א בְּהֵמָה שֶׁהִיא עוֹמֶדֶת לַאֲכִילָה וְרוֹצֶה לַחְלֹב אוֹתָהּ לֶאֱכֹל הֶחָלָב, אִם לִקְדֵרָה שֶׁאֵין בָּהּ אֳכָלִין, אָסוּר. וְאִם יֵשׁ בָּהּ אֳכָלִין, מֻתָּר, וּכְגוֹן שֶׁבָּא הֶחָלָב לְתַקְּנוֹ, אוֹ שֶׁיֵּשׁ בָּהּ פֵּרוּרִין וְהֶחָלָב נִבְלָע בָּהֶם; אֲבָל הַחוֹלֵב כָּל צֹאנוֹ לֹא הֻתַּר מִפְּנֵי פְּרוּסָה שֶׁנּוֹתֵן בַּכְּלִי. הַגָּה: וְאֵינוֹ יְהוּדֵי הַחוֹלֵב בְּהֵמָה בְּיוֹם טוֹב, וְיִשְׂרָאֵל רוֹאֶהוּ, יֵשׁ לְהָקֵל (רַשְׁבָּ"א בִּתְשׁוּבָה) אַךְ נָהֲגוּ בּוֹ אִסּוּר, וְאֵין לְשַׁנּוֹת. מִיהוּ בְּיוֹם טוֹב שֶׁל גָּלֻיּוֹת מֻתָּר בְּיוֹם טוֹב שֵׁנִי (הַגָּהוֹת אֲשֵׁרִי רֵישׁ בֵּיצָה); וְאִם מֻתָּר לוֹמַר לְאֵינוֹ יְהוּדִי לַחְלֹב בְּהֶמְתּוֹ בְּשַׁבָּת, עַיֵּן לְעֵיל סִימָן ש"ה סָעִיף כ'. וְע"ל סִימָן תק"י סָעִיף ה' אִם מֻתָּר לְהַעֲמִיד חָלָב וְלַעֲשׂוֹת גְּבִינָה בְּיוֹם טוֹב.
א סָעִיף א אקדים לזה הסימן הקדמה קצרה. והיא. אסור לחלוב בהמה שעומדת לחליבה או לגדל ולדות ביו"ט אפילו דעתו לאכול מיד משום מפרק דהוא תולדה דדש דכיון שאינה עומדת לאכילה יש עליה שם פסולת ודומה לדש שמפריד התבואה מקשין שלה ובזה אין חילוק בין אם חולב אותה לתוך כלי שיש בה אוכלין או לתוך כלי ריק אבל אם היא עומדת לאכילה דהיינו לשחטה אין עליה שם פסולת ואין דומה לדש דכולה אוכל היא וע"כ אם חולב לתוך קדרה שיש בה אוכלין שרי דמשקה הבא לאוכל כאוכל דמי והוי כמפריד אוכל מאוכל אבל אם חולב לתוך כלי ריק גם בזה אסור החלב משום נולד דמעיקרא אוכל והשתא משקה ודעת הגר"א דגם בזה עיקר האיסור משום מפרק כיון דנעשה משקה זו היא דעת השו"ע ויש מן הראשונים שסוברין דאפילו בהמה העומדת לחלבה מותר לחלוב אותה לתוך הקדרה שיש בה אוכלין ויתבאר לקמיה:{א} עומדת לאכילה - אבל בהמה שעומדת לגדל ולדות או לחליבה אסור לחלוב אפילו לתוך אוכלין וכנ"ל ואף החלב שנטף מדדיה ממילא אסור משום נולד:
ב סָעִיף א {ב} לאכול החלב - ר"ל בו ביום דלצורך מחר בכל גווני אסור:
ג סָעִיף א {ג} אם לקדרה וכו' - היינו אף דדעתו ליתן אח"כ החלב לתוך אוכל מ"מ כיון דהשתא אין בהקדרה אוכל יש על החלב שם משקה וממילא יש עליה שם נולד דמעיקרא כשהיתה בדדי בהמה היה על החלב שם אוכל ככל הבהמה שהיתה עומדת לאכילה והשתא משקה:
ד סָעִיף א {ד} מותר - דבזה לא הוי על החלב שם נולד דיש עליה שם אוכל כיון דבאה לאוכל ומעיקרא ג"כ אוכל כיון דהבהמה עומדת לאכילה. ודע דיש מן הראשונים שמקילין אפילו בבהמה העומדת לחליבה או לגדל ולדות ונראה דבמקום מניעת שמחת יו"ט שאין לו מה יאכל כ"א מאכלי חלב יש לסמוך ע"ז להקל [ח"א] ויותר טוב אם אפשר לו לעשות החליבה לאוכלין ע"י עכו"ם:
ה סָעִיף א {ה} שבא החלב לתקנו - שיש בקדרה כ"כ אוכלין כפי צורך החלב לתיקונו או עכ"פ שרוב החלב יהיה נצרך להאוכל ועי"ז שרי אף מיעוט החלב הנשאר שאינו צריך להתבשיל:
ו סָעִיף א {ו} או שיש בה פירורין וכו' - היינו נמי שעכ"פ רוב החלב נבלע בהפירורין:
ז סָעִיף א {ז} כל צאנו וכו' - מילתא דפשיטא נקט והעיקר דאין ניתר החלב ע"י מעט לחם שנותן בתחתית הכלי כל כמה דאין רוב חלב נבלע בו ויש למחות בהמון שעוברין ע"ז [אחרונים]:
ח סָעִיף א {ח} וא"י החולב בהמה וכו' - היינו בעומדת לאכילה או שחולב בהמה שלו דלית ביה משום מוקצה [וכדלעיל בסימן ש"י] ואפילו בעומדת לחליבה כעומדת לאכילה דמי:
ט סָעִיף א {ט} וישראל רואהו - דאם אין רואהו אסור לישראל לעולם לשתותם כדאיתא ביו"ד סימן קט"ו ס"א:
י סָעִיף א {י} יש להקל - היינו אפילו אם חלבו לקדרה ריקנית דלא מקרי נולד מפני שהישראל עצמו היה מותר לחלוב אותה לקדרה שיש בה אוכלין וע"כ בכלל מוכן הוא [מ"א וש"א] ובבית מאיר כתב דאף לדעה זו אין להקל כ"א בחולב לתוך אוכלין ולא בא לחדש לדעה זו כ"א דבנכרי החולב בהמה שלו מותר אפילו בעומדת לחליבה דאין מוקצה בשל עכו"ם וכנ"ל:
יא סָעִיף א {יא} אך נהגו בו איסור - היינו דבקדרה ריקנית אסור אף לעכו"ם החולב אבל אם הוא חולב לתוך אוכלין מבהמה שלו אף אם היא עומדת לחליבה שרי וכנ"ל בסק"ח וכן ישראל מותר לחלוב מבהמת עכו"ם אפי' עומדת לחליבה לתוך אוכלין דאין מוקצה בשל עכו"ם וכנ"ל:
יב סָעִיף א {יב} מותר ביו"ט שני - ר"ל אפילו נחלב לתוך קדרה ריקנית ובהמה העומדת לחליבה שאחד מהם ודאי חול אכן אם נחלב בשבת אפילו לתוך אוכלין ומבהמה העומדת לאכילה אסור ביו"ט ראשון שחל אחריו ביום א' משום הכנה אבל ביום ב' שרי אבל ביו"ט של ר"ה חשוב שני הימים כיום אחד וכל היכא דאסור ביום א' אסור ביום ב'. ונכרי שמסיח לפי תומו שאותו החלב נחלב ביו"ט א' של גליות נאמן ומותר ביום שני. ודין סחיטת בוסר הוא כמו בשבת דנקטינן דאסור לסוחטו אפילו לתוך האוכלין וכנ"ל בסימן ש"כ ס"ה וע"ש בבה"ל ד"ה לאכול דהכרענו שם דאפילו ע"מ לאכול לאלתר אסור:
א סָעִיף א עומדת לאכילה. אבל בהמה שעומדת לגדל וולדות או לחלב' ה"ל מוקצה ואסור בכל ענין ולמאן דשרי מוקצה הכל שרי דאי בעי שחיט לה ואוכל הכל (כ"מ בר"ן והג"א):
ב סָעִיף א שאין בה אוכלין אסור. דה"ל נולד דמעיקרא אוכל והשתא משקה ואם יש בה אוכלים ה"ל משקה הבא לאוכל וכאוכל דמי וצ"ע דבסימן ש"ך ס"ז כתב דלר"ח אסור ולמה סתם כאן וצ"ל דבי"ט דעתו להקל עמ"ש שם ס"ה:
ג סָעִיף א יש להקל בו. שהרי מוכן הוא שאפילו ישראל מותר לחלוב אותו לאכלן (רשב"א) ולטעמיה אזיל שסובר כהרמב"ן (ב"י) וצ"ע דמה ענין זה להרמב"ן דע"כ הרשב"א מיירי בעומדת לאכיל' דאי אינה עומדת לאכיל' אפי' לחלוב לאוכלין אסור להאוסרין מוקצה אלא מיירי בעומדת לאכילה א"כ בבהמת עכו"ם דלא שייך בה מוקצה וכמ"ש הלבוש (עסי' תצ"ח ס"ג) ולכן כ' הרשב"א אף על פי שהעכו"ם חלבו לקדירה שאין בה אוכלין שרי שלא מקרי נולד שהישראל עצמו היה מותר לחלוב אות' לקדירה שיש בה אוכלין והרמב"ן לא התיר אלא בעומדת לחליב' וכ"כ בהדיא הר"ן בשמו ר"פ חבית ורפ"ק דביצה וצ"ע על הד"מ שכתב ואפשר דבעומדת לאכילה אף הג"א מודה דשרי עכ"ל וזה אינו וצ"ל דחזר רמ"א בו ולכן כתב בש"ע נהגו בו איסור, ומ"ש הלבוש דאין מוקצה ונולד בשל עכו"ם ליתא דנולד אסור בשל עכו"ם כמו ביצה וחלב כמו שכתב סי' תקי"ג ותקי"ז מהרי"ל כתב שהורה היתר בנחלבה בי"ט ראשון או בשבת שלפניו לאכלה בשני בשבת שהוא יום טוב שני ואמר דאיתא בהג"א מא"ז דאין לדמותו לביצה והטעם משום דלא אסח דעתיה מיניה לגמרי כמו ביצה כיון דיש היתר לחלוב על ידי אמירה לעכו"ם משום צער בעלי חיים עכ"ל, משמע דבו ביום אסור לאכלו כ"כ בד"מ בשמו אבל ביש"ש הקשה עמ"ש דאין לדמותו לביצה דהא אף בביצה נולדה בזה מותרת בזה ולכן כתב דס"ל דאף בו ביום שנחלב שרי ועוד דהרי בה"ג מתיר סחיטה לצורך אוכל נפש ונהי דלא קיימ"ל כוותיה מ"מ אם נעשה ממילא או על ידי עכו"ם שרי לאוכלו בו ביום עכ"ל, וכך כתב בתשו' סי' ע"ט וכ"כ של"ה ומט"מ בשמו ומ"ש ביש"ש בסימנים דאסור בי"ט ט"ס הוא וצ"ל דאסור בשבת וצ"ע דעיקר יסודו על מהרי"ל ובמהרי"ל משמע אדרבא שאסור בו ביום ועוד לדבריו יהיו דברי הג"א מא"ז סתרי אהדדי שהרי בספרים שלנו כתבו בשם א"ז דאסור ול"נ דברי מהרי"ל כפשטן משום דקי"ל דעכו"ם שצד דגים או ליקט פירות בשבת יש אוסרין אפי' ביום שני בשבת משום גזירה שמא יאמר לעכו"ם כמ"ש סי' תקט"ו ולכן כתב דגבי חלב שרי ואמר הטעם דאיתא בהג"א מא"ז שאין לדמותו לביצה פי' שאין חלב חמור כ"כ כמו ביצה וכו' כיון שיש היתר כו' וא"כ מותר בשני בשבת דלא שייך לגזור שמא יאמר לעכו"ם לחלוב דהא מותר לומר לעכו"ם לחלוב אלא שהחלב אסור בו ביום משום משקין שזבו וכמ"ש סי' ש"ה ס"כ וגם ביום אסור דין שבת מכין לי"ט אבל ביום שני שרי כנ"ל ברור בפי' דברי מהרי"ל וא"כ אין היתר לאכלו בו ביום, ומור"ם לובלין בתשו' סי' י"ז מדינא חלב שנחלב בשבת מותר בשני בשבת (מטעם שכתבתי) אלא שאני נוהג להחמיר שלא נחלוק בין יום טוב ראשון לשני עכ"ל, ומחומרא יתירה היא דהא רמ"א פסק אפי' נחלב ביום ראשון מותר בשני לכן נ"ל דאין לזוז מפסק רמ"א ולכן בבהמה העומדת לאכילה וחולב לתוך אוכלין אפי' ישראל מותר לחלוב בהמתו ואם אינה עומדת לאכילה וחולב לתוך אוכלין תליא בפלוגתא שכתב סי' תצ"ה ובבהמת עכו"ם אפי' אינה עומדת לאכילה מותר לחלוב לאוכלין אבל לחלוב לקדירה ריקנית אסור בכל ענין, ואם עכו"ם היה חולב לקדירה ריקנית אסור בו ביום ואם נחלב בשבת אפי' לאוכלין ובהמה העומדת לאכילה כמ"ש סי' ש"ה אסור בי"ט א' שאחריו אבל ביום ב' שרי, ועכו"ם מסל"ת נאמן בענין זה כמ"ש סי' תקי"ג ס"ו: מצטער מחמת רעבון מותר לינק מן הבהמה בפיו בי"ט דמפרק כלאחר יד הוא ובמקום צער לא גזרו (טור רי"ף) עסי' שכ"ח סל"ג: כתב הד"מ ודין סחיטת בוסר עסי' ש"כ וכ"כ הב"י בשם סמ"ג וסמ"ק דאסור לסוחטו בי"ט אפי' לאוכלין דה"ל בורר אוכל מתוך הפסולת כ"כ הג"מ ואף על גב דמותר לברור בי"ט כמ"ש סי' תק"י מ"מ לסחוט אוכל מפסולת אסור: ומ"ש ביש"ש דבה"ג התיר סחיטה לצורך אוכל נפש צ"ע דהא בריש ביצה אסרינן משקין שזבו בי"ט גזירה שמא יסחוט ע"ש ודוחק לומר דגזירנן שמא יסחוט שלא לצורך:
א סָעִיף א עומדת לאכילה. דאלו עומדת לחלבה ה"ל מוקצה מחמת אמה ואפי' עומדת לאכילה אם לקדיר' שאין בה אוכלין אסור דמעיקר' הית' אוכל אגב אמו והשתא משק' וה"ל נולד זה דעת הרי"ף אבל בסי' ש"ך מביא הש"ע גם דברי ר"ח דאסור אפי' בעומד' לאכילה וצ"ל דכאן הדר ביה והך עומדת לחלבה דאסור כ' ב"י בשם הכל בו וז"ל ר"א דאפי' עומדת לחלבה אין חלבה מוקצה אם אין עומד לגבן ולייבש גבינות לסחורה דומיא דתרנגולת העומדת לגדל בצים ולגדל אפרוחים וכן דעת הר"ז ע"כ ורש"ל רפ"ק הביא זה וכ' ואין זה אלא דברי נביאות דמניין לנו להקל כי משמע בגמ' דתלוי בעומדת לחלב' לחוד ע"כ ולא ידענא למה קרא ליה דברי נביאות דהא בתרנגולת לא אמרו העומדת לבצים סתם אלא דוקא לגדל בצים ה"נ בעז לחלב' אלא דנ"ל דלאו במכירו' הגבינות תליא מלתא אלא אם מקפידים שלא יאכלו החלב כמות שהוא אלא מניחין אותה לקבץ הרבה לעשות גבינות זה הוא שאסרו בו משום מוקצה וכיון שמידי דרבנן הוא משמע להקל:
ב סָעִיף א וכגון שבא החלב לתקנו. משמע דאפי' שאר החלב שיש בקדירה מה שלא צורך בו לתקן דז"ל ריב"ש זה כשבא לאוכל לתקנו שאז נראה דלא בעי ליה למשקה וכ"ה דברי רש"י אבל החולב כל צאנו למשקין לא הותר מפני פרוסה א' שנותנין בכלי עכ"ל משמע דאם אין שום רבוי לא הותר למשקין מלבד מה שנבלע באוכל שבקדירה וז"ל הסמ"ק שמביא הג"מ אי אית בקערה בישול' ש"ד לחלוב בתוכה בי"ט אבל אי אית בה פרורין וודאי שרי שהחלב נכנס לתוכה ונעשה אוכל אך מ"מ אין רוח חכמים נוחה הימנו אבל על חתיכת פת שאין החלב מתערב עמו זה אוסר רבינו יחיאל אך אם עכו"ם עושה כן וישראל רואיהו מותר לישראל לאוכלו אבל לשתותו אסור עכ"ל וזה דלא כדברי ריב"ש דמתיר להדיא בפירורין ופסק הש"ע כריב"ש ושלא כדין נוהגין הרב' מהמון עם שנותנין מעט לחם בכלי וחולבין עליו הרבה חלב אלא צריך שיהיה הרבה חלב נבלע באוכל ואוכל דוקא האוכל ההוא בו ביום ואז מותר החלב הנשאר שם:
ג סָעִיף א יש להקל בו. תשו' רשב"א וס"ל כמ"ש הר"ן בשם הרמב"ם בפ' חבית שאין מוקצה מחמת איסור הבא מעצמו כגון זה דלא דחייה בידים ולא עבר עליה אפי' שוגג מכיון שנסתלק האיסור נסתלק ממנו המוקצה מ"ה שרי האי חלב שנחלב אע"פ שהעז היתם מוקצה מ"מ האי חלב שנתלב ממנו לתוך הקדירה נסתלק ממנו המוקצה עכ"ל וא"כ הוא חולק על מ"ש הש"ע דוקא בעז העומדת לאכילה שרי החלב וא"כ ה"ל לרמ"א לכתוב כאן וי"א דהחלב מותר ובדרשות מהרי"ל כתב נמי דדוקא בשבת שלפני י"ט שנחלב אז אסור החלב בי"ט א' [ולא] בי"ט שני דהיינו משום הכנה דאין שבת מכין לי"ט משמע דמה שנחלב בי"ט ע"י עכו"ם מותר בו ביום אלא שבפ"ק דביצה הביא הר"ן שאין העיקר כמ"ש הרמב"ן אלא דוקא בעז העומדת לאכילה מותר דוקא והיינו כמו שכתב הש"ע כרי"ף והחלב שנחלב בי"ט בלא אוכל אסור בו ביום וכל שכן אם נחלב בשבת שלפני י"ט שאסור משום הכנה וע"כ כתב רמ"א אך נהגו בו איסור ואין לשנות ורש"ל רפ"ק הקיל בנחלב בו ביום על ידי עכו"ם ולא אסר אלא בנחלב בשבת קודם י"ט וכמ"ש מהרי"ל וכיון שכתב רמ"א שכן נוהגים לאיסור אליו תשמעון ובי"ט השני פשיטא דמותר לכ"ע כמ"ש מהרי"ל ובתשו' מהר"מ לובלין סי' י"ז כתב ג"כ דמדינא מותר בי"ט ב' אלא שסיים שמחמיר לאסו' גם ביום השני שלא נחלוק בין ראשון לשני וזה חומרא בלא טעם וכמדומ' שלא ראה דברי מהרי"ל דלעיל דמתיר בהדיא מדלא הביאו וגם רש"ל התיר עכ"פ בי"ט השני לד"ה וזה כביעת' בכותחא דאפי' בביצה שנולדה בשבת מותר בי"ט שני שאחריו:
ד סָעִיף א בי"ט שני של גליות. כ"ש אם נחלב בשבת שלפני י"ט דמותר ביום שני של גליות דאפי' ביצה מותרת בזה כמ"ש סי' תקי"ג:
א סָעִיף א לאכילה. אבל בהמה שעומדת לגדל וולדות או לחלבה ה"ל מוקצה ואסור בכל ענין ולמאן דשרי מוקצה הכל שרי דאי בעי שחיט לה ואוכל הכל. מ"א:
ב סָעִיף א אסור. דה"ל נולד דמעיקרא אוכל והשתא משקה ואם יש בה אוכלים ה"ל משקה הבא לאוכל וכאוכל דמי וצ"ע דבסימן ש"ך ס"ז כתב דלר"ת אסור ולמה סתם כאן וצ"ל דביו"ט דעתו להקל. מ"א:
ג סָעִיף א בכלי. ושלא כדין נוהגין הרבה מהמון עם שנותנין מעט לחם בכלי וחולבין עליו הרבה חלב אלא צריך שיהיה הרבה חלב נבלע באוכל ואוכל דוקא האוכל ההוא בו ביום ואז מותר החלב הנשאר שם. ט"ז:
ד סָעִיף א שני. וכ"ש אם נחלב בשבת שלפני י"ט דמותר ביום שני של גליות הסכמת אחרונים וכ"כ המ"א עיין שם שהאריך והעלה דאין לזוז מפסק רמ"א ולכן בבהמה העומדת לאכילה וחולב לתוך האוכלין אפי' ישראל מותר לחלוב בהמתו ואם אינה עומדת לאכילה וחולב לתוך אוכלין תלי' בפלוגת' שכתב בסי' תצ"ה ס"ד אם יש מוקצה בי"ט ובבהמות עכו"ם אפי' אינה עומדת לאכילה מותר לחלוב לאוכלין אבל לחלוב לקדירה ריקנית אסור בכל ענין. ואם עכו"ם היה חולב לקדירה ריקנית אסור בו ביום ואם נחלב בשבת אפילו לאוכלין ובהמה העומדת לאכילה כמה שכתוב סי' ש"ה סעיף (ב') [כ'] אסור בי"ט ראשון שאחריו אבל ביום שני שרי. ועכו"ם שמסל"ת נאמן בענין זה כמה שכתוב סי' תקי"ג סעיף ו' עכ"ל המ"א. וע' סי' שכ"ט סעיף ל"ג אם מותר לינק מבהמה מחמת צער וע"ל ס"ס תצ"ד מש"ש:
א סָעִיף א (ס"ק א) עומדות כו' ולמאן דשרי כו' לבאר דברי מ"א בסי' זה. אני צריך להציע דברי הפוסקי' בקצרה. אי' בשבת דף קמ"ט אר"י א"ש סוחט אדם אשכול ענבים לתוך הקדרה (היינו שיש בה אוכלים) אבל לא לתוך הקערה (דמסתמא אין בה אוכלים) א"ר חסדא מדברי רבינו נלמד חולב אדם עז לתוך הקדרה אבל לא לתוך הקערה. וכ' הרי"ף איכ' מ"ד ניהו דמימרא דשמואל בשבת מיירי. אבל מימרא דר"א מיירי דוקא בי"ט. וכתב הר"ן הטעם בשלמ' אשכול אפי' בשבת היא גופה ראוי לאכילה משא"כ עז דבשבת אינו ראוי לאכילה ואי חולב אפי' לתוך הקדרה הוי כבורר אוכל מתוך פסולת. וי"א דגם מימר' דר"ח מיירי אפי' בשבת דומיא דמימרא דשמואל וגם בשבת מותר לחלוב לתוך הקדרה. דהעז לא מיקרי פסולת: כיון דהעז ראוי לאכילה. אלא מצד איסור שבת. לא בטל שם אוכל מיני'. וכתב עוד הר"ן וא"ת מ"מ העז מוקצה מ' איסור ואף החלב היוצא ממנה ליתסר משום מוקצה י"ל שמואל לטעמיה דל"ל מוקצה ונולד(וה"ה רב חסדא דאמר מדברי רבינו כו' היינו לדעת שמואל דל"ל מוקצה) עוד כ' הרמב"ן ז"ל דאפשר דאפי' למאן דא"ל מוקצ' ונולד שרי. שאין מוקצ' מ' איסור הבא מעצמו כגון זה דלא דחי' בידים כגון נר (ר"ל שהדליקו באותו שבת) אסור אלא בעוד שהאיסור עליו אי נמי אפי' בשנסתלק האיסיר בשעבר עליו כגון שוחט בשבת שאסורה משום מוקצה האוכל שלא עבר על השבת אפי' בשוגג מכיון שנסתלק האיסור. נסתלק המוקצה: ומש"ה שרינן האי חלב שנחלב תוך הקדרה שאע"פ שהעז היתה מוקצ'. מ"מ האי חלב שנחלב נסתלק ממנו תורת מוקצ' ולא נעשה איסור בדבר וכה"ג ל"ל משום מוקצה. והיינו טעמ' בריש ביצה גבי ביצה שנולדה בשבת. דפריך שבת דעלמא תשתרי ולא אסרינן לה משום מוקצ' עכ"ל הר"ן פר' חבית. ובריש מס' ביצה כ' הר"ן וז"ל אהא דאמרי' התם אמתני' ביצה שנולדה בי"ט. בש"א תאכל ובה"א לא תאכל. במאי עסקינן אלימ' בתרנגולת העומדת לאכילה מ"ט דב"ה. ואי בעומדת לגדל ביצים מ"ט דב"ש נולד הוא. ומשני רבה דמיירי בעומרת לאכילה. וי"ט שחל אחר שבת אסור לב"ה מן התורה דמאתמול בשבת גמר' לה והוי שבת מכין לי"ט דאסור. וכן נולד' בשבת שאחר י"ט אסור משום הכנה לב"ה ופריך נולד' בשבת דעלמ' שאינו אחר י"ט תשתרי. וכ' הר"ן וז"ל דהכא(ר"ל מדאמר אי בעומדת לגדל ביצים נולד הוא) משמע כיון שהתרנגולת מוקצ' אף הביצה נגררת אחדיה ולקמן אקשיני' שבת דעלמ' תשתרי והא התם התרנגולת מוקצ' מ' איסור שחיטה כו' ובפ' חבית נמי משמע הכי דאמרי' התם חולב אדם עז לתוך הקדר' כו' והא עז בשבת מוקצ' מ' איסור שחיטה כו' י"ל דכי פרכי' הכא מ"ט דב"ש מוקצ' הוא. מדין נולד אתינן עלה כו' כיון דהתרנגולת עומדת לגדל ביצים יצאה מתורת אוכל לגמרי. וביצה שלה אע"פ שהוא אוכל גמור כו' ע"כ נולד הוא ומתסר אבל תרנגולת העומדת לאכילה משום איסור שבת לא יצא' מתורת אוכל. דאיסורא דרביע עליה כו' אבל ביצתה לא נאסרה מעולם שרי'. והיינו נמי האי דחולב עז כו'. דבעז העומדת לאכילה עסקינן ומש"ה ניהו דהעז מיתסרא מחמת איסור שבת חלבה לא נאסר מעולם כו' וזה דרך נכון וברור. ויש לרמב"ן כאן דרך אחר וכתבתיו בחידושי עכ"ל הר"ן ריש ביצה מבואר מזה דיש מחלוקת בין הפוסקים אי האי דחולב עז כו' הותר בשבת למאן דאית לי' מוקצ'. אבל בי"ט ודאי שרי אי הבהמה עומדת לאכילה אבל ר"ח הובא ברי"ף הוא דעה ג' שחולק על דברי שמואל הנ"ל. ואפי' אשכול דהו' גופיה אוכל מ"מ אסור לסוחטו אפי' לתוך הקדרה מדאמר ר' יוחנן בדף שאח"ז הסוחט כבשים ושלקות למימיהן חייב חטאת. ואמר סתמא משמע אפי' לתוך הקדרה ע"כ חולק על שמואל וקי"ל כר' יוחנן. ועתה אבא בע"ה לבאר דברי מ"א. דמ"ש ולמאן דש"מ כו' דא"ב שחיט כו' וכ"מ בר"ן. ר"ל ממ"ש הר"ן פרק חבית תחלה לתרץ דהאי עז בשבת הלא מוקצה היא. ותי' דשמואל לטעמיה דל"ל מוקצה. והא השתא לא אסיק הר"ן אכתי לחלק בין מוקצ' מ' שעומד לגרל או מוקצה משום איסור שבת דרביע עליה ואפ"ה כ' דלשמואל דל"ל מוקצה שרי בשבת. לפ"ז ה"ה בי"ט אפי' עומדת לגדל מותר למאן דשרי מוקצה. אולם ע' מ"ש מהרש"א ריש ביצה בתו' ד"ה אוכלא דאפרת כו' הוכיח להיפך ע"ש. ועמ"ש בחידושי בע"ה בזה:
ב סָעִיף א (ס"ק ב) שאין כו' כ' דלרבינו חננאל אפי' לסחוט אשכול לתוך קדרה של אוכלים אסור ר"ל דבסי' ש"כ הביא ב' דעות וכאן בי"ט סתם דלא כר"ח ומתיר בעומדת לאכילה. ולא הביא כלל דעת ר"ח: דעתו להקל. ר"ל דעת הרב"י להקל בי"ט. דאע"ג דלר"ח אין חילוק ואוסר אפי' בי"ט. דהא ר"ח מוקי האי דחולב עז כו' דוקא בי"ט כמ"ש הרי"ף בשמו. ואפי' הכי כ' דלית הלכתא כוותיה אלא כר' יוחנן כנ"ל. אלא ר"ל רעת הרב"י מסברא דנפשיה להכריע דבי"ט ודאי לא קי"ל כר"ח וסתם כדעת המתירים:
ג סָעִיף א (ס"ק ג) יש להקל כו' ולטעמיה אזיל. שסובר כהרמב"ן. ר"ל הרב"י ס"ל דלהרמב"ן ולטעמיה אפי' עומדת לחליבה שרי. וכן מוכח מדברי הרב"י ממ"ש והביא דברי הר"ן שכ' בפ"ק דביצה הבאתיו לעיל דמוקי האי דחולב עז כו' דוקא בעומדת לאכילה כ' ע"ז הרב"י וז"ל אע"פ שבפרק חבית כ' הר"ן בשם הרמב"ן שאין מוקצה מחמת אסור הבא מעצמו כו' (כמו שכתבתי לעיל לשונו) כבר כ' בפ"ק דביצה שאותו דרך שכ' שם דבעז העומדת לאכילה עסקינן הוא עיק' עכ"ל הרב"י. מוכח מזה דס"ל להרב"י דלטעם הרמב"ן אפי' עז העומדת לחליבה מותר ויש מחלוקת בזה בין הר"ן ורמב"ן. לכן כתב הרב"י פה ע"ד תשו' רשב"א דלטעמיהי אזיל. דהרשב"א פ' חבית ס"ל כהרמב"ן. משום דס"ל להרב"י מדסתם הרשב"א משמע דמיירי אפי' בעומדת לחליבה ואפי' הכי כתב רשב"א דאפי' ישראל מותר לחלוב לאכלן. ע"כ משום דס"ל כהרמב"ן כנ"ל. וצ"ע דמה ענין זה לרמב"ן. דע"כ רשב"א מיירי בעומדת לאכילה. והיינו משום דס"ל למ"א דאין שום פוסק בעולם דמתיד בעומדת לחליבה וכמו שיתבאר. וא"כ ע"כ צ"ל אע"ג דהרשב"א כתב סתם מ"מ סתמא כפירושו דמיירי דוקא בעומדת לאכילה: אי נמי בבהמת נכרי כו' וכמ"ש הלבוש. ר"ל לדעת הלבוש דס"ל דגם נולד מותר בשל גוי. אבל לפי מ"ש מ"א לקמן דנולד גם בשל גוי איכא הא ליתא דהא האי חלב מעז שעומד לחליבה נולד הוא: ורמב"ן לא התיר אלא בעומדת לאכילה. וכ"כ הר"ן דיש פ"ק דביצה כצ"ל. (דלא כמו שראיתי הוגה בדפוס שלא כדת) ור"ל דהרמב"ן לא התיר אלא בעומדת לאכילה. גס לפי טעם הרמב"ן וכאשר יתבאר וב"כ הר"ן להדיא בפ"ק דביצה לפי טעמו של הר"ן דמיירי דוק' בעומדת לאכיל' ולדינא אין חילוק בין טעם הר"ן לטעם הרמב"ן דלא כמ"ש הרב"י על דברי הר"ן כמ"ש לעיל וכוונת מ"א דע"כ הרמב"ן לא התיר אלא בעומדת לאכילה. דהא הרמב"ן לא חילק אלא באיסור הבא ממילא. אבל אי דחי' בידים מודה דאסור וכמבואר ברמב"ן ואם היתה העז עומדת לחליב' הרי דחה העז בידים והוי כאלו דחה גם החלב בירים. וכן מבואר להדיא רפ"ק דביצה דפריך אי בעומדת לגדל ביצים מ"ט דב"ש נולד הוא. וא"כ ס"ל להש"ס כיון דהתרנגולת עומדת לגדל ביצים הוי דחי' בידים בין לתרנגולת ובין לביצתה דאי לא ת"ה לא פריך מידי (וא"ל דס"ל מאי שעומדת האם לגדל ביצים מ"מ עי"ז ביצתה לא הוי דחי' בידים. אלא דמוקי לה בעומדת לג"ב והבצים לגדל האפרוחים וכדעת הרז"ה פ"ק דביצה וכן דעת הכלבו משא"כ בעז לחלב' כיון דאין החלב עומד לעשות גבינות לא הוי החלב דחיה בידים. ז"א דלא הוזכר שיטת הרז"ה בדמב"ן והדז"ה יחיד בדבר. וכן נראה ממ"ש הר"ן ריש פ"ק דבינה דמקשה מהאי דשבת דעלמא תשתרי אהאי דתרנגולת העומדת לג"ב וכן נראה מדברי רמב"ן שהביא הר"ן פרק חבית. ע"כ ס"ל דתרנגולת העומדת לג"ב הוא כפשוט' שאין הביצים עומדים לגדל אפרוחים). א"כ ע"כ מודה רמב"ן דאם העז עומדת לתליב' דאסור אפי' תוך אוכלין. וכדעת הר"ן וכל הפוסקים. וא"כ ליכא מאן דשרי בעומדת לחליבה. וע"כ גם רשב"א מיירי דוקא בעומדת לאכילה. וא"כ מה שכתב הרב"י דהדשב"א לטעמיה אזיל דס"ל כהרמב"ן. אינו ענין זה לזה לדעת מ"א. דרמב"ן לא כתב כ"א להתיר לחלוב תוך אוכלים אפי' בשבת. וזה גם דעת יתר פוסקים כנ"ל: וצ"ע כו' אף הג"א מודה כו' דהרב"י הביא הג"א בפ"ק דביצה וז"ל אם חולב גוי וישראל רואהו (שלא יאסר מחשש חלב טמא) והביאו לישראל דורון בי"ט ראשון בשני י"ט של גליות מותר לערב כו' וכ' ע"ז הרב"י ז"ל נראה מדבריו דבו ביום אסור. אבל הרשב"א כתב בתשובה כו' והיא תשוב' רשב"א שהוב' פה בש"ע בהגה ובמ"א. וס"ל להרב"י דהרשב"א והג"א חולקים דרשב"א מתיר אפי' בו ביום. וכתב ע"ז בד"מ ואפשר דבעומדת לאכילה אף הג"א מודה דשרי עכ"ל: ולכאורה הכונה דע"כ אין הג"א חולק על הרשב"א. אלא בעומדת לחליבה אבל באמת אם עומדת לאכילה גם הג"א מודה דשרי וע"ז כתב מ"א דע"כ ז"א. ואין הכונה של מ"א דע"כ הג"א אוסר אפי' עומדת לאכילה. דהא כתב בהג"א והביאו דורון לישראל בי"ט א' א"כ ע"כ הבהמה היא של גוי. וא"כ אפי' עומדת לחליבה דינו כעומדת לאכילה. דהא של גוי א"צ הכן. אין זה קושי' דהא מ"א גיפי' חולק על הלבוש. וס"ל דניהו דאין מוקצה בשל גוי וא"צ הכן אבל נולד גם בשל גוי אסור. ואי עומדת לחליב' ה"ל נולד אלא הכי קשיא ליה דמשמע מלשון ד"מ דמודה הג"א לרשב"א בעומדת לאכילה משמע דלא פליג הג"א על הרשב"א אלא בעומדת לחליב'. משמע דס"ל דהרשב"א מתיר אפי' עומדת לחליבה וכדס"ל להרב"י וכנ"ל ובאמת ז"א דגם רשב"א גופיה אינו מתיר אלא בעומדת לאכילה. וכמ"ש מ"א לפני זה: וצ"ל כו' ולכן כתב בש"ע נהגו בו איסור. דהא דברי הגהת רמ"א קאי ע"ד המחבר. והמחבר ע"כ מיירי בעומרת לאכילה וכמבואר בדבריו. וע"ז כ' ונכרי כו' איך נהגו בו איסור משמע אפי' עומדת לאכילה נהגו איסו' והו' מדברי הג"א הנ"ל וע"כ חזר בו רמ"א: ומ"ש הלבוש כו' דהלבוש הביא דברי רשב"א הנ"ל דאם חלב גוי תוך קררה ריקנית מותר. ולא העתיק טעמו של הרשב"א דישראל גופי' מותר לחלוב לאוכלין. אלא נתן טעם וז"ל שאין שייך מוקצה ונולד בשל גוי (רצה לומר דהא לתוך קדרה ריקנית איסורו דמעיקרא אוכל והשתא משקה והוי נולד וכמו שכתב מ"א ס"ק ב' ובשל גוי ליכא משום מוקצה ונולד) כמו ביצה וחלב. כמ"ש סי' תקי"ג דאית' שם גוי שהביא ביצים בי"ט א' של גליות ומסל"ת שנולדו מאתמול מותר לסמוך עליו. דמסל"ת נאמן באיסור דרבנן: ות"ל בלא"ה הא בשל גוי ליכא משום נולד. אאע"כ ניהו דמוקצה ליכא בשל גוי דדעתו על הכל והו' בידו משא"כ נולד דלא היה בעולם מאי מהני דעתו של גוי ואין חילוק בנולד בין גוי לישראל. וה"ה חלב דהוי נולד דאסור בשל גוי וכן מוכח לקמן סי' תקי"ז: אולם לא הבנתי דאיה זו דאטו ביצה לדידן אסור משום נולד דהא אפי' בתרנגולת העומדת לאכילה ביצת' אסור לדידן. דקי"ל כרבה דיש ביצה דבי"ט שאחר השבת אסור מן התורה משום הכנה. וי"ט דעלמא אסו' מדרבנן דגזרינן י"ט דעלמא אטו י"ט שאחר השבת. וא"כ אין ראיה מהאי דביצה דבסעי' תקי"ג ותקי"ז. וע"ל סי' שכ"ה סעיף. ד': אבל ביש"ש כו' דהא אף בביצה כו' ר"ל דפשטות לשונו משמע דלא התיר מהרי"ל כ"א ביום שני אבל באותו יום אסור וכמ"ש ד"מ וא"כ למה הוצרך לטעם דאין לדמותו לביצה. משמע אע"ג דביצה אסורה הכא קיל מיניה ושרי הא גם ביצה שנולדה בראשון מותר בי"ט שני של גליות: ולכן כת' דאף ב"ב שנחלב שרי כו'. ר"ל דברי מהרי"ל לצדדים אמורים אם נחלבה בשבת שלפניו לא הותרה בשבת משום משקין שזבו. וא"כ גם ביום א' שהוא י"ט א ג"כ אסורה משום הכנה דהוי כאלו שבת הכינה לי"ט ולא הותרה אלא ביום שני שהוא י"ט שני ולזה א"צ לחלק בין חלב לביצה דגם ביצה כה"ג מותר. אבל נחלבה בי"ט מותרת אפי בו ביום ובזה קול מביצה דאסורה עכ"פ בו ביום ובזה צריך לחלק דאין לדמותו לביצה כו'. וע"ז סיים יש"ש ועוד הוסי' טעם להתירו אפי' בו ביום דהרי בה"ג מתיר סחיטה כו' וא"כ ל"ל בי"ט משום משקין שזבו. וניהו דלא קי"ל כבה"ג מ"מ אם נעשה ממילא כו'. ובמהרי"ל משמע כו' דדוחק לומ' דלצדדים קתני: סתרי אהדדי דהא לפי' פי' של יש"ש כוונת מהרי"ל להתי' החלב אפי' בו ביום. ואייתי מהרי"ל ראיה מדברי הג"א בשם א"ז להתיר דאין לדמותו לביצה משום נולד. וגם ליכא משום משקין שזבו והא אדרבא בהג"א בשם א"ז כאשר הגרסא לפנינו אדרבא אוסרו. וכמ"ש רמ"א בהגה פה משמו. אולם המעיין ביש"ש ריש ביצ' יראה שהרגיש בזה וכתב וז"ל אכן בהג"א ריש ביצה כ' לאיסור בשם א"ז. ועיינתי בא"ז גדול שהאריך לאסור. ואולי ט"ס הוא ובספר אחר מצא להתי' עכ"ל יש"ש: ול"נ דברי מהרי"ל כפשטן ר"ל דבק נחלב בשבת שלפניו ובין נחלב בי"ט ראשון לא הותרה אלא בי"ט שני. אבל בו ביום אסור: ומה שהוכרח מהרי"ל להביא דברי הג"א מא"ז שכ' דאין לרמותו לביצה. הא גם ביצה מותרת בי"ט שני. על זה כתב מ"א משום דקי"ל דנכרי שצר כו': ואמר הטעם דאי' בהג"א מא"ז כו' ובאמת אין הג"ה מא"ז מיירי כלל מענין שמדבר בו מהרי"ל (ואנחנו לא נדע על מאי קאי דברי הג"א מא"ז)ולא הביא דברי הג"א מא"ז כ"א ללמוד מדבריו שמותר לומר לגוי לחלוב משום צער בעל חיים וכמ"ש לעיל סי' ש"ה. וכיון דאין זה מבוא' להדי' בש"ס הוצרך להביא ראיה לזה מדברי הג"א מא"ז. וא"כ ל"ל שמא יאמר לגוי דהא באמת מותר לומר לגוי: וא"כ אין היתר כו' דהא יסוד ההית' של יש"ש בנוי על דברי מהרי"ל. ולפי דעת מ"א גם מהרי"ל אוסר בו ביום: לכן נ"ל כו' ולכן כו' וחולב לתוך אוכלים כו' והיינו כמ"ש המחב' שבא החלב לתקן האוכלים או שיש בו פרורים והחלב נבלע כו' וכ' הט"ז ריש סי' זה דאז אפי' החלב שלא נבלע בפרורים גם כן מותר וצריך פרורים מרובים ולא הות' משום פרוסה אחת לחלוב חלב הרבה. ועכ"פ בעי' שיבלע חלב מרובה תוך האוכל וקורא תגר על מנהג ההמון. ועכ"פ צריך לאכול האוכלים בו ביום: ואם אינה כו' בפלוגתא שכ' סי' תצ"ה: והיינו אי קי"ל מוקצה מותר בי"ט דלדידי' אפי' עומרת לחליבה מותר. כמ"ש מ"א בס"ק א' דא"כ שחיט לה ואכיל כל מה דבגווה: ובבהמת נכרי אפי' כו' מות' לחליב לאוכלים כיון דבשל גוי ליכא מוקצה. וא"כ אפי' החלב ממנה מות' וכסברת מ"א ס"ק א' דא"ב שחיט לה כו': אבל לחלוב תוך קדרה ריקני' אסור לכ"ע. ר"ל אפי' בבהמת גוי דניהו דמוקצה ליכא בשל גוי מ"מ נולר איכא דלא כלבוש כנ"ל. ולתוך קדרה ריקנית הוי נולד דמעיקרא אוכל והשתא משקה וכמ"ש ס"ק ב' ולזה לא מהני אי בעי שחיט כו' ולכן אפי' עומדת לאכילה אסור: ואם נכרי כו' ריקנית אסור בו ביום. כמ"ש רמ"א בשם הג"א דלא כרשב"א: ואם נחלב בשבת כו' אסור כמ"ש מ"א סימן ש"ה ס"ק י"ב בשם הרמב"ם וז"ל כיון דהבהמה אינו ראוי לאכילה (משום איסור שחיטה) הוי מוקצה עכ"ל שם. וגם י"ל משום משקין שזבו. גם איכא לצרף בשבת סברת ר"ח שהביא מ"א בס"ק ב'. וא"כ בי"ט א' שאחריו אסור משום הכנה וכנ"ל: מצטער כו' בי"ט כו' אבל בשבת אסור אא"כ גונח וכדלעיל סי' שכ"ח: דהא בריש ביצה כו' דהא אפי' ביצה העומדת לאכילה אוסר רבי יצחק משום גזרה אטו משקין שזבו. ואף להחולקים על ר"י היינו משום דביצה לא דמו למשקין שזבו. אבל משקין שזבו גופייהו ליכא מאן דמתיר. כ"ש לסחוט לכתחלה דאסור גם ביום טוב:
א סָעִיף א ס"א שהיא עומדת לאכילה. כמו בתרנגולת בריש י"ט ב' א' ד' א' וכמ"ש בספ"ק דשבת עז לחלבה כו' ותרנגולת כו' דאם לא כן הוי כבורר אוכל מתוך הפסולת. ר"ן וש"פ ולכאורה תמוה דהא בי"ט מותר ואפי' בשבת בכה"ג מותר אבל כבר פי' בתוס' שם דהוי מפרק ומשום דש משא"כ בעומדת לאכילה אוכל מאוכל: וכגון שבא כו' אך כו'. אבל כו'. כמ"ש שם משום דמשקה הבא לאוכל כאוכל דמי משא"כ בכה"ג דלא בעי לאוכל וערש"י שם קמ"ד ב' ד"ה לתוך הקדירה כו' וז"ש שמואל שם חולב אדם עז כו' ולא עזיו וכן ר"ח אמר סוחט אשכול דוקא דאמרי שם א"ר ירמיה כתנאי המחליק כו' אר"פ דכ"ע כו' וגי' ספרים שלנו וגי' רש"י ותו' דכ"ע כו' לאו אוכל הוא והוא דלא כהלכתא ודחקו תוס' עצמן שם בד"ה דכ"ע אבל גי' הגאונים והסכימו הרשב"א שם והאחרונים דכ"ע כו' כאוכל דמי דס"ד דר' ירמיה שסחיטת הענבים נ"ט בפת ור"פ ס"ל דאין נ"ט בפת שהאור שורפו ואינו בא לאוכל לכך היה ראוי להכשיר אלא דפליגי במשקה ההולך לאיבוד אי מכשיר או לא וכן משקה העומד לצחצחו לאו כאוכל דמי והיה ראוי להכשיר אלא דפליגי אם מכשיר או לאו אלמא מעט משקה הבא לאוכל כיון שהוא מתערב באוכל לאו כאוכל דמי וע' בריב"ש סי' קכ"א ע"ש: וא"י החולב בהמה. העומדת לאכילה או בהמת א"י דא"צ הכן כמ"ש בסי' תצ"ח ס"ג. שמדברי הג"א סוף פ"ק דביצה מ' שאסור משום דהוי נולד כיון שחלבו לקערה כמ"ש בריש ביצה וחלב כו' ואפ"ה לתוך הקערה כו' אע"ג דבשל א"י לית ביה משום הכן בנולד אין חילוק כמ"ש בס"ס תקי"ג ס"ז וסי' תקי"ז ס"א אבל הרשב"א מתיר דמוקצה אינו שהרי אף ישראל אפשר שיחלוב ע"י קדרה וכמו ביצה דמותר בתרנגולת העומדת לאכילה אם לא משום הכנה דמאתמול גמרה לה משא"כ כאן כיון שגם ישראל יכול לחלוב לתוך הקדירה מוכן הוא ואף שעומדת לחלבה אין הכן בשל א"י כנ"ל ואין לאסור משום שמא יאמר לחלוב דהא מותר לומר לחלוב משום צער ב"ח ועמ"א ולכן אמר שם בהג"א ואם חלבו א"י כו' מותר לערב כביצה וזייש כאן מיהו כו'. וכמ"ש בספ"ג דערובין ורפ"ק די"ט ואף על גב דפליגי רש"י ותוספות ברפ"ג די"ט ופ' בסי' תקט"ו כתוספות דאסור התוס' כת' שם משום שמא יאמר משא"כ כאן דאין לדמותו אלא לנשרו מעצמן וכמש"ש ס"ב. ודברי הג"א צ"ע דחשיב נולד. תותים ורמונים יוכיחו שאסור לסוחטן ואם יצאו מעצמן מותרין במקום דל"ל שמא יסחוט כגון העומדין לאכילה וכן זיתים וענבים שנתרסקו מע"ש ואין הטעם דאסור לחלוב לקערה משום נולד אלא משום מפרק וכן סחיטה שאסור בי"ט ושבת וכמ"ש רש"י שם וש"פ וראיה ממ"ש בריש י"ט משקין שזבו טעמא מאי כו' ואם איתא ל"ל דהא אסור משום נולד וע' תוס' שם ד"ה גזירה ותימא כו' ע"כ י"ל כו'. וגם משום שהא"י עשה מלאכה בי"ט דאסור אף במלאכה דרבנן כמו מחוץ לתחום מ"מ כאן שרי לכתחלה לומר לו לחלוב:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.