א בֵּיצָה שֶׁנּוֹלְדָה בְּיוֹם טוֹב אָסוּר לִגֹּעַ בָּהּ, הַגָּה: דְּהַיְנוּ לְטַלְטְלָהּ, (מָרְדְּכַי רֵישׁ בֵּיצָה ופ' כָּל הַכֵּלִים), וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁלֹּא לְאָכְלָהּ; וְאִם נִתְעָרְבָה, אֲפִלּוּ בְּאֶלֶף, כֻּלָּן אֲסוּרוֹת.
ב סָפֵק אִם נוֹלְדָה בְּיוֹם טוֹב אוֹ בַּחֹל, אֲסוּרָה.
ג בֵּיצָה שֶׁנּוֹלְדָה בְּיוֹם טוֹב שֶׁנִּתְבַּשְּׁלָה בְּשׁוֹגֵג עִם בָּשָׂר וְתַבְשִׁיל, אִם יֵשׁ ס' כְּנֶגְדּוֹ הַכֹּל מֻתָּר חוּץ מִן הַבֵּיצָה; אֲבָל אִם לִבְּנוּ בּוֹ הַתַּבְשִׁיל וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה, מִדֵּי דְּלַחֲזוּתָא וְטַעֲמָא עָבִיד, לֹא בָּטִיל.
ד מֻתָּר לִכְפּוֹת עָלֶיהָ כְּלִי כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּשָּׁבֵר, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִגַּע בָּהּ הַכְּלִי.
ה אִם נוֹלְדָה בְּיוֹם טוֹב רִאשׁוֹן מֻתֶּרֶת, בְּיוֹם טוֹב שֵׁנִי בִּשְׁנֵי יוֹם טוֹב שֶׁל גָּלֻיּוֹת, אֲבָל בִּשְׁנֵי יוֹם טוֹב שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְכֵן בְּשַׁבָּת וְיוֹם טוֹב הַסְמוּכִים זֶה לָזֶה, נוֹלְדָה בָּזֶה, אֲסוּרָה בָּזֶה. הַגָּה: וְאִם יוֹם טוֹב בְּיוֹם א' ב' וְנוֹלְדָה בְּשַׁבָּת שֶׁלִּפְנֵיהֶם, מֻתָּר בְּיוֹם ב' שֶׁל גָּלֻיּוֹת (מַהֲרִי"ל).
ו בֵּיצָה שֶׁיָּצְאָה רֻבָּהּ מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב וְחָזְרָה וְאַחַר כָּךְ נוֹלְדָה בְּיוֹם טוֹב, מֻתֶּרֶת; לְפִיכָךְ אֲפִלּוּ בָּדַק בְּקִנָּהּ שֶׁל תַּרְנְגֹלֶת עֶרֶב יוֹם טוֹב סָמוּךְ לַחֲשֵׁכָה וְלֹא מָצָא בָּהּ בֵּיצָה, וּלְמָחָר הִשְׁכִּים וּמָצָא בָּהּ בֵּיצָה, מֻתֶּרֶת; שֶׁתַּרְנְגֹלֶת אֵינָהּ יוֹלֶדֶת בַּלַּיְלָה, וְאָנוּ תּוֹלִין שֶׁמֵּאֶתְמוֹל יָצָא רֻבָּהּ וְחָזַר; וְהוּא שֶׁיֵּשׁ תַּרְנְגוֹל זָכָר תּוֹךְ ס' בָּתִּים וְאֵינוֹ מַפְסִיק נָהָר שֶׁאֵין בּוֹ גֶּשֶׁר, שֶׁאִם לֹא כֵן אֶפְשָׁר שֶׁתֵּלֵד בַּלַּיְלָה וְאָסוּר. אֲבָל אִם לֹא בָּדַק מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, אֲפִלּוּ לֵיכָּא זָכָר בַּהֲדָהּ שַׁרְיָא, שֶׁאָנוּ תּוֹלִים שֶׁמֵּאֶתְמוֹל נוֹלְדָה. וּבְלֹא זָכָר רֻבָּן יוֹלֶדֶת בַּיּוֹם, לְפִיכָךְ מֻתָּר לִקַּח בֵּיצִים מִן הָעַכּוּ"ם בְּלֵיל רִאשׁוֹן שֶׁל יוֹם טוֹב, דְּתָלִינָן שֶׁמֵּעֶרֶב יוֹם טוֹב נוֹלְדוּ; וְכֵן בְּלֵיל שֵׁנִי שֶׁל שְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל גָּלֻיּוֹת, אֲבָל לֹא בְּלֵיל שֵׁנִי שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְלֹא בְּלֵיל יוֹם טוֹב שֶׁאַחַר הַשַּׁבָּת. הַגָּה: וְעַכּוּ"ם הַמֵּבִיא בֵּיצִים בְּיוֹם טוֹב רִאשׁוֹן וּמֵסִיחַ לְפִי תֻּמּוֹ שֶׁנּוֹלְדוּ מֵאֶתְמוֹל, מֻתָּר לִסְמֹךְ עָלָיו, (מָרְדְּכַי רֵישׁ בֵּיצָה). וְדַוְקָא בְּיוֹם טוֹב שֶׁחָל בְּאֶמְצַע הַשָּׁבוּעַ, אֲבָל בְּיוֹם טוֹב שֶׁחָל בְּאֶחָד בְּשַׁבָּת, שֶׁאָז יֵשׁ לָחוּשׁ שֶׁמָּא נוֹלְדָה בְּשַׁבָּת וְאָסוּר מִדְּאוֹרַיְיתָא בְּיוֹם טוֹב, אֵין עַכּוּ"ם מֵסִיחַ לְפִי תֻּמּוֹ נֶאֱמָן; וְדַוְקָא בְּיוֹם טוֹב רִאשׁוֹן, אֲבָל בְּיוֹם טוֹב שֵׁנִי, אֲפִלּוּ רֹאשׁ הַשָּׁנָה, נֶאֱמָן, דְּאֵינוֹ אֶלָּא דְּרַבָּנָן. (תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן סי' ע"ט).
ז הַשּׁוֹחֵט תַּרְנְגֹלֶת וּמָצָא בָּהּ בֵּיצִים גְּמוּרוֹת, מֻתָּרוֹת; וַאֲפִלּוּ בְּיוֹם טוֹב שֶׁלְאַחַר הַשַּׁבָּת.
ח אֶפְרוֹחַ שֶׁנּוֹלַד בְּיוֹם טוֹב, אָסוּר. וְאִם נוֹלַד בְּשַׁבָּת, אָסוּר בְּיוֹם טוֹב שֶׁלְּאַחֲרָיו.
א סָעִיף א {א} ביצה שנולדה ביו"ט וכו' - אפילו מתרנגולת העומדת לאכילה דליכא בה מוקצה דאי בעי שחיט לה מ"מ הביצה אסורה באכילה דביו"ט שחל להיות באחד בשבת אסורה מדאורייתא דכל ביצה דמתילדא האידנא מאתמול גמרה לה במעיה ואין שבת מכין ליו"ט וגזרינן יו"ט דעלמא משום יו"ט אחר השבת וכיון דאסורה באכילה ממילא אסורה בטלטול ועיין בריש סימן תקט"ו מה שכתבנו שם בזה:
ב סָעִיף א {ב} אסור ליגע בה - אע"ג דאין איסור בנגיעת דבר המוקצה וכדלעיל בסימן ש"ח ביצה שאני כיון שהוא דבר המתגלגל חיישינן שמא ינענענה ע"י הנגיעה:
ג סָעִיף א {ג} דהיינו לטלטלה - משמע מלשון זה שהוא חולק על המחבר וס"ל דגם בביצה דוקא טלטול אסור אבל נגיעה בעלמא שרי אבל מכמה אחרונים משמע דס"ל דאפילו בנגיעה אסור דמפני שהיא מתגלגלת מצוי להתנענע על ידי הנגיעה:
ד סָעִיף א {ד} כולן אסורות - באכילה ובטלטול שהרי למחר היא מותרת בלא ביטול וכל דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטל ומזה הטעם אסר גם בס"ב בספק אף דבעלמא ספיקא דרבנן לקולא:
ה סָעִיף ב {ה} אסורה - ואם נתערבה באחרות יש דעות בין הפוסקים אם גם בזה אמרינן דאינה בטלה משום דהוי דבר שיש לו מתירין ומצדד המ"א בזה להחמיר ויש מאחרונים שחולקין עליו וסוברין דכיון דהוא מלתא דרבנן כדאים המקילין לסמוך עלייהו להקל ואפילו נתערב זה הספק חד בתרי בטל. ובמקום הפסד יש לסמוך עלייהו:
ו סָעִיף ג {ו} בשוגג - דאם היה במזיד לא היה מהני ליה הבטול אף דהוא איסור דרבנן כמבואר ביו"ד סי' צ"ט ס"ו:
ז סָעִיף ג {ז} הכל מותר - בין שהיתה הביצה שלמה וקלופה [דאם לא היתה קלופה היה מותר אפילו בדליכא ס' כנגדה בין שנתבשל עם בשר ותבשיל ובין שנתבשלה עם ביצים אחרות דלא יהיבא טעמא כשהיא בקליפתא כמבואר ביו"ד סי' פ"ו] ובין שנטרפה ונתערבה עם התבשיל דהא דקי"ל דדבר שיש לו מתירין לא בטיל הוא דוקא כשהוא מין במינו אבל לא זה שהוא מין בשאינו מינו:
ח סָעִיף ג {ח} חוץ מן הביצה - משמע שהביצה עדיין שלמה ואפ"ה דוקא כשנתבשלה עם בשר שרי אבל עם ביצים אחרים אף שהוא מכיר אותה ביצה מ"מ אסורים כל הביצים דמין במינו הוא ולא בטיל בדבר שיש לו מתירין אבל דעת רמ"א ביו"ד סימן ק"ב ס"ד בהג"ה דכיון שהוא רק טעמו בלבד ולא ממשו של איסור בטיל אפילו בדבר שיש לו מתירין ובמקום מניעת שמחת יו"ט יש לסמוך ע"ז:
ט סָעִיף ג {ט} מידי דלחזותא וטעמא וכו' - המ"א מפרש דבעינן דוקא תרוייהו חזותא וטעמא אבל בש"ך ביו"ד סי' ק"ב סקה"ו וכן בביאור הגר"א שם מפרשים דהכונה לחזותא או לטעמא:
י סָעִיף ג {י} לא בטיל - דנחשב עי"ז כמין במינו לא בטיל בדבר שיש לו מתירין:
יא סָעִיף ד {יא} לכפות עליה וכו' - אבל אסור ליתן תחתיה כלי [בעת שהתרנגולת מטילתה] שתפול בו דהרי היא מוקצה ונמצא מבטל עי"ז הכלי מהיכנו [לעיל בסימן ש"י ס"ו]:
יב סָעִיף ד {יב} הכלי - דמצוי להתנענע הביצה ע"י נגיעה כל שהוא מפני שהיא עגולה:
יג סָעִיף ה {יג} מותרת ביו"ט שני - היינו בליל יו"ט שני שהרי ממ"נ אחד מהם הוא חול:
יד סָעִיף ה {יד} של ר"ה - מפני ששני הימים הם קודש וכיום אחד ארוך הן חשובים ובספק אם נולדה ביו"ט ראשון מותר אף ביו"ט שני של ר"ה כ"כ הכנה"ג והעו"ש מחמיר:
טו סָעִיף ה {טו} הסמוכים זה לזה - בין שהוא יו"ט אחר שבת או שבת אחר יום טוב:
טז סָעִיף ה {טז} אסורה בזה - עד הערב שע"י לידה זו נעשית הביצה מוכנת לאכילה ואם נתירה נמצא שאחד הכין לחבירו ואנן קי"ל דאין שבת מכין ליו"ט ואין יו"ט מכין לשבת:
יז סָעִיף ה {יז} ביום א' ב' - לאפוקי אם יו"ט היה ביום ש"ק וביום א' אסור ביום ראשון אף שהוא יום שני של יו"ט דשמא היום קודש:
יח סָעִיף ה {יח} מותר ביום ב' - דממ"נ אם היום ראשון היה קודש היום חול ואם היום קודש אתמול כשנולדה היה חול:
יט סָעִיף ה {יט} של גליות - ולאפוקי של ר"ה דשניהם הם כיום אחד ארוך אף ביום שני אסור וה"ה אם חל ר"ה ביום ה' וי"ו ונולדה ביום ה' אסור מהאי טעמא אף בשבת:
כ סָעִיף ו {כ} מותרת - דכיון שיצתה רובה הרי היא כילודה:
כא סָעִיף ו {כא} ולמחר השכים - היינו קודם עלות השחר דאם לאח"כ תלינן שהיום ילדה דיצתה רובה וחזרה לא שכיח:
כב סָעִיף ו {כב} אינה יולדת בלילה - דכל שתשמישו ביום נולד רק ביום ותרנגול תשמישו ביום הוא ואף דאם התרנגולת מתחממת מן הקרקע תוכל לילד לפעמים אף בלילה לא תלינן בזה דכיון דאיכא זכר אפילו בבית אחר רחוק ממנה [היינו עד ס' בתים] ושומעת קול קריאתו אינה רוצה להתחמם מן הקרקע ונזקקת להתרנגול ומש"כ שאין בו גשר שאם יש בו גשר תעבור על הגשר:
כג סָעִיף ו {כג} אפשר שתלד בלילה - ואע"פ שרובן אפי' מתחממות מן הקרקע אינן יולדות בלילה כאן אזלינן בתר המיעוט כיון שבדק אתמול ולא היה שם ביצה והיום השכים קודם עמוד השחר ומצא ולא תלינן דיצתה רובה מאתמול וחזרה דזה הוי מיעוטא דמיעוטא וניחא לן טפי למיתלי דילדה בלילה:
כד סָעִיף ו {כד} אבל אם לא בדק וכו' - פי' והשכים קודם עמוד השחר ומצא אבל אם לאחר עמוד השחר מצא אסור מספק ואף דהוא ספק דרבנן בדבר שיש לו מתירין מחמרינן אפילו בספיקא וכנ"ל:
כה סָעִיף ו {כה} ובלא זכר רובן וכו' - ר"ל אפילו בלא זכר עכ"פ רובן יולדות ביום ולא הוי ספק השקול:
כו סָעִיף ו {כו} וכן בליל שני וכו' - דאפילו אם נאמר שנולדה ביו"ט ראשון הרי נולדה בזה מותרת בזה וכנ"ל בס"ה אבל אם הביא ביום אפילו ביו"ט שני של גליות אסורה דשמא היום נולדה:
כז סָעִיף ו {כז} של ר"ה וכו' שאחר השבת - דאפילו אם נאמר שנולדה ביום ראשון של ר"ה או בשבת הרי ג"כ אסורה וכנ"ל בס"ה ואפילו אם חל יו"ט שני אחר השבת ומיירי שאין העכו"ם מספר כלל אימתי נולדה או שמספר שנולדה קודם ואינו לפי תומו כגון לאחר ששאלו ישראל אימתי נולדה משיבו שקודם ר"ה או קודם שבת:
כח סָעִיף ו {כח} ומסל"ת וכו' - ומיירי דלא ידע הנכרי דביצה שנולדה היום אסורה לישראל דאם ידע אף שהוא מסל"ת אינו נאמן דמתכוין להשביח מקחו שיקחו ממנו כיון שהביצים הם שלו אבל אם הביצים הם של ישראל והעכו"ם מסיח לפי תומו שנולדו מעיו"ט אע"פ שהוא יודע שביצה שנולדה היום אסורה לישראל מ"מ כיון שלהגוי עצמו אין מגיע שום תועלת ממה שמשקר לומר שנולד מקודם מותר לסמוך עליו כיון שמסיח לפי תומו:
כט סָעִיף ו {כט} מותר לסמוך עליו - כיון שהוא מילתא דרבנן וגם לא איתחזק איסורא:
ל סָעִיף ו {ל} שמא נולדה בשבת - ודעת המ"א דאפילו נולדה בשבת ליכא איסור דאורייתא לאכלה אלא עיקר החשש שמא נולדה היום וא"כ נגמרה מאתמול במעיה דכל ביצה דמתיילדא האידנא מאתמול גמרה לה ונמצא דשבת הכין ליו"ט ואסור מן התורה ולפ"ז אם הביאה ביום א' קודם עמוד השחר דליכא למיחש שמא נולד בלילה ועכו"ם מסל"ת דנולד מע"ש שרי דאף את"ל שנולדה בשבת אין איסורה אלא מדרבנן ובדרבנן מסל"ת נאמן:
לא סָעִיף ו {לא} אין עכו"ם מסל"ת נאמן - ובמדינותינו ששכיחי הרבה ביצים ומביאים הרבה בבת אחת ודאי רוב מהביצים שמביאים למכור הם מהנולדים מכבר וע"כ נאמן הנכרי כשמסל"ת ואומר שנולדו קודם שבת וכ"ז כשמביא העכו"ם הביצים לבית ישראל ואם הולך הישראל לבית העכו"ם ליקח ביצים עיין בר"ן ובמחה"ש במה שהביא בשם השיטה מקובצת:
לב סָעִיף ו {לב} ביו"ט שני אפילו ר"ה - ר"ל שחל ר"ה ביום השבת וביום א' והביא העכו"ם ביום א' נאמן במסל"ת דגם הוא אינו אלא מדרבנן דאנן בקיאין בקביעא דירחא והעיקר הוא יום הראשון ובדרבנן נאמן העכו"ם במסל"ת:
לג סָעִיף ז {לג} ביצים גמורות - היינו אפילו בקליפתן:
לד סָעִיף ז {לד} מותרות - דכל זמן שלא נולדה חשבינן זה כגופה:
לה סָעִיף ז {לה} שלאחר השבת - ולא אמרינן שמא אם לא היה שוחטה היו נולדין היום ונמצא שכבר נגמרו מאתמול בשבת והוי הכנה משבת ליו"ט דאף אם נגמרה בשבת אינה חשיבא הכנה אא"כ נולדה ע"י גמר זה אבל כ"ז שלא נולדה אין גמר זה נקרא הכנה שטעמה משובח יותר כשנולדה:
לו סָעִיף ח {לו} אסור - באכילה ובטלטול עד הערב מפני שהוא מוקצה ואף המתירין מוקצה ביו"ט מודים במוקצה כזה שעד שיצא האפרוח לאויר העולם לא היה ראוי לכלום דאף הכלבים לא היו אוכלין אותו כשהוא בקליפתו:
לז סָעִיף ח {לז} אסור ביו"ט שלאחריו - י"א דהוא מן התורה לפי שע"י לידה זו הוכן לאכילה וכיון שבשבת א"א לשחטו ולאכלו נמצא שהוכן בשבת לאכלו ביו"ט שלאחריו וכבר נתבאר דאין שבת מכינה ליו"ט. וי"א דהוא רק מדרבנן לפי שבשבת גופא הוא מוקצה ואין יכול לאכול ולטלטלם באותו יום כלל ואם נתירו ביו"ט נמצא ששבת הכין ליו"ט:
א סָעִיף א אסור ליגע כו'. אפי' מתרנגולת העומדת לאכילה דבי"ט שחל להיות באחד בשבת אסור מדאורייתא דכל ביצה דמתילדא האידנא מאתמול גמרה לה ואין שבת מכין לי"ט וגזרי' י"ט דעלמא אטו י"ט שחל בא' בשבת והא דאסור' בטלטול משום לא פלוג (יש"ש) ועמ"ש סי' תקט"ז:
ב סָעִיף א דהיינו לטלטלה. ס"ל דטעם איסור הנגיע' מפני שהביצה מתגלגל' והוי טלטול דלא כת"ה שאוסר ליגע בדבר המוקצ' כשהוא לצורך המוקצה וע' בב"ח ובמרדכי וכ"מ סי' רע"ז ס"ג וסי' ש"ח ס"ג בהג"ה שסתם שם ולא חילק אך קשה דבסי' רס"ה סס"ג כ' דאסו' ליגע בנר דולק כשהוא תלוי פן יתנדנד קצת מנגיעתו ויטה עכ"ל משמע דכשאינו דולק שרי ליגע אף על פי שמתנדנד בנגיעתו: ובד"מ כתוב בשם א"ז וז"ל ומשו' מוקצה ליכא דטלטול מן הצד הוא עכ"ל משמע דמיירי שדבר היתר מונח על הנר דאז מות' ליטלו ממנו אבל ליגע בו ממש אסור ומדברי הש"ע בסי' ש"י ס"ו משמע דס"ל כת"ה דכל מוקצ' אסור' ליגע בו כשהנגיע' לצורך דבר המוקצ' אפי' אינו עגול כמו ביצה דהא כ' סתם וצ"ע על רמ"א שלא חילק שם ועסי' תקכ"א ס"ב:
ג סָעִיף א כולן אסורות. דהוי דשיל"מ:
ד סָעִיף ב ספק וכו'. בטור כתוב איפכא ספק וכו' אסור ואם נתערב' באלף כולן אסורות מדהחליף הרב"י לשונו ש"מ דס"ל דספק שנתערב כולן מותר' דכל א' ה"ל ס"ש /ס"ס/ וכמ"ש המ"מ וצ"ע דבי"ד סי' ק"ב פסק לאיסור ואפשר שם מיירי (במ"ש) בחד בשבת דהוי דאוריי' ודשיל"מ אבל הכא דהוי דרבנן ומ"מ נ"ל להחמי' דהא אפי' ס"ס ששניהן בגופו יש אוסרין בדשיל"מ וכמ"ש סי' תצ"ז ס"ד וק"ו כשספק א' בגופו וספק א' ע"י תערובו' דגרע טפי כמ"ש בי"ד סי' ק"י וכ"פ בד"מ ובת"ח כדעת הטור:
ה סָעִיף ג הכל מותר. דמין בשא"מ בטיל בדשיל"מ אפי' נתערב' ונטרפה עם התבשיל:
ו סָעִיף ג חוץ מן הביצה. משמע שהביצ' עדיין שלימה ואפ"ה דוקא כשנתבשל' עם בשר שרי אבל עם בצים אחרים אסור' כל הבצים משום דמין במינו הוא אבל דעת רמ"א בי"ד סי' ק"ב דטעמו בטל אפי' בדשיל"מ ע"ש:
ז סָעִיף ג דלחזותא וטעמא עביד. משמע דאם אינו ניכר במראה אלא בטעם בטל אף על פי שבא לתקן הקדירה כגון מים ומלח בעיסה בטל כמ"ש הרב"י בשם ת"ה שדייק כן מראבי"ה ע"ש וכ"מ בי"ד סי' ק"ב בש"ע דדוקא כשמלאו בתרנגולת דניכר במרא' אז אינו בטל וכ"מ בת"ח ובסימנים ואף שהביא בת"ח דברי מהרא"י לא להלכה הביאם וע"ש בש"כ ובת"ח: אם אינה קלופה ונתבשלה עם אחרות אפילו סי' א"צ דמיא דביעי בעלמא הוא (כל בו) וכ"פ הת"ח ועבב"י כאן:
ח סָעִיף ה וכן בשבת וי"ט. וא"ת כשנולדה בשבת הרי נגמר' ביום ו' שהוא חול ולישתרי י"ל כיון דמסתרא בשבת מדרבנן אם אתה מתירה בי"ט שאחריו נמצא ששבת הכין לי"ט ולא לעצמו ואיסור זה אינו אלא מדרבנן דמדאוריי' אפי' בראשון שרי וא"כ לעצמו הכין עכ"ל הר"ן וביש"ש כ' דלפי מ"ש התו' בתי' קמא דהליד' חשוב' הכנה א"כ מיתסרא מדאורייתא ביום שלאחריו עכ"ל וכמדומה שלא ראה דברי הרמב"ן במלחמות שכ' דהליד' חשיב' הכנה ואפ"ה מותרת מדאוריי' בשני דהראשון לעצמו הכין עכ"ל וכ"כ בס' החינוך דלא משכחת הכנה מדאורייתא, אלא בביצה שנולדה בשבת אחר י"ט או בי"ט אחר שבת ועמ"ש סס"ו וסי' תק"ז ס"ב:
ט סָעִיף ו ולמחר השכים. קודם עלות השחר (ר"ן):
י סָעִיף ו בתוך ס' בתים. דאז משמשת עמו ולא ספנא מארעא:
יא סָעִיף ו ומסל"ת. ואם ידע העכו"ם דנולד אסור לישראל אם מסל"ת אינו נאמן דמתכוין להשביח מקחו להתירו (מרדכי), ואם הבצים של ישראל והעכו"ם מסל"ת שנולדו מאתמול ויודע שנולד אסור לישראל עבי"ד סי' ס"ט ס"י דהפריש' וב"ח אוסרין וש"ך וט"ז מתירין ע"ש:
יב סָעִיף ו מותר לסמוך. וה"ה בכל מילי דרבנן וכ"פ בת"ח כלל ל"ב ועבי"ד סי' קכ"ב:
יג סָעִיף ה שמא נולדה בשבת. בת"ה הגיה שמא נולדה באחד בשבת ומביאו בד"מ משמע שאם הביאה ביום א' בהשכמה דליכא למיחש שנולדה היום ומסל"ת דנולד מע"ש שרי דאף את"ל שנולד' בשבת אינה אסורה בי"ט אלא מדרבנן וכמ"ש ס"ה לכן נ"ל דצריך להגיה כאן שמא נגמר' בשבת ויש"ש כ' וז"ל כ' מהרי"ו סי' ו' אפי' בי"ט אחר השבת נאמן כיון שאין משביח מקחו אדרבה מגרע אותו דבצים ישנים גרועים הם ולא חיישי' שעשה להכשיל ישראל (כמ"ש בי"ד סוף סי' קי"ח) ואף שיש לפקפק בדבריו דהתם אמרי' שאינו עושה מעשה להכשילו מאחר שאינו מרויח כלום אבל לעולם לא מאמינים ליה במה שהוא ספק דאוריי' מ"מ נ"ל להתיר דרוב המוכרים בצים הם מאותן שנולדו כבר ונהי דלא שרי משום רובא משום דהוי דשיל"מ מ"מ מדאוריי' יש לן לסמוך ארובא אלא שאסור מדרבנן ולכן עכו"ם מסל"ת נאמן עכ"ל היש"ש והמרדכי כ' הטעם דלא אזלי' בתר רובא משום דהבצים מיד שנולדים אוכלים אותם והוי כמו דבר המתכבד ע"ש א"כ אסירי מדאוריי' כדמשמע בגמ' דב"מ פ"ב אך נ"ל דבמדינתינו שכיחי הרבה בצים ומביאים הרבה בבת א' ודאי הרוב שמביאים למכור הם מהנולדים כבר וע' בתשו' הרשב"א רסי' רמ"ג ובי"ד ססי' ט"ו ודברי מהרי"ו שכ' לא חיישי' שעושה להכשילו משמע דיודע שנולד אסור וא"כ מה זה שכ' שמגרע מקחו אדרבא משביח אותו דיודע שהישראל לא יקנה אותו אם יאמר שנולדה היום וכמש"ל בשם המרדכי:
יד סָעִיף ז ואפי' בי"ט. וא"ת דלמא אם לא נשחטה היתה הביצה נולדה היום וא"כ נגמרה בשבת ואין שבת מכין לי"ט וי"ל דלא מקרי הכנה אם לא נגמרה הביצה היום ע"י הכנה של אתמול ובמעי אמה לא נגמרה שאינה ראויה לגדל אפרוח (הרא"ש) ועוד שטעמה משובח יותר כשנולדה (רמב"ן):
טו סָעִיף ח אסור בי"ט שלאחריו. משום הכנה כלו' דכשנולד נגמר וא"כ שבת הכין לי"ט ועבב"י שהרבה להקשות ול"נ דלק"מ דודאי כשנולד בי"ט שאחר השבת מותר מדאוריי' בו ביום דהא לא נגמר מאתמול דל"ד לביצה ולא שייך למיגזר שאם יאכל מה שנולד בי"ט יאכל מה שנולד בשבת דשבת בי"ט לא מיחלף ליה וכמ"ש סי' תק"ז ס"ב אבל גבי ביצה גזרינן שאם יאכל ביצה שנולדה בי"ט כשחל י"ט בא' בשבת יאכל ג"כ הביצה שנולד בו ביום והר"ן כ' דאפרוח שנולד בשבת מותר מדאורייתא בי"ט כיון דאפשר לשחטו לחול' בשבת א"כ שבת לעצמו הכין ע"ש גבי עגל א"כ לק"מ דהיא גופא גזירה ולא גזרינן גזיר' לגזיר' וביש"ש חולק על הטור וס"ל דאפרוח לא חשיב הכנה כמ"ש הרא"ש גבי עגל דלידתו לא חשיב הכנה:
א סָעִיף א דהיינו לטלטל'. וזהו ממ"ש הב"י בשם המרדכי בסי' ש"ח דאין איסור בדבר המוקצה בנגיעה לחוד בלא טלטול אלא שמסיק כאן ב"י דביצה שאני כיון שהו' דבר שמתגלגל חיישי' שמא ינענעו ע"י הנגיע' ורמ"א פסק ג"כ סברא זאת בסי' רס"ה ס"ג דאסור ליגע בנר דולק כשהו' תלוי ומ"ה תמוה לי למה לא כתב כאן ג"כ לאיסור אפי' בלא טלטול ולמה נדחק להקל ולחלק בין ביצ' למנורה התלויה.
ב סָעִיף א אפי' באלף כו'. דהוה דשיל"מ לאחר שבת וכל שיל"מ אין לו ביטול היום ומזה הטעם אסו' גם בסעיף ב' בספק:
ג סָעִיף ג שנתבשלה בשוגג. בכל בו כ' בזה הכל מות' חוץ מן הביצה שמניח עד למחר דהא קי"ל גיעולי בצים מותרת דמיא דביעי [בעלמ'] הוא ואין נ"ט כלל וכתב שזה הי' מעש' בלוני"ל בביצ' שנולדה בי"ט והושמ' בטפיל' שקורין פנא"דה והתירו הכל חוץ מהבצי' ע"כ וכ' ב"י ע"ז ולפי מ"ש רבינו בשם ר"ת בלאו ה"ט נמי שרי דטעמו בטל בס' עכ"ל פי' דר"ת ס"ל דלא מחמרינן בדשיל"מ רק כשהוא בעין ולא בטעמו לחוד ותמוהים דברי ב"י בזה דלטעם הכל בו אין צריך ששים לבטל דאין כאן איסור כלל ודבריו בש"ע כאן תמוהין ביותר דלמה הצריך ס' דהא הוא עצמו פסק בי"ד סי' פ"ו ס"ה האי סבר' דמיא דביעי בעלמ' אינה אוסרת כלל ודוחק לומר דמיירי כאן בביצ' נקובה דה"ל להזכיר דבר זה ותו דהא הכל בו פשיטא שמיירי באינה נקוב' וכיון דאיהו קאי על דבריו ממילא מיירי ג"כ באינה נקובה:
ד סָעִיף ג אבל אם לבנו בו כו'. ואע"ג דבי"ד סי' ק"ב כתב דבאינו מינו לא איכפת לן בדבר שיל"מ כאן שהוא לטעמא ולחזותא הוה כמין במינו:
ה סָעִיף ד ובלבד שלא יגע. הטעם דשמא ינענע אות':
ו סָעִיף ה בי"ט של גליות. שא' מהם ודאי חול אבל ב' ימים של ר"ה כיומא אריכת' הם וחוק קבוע הוא מדרבנן הוקבעו תחלה משום ספק ושבת וי"ט הסמוכי' השבת וי"ט הראשון או השני שהוא ביום א' שמא קודש הוא:
ז סָעִיף ו אפשר שתלד בלילה. ואע"פ שרובן אינן יולדת בלילה כאן אזלינן בתר המיעוט כיון שבדק אתמול והיום בשחרית ומצא ולא תלינן דיצאה רובה מאתמול וחזרה (היום) דזה לא שכיח לתלות בו בספק:
ח סָעִיף ו אבל אם לא בדק כו'. פי' והשכים בשחרית ומצא אבל לא בדק בשחרית אלא ביום מצא אסור מס' שמא יצא היום דס' בדשיל"מ אסור בספק השוה:
ט סָעִיף ו ואסור מדאוריי'. זהו דעת ת"ה והטעם משום הכנה שביצה שנולדה היום נגמר' מאתמול ואין שבת מכין לי"ט והוא איסור דאוריי' מדכתיב והכינו את אשר יביאו ובספק דאוריי' אזלי' לחומרא ומהרי"ו פסק דמותרין אפי' בי"ט שלאחר שבת כיון שאין משביח מקחו ומגרע אותו דבצים שנולדו היום עדיפי מאתמול כתב רש"ל דכן עיקר דאף שאין סומכין אעכו"ם מסל"ת במילי דאורייתא שאני הכא דרוב הבצים הם שנולדו כבר מכמה ימים והן רוב' דעלמ' ונהי דלא שרי' משום רובא כה"ג מאחר דמחמרי' בס' שהרי אפי' נתערב באלף כולן אסורות והטעם דלא אזלי' בתר רוב' בדשיל"מ מ"מ הא דבאלף לא בטיל הוא דרבנן מ"ה סמכי' אמסל"ת כדברי המרדכי ע"כ דברי רש"ל ועסי' תקט"ו ס"ב:
י סָעִיף ז ואפי' בי"ט שלאחר השבת. דלדעת ר' אפרים אסור בזה דשמא הית' מתילדה היום לא קי"ל כן דאין הכנה אלא אם נגמר' היום ע"י הכנה של אתמול ובמעי אמה לא נגמרה עד שתצא לאור העולם:
יא סָעִיף ח ואם נולד בשבת כו'. בטור כ' זה בשם אחיו הר"י וז"ל כ' אחי הר"י שאסור בי"ט שלאחריו משום הכנ' דודאי שייך ביה הכנה דבעודו בקליפתו אינו ראוי לכלום עכ"ל נראה כוונתו דאע"ג דבאם נולדה בי"ט כ' קודם לזה דיש מתירין והגאונים אוסרים והיינו דפליגי כמאן הלכת' אי כרב דאסור משום מוקצה או כשמואל ור"י דשרי דאין כאן מוקצה כיון דמתיר עצמו בשחיטה היום מתיר גם המוקצה ה"ז הוא בנולד בי"ט אבל בנולד בשבת אסור אפי' למאן דמתיר בנולד בי"ט מ"מ כאן בי"ט שאחריו אסור מדאוריי' דאין שבת מכין לי"ט כמו בביצה שנולד' בי"ט דאסור' משום שבמעי אמה נגמרה אתמול בשבת אלא שהליד' לחוד לא עשת' שם גמר ה"נ כאן באפרוח אסור בי"ט שלאחריו משום הכנה והיינו הכנת לידה דכאן הוא הלידה לחוד גמר דשאני בביצה שהיתה ראויה ג"כ במעי אמו ראוי לאכיל' אחר שנגמר אלו היו שוחטין את התרנגולת אלא דאיסור שבת רביע עליה אבל באפרוח בעודו בקליפתו אינו ראוי לכלום ע"כ הוי הלידה גמר וע"כ אסורה מן התורה בי"ט שאחריו משום הכנה שהיא דאורייתא נמצא שיש נפקות' בפסק הר"ר יחיאל אפי' למאן דאוסר בי"ט עצמו היינו משום מוקצה או נולד שהם מדרבנן אבל בזה שרוצה לאוכלו בי"ט שאחריו וכן להיפך בנולד בי"ט שאסור בשבת שאחריו מן התורה משום הכנה אלא דלפי הנראה יש כאן חילוק בין הכנה זו להכנה דביצה דאע"ג דבתרווייהו אסירי משום הכנה מ"מ בהכנה דביצה שנולד' בי"ט דנגמרה מאתמול בשבת אסור מן התורה ובי"ט דעלמא מותר מן התור' דהא נגמר' בחול אלא משום גזירה אטו י"ט אחר השבת אבל כאן לא גזרו בי"ט דעלמ' כלל אטו י"ט שאחר השבת דבביצ' יש מקום לטעות לרואה שזה אוכל הביצה שנולד היום בי"ט דעלמא יאכל ג"כ בנולד בי"ט שאחר השבת כיון שזה וזה נולד בי"ט עכ"פ משא"כ כאן באפרוח שאם נולדה בי"ט שאחר שבת מותר באמת אפי' מדרבנן לשמואל ור"י ואפי' לרב מותר מן התורה אלא שתרצה לגזור משום נולדה בשבת שלפני י"ט גזירה זו לא מצינו כלל בדברי חכמים שאין זו גזירה שוה ביום ההולדה אלא נולד בי"ט דעלמא וכן בי"ט אחר שבת תלוי בפלוגתא ולהיש מתירין שפוסקים כשמואל ור"י מותר גם בנולד בי"ט שאחר שבת אבל נולד בשבת אסור לכ"ע מן התורה בי"ט שאחריו והב"י הקשה יש לתמוה על הר"י דהא רב דאסר בנולד בי"ט הוא משום מוקצה ולא משום הכנה ונכנס לדוחק עבור זה וכן ראיתי לרש"ל שהקשה כן ותמהני מאוד על גברי רברבי האלו שאין כאן התחלה לקושיא דרב מיירי בנולדה בי"ט עצמו דאז אין שייך הכנה דודאי י"ט מכין לעצמו בו ביום אלא משום מוקצה אסר רב משא"כ כאן בנולד בשבת לענין י"ט שאחריו דודאי יש איסור הכנה עוד הקשה ב"י דאי משום הכנה אסר רב ע"כ אסור בי"ט שאחר השבת דהא בביצה שנולדה בי"ט לא מתסר' אלא משום גזירה משום י"ט שאחר השבת וא"כ מאי אשמעי' הר"ר יחיאל כו' וכ"כ רש"ל דלדעת הרר"י שייכא גזירה זו בי"ט דעלמ' אטו י"ט שאחר שבת כמו בביצה וזה אינו כלל לפע"ד דכאן שרי לגמרי בנולדה בי"ט שאחר השבת ליש מתירין כרב ולא שייך כאן גזירה מטעם שזכרנו שאין זה גזירה שוה ומו"ח ז"ל כתב לחלק בין הכנה זו לביצה דכאן אין הכנה אלא מדרבנן וכ"ז אינו שוה לי אלא יש כאן איסור דאורייתא לד"ה דס"ל הכנה דרבה:
א סָעִיף א לטלטלה. דאין איסור בדבר המוקצה בנגיעה לחוד בלא טלטול כמ"ש סי' ש"ח סעיף ג' בהג"ה ועמ"א וט"ז:
ב סָעִיף א אסורות. דהוי דשיל"מ לאחר שבת:
ג סָעִיף ב אסורה. ואם נתערבה יש להחמיר כמ"ש בי"ד סי' ק"ב ועמ"א:
ד סָעִיף ג מותר. דמין בשאינו מינו בטיל בדשיל"מ אפי' נתערבה ונטרפה עם התבשיל:
ה סָעִיף ג הביצה. משמע שהביצה עדיין שלימה ואפ"ה דוקא כשנתבשלה עם בשר שרי אבל עם ביצים אחרים אסורים כל הביצים משום דמין במינו הוא. אבל דעת רמ"א בי"ד סי' ק"ב דטעמו בטיל אפי' בדשיל"מ ע"ש:
ו סָעִיף ג דלחזותא. משמע דאם אינו ניכר במראה אלא בטעם בטיל אע"פ שבא לתקן הקדירה כגון מים ומלח בעיסה בטל. מ"א. אם אינה קלופה הביצה ונתבשלה עם אחרות אפילו ס' א"צ דמיא דביעי בעלמא הוא. כל בו ות"ח. מ"א ע"ש:
ז סָעִיף ד שלא יגע. דשמא ינענע אותה:
ח סָעִיף ה ר"ה. ובספק אם נולד ביו"ט ראשון מותר אף בי"ט שני של ר"ה. ואם חל ר"ה ביום ה' ו' ונולדה ביום ה' אסור בשבת. רוקח וש"ל:
ט סָעִיף ו השכים. קודם עלות השחר. ר"ן:
י סָעִיף ו בתים. דאז משמשת עמו ולא ספנא מארעא:
יא סָעִיף ו לא. פי' והשכים בשחרית ומצא אבל לא בדק בשחרית אלא ביום מצא אסור מספק שמא יצא היום דספק בדבר שיל"מ אסור בספק השוה:
יב סָעִיף ו ומסל ת. ואם ידע העכו"ם דנולד אסור לישראל אינו נאמן דמתכוין להשביח מקחו להתירו. מרדכי. ואם הביצים של ישראל והעכו"ם מסל"ת שנולדו מאתמול ויודע שנולד אסור לישראל. ע' ביו"ד סי' ס"ט סעיף י"א דהפרישה וב"ח אוסרים וש"ך וט"ז מתירין ע"ש:
יג סָעִיף ו לסמוך. וה"ה בכל מילי דרבנן ועיין בי"ד סי' קכ"ג:
יד סָעִיף ו אין. וט"ז בשם רש"ל מיקל גם בזה ע"ש ועמ"א:
א סָעִיף א (ס"ק א) אסור כו' אפי' בתרנגולת הע"ל. דליכא מוקצה בביצתה דאי בעי שחט התרנגולת ואכל כל מה שבתוכה מ"מ הביצה אסורה משום הכנה: והא דאסורה בטלטול כו'. יש"ש לשיטתיה אזיל הובא במ"א ר"ס תקט"ו דכל דבר שאינו מוקצה מצד עצמו אע"ג שאסור באכילה ואין דעתו להשליכה לכלבים מ"מ מותר בטלטול א"כ בעומדת לאכילה ניהו דאסור באכילה משום הכנ' מ"מ בטלטול יהיה מותר עז"כ משום לא פלוג. ר"ל בעומדת לגדל ביצים דהביצה מוקצה אסורה בטלטול וכיון דגם בעומדת לאכילה אסרו באכילה משום הכנה לא רצו חכמים לחלק ביניהם לענין טלטול ואסרו הטלטול. אבל מ"א לקמן סי' תקט"ו חולק על מהרש"ל וס"ל דכל דבר האסור באכילה הוי מוקצה ואסור בטלטול. וא"כ א"ש בלא"ה כאן דאסור הטלטול אפי' בעומדת לאכילה:
ב סָעִיף א (ס"ק ב) דהיינו כו' דאיסור הנגיעה היא מירושלמי דאהא דתניא דף ד' ביצה כו' אבל כופה עליה כלי שלא תשבר. מסיק בירושלמי בלבד שלא יגע בה. הביאו הרב"י בסי' ש"י וכתב המ"מ פכ"ה מהל' שבת וז"ל לא ידעתי הטעפ כו'. ואפשר שינענע הביצה ע"י הכלי (ר"ל ע"י שהביצה עגולה מתנדנדת ע"י הנגיעה) עכ"ל. ובת"ה כתב שטעם זה דחוק. ואפשר דס"ל לת"ה דאין לאסור הנגיעה מה"ט דהא הוי דבר שאינו מתכוין וגם לא הוי פסיק רישיה. ואפי' הוי פ"ר י"ל דת"ה אזיל לשיטתיה דבדבר דרבנן פסיק רישיה מותר(וכמ"ש בסי' שי"ד במ"א ס"ק ה') וכ' ת"ה וז"ל אלא נראה לחלק דהתם כיון דהנחת הכלי על הביצה הוא לצורך הביצה דהוי דבר המוקצה ולכן אסור ליגע בו. אבל כשההנחה והתשמיש לצורך דבר שאינו מוקצ' כי נגע ע"י ההנחה במוקצה שרי. עכ"ל הרב"י לעיל סי' שי"ד: וכ"מ סי' רע"ז ס"ג דשם כתב רמ"א ומ"מ מותר ליגע בטבלא כו' וה"ה דמותר ליגע במנורה כו' בלבד שלא ינענע כו' וסתם ולא התנה דוקא כשהנגיע' היא לצורך דבר המותר אלמא אפי' לצורך מוקצ' מ"מ מותר דלא כת"ה. וכן בסי' ש"ח ס"ג בהג"ה כ' כל מוקצה כו' אבל בנגיעה בעלמא שאינו מנדנדו שרי וסתם ג"כ ולא כתב דוקא כשנוגע לצורך דבר היתר אלא ע"כ ס"ל כשאינו מנדנד בכ"ע מותר אפי' לצורך דבר המוקצה דלא כת"ה: אך קשה כו' אע"פ שמתנדנד בנגיעתו. וליישב הירוש' שכ' ובלבד שלא יגע דמשמע שהנגיעה אסורה. ע"כ צ"ל כמ"ש ת"ה לחלק בין אם הנגיעה היא לצורך דבר היתר או לא וא"כ דברי רמ"א סותרים זא"ז. ובד"מ כ' בשם א"ז כו' ר"ל ע"פ דברי ד"מ יתיישב דברי רמ"א: משמע דמיירי כו' ר"ל הא"ז מיירי שדבר היתר מונח על הנר ולכן מותר ליטול דבר מותר מן המנורה אע"ג שעי"ז מנענע המנורה מ"מ כיון שאינו נוגע במנורה גופה רק ע"י דבר היתר המונח עליו הוי רק טלטול מן הצד ולכן מותר. ובזה א"ש דברי רמ"א בסי' רס"ה דודאי גם בסי' רס"ה ס"ל דלא כת"ה ואין חילוק בין נוגע לצורך דבר המותר או לצורך מוקצה. וכשמנענע בכל ענין אסור. והא דכתב ואסור ליגע בנר דולק כו' פן יתנדנד כו' מלתא דפסיקא נקט דכשהנר דולק אסור אפי' נוגע בו ע"י דבר היתר המונח עליו דלא הוי רק טלטול מן הצד אבל כשאינו דולק אין האיסור מלתא דפסיקא דלפעמים מותר דהיינו כשאינו נוגע כ"א ע"י דבר היתר דהיינו טלטול מן הצד ואע"ג דבירוש' כתב על וכופה עליה כלי ובלבד שלא יגע בה הכלי וכמ"ש הרב"י בסי' שיו"ד לשון הירושלמי וכמ"ש פה סעיף ד' הטעם ניהו דס"ל להרמ"א דגם נענוע מקרי טלטול מוקצה מ"מ הא קי"ל בסי' שי"א דטלטול מן הצד מותר והיינו דדוקא כשהטלטול לצורך דבר המותר ולכן כ' מ"א שדבר היתר מונח אבל בירושל' דקאי על כופה כלי דהוי לצורך ביצה המוקצה בכה"ג אפי' טלטול מן הצד אסור: דהא כ' סתם המחבר כ"ד שאסור לטלטלו כו' אבל מותר לכפות עליו כלי ובלבד שלא יגע בו עכ"ל הרב"י וסתם ולא כתב דמיירי בדבר עגול שמתנדנד אע"כ אפי' אינו מתנדנד אסור כיון דשם הנגיעה היא לצורך דבר המוקצ' כמ"ש מ"א שם והיינו כדעת ת"ה וא"כ רמ"א דלא ס"ל כת"ה ה"ל לחלק שם דוקא במתנדנד אסור:
ג סָעִיף ב (ס"ק ד) ספק כו' ומדהחליף הרב"י כו' ר"ל הטור שכתב תחילה וספיקה אסורה ואח"כ כ' ואם נתערבה כו' משמע דהאי ואם נתערבה גם אספקה קאי וס"ל בדשיל"מ אפי' ס"ס אסו' אבל הרב"י החליף וכתב תחל' ואם נתערבה כו' ואח"כ כ' וספקה כו' משמע דהאי ואם נתערבה כו' קאי דוקא על ודאי נולדה בי"ט אבל ספק שנתערב מותר: ואפשר דשם מיירי בחד בשבת כצ"ל ור"ל דהביצה ספק אי נולדה בחד בשבת או נולדה מערב שבת דאז אי ודאי נולדה בחד בשבת אסורה מן התור' משום הכנה לכן החמירו בספק דאפי' נתערבה אסורה אבל הכא שהספק אם נולדה בי"ט דאי אפי' ודאי נולדה בי"ט דעלמא אין אסורה כ"א מדרבנן דגזרי' אטו י"ט שאחר שבת לכן הקילו בספקה ע"י תערובות: וכמ"ש סי' תצ"ז ס"ד. ר"ל הרב"י בחיבורו הארוך הביא דברי הר"ן שכתב שיש חולקים על הרא"ש מלוני"ל שהתיר ספק מוכן בי"ט שני מטעם ס"ס: ק"ו כשספק א' בגופו כו' דגרע טפי כו' ר"ל דהמחבר כתב בי"ד סי' קיו"ד ס"ט ביצת ספק טרפה שנתערבה באחרות כולן אסורות כו'. כיון שהספק הראשון היה בגופו אין להתירו משום ס"ס. וכ' ע"ז רמ"א וי"א הטעם דאסור הואיל והספק הוא איסור תורה ולא נוכל לומר עוד ספק שאין כאן איסור רק שנתערב באחרים לא מיקרי ס"ס. וכ' הש"ך דנ"מ בין שני הטעמים אם היה ספק הראשון מדרבנן דלרמ"א מותר ולהרב"י אסור ולבסוף צידד הש"ך די"ל דגם המחבר מודה היכי דספק א' מדרבנן מותר ע"י ס"ס דהיינו כשנתערב אע"ג דס' ראשון הוא בגופו והשני ע"י תערובות ע"ש. וא"כ הכא דמיירי בי"ט דעלמא דאיסורו דביצה מדרבנן א"כ אפי' ספק א' בגופו וא' ע"י תערובות הוי ס"ס ומותר. מ"מ ס' כזה שא' בגופו וא' ע"י תערובות גרע משאר ס"ס דהא כה"ג בדאורייתא לא הוי ס"ס ובדשיל"מ יש פוסקים דאפי' ס"ס ששניהם בגופו אסור. עכ"פ יש להחמיר בדשיל"מ בס' א' בגופו וא' ע"י תערובות דלא הוי ס"ס וג' תערובות בדשיל"מ עיין לעיל סי' תצ"ו מ"ש מ"א בשם ש"ך:
ד סָעִיף ג (ס"ק ה) הכל כו' אפי' נתערבה ונטרפה כו' אין הכוונה דש"ע מיירי אפי' נטרפה. דז"א כמ"ש מ"א בס"ק שאח"ז דהש"ע מיירי בשלמה אלא דהמ"א כתב דהדין דין אמת אפי' נטרפה:
ה סָעִיף ג (ס"ק ו) חוץ כו' שהביצה עדיין שלמה ואפ"ה דוקא כו' ר"ל ל"מ אם נטרפה ונימוחה כיון דגוף האיסור שם אע"ב שאינו ניכר כה"ג צידד הש"ך דאפשר דרמ"א מודה דלא בטל אלא אפי' הביצה שלימה ונטלו הביצה משם ולא נשאר כ"א טעם בעלמא מ"מ ס"ל להמחבר דלא בטל אבל דעת רמ"א כו' והש"ך שם הסכים עם הרב"י ע"ש:
ו סָעִיף ג (ס"ק ז) דלחזות' כו' אע"פ שבא לתקן כו' דסוף מס' ביצה תנן האשה ששאלה מים ומלח לעיסתה (הובא לעיל בש"ע סי' שצ"ז סעיף י"ב) העיסה כרגלי שתיהן. ואינם יכולים להוליך העיסה אלא למקום ששתי הנשים יכולות לילך דכל הדברים כרגלי הבעלים ופריך הש"ס וליבטל המים ומלח לגבי עיסה ותהיה העיסה כרגלי בעלת הקמח. ומשני ר' אשי משום דהוי דשיל"מ ולא בטיל. והקשו התוס' הא מין בשאינו מינו גם דשיל"מ בטל כמ"ש בי"ד סי' ק"ב. ותירצו בתחומין החמירו עוד תי' כיון דמים ומלח באים לתקן העיסה מיקרי מין במינו (וכ' ט"ז ופר"ח בי"ד דוקא לענין דשיל"מ מיקרי מין במינו היכא שבא לתקן ולא במקום אחר) ולכן כ' מ"א מדכתב המחבר דלחזותא וטעמא משמע דבעי' תרתי. אבל אם רק עביד לטעמא ואינו ניכר במראה בטל (ניהו הא לא קשיא הא קי"ל כל מירי דעביד לטעמא לא בטיל כבר כ' ש"כ בסי' צ"ח ס"ק כ"ח היכי דאין הטעם נרגש בטל וכ"כ הפר"ח)מ"מ צ"ל דהמחבר לא ס"ל כתי' שני דהתוס' הנ"ל אלא אפי' בא לתקן מיקרי אינו מינו ולכן אפי' דשיל"מ בטל ולכן בעי' תרתי חזותא וטעמא: דברי מהרא"י דהיכי דבא לתקן מיקרי מב"מ: וע"ש בש"ך דס"ל ומפרש כן דברי ש"ע שם דבחדא סגי או דעביד לחזותא או עביד לטעמא לא בטל ופר"ח חולק לענין חזותא כיון דהוא איבעיא דלא איפשטא בבבא קמא לכן. בדאורייתא דהיינו ביצה שנולדה בי"ט שאחר השבת אזלי' לחומרא דחזותא מלתא ובי"ט דעלמא דהוי דרבנן אמרינן חזותא לאו מלתא וע' בס' מנחת יעקב כלל ע"ד סק"ה: אם אינה קלופה כו' אפי' ס' א"צ כו' וכ"פ הת"ח משמע מדברי מ"א דאפי' במקום שאין הפסד מותר ולא בעי' ס'. והרב"י הביא פה בשם הכל בו דביצה שאינה קלופה שנולדה בי"ט שנתבשלה עם התבשיל מותר התבשינ דמי' דביעי בעלמא כו'. וכ' ע"ז הרב"י דלהאומרים דטעם בטל אפי' בדשיל"מ לא הוצרך הכל בו לטעם דמי' דביעי בעלמא וכ' ת"ח כלל ע"ד דין ג' דנ"מ לטעם הכלבו אפי' ס' א"צ וכתב עוד אפי' למאן דחולק על הכלבו וס"ל אפי' באינה קלופה אוסרת. מכל מקום בי"ט דעלמא דאינו רק מדרבנן מודה דאינה קלופה אינה אוסרת ואפי' את"ל דחולק אפי' באיסור דרבנן מ"מ אנחנו יש לנו לסמוך עכ"פ. דבאיסור דרבנן דהיינו י"ט דעלמא בשאינה קלופה אינה אוסרת עכת"ד. ומשמע דאפי' במקום שאין הפסד יש להתיר כה"ג. אכן בי"ד סי' פ"ז סעיף ו' כתב רמ"א וז"ל וי"א דכל ביצים כו' ואוסרים אפי' אינן קלופים וכן יש לנהוג במקום שאין הפסד מרובה כו'. וע"ש בת"ח בספר מנחת יעקב. ומדברי מגן אברהם משמע דפסק כדעת ת"ח:
ז סָעִיף ה (ס"ק ח) וכן בשבת וי"ט וא"ת כו' דע"כ אין הטעם משום דשבת וי"ט קדושה אחד הן והוי כיומא אריכת' דהא קי"ל בסי' תט"ז וכ"ה בגמ' ביצה דב' קדושות הן אלא על כרחך הטעם משום הכנה: ועל זה הקשה והא נגמרה ביום וי"ו: י"ל כיון דמתסרא בשבת מדרבנן כצ"ל דגזרינן אטו נולדה בשבת שאחר י"ט: דלפי מ"ש התו'. ביצה דף ד' שהקשו גם כן קושיות הר"ן הנ"ל. ותי' גם כן כמו שתי' הר"ן ובתי קמא כתבו ליישב קושי' הר"ן דהלידה חשובה הכנה. ור"ל דע"י הלידה הוכנה לגדל אפרוח. וגם טובה יותר לאכילה כמ"ש בס"ק י"ד: דהראשון לעצמו הכין ר"ל מדאורייתא. דהא לא אסור בראשון כ"א משום גזרה כנ"ל:
ח סָעִיף ו (ס"ק ט) ולמחר כו' קודם ע"ה דאל"כ איכא למיחש שמא נולדה היום אחר ע"ה שכבר יום הוא:
ט סָעִיף ו (ס"ק י) בתוך כו' ולא ספנ' מארעא דאז ודאי אינה יולדת בלילה. אבל ליכא זכר תוך ס' בתים כו' דע"כ ספנא מארעא אפשר דיולדת בלילה. אע"ג דמ"מ רובן יולדות ביום ומה"ט שרינן היכי דלא בדק מעי"ט. מ"מ אי בדק מעי"ט אי הוי אזלינן בתר רובא לומר שילדה ביום. ע"כ צריך לו' שיצאה רובה וחזרה זה לא שכיח כלל טפי יש לתלות במיעוט שילדה בלילה. מלומר שיצאה רובה וחזרה דהוי כמו מעוטא דמעוטא כ"כ הר"ן ותוס':
י סָעִיף ו (ס"ק יא) ומסל"ת כו'. דמתכוין להשביח מקחו. דאם יאמר שנולדה היום לא יקחם הישראל לכן לא הוי מסל"ת: ואם הביצים ש"י כו'. דאז ל"ל להשביח מקחו נתכוון: דהפרישה וב"ח אוסרים כיון דיודע שהאיסור וההיתר לישראל תלוי בזה לא הוי מסל"ת: והש"ך וט"ז מתירים דאפי' יודע שההיתר והאיסור תלוי' בזה מ"מ משכחת לה מסל"ת כגון שהסיח הדברים לפ"ת בלי שאלה והביאו ראיה ממאי דקי"ל דמומר נאמן במסל"ת בעדות אשה להעיד שמת בעלה. דהמומר הא ידע שהיתר נשואים לאשה לאחר תלויה במיתת בעלה. אע"כ דגם כה"ג משכחת לה מסל"ת:
יא סָעִיף ו (ס"ק יב) מותר כו' וה"ה בכ"מ דרבנן. ומסקנת הש"ך בסי' צ"ח וקל"ז דדוקא דומיא דהכא דלא אתחזק איסורא אבל היכי דאיתחזק איסורא אפי' בדרבנן אין גוי נאמן במסל"ת. אבל מסקנת פר"ח בסי' ס"ט דאפי' בדרבנן ולא איתחזק איסורא מ"מ אין גוי נאמן במסל"ת אלא בעדות אשה בלבד. ודוקא פסולי עדות כגון אשה וקטן נאמנים במסל"ת באיסור דרבנן ולא איתחזיק אסור' ע"ש:
יב סָעִיף ו (ס"ק יג) שמא כו' בת"ה הגרס' שמא כו' כצ"ל: ביום א' בהשכמה ר"ל קודם ע"ה כמ"ש בס"ק ט'. דאל"כ א"ל שמא נולדה היום אחר ע"ה. אבל אם בא קודם ע"ה ליכא לספוקי שמא נולדה היום כ"א או שנולדה בליל י"ט או בשבת. בזה נאמן שנולד מע"ש דהא אפי' נולדה בשבת ליכא כ"א איסור דרבנן. וא"כ נאמן במסל"ת. וגם אין לחוש שמא נולדה בליל יו"ט והיינו דלמא ספנ' מארעא דיולדת בלילה חדא דאפי' ספנא מארעא רובן יולדת ביום ואע"ג דבדשיל"מ לא מהני רוב כמ"ש בס"ק זה. מ"מ הא אין זה כ"א מדרבנן וכמ"ש למטה והא בדרבנן נאמן במסל"ת. ועוד הכא עדיף דאיכ' תרי רובא. רוב הנ"ל. ועוד דרוב הביצים שמביאים למכור הם מאותן דאיכא זכר בהדה דאינה יולדת בלילה. וכ"כ היש"ש: שאינו עושה מעשה. ר"ל ראיית מהרי"ו ממאי דקי"ל בי"ד סי' קי"ח היכי דשל גוי הוא טוב כשל ישראל ל"ח שהגוי החליף בשלו כיון דאין הגוי נהנ' בחליפין. אא"כ נחוש שעשה להכשיל לישראל. זה לא חיישי'. י"ל דהיינו דוקא לעשות מעשה ל"ח שעשה להכשיל כיון שאין נהנה. אבל לומר דבר שקר אפשר שהוא אומר אפי' אינו נהנ' רק להכשיל לישראל: מ"מ נ"ל להתיר מטעם אחר דרוב כו' וניהו דלא שרי מטעם רוב'. משום דהוי דשיל"מ וכמו דקי"ל דדשיל"מ אפי' באלף לא בטיל אע"ג דאיכ' רוב' דהתירא ה"ה דלא אזלי בתר רוב' בדשיל"מ. ואע"ג שיש לחלק ודוקא בתערובות דאתחזיק אסורא לא מהני רובא אבל הכא לא איתחזיק אסורא. מ"מ מסבר' לא אזלי' בתר רוב' וכ"כ הר"ן. וצ"ל הא דמתירי' בלא בדק מעי"ט ונמצ קודם ע"ה ביצים אפי' ליכא זכר בהדה. משום דאפי' ספנא מארע' רובן יולדת ביום והא בדשיל"מ לא אזלינן בתר רובא ע"כ צ"ל דהאי רוב' דספנ' מארע גם כן אינה יולדת אלא ביום עדיף ומעוט' דמעוט' שיולדת בלילה אפי' ספנא מארע' כה"ג אפי' בדשיל"מ אזלינן בתר רוב'. ואעפ"כ אם בדק מעי"ט אסור בספנ' מארע' ולא תלינן ביצא' רובה וחזרה דזה לא שכיח כלל ועדיף לתלות שנולדה בלילה אע"ג דהוי מעוט' דמעוט'. כמו דבר המתכבד כו' בגמרא דב"מ פ"ב דף כ"ה ע"ב תנן אם היה משכיר ביתו לאחרים המוצא דבר תוך הבית ה"ה של המוצא. והקשה הש"ס נימא דאזלינן בתר בתר' ויהי' של הדר בתוכו עכשיו מי לא תנן המוצא מעות בירושלים ברגל הכל מעשר דרוב עולי רגלים מביאים מעות מעשר שיש להן כדי לאכלן בירושלים. ובשאר ימות השנה חולין. ואמרי' מ"ט ברגל הוי מעשד נימא מלפני הרגל נפלו שם דהוי חולין. א"ר שמעי' הואיל ושוקי ירושלים עשוים להתכבד בכל יום משום טיט. א"כ מה שנפל קודם הרגל מצאו מכבדי שוק. א"כ הכא נמי נימא קמאי אזלי דכל מי שדר בבית כשיוצא משם לדיר' אחרת מחפש כל זוויות הבית ומצא מה שהוא שלו ושנאבד. ואם כן אם מצא עכשיו מעות וודאי של הדר בו מכשיו ע"ש מה שתי' הש"ס. הרי אפי' לענין ממון להוציא מיד המוצא אמרינן כיון דמתכבד אזלינן בתר בתרא. ע"כ מן התורה ולא מצד חומרא וכן מוכח בפסחים דף זיי"ן לענין חמץ ומצה ע"ש. וכיון שהוא דאוריית' אין הגוי נאמן במסל"ת בי"ט שאחר שבת: אך נ"ל כו' ומביאים הרבה בבת אחת. וודאי הרוב לא נולדו היום ול"ל שכבר אכלו מה שנולד לפני י"ט. שפיר י"ל דאזלינן בתר רוב'. אלא שהרב"י הביא בשם הר"ן שכתב היכי אזלילן בתר רוב' דוקא אם הגוי מביא לבית ישראל אבל לילך לבית הגוי לקנות לא מהני רובא. דשם הוי מקום קביעותו וכל קבוע כמחצה על מחצ': אך מצאתי בס' שטה מקובצת שכ' בשם הריטב"א שכת' בשם רבו ז"ל נכרי ששלח ביצים לישראל וא"י אם נולדו מאתמול או היום מותרין דאזלינן בתר רובא. ורובן הם מן הימים שעברו וכל דפריש מרוב' פריש (משמע אפי' אין הגוי מסל"ת) ולא עוד אלא אפי' הלך שם ישראל ולקחן מביתו לא אמרינן כדאמרינן בכתובות דף ט"ו דהיכי דאזלי לגבייהו הוי מחצה ע"מ משום קבוע. דהתם אתחזיק וודאי חד פסולה אבל הכא לא אתחזיק בבית הגוי ביצה שנולדה היום כו' וכן היה הרב מורה הלכה למעשה אבל הרשב"א אינו סובר כן עכ"ל:
יג סָעִיף ז (ס"ק יד) ואפי' כו' אם לא נגמר הביצה היום. ר"ל הליד' היום הוא גמר ההכנה של אתמול. דנמצא במעי אמה עדיין איננה טובה כ"כ כאלו נולדה וכמ"ש אח"ז:
יד סָעִיף ח (ס"ק טו) אסור כו' ועבב"י שהרבה להקשות דאי' דף וי"ו ע"א אפרוח שנולד בי"ט רב אמר אסור מוקצ' היא. ושמואל ואיתימא ר' יוחנן אמר מותר הואיל ומתיר עצמו בשחיטה ע"י הלידה מתיר גם הלידה איסור מוקצה וקי"ל כרב וכ' התו' שם דבמוקצה כהאי אפי' ר"ש מודה והקשה הרב"י לפי מ"ש הטור דהלידה מקרי הכנה א"כ ל"ל לרב הטעם בנולד בי"ט דאסור משום מוקצה ת"ל משום איסור הכנ'. דהא רב א"ל דף ד' כרבה דא"ל הכנה. ועוד דשמואל ור"י דפליגי ניהו דס"ל דלית בזה משום מוקצה כנ"ל מ"מ יאסר משום הכנה דהיינו נגזר י"ט דעלמא אטו י"ט שאחר שבת (ועל קושיא שניה כתב ביש"ש דלק"מ דר"י מצינו להדיא דף ד' דל"ל הכנה ואפשר גם שמואל ל"ל הכנה) והאריך הרב"י בזה אבל זה עיקר קושייתו: מותר מדאורייתא בו ביום אלא מדרבנן אסור משום מוקצה כמ"ש רב. אבל הכנה ליכא. דדוקא גבי ביצה דמאתמול גמרה לה השבת הכין לי"ט משא"כ באפרוח דל"ל מאתמול גמרה לה א"כ ליכא למגזר י"ט דעלמא אטו נולד בי"ט שאחר שבת. דהא גם בנולד בי"ט שאחר שבת גופיה אין איסורו כ"א מדרבנן: ולא שייך למגזר כו' דשבת בי"ט כו' ור"ל דלפ"ז ע"כ קושית הרב"י דה"ל לרב לומר דגזרינן נולד בי"ט דעלמא אטו נולד בשבת שאחר י"ט. והיינו לפי מאי דס"ל השתא דנולד בשבת שאסור בי"ט שאחריו משום הכנה האי הכנה הוי דאוריית'. ועז"כ מ"א דכה"ג לא מחלף ול"ג: והר"ן כתב כו' ר"ל לפ"ד הר"ן האי הכנה כשנולד בשבת לאסור בי"ט שאחריו ג"כ הוא מדרבנן וא"כ בלא"ה ל"ק קושית הרב"י וכמ"ש לבסוף. דז"ל הר"ן אהא דאמר רבא דף ד' הלכתא כרב בהני תלת כו' הלכך לדידן דא"ל הכנה דרבה. ביצה שנולדה בזה אסורה בזה (ר"ל בי"ט ושבת הסמוכים זה לזה) כו' וה"ה לאפרוח שנולד בי"ט שאסור לרב משום מוקצה כדאיתא לקמן אף בשבת שלאחריו אסור. דכל שאינו מכין לעצמו א"מ לשבת ואף לעגל שנולד בשבת). (דאי נולד בי"ט אין לאסור בשבת שאחריו משום הכנה. דבעגל י"ט לעצמו הכין. ואס נולד בי"ט מודה רב דמותר כדאיתא בגמרא שם והכי קי"ל לעיל סי' תצ"ח דעגל מוכן אגב אמו) אפשר להחמיר לאסרו בי"ט שאחריו כיון דבשבת עצמו אסור משום מוקצה מחמת איסור אינו מכין לי"ט. אלא שיש חולקים בזה. כיון דאלו א"ל חולה בתוך ביתו חזי אפי' לבריא באומצא (ואי צריך שיהי' חולה מע"ש לדידן דקי"ל כר"ש בשבת תליא במחלוקת שכתב הרב"י ר"ס שי"ח ודעת הר"ן דאפי' לר"ש בעי' שיהי' חולה מבע"י דאל"כ אסור לבריא משוס מוקצה) אפי' בי"ט שרי אבל עגל שנולד בי"ט הדבר ברור שמותר בשבת. דהואיל ושרי בי"ט נמצא י"ט לעצמו הכין וממילא הותר לשבת עכ"ל הר"ן משמע דעת הי"ח להתיר אפי' אין לו חולה. כיון דמשכחת לה אלו ה"ל חולה דאז גם לדידיה מותר שפיר מיקרי שבת הכין לעצמו. ועד כאן לא נחלקו הי"ח אלא בעגל שנולד בשבת דלית ביה איסור מוקצה מצד עצמו דמוכן אגב אמו כנ"ל אלא מוקצה מ' איסור שחיטה ולזה מהני סברתם כיון דאלו ה"ל חולי כו' משא"כ באפרוח שנולד בי"ט אסור בשבת שאחריו אפי' להי"ח הנ"ל. וכן מוכח לשון הר"ן שכתב וי"ח בזה ר"ל בעגל אבל באפרוח מודים דאפי' ה"ל חולה דמותר לחולה מ"מ לבריא אסור משום מוקצה מ' עצמו ואפילו היה דעתו עליו מאתמול לא מהני לדבר שלא היה בעולם. וא"כ גם באפרוח הנולד בשבת אע"ג דלכ"ע אסור בי"ט שלאחריו אפי' להי"ח כנ"ל. מ"מ היינו מדרבנן דהא אפילו ה"ל חולה מ"מ היה אסור לבריא משום מוקצה מ' עצמו לרב ולא הכין לעצמו. לכן גם בי"ט שאחריו אסור. אבל לולי איסור מוקצה מ' עצמו דס"ל לרב הוי מיקרי שבת הכין לעצמו אי ה"ל חולה כמו בעגל. וכיון דמוקצה דרבנן. א"כ אין זה הכנה לי"ט כ"א מדרבנן דמדאורייתא שבת לעצמו הכין ולכן סיים מ"א א"כ לק"מ דהיא גופה גזרה כו' ר"ל דאין אסורו כ"א מדרבנן. אלא דאכתי צ"ב למה הוצרך לומר דהוי גזרה לגזרה. הא בלא"ה לק"מ דה"ל לרב לו' הטעם משום הכנה. הא אי לאו דרב אמר דאית ביה משום מוקצה לא הוי הכנה כלל די"ל דשבת לעצמו הכין אלו ה"ל חולה כנ"ל. דז"א דאכתי לולי דהוי גזרה לגזרה הוי שפיר מקשה הרב"י. דניהו דשמואל ור"י חולקים על רב. משום הואיל ומתיר עצמו בשחיטה לא נחלקו אלא בנולד בי"ט. דאז א"ל הואיל ומ"ע בשחיטה אבל בנולד בשבת דל"ל הואיל ומתיר עצמו בשחיטה דהא היום אסור לשוחטו. ומאי דמתיר עצמו בשחיטה למחר ביום א' לא נימא דמתיר איסור מוקצה בשבת גם ל"ל הואיל ומ"ע בשחיטה לחולה. דהא אפי' קודם שחיטה מותר לחולה אם א"א בענין אחר אם כן באפרוח שנולד בשבת מודו שמואל ור"י דאסור משום מוקצה מצד עצמו. א"כ קשיא להרב"י למה הוצרך רב לאסור אפרוח שנולד בי"ט משום מוקצה גרוע דהא לשמואל ור"י ליכא בזה מוקצה הואיל ומתיר א"ע בשחיטה. לימא הטעם משום הכנה דגזרינן אטו נולדה בשבת שלפני י"ט דליל שבת לעצמו הכין אפי' לשמואל ור"י משום מוקצה מ' עצמו דבשבת גם שמואל ור"י מודים כנ"ל. לכן הוצרך מ"א לומר דהוי גזרה לגזרה: דאפרוח ל"ח הכנה כמ"ש הרא"ש גבי עגל כו' כלשון הזה כתב גם היש"ש וע"כ הלשון לאו דוקא. דבעגל כתב הרא"ש הטעם דהלידה ל"ח הכנה וז"ל דוקא לידת ביצה חשיב הכנה משום דע"י הלידה הוכנה לגדל אפרוחים דאלו נמצאת במעי אמה אינה מגדלת אפרוחים וגם טובה יותר לאכילה. אבל ולד טוב הוא לאכילה. וראוי לכל דבר אם נמצא) במעי אמו כמו אחר הלידה עכ"ל הרא"ש. והא סברא זו לא שייכה באפרוח. אלא דגבי אפרוח כתב יש"ש גופיה הטעם וז"ל בוודאי יציאת האפרוח לא מיקרי הכנה מעליותא מאחר דהיה בעולם. ולא דמי לעצים שנשרו מן הדקל דבא מן המחובר ועכשיו נתלשו והוי הכנה ממש עכ"ל יש"ש. וא"כ ע"כ צ"ל מ"ש כמ"ש הרא"ש גבי עגל אבל לא מטעמיה ור"ל כמ"ש הרא"ש גבי עגל דאין כל הלידות חשיב הכנה:
א סָעִיף א ס"א דהיינו לטלטלה. כמ"ש בגמ' אין מטלטלין לכסות כו' אבל בסי' רס"ה ס"ג דאפי' ליגע בכה"ג אסור שמא ינענע ועמ"ש כאן בס"ד:
ב סָעִיף ב ס"ב ספק כו'. עמ"מ דיש מחלוקת אם נתערבה קאי אספק או אודאי דוקא ותליא בפלוגתא ש"ע וב"ה בי"ד סי' קי ס"ט ועמ"ש בסי' תצ"ז ס"ז ועמ"א:
ג סָעִיף ג ס"ג שנתבשלה בשוגג. דוקא כמ"ש בספ"ה דתרומות סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה ואח"כ נפלו שם חולין אם שוגג כו': אם יש ס' כו'. ואף ע"ג דדשיל"מ אפי' באלף לא בטיל כמ"ש בפ"א ופ"ה דוקא מין במ ינו וכמ"ש בנדרים נ"ח א' כ"ד שיש לו מתירין כגון טבל כו' ואמרינן פ"ג דחלה הטבל אוסר כ"ש במינה שלא במינה בנ"ט ובנדרים שם א"ל אף אני כו' וער"ן ד"ה אמר להם כו' ושביעית נמי במינה כמ"ש שם ופ"ז דשביעית ושם נ"ב א' שהנודר מן הדבר כו'. ואף ע"פ שהוא דשיל"מ כמ"ש שם נ"ט א' אר"א שאני קונמות כו' ובירושלמי פ"ו דנדרים הלכה ח' שהיה רש"א משום ר' יהושע בדשיל"מ כגון טבל ומעשר שני והקדש וחדש לא נתנו להם חכמים שיעור אלא מין במינו כ"ש ושלא במינו בנ"ט וכל שאין לו מתירין כגון כו'. אלין נדרים מה אתה עביד לון כדשיל"מ או כדשאל"מ מסתברא מעבדינן כדשיל"מ כו' תנינן תמן שהנודר ונתערב באחר אם יש בו בנ"ט ה"ז אסור תפתר מין בשאינו מינו בדשיל"מ וע' בתוס' לקמן ל"ח א' ד"ה ולבטיל כו' וי"ל דה"מ כו'. וכ"ז איירי בביצה קלופה אבל בשאינה קלופה אינה אוסרת כנל כמ"ש בחולין צ"ז וצ"ח למימרא דיהיב טעמא והא אמרי כו' ועתוס' שם ד"ה בביצת כו'. וז"ש עם בשר ותבשיל משא"כ עם ביצים דמין במינו. אבל בטור כתב בשם ר"ת דוקא כשהוא בעין אבל טעמו בטל בס' וכ"כ בהג"ה בי"ד סי' קב ס"ד: אבל אם כו'. עתוס' לקמן ל"ט א' ד"ה משום ועי"ל כו' והקדירה נתקנה כו':
ד סָעִיף ד ס"ד ובלבד בו'. ירושלמי ר"פ משילין ואף ע"פ שנגיעה מותר במוקצה תי' המ"מ שמא יתנדנד ותה"ד כ' דלצורך דבר איסור אסור ועיין מ"ש בסי' ש"י ס"ו:
ה סָעִיף ה ס"ה ואם י"ט בו'. ערש"י ד' ב' ד"ה מותרת בזה כו' וה"ה כאן:
ו סָעִיף ו ס"ו לפיכך כו' אבל כו'. תוס' בבכורות ח' א' ד"ה אימור כו': אבל אם לא כו'. שם במאי אוקימתא כו' ועיין רש"י שם ד"ה אימא כו': ועו"ג כוי ודוקא כו'. כמ"ש בב"ק קי"ז ב' אר"א אין מסל"ת כו': ואסור מדאורייתא שם ג' ב' בשלמא לרבה כו' ור"ל בי"ט שאחר השבת מיירי הברייתא וע' סי' תק"ז ס"ב אבל נפלו כו': אבל בי"ט שני אפי' כו'. כמ"ש בריש י"ט ד' ב' והשתא דידעינן כו' וערש"י שם ה"יב ד"ה מי לא כו':
ז סָעִיף ז ס"ז ואפי' בי"ט כו'. עתוס' שם ד"ה נגזור כו':
ח סָעִיף ח ס"ח ואם נולד כו'. כיון דאסור ביומו הוה הכנה וכמו עצים שנשרו בשבת:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.