א אֵין מְבַשְּׁלִים לְצֹרֶךְ עַכּוּ"ם בְּיוֹם טוֹב, לְפִיכָךְ אָסוּר לְהַזְמִינוֹ שֶׁמָּא יַרְבֶּה בִּשְׁבִילוֹ; וְדַוְקָא לְהַזְמִינוֹ, הַגָּה: לְבֵיתוֹ, אֲבָל לִשְׁלֹחַ לוֹ לְבֵיתוֹ עַל יְדֵי עַכּוּ"ם, שָׁרֵי, (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ"א בְּשֵׁם אוֹר זָרוּעַ); אֲבָל עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ, וְכֵן שָׁלִיחַ שֶׁנִּשְׁתַּלַּח לוֹ, וְכֵן עַכּוּ"ם שֶׁבָּא מֵאֵלָיו, מֻתָּר לְהַאֲכִילוֹ עִמּוֹ וְלֹא חַיְישִׁינָן שֶׁמָּא יַרְבֶּה בִּשְׁבִילוֹ. הַגָּה: וּמֻתָּר לְהַרְבּוֹת בִּשְׁבִיל עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ בְּאוֹתָהּ קְדֵרָה שֶׁמְּבַשֵּׁל בָּהּ לְעַצְמוֹ, (מָרְדְּכַי פ"ב דְּבֵיצָה), אֲבָל לִשְׁאָר עַכּוּ"ם, בְּכָל עִנְיָן אָסוּר, (א"ח וְתוֹסָפוֹת). וְיִשְׂרָאֵל הָאוֹפֶה בְּתַנּוּר שֶׁל עַכּוּ"ם וְצָרִיךְ לָתֵת לוֹ פַּת אֶחָד, לֹא יְיַחֵד לְעַכּוּ"ם אֶחָד קֹדֶם אֲפִיָּה, דְּאָז אוֹפֶה שֶׁל עַכּוּ"ם, אֶלָּא יֹאפֶה סְתָם וְיִתֵּן לוֹ אַחַר כָּךְ אֶחָד (כָּל בּוֹ).
ב בְּנֵי הַחַיִל שֶׁנָּתְנוּ קֶמַח שֶׁלָּהֶם לְיִשְׂרָאֵל לֶאֱפוֹת לָהֶם פַּת, אִם אֵינָם מַקְפִּידִים כְּשֶׁיִּשְׂרָאֵל נוֹתֵן מִמֶּנּוּ לְתִינוֹק, מֻתָּר לֶאֱפוֹת לָהֶם.
ג אָסוּר לְבַשֵּׁל וְלֶאֱפוֹת לְצֹרֶךְ כְּלָבִים, אֲבָל מֻתָּר לְטַלְטֵל מְזוֹנוֹת וְלִתֵּן לִפְנֵיהֶם. הַגָּה: אֲבָל אָסוּר לְהוֹצִיא בִּשְׁבִילָן מֵרְשׁוּת לִרְשׁוּת, (הג"מ וְהַמַּגִּיד פ"א). וְכֵן אָסוּר לְגַבֵּל הַמּוּרְסָן לְעוֹפוֹת, (מָרְדְּכַי), כִּי אִם עַל יְדֵי שִׁנּוּי, (כָּל בּוֹ). וּמֻתָּר לְהַרְבּוֹת בִּשְׁבִיל הַכְּלָבִים בְּאוֹתָהּ קְדֵרָה שֶׁמְּבַשֵּׁל בָּהּ לְעַצְמוֹ, אֲפִלּוּ אִם יֵשׁ לוֹ דָּבָר אַחֵר שֶׁיּוּכַל לִתֵּן לַכְּלָבִים אִם הָיָה רוֹצֶה, (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַ"ן וְהַיְּרוּשַׁלְמִי).
א סָעִיף א {א} אין מבשלין וכו' - וה"ה כל מלאכות שמותר לעשות בשביל ישראל בשביל נכרי אסור:
ב סָעִיף א {ב} לצורך כותים - דכתיב אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם ודרשו חז"ל לכם ולא לכותים לכם ולא לכלבים. ולצורך קראי"ם בתשובת ר' בצלאל סי' ס"ג אוסר ויש מתירין דטועים הם ומנהג אבותיהם בידיהם. ומומר לעבודת כוכבים או לחלל שבת בפרהסיא דינו כעכו"ם:
ג סָעִיף א {ג} להזמינו - ואינו מועיל מה שכבר הכינו כל צרכי סעודה דיש לחוש שמא יבשל עוד בקדרה אחרת בשבילו אחרי שמזמינו ורוצה לכבדו:
ד סָעִיף א {ד} שמא ירבה בשבילו - פי' שמא יבשל קדירה לבדה שלא היה מבשל אם לא בשביל העכו"ם ומשו"ה יש היתר לקמיה בעבדו דאין לחוש שמא יבשל בקדרה אחרת בשבילו:
ה סָעִיף א {ה} ודוקא להזמינו לביתו וכו' - ר"ל דכיון שרוצה לכבדו ואוכל על שלחנו חיישינן שיבוא לבשל בקדרה אחרת בשבילו אבל לא בששולח לו לביתו:
ו סָעִיף א {ו} אבל לשלוח לו לביתו וכו' - עיין במאמר מרדכי ועוד כמה אחרונים שהסכימו דדוקא אם שולח לו ממה שהכין לעצמו אבל אם הרבה בשבילו אפילו באותה קדרה שבישל ג"כ לעצמו אסור דכיון שמרבה בשבילו חיישינן שיבוא לבשל עבורו בקדרה אחרת ומזה תראה דמה שנוהגין רבים לשלוח ביו"ט דורון לנכרי שרוצה לכבדו ומוסיפין בשבילו שלא כדין הם עושין ולא מבעיא שאסור לאפות בשבילו חלה אחת כמו שנוהגין או לעשות בשבילו חרעמזי"ל ובלינצע"ס דכל אחד ואחד צריך טרחא לעצמו וגם אין אחד משביח מחמת הריבוי אלא אפילו מה שמרבין לבשל בשבילו דגים כשמבשל ביחד גם לצורך עצמו אסור וכנ"ל ויש מאחרונים שמקילין כשמבשל ביחד גם לצורך עצמו ובמקום איבה או הפסד ממון אפשר שיש לסמוך ע"ז:
ז סָעִיף א {ז} ע"י עכו"ם - אבל לא ע"י ישראל ומיירי שיש איסור טלטול לבית העכו"ם אפילו אם הוא רק כרמלית אבל אם העכו"ם דר תוך הרחוב שהוא מותר לטלטל שם גם על ידי שליח ישראל מותר:
ח סָעִיף א {ח} שרי - היכא דאיכא משום דרכי שלום ואפילו דרך ר"ה וכדלעיל סי' שכ"ה ס"ב עי"ש במ"ב:
ט סָעִיף א {ט} עבדו ושפחתו וכן שליח וכו' וכן עכו"ם וכו' - דדוקא כשמזמן העכו"ם אצלו דחפץ ביקרו חיישינן שמא ירבה בשבילו לבשל בקדרה לבדה משא"כ בעבדו ושפחתו וכן כל אלו שבאו מאליו לא חיישינן לזה:
י סָעִיף א {י} שבא מאליו וכו' - אף אם הוא אדם חשוב כיון שלא הזמינו לבוא ודוקא שבא אחר שכבר הכין סעודתו ויש חולקין דאכתי אם הוא אדם חשוב וראוי לכבוד חוששין שמא ירבה בשבילו אלא צריך שיאמר לו הישראל קודם שמאכילו אם יספיק לך במה שהכינו לעצמנו בא ואכול והט"ז מכריע להלכה דאם בא מאליו והישראל נותן לו לאכול בלי הזמנה והפצרה שיאכל אצלו מותר דבזה אין חשש שמא ירבה אבל אם מפציר בו שיאכל אצלו אע"פ שבא מאליו מ"מ כיון שחביב לו שיאכל אצלו חיישינן שמא יבשל לו קדרה אחרת עוד דמה לי שמזמינו דרך שליחות לביתו או שמזמינו אחר שבא אליו:
יא סָעִיף א {יא} ומותר להרבות - הנה המחבר כלל דין עבדו ושפחתו הכנענים ועכו"ם שבא מאליו בחדא מחתא ובא הרמ"א לפרש שיש חילוק ביניהם דבעבדו ושפחתו אפילו אם מרבה בקדירתו לכתחלה בשבילם שרי כיון דחד טרחא הוא ולא חיישינן בדידהו שמא יבשל קדירה אחרת בשבילם [אך צריך ליזהר שלא יאמר בפירוש שמבשל בשבילם] אבל בעכו"ם הבא מאליו שהוא מכובד אצלו דוקא כשנותנו ממה שהכין עבור עצמו אבל להרבות בשבילו אפילו בקדירה אחת אסור דחיישינן שמא יבשל עבורו לבד עוד בקדירה אחרת:
יב סָעִיף א {יב} באותה קדרה - ודוקא בב"א דחד טרחא הוא אבל להוסיף אח"כ בשר בשבילם אסור אלא א"כ יש לו מאכלים אחרים שיוכל לפייסם בם ונמצא שכל הבשר היה ראוי בשביל ישראל ואז מותר ליתן להם לאכול מזה. ולענין פת מסקי האחרונים דכיון שיש על כל ככר וככר טרחא בפ"ע ע"כ אין להתיר אפילו אופה בתנור אחד אא"כ יוכל לפייסן בדברים אחרים ונמצא שכל הפת ראוי בשביל ישראל ואז מותר ליתן גם להם לאכול ממנו ולפי המבואר לעיל בסימן תק"ז ס"י כל היתר הפת אינו כ"א בתנורים שלהם אבל בתנורים שלנו אפילו בשביל ישראל אין לאפות יותר ממה שצריך לו אכן לעת הצורך יש להקל גם בתנורים שלנו:
יג סָעִיף ב {יג} נותן ממנו לתינוק - יש מאחרונים שכתבו דלא שרי אא"כ נותן ממש לאכול ולא ע"י שיכול ליתן:
יד סָעִיף ב {יד} מותר לאפות וכו' - שהרי אם לא יאפה כל הפת לא יוכל ליתן לתינוק אף פת אחד וא"כ נחשבת כל האפיה בשביל פת זה שנותן לתינוק וכיון שאינו מיוחד איזה פת יתנו לתינוק מצינו למימר על כל אחד ואחד זהו שיתננו לתינוק. וכתבו האחרונים דה"ה אם הישראל נותן להם הקמח מחוק המלכות אלא שאין הישראל רשאי לאפות מקמח פת אחת לתינוק אא"כ יאפה להם כל הפת מותר לאפות להם ביו"ט ע"י שיתן פת אחד מהם לתינוק:
טו סָעִיף ב {טו} להם - עיין בט"ז שכתב דאין לסמוך על קולא זו דנתינת פת אחת אלא בכגון זה שהוא שעת הדחק:
טז סָעִיף ג {טז} לצורך כלבים - אפילו כלבים דמזונותיהם עליו ומכ"ש כלבים של הפקר ולאו דוקא כלבים אלא ה"ה שאר בהמה חיה ועוף אסור לעשות שום מלאכה עבורם דקרא דלכם ממעט עובד גלולים ובהמה:
יז סָעִיף ג {יז} לטלטל מזונות וכו' - עיין לעיל בהלכות שבת סימן שכ"ד שנתבארו שם כל הדינים השייכים לענין הכנת מאכל לבהמה וה"ה כאן:
יח סָעִיף ג {יח} אבל אסור להוציא וכו' - דלא הותר הוצאה ביו"ט כ"א לצורך האדם אבל לא לצורך בהמה:
יט סָעִיף ג {יט} מרשות לרשות - היינו אפילו להוציא מרה"י לכרמלית. וע"י עכו"ם נראה דשרי:
כ סָעִיף ג {כ} כ"א ע"י שינוי - שבכה"ג אף בשבת מותר כמבואר לעיל בסי' שכ"ד. ואופן השינוי מבואר שם בס"ג עי"ש:
כא סָעִיף ג {כא} בשביל הכלבים - וה"ה שאר בהמה וחיה אפילו לא היו מזונותיהן עליו:
כב סָעִיף ג {כב} אפילו אם יש לו ד"א וכו' - ט"ס וצ"ל אפילו אין לו ד"א וכו'. ועיין בביאור הגר"א שמפרש דברי הרמ"א דר"ל דאם היה לו ד"א במה לפייסן אפילו קדרה אחרת שרי להרבות בשבילן אם המאכל הזה ראוי לעצמו דאז חשבינן כאלו מבשל לצורך עצמו וכן מפרש המ"א בסק"ג את דעת הרמ"א וכן מבואר בד"מ אמנם במ"א סק"ג מוכח דלדינא דעתו כדעת המהרש"ל דבקדירה אחרת בשבילן אסור בכל ענין דבזה מוכח דהבישול שלא לצרכו הוא והעתיקו כמה אחרונים את דבריו ועיין בא"ר:
א סָעִיף א לצורך עכו"ם. וה"ה לצורך קראים (ר' בצלאל סי' ס"ג) ורש"ך ח"ג סי' ט"ו כ' דיש מתירין (כ"ה):
ב סָעִיף א ע"י עכו"ם שרי. אפי' דבר מאכל דרך ר"ה (ד"מ) ועסי' שכ"ה ס"ב ויש"ש אוסר אפי' ע"י עכו"ם ונ"ל להקל בזמנינו שאין לנו ר"ה גמורה: אחר שתיקן כל צרכי סעודה סמוך לסעודה מותר להזמינו (תניא) ונ"ל דוקא שלא היה דעתו עליו קודם סעודה כגון שהעכו"ם בא אליו סמוך לסעודה:
ג סָעִיף א באותה קדירה. אפי' לא אפשר לפייסינהו בד"א דלסברת אפשר לפייסינהו אפי' בקדירה אחרת שרי ומה שכ' הב"י בססי' זה הירוש' בלא מחלוקת נ"ל דלא קי"ל כוותי' דלפי הירוש' דמיירי בתנור א' אפי' לא אפשר לפייסינהו שרי כמ"ש הב"י בעצמו על דברי הא"ח שאין כן דעת הפוסקים ע"ש, ולפי גמרא דידן דטעמא משום דאפש' לפייסינהו אפי' בקדיר' אחרת ובתנור א' שרי והמרדכי לא ס"ל טעמא דאפשר לפייסינהו לכן לא התיר אלא באות' קדירה אפי' לא אפשר לפייסינהו וכו' עכ"ד הד"מ, וא"כ מ"ש כאן אבל לשאר עכו"ם בכל ענין אסור היינו משום דגזרי' שמא ירבה בשבילו בקדירה אחרת כמ"ש הרא"ש בהדיא וכ"פ היש"ש (והמרשים שהרשים בש"ע א"ח ותו' טעה בזה): אך מ"ש רמ"א דברי הב"י אהדדי מיושב בדברי היש"ש שכ' דדוקא בקדרה שרי להרבות לעבדו ולשפחתו אבל בתנור א' אסור דכל פת ופת צריך טירחא בפ"ע אא"כ יש לו במה לפייסן וכמ"ש הב"י וכן עיקר וכ"מ בגמ' דאמר ופליגא דריב"ל וכו' ועובדא דבני חילא הוי בתנור א' א"כ משמע בהדיא דאסו' ואפי' לגי' הרמב"ם לא שרי אלא מטעם שאם לא היו אופין כל הפת לא היו נותנין פת אחד לתינוק וכמ"ש ס"ב אבל בלא"ה אסור להרבות בתנור א' אפי' לעבדו ושפחתו או לבהמה אא"כ יש לו במה לפייסן ובקדירה א' שרי אפי' אין לו במה לפייסן ובקדירה אחרת או בתנור אחר אסור אפי' יש לו במה לפייסן דאסור לאפות בי"ט שלא לצורך וכ"כ היש"ש, ודברי הב"ח צ"ע ועב"ח סי' תק"ג בשם מרדכי הארוך ועמ"ש ססי' זה ובסי' תק"ו ס"ו:
ד סָעִיף ב מותר לאפות להם. שאם לא יאפו כל שהפת לא יניחו ליתן לתינוק פת א' (מ"מ) ומטעם זה אפי' ישראל נותן להם הקמח מחק המלכות אך שאין הישראל רשאי ליתן ממנו פת לתינוק אא"כ יאפה הכל שרי וכ"כ התו' והיש"ש טרח עצמו להעמיד סוגי' הגמ' בע"א ע"ש:
ה סָעִיף ג מותר לטלטל. משמע בתו' דדבר שאינו ראוי למאכל בהמ' אלא ע"י הדחק אסור לטלטלו ומדעת הפוסקים משמע דשרי:
ו סָעִיף א אפי' אם יש לו. ט"ס הוא וצ"ל ואפי' אם אין לו וכמ"ש ס"א דבקדירה אחת שרי להרבות בכל ענין ובש"ע דפוס קראקא דלג מלת ואפי' וכת' אם יש לו וכו' וכמ"ש עיקר ע"פ הד"מ:
א סָעִיף א לצורך עכו"ם. דכתיב יעשה לכם ולא לעכו"ם לכם ולא לכלבים:
ב סָעִיף א שמא ירבה בשבילו. פי' שמא יבשל קדירה לבדה שלא היה מבשל אם לא בשביל העכו"ם דאם לא הרבה בשביל עכו"ם אלא בקדרה שהוא מבשל בה ליכא חשש איסור כ"כ הרא"ש ומ"ה יש היתר בעבדו דאין לחוש שמא יבשל קדרה אחרת בשבילו ועמ"ש בסמוך בסי' זה מתנגד לזה:
ג סָעִיף א לשלוח לו לביתו ע"י עכו"ם שרי. נראה דזה מיירי שיש איסור טלטול לבית העכו"ם ע"כ צריך לשליח העכו"ם אבל ע"י ישראל אסור אע"ג דאין עירוב והוצאה בי"ט היינו לצורך ישראל אבל לצורך עכו"ם לא ואם העכו"ם דר תוך הרחוב שהוא מותר לטלטל לשם גם ע"י שליח ישראל שרי כיון דאין כאן איסור הזמנה:
ד סָעִיף א וכן עכו"ם שבא מאיליו. ברמב"ם כ"כ וסיים הטעם שכבר הכינוהו וכתב הטור על זה ואינו נראה דאע"פ שכבר הכינוהו אכתי איכא למיחש שמא ירבה בשבילו אם הוא חשוב וראוי לכך אלא צריך שיאמר לו אם יספיק לך במה שהכננו לעצמנו בא ואכול עכ"ל. ונלע"ד להכריע להלכה דאם בא מאיליו והישראל נותן לו לאכול בלא הזמנה והפצרה שיאכל אצלו אין איסור שמא ירבה אבל אם מפציר בו שיאכל אצלו אע"פ שבא מאליו מ"מ כיון שחביב לו שיאכל אצלו חיישי' שמא יבשל לו קדירה אחרת עוד ומה לי שמזמינו דרך שליחות לביתו או שמזמינו אחר שבא אליו ומשמע מדברי רמב"ם דבמקום שיש חשש שמא ירבה לא מועיל מה שכבר הכינו דיש לחוש שמא יבשל עוד קדרה אחרת כנלע"ד. ומ"ש הטור צריך שיאמר לו אם יספיק כו' הכי איתא בגמ' מרימר ומר זוטרא כי הוה מיקלע להו עכו"ם בי"ט א"ל אי ניחא לך במאי דטריח לן מוטב ואי לא טירחא יתירה אדעתא דידך לא טרחי' ומ"ה כ' הרשב"א והטור דצריך שיאמר כן. וק' על הרמב"ם דלא הזכיר אמירה זו וס"ל דאינה מעכבת כמ"ש המגיד. ולמה אמרו מרימר ומר זוטרא דבר זה. ונ"ל דאדרבה יש לדקדק על אמירה זו מה תועלת יש בה כיון שלאו בעכו"ם תליא מילת' אלא בישראל שיזה' שלא ירבה בשביל העכו"ם ואמיר' זו למה וע"כ נ"ל דמרימר ומר זוטר' אמרו כן דרך פיוס להעכו"ם שלא ירע לו על שאינו מבשל בשבילו לפי שלפי דת תורתינו אין לנו להטריח בשבילו וא"כ אין באמירה זו תועלת לדינא ע"כ לא זכרו הרמב"ם והוא נכון:
ה סָעִיף א אבל לשאר עכו"ם בכל ענין אסור. תמוה האי מילתא דב"י כ"כ בשם א"ח וז"ל לא ישלח דורון בי"ט לעכו"ם לא פת ולא תבשיל אם היה בדעתו לשלוח לו שא"א שלא ירבה בשבילו. ומ"ש ממלאה אשה קדירה כו' היינו דוקא בשביל ישראל עכ"ל וכב"י ע"ז דאין דעת הפוסקים כן והיינו מדכ' ב"י קודם לזה בשם הג"מ בשם א"ז דמותר לשלוח לעכו"ם ע"י עכו"ם כו' ורמ"א עצמו הביא זה בתחילת הסי' ולא חילק שם בין היה בדעתו לשלוח לו דאם היה היתר בלא היה בדעתו יש להתיר אפי' היה בדעתו דהא אפי' בלא היה בדעתו תחילה יש חשש שמא יבשל עוד קדירה בשבילו כמ"ש בסמוך בשם רמב"ם אלא ודאי דכאן ע"י שליחות לביתו אין שום חשש שמא ירבה וכן מ"ש א"ח דחיישי' לשמא ירבה דמשמע אפי' בקדירה א' שייך איסור ריבוי זה אינו כמ"ש ב"י בסי' זה בשם הרא"ש והר"ן דדוקא לקדירה אחרת חיישי' כמ"ש תחילת הסי': שוב ראיתי לרש"ל פ"ב דביצה סי' כ"ג שכ' על דברי א"ח הללו וז"ל ול"נ מ"ש לאסור אף בקדירה א' לצורך עכו"ם ממה דמותר להרבות בקדירה א' לצורך ח"ה מאחר שהטעם דחד טירחא הוא ה"נ גבי עכו"ם דדוקא גבי פת הוא דמחלקי' בין ישראל לעכו"ם משום דכל פת טירחא בפ"ע ולא התירו אלא משום שהפת נאפה יפה בזה י"ל דדוקא לישראל התירו כיון דחזי ליה כל פת ויש ג"כ טעם שהפת נאפה יפה אבל לא לצורך עכו"ם אבל גבי קדירה שאין הטעם משום שנתבשל יפה אלא משום חד טירחא ולית בה איסור כלל ה"ה גבי עכו"ם ובלבד שלא יאמר בפי' שעושה לשם עכו"ם אבל מ"מ הדין אמת דאיכא למיחש שמא יבשל עוד קדירה אחרת עכ"ל ואם גם רמ"א נתכוין לזה. לא ה"ל להתיר תחלה לשלוח לביתו מטעם זה:
ו סָעִיף ב בני החיל כו'. בפ"ב דביצה אמרי' דר"ה פסק כן אלא דאמרי' שם ופליג' דריב"ל דאמר מזמנין לעכו"ם בשבת ואין מזמנין לעכו"ם בי"ט דשמא ירבה בשבילו וא"כ קשה על הרמב"ם שפוסק כהנהו תרתי והטור כ' באמת לאיסור בהך דבני חיל אפי' אין מקפיד כו'. וכ' שהרמב"ם מתיר ואינו כן לפי גי' גמ' שלנו עכ"ל. משמע שהוא סבור דרמב"ם ל"ג הך ופליג' אלא דמ"מ י"ל דהא ע"כ פליגי דרב הונא לא חש לשמא ירבה דהא באמת מרבה כאן בכל הפת שאופה וי"ל דשאני בהא דר' הונא שאין חלק לישראל בקמח רק ע"י הפת שיתן לתינוק כל שאין העכו"ם מקפיד הלכך מותר כיון שהישראל לא יכול ליקח קמח לפת א' לתינוק אם לא שיאפה הכל משא"כ בהא דריב"ל בזימון העכו"ם לא יגרע חלק הישראל אם לא יזמין להעכו"ם וכ"כ ה' המגיד תי' זה. וק"ל דא"כ תקשה לך קושית התוספת בפ"ב דף כ"א על עיסה של שותפות עם העכו"ם שאסור לאפותה בי"ט משום דאפשר למפלג בלישה הא יש היתר שיש הנאה לישראל שהפת נאפה יפה כשהוא מלא התנור ותי' התו' דלא מהני זה אלא אם כל הפת של ישראל דהרשות בידו [לאכול] כל א' או זה או זה ועוד שמא יבואו אורחים אבל הכא חציה של עכו"ם אסור לאפות בי"ט עכ"ל וא"כ חזי' שהנאה של ישראל שהיא תלויה במה ששייך לעכו"ם לא מהני ואמאי מהני הכא מה שיש לו הנאה שיתן לתינוק א' מהם וא"ל דשאני התם דהגוף של ישראל ויוכל לחלק העיסה אלא משום הנאת אפיה יפה רוצה להטריח בשל עכו"ם זה אסור משא"כ כאן שאין לו פת כלל בלי חלק העכו"ם בזה מותר לאפות הכל. וכ' ה' המגיד דאפשר דגם הרמב"ם גרס הך ופליגי בגמ' אלא דמפרש אותו על מידי אחרינא דהיינו דאמרי' שם קודם הני סופלי פי' גרעיני תמרים היאך שדי' לחיותא בי"ט לר"י הגלילי דאמר לכם ולא לכלבים ושני אגב ריפתא מטלטל להו ש"מ דבמקום שאין עושין מלאכה כגון בשביל הבהמה אסור גם הטלטול אלא ע"י ריפתא וע"ז פליג ריב"ל ואמר מזמנין לעכו"ם בשבת ש"מ דמותר לטלטל אע"ג דאסיר במלאכה בשבילו בי"ט. ובאמת אין פי' זה עולה יפה כלל דשאני בטלטול דשבת דמותר כיון שהוא ראוי עכ"פ לישראל וכבר דחה רש"ל שם בפ"ב סי' כ"ב פי' ה' המגיד עבור זה. ופי' דפלוגתא היא בין ריב"ל לרב הונא אם הקמח של ישראל דשם התיר רב הונא ואסר ריב"ל דלא ה"ל לישראל ללוש עבור מעט פת שלו שיתן לתינוק ומוסיף בשביל העכו"ם שהרי יכול ליטול מעט בלישה אלא שאין העכו"ם מניחו. אבל הרמב"ם שכתב שהקמח הי' של בני החיל מותר לאפות ע"כ. ופי' זה תמוה טפי. דא"כ מנ"ל לתלמודא דפליגי דלמא רב הונא מיירי מקמח של בני חיל כמו הרמב"ם ובהדיא משמע כן מל' הגמ' דאמר הנהו בני באגי דרמו עלייהו קימחא דבני חילא כו' מבואר דהקמח הוא של בני החיל ולמה עשה פלוגתא בגמ' בחנם ותו דודאי לא יעלה על הדעת שיתיר רב הונא קמח של ישראל לאפות ממנו לעכו"ם בשביל אפיית פת קטן לתינוק שהיה אפשר לו לאפות בלא"ה אלא צ"ל דרמב"ם ל"ג הך ופליגי בגמ' וכן בה"ג שמביא הטור שס"ל כרמב"ם אלא אי קשיא לי הא קשיא לי דהא כ' הטור בשם בעל העיטור בסי' תק"ג דהא דיכול להרבות בבישול בי"ט דוקא קודם אכילה אבל לאחר אכילה אינה יכולה לבשל ולו' אוכל ממנו כזית דאין לך הערמה גדולה מזו ע"כ והכא אנו מתירים לאפות לחם עכו"ם בשביל הערמת פת לתינוק ואין לדחוק ולו' דכאן מיירי קודם אכילה דא"כ ה"ל לרב הונא לאפלוגי בהכי כמו דמפליג בין אם מקפידים בריפתא לינוקא או לא ותו דהא בגמ' פרכי' על רב הונא ממעשה דשמעון שלא בא אמש לב"המ מפני שהיה צריך לשחוט עגל לבני חיל וא"ל ר"י בן בבא שלא יפה עשה שהרי אמרה תורה לכם ולא לעכו"ם ואמאי הא חזי למיכל מיניה ולפי מה שתרצה לאוקמי מלתא דר"ה דוקא קודם אכילה לא פריך מידי מההוא דעגל דשם הי' אחר אכיל' דהרי באמש הי' ודבר זה צ"ע טובא דאין ליישבו לפי הנלע"ד והנלע"ד דודאי מצד הדין הערמה אסורה כההיא דבעל העיטור שזכרנו ותלמוד ערוך הוא שם ובלבד שלא יערים אלא דכאן שהיה חיוב עליהם מצד חוק המלכות וקשה להיפטר מזה ומ"ה בקשו עילה למצוא היתר אפי' כל דהו מה שלא מותר בלא"ה ומ"ה לא אשכח שם קושיא אלא בדבר שהיה ג"כ הכרח מצד בולש' שהיו צריכים לשחוט להם עגל ואפ"ה אר"י בן בבא יצא שכרכם בהפסדכם כו' ונ"ל קצת סיוע לזה מדשחט שמעון התימני העגל בי"ט מה ס"ד והלא לכ"ע אמרי' לכם ולא לעכו"ם אלא ודאי דמצד אונס עשה כן דבקשה החיל לחטוף כל מה שהיה להם כדאמרי' שם והוה הפסד שמחת י"ט דלא ה"ל מה לאכול וכדיעה השניה דסי' תקי"ד שמביא רמ"א דמותר להרבות בשביל זה אם חשש שיטריף הכל ה"נ כן ור"י בן בבא ס"ל כדיעה הראשונה דאסור להרבות אפי' בזה ונ"ל דבזה א"ש מאמר ר"י ב"ב שאמר יצא שכרכם בהפסד כ' פירש"י מה שנשתכרת' בממון הפסדת' במה שתענשו על חילול י"ט משמע שאין כאן לא הפסד ולא שכר באמת דיצא זה בזה. ולכאורה דבר זה תמוה הא ודאי עונש על חילול י"ט גדול מאוד בע"הב והיאך נחשב כנגדו שכר ממון אלא ודאי דבאמת אין עונש בע"הב כיון שה"ל מחמת אונס אלא כיון שאין זה היתר ברור לדידיה גיזם עליו שיהיה להם עונש ח"ו ונראה דבדרך זה אמרי' בגמ' דפליג ריב"ל מדאמר מזמנין לעכו"ם בשבת ואין מזמנין לעכו"ם בי"ט דזה מיירי בודאי מצד ההכרח קצת דאל"כ ודאי אין ראוי לאכול עם העכו"ם בפרט בשבת כדאיתא בפר"א כל האוכל עם העכו"ם כאלו אוכל שקצים אלא ודאי דמיירי מהכרח ואפ"ה אסור בי"ט ע"כ פליג ארב הונא דמתיר כיון שיש קצת הכרח ואנן ס"ל דבאמת יש לחלק בין אונס או לא ומ"ה שפיר פסקו ה"ג ורמב"ם כר"ה דס"ל דביש אונס אפי' ממון יש להתיר ע"י הערמה זו דכל חדא חזי' לתינוק אבל לא באופן אחר וההיא דאין מזמנין בי"ט שזכרו הפוסקים הוא במקום שאין אונס דהא לא הוזכר כאן דמזמנין בשבת והא דאמר הטעם משום שמא ירבה בשבילו ולא אסר מטעם אכילה עמו חדא ועוד קאמר בי"ט וכיוצא בזה מצינו בפ' ב"מ וזה א"א לו' בדברי ריב"ל שהרי אמר מזמנין לעכו"ם בשבת משמע דאיירי מאונס ובזה נחה שקטה התלונה על הרמב"ם בזה ממה שהקשו עליו וכן ראוי להורות הל' למעשה שאין לסמוך על הערמה זו דראוי לתינוק אלא דוקא בצירוף מקום שיש אונס שיבוא על ידו ביטול שמחת י"ט כנ"ל נכון וברור בס"ד:
ז סָעִיף ג אסור לבשל כו'. דקי"ל כר"י הגלילי דממעט מלכם עכו"ם וכלבים ולא כרע"ק דאין ממעט רק עכו"ם:
ח סָעִיף ג אבל אסור להוציא כו'. דלא התיר אלא טלטולי בעלמא אבל איסור דאורייתא לא וק"ל דהא פרכינן בגמרא הני סופלי היכי שדינן לחיותא והיינו מטעם מוקצה כמ"ש ב"י בשם הרא"ש כאן בסמוך כיון דאינם ראוים לאכילה כ"א ע"י הדחק והוצרך בגמרא לתרץ ע"י ריפתא למה לא משני כיון דאין כאן אלא איסור מוקצה שהוא דרבנן שרי כמו שהתירו כאן בטלטול שהוא ג"כ דרבנן ומי הטריחו לחלק באיסורי דרבנן וצ"ע:
ט סָעִיף ג אם יש לו ד"א כו'. דאל"כ הא אסור כיון דאפשר למפלגי בעיסה מהו השייך לכלבים וצ"ע למה פסק דצריך שיהיה לו דבר אחר הא מסקנת הר"ן דאפי' ל"ל מותר הואיל ואפשר שתזדמן לו דבר אחר כמ"ש ב"י והקשה ב"י אפי' אית ליה נבילה אמאי שרי לאפות כל העיסה שהרי כיון שכלבים אוכלים ממנה נמצא שא"צ כול' לאדם בי"ט ותי' בשם ירושלמי דאתיא כרשב"א דאמר ממלאה אשה תנור פת מפני שהפת נאפה יפה בזמן שם תנור מלא ולפ"ז צ"ל למה לא הביא הטור דין זה דכיון שכ' הטור בסי' תק"ז דלדידן לא שייך בתנורים שלנו האי סברא ע"כ אסור בזה אבל נ"ל דאין כאן קושיא כל עיקר דכיון דאמרי' דהאי מלתא דאפשר לפייסן במידי אחרינא הוה כמו א"א להפלג בעיסה א"כ ודאי שרי דהוה הכל לצורך האדם והוי כמו בהמ' חציה של עכו"ם דמותר לשוחט' בי"ט דכ"מ בגמרא וכמדומה שהירושלמי פליג בזה אתלמודא דידן במה דמתיר בשביל ראוי לפייסן בנבילה:
א סָעִיף א עכו"ם. וה"ה לצורך קראי"ם. הרב בצלאל ורש"ך כתב דיש מתירין. כנה"ג ע"ש:
ב סָעִיף א ע"י עכו"ם. נראה דזה מיירי שיש איסור טלטול לבית העכו"ם ע"כ צריך שליח העכו"ם אבל ע"י ישראל אסור אע"ג דבי"ט אין עירוב והוצאה היינו לצורך ישראל אבל לצורך עכו"ם לא. ואם העכו"ם דר תוך הרחוב שהוא מותר לטלטל שם גם ע"י שליח ישראל שרי ט"ז שם. כ' בס' תניא אחר שתיקן כל צרכי סעוד' סמוך לסעודה מותר להזמינו וכ' המ"א ונ"ל דוקא שלא היה דעתו עליו קודם סעודה כגון שהעכו"ם בא אליו סמוך לסעודה ועיין ט"ז:
ג סָעִיף א מאליו. זו דעת רמב"ם אבל הטור חולק עליו וכתב הט"ז להכריע להלכה דאם בא מאליו והישראל נותן לו לאכול בלא הזמנה והפצרה שיאכל אצלו אין איסור שמא ירבה אבל אם מפציר בו שיאכל אצלו אע"פ שבא מאליו מ"מ כיון שחביב לו שיאכל אצלו חיישינן שמא יבשל לו קדרה אחרת עוד דמה לי שהזמינו בדרך שליחות לביתו או שהזמינו אחר שבא אליו עכ"ל ע"ש:
ד סָעִיף א אסור. משום דגזרינן שמא ירבה בשבילו בקדירה אחרת ועיין מ"א וט"ז:
ה סָעִיף א יש לו. טעות סופר הוא וצ"ל אפי' אם אין לו וכמ"ש ס"א דבקדירה אחת שרי להרבות בכל ענין. מ"א. וע' ט"ז:
א סָעִיף א (ס"ק ב) ע"י נכרי שרי. אפילו דבר מאכל דרך ר"ה דאיכא תרתי לריעותא שנוציא דרך ר"ה צורך גוי. וגם דבר מאכל דא"ל שמא ירבה בשבילו קמ"ל דמותר. דמשום שמא ירבה ליכא כיון דאינו מזמינו. וגם משום הוצאה ליכא כיון שהוא ע"י גוי מותר כ"כ הרב"י. אלא שהרב"י סבירא ליה דהגמ"יי שהוא מרא דהאי דינא. לא התיר אלא דרך ר"ה איסור הוצאה. אבל דבר מאכל אסור דגם ע"י שליחות א"ל שמא ירבה. אבל ד"מ חולק על הרב"י דהג"מיי מתיר אפילו דבר מאכל כנ"ל: ויש"ש אוסר כו' בפ"ק דביצה סי' ל"ז. והביא ראיה מדברי התוספות פ"ק דכתובות דף ז' ע"א דישראל אסור להוציא לצורך גוי בי"ט. וכתב התוס' אע"ג דר"ה שלנו לא הוי אלא כרמלית דהא אין ר"ה שלנו רחב ט"ז אמה ואין איסורו אלא מדרבנן. מ"מ גם בי"ט גזרו. ואח"ז הביא יש"ש דברי הגמ"י הללו דמותר לשלוח לגוי ע"י גוי. וכתב עליו יש"ש ואיני יודע למה. לפי מאי דקי"ל כל מה שאסור לעשות לישראל אסור לו' לגוי לעשותו אפילו באיסורי דרבנן. כ"ש באסורי דאורייתא לפי מה שפרשתי עכ"ל (והיינו דמהרש"ל אזיל לשיטתיה שכתב בפ' אין צדין סי' ח' דאפי' אין ס' ריבוי בוקעים בו אפ"ה מיקרי ר"ה אם רחב ט"ז אמה ומפולש משער לשער וזה שכ' כ"ש באסורי דאורייתא ר"ל כשאינו רחב ט"ז אמה דמודה דאינו אלא כרמלית מ"מ אסור אמירה לגוי כ"ש כשרחב ט"ז אמה דאיכא ר"ה דאורייתא לדעת יש"ש פשיטא דאסור אמירה לגוי. ואעפ"כ כתב מ"א דנ"ל להקל בזמנינו דאין לנו ר"ה גמורה. והיינו כמ"ש לעיל סי' שמ"ה ס"ק ז' דקי"ל כהפוסקים דלא מיקרי ר"ה אלא א"כ ס' רבוא בוקעים בו בכל יום וזה אינו בזמנינו ודלא כמהרש"ל ע"ש. א"כ כיון דאינו מצוי כלל ר"ה בזמנינו יש להקל באמירה לגוי וע"ל סי' תק"ח סעיף ב': אחר שתיקן כו' מותר להזמינו. ונ"ל דוקא כו' שהגוי בא אליו סמוך לסעודה. וצ"ל לפ"ז מאי הוסיף מ"א שהביא דברי תניא. דהא היתר זו הובא בדברי הרב"י שכתב וכן נכרי שבא מאיליו כו' וא"ל דאתי לאפוקי מדעת ט"ז שכתב בס"ק ד' דהרב"י לא התיר אלא בבא מאיליו אז מותר להאכילו בלי הזמנה ובלי הפצרה אבל אם מפציר בו ומזמינו אפילו בא מאליו אסור דמה לי שהזמינו דרך שליחות לביתו. או שמזמינו אחר שבא אליו ע"ש ומדברי תניא שכתב אחר כו' מותר להזמינו משמע דמתיר אפילו מזמינו ומפציר בו כיון שבא מאיליו:
ב סָעִיף א (ס"ק ג) באותה קדר' כולי אמרינן דף כ"א ע"א א"ר חסדא עיסה חציה של ישראל וחציה של גוי אסור לאפותה בי"ט משום דאפשר למיפלגי בלישה. ויאפה חלק ישראל לבד: מתיב רב חנא ב"ח מדתנן עיסת הכלבים בזמן שהרועים אוכלים ממנה מותר לאפותה בי"ט (אע"ג דלכלבים גרידה אסור משום דקי"ל כרבי יוסי הגלילי דדרש לכם ולא לכלבים מ"מ כיון שרועים ג"כ אוכלים ממנה מותר) ואמאי הא אפשר למפלג בלישה חלק הרועים לבד ומשני דמתני' מיירי דא"ל נבלה דאפשר לפייס הכלבים בנבלה ויאכלו הרועים כל העיסה (ודינו של ר"ח הנ"ל הובא לעיל סי' תק"ז סעיף וי"ו) ונחלקו הפוסקים בדעת ר"ח הרא"ש והר"ן ס"ל דע"כ ר"ח לא אסר אלא בעיסה מרובה שלא יספיק תנור א' וצריך לשני תנורים אבל בתנור א' מותר לאפות גם חלק הגוי דקי"ל כרשב"א דף י"ז וכן הוא לעיל סי' תק"ז ס"ו דממלא אשה תנור פת אף על פי שא"צ אלא לככר אחד מפני שהפת נאפה יפה כשהתנור מלא. אבל התוספות חולקים וס"ל דר"ח אוסר אפילו בתנור א' דע"כ לא התיר רשב"א למלאות התנור אע"פ שא"צ אלא לככר א'. אלא כשכל העיסה של ישראל. אבל לא כשחצי העיסה של גוי. וע"ש הטעם לחלק בין גוי לישראל. ובס"ס זה הקשה הרב"י מאי מהני במאי דא"ל נבלה ומצי לפייסן בנבלה מ"מ כיון דהכלבים אוכלים מן העיסה א"כ אפה בשביל הכלבים. וכתב שמצא בירושלמי דמוקיל מתני' דעיסת כלבים הנ"ל בתנור אחד ואתי' כרשב"א דא"ל ממלאה אשה תנור פת כו'. ונראה מדבריו דמשוה הירושלמי עם גמרא דידן וגם הש"ס דידן מוקי למתני' בתנור א' ואפ"ה אסור. והיינו כדעת התוס' הנ"ל אלא בא"ל נבלה לפייסן דאיכא תרתי למעליותא אז שרי: אך הד"מ ס"ל עיקר כדעת הרא"ש ור"ן הנ"ל דתנור אחד מודה ר"ח דשרי וע"כ הא דהוצרך הש"ס לאוקמי בא"ל נבלה ע"כ רצה לאוקמי מתני' אפילו בשני תנורים. מ"מ כיון שאפשר לפייסן בנבלה אע"ג שהכלבים אוכלים מן העיסה מ"מ כיון דאפשר לפייסן הוי כל האפיה בשביל הרועים. וא"כ הירוש' דמוקי לה בתנור אחד ע"כ חולק על ש"ס דידן. דירוש' אצ"ל דמיירי דא"ל נבלה לפייסן. ובזה יובנו דברי מ"א: נ"ל דלא קי"ל כוותיה. ר"ל באוקימתא דמתני' דלהש"ס דידן מתני' מיירי אפילו בשני תנורים. אבל הדין של ירושלמי אמת דבתנור אחד שרי ואפילו ל"ל מידי לפייסן: דלפי הירושלמי כו' כמ"ש הרב"י בעצמו ע"ד א"ח. ר"ל דלא תימא מאי קושיא. דילמא הרב"י תופס עיקר שיטת התוס' דר"ח אוסר אפילו בתנור אחד ולכן שפיר י"ל דהש"ס דילן וירושלמי אינן חולקים דתרתי בעי' תנור א' וגם דא"ל מידי לפייסן וכנ"ל. עז"כ ד"מ דמוכח מדברי הב"י דגם הרב"י תופס עיקר שיטת הרא"ש ור"ן דכתב ע"ד א"ח שכתב כדברי התוס' ואין כן דעת הפוסקי' אלמא דס"ל להרב"י כהר"ן ורא"ש. דהרב"י כתב בשם א"ח וז"ל לא ישלח לגוי דורון בי"ט לא פת ולא תבשיל אם הי' דעתו לשלוח בי"ט שא"א שלא ירבה בשבילו: ומ"ש ממלא אשה קדירה אע"פ שא"ל אלא לחתיכה א' היינו דוקא לצורך ישראל עכ"ל. וע"ז כתב הרב"י וכבר נתבאר תחלת סי' זה שאין כן דעת הפוסקים עכ"ל הרב"י. והיינו כהרא"ש ור"ן דגם בגוי מותר למלאות תנור פת כו' וה"ה למלא קדרה כו': והמרדכי כו' דבד"מ הביא דברי מרדכי שכ' וז"ל ושפחות שלנו הואיל ואפשר לפייסינהו במידי אחריני שריא אפי' מרבה בשביל'. ונ"ל דוקא באותו תנור ובאותה קדרה עכ"ל וכתב ד"מ ונראה דהא דקאמר דוקא באותה קדרה כו' הוא סברת מרדכי ופליג על ראבי"ה דמתיר משום דאפשר לפייסינהו דלפי אותו טעם אפי' בקדרה אחרת נמי שרי. ואי באותה קדרה בכל גוונא שרי ע"כ לשון ד"מ. ולפי דעתו צ"ל דהמרדכי תופס עיקר כשיטת ירושלמי דמתני' מיירי בתנור אחד. והירושלמי לא ס"ל דמהני היכי דא"ל מידי לפייסן. מכל מקום טעמא בעי למה שביק ש"ס דידן ופסק כירושלמי: וא"כ מ"ש כאו אבל לשאר נכרי כו' דא"ל שמא ירבה בשבילו אסור אפילו באותה קדרה. אע"ג דאם מרבה בשביל גוי באותה קדרה לדעת הרא"ש ור"ן מותר היינו משום גזרה שמא ירבה בשבילו בקדירה אחרת: והמרשים כו' טעה בזה דאדרבא דעת התו' וא"ח דאפילו באותה קדרה ובתנור א' אסור לגוי. אע"כ רמ"א תופס עיקר דעת הרא"ש והר"ן הנ"ל: אך מ"ש רמ"א כו' דדוקא בקדרה דאיכא חד טרחא (והיינו כשנותן הכל בפעם א' בתוך הקדרה וכדלעיל ס"ס תק"ג) וא"כ לא עבד מידי בשביל גוי ולכן מותר אפי ל"ל מידי לפייסן. ולכן א"ש דברי הרב"י ואין דבריו סותרים זה את זה. דמ"ש ע"ד א"ח ואין כן דעת הפוסקים. דהא"ח כתב ומ"ש ממלאה אשה קדרה כו' היינו דוקא לצורך ישראל. בזה ס"ל להראב"י דאין הפוסקים מודים דבקדרה אחד אפילו לגוי מותר להרבות ומה שהסכים עם הירושלמי ומשוה דעת הירושלמי לש"ס דילן וסבירא לן דגם הש"ס דילן ס"ל דמתניתין מיירי בתנור א' ואפ"ה בעי דוקא דא"ל מידי לפייסן. היינו דבתנור כיון דבכל פת צריך טרחא. לא הותר לגוי אפי' בתנור אחר: וכ"מ בגמרא. ר"ל דאפי' בתנור א' אסור אא"כ א"ל מידי לפייסן: דאמר ופליגי אדריב"ל כו' דאיתא שם הני בני באגי (היינו בני כפרי') דרמי עלייהו קמחא דבני חילא (חיל המלך לאפות פתן בי"ט) א"ר הונא אי יהבי' חדא ריפתא לינוק' מהפת שאופה לבני חילא לא קפדי בני חילא שרי בשביל אותו רפתא שנותן לתינוק דכל חדא חזיא ליה ועז"א ופליגא דריב"ל דאמר אין מזמנים גוי בי"ט דגזרי' שמא ירבה בשביל הגוי. ולרב הונא מה בכך אם מרבה בשביל הגוי. הא גם הישראל אוכל ממנו וב"ח חזי' ליה. ועובדא דבני חילא הוה בתנור א'. דהא מאותו תנור שאופה לבני חילא נותן לתינוק פת אחד. ואפילו אופים להם שני תנורים מ"מ ודאי רשאים ליתן מכל תנור לתינוק פת א'. ומ"מ אמר ופליגא אדריב"ל וע"כ לריב"ל אפילו בתנור אחד אסור: ואפילו לפי גירסת הרמב"ם כו. ר"ל דהרמב"ם פסק הא דר' הונא הנ"ל ופסק כריב"ל. והקשו עליו דהא הש"ס אמר ופליגא דריב"ל ואיך פסק לתרווייהו. ותירץ המ"מ דהרמב"ם לא היה גורס ופליגא אדריב"ל: דס"ל דנדון דרב הונא אינו דומה לנדון דריב"ל. דבהאי דריב"ל ודאי אסור להרבות בשביל גוי דהא יכול לאפות ולבשל כל מה שהוא צורך ישראל לבדו. ולא ירבה בשביל הגוי דהא הכל של ישראל. והוי. כנדון דר"ח דאפשר למיפלגי בלישה. משא"כ בנדון דרב הונא דבני חילא מקפידים ואינו רשאי ליתן פת לתינוק אא"כ אופה להם כל התנור. וא"כ משום אותו פת של התינוק רשאי לאפות כל התנור מלא דנעשה הכל בשביל ישראל וכמ"ש מ"א בס"ת ד'. וזה שכתב מ"א אפי' לפי גרסת הרמב"ם מכל מקום מוכח דאפילו בתנור אחד אסור לגוי אע"ג דליתא לראיית מ"א דרב הונא מיירי ע"כ בתנור אחד ואפילו הכא אמרינן ופליגי דריב"ל. משמע דלא קי"ל כרב הונא ואפילו בתנור אחד אסור. והא הרמב"ם באמת פוסק כרב הונא. עוד תירץ מ"א ניהו דפוסק כרב הונא אין הטעם משום דהוא בתנור אחד אלא משום דאינו רשאי ליתן לתינוק פת א' אלא אם כן אופה לבני חילא כמ"ש המ"מ. אבל זולת טעם זה היה אסור אפילו בתנור אחד: אבל בלא"ה כו'. לכאורה היה נראה דגם הרא"ש ס"ל לחלק בין תנור לקדרה. ובתנור מודה הרא"ש דאפי' בתנור אחד אסור. דהא לא מצינו להרא"ש שכתב דרב חסדא מיירי דוקא בשני תנורים. אלא ממ"ש להתיר בעבדים ושפחות כ' וז"ל דלא אסר ריב"ל אלא לזמן את הגוי שהוא חפץ ביקרו כו' וחייש שמא יבשל בקדרה לבדה: שלא היה מבשל אם לא בשביל הגוי. דאי לא הרבה בשביל הגוי אלא בקדרה שהוא מבשל בה ליכא חשש איסור. והא ליכא למיחש בעבדים ושפחות שבבית ישראל עכ"ל הרא"ש. הרי לא מצינו דמתיר הרא"ש כי אם בקדרה א' וי"ל דבתנור אפילו בתנור אחד אסור כיון דכ"ח צריך טרחא אבל ז"א דע"כ להרא"ש אפילו בתנור אחד מותר. דהא א"ל לפי הוכחת מ"א דע"כ אפילו בתנור אחד אסור דעובדא דב"ח בתנור א' ואפי' הכי אמרינן ופליגא דריב"ל. ע"כ אפי' תנור א' אסור. וא"כ על הש"ס גופיה קשיא מנ"ל דפליג אדריב"ל דילמא בתנור אחד גם ריב"ל מודה דמותר אלא דגזרינן שמא ירבה בשבילו בתנור אחד. ע"כ צ"ל דס"ל להש"ס דכולי האי לא גזרינן שירבה בתנור אחד. ולפ"ז דמודה מ"א דבקדרה א' שרי. ע"כ לא גזר ריב"ל אלא משום שמא ירבה בשבילו פת באותו תנור. אבל בתבשיל אין לחוש. דממ"נ דלקדרה אחת ל"ח. כמו דל"ח דירבה בשבילו בתנור א' ה"ה דל"ג דירבה בשבילו בקדר' אחרת דדוחק לחלק בזה בין תנור וקדרה. ואי ירבה בשבילו באותו קדרה הא באמת מותר. וא"כ הרא"ש שכ' דחיישי' שמא ירבה בקדרה אחרת ה"ה דיש לגזור שמא ירבה בתנור אחר. א"כ תיקשי מנ"ל להש"ס דפליג על ריב"ל דלמא גם לריב"ל מותר בעובדא דב"ח כרב הונא כיון דהוי בתנור א'. וריב"ל גזר שמא ירבה בתנור אחר אע"כ דהרא"ש ס"ל דגם בתנור אחר מותר כמו בקדרה אחד. ועובדא דב"ח בשני תנורים וע"כ צ"ל דהרב"י דמחלק בין תנור לקדרה היא סברא דנפשיה ואולי התוס' ס"ל כן ומודים בקדרה: אפי' לעבדו כו' אע"ג דאינו חושש לכבודם. ול"ל שמא ירבה. מ"מ אסור מדינא דכל פת צריך טרח': ובקדרה אחת כו' כיון דאיכא חד טרח'. ולכן צריך ליתן הכל בפעם א' ולא יוסיף אחר שהעמיד הקדרה וכדלעיל סי' תק"ג: ובקדרה אחרת ובתנור אחר. אסור אפי' י"ל במאי לפייסן. כקושיות הרב"י כיון שהכלבים או עבדים אוכלים ממנו הרי לא נעשה הכל בשביל ישראל ומאי מהני דהיה א"ל לפייסן כנ"ל:
ג סָעִיף ב (ס"ק ד) מותר כו' וטעם זה אפי' כו' אך שאין הישראל רשאי כו'. כיון שהישראל צריך ליתן להם לב"ח כפי קצבתם. אין הישראל רשאי ליקח מן הקצבה דבר מה אא"כ יאפה הכל כו' והוא סבר' דנפשיה דלא כיש"ש שכ' אח"ז: וכ"כ התו' אין כוונת מ"א דגם התוס' כתבו אפי' ישראל נותן הקמח כו' דאין ראיה לזה. מדברי תוס' ואדרב' קצת משמע להיפך. דרש"י כ' דהא רב הונא פליג על ר"ח דאמר עיסה חציה של גוי כו' אסור כו' והתוס' כתבו וז"ל ואור"י דלא פליגי דשאני עיסה שחציה של גוי כו' דישראל מצי למפלגיה ולאפות חלקו. אבל הכא מיירי שהי' הקמח לבני חיל' אלא שטורח האפי' הי' מטילים על בני באגי. הילכך לא היו יכולים ליקח כלל מן הקמח קודם האפייה לאפותו לצורך התינוק. אבל אח"כ כשאפו בשביל החיל אז לא קפדי עכ"ל התוס' הרי דכתבו דמיירי שהי' הקמח של הבני חיל ומשמע דאם היה הקמח של ישראל שהיו צריכים ליתן להם היה אסור כסברת יש"ש שכ' אח"ז ודלא כמ"א שכ' שאין חילוק אם הקמח של בני חיל או של ישראל. אלא דאין זה סתירה לדברי מ"א די"ל דגם התוס' מודים דאפי' הישראל צריכים ליתן הקמח ואין הישראל רשאי ליקח מן הקמח פת א' קודם האפיה דג"כ מותר אלא דנקטו התוס אורח' דמלתא דאם הקמח של בני חיל' מקפידים שלא ליתן קודם האפי' לתינוק משא"כ אם הישראל צריך ליתן הקמח מסתמ' אין מקפידים אם לוקח מעט לתינוק קודם שיאפה לבני חיל אבל אם גם הישראל נותן הקמח מקפידים באמת מודים התוס' דג"כ מותר. עכ"פ ניהו דליכא סתירה לדברי מ"א מ"מ גם סייעת' ליכא וע"כ צ"ל מ"ש מ"א ומטעם זה אפי' ישראל נותן להם קמח כו' כ' כן מסברא דנפשיה בלי ראיה. ומ"ש וכן כתבו התוספות קאי על עיקר הדין מ"ש בשם הרמב"ם ומ"מ דשרי אע"ג דקי"ל כריב"ל וכר"ח מ"מ הדין דין אמת דאם לא יאפו כל הפת כו' וא"כ ע"כ צ"ל דלא גרסי' ופליגא דריב"ל וכמ"ש המ"מ עז"כ מ"א דכן כתבו התוספות כנ"ל. וגם להתוספות צ"ל דלא גרסי' ופליג' וכמ"ש מהרש"א שם. ולאפוקי מדעת רש"י דכתב דרב הונא פליג על ר"ח. וגם גרס ופליג' דריב"ל דע"כ ל"ל סברת מ"מ ותו': והיש"ש טרח כו' שכ' ליישב דעת הרמב"ם הנ"ל אע"ג דפסק כריב"ל אפ"ה פסק כרב הונא וכתב די"ל דגם הרמב"ם היה גורס ופליגי דריב"ל. דרב הונא מיירי בנדון דרמי עלייהו קמח' דב"ח היינו שישראל יתן הקמח לא הו"ל לישראל ללוש בעבור מעע פת שיתן לתינוק ומוסיף בשביל הגוי שהרי מן הדין יש לישראל ליטול מעט וליתן לתינק ולמפלגי בלישה אלא שאין מניחים להם הגוים אבל מ"ש הרמב"ם שהקמח היה של בני חיל ולא היה לישראל חלק בו כלל כ"א אחר אפייה בשכר טרחו מש"ה מותר לאפות בו עכ"ל:
ד סָעִיף ג (ס"ק ה) מותר כו' משמע בתו' כו' דאי' שם ע"ב דפליגי ר"י הגלילי ור"ע דר"ע דרש לכם ולא לגוים אבל לכלבים מותר. ור"י ההגלילי דרש לכם ולא לכלבים וא"ל אביי לרב יוסף לר"י הגלילי הני סופלי (היינו גרעיני תמרים) לחיות' היכי שדינן להו ומשני חזי להיסק ופריך בשבת מאי א"ל. ומשני מטלטל להו אגב רפתא. והקשו התו' ע"כ קישיות הש"ס לא היתה איך שרי לטרוח בשביל הבהמה דא"כ לא מתרץ מידי מיהו דחזי להיסק או מטלטלו אגב פת. עכ"פ טרח בשביל הבהמה. אע"כ קושית הש"ס דלר"י הגלילי הוי מאכל בהמה מוקצה. א"כ תיקשי מכמה משניות דקתני דמותר ליתן מזונות לפני בהמתו בשבת. ותי' דודאי מה שהוא מאכל בהמה גמור אינו מוקצה ומותר ליתנו לפני בהמה. אלא דהני סופלי כמות שהן אינו מאכל בהמה כ"א ע"י הדחק ואוכלי בהמה ע"י הדחק הוי מוקצה אלא אם חתכן לחתיכות הוי מאכל גמור לבהמה. וא"כ לר"ע דס"ל לכם אפי' לכלבים מותר לטלטלן אפי' קודם התיקון דהא בידו לתקנן. אבל לר"י הגלילי דדרש לכם ולא לכלבים דאסור לתקנן דיש בהאי תיקון מלאכה דרבנן ובלי תיקון לא הוי כ"א מאכל ע"י הדחק והוי מוקצה עכת"ד התוס'. ומדעת הפוסקים נראה דשרי דלא מצינו להדיא לאחד מהפוסקים שכתבו האי דינא. ולענין קושית תוס' הנ"ל עיין ברש"י וברמב"ן במלחמות:
ה סָעִיף ג (ס"ק ו) אפי' כו' ט"ס כו' דמאי רבותא להתיר ביש לו במאי לפייסן. אדרבה כה"ג כ"ש שיש להתיר: דבקדירה אחת שרי. כדעת הר"ן ורא"ש: וכמ"ש עיקר. דאלו להגהת ד"ק דאוסר אפי' בקדרה אחת כי אם שיש לו במה לפייסן היינו כדעת התוס' והרא"ש והא בריש סי' זה פוסק כהרא"ש ור"ן. גם למסקנת מ"א בס"ק ג' עכ"פ בקדרה אחת שרי אפי' אין לו במה לפייסן אע"ג דבתנור א' בעינן שי"ל במה לפייסן ע"ש:
א סָעִיף א ס"א אין כו'. פשוט שם ושם לכם כו': ודוקא להזמינו לביתו אבל לשלוח כו' אבל עבדו כו' וכן שליח כו' וכן עו"ג כו'. ממ"ש אין מזמנין ול"ק אין מאכילין מ' מזמנין דוקא. המ"מ שם וכ' וז"ש שם מרימר ומר זוטרא כי הוה כו' וסובר שאין האמירה זו מעלה ומוריד וה"ה לכל הנ"ל שמותר וכמ"ש הרא"ש דלזמן העו"ג שהוא חפץ ביקרו וירבה בשבילו ויבשל קדירה לבדה משא"כ בכל הנ"ל וכשיטתו ברפ"ב דמ"ק בי"ט במזונות במזונות ממש וערא"ש שם אבל בשם הראב"ד כתב שם בשכר מזונות וכ"כ הטוש"ע סי' תקל"ז סי"ד וכן פי' נ"י שם לאחר י"ט: וכן עו"ג כו'. אבל הרשב"א פ' דאמירה מעכב מ"מ: ומותר כו' אבל לשאר כו'. מדברי הרא"ש הנ"ל דלא אסר ריב"ל אלא לזמן כו' וחיישינן שמא יבשל קדירה לבדה כו' ר"ל אפי' אם מרבה באותה קדירה ואפ"ה אסור שמא יבשל קדירה לבדה מחמת שחפץ ביקרו וכתב דאם לא הרבה בשביל הא"י אלא בקדירה שהוא מבשל בה ליכא חשש איסור והא ליכא למיחש בעבדים ושפחות שבבית ישראל ור"ל שמותר להרבות באותה קדירה מ"ש ברפ"ב ממלאה אשה קדירה בשר אע"פ שא"צ כו' דלא כא"ח שכ' דמ"ש ממלאה כו' דוקא לצורך ישראל אף ע"ג שעושה לצורך חול אבל דעת כל הפוסקים אינו כן. ב"י. וכ"ה בירושלמי גבי כלבים בפ"א דחלה הלכה ט' ונעשית בי"ט מתני' דרשב"א דתניא אין עושין מי"ט למי"ט ותניא ממלאה אשה קדירה בשר אע"פ שאינו אוכל ממנה אלא חתיכה אחת קומקום חמין אע"פ שאינו שותה ממנו אלא כוס אחד אבל לאפות אינו אופה אלא צרכה רשב"א אומר אף ממלא את התנור פת מפני שהפת יפה בזמן שהתנור מלא וכ"כ הכל בו דהירושלמי מתיר במקום שאין לחוש שמא ירבה בשבילו: וישראל האופה כו'. כמ"ש בפ"ג דפסחים בחלה לא תקרא שם כו':
ב סָעִיף ב ס"ב בני החיל כו'. אע"ג שאמרו שם ופליגא דריב"ל כו' מפ' הרמב"ם דל"ק ארב הונא דל"ד לשם דר"ה אם לא היו אופים כל הפת להם לא היו יכולין לאפות פת א' לתתו לתינוק משא"כ בזמנו לא יגרע חלק הישראל שהרי משל ישראל נותן לו אלא דקאי אמ"ש שם ולריה"ג דאמר כו' הני סופלי כו' בשבת מאי איכא למימר כו' אלמא מאי דאסור לעשות מלאכה בשבילו בי"ט אסור לטלטל בשבילו בשבת ופליגא דריב"ל דאמר מזמנין בשבת ומטלטלין בשבילו ואף ע"ג דאין מזמנין בי"ט כו'. מ"מ שם: אסור לבשל ולאפות כו'. כריה"ג דסתם תנא כוותיה עיסת הכלבים כו' וז"ש לבשל כמ"ש שם והא חזי לכלבים תנאי היא כו' ולאפות עיסת כו' ושם כ' ב' א"כ מת"ל לכם לכם ולא כו' סברי גם כן כר"י הגלילי וכ' הרי"ף וקי"ל סתם במתני' ומחלוקת בברייתא כו' כמ"ש בפ"ד דיבמות והקשה הרז"ה מהא דא"ל אביי לר"י הני סופלי כו' ובהדיא תנן מטלטלין את הנבילה לפני הכלבים ומתירין פקיעי עמיר ומפספסין ומהלקטין ונותנין מים למורסן ונותנין מים לפני כו' אלמא כולהו דלא כר"י הגלילי ותי' הרא"ש דבטלטול ליכא מאן דפליג דהא ב"ה אמרי לכם ולא לכלבים ואמרי מעבירין מעל השולחן כו' שהן מאכל בהמה אלא צ"ל כמ"ש רשב"ם והתוס' שם דסופלי לא חזי אלא ע"י תיקון אלא שלפעמים אוכלים הבהמות ע"י הדחק. ופריך לר' יוסי הגלילי כיון שא"א לתקנו כו' ומה שפריך בשבת כו' פריך אפי' לר"ע כיון שאין ראוי לבהמה אלא ע"י הדחק מוקצה הוא וז"ש כאן אבל מותר כו'. ולפי המ"מ ופליגא כו' א"צ לכ"ז דאנן קי"ל כריב"ל ואף ע"ג דאסור במלאכה בי"ט מותר בטלטול בשבת וי"ט וע"כ צ"ל כן דרמב"ם לא מפרש כפי' רשב"ם דאל"כ מאי ופליגא:
ג סָעִיף ג ס"ג אבל אסור כו'. כיון דקי"ל כר"י הגלילי לא הותר שום מלאכה בשבילן והוצאה מלאכה גמורה היא ולא התירו אלא טלטול לבד. מ"מ. וכ"ה בירושלמי רפ"ה ר' יודן בעי מהו להוציא תבן מרה"י לר"ה ולא מתני' היא המוליך את התבן לא יפשיל את הקופה לאחוריו מתני' כמ"ד לכל נפש אף נפשות בהמה בכלל מה צריכא ליה כמ"ד אין נפשות בהמה בכלל כו' וכ"כ כל הפוסקים דלא התירו שום מלאכה בשביל בהמה וז"ש וכן אסור כו' וכמ"ש הרא"ש מ"ש הני סופלי לחיותא כו' שצריכין תיקון ואסור לריה"ג כנ"ל. וזהו לשיטתו גרסי' תקי"ח אבל לפ"ד הרמב"ם וש"ע שם מותר ועמ"מ פ"א ע"ש ולכן השמיעו בש"ע ועתוס' דכתובות ז' א' ד"ה מתוך כו': כי אם כו'. שבכה"ג אף בשבת מותר כמ"ש בסוף שבת: ומותר להרבות כו' אפי' אם אין לו כו'. כצ"ל וכ"כ מ"א ור"ל אם יש לו ד"א ליתן מותר אפי' בקדירה אחרת כמ"ש שם עיסה חציה של א"י כו'. ופי' הר"ן דלא אסר אלא בעיסה מרובה שיש בה יותר ממילוי תנור דבאותו תנור מותר כרשב"א דאין חילוק בין לצורך ישראל לחול או לצורך א"י וכמש"ל וכן הירושלמי כנ"ל ופריך שם בגמרא מעיסת כלבים כו' ומשני הואיל ואפשר ופריך ומי אית ליה כו' והיה יכול להקשות דהא הואיל לא מהני אלא לענין מלקות ולא לענין איסורא דאל"כ יהא מותר לאפות לצורך חול וכמ"ש אינו לוקה אלא דעדיפא מיניה פריך דאף למלקות ל"ל הואיל ומשני אלא ל"ת כו' וצ"ל כמ"ש הר"ן דבכה"ג אפי' איסורא ליכא ועיין בר"ן שם ועיין לח"מ פ"א מהלכות י"ט ומירושלמי הנ"ל דמוקים כרשב"א צ"ל דל"ל נבילה ופליג על אוקימתא דגמ' ומ"מ לדינא ל"פ הגמ' יהירושלמי וז"ש ואפי' אין לו כו'. דאם יש לו אפי' בקדירה אחרת שרי כגמ' דידן ודוקא בכלבים אבל בעבדים ושפחות לעיל ס"א בהג"ה ל"ל ס' ראבי"ה שאומר ג"כ דאפשר לפייסינהו אלא כסברת המרדכי דוקא באותה קדירה וכמ"ש בירושלמי וע' ד"מ ס"ק א':
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.