א אָסוּר לְכַבּוֹת דְּלֵקָה בְּיוֹם טוֹב, אֲפִלּוּ אִם רוֹאֶה בֵּיתוֹ שֶׁנִּשְׂרַף, אִם אֵין שָׁם סַכָּנַת נְפָשׁוֹת. וְאֵין מְכַבִּין הַבְּקַעַת, אֲפִלּוּ כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְעַשֵּׁן הַבַּיִת אוֹ הַקְּדֵרָה אוֹ כְּדֵי לְשַׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּוְקָא אִם אֶפְשָׁר לְהַצִּיל הַקְּדֵרָה בְּלֹא כִּבּוּי, אֲבָל אִם אִי אֶפְשָׁר לְהַצִּיל אוֹ לְבַשֵּׁל הַקְּדֵרָה בְּעִנְיָן אַחֵר רַק שֶׁיְּכַבֶּה, מֻתָּר לְכַבּוֹת, (הָרֹא"שׁ וּמָרְדְּכַי וְרַ"ן פ"ב דְּבֵיצָה וְרַשְׁבָּ"א וְטוּר), וְכַנַּ"ל עִקָּר; וְכֵן בְּבַיִת, אִם יִשָּׂרֵף הַבַּיִת לֹא יִהְיֶה לוֹ מָקוֹם לֶאֱכֹל שָׁם וְיַפְסִיד, סְעוּדָתוֹ, מֻתָּר לְכַבּוֹת, אֲבָל אִם יֵשׁ לוֹ בַּיִת אַחֵר לֶאֱכֹל שָׁם, אָסוּר לְכַבּוֹת מִשּׁוּם הֶפְסֵד מָמוֹנוֹ, (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם אָרְחוֹת חַיִּים).
ב לְהַטּוֹת הַנֵּר כְּדֵי לְהַרְחִיק הַשֶּׁמֶן מִן הַפְּתִילָה חָשִׁיב כִּבּוּי וְאָסוּר; וְכֵן אָסוּר לִקַּח פְּתִילָה מִנֵּר הַדָּלוּק אֲפִלּוּ לִתְּנָהּ בְּנֵר אַחֵר שֶׁהֲרֵי כְּשֶׁמּוֹצִיאָהּ מִיָּד הוּא מְכַבֶּה אוֹתָהּ. הַגָּה: וּמֻתָּר לְהוֹסִיף פְּתִילוֹת לְנֵר דּוֹלֵק כְּדֵי שֶׁיַּבְעִיר הַרְבֵּה וְיִכְבֶּה בִּמְהֵרָה (ר"ן פ' אֵין צָדִין).
ג נֵר שֶׁל שַׁעֲוָה שֶׁרוֹצֶה לְהַדְלִיקוֹ בְּיוֹם טוֹב וְחָס עָלָיו שֶׁלֹּא יִשָּׂרֵף כֻּלּוֹ, יָכוֹל לִתֵּן סְבִיבוֹ קֹדֶם שֶׁיַּדְלִיקֶנּוּ דָּבָר הַמּוֹנֵעַ מִלִּשָּׂרֵף, בְּעִנְיָן שֶׁיִּכְבֶּה כְּשֶׁיַּגִּיעַ שָׁם. הַגָּה: וְיֵשׁ מַתִּירִין לַחְתֹּךְ נֵר שֶׁל שַׁעֲוָה בְּאוּר, דְּהַיְנוּ שֶׁמַּדְלִיקִים גַּם לְמַטָּה כְּדֵי לְקַצְּרָהּ, וְכֵן נוֹהֲגִין; אֲבָל עַל יְדֵי סַכִּין, אָסוּר, (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ"ו וְהַגָּהוֹת אֲשֵׁרִי וּמָרְדְּכַי וְתוֹסָפוֹת פ"ק דְּבֵיצָה). וּמֻתָּר לְהַעֲמִיד נֵר בְּמָקוֹם שֶׁהָרוּחַ שׁוֹלֵט, כְּדֵי שֶׁיִּכְבֶּה; אֲבָל אָסוּר לְהַעֲמִידוֹ שָׁם, אִם כְּבָר הָרוּחַ מְנַשֵּׁב (מַהֲרִי"ל).
ד נֵר שֶׁכָּבָה וְרוֹצֶה לְהַדְלִיקוֹ בּוֹ בַּיּוֹם, מֻתָּר לַחְתֹּךְ רֹאשׁ הַפְּתִילָה כְּדֵי שֶׁיְּהֵא נוֹחַ לִדָּלֵק. הַגָּה: וְשִׁיּוּרֵי שֶׁמֶן וּפְתִילָה מֻתָּרִין אֲפִלּוּ בְּיוֹם טוֹב אַחַר שַׁבָּת אוֹ שְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה, (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם רֹב הַפּוֹסְקִים).
ה נֵר שֶׁל בַּטָּלָה, דְּהַיְנוּ שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לוֹ, אָסוּר לְהַדְלִיקוֹ; אֲבָל שֶׁל בֵּית הַכְּנֶסֶת לֹא חָשִׁיב שֶׁל בַּטָּלָה, וּמֻתָּר לְהַדְלִיקוֹ אֲפִלּוּ בְּיוֹם טוֹב שֵׁנִי אַחַר מִנְחָה, וְאֵין בָּזֶה מִשּׁוּם מֵכִין לְחֹל, שֶׁהֲרֵי בְּהַדְלָקָתוֹ יֵשׁ מִצְוָה לְאוֹתָהּ שָׁעָה. וּלְתַקֵּן הַפְּתִילוֹת וְהָעֲשָׁשִׁיּוֹת בְּיוֹם טוֹב אַחַר מִנְחָה, אִם רוֹצֶה לְהַדְלִיק בּוֹ בַּיּוֹם, מֻתָּר; וְאִם לָאו, אָסוּר.
ו אֵין נוֹתְנִין נֵר עַל גַּבֵּי אִילָן מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, דְּחַיְישִׁינָן שֶׁמָּא יָבֹא לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּאִילָן.
ז אֵין פּוֹתְחִין נֵר שֶׁל חֶרֶס, דְּהַיְנוּ בְּעוֹדוֹ רַךְ כְּמוֹ בֵּיצִים שֶׁל יוֹצֵר לִמְעֹךְ אוֹתוֹ בַּיָּד לַעֲשׂוֹת לוֹ בֵּית קִבּוּל, מִפְּנֵי שֶׁהוּא עוֹשֶׂה כְּלִי.
ח אֵין חוֹתְכִין הַפְּתִילָה לְב', אֶלָּא אִם כֵּן עַל יְדֵי שֶׁנּוֹתֵן שְׁנֵי רָאשֶׁיהָ בְּפִי שְׁנֵי נֵרוֹת וּמַדְלִיקָהּ בָּאֶמְצַע; וְהוּא שֶׁיְּהֵא צָרִיךְ לִשְׁתֵּיהֶן.
ט אֵין גּוֹדְלִין אֶת הַפְּתִילָה וְלֹא מְהַבְהֲבִין אוֹתָהּ, אֲבָל אִם אֵינָהּ קָשָׁה כָּל צָרְכָּהּ יָכוֹל לְמָעֲכָהּ בְּיָדוֹ כְּדֵי לְהַקְשׁוֹתָהּ; וּמֻתָּר לִשְׁרוֹתָהּ בְּשֶׁמֶן, שֶׁאֵין בּוֹ נֵר דּוֹלֵק, (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרוֹקֵחַ).
י מֻתָּר לְהָסִיר הַפֶּחָם שֶׁבְּרֹאשׁ הַנֵּר כְּשֶׁהוּא דּוֹלֵק, אֲבָל אֵינוֹ חוֹתֵךְ רֹאשׁ הַפְּתִילָה בִּכְלִי.
יא הַמַּדְלִיק נֵר שֶׁל יוֹם טוֹב צָרִיךְ לְבָרֵךְ: אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לְהַדְלִיק נֵר שֶׁל יוֹם טוֹב.
א סָעִיף א {א} לכבות דליקה ביו"ט - דמשום הפסד ממון לא הותר כיבוי ביו"ט:
ב סָעִיף א {ב} ביתו שנשרף - היינו אפילו אין לו בית אחר לדור שם וימנע משמחת יו"ט אסור לדעה זו דמ"מ לא חשיב זה צורך אוכל נפש:
ג סָעִיף א {ג} ואפילו כדי וכו' - ר"ל וכ"ש אם כונתו לכבות בשביל שחס עליו שלא ישרף כולו אף שדעתו שישאר לבשל בו עוד הפעם באותו היום דאסור:
ד סָעִיף א {ד} או הקדרה - ולא חשיב כיבוי זה אוכל נפש אף שאין לו מקום אחר להעמיד הקדרה שם מפני שאין כיבוי הבקעת מסייע כלום לאוכל נפש אלא שמונע ההיזק ע"י כיבויה ואף דעכ"פ לא גריעא דבר זה ממכשירי אוכל נפש שא"א לעשותן מבעוד יום דקי"ל דשרי כדלקמן בסימן תק"ט בהג"ה ס"ל לדעה זו דלאו כל מכשירי אוכל נפש התירו אלא דוקא אותן שהן קרובין יותר לתיקון האוכל:
ה סָעִיף א {ה} או כדי לשמש וכו' - דאסור לשמש בפני הנר ואיתא בגמרא דאפילו אין לו בית אחר להוציא שם הנר ולא כלי לכפות על הנר אפ"ה אסור ואפילו היא בעילת מצוה ועיין בה"ל:
ו סָעִיף א {ו} אם אפשר להציל הקדרה - מעישון כגון שיכול לעשות אש במקום אחר ולהעמידה שם או שיש לו עכ"פ מקום להשליך הבקעת לחוץ ולא לכבותה ממש:
ז סָעִיף א {ז} מותר לכבות - ס"ל דזהו צורך אוכל נפש ממש ומותר הכיבוי כמו שהתירה התורה לאפות ולבשל ועיין ט"ז סי' תק"ב דאם האש גדול ומקדיח להתבשיל וצריך להסיר משם קצת אף שעי"ז בודאי יכבה האש מהן שרי:
ח סָעִיף א {ח} וכנ"ל - וכן העתיקו האחרונים וגם בדין שאח"ז העתיקו כהרמ"א:
ט סָעִיף א {ט} אם ישרף הבית - מדדילג הרמ"א ולא כתב דינו גם לענין עישון הבית משמע דבזה מודה להמחבר דאף אם אין לו בית אחר אסור לכבות:
י סָעִיף א {י} לא יהיה לו מקום - אבל אם ימצא מקום לאכול אפילו בבית עכו"ם אסור לכבות [מ"א] ובא"ר מסתפק בזה:
יא סָעִיף א {יא} ויפסיד סעודתו - אין ר"ל שיתקלקל סעודתו המוכנת ע"י השריפה דבזה אפילו היה מוצא אח"כ מקום לאכול ג"כ שרי לכבות בשביל הסעודה גופא אלא מיירי שעצם הסעודה יכול להציל בלי כיבוי הדליקה כלל ורק שבשביל שלא יהיה לו מקום לאכול יתבטל אצלו סעודת יו"ט ואפ"ה שרי דזהו בכלל כיבוי לצורך אוכל נפש וה"ה כשישרפו כלי אכילה ולא יכול להשיג כלים אחרים לסעודתו ג"כ מותר לכבות:
יב סָעִיף א {יב} אסור לכבות - ועיין לעיל בסימן של"ד סכ"ו דבזה"ז שאנו שרויים בין הנכרים דיש חשש סכנת נפשות מותר לכבות אפילו בשבת:
יג סָעִיף ב {יג} כדי להרחיק - ר"ל ויכבה מהר:
יד סָעִיף ב {יד} חשיב כיבוי - ואצ"ל שאסור להסתפק מן השמן שבנר בשעה שהוא דולק דכיון שמסיר שמן מעט מהנר עי"ז כהה אורו קצת והרי זה כמכבה:
טו סָעִיף ב {טו} ואסור - וחתיכות חלב או שעוה המונחות בנר מותר ליקח אחת מן החתיכות הרחוקות מן הפתילות אחרי שאין הפתילה יונק עדיין מהם כלל [מ"א וש"א]:
טז סָעִיף ב {טז} מיד הוא מכבה - ר"ל שמתמעט אורה עכ"פ וחשיב כיבוי ומה מועיל שידליקנה אח"כ. בד"א כשמוציאה לגמרי מן השמן אבל מותר להוציא מקצתה העליון חוץ לשמן כדי שתאחוז האור בזה המקצת שהוציא מן השמן ותהא הפתילה דולקת יפה ואם אינו יכול לאחוז בפתילה להוציא מקצתה חוץ לשמן מחמת שהשמן סמוך מאד לאש הדולק מותר להגביה הנר מעט כדי שיסתלק השמן מעט לאחוריו ויוכל לאחוז בפתילה ולהוציא מקצתה כדי שתאחוז בו האור ואח"כ יחזור ויקרב השמן אל האש כמו שהיה:
יז סָעִיף ב {יז} להוסיף פתילות - וה"ה דמותר לכפול נר שעוה הדלוק ולהדליק גם ראש התחתון כדי שישרף במהרה:
יח סָעִיף ב {יח} ויכבה במהרה - עיין בבה"ל דאם מכוין שיכבה אורה לאו לכו"ע הוא ואינו אלא רק לדעת היש מתירין לקמן בס"ג ולפמש"כ שם דראוי להחמיר בזה ה"ה כאן. אסור לחמם נר של שעוה ולדבקו בכותל או במנורה גזירה שמא ימרח דהיינו שישפשפנו להחליקו ע"פ שטח הכותל והוא תולדה דממחק:
יט סָעִיף ג {יט} ליתן סביבו וכו' - דלחתכו בסכין אסור דמה שחותכה לשתים ועושה לכל אחת נר בפ"ע הוא בכלל תיקון מנא ולחתכה ע"י אור קודם הדלקה דמותר לכו"ע וכדלקמן בס"ח אינו רוצה כי כונתו שישאר לו חתיכת נר להדליק עוד פעם אחרת ואם ידליקנה באור ידלקו שתיהם ולא ישאר מאומה:
כ סָעִיף ג {כ} קודם שידליקנו - דאע"ג דקיי"ל בסימן של"ד סכ"ב דגרם כיבוי שרי היינו שם שאינו נוגע בדבר הדולק עיין שם אבל כאן נוגע בשעוה שמוכנת כולה להדלקה ולכן בין שחותך אותה ומקצרה ובין שעושה איזה דבר סביבה שיכבה הפתילה כשתגיע לשם אסור זהו סברת המחבר אבל כמה אחרונים חולקים ע"ז וס"ל דאפילו לאחר שהדליקה ג"כ מותר ליתן דבר המונע מלישרף מאחר שאינו עושה מעשה בגוף דבר הנדלק:
כא סָעִיף ג {כא} דבר המונע מלישרף - כגון שיתן סביבו חול וכה"ג וה"ה דמותר לתחוב אותו לתוך חול תיחוח בענין שאין בו משום עשיית גומא כמו שכתבנו בסימן תצ"ח סט"ז במ"ב כדי שכשיגיע לחול יכבה ולפי מה שביארנו בשם כמה אחרונים דדבר המונע מותר ליתן אפילו אחר הדלקה יהיה מותר לתחוב אותו בחול אפי' אחר הדלקה אבל לא יניח הנר בצוויינגי"ל אחר הדלקה או להדביק הנר בכותל בענין שיכבה כשיגיע לשם דהוי כאלו חותך מן הנר וזה אסור לכו"ע לדעה ראשונה מאחר שעושה מעשה בגוף דבר הנדלק כדי למהר כיבויו הוי בכלל מכבה:
כב סָעִיף ג {כב} ויש מתירין לחתוך וכו' - היינו אפילו אחר הדלקה וטעמם דעד כאן לא אסרו משום מכבה אלא במסתפק מן השמן שבנר בשעה שהוא דולק ומשום שבשעה שמסתפק מכהה אורו קצת משא"כ בנר של שעוה דבשעה שחותך למטה אינו נוגע זה להאור כלל ורק שאח"כ ימהר ליכבות וזהו רק בכלל גרם כיבוי ושרי:
כג סָעִיף ג {כג} וכן נוהגין - וכמה אחרונים כתבו דנכון להחמיר כדעה ראשונה שאוסר בזה:
כד סָעִיף ג {כד} ע"י סכין אסור - שעל ידי חיתוכו עושה עוד פתילה להאיר והוי בכלל תיקון מנא אע"פ שאינו מכוין לכך:
כה סָעִיף ג {כה} במקום שהרוח שולט - ר"ל שיכול לשלוט כשיבא וטעם ההיתר משום דאינו אלא גרם כיבוי בעלמא ויש מאחרונים שמחמירין בזה דבכל רגע ורגע הרוח מנשב ומטעם זה המנהג בליל יו"ט שאין לוקחין הנרות מביהכ"נ לביתם כדרך שעושין במו"ש אלא תוחבו בחול וכנ"ל בסקכ"א:
כו סָעִיף ג {כו} הרוח מנשב - אפילו הוא רק רוח מצויה דאז חשיב כמכבה ממש:
כז סָעִיף ד {כז} בו ביום - דאם רוצה להכין על יום אחר אפילו על יו"ט שני אסור:
כח סָעִיף ד {כח} לחתוך ראש הפתילה - כלומר הפתילה הנשרפת ולא חשיב בזה תיקון מנא במה שמסיר הגחלת אבל לחתוך בכלי מגוף הפתילה מסתברא דאסור וכמו שסתם המחבר לקמן בס"י:
כט סָעִיף ד {כט} ושיורי שמן ופתילה וכו' - ור"ל לאפוקי מדעת הפוסקים שס"ל דאם כבו בשבת אסור להדליקן אח"כ ביו"ט וכן אם כבו ביו"ט ראשון של ר"ה אסור להדליקן ביום שני קמ"ל דשרי ועיין לעיל בסוף סימן תק"א במ"ב מה שכתבנו בזה בשם האחרונים דלכתחלה טוב להחמיר. ועכ"פ יראה להדליק הפתילות מצד השני:
ל סָעִיף ה {ל} דהיינו שא"צ לו - ולא מיבעי אם אין לו בהבערתו צורך כלל דאסור [ולכמה פוסקים איכא בזה חיוב מלקות עיין סי' תקי"ח] אלא אפילו עושה זה לאיזה צורך כגון להראות עשרו ופזרונותיו כיון שאין מתכוין בזה לצורך יו"ט או לצורך גופו כלל אסור אכן אם עושה זה לכבוד יו"ט פשוט דמותר וגם מצוה איכא ואע"ג שכבר הדליק נרות של ברכה כשמוסיף נרות להרבות אור בביתו איכא שמחת יו"ט ודוקא בלילה אבל ביום בודאי אסור בביתו ואם יש ברית מילה בבית שנוהגין להדליק נרות מסתברא דמותר דכל זה כבוד וחיבוב מצוה הוא:
לא סָעִיף ה {לא} אבל של בהכ"נ לא חשיב וכו' - ולא מיבעי בלילה שהרי יש כאן צורך מצות היום שאם אין נרות דולקים לא יתאספו שם העם להתפלל אלא אפילו ביום נמי מותר שהוא כבוד המקום כמו שנאמר כבדו ה' באורים:
לב סָעִיף ה {לב} אחר מנחה - וכ"ש קודם מנחה דמותר שהוא ג"כ לכבוד התפלה:
לג סָעִיף ה {לג} יש מצוה וכו' - ר"ל אפילו א"צ להאור שעוד היום גדול אפ"ה איכא מצוה להדליק משום כבוד בית הכנסת ואם הוא כבר סמוך לחשיכה אפילו בביתו שרי להדליק דהרי צריך הוא לו באותה שעה:
לד סָעִיף ה {לד} לאותה שעה - ומשמע אפילו אין שם אדם בביהכ"נ שרי מהאי טעמא ועיין בבה"ל:
לה סָעִיף ה {לה} ולתקן הפתילות וכו' - ואפילו להעמיד נרות של שעוה לצורך הלילה אסור דגם טרחא בעלמא אסור משום הכנה ואפילו מיו"ט ראשון לשני:
לו סָעִיף ו {לו} נר וכו' מעיו"ט - דביו"ט פשיטא דאסור דהנחה בכלל שימוש הוא אלא אפילו אם הניח מעיו"ט ע"ד שיהיה מונח שם ביו"ט אסור דכיון דביו"ט מותר לטלטל הנר חיישינן שיבוא ליטול משם וגם זהו בכלל שימוש דאסרו חכמים וכנ"ל בסימן של"ו ס"ב בהג"ה וזהו מה שסיים המחבר שמא יבואו וכו' וכבר נשנה הדין הזה לעיל בסימן רע"ז ס"ד:
לז סָעִיף ז {לז} עושה כלי - וה"ה לפעמים כשעדיין הוא רך משימין קש או שאר דבר באוירו מדופן לדופן כדי שלא יפלו הדפנות יחד אסור ליטול הקש מתוכו ביו"ט מהאי טעמא וכן שני כלים שהם מחוברין יחד בתחלת עשייתן כגון שני נרות או כוסות וכה"ג אין פוחתין אותן לשנים שהוא כמתקן כלי ואם נדבקו ממילא אח"כ דרך עראי מותר לפותחן [אחרונים]:
לח סָעִיף ח {לח} אין חותכין - על ידי סכין ואם רוצה לנתק ביד עיין בבה"ל:
לט סָעִיף ח {לט} הפתילה לשנים - דהוא בכלל תיקון מנא שמתקן ועושה מפתילה אחת שתים וה"ה אם היתה ארוכה ביותר ואין נאה לו וחותך ממנה כדי לקצרה ג"כ אסור דהוא ג"כ בכלל תיקון מנא:
מ סָעִיף ח {מ} ומדליקה באמצע - ויהיו שני נרות דולקות ולא מוכח אז דלתקוני מנא קמכוין אלא להדלקה בעלמא קמכוין:
מא סָעִיף ח {מא} לשתיהן - דאם אינו צריך א"כ מוכח דלתקון מנא קמכוין. ודע דדין זה ה"ה בנר של שעוה או של חלב שלא היה דלוק עדיין ורוצה לחתכו לשנים בסכין אסור אך להדליק באור באמצע שיעשו מהם שני נרות דולקות שרי [אחרונים]:
מב סָעִיף ט {מב} אין גודלין וכו' - פי' כששוזרה עביד כלי ביו"ט ועיין באחרונים דה"ה דאסור להתיר קליעת הפתילה או להתיר נר של שעוה הקלועה ואפילו אם מכוין לצורך הדלקה:
מג סָעִיף ט {מג} ולא מהבהבין - להסיר הנימין כדי שתדלק יפה וגם בזה משום תיקון מנא:
מד סָעִיף ט {מד} בידו - דתקון כלאחר יד הוא:
מה סָעִיף ט {מה} לשרותה בשמן - כדי שתדלק אח"כ יפה בו ביום:
מו סָעִיף ט {מו} שאין בו נר דלוק - דכשנר דולק ושורה בתוכו נתמעט השמן קצת ואמרינן בעלמא המסתפק מן השמן שבנר חייב משום מכבה:
מז סָעִיף י {מז} להסיר הפחם - היינו מה שכבר נשרף ונעשה פחם ועי"ז מחשיך הנר מותר להסירו ומדסתם המחבר משמע דאפילו בכלי מותר ומה שסיים אבל אינו חותך ראש הפתילה שם שאני שהוא מגוף הפתילה והוא בכלל תיקון מנא וי"א דכונת המחבר להחמיר בסוף דבריו גם לענין פחם דאסור להסירו בכלי וכ"ז מדינא אבל אנו במדינתנו נהגו להחמיר בין בנר של שמן ובין בנר של שעוה וחלב שלא למחוט כל עיקר אפילו פחם בין ביד בין בכלי ואין היתר אלא לנפץ הפחם באצבעו שאינו מכבהו בידים ואצ"ל שמותר להטות באצבעו את ראש הפתילה כדי שתדלק יפה:
מח סָעִיף יא {מח} צריך לברך אקב"ו וכו' - שהדלקת נר ביו"ט ג"כ מצוה היא כמו בשבת. ואם חל בשבת אומר של שבת ושל יו"ט. וגם ביו"ט שני של גליות צריך לברך:
א סָעִיף א ואין מכבין. דלאו כל מכשירי אוכל נפש התירו חכמים (ב"י):
ב סָעִיף א אם אפשר. כגון שיכול לעשות אש במקום אחר:
ג סָעִיף א מותר לכבות. ומ"מ לא יכבנה ממש אלא ישליכנה לחוץ (רא"ש) וכ"פ הב"ח ועסי' תק"ב ס"ב:
ד סָעִיף א לא יהיה לו מקום. אבל אם יוכל לאכול אפי' בבית העכו"ם אסור לכבות ונ"ל דה"ה כשישרפו כלי אכילה ואין לו כלים אחרים מותר לכבות, כ' בכ"ה סי' תר"ח אסור לשתות הטוטין (שקורין טבק) משום מכבה ול"נ דאסור משום מוגמר ואינו שוה לכל נפש וכמ"ש סי' תקי"א:
ה סָעִיף ב להטות הנר כו'. חתיכות חלב המונחים בנר מותר ליקח א' מן החתיכו' הרחוקות מן הפתילות ואף דגרם כיבוי לא שרי אלא במקום הפסד כמ"ש סי' של"ד סכ"ב שאני שם דכשמגיע האש שם מתכבה ממש אבל הכא שמונעו רק מלשרוף שרי אפילו להרא"ש (יש"ש סי' כ"ח) ואף על פי שהב"ח כ' בשם רש"ל לאיסור בתר ספרו אזלי' דבתר' הוא וכ"מ ס"ג בהג"ה וסי' תק"ב:
ו סָעִיף ב להוסיף פתילות. וה"ה דמות' לכפול נר של שעוה כדי שישרף במהרה עס"ט: אסור לחמם נר של שעוה לדבקו במנורה משום דהוי ממרח כמ"ש סי' שי"ד, וכתוב בספר הזכרונות דאסור ליגע בשעוה שמא ימרח (כ"ה סי' שי"ד) ול"נ דכשמדביקו במנורה לא הוי מירוח דממרח תולדה דממחק ואם אינו משפשפו לא הוי מירוח אלא דאסור לידבק גזירה שמא ימרח וכדאי' במשנה פכ"ג דשבת אבל מותר לטלטלו דלא גזרי' שמא ימרח דהא תנן ולא יתן עליה שעוה משמע דשרי לטלטלו כנ"ל:
ז סָעִיף ג קודם שידליקנו. דהרא"ש כ' אף על גב דגרם כיבוי שרי כמ"ש סי' של"ד סכ"ב היינו כשאינו נוגע בדבר הדולק אבל השמן והפתיל' שניהן גורמין הדליקה והממעט מא' מהם ממהר את הכיבוי ע"כ ולכן אסור ליתן סביביו דבר המונע אחר שידליקנה עכ"ל ב"י וצ"ע מ"ש מטלית שאחז בו האור שמותר ליתן עליו מים כמ"ש סי' של"ד סכ"ד, וא"ל דהתם משום פסידא דהא הרא"ש ס"ל דאפי' בלא פסידא שרי דאל"כ לא הוי קשה כלום מגרם כיבוי ע"ש, לכן נ"ל דלא אסר הרא"ש אלא ליקח מגוף דבר הדולק אבל כשנותן דבר חוצה לה שרי וכ"מ שם מלשונו ומל' הטו' שלא כ' תיבות קודם שידליקנה משמע אפי' אחר שהדליקה שרי וחתיכ' הנשארת אינה אסורה משום מוקצה שלא היה מוקצה ב"ה ועוד שהי' יכול ליגרם לו כיבוי וא"כ לא אסח דעתיה מיניה ערסי' רע"ט ומ"מ נ"ל דנר של מצוה שהודלק בי"ט אף על פי שכבה אסור ליהנות ממנו ולאכלו הואיל והוקצה למצותו כמו נוי סוכ' כמ"ש התו' בשבת דמ"ב ע"ב בד"ה ואין ניאותין ממנו דאפי' לר"ש דל"ל מוקצה מ"מ שמן שמטפטף מן הנר אסור ליהנות ממנו דהוקצה למצותו עכ"ל ואף דלר"ש מותר ליהנות ממנו אחר שכבה לדידן אסור כוליה יומא דקי"ל מגו דאתקצאי לב"ה אתקצאי לכולי יומא וע' דף מ"ד ע"א בד"ה שבנר ושבקערה, מ"ש הע"ש כאן לא גזירנן גזרה לגזירה ל"ד דכ"פ מצינו זה ואמרי' כולה חדא גזירה הוא:
ח סָעִיף ג דהיינו שמדליקה. פי' דוקא כדי להדליק שתיהן כאחד אבל אם עושה כדי לנתק חלק הראשון שלא ידליק צד השני אסור (יש"ש) אבל מל' רמ"א משמע דאפי' א"צ לשתיהם רק שעוש' כדי לקצרה שרי ול"ד למ"ש בס"ח דהתם כוונתו לעשות מפתילה א' שתים ולכן אסור אא"כ צריך לשתיהן דה"ל מתקן מנא אבל הכא שאין מכוין אלא לקצרה שיכבה במהרה שרי דה"ל גרם כיבוי ולדעת זה פשיטא דשרי לתחוב נר בחול אפי' הוא דולק ולכן כ' רמ"א ויש מתירין וכו' דפליג אסברא קמייתא וכ"פ הב"ח ועמש"ל דאף לסברא קמייתא שרי ועמ"ש ס"ב וס"ט וסי' תק"ט ס"ג:
ט סָעִיף ג סכין אסור. דמתקן מנא:
י סָעִיף ג ומותר להעמיד. נ"ל דדייק כן מל' הרמב"ם וכמש"ל סי' רע"ז ס"ב אסור לפתוח הדלת כנגד המדור' ואפי' אין שם אלא רוח מצוי' משמע דכשאין שם רוח כלל שרי אף על פי שסוף הרוח לבא וצ"ע דהא במדור' מדינא רוח מצויה שרי אלא דגזרינן רוח מצויה אטו שאינו מצויה וכ"ש דיש לגזור בשעה שאין הרוח מנשב אטו בשעה שהרוח מנשב דבכל רגע ורגע הרוח מנשב וא"א להבחין בזה וכ"מ רסי' רע"ז שכ' דאסור' לפתוח דלת וחלון נגד הנר ולא חילק בין יש רוח לאין רוח ועסי' תר"פ ומ"ש סי' רע"ז ס"ב ואפי' אין שם אלא וכו' היינו דוקא במדורה דמדינא שרי רוח מצויה רק שגזרו אטו אינ' מצויה ולכן כשאין שם רוח כלל שרי אבל בנר לעולם אסור וליכא למשרי משום גרם כבוי דהא לא שרי אלא למנוע שלא ישרף יותר אבל לגרום לכבות הדלוק כבר אסור כמ"ש ס"ב ועססי' רס"ה: והמנהג בליל י"ט שאין לוקחין הנרות מבה"כ לביתם כדרך שעושין במ"ש מטעם שכתבתי דלא כמ"ש בשל"ה שאסור לתחבו בחול רק יוליכנו לביתו ונהפך הוא:
יא סָעִיף י מותר לחתוך. אפשר דבכלי אסור כמ"ש ס"י:
יב סָעִיף ה של בטלה. כ' יש"ש סי' ל"ה אפי' אחר שבירך על הנרות יכול להוסיף עליהם לכבוד י"ט ולא מקרי נר בטלה אלא כשמדליק להראות עשרו ונדיבתו בפני אחרים והעולם אין נזהרין גם בזה ויש להם על מי שיסמוכו דהרמב"ם מתיר עכ"ל:
יג סָעִיף ג של בה"כ. ורשב"א מפקפק בזה לאסור מפני שלא התירה התורה אלא אוכל נפש או דבר השוה לכל נפש אבל זה שאינו אלא לכבוד אסור וכו' ע"ש בב"י ואף דקי"ל דשרי מ"מ מה שנהגו חדשים מקרוב להדליק בש"ת מיני נפט שקורין פולוו"ר פשיטא דאסור ואף שעושה לשמחה מ"מ אינו שוה לכל נפש, ולא עדיף ממוגמר שאסור ועסי' תרס"ט מ"ש ומ"מ מותר לקבוע פילוו"ר בנר אף על פי שגורם שהנר נכבה מחמת זה כמ"ש ס"ג:
יד סָעִיף ה יש מצוה. משמע אפי' אין שם אדם בבה"כ שרי מה"ט ואם הוא סמוך לחשיכה אפילו בביתו שרי להדליק דצריך הוא לו באותה שעה (יש"ש ב"י):
טו סָעִיף ה ולתקן הפתילות. נ"ל דאפי' להעמיד נרות של שעוה לצורך הליל' אסור עסי' תק"ג:
טז סָעִיף ו שמא יבא להשתמש. כיון למ"ש הרא"ש דאף אם יטלנו משם לא נקרא משתמש באילן אלא גזיר' שמא יעלה באילן כדי ליטלו עכ"ל, וצ"ע דהא איתא בעירובין דף ל"ב כשנוטל עירובו מע"ג אילן הא קמשתמש באילן ע"ש וא"ל דפריך דלגזור שמא יעלה באילן דהא ע"כ מיירי שמונח למטה מי' ול"ל לעלות ועוד דה"ל לשנויי דגזירה לגזירה הוא דעלי' גופ' גזירה הוא שמא יתלוש ועמ"ש סי' תרכ"ח (עסי' של"ז סס"א):
יז סָעִיף ז אין פוחתין. והתו' פירשו שמשימין קש באויר הנר שלא יפלו הדפנות יחד וכשנתייבש נוטלין אותו אסור ליטלו בי"ט דמתקן מנא וכ"פ היש"ש והרמב"ם כתב שני כלים שהם מחוברין יחד בתחלת עשייתן כגון ב' נרות או כוסות אין פוחתין אותן לשנים שהוא כמתקן כלי עכ"ל, משמע דאם לא נדבקו בתחלת עשייתן רק אח"כ נדבקו ממילא דרך עראי מותר לפותחן ועססי' ש"מ:
יח סָעִיף ט אין גודלין. וה"ה שאסור להתיר קליעת' או נר של שעוה הקלוע' עסי' ש"ג סכ"ו:
יט סָעִיף ט שאין בו נר דולק. דכשנר דולק ושורה בתוכו ממעט שמנה והוי מכבה דמכהה אורו מיד (תו') והרא"ש כתב דאפי' אינו מכהה אורה חייב כיון שנוטל גוף הדבר הדולק כמ"ש רסי' רס"ה דהמסתפק מכלי מנוקב הנוטף לתוך הנר חייב משום מכב', ולפ"ז ה"ה דאסור לחתוך נר הדולק וא"כ קשה לדעת המתירין לחתוך בס"ג ובתו' משמע דיש לחלק בין שבת לי"ט ע"ש:
כ סָעִיף י מותר להסיר. מדשינ' ל' הרמב"ם ש"מ דס"ל דמותר להסיר' אפי' בכלי כיון שדרך לנפצו בידו לא ה"ל מתקן מנא אבל אסור לחתוך ראש הפתיל' אפי' בידו כיון שדרך לעשותה בכלי ה"ל מתקן מנא וכמ"ש בב"י אבל ביש"ש כתב וז"ל העולם נזהרין שלא למחוט כל עיקר ואין להקל להם שמא יבואו למחוט בכלי כעין צבת ואין היתר אלא לנפץ באצבע עכ"ל ואף שהרא"ש כתב שמותר לכבות מה שמונע הדלקת הנר אפשר דבידים אסור והכי מסתבר' דהא כיבוי לא שרי אלא לצורך אוכל נפש ולא אמרינן ביה מתוך וכו':
א סָעִיף א או הקדירה. אע"ג שהיה לצורך אוכל נפש מ"מ אין כאן אלא מכשירי אוכל נפש ואין מותר אלא לר"י דדריש לכם לכל צרכיכם אבל אנן קי"ל כרבנן דדרשי הוא ולא מכשיריו כן איתא בגמ' פ"ב דביצה אלא דקשה הא בפ' א"צ אמרי' הלכה כר"י ותי' בזה דהיינו במ"ש שם הלכה ואין מורין כן ומ"ה דעת הרי"ף ורמב"ם דהיינו דיעה קמיית' דאסרו כאן אבל היש מתירין שמביא רמ"א דהיינו הרא"ש שכתב והא דאסור לכבות בשביל שלא תתעשן הקדירה היינו באפשר להצילה מעישון בלא כיבוי כגון שיסירנה מאש זה ויתננה לבשל על אש אחר ואם אין לו אש וצריך לבשל באש זה ואם לא יכבה תתעשן הקדרה מותר לכבות לצורך אוכל נפש כמו שמותר לאפות ולבשל ומיהו קשה דהיינו כרבנן ובפ' א"צ פסקי' כר"י ואפשר משום דאין מורין כן א"נ במידי דלאו אוכל נפש (ממש) החמירו טפי עכ"ל גם הר"ן כתב שחילקו בין המכשירין לפי מה שהם והקשה מו"ח ז"ל ע"ז דבאפשר להצילה אפי' ר"י מודה דאסור כמו גבי גריפת תנור בסי' תק"ז דאם אפשר לאפות בלא גריפה אסור לגרוף אפי' לר"י כדמשמע מרש"י כמ"ש שם ולפיכך דחה דברי הרא"ש אלו ולק"מ דודאי גבי גריפת התנור מותר לר"י מדאורייתא בכל גווני אפי' באפשר לאפות בלא גריפה אלא משום טלטול הטיט אסרו שם כמ"ש הרא"ש בהדיא שם דהטעם משום טלטול כמ"ש בסי' תק"ו ס"ד בדברינו ע"ש וכי כאן מותר לר"י אפי' באפשר להצילה ואין כאן איסור טלטול דאין כאן מוקצה אלא דלרבנן אסור אא"כ הוה א"א להצילה ובזה מותר גם אם לוקח העץ הדולק משם דהא העצים מותרים בטלטול בי"ט והמרדכי כ' דההיא שלא יתעשן הבית אתי דוקא כר"י אבל בשביל קדירה אפי' לרבנן שרי דהוי ממש אוכל נפש:
ב סָעִיף א או כדי לשמש מטתו. בגמ' דף כ"ב ב"מ אבא מר מרתא מאביי מהו לכבות את הנר מפני דבר אחר (פי' תשמיש) א"ל אפשר בבית אחר אין לו בית אחר מאי אפש' לעשות לו מחיצה (פרש"י בסדין) אין לו לעשות מחיצה אפשר לכפות עליו כלי אין לו כלי מאי א"ל אסור איתביה אין מכבין הבקעת כדי לחוס עליה ואם בשביל שלא יתעשן הבית מותר אלמא לצורך י"ט שיהנה היום שרי א"ל ההי' ר"י היא דאמר מכשירים שרי דדריש לכם לכל צרכיכם והאי נמי צרכיכם וכן תשמיש כי קאמינא אנא כרבנן פרש"י ואנא דאסרנ' כרבנן דדרשי הוא ולא מכשיריו. וק"ל מאי השיב לו תחלה אפשר בבית אחר ולא השיב לו מיד אסור כדרך כל משיב לשואל לאיזו צורך נותן לו עצה לילך לבית אחר שזהו פשיטא דמותר הליועץ נתנו לו ונראה דכיון דהלכה כר"י אלא שאין מורין כן ע"כ לא רצה לומר אסור בבירור כי באמת מותר מצד ההלכה כל שא"א בע"א ע"כ אמר אפשר בבית אחר ולא אמר ילך לבית אחר אלא ה"ק כיון שאפשר בבית אחר אסור לו בזה וכן הכוונה אח"כ במחיצה וכפיית כלי ממילא ידענו באם אין לו כל אלה דמותר ואחר ששאלו באם חסר כל אלה איך יעשה א"ל אסור פי' שלא רצה להורות בפי' שמותר אלא אסר לו אחר שכבר גילה לו שיש היתר כל שא"א בע"א ממילא יוודע לו שהי' הלכה ואין מורין כן והשתא ניחא דאמר כי קאמינא אנא לרבנן ולא אמר ואנא ס"ל כרבנן אלא ודאי דהאמירה שאמרתי לך היא אליבא דרבנן לפי שאין מורין כן כר"י ונמצא דסוגיא זו כסוגיא דאין צדין אמר ר' נחמי' הוה קאימנ' קמי' דרבא והוה קא מעבר לסכינא אפומ' דדיקול' וא"ל לחדודי קא עביד מר או להעביר שמנונית' וא"ל להעביר שמנונית וחזיתיה לדעתי' דלחדודא קעביד וקסבר הל' כר"י ואין מורין כן פירש"י דמותר כל איש לעשות אבל אין מורין כן לרבים שלא יזלזלו אף במכשירין שאפשר לעשותן בעי"ט וא"כ ה"נ נתכוין אביי לדרך זה שלא לגלות ההיתר בפי' ונראה דזה היתה דעת הרוקח שכ' ב"י בשמו דמכבין בקעת שלא יתעשן הבית שאינו יכול לישב או כדי לשמש מטתו אבל אם יכול לכפות כלי על הנר או להוציא הנר בבית אחר אין לכבות כדאמרינן בפרק י"ט עכ"ל. וקשה דהא בפ' י"ט אמר אביי בפי' אסור אלא כמ"ש דאותה תשובה לא היתה ע"פ הדין האמת דאל"כ ה"ל להשיב תיכף אסור. כתבתי זה אע"פ שש"פ כתבו לאיסור בסתם היינו דרך הוראה לרבים אע"פ שלא כ"כ בפי' מ"מ סמכו על מה שכ"כ בהשחזת הסכין וחד טעמא הוא לר"י אלא שהרמב"ן חילק ביניהם כמבואר בב"י וכן ראיתי לרש"ל בפ"ב דדברי אביי הם דרך אין מורין כן ודקדק ג"כ לישנא דאביי דלא אמר ואנא ס"ל כרבנן כמ"ש ונ"מ דאי עבד חד להיתר בענין שאין לו מחיצה ולא כפית כלי אין עליו חטא דהא גם רבא ואביי בפ' א"צ גבי סכין עשו היתר שלא מורין כן ומ"ש מהר"ם במרדכי פ' כירה לעשות מחיצה דוקא קודם שבת בפני ספרים כדי שיעשה צרכיו בשבת חומרא היא לכתחלה ובמ"ש ניחא מה דקי"ל במ"ש אביי אפשר לעשות מחיצה דהא מבואר בסי' שט"ו שאסור לעשות מחיצה בשבת כדי לשמש מטתו ואי ס"ד לומר דכאן אסור מן הדין בשביל תשמיש ה"ל י"ט בשבת וא"כ למה התיר אביי בעשיית מחיצה כאן אבל למה דפרישי' ניחא דמן הדין מותר לכבות כדי לשמש אלא שאין מורין כן וא"כ אין תועלת גמור בעשיית המחיצה וה"ל כעשיית מחיצה לצניעות בעלמא דמותר כדאי' בסי' שט"ו כנלע"ד בזה ג"כ כפית כלי מותר בשביל תשמיש כמ"ש בסי' רע"ז בסופו ע"ש:
ג סָעִיף א אסור לכבות משום הפסד. נרא' פשוט דבמקו' חשש סכנה בין העכו"ם דאז מותר דהא אפילו בשבת מותר בזה כמ"ש סי' של"ד:
ד סָעִיף ב כדי להרחיק השמן. זה מיירי שישאר כך ולא יחזור ויטה אליו השמן נ"ל מזה באם מטה וממשיך השמן קצת מן הפתילה כדי שיוכלו לאחוז בפתיל' ולהוציאה קצת טפי ממה שהית' תחל' חוץ לשמן ואח"כ יחזור ויטה השמן אליה וזה כדי שתדלק יפה מותר ולא אמרי' שבשעה שמשך השמן מתחלה ה"ל מכבה [ואינו] דומה לפתילה שזכרו אח"כ דלא מהני מה שנותנה לנר אחר דשאני התם שלקח כל הפתילה מנר זה הוא מכבה בוודאי משא"כ כאן שאינו ממשיך כל השמן אלא מרחיקו קצת וחוזר ומקרבו דאפי' לא היה מקרבו לא היה מתכבה כשיגיע למקו' השמן ואדרב' זה מתכוון שיבעיר אח"כ טפי ושרי כנ"ל:
ה סָעִיף ב שהרי כשמוציא' מיד מכבה בטור סיים ומה מועיל שידליקנה אח"כ וצ"ע מ"ש ממ"ש בסי' תק"ב דמותר ליקח עץ הדולק מצד זה של מדורה ולהניחה לצד אחר ולא אמרי' שמיד הוא מכבה כמו כאן וא"ל דהתם שאני במדורה א' דהא כ' שם הטע' הואיל ואין מכוין לכיבוי וא"כ ה"נ נימא הכי בפתילה שמוציאה כדי להניחה באש אחר ומה לי במדורה זו עצמה מקצה לקצה או מדורה אחרת סמוכ' לה וכמדומה דמאן דס"ל שם לקולא ה"נ כאן בפתילה וצ"ע על רמ"א וכן רש"ל דפסקו לתרווייהו בא' לקולא ובא' לחומרא:
ו סָעִיף ג נר של שעו'. סעיף זה הוא דעת הרא"ש והטו' דס"ל דגרם מהירות כיבוי אינו מותר אלא באם הגורם דבר חוצה להנר דהיינו כמ"ש כאן שמניח סביבו דבר המעכב ההבערה אבל לא ימעט ההבערה במה שלוקח מגופו שום חלק דזה הוה מכבה והוכיח הרא"ש דבר זה דאי תימ' דגם בזה מותר קשה ממ"ש בשפופרת ע"פ הנר דאסור דלמא אתי לאסתפוקי ממנו והיינו מפני שימהר הכיבוי אח"כ שאינו מכחיש אור הנר כלל עכשיו שהרי הנר לעולם מלא שמן כי מהשפופרת מטפטף תמיד לאור הנר אף אם יסתפק מעט משמן שבשפופרת אינו מכחיש מאור הנר אלא הטעם משום דגרם מהר כיבוי בזה דהשמן והפתילה שניהם גורמים הדליקה והממעט מא' מהם ממהר כיבוי ואסור אפי' לרבנן דר"י דמתירים לעשות מחיצה בכלים אפי' מלאים אפי' חדשים ואפשר שיתבקעו ויכבו הדליקה מ"מ כאן אסור מ"ה אסור בנר של שעוה כי אם להשים סביבו אבל לא לחתוך ממנו כלל אפי' ע"י אור וע"כ כ' הטור והש"ע כאן שרוצה להדליקו דאלו דלק כבר אסור לקצרו דהוי מכבה ומו"ח ז"ל הקשה דאם הוא אינו דולק עדיין למה כתבו להשים סביביו דוק' הא אפי' לחתוך ממנו שרי דאין כאן גרם כיבוי ואין זה קושיא דבסכין פשיטא שאסור לחתוך בכל גווני כמ"ש במתני' חותכה באור בפי שתי נרות אלא ע"י אור צריך לחתוך ממנו וזה אינו רוצה בכך כי הוא רוצה שישאר לו חתיכה נר להדליק פעם אחרת ואם ידליק אותו באור יצטרך להדליק כולו ולא ישאר ממנו מאומה ע"כ אין לו תקנה כי אם קודם ההדלק' לשום סביבו דבר המעכב האור וזה פשוט והיש מתירין הם התו' סבירא להו דאין איסור אלא אם מכחיש תכף מאור הנר כההיא דמסתפק מן השמן או מטה השמן ומרחיקו מהפתילה אבל אם אינו מכחיש עכשיו האור אלא שימהר כיבוי אח"כ מותר אפי' אם לוקח קצת מגוף שלו וראוי לתרץ בדעת התוס' מ"ש הרא"ש מאיסור דשפופרת על פי הנר נ"ל די"ל כיון שבאם מסתפק מהשמן שבנר לכ"ע אסיר כיון שבשעת לקיחתו מכחיש מאור הנר ע"כ אסרו גם בשמן שבשפופרת דשמא יסתפק ממנו ועי"ז יבואו להסתפק גם משמן שבנר דמה הפרש בין סיפוק זה לזה כנ"ל ורש"ל תי' דבשפופרת אסור דשמא יסתפק מכל השמן והוא דחוק לפע"ד ונלע"ד דאם רוצ' להטות הנר של שעוה האש למטה קצת כדי שיתיך השעוה ויחזירנו למעלה וכן יעשה פעמים הרבה כדי שבמהרה ישרף כל הנר וכן בנר של חלב מותר אפי' לדעת הרא"ש אע"פ שגרם הכיבוי ע"י גוף הנר מ"מ מותר דע"י הטיה זו הוא מבעיר טפי ודמי למרבה בפתילות שנזכר בסמוך בהג"ה: כ' המרדכי פ' כל כתבי שיש מתירים בי"ט לתת סכין או דבר הניטל בי"ט על נר של שעוה שלא במקום הדלקתה שאין כאן אלא גרם כיבוי אבל רבינו יואל פי' דאפי' בי"ט לא שרי גרם כיבוי אלא במקום היזק דוקא עכ"ל. כ' רש"ל פ"ב דשרי לתחוב נר הדולק בבה"כ בחול כדי שלא ישרף יותר ממה שיוצא לחוץ ואף שהמרדכי כ' שרבינו יואל כ' שאף כה"ג לא שרינן אלא במקום היזק לא נהירא דדוק' בגרם כיבוי ממש שכבה אש הדולק כבר דומיא דפלוגתא דר"י ורבנן בפ' כל כתבי אבל מה שאינו מכבה ממש אלא כשמגיע לשם אין לו עוד יותר במה לישרף וכלה מאליו שרי לכתחלה כדברי התו' כו' אכן להתיר לכתחל' לא יראה בעיני נגד דברי הרא"ש מאחר שממעט גוף השעוה שהוא דולק אבל ליקח חתיכת חלב מהנר כשהוא דולק שרי אפי' לכתחלה ואפי' להרא"ש עכ"ל ובהג"א פ"ב כתב שיש ליזהר מליקח חתיכת חלב אפי' רחוק מפתילה אסור וזה דלא כדברי רש"ל שהם ע"פ המרדכי פ"ב אבל העיקר נראה כרש"ל שהרי מצינו שמות' ליקח עץ שלא אחז בו האור כמ"ש סי' תק"ב ס"ד ולעד"נ דתחיבת הנר בחול שרי ג"כ להרא"ש דע"כ לא אסר אלא כשממעט השמן וכן השעוה אבל כאן אינו ממעט אלא ע"י שתוחבו בחול אינו יכול להדליק מחמת שהחול נופל עליו זהו ממש כענין שכתב הטור שמותר להשים סביב הנר איזה דבר כדי שיגרום הכיבוי ה"נ בהך תחיבה בחול אבל להשים תחיבת הנר למטה תוך המים זה נראה לאיסור דהוי כיבוי ממש וגרע טפי מכלים חדשים עם מים דקי"ל כרבנן דשרי ואפ"ה אסר רבינו יואל שלא במקום היזק כ"ש בזה מכל מקום נראה דבצורך קצת אף שאינו צורך גדול יש להקל אפי' במים כי לא מצינו חבר לר"י בזה כנ"ל:
ז סָעִיף ד ושיורי שמן ופתילה כו'. עמ"ש בסי' תק"א ס"ו:
ח סָעִיף ה אבל של בה"כ כו'. רש"ל כ' דאפי' בביתו אם מדליק לכבוד י"ט אפי' כבר בירך על נרות של י"ט לא מקרי בטילה אא"כ עושה כדי להראות עשרו ע"כ ול"נ דגם זה לא מקרי בטיל' כיון שמכוין להראות עשרו בזה היום ודאי נתכוין לכבוד היום. וכתוב בטור שבכל שעה אפי' ביום יש מצוה בהדלקת נירות בבה"כ:
ט סָעִיף ח אין חותכין הפתילה. דקא מתקן מנא ואם נותן ב' ראשיה בפי שתי נרות כו' אז לא מוכח דהוה מתקן מנא אלא להדלקה קא מכוין כן פירש"י:
י סָעִיף ח והוא שצריך לשתיהן. כתב רש"ל בפ' המביא. וז"ל א"כ עיקר ההיתר תלוי בזה ה"ה נמי דשרי לחתוך הנר של שעוה באור כדי להדליק שניהם כא' אבל נר שהוא דולק אסור לחתוך אפי' באור כדי לנתק חלק הא' ממנו שלא ידלק בצד הב' וכמ"ש בפ' י"ט סי' כ"ח עכ"ל ולא הבנתי דבריו דהיאך יחתוך ע"י האור ולא ידלק החלק השני והיאך אפשר זה אם לא שיכבה החלק השני אחר שידליק שם כדי לחלקם. ואם אפשר לחלקם ע"י האור בלא הדלק' פשיטא דאסור כמו בסכין. ומ"ש ראייה מפ' י"ט סי' כ"ח שם לא הוזכר אלא מענין רוצה לחתוך באור כדי למהר הכבוי שהוא ס"ל דזה אסור לדעת הרא"ש מפני שממעט גוף השעוה אבל לא נלע"ד כן דע"כ לא הוצרכנו כאן שצריך לשניהם אלא כדי שלא יהא נראה כמתקן מנא שהרי הפתילה לא הודלקה עדיין שעוש' אותה לכלי עכשיו. אבל אם הוא רוצה להדליק נר שעוה שדולק כבר ומכוין שישרף הנר במהרה אפי' להרא"ש דלעיל ס"ג אין איסור דזה הוה כמרבה פתילות שיבעי' במהר' שזכר רמ"א ס"ב דמותר דמה לי שמוסיף הבערה ע"י פתילה אחרת או ע"י אותה פתיל' עצמה בנר של שעוה ולא פליג הרא"ש על התו' לעיל אלא באם הוא ממעט בלא הדלקה. וא"ל מהג"א פ"ב שכ' וז"ל אבל אם חתיכה קטנה בנר דולק ונוטל א' מן החתיכות מן הרחוקות מהפתיל' אין נראה שיהא חייב ומיהו לכתחל' אסור לעשות אפי' בי"ט וכן לחתוך מן הנר של שעוה בשעה שהוא דולק עכ"ל משמע אפי' ע"י אור אסור דנרא' דלא קי"ל כהג"ה זו דהא רש"ל עצמו התיר ליקח חתיכ' חלב כמ"ש בשמו בס"ג ה"נ בהאי מלתא דלא ידלק הנר של שעוה בקצה הא' דהוא לא ס"ל כהר"ן דמותר להרבות בפתילות שזכר רמ"א אבל אין קי"ל כוותי'. ורש"ל עצמו הבי' ג"כ להך דמרבה בפתילות דמותר וטעם דכול' הדלק' היא ה"נ בהך דמבעיר אותה בקצ' האחד כנלע"ד להקל כיון שהתו' כתבולהדיא דמותר בקנדלי"א של שעוה לחתוך ע"י האור והרא"ש לאהביא זה לאיסור במחלוקתו אלא נקט איסור ליקח מגופו של הנר:
יא סָעִיף ט שאין בה נר' דולק. דאל"כ ה"ל כמסתפק מהשמן וחייב משום מכב':
יב סָעִיף י מותר להסיר הפחם. בגמ' אמרי' מוחטין את הפתיל' בי"ט מאי מוחטין לעדויי חושכא פירש"י כשהי' נעשית פחם בראשה מעבירה וכ' הרא"ש מסיר ראש הפתילה שנשרף ונעשה פחם ומחשיך האור אע"פ שמפילו לארץ והוא כבה מותר כמו שהוא מותר להדליק הנר להשתמש לאורו כך מותר לכבות מה שמונע הדלקת הנר והרמב"ם אוסר להסירו בכלי ואפשר דחשיב ליה תיקון כלי ולא מסתבר דאין כאן תיקון כלי גם מדאמר מוחטין סתם משמע בכל ענין מותר עכ"ל וכ' ב"י מדברי רש"י והרא"ש נראה שאין מותר להעביר אלא ראש הפתיל' שהוא עשוי פחם אבל לחתוך גוף הפתיל' לא עכ"ל כלל הטעם דמה שנעשה פחם הוא מעכב את האור זהו דוקא מותר שאין כאן תיקון כלל אלא מסיר דבר המקלקל והוה כאילו היה דבר אחר דבוק בנר דהא אין הפחם דולק כלל אבל לחתוך ראש הפתיל' מה שלא נעשה פחם זה נקרא תיקון כלי עצמו שהרי הוא ג"כ דולק אלא שאין מבהיק כ"כ בראשו וע"כ התיר הרא"ש להסיר הפחם אפי' ע"י כלי כיון שאין כאן תיקון כלי ופסק כאן כרמב"ם ולשון הש"ע כאן אינו מובן שהתחיל בפחם וסיים בראש הפתילה והו"ל לכתוב אבל לא ביד וצ"ל דאזיל לטעמיה בפי' דברי הרמב"ם שכתב וז"ל ואינו חותך ראש הפתילה בכלי אבל נופץ ראשה בידו עכ"ל וכתב ב"י ולא כתב אבל חותך ראשה בידו כדקאמר ברישא משמע דה"ק אינו חותך ראש הפתילה כלומר גוף הפתילה ואפי' בידו מפני שהוא דבר שדרכו לעשות בכלי והוה מתקן מנא אבל נופץ ראשה בידו כלומר מעביר פחם שבראשה אפי' במחט מפני שדרכו להעבירו בידו עכ"ל וא"כ גם כאן לא נתכוין לחלק אלא בין הפחם לגוף הפתילה וברישא מותר אפי' בכלי ובסיפא אסור אפי' בידו ובכלי דנקט פי' שדרכו בכלי ולעד"נ שזה פי' דחוק מאוד ברמב"ם אלא פי' דבריו כך הם דהוא ס"ל ודאי דאין היתר אלא בפחם לחוד אבל לא בפתילה וע"כ חילק בפחם עצמו בין יד לכלי וכשהוא חותך בכלי א"א לצמצם שלא יחתוך מגוף הפתילה מה שלא נעשה פחם עמו וזה אסור משא"כ אם הוא מנפץ הפחם ביד אז ודאי לא יגע בגוף הפתילה כי הניפוץ הוא שמניח אצבעו עליהם ומטה אותה לצד הארץ והיא נופלת כי אין לה דבוק עם הפתילה וכמ"ש לשון ניפוץ במליחת הבשר בי"ד שהוא מנענע הבשר ה"נ מנענע באצבעו את הפחם והוא נופל מאליו אבל אם רוצה ליקח הפחם בין שני אצבעותיו ודאי אסור כי אז קרוב הדבר מאוד שלא יצמצם ליקח הפחם לחוד בלא מעט מהפתילה ע"כ לא אמר בסיפא אבל חותך ראשה בידו דהוה משמע שהוא עושה ע"י חתיכה בין אצבעותיו וזה אסור וברישא דנקט ואינו חותך ראש הפתילה בכלי רבותא קא משמע לן דע"י כלי אפשר לצמצם יותר לחלק הפחם מהפתילה כי הוא דבר דק משא"כ בין אצבעותיו שהם גסים ונתפש בקלות גם מהפתילה וקמ"ל ברישא דאפ"ה אסור ואין היתר אלא נפוץ ביד ולא חיתוך כל זה פי' יפה מאוד בדברי הרמב"ם בס"ד. והעולה מזה גם למעשה בנר של חלב או שעוה דאין היתר כלל לחתוך הפחם שעל הנר בין אצבעות או ע"י הכלי של מספריים השייך לזה וגם ניפוץ לא שייך כאן כי אינו שייך אלא בפתילה שמדלקת בתוך השמן שידוע הוא שבראשה נעשה פחם וכשנוגעין בו הוא נפרד ונופל לארץ וזה אינו שייך בשל חלב או שעוה אלא דמ"מ יש קצת תועלת במה שמטה את ראש הפתליה באצבעו שידלוק שפיר טפי וכ"כ מו"ח ז"ל לחלק בין נופץ למסיר בין אצבעותיו ורש"ל כתב במסקנא שאין להכניס ראשו בספק אב מלאכה והאידנא העולם נזהרים שלא למחוט בי"ט כל עיקר ואין להקל בפניהם שמא יבואו למחוט בכלי שהוא אב מלאכה עכ"ל ולדידיה מותר מן הדין לחתוך הפחם אפי' בין אצבעותיו אבל למ"ש יש בזה איסור גמור ומ"מ נראה שאין להחמיר מלהטות באצבעו ראש הפתילה קצת כדי שתבעיר יפה כדרך הניפוץ שזכרנו בשמן ומזה ילמדו הרואים שיש איסור למחוט הנר אפי' בין אצבעותיו כיון שרואין שזה אינו מוחט כדרכו אלא מטהו לחוד כנלע"ד נכון. כתבו התוס' פ"ב יש למחות ביד הנשים שלא יכסו האש בי"ט אכן האגודה כתב לכסות האש בעפר בלילה כדי שימצאו למחר בי"ט וכתב רש"ל וכן נראה להקל דדבר שאין מתכוין הוא וכ"ש למאי דקי"ל כר"ש דכל כיבוי הוי מלאכה שאין צריך לגופה כו':
א סָעִיף א לכבות. השכנה"ג בסי' תר"א אוסר שתיית הטיטון שקורין טובא"ק משום מכבה. והמ"א כתב לאסור משום מוגמר דאינו שוה לכל נפש ע"ש. אבל בתשובת דרכי נועם חלק א"ח סי' ט' כתב דמותר וליכא משום מכבה ולא משום מוגמר ע"ש. ועיין לעיל סי' תק"ב ס"ק ז' מה שכ' שם. ולחותכו הטובא"ק ביום טוב איסור גמור הוא. וע' סי' תק"ד:
ב סָעִיף א מטתו. והב"ח כתב דמותר לכפות הכלי על פי הנר וכ"פ הט"ז דמן הדין מותר לכבות אלא שאין מורין כך ע"ש:
ג סָעִיף א מותר. ומ"מ לא יכבה ממש אלא ישליכנה לחוץ הרא"ש וב"ח ועיין סי' תק"ב סעיף ב':
ד סָעִיף א מקום. אבל אם יכול לאכול אפי' בבית העכו"ם אסור לכבות. ונ"ל דה"ה כשישרפו כלי האכילה ואין לו כלים אחרים מותר לכבות מ"א וע"ל סי' של"ד סעיף כ"ו דמבואר דבזמן הזה שאנו שרויים בין העכו"ם ויש חשש סכנת נפשות מותר לכבות אפי' בשבת ע"ש:
ה סָעִיף ב להרחיק. זה מיירי שישאר כך ולא יחזור ויטה עליו השמן. ונ"ל מזה באם מטה וממשיך השמן קצת מן הפתילה כדי שיוכלו לאחוז בפתילה ולהוציאה קצת טפי ממה שהיתה תחלה חוץ לשמן ואח"כ יחזור ויטה השמן אליה וזהו כדי שתדלק יפה מותר ולא אמרינן שבשעה שמשך השמן מתחלה ה"ל מכבה. ט"ז ע"ש:
ו סָעִיף ב פתילות. וה"ה דמותר לכפול נר של שעוה כדי שישרף במהרה עס"ט וכן מותר להטות הנר של שעוה האש למטה קצת כדי שיתיך השעוה ויחזירנו למעלה וכן יעשה פעמים הרבה כדי שבמהרה ישרף כל הנר וכן בנר של חלב מותר אע"פ שגרם כיבוי ע"י גוף הנר מ"מ מותר דע"י הטייה זו הוא מבעיר טפי ודמי למרבה בפתילות ט"ז ע"ש. (אבל בספר אליה רבה חולק ואוסר ע"ש). אסור לחמם נר של שעוה לדבקו במנורה משום דהוי ממרח כמו שכתב סי' שי"ד וכתב בספר הזכרונות דאסור ליגע בשעוה שמא ימרח כנה"ג סי' שי"ד. וכתב המ"א ול"נ דכשמדביקו במנורה לא הוי מירוח דממרח תולדה דממחק שאם אינו משפשפו לא הוי מירוח אלא דאסור לידבק גזירה שמא ימרח אבל מותר לטלטלו דלא גזרינן שמא ימרח עכ"ל:
ז סָעִיף ג שידליקנו. ולכן יש ליזהר אותם שיש להם צווענגיל שאין הנר דולק אלא עד שיגיע לצווענגי"ל שלא ליתן בתוכו ביו"ט אם לא קודם שמדליקין מהרי"ל אבל המ"א כתב וז"ל דהרא"ש כתב אע"ג דגרם כיבוי שרי כמ"ש סי' של"ד סעיף כ"ב היינו כשאינו נוגע בדבר הדולק אלא בגרם דבר החוצה לנר דהיינו כמ"ש כאן שמניח סביבו דבר המעכב ההבערה אבל לא ימעט ההבערה במה שלקח מגופו שום חלק כגון השמן והפתילה ששניהן גורמין הדליקה והממעיט מאחד מהם ממהר את הכיבוי ע"כ לכן נראה לי דלא אסר הרא"ש אלא ליקח מגוף דבר הדולק אבל כשנותן דבר חוצה לה שרי וכן משמע מלשונו ומלשון הטור שלא כתב תיבת קודם שידליקה משמע אפי' אחר שהדליקה שרי ולכן כתב רמ"א ויש מתירין כו' דפליג אסברא קמייתא. וחתיכה הנשארה אינה אסורה משום מוקצה שלא היה מוקצה בה"ש ועוד שהיה יכול לגרם לו כיבוי ואם כן לא אסח דעתיה מיניה ערסי' רע"ט. ומ"מ נראה לי דנר של מצוה שהודלק בי"ט אע"פ שכבה אסור ליהנות ממנו ולאוכלו הואיל והוקצה למצותו כמו נוי סוכה עכ"ל. מ"א:
ח סָעִיף ג שמדליקים. פירוש דוקא כדי להדליק שתיהן כאחד אבל אם עושה כדי לנתק חלק הראשון שלא ידלק צד השני אסור יש"ש. אבל מלשון רמ"א משמע דאפי' אין צריך לשתיהן רק שעושה כדי לקצרה שרי ולדעת זה פשיטא דשרי לתחוב נר בחול אפי' הוא דולק מ"א וכ"כ הט"ז ע"ש ועיין סי' תצ"ח ס"ק י"ח כתבתי בשם המ"א דאסור לתחוב בחול דעושה גומא ע"ש וכן דעת השל"ה. וט"ז מתיר בצורך קצת לתחוב הנר אפי' במים ע"ש:
ט סָעִיף ג סכין. דמתקן מנא:
י סָעִיף ג הרוח. כתב המ"א והמנהג בליל יו"ט שאין לוקחין הנרות מבית הכנסת לבית כדרך שעושין במ"ש דבכל רגע ורגע הרוח מנשב וא"א להבחין דלא כשל"ה שאוסר לתוחבו בחול רק יוליכנו לביתו ונהפוך הוא עכ"ל ע"ש:
יא סָעִיף י לחתוך. אפשר בכלי אסור כמ"ש ס"י. מ"א:
יב סָעִיף ה בטלה. וכל מה שמדליק ועושה לכבוד י"ט לא מיקרי נר בטלה יש"ש סי' ל"ד ע' מ"א:
יג סָעִיף ה שעה. משמע אפי' אין שם אדם בבית הכנסת שרי מהאי טעמא. ואם הוא סמוך לחשיכה אפילו בביתו שרי להדליק דצריך הוא לו באותה שעה יש"ש ב"י מ"א (אמר המגיה תמיד הייתי משתומם מה שראיתי להדליק נרות בבית הכנסת ע"י עכו"ם משבת ליו"ט בעוד היום גדול לאחר מנחה דלכאורה הוא איסור גמור ומחויב למחות בעכו"ם כמו שהדין בעכו"ם העושה מלאכה בשביל ישראל כמבואר בפוסקים אבל חנני ה' יתברך ללמוד היתר דלפי מה שכתב הב"י בסי' רע"ו הטעם דלא מהני קצץ בנר משו' דהגוף ישראל נהנה ממנו א"כ כאן לא שייך זה דהא אין רואין לאורה אלא בלילה והוי כמו שאר דברים כגון עכו"ם העושה מלבוש דמותר בקצץ בסי' רנ"ב ואף לפי מה שכתבו דבבית ישראל לא מהני קצץ. הוא הטעם משום חשד כמבואר שם ובשל רבים ליכא חשדא וזה ברור שם בפוסקים. ועוד כמה פוסקים הר"ן וסייעתו מתירין גם בנר בקצץ וכדאי לסמוך עליהם במקום מצוה ושמחת י"ט וכמה פוסקים מתירים אפי' בחד שבות במקום מצוה א"כ יש להם על מה שיסמוכו. ומנהגן של ישראל תורה היא. ועל היתר זה יש לסמוך גם כן על מה שנוהגין שביום כפור מדליק העכו"ם נרות בבית הכנסת קודם תפילת נעילה ומתפללים לאורם. דלכאורה אין לנו ראיה להתיר אבל על פי דברים האלה יש סמך וסעד גמור להתיר. כנלע"ד ללמוד זכות על מנהג של ישראל):
יד סָעִיף ה הפתילות. נ"ל דאפילו להעמיד נרות של שעוה לצורך הלילה אסור עיין סי' תק"ג. מ"א:
טו סָעִיף ו אילן. ולמטה משלשה טפחים מותר עיין סי' של"ו סעיף ב':
טז סָעִיף ח לשתיהן. כדי שלא יהא נראה כמתקן מנא שהרי הפתילה לא הודלקה עדיין שעושה אותה לכלי עכשיו משום הכי הוצרכנו כאן שצריך לשניהם מה שאין כן בס"ג בהג"ה שדולק כבר ומתכוין לקצרה שיכבה במהרה עס"ק ח' מש"ש ועיין מ"א וט"ז:
יז סָעִיף ט אין גודלין. וה"ה שאסור להתיר קליעתה או נר של שעוה הקלועה עיין סימן ש"ג סעיף כ"ו:
יח סָעִיף ט דולק. דכשנר דולק ושורה בתוכה ממעט שמנה והוי מכבה דמכהה אורו מיד. תוספות ועיין מ"א:
יט סָעִיף י הפחם. עיין ב"י ובמ"א ובט"ז כתב דפי' הדברים הוא כך דס"ל דאין היתר אלא בפחם לחוד אבל לא בפתילה וע"כ חילק בפחם עצמו בין יד לכלי דכשהוא חותך בכלי א"א לצמצם שלא יחתוך מגוף הפתילה מה שלא נעשה פחם עמו וזה אסור משא"כ אם הוא מנפץ הפחם ביד אז ודאי לא יגע בגוף הפתילה כי הניפוץ הוא שמניח אצבעו עליהם ומטה אותה לצד הארץ והיא נופלת כי אין לה דבוק עם הפתילה והוא נופל מאליו אבל אם רוצה ליקח הפחם בין אצבעותיו ודאי אסור כי אז קרוב הדבר מאוד שלא יצמצם ליקח הפחם לחוד בלא מעט מהפתיל' ע"כ לא אמר בסיפא אבל חותך ראשה בידו דהוי משמע שהוא עושה על ידי חתיכה בין אצבעותיו וזה אסור ומה דנקט ואינו חותך ראש הפתילה בכלי רבותא קמשמע לן דעל ידי כלי אפשר לצמצם יותר לחלק הפחם מהפתילה כי הוא דבר דק משא"כ בין אצבעותיו שהם גסים ונתפש בקלות גם מהפתילה קמשמע לן דאפילו הכי אסור ואין היתר אלא ניפוץ ביד ולא חיתוך כלל זה פי' יפה מאוד. והעולה מזה גם למעשה בנר של חלב או של שעוה דאין היתר כלל לחתוך הפחם שעל הנר בין אצבעות שלו או על ידי הכלי של מספרים השייך לזה וגם ניפוץ לא שייך כאן כי אינו שייך אלא בפתיל' שמודלקת בתוך השמן שידוע הוא שבראשה נעשה פחם וכשנוגעין בו נפרד ונופל לארץ וזה אינו שייך בשל חלב או שעוה אלא דמ"מ יש בו קצת תועלת במה שמטה את ראש הפתילה באצבעו שידלוק שפיר טפי וכ"כ מו"ח ז"ל לחלק בין נופץ למסיר בין אצבעותיו: ורש"ל כתב העולם נזהרין למחוט כל עיקר ואין להקל להם שמא יבואו למחוט בכלי כעין צבת ואין היתר אלא לנפץ באצבע עכ"ל. משמע דלדידיה מותר מן הדין לחתוך הפת' אפי' בין אצבעותיו אבל למ"ש יש בזה איסור גמור: ומ"מ נראה שאין להחמיר מלהטות באצבעו ראש הפתילה קצת כדי שתבעיר יפה כדרך הניפוץ שזכרנו בשמן ע"כ לשון הט"ז. ועיין בתשובת דרכי נועם חלק א"ח סי' י"ג שפסק שם להתיר כשהוא ביד ע"ש. וכ"כ בשכנה"ג דבמקומותינו נוהגין להתיר ע"ש ויש לזהר כרש"ל וט"ז. (אבל בספר אליה רבה הוכיח להתיר לחתוך הפחם בין אצבעותיו ע"ש). כתבו התוס' יש למחות ביד הנשים שלא יכסו האש ביו"ט. אכן האגודה כתב [מותר] לכסות האש באפר בלילה כדי שימצאו למחר בי"ט וכתב רש"ל וכ"נ להקל דדבר שאין מתכוין הוא:
א סָעִיף א (ס"ק א) ואין מכבים דלאו כל מכשירים כו'. ר"ל אף על גב דקי"ל בסי' תקי"ט כרבי יודא דמתיר מכשירים שא"א לעשותן מעי"ט אלא דאין מורין כן. והכא משמע דמדינא אסור אף על גב דלא היה אפשר לעשותו מעי"ט לזה כתב הרב"י בשם רמב"ן שכתב ניהו דמן התורה מכשירים שא"א לעשות מעי"ט מותר לעשותן בי"ט מ"מ חכמים החמירו ולא התירו מכשירים שאי אפשר לעשותן מערב י"ט אלא במקום שהיה נראה בעיניהם להקל. ורמ"א שכתב דיש מתירים אם א"א להציל כו' משמע דלהי"מ הוא היתר גמור ומורין כן ה"ט דס"ל דזה הוי אוכל נפש עצמו ומותר אפילו לרבנן. דר"י דס"ל דכל מכשירים אסורים. וכמו שכתב הרב"י בשם הר"ן ויתר פוסקים:
ב סָעִיף א (ס"ק ג) מותר כו' ישליכנה לחוץ. (רא"ש) לא מצאתי ברא"ש ולא ידעתי מאין מוצאו של דין זה. ואולי טעות סופר הוא וצ"ל ירושלמי. דהרב"י הביא דברי מרדכי שכתב אהא דתניא בשביל שלא יתעשן הבית מותר מפרש ירושלמי היינו בשאין שם אויר אבל יש שם אויר משליכה עכ"ל.
ג סָעִיף ב ס"ק ה' להטות כו' ואע"ג דגרם כיבוי כו' ר"ל דנדון זה שניטל א' מחתיכות חלב הרחוקים מיקרי גרם כיבוי שגורם עי"ז שנוטל אחד מהחתיכות שיכבה יותר מהרה: של"ד סעיף כ"ב דעושי' מחיצה שלא תעבור הדליקה. אפילו המחיצה היא כלים חדשים המלאי' מים וכשיגיע האש עד הכלים יתבקעו הכלים שאין יכולי' לקבל את האור ויצאו המים ויכבה האש מ"מ מותר דזה הוי גורם כיבוי וכתב רמ"א שם דהיינו דוקא כה"ג מפני הדלקה דהוי הפסד אבל בליכא הפסד גם גרם כיבוי אסור: שרי אפילו להרא"ש כו'. דבמס' ביצה דף כ"ב ע"א תניא המסתפק מן שמן שבנר בשעה שהוא דולק חייב משום מכבה. והקשו התוספות הא המסתפק מן השמן אינו אלא גרם כיבוי שגורם שיכבה הנר יותר מהרה והא קי"ל דגרם כיבוי מותר. ותי' תוס' דמסתפק הוי מכבה ממש דמיד שנוטל מן השמן מכהה אור הנר ואינו מאיר כל כך כמו כשהיה בה שמן הרבה והרא"ש הקשה ע"ז אם כן הא דתנן בשבת דף ל' לא יקוב אדם שפופרת של ביצה וימלאנה שמן ויתננה על פי הנר בשביל שיטפטף כו' ואמרינן הטעם דגזרינן שמא יסתפק משמן שבפופרת כיון דאין השמן בנר עצמו לא אסיק אדעתיה דעביד איסורא. ובשפופרת אפילו מסתפק מן השמן אינו מכהה אור הנר דהא אפילו יקח מן שמן שבשפופרת מ"מ יטפטף מן הביצה לתוך הנר כמו שהיה. ואין בנר עצמה שמן מועט יותר ממה שהיה בו קודם שמסתפק ואפ"ה גזרינן שמא יסתפק וע"כ הטעם משום שגורם שיכבה מהר. ולא דמי לגרם כיבוי דהיינו עשיי' מחיצה בכלי חרס בפני הדלקה כנ"ל דאינו נוגע בדבר הדולק אלא עושה דבר חוצה לו הגורם את הכיבוי כשתגיע שם הדלקה אבל הכא השמן והפתילה שניהם גורמים הדלקה. והממעט מאחד מהן וממהר את הכיבוי חייב עכ"ל הרא"ש. ונ"מ בין התוס' והרא"ש דלהתוס' מותר לחתוך מנר של שעוה (ע"י האור באמצע הנר) אפילו בשעה שהוא דולק דכה"ג אינו מכהה אורו. ולהרא"ש אסור דעכ"פ גורם כיבוי מהרה ועושה הדבר בנר עצמו ולא חוצה וכמבואר המחלוקת בסעיף ג' (וע"ש במ"א פי' דברי הרא"ש) וע"ז כתב היש"ש דמותר ליטול אחד מחתיכות חלב הרחוקים. ל"מ לדעת התו' דשרי דהא כה"ג אינו מכהה אורו. ולא גרע מחותך מנר של שעוה דמותר לדעת התו' כנ"ל. אלא אפילו לדעת הרא"ש דאוסר בנר של שעוה מ"מ ליטול חתיכת חלב מודה דמותר. דדוקא בנר של שעוה שנוטל מגוף דבר הדולק דהא כל הנר חיבור א' משא"כ בחתיכת חלב דאינו נוטל מגוף דבר הדולק דהא אין להחתיכות חיבור זה לזה גם להרא"ש שרי. וכ' הט"ז בס"ק ד' הא דאסור להטות כדי להרחיק השמן מ"מ מותר להרחיק קצת השמן כדי שיהיה יוכל לאחוז הפתילה ולהוציאה קצת כדי שידלק אח"ז יותר יפה. ובספר א"ר ובספר ח"מ חולקים דעכ"פ בשעה שמרחיקה עביד איסורא ומה מהני מה שאחר כך יחזור השמן אל הפתילה וידלק יותר יפה. עוד הקיל הט"ז בס"ק ו' וז"ל אם רוצה להטות נר של שעוה או של חלב למטה קצת כדי שיתוך השעוה או החלב ושוב יחזירנו למעלה וכן יעשה פעמים הרבה כדי שבמהרה ישרף כל הנר מותר אפילו להרא"ש דע"י הטיה זו מבעיר טפי ורמי למרבה בפתילות שמתיר רמ"א בהגה. וגם בזה חלקו עליו בס' א"ר וס' ח"מ דדוקא במרבה בפתילות אע"ג שגורם שכבה מהרה מ"מ עכ"פ כל השמן נשרף משא"כ נדון של הט"ז שאותו שעוה או חלב ניתך ונוטף על הארץ קודם שהולך לאיבוד ואינו נשרף ויש לאסור ע"ש:
ד סָעִיף ב (ס"ק ו) להוסיף כו' אסור כמ"ש סי' שי"ד סעיף י"א: וכדאיתא במשנה דף קמ"ו ע"א חבית שהיתה נקובה לא יתן עליה שעוה מפני שהוא ממרח. אר"י מעשה בא לפני ריב"ז ואמר חוששני לו מחטאת ופירש"י שמא מירח ולאו אדעתיה וס"ל למ"א דר"י לא פליג על ת"ק וכ"כ התי"ט אלא הביא מעשה שעשה ומעשה רב: משמע דשרי לטלטלו. דאל"כ אפילו ליכא חשש מירוח בלא"ה אסורה לטלטלה ליתן על גבי חבית משום מוקצה והטעם כמ"ש מ"א לעיל סימן תצ"ט סק"ט דיכול להניח עליה פתילה וחזיא להדלקה ע"ש:
ה סָעִיף ג (ס"ק ז) קודם כו' דהרא"ש כ' כו' אהא דתניא במס' ביצה דף כ"ב המסתפק משמן שבנר בשעה שדולק חייב משום מכבה ע"ז דברי הרא"ש אמורים וכמ"ש לעיל בס"ק ה' דבריו ודברי התוס' ע"ש: ולכן אסור כו'. זה דברי הרב"י שהבין שמחלק הרא"ש בין מסתפק מן השמן ובין גרם כיבוי דעושין מחיצה בפני הדלקה. דבעושה מחיצה אינו עושה דבר בגוף דבר הדולק ולכן שרי משא"כ במסתפק מן השמן עושה דבר בגוף דבר הדולק לכן אסור לכן הרב"י שפוסק כהרא"ש כתב דאם חס על הנר כו' צריך ליתן קודם שידליקנו אבל אם כבר דולק אסור כיון דעושה מעשה בגוף דבר הדולק: וצ"ע מ"ש מטלית כו' לדעת הבנת הרב"י דברי הרא"ש הא בטלית גם כן עושה מעשה בגוף דבר הדולק: דהא הרא"ש ס"ל כו' דאל"כ לא הוי קשה כלום מגרם כיבוי. ולפי הבנה הפשוטה בכוונת מ"א ע"כ הרא"ש חולק על המרדכי שהביא רמ"א בסי' של"ד וס"ל להרא"ש אפילו במקום דליכא הפסד גרם כיבוי שרי דאל"כ מאי קשיא ליה מעיקרא אהא דמסתפק חייב משום מכבה הא גרם כיבוי מותר. הא גרם כיבוי לא הותר אלא במקום פסידא ובמסתפק ליכא פסידא אם לא יסתפק. וכן הבין בס' חמד משה וכ' ע"ז וז"ל ולענ"ד אין כאן מקצת קושיא דמ"מ הקשה הרא"ש שפיר דאי אסרי רבנן בשאין פסידא היינו מדרבנן הוא דאסור ואין בו חיוב חטאת דאי היה בזה חיוב חטאת לא היו מתירים במקום פסידא וכיון שכן מ"ט קאמר והמסתפק ממנו חייב חטאת כו' לכן נראה דברי הרב"י עיקר כו' עכ"ל. ולענ"ד לא נתכוין מ"א על קושיא א' של הרא"ש אלא על קושיא ב' דדחה טעם התו' שכתב דמה"ט במסתפק חייב משום דמכבה האש שמיד שנוטל מן השמן מכהה אורה. וע"ז הקשה הרא"ש דלפ"ז תיקשי מתני' לא יקוב אדם שפופרת כו' וכמ"ש לעיל ס"ק ה'. ומאי קושיא דילמא לעולם במסתפק חייב כמ"ש התוס' דמכהה אורה ובשפופרת דאינו מכהה אורה מ"מ אסור משום גרם כיבוי ואע"ג דגרם כיבוי מותר היינו במקום פסידא דוקא. והא בהאי דשפופרת לא קתני חייב אלא לשון אסור ושפיר י"ל מדרבנן ומשום גרם כיבוי. וא"ל לפ"ז למה אסרו בשפופרת משום שמא יסתפק הא הוי כעין גזרה לגזרה. חדא שמא יסתפק ואפילו אם יסתפק ליכא כ"א איסור דרבנן דהא גרם כיבוי במקום פסידא מותר כנ"ל. ז"א דהא בלא"ה הביא מ"א סס"ק ז' בשם הע"ש שהקשה לדידן דקי"ל כר"ש דמלאכה שא"צ לגופה פטור ולא הוי רק איסור דרבנן לכן במכבה אינו חייב אלא כשמכבה לעשות פחמין או כדי להבהבה וא"כ למה גזרינן שמא יסתפק הא אפילו מסתפק ליכא כ"א איסורא דרבנן והוי גזרה לגזרה. ותי' מ"א דכמה פעמים גזרו גזרה לגזרה וכולה חדא גזרה. א"כ ה"ה הכא וא"ל דהכא גרע דהוי ג' גזירות חדא שמא יסתפק וגם אי יסתפק לא הוי רק גרם דאין אסור כ"א מדרבנן. וגם אי מכבה ממש ליכא כ"א איסור דרבנן דהוי מלאכה שאצ"ל. ז"א דע"כ לא הקשה הע"ש קושייתו כ"א לדידן דקיי"ל כר"ש דמלאכה שאצ"ל פטור וקי"ל כמתני' דשפופרת אבל על המשנה לק"מ די"ל דאתיא כר' יודא דס"ל מלאכה שאצ"ל חייב. ואע"ג דר"י פליג בסיפא ומתיר דלא גזרינן שמא יסתפק א"כ ע"כ רישא לאו ר"י. גם זה ליתא דע"כ לא פליג ת"ק עם ר"י אלא אם גזרינן שמא יסתפק אבל גם ת"ק מודה דמלאכה שאצ"ל חיב כר"י ואם כן לפ"ז גם אי נאמר דגרם כבוי דשפופרת ליכא כ"א איסור דרבנן מ"מ גזרינן שמא יסתפק דליכא כ"א שני גזירות וכה"ג גזרינן הכא. אבל כשנותן דבר חוצה לה אפילו מדביקו לנר ממש אפילו כשדולק מ"מ מותר כיון שאינו נוטל דבר מנר הדולק. וכ"מ שם מלשונו שכתב והממעט מא' מהן כו' כמ"ש לעיל לשונו. משמע דהאיסור הוא הואיל וממעט דהיינו שנוטל ממנו ובזה תלוי האיסור. ומ"ש תחלת דבריו היינו כשאינו נוגע כו' הוא לאו דוקא דאפילו היה נוגע כיון שאינו נוטל דבר מותר אלא דהאמת נקט דשם בהאי דעושין מחיצה בפני הדליקה אינו נוגע כו': ומלשון הטור שכתב נר של שעוה שרוצה להדליקה בי"ט כו' יוכל ליתן סביביו דבר המונע כו' ומדלא כתב קודם שידליקנה משמע דאפילו אחר שהדליקה מותר ליתן סביביו דבר המונע דאין ההיתר והאיסור תליא בזה כ"א במה שאינו נוטל דבר מן דבר הדולק. ומ"ש הטור שרוצה להדליקה דמיניה דייק הרב"י דדוקא קודם הדלקה שרי לא חס מ"א להאי דיוקא די"ל כמ"ש הב"ח דהטור אורחא דמילתא נקט דסתמא עושה כן קודם הדלקה אבל אין ההיתר תליא בזה. דאי ההיתר תליא בזה הו"ל לפרש להדיא ולכתוב קודם שידליקנה. ועיין בב"ח וביש"ש: שלא היה מוקצה בין השמשות. דהא מיירי השתא שהדליקו בי"ט. וקיי"ל בסי' ש"י אין מוקצה לחצי שבת ע"ש: ועוד שהיה יכול כו'. ר"ל אפילו הודלק מעי"ט מ"מ אינו מוקצה לשיטת מ"א דחולק על הרב"י וס"ל דאפילו דולק יוכל ליתן סביביו דבר המונע מלדלוק: שהודלק בי"ט. פי' שהודלק לכבוד יו"ט ועי"ז הוקצה למצותו. אבל עכ"פ מיירי שהודלק מעי"ט דאלת"ה לא היה ב"ה מוקצה. ואם כן אין מוקצה לחצי שבת וכמו שסיים מ"א הטעם לאסור משום דקיי"ל מיגו דאתקצאי לב"ה כו'. אסור ליהנות ממנו ולאכלו. אבל הטלטול ודאי מותר. חדא דאפילו בשעה שדולק לא הוקצה מטלטול דהא בי"ט מותר לטלטל נר הדולק וגם אפילו בשבת מותר לטלטל שמן המטפטף לר"ש דלא שייך בטלטול הוקצה למצותו שאין ביטול מצוה במה שמטלטלו ע"ש: אחר שכבה כדאמר הש"ס שם אין מוקצ' לר"ש אלא בשמן שבנר בשעה שהוא דולק: בד"ה שבנר כו' אי מהני תנאי וגם מ"ש לחלק בין נר שבת לנר חנוכה מ"ש הע"ש כו' כבר נתבאר לעיל: כולי חדא גזרה כו' והתוספ' ס"פ כירה כתבו בד"ה מפני כו' ואע"ג דבאות' כיבוי ליכא חיוב חטאת לר"ש דמלאכ' שאצ"ל היא כו' ואע"ג דהוי גזרה לגזיר' כו' עכ"ל:
ו סָעִיף ג (ס"ק ח) דהיינו כו'. שלא ידלק צד השני אסור משום מתקן מנא. וכמ"ש סעיף ח' והוא שיהי' צריך לשתיהן: ובט"ז הקש' דאיך אפשר שיחתוך ע"י האור ולא ידליק חלק השני אם לא יכבנ'. ובס' ח"מ כתב דמשכחת לה שמהבהב מעט מעט עד שינתק חלק א' מחבירו ולא ידלקו ע"ש: אבל הכא שאינו מכוין אלא לקצר' כו' וכ' ע"ז בס' ח"מ הא מ"מ הוי פסיק רישיה. ולענ"ד לק"מ לפמ"ש מ"א לעיל בסי' ש"ח ס"ק ל"ו בשם המ"מ על עניין עשיית כלי וז"ל ירא' כל שאינו מתכוין אין ראוי לומר פסיק רישיה הוא ולחייב מפני כשהוא מתכוין עושה מלאכה וכשאינו מתכוין אינו עושה מלאכ' כלל שהרי אינו דוצה לעשות ממנו כלי. דומה לקטימת קיסם שכל שאינו קוטמו לחצוץ בו שיניו פטור. שכל שהוא מפני תיקון כלי מי שאינו מתקנו פטור. אפילו לר"י דמחייב בדבר שאינו מתכוין עכ"ל ומשמע שם דאפילו איסור דרבנן ליכא וה"ה הכא. והא דאסור ע"י כלי משום תיקון מנא כמ"ש מ"א ס"ק ט' צ"ל כיון דדרכו ע"י כלי החמירו ועיין במ"א ס"ק כ': ולדעת זה כו'. לא קאי על מ"ש לפני זה שרמ"א חולק על יש"ש אלא ענין בפני עצמו וקאי על דברי ש"ע. ור"ל לדעת זה היינו לדעת היש מתירים שכ' רמ"א שלא תטעה שכוונת רמ"א להוסיף ע"ד המחבר שמתיר ליתן סביביו דבר המונע מלישרוף הוסיף רמ"א דגם מותר לחתכה באור. אבל מודה רמ"א דבעי' ליתן סביביו דוקא קודם הדלק' לזה כ' מ"א דליתא. דדעת הי"מ שכ' דמ"א הוא דעת התוס' דס"ל דאיסור מסתפק הוא משום דמכהה אורה. ולדידהו אפילו כשהוא דולק מותר לחתכ' באור כ"ש ליתן סביביו דבר המונעו לישרוף אכילו כשהוא דולק: ועמש"ל דאף לסברא קמייתא דהיינו הרא"ש דהמחבר פסק כוותיה. ניהו דלהרא"ש כשהוא דולק אסור לחתוך ממנו ע"י האור מ"מ ליתן סביביו דבר המונעו מלישרף מותר אפילו כשהוא דולק כיון דאינו נוטל מדבר הדולק מותר. דלא כהבנת הרב"י דברי הרא"ש כנ"ל ס"ק ז':
ז סָעִיף ג (ס"ק י) ומותר כו'. נ"ל דדייק כו' ר"ל מהרי"ל דהוא מרא דהאי דינא דייק כן: וצ"ע דהא במדור' כו'. ר"ל אדרבה איפכא מוכח דהכא דמיירי בנר אפילו ליכא רוח אסור. דהא במדיר' מדינא אפילו איכא רוח מצויה שרי. דרוח מצוי' אינו מכבה מדור' ואפ"ה אסור כשיש רוח מצויה דגזרינן אטו אינו מצוי' אף על גב דלא שכיח דהא אינו מצוי' כ"ש בנר דהיכי דאיכא רוח מצוי' דאסור מדינא דגם רוח מצויה מכבה נר. שיש לאסור אפילו עכשיו אין רוח מצויה דמגזר אטו רוח מצוי' דהא שכיח ועיין בשבת ד' ק"כ: ומ"ש סימן רע"ז סעיף ב' ואפילו אין שם כו' דהיא ראיית מהרי"ל כנ"ל: ולכן כשאין שם כו' רהוי כעין גזרה לגזר': והמנהג כו' ונהפוך הוא. דהולכ' לביתו אסור אפילו ליכא רוח מצוי' כנ"ל. ולתוחבו בחול שרי לדעת רמ"א שכתב על ויש מתירים לחתוך כו' וכן נוהגים כו'. והוא דעת התו' ולרירהו גם לתוחבו בחול מותר אפילו כשדולק כמ"ש מ"א. ובאמת לרעת מ"א בס"ק ז' אפילו להרא"ש שרי כיון שאינו לוקח דבר ממה שדולק וכ"ז דוקא ברלא עביד גומא דהיינו שאין החול קשה אלא תיחוח או שכבר נעשה הגומא מעי"ט וכמ"ש מ"א לעיל סי' תצ"ח ס"ק ל"ב.
ח סָעִיף ד (ס"ק יא) מותר כו'. אפשר דבכלי אסור כמ"ש ס"י. ר"ל אפילו כאן דהוא קודם הדלק' יש להקל יותר מבסעי' י' דמיירי אחר הדלק' מ"מ י"ל דבכלי אסור גם כאן אף על גב דלדעת המחבר כמ"ש מ"א בס"ק כ' אין חילוק בסעיף י' בין ביד ובין בכלי ולהסיר הפחם אפילו בכלי שרי אלא להסיר מן הפתילה גופה אסור בסע"י אפילו ביד. אלא דכאן הוא קודם להדלק' מותר אפילו לחתוך מן הפתיל'. מ"מ אפשר דבכלי גם קודם הרלק' אסור לחתוך מגוף הפתיל':
ט סָעִיף ה (ס"ק יב) של בטלה כו' אלא כשמדליק להראות עושרו כו' והט"ז כתב דכה"ג לא מיקרי נר בטלה: דהרמב"ם מתיר כו' דשורש דין נר בטל' הוא מירושלמי דשאלו לר' יוחנן על דין נר בטל' והשיב לא תאסר ולא תשרי. וכתב המ"מ דחזינן בירושלמי דרפוי רפיא ביד ר"י. אע"ג כשמדליק נר בטל' מ"מ יש לו בו צורך קצת דהיינו לדעת מ"א להראות עושרו. וכן לשיטת ט"ז. וא"כ יהי' מותר משום מתוך שהותר' הבער' לצורך כו' ע"כ נסתפק ר"י אי אמרינן מתוך כו'. וכיון דבש"ס דילן בביצ' דף י"ב פשיטא ליה לר"י דאמרינן בהבער' מתוך. א"כ לש"ס דילן נר של בטל' מותר ופסק הרמב"ם כש"ס דילן ואע"ג דפסק בש"ע דלא כהרמב"ם מ"מ אין למחות ביד הנוהגים כהרמב"ם:
י סָעִיף ה (ס"ק יג) של בה"כ כו'. אבל זה שאינו אלא לכבוד אסור וסיים שם ואע"ג דאיכא מצוה. מ"מ לא מיקרי צורך היום. דומיא דנדרים ונדבות דאית בהו מצוה ואפ"ה קיי"ל דאין קריבי' בי"ט ועיין במ"א לעיל ס"ס תמ"ו: ומ"מ מותר לקבוע פולווי"ר כו'. וה"ה לענ"ד ליתן הנר תוך כלי הנקרא צווענג"ל כשמגיע שם יכבה שרי דלא כס' א"ר וליתנו לתוך המים ע' בט"ז ועיין ס"ס רס"ה:
יא סָעִיף ה (ס"ק יד) יש מצו' משמע אפילו אין שם אדם אפ"ה איכא כבוד השם בהדלק' נר. וכמ"ש באורים כבדו את ה':
יב סָעִיף ה (ס"ק טו) ולתקן כו' עסי' תק"ג. ר"ל הן מ"ש בש"ע לתקן הפתילות כו' או מ"ש מ"א להעמיד נרות. אפילו מי"ט ראשון לשני אסור:
יג סָעִיף ו (ס"ק טז) שמא כו' כיון למ"ש הרא"ש. ר"ל מדלא אמר שמא יטלנו. אלא שמא יבא להשתמש משמע דבנטיל' ס"ל דאין איסור כמ"ש הרא"ש: בערובין דף ל"ב. תנן התם נתן ערובו באילן למעלה מי' טפחים אינו עירוב. משום דבעי' שבשעת קניית העירוב דהיינו בין השמשות יוכל להביא עירובו למקום שביתתו. ולמעל' מיו"ד אסור להביאו למקום שביתתו וכמו שיתבאר אבל למטה מיו"ד טפחים הוי עירוב והוינן שם האי אילן היכי קאי. ומסקי' דהאילן עומד בר"ה והאילן רחב ארבע טפחים והוא נתכוין לקנות שבית' למטה בר"ה. ולכן כשנתנו למעל' מיו"ד טפחים הרי העירוב ברה"י וכיון שנתכוין לשבות בר"ה א"א להביא העירוב מרה"י לר"ה. ולכן אינו עירוב. אבל למטה מי' טפחים אפילו רחב ארבע מ"מ לא הוי רק כרמלית ויוכל להביאו למקום שביתתו דהיינו ר"ה (וכ' רש"י ותו' דה"מ להקשות מ"מ מדרבנן אסור להוציא מכרמלית לר"ה ולתי' הש"ס גם זה מיושב) ופריך אם כן אפילו נתנו באילן למטה מיו"ד לא יהיה ערובו עירוב. דהא אם מביאו מן האילן הא משמש באילן. ומשני הא מני רבי דס"ל לא גזרו על שבות בין השמשות. וזמן קניית העירוב היא ב"ה עכת"ד הגמרא משמע דאם נוטל מן האילן הוי משמש באילן ולכן לרבנן דרבי אפילו למטה מיו"ד אינו עירוב. משום דאסור לטלו מן האילן להביאו למטה למקום שביתתו: וא"ל דפריך דנגזר כו' ור"ל אפילו הנטילה יש לאסור אף על גב דבנטיל' ליכא משום משמש באילן מ"מ גזרי' שמא יעלה. וא"כ צריך לומר מ"ש הרא"ש דאף אם יטלנו לא נקרא משתמש באילן. אין הכונה שאין איסור בנטיל'. דהא מ"מ אסור שמא יעלה. אע"כ כוונת הרא"ש דאין בנטיל' איסור מצד עצמה משום שימוש. אלא דלפ"ז הקשה מ"א בסי' של"ו דא"כ למאי נ"מ כ' הרא"ש דאם יטלנו לא נקרא משתמש באילן. מאי נ"מ לדינא הא בין כך ובין כך הנטילה אסור. מה לי אם הטעם משום שימוש. או משום גזרה שמא יעלה: דהא ע"כ מיירי שמונח כו' ר"ל דהא קושית הש"ס קאי אסיפא בהניח העירוב למטה מיו"ד: ועוד דה"ל לשנויי דגזרה לגזרה הוא כו' ואע"ג דאסרי' להניח נר ע"ג דקל משום שמא יעלה ויתלוש דהוי גזרה לגזרה וכן אפילו א"א דלא כהרא"ש דאפילו בנטילה הוי משמש באילן ג"כ הוי גזרה לגזרה שמא יטלנו והוי משמש באילן והשימוש אסור משום שמא יתלוש אע"כ דקים להו לרבנן דבנדון זה גזרי' גזרה לגזרה. וכמ"ש מ"א גופי' סס"ק זיי"ן. מ"מ י"ל דהמ"ל דגזרה לגזרה כה"ג דהוי גזרה רחוקה שמונח למטה מיו"ד ולגזור שמא יעלה כה"ג הוי גזרה רחוקה לכן כה"ג ל"ג גזרה לגזרה. או אם נדייק לש ן מ"א שכ' דה"ל לשנויי כו' וקושיות מ"א על התרצן למה הוצרך לאוקמי כרבי. אפילו כרבנן מצי אתי' ומודו רבנן דשבות כה"ג הגרוע מודים דלא גזרו ב"ה: ועמ"ש סי' תרכ"ח דשם הקשה דהרא"ש גופיה סותר את דבריו דבמס' סוכה מוכח מדברי הרא"ש דגם בנטילה מן האילן יש איסור משום דמשמש באילן. דאהא דתנן התם עשה סוכה בדאש האינן דהיינו סיכך ע"ג אילנות והאילנות דפנות לה כשרה בחה"מ אבל אינו עולין לה בי"ט משום דקמשתמש באילן: וכ' הרא"ש מאי שימוש באילן איכא כה"ג. ותי' דחיישי' שמא יניח חפציו על הסכך ע"כ. הרי דבמניח חפציו על הסכך והסכך מונח על האילן היה משמש באילן. כל שכן כשנוטל מן האילן דהוי משמש באילן.
יד סָעִיף ז (ס"ק י"ז) אין כו' משמע דאם לא כו' והיינו מדדייק הרמב"ם וכ' שמחוברים יחד בתחלת עשייתן. משמע שבמתכוין דבקם היוצר דוקא כה"ג אסור:
טו סָעִיף ט (ס"ק יח) אין גודלים כו' עסי' ש"ג דאסור לגדלן משום דהוי אריגה או טוי' א"כ ה"ה הסתיר' אסור מה"ט
טז סָעִיף ט (ס"ק יט) שאין בו כו' כמ"ש רס"ה והיינו הראי' שהבאתי בשם הרא"ש מדתנן לא יקוב שפופרת כו' דשם ליכא משום מכהה אורה: וא"כ קשה לדעת המתירים כו' וכ' ע"ז בס' חמד משה וז"ל לא ידעתי על מי הקשה כן דרמ"א שכ' בסעיף ג' הביא רק דברי התוס' וזה דעתם באמת ומ"א עצמו הוסיף דזה מותר אף לדעת הרא"ש ע"ש ס"ק ח' (אגב שטפה כ' כן דמ"א לא כ' שם כ"א ליתן סביביו דבר המונע לשרוף אפילו בשעה שהוא דולק מותר אפילו להרא"ש דלא כהרב"י שם. אבל לחתוך מן הנר בשעה שדולק וודאי מודה מ"א דלהרא"ש אסור וע"כ צ"ל כן ע"ש). ולפענ"ד כוונת מ"א להקשות על רמ"א שהתיר בסעיף ג' לחתוך כו' משום דאינו מכהה אורה. תיקשי ליה האי דשפופרת דאסור בסי' רס"ה אע"ג דאינו מכהה אורה כמו שהקשה הרא"ש בשלמא על התוספות לק"מ די"ל כמ"ש דבשפופרת הטעם משום גרם כיבוי דניהו דגרם כיבוי מותר מ"מ לא הותר כ"א במקום פסידא משא"כ ברייתא דקתני המסתפק ממנו חייב. ע"כ אין הטעם משום גרם כיבוי דניהו דליכא פסיד' מ"מ אין בו רק איסור דרבנן ולמה קתני חייב כנ"ל. אבל בשפופרת שפיר יש לומר דאסור מדרבנן: וא"ל א"כ איך אסרו משום שמא יסתפק הא הוי גזרה לגזרה. ז"א דבלא"ה צריך לו' דגזרינן גזרה לגזרה כה"ג כמ"ש מ"א סס"ק ח' דהא קי"ל כר"ש דמלאכה שאצ"ל פטור ואפי' מכבה ממש ליכא רק איסור דרבנן וגזרי' שמא יסתפק והוי מכבה והוי גזרה לגזרה ואפ"ה גזרי'. וא"ל אי גרם כיבוי אין אסורו רק מדרבנן הוי האי דשפופרת ג' גזרות וכה"ג וודאי ל"ג. ז"א כמ"ש שם. די"ל דמתני' אתי' כר"י דמלאכה שאצ"ל חייב וא"כ ליכא רק שני גזירות שמא יסתפק ואם יסתפק הוי חד איסור דרבנן דהיינו גרם כיבוי ומה שסיימו התו' שמותר לחתוך מנר של שעוה. י"ל דהתוספות דפסקו כר"ש דמלאכה שאצ"ל פטור וס"ל הא דאסור גרם כיבוי שלא במקום פסידא היינו דוקא לר"י דס"ל מלאכה שאצ"ל חייב א"כ במכבה ממש חייב לכן החמירו גם בגרם כיבוי שלא במקום פסידא משא"כ לד"ש דס"ל מלאכ' שאצ"ל פטור וא"כ מכבה ממש ליכא כ"א איסור דרבנן יש להקל בגרם כיבוי אפי' במקום דליכא פסידא. ולפ"ז כ"ש שמותר לדעת התוספות האי דשופפרת כיון שאינו מכהה אורו. ולדעת התוספות דפסקו כר"ש גרם כיבוי מותר אפי' שלא במקום פסידא כ"ש שאין לגזור בשפופרת שמא יסתפ' והוי גרם כיבוי אבל רמ"א דפוסק ר"ס דס"ה האי דשפופרת לאסור וגזרינן שמא יסתפק והוי גרם כיבוי כ"ש שיש לאסור לחתוך מנר של שעוה כשהוא דולק דהוי ודאי גרם כיבוי אח"ז עיינתי במרדכי פ' כל כתבי שמשם נובע הא דכ' מ"א סי' של"ד דגרם כיבוי לא הותר אלא במקום פסידא. וז"ל המרדכי אבל רבינו יואל פי' דאפי' בי"ט לא שרינן גרם כיבוי לכתחלה אלא במקום פסידא דוקא. וה"ק בביצה אין מבקעי' (ט"ס הוא וצ"ל אין מכבי') הבקעת כדי לחוס עליה כו' עכ"ל והא דאין מכבין הוא בביצה דף כ"ב ע"א. ולכאורה דבריו תמוהים הא התם הוי כיבוי ממש ומה ענין זה לגרם כיבוי (ועיינתי שם במקומו וכ' רש"י וז"ל כדי לחוס עליה שאין כיבוי זה צורך י"ט ואני שמעתי דהוי כסות' ע"מ לבנות במקומו עכ"ל וגם דברים אלו צ"ב וראיתי בש"מ על ביצה שכ' וז"ל אין מכבים כו' פי' דעתו להצניע לצורך סעודה אחרת של י"ט אסור. כיון דהשתא א"צ לכיבוי חיישינן דלמא לא יהנה בה עכ"ל. וע"כ דצ"ל דפי' דמיירי כה"ג דאל"כ מאי קא משמע לן ברייתא פשיטא דכיבוי שלא לצורך י"ט אסור (וכן דש"י מה"ט דהוי מלתא דפשיטא ג"כ ס"ל דקמ"ל אפי' יש לו צורך לסעודה אחרת מ"מ אסור משום גזרה שמא לא יהנה כנ"ל והוי קשה ליה דהא אפי' לא יהנה אפי' לר"י דחייב במלאכה שאצ"ל אלא במכבה ע"מ להבעיר ולר' יוסי אליבי' דר"י אפי' ע"מ להבעיר אינו חייב כ"א להבעיר במקומו וזה קרי הש"ס במס' שבת דף ל"א ע"ב סותר ע"מ לבנות במקומו ע"ש ונקט רש"י לאוקמי ברייתא אפי' כר' יוסי אליבא דרבי יודא) עכ"פ י"ל דגם לרבינו יואל הוי קשה על בריית' דאין מכבי' כו' פשיטא. ולכן היה מפרש דמיירי בגרם כיבוי דהיינו שנוטל הבקעת מן המדורה שדולקת ואפ"ה אסור אם כונתו לחוס עליה וא"כ אפי' נאמר דראיית רבינו יואל היא כמ"ש או באופן אחר. מ"מ מבואר שם בביצה דסיפא דהאי ברייתא ע"כ כר"י אתי' דמתיר מכשירים וא"כ ס"ל להתוספות דגם ריש' דברייתא דאוסר גרם כיבוי שלא במקום פסידא אתי' כר"י דס"ל מלאכה שאצ"ל חייב אבל לר"ש י"ל דאפי' שלא במקום פסידא שרי כנ"ל. אח"ז עיינתי ברמב"ם פ"ה מהל' שבת דין י"ב ולפי דבריו בלא"ה לק"מ להתו' מהאי דשפופרת שכתב וז"ל לא יתן אדם כלי מנוקב מלא שמן עפ"י הנר בשביל שיהיה מנטף כו' גזרה שמא יקח מן השמן שבכלי כו' ואסור ליהנות בשבת מן השמן שהודלק בו כו' מפני שהוא מוקצה מ' איסור עכ"ל הרי דלא אסור להסתפק משום מכבה אלא משום מוקצה (ועיין בלח"מ שכ' הטעם למה לא נתן טעם מפני שמכבה) וא"כ לק"מ משפופרת: אבל על רמ"א שפיר מקשה מ"א דהא בר"ס רס"ה כ' הרב"י אין נותנין כלי מנוקב כו' גזרה שמא יסתפק ממנו ויתחייב משום מכבה עכ"ל לדידיה קשיא קושית הרא"ש וע' ביש"ש מ"ש על קושית הרא"ש: ובתוספות משמע דיש לחלק בין שבת לי"ט. ז"ל התוספות בביצה והמסתפק ממנו חייב משום מכב' אינו ר"ל מפני שממהר כיבוי דלא הוי אלא גרם כיבוי וגרם כיבוי בי"ט שרי כו' ובשבת נמי אינו חייב אלא ה"ט דבאותה שעה שמסתפק כו' ומכהה אורה עכ"ל משמע דגרם כיבוי בי"ט שרי לכתחל' ובשבח ניהו דלכתחלה אסור מ"מ אין בו חיוב ובזה ס"ל למ"א לישב דברי רמ"א ניהו דבסי' רס"ה החמיר לענין גרם כיבוי בשפופרת משום דשם מיירי בשבת והחמיר כדע' הרא"ש. וכאן בסעיף ג' דמיירי בי"ט הקיל כדעת התוס':
יז סָעִיף י (ס"ק כ') מותר כו' מדשינה כו' ז"ל הרמב"ם ואינו חותך ראש] הפתילה בכלי אבל נופץ ראשו בידו עכ"ל והבין הרא"ש והטור בכוונת הרמב"ם דאוסר לנפץ בכלי. דלא אסקו אדעתייהו לחלק בין רישא לסיפא. אלא דבריש' דמיירי בכלי לכן אסור. אבל סיפא דמיירי ביד לכן מותר. ולכן חלקו על הרמב"ם וכתבו דניפוץ מותר אפי' בכלי והב"י כ' בחבורו דגם דעת הרמב"ם ע"כ דניפוץ מותר אפי' בכלי מדלא כתב הרמב"ם בסיפ' אבל חותך ראשו בידו כמ"ש בריש' ואינו חותך כו' (כיון דאין חילוק בין רישא לסיפא אלא דריש' הוא בכלי וסיפא בידו אבל המעשה שוה בסיפא כמו ברישא) א"ו דה"ק אינו חותך ראש הפתילה כלומר גוף הפתילה ואפי' בידו. מפני שהוא דבר שדרכו לעשות בכלי והוי כמתקן מנא. אבל נפוץ. ראשו בידו כלו' מעביר פחם שבראשה אפי' במחט מפני שדרכו להעבירו בידו והלכך לית ביה משום תיקון מנא עכ"ל הרב"י וכן דעתו פה בש"ע לכן אע"ג שהעתיק בש"ע לשון הרמב"ם כדרכו. שינה בזה והעתיק ברישא סתם מותר להסיר הפחם בראש הנר ולא כ' תיבת בידו כדי שלא נטעה כהבנת הרא"ש והטור דבכלי אסור. ומ"ש בסיפא אבל אינו חותך ראש הפתילה בכלי. אע"ג דלפי מ"ש בב"י מן הפתילה אפי' ביד אסור מפני שדרכו לעשות בכלי אפשר דזה לא ברירה ליה להרב ב"י דאפשר דמגוף הפתילה אינו אסור אלא בכלי ולא ביד דלא כמ"ש בחבורו ב"י ולכן העתי' לשון הרמב"ם. או משום דדוקא ברישא שרצה להוציא מדעת הרא"ש והטור שהבינו לדעת הרמב"ם דהסרת פחם אסור בכלי לכן הוצרך לשנות לשון הרמב"ם ולא העתיק תיבת בידו. אבל מן הפתילה לא מצינו שהבינו הרא"ש וטור ברעת הרמב"ם דמתיר ביד. לכן לא שינה לשון הרמב"ם גם י"ל בשלמ' להרא"ש וטור דלא עלה על דעתם לחלק בין רישא לסיפא בין פחם לפתילה. דלא הוזכר ברמב"ם פחם ע"כ ברישא תיבת בידו דוקא ובסיפא בכלי דוק'. דאל"כ אין חילוק בין רישא לסיפ'. אבל בש"ע שלא העתיק ברישא תיבת בידו וגם כ' ברישא פחם ובסיפ' פתילה. מסבר' נדע דבפתילה אין חילוק בין בכלי או בידו: אבל היש"ש פ' המביא סי' י"ט: שלא למחוט כל עיקר אפי' בידו בין שתי אצבעותיו: למחוט בכלי וסיים שהוא ספק אב מלאכה והיינו שכ' שם דאפשר דכוונת הרמב"ם כמו שהבינו הרא"ש וטור דבכלי אסור מדאורי' דהוי מתקן מנא ואפשר דהדין עם הרמב"ם בזה כי אין הכרע מהש"ס להרא"ש להתיר בכלי ע"ש וט"ז כ' דלמחוט בשני אצבעות מדינא אסור כיון דא"א שלא יקח גם מגוף הפתילה עמה וזה אסור. ואין היתר כ"א שמניח אצבעו על הפחם והוא נופל ממילא. וא"כ בנר של שעוה ושל חלב דלא שייך כה"ג ליכא התירא כ"א להטות ראש הפתילה למטה כדי שיבער היטב וכה"ג ליכא למגזר ולהחמיר כמ"ש יש"ש ע"ש: ואף שהרא"ש כ' שמותר כו' אהא דמותר להסיר הפחם וז"ל ואע"פ שמפילו לארץ והוא כבה מותר. כמו שמותר להדליק הנר להשתמש לאורו כך מותר לכבות מה שמונע הדלקת הנר עכ"ל הרא"ש: אפשר דבידים אסור. וא"כ מה שקיים יש"ש מנהג העולם משום חומרא שמא ימחוט בכלי היינו לפי מ"ש יש"ש דהאיסור משום תיקון מנא. וביד ליכא מתקן מנא. אבל מ"א כ' דאפשר אסור למחוט בשני אצבעות משום מכבה בידים: לא אמרינן בי' מתוך וכמ"ש סי' תק"ז ס"ק ח':
א סָעִיף א ס"א ואין מכבין כו'. עמ"א וכ"כ הר"ן ור"ל אע"ג דקי"ל כר"י בדבר זה לא קי"ל כוותיה וער"ן שם וכ"כ הרא"ש דבדבר דלאו אוכל נפש ממש החמירו טפי: וי"א כו' וכן בבית כו'. ממ"ש שם משום איבוד ממון ול"ק משום צורך כו' מ' דוקא משום זה אסור אבל משום אוכל נפש אפי' רבנן מודו וע"ל סי' תק"ז ס"ד וס"ה:
ב סָעִיף ב ס"ב וכן אסור כו'. ע' סי' תק"ב ס"ב אגודה כו' הא אחר כך אסור וע"ש בהג"ה וצ"ע ועט"ז: ומותר להוסיף כו'. כמ"ש בס"ג בהג"ה דהיינו כו' וכמ"ש בס"ח ואע"ג ששם כ' והוא שיהא צריך כו' זה נקרא נמי צריך:
ג סָעִיף ג ס"ג נר כו' קודם שידליקנה. לאו דוקא דאפילו אח"כ מותר דלא כב"י וש"ע ועמ"א וכ"ה בטור וכשיטת הרא"ש שמחלק בין זקיפת הנר דס"ב ובין גרם כיבוי דפט"ז דשבת דקי"ל דמותר דכשאינו נוגע בגוף הדבר הדולק אלא עושה דבר חוצה לה: ויש מתירין כו'. כשיטת תוס' שם דס"ל דבכ"ע מותר ואיסור דשם אינו אלא משום דמיד כהה ועיין ברא"ש שהקשה עליהם משפופרת וכן הרמב"ם מתיר וכשיטתו כמ"ש בר"ס תקי"ח וה"ה להבערה וכמ"ש בפ"א אבל הראב"ד וש"פ חולקים עליו וכר"י בירושלמי וכמ"ש בסי' תצ"ה ומסיים הירושלמי ר' נחום אחוי דר' איכא בעא קומיה דר"י א"ל נא תאסור ולא תשרי וכ"מ בגמ' בפ"ב די"ט מפני שהוא מבעיר ופ"ג דפסחים בחלה בי"ט ובפ"ב דשבת אין שורפין כו' י"ט עשה ול"ת כו'. וטעמו של הרמב"ם ממ"ש בפ"א דפסחים ש"מ מדר"ע כו' ובפ"א די"ט המבשל גיד כו' אבל כבר תי' תוס' שם ושם: דהיינו כו' אבל כו'. כמ"ש שם ל"ב: ומותר. דקי"ל גרם כיבוי מותר כנ"ל: אבל אסור כו'. כמ"ש בפט"ז דשבת אסור לפתוח דלת כו':
ד סָעִיף ד ס"ד ושיורי. כנ"ל סי' תקא:
ה סָעִיף ה ס"ה אבל של בה"כ. כמ"ש במתני' י"ב א' וב"ה מתירין הואיל וצורך מצוה ושם כ' ואת"ל משנה ב"ש כו': ומותר כו' שהרי כו'. שהרי אינו להאיר רק לכבוד וכמ"ש בפ' ח' דברכות נ"ג א' ועתוס' שם: ולתקן הפתילות כו'. ע' ס"ס תרס"ז בהג"ה ואסור כו' ולכן כו':
ו סָעִיף ט ס"ט שאין בך כו'. דאל"כ הוי מסתפק ואסור. גמרא פ"ב א':
ז סָעִיף י ס"י אבל אינו כו'. שם ל"ב מ"ש בסכין דלא דקמתקן מנא:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.