א שִׁפּוּד שֶׁנִּרְצַף, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא יָכוֹל לְפָשְׁטוֹ בְּיָדוֹ, אֵין מְתַקְּנִין אוֹתוֹ. הַגָּה: וְדַוְקָא שֶׁיּוּכַל לִצְלוֹת בּוֹ בְּלֹא תִּקּוּן, אֲבָל אִם אֵינוֹ יָכוֹל לִצְלוֹת בּוֹ כָּךְ וְנִשְׁבַּר בְּיוֹם טוֹב, מֻתָּר לְתַקְּנוֹ (טוּר); וְאֵין מוֹרִים כֵּן לָרַבִּים, (רַבִּי' יְרוּחָם ח"ג), שֶׁלֹּא יָבוֹאוּ לְתַקֵּן גַּם כֵּן בְּנִשְׁבַּר מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב. וְהוּא הַדִּין לְכָל מַכְשִׁירִין שֶׁאִי אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹתָן מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב.
ב שִׁפּוּד שֶׁרוֹצִים לִצְלוֹת בּוֹ וְהָיָה אָרֹךְ יוֹתֵר מִדַּאי, אָסוּר לְחָתְכוֹ וְלֹא לְשָׂרְפוֹ. אֵין מַשְׁחִיזִין אֶת הַסַכִּין בְּמַשְׁחֶזֶת שֶׁלָּהּ, אֲבָל מְחַדְּדָהּ עַל גַּבֵּי הָעֵץ אוֹ חֶרֶס אוֹ אֶבֶן; וְאֵין מוֹרִים דָּבָר זֶה לָרַבִּים כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבֹא לְרַדְּדָהּ בְּמַשְׁחֶזֶת. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁיְּכוֹלָה לַחְתֹּךְ בְּדֹחַק, אוֹ שֶׁנִּפְגְּמָה; אֲבָל אִם אֵינָהּ יְכוֹלָה לַחְתֹּךְ כְּלָל, אֵין מַשְׁחִיזִין אוֹתָהּ אֲפִלּוּ עַל הָעֵץ, שֶׁמָּא יָבֹא לְהַשְׁחִיזָהּ בְּמַשְׁחֶזֶת.
ג עוֹפוֹת שֶׁמְּמַלְּאִים אוֹתָם בָּשָׂר וּבֵיצִים, מֻתָּר לְתָפְרָם בְּיוֹם טוֹב; וְהוּא שֶׁיְּתַקֵּן מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב הַחוּט וִישִׂימֶנּוּ בַּמַּחַט. וְיִזָּהֵר שֶׁלֹּא יַחְתֹּךְ הַחוּט בְּיוֹם טוֹב. הַגָּה: וְכֵן נָהֲגוּ לִשְׂרֹף הַחוּט הַנִּשְׁאָר בָּעוֹף לְאַחַר שֶׁתָּפְרוּ בּוֹ.
ד מֻתָּר לַחְתֹּךְ בְּיוֹם טוֹב אֶגֶד גְּדָיִים וְעוֹפוֹת מְקֻלָּסִים וְחוּטִים תְּפוּרִים, וְכֵן יְכוֹלִים לִשְׂרֹף פְּתִילָה אוֹ סְמַרְטוּט שֶׁקּוֹשְׁרִים בּוֹ הָעוֹף.
ה מֻתָּר לְלַבֵּן בְּיוֹם טוֹב כְּלִי בַּרְזֶל שֶׁאָפוּ בּוֹ פלאו"ן שֶׁל גְּבִינָה, וְאַחַר הַלִּבּוּן יֹאפֶה בּוֹ פַּשְׁטִידָ"ה שֶׁל בָּשָׂר; וְהוּא שֶׁכְּשֶׁיִּתְלַבֵּן יִתְּנוּ אוֹתוֹ עַל הַמַּאֲכָל מִיָּד, אֲבָל אִם הוּא בָּלוּעַ מִנְּבֵלָה וְכַיּוֹצֵא בָּהּ, אָסוּר לְלַבְּנוֹ אֲפִלּוּ לֶאֱפוֹת בּוֹ דְּבַר הֶתֵּר. הַגָּה: וְהוּא הַדִּין דְּאָסוּר לְהַגְעִיל כְּלִי בְּיוֹם טוֹב, (מָרְדְּכַי סוֹף ע"ג וְאוֹר זָרוּעַ וְהַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ"א). וּמֻתָּר לְלַבֵּן שִׁפּוּד שֶׁצָּלוּ בּוֹ בָּשָׂר שֶׁאֵינוֹ מָלוּחַ וְרוֹצֶה לַחֲזֹר וְלִצְלוֹת בּוֹ בְּיוֹם טוֹב (מהרי"א מִפְּרַאג).
ו אֵין נוֹקְבִין נֶקֶב חָדָשׁ בְּחָבִית בְּיוֹם טוֹב.
ז לְהַטְבִּיל כְּלִי חָדָשׁ בְּיוֹם טוֹב דִּינוֹ כְּמוֹ בְּשַׁבָּת, כִּדְאִיתָא בְּסִימָן שכ"ג (סָעִיף ז'). הַגָּה: וְדִין הֲדָחַת וְשִׁפְשׁוּף כֵּלִים בְּיוֹם טוֹב, דִּינָן כְּמוֹ בְּשַׁבָּת, כִּדְאִיתָא סִימָן שכ"ג. וּמֻתָּר לְטַלְטֵל מֻקְצֶה לְצֹרֶךְ אֹכֶל נֶפֶשׁ וְשִׂמְחַת יוֹם טוֹב, (מָרְדְּכַי פ' בַּכֹּל מְעָרְבִין וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם הַתּוֹסָפוֹת פ"ק דְּבֵיצָה).
א סָעִיף א הנה קודם שנתחיל לבאר זה הסימן אקדים הקדמה קצרה. והוא. דבמכשירי אוכל נפש פליגי בגמרא ר' יהודה ורבנן דרבנן סברי מדכתיב אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם הוא ולא מכשירין ור"י סבר דזה קאי רק על מכשירין שאפשר לעשותן מבעוד יום אבל אם א"א שרי כמו אוכל נפש עצמו ופסקו רוב הפוסקים כר' יהודה ואעפ"כ לעשות כלי לצורך אוכל נפש גם ר"י מודה דאסור ולא פליגי כ"א בתקוני הכלי שהוא לצורך אוכל נפש דלר"י שרי אם א"א לעשותו מבעוד יום כגון שנתקלקל ביו"ט או שלא היה לו שהות לתקנו מבעוד יום וכ"ש אם לא ידע כלל מבע"י שנתקלקל אבל אם היה לו שהות לתקנו מבעוד יום אף ששכח אח"כ לכו"ע אסור מן התורה דע"ז קאי המיעוט הוא ולא מכשיריו. ודע עוד דאפי' אותן הפוסקים דס"ל כר"י היינו לעשות כן לעצמו משום דמעיקר הלכה הוא מותר אבל יש דברים שאין מורין כן לאחרים שלא יבואו להקל יותר וכמו שיבואר לקמיה:{א} שפוד שנרצף - היינו שנעקם ביו"ט והמחבר סתם דבריו ולא חילק בין נעקם מעט או הרבה עד שאין יכול לצלות כלל בלי תיקון משום דאזיל לטעמיה שביאר בב"י דבכל גווני אסור משום דהוא תקון מנא ודעת הרמ"א הוא שיטה אחרת כמו שביארנו בבה"ל ע"ש:
ב סָעִיף א {ב} אע"פ שהוא יכול וכו' - ר"ל ואין צריך להכות עליו בפטיש:
ג סָעִיף א {ג} שיוכל לצלות בו - היינו ע"פ הדחק ומ"מ חשיב התקון טרחא יתירא:
ד סָעִיף א {ד} אבל אם אינו יכול וכו' - היינו כגון שנעקם השפוד הרבה ומה שכתב ונשבר ר"ל או שנשבר ראש השפוד ומחמת זה אינו יכול לצלות בו:
ה סָעִיף א {ה} ביו"ט - אבל אם נעקם או נשבר בעיו"ט שהיה באפשר לתקנו מבעוד יום אסור מדינא לתקנו דהרי הם מכשירי אוכל נפש שאפשר לתקנם מבע"י דאסור לכו"ע. כתב המ"א בשם מהרי"ל דאם נשבר ביו"ט ראשון אסור לתקנו ביו"ט שני דלגבי יו"ט שני הוי יו"ט ראשון כערב יו"ט דהרי אנו עושין יום שני מחמת ספק שמא יום ראשון הוא חול ובספר בגדי ישע כתב דאם לא היה צריך להשפוד ביו"ט ראשון מותר לדעת הרמ"א לתקן ביו"ט שני כשצריך לו וכן בחידושי רע"א מפקפק על דברי מהרי"ל ע"ש:
ו סָעִיף א {ו} מותר וכו' - עיין בביאור הלכה שכתבנו בשם האחרונים דיש להחמיר בזה כדעת המאור והר"ן דס"ל דזהו בכלל תיקון כלי גמור דאסור אף למאן דמתיר במכשירי אוכל נפש. ואם יכול להשיג לשאול מאחרים לכו"ע אסור [מ"א]:
ז סָעִיף א {ז} לתקנו - עיין בפמ"ג שכתב דהיינו לחדדו מעט שיהיה יכול לתחוב עליו הבשר אבל לתקנו תיקון גמור לכו"ע אסור ודמיא להא דפסק השו"ע לקמיה בס"ב דלחדד הסכין במשחזת של אבן אסור מצד הדין משום דהוא תקון כלי גמור ואסור אפילו לדעת המתירין מכשירי אוכל נפש. ודע עוד דדברי הרמ"א הוא דוקא לענין שפוד שהוא מכשירי אוכל נפש אבל שאר כלי שנתקלקל כגון מחט שנתעקמה אפילו מעט אין לפושטה לכו"ע [אחרונים]:
ח סָעִיף א {ח} ואין מורין כן לרבים - וה"ה לתלמידיו:
ט סָעִיף ב {ט} אסור לחתכו ולא לשרפו - דעי"ז עושה אותה לכלי:
י סָעִיף ב {י} במשחזת שלה - היינו של אבן ואפילו נתקלקל חידודה ביו"ט דהוי בכלל תיקון כלי:
יא סָעִיף ב {יא} ע"ג העץ - ר"ל אפילו על משחזת של עץ דבזה לא יהיה תקון גמור וה"ה שיכול להשיאה ע"ג סכין אחר כדי לחדדה:
יב סָעִיף ב {יב} או אבן - ר"ל אבן דעלמא שאיננה משחזת:
יג סָעִיף ב {יג} ואין מורין ד"ז לרבים - אבל להעביר שמנונית של סכין ע"ג משחזת של עץ או חרס או אבן או ע"ג חברתה מורין ברבים להתיר:
יד סָעִיף ב {יד} כשיכולה לחתוך בדוחק - דאז לא גזרינן שיבוא לאהדורי אמשחזת של אבן:
טו סָעִיף ג {טו} לתפרם ביו"ט - דמכשירין שא"א לעשות מבעוד יום הוא:
טז סָעִיף ג {טז} וישימנו במחט - ר"ל מבעוד יום דאם ישימנו ביו"ט גזרינן שמא יחתוך החוט ג"כ וזה בודאי אסור דהא אפשר לעשותו מבע"י. ואם לא שמוהו במחט מבע"י אסור ליתנו במחט ביו"ט אם לא ששם מעיו"ט ונלקח ממנו החוט ביו"ט דאז מותר ליתן החוט במחט ביום טוב ויחתוך הנשאר אחר תפירתו וכדלקמיה:
יז סָעִיף ג {יז} ויזהר שלא יחתוך החוט ביום טוב - היינו קודם התפירה לעשות אותו כדי מדתו דהוא בכלל תקון כלי אבל לאחר התפירה מה שנשאר מן החוט מותר לחתוך:
יח סָעִיף ג {יח} וכן נהגו לשרוף החוט - פי' דהחוט שנשאר לאחר התפירה מותר אף לחתוך דזה א"א מעיו"ט אלא שנהגו לשרוף:
יט סָעִיף ג {יט} לאחר שתפרו בו - אבל קודם התפירה אסור אף לשרוף דלשרוף ולחתוך דין אחד להם [אחרונים]:
כ סָעִיף ד {כ} לחתוך ביו"ט אגד וכו' - ואף דכתב מתחלה דיזהר שלא לחתוך החוט היינו קודם התפירה משום דעי"ז מתקנו לתפירה וחשיב כמתקן כלי משא"כ הכא דהוא אחר התפירה ואין כאן תקון ואף בשבת מותר כדלעיל בסימן שי"ד ס"ט ע"ש הטעם במ"ב:
כא סָעִיף ד {כא} מקולסין - צלויין ראשו על כרעיו ועל קרבו נקרא מקולס [עיין רש"י פסחים נ"ג ד"ה מקולסין]:
כב סָעִיף ד {כב} וחוטים תפורים - ר"ל שהיו תפורים זה לזה בעת הצליה:
כג סָעִיף ד {כג} וכן יכולים לשרוף - שאין בזה תקון כלי:
כד סָעִיף ה {כד} פשטיד"א של בשר - דכיון דהתירא בלע אין צריך ליבון גמור שתשרף קליפתה אלא סגי בליבון קצת עד שקש נשרף עליו מבחוץ לפיכך מותר דבליבון כזה אין נראה כמתקן כלי אלא כמחממה לאפות בה משא"כ בבלוע מנבילה שצריך ליבון גמור עד שיהא ניצוצות נתזין הימנה ונראה כמתקן כלי ואף אם לא היה אפשר לו ללבן מעיו"ט כגון שנטרפה ביו"ט גופא ג"כ אסור מטעם זה ויש מאחרונים שמקילים כשאי אפשר לו ללבן מעיו"ט מיהו עכ"פ לכו"ע אין להורות כן לאחרים וכדלעיל בס"א בהג"ה:
כה סָעִיף ה {כה} מיד - ואז אפי' היה אפשר לו ללבן הכלי מעיו"ט ג"כ שרי דהרי צריך לו עכשיו חמום הכלי בשביל אפיית המאכל אבל אם ימתין מלאפות עד שיצטנן ויחממה מחדש נמצא דהליבון הראשון היה רק כדי להכשיר הכלי ונראה כמתקן ואף אם לא היה אפשר לו ללבן מעיו"ט ג"כ אסור ולדעת היש מקילין דלעיל גם בזה שרי מצד הדין אך אין להורות כן לאחרים וכנ"ל. כתב מ"א מכאן משמע שבחול מותר להגעיל כלי מחלב לבשר או איפכא והעולם נוהגין איסור בדבר עי"ש הטעם והפמ"ג כתב דהמנהג להטריף מקודם ועיין מה שכתבנו לעיל בסימן תנ"א במ"ב ס"ק י"ט בשם החתם סופר:
כו סָעִיף ה {כו} דאסור להגעיל כלי ביו"ט - אפילו אם רוצה להשתמש בהכלי אח"כ לצורך יו"ט דבישול מי ההגעלה הלא לא הוי לצורך אוכל נפש כ"א להכשיר הכלי להשתמש בו אח"כ וזה היה אפשר לעשותו בעיו"ט ואם לא היה אפשר להכשיר הכלי מעיו"ט כגון שנטרפה היום וכה"ג רבים מהאחרונים מקילים מצד הדין אך אין להורות כן לאחרים וכנ"ל אכן אם היה לו מים רותחין שהרתיחן לצורך אוכל נפש מותר להורות לאחרים להגעיל בהן:
כז סָעִיף ה {כז} ללבן שפוד ובו' - דכיון דמדינא א"צ ליבון והגעלה רק שנהגו ללבנו לא חשיב תקון כלי ע"י הליבון ומותר אפילו היה באפשרו ללבנו קודם יו"ט [מ"א וש"א]:
כח סָעִיף ו {כח} אין נוקבין וכו' - אפילו לצורך שתיה שהרי אפשר לנקבה מעיו"ט ואם לא היה אפשר לו לנקבה מעיו"ט מותר לו לנקבה ביום טוב כדין מכשירי אוכל נפש אכן אין מורין כן וכנ"ל בס"א בהג"ה:
כט סָעִיף ו {כט} נקב חדש - וכל דינו כמו בשבת לעיל בסימן שי"ד ע"ש:
ל סָעִיף ז {ל} להטביל כלי חדש ביו"ט וכו' - ר"ל דבשבת איתא לעיל דיש מחמירים מפני שאסור להשתמש בו בלי טבילה נראה כמתקן כלי ע"י הטבילה וה"נ ביו"ט ורק אם לא היה אפשר לו להטביל מעיו"ט מותר לו להטביל ביו"ט לד"ה לצורך תשמישו היום דהרי הוא מכשירי אוכל נפש אך אין מורין כן לאחרים וכנ"ל בס"א אכן אם היה הכלי הזה כלי זכוכית דחיוב טבילתו הוא רק מדרבנן מצדד הפמ"ג דיכולין אף להורות כן לאחרים לטבלו לצורך היום אם לא היה אפשר לו לטבלו מעיו"ט:
לא סָעִיף ז {לא} לצורך אוכל נפש - כגון לטלטל האפר כדי לאפות במקומו או לטלטל האבנים המונחים על הפירות כדי לאכול הפירות אבל לאכול או ליהנות מדבר המוקצה גופא כגון להסיק במוקצה וכה"ג אסור:
א סָעִיף א שנרצף. פי' שנעקם:
ב סָעִיף א ונשבר בי"ט. וה"ה אם נשבר בעי"ט ולא ידע בו או שלא היה לו שהות לתקנו וכמ"ש סי' תק"ז ס"ד וב"י בשם רש"י אבל אם שכח לתקנו מעי"ט אסור וה"ה אם היה אפשר לתקנו בראשון אסו' לתקנו ביום טוב שני די"ט ראשון חשיב חול לגבי שני לענין זה אף על גב דאנן בקיאין בקביע' דירחא (מהרי"ל) ועמ"ש סי' תצ"ט ס"ג:
ג סָעִיף א מותר לתקנו. נ"ל דאם יכול להשאיל לו אסור לתקנו וכ"מ ססי' תק"מ:
ד סָעִיף ב ולא לשורפו. אף על גב דמותר לשרוף פתילה לשנים כמ"ש סי' תקי"ד ס"ח התם מחזי כמדליק ב' נרות אבל הכא אסור משום תיקון כלי (מרדכי) וצ"ל דמיירי שאפשר לעשותו מאתמול:
ה סָעִיף ב ע"ג העץ. או ע"ג סכין אחר:
ו סָעִיף ב ואין מורין. וה"ה שאין עושין כן בפני רבים אלא א"כ מצי לאשתמוטי ולו' דלהעביר שמנונית' קמכוין וע"ג משחזת אפי' להעביר שמנוניתא אין מורין (יש"ש ב"ח):
ז סָעִיף ב אינה יכולה. דהוי ליה מתקן מנא:
ח סָעִיף ג וישימנו במחט. דאם ישימנו בי"ט במחט גזרי' שמא יחתוך החוט (רי"ו ירוש') משמע שם דאם לא שמוהו במחט מעי"ט אסור ליתנו במחט בי"ט ועס"א בהג"א:
ט סָעִיף ב וכן נהגו לשרוף וכו'. ז"ל ד"מ ולפמ"ש בס"ב דאסור לשרוף השפוד ה"ה דאסור לשרוף החוט אבל נהגו להקל בזה ונראה אף להמרדכי שאוסר לשרוף היינו קודם שנתמלא אסור לשרוף החוט לצורך התפירה אבל לאחר שנתפר ורוצה להסיר משם המחט או החוט הנשאר פשיטא דשרי אף לחתוך דהא א"א לעשותו מעי"ט אלא שנהגו לעשות זה בשריפת החוט עכ"ל כללו של דבר כל שאסור לחתוך אסור ג"כ לשרוף דמתקן מנא כדאי' בגמ' דף ל"ב וכל שמותר לשרוף מותר לחתוך אלא שנהגו לשורפו ועסי' שי"ד ס"ט:
י סָעִיף ה מותר ללבן. דכיון דהיתרא בלע סגי ליה בליבון כל דהוא שקש נשרף עליו מבחוץ כמ"ש סי' תנ"א ס"ד ובי"ד סי' קכ"א ס"ד ע"ש ובש"ך ובט"ז:
יא סָעִיף ה והוא שכשיתלבן. שנראה כמחמם לבשל תחתיה (מרדכי) ואפילו היה אפשר לעשותו מעי"ט שרי (ד"מ) אבל בלוע מנביל' צריך ליבון עד שתשיר קליפתן וניכר שעושה להכשיר' אסור כמו שאסור להגעיל כלי ביום טוב (ב"י הג"מ) ואם לא היה אפשר לעשותו מעי"ט שרי להגעיל (ד"מ הג"א פ"ב) ועס"א בהג"ה, ומכאן משמע שמותר בחול להגעיל כלי חלב לאכול בו בשר או איפכא והעולם נוהגין איסו' בדבר ומ"כ בשם הגאון מהור"ר בנימין מפוזנא ששמע ממהר"מ יפה הטעם למנהג שאם יעשה כן לעולם לא יהי' לו רק כלי א' ויגעילנו כל פעם שישתמש בו וזה אסור דלמא אתי למטעי כדאי' בחולין דף ט' ע"ב והא דשרינן הכא י"ל כיון שלעול' אין משתמשין בו אלא ע"י ליבון ליכא למיגזר כנ"ל:
יב סָעִיף ה ללבן שפוד. שאינו נרא' שום תיקון כמו בהכשר שירפא (רא"פ) ול"נ דשרי מטעם אחר מטעם שא"א לעשותו מעי"ט (ד"מ) ול"נ דלטעם רא"פ אפי' היה אפשר ללבנו מעי"ט שרי ללבנו בי"ט כיון שמדינא א"צ ליבון כמ"ש בי"ד סי' ע"ו ס"ד אלא שנהגו ללבנו לא חשיב תיקון כמו כלי שנטמאה בולד הטומאה מעי"ט שמטבילין אותו בי"ט ועיין מ"ש סי' שכ"ג:
יג סָעִיף ו אין נוקבין. ואם א"א לעשותו מעי"ט שרי כמ"ש ס"א בהג"ה עב"י בשם הרא"ש:
יד סָעִיף ז להטביל וכו'. ואם א"א להטבילו מעי"ט שרי וכ"ה בגמ' גבי כלי שנטמא באב הטומאה ועס"א בהג"ה דאין מורין כן וכ"כ היש"ש:
טו סָעִיף ז ומותר לטלטל מוקצה. שאנו מסיקין ע"ג אפר שהוסק בי"ט ומטלטלין אותו לצורך אוכל נפש לכסות הפשטיד' (מרדכי) ויש לתמוה למה לא התירו לשחוט לכתחילה לכסות באפר שהוסק ביום טוב וצ"ע (ב"י סי' תקי"ח) וב"ח תירץ דכיסוי אינו צורך אוכל נפש שהרי יכול לאכול בלא כיסוי וצ"ע דהא אסור לשחוט משום זה וא"כ א"א לאכלו וע"ק דאדרבא הא קי"ל אם שחט מותר לכסות בו כמ"ש סי' תצ"ח אף על פי שהיה אפשר לאכול בלא כיסוי וביש"ש פ"ג סכ"א כ' דוקא מה שצריך ליה טובא מותר משום שמחת י"ט אבל לא בכל אוכל נפש דאל"כ ביצ' ודגים ופירות שנתלשו בי"ט אמאי אסירי עכ"ל וצ"ע דאטו פשטיד"א צריך לו יותר מדגים וע"ק דהא כתבו דמותר לטלטל אבנים ועפר המונחים לפני פירות כדי לאכול הפירות אף על פי שא"צ להם כ"כ לכן נ"ל שמותר לטלטל המוקצה בשביל אוכל נפש אבל אסור לאכלו ולהשתמש בו וכ"מ בתוס' סוף דף ל"ח שכתבו דטלטול מוקצה התירו משום אוכל נפש וכ"מ סי' תק"א ס"ג ותק"ב ס"ג דאסור לבשל בעצי מוקצה וכ"מ סי' תק"ז ס"ב דאסור להסיק בעצים שנשרו אפילו אין לו עצים אחרים והתוספות בע"א דף ס"ב ע"ב כתבו דפת שאפה עכו"ם בעצים שנתלשו בשבת מותר דלא אמרינן יש שבח עצים בפת אלא באיסורי הנאה ומוקצה מותר בהנאה עכ"ל צ"ל דוקא בדיעבד מותר ליהנות ממנה אבל לכתחלה אסו' להשתמש בו ומה שהתירו לטלטל עלי לקצב עליו בשר היינו לפי שהוא כלי כמ"ש ססי' תצ"ט ומ"ש המרדכי שמותר לכסות הפשטיד"א באפר היינו לאחר שנתחמם ששוב אינו מוקצה כמ"ש סי' תק"ז ס"ו אלא שמביא ראיה מדמטלטלין אותו בתחלה כשהוא צונן ובהג"מ ובתוס' ל"ג לכסות הפשטיד"א רק לאפות הפשטיד"א וז"ל הרמב"ם פ"א כל שאסור לטלטלו בשבת אסור לטלטלו בי"ט אלא לצורך אכילה וכיוצא בה וכל שמותר בשבת מותר בי"ט ויש בי"ט מה שאין בשבת איסור מוקצה כו' כיצד תרנגולת העומדת לגדל ביצים ושור העומד לחרישה ויוני שובך ופירות העומדים לסחורה כל אלו וכיוצא בהן אסור לאכול מהן עד שיכין אותם מבערב עכ"ל הרי לך בהדיא דמותר לטלטל מוקצה לצורך אכילה אבל אסור לאכלו כנ"ל עיקר דברים הללו ועסי' תקי"ח ס"ג:
א סָעִיף א שפוד שנרצף. פי' שנעקם ונכפף והטעם דקי"ל כר"י דאמר מכשירי אוכל נפש שאפשר לעשותן מעי"ט אסור בי"ט ומה שא"א מעי"ט מותר בי"ט ועמ"ש סימן תקי"ד דלאו בכל גווני ק"ל כר"י:
ב סָעִיף ב אין משחיזין. ואפילו לר' יהודה דכאן עשאה כלי גמור:
ג סָעִיף ב ואין מורין כו'. אבל להעביר שמנונית הסכין ע"ג עץ או חרס או סכין מורין ברבים להתיר כ"כ רש"ל פ' א"צ:
ד סָעִיף ג שלא יחתוך כו'. דכיון שיכול לעשות מעי"ט חוט אחד במחט אינו דוחה י"ט:
ה סָעִיף ה פשטיד"א של בשר. דאז א"צ ליבון גמור שתשרף קליפתם אלא סגי בליבון קצת ע"י שריפת קש דמועיל אף בתשמישו ע"י האור כיון שהיתרא בלע משא"כ בבלוע נבילה:
ו סָעִיף ה על המאכל מיד. דאז לא נראה כמתקן כלי אלא כמחממה לבשל תחתיה:
א סָעִיף א שנרצף. פי' שנעקם ונכפף מחט שנתעקמ' אפילו מעט אין לפושטה. ספר הזכרונות:
ב סָעִיף א בי"ט. וה"ה אם נשבר בעי"ט ולא ידע בו או שלא היה לו שהות לתקנו אבל אם שכח לתקנו מעי"ט אסור וה"ה אם היה אפשר לתקנו בראשון אסור לתקנו בי"ט שני מהרי"ל מ"א. ואם יכול להשאיל לו אחר אסור לתקנו בכל ענין. מ"א ועי' ס"ס תק"מ מש"ש:
ג סָעִיף ב ולא. מיירי שהיה אפשר לעשותו מאתמול:
ד סָעִיף ב העץ. או על גבי סכין אחר:
ה סָעִיף ב ואין. וה"ה שאין עושין כן בפני רבים אבל להעביר שמנונית הסכין ע"ג עץ או חרס או ע"ג סכין אחר מורין ברבים להתיר. רש"ל פרק אין צדין:
ו סָעִיף ג במחט. ואם לא שמוהו במחט מעי"ט אסו' ליתנו במחט בי"ט ועס"א בהג"ה. מ"א:
ז סָעִיף ג לשרוף. עיין מ"א שהעלה דכללו של דבר כל שאסור לחתוך אסו' ג"כ לשורפו וכל שמות' לשרוף מות' גם כן לחתוך. והכא מות' אף לחתוך דהא אי אפש' לעשותו מעי"ט אלא שנהגו לעשות זה בשריפת החוט ע"ש:
ח סָעִיף ה ללבן. וכיון דהתירא בלע סגי ליה בליבון כל דהו' שקש נשרף עליו מבחוץ כמ"ש סי' תנ"א סעיף ד':
ט סָעִיף ה שכשיתלבן. דאז לא נראה כמתקן כלי אלא כמחממה לבשל תחתיה מרדכי. ואפי' היה אפשר לעשותן מעי"ט שרי ד"מ. אבל הבלוע מנבילה צריך ליבון עד שתשיר קליפתה וניכר שעושה להכשירה אסור כמו שאסור להגעיל כלי בי"ט ב"י הג"מ. ואם לא היה אפשר לעשותו מעי"ט שרי להגעיל ד"מ. ועס"א בהג"ה. ומכאן משמע שמותר בחול להגעיל כלי חלב לאכול בו בשר או איפכא והעולם נוהגין איסור בדבר. ומ"כ בשם הגאון מוהר"ר בנימין מפוזנ' ששמע ממהר"ם יפה הטעם להמנהג שאם יעשה כן לעולם לא יהיה לו רק כלי אחד ויגעילנו כל פעם שישתמש בו וזה אסור דלמא אתי למטעי כדאיתא בחולין דף ח' ע"ב. והא דשרינן הכא י"ל כיון דלעולם אין משתמשין בו אלא ע"י ליבון ליכא למגזר. מ"א:
י סָעִיף ה לחזור. מדכתב לחזור ולצלות משמע דצלו בו בי"ט דאל"כ ה"ל מכשירין שהיה אפשר לעשותם מעי"ט הלק"ט חלק ב' סי' ר"ה. והמ"א כתב דלטעם רא"פ אפי' היה אפשר ללבנו מעי"ט שרי ללבנו בי"ט כיון שמדינא א"צ ליבון ע"ש:
יא סָעִיף ו נקב. ואם א"א לעשותו מעי"ט שרי כמ"ש ס"א בהג"ה. מ"א:
יב סָעִיף ז להטביל. ואם א"א להטבילו מעי"ט שרי ועס"א בהג"ה דאין מורין כן וכ"כ היש"ש:
יג סָעִיף ז לטלטל. אבל אסור לאוכלו ע' מ"א וע' סי' תקי"ח סעיף ג':
א סָעִיף א (ס"ק ב) ונשבר בי"ט כו' אבל אם שכח כו'. ועיין בסי' תקכ"ז במ"א ס"ק וי"ו וצריך לחלק ביניהם: חשיב חול כו' ואע"ג דאפי' נאמר דיום טוב ראשון הוי חול מה בכך. הא אין לאסור בי"ט שני כ"א היכי דהיה אפשר לעשות מעי"ט בחול. ואם כן י"ט א' ניהו דחשבי' ליה חול. מ"מ לא היה אפשר לתקנו בי"ט א' לצורך י"ט שני. צ"ל כיון דמדינא היה אפשר לתקן בי"ט א' אלא משום חומרא או ספק' או לדידן דבקיאים ויודעים דיומא קמא עיקר. לא נעשה ע"י חומרא זו קולא ביו"ט ב' וס' מהרי"ל אינו ת"י ועמ"ש סי' תצ"ט במ"א ס"ק ה' שהביא בשם מהרי"ל הא דקי"ל נותנים העור לפני הדורסים ודוקא בנשחט בי"ט דהתירו סופן מ"ת. אבל נשחט מערב יום טוב דהיה אפשר ליתן לפני הדורסים לא הותר ליתנו לפני הדורסים בי"ט. ונסתפק שם מהרי"ל אי שחט בי"ט א' אי מותר ליתן לפני הדורסים בי"ט שני. די"ט א' לגבי שני כחול הוא. וא"כ קשה דהתם מסתפק בזה. וכאן פשיט' ליה לאסור ועיין בס' א"ר שכ' קצת יישוב:
ב סָעִיף א (ס"ק ג) מותר כו' וכדמשמע ס"ס תק"ב כצ"ל. ר"ל שהרב"י שם הביא בשם מ"מ שכ' וז"ל סכין ודאי מותר לחדד' כדרכה (ר"ל בחה"מ) אפי' במלאכת אומן ולעשותו לכתחלה כשנשבר במועד אפשר שהוא אסור. לפי שהוא דבר הנשאל ויש להתיר עכ"ל מ"מ הרי דאפי' בחה"מ ס"ד דמ"מ תחלה לאסור כיון דאפשר בשאלה. וליהו דמסיק להתיר והכי קי"ל מ"מ ביו"ט לא מצינו מאן דמתיר בהדיא יש לאסור היכי דאפשר בשאלה:
ג סָעִיף א (ס"ק ד') ולא לשרפו אע"ג דמותר לשרוף כו'. דהתם יש בו משום תיקון מנא וכמבואר שם ובסי' זה ס"ק ט': וצ"ל דמיירי שאפשר כו' דאל"כ הא קי"ל מכשירים שא"א לעשותן מעי"ט מותרים בי"ט. אלא שאין מורין כן כמ"ש ס"א:
ד סָעִיף ב (ס"ק ו) ואין כו' וה"ה כו' אא"כ מצי לאשתמוטי וכ"ה להדי' בגמ' שם: קמכוין. וע"ג משחזת כן צ"ל:
ה סָעִיף ב (ס"ק ז) אינה יכולה לתקן דה"ל מתקן מנא. הרמב"ם נתן טעם כמ"ש בש"ע גזרה שמא יבא להשחיזה במשחזת. והר"ן והטור נתנו טעם משום דהוי מתקן מנא. ועיין בב"י וא"כ איך העתי' מ"א טעם הר"ן וטור על דברי ש"ע שכ' טעם הרמב"ם ואינו נראה בעיני להגי' בדברי מ"א ועוד משום דהוי מתקן מנא ואולי כונת מ"א לתת טעם לדברי הרמב"ם שאוסר שמא ישחיזנה במשחזת ואם ישחיזנה במשחזת מאי קעביד עז"כ מ"א דהוי מתקן מנא. ובזה חולקים הרמב"ם והר"ן. דהרמב"ם ס"ל אם משחיזה. על העץ אין בו משום תיקון מנא אלא דגזרינן שמא ישחיזנה במשחז' ואז יש בו משום תיקון מנא. והר"ן ס"ל דגם במשחיז' על העץ יש בו משום תיקון מנא. וכתב יש"ש אפי' לדידן דקי"ל כר"י דמכשירים שאי אפשר לעשות מעיו"ט מותר בי"ט מדכתיב לכם. ודאי התירה התורה אפילו מלאכה גמורה מ"מ כל שעושה כלי אסור. לפי שא"א להתיר במכשירים יותר מא"נ עצמו. וכיון שאסור לטחון ולרקד אלמא לא שרי' באוכל נפש מלאכות הנעשות לזמן מרובה. בין שתאמר שהיא מדאורייתא או מדבריהם (עמ"ש ר"ס תצ"ה) וכיון שכן א"א להתיר במכשירים יותר מזה וכל שעושה כלי הדבר ברור שהיא מלאכה הנעשה לימים הרבה כו' עכ"ל היש"ש:
ו סָעִיף ג (ס"ק ח) וישימנו כו' ועס"א בהגה דאם לא היה אפשר מערב יום טוב מה דינו.
ז סָעִיף ג (ס"ק ט) וכן כו' ז"ל ד"מ כו' כוונת מ"א לבאר מ"ש רמ"א וכן נהגו לשרוף כו' אינו מן הדין. דחיתוך אסור ושרפה מותר. דז"א דלדינ' אין חילוק בין לחתוך או לשרוף אלא דמדינא גם לחתוך מותר. אלא שנהגו להחמיר שלא לחתוך אלא לשרוף: ונראה אף למרדכי. ר"ל האי דסעיף ב' דאוסר לשרוף השפוד הוא מדברי מרדכי ומיניה יליף רמ"א לענין שריפת החוט: כדאי' בגמרא דף ל"ב אהא דתנן התם אין חותכין את הפתילה. ר' יודא אומר חותכה באור. ופריך הש"ס מ"ש חותך בסכין דאסור דה"ל מתקן מנא. באור נמי מתקן מנא. ומשני הא דקתני חותכה באור ר"ל בפי שני נרות. דהיינו שנותן שני ראשי פתילה בשני נרות ומדליקה באמצע. דאינו נראה כמתקן מנא אלא שצריך להדליק שתיהן וכדלקמן סי' תקי"ד סעיף ז'. הרי דלענין תיקון מנא אין חילוק בין נעשה ע"י סכין ובין ע"י שרפה:
ח סָעִיף ה (ס"ק י) מותר כו' סגי ליה בליבון קל כו'. לכן אינו ניכר שעושה להכשיר אלא כדי לאפות דג"כ צריך להרתיחו שיעור זה וכמ"ש מ"א בס"ק שאח"ז: ובש"ך דבש"ע שם כתב מחבת שמטגנים אף על פי שלענין חמץ בפסח סגי בהגעלה (דהיינו לדעה א' שמביא המחבר בא"ח סי' תנ"א סעיף י"א אבל דעת י"א שם וכ"כ רמ"א שכן המנהג ללבנו. אבל סגי בליבון קל שקש נשרף כו'). לענין שאר איסורים צריכים ליבון (והיינו ליבון גמור) וכתב הש"ך דמשמע מדברי הרב"י ולבוש שהחילוק ביניהם. דחמץ דהתירא בלע לכן סגי בליבון קל. ולפי זה גם במחבת של בשר אם בא להכשירו לבשל בה חלב או איפכא סגי ג"כ בליבון קל. כיון דהתירא בלע. אבל בתשו' מ"ע כת' חילוק אחר דדוקא מחבת של איסור והיינו מחבת של גוי שנבלע בה האיסור ע"י האור בלי אמצעי של היתר. דאף על גב דמטגן הדבר ע"י חלב או שומן או קרבי דגים והטיגון מסייע להבליע. הא כל אותן הטיגונים הם גם כן אסורים מצד עצמן. אם כן הדבר שמטגן והטיגונים שהם אסורים נבלעים ע"י האור לבד לכן צריך ליבון גמור דכבולעו כך פולטו וכמו שכתב כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש משא"כ מחבת חמץ ניהו דטיגנו בה חמץ גמור דהיינו עיסת חמץ. מ"מ כיון שטגנו בשומן או בחלב או חמאה וכדומה ודברים הללו אין בהם איסור חמץ מצד עצמן ונקראים לענין חמץ דברים המותרים. אם כן טעם עיסת חמץ לא נבלעת במחבת ע"י האור לבד כ"א בצירוף הדברים שטיגנו בה. ולכן סגי בהגעלה (או ליבון קל) וכמו כל דבר שבלע ע"י רותחים דסגי בהגעלה. כיון שלא בלע ע"י האור כ"א בצירוף המים המותרים וכתשמישו כך הכשרו. ולפ"ז גם במחבת בשר שבא להכשירו לצורך חלב או איפכא צריך ליבון גמור דהא לא הי' אמצעי של היתר ונבלע ע"י האור לבד וכן הסכים הפר"ח שם עם תשו' מ"ע ולפ"ז אסור ללבן בי"ט כלי שאפו בו פלא"דן כו' כיון דצריך ליבון גמור כמו בבלוע מנבלה:
ט סָעִיף ה (ס"ק יא) והוא כו' ואם לא היה אפשר כו' ועיין ס"א בהגה. דאין מורין כן: בחולין דף ח' ע"ב אי' הטבח צריך שיהיה לו ג' סכינים א' ששוחט בה. וא שמחתך בו בשר. וא' שמחתך בו חלבים. ופריך ולתקן לי' חדא (לחלבים ולבשר) ויחתוך בו תחלה בשר והדר חלבים. ומשני גזר' שמא יחתוך תחלה חלבים ואחר כך בשר ופריך השתא נמי מחלפי ליה סכין בסכין. ומשני כיון דמצריכינן ליה תרתי אית ליה הכיר' ולא אתי לאחלופי עכת"ד הגמרא ואם כן ה"ה בכלי א' שישתמש בו בשר וחלב ע"י הכשר בנתיים נמי א"ל שמא ישתמש בלי הכשר: כיון שלעולם אין משתמשים בו אלא ע"י ליבון. ר"ל כיון דבכל פעם שרוצה לאפות צריך להרתיחו לצורך האפיה כשיעור ליבון קל. אם כן אפי' ישכח להכשיר מכל מקום בלא"ה יוכשר ממילא ע"י שירתיחנו לאפות בו. ולפ"ז לדעת תשו' מ"ע הנ"ל דצריך ליבון גמור אפי' מחבת יש לאסור להכשיר מבשר לחלב או איפכא דהא צריך ליבון גמור יותר משיעור שמרתיחו לאפות ואם כן א"ל שמא ישכח להכשיר הכשר גמור:
י סָעִיף ה (ס"ק יב) ללבן כו' ול"נ כו' שא"א לעשותו כו' ר"ל בדברי רא"פ שהביא בד"מ כ' וז"ל ונראה דכ"ש שפוד שצלו בו ביום כבד או בשר שאינו מלוח כו' כמו בהכשר שרפ"א (והוא כלי ברזל שאפו בו פלאד"ן המוזכר פה בש"ע) וכיון דמיירי שצלו בו בי"ט כבד כו' הלא לא היה אפשר להכשירו מעי"ט: אפי' היה אפשר כו' ר"ל ניהו באותו נדון שכ' רא"פ בלא"ה מותר כמ"ש ד"מ. אבל מ"מ נ"מ לטעס רא"פ מותר אפילו צלו בו מעי"ט דהיה אפשר להכשירו מעי"ט מ"מ מותר ללבנו בי"ט: כיון שמדינא אין צריך ליבון דאמרינן גם בשפוד כבולעו כך פולטו או נורא מישב שייב ולא בלע שפוד כלל: ל"ח תיקון כמו כלי כו' וזה ג"כ כוונת רא"פ שאינו נרא' שום תיקון כיון דמדינא אין צריך הכשר ומ"ש רא"פ כמו בהכשר שרפ"א הא בהכשר שרפ"א הטעם כיון דגם בלי הכשר צריך להרתיח השרפ"א כ"כ כדי לאפות אינו נראה שמכשירו אלא מרתיחו כדי לאפות ובשפוד הטעם כיון דההכשר אינו אלא לחומרא צ"ל דגם בשרפ"א ניהו דגם בלי הכשר צריך להרתיחו כל כך ואינו נראה שמכוין להכשיר. מכל מקום הוא גופיה ידע שמכוין להכשיר. מכל מקום מותר וצ"ל כיון דאינו מרתיחו יותר ממה שצריך לאפות. לא הוי תיקון גמור. ה"ה דיש להתי' בשפוד שג"כ אינו תיקון גמור כיון דלא הוי אלא חומרא כן יש לדחוק: כמו כלי שנטמא בולד הטומאה. ר"ל אף על גב דקי"ל כלי שנטמא באב הטומאה אין מטבילים בי"ט ולחד מ"ד הטעם משום מתקן. מכל מקום כלי שנטמ' בולד הטומאה כיון דטומאתו אינו אלא מדרבנן דמן התורה אין כלי מקבל טומא' אלא מאב הטומאה. לכן מותר להטבילו בי"ט דאינו תיקון גמור. וכדאי' בביצה דף י"ח ע"א. ועיין מ"ש סי' שכ"ג. אפשר נתכוין למ"ש מ"א שם בשם מ"מ די"א לטבול כלי חדש בשבת אפילו למ"ד טבילת כלי חדש אינו אלא מדרבנן. ודומה לכלי שנטמא בולד הטומאה. מכל מקום כלי חדש אסור דגרע מנטמא בולד. דבולד הטומא יש עוד סברא דאינו תיקון גמור. דגם קודם טבילה ראוי להשתמש בו דברי' טמאים משא"כ כלי חדש קודם טבילה לא חזי לשום דבר ע"ש. א"כ ה"ה לאותן האוסרים שם יש לאסור גם בשפוד דהא גם בשפוד קודם ההכשר אינו ראוי לשום דבר וגרע מנטמ' בולד:
יא סָעִיף ו (ס"ק יג) אין כו' עב"י בשם הרא"ש דהרא"ש מרא דהאי דינא דאין נוקבים כ' הטעם דהוי מכשירים שאפשר לעשותן מעי"ט. וא"כ ממילא בא"א לעשותן מעי"ט דשרי וכדלעיל ס"א:
יב סָעִיף ז (ס"ק יד) להטביל כו' וכ"ה בגמרא דאמרינן אם נטמא ביום טוב מטבילין אותו אפי' נטמא באב הטומאה. וכתב רש"י הטעם כיון דלא הי' אפשר לעשותו מעי"ט. ואם כן ה"ה הכא. אולם הש"ס שם מקשה ונגזר נטמ' בי"ט אטו נטמ' מעי"ט. ומשני טומא' בי"ט לא שכיח ולא גזרו ביה רבנן. ואם כן הכא תיקשי קושית הש"ס נגזר היכי דא"א מעי"ט אטו היכי דאפשר מעי"ט. וכן בס"ק י"ב דמדמה לנטמא בולד הטומאה. הא נטמ' בולד גופיה מקשה הש"ס נגזר אטו נטמ' באב הטומאה. ומשני נטמ' בולד לא משכחת אלא גבי כהנים עיין שם הטעם והכהנים זריזים. א"כ הכא נגזר היכי דההכשר הוא מצד חומרא אטו היכי דההכשר הוא מצד הדין וצ"ל דאין לדמות גזרות חכמים זל"ז דאם כן לא תמצא שום מכשירים שיהי' מותרים ביום טוב דבכל פעם נגזר אי אפשר לעשותן מעי"ט אטו אפשר לעשותן מערב יום טוב:
יג סָעִיף ז (ס"ק טו) ומותר כו' שאנו מסיקים כו'. ר"ל מן המנהג הזה הביא מרדכי ראיה לדבריו דמותר לטלטל מוקצה כו': ע"ג אפר שהוסק בי"ט. ר"ל אפי' נצטנן דהוי נולד וכדלעיל סי תצ"ח סעיף ט"ו: לכסות באפר כו' דהא קי"ל בסי'. תצ"ח דאסור לשחוט אם אין לו אפר שהוסק מעי"ט: ופירות שנתלשו בי"ט. ר"ל אפילו במקום דלא שייך גזירה שמא יעלה ויתלוש וכמו שכתבו התוס' דף ג' ע"א כמ"ש לעיל תק"ז ס"ק ד': ואין אסורים אלא משום מוקצה: דאטו פשטיד"א כו'. רצה לומר דהמרדכי התיר לצורך פשטיד"א. ורש"ל אוסר דגים לפי שאין בהם צורך כ"כ: וע"ק כו' כדי לאכול הפירות. והוא דבביצה דף ל"א ע"ב תנן בית שהוא מלא פירו' ונפחת בי"ט נופל פירות ממקום הפחת. רמ"א פוחת לכתחלה ונוטל. ופריך לר"מ והא בפחיתתו סתר אהלא ומשני באוירא דלבנ' דהיינו לבנים שסדורים זה ע"ג זה ואין ביניהם טיט. דלא הוי סתיר' אהל. ופריך והא מוקצה הם. ומשני ר"ז בי"ט אמרו ולא בשבת. ופי' התוס' וז"ל דהתירו מוקצה משום אוכל נפש. אבל לא בשבת. מכאן ראיה לריצב"א שפי' לעיל דטלטול מוקצה התירו בי"ט משום אוכל נפש עכ"ל. הרי דהתירו טלטול מוקצה משום אכילת פירות. ומהרש"ל כתב להיפך: דאסור להסיק בעצים כו' אפי' היכי דלא שייך גזר' שמא יעלה ויתלוש מכל מקום אסירי משום נולד ועיין במ"א סעיף קטן ד'. אע"כ צ"ל כמו שכתב מ"א דדוק' טלטול מוקצה הותר לצורך אוכל נפש. כגון לסלק מהכיר' אפר שהוסק בי"ט. כדי שיהי' לו מקום פנוי לצלות או לאפות באותו מקום. אבל אסור לאכול מוקצה אפי' היכי דאיכא משום שמחת י"ט. וכן אסור להשתמש במוקצה דזה הוי כאכילה כיון דנהנה מגוף המוקצה: אבל לכתחלה כו' עיין במ"א סי' תק"ז סעיף קטן ג' ובמ"ש שם: היינו לפי שהוא כלי. ר"ל ל"מ למ"ד. דעלי הוי כלי שמלאכתו לאיסור ולא מוקצה מ' חסרון כיס ודאי א"ש דהא קי"ל כלי שמלאכתו לאיסור מותר לטלטל לצורך גופו או מקומו כמו שכתב סי' ש"ח. אלא אפי' למ"ד דעלי הוי מוקצה מ' חסרון כיס. מכל מקום דעכ"פ שם כלי עליו הוי מוקצה קל והואר משום שמחת יום טוב לקצב עליו בשר. מה שאין כן מוקצה דאין תורת כלי עליו דהוי מוקצה חמיר לא הותר משום א"נ: ומ"ש המרדכי שמותר לכסות כו' דהיינו שמשתמש במוקצה. והא כה"ג כתב מ"א דאסור. ששוב אינו מוקצה. דאין מוקצה לחצי שבת: אלא שמביא ראיה כו' רצה לו' דלא תיקשי אי מיירי ששוב נתחמם ואינו מוקצה. אם כן איך מביא המרדכי ראי' מהמנהג דמותר לטלטל מוקצה לצורך א"נ. מתחלה כשהוא צונן. דאז הוי מוקצה אלא דאז אינו משתמש במוקצ' ואם כן דברי המרדכי לצדדים אמורים מ"ש תחלה שאנו מסיקים ע"ג אפר כו' מיירי באפר צונן. ומ"ש אחר זה ומטלטלין כו' לכסות כו' הא לאחר שנתחמם האפר: רק לאפות הפשטיד"א. רוצה לומר מסלקי שיהי' לו מקום פנוי לאפות שם הפשטיד"א:
א סָעִיף א ס"א ודוקא כו'. ערש"י שם כ"ח ב' ד"ה שפוד שנרצף וד"ה אסור לתקנו כו': אבל כו'. שם שפוד שנרצם כו': ונשבר בי"ט. שם ול"ק כאן כו'. וקי"ל כר"י כמש"ש דרשי' משמך כו' וערש"י ל"ד א' ד"ה ואין מתקנין כו': ואין כו'. ערש"י שם ד"ה הל' כר"י כו' אבל הש"ע בריש סי' תנ"ה לא כת' ואין מורין כן דלהרמב"ם מורין כר"י ועמ"ש בס"ב ולכן לא כת' הרמב"ם דאין מורין אלא פ' לגמרי כר"י וע"ש בפ"א הל' ח' וכן ברי"ף מביא מ"ש שם כ"ח א' א"ל רבא לר"ח דרשינן כו' דלא כב"י ועמ"ש בס"ב:
ב סָעִיף ב שפוד שרוצים כו'. שם ל' א' ואין מתקנין כו'. וכפי' הרז"ה משום תקוני מנא ופירוש דנרצף שנעקם לגמרי דשוויה מנא הוא אבל נרצם שנעקם מעט ולכן שרי. ומ"א פירוש באפשר לעשותו מאתמול והוא כפירוש רש"י שם אבל מדסתם מ' כמ"ש: ולא לשרפו. כמש"ש ל"ב מ"ש בסכין כו'. ועיין רש"י שם ד"ה בפי כו' אם צריך כו' דלא כו': אין משחיזין כו'. ואין מורים כו'. בד"א כו' שמא כו'. פסק כלישנא בתרא שם אר"י א"ש הא דאמרת בשל עץ מותר כו' כשיטתו לפסוק בכ"מ כלישנא בתרא ושם מאן תנא דהשחזה עצמה אסורה כו' ר"ל דלחדדה אף בשל עץ אסור דלא כר"י אבל במשחזת של אבן מודה ר"י שהוא עושה כלי דעשיית כלי מודה ר"י דאסור כמ"ש שם ל"ב א' אין פוחתין כו' רי"א כו' ובגמ' שם מ"ש בסכין דלא כו' והטעם דאף באוכל נפש עצמו מלאכה הנעשה לזמן מרובה אסור כמש"ל סי' תצ"ה ס"ב וכ"ש במכשירין וכל שעושה כלי הוא לימים הרבה וז"ש בגמ' מעביר סכינא אפומא דדיקולא ואשפתא דרחייא לחדדה כר"י שהוא כמו משחזת של עץ ואמר ואין מורין כן כדי שלא יעשה במשחזת של אבן אבל בכל מכשירי א"נ ס"ל דמורין כן ושם א' סכין שנפגמה כו' פי' במשחזת של עץ ושם סכין שעמדה כו' ג"כ בשל עץ וכר"י וה"מ הוא כו' דבלא"ה אסור לגמרי שמא ישחיזנה במשחזת וכ"כ הרי"ף שסכין שעמד דוקא אדיקולא ואריחייא וכ"ז שנפגם בי"ט ועיין בר"ן שם וכן מ' בירושלמי פ"ה הלכה ב' אין משחיזין את הסכין אבל משיאה ע"ג חברתה אר"ח דר"י היא אמר ר"י בשם שמואל ד"ה היא כדי להעביר שמנונית שעליה והוא כאיכא דמתני לה אמתני' וכלישנא בתרא ומוקי מתני' כרבנן ועמ"א ס"ק ה' מאן תנא כו' אר"ח כו' וכשיטתם בירושלמי:
ג סָעִיף ג ס"ג עופות כו'. דמכשירין שא"א לעשות מאתמול הוא: והוא כו'. רי"ו בשם הירושלמי ועב"י וז"ש ויזהר כו' והיינו קודם התפירה דאפשר לעשות מעי"ט ועמ"א: וכן נהגו. ודאי אין חילוק בין לשרוף או לחתוך כמ"ש בס"ב אלא שנהגו דהנותר לחתוך א"א מעי"ט. ד"מ ועמ"א ס"ק ט':
ד סָעִיף ד ס"ד מותר לחתוך כו'. כמ"ש ל"א ל"ב חותמות שבכלים כו' וחותך ואף שבקרקע היה מותר אם לא משום סתירה בקרקע ואף בשבת מותר כמ"ש בסי' שי"ד ס"ט: וכן יכולים כו'. דלשרוף מותר במקום שמותר לחתוך כנ"ל:
ה סָעִיף ה ס"ה מותר ללבן כו' אבל כו'. עמ"א ס"ק י' י"א דליבון שקש נשרף מבחוץ הוא כמו הגעלה כיון שהלך מעבר אל עבר ובהתירא בלע אף דבר שתשמישו ע"י האור סגי בהגעלה משא"כ באיסורא בלע וכמ"ש בסוף ע"א: אבל אם כו'. כמ"ש אין מלבנין את הרעפים כו' דהוא מתקן מנא וכן טעמא דהגעלה אבל ברישא מותר כנ"ל והוא כו' כמ"ש ואין מפיגין אותן בצונן כדי לחסמן ואם בשביל כו' וכ' הר"ן שם ול"ד לליבון רעפים משום דבשעת תשמישו כו' וכבר כ' דכל שעושה כלי אפי' בא"א לעשות מעי"ט מודה ד' יהודה דאסור ועיין תוס' דפסחים ה' א' ד"ה ואומר. א"נ כו': ומותר. עמ"א:
ו סָעִיף ו ס"ו אין נוקבין כו'. שבת קמ"ו א' ת"ש אין כו' ועבה"ג:
ז סָעִיף ז ס"ז ומותר לטלטל. עתוס' ח' א' ד"ה אר"י ל"ש כו' וא"ת כו' וראיה מדלקמן כו' פי' ממ"ש שם כ"ח ב' אחד גריפת כו'. וע"ש תוס' ד"ה גריפת כו'. ומכאן יש כו' ושם ל' ב' ד"ה אמר כו':
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.