א מֻתָּר לַעֲשׂוֹת מְדוּרָה לְהִתְחַמֵּם כְּנֶגְדָּהּ. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאָסוּר לְהָחֵם בֵּית הַחֹרֶף בְּיוֹם טוֹב, דְּלִפְעָמִים אֵין הַקֹּר גָּדוֹל וְאֵינוֹ אֶלָּא לִמְפֻנָּקִים, וְהָוֵי כְּמֶרְחָץ וּמֻגְמָר דְּאָסוּר, (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תְּשׁוּבָה אַשְׁכְּנַזִּית), וְנָהֲגוּ לְהָקֵל.
ב מֻתָּר לְהָחֵם בְּיוֹם טוֹב מַיִם לִרְחֹץ יָדָיו אֲבָל לֹא כָּל גּוּפוֹ, וַאֲפִלּוּ אֵינוֹ רוֹחֲצוֹ בְּבַת אַחַת. הַגָּה: אֲבָל מֻתָּר לִרְחֹץ תִּינוֹק בְּמַיִם שֶׁהֻחַמּוּ עַל יְדֵי יִשְׂרָאֵל בְּיוֹם טוֹב (מָרְדְּכַי פ"ב), אֲבָל אָסוּר לְחַמֵּם לְצָרְכּוֹ אֲפִלּוּ עַל יְדֵי אֵינוֹ יְהוּדִי, (מהר"א מִפְּרַאג), אֲבָל כְּשֶׁצָּרִיךְ לָהֶם לְבַשֵּׁל אוֹ לְהָדִיחַ, אָז מֻתָּר לְהַרְבּוֹת בִּשְׁבִילוֹ (כָּל בּוֹ). וְדִין חַמֵּי טְבֶרְיָה כְּמוֹ בְּשַׁבָּת, כִּדְאִיתָא סִימָן שכ"ו (בֵּית יוֹסֵף). אֲבָל בְּמַיִם שֶׁהֻחַמּוּ מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, מֻתָּר לִרְחֹץ כָּל גּוּפוֹ אֲפִלּוּ כְּאֶחָד; מִיהוּ דַּוְקָא חוּץ לַמֶּרְחָץ, אֲבָל בַּמֶּרְחָץ אָסוּר. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹסְרִים בְּכָל עִנְיָן, וְכֵן נוֹהֲגִין, (טוּר וְהָרֹא"שׁ).
ג אָדָם מֻתָּר לִטְבֹּל בְּיוֹם טוֹב מִטֻּמְאָתוֹ.
ד אֵין עוֹשִׂין מֻגְמָר, דְּהַיְנוּ לְפַזֵּר מִינֵי בְּשָׂמִים עַל הַגֶּחָלִים, בֵּין לְהָרִיחַ וּבֵין לְגַמֵּר הַבַּיִת אוֹ הַכֵּלִים; אֲבָל אִם עוֹשֶׂה כְּדֵי לִתֵּן רֵיחַ טוֹב בְּפֵרוֹת לְמַתְּקָן לַאֲכִילָה, מֻתָּר אֲפִלּוּ אִם מְפַזְּרָן עַל גַּבֵּי גַּחֶלֶת שֶׁל עֵץ. הַגָּה: וְאָסוּר לִסְחֹף כּוֹס מְבֻשָּׂם עַל הַבְּגָדִים, מִשּׁוּם דְּמוֹלִיד בָּהֶן רֵיחָא, (הַמַּגִּיד פ"א וְהַגָּהוֹת אֲשֵׁרִי ספ"ב דְּבֵיצָה).
א סָעִיף א {א} מותר לעשות מדורה - דאף דכתיב בתורה אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם קי"ל דמתוך שהותרה הבערה לצורך אוכל נפש הותר אף שלא לצורך אוכל נפש ובלבד שיהא שוה לכל נפש וצורך יו"ט וי"א דכל מידי דהנאת הגוף בכלל אך אשר יאכל לכל נפש הוא ורק שיהא שוה לכל נפש:
ב סָעִיף א {ב} י"א דאסור - ודוקא על ידי ישראל אבל ע"י עכו"ם לכו"ע שרי והמנהג להקל אף ע"י ישראל וכדלקמיה:
ג סָעִיף א {ג} להחם בית החורף וכו' - היינו שאין מבשל שם שום תבשיל רק להחם בלבד:
ד סָעִיף א {ד} דלפעמים אין הקור גדול - פי' בזמן שאין הקור גדול שאין דרך סתם בני אדם להקפיד על צינה זו דאם נזדמן ביו"ט שהיה קור גדול כמו שמצוי לפעמים בפסח וסוכות מותר לכו"ע ואף אם לא היה קור כ"כ שצריך להבעיר מפני צינה ורק שהמאכלים השמנים [שבשלם בכירה] יקרשו מחמת קור מותר לו לכו"ע להבעיר תנור בית החורף להעמידם שם כדי שלא יקרשו דהוא צורך אוכל נפש ממש:
ה סָעִיף א {ה} אלא למפונקין - דכיון דאינו אלא למפונקין לא הוי שוה בכל נפש:
ו סָעִיף א {ו} כמרחץ ומוגמר - היינו דין דלהחם מים לצורך רחיצת כל גופו דס"ב דאסור מטעם זה ודין דמוגמר בס"ד לקמיה דאיסורו הוא גם כן מטעם זה:
ז סָעִיף א {ז} ונהגו להקל - כיון דעיקר מלאכת ההבערה בשביל קור הוא מלאכה המותרת דהוא שוה בכל נפש לא קפדינן אם הקור גדול או קטן:
ח סָעִיף ב {ח} מים - אף שאינן ראוין לשתיה רק לרחיצה:
ט סָעִיף ב {ט} ידיו - וה"ה פניו ורגליו דרחיצת פניו ידיו ורגליו הוא דבר השוה לכל נפש ומ"מ לא ירחצם במרחץ שמא יבוא לרחוץ שם כל גופו [ב"י]:
י סָעִיף ב {י} אבל לא כל גופו - פי' להחם מים כדי רחיצת כל גופו דרחיצת כל גופו הוא דבר שאין שוה לכל נפש רק למעונגין הרגילין בזה:
יא סָעִיף ב {יא} אפילו אינו רוחצו בבת אחת - אלא אבר אבר דבמים שהוחמו ביו"ט אסור לרחוץ בכל גווני:
יב סָעִיף ב {יב} אבל מותר וכו' ע"י ישראל ביו"ט - פי' כגון שעבר וחממו או שהוחם לצורך שתיה או פניו ידיו ורגליו דשרי ולגדול אסור אף בכה"ג לרחוץ ביו"ט [אף להמתירין רחיצה בחמין שהוחמו מעיו"ט] כיון שעכ"פ הוחמו ביו"ט אבל לקטן מותר דהיינו רביתיה ולא גזרו בו. ודוקא בקטן שרגילין לרחצו בכל יום אז אמרינן היינו רביתיה אבל כל שרגילין שלא לרחצו ב' או ג' ימים אז לאו היינו רביתיה ואסור:
יג סָעִיף ב {יג} אפילו ע"י עכו"ם - דלכמה פוסקים הוא איסור דאורייתא דרחיצת כל הגוף אינו שוה לכל נפש וע"י עכו"ם הוא שבות ואפילו לדעת הסוברים דהוא איסור דרבנן עכ"פ הוי שבות דשבות מיהו במקום חולי קצת יש להתיר:
יד סָעִיף ב {יד} מותר להרבות בשבילו - כדי שישאר גם לקטן לרחיצה ובלבד שלא יוסיף מים בקדרה לאחר שהעמיד אותה על האש רק שיקח מתחלה כלי גדול. ולענין מה שנוהגין ליתן מטפחת (ווינדלי"ן) בעריבה תחת הקטן בעת הרחיצה והנה יש בזה איסור כיבוס דשורה אותם במים וע"כ יש ליזהר עכ"פ שיהיו הווינדלי"ן נקיים מכובסים מכבר דבלא"ה אין להקל ליתנם לתוך המים כ"א ע"י עכו"ם. ואפילו אם הם נקיים ומכובסים טוב שיתנן לתוך המים ע"י עכו"ם אם באפשר כ"ז ביארתי לעיל בסימן ש"ב ס"י בבה"ל ע"ש:
טו סָעִיף ב {טו} מעיו"ט מותר - אף דבשבת אסור אף אבר אבר וכ"ש כל גופו כאחד כדאיתא בסי' שכ"ו ביו"ט קיל טפי:
טז סָעִיף ב {טז} אבל במרחץ וכו' - היינו אפילו בבית החיצון של מרחץ אסור לרחוץ בחמין ולא הותר שם אלא להשתטף בהם:
יז סָעִיף ב {יז} אסור - דאסרו חכמים רחיצה במרחץ משום גזירת הבלנין שהיו מזלזלין בזה לעשות באיסור כמבואר בשבת דף מ':
יח סָעִיף ב {יח} ויש אוסרין בכל ענין - דס"ל דאין חילוק בין שבת ליו"ט ואסרו רחיצה ביו"ט כמו בשבת. [ודוקא כל גופו כאחד אבל אבר אבר לכו"ע מותר לרחוץ] ואפילו להשתטף באותן חמין אסור לדעה זו. מיהו לענין תינוק גם לדידהו מקילינן ביו"ט יותר מבשבת ומותר לרחצו אפילו בחמין שהוחמו ביו"ט וכנ"ל וכ"ש בחמין שהוחמו מעיו"ט. אכן בתינוק שאין מורגל כ"כ אף בימי החול ברחיצת כל הגוף אפשר דאף בהוחמו מעיו"ט יש להחמיר ולעת הצורך בודאי יש להקל. ועיין בא"ר שכתב דרוב הפוסקים ס"ל כדעה ראשונה אלא שנוהגין לאסור ואין לשנות המנהג:
יט סָעִיף ב {יט} וכן נוהגין - ולענין אשה שחל טבילתה ביו"ט הסכימו כמה אחרונים שצריך ליזהר שלא יהיה במקוה רק פושרין דאל"כ אסור לטבול בה וכ"ז אם הוחמו המים מעיו"ט אבל ביו"ט אסור להחם ע"י ישראל וע"י עכו"ם יש להקל וכ"ז להחם בליל יו"ט ב' אבל להחם ביו"ט א' לצורך ליל ב' אין להקל כלל אם לא שהישראל יקח מהמים לשתות מהם קאפע או להדיח כליו דבזה מותר מדינא כדין ממלא חבית מים המבואר בסוף סי' תק"ג ורק שצריך ליזהר בכל זה שלא להוסיף אח"כ מים להיורה אלא בתחלה ימלא כל היורה מים כפי השיעור הצריך לו:
כ סָעִיף ג {כ} אדם מותר לטבול וכו' - ר"ל אע"ג דכלי אסור להטבילו ולטהרו מטומאתו ביו"ט מפני שנראה כמתקן הכלי עי"ז אדם שאני מפני שהוא נראה כמצנן עצמו במים [גמרא] ועיין לעיל סימן שכ"ו ס"ח במ"ב ובה"ל שם ביארנו כל פרטי דין זה:
כא סָעִיף ד {כא} מוגמר - דהוא דבר שאינו שוה לכל נפש אלא למעונגים ולא הותר ביום טוב ולענין שתיית טיטו"ן ביום טוב עיין בבה"ל:
כב סָעִיף ד {כב} על הגחלים - בגחלים של עץ אפילו אם הובערו לצורך אוכל נפש דיש בזה משום מכבה [הגחלים בתחלת נתינתן] ומבעיר שמבעיר הבשמים וכ"ש אם הבעיר הגחלים בשביל זה ואף בגחלת של חרס [פי' חרס שניסק לצלות עליו בשר] משמע בש"ס דאסור:
כג סָעִיף ד {כג} לגמר הבית - דוקא כשעושה זה ביום טוב אבל מותר ליקח מעיו"ט כלי של ברזל מלא נקבים ומעשנין אותה בבשמים ופוקקין הנקבים ולמחר פותחין הנקבים ונמצא הבית מתגמר מאליו ושרי לעשות כן אפילו בשבת [גמרא]:
כד סָעִיף ד {כד} למתקן לאכילה - ואפילו טובים כך אלא שרוצה למתקן יותר שרי:
כה סָעִיף ד {כה} של עץ - אף דיש בזה משום מכבה ומבעיר כנ"ל שרי דדבר זה שוה לכל נפש הוא דאף עניים מתאוין למתק אכילתן אלא שאינו מצוי להם ואף דבחרדל בסימן תק"י אסור בכה"ג התם משום דאפשר מבע"י שכן דרכו. ודע דיש מן הפוסקים שסוברין דדוקא אם הגחלים הובערו מכבר לצורך או"נ לקדרה וכה"ג אבל אסור להבעיר עצים לכתחלה כדי לפזר מיני בשמים תחת הפירות ע"ג גחלתן:
כו סָעִיף ד {כו} ואסור וכו' על הבגדים - ואפילו בגד שמריח כבר אין ליתן עליו כדי שיריח יותר ומ"מ אתרוג שהיה מונח מעיו"ט על הבגד ונטלו ממנו מותר להחזירו דאינו מריח יותר בשביל כך:
כז סָעִיף ד {כז} משום דמוליד וכו' - ואסור מדרבנן שהמוליד דבר חדש קרוב הוא לעושה מלאכה חדשה:
כח סָעִיף ד {כח} ריחא - וה"ה דאסור ליתן ביו"ט דבר המריח לתוך המים כדי שיריחו:
א סָעִיף א לעשות מדורה. דמתוך שהותרה הבערה לצורך אוכל נפש הותרה נמי שלא לצורך:
ב סָעִיף א יש אומרים דאסור. משמע מלשון מהרי"ל דדוקא יהודים אסור לחממו אבל ע"י עכו"ם שרי:
ג סָעִיף א דלפעמים אין הקור. כלומר כשאין הקור גדול יש איסור בדבר ונ"ל דאם הקור גדול כ"כ שהמאכלי' השמני' נקרשים שרי להסיק דהוי צורך אוכל נפש עסי' תר"מ ס"ד:
ד סָעִיף ב לא כל גופו. שאינו שוה לכל נפש אלא למעונגים:
ה סָעִיף ב לרחוץ תינוק. כיון דהיינו רביתיה לא גזרו (מרדכי) ונ"ל דהאידנא דאף בחול לפעמים אין רוחצין אותו ב' או ג' ימים אף בי"ט אסור לרחצו:
ו סָעִיף ב מותר להרבות. היינו דוקא בפעם א' אבל אסור להוסיף עליו כמ"ש ססי' תק"ג:
ז סָעִיף ב ויש אוסרין. נ"ל דלדידהו אסור לרחוץ תינוק כיון דס"ל די"ט ושבת שוין הן ובשבת פשוט דאסור לרחוץ תינוק אלא לצורך מילה כמ"ש סי' של"א ועיין במרדכי ולכן סידר ההג"ה ראשונה לעיל דקאי לדיעה ראשונה:
ח סָעִיף ג מותר לטבול. דנראה כמיקר עמ"ש סימן שכ"ו:
ט סָעִיף ד מוגמר. דאינו שוה לכל נפש:
י סָעִיף ד למתקן לאכילה. משמע מלשונו דאפי' טובים לאכילה אלא שרוצה למתקן יותר שרי דמשום כיבוי ליכא שסופו מבעיר ומשום אולודי ריחא ליכא שאין כוונתו להוליד ריח רק להכשיר אוכלין כמו בשרא שצולין אגומרי עסי' תק"ז ס"ד:
יא סָעִיף ד ואסור לסחוף. ואף על גב דמותר למלול עשבים כמ"ש סי' שכ"ב ס"ה דהתם ריחא מיהא איתא ואסופי היא דקמוסיף (גמ') ואין להביא ראיה מכאן דבגד שמריח כבר מותר ליתן עליו בשמים שיריח יותר דשאני הכא שהריח הוא שם רק שמוסיפו במלילתו שיצא הריח משא"כ בבגד דמ"מ מוסיף ריח חדש, ומ"מ אתרוג שהי' מונח מעי"ט על הבגד ונטלו מותר להחזירו בי"ט דאינו מריח יותר בשביל כך (עסי' תרל"ח), ופשוט דאסור ליתן דבר המריח לתוך המים כדי שיריחו דלא כמו שנוהגין קצת לעשות ליטול ידי הכהנים:
א סָעִיף א לעשות מדורה. כתב הר"ן טעמא משום דמתוך שהותרה הבערה לצורך כו' ולעיל סי' תק"א כתב ב"י בשם מהרי"א קושי' על הר"ן ועמ"ש ע"ז שם:
ב סָעִיף ב לרחוץ ידיו כו'. דידיו ורגליו שוה בכל נפש אבל כל הגוף אינו אלא למפונקים ואנן בעינן דבר השוה לכל נפש:
ג סָעִיף ב אבל במים שהוחמו מעי"ט כו'. דאין כאן דבר שחייבים עליו משום שבות ולא משום רשות ולא משום מצוה וכי גזרינן בשבת אבל בי"ט שרי לרחוץ כל גופו בחמין שהוחמו מעי"ט:
ד סָעִיף ב ויש אוסרין בכל ענין. מכח גזירה אטו חמין שהוחמו בי"ט:
ה סָעִיף ג אדם מותר לטבול. דאע"ג דגבי כלים חדשים אסו' משום תקוני מנא באדם מותר דאין נראה אלא כמיקר. ועמ"ש סי' שכ"ג מדין הטבלת כלים חדשים:
ו סָעִיף ד למתקן לאכילה. דזה הוא אוכל נפש אפי' לעניים אלא שאין מצוי להם ודמי לנזדמן לו צבי בי"ט כדאיתא פ"א דכתובות:
ז סָעִיף ד אפי' אם מפזרן כו'. דאין כאן משום מכבה דבאוכל נפש מותר כיון דא"א מעי"ט משא"כ בחרדל בסימן תק"י דאפשר מעי"ט:
ח סָעִיף ד כוס מבושם על הבגדים. בגמ' סחופי כסא אשיראי אסור משום דמוליד ריחא פירש"י לכפות כוס מבושם על השיראי' של מלבוש להכניס בהם ריח טוב אסור דקא מוליד ריחא בשיראי' משמע שמכוין זה שיכנס הריח בבגד. ובמהרי"ל כתוב אסור להניח אתרוג על סרבל בי"ט ראשון משום דמוליד ריח' דומיא דכסא על שיראי בפ"ב דביצה וכתב רש"ל ע"ז ותימ' לי הא לא אסר להניח הכוס אלא כדי למגמר כמ"ש הא"ז והא ראייה דנקט שיראי' ולא סתם בגד אלא שדרך שמגמרין אותן אבל היכא דאין מכוין למגמר נראה דשרי דלא שייך כאן לומר פסיק רישא אלא במלאכה ממש אבל הגימור גופיה אינה מלאכה אלא הכבוי וההבערה עכ"ל. ודבריו נכונים ול"ד למ"ש ססי' ש"כ דמי שידיו צבועים מן מי פירות יזהר שלא יגע במפה משום צובע ואע"ג דלא מכוין לצבוע המפה דצובע היא אב מלאכה וע"כ הוה פסיק רישיה: וראיתי בקצת קהילות השופכין שמן של ריח שקורין שפינגר"ד לתוך המים בי"ט לצורך נטילת ידי הכהנים לדוכן ואיסור' קא עבדי דמולידין ריח במים ואפי' שופכים בערב יום טוב מ"מ מולידין ריח ביום טוב ע"י הכהנים וזה ניחא להו ומכונים לכך ע"כ יש למנוע מלעשות כן:
א סָעִיף א להחם. וע"י עכו"ם שרי ואם הקור גדול כ"כ שהמאכלים נקרשים שרי להסיק דהוי צורך אוכל נפש. מ"א:
ב סָעִיף ב גופו. שאינו שוה לכל אדם אלא למעונגים:
ג סָעִיף ב תינוק. כיון דהו' רביתיה לא גזרו. מרדכי. והאידנא דאף בחול לפעמים אין רוחצין אותו ב' או ג' ימים אף בי"ט אסור לרחצו. מ"א:
ד סָעִיף ב להרבות. היינו דוקא בפעם אחת אבל אסור להוסיף עליו כמ"ש ססי' תק"ג:
ה סָעִיף ד מוגמר. ומותר להביא כלי מלא נקבים ומכסין אותו מעי"ט ופוקקין נקביו ולמחר פותחין הנקבים ונמצא הבית מתגמר ואפי' בשבת מותר. רש"ל:
ו סָעִיף ד למתקן. אפי' טובים לאכילה בלא"ה אלא שרוצה למתקן יותר נמי שרי. מ"א:
ז סָעִיף ד ריחא. עסי' תרנ"ח ס"ב ומה"ט כתבו הט"ז בסי' זה והמ"א בסי' זה ובסי' קכ"ח דאסו' ליתן מי וורדים בשבתות וי"ט לתוך המים לצורך נטילת ידים לכהנים ואפי' ששופכים מעי"ט מ"מ מולידין ריח בי"ט ע"י הכהנים וכ"כ הלק"ט ח"א סי' י"ט. אבל בתשו' גינת ורדים חא"ח כלל ג' סימן ט' כתב דבידים אין שום איסור כלל כי אם במים דודאי קמוליד ריחא דאסור. וכ"פ בתשובת ח"צ סי' צ"ב דבידים אין שום איסור כלל ע"ש. (אבל בספר א"ר כתב כיון דשמן עצמו מעורב במים לא הוי מוליד ריח ע"ש):
א סָעִיף א (ס"ק א) לעשות כו' דמתוך כו' עמ"ש מ"א סי' תק"א ס"ק ג':
ב סָעִיף א (ס"ק ב) י"א כו' משמע מלשון מהרי"ל כו' שהוא הי"א שכתב רמ"א:
ג סָעִיף א (ס"ק ג) דלפעמים כו' כלומר כו' דלכאור' מלשון רמ"א משמע כיון דלפעמים אין הקור גדול לכן יש לאסור אפי' הקור גדול משום לא פלוג. לכן כתב מ"א דאין זה כוונת רמ"א ולא בא לאסור אלא כשאין הקור גדול: ונ"ל דאם הקור כו' עסי' תרל"ט ס"ה כצ"ל. וע"ש במ"א ס"ק ט"ו דכה"ג מיקרי מצטער ופטור מן הסוכה:
ד סָעִיף ב (ס"ק ד) לא כל גופו שאינו שוה לכל נפש והוי כמו מוגמר שבס"ד שאסור ולא מיבעיא שאסור לההם חמים מים לצורך רחיצת כל גופו אלא אפי' כבר הוחמו בי"ט בהיתר אסור לגדול לרחוץ בהן כל גופו אבל תינוק ניהו דאסור להחם אפי' ע"י גוי לרחצו. מ"מ אם כבר הוחם אפי' ע"י ישראל מותר לרחוץ בהם תינוק:
ה סָעִיף ב (ס"ק ו) מותר כו' אבל אסור להוסיף כו' כיון דאין המים הצריכים לבשל משביחים ע"י התוס". כמו שמותר למלאות תנור פת אע"פ שא"צ אלא לככר לפי שאותו ככר שצריך לו משביח ע"י מילוי התנור. וכן בתבשיל כה"ג אבל במים דאינו משביח בתוס'. וטעם ההיתר הוא משום דחד טרחא הוא. לכן צריך ליתן כל המים הן הצריכים לו הן הנוספים בפעם אחת לקדרה. וכמ"ש ס"ס תק"ג:
ו סָעִיף ב (ס"ק ז) וי"א כו' די"ט ושבת שוין כו' ר"ל דבשבת קי"ל ודאי דאפי' הוחמו מע"ש אסור לרחוץ בהן דגזרי' הוחמו מע"ש אטו הוחמו בשבת וכדלעיל סי' שכ"ו. ונחלקו הפוסקים אי גם בי"ט גזרינן הוחמו מעי"ט אטו הוחמו בי"ט. או י"ט דקיל לא גזרו ביה רבנן כה"ג: ולכן סידר הגה א' כו' ר"ל מ"ש רמ"א שמותר לרחוץ תינוק סדרו תוך דברי דעה ראשונה שכתב המחבר שמתיר לגדול לרחוץ בחמין שהוחמו מעי"ט. אע"ג דבשבת אסור אפי' הוחמו מע"ש נכן הקיל גם בתינוק אפי' במים שהוחמו בי"ט אבל לדעה שניה דיו"ט ושבת שוין לענין מים שהוחמו מעי"ט ה"ה לענין תינוק י"ט ושבת שוין לאסור. דאל"כ הל"ל רמ"א האי קולא דתינוק אחר דעה שניה:
ז סָעִיף ג (ס"ק ח) מותר כו' עמ"ש סי' שכ"ו במ"א ס"ק ח:
ח סָעִיף ד (ס"ק ט) מוגמר דאינו שוה לכל נפש ודרשינן קרא דכתיב אשר יעשה לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם דוקא השוה וצריך לכל נפש שרי:
ט סָעִיף ד (ס"ק י) למתקן משמע מלשונו כ' דהרי"ף כתב לעשן הפירות כדי להכשירן לאכילה. וכן הרמב"ם כתב מותר לעשן תחת הפירות כדי שיוכשרו לאכילה. וכתב ע"ז הרב"י ע"פ הטעם שכתב הר"ן והוא מ"ש המ"א בס"ק זה דליכא משום כיבוי ואוליד ריח כמו בשרא אגומרי עכ"ל הרי"ף ורמב"ם שכתב להכשירן לאכילה. ע"כ לאו דוקא דלשון זה משמע דוקא שקודם העישון אין ראוים לאכילה הוא דשרי אבל אם היו קודם העישון ג"כ ראוי לאכילה והעישון אינו גורם אלא שמתעלים ומתמתקים יותר אסור ז"א לפי טעם הר"ן. דהא בבשרא אגומר' ג"כ היה אפשר לצלותו בשפוד. ואפ"ה מותר לצלותו אגומרי דניחא ליה יותר בצלי ע"ג גחלים ומותר כיון דאין איסור כלל לא מכבה ולא מבעיר ולא מוליד ריח עכת"ד ב"י. ולכן שנה בש"ע וכתב למתקן לאכילה וכ"ה לשון הטור להורות דאפי' ראויה לאכילה גם קודם העישון שרי: עיין סי' תק"ז סעיף ד' ר"ל זהו טעם הרמב"ן דס"ל דבשרא אגומרא לא מיקרי א"נ כיון דאפשר לצלותו בשפוד. ואפ"ה מותר דלא עביד מלאכה כלל. וה"ה עישון פירות לאו אוכל נפש הוא ואפי' הכי מותר דלא עביד מלאכה כמו בשרא אגומרי: ולפ"ז תחלת ההבערה ע"כ לא היה לצורך עישון פירות כ"א לצורך בישול. וכמ"ש לעיל סי' תק"י סק"ז ע"ש. אמנם בסי' תק"ז במ"א ס"ק ט' כ' מ"א דהרב"י ס"ל כשיטת רש"י דבין עישון פירות ובין בישרא אגומרי מיקרי אוכל נפש ממש ע"ש ולפ"ז אפי' לעשות תחלת ההבערה לצורך עישון פירות ג"כ מותר:
י סָעִיף ד (ס"ק יא) ואסור כו' שהריח הוא שם ר"ל הריח שיוצא ע"י המלילה כבר הוא כנוס תוך העשבים וע"י המלילה מוציאו. ואין כאן דבר חדש: עיין סי' תרנ"ח. דשם הביא בשם מהרש"ל שכתב דדוקא כשמניחו על הבגד היה כוונתו כדי שיריח הבגד הוא דאסור. אבל אי לא נתכוין לזה אע"ג דהוי פסיק רישיה מותר והסכים עמו הט"ז פה ע"ש אבל מ"א בסי' תרנ"ח חולק על מהרש"ל ואוסר אפי' אינו מתכוין ע"ש: ופשוט דאסור ליתן כו' ובט"ז הוסיף עוד דאפי' נותן לתוך המים דבר המריח מערב י"ט אסורים לרחוץ עם אותן המים בי"ט דמוליד ריח בידיי ובתשו' ה"ה ת"צ סי' צ"ב חלק עליהם דאפי' נותן דבר המריח במים בי"ט מותר וכן שרי לרחוץ בהן. דל"ש מוליד ריח לא במים ולא בגוף אדם ע"ש ראייותיו:
א סָעִיף א ס"א י"א כו' דלפעמי'. עמ"א ס"ק ג': והוי כמו מרחץ. עתוס' בשבת ל"ט ב' ד"ה וב"ה כו' ואור"י כו': ומוגמר. פ"ב די"ט כ"ב ב'. וכתיבות ו' א': ונהגו להקל. שהרי במתני' שאמרו מותר לעשות מדורה כו' לא חילקו בין קור גדול או לא וכן להחם חמין לרגליו אם צריך הרבה או לא וכן בכ"ד שמותר בי"ט:
ב סָעִיף ב ס"ב מותר כו'. שם לרגליו וה"ה לידיו וכמ"ש בשבת שם אלא פניו ידיו ורגליו אימא סיפא כו' ושם מ' א' תניא כוותיה כו' וז"ש אבל כו'. ואפי' כו': אבל מותר כו'. כמ"ש בפ' בתרא דיומא דמותר ברחיצ' ביה"כ משום דרביתיה וה"ה כאן: אבל אסור. כמ"ש תוס' ד"ה הנ"ל בשבת שם שאסור לעשות מן התורה הבערה בי"ט משום רחיצה כמו בשבת ואמרו בעירובין ס"ח א' דאפי' ע"י עו"ג אסור לחמם לצורך קטן אפי' בשביל מילה ואפי' בחש"מ אמרו בפ"ב דמ"ק כל שאינו עושה כו': אבל כשצריך כו'. כמ"ש בעירובין שם נחים ליה אגב אימיה ואע"ג דלגדול אסור כמ"ש בספט"ז דשבת וכל שכן בישראל העושה כמ"ש בפ"ק דחולין ועבסי' תק"ג שבי"ט אף לגדול מותר: אבל במים כו'. כמ"ש בשבת מ' א' ת"ר מרחץ כו' מעי"ט כו' מדאמר בשבת למ"ש רוחץ ובי"ט אמר למחר ע"כ לאחר שאסרו בחמין שהוחמו מע"ש ואפ"ה בי"ט מותר ועיין בתוס' שם ד"ה אלא כו' פי' בקונט' כו' ושמא יחלק כו' ובירושלמי פ"ג דשבת ופ"ב די"ט חמין שהוחמו בי"ט וכן חמין שהוחמו מע"ש לשבת רב ושמואל חד אמר מרחיץ בהן פניו ידיו ורגליו וחרנה אמר מרחיץ בהן כל גופו איברים איברים ולא ידעין מאן אמר דא ומאן אמר דא מן מה דאמר שמואל מרחיץ בהן פניו ידיו ורגליו רב דו אמר כו' וקאמר בי"ט ובע"ש מ' דבעי"ט בכ"ע מותר וכן בתניא כוותיה דשמואל לא הזכיר עי"ט: מיהו דוקא כו'. שבת שם ויוצא ומשתטף כו' דוקא ובנתחמם מעי"ט איירי כמ"ש פקקו נקביו מעי"ט כו': ויש אוסרין כו'. דמ' שם דכל הגזירות שם היה אף בי"ט כמש"ש ומשרבו כו' וקאי אי"ט שבשבת לא הוזכר זיעה שם ובפ' המביא אמרו להזיע וקודם גזירה וזיעה לא אסרו אלא משום חמין שהוחמו מבע"י כמ"ש רש"י שם ד"ה ועדיין היו כו' ומ"ש ויוצא ומשתטף מפרשים בצונן וכמ"ש בתוס' שם ד"ה אלא. ומיהו בתוספתא גריס כו' ע"ש וט"ס שם בתוס' ורש"י וצ"ל מעי"ט ומה דפלגינהו שם פקקו נקביו מע"ש כו' פקקו כו' ע"ש בתוס' ד"ה למ"ש כו' וכ"מ בירושלמי פ"ג דשבת ועיין מרדכי פ"ב די"ט וס' ראשונה ס"ל דגזירה דזיעה היה משום שהיו רוחצין בחמין שהוחמו בי"ט:
ג סָעִיף ג ס"ג אדם כו'. ע' סי' שכ"ג ס"ד מש"ש:
ד סָעִיף ד ס"ד ואסור לסחוף. גמ' די"ט שם:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.