א אָסוּר לֶאֱפוֹת אוֹ לְבַשֵּׁל אוֹ לִשְׁחֹט בְּיוֹם טוֹב לְצֹרֶךְ מָחָר, אֲפִלּוּ הוּא שַׁבָּת אוֹ יוֹם טוֹב וַאֲפִלּוּ בִּשְׁנֵי יָמִים שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה; אֲבָל מְמַלְּאָה אִשָּׁה קְדֵרָה בָּשָׂר אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה אֶלָּא לַחֲתִיכָה אַחַת. הַגָּה: וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁיָּכוֹל לִשְׁחֹט אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ אֶלָּא לְכַזַּיִת (סמ"ק), וְכֵן יְכוֹלָה לְבַשֵּׁל הַרְבֵּה קְדֵרוֹת וְלֶאֱכֹל מִכָּל אַחַת מְעַט. (בֵּית יוֹסֵף וְרַבֵּנוּ יְרוּחָם וּתְשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ"א). וְדַוְקָא קֹדֶם אֲכִילָה, אֲבָל אַחַר אֲכִילָה אֵינָהּ יְכוֹלָה לְבַשֵּׁל וְלוֹמַר: אֹכַל מִמֶּנָּה כַּזַּיִת, דְּהָוֵי הַעֲרָמָה; מִיהוּ אִם עָבְרָה וּבִשְּׁלָהּ, אוֹ שָׁחַט מֻתָּר לְאָכְלוֹ.
ב מְמַלֵּא נַחְתּוֹם חָבִית שֶׁל מַיִם אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ אֶלָּא לְקִיתוֹן אֶחָד. הַגָּה: אֲבָל צָרִיךְ לְהָשִׂים הַכֹּל אֵצֶל הָאֵשׁ בְּפַעַם אַחַת, אֲבָל אָסוּר לְהוֹסִיף אִם כְּבָר הֶחָבִית אֵצֶל הָאֵשׁ, דְּטִרְחָא שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ הוּא (הַמַּגִּיד פ"א).
א סָעִיף א {א} אסור לאפות וכו' - ואפילו דבר שאינו מלאכה רק טרחא בעלמא כגון הדחת קערות והבאת יין מיו"ט לחבירו ג"כ אסור כמו שנתבאר ס"ס תרס"ז וע"ש מש"כ בזה:
ב סָעִיף א {ב} אפילו הוא שבת - דאין יו"ט מכין לשבת כדיליף בגמרא מקרא וכ"ש דמיו"ט לחול אסור ועיין סימן תקכ"ז:
ג סָעִיף א {ג} או יו"ט - ר"ל יו"ט שני של גליות דספק חול הוא ונמצא מכין מיו"ט לחול:
ד סָעִיף א {ד} ואפילו בב"י של ר"ה - דלהחמיר אמרינן קדושה אחת הן ולא להקל:
ה סָעִיף א {ה} אבל ממלאה וכו' - ואפילו אחר שהניחה הקדרה על האש מותרת להוסיף בשר מפני שהתבשיל מתוקן יותר כשיש שם בשר הרבה ואפילו הוא בקדרה קטנה מותר ליתנו בקדרה גדולה ולהוסיף עליו כדי שיהיה שמן ביותר וכ"ז שייך דוקא כשמבשל בשר ודגים בקדרה אבל בשאר תבשילין אינה רשאה להוסיף בשביל לילה כשעומדת כבר הקדרה על האש דאינו מוסיף שבח עי"ז בהתבשיל וכן כשצולין בשר על השפוד אינו רשאי להוסיף בשביל לילה כשעומד כבר השפוד על האש אבל בתחלה יכול להוסיף על השפוד כמה שירצה כיון שהוא בטרחא אחת וכן בתבשיל כה"ג וכמו בס"ב:
ו סָעִיף א {ו} אע"פ שא"צ וכו' - היינו אף אם כונתה בהוספת הבשר בשביל לילה שהוא חול אעפ"כ מותר כיון שעכ"פ צריכה לחתיכה אחת לאכול ביו"ט והסכימו הרבה אחרונים דמ"מ תזהר שלא תאמר בפיה שמבשלת לצורך לילה ומ"מ בדיעבד אינו נאסר עי"ז:
ז סָעִיף א {ז} אלא לחתיכה וכו' - וה"ה אם אינה צריכה רק להתבשיל או להרוטב בלבד ג"כ שרי דכ"ז משתבח ע"י הוספת הבשר. ואם א"צ לסעודת היום כלל ועיקר בישולו רק לצורך הלילה ואוכל קצת ממנה כי היכי דלא ליתסר עליה לבשל יש דיעות בין הפוסקים דיש אוסרין דהוא בכלל הערמה ויש מתירין כיון שעכ"פ אוכל קצת ממנה וגם הוא קודם אכילה וכדלקמיה והעולם נהגו להקל כדעה זו שמבשלין בשחרית לצורך הלילה וטועמין קצת מהן ואין למחות בידם כי יש להם על מי שיסמוכו [ודוקא מיו"ט א' ליו"ט ב' אבל מיו"ט לחול יש ליזהר בזה]. והמחמיר כדעה ראשונה שלא לבשל לצורך הלילה בקדרה בפני עצמה אלא באותה קדרה עצמה שמבשל לצורך סעודת שחרית הוא מרבה בה לצורך הלילה תבוא עליו ברכה ועיין לקמיה בסק"י:
ח סָעִיף א {ח} אחת - ודוקא בזה שיש תועלת גם לצורך היום ע"י הריבוי אבל אסור לעשות חרעמזלא"ך או קרעפלא"ך וכיו"ב יותר ממה שצריך לבו ביום שאין אחד משביח מחבירו וצריך לטרוח בכל אחד ואחד בפ"ע:
ט סָעִיף א {ט} וכ"ש שיכול לשחוט וכו' - קאמר כ"ש משום שא"א לשחוט בשביל כזית א' אא"כ ישחוט כל הבהמה ודוקא אם יש עדיין שהות עד זמן אכילה להפשיטו ולמולחו ולבשלו או עכ"פ לצלותו אבל אם לא יספיק כ"כ עד אחר זמן אכילה אסור וכדלקמיה:
י סָעִיף א {י} וכן יכולה לבשל הרבה קדרות וכו' - ר"ל אפילו כונתו לצורך הלילה כיון שרוצה לאכול מכל אחת בסעודת שחרית ומיירי שכל קדרה היה מבשל מין בפ"ע אבל מין אחד בשתי קדרות אין להתיר כיון שטעם שתי הקדרות הוא שוה א"כ כל מה שטועם משתיהן יכול לטעום מאחת ונמצא שהקדרה השניה אינה מתבשלת כ"א לצורך לילה לבד:
יא סָעִיף א {יא} ולאכול מכ"א מעט - מסתימת לשונו משמע דאפילו א"צ לאכול ורק שטועם מעט מכל קדרה כדי שיהיה לו היתר לבשל והיינו כדעת המקילין לעיל בסק"ז ולדעת האוסרין שם אין היתר רק למי שדעתו באמת לאכול מיני מטעמים חלוקין בסעודת שחרית ומכוין להרבות בכל מין כדי שישאר ללילה אבל לא כשטועם רק דרך הערמה וכבר כתבנו דהעולם נהגו כדעת המקילין:
יב סָעִיף א {יב} דהוי הערמה - ובזה לכו"ע אסור אף שאוכלת אח"כ מעט דהוי הערמה הניכרת לכל כיון שכבר סעדה:
יג סָעִיף א {יג} מיהו אם עברה ובישלה וכו' - יש מן האחרונים שמפרשי דאריש הסעיף קאי דהיינו אם עבר במזיד ובישל מיו"ט לחבירו ולא קאי כלל אדסמיך ליה דמיירי בדין הערמה דשם אפשר דאף בדיעבד אסור דהערמה חמירא ממזיד כדלקמן בסימן תקכ"ז סעיף כ"ד אבל כמה אחרונים כתבו דאדסמיך ליה קאי דהערמה זו קילא להתיר בדיעבד כיון שעכ"פ אכל ממנה קצת מבע"י:
יד סָעִיף ב {יד} אע"פ שא"צ וכו' - ר"ל והמותר מכוין שיהיה לצורך הלילה אפ"ה שרי דחד טרחא הוא וכתבו האחרונים דהיינו דוקא היכי דממלא פעם אחת מהדלי ולא פעמים רבות ע"י כלים:
טו סָעִיף ב {טו} אלא לקיתון אחד - וגם בזה צריך ליזהר שלא יאמר בפירוש שהוא רוצה המותר לצורך מחר ובדיעבד אינו נאסר בכך דמ"מ חד טרחא היה:
טז סָעִיף ב {טז} אסור להוסיף וכו' - דלא דמי לבשר שכתבנו בס"א דמותר אף להוסיף אח"כ דהתם ההוספה משביח בהתבשיל משא"כ הכא אין המים משביחין בכך. ואם עושה כן כדי שלא תבקע הקדירה שרי דהרי זה לצורך יו"ט:
א סָעִיף א אסור להכין מי"ט לחבירו אפי' דבר שאינו מלאכה עססי' תרס"ז מ"ש ועסי' תי"ו וכ"ש האידנא דאנן בקיאים בקביעא דירחא יום טוב שני לגבי ראשון חול הוא דאסור: של ר"ה. דלהחמיר אמרי' קדושה א' הם ולא להקל וק' דבסי' תי"ו ס"ב כתב המערב לב' י"ט של גליות וכתב המ"מ והרשב"א והרמב"ם אבל בר"ה אפי' נאכל בראשון יוצא בשני דקדושה א' הן אפי' לקולא ע"ש וי"ל דהא באמת ראשון עיקר וא"כ אסור לבשל בו ליום שני דמכין מי"ט לחול אבל התם ממ"נ אי אמרי' יום שני חול הוא א"צ עירוב:
ב סָעִיף א אבל ממלאה כו'. אפי' אחר שהניחה הקדירה על האש מותרת להוסיף בשר מפני שהתבשיל מתוקן יותר כשיש שם הרבה (טור ב"י יש"ש) ומשמע דאפי' הוא בקדיר' קטנה מותר ליתנו בקדירה גדולה ולהוסיף עליו כדי שיהיה שמן ביותר ועססי' זה וכתב הטור דמותר לומר בפי' לי"ט שני אני רוצה זה המותר וביש"ש פסק כהרוקח דאסור וכ"מ בב"ח (ועסי' תקי"ב ס"א) והעולם נוהגים היתר שמבשלין בשחרית לצורך הלילה ועכ"פ צריך ליזהר לאכול קצת ממנו וכתב ב"י דאפי' אוכל רק מהתבשיל שעם הבשר או מהרוטב שרי והב"ח כתב דדוקא כשצריך לחתיכה א' אז מותר למלאות הקדירה אבל אם עיקר בישולו לצורך הלילה ואוכל בשחרית קצת ממנו כי היכי דלא ליתסר עליה הוי הערמה דלא כהרבה שטועים באיסור זה כו' ודחק ליישב דברי התוס' והג"א ורי"ו שכתבו בהדיא שמערימין ע"ש ודברי רי"ו א"א לישבו דז"ל רגילין בני אדם לשחוט התרנגולת ולבשל' לצורך חול ולאכול מהכבד או דבר מועט וסמכו על ההיא דרב אדא וכו' (עססי' ת"ק) וכתב הר"ש דוקא קודם אכילה עכ"ל וכ"כ היש"ש בהדיא שמותר להערים והא דאסור בהערמה היינו כשאינו אוכל כלל מאותו קדירה רק שאומר שמא יזדמנו לו אורחים (עסי' תקכ"ז סכ"א) וכ"מ בב"י בשם רשב"א שאסור לטפל הגבינות בבצק אף על פי שאוכל א' מהם מפני שאין א' משביח בתיקון חבירו ע"ש משמע שבקדירה שמשביח שרי ע"ש ובתשו' הרשב"א בסי' תרפ"א והמרדכי כתב בא' שהיה צריך פת לברית מילה והתיר רבי יואל לאפות ג' תנורים מפני צריכות פת א' מכל תנור לב' וג' ישראלים והג"מ כתב דזה מקרי הערמה ואסור וי"ל דדוקא בפת החמיר מפני שצריך כל ככר טרחא ותיקון בפ"ע (עסי' תק"ז ס"ב בב"י) אבל בקדירה דחד טרחא הוא שרי: אח"כ ראיתי שכתב בכ"ה בשם רדב"ז דוקא שאכל דרך אכילה ולא להערים ע"ש ומ"מ נ"ל מאחר שמנהג להקל שמבשלין בשחרית וטועמין דבר ממנו שאין לאסור להם אבל להכין מי"ט לחול כה"ג אסור אף על פי שרי"ו כתב שנוהגין להקל כמש"ל בזמנינו לא נהגו להקל בזה:
ג סָעִיף א מותר לאכלו. אפי' יש לו תבשילין אחרי' דזה לא מקרי הערמה כיון שאוכל ממנו מעט (ב"י רשב"א יש"ש ש"ג) דלא כהב"ח שמחמיר ע"ס סי' תקכ"ז ומיהו בי"ט של ר"ה מחמיר בש"ג ואין טעמו נראה בעיני עמ"ש:
ד סָעִיף ב ממלא נחתום כו'. דחד טירחא הוא ומשמע דגם בזה שרי להערים קודם האכילה דהא י"א דבשר ומים חד דינא אית להו עבב"י:
ה סָעִיף ב אסור להוסיף. שאין המים משביחין בכך ונ"ל דאם עושה כן כדי שלא יבקע הקדירה שרי ע' סי' תק"ז ס"ה ותקי"ד סעיף א':
א סָעִיף א ואפי' ב' ימים של ר"ה. אע"ג דכיומ' אריכתא נינהו ה"מ להחמיר אבל לא להקל:
ב סָעִיף א אבל ממלאה אשה כו'. בגמ' ת"ר אין אופין מי"ט לחבירו באמת אמרו ממלאה אשה כל הקדירה בשר אע"פ שא"צ אלא לחתיכה א' פירש"י דבחד טירחא סגי וכן בנחתום לגבי מילוי מים אבל לאפות אינה אופה אלא מה שצריך לה לפי שבכל ככר צריך אפיה לעצמו רשב"א אומר ממלא' אשה כל התנור פת מפני שהפת נאפה יפה בזמן שהתנור מלא לפי שאם הדביק הרבה פת בדופני התנור נתמעט החלל והחמימות אינו מתפשט כ"כ ונאפה יפה אמר רבה הלכה כרשב"א והטור כתב דין של אפיי' הפת לענין מילוי הקדירה בבשר אע"פ שא"צ אלא לחתיכה א' מפני שהתבשיל יותר מיתקן כשיש הרבה בקדירה וזה כוונת הטור לתרי טעמים הא' שבסי' תק"ז הביא דדוקא בתנורים שלהם היה ריבוי הפת שבח לפי שהיו מדבקים בדופני התנור משא"כ בתנורים שלנו ע"כ כתב הטור דין זה לגבי תבשיל עם בשר הטעם הב' דקמ"ל דאף בבשר יש מעלה מצד הריבוי ופשוט הוא דגם רשב"א דקי"ל כוותי' ס"ל ג"כ הטעם של ת"ק דמותר כל שאין שם אלא חד טרחא דהא מ"ה מותר בנחתום במים ששם אין הטעם דיש מעלה בריבוי אלא משום חד טרחא כמו הת"ק אלא שרשב"א מוסיף להתיר אפי' בתרי טרחות כגון אפיית פת מצד המעלה של ריבוי וכן הטור ס"ל כן וא"כ מ"ש היתר בתבשיל עם בשר הוי דינו ג"כ אפי' בב' טרחות דהיינו שכבר הקדירה שפותה אצל האש יכולה לעשותה מעשה חדש להשים שם עוד חתיכה מפני מעלת הריבוי כמו בפת לרשב"א וע"כ תמהתי על הב"י שעש' מחלוקת בין רש"י שנתן טעם משום חד טרחא ובין הטור שפי' משום מעלת ריבוי ומכח זה עשה נ"מ לדינא בין ב' הטעמי' ועשה מזה פסק הלכה כמאן קי"ל ע"ש ובמחילה מכבודו לא זו הדרך אלא תרווייהו הלכתא נינהו גם לרש"י ולא זכר רש"י טעם שלו אלא לת"ק דלא ס"ל הטעם השני אבל הטור כותב טעמו אליבא דרשב"א דקי"ל כוותיה דס"ל תרווייהו והא ראייה מדהתיר בנחתום לחמם מים דשם באמת אין מותר אלא בחד טרחא וזה פשוט לפע"ד והב"י אגב חורפיה לא עיין בזה כראוי:
ג סָעִיף א אלא לחתיכה א'. פי' ויכולה להוסיף אפי' כמה פעמים כמ"ש בסמוך מפני מעלת הריבוי אפי' בשר להוסיף על בשר והב"י כ' שאין מותר להוסיף בשר על בשר מצד תיקון כל דהוא ואזיל לשיטתו שזכרנו אבל כבר נתבאר דאינו כן ומותר והנה הטור פוסק אפי' אם אומרת בפי' שמוספת לאכיל' בחול מותר כיון שעכ"פ יש מעלה בי"ט מצד הריבוי וכתב שיש אוסרין בזה וכ' רש"ל שיש להחמיר שלא תאמר בפירוש כן אלא בסתם:
ד סָעִיף א וכ"ש שיכול לשחוט כו'. מקומו אחר מ"ש הש"ע אבל ממלאה אשה כו' דכ"ש בזה שא"א לשחוט בשביל כזית א' אא"כ ישחוט כל הבהמה:
ה סָעִיף א ודוק' קודם אכילה. הטור כ"כ בשם בעל העיטור וז"ל דוקא קודם אכילה יכולה להרבות בבישול אבל לאחר אכילה אינם יכולה לבשל ולומר אוכל ממנה כזית ואין לך הערמה גדולה מזו עכ"ל וק"ל דכאן משמע דהערמה אסורה והתו' כתבו בהדיא בפ' כ"ש דף ל"ז בפת עבה דב"ה מתירין כתבו התו' טעמא דב"ה כדאמרי' מערמת אשה ואופה תנור מלא ככרות כו' ש"מ דהערמה מותרת בזה וי"ל דכשיש צד א' שיש לה מעלה ברבוי הככרות דהיינו שהיא צריכה באמת לככר א' הותר לה לעשות ג"כ ערמה ולהרבות והיינו קודם אכילה משא"כ אחר אכילה שאין שם רק ערמה לחוד ובשביל הערמה רוצה לאכול כזית ממנו זה אסור ומסוף דברי הטור שתלה האיסור בשביל הערמת אכילת כזית שהוא עצמו ללא צורך כיון שכבר אכל נלמוד מזה דמ"ש בתחלה דקודם אכילה יכול להרבות בבישול היינו אפי' בכמה קדירות כיון שכל א' ראויה לאוכל' ממנה באמת אע"פ שיודע בודאי שלא יאכל כולם סגי בהכי אם אוכל אפי' כזית ממנו בזמן האכילה כי כן דרך אכילה לטעום מן קצת קדירות אפי' דבר מועט והוא עיקר האכילה ובתו' פ"ב דף י"ז כתבו ובלבד שלא יערים פירש"י בשתי קדירות שיאמר אני צריך להזמין אורחים אבל בקדיר' א' מותר להערים ולהרבות כו' וא"ת מ"ש מההיא דרב אדא דמלח גרמא גרמא י"ל דשם ליכא אלא עיבוד אוכלין ומשום שמח' י"ט כו' אבל הכא מיירי בבישול דחמיר וגם היה יכול לעשות תקנה ע"י ע"ת עכ"ל אין זה סותר למ"ש בפי' דברי הטור דמותר קודם אכילה אפי' הרב' קדירו' דשם הוה בכל קדירה מין תבשיל אחר ואפשר שיטע' מכולם וא"כ יש כאן צד א' עם הערמה ה"ל ממש כמו בקדירה א' אבל התו' מיירי במין א' בב' קדירות והוא די לו בקדירה א' בזה אין שם רק הערמה לחוד אע"פ שהוא קודם אכילה ובזה ודאי לא מהני טעימת כזית מכל א' כיון שבאמת א"צ לזה הטעימה כלל. ויצא לנו מזה דיכול' אשה לבשל הרבה מיני תבשיל ביום א' של י"ט אע"פ שיודעת בודאי שיותירו מין א' רק שיטעמו ממנו אפי' כזית כיון שמבשל הכל קודם אכילה ובזה נרא' דאסור לו' בפי' שמין א' יהי' לי"ט שני ואפי' הטור דמתיר כמ"ש היינו בקדיר' א' להוסיף מפני מעלת הריבוי אבל כאן שאין ההיתר אלא לפי שהוא קודם האכילה ויטעום ממנה כזית אם יאמר בפי' שהוא לצורך י"ט שני לא מהני ליה הטעימ' ממנו ובזה נ"ל שהיתה כונת הרשב"א בתשו' שהביא ב"י על א' שהתיר לטפל בי"ט ראשון בצק בגבינה לצורך ליל י"ט שני מטעם שיתן לתינוק מא' מהם לטעום ואמר הרשב"א עליו שטעה כו' היינו בדרך זה שבפי' עשו מאכל לי"ט שני ובזה לא מהני טעימה ממנו וכן מ"ש ב"י בשם סמ"ק אבל לאפות ולבשל מי"ט לחבירו אסור אפי' כשאוכל קצת ממנו ותמה ע"ז ב"י למה יהיה אסור ומוקי לה לאחר אכילה ופי' זה תמוה דהא אח"ז כ' שם ומיהו דוקא קודם אכילת שחרית כו' אבל לדידי ניחא דכשאומ' בפי' שזה יהיה לליל י"ט שני לא מהני ליה טעימה ממנה כיון שנעשה באיסור משא"כ באם לא אמר כלום אע"פ שגומר בדעתו להשאיר על ליל שני אין איסור בדבר כיון שהיא קודם אכילה ושייך לאכילתו ויטעום קצת ממנו וכ"כ התו' פ"ק דביצה דף י"ב בשם הר"ר שמואל שרגילין העולם שמערימין ואוכלין מעט מהתרנגולת ואוכלין הכבד היינו דוק' קודם אכילה אבל אחר אכילה לא ע"כ ורש"ל הביאם בפ"ב ונראה אפי' בטעימת תינוק סגי בזה וכמ"ש בסי' תקי"ב אי לא קפידי אי יהיבי ריפת' לינוק' כו' ועמ"ש מה שקשה ע"ז ולא ראיתי מתנגד למ"ש מכל הפוסקים שמביא ב"י ומ"מ נראה להלכה כיון שעכ"פ יש איסור אם או' בפי' שיהיה לליל ב' ע"כ יש ליזהר שיבשל בעי"ט מה שצריך לליל ב' ובדיעבד כתב רש"ל וז"ל ומ"מ נראה שאם הערים באכילת כזית אפי' אחר אכילה שרי בדיעבד דהערמת אכילת כזית אין לו דין מערים לאסור עליו יותר ממזיד וכ"כ הריב"ש בתשו' עכ"ל וכ"ה בסמוך כאן שכ' הש"ע מיהו אם עבר ובישל שמותר והיינו בהערמת כזית ועמ"ש סי' תקכ"ו סוף הסי' ומו"ח ז"ל הפריז להחמי' אפי' דיעבד היכא דלא צריך אלא לחתיכה א' והנלע"ד ברור כתבתי: כתב המרדכי פ"ב דביצה דרבינו יואל התיר לאפות בי"ט לצורך ברית מילה שחל להיות ממחרת והיה יום אידם שלא היו יכולים לאפות אם לא בי"ט ולא היה די בתנור א' והתיר לאפות בב"פ מפני שצריכות פת לכל תנור ובהג"מ חולק ע"ז דפר"ח דמערים אסור וכ"פ ב"י:
א סָעִיף א לשחוט. וה"ה בהדחת קערות מזה לזה מהרי"ל. ואסור להכין מיו"ט לחבירו אפי' דבר שאינו מלאכה כ"ש האידנא דאנן בקיאין בקביע' דירחא וי"ט שני לגבי ראשון חול הוא ואסור. מ"א:
ב סָעִיף א ר"ה. דלהחמיר אמרינן קדושה אחת הם ולא לקולא:
ג סָעִיף א ממלאה. אפילו אחר שהניחה הקדירה על האש מותרת להוסיף בשר מפני שהתבשיל מתוקן יותר כשיש שם הרבה טור וב"י יש"ש. משמע דאפילו היא בקדרה קטנה מותר ליתנו בקדירה גדולה ולהוסיף עליו כדי שיהיה שמן ביותר ועססי' זה. כתב הטור דמותר לומר בפי' לי"ט שני אני רוצה זה המותר כיון שעכ"פ יש מעל' בי"ט מצד הריבוי וביש"ש פסק שיש להחמיר שלא תאמר בפירוש כן אלא בסתם וכ"מ בב"ח. והעולם נוהגים היתר שמבשלין בשחרית לצורך הלילה ועכ"פ צריך ליזהר לאכול קצת ממנו וכתב ב"י דאפי' אוכל רק מהתבשיל שעם הבשר או מהרוטב שרי והב"ח כתב דדוקא כשצריך לחתיכה א' אז מותר למלאת הקדירה אבל אם עיקר בישולו לצורך הלילה ואוכל בשחרית קצת ממנה כי היכ' דלא ליתסר עליה הוי הערמה דלא כהרבה שטועים באיסור זה ע"ש וכתב המ"א ומ"מ נ"ל מאחר שמנהג להקל שמבשלין בשחרית וטועמים דבר ממנו שאין לאסור להם אבל להכין מיו"ט לחול כה"ג אסור ע"ש וכן כתב הט"ז וז"ל יכולה אשה לבשל הרבה מיני תבשיל ביום ראשון של י"ט אע"פ שיודעת בודאי שיותירו מין אחד רק שיטעמו ממנו אפי' כזית כיון שמבשלת הכל קודם אכילה. ובזה נראה דאסור לומר בפי' שמין אחד יהיה לי"ט שני ואפי' הטור דמתיר כמ"ש. היינו בקדירה אחת להוסיף מפני מעלת הריבוי אבל כאן שאין ההיתר אלא לפי שהוא קודם האכילה ויטעום ממנה כזית אם יאמר בפי' שהוא לצורך י"ט שני לא מהני ליה הטעימ' ממנה עכ"ל ע"ש שהאריך עוד וסיים ומ"מ יראה להלכה כיון שעכ"פ יש איסור אם אומר בפי' שיהיה לליל ב' ע"כ יש ליזהר שיבשל בעי"ט מה שצריך לליל ב'. ובדיעבד נראה שאם הערים באכילת כזית אפי' לאחר אכילה שרי בדיעבד דהערמת אכילת כזית אין לו דין מערים לאסור עליו יותר ממזיד וכ"ה בסמוך כאן שכתב הש"ע מיהו אם עבר ובישל מותר והיינו בהערמת כזית. אחרונים ודלא כב"ח. כתב המרדכי פ"ב דביצה דרבינו יואל התיר לאפות בי"ט לצורך ברית מילה שחל להיות ממחרת והיה יום אידם שלא היו יכולים לאפות אם לא בי"ט ולא היה די בתנור א' והתיר לאפות ב' פעמים ע"ש ובהג"מ חולק ע"ז וכתב דזה מיקרי הערמה ואסור ע"ש וכתב המ"א י"ל דדוקא בפת החמיר מפני שצריך כל ככר טירחא ותיקון בפ"ע אבל בקדירה דחד טירחא הוא שרי ע"ש:
ד סָעִיף ב להוסיף. שאין המים משביחין בכך. ונ"ל דאם עושה כן כדי שלא יבקע הקדירה שרי מ"א עי' סימן תק"ז ס"ה ותקי"ד ס"א. וכתב לבוש ונרות נוהגים להדליק משחשיכה אפילו קודם ברכו וכתב א"ז שיש לנשים לברך קודם הליכתן לבה"כ וכ"כ בשל"ה שהוא יותר מצוה ממה שנוהגים להדליק בבואם לביתם שהם יושבי חושך ע"כ. ובבה"כ נוהגים להדליק אפי' מבע"י דבבה"כ מצוה היא לעולם אפי' ביום. לבוש:
א סָעִיף א כתב מ"א אסור כו' אפי' דבר שא"מ כו' ר"ל אע"ג דבש"ע לא הוזכר לאיסור כ"א דבר שהיא מלאכה אפיה ובישול וכדומה קמ"ל מ"א דאפי' דבר שאינו מלאכה רק טרחא בעלמא ג"כ אסור כמ"ש סי' תרס"ז דאסור להביא יין מי"ט לחבירו: ומהרי"ל אוסר לחפש הס"ת ולגללו אל מקום שמחר יהיו קוראים אסור מי"ט א' לשני ועסי' תמ"ז דאפילו אמירה לצורך י"ט שני אסור דאיתא שם המערב ברגליו דהיינו בין השמשות של שבת עומד במקום שרוצה לקנות שביתה. ואומר פה תהיה שביתתי: ואם מערב ברגליו בשני י"ט של גליות לרוח א'. אע"פ שעמד ב"ה הראשון במקום שביתה. מ"מ גם ב"ה של יום שני צריך לילך למקום השביתה אבל הוא צריך לו' פה תהיה שביתתי וקי"ל דאסור לו' בב"ה השני פה תהיה שביתתי: אע"ג שא"צ לאמירה ההיא. מכל מקום נראה כמכין מי"ט ראשון לשני:
ב סָעִיף א (ס"ק ב) אבל כו' אפילו כו' מפני שהתבשיל כו'. דע דבדף י"ז ע"א תניא ממלאה אשה קדרה בשר אע"פ שא"צ אלא לחתיכה א' ממלא נחתום חביות של מים כו' אבל לאפות אינו אופה אלא מה שצריך לו. רשב"א אימר ממלאה אשה תנור פת אעפ"י שא"צ אלא לככר א' מפני שהפת נאפת יפה בזמן שהתנור מלא. אמר רבא הלכה כרשב"א ופי' רש"י הטעם לת"ק דמתיר למלא אשה קדרה כו' דבחד טרחא סגי. וכן בנחתום לגבי מילוי עכ"ל והבין הרב"י מדעת רש"י דבקדרה אינו חשוב תיקון אם ממלאה הקדרה. דדוקא גבי תנור שנאפת יפה חשיב תיקין. ולכן הצריך לטעם דחד טרחא. והרשב"א וכן הטור כ' הטעם גם במילוי הקדרה משום תיקון התבשיל. וכתב הרב"י דנ"מ בין שני הטעמים דלרש"י אם כבר העמיד הקדרה על האש אסור להוסיף דאיכא טרחא יתירה: אבל לרשב"א גם כה"ג מותר. ופסק. הרב"י כהרשב"א וטור ולכן כתב מ"א אפילו לאחר שהניחה כו'. אלא שהאחרונים חלקו על הרב"י וס"ל דאין מחלוקת בין רש"י לרשב"א. דע"כ לא הוצרך ליתן טעם דחד טרחא אלא לת"ק דאינו מתיר משום דמה שצריך מתקן ע"י התוס'. דהא אסור לאפות יותר ממה שצריך. אבל לדידן דקי"ל כרשב"א דמתיר בפת משום תיקין. מודה רש"י דגם בקדירה י"ל משום תיקון ואפילו כבר הקדרה אצל האש מותר להוסיף ואף על גב דהוי טרחא יתירה משום התוספות וכתב בספר א"ר בשם מהרי"ל דוקא בבישול אבל לא בצלי ע"כ: ר"ל צלי קדר דליכא רוטב: וכתב הטור דמותר לו' בפירש כו' וז"ל ונראה שהוא מותר. כיון דטעם ההיתר מפני שהתוספות גורם טעם בתבשיל. אם כן אפילו פירשה בפי'. נמי מותר עכ"ל הטור: וכ"מ בב"ח ועיין סי תקי"ב ס"א ר"ל זה ראיית הב"ח ובזה נתן טעם לדעת האיסרים לו' שעושה צורך יום טוב שני. דהב"ח הביא בשם מרדכי הארוך. שהקשה הא דאסרינן לזמן גוי ביום טוב. גזרה שמא ירבה בשבילו כמבואר סי' תקי"ב סעיף א': ומה בכך אם ירבה בשבילו. הא קי"ל ממלאה אשה קדרה בשר כו'. וי"ל דהתם אלו היה כרסו מחזיק הכל ראוי לו. ע"כ מותר לאפות ולבשל בבת אחת יותר מצרכו. אבל לאפות ולבשל להדיא לצורך גוי אסור כו'. וכ' ע"ז הב"ח ולפ"ז יראה לי דאפילו צריך לחתיכה א' ומבשל הרבה לצורך הלילה ונותנו על השולחן לאכול קצת ממנו לא יאמר לבני ביתו שלא יאכלו מתבשיל זה כ"א מעט דהא עיקר ההיתר משום שאילו היה כרסו מחזיק הכל כו' אלא אם יותיר יותיר ע"כ ולא יאמר כלום. ואפשר שזה סברת הי"א כו'. עכ"ל הב"ח. אולם הפוסקים כ' תי' אחר לקושית המרדכי דחיישי' שמא ירבה בשבילו בקדירה אחרת ע"ש בר"ן פ"ב: ועכ"פ צריך ליזהר כו'. ר"ל אף דמקילים בהא שאומרים בפי' שהוא לצורך מחר וסומכים על הטור מ"מ עכ"פ צריך כך: וכ' ב"י כו'. רק מהתבשיל כו' דגם התבשיל והרוטב מתוקנים ע"י התוס': והב"ח כתב דדוקא כו'. הוא ענין בפני עצמו ולא קאי אדלעיל: דדוקא כשצריך כו'. ודייק כן מלשון הברייתא דקתני ממלאה אשה קדרה בשר אע"פ שא"צ אלא לחתיכה אחת. משמע עכ"פ לחתיכה אחת צריכה באמת. וכן הביא ראיה מלשונות הפוסקים: ודחק לישב דברי התוס' דף י"א ע"ב ד"ה מערים ומלח גרמי גרמי כו' ודברי רי"ו א"א לי שבן כו'. דהא כ' שאין אוכלים כ"א מענו מהכבד: או דבר מועט. משמע שא"צ לתרנגולת כלל ואינו אוכל כי אם דרך הערמה: שמותר להערים. והא דאסרי הערמה היינו כשאינו כו' כצ"ל: עסי' תקכ"ז סעיף כ"א שם מבואר דין הערמה לענין מי שלא הניח ע"ת. ופירש"י הערמה שא"צ לו. אלא לו' שמא יזדמנו לו אורחים כו': לטפל הגבינות כו'. משמע דבקדרה כו' דז"ל השואל לרשב"א לטפל הגבינות בבצק לצורך ליל י"ט שני. ובלבד שיתן מא' מהנה לתינוק עכ"ל. ומשמע מזה דא"צ לו כלל והנתינה לתינוק איננה כ"א כי היכי דלא ליתסר עליה. ואפ"ה לולי דאין א' משביח בתיקון כו' לא היה מתירו רשב"א וא"כ בקדרה דמתקן מותר: ע"ש ובתשו' רשב"א סי' תרפ"א. אפשר כוונת מ"א בזה דתחילה הביא דברי רשב"א כפי מה שהביאו הרב"י ודייק מיניה דהערמה שרי היכי דמתקן. וע"ז רמז מ"א לעיין בתשובת רשב"א גופי' בסי' תרפ"א. ויראה מדבריו לכאורה להיפך דהערמה אסור. שא"ל לרשב"א שא' התיר לשחוט אחר מנחה לצורך מחר ולאכול הימנו היום דבר מועט. וגם הורה להתיר לטפל הגבינות. וכתב דטעה בדין א' דזו הערמה ואסור ודחה ראיית המורה מר"א דמלח גרמי גרמי בדף י"א. ומה שהתיר לטפל כו'. טעה אפילו לפי דעת המורה שהתיר בשחיטה כיון דא"א לכזית בשר בלי שחיטה. אבל בבצק לא הותר ע"י נתינה א' לתינוק אלא היכי דמתקן כו'. הרי דאוסר הערמה בשחיטה ומ"ש בבצק כיון שאינו מתקן זה לא כתב כ"א לפי טעות המורה. וכ"כ בס' א"ר דהמ"א לא עיין בגוף התשובה כי אם מה שהביא ב"י. והל' נראה שעיין שם שהרי כ' ועיין בסי' תרפ"א. ומה שאסר הערמה בשחיטה הטעם כיון שהשחיטה היתה לאחר מנחה ואחר הסעודה ודאי הערמה אסורה וכמ"ש גם בש"ע: י"ל דדוקא כו' מפני שצריך כל ככר טרחא כו'. ולפ"ז הא דהוצרך רשב"א ליתן טעם בטופל הגבינות משום דלא מתקן ת"ל דכ"א צריך טרחא ע"כ צ"ל כר"י דמתיר כה"ג אפילו כ"א צריך טרחא. מ"מ אפילו לדעת מ"א דמתיר הערמה היכי דמתקן היינו דוקא כי היכי דליכא טרחא יתירה. וא"כ עכ"פ מודה מ"א דגם בקדרה דמתקן אם כבר הונח אצל האש או להוריקה מקדרה קטנה לגדולה ולהוסיף אסור ע"י הערמה. כיון דאיכא טרחא: ומ"ש הג"מ דזה מיקרי הערמה. היינו אפילו באמת צריך לפת א' ב' וג' מ"מ מיקרי הערמה. דהא יכול ליקח אותו פת שצריך לו הכל מתנור א'. וכ"כ הט"ז לדעת האוסרים הערמה אפילו צריך לקצת אסור לבשל שתי קדירות ממין א' ולאכול מכל א' קצת דהא יוכל לאכול הכל מקדירה א' וא"צ לשתי קדירות: עסי' תק"ז סעיף ו' בב"י הביאו מ"א סי' תק"ז ס"ק י"ג מ"ש בשם א"ח בשם הרא"ש ע"ש: אח"כ ראיתי כו' דוקא כשאוכל כו' והיינו כדעת הב"ח: שאין לאסור כו' אע"ג דהרדב"ז אוסר מ"מ יש להעולם אשלי רברבי לתלות בהן: בזמנינו לא נהגו א"כ מה לנו להוסיף להם קולא נגד הרדב"ז. והנה הט"ז ס"ל כהאוסרים כשאומר בפי' שהוא לצורך י"ט שני לכן יש ליזהר לבשל מעי"ט מה שצריך לליל י"ט שני אע"ג דסתמא אם אינו אומר שעושה לצורך י"ט שני מותר מדינא מ"מ טוב יותר לבשל מעי"ט:
ג סָעִיף א (ס"ק ג) מותר לאכלו אפילו יש לו תבשילין אחרים דזה ל"מ הערמה כו'. בא ליישב האומרים פ"ב דביצה אם לא הניח ע"ת ועבר במזיד ובישל לצורך שבת דמותר ומקשה מברייתא דקתני ואם הערים אסור ומשני הערמה אחמרי רבנן טפי ממזיד דבהערמה יש לחוש שגם אחרים ילמדו ממנו וגם הוא לא ישים אל לבו לחזור בו א"כ תיקשי למה מתירין כאן בהערמה. לזה כתב מ"א בסוף דבריו דאין זה הערמה כו' וא"כ לא מחמרינן בי' יותר ממזיד. תו קשיא לי' דהא פרכינן שם על מאי דמתיר באם עבר במזיד ובישל מדתנן המעשר פירותיו בשבת במזיד לא יאכל ומשני דמיירי בא"ל פירי לכן לא התירו משא"כ בבישל בשבת דל"ל מידי אחריני לשבת והא לא הניח ע"ת הרי דבמזיד לא הותר אלא בל"ל פירי אחריני א"כ ס"ד ה"ה הכא ניהו דהערמה דהכא שאוכל מעט ממנו אין לו דין הערמה. עכ"פ לא עדיף ממזיד ובא"ל תבשילים אחרים אסור עז"כ דליתא דאפילו י"ל תבשילים אחרים דגם במזיד מותר אפילו י"ל פירי אחריני דבתר הכי פריך מדתנן המבשל בשבת במזיד לא יאכל ומשני איסורא דשבת שאני דאחמרי ביה רבנן יותר מי"ט דקיל לגבי שבת וס"ל כהמפרשים כיון דאתינן להאי תי' דמחלק בין שבת לי"ט חזר מתי' א' דמחלק בין א"ל פירי אחריני או לא אלא בי"ט שרי אפי' א"ל פירי אחריני ובשבת אסור אפילו לית לי' פירי אחריני עבב"י וכ"ה בתשובת הריב"ש: ומיהו בי"ט של ר"ה כו'. ואין טעמו נראה וז"ל ש"ג פ"ב דביצה. ונראה בעיני שאם עבר ואפה מי"ט לחבירו בשני י"ט של גליות מותר באכילה שהרי הוא כאופה מי"ט לחול ובב' י"ט של ר"ה אסור לפי ששניהם קודש וחמיר הוא מאופה מי"ט לשבת לפי שאינו יכול לאפות ביום שני עצמו עכ"ל. ולענ"ד כוונתו כמ"ש רש"י ריש ביצה אהא דאמרי' ביצה שנולדה בי"ט שאחר שבת אסור משום הכנה דכל ביצה דמתילדא האידנא מאתמול גמרה לה בשבת וא"כ שבת הכין לי"ט ואע"ג דהוי הכנה ממילא ובידי שמים מ"מ אסור. וכתב רש"י הא דביצה שנולדה ביום א' שהוא חול למה מותרת הא הוכנה בשבת ותי' דסעודת חול לא חשיבא ולא בעי הכנה א"כ ההכנה שנעשה בשבת לא מיקרי הכנה אבל סעודת שבת ויו"ט דצריכים הכנה דסעודתייהו חשיבא ולכן אם הוכן משבת לי"ט או איפכא אפילו הכנה דממילא אסורה. וכעין זה ס"ל לש"ג בהכנה דבידים דשני י"ט של גליות כיון דיומא קמא עיקר והשני חול רק משום מנהג אבותינו לכן אין סעודתו חשיבא ולא אסרו חכמים מה שהוכן מי"ט א' לשני משא"כ בב' י"ט של ר"ה דשניהם קודש אם כן סעודת י"ט שני חשיב' והוי הכנה שהוכן בי"ט א' הכנה גמורה והחמירו רבנן. והוקשה לו א"כ מי"ט לשבת למה הותר דהא סעודת שבת חשיבא ועי"ז תי' לפי שאינו יוכל לבשל ביום השבת הקילו רבנן:
ד סָעִיף ב (ס"ק ד) ממלא כו' כיון דחד טירחא ר"ל אף ע"ג דאינו מתקן כמ"ש בס"ק שאח"ז מ"מ מותר דחד טירחא הוא. ומה"ט כ' הפר"ח דצריך למלאות בפעם אחת מהדלי ולא פעמים רבים ע"י כלי: ומשמע דגם בזה כו' ר"ל אף ע"ג דאינו מתקן מ"מ כיון דחד טירחא הוא מותר להערים דהא הרב"י הבין מדעת רש"י דס"ל דבתוספת בשר לא מיקרי מתקן וליכא טעם הית' בתוס' כ"א משום דחד טרחא הוא ואפ"ה לא מצינו דלרש"י אסור להערים ועוד דהרב"י כתב הנ"מ בין טעם רש"י דחד טרחא ובין טעם רש"י שמתקן אם כבר הונחה הקדרה על האש אם מותר להוסיף דלרש"י אסור ולרשב"א מותר כמ"ש ס"ק ב' ועוד כ' נ"מ ולא כ' האי נ"מ דלרש"י דהטעם משום טרחא הערמה אסורה ולרשב"א דמתקן הערמה מותרת אע"כ דלטעם חד טרחא גם כן הערמה מותרת וה"ה במים הכא ואין זה הכרח כ"כ ויש לדחות בכמה אנפי:
ה סָעִיף ב (ס"ק ה) אסור כו' שרי עסי' תק"ז סעיף ה' כצ"ל ר"ל מבואר שם באיזה אופן מותר להפג בצונן את התנור:
א סָעִיף א ס"א או לבשל. ממש"ש באמת אמרו כו' וה"ה לכ"ד: או לשחוט. ממ"ש כ"ה א' בהמה מסוכנת כו' מבע"י: לצורך מחר. שם לגי' הרי"ף ורא"ש ורפ"ב כדי שיאמרו כו': אפילו הוא שבת. כגי' הרי"ף ורא"ש שם ורפ"ב שם וריש י"ט אין י"ט מכין לשבת: או י"ט. כגי' שלנו בגמ': ואפי' בשני כו'. דמן התורה אינו אלא יום א' שהרי אמרינן דבמת אפי' בשני י"ט של ר"ה כחול שווינהו רבנן כו' ולא אמרינן שהן קדושה אחת אלא לחומרא דומיא דביצה משום דלפעמים היו נוהגין אותו היום קידש ולמחר קודש אם באו מן המנחה ולמעלה והיינו מן הספק אבל ברוב שנים שבאי קודם מנחה היה יום ראשון קודש לבד וכ"ש מתקנת ריב"ז ואילך שלעולם יום ראשון קודש וע' רש"י ריש י"ט ה' ב' ד"ה מי לא כו' וכ"כ הראב"ד בהשגות פ"ח מה"ע אבל דעת הרמב"ם שם דאפי' לקולא קדושה א' וכ' המ"מ שכ"ד הרשב"א והר"פ: וכ"ש שיכול כו'. כמש"ש כ"ה א' אא"כ יש שהות כו' כנ"ל וערש"י בפסחים מ"ו ב' ד"ה משום הפסד ממונו כו' וכן בגמ' שם ע"ש: וכן יכולה כו'. למדו ממ"ש י"א ב' מערים ומלח כו' ועתוס' שם ד"ה מערים כו' אבל כבר כתב הר"ן שם ובפ"ב דדוקא שם התירו הערמה משום דהפסד באה לו מחמת שמחת י"ט וכמש"ש התירו סופן משום תחילתן אבל בפ"ב אמרו ובלבד שלא יערים והרא"ש כ' שם טעם אחר ע"ש: ודוקא כו'. כ"כ תוס' שם ורש"י בפ"ג דפסחים מ"ו ב' ד"ה האופה וע"כ צ"ל כן דאל"כ ל"ל למימר הואיל ומיקלעי ליה אורחים יאמר הואיל ואילו רוצה יאכל מעט או יתן מעט לתינוק וכן מי שלא הניח עירובי תבשילין לבשל קדירה גדולה וימלא פורני פת ויאכיל מעט היום לתינוק ואפי' בבהמה חציה של ישראל היה אסור אם לא שא"א לכזית בשר כו' ואע"ג דקי"ל הואיל היינו למלקות אבל איסורא איכא כמ"ש בפסחים שם לדידך היאך אופין מי"ט לשבת כו' ואם איתא לדידיה קשה ל"ל לערובי תבשילין ואע"ג שאמרו מערים ומלח כו' קודם אכילה משום שמחת י"ט דאל"כ אתי לאמנועי כו': דהוי הערמה. ל' הגמרא א"ל הערמה גדולה מזו: מיהו כו'. שם י"ז איבעיא להו עבר ואפה כו' ולא איפשיטא וספיקא דרבנן לקולא דמדאורייתא קי"ל דאמרי' הואיל כרבה. ועוד דרב אשי ור"נ בר יצחק דחאוה לפשיטות' ש"מ דס"ל דמותר: או שחטה ריב"ש סי' רנ"ד:
ב סָעִיף ב ס"ב אבל צרייר כו'. ערש"י שם ד"ה ממלאה כו'. אבל הרשב"א כ' דגבי בשר הטעם שיהא שמן הקדירה יותר ולפיכך שם אפי' אח"כ שרי וראיה מפת דקי"ל כרשב"א ואע"ג שצריך לכל פת רדיה ועריכ' ואפיה בפ"ע ומכאן מוכח ג"כ דבמים אסור דע"כ ל"פ רשב"א את"ק אלא משום שהפת כו' כמש"ש וע' מ"מ וב"י וז"ש כאן אבל כו':
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.