א דָּכִין אֶת הַתַּבְלִין כְּדַרְכָּן, שֶׁאִם יָדוּךְ אוֹתָם מִבְּעוֹד יוֹם יָפִיג טַעְמָן; אֲבָל מֶלַח אֵינוֹ נִדּוֹךְ בְּיוֹם טוֹב אֶלָּא אִם כֵּן הִטָּה הַמַּכְתֶּשֶׁת אוֹ שֶׁיָּדוּךְ בִּקְעָרָה וְכַיּוֹצֵא בָּהּ, כְּדֵי שֶׁיְּשַׁנֶּה, שֶׁאִם שָׁחַק הַמֶּלַח מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב לֹא יָפִיג טַעֲמוֹ. וְאֵין שׁוֹחֲקִין אֶת הַפִּלְפְּלִין וְלֹא אֶת הַחַרְדָּל בְּרֵיחַיִם שֶׁלָּהֶם, מִשּׁוּם דְּהָוֵי כָּעֳבָדִין דְּחֹל; אֶלָּא דָּךְ אוֹתָם בִּמְדוֹכָה כְּכָל הַתַּבְלִין. הַגָּה: וּמִיהוּ נוֹהֲגִין לְשַׁנּוֹת קְצָת בְּדִיכַת תַּבְלִין, (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ"ג בְּשֵׁם סְמַ"ג), וְכֵן רָאוּי לְהוֹרוֹת.
ב מֻתָּר לְהוֹלִיךְ תַּבְלִין וּמָדוֹךְ אֵצֶל מְדוֹכָה, אוֹ מְדוֹכָה אֶצְלָם, אֲפִלּוּ דֶּרֶךְ רְשׁוּת הָרַבִּים אַף עַל פִּי שֶׁהָיָה אֶפְשָׁר לְהוֹלִיכָם מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב.
ג אֵין כּוֹתְשִׁין הָרִיפוֹת בְּמַכְתֶּשֶׁת גְּדוֹלָה, אֲבָל כּוֹתְשִׁין בְּמַכְתֶּשֶׁת קְטַנָּה שֶׁזֶּה הוּא הַשִּׁנּוּי שֶׁלָּהּ; וּבְא"י, אֲפִלּוּ בִּקְטַנָּה אָסוּר; וְכֵיוָן שֶׁאֵין אָנוּ יוֹדְעִים עַכְשָׁו מַה נִּקְרֵאת גְּדוֹלָה אוֹ קְטַנָּה, יֵשׁ לֶאֱסֹר הַכֹּל. הַגָּה: וּמֻתָּר לִגְרֹר גְּבִינָה בְּיוֹם טוֹב עַל הַכְּלִי שֶׁהוּא מוֹרַג חָרוּץ, מִיהוּ צָרִיךְ שִׁנּוּי מְעַט, כְּמוֹ דִּיכַת מֶלַח (ריב"ש סִימָן קפ"ד); וְהוּא הַדִּין מַצּוֹת, בְּלֹא שִׁנּוּי, מִשּׁוּם דְּאֵין טְחִינָה בָּאֳכָלִין שֶׁהָיוּ טְחוּנִין תְּחִלָּה (מַהֲרִי"ל).
ד מֻתָּר אָדָם לִמְדֹּד תַּבְלִין לִתֵּן בַּקְּדֵרָה, בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא יַקְדִּיחַ תַּבְשִׁילוֹ (פי' שֶׁלֹּא יִשְׂרְפֶנּוּ וִיקַלְקְלֶנּוּ מֵחֲמַת רִבּוּי תַּבְלִין).
א סָעִיף א {א} דכין את התבלין וכו' - ר"ל אף דטחינה לכו"ע אסור ביו"ט וכדלעיל בסי' תצ"ה ס"ב ולכמה פוסקים יש בזה איסור תורה אף שכונתו לצורך או"נ באותו יום מ"מ דיכת תבלין מותר וכ"ש שום ובצל ושחליים וכדומה:
ב סָעִיף א {ב} כדרכן - במדוך ובמדוכה שכותשין בו בחול בלי שום שינוי:
ג סָעִיף א {ג} שאם ידוך וכו' - ר"ל אפילו ידע מאתמול שצריך לו למחר ג"כ לא אמרינן דהו"ל להכין מאתמול שאם ידוך וכו':
ד סָעִיף א {ד} יפיג טעמן - ופלפלין וחרדל בכלל תבלין הם וג"כ מפיגין טעמן כששוהין הרבה כתושין:
ה סָעִיף א {ה} אבל מלח וכו' - כגון מלח גסה שצריך כתישה ונתבאר לעיל סימן שכ"א ס"ח דאיסור כתישה במלח אינו אלא במלח ים שהיא גסה מתחלתה משא"כ מלח שקורין שליני"ש שנעשה דק מתחלתו ואח"כ נתבשל ועושין ממנו פתיתין גדולים אין בו איסור כתישה מן הדין ורק מפני מראית העין יש שמחמירין בזה:
ו סָעִיף א {ו} אינו נידוך וכו' - ואם מעורב המלח עם התבלין דך כדרכו ואינו חושש הואיל ואינו טורח בה בפני עצמה:
ז סָעִיף א {ז} וכיוצא בה - דהיינו שידוך במדוך של עץ:
ח סָעִיף א {ח} שאם שחק המלח וכו' - ויש פוסקים שכתבו דה"ה במיני תבלין שאין מפיגין טעם כגון כרכום שקורין זאפרע"ן דידוע שאינו מפיג טעם ובפרט היכא שידע מאתמול שיהיה צריך לו למחר כרכום לקדרתו שאסור לו לכתוש בלי שינוי ויש להחמיר ולחוש לסברא זו:
ט סָעִיף א {ט} משום דהוי כעובדין דחול - טפי ויש שכתבו משום דהוי עי"ז טוחן גמור דאסור ביו"ט לכו"ע וכדלעיל בסימן תצ"ה ואפילו רוצה לעשות שינוי כגון לטחון חדא חדא וכה"ג נמי אסור בריחיים. וה"ה לטחון קאוו"י בריחיים שלהן נמי אסור אלא יכתוש במכתשת ועיין בה"ל:
י סָעִיף א {י} אלא דך אותם וכו' - מיהו צריך ליזהר שלא ידוך אותם אלא מה שצריך ליום זה ואפילו להכין ליו"ט שני נמי אסור:
יא סָעִיף א {יא} ומיהו נוהגין וכו' - הטעם משום דיש פוסקין המחמירין ואומרים דגם בתבלין המפיגין טעם אין מותר לדוכן ביו"ט כדרכן אא"כ לא ידע מאתמול שיצטרך להם ביו"ט וחוששין אנו לדבריהם לכתחלה מיהו גם הם לא אמרו אלא בתבלין אבל בשום ובצל ושחליים לכו"ע אין לו לדוכם מעיו"ט אפילו ידע שיצטרך להם למחר שמפיגין טעמם לגמרי ומתקלקלים ויש שכתבו דלפי המנהג אין חילוק בין ידע מאתמול ללא ידע ובכל גווני אין נוהגים לדוך ביו"ט אא"כ ע"י איזה שינוי שמתוך כך יהיו העם זכורים שאסור לדוך רק מה שצריך לאותו היום:
יב סָעִיף ב {יב} ומדוך אצל מדוכה - מדוך היינו הבוכנא שמכין בו בתוך המדוכה:
יג סָעִיף ב {יג} אפילו דרך ר"ה - ולא חיישינן דלמא מימלך ולא ידוך ונמצא שהוציא שלא לצורך וכדלעיל סימן תצ"ח ס"ב עי"ש:
יד סָעִיף ג {יד} אין כותשין הריפות וכו' - שזהו כמו טחינה גמורה שאסור ביו"ט וכמו פלפלין בריחיים שלהם. ואם כיתש משמע בגמרא שאסור לאכול מזה:
טו סָעִיף ג {טו} שזה השינוי שלה - דבחול אין דרך לכתוש בקטנה מפני שאין נכתש דק היטב:
טז סָעִיף ג {טז} ובארץ ישראל וכו' - כמה פירושים יש בזה יש מפרשים דאסרו בא"י משום דהיו רגילים להחזיק עבדים ומזלזלי בזה שעושין כדרכן בחול ואומרים בקטנה עשינו לפיכך אסרו חכמים לגמרי וא"כ לדינא בזמנינו תלוי בזה היכי שמחזיקים עבדים כנענים אסור בכל גווני ויש שכתבו דבא"י היו החטים משובחים שאין מתקלקלים ולא נשתנה מראיתם אם יכתשם מעיו"ט ולפיכך לא התירו להם חכמים לכתוש ביו"ט וא"כ ה"ה בכל מקום ומקום שהחטים טובים ואינם נפגמים אם יהיו נידוכים מלפני יו"ט אסור ויש שכתבו דבבבל היו רגילים לאכול תדיר דייסא ומתוך שהיה צרכיהן מרובה לזה לא כתשו במכתשות קטנות וכשכותש ביו"ט בקטנה הוי שינוי משא"כ בא"י שלא היו רגילין הרבה בזה גם בימות החול מצוי שכותשים במכתשת קטנה וליכא שום שינוי ביו"ט ולהכי אסור וה"ה בזמנינו תלוי ג"כ בזה אם אין דרך לכתוש בקטנה בחול שרי ויש להחמיר ככל הפירושים:
יז סָעִיף ג {יז} וכיון שאין וכו' - עיין בה"ל:
יח סָעִיף ג {יח} ומותר לגרור וכו' - ולא דמי לפלפלין וחרדל בריחיים דבריחיים הוי עובדא דחול טפי:
יט סָעִיף ג {יט} מיהו צריך שינוי - דע"פ רוב אין מפיג טעם ומיהו אם מפיג טעם מותר אפילו בלי שינוי מן הדין אלא דליש נוהגין דלעיל בכל גווני משני. ותמכא שקורין חריי"ן אע"ג שכמה פעמים טוחנין התמכא בשיעור מרובה לב' או לג' ימים אעפ"כ יש לצדד ולומר דלא גזרו חכמים בזה לאסור אפילו בטוחן ליומו דלא גזרו אלא בריחיים שהוא מעשה חול גמור וכדרך כל טחינה. ומיהו עכ"פ יש לשנות קצת. וכשטוחן התמכא שלא ע"ג קערה אלא על המפה או על השולחן מקרי שינוי. מותר לחתוך ביו"ט ירקות דק דק בלי שינוי אכן כל אלה אינו מותר רק בכדי שיעור שצריך לאותו היום:
כ סָעִיף ג {כ} וה"ה מצות בלא שינוי - ר"ל דה"ה מצות דמותר לכתוש בכלי המיוחד כמו שנהגו ולטחון אותם על מורג אכן בזה קיל יותר דמותר אפילו בלא שינוי כלל משום דאין טחינה אחר טחינה. ולאחר הטחינה נכון ליזהר שלא יברור פרורי מצות שלא נכתשו עדיין היטב מתוך הקמח אף ביד דהוי כמו פסולת מתוך אוכל דאסור גם ביו"ט לחד מאן דאמר וכמו שיתבאר לקמן סימן תק"ו ס"ב בהג"ה [מ"א בשם מהרי"ל] ואם ירצה ליקחם יקחם עם מעט קמח דליכא חששא דברירה וכמו שנתבאר בהלכות שבת סימן שי"ט ועיין בה"ל:
כא סָעִיף ד {כא} למדוד תבלין וכו' - אע"ג דקמח אסור למדוד וכדלקמן ר"ס תק"ו הכא שיקדיח תבשילו התירו וכדמסיים:
כב סָעִיף ד {כב} בשביל שלא יקדיח - דיפסיד כשיתן תבלין יותר מדאי ואם דרכו גם בחול ליקח בלי מדידה אלא באומד הדעת אסור לו למדוד ביו"ט:
א סָעִיף א התבלין. וה"ה כל הנידוכין כגון שום ושחליים (יש"ש מ"מ תוספתא) וה"ה כרכום (ב"י מ"מ) אבל היש"ש וב"ח ומוהרי"ל אוסרים בכרכום ופלפלים שאין מפיגין טעמן וע"י שינוי שרי:
ב סָעִיף א ואין שוחקים הפלפלים. אפי' א' א' (הג"מ):
ג סָעִיף א כעובדין דחול. וב"ח כתב בשם המרדכי משום דהוי כמכביר (פי' מפני שיש כברה בתוכו) וביש"ש כתב שמדינ' שרי לשחוק חרדל אלא שטוב להחמיר עיין במרדכי:
ד סָעִיף א לשנות קצת. שמתוך כך יהיו זכורין שאסור לדוך יותר ממה שצריך לי"ט (סמ"ג) וביש"ש כתוב דא"צ לשנות אא"כ ידע מאתמול שיצטרך תבלין:
ה סָעִיף ג אין כותשין. משמע בגמר' דף י"ד אם כתש בגדולה לא יאכל ממנה ואפשר דדוקא אדם חשוב צריך להחמיר עיי' רסי' שי"ח:
ו סָעִיף ג ובא"י וכו'. וה"ה בכל מקום שיש פריצותא דעבדי דגזרינן שיעשו בגדולה (יש"ש) ובב"י כתב הטעם דבא"י לא שכיחא דייסא:
ז סָעִיף ג ומותר לגרוד. ול"ד לחרדל שאסור לשוחקו ברחיים דהתם רגילין לשחוק הרבה ביחד ודמי לעובדא דחול אבל כאן אין דרך לגרוד אלא מה שצריך לשעתו (ריב"ש) ולפ"ז התמכא שקורין קרי"ן אסור לגרדו בי"ט (בלי שינוי כמו גבי מלח) שדרך לגרד הרב' לשני או לג' ימים וכ"מ סי' תק"י ס"ג ע"ש מ"ש:
ח סָעִיף ג צריך שינוי. ואם מפיג טעם א"צ שינוי דהוי כתבלין (ריב"ש ב"י יש"ש) מיהו יש מחמירין אם ידע מאתמול כמש"ל:
ט סָעִיף ג והוא הדין מצות. כ' מהרי"ל דאסור לברור פירורי מצו' הגדולי' מתוך הטחוני' ובד"מ כתוב דשרי דהא אפי' פסולת מתוך אוכל שרי כמ"ש סי' תק"י וכ"כ היש"ש ול"נ דמהרי"ל סבר דאסור ליטול קיסם בידו מקמח וכמ"ש סי' תק"ו ס"ב בהג"ה ולכן אסור ג"כ ליטול המצות ואף על גב דבסי' שי"ט ס"ג כתב דמותר לברור חתיכות גדולות מקטנות במין א' דוקא בחתיכות אבל הכא מה שנטחן הוי כקמח ולכן יש להחמיר כמ"ש מהרי"ל:
י סָעִיף ד מותר למדוד. וי"א דוקא לנחתום שרי ולכן נ"ל דהאידנא דאף בחול לוקחי' באומד הדעת אסור למדוד בי"ט ערסי' תק"ו:
א סָעִיף א דכין את התבלין כו'. ז"ד הרמב"ם ע"פ פי' הרי"ף שמביא ב"י ל' הגמ' והרי"ף מ"ש שמביא דברי הר"ן על הרי"ף ומה שסיים הר"ן אבל נ"ל דמאי דאמר רב אצלי ודוך חומרא בעלמא כו' סבר ב"י שבזה פי' הר"ן דברי הרי"ף וע"כ הקשה עליו לא ה"ל להרי"ף להביא מימרא דא"ר יהודה כו' ול"נ דהר"ן כתב זה דרך פלוגתא על הרי"ף וכ"מ ל' אבל נ"ל וקושיית הר"ן למה לא הביא רי"ף דברי ר"ה ור"ח נ"ל דלק"מ דכיון דיש נ"מ בין ר"ה ובין ר"ח דלמר אסור ביודע כמה צריך ולמר אסור במוריקא והרי"ף דפסק כתנא דברייתא מותר בכל גווני ע"כ לא הביאם כנ"ל והטור הביא שיטת התו' דפסקו כר"ה ור"ח דהיינו כחומרא של כל אחד והקשה ב"י דא"כ למה לא הביא הטור דמוריקא אסור אפילו ביודע כמה צריך כחומרא דלישנא בתרא ולא ראיתי ישוב נכון ע"ז ונ"ל שהטור דקדק לשונו בהתחלת הסי' שכ' תבלין או פלפלין דקשה לכאורה למה לא הזכי' תבלין לחוד והלא פלפלין בכלל תבלין אלא דהראה לנו דוקא תבלין שהם כמו פלפלין שהם מפיגים טעמן מ"ה לרי"ף מותר בכל גווני ולשיטת התו' חזר ונקט פלפלין ותבלין בזה דוקא יש היתר אם אינו יודע כו' משמע אבל בשאר תבלין שאינם דומין לפלפלין והיינו מוריק' ושאר דברים כיוצא בהם שאין מפיגים טעמן אסור אפי' אם אין יודע כנ"ל דעת הטור וכן הלכה וע"כ כתב רמ"א וכן ראוי להורות אלא דקשה דה"ל לרמ"א להזכיר באם אינו יודע דשרי בלא שינוי אלא משום דאתי למטעי בחילוק זה דיודע או לא יודע ואתי להתיר בכל גוונא ע"כ החמירו בכל גווני להצריך שינוי כנ"ל כוונת רמ"א שכ' וכן ראוי להורות ולא כ' שכן עיקר אלא שנתכוין למ"ש דראוי להורות כן בפני המון עם ועוד יש טעם דשמא ידוך בי"ט יותר ממה שצריך לאותו יום כנ"ל וכן כוונת התוס' שכתבו בדין זה והמחמיר לדוכן בעי"ט הרבה ביחד יתבר' באלהים ובשם המיוחד: כ' מהרי"ל בשם מהר"ש שאסור לדוך שקדי' בי"ט להוציא מהם חלב שאפשר לעשות בעי"ט גם אם מפיג קצת בלינה עכ"ל וכתב רש"ל למה לא התיר מכח הפגת טעם דמשמע בסוגיא אפי' קצת מפיג טעם מותר אלא טעם האיסור דהוי כסחיטת פירות. קשה לי ע"ד הרי"ף דלא הביא דברי ר"ה ור"ח משמע דלא ס"ל דמוריק' צריך שינוי דהא הרי"ף מבי' דברי רב ששת להלכ' ולר"ש מוכח דס"ל מוריקא צריך שינוי דאי' בגמ' רב ששת שמע קול בוכנא אמר האי לאו מגוואי דביתי הוא (יודע אני שאין זה בביתי כי אסרתי עליהם לדוך במדוך של אבן בלא שינוי) ודלמא אצלוי אצלי על צידה ומשני דשמע דהוה צליל קלי' (ואלו הי' מכה באלכסון כשמטה לא היה קולו צליל) ודלמא תבלין הוי (שא"צ שינוי) תבלין נבוחי מנבח קליה (כשהן משתברין הגרעין נשמע קולן במדוכה) ואי ס"ד דמוריקא מותר בלא שינוי אכתי תקשי שמא תבלין של מוריק' הי' דבזה אין קולו מנבח טפי מן מלח אלא ודאי דמוריקא שוה למלח וגם מוריקא אסור לבני ביתו וגם על שיטת התוספות והרא"ש קשה מזה דהם כתבו שיש ספק להלכה כטעם דלא ידע או כטעם דמפיג טעם הא מרב ששת מוכח כמ"ד משום מפיג טעם ומוריק' אסור אלא דעל הרי"ף קשה טפי כיון שהביא הא דרב ששת להלכה וצ"ע:
א סָעִיף א התבלין. וה"ה כל הנדוכין כגון שום ושחליים. וה"ה כרכום ב"י מ"מ. אבל היש"ש וב"ח ומהרי"ל אוסרים בכרכום ופלפלין שאין מפיגין טעמן וע"י שינוי שרי. מ"א. (ובס' אליה רבה הסכים להתיר כדעת הלבוש) ע"ש:
ב סָעִיף א לשנות. שמתוך כך יהיה זכור שאסור לדוך יותר ממה שצריך לי"ט סמ"ג. וביש"ש כתב דא"צ לשנות אא"כ ידע מאתמול שיצטרך תבלין:
ג סָעִיף ג לגרוד. ול"ד לחרדל שאסור לשוחקו דהתם רגילין לשחוק הרבה ביחד. ולפ"ז התמכ' שקורין קרי"ן אסור לגורדו בי"ט שדרך לגרוד הרבה לב' או לג' ימים מ"א ע"ש לפ"ז נ"ל דאסור לטחון בי"ט האקווי"א וכן נוהגין (אבל בס' אליה רבה מתיר לגרוד תמכ' דלא הוי עובדא דחול אלא ברחיים שטוחן הרבה מאוד). גם נראה לי המגיה טעם להתיר דמפיג ודאי הטעם כשעושה מעי"ט. ולפ"ז גם בקאווי"א אפשר להקל אם שכח מעי"ט:
ד סָעִיף ג שינוי. ואם מפיג טעם א"צ שינוי דהוי כתבלין ריב"ש ב"י יש"ש. מיהו יש מחמירין אם ידע מאתמול כמ"ש בסעיף קטן ב'. מ"א:
ה סָעִיף ג מצות. ובשבת אסור עטרת זקנים ע' סי' תצ"ה ס"ק ד' שכתבתי שם בשם מהרי"ל דאסור לברור פירורי מצות הגדולים מתוך הקטנים דבורר אסור גם בי"ט וכ"כ הט"ז ומ"א:
ו סָעִיף ד למדוד. והאידנא דאף בחול לוקחים באומד הדעת אסור למדוד בי"ט. מ"א:
א סָעִיף א (ס"ק א) התבלין כו' וה"ה כרכום כו' דע דבדף י"ד ע"א תנן בה"א תבלין נדוכי' כדרכן בלי שינוי ומלח בעי שינוי לדוכו במדוך של עץ ומסיק מ"ש מלח מתבלין ופליגי ר"ה ור"ח ח"א מפני שתבלין מפיגין טעמן אם נידוכים מעי"ט לכן הקילו והתירו לדוכן בי"ט בלי שינוי אבל מלח אינו מפיג וה"ל לדוכו מעי"ט לכן החמירו ובעי שינוי וח"א מפני שכל הקדרות צריכות מלח וידע אתמול שיצטרך מלח וה"ל לדוכו מעי"ט. אבל אין כל הקדרות צריכות תבלין ולא ידע אתמול שיבשל תבשיל שיצטרך תבלין ואמרי' מאי בינייהו ואמר א"ב היכי דידע אתמול מה קדרה בעי לבשולי וידע שיצטרך לאותו תבשיל תבלין דלטעם אין כל הקדרות צריכות תבלין כה"ג גם תבלין צריכות שינוי ולטעם דתבלין מפיג טעם אפי' כה"ג לא צריך שינוי אי נמי מוריק' דהיינו תבלין דאינו מפיג טעם ולא ידע אתמול שיצטרך למוריק' דלטעם כל הקדרות א"צ תבלין א"צ שינוי ולטעם שתבלין מפיג טעם מוריק' צריך שינוי ואר"י א"ש דאפי' מלח א"צ שינוי דאשכח ברייתא דפליג על המשנה ואמרי' בתר הכי דרב אחא ברדל' אמר אם ידוך מלח ישנ' עכ"פ קצת דהיינו שיטה המדוכה על צדה ופסקו הרי"ף והרמב"ם כר"י א"ש וכר"א ברדל' והרמב"ם לא חילק בין ידע מאי קדרה בעי לבשולי ובין כרכום לתבלין אחרים וכן הרי"ף לא העתיק כ"א דברי ר"י א"ש ודברי ר"א ברדל' ולא הביא מחלוקת ר"ה ור"ח בטעם דמלח יותר חמיר מתבלין הא לדידן ג"כ נ"מ במוריק' או ידע מה קדרה בעי לבשולי כ"ח כדא"ל אי בעי עכ"פ שינוי קצת דהיינו הטיה ותי' הרב"י דס"ל עיקר כמ"ד הטעם דתבלין מפיגים טעמן ולכן תבלין בכ"ע א"צ שינוי אפי' ידע מה קדרה בעי לבשולי ואי דה"ל להעתיק טעם זה כדי שנדע דמוריק' דאינו מפיג טעם צריך הטי' לזה תי' הרב"י דס"ל דגם מוריק' מ"מ מפיג קצת ואף ע"ג דהש"ס אמר איכא ביניהו מוריק' היינו לתנא דמתני' דס"ל דמלח בעי שינוי גדול במדוך של עץ וכיון דהחמירו הרבה א"כ מוריק' אע"ג דמפיג טעם קצת מ"מ כיון דאינו מפיג הרבה כתבלין צריך שינוי. משא"כ לדידן דקי"ל כר"י א"ש דמלח סגי בשינוי קל בהטי' ה"ה מקילינן במוריק' וסגי בהפגת טעם קצת ומוריק' לא בעי שינוי: אוסרים בכרכום ופלפלין דהם תפסו כשיטת הפוסקים דאפי' לשמואל ורא"ב דסגי במלח בשינוי מועט מ"מ תלי' במחלוקת ר"ה ור"ח אי ידע מאי קדרה ב"ל או מוריק' בעי שינוי וכ' התוס' דניהו דבדרבנן הולכים אחר המיקל מ"מ הכא כיון דלכל חד מהני טעמי נפיק חומרא וקול' וא"א לתפוס שני הקולות דסתרי אהדדי ע"כ צריך לתפוס שני החומרות הן ידע מאי קדרה בעי לבשולי או מוריק' צריך שינוי קצת. וגם ס"ל דגם פלפלין אינו מפיג טעם וכדאמר הש"ס א"ב מוריקה המ"ל א"ב פלפלין לכן כ' דאסור בכרכום ופלפלין וה"ה בשאר תבלין היכי דידע מאי קדרה ב"ל וכמ"ש מ"א סק"ד:
ב סָעִיף א (ס"ק ב) ואין כו' אפי' א' א' כו' ר"ל דהא קיימא לן בשבת אסור לדוך ואמרי' בשבת דף קמא ע"א לחד מ"ד דפלפלין בקת' דסכינא שרי לדוך א' א'. ורבא פליג ואמר כיון דמשנה ע"י קתא דסכינא אפי' טובא שרי והכי קי"ל סי' שכא מ"מ מצינו לחד מ"ד דבשבת אוסר לדוך פלפלין אפילו ע"י שינוי דקת' דסכינא ואפ"ה מתיר חדא חדא ס"ד ה"ה בי"ט לשחוק ברחים דאסור מ"מ חדא חדא שרי קמ"ל דליתא. ואפי' חדא חדא אסור:
ג סָעִיף א (ס"ק ד) לשנות כו' ובשי"ש כ' כו' ובתשו' פ"מ חלק שני סי' מד כ' על טחינת הקאפע ברחים ודאי אסור מק"ו דשום ושחלים דמפיגין טעם יותר מאקפ"ע ואפ"ה אסור לשוחקן בריחים אבל לדוכן במדוך שרי. ומ"מ צריך שינוי קצת דאינו מפיג טעם יותר מכרכום דבעיא שינוי קצת ע"י הטי' ע"ש. ולענ"ד בזה"ז הוי קאפ"ע כמו ידע מאי קדרה בעי לבשולי דדרך ב"א לשתותו כל יום ויום ואפי' מפיג טעם הרבה צריך שינוי קצת: בש"ע סעיף ב' מותר להוליך תבלין כו' לאפוקי מדעת ב"ש דאוסר דחייש פן ימלך ולא ידוך והוי טרח' שלא לצורך אלא קי"ל כב"ה דל"ח לאמלוכי:
ד סָעִיף ג (ס"ק ה) אין כו' משמע כו' דתיתא שם ר' פפי אקלע לבי מר שמואל אייתי לי' דייס' ולא אכל ומסיק שם הטעם לחד תי' דבי מר שמואל איכא פריצותא דעבדי בגדולה ואמרי דעבדי בקטנה הרי דאפי' לא ידעינן ודאי שנעשה בגדולה אלא שיש רגלים לדבר כגון היכי דאיכא עבדי אפי' דיעבד אסור דהא ר"פ לא אכל מה"ט: וכ' מ"א ואפשר כו' וער"ס שי"ח: ראיתי בספר שטה מקובצת שכ' בשם הריטב"א וז"ל אייתי כו' ולא אכל פי' הריטב"א ז"ל דהו' רצה להחמיר על עצמו דאלו מדינ' שרי דהא קי"ל כר"מ כו' דאמר המבשל בשבת שיאכל בו ביום לאחרים. עכ"ל הרי דדימה האי דכתישה דהכא למבשל בשבת (אע"ג שמ"א לא היה לפניו ס' שטה מקובצת אמר כן מסברא דנפשי') וא"כ לדידן דקי"ל ר"ס שי"ח במבשל בשבת במזיד אסור אפי' לאחרים בו ביום לכן לדידן מדינא אסור מ"מ כ' אפשר דוקא אדם חשוב כר"פ. דמדינ' שרי. ולא דמי למבשל דהיא מלאכה דאורייתא משא"כ הכא דליכא אלא משום עובד' דחול. וגם השט"מ י"ל דס"ל כן דאפי' לר"י במבשל הכא ליכא אלא חומרא ומ"ש דהא קי"ל כר"מ האמת נקט לפי שטתו דפסק כר"מ ומקשה מכח כ"ש דאפי' במבשל מקילינן. כ"ש הכא (וע במ"א סי' רנג ס"ק י"א וס"ק י"ג):
ה סָעִיף ג (ס"ק ו) ובא"י כו' וה"ה בכ"מ כו' בגמ' שם רמי תרי ברייתות אהדדי דבחדא קתני דבקטנה מותר ובאידך קתני דאפי' בקטנה אסור. ומשני רבא הא לן והא להו. פי' רש"י דהא לן בני בבל דל"ל עבדי דמזלזלי. והא להו בני א"י דא"ל עבדי דעושי' בגדול' ואומרים בקטנ' עשינו. הרב"י הביא שיטת הראב"ד דחילק גבי בני בבל דרגילים בדייס' ודייס' דרכו לעשות בגדולה ותבלין עושין בקטנה א"כ אי עביד דייס' בקטנה הוי שינוי. אבל בני א"י דלא רגילים בדייס' ואם לפעמי' עושים דייס' עושים בקטנה א"כ אין הקטנה שינוי. והרמב"ם הוא דעה ג' שנתן טעם בא"י שתבואת' טובה מאד. ואפילו עושים בקטנה הדייס' יפה כאלו נעשה בגדולה ולכן אסור. ומ"א השמיט טעם הרמב"ם ולא ידעתי למה:
ו סָעִיף ג (ס"ק ז) ומותר כו' ודמי לעובדא דחול ועיין במ"א סק"ג. ולפ"ז התמכה. ר"ל לפ"ז דמדמה הריב"ש האי מורג חרוץ לרחיים של פלפלין. א"כ תמכ' שנעשה לימים מרובים אסור כדין שום ושחלי' אע"פ שמפיגים טעמן כמבואר בפוסקים וכן הפלפלין דאפי' ע"י שינוי אסור ברחיים. (וראיתי הוגה במ"א דפוס פראג הוגה בטעות לענ"ד) ובספר א"ר מיקל בתמכ' ע"ש טעמו:
ז סָעִיף א (ס"ק ח) צריך כו' מיהו י"מ אם ידע כו' היינו דעת יש"ש שהביא מ"א סק"ד דמחמיר אפילו בתבלין דמפיג טעם אם ידע כו' ואע"ג דבלא"ה רמ"א בסעיף א' מחמיר טפי שכ' שנוהגים לשנות אפילו בתבלין משמע אפילו לא ידע כו' צ"ל דכוונת מ"א דרמ"א לא כ' כ"א מצד חומרא. אבל לדעת יש"ש אם ידע כו' אסור מדינא וכן צ"ל לעיל בס"ק ו' שכ' וה"ה בכ"מ כו' דאע"ג דכ' הרב"י וכיון שא"א יודעים כו' יש לאסור הכל הוא מדברי הטור. ואם כן אפילו ל"ל לפריצות דעבדי אסור. מ"מ כ' מ"א דבריו דבמקום דליכא פריצות כו' אינו אסור אלא מצד חומרא. וכמ"ש הטור לשון ונכון להחמיר לדידן. אבל היכי דא"ל לפריצות כו' מדינא אסור. וכן לטעם הב"י שהביא מ"א שם. ואפשר עוד לו' דמ"ש בס"ק ו' הנ"מ לענין דיעבד. דלפי מ"ש הרב"י דאיסורו מצד חומרא דיעבד שרי אבל היכי דא"ל לפריצות אפילו דיעבד יש סברא להחמיר:
ח סָעִיף ג (ס"ק ט) וה"ה מצות כו' ול"נ דמהרי"ל סבר כו' ולכן אסור ג"כ ליטול המצות כו'. ר"ל דנטילת קיסם אסור ליש מחמירים משום בורר ואע"ג דבורר מותר אפילו פסולת מתוך אוכל מ"מ לא הותר. כ"א מלישה ואילך וכמ"ש מ"א סי' תק"ו סק"ב לענין הרקדה וס"ל למהרי"ל דה"ה במצות אע"ג דבמצות כבר נילוש ונאפה. מ"מ כיון דעל ידי גרירה חזר להעשות כקמח דין קמח י"ל קודם לישה. וכמ"ש מ"א אחר זה ויש בו משום ברירה: דמותר לברור כו' במין א' וע"ש בט"ז שמחמיר אפילו במין אחד: הוי כקמח ודינו כשני מינים:
ט סָעִיף ד (ס"ק י) מותר כו' וי"א כו' הוא דעת הטור דבגמ' אי' דף כ"ט הנחתום מודד תבלין וס"ל לטור דנחתום דנקט הוא דוקא דלגבי' הוי קפידא גדולה. שעושה הרבה בבת א' וגם עושה למכור צ"ל התבשיל יותר טוב מאילו מבשל לעצמו. והוי פסידא מרובה אבל המ"מ כ' הא דנקטו נחתום דברו חכמים בהוה וה"ה כל אדם: ולכן נ"ל כו' ר"ל כיון דגם בימי הש"ס י"א דוקא נחתום אם כן לדידן יש להחמיר עכ"פ במי שאינו נחתום. ואפשר לדידן יש להחמיר גם בנחתום. דהא בזה"ז גם הנחתום לוקח באומד: אסור למדוד בי"ט כצ"ל:
א סָעִיף א ס"א שאם ידוך כו'. כשיטתו בכ"מ שאומרים ח"א וח"א כלישנא בתרא ועבפי' לסוטה שם על הקנקנתו': אבל מלח כו'. כשמואל שם אלא דגם שמואל סבר דמלח בעי שינוי וכמש"ש רב אחא ורב ששת: או שידוך כו'. כמו שכתב שם במתני' והמלח בפך שאף לב"ש מותר בכה"ג וכ"ש לב"ה שמתיר אף במדוך של עץ: ולא את החרדל כו'. ר"ל אף על גב שאמרו בירושלמי השום והשחליים והחרדל נידוכין כדרכן מ"מ בריחים אסור משום עובדא דחול דהא פלפלין נידוכין נמי כדרכן כמ"ש בתוספתא והפלפלין כתבלין והביאו הרא"ש שם ותו' בשבת קמ"א א' ד"ה הני ואפ"ה ברחיים אסור משום עובדין דחול וה"ה לחרדל ועתוס' שם ושם והרא"ש שם: מיהו נוהגין כו'. עמ"א בשם סמ"ג וזה כ' לתוספת טעם אליבא דכ"ע אבל העיקר משום ס' התוס' דפ' כמתניתין ופ' בפלוגתא דר"ה ור"ח לחומרא וכמ"ש הרא"ש שם וצריך ליזהר כו' וא"ל בשל סופרים כו' וע' הג"א שם ואין לדוך כו' ר"ל משום ס' התו' וכ"כ התו' בשבת קמ"א א' ד"ה הני ומיהו היכא דידע כו' ובסמ"ג והגהת סמ"ק כ' בתחלה דעת תוס' ואח"כ דעת רב אלפס וכת' זה הטעם שמביא מ"א משום ס' רב אלפס ע"ש:
ב סָעִיף ב ס"ב אפי' כו' אע"פ כו'. דהוצאה בא"נ כא"נ עצמו וכמש"ל בסי' תצ"ח ס"כ:
ג סָעִיף ג ס"ג ומותר לגרוד. כמו תבלין ומלח בס"א ול"ד לחרדל ברחיים ועמ"א: מיהו כו'. שאין מפיג טעם וכנ"ל גבי מלח: וה"ה מצות כו'. עסי' שכ"א סי"ב בהג"ה ומש"ש:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.