א אֵין מוֹדְדִין קֶמַח בְּיוֹם טוֹב כְּדֵי לָלוּשׁ, אֶלָּא יִקַּח בְּאֹמֶד הַדַּעַת. הַגָּה: וּמֻתָּר לִקַּח הַקֶּמַח מִן הַכְּלִי אַף עַל פִּי שֶׁעוֹשֶׂה גּוּמָא בַּקֶּמַח (ר"ן פ"ק דְּבֵיצָה וּפֶרֶק כִּירָה).
ב אֵין מְרַקְּדִין הַקֶּמַח, אֲפִלּוּ עַל יְדֵי שִׁנּוּי. אֲבָל אִם רִקְּדוֹ מֵאֶתְמוֹל וְנָפַל בּוֹ צְרוֹר אוֹ קֵיסָם וְרוֹצֶה לְרַקְּדוֹ פַּעַם שֵׁנִית, מֻתָּר אַף בְּלֹא שִׁנּוּי. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּמֻתָּר לִטֹּל הַצְּרוֹר אוֹ הַקֵּיסָם בְּיָדוֹ (רשב"א), אֲבָל יֵשׁ מַחְמִירִין וְאוֹסְרִין (הַמַּגִּיד פ"ג). וְאִם לֹא נָפַל בּוֹ דָּבָר, אֶלָּא שֶׁרוֹצֶה לְרַקְּדוֹ שֵׁנִית כְּדֵי שֶׁיְּהֵא הַפַּת נָאֶה, צָרִיךְ שִׁנּוּי קְצָת, כְּגוֹן עַל גַּבֵּי שֻׁלְחָן. הַגָּה: וְהוּא הַדִּין דְּמֻתָּר לַעֲשׂוֹת עַל יְדֵי אֵינוֹ יְהוּדִי אֲפִלּוּ תְּחִלַּת הָרְקִידָה, אִם יְשַׁנֶּה קְצָת (בֵּית יוֹסֵף).
ג הַלָּשׁ עִסָה בְּיוֹם טוֹב, יָכוֹל לְהַפְרִישׁ מִמֶּנָּה חַלָּה; וּלְהוֹלִיכָהּ לְכֹהֵן, שָׁרֵי אֲפִלּוּ הִפְרִישָׁהּ מֵאֶתְמוֹל. אֲבָל עִסָה שֶׁנִּלּוֹשָׁה בְּעֶרֶב יוֹם טוֹב, אָסוּר לְהַפְרִישׁ מִמֶּנָּה חַלָּה בְּיוֹם טוֹב. הַגָּה: אֶלָּא אוֹכֵל וּמְשַׁיֵּר קְצָת, וּלְמָחָר מַפְרִישׁ מִן הַמְשֻׁיָּר חַלָּה. וּמֻתָּר לֶאֱפוֹת הַפַּת עַל יְדֵי שֶׁיֹּאכַל מִמֶּנּוּ וְיַפְרִישׁ אַחַר כָּךְ חַלָּה (בֵּית יוֹסֵף). וְאִם רוֹצֶה יוּכַל לָלוּשׁ עוֹד עִסָּה אַחַת בְּיוֹם טוֹב וִיצָרְפֵם יַחַד, וְיַפְרִישׁ מֵאוֹתָהּ עִסָּה גַּם עַל מַה שֶּׁלָּשׁ מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב. (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ"ג וּמָרְדְּכַי פֶּרֶק אֵלּוּ עוֹבְרִין וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם תּוֹסָפוֹת פֶּרֶק קַמָּא דְּבֵיצָה).
ד הַמַּפְרִישׁ חַלָּה בְּיוֹם טוֹב וְהִיא טְמֵאָה, לֹא יֹאפֶה אוֹתָהּ וְלֹא יִשְׂרְפֶנָּה שֶׁאֵין שׂוֹרְפִין קָדָשִׁים בְּיוֹם טוֹב, אֶלָּא מַנִּיחָהּ עַד הָעֶרֶב וְשׂוֹרְפָהּ.
ה מֻתָּר לַעֲשׂוֹת בְּיוֹם טוֹב פִּתִּין גְּדוֹלִים, וְלֹא חַיְישִׁינָן שֶׁמִּתּוֹךְ כָּךְ יָבֹא לֶאֱפוֹת יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁצָּרִיךְ.
ו הָיָה לוֹ קֶמַח אוֹ עִסָה בְּשֻׁתָּפוּת עִם הַעַכּוּ"ם, אָסוּר לֶאֱפוֹתָהּ בְּיוֹם טוֹב אֶלָּא יְחַלְּקֶנָּה וְיֹאפֶה אֶת שֶׁלּוֹ.
ז אִם יֵשׁ לְאָדָם הַרְבֵּה פַּת נְקִיָּה, אֵינוֹ אוֹפֶה פַּת אַחֶרֶת אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ לוֹ בְּנֵי בַּיִת שֶׁרָגִיל לְהַאֲכִילָם פַּת הַדְרָאָה; אֲבָל אִם יֵשׁ לוֹ פַּת הַדְרָאָה הַרְבֵּה, יָכוֹל לֶאֱפוֹת פַּת נְקִיָּה.
ח אָסוּר לַעֲשׂוֹת שְׂאוֹר בְּיוֹם טוֹב, אֶלָּא עַל יְדֵי שִׁנּוּי, מִפְּנֵי שֶׁהָיָה אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹתוֹ מִבְּעוֹד יוֹם.
ט אֲפִלּוּ נִשְׁחֲטָה הַבְּהֵמָה מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, מֻתָּר לְהַפְרִישׁ הַמַּתָּנוֹת בְּיוֹם טוֹב.
א סָעִיף א {א} אין מודדין קמח וכו' - דכיון דלא צורך פת הוא ולא יתקלקל אם לא ימדוד לא התירו חכמים דנראה כמודד למכור:
ב סָעִיף א {ב} כדי ללוש - ואם לוקח קמח לליפתן וכדומה שצריך לזה מדה י"ל דשרי [פמ"ג]:
ג סָעִיף א {ג} אלא יקח באומד הדעת - ואם נוטל במדה שמודד בחול צריך לפחות מעט או להוסיף מעט:
ד סָעִיף א {ד} ומותר ליקח וכו' - ר"ל שאינו צריך להערות מן כלי הקמח לתוך עריבתו אלא יכול לתחוב ידו לתוך השק של קמח אף ע"ג שנעשה גומא שם דדוקא גבי עפר חיישינן לגומא [לעיל בסימן תצ"ח סט"ז] ולא בפירות ובדבר מאכל:
ה סָעִיף ב {ה} אין מרקדין וכו' - דכל מלאכות שקודם לישה אסרום חכמים מפני שדרך לעשותם לזמן מרובה ולכמה פוסקים מדאורייתא אסורים וכמו שנתבאר לעיל בסימן תצ"ה ואפילו לא היה אפשר לו לרקד מעיו"ט:
ו סָעִיף ב {ו} אפילו ע"י שינוי - וכמו בכל מלאכות האסורות ביו"ט דאפילו בשינוי אסור וכמו שנתבאר לעיל בסימן תצ"ה במ"ב:
ז סָעִיף ב {ז} ונפל בו צרור וכו' - היינו ביו"ט דאי מעיו"ט היה לו לרקד מאתמול ואינו מותר כ"א ע"י שינוי [עו"ש]:
ח סָעִיף ב {ח} מותר - שהרי אין כונתו לרקד כדי ליפות הקמח אלא כדי לברור עי"ז הצרורות והקיסמין שישארו בכברה אחר נפילת הקמח דרך הנקבים וזה לא אסרו חכמים שהרי נפל ביו"ט גופא וכנ"ל ואינו דומה להא דמבואר לקמן בסי' תק"י ס"ב דאסור לברור קטניות מתוך פסולת שלהן בנפה וכברה [וזה בודאי אסור אפילו בלקחן מתוך החנוני המכירו ביו"ט גופא ולא היה יכול לבררן מעיו"ט] דהתם דרך המלאכה לעשותה לזמן מרובה משא"כ הכא שהקמח כבר מבע"י נברר מהסובין ואירע שנפל בם צרור או קיסם מינכר לכל שהוא לצורך שעה לאפותה ביו"ט ושרי:
ט סָעִיף ב {ט} אף בלי שינוי - ויש מחמירין דגם בזה בעי שינוי [ב"ח והביאו הא"ר ועיין בח"א שדעתו דצריך בזה שינוי גמור כגון לרקד באחורי הנפה או ע"י עכו"ם] וכן הדך מצות ביו"ט וצריך לרקד הקמח הנטחן מן הפרורין ירקד ע"י שינוי [דהיינו אחורי הנפה לדעת הח"א]:
י סָעִיף ב {י} וי"א דמותר וכו' - ר"ל אף זה מותר וה"ה דמותר ע"י ריקוד וכדעת המחבר:
יא סָעִיף ב {יא} אבל יש מחמירין - דכיון דגם בחול דרך ליטול צרור ביד הו"ל כבורר. ולדעה זו ה"ה דאין ליטול ביד הפירורין הגדולים מתוך הקמח הנטחן כשדך מצות ביו"ט [ח"א]:
יב סָעִיף ב {יב} ואוסרים - היינו לענין ליטול צרור ביד אבל על ידי הרקדה גם הם מודים לדעת המחבר דשרי ועיין מה שכתבנו בסק"ט דעת הב"ח. ונכון לנהוג כדעה זו [פר"ח] וה"ה אם נפלו זבובים לתוך הכוס לא יסיר אותם לחוד אלא צריך שיקח מן המשקה ג"כ עמהם [ט"ז] וה"ה השותה שכר ובתחתיתו יש שמרים יניח מעט שכר על השמרים [פמ"ג]:
יג סָעִיף ב {יג} צריך שינוי קצת - אף דהוא באוכל נפש הרי אפשר היה לו לרקד מאתמול וגם דזה מיחליף ברקידה ראשונה משא"כ בנפל צרור או קיסם הנ"ל יודעין הכל שהריקוד הוא רק לצורך שעה שיפול הצרור והקיסם וגם דלא סגי בלא"ה ומימנע משמחת יו"ט [חי' הרא"ה]:
יד סָעִיף ב {יד} כגון ע"ג השולחן - דבחול הדרך לנפות ע"ג תיבה או עריבה ואם דרכו של אדם זה לנפות גם בחול על שולחן יעשה שינוי אחר וכ"ש אם ינפה על גב הנפה מצד השני דשרי. וכתבו האחרונים דכ"ז אם הנפה השניה אין נקביה קטנים מנפה ראשונה וכל מה שיצא בראשונה יצא בשניה אבל בהיתה הנפה השניה עם נקבים דקים בודאי אסור שהרי ישאר הקמח העב בנפה ויצא הדק וכהרקדה הראשונה דמי. וכתב במחצית השקל דלפ"ז אפילו בזמנינו שהקמחים נרקדים בבית הריחיים מ"מ אין להרקידם עוד הפעם בבית אפילו ע"י שינוי שהרי אנו רואין שהריקוד בבית הריחיים אינו מוציא כל הפסולת והנפה שבבית מוציא וכהרקדה ראשונה דמי:
טו סָעִיף ב {טו} אם ישנה וכו' - לפי שיש מי שאומר שאפילו ישראל מותר לרקד ע"י שינוי אף שרוב הפוסקים חולקין עליו עכ"פ יש לסמוך על דבריו להקל בשינוי על ידי נכרי:
טז סָעִיף ב {טז} קצת - והפר"ח מחמיר אפילו ע"י עכו"ם ואפשר דבשינוי גמור כגון אחורי נפה מודה דשרי ע"י עכו"ם [פמ"ג]:
יז סָעִיף ג {יז} יכול להפריש וכו' - אע"ג דאין מגביהין תרומות וכו' ביו"ט משום דנראה כמתקן או כמקדיש בלש ביו"ט לא גזרו ואפילו באין לפניו כהן או במקום שהחלה נשרפת דכיון דמותר ללוש לכתחלה ביו"ט משום דפת חמה עדיף טפי התירו לו ג"כ לתקן עיסתו ולהוציאה מידי טבל:
יח סָעִיף ג {יח} אפילו הפרישה מאתמול - ולא אמרינן היה לו להוליכה מאתמול. ואפילו צריך להעבירה דרך ר"ה ג"כ שרי דהוצאה מותר ביו"ט ודע דגם בשבת מותר לו להוליכה לכהן במקום שיש עירוב ובאופן אם היה אפוי מאתמול דעיסה אינה ראויה למידי בשבת ובמקום שאין עירוב אם מותר לבא הכהן לביתו של ישראל בשבת ולאכול שם עיין בה"ל:
יט סָעִיף ג {יט} שנילושה בעיו"ט - ומיירי שגמר כל הלישה מעיו"ט דכבר נתחייב בהפרשת חלה אבל אם היה לו לעסוק ביו"ט בגמר לישתה א"כ מעיו"ט לא נתחייב עדיין בחלה וכהתחיל ללוש ביו"ט דמי:
כ סָעִיף ג {כ} אסור להפריש וכו' - דאין מגביהין תרומות ומעשרות בשבת ויו"ט היכי דטבילי מאתמול וכנ"ל בס"ק י"ז וכן בהיה אפוי מאתמול דאסור להפריש היום. ואפילו בחלת חוץ לארץ הדין כן ואפילו לא הפריש מחמת שכחה נמי אסור לו להפרישה ואם עבר והפריש אם במזיד אסור לו ולאחרים עד מוצ"ש ואם בשוגג מותר מיד וכדלעיל סימן של"ט במ"ב ס"ק כ"ה:
כא סָעִיף ג {כא} אלא אוכל וכו' - היינו לדידן בחו"ל דחיובה אינה מן התורה ובחלת א"י ליכא תקנה אלא א"כ ילוש עוד עיסה וכבסוף הסעיף:
כב סָעִיף ג {כב} ומשייר קצת - היינו יותר מכדי שיעור שרוצה להפריש כדי שיפריש חלה מאותו השיור דבעינן שיהיה שיריה ניכר ועוד דאם לא יניח רק שיעור חלה דמי כמאן דמפריש ביו"ט:
כג סָעִיף ג {כג} ולמחר מפריש וכו' - ובע"פ שחל להיות בשבת שאפה לחם חמץ על שבת שאי אפשר לאכול ולשייר ולהניח עד למחר אם לא הפריש חלה מע"ש הסכימו כמה אחרונים דסמכינן בדיעבד אהני פוסקים דבחלת חו"ל שרי להפריש אפילו בשבת ויו"ט ויפריש ויתננה לכהן קטן פחות מט' או אפילו לגדול שטבל ואף דיש אחרונים שסוברין דאין לו תקנה לפת זה לאכילה מ"מ במקום הדחק שאין לו פת אחר לשבת יש לסמוך להקל:
כד סָעִיף ג {כד} ומותר לאפות הפת ע"י שיאכל וכו' - ואע"ג דעוסק גם בשביל חלק החלה שיש בו וחלק זה לא יאכל ביו"ט לכהן ובכעין זה אסרינן לקמן בסעיף ו' שאני הכא דא"א לחלק החלה מן העיסה שהרי אסור לו להפריש ועוד שחלק החלה בזה"ז הוא דבר מועט וליכא תוספת טרחא בשבילו ויש מחמירים ואומרים דכיון דלש מאתמול ואתמול היה אפשר לחלקו ולהפריש חלק החלה לא שרינן ליה ביו"ט לאפות כל העיסה משום חלק החלה שיש בו שנאפית שלא לצורך יו"ט ויש לחוש לזה לכתחלה שלא לאפות כל העיסה ורק שישאיר קצת עיסה שלא לאפותה עד אחר יו"ט וממנה יפריש חלה גם בעד עיסה הראשונה. מיהו אם עבר ואפה בודאי מותר לו לאכול ולהניח מעט שיפריש מזה חלה למוצאי יו"ט:
כה סָעִיף ג {כה} ואם רוצה יוכל וכו' - ומיירי שצריך לה או שרוצה לאכול פת חמה ולהכי לא איכפת לן אם אגבה מתוקן גם עיסה הראשונה ואפילו בחלת א"י יכול לעשות עצה זו:
כו סָעִיף ג {כו} עוד עיסה - ודוקא ביש בה שיעור חלה אבל באין בה כשיעור אלא דמצרפה עם הראשונה שיש בה אסור דדמי כמאן דמפריש חלה מעיסה שנילושה מעיו"ט [מחה"ש ופמ"ג ויד אפרים] ויש מקילין דאפילו אין בה כשיעור וע"י צירוף סל ובמקום הדחק יש להקל:
כז סָעִיף ג {כז} ויצרפם יחד - לפי מה שפסק המחבר ביו"ד ס"ס שכ"ה ב' עיסות שיש בהם בכל אחת שיעור חלה א"צ לא צירוף כלי ולא נגיעה אלא מניח שתיהן לפניו ומפריש מזה ע"ז והכא נמי כן אם היה בכל אחת כשיעור:
כח סָעִיף ד {כח} והיא טמאה - וה"ה תרומה וחלה בזה"ז שכולנו טמאי מתים:
כט סָעִיף ד {כט} לא יאפה אותה - משום דהיא אסורה באכילה וה"ה שאסורה היא בטלטול מטעם זה ואעפ"כ מיד כשקרא לה שם חלה ועדיין היא בידו קודם שהניחה רשאי לטלטלה לכל מקום שירצה ומניחה שם עד חול המועד ואז שורפה:
ל סָעִיף ד {ל} שאין שורפין וכו' - ואע"ג דשריפת חלה טמאה מצוה מ"מ אינו דוחה יו"ט שהוא עשה ולא תעשה:
לא סָעִיף ד {לא} מניחה עד הערב ושורפה - ומשמע לכאורה דשורפה בלילה ועיין בביאור הלכה מ"ש בזה וכ"ז בחלת א"י שהיא אסורה לטמאים או בחו"ל במקומות שאין נוהגים להאכילה לכהן טהור מטומאת קרי [דהיינו גדול שטבל או קטן פחות מבן ט'] או במקום שאין כהן לפנינו אבל אם נוהגין לתת לכהן ויש שם כהן מותר לו לאפותה ונתבאר לעיל סימן תנ"ז:
לב סָעִיף ה {לב} ולא חיישינן שמתוך כך וכו' - ר"ל הואיל ואין בה טורח כ"כ כמו שיש בפת קטן בעריכת כ"א מהן וע"כ הו"א שיש לחוש שיאפה יותר ממה שצריך והיינו באופן שאסור וכגון בתנור גדול או בכמה פעמים דבתנור קטן ובפעם אחת אפילו לאפות יותר ממה שצריך לית לן בה מפני שהפת משתבח על ידי זה וכדלקמן סימן תק"ז ס"ו. וה"ה שמותר לו לאפות חררין דקים מאד אע"ג דטרח הרבה בעריכת ובלישת כל אחת ואחת:
לג סָעִיף ו {לג} אסור לאפותה - היינו בעיסה ובקמח אסור אפילו ללוש ולא דמי לבהמה שחציה של ישראל וחציה של עכו"ם דמותר לשחטה ביו"ט כנ"ל בסי' תצ"ח סי"א דשאני התם דא"א לכזית בשר בלא שחיטה אבל הכא הא אפשר לחלק מקודם ויטריח בחלקו לבד:
לד סָעִיף ו {לד} ביו"ט - היינו אפילו בתנור אחד ואפילו בתנור קטן דפסק המחבר לקמן בסי' תק"ז ס"ו דמותר לאפות תנור מלא פת אע"פ שא"צ אלא לפת א' והיותר ישאר לחול מפני שהפת נאפה יפה בזמן שהתנור מלא דשאני התם שכל הפת של ישראל ורשות בידו לאכול כל אחד ואחד או זה או זה ועוד דלמא מקלעי ליה אורחים וחזו כולהו ליו"ט אבל הכא דחציו של עכו"ם דמוכרח להשאיר חלקו ואם כן הוא טורח בלישה ואפייה של עיסת העכו"ם בשביל הוספת שבח הפת שלו בעלמא ואסור:
לה סָעִיף ז {לה} הרבה פת נקיה - שמספיק לו לכל היום:
לו סָעִיף ז {לו} אינו אופה וכו' - בין פת נקיה ובין פת הדראה [היינו פת קיבר] דהא יש לו פת נקיה שטוב לו יותר לאכילתו ונראה לי דדוקא אם הפת האחר הוא מאותו המין אבל אם הוא מין אחר אפילו גרוע מזה כגון שהפת שלו הוא פת חטים והוא רוצה לאפות פת דגן שרי:
לז סָעִיף ז {לז} פת אחרת - ואם ניחא ליה בפת חמה והפת נקיה נאפה מאתמול שרי לאפות אפילו פת הדראה:
לח סָעִיף ז {לח} ב"ב שרגיל וכו' - ומשמע דבאינם רגילים אלא שבפעם הזאת רוצה להאכילם אסור:
לט סָעִיף ז {לט} אבל אם יש לו וכו' - עיין במ"א דמותר לכתחלה לאפות פת הדראה ואח"כ פת נקיה. ודוקא אם רוצה לאכול הפת הדראה אבל אם כונתו להערים שיותר לחול בודאי אסור:
מ סָעִיף ח {מ} אסור לעשות שאור - להחמיץ העיסה:
מא סָעִיף ח {מא} מפני שהיה אפשר וכו' - שכל כך יפה הפת שנעשה שאור שלו מבע"י כמו כשנעשה ביומו ודע דסברא זו הוא לכאורה כפי דעה ב' בסימן תצ"ה בהג"ה דגם באוכל נפש גופיה מחמרינן באינו מפיג טעם כלל אם עושהו מעיו"ט ועיין מ"ש שם בבה"ל לחלק קצת בזה:
מב סָעִיף ט {מב} מותר להפריש המתנות ביו"ט - משום דאינו מתקן דגם קודם הפרשה לא טבלן ועוד דמפורשות ועומדות בגוף הבהמה:
א סָעִיף א אין מודדין. דהיה יכול למדוד מאתמול וגם לאו צורך קדירה היא דנימא שלא יפגום התבשיל (רא"ש) עיין סוף סימן תק"ד:
ב סָעִיף ב אין מרקדין וכו'. מפני שהיא מלאכה הנעשית לזמן מרובה (ר"ן) ויש"ש כ' כמ"ש התו' ריש ביצה דכל המלאכות אין מותרות אלא מלישה ואילך עסי' תצ"ה:
ג סָעִיף ב יש מחמירין. דמחזי כבורר דהוי אב מלאכה כמרקד אבל השונה פי' שרקדו פעם שניה אינו מרקד שהרי נראה שהכל יוצא ואין שם סובין (רש"י) וא"כ בקמח שלנו שכבר נרקד ברחיים ואין שם סובין אפשר דשרי לרקדו שנית ועיין בשבת פ"ז:
ד סָעִיף ב שרוצה לרקדו שנית. שכן דרכו לעשות בשעת לישה (יש"ש):
ה סָעִיף ב ע"ג שלחן. דבחול דרכו לנפות ע"ג עריבה ואם כן מי שדרכו לנפות בחול ע"ג שלחן צריך שינוי אחר:
ו סָעִיף ג ולהוליכה לכהן. אפילו בשבת, (יש"ש), ונראה לי דוקא כשנאפית וכשהיא חי לא חזיא למידי בשבת:
ז סָעִיף ג אוכל ומשייר. היינו בחלת ח"ל אבל חלת א"י עבי"ד סי' שכ"ג:
ח סָעִיף ג ולמחר מפריש. וממילא בע"פ שחל בשבת ושכח להפריש חלה בע"ש מלחם חמץ שאפה לשבת אסור לאכול ממנו דהא יצטרך לבער החמץ וא"כ נמצא אכיל טבלים למפרע וכדאמרי' בגמ' שמא יבקע הנוד ונמצא שותה טבלים למפרע וא"ל יתן המשוייר לעכו"ם במתנה והעכו"ם יחזור ויתננו לו אחר הפסח ויפריש חלה דהא אסור ליתן על תנאי וא"נ שמא יאכלנה העכו"ם ונמצא אכל טבלים, וא"ל כיון שא"א לאכול ממנו בלא הפרשה מותר להפריש בשבת דהרי חלת א"י ג"כ אסור לאכול ממנה בלא הפרשה ואפ"ה אסור להפרישה בי"ט לכן נ"ל דאין להם תקנה:
ט סָעִיף ג מן המשוייר חלה. אבל אסור לשייר רק כדי חלה לחוד (ב"י):
י סָעִיף ג ומותר לאפות. וב"ח פסק כמרדכי דאסור לאפות כמו עיסה חציה של עכו"ם (כמ"ש ס"ו) משום דאפשר לחלק העיסה אלא דאיסורא דרביע עליה דאין מגביהין חלה בי"ט עכ"ל, ונ"ל ראיה ברורה דשרי ממתני' פ"ג דפסחים כמ"ש סי' תנ"ז ס"ב דהתם ג"כ מותר להפרישה רק שעושה משום איסור חמץ, ומ"כ במרדכי על קלף טעם אחר שאם אתה מתיר לאפות ולשייר א"כ לא הועילו חכמים כלום בתקנתן שקנסוהו הואיל ולא הפריש מעי"ט ומ"מ נ"ל להקל עסי' תקי"ב סא"ב ולפ"ז שהטעם משום קנס אפשר דבשכח להפריש מעי"ט מותר להפריש בי"ט אבל מסתימת הפוסקים משמע דאין חילוק ועבי"ד סימן צ"ט:
יא סָעִיף ג יוכל ללוש. וכתב במרדכי הנ"ל דוקא כשצריך לפת חמה דלא עבד כלום רק מחשבה עס"ז:
יב סָעִיף ג ויצרפם יחד. פי' שיהיו סמוכים יחד כמ"ש בי"ד ססי' שכ"ה:
יג סָעִיף ד והיא טמאה. כגון בזמן הזה שכולנו טמאים:
יד סָעִיף ד לא יאפה אותה. לפי שאסור לאוכלה ואסור ג"כ לטלטלה (משנה פ"ג דביצה) ועסי' תנ"ז:
טו סָעִיף ו אסור לאפותה. אפי' בתנור א' אף על פי שהפת משביח בכך כמ"ש סי' תק"ז ס"ו דהתם אוכל איזה פת שירצה א"נ אי מקלעי ליה אורחים אוכלים כל הפת משא"כ כאן (תו' יש"ש ב"ח) ע' סי' תקי"ב ס"א:
טז סָעִיף ז אם יש וכו'. משמע בתו' דשבת דף קי"ז דמותר לכתחלה לאפות פת הדראה ואח"כ פת נקיה:
יז סָעִיף ט מותר להפריש. דלא טבלן וא"כ אינו מתקן כלום דמפורשים ועומדות הן דניכרות בפ"ע:
א סָעִיף א אין מודדין קמח כו'. בגמ' אמר רב מודדת אשה קמח בי"ט כדי שתטול חלה בעין יפה. ושמואל אמר אסור ור"ש אמר מותר אמר אביי השתא דאמר שמואל אסור ור"ש אמר מותר שמואל הלכה למעשה קמ"ל ואע"פ שאוכל נפש מותר מ"מ היה יכול לעשות מעי"ט ע"כ וכ' הטור ויש מתירין בפסח מפני שצריך לדקדק שלא יפחות משיעור חלה ולא יוסיף משום חימוץ ורי"ף אוסר כו' עכ"ל משמע דבפסח אוסר הרי"ף. וכ' ב"י שלא מצאנו לו כן ונ"ל דהיש מתירין הם ס"ל דמדינא מותר כר"ש אלא שהלכה למעשה להחמיר ע"כ הכריעו דבפסח יש לסמוך אעיקר הדין אבל הרי"ף דפוסק לגמרי כשמואל לא סמכינן להקל אפי' בפסח:
ב סָעִיף ב אין מרקדין כו'. דזה אפשר מאתמול וכל אוכל נפש עצמו שאפשר מאתמול אסור בי"ט מדרבנן כ"כ הר"ן הביאו ב"י סי' זה:
ג סָעִיף ב ונפל בו צרור כו'. בגמ' איתא ת"ר אין שונין קמח בי"ט (שרקדו מאתמול ובא לשנותו בנפה לייפותו אין שונין דאפשר לו מאתמול) ר' פפיס ור"י בן בתירה אמרו שונין (דליכ' טרחא ודבר הנראה הוא שזה פעם שנייה ואין זה כמרקד לברור) ושוין שאם נפל לתוכו צרור או קיסם ששונין תני תנא קמיה דרבינא אין שונין קמח בי"ט אבל נפל צרור או קיסם בורר בידו (אבל שונין אסור אפי' בזה) א"ל כ"ש דאסור דה"ל כבורר ובורר אב מלאכה כמו הרקדה אבל שונה אינו מרקד שהרי הכל יוצא ואין כאן סובין. דביתהו דרב יוסף נהלא קימחא אגבי דמהולתא א"ל חזי דאנא ריפתא מעליא בעיא. (אין את צריכה לשנות בי"ט דשונין קמח בי"ט) דביתהו דרב אשי נהל' קימחא אגבי דשלחן (משום שינוי פי' אחורי השלחן ויש שם תוך) והתו' פי' אפי' על השלחן הוי שינוי א"ר אשי הא דידן ברתיה דרמי בר חמא ואיהו מרא דעובד' ופסק הרא"ש והטור והר"ן כמ"ד אין שונין בשביל יפוי אם לא ע"י שינוי קצת כדביתהו דרב אשי וא"צ לעשות כדביתהו דרב יוסף ורב יוסף אמר לאשתו שאין אתה צריך לשינוי גדול כזה שאין הקמח יפה עי"ז אלא סגי בשינוי קטן דהיינו על השלחן אבל אם נפל שם צרור א"צ שינוי כלל אלא שונה כך ולא כ' כלל הך דרבינא שאוסר ליטול הצרור או קיסם בידו. וכ' ב"י הטעם דרבינ' לא אמר כן אלא למ"ש אותו דתנא קמיה להחמיר בשונין טפי מנטילה ביד דס"ל אין שונין כלל אפי' ע"י שינוי אבל לדידן דקיי"ל שונין ע"י שינוי מודה רבינא דלא עדיף יד משונין וא"כ לפי האמת גם ביד מותר עוד תי' ב"י דודאי אסור ליטול צרור ביד ולא כתבוהו הפוסקים גבי הרקדת קמח לפי שאינו ענין להרקדה וסמכו על מ"ש בדין בורר וזה נראה יותר עכ"ל. ולעד"נ דהתי' הא' נכון יותר כי לא נזכר בדין בורר מזה כלל דליהוי איסור ליטול צרור או קיסם מדבר מאכל משום בורר והרשב"א התיר בפי' ליטול ביד כמ"ש ב"י אלא ודאי כפי' קמא: והראב"ד בהשגות כ' בפ"ד וז"ל א"א הל' כדברי ר' פפיס ור"י האומרים שונין ואם נפל צרור או קיסם אסור ואם שינה מותר עכ"ל לכאורה משמע מ"ש אסור היינו אסור לשנות דהיינו הרקדה שנייה לאפוקי מרישא וע"ז אמר ואם שינה מותר פי' ע"י שינוי מותר הרקדה שנייה אפי' נפל צרור וכ"מ דברי כל בו שמביא ב"י וז"ל כ' הראב"ד פעם שנייה מרקדין אותו בי"ט אם לא נפל בו צרור אבל נפל בו צרור אין שונין לרקדו משום דמיחזי כבורר ואם שינה מותר עכ"ל ותימה עליו דהא בהדיא אמרי' דשוין בנפל צרור דמותר בשונין משמע דנפל צרור עדיף משונין וכיון שהוא פסק כמ"ד דשונין אפי' בלא צרור כ"ש בצרור ותו ק' דלמה יאסר השינוי משום בורר והא בורר מותר בי"ט כמו מבשל כמבואר בסי' תק"י בדברי ה"ה ומ"ה פירש"י במ"ש רבינא כ"ש ביד דאסור משום בורר אבל שונין אין אב מלאכה דהיינו דטפי עדיף לעשות מה שאינו אב מלאכה אבל כאן דאסור לגמרי ודאי ק' ועמ"ש שם ע"כ צ"ל דברי הראב"ד כמ"ש ה"ה וז"ל ביאור דבריו שאסור לסלק הצרור ביד אבל יכול לשנות הקמח אבל הרשב"א פי' דמותר לסלקו ביד וזה נראה דעת רבינו הרמב"ם שלא כ' איסור נטילה ביד עכ"ל א"כ מ"ש הראב"ד ואם שינה מותר פי' הרקדה שנייה כדרכה בלא שינוי כי הוא מפרש מ"ש רבינא כ"ש ביד דאסור ה"ק אם אתה בא להחמיר בשונין ואתה פוסק כת"ק דאין שונין כ"ש שיש לך לאסור ביד דדמי' לבורר טפי וזה אסור אפי' למ"ד שונין ולמה אתה מתיר ביד ולדידי ס"ל כמ"ד שונין ואפ"ה אסור ביד כיון דאפשר בלא אב מלאכה כנ"ל לדעת הראב"ד והוא ס"ל דהא דאשת רב אשי עשתה שינוי ע"ג השלחן היתה חומרא יתירה דא"צ שינוי כלל אלא שונין כדרכן ומ"ה אר"י לאשתו חזי דריפתא מעליא בעי ע"כ לא תעשה שינוי כלל וכ"כ הר"ן בזה וא"כ ביד אסור לפי המסקנת ליטול צרור או קיסם מן הקמח דה"ל בורר להראב"ד דה"ל כנוטל פסולת מתוך האוכל דאסור בסי' שי"ט משא"כ כששונה הקמח דהיינו שמרקדו שנית אז הוא נוטל האוכל מתוך הפסולת וא"כ כשנופלים זבובים לתוך הכוס בשבת אסור להסיר הזבובים לחוד משם להראב"ד דהוי ליה כבורר אלא צריך שיקח מן המשקה ג"כ עמהם וזהו דעת המחמירין שזכר רמ"א בס"ב ומו"ח ז"ל כ' פי' אחר בדברי הרא"ש והראב"ד והנלע"ד ברור ופשוט כתבתי:
ד סָעִיף ב אפי' תחלת הרקדה. דרשב"ם פסק דשינוי מהני אפי' בהרקדה ראשונה אלא דרש"י פסק דלא מהני דהיא אב מלאכה ואפשר מאתמול ואסור מדרבנן ע"כ כתבו התוס' דע"י עכו"ם יש להקל בשינוי קצת והיינו כמו בהרקדה שנייה ע"י ישראלית:
ה סָעִיף ג הלש עיסה כו'. בפ"ק דביצה דף י"ב קי"ל כר"י דאמר לא נחלקו ב"ש וב"ה על המתנות דזרוע ולחיים וקיבה שמוליכין לכהן בי"ט לא נחלקו אלא על התרומה שבש"א אין מוליכין פי' דדוקא מתנות מוליכין שזכאי בהרמתן פי' שרשאי להרים אותם בי"ט אבל תרומה אסור להרים בי"ט כדאיתא בפ' משילין אין מגביהין תרומות ומעשרות בי"ט ע"כ מה שהרים תרומה בעי"ט אין מוליכין ובה"א כשם שמוליכין המתנות כך מוליכין התרומה ופשוט שחלה דינה כמתנות ומפרישין אותה בי"ט לכ"ע אם נילוש בי"ט ממילא דינה כמתנות ומוליכה לכהן אפי' לב"ש. ודברי ב"י כאן שלא בדקדוק דכתב וידוע דהלכה כב"ה ומשמע דאפי' תרומה שהורמה מאמש שרי ב"ה להוליך דהא במתני' כו' דמה לו לתלות דהלכה כב"ה גבי חלה דהיא כמתנות וגם ב"ש מודים בה ואפי' הפריש מאתמול כיון שיוכל להפריש גם בי"ט כמו במתנות לר' יוסי דקי"ל כוותיה. תו במ"ש אפי' תרומה שהורמה מאמש מאי אפי' דקאמר הא א"א להפריש תרומה בי"ט אלא דוקא מעי"ט אלא אגב ריהטי' לא דק דהיה מדמה תרומה לחלה בזה. כ' הטור הלש עיסה בי"ט יכול להפריש ממנה חלה ולהוליכה לכהן וכן מתנות כהונה יכול להוליכן לכהן אפי' הורמה מאמש וכתב ב"י דהאי אפי' הורמו מאמש קאי גם על חלה אבל מצאתי להגאון מהרי"א שכ' שיש חילוק בין מתנות לעיסה דבמתנות אפי' נשחטו מאמש יכול להפרישן משא"כ בעיסה וטעמא משום דמתנות כיון דלא טבלי (פי' שאין איסור טבל אם אוכל הבשר קודם שהפריש המתנות) ועוד דכמפורשות ועומדות דמי ונכרין הן קודם הפרשה כלאחר הפרשה כי מפריש לה השתא לאו מידי קעביד משא"כ בעיסה עכ"ל. וכ' ב"י ע"ז ולפ"ז מתפרש לשון רבינו כפשוטו דל"ק אפי' הורמו מאמש אלא במתנות אבל גבי חלה דוקא בהורמה מהיום שרשאי להוליכה אבל הורמה מאמש לא ומיהו קשה דבגמ' לא משמע הכי כמ"ש לכך צ"ל דאפי' הורמה שכתב רבינו קאי גם אחלה ושלא כדברי הרב ז"ל עכ"ל ב"י. ואומר אני הגם כי רבינו יוסף הוא השליט בכל העולם בפירושיו והוראותיו מ"מ כאן יצאה שגגה מלפני השליט דתלה ח"ו מילי סריקי בדברי הגאון מהרי"א לומר שאסור להוליך לכהן מה שהורמה חלה בעי"ט לא תהא כזאת בישראל שהרי אפי' ב"ש מודים בה דהא טעם ב"ש גבי מתנות כיון שזכאי בהרמתה היום וחלה היא כמתנות לענין זה שרשאי בהרמתה בי"ט ופשיטא שדינה ממש כמו מתנות דשרי ב"ש אפי' בהופרשו מעי"ט כיון שיש בו היום זכות להפרישה ה"נ בחלה דל"פ אלא בתרומה שא"א להפריש היום כמ"ש והגאון מהרי"א לא כתב דבריו אלא על דין זה דהולכה לכהן דהא לא זכר כלל מזה אלא מהפרשה זכר והוא קאי על הדין שאח"ז דהיינו אם נילוש עיסה מעי"ט אם רשאי להפריש חלה ביום טוב דכתב הטור דרי"ף וכן רש"י אסרו זה וע"ז נתן מהרי"א חילוק בין מתנות לחלה דמותר במתנות להפריש היום מה שנשחט מאמש משא"כ בחלה והטעם היא משום הנך תרתי שזכר אותם משא"כ בחלה ונראה פשוט דהסופר שהעתיק דברי מהרי"א טעה במקום בדברי הטור שמהרי"א כתב דבריו על דין העיסה של עי"ט דבתר הכי והסופר העתיק את דבריו לכאן לענין הולכה לכהן וזה גרם להטעות להרב"י מנוחתו כבוד ומ"מ תימה עליו שלא הרגיש במה שלא הוזכר בדברי מהרי"א כלל מן ההולכה לכהן ולא דק כלל בזה ובסוף הסי' כ' ב"י פעם שנית דברי מהרי"א אלו בשם הרשב"א כי שם מקומם באמת וכתבו התוס' בפ"ק דביצה שם על מתני' בש"א דאין מוליכין לכהן חלה ומתנות כו' ה"ה בביתו שאסור ליתן לו אם לא שרגיל אצלו וראיה מירושלמי ורש"ל הביא מזה באריכות ומסיק דאף לב"ה דהם מתיריה ההולכה לכהן אם הוא בענין שאסור להוליך מצד שמפסיק ר"ה או כרמלית מ"מ אסור ליתן לו בביתו אם לא שרגיל אצלו ולא ידעתי מקור לדבריו דודאי אליבא דידן דלא קי"ל כמתני' אלא כר' יוסי ולב"ה מוליכין אפי' תרומה לא תמצא איסור נתינה לו בבית דלא גרע זה מהולכה ותו דאין איסור בהולכה דרך ר"ה כיון שהוא אוכל נפש לכהן ואין באוכל נפש משום הוצאה בי"ט ואע"ג דלישראל אין כאן אוכל נפש מ"מ הוא מוליכה לאכילה לכהן דאל"כ תהיה אסורה אפי' לטלטל בביתו כיון דלא חזיא ליה ע"כ לא הזכירו הפוסקים מזה כלל:
ו סָעִיף ג יכול להפריש כו'. פירש"י דאע"ג דאין מגביהין תרומות בי"ט וחלה כתרומת דגן שיכול להפרישה מאתמול שאני הכא שהרי מותר לגלגלה ולאפות' בי"ט כדי שיאכל פת חמה לא גזרו בזה:
ז סָעִיף ג ומותר לאפות הפת כו'. המרדכי כ' שאין לאפותה בי"ט שאין יכול לאוכלה מיהו אם גלגלה ואפאה מעי"ט ולא הפריש חלה מצי לאכלה ובלבד שיניח כדי חלה כו' עכ"ל וכ' ב"י ע"ז ויש לתמוה אמאי אינו יכול לאוכלה הרי בח"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש וכ"נ דעת הפוסקים שיכול לאפותה בי"ט עכ"ל ומ"ה פסק רמ"א שמותר לאפות כו' ול"נ לתרץ דהא לא מצי לאכול קאמר דהיינו שצריך לשייר חלק הכהן בשלמא בשאר עיסה אופה חלק הכהן בשביל הכהן משא"כ בזה שיום לא יאכל הכהן חלקו שהרי אסור להפריש א"כ אופה חלק א' שלא לצורך י"ט וקשה שהרי א"א לחלק החלה מן העיסה בי"ט נמצא דא"א בחלוקה א"כ דמיא לבהמה חצים של עכו"ם דמותר בשחיטה בי"ט לפי שא"א לכזית בשר בלא שחיטה כדאי' סימן תצ"א סי"א ה"נ בזה והא דעיסה חציה של עכו"ם דאסור לאפותה בי"ט כדאיתא בס"ה היינו משום דאפשר למפלגינהו בלישה וכאן לא שייך זה וי"ל כיון דבשעת הלישה היה חול ואפשר להפרישה והוא לא הפריש נמצא שהעיכוב מצדו שלא עשה כראוי לא מצד העיסה שפיר קרינן ביה אפשר למיפלגינהו בלישה ואסו' כנ"ל נכון טעמו ונראה דמודה הוא באם עבר ואפה דמותר לאכול ולשייר ואפשר שהפוסקים שכתבו שאסור להפריש חלה בזה ולא זכרו האפייה מיירי בענין זה שעבר ואפה ואע"פ שזה קצת דוחק כיון שדעת המרדכי בפי' כן ולא נמצא בפי' לסתור דבריו ראוי לחוש לדבריו כיון שיש לו טעם נכון וכ"כ מו"ח ז"ל:
ח סָעִיף ד והיא טמאה כו'. הדין הזה שאין לשרוף החלה בי"ט היא אפי' בלש עיסה טהורה אין לשרוף החלה בי"ט וכ"כ הטור בהדיא אלא דכאן נקט לשון הרמב"ם והרמב"ם רבותא קמ"ל דאע"פ שהיא טמאה ויש מ"ע בשריפתה שנא' באש תשרף מ"מ עשיית מלאכה שאינו צורך אכילה הוא עשה ול"ת ואין עשה דוחה ל"ת ועשה וכ"ה ברמב"ם פ"ג וצריך להזהיר לנשי המון עם דין זה שאין שורפין החלה בי"ט אלא תניחנה עד הערב ותישרף:
ט סָעִיף ט מותר להפריש המתנות. הטעם כתבתי בס"ג בשם מהרי"א:
א סָעִיף א מודדין. דהיה יכול למדוד מאתמול:
ב סָעִיף ב מחמירין. עיין מ"ש סי' שי"ט סעיף ט"ז עיין ט"ז:
ג סָעִיף ב שלחן. דבחול דרכו לנפות ע"ג עריבה ואם כן מי שדרכו לנפות בחול ע"ג שלחן צריך שינוי אחר. מ"א:
ד סָעִיף ג שרי. אפי' בשבת יש"ש. ונ"ל דוקא כשנאפית וכשהיא חי לא חזי למידי בשבת. מ"א:
ה סָעִיף ג ומשייר. היינו בחלת ח"ל אבל חלת א"י ע' בי"ד סי' שכ"ג:
ו סָעִיף ג חלה. אבל אסור לשייר רק כדי חלה לחוד ב"י. וכת' המ"א וממילא בערב פסח שחל בשבת ושכח להפריש חלה בערב שבת מלחם חמץ שאפה לשבת אסור לאכול ממנה דהא יצטרך לבער החמץ ואם כן נמצא אכיל טבלים למפרע וא"ל יתן המשוייר לעכו"ם במתנה והעכו"ם יחזור ויתננו לו אחר הפסח ויפריש חלה דהא אסור ליתן על תנאי וא"כ שמא יאכלנה העכו"ם ונמצא אכיל טבלים לכן נ"ל דאין להם תקנה עכ"ל. והבאר היטב אשר לפני כתב ונ"ל דיכול לסמוך בזה להאכיל המשויר לכהן קטן ע"ש ולא דק כמה שכתב בסי' תמ"ד ע"ש. ועיין בתשובת פנים מאירות סי' ל':
ז סָעִיף ג שיאכל. וט"ז אוסר לכתחלה ע"ש. (אבל בספר אליה רבה צידד להתיר גם בס' ע"ק לרשב"א מתיר):
ח סָעִיף ג ללוש. ודוקא כשצריך לפת חמה מרדכי. מ"א:
ט סָעִיף ד טמאה. כגון בזמן הזה שכולנו טמאין:
י סָעִיף ד לא יאפה. לפי שאסור לאוכלה ואסור ג"כ לטלטל. וכתב הט"ז וצריך להזהיר לנשי המון עם דין זה שאין שורפין החלה בי"ט אלא תניחנה עד הערב ותישרף:
יא סָעִיף ו לאפותה. אפי' בתנור אחד אע"פ שהפת משביח בכך. אחרונים:
א סָעִיף א (ס"ק א) אין כו' וגם לאו לצורך כו'. האי גם לאו לצורך כו' הוא עיקר הטעם דהא מבואר בר"ס תצ"ה דלאוכל נפש אפי' היה אפשר מעי"ט מ"מ מותר וע"ש: עססי' תק"ד ר"ל דבתבלין הותרה המדידה לפי שהוא לצורך א"נ שלא יקדיח תבשילו וכמ"ש שם:
ב סָעִיף ב (ס"ק ב) אין מרקדין כו' לזמן מרובה. וא"כ אין איסורו כ"א מדרבנן: ויש"ש כ' כו' מלישה ואילך עסי' תצ"ה דלטעם זה יש מחלוקת הפוסקים אי אסור מן התורה או רק מדרבנן:
ג סָעִיף ב (ס"ק ג) יש מחמירים כו' אבל השונה כו' שהרי נרא' כו' ולכן התיר המחבר וגם היש מחמירים מודים דאם נפל בו צרור דמותר לרקדו שנית. דדוקא אם נוטלו בידו איכא דרך ברירה אבל ע"י ששונה לאו דרך ברירה היא. וגם משום הרקדה ליכא דהא הכל יוצא דהא אין שם סובין ואע"ג דנשאר הצרור בנפה כיון דליכא סובין אין זה הרקדה ומותר אפי' בלי שינוי אע"ג דאי אין בו צרור ומרקדו שנית צריך עכ"פ שינוי כי כן כ' הרב"י דצריך שינוי. צ"ל דבאין בו צרור אע"ג דאין בו סובין מ"מ כיון דנתכוין להרקדת הקמח נראה כהרקדה וצריך שינוי. משא"כ כשיש בו צרור ואין כוונתו כי אם ליקח הצרור אינו נרא' כהרקדה: וא"כ בקמח שלנו כו' ר"ל לטעם זה דלכך הרקדה שניה שריא כיון דכבר נרקד ואין שם סובין א"כ לדידן דכבר נרקד ברחיים (ר"ל ע"י הכלי שקורין בייטל) אפי' פעם א' מותר. דגם בפעם א' נקרא פעם שני. ועכ"פ שינוי בעי וכמ"ש בש"ע אי ליכא בו צרור. אולם לפמ"ש הב"ח דבטעם שני לא הותר ההרקדה אלא בכברה הראשונה אבל בכברה אחרת שמוציאה הקמח וקולטת הסולת אסור דהוי כתחלת הרקדה דמה לי תחלת ההרקד' שמוציא הסובין ומה לי הרקדה שניה שמוציאה את הקמח (וא"כ ה"ה אם נקבי נפה שני' הם קטנים מנקבי נפה ראשונה וע"י זה מוציא ומפריש גם הסובים הקטנים ג"כ אסור) וכתב הפר"ח דראוי להחמיר כדבריו. אם כן גם בקמח דידן אע"ג דכבר נרקד ברחיים פעם אחת מ"מ אסור לרקדו דהנפה מוציאה פסולת יותר ממה שהוציא הרחיים וכאשר יעיד החוש. ועיין מ"ש ט"ז פה ובסי' שי"ט כיצד יעשה אם נפל זבוב לתוך המשקין:
ד סָעִיף ב (ס"ק ד) שרוצה כו' בשעת לישה כו' ר"ל כה"ג לא שייכא שני טעמי איסור שכ' בס"ק ב'. לא טעם שנעשה לזמן מרובה. דהא אין דרך הרקדה שניה כי אם בשעת לישה ולא לזמן מרובה. וגם טעם דלא הותר מלאכות שקודם לישה. מ"מ כה"ג ליכא מלאכה דהא אין בה סובין וגם הוי בשעת לישה ה"ה הלישה עצמה דמותרת:
ה סָעִיף ב (ס"ק ה) ע"ג כו' צריך שינוי אחר וכתב בספר א"ר דאם מהפך דף השולחן ומרקד עליו זה מיקרי שינוי וכמ"ש רש"י ע"ש:
ו סָעִיף ג (ס"ק ו) ולהוליכן כו' בשבת. דבי"ט יוכל לאפותה. דהא מיירי במקום שהחלה טהורה ונאכלת לכהן:
ז סָעִיף ג (ס"ק ז) אוכל כו' עבי"ד דאסור לאכול עד שיפריש תחילה:
ח סָעִיף ג (ס"ק ח) ולמחר כו' שמא יבקע הנוד. דתנן בדמאי והובא בעירובין דף ל"ז וביתר מקומות. הלוקח יין מבין הכותים קודם שגזרו על יינם. ולאשר חשודים על לפני עור לא תתן מכשול. ואין מפרישים תרומות ומעשרות ממה שמוכרים לאחרים. והוא ע"ש ואין לו כלים להפריש לתוכן תרומות ומעשרות. ס"ל לר"מ דא"ל ברירה לכן מותר לו' שני לוגין שאני עתיד להפריש (דרך משל אם סך הכל מאה לוגין) הן תרומה (כשיעור עין בינוני) וכן אומר על שאר המעשרות אשר צריך להפריש ועל סמך זה מותר לשתות מהיין בשבת והנשאר לבסוף הוברר למפרע שהוא התרומה ומעשר. ור' יודא פליג ואמר אפי' אי אמרי' ברירה מ"מ הא א"ל שמא יבקע הנוד וישפך היין שיהי' תרומה ומעשר ונמצא למפרע שתה טבל. ור"מ לא חייש להכי דהוי מילתא דלא שכיח אבל כאן אף דבשעת אכילה לא עביד איסורא מ"מ לבסוף ודאי לא יוכל להפריש חלה דהא צריך לבער לכ"ע אסור דיאכל טבל למפרע: דהא אסור ליתן על תנאי כמ"ש לעיל סי' תמ"ח סעיף ג': שמא יאכלנו כו' והוי דומיא דשמא יבקע הנוד. והכא לכ"ע חיישינן דמלתא דשכיח שהגוי יאכלנו:
ט סָעִיף ג (ס"ק ט) מן המשויר חלה אבל אסור כו' זה גם בחול אסור כמ"ש הרא"ש דגבי חלה כתיב ראשית לכן בעינן שיהיו שירי' ניכרים דהיינו לאחר שהפריש חלה ישארו שירי'. וכן מבואר בי"ד וכן דייק לשון רמ"א שכ' מפריש מן המשויר. משמע קצת מן המשויר ולא כולו. אולם הרב"י הקשה על הטור שהביא תחלה דעת ר"ח דבחלת ח"ל אפי' לש מעי"ט מותר להפריש חלה בי"ט כיון דאוכל והולך ואח"כ מפריש אין ההפרש' מיקרי תיקון. אבל הרי"ף ורש"י אוסרים. וכ' עוד ור"ח כ' בשם רש"י דאפי' מה שאוכל ומשייר החלה הוי בכלל אין מגביהים תרומות ומעשרות. וכיון דאיכא פלוגתא דרבוותא טוב שלא להפריש אלא אוכל ומשייר עכ"ל הטור. וכתב הרב"י ואע"ג דלר"ח בשם רש"י לאכול ולשייר נמי אסור לא חש רבינו לאותו סברא דחומרא גדולה הוא. ואפשר דתיקון זה שכתב רבינו מהני גם לפי מ"ש ר"ח בשם רש"י כו' דהאי אוכל ומשייר שכ' ר"ח היינו שאוכל כל הפת ומשייר כדי חלה לבד או מעט יותר דה"ל כמפריש ממש ואוכל ומשייר שכתב רבינו היינו שמשייר הרבה יותר מכדי חלה דתו לא הוי כמפריש חלה בי"ט שהרי במוצי"ט מפריש חלה מתוך פת מרובה. והכי דייק לשון רבינו כו' עכ"ל הרב"י. נראה. דתי' בתרא נרא' עיקר בעיני הרב"י. ולפ"ז מי שרוצה לצאת גם ידי הר"ח בשם רש"י צריך להניח הרבה יותר משיעור חלה. אבל הב"ק תולק על הרב"י ומפרש דברי הר"ח בשם רש"י דאוסר אלא לפי שיטת רש"י דס"ל בחול סגי אם מניח רק כדי חלה מצומצם. דס"ל דכה"ג לא בעי' שיהיו שירי' ניכרים. וע"ז כ' דבי"ט אסור כה"ג דזה הוי כהפרשה. אבל לדידן דס"ל כהרא"ש דגם בחול צריך להניח מעט יותר משיעור חלה כנ"ל כה"ג מודה הר"ח בשם רש"י דגם בי"ט מותר דלא נראה כמפריש וא"כ א"ש דברי הטור דאם מניח מעט יותר משיעור חלה יוצא אליבא דכ"ע וא"צ להניח הרבה יותר משיעור חלה:
י סָעִיף ג (ס"ק י) ומותר לאפות. וב"ח פסק כמרדכי כו' דהמרדכי כתב דאין לאפותה בי"ט דאין יכול לאוכלה כו' ותמה עליו הרב"י וז"ל אמאי אינו יכול לאוכלה הרי בח"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש כו' עכ"ל ולכך פסק רמ"א דלא כמרדכי וכ' שמותר לאפותה. אך הב"ח הסכים עם המרדכי וכ' שכוונת המרדכי שאין יכול לאוכלה ר"ל עכשיו קודם האפיה א"כ גם האפייה אסורה. דהוי כמו עיסה חציה של גוי כו': ממתני' פ"ג דפסחים דף מ"ו ע"א תנן כיצד מפרישים חלה (בפסח) בטומאה (ר"ל כשעיסה טמאה) רא"א לא יקרא לה שם חלה עד שתאפ' דאם יקרא לה שם חלה אין לו תקנה דהא לאפותה א"א כיון דטמא' היא לא חזיא למידי ואם יניחנה עיסה תחמיץ ויעבור על בל יראה לכן לא יקרא עליה שם חלה ויאפה כל העיסה ואחר האפיה יפריש חלה. והא התם ג"כ אפשר לחלק העיסה דהיינו להפריש החלה. אלא דאיסורא דחמץ רביע עלה ואפ"ה מותר לאפות כל העיסה יחד ע"כ דלא דמי לעיסה חציה של גוי וה"ה הכא ועמ"ש הט"ז אך נסתפקתי לא ידעתי גם לדעת הב"ח למה לא יהיה מותר להפריש בעודה עיסה קצת יות' משיעור חלה. ושאר העיס' יאפה. ואחר י"ט יפריש ממה ששייר בעודה עיסה או אחר אפיית המשויירת יפריש חלה ומה לי אם משייר מן האפוי ואוכל והולך או משייר מן העיסה: ומ"כ כו' ומ"מ נ"ל להקל. ר"ל ניהו דלטעם המ"כ אין ראיה מהאי דפסחים דלא כמרדכי. מ"מ מסברא נראה למ"א להקל. דטעם קנס אין הפוסקים מודים לו וכמ"ש מ"א אח"ז. ועבי"ד סי' צ"ט סעיף ה' דאם ביטל איסור בידים אפי' דיעבד אסור משום קנס מ"מ אם ביטל בשוגג מות' ולא קנסוהו. ומ"ש מ"א דבשכח. עמ"ש מ"א סי' תקכ"ז ס"ק וי"ו: משמע דאין חילוק. וא"כ ע"כ אין הטעם משום קנס:
יא סָעִיף ג (ס"ק יא) יוכל כו' דל"ע כלום רק מחשבה. ר"ל שמחשב שחלה שמפריש מן העיסה שלש בי"ט תפטר גם העיסה שלש מעי"ט כה"ג מותר כיון דלא עביד מעשה לצורך העיסה שלש מעי"ט. דהא בלא"ה צריך לפת חמה. ולפ"ז ע"כ צ"ל דהעיסה שלש בי"ט יש בה שיעור חלה דאל"כ הלא א"א להפריש חלה דהא העיסה שלש בי"ט פטורה. וגם אם יצרפה להעיסה שלש מעי"ט וע"י צירוף סל תתחייב. ואח"כ יפריש חלה זה אסור דהא עביד מעשה רבה לצורך העיסה שלש מעי"ט. והוא פשוט לענ"ד דלא כמ"ש בס' ח"מ דפשוט ליה להיפך ע"ש:
יב סָעִיף ג (ס"ק יב) ויצרפם כו' פי' שיהיו סמוכים כו' ר"ל כה"ג א"צ צירוף סל ודי שיהיו סמוכים:
יג סָעִיף ד (ס"ק יג) והי' טמאה. כגון בזה"ז. ר"ל מ"ש בש"ע והיא טמאה הוא לאו דוקא דמשמע שהוא תנאי וגם אפשר שהי' טהורה. וע"ז כ' דליתא דבזה"ז ודאי טמאה דלא משכחת טהורה דא"א שלא הי' באוהל המת וכדומה ואין לנו אפר פרה וממילא נטמאת העיסה:
יד סָעִיף ד (ס"ק יד) לא יאפה כו' שאסור לאכלה כו' ועסי' תנ"ז. ר"ל אף ע"ג דחלת ח"ל מותר לאכלה אפי' היא טמאה רק שהכהן לא יהי' טמא בטומא' היוצאת מגופו כגון בעל קרי לכן מותר להאכילו לכהן קטן שעדיין לא ראה קרי או לכהן גדול שטבל לקריו. וכמ"ש בי"ד ריש הל' חלה מ"מ מבואר לעיל סי' תנ"ז דאין נוהגים כן בזה"ז להאכילו לכהן וע"ש במ"א הטעם:
טו סָעִיף ו (ס"ק טו) אסור וכו' שירצה. אי נמי כצ"ל והם שני תרוצי התוס' וע"ש במהרמ"ש:
טז סָעִיף ז (ס"ק טז) אם יש כו' משמע בתוס' כו' וז"ל התוס' ד"ה הציל כו' אור"י כשאפו בי"ט מצות מסולת נקיה שיש לו די לצורך י"ט אין אופים אחריהם פת של הדראה אלא מתחלה יעשה של הדראה ואח"כ יעשה הנקיה עכ"ל תוס' מבואר מלשונם. דמותר לאפות ההדראה תחלה אע"ג שיודע שיאפה אח"ז פת נקיה שיהי' לו די בהנקי' לבד:
יז סָעִיף ט (ס"ק יז) מותר כו' אינו מתקן כלום ועוד דמפורשים כו' כצ"ל וכ"ה בב"י בשם מהרי"א והם שני טעמים. טעם א' דאינו דומה להפרשת חלה דשאני חלה דאסור לאכול העיס' בלי הפרשת חלה. א"כ ההפרש' הוי תיקון גמור ואע"ג דחלת ח"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש עכ"פ צריך הפרשת חלה דאל"כ אכל טבל למפרע משא"כ במתנות דאפי' אינו מפריש כלל ניהו דעבר על עשה וגם יש בידו גזל כהן אבל לא עשה איסור באכילתו דלא טבלן. טעם שני כיון דהמתנות ניכרות הזרוע ולחיים וקיבה הוי כאלו הן מפורשים ועומדים ולא עביד מידי בהפרשתן:
א סָעִיף א ס"א אין מודדין כו'. כשמואל שם דהלכה למעשה אתא לאשמועינן וע' ברי"ף וע' תוס' שם ד"ה שמואל והרא"ש כ' דבזה"ז לד"ה אסור דלא שייך עין יפה: ומותר. ירושלמי דפ"ג דשבת הלכה ב' תמן אמרין חמה מותרת תולדות חמה אסורה רבנן דהכא אמרין בין חמה בין תולדות חמה מותרת מתני' פליגא על רבנן דהכא לא יטמיננה בחול ובאבק דרכים בשביל שתצלה שנייא היא שהוא עושה חריץ אילו אמר בקמח יאות וע' בתוספות די"ט ח' א' ד"ה בעפר כו'. ובשבת ל"ט א' ד"ה א"ב כו':
ב סָעִיף ב ס"ב אין מרקדין כו'. עמ"ש בסי' תצ"ה ס"ב ואסמכוה אקרא שם ועמ"א וכמ"ש שם: אבל אם כו'. שם ושוין כו': וי"א דמותר כו' אבל כו'. רש"י שם ד"ה כ"ש כו' וכ"ד הראב"ד של"ד שונין אבל הרשב"א פי' לדידך דאמרת אין שונין כ"ש דאסור אבל לדידן מותר: ואם לא כו'. כפירוש הרא"ש דרב יוסף ור"א ל"פ דשינוי אגבא דמהולתא ל"צ אבל על גב השלחן צריך: צריך שינוי כו'. אבל בעה"ט וראב"ד ורשב"א פ' שא"צ שינוי כלל. מ"מ. ע"ג שולחן. ועתוס' שם ד"ה אגבא. ואפשר לפרש כו'. וכ"כ הרמב"ם והטור: וה"ה. תוס' שם דיש מתירין ומפרשין אפי' תחלת הרקדה ע"י שינוי וכ"ה הר"ן שיש גורסין כמה מהולתא רקדן בנהרדעא ואע"פ דלא קי"ל כוותייהו מ"מ בכה"ג יש לסמוך עלייהו ועתו' שם:
ג סָעִיף ג ס"ג ולהוליכה. כו' אפי'. שם י"ב ב':
ד סָעִיף ה אבל עיסה כו'. עבה"ג והביא הרי"ף ראיה שסוגיא דפ' משילין ל"ד א' כוותיה והרז"ה והרא"ש דחו ששם בחלת א"י אבל כאן בחלת ח"ל פליגי כיון שיכול לאכול ואח"כ להפריש והרמב"ן כ' חדא דא"כ הל"ל הלש בח"ל ועוד דתליא בפלוגתא דר"י ורשב"א בשבת קמ"ב במעלין הואיל ויכול ליתן עיניו כו': אלא אוכל. וכ"ה בירוש' הג"מ ע"ש וכמ"ש שם נותן עיניו כו' ואפי' למאן דאסר שם כאן שא"צ אפי' ליתן עיניו מודה: ואם רוצה כו'. ודמי למש"ש ח' ב' ל"ש אלא שאין כו' ובפ"ב מטבילין כלי ע"ג מימיו כו' נדה מערמת כו' וכ"ש כאן שאין רק מחשבה. וכמ"ש בפ"ג דפסחים הלש עיסה כו' ר"א לא תקרא שם כו' ואפי' עיסה חציה של א"י היה מותד אי לאו דאפשר לחלק בלישה משא"כ כאן וע"ש י"ב ב' א"ר יהודה לא נחלקו ב"ש וב"ה שמוליכין עם כו'. וכ"ש בכה"ג דאפי' אחרים מודו: ס"ד המפריש כו'. מתני' פ"ג דפסחים וערש"י: ס"ה מותר. כפי' תוס' שם ד"ה דנפישא כו':
ה סָעִיף ו ס"ו אסור כו'. עמ"ש בסי' תצ"ה ס"א בהג"ה:
ו סָעִיף ט ס"ט אפי'. עמ"א דלא כו' ועוד דמפורשות כו' וכ"ה בב"י בשם מהרי"א. וגמ' ערוכה היא שם י"ב ב' מי קתני כו' ולעולם כו':
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.