטומאה או בעלמא אמרי' לבוד להחמיר אפילו לו' דהאויר הוא סתום ולא לבוד לו' ע"י לבוד הוי השני דברים כאלו הם סמוכים זה לזה ומה שהביא מ"א כל דברי התוס' אינו ענין לכאן כ"א אגב גררא רצה לפרש דברי התוס' הצריכים ביאור וכמ"ש מ"א אח"ז ומ"ש מ"א דאעפ"כ החלל כו' ש"מ דיש לבוד להחמיר אין הכונה דמזה שהחלל מצטרף מוכח דלבוד להחמיר אמרי' דהא התם הטעם משום דעומד כפרוץ כנ"ל אלא ראיית מ"א מדהוצרך התוס' לו' הל' גמירי כו' כנ"ל אך הביא כל דברי התוס' לבארן כנ"ל: אך מ"ש שם ולר"נ כו' ומשהו מכאן עכ"ל ר"ל דמשמע מדבריהם דע"י לבוד אפילו ע"י משהו עומד נעשה אהל: ובדף ק"ב כתבו כו' אהא דאמרי' שם א"ר משום ר"ח כילת חתנים מותר לנטות' ולפרק' בשבת (דהיינו שיוצא קנה א' באמצע דופן שבראש המטה וכנגדו בסוף המטה יוצא ג"כ באמצע דופן קנה א' וקנה א' ע"ג שני הקנים מראש המטה עד סוף המטה ופורסים ע"ג קנה האמצעי יריעה א' והיריעה יורדת עד לארץ ומרחבת משני צדדים בשפוע כי המטה שרחבה באמצע והיא מרחבת ומרחקת היריעה משני צדדים) כיון דאין בקנה העליון רוחב טפח אין עליו שם אהל ולכן מותר לפרקה ולנטותה ואין בזה משום עשיית או סתירת אהל ואמר' עלה והוא שאין בשפועה טפח אבל יש בשפועה טפח הוי אהל ופירש"י שאין בשפועה טפח ר"ל מתחלת השיפוע אשר הוא בצד קנה העליון אינו מרחיב למטה כשכלה היריעה אינו מרחיב טפח מכל צד דהיינו שאין בין שני שפתי היריעה למטה שני טפחים והקשה רש"י היכי משכחת לה מטה שאין ברחבה שני טפחים הא כהאי גונא אינה ראוי לשכיבה ותי' רש"י דהמטה רחבה הרבה אלא שכמה קנים יוצאים בראש המטה מרוחקים קצת זה מזה וכן יוצאים הקנים בסוף המטה ועל כל שני קנים שא' בראש המטה ואחד בסופה מונח קנה ע"ג למעלה. ופרס יריעה על קנה הראשון והניח את היריעה לירד למטה קצת בשפוע ואחר כך העלה היריעה ופרסה ע"ג קנה השני שאצל הקנה הראשון ושוב הוריד היריעה קצת בשפוע וכן עשה בכל קנה עד סוף המטה. נמצא יש כאן כמה כילות קטנות ונמוכות. כי בין כל קנה לחבירו יש כילה כזה ומצדדי המטה פרס יריעה גדולה המסבבת את כל המטה עכת"ד רש"י. וכתבו התוס' וז"ל ותימא ונימא לבוד מכילה זו לכילה זו ונמצא שיש בשפועה טפח (ר"ל דהא ע"כ אין בין כילה לחברתה ג"ט דהא אמרי' דאין בכ"א בשפועה טפח) וי"ל דהא דחשיב אהל לעיל ע"י לבוד. היינו לענין שיוכל להוסיף למחר בשבת (ר"ל דאמרי' לעיל אי פרוס אהל טפח מע"ש יוכל להוסיף ולהרחיב האהל דה"ל תוספת אהל עראי דמותר. ואמרי' שם דאפילו אותו אהל טפח שנעשה מע"ש לא היה שלם יחד. אלא אפילו לא היה כ"א ע"י לבוד דהיינו מעט מצד א' ומעט כנגדו וביניהם ואויר ביניהם אמרי' לבוד ומותר להוסיף בשבת) אבל לא מסתבר שיחשב כה"ג עשיית אהל לאסור עליו לעשות בשבת דאטו יהיה אסור לנטות בשבת שני חוטין תוך שלשה משום עשיית אהל עכ"ל התוס' ועיין לעיל סי' שט"ו סעיף ב': וי"ל כו' מותר לפרוס כו'. ר"ל אי הוה אהל טפח ע"י לבוד מע"ש מותר להוסיף עליו בשבת כנ"ל. ומה שחלקו התוס' וכ' היינו לענין שיוכל להוסיף כ ' אבל לא מסתבר שיחשב כה"ג עשיית אהל לאסור כו' אבל לא כתבו טעם לחילוק זה אדרבא אם חשוב אהל לקולא כ"ש שיחשב אהל לחומרא לאסור: אלא שמ"מ מותר כו' דאיהי לא עביד מידי. ר"ל שהאהל נעשה ממילא ע"י לבוד. אבל הוא לא עשה מעשה ואהל בידים שיהיה אסור לעשותו: אבל מחיצה כו' ואסור להניח אח"כ עליה שלחן. דהא כבר הוכיח דאמרי' לבוד אפילו להחמיר ואם כן יש שם מחיצה על אותן ז"ט ומשהו. ואם הניח אח"כ השלחן עליו א"כ עשה אהל בידים. ומה לי שהמחיצה נעשה ממילא ע"י לבוד הא אפילו המחיצה הנעשה מע"ש אסור להניח עליה שלחן בשבת דעושה אהל בידים בשבת: וגם נ"ל דאסור להעמיד מחיצה כו' ר"ל ניהו דאהל הנעשה ע"י לבוד מותר לעשות בשבת. כיון דנעשה ממילא. אבל מחיצה הנעשה ע"י לבוד אסור לעשותו: אם בא להתיר דבר. ר"ל דמחיצה שאינה נעשה להתיר. כי אם לצניעות מותר לעשותו בשבת וכדלעיל ר"ס שט"ו: כדאיתא בסכה דף ט"ו ע"ב. דתנן התם דר"י מתיר בסכה מחיצה תלויה דהיינו שגבוה י' טפחים בעצמה. אלא שעומדת גבוה מן הארץ ג' טפחים שיש אויר ג' טפחים. ובעי למפשט דכמו דס"ל להקל בסכה דאיכא עשה. ה"ה שבת דאיסור מיתה מיקל במחיצה תלויה והביא עובדא פעם א' היתה בשבת הס"ת מונחת בבית א' ובה"כ היה רחוק ממנו והיה ר"ה מפסיק בין הבית ובין בה"כ ושכחו להביא הס"ת לבה"כ בע"ש. ואמר ר"י לפרוס סדינים על העמודים שהיו עומדים בר"ה ויהיה מחיצה מן הבית עד בה"כ משני צדדים. ואותן הסדינים היו נעשים ע"י מחיצה תלויה שהיו הסדינים גבוהים מן הארץ ג"ט. דס"ל לר"י דגם בשבת מהני מחיצה תלויה. ופריך הש"ס פרסו ס"ד ופי' התוס' דקושית הש"ס כיון דאית ליה לר"י מחיצה תלויה הוי מחיצה איך התירו לעשותו בשבת. ומשני אימא ומצאו סדינים פרוסים מע"ש עכת"ד הגמ'. הרי דלר"י מחיצה תלויה מותרת. אע"ג שיש אויר בין המחיצה לקרקע ג' טפחים ע"כ משום דאמרינן גוד אחית המחיצות עד לקרקע. אבל לולי גוד אחית ודאי לא הוי מחיצה הרי דעיקר המחיצה נעשה ממילא ע"י גוד אחית. ואפ"ה פריך הש"ס פרסו ס"ד. וה"ה לדידן אם נעשה מחיצה ע"י לבוד אף על גב דנעשה ממילא מ"מ אסור: וכ"מ כו' גבי לחיים. דאי' שם מבוי שרצפו בלחיים. ר"ל שהעמיד בתחלת המבוי לחי א' והרחיק ממנו פחות מד' טפחים והעמיד לחי אחר. ושוב הרחיק פחות מד' טפחים והעמיד לחי אחר ועוד עשה כן כמה פעמים. א"ר יוחנן באו למחלוקת רשב"ג ורבנן. דרבנן בעלמא א"ל דוקא בפחות מג' טפחים אמרינן לבוד. ורשב"ג א"ל דגם פחות מד' טפחים אמרינן לבוד. ור"י ס"ל דאסור לטלטל נגד הלחי. דס"ל חוד הפנימי של הלחי הפונה לצד המבוי הוא סותמת והוי כאלו מחיצה משם עד צד שכנגדו במבוי. א"כ נגד הלחי שאין מחיצה שם אסור לטלטל. א"כ לרשב"ג דס"ל פחות מד"ט אמרינן לבוד א"כ כיון דכל לחי מרוחק מחברו פחות מד"ט אמרינן לבוד ונעשה הכל לחי א' ואם כן כיון דאסור לטלטל נגד הלחי אם כן אסור לטלטל בכל המבוי עד חוד הפנימי של לחי האחרון לצד מבוי אבל לרבנן דלא אמרינן לבוד א"כ רק לחי ראשון הוי לחי ולא האחרים. א"כ מותר לטלטל בכל המבוי מחוד הפנימי של לחי ראשון (וע"ש שיש אוקימתות אחרות. עכ"פ מאוקימתא זו) מוכח דאמרינן לבוד להחמיר דהא לרשב"ג ע"י לבוד אסור לטלטל בכל המבוי עד חוד אחרון של לחי אחרון וה"ה לדידן: ונ"ל דנדון דידן דשלחן כו' ר"ל ניהו דהוכיח מ"א דאמרינן לבוד להחמיר וא"כ אסור להעמיד מחיצה של ז"ט ומשהו וליתן ע"ג שלחן מ"מ יש צד להקל מטעם אחר ותלוי במחלוקת א"א לבוד בכלים: פירש"י דאפי' כו' דאמר אביי זרק כוורת (שהוא עגול) לר"ה גבוה יו"ד ורחב ששה טפחים (כיון דאינו נקרא רה"י אלא גבוה י' ורחב ארבע ולהעמיד תוך העיגול של כוורת ריבוע של ד טפחים צריך שיהיה עגולו דהיינו רוחב העיגול שש וע"ש ברש"י החשבון) פטור דהוי רשות וכיון דכל מלאכות שבת ממשכן גמרינן ובמשכן לא מצינו שזרקו רשויות כ"א כלים אבל גבוה יוד ואין רחבו שש דאינו נקרא רשות אלא כלי חייב כפאה לכוורת על פיה והשולים למעלה וזרקה היתה גבוה שבע ומשהו חייב שבע ומחצה פטור ופירש"י דהאי דכפאה ע"פ ע"כ לא קאי על רחבה שש דא"כ אפי' שבע ומשהו פטור דכיון דהגיע פחות משלשה טפחים סמוך לקרקע אמרינן לבוד והוי גבוה יוד ורחב ד' וה"ל רה"י וא"כ יפטור דלא מצינו שזרקו רשויות אע"ג שנופל אח"כ לארץ ל"מ דאזלינן בתר התחלת ההנחה דהיינו כשהגיע סמוך לג' טפחים פחות משהו לארץ אמרינן. לבוד והוי מיד כמונח אע"כ קאי אאין רחבה שש דאפי' אמרי' לבוד והוי גבוה יוד מ"מ ל"מ רשות דהא אין רחבה ד' ולכן חייב אבל גבוה ז' ומחצה פטור דכיון שהגיע ג"ט פחות משהו סמוך לארץ דאמרי' לבוד הוי כמונח ע"ג קרקע א"כ אז הכוורת גבוה יוד טפחים ומחצה פחות משהו א"כ חצי טפח פחות משהו שמונח למעלה מיוד הוי מונח במקום פטור דלמעלה מיוד בר"ה הוי מקום פטור ובעי' שיהיה הדבר הנזרק מונח כולו בר"ה במקום החיוב ואע"ג שאח"כ נופל לארץ ל"ל בה דאזלינן בתר תחלת ההנחה כנ"ל וכתב עוד רש"י דוקא כפאה על פיה אבל אי לא כפאה ע"פ והשולי' מונחי' לצד הארץ לא אמרינן לבוד דל"א לבוד אלא במחיצות רב אשי אמר אפי' שבע ומחצה חייב דמחיצות לתוכן עשויו' (ופירש"י לתוכן להניח בהן דבש ולא לכופאן כלפי מטה הלכך אין כאן תורת לבוד) הרי מבואר דאפי' אין בכוורת רחב ד' דאין עליו תורת רשות כ"א תורת כלי אפ"ה אמרינן לבוד חוץ מכוורת דקי"ל כר"א דמחיצות לתוכן עשויות: והתוס' כתבו כו' דהתוס' ס"ל דלא אמרינן לבוד בכלים ולכן פי' דהאי דכפאה ע"פ קאי דוקא על רחבה ששה ובגבוה ז' ומשהו חייב אף ע"ג דכשמגיע פחות מג"ט סמוך לקרקע י"ל לבוד והוי רשות ז"א דאפי' א"א לבוד מ"מ לא הוי רשות דניהו אם השולי' גבוה ז' טפחים ומשהו אבל החלל לבד אינן גבוה כ"כ והשולי' כיון שאין מחיצות לא אמרי' לבוד א"כ החלל לבד עם הג"ט פחות משהו אויר למטה אינו גבוה יוד אבל שבע ומחצה דהחלל בלי השולי' הוי עכ"פ ז' ומשהו וכיון שמגיע פחות מג"ט סמוך לקרקע אמרינן לבוד והוי גבוה יוד ורחב ד' והוי רשות ולכן פטור מבואר מדברי התו' דבכלים לא אמרינן לבוד וכן סיימו שם וז"ל אבל אין רחבה ארבע ה"ה כשאר כלים דעלמא ולא אמרינן לבוד עכ"ל אבל מ"מ ס"ל ניהו דבכלים לא אמרינן לבוד מ"מ עם הכלי ע"י לבוד נעשה רשות אמרינן לבוד ונעשה רשות והוא ההיפך מדעת הרמב"ן שהביא אח"ז: והרמב"ן כו' הוא דעה שלישית דס"ל דאמרינן לבוד בכלים אבל לא אמרינן דע"י לבוד תעשה הכלי רשות ומוקי להאי דכפאה ע"פ בין על רחבה שש ובין אין רחבה שש ולכן גבוה ז' ומשהו ולא אמרינן אפי' ברחב שש שיפטור דהא כשמגיע לפחות מג"ט סמוך לקרקע י"ל לבוד דהא ס"ל דאמרי' לבוד בכלים וכיון דרחבה ד' הוי רשות אך הרמב"ן ס"ל דלא אמרינן לבוד לעשות לכלי רשות ונשאר כלי לכן חייב אבל גבוה שבעה ומחצה פטור אפי' אינו רחב שש והטעם כמו שכתב רש"י כיון שהוא גבוה ז' ומחצה כשמגיע סמוך לג' טפחים פחות משהו סמוך לקרקע אמרינן לבוד. דהא אמרינן לבוד בכלים והוי מקצת הכוורת למעלה מיוד דהוי מקום פטור כנ"ל וא"כ דין השלחן תליא במחלוקת הני אשלי רברבי ולדעת רש"י דאמרי' לבוד בכלים וגם אמרינן ע"י לבוד נעשה רשות ה"ה דנעשה אהל אפי' אין הדפנות של השלחן גבוהים רק ז' ומשהו ולמעלה הדף אינו רחב רק טפח אפ"ה אמרינן לבוד ונעשה אהל ואסור לעשותו בשבת אבל לדעת התוס' דס"ל דלא אמרי' לבוד בכלים א"כ אם אין הדף למעלה רחב ד' טפחים דאין עליו שם רשות כ"א שם אהל כה"ג מותר לעשתו בשבת להניח הדף על הרגלים דלא אמרינן לבוד בכלים אבל אם הדף רחב ד' טפחים וע"י לבוד יהיה נעשה רה"י כה"ג אמרי' גם להתוס' לבוד בכלים א"כ כה"ג גם לדעת התוס' אסור להניח הדף ע"ג רגלי השלחן אבל לדעת הרמב"ן דס"ל דלא אמרינן לבוד בכלים לעשותן רה"י ה"ה אפשר דל"א לבוד לעשות אהל א"כ גם כה"ג מותר: וצ"ע דהא בשבת כו' ר"ל להרמב"ן תיקשי סוגיא דשבת דאיתא שם דף קא אם נעץ קנה ובראשו טרסקל (היינו סל) והוא רחב ט' טפחים ועומד בר"ה אפי' הטרסקל גבוה מן הארץ הרבה ס"ל לר"י בר"י הזורק לתוכו מר"ה חייב דהאי טרסקל משוינן ליה רה"י דאמרינן גוד אחית מן הטרסקל עד לארץ וחכמים פוטרים כיון דגבוה יותר מג' טפחים סמוך לארץ והוי מחיצה תלוי' משמע שאם אין גבוה מן הארץ כ"א ג' טפחים פחות משהו מודו רבנן דחייב דע"י לבוד נעשה הטרסקל רה"י הרי מוכח דע"י לבוד נעשה רשות דלא כרמב"ן: וכ"מ בעירובין גבי כלכלה לא ידעתי ראייתו משום דשם לא מיירי כלל שיש אויר בין הכלכלה לאילן אלא סמוך לאילן ממש: וכן כ' הטור סי' פ"ז הובא במ"א לעיל ס"ס פ"ז אם הניח גרף ועביט תחת המטה ומחיצות המטה מגיעות עד פחות מג"ט סמוך לארץ מותר לקרות ק"ש סמוך למטה דאמרינן לבוד והוי כאלו המחיצות מגיעות לארץ. אולם מ"א גופיה כתב שם וז"ל ועמ"ש ס"ס תק"ב א"א לבוד בכלים אבל הכא כ"ע מודים דכסתום דמי עכ"ל. ר"ל ניהו דלא אמרינן לבוד כגון גבוה ז' ומשהו כשמגיע פחות מג"ט סמוך לארץ ויהיה אז כאלו גבוה יוד טפחים ויהיה כאלו אותו אויר פחות מג"ט כאלו יש שם מחיצות לארץ זה לא אמרינו אבל אמרי' לבוד גם בכלים ר"ל כאלו אלו ז"ט ומשהו עומדים על הארץ וה"ה גבי מטה דאמרי' כאלו המטה עצמה עומדת על הארץ אע"ג דאינו אהל מ"מ עכ"פ הצואה מכוסה ובלא"ה לא ידעתי מאי ענינו לרמב"ן דהא שם לא בעי' כלל שיעשה רשות: ומ"ש הטור כו' הוא הראיה שהביא הד"מ לעיל תחלת ס"ק זה. עמ"ש שם פירושו והעולה מדברי מ"א סי' תרל"ב דהיינו טעמא בדין השני ששני הפסולים בצירוף אינן ד' טפחים אין אומרים ע"י לבוד כאלו סכך פסול יש ד' טפחים ניהו דאמרינן לבוד אפי' להחמיר ואמרי' אפי' דגם האויר שבין שני הפסולים הוא סתום אבל מאן לימא לן דהאי אויר שיהיה כסתום בסכך פסול דלמא הוא כסתום בסכך כשר כה"ג לא מחמירים ע"י לבוד שיהיה נחשב האויר כסתום בסכך פסול וא"כ ליכא סכך פסול ד' טפחים לכן הסכה כשרה:
ט סָעִיף ב (ס"ק י) אגודה כו' משמע דאם אין אגודים כו' ודוקא אם העצים גסים כו' דלשון הש"ע הוא לשון הרמב"ם ודייק הרב"י מדנקט אגודה משמע דאם אין אגודים אפי' אחז בו האור מותר להסירו והטור לא כתב לשון אגודה אלא כ' מדורה העשויה מעצים דקים מותר להסיר מהן כל זמן שלא אחז בהן האור ודייק מזה הרב"י דוקא בעצים דקים הוא דאסור באחז בהן האור אבל בעצים גסים אפי' אחז בהן האור מותר להסירו וכדי להשוות דעת הטור לדעת הרמב"ם לכן ס"ל דלא הותר להסיר באחז בהן האור אלא היכא דאיכא תרתי לטבות' שאינן אגודה וגם הם עצים גסים ולכן הטור דמיירי באין אגודים. ולכן כ' דוקא עצים דקים והרמב"ם דמיירי באגודה ולכן סתם ומשמע דאפי' בגסים אסור באחז בהם האור: וז"ל הג"מ כו' ואינו מכוין לכך ופעמים שאינו מכבה ר"ל ע"י שלפעמים אינו מכבה לא הוי פסיק רישיה: ועסי' תקי"ד שכ' מ"א שם בשם הרא"ש דכה"ג גרע מגרם כיבוי דשרי דגרם כיבוי לא מיקרי אלא כשאינו עושה מעשה בגוף האש אלא חוצה לו כגון טלית שאחז בו האור מצ"א מותר ליתן עליו מים בצד השני. אבל היכי שעושה מעשה בגוף הדבר הדולק לא מיקרי גרם כיבוי: נכון להחמיר כדעת מרדכי ורוקח. אולם ליקח ממדורה זו וליתנו למדורה אחרת הסמוכה לה כתב הט"ז דשרי דדומה לנותנו באותו מדורה בצד האחר:
י סָעִיף ג (ס"ק יא) אין סומכים כו' דהעצים הן מוקצים כו' בדף לג תניא אין סומכים את הקדרה בבקעת לפי שלא ניתנו עצים אלא להסקה ור"ש מתיר ואח"ז אמר חזרה היינו עץ חד בראשו וראוי לתחוב בשר לצלותו. הלכתא יבש דחזי להסקה מותר ורטיבתא דלא חזי להסקה אע"ג דחזי להיסק גדול מ"מ אסור. וס"ל להר"ן דהא דשרי ביבש הואיל וחזי להסקה הטעם כדאמרינן שם לעיל מיניה מה לי לצלות בו ומה לי לצלות בגחלתו אבל רטיבא לא חזי להיסק דל"ל מה לי לצלות בגחלתו אסור לצלות בו וא"כ לסמוך הקדרה בבקעת בכל ענין אסור אפי' יבש דהוי מוקצה: דלא ניתנו עצים אלא להסקה. ואע"ג דמסיקים בכלים אע"ג דלא ניתנו כלים להסקה מ"מ כיון דאיכא תורת כלי עליהם מותר לכל דבר אבל עצים דאין עליהן תורת כלי ה"ל כצרורות וכאבנים דאסור לטלטל רק להסקה עכ"פ מותרים כיון דעומדים לכך וכן דעת הרמב"ם ואע"ג דמסקי' בשבת דהאי ברייתא אתי' כב"ש וכיון דבשבת אין העצים ראוים כלל דהא אסור להסיק ודאי אסורים בטלטול ס"ל לב"ש דגזרינן י"ט אטו שבת אבל ב"ה ס"ל דלא גזרינן י"ט אטו שבת ולכן מותר לב"ה לסמוך הקדרה בבקעת על זה תירץ דסוגיא דהכא בביצה חולקת דהא נתן טעם לפי שלא ניתנו עצים אלא להסקה וסוגיא דביצה הנאמרת במקומה עיקר וקי"ל הכי דאפי' לב"ה אסור לסמוך משום מוקצה וכנ"ל ופסק בש"ע כהרמב"ם ור"ן ולכן אוסר לסמוך בכל ענין אפי' יבש אבל הרא"ש וטור ס"ל להשוות סוגיא דהכא עם סוגיא דשבת ולכן ס"ל הא דאמרי' הלכתא יבשתא שרי רטיבתא אסור לא קאי על לצלות בו לבד. כ"א קאי על לסמוך הקדרה ג"כ וס"ל הא דאמרינן לא ניתנו עצים אלא להסקה א"כ בשבת הן מוקצים וגזרינן שבת אטו י"ט ועז"א והלכתא יבשתא כו' דניהו דברייתא דקתני סתמא אין סומכים כו' משמע אפי' יבשתא ע"כ כב"ש אתי דגזר בכל ענין י"ט אטו שבת אבל לדידן דקי"ל כב"ה דלא גזור היינו דוקא ביבשתא דרואה ההפרש בין י"ט לשבת דבשבת לא חזי לכלום ובי"ט חזי להסקה כה"ג לא גזרינן י"ט אטו שבת אבל רטיבתא דגם בי"ט אינו ראוי להסקה ואין הפרש בין י"ט לשבת כה"ג גם ב"ה מודו דגזרינן י"ט אטו שבת ודעת יש"ש הביא מ"א בסס"ק י"ג לפסוק כהרא"ש:
יא סָעִיף ג (ס"ק יג) וכ"ש שמותר כו' דוקא בעץ יבש ומ"ש רמ"א שמותר להסיק עם שאר עצים ע"כ מיירי בלח דיבש א"צ לתערובות ושרי להסיק בו בפ"ע וא"כ איך למד לח מיבש מכח כ"ש: ואפשר דמ"מ כ"ש הוא דלח ע"י תערובות מסתבר יותר להתיר מלהתיר יבש לצלות בו ובלי תערובות. והיש"ש פסק כו' כבר בארתי דעת הטור והרא"ש בס"ק יא:
יב סָעִיף ד (ס"ק יד) וכן המנהג כו' ונ"ל טעם ר"ל לחלק בין שאר י"ט לפסח: שכתב הרא"ש דחסימי כו' דאמרינן דף לד ע"א אין מלבנין את הרעפים לצלות עליהן בי"ט ואר"י הטעם משום ליבון רעפים ר"ל שע"י היסק ראשון מלבנן ומחזקם ומחסמן והרי הוא עושה גמר כלי בי"ט וחייב משום מכה בפטיש וברייתא מיירי ברעפים חדשים. וכ' התוס' יש נזהרים מה"ט שלא לבשל בקדרה חדשה בי"ט. אבל באמת מותר לבשל דדוקא כשהקדרה ריקנית אז מחסמה ע"י האש אבל כשמבשל בקדרה חדשה אינה נחסמת ע"י בישול זה וסמ"ק ויתר פוסקים מתירים מטעם אחר ומחלקים בין קדרות שלהם ובין קדרות שלנו אבל לא ביארו טעם החילוק ורי"ו נתן טעם דקדרות שלנו היוצר מתחלת עשייתן מצרפן הרבה בתנור עד שאין צריכים עוד חיסום וכוותיה פסק הרב"י. ורמ"א הביא י"א והוא דעת הרא"ש וכן המנהג והטעם כ' הרא"ש דחסומי כו' דחזיא להו דמדייתי (היינו אם נותנים תוך קדרה חדשה מים מזיע הקדרה בצד החיצון) כו' עד שיבשלו כו' ובזה נדחה סברת המתירים דמחלקים בין קדרות שלהם לקדרות שלנו דהא החוש מעיד דגם קדרות שלנו צריכים חיסום דהא מדייתי עד אחר בישול ראשון: לכן מותר כו' ר"ל אפי' לי"א והוא דעת הרא"ש מ"מ לכלים המצופים שרי: כמו שכ' סי' תנא סעיף כג משום חשש חימוץ: אבל באמת אין חילוק דכלים שאין מצופים גם בשאר י"ט אסור לבשל פעם ראשון בי"ט ומטעם זה שמעתי בימי חורפי שנזהרים מלשתות טוטי"ן בטוטי"ן של חרס חדשה בי"ט דאז מחסם להו:
א סָעִיף א ס"א ונהגו כו'. כמו שפופרת דמותר משום שינוי אבל בלא שינוי אסור מדלא פליג במפוח עצמו. תוס' שם: ומותר כו'. אגודה בשם סדר עולם: אם כו'. תוס' כ"ב א' ד"ה אין וצ"ל דהוי פסיק רישיה: ודוקא כו'. משום הכנה: וכן כו' אבל מותר כו'. דאוהל בלא דפנות ע"כ מותר דאל"כ אפי' ממעלה למטה יהא אסור: וי"א דאפי'. ובזה מתורץ קושית תוס' מ"ש בספ"ד דשבת מניחין קדירה ע"ג קדירה כו' וש"מ מדקאמר וכן פוריא וכן כו' ל"ל למיחשב כולהו אלא דחשיב אותן שצריך לאויר שתחתיו וע' תוס' בשם ר"ח מ"ש על ביעתא:
ב סָעִיף ב ס"ב אגודה כו'. וכן פי' הרי"ף וכן פי' הרא"ש פי' שני בשם הערוך: ומותר. כו'. אע"ג דפסיק רישיה הוא כיון שאינו כיבוי גמור רק דומה לכיבוי וע"ש במרדכי שמתיר אפי' ליקח להאיר רק שכ' שנכון ליזהר: הואיל ואינו כו'. הא מכוין אסור דלא כרמב"ם וש"ע שכ' דוקא אגודה וע' במרדכי:
ג סָעִיף ג ס"ג אין סומכין כו'. דלא כסוגיא דפרק כל הכלים דאמר ב"ש היא אלא כמ"ש כאן משום דלא ניתנו עצים כו' ומוקצה הוא לכ"ד. ר"ן. ואסור אפי' ביבישתא דלא כתוס' ורא"ש בשם ר"ת ע"ש וז"ש אבל מותר כו' דלר"ת יבשתא מותר לכ"ד ולח אסור לכ"ד: אבל מותר. ביבשתא שם: וכ"ש כו' אע"ג. שם חזי להיסק גדול ול"ק אלא אלהסיק בו אבל לא אלצלות ועמ"א:
ד סָעִיף ד ס"ד לדידן. אע"פ שאמרו ל"ד א' הכא בקדירה חדשה כו' מ"מ בשלנו מותר דכבר נגמר תיקונם. רי"ו: ויש אוסרין. הרא"ש שם וכנ"ל: ואם לא כו'. ירושלמי דמ"ק ר"י בר' ישמעאל אורי מדוחק כו'. והביאו הרא"ש בי"ט שם:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.