א עַכּוּ"ם שֶׁהֵבִיא דּוֹרוֹן לְיִשְׂרָאֵל בְּיוֹם טוֹב, אִם יֵשׁ מִמִּינוֹ בִּמְחֻבָּר אוֹ שֶׁמְּחֻסָר צֵידָה, אָסוּר אַף לְמִי שֶׁלֹּא הוּבָא בִּשְׁבִילוֹ לְאָכְלוֹ בּוֹ בַּיּוֹם, וַאֲפִלּוּ עָבַר וְנָתַן לְפִיו וּלְעָסוֹ אָסוּר לְבָלְעוֹ, (ר"ש בְּפֵרוּשׁ הַמִּשְׁנָה בפ"ב דִּתְרוּמוֹת); וַאֲפִלּוּ לְטַלְטְלָן, אָסוּר. וְלָעֶרֶב, מֻתָּרִים בִּכְדֵי שֶׁיַּעֲשׂוּ. וּבִשְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל גָּלֻיּוֹת, אִם הוּבָא בְּיוֹם רִאשׁוֹן מֻתָּר מֻתָּר מִיָּד בְּלֵיל יוֹם טוֹב שֵׁנִי בִּכְדֵי שֶׁיַּעֲשׂוּ. הַגָּה: וְיֵשׁ מַחְמִירִין לְאָסְרוֹ עַד מוֹצָאֵי יוֹם טוֹב שֵׁנִי, (טוּר בְּשֵׁם ר"ח וְרַשִׁ"י וּסְמַ"ג), וְנוֹהֲגִין לְהַחְמִיר אִם אֵינוֹ לְצֹרֶךְ יוֹם טוֹב לְצֹרֶךְ אוֹרְחִים וּבִכְהַאי גַּוְנָא, דְּאָז נוֹהֲגִין לְהָקֵל לַאֲחֵרִים שֶׁלֹּא הוּבָא בִּשְׁבִילָן, (תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן סִימָן ע"ח). וְכֵן אִם הוּבָא בְּיוֹם טוֹב שֵׁנִי, צָרִיךְ לְהַמְתִּין בְּמוֹצָאֵי יוֹם טוֹב בִּכְדֵי שֶׁיַּעֲשׂוּ; אֲבָל בִּשְׁנֵי יָמִים שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה אוֹ בְּיוֹם טוֹב הַסָמוּךְ לְשַׁבָּת, בֵּין מִלְּפָנָיו בֵּין מִלְּאַחֲרָיו, אִם הוּבָא בְּרִאשׁוֹן צָרִיךְ לְהַמְתִּין עַד מוֹצָאֵי יוֹם טוֹב וְשַׁבָּת בִּכְדֵי שֶׁיַּעֲשׂוּ, וְשִׁעוּר כְּדֵי שֶׁיַּעֲשׂוּ הַיְנוּ כְּדֵי שֶׁיֵּלֵךְ הָאֵינוֹ יְהוּדִי לַמָּקוֹם שֶׁלִּקֵּט וְיִגְמֹר הַמְּלָאכָה וְיַחֲזֹר לְכָאן; וְאִם נִסְתַּפֵּק לוֹ מֵהֵיכָן הֱבִיאָן, שִׁעוּרָן כְּדֵי שֶׁיָּבוֹאוּ מִחוּץ לַתְּחוּם.
ב אֲפִלּוּ תְּלָשָׁן הָאֵינוֹ יְהוּדִי אוֹ צָדָן לְעַצְמוֹ, אוֹ נָפַל מִן הָאִילָן מֵעַצְמוֹ, אוֹ נִצּוֹד מֵעַצְמוֹ, אָסוּר לְאָכְלוֹ בּוֹ בַּיּוֹם וּלְטַלְטְלוֹ, אַף לְמִי שֶׁלֹּא הוּבְאוּ בִּשְׁבִילוֹ; אֲבָל לָעֶרֶב, מֻתָּרִין מִיָּד בְּמוֹצָאֵי יוֹם טוֹב אַף לְמִי שֶׁהוּבְאוּ בִּשְׁבִילוֹ.
ג אֲפִלּוּ אִם הוּא סָפֵק אִם נִלְקְטוּ אוֹ נִצּוֹדוּ הַיּוֹם, אֲסוּרִים; אֲבָל אִם נִכָּר בָּהֶם שֶׁלֹּא נִלְקְטוּ וְשֶׁלֹּא נִצּוֹדוּ הַיּוֹם, מֻתָּר לְמִי שֶׁלֹּא הוּבְאוּ בִּשְׁבִילוֹ; וְאִם לֹא בָּאוּ מִחוּץ לַתְּחוּם, מֻתָּר אַף לְמִי שֶׁהוּבְאוּ בִּשְׁבִילוֹ. הַגָּה: עַכּוּ"ם מֵסִיחַ לְפִי תֻּמּוֹ שֶׁלֹּא נִלְקַט הַיּוֹם אוֹ נִצּוֹד הַיּוֹם, נֶאֱמָן (וְעַיִּןִ לְעֵיל סי' תקי"ג ס"ו).
ד עַכּוּ"ם שֶׁהֵבִיא דּוֹרוֹן לְיִשְׂרָאֵל, מִדְּבָרִים שֶׁיֵּשׁ בְּמִינָם בִּמְחֻבָּר, בְּיוֹם טוֹב רִאשׁוֹן שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּה' בְּשַׁבָּת, יֵשׁ מַתִּירִים לְאָכְלָם בְּשַׁבָּת בִּכְדֵי שֶׁיַּעֲשׂוּ, וְיֵשׁ אוֹסְרִים. הַגָּה: וּלְדִידָן דְּנוֹהֲגִין לְהַחְמִיר בִּשְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל גָּלֻיּוֹת נָמֵי דִּינָא הָכֵי. וּלְעִנְיַן הִלְכְתָא נִרְאֶה דְּבִשְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה יֵשׁ לְהַחְמִיר בְּשַׁבָּת, אֲבָל בִּשְׁנֵי יוֹם טוֹב שֶׁל גָּלֻיּוֹת יֵשׁ לְהָקֵל בְּשַׁבָּת שֶׁהוּא לְאַחֲרֵיהֶן; וְדַוְקָא בְּפֵרוֹת שֶׁאֵין צְרִיכִים הֲכָנָה בְּיוֹם טוֹב שֶׁלִּפְנֵי הַשַּׁבָּת, אֲבָל דָּבָר שֶׁצָּרִיךְ לְהָכִין בְּיוֹם טוֹב שֵׁנִי לְצֹרֶךְ הַשַּׁבָּת, אָסוּר מֵאַחַר דִּנְהִיגִין לֶאֱסֹר, וְאַף לְטַלְטֵל בְּיוֹם טוֹב שֵׁנִי אִם לֹא לְצֹרֶךְ אוֹרְחִים וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה (תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן סי' ע"ח).
ה דָּבָר שֶׁאֵין בְּמִינוֹ בִּמְחֻבָּר וְאֵינוֹ מְחֻסַר צֵידָה, אִם בָּא מִתּוֹךְ הַתְּחוּם מֻתָּר לַכֹּל; וְאִם בָּאוּ מִחוּץ לַתְּחוּם, אָסוּר לְאָכְלָן לְמִי שֶׁהוּבְאוּ בִּשְׁבִילוֹ וּלְכָל בְּנֵי בֵּיתוֹ, אֲבָל מֻתָּר לְטַלְטְלָן בְּתוֹךְ ד' אַמּוֹת אוֹ בְּתוֹךְ הָעִיר מֻקֶּפֶת חוֹמָה אוֹ מִבְצָר שֶׁיָּדוּעַ שֶׁהֻקַּף לַדִּירָה; וַאֲחֵרִים מֻתָּרִים אַף לְאָכְלָם. וְלָעֶרֶב יוֹם טוֹב רִאשׁוֹן צָרִיךְ לְהַמְתִּין מִי שֶׁהוּבְאוּ בִּשְׁבִילוֹ, בִּכְדֵי שֶׁיַּעֲשׂוּ. הַגָּה: וּמֻתָּרִין אַחַר כָּךְ אֲפִלּוּ לְדִידָן שֶׁנּוֹהֲגִין לְהַחְמִיר בִּשְׁאָר דְּבָרִים, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר.
ו בְּעִיר שֶׁרֻבָּהּ עַכּוּ"ם, מִן הַסְתָם כָּל הַמֵּבִיא לְצֹרֶךְ הָרֹב מֵבִיא. הַגָּה: מֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה, אוֹ שֶׁיָּדוּעַ שֶׁלּוֹקֵט לְצֹרֶךְ שְׁנֵיהֶם, אָסוּר (בֵּית יוֹסֵף וּסְמַ"ג).
ז אִם הוּא סָפֵק אִם בָּאוּ מִחוּץ לַתְּחוּם, אִם הוּא עַכּוּ"ם הַשָּׁרוּי עִמּוֹ בָּעִיר וּפֵרוֹת הַמְצוּיִים בָּעִיר, מֻתָּר; וְאִם לָאו, אָסוּר.
ח דָּבָר שֶׁאֵין בְּמִינוֹ בִּמְחֻבָּר שֶׁהוּבָא לְיִשְׂרָאֵל בְּיוֹם טוֹב רִאשׁוֹן שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה, מֻתָּר בַּשֵּׁנִי; וְהוּא הַדִּין לְשַׁבָּת וְיוֹם טוֹב הַסְמוּכִים זֶה לָזֶה.
ט יִשְׂרָאֵל שֶׁשִּׁגֵּר דּוֹרוֹן לַחֲבֵרוֹ עַל יְדֵי עַכּוּ"ם מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, וְנִתְעַכֵּב הָעַכּוּ"ם וְהֶבִיאָם בְּיוֹם טוֹב מִחוּץ לַתְּחוּם, מֻתָּר אֲפִלּוּ לְמִי שֶׁהוּבָא בִּשְׁבִילוֹ לְאָכְלָם; אֲבָל אָסוּר לְכָל יִשְׂרָאֵל לְטַלְטְלָם חוּץ לְאַרְבַּע אַמּוֹת, אוֹ חוּץ לְעִיר הַמֻּקֶּפֶת חוֹמָה, אוֹ חוּץ לְמִבְצָר שֶׁיָּדוּעַ שֶׁהֻקַּף חוֹמָה לַדִּירָה. הַגָּה: וְדַוְקָא שֶׁהָיָה דַּעְתּוֹ מֵאֶתְמוֹל, דְּלֵית בֵּיהּ אִסּוּר מֻקְצֶה; אֲבָל אִם לֹא הָיָה דַּעְתּוֹ מֵאֶתְמוֹל, אַף עַל גַּב דְּלֵית בֵּיהּ אִסּוּר תְּחוּמִין, אָסוּר מִשּׁוּם מֻקְצֶה, דְּכָל שֶׁל יִשְׂרָאֵל צָרִיךְ הֲכָנָה מִבְּעוֹד יוֹם, וַאֲפִלּוּ לְמִי שֶׁלֹּא הוּבָא בִּשְׁבִילוֹ אָסוּר (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ"א).
א סָעִיף א הנה קודם שנכנס בביאור זה הסימן אעתיק לשון הגמרא וביאורו בדרך קצרה. איתא [ביצה כ"ד ע"ב] אמר רב פפא הלכתא נכרי שהביא דורון לישראל ביו"ט אם יש מאותו המין במחובר אסור ולערב נמי אסורין בכדי שיעשו ופירש רש"י דהאי אסורין היינו משום מוקצה מדלא לקטן מאתמול אקצינהו מדעתיה ואפילו לר"ש דלית ליה מוקצה בעלמא מודה בזה עי"ש. ומאי דקאמר ולערב אסורין בכדי שיעשו פירש רש"י כדי שלא יהנה ממלאכת יום טוב ומה דקאמר בכדי שיעשו אסורים ומשמע דלאחר כן מותרים היינו אפילו לערב ראשון נמי אע"ג דליל י"ט שני הוא ממתין רק בכדי שיעשו ומותר אח"כ ממ"נ אם הלילה חול הוא הרי המתין בכדי שיעשו ואם קודש הוא נמצא שנלקטו בחול ולזו השיטה הסכימו רוב ראשונים ויש מן הראשונים שפירשו מדקאמר כדי שיעשו משמע דבעינן זמן הראוי לעשייה דהיינו לערב יו"ט שני בכדי שיעשה דאז הוא זמן חול וראוי לעשייה וטעמם דלפיכך החמירו חכמים לאסור כל היום שני וגם אח"כ בכדי עשייה דאי אמרת דמותרין במוצאי יו"ט ראשון חיישינן שמא יאמר לנכרי ביום טוב ראשון לך ולקוט לי כדי שיוכל לאכול מהן בשני ויש עוד נ"מ בין אלו השיטות דלרש"י וסייעתא שלו דפירשו דהטעם שהחמירו בכדי שיעשה כדי שלא יהנה ממלאכת יו"ט שייך דין זה בין למי שהובא בשבילו ובין לאחרים אבל לדעה האחרונה דהטעם שהחמירו כדי שיעשה הוא כדי שלא יבוא לומר לכתחלה לעכו"ם לך ולקוט לי יש מן הפוסקים דס"ל דזה הטעם אינו שייך רק לענין לאסור בכדי שיעשה למי שהובא בשבילו אבל לא לאחרים דבודאי לא יאמר לעכו"ם לך ולקוט לי כדי להנות לאחרים דאין אדם חוטא ולא לו. וממילא לשיטה זו יש קולא לענין אחרים דאינו אסור לאחרים רק יום הראשון בלבד משום מוקצה ולאח"כ מותר מיד וא"צ להמתין אפילו כדי שיעשה ויש מן הפוסקים שסוברין דגם לשיטה זו האיסור דכדי שיעשה כולל בין לו בין לאחרים. עוד איתא שם בגמרא אם אין מאותו המין במחובר תוך התחום מותר חוץ לתחום אסור. והאי אסור הסכימו הפוסקים דהוא רק לאכול ולהנות מזה אבל בטלטול מותר [והנה מדלא הזכיר הגמרא דצריך להמתין אח"כ בכדי שיעשה ש"מ דבתחומין הקילו דא"צ להמתין לערב בכדי שיעשו אבל רוב הראשונים הסכימו דגם בזה צריך להמתין לערב בכדי שיעשו אך בזה אפילו אותן הנוהגין להחמיר לענין מחובר כדעה השניה לענין תחומין נהגינן להקל כדעה ראשונה דדי להמתין כדי שיעשו לערב יו"ט ראשון בלבד] עוד יש קולא לענין תחומין דהבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר לאכול אותו הדבר אפילו בו ביום [ומ"מ אין לטלטל חוץ לד"א ממקום שהניח הנכרי את הדבר לבד אם הניח בבית או בעיר המתוקנת בעירובין דחשיב כולה כארבע אמות], ועתה נבוא לבאר את הסימן הזה בעזה"י: {א} דורון לישראל - וה"ה בהביא למכור בעיר שרוב ישראל דרים בה דמן הסתם למכור לישראל הביאו וכן בקצץ להעכו"ם מעות להביא לו פירות או דגים מעיו"ט והביאן ביו"ט בכולהו אסור ולא אמרינן בעכו"ם אדעתיה דנפשיה עביד כדי להרויח או להשליך פעולתו כיון דעכ"פ עושה מלאכתו כדי שיהנה הישראל ביו"ט ועיין בה"ל:
ב סָעִיף א {ב} אם יש ממינו במחובר וכו' - דמחמרינן מספיקא אולי תלשן או צדן ביו"ט על דעת להביאן לישראל ויש שסוברין דלהכי אין תולין דנתלשו וניצודו מבערב דאין דרך רוב אנשים לתלוש מבערב לצורך מחר אלא ביומן אם לא דניכר בהן דכמישי כמו בס"ג:
ג סָעִיף א {ג} אסור וכו' - כדין כל מלאכה האסורה שעשה הנכרי בשביל ישראל דאסור לכל ישראל עד לערב בכדי שיעשו ובו ביום בלא"ה אסור בזה דבמחובר ומחוסר צידה יש בו משום מוקצה לכו"ע מדלא לקטן מאתמול מסתמא אקצינהו מדעתיה כגרוגרות וצמוקין שלא נתייבשו לגמרי [וגם בפירות שקלין לתלוש ואדם מתאוה להן יש בו משום גזירה שמא יעלה ויתלוש כמו פירות הנושרין] ואפילו לקטן וצדן העכו"ם לעצמו שייך טעם זה אלא דמטעם זה אינו אסור אלא ביומו אבל לערב היה מותר מיד כמבואר בס"ב:
ד סָעִיף א {ד} לאכלו - וה"ה להנות בו כגון הדס שנקצץ אסור להריח בו וכן שאר הנאות:
ה סָעִיף א {ה} ואפילו עבר ונתן וכו' - וה"ה אם בשוגג נתן לתוך פיו ומשמע מסתימת הפוסקים דאפילו אם כבר בירך ע"ז אסור לבלוע דמוקצה הוא כשאר אכילת איסור:
ו סָעִיף א {ו} ואפילו לטלטלן - דמוקצה הוא וכנ"ל וגם דכיון דאסור באכילה ממילא אסור נמי בטלטול דומיא דטבל [ולא דמי לנבילה דאסורה באכילה ושריא בטלטול התם חזייה לכלבים אבל הכא לאו דעתיה להשליכה לכלבים וגם דנבילה אין איסורה מחמת איסור היום] ומטעם זה אפילו לערב שהוא תחלת יום אחר כיון שאסור באכילה עד כדי שיעשה ממילא נמי אסור בטלטול ועיין בסוף ס"ד בהג"ה ובמש"כ שם במ"ב:
ז סָעִיף א {ז} בכדי שיעשו - כדי שלא יהנה ממלאכה שנעשית בשביל ישראל ביו"ט וכיון שממתין שיעור כדי שיהנה בחול שוב אינו נהנה ממלאכת יו"ט:
ח סָעִיף א {ח} ובשני י"ט של גליות - דמעיקרא מיירי בארץ ישראל שהוא רק יום אחד או בחו"ל ונעשה המלאכה ביו"ט ב' דממתין עד לערב שהוא חול וכאן הוסיף אף בשני י"ט של גליות שלערב יום ראשון יו"ט הוא אפ"ה א"צ להמתין לערב יו"ט ראשון אף למי שהובא בשבילו רק כדי שיעשו אז דממ"נ יום אחד חול הוא דאם יום הראשון קודש הלא עכשיו חול ודי בכדי שיעשו ואם הראשון חול הלא נעשית המלאכה בהיתר וא"צ לשהות כלל:
ט סָעִיף א {ט} ויש מחמירין - דס"ל דעיקר האיסור הוא דאי שרית ליה שמא יאמר להעכו"ם לעשות ולכן אף ביו"ט שני אסור עד לערב בשעה הראויה לעשייה דאל"ה אכתי יש לגזור שיאמר לעכו"ם לעשות ביום ראשון כדי להכין ליו"ט שני [מפני שיודע דאם יאמר לו לעכו"ם ביו"ט שני גופא יהא אסור ליהנות בו ביום עד לערב בכדי שיעשו] אכן י"א דיש קולא ג"כ לדעה זו דלדידהו אינו אסור כל יום ב' אלא לאותו ישראל שהובא בשבילו אבל לשאר ישראל מותר מיד בערב יום ראשון וא"צ להמתין אף בכדי שיעשו:
י סָעִיף א {י} עד מוצאי יו"ט שני - והיינו ג"כ בכדי שיעשה:
יא סָעִיף א {יא} טור בשם ר"ת ורש"י - ט"ס דרש"י הוא עיקר דעה ראשונה וצ"ל והרא"ש [כ"כ בד"מ הארוך]:
יב סָעִיף א {יב} לצורך אורחים וכו' שלא הובא וכו' - פי' הוא דהטעם כיון שלא הובא בשבילן, והיינו דלצורך אורחים שהוא מצוה סומכין על המקילין לדעה זו לאחרים ביו"ט שני אחר בכדי שיעשה אבל בלא"ה אין להקל אף לאחרים דהפוסקים אין מחלקין בזה. ודע דמה דמחשבינן אורחים כאחרים יש מפרשים דהיינו דוקא כשהזמינן אחר שהביאו הדורון דאז לאו אדעתיה דידהו הביאו דאלו אורחים שהזמינן מקודם י"ל דחשיבא כבני ביתו ואסור ועוד כתבו האחרונים להקל לאורחים מעיר אחרת אף אם הזמינן מקודם ואף הוא בעצמו אוכל עמהן מפני כבודם שזהו בכלל מצות הכנסת אורחים וסמכינן בזה אדעה ראשונה דמתיר ביו"ט שני של גליות אחר בכדי שיעשו וקודם כדי שיעשו אין להקל בכל גווני אף לאחרים:
יג סָעִיף א {יג} בשבילן - ואם קצץ עם העכו"ם מערב יו"ט שיביאו לו בזמן היתר והם הביאו לו ביו"ט ראשון יש להקל ביו"ט שני לאחר כדי שיעשה אף לאותו ישראל בעצמו שהובא בשבילו. כתב הט"ז דכשיש לו דוחק גדול וצורך באכילה יש לסמוך לגמרי על דעה ראשונה להתיר אף לאותו ישראל עצמו שהובא בשבילו ביום א' אחר שיעור כדי שיעשה בתחילת ליל ב':
יד סָעִיף א {יד} וכן אם הובא ביו"ט שני וכו' - ובזה אין חילוק לכו"ע בין הוא לאחרים כיון שהובא ביום זה אכן אם הביא בתחלת הלילה דאין פנאי לצוד היום ובע"כ ניצודו ביום ראשון יש לו דין הביא ביו"ט ראשון וכן אם הביא העכו"ם בתחלת ליל ראשון יש לו דין ניצוד מעיו"ט ואם הביא מתוך התחום שרי:
טו סָעִיף א {טו} אבל בשני י"ט של ר"ה - דלא שייך בהו ממ"נ דקדושה אחת היא וכיומא אריכתא דמי:
טז סָעִיף א {טז} או ביו"ט הסמוך לשבת וכו' - כגון שהיה יו"ט ביום ע"ש והביאן ביו"ט או שהיה ביום א' והביאן בשבת שלפני יו"ט:
יז סָעִיף א {יז} עד מוי"ט ושבת - שיעור זה צריך להמתין אף אם נלקטו או ניצודו מאליהן דאף דשתי קדושות הן מ"מ אסור מזה לזה משום הכנה דאין יו"ט מכין לשבת ולא שבת מכינה ליו"ט [והיינו כיון דביום זה אסור לאוכלו נראה כאלו מכין רק לחבירו] וכדלעיל בסימן תקי"ג ס"ה גבי ביצה אכן בזה במו"ש מותר מיד ולא היו צריכין להמתין אחר מו"ש ויו"ט בכדי שיעשו:
יח סָעִיף א {יח} בכדי שיעשו - שאם לא ימתין ויאכל מיד הרי נהנה ממלאכת יו"ט דאם לא היה מביא לו ביו"ט לא היה יכול ליהנות מהן בהיתר אא"כ היה מביא לו במו"ש וכן ביו"ט שחל להיות אחר השבת כדי שלא יהנה ממלאכת שבת:
יט סָעִיף א {יט} ושיעור כדי שיעשו וכו' - אכל הסעיף קאי המחבר:
כ סָעִיף א {כ} כדי שילך - ואם הביאן עכו"ם ע"י רכיבה בסוס א"צ להמתין אלא בכדי רכיבה לשם [אחרונים]:
כא סָעִיף א {כא} למקום שליקט - היינו אם יודע מאיזה מקום ליקט הן רחוק או קרוב משערינן בו:
כב סָעִיף א {כב} שיעורן וכו' - ר"ל בין לחומרא דהיינו אם ספק שמא בתוך התחום או חוץ לתחום צריך להמתין עד כדי שיביאו מחוץ לתחום וכן לקולא כגון אם ידוע לו שבודאי מחוץ לתחום אלא שאינו ידוע אם בסמוך לתחום או רחוק הרבה אין להחמיר להמתין אלא בכדי שיעור מחוץ לתחום:
כג סָעִיף ב {כג} אסור לאכלו וכו' - משום מוקצה כיון שהיה מחובר מעיו"ט בין השמשות ומוקצה דמחובר או מפני שהיה מחוסר צידה אסור לכו"ע ובפירות יש בו עוד איסור משום שמא יעלה ויתלוש לכך אסרו באכילה ובטלטול:
כד סָעִיף ב {כד} אף למי שלא הובא בשבילו - פי' דמתחלה תלשן או צדן לעצמו ואח"כ נמלך להביא לישראל אסור באותו היום בין לישראל זה בין לאחר כיון דהאיסור בזה משום מוקצה אין נ"מ מזה לזה:
כה סָעִיף ב {כה} לערב מותרין מיד - ואפילו לערב היה יו"ט כגון שני יו"ט של גליות דהאסור בראשון משום מוקצה מותר בשני לכו"ע ורק בשני י"ט של ר"ה דאסור גם בשני דכיומא אריכתא דמי וגם בשבת הסמוך ליו"ט אסור משום הכנה כנ"ל:
כו סָעִיף ב {כו} שהובא בשבילו - ודוקא אם הביאן מתוך התחום אבל אם הביאן מחוץ לתחום אף דהתלישה היה לעצמו אסור עכ"פ משום תחומין למי שהובא בשבילו בכדי שיעשו כמבואר בס"ה:
כז סָעִיף ג {כז} אפילו אם הוא ספק - זה נמי קאי בעכו"ם שליקט לעצמו דאין בו אלא איסור מוקצה מ"מ גם בספק אסור דספק מוכן אסור כמבואר בסימן תצ"ז ס"ג ולהכי לא הזכיר כאן המחבר לענין כדי שיעשו דכשלקטן לעצמו א"צ כדי שיעשו כנ"ל בסעיף הקודם אכן אם ודאי לקטן או צדן היום ורק ספק אם לקטן וצדן בשביל ישראל אם צריך להמתין בכדי שיעשו תלוי במחלוקת המבואר בסימן שכ"ה ס"ז ומתבאר בדברי האחרונים שם דיש להקל לצורך מצוה. עוד מבואר שם דאם היו שני הספיקות יחד אם נלקטו היום ואם נלקטו בשביל ישראל ביומן אסורים דאפילו ודאי לא בשביל ישראל לקטן אסור משום ספק מוכן כנ"ל אלא דבערב מותרין מיד משום ס"ס ואפילו היה יו"ט בערב כגון שני יו"ט של גליות אכן בנכרי שהביא דורון לישראל [או הביא למכור בעיר שרובה ישראל] אסור בכדי שיעשו כמבואר בס"א דחשבינן להו כודאי נלקטו היום ובשביל ישראל:
כח סָעִיף ג {כח} אסורים - עיין בט"ז ובאר הגולה דאפילו ביו"ט שני יש לאסור ובמאמר מרדכי מפקפק ע"ז והפ"ח בסימן תצ"ז מכריע דלענין ליקוט יש לאסור משום דיש פוסקין שסוברין דכל שיש מאותן המינין במחובר דרכן של בני אדם ללקוט אותן ביומן שמביאין אבל לענין צידה מותר ביו"ט שני דלא שייך טעם הנ"ל והו"ל ספיקא דרבנן:
כט סָעִיף ג {כט} אם ניכר בהם - שהיו הפירות כמושין וה"ה לענין דגים שניכרים שניצודו מעיו"ט כגון שנס ליחן ואדמומית שתחת לחייהן שבודקין אותן שם:
ל סָעִיף ג {ל} למי שלא הובאו בשבילו - דקי"ל לקמן בס"ה דהבא מחוץ לתחום בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר אפילו בו ביום:
לא סָעִיף ג {לא} נכרי מסל"ת וכו' - הטעם לפי שהוא אינו משביח בדבריו ואדרבה מגרע כי יותר טובים הניצודים והנלקטים היום ומיירי שאין הנכרי יודע שאסור לישראל מה שנילקט וניצוד היום דאל"ה אמרינן דמתכוון להשביח מקחו:
לב סָעִיף ג {לב} נאמן - ואפילו אם העכו"ם הביא ביו"ט אחר שבת והסיח לפי תומו שנלקט בערב שבת [או שהביא בר"ה והסיח לפי תומו שנילקט בערב ר"ה] ג"כ נאמן מיהו אם היה פירות שאין נאכלין חיין והביאן ביו"ט שאחר שבת או שהביאן בשבת והוא מסל"ת שנלקטו מע"ש אסור לאכלן ביו"ט דדלמא נלקטו בשבת ויש בהו איסור דאורייתא לדעת איזה פוסקים ואינו נאמן במסל"ת באיסור דאורייתא [אחרונים]:
לג סָעִיף ד {לג} מדברים שיש במינן במחובר - וה"ה מדברים שמחוסרין צידה:
לד סָעִיף ד {לד} ביו"ט ראשון של ר"ה - ולא נקט יו"ט של גליות דאזיל לשיטתיה בס"א דהותר אפילו ביום שני:
לה סָעִיף ד {לה} יש מתירים לאכלם בשבת - דלא אמרינן הכנה משני ימים מקודם כ"א מיום אחד:
לו סָעִיף ד {לו} בכדי שיעשו - הגם דבשבת לא שייך עשייה מ"מ לא עדיף מאלו אקלע יום חול אחר ר"ה דהיה צריך להמתין במוצאי ר"ה בכדי שיעשו [ב"י]:
לז סָעִיף ד {לז} ויש אוסרים - טעמם דכיון דקי"ל בעלמא דשני ימים של ר"ה כיומא אריכתא דמיא הוי כיום אחד לפני שבת וממילא צריך להמתין במו"ש בכדי שיעשו ולדעה זו אפילו נשרו או ניצודו מאליהן ג"כ אסור ביום השבת ולמו"ש מותר בזה מיד:
לח סָעִיף ד {לח} דינא הכי - ר"ל דיש בזה ג"כ שני דעות הנ"ל ורק יש בזה נ"מ דבשני ימים של ר"ה אסור בשבת לדעת האוסרין אפילו נשרו מאליהן משום איסור הכנה משא"כ בשני יו"ט של גליות בנשרו מאליהן ביום א' או לקטן הגוי לעצמו מותר במוצאי יו"ט ראשון מיד כנ"ל בס"ב:
לט סָעִיף ד {לט} יש להחמיר בשבת - ר"ל כדעת האוסרין למעלה ועיין בט"ז שכתב בשם רש"ל דבמוצאי שבת מותר מיד וא"צ בכדי שיעשה [אם לא דהובא ביום וי"ו] אבל בחידושי רע"א השיג עליו דמהרש"ל לא איירי כלל בשני ימים של ר"ה ודעתו דבשני ימים של ר"ה צריך להמתין במו"ש בכדי שיעשו:
מ סָעִיף ד {מ} יש להקל בשבת שהוא לאחריהן - דלא גזרינן שמא יאמר לעכו"ם ביו"ט א' שהוא שני ימים קודם שבת להביאן בשבת וע"כ מותר בליל שבת לאחר כדי שיעשו וה"ה אם חל שני י"ט של גליות ביום א' וב' והעכו"ם הביא לו בשבת שמותר לאכול ביו"ט א' בערב אחר כדי שיעשו:
מא סָעִיף ד {מא} שצריך להכין וכו' - פי' כגון דגים שצריכין בישול ובשבת אסור לבשלם וביו"ט שני נמי א"א לבשלם שהרי מוקצין הם ואסורין אפי' לישראל אחר אם לא שנזדמנו לו אורחים וכנ"ל. ואף דלצורך אורחים מקילינן מ"מ חל עלייהו שם מוקצה כ"ז דלא נזדמנו לו אורחים:
מב סָעִיף ד {מב} אסור - ומ"מ מותר לבשל ע"י עכו"ם (בענין שאין בו משום בשולי עכו"ם וע"ד שנתבאר ביו"ד סי' קי"ג ע"ש) בע"ש לצורך אכילת שבת לאחר שימתין בליל שבת בכדי שיעשה כיון שאיסור הטלטול ביום ב' אינו אלא חומרא בעלמא. וכל זה כשיש לו ממין זה בתוך ביתו לכבוד שבת אבל אם אין לו ממין זה בתוך ביתו והוא צריך לו לכבוד השבת מותר לטלטלו ולבשלו בעצמו לכבוד השבת רק שיזהר מלטעום ממנו עד שימתין בליל שבת בכדי שיעשו:
מג סָעִיף ה {מג} דבר שאין במינו וכו' - או כגון שהביא הנכרי פירות יבשים וכנ"ל בס"ג:
מד סָעִיף ה {מד} ואינו מחוסר צידה - כגון אווזים ותרנגולים וכה"ג:
מה סָעִיף ה {מה} מחוץ לתחום - דהיינו שבתחלת כניסת יו"ט היו עדיין חוץ לתחום:
מו סָעִיף ה {מו} למי שהובא בשבילו - ובנכרי שהביא פירות לעיר שרובה ישראל אפילו מסתמא אסור לכולם דאדעתא דכולם הביא וכדלקמן ס"ו:
מז סָעִיף ה {מז} ולכל בני ביתו - דמסתמא אדעתא דכולם הביא שיודע שאין בעה"ב אוכל לבדו. ולענין אורחים אם הם סמוכים תדיר על שולחנו לכו"ע הם כב"ב ואפילו אם זימנן במקרה ג"כ יש מחמירין ואוסרין אכן אם זימנן אחר שהביאן הנכרי הדברים לביתו יש להקל:
מח סָעִיף ה {מח} אבל מותר לטלטלן - מאחר דלאחרים מותרין כדלקמיה אין עלייהו שם מוקצה:
מט סָעִיף ה {מט} בתוך ד"א - ממקום שהניח הנכרי ולא יותר שהרי עכ"פ חוץ לתחום הם וקנו שביתה שם ואפילו הביאן הנכרי לעצמו ג"כ דינא הכי וכדמפורש לעיל סימן שכ"ה ס"ח:
נ סָעִיף ה {נ} או בתוך העיר וכו' - דמסתמא הוקפה לדירה וה"ה בתוך העיר שיש בה תיקון עירובין שרי דכארבע אמות דמיא:
נא סָעִיף ה {נא} או מבצר שידוע וכו' - דמבצר מסתמא לא הוקף לדירה:
נב סָעִיף ה {נב} ואחרים מותרים - דגבי איסור תחומין שהוא מדרבנן לא אחמור רבנן לאוסרה אף על אחרים כמו בס"א שהשוו שם חכמים מדותיהם וגם דבלא"ה אין האיסור של תחומין שוה לכל אדם שלזה הוא חוץ לתחום ולזה הוא בתוך התחום ואפילו בהובא מחוץ לשלשה פרסאות דלכמה פוסקים יש ע"ז איסור דאורייתא ג"כ לא החמירו אלא למי שהובא בשבילו [אחרונים]. עוד כתבו דאם היה בהמה והאחר אוכל מעט ממנה מותר לשחטה מיד ומ"מ גם אחר השחיטה אסור למי שהובא בשבילו דהא אפילו דבר שא"צ שחיטה אסור למי שהובא בשבילו:
נג סָעִיף ה {נג} אף לאכלם - וכ"ש לטלטלם ומ"מ חוץ לד"א אסור לטלטל גם לאחרים מחמת שקנו שביתה במקומן וע"כ אפילו א"א להם לתקנן או לבשלן אא"כ יטלטלן חוץ לד"א אסור אם לא שהוא לצורך יו"ט דאז יש להתיר להוציאן ע"י נכרי דאינו אלא שבות דשבות במקום מצוה. ועיין מש"כ בענין זה לעיל בסימן שכ"ה במ"ב סקל"ז דשייך גם לכאן:
נד סָעִיף ה {נד} יו"ט ראשון - אין ר"ל דוקא אם הביא בראשון דה"ה אם הביא בשני גם כן צריך להמתין לערב בכדי שיעשו אלא דבא להשמיענו דאם הביא בראשון א"צ להמתין רק בלילה בכדי שיעשה ואפילו לדידן דנוהגין כדעת היש מחמירין דלעיל ס"א בהג"ה לענין צידה ומחובר דצריך להמתין עד מוצאי יו"ט שני בכדי שיעשו הכא לענין תחומין סגי בהמתנה בכדי שיעשה בתחלת ליל שני ומותר אח"כ וכמו שמסיים הרמ"א בעצמו לבסוף:
נה סָעִיף ה {נה} בכדי שיעשו - לפי ערך הזמן שנשתהא כמה המביא. ואם א"י משערינן רק בכשיעור הבאה מחוץ לאלפים אמה ועיין לעיל סימן שכ"ה לענין שבת שיש מחמירין להמתין האי שיעורא ביום שלאחריו ולא בכניסת לילה שאין דרך להביא בלילה מחוץ לתחום ושפיר מתהני מזה אכתי כשהביא לו הנכרי ביום וכתבו האחרונים דמדהשמיט הרמ"א להביא סברא זו גם בסימן זה מסתמא ס"ל להקל ביו"ט ודי בכניסת ליל שני מ"מ אפשר דדוקא לענין תחומין לא רצה להחמיר אבל אם היה בו גם איסור דאורייתא שלקט ממחובר חוץ לתחום יש להחמיר. ולדבר מצוה או בשעת הדחק יש להקל בכל גווני:
נו סָעִיף ה {נו} בשאר דברים - ר"ל בצידה ומחובר והטעם דבתחומין סמכינן אדעה קמייתא שבס"א:
נז סָעִיף ו {נז} בעיר שרובה נכרים - עד עתה כתב דיני דורון ועתה איירי בהביא עכו"ם למכור סחורתו בשוק:
נח סָעִיף ו {נח} מן הסתם וכו' - הא בידעינן שהביא בשביל ישראל או אפילו שכוון גם בשביל ישראל אסור אפילו ברוב עכו"ם לפי מה שמפרש לקמיה בהג"ה:
נט סָעִיף ו {נט} לצורך הרוב וכו' - וא"כ אם הוא דבר שאין במינו במחובר שרי לאלתר לאכול ובלבד שלא יזכיר לו סכום דמים רק יקח ממנו בהקפה ולא ישא ויתן עמו ע"ד המקח ולא יטלטלם חוץ לד"א כיון שהובא מחוץ לתחום וכנ"ל בס"ה. ואם הוא דבר שיש במינו במחובר או מחוסר צידה אסור באותו יום משום מוקצה ולערב מותר באכילה וא"צ להמתין בכדי שיעשו. וכתבו הפוסקים דאם אנו רואין שעי"ז שאנו מתירין לקנות מהם הם מרבין להביא אסרינן להו לקנות מהם אבל מן הסתם אין חוששין שמא ירבה להביא גם בשביל ישראל ומותר ליקח ממנו בעיר שרובה עכו"ם. ומ"מ עכו"ם המביא דגים למכור בעיר שרובה עכו"ם אף בסתם יש לחוש שירבה להביא בשביל ישראל אם נתיר ליקח ממנו כיון שדרך ישראל לקנות דגים לכבוד יו"ט וזה תלוי לפי הענין לפי ראות עיני המורה דאם העיר כולה עכו"ם רק אנשים יחידים ישראלים נמצאים שם אין לחוש לזה:
ס סָעִיף ו {ס} מביא - ובעיר שרובה ישראל כל כמה דלא ידעינן דהביא בשביל עכו"ם מן הסתם תלינן שבשביל ישראל הביא שהם רובא ואם הוא דבר שיש במינו במחובר או מחוסר צידה אמרינן דליקט וצד בשביל ישראלים למכור להם וצריך להמתין עד בכדי שיעשו וכנ"ל בס"א וצדדו האחרונים דכ"ז בהיה הנכרי בן עיר ויצא חוץ לעיר לצוד וללקוט הא בנכרי כפרי שהביא סחורתו לעיר נראה דלא שייך כלל לשער בעיר שהביא לתוכה אם הוא רוב נכרים או ישראלים אלא אפילו הם ישראלים אזלינן בתר רוב עלמא ורוב נכרים הם ואדעתייהו ליקט וצד ואף שהביא אותם למכור לעיר אמרינן שאח"כ נמלך והביאן לכאן [ולפ"ז אין להם דין צידה בשביל ישראל ואסורים רק ביו"ט א' משום מוקצה ובליל שני מותרין מיד ואם הובא מחוץ לתחום אף דההבאה היה בודאי בשביל ישראל עכ"פ די אם ממתין בליל מוצאי יו"ט א' כדי שיעשה] ובספר מור וקציעה מפקפק ע"ז דסוף מעשה במחשבה תחלה ובודאי אדעתא דעיר זו ליקט וצד אכן אם היה העכו"ם ידוע שמביא תמיד סחורתו לעיר זו למכור פשוט דלכו"ע אמרינן דאדעתא דעיר זו ליקט וצד:
סא סָעִיף ו {סא} מחצה על מחצה - דמסתמא לצורך שניהם נעשה וע"כ צריך גם בזה להמתין עד כדי שיעשה וי"א דהוי ספק אם בשביל ישראל או בשביל עכו"ם:
סב סָעִיף ו {סב} או שידוע וכו' - ר"ל דבזה אפילו אם רוב עכו"ם כיון שמכוין בפירוש גם בשביל ישראל אסור ועיין לעיל בסימן רע"ו בבה"ל מה שכתבנו בזה:
סג סָעִיף ו {סג} שליקט - וה"ה בהביא מחוץ לתחום לצורך שניהן:
סד סָעִיף ז {סד} בעיר - היינו בתוך התחום דכיון שהוא שרוי בתחום וגם הפירות מצויין הם בתוך התחום אין חוששין שאלו הפירות הביאן מחוץ לתחום דאדרבה אמרינן כאן נמצאו וכאן היו אבל אם הוא שרוי חוץ לתחום אף דפירות מצויין בתוך התחום תלינן שהביאן ממקומו מחוץ לתחום וכן להיפך אף שהוא בתוך התחום כיון שאין פירות מצויין שם חיישינן שהביאן מחוץ לתחום:
סה סָעִיף ז {סה} ואם לאו אסור - ואף דספיקא דרבנן לקולא אסור בזה משום דהוי דבר שיש לו מתירין לאחר יו"ט וכבר כתבנו לעיל בסי' שכ"ה במ"ב בסקמ"ח בשם האחרונים להקל בזה בערב מיד ויש שמקילין בעיקר דבר זה ולדידהו בספק חוץ לתחום לקולא אזלינן וגם ביו"ט גופא שרי. ולדינא עיקר כסברא א' ויש שצדדו להקל בזו ביו"ט שני משום דהוי ס"ס ועיין לעיל סימן תצ"ז סמ"ג מה שכתבנו בזה ועיין לעיל סימן שכ"ה ביאר המחבר פרטי דינים בסעיף זה וכאן קצר:
סו סָעִיף ח {סו} מותר בשני - בכדי שיעשו. אע"ג דלענין מחובר מחמרינן בזה לכו"ע וחשבינן ליה כיומא אריכתא וכדלעיל בס"א בתחומין דקילא לא מחמרינן בזה:
סז סָעִיף ח {סז} וה"ה לשבת ויו"ט הסמוכין וכו' - פי' אם הובא בשבת מותר במו"ש בכדי שיעשו ואע"ג שחל אז יום א' של יו"ט וה"ה בחל שבת אחר יו"ט ולא שייך כאן הכנה:
סח סָעִיף ט {סח} למי שהובא בשבילו - ולא שייך הכא למיגזר שמא יאמר לו לעכו"ם להביא דכ"ז במביא העכו"ם פירותיו בשביל ישראל אבל הכא אין לעכו"ם זה שום שייכות והיכרות לישראל המקבל ורק שליחותיה דישראל קמא הוא דעביד. וכתבו הפוסקים דכ"ז דוקא בנתעכב העכו"ם בדרך אבל אם המשלח היה יודע שלא יגיע עד יו"ט להמקבל ה"ז אסור באכילה למי שהובא בשבילו ולערב בכדי שיעשו כיון שנעשה איסור בשבילו. וכתבו עוד דאפילו בנתעכב דמותר מ"מ אם הדורון הוא דבר שיש במינו מחובר או דגים שיש במינו מה שניצוד היום יש לחוש שמא החליף עכו"ם בגרוע ממנו שנלקטו או שניצודו אצלו היום ביו"ט ואין לקבל ממנו אא"כ חתום בחותם וע"ד שנתבאר ביו"ד סימן קי"ח:
סט סָעִיף ט {סט} אבל אסור לכל ישראל וכו' - כנ"ל בסעיף ה':
ע סָעִיף ט {ע} ודוקא שהיה דעתו וכו' - ר"ל שהמקבל ידע שיגיע לו דורון מפלוני וסמך ע"ז:
עא סָעִיף ט {עא} אע"ג דלית ביה וכו' - פי' דליכא למיסר משום בא מחוץ לתחום כיון דאין להנכרי שום שייכות לישראל המקבל וכנ"ל:
עב סָעִיף ט {עב} אסור משום מוקצה - ודעת כמה אחרונים להקל בזה דלא שייך בזה מוקצה דהבעלים לא הקצום דדעת הבעלים היה להקנותם בזה להאכילם לו ומצד המקבל ליכא מוקצה דלא יהא אלא פירות הפקר שבאו מחוץ לתחום שמותר לאכלן אע"פ שלא היה דעתו עליו ואין לאסור אלא בהיה לו לישראל עצמו פירות חוץ לתחום והביאם לו הנכרי ביו"ט דכיון דידעו בהן הבעלים מבע"י ואסחו דעתא מינייהו כיון שלא הביאם לתוך התחום מעיו"ט הוו להו מוקצה ויש מקילין גם בזה שהרי בעיקרו לא הסתלק מהם ולא הכניסם לאוצר וכדומה אלא שריחוק המקום עיכבו מלהשתמש בהם ולא שייך בזה איסור מוקצה ודינו כמו שכתב המחבר בס"ה עי"ש וכתב הא"ר דיש לסמוך עלייהו בשעת הדחק וכ"ז למאן דאית ליה איסור מוקצה ביו"ט אבל למאן דלית ליה איסור מוקצה ביו"ט לא שייכא כלל כל עיקר הגה זו:
א סָעִיף א אסור אף כו' משום מוקצה. דמוקצה כזה אפי' ר"ש מודה:
ב סָעִיף א לטלטלן אסור. דלא חזי לאכילה וכמוקצה דמי דכיון דאסורין באכילה מחמת איסור היום אסורין בטלטול (הרי"ף והרא"ש) וביש"ש חולק ע"ז והאריך וכ' דטעם איסור טלטול משום שהוא מוקצה ולכן מליל שני ואילך מותר בטלטול אף על פי שאסור באכילה עכ"ל וכל ראיותיו אין מוכרחות דמ"ש מדרשב"ג סותר שם בעצמו בהג"ה סי' ה' ומ"ש מפירות שיצאו חוץ למקומן דשרי בטלטול כמ"ש ססי' ת"ה שאני התם דיש להם היתר אכילה אם חזרו למקומן אבל בדבר שאין לו היתר אכילה אסור בטלטול כמ"ש סס"ד בהג"ה וכ"מ בב"י סי' תקפ"ו בשם הג"א והפוסקים וכ"מ ברשב"א סימן תתמ"ז גם מ"ש היש"ש והוסיף בדברי הרי"ף והרא"ש דכיון דאסור באכילה מחמת איסור היום אסור בטלטול כוונתו לתרץ דהא נבילה אסורה באכילה ושרי בטלטול והטעם משום דאין איסורו מחמת איסור היום ול"נ דטעמא משום דנבילה חזי לכלבים אבל זה לאו דעתיה למשדיי' לכלבים ואסור דומיא דטבל וכמ"ש סי' ש"ח סל"א ל"ב וכ"כ התו' בביצה דף ו' ע"ב דבעי' מוכן ועומד ועמ"ש סי' תמ"ו וסי' תקי"ג:
ג סָעִיף א בכדי שיעשו. שלא יהנה ממלאכת י"ט ויש לדקדק מדנקטו הגמ' והפוסקים עכו"ם שהביא דורון וכו' משמע דאם אין מביא בחנם רק הישראל קצץ לו מעות שיביא לו דגים מעי"ט והעכו"ם שהה והביאן בי"ט מותרין לערב מיד ואם הוא דבר שאין במינו במחובר ומחוסר צידה מותר אפי' בי"ט אפי' הביאו חוץ לתחום דהא אפי' עשה העכו"ם מלבוש בי"ט מותר ללבוש אם קצץ דעכו"ם אדעתיה דנפשיה קעביד כמ"ש סי' רנ"ב ס"ז ק"ו כשבא מח"ל ואפי' להמחמירים התם היינו במלאכה גמורה אבל בתחומין מודה וה"ה במלאכה גמורה שרי במוצאי י"ט ראשון בכ"ש וכ"מ בב"י סי' תקי"ז שכ' בשם המרדכי דההוא עובדא דליפת' דמחוז' ודיכרי דאיתא פ"ג דעירובין חנוני ישראל אמר קודם י"ט להביאן להם ופסקו את דמיהם ואיחרו העכו"ם והביאום בי"ט וכו' וכ"כ הראב"ן וא"כ ק' היאך התיר רבא ואמר אדעתיה דעכו"ם קאתי אלא ה"ק עכו"ם אדעת' דנפשיה קעביד כיון שקצץ עמו קודם י"ט ועסי' רמ"ז מיהו י"ל דדמי לעכו"ם שהדליק נר בשבת שאסור להשתמש בו אפי' קצץ משום דהעכו"ם עשאו אדעתא דהכי שהישראל ישתמש בו בשבת משא"כ מנעלים שלא נעשו דוקא להשתמש בו בשבת א"כ אפשר דמיני מאכל דמי לנר וצ"ע די"ל דוקא נר צריך להשתמש בו עכשיו דמחר בא ואיננו משא"כ מיני מאכל:
ד סָעִיף א מותר מיד. אפי' למי שהובא בשבילו דממ"נ חד יומא חול הוא:
ה סָעִיף א ויש מחמירין. דאם יהא מותר בי"ט שני יאמר לעכו"ם להביא בי"ט ראשון כדי שיאכל בי"ט שני ולפי טעם זה מותר לאחר במוצאי י"ט ראשון מיד דלא גזרינן שיאמר לעכו"ם להביא כדי שיאכל חבירו דאין אדם חוטא ולא לו אבל לסברא קמייתא הטעם שלא יהנה ממלאכת י"ט אף אחר צריך להמתין בכ"ש ואח"כ מותר לכ"ע וכ"פ יש"ש אבל הסמ"ק פסק דאף לאחר אסור עד מוצאי י"ט שני וכ"פ הב"ח וכ"ד רמ"א אם לא לצורך:
ו סָעִיף א להקל לאחרים. פי' כשאותו אחר הזמין אורחים אז מתירי' לו דסמכי' אכל הפוסקים שפסקו דלא כהסמ"ק ולזה נתכוין מהרא"י וכ"כ היש"ש דלא כמה שהבין הרב"י ע"ש, ומ"מ אפשר שגם דין הרב"י אמת דדוקא לבני ביתו אסור אבל כשזימן אורחים אחר שהביאו לו הדורון כאחר דמי, והב"ח כתב מיהו במהרי"ל נסתפק במי שזימן אורחים אם יש להם דין בני ביתו אם לאו עכ"ל, ובכ"ה כ' וז"ל רדב"ז ח"ב סי' רנ"ג כ' דאפי' זימן אורחים במקרה אסורים לאכול בביתו אבל בביתם מותר ואם הם סמוכי' עליו באותו י"ט בכל ענין אסו' עכ"ל ול"נ דכשזימן אורחים שאינן מעיר הזאת יש להקל במוצי"ט ראשון בכ"ש דסמכי' אסברא קמיית' ועסי' שנ"ג סס"א, ואפשר דאף הוא בעצמו מותר לאכול עמה דאין זה כבודם שלא יאכל עמה' עסי' קס"ח ס"ה, ואפשר דאף רדב"ז לא אסר אלא בדבר שבא מח"ל דאסור לכ"ע בי"ט לדידי' ולאחרי' שרי דאז אורחי' חשיבי כבני ביתו אבל הכא סמכי' אסבר' קמיית' כנ"ל ואם יש לו מאותו המין לא מקרי לצורך:
ז סָעִיף א הובא בי"ט שני. ואם הובאו בתחילת הלילה אז ליכא למיחש שניצודו היום:
ח סָעִיף א בי"ט הסמוך לשבת. אף על גב דב' קדושות הן כמ"ש סי' תי"ו ס"א מ"מ אפי' נשרו או ניצודו מאליהן אסור בשני משום הכנ' (תו') והכנה זו דרבנן היא כמ"ש ב"י בשם רשב"א ומיהו לדעת רש"ל פירות הנתלשין בשבת ואין נאכלין חיין הוי הכנה דאוריי' כמ"ש סי' תק"ז ס"ב בשמו אבל דגים לכ"ע הוי דרבנן דלא חשיבי הכנה כמ"ש ססי' תקי"ג (עמ"ש סס"ג):
ט סָעִיף א כדי שילך. ואם הביאו רוכב על הסוס א"צ להמתין אלא בכדי רכיב' לשם (כ"ה סי' שכ"א):
י סָעִיף א אסור לאוכלו. משום מוקצה כמ"ש ס"א:
יא סָעִיף ב שהובאו בשבילו. פי' בתחלה צדן לעצמו ואח"כ נמלך והביאן לישראל, מותרין לו אף להיש מחמירין דלעיל ומיירי בתוך התחו' עס"ה, כ' הב"ח סי' שכ"ה אף על פי שהעכו"ם מביא דורון לישראל לא אמרינן דודאי לקטינהו בשבילו אלא הוי ספק עד שיודע שלקטו בשבילו עכ"ל ופשט' דתלמוד' לא משמע כן דהא אמרי' עכו"ם שהביא דורון לישראל אם יש במינו במחוב' משמע אף על גב דלא ידעי' שנתלשו היום וגם לא ידעי' שנתלשו בשביל ישראל בעי' בכ"ש דאמרי' כיון שהביאו לו מסתמא לקטן בשבילו והתו' בעירובין דף ל"ט כתבו דההו' עובדא דבר טבי' דאת' לבי ריש גלות' דשרי בי"ט מיירי שאיתצד מאיליו ע"י שהיו מצודות פרוסי' מעי"ט ולא עכו"ם שהבי' דורון לישראל הוי עכ"ל משמע דאי הוי עכו"ם שהביא דורון הוי אסור בי"ט שני אפי' לא ידעי' שניצוד בשביל ישראל ואפשר דגם הב"ח לא הקיל אלא בעי בכ"ש במוצי"ט שני:
יב סָעִיף ג אסורים. ואם הביאן לישראל יש מחלוקת אי בעי' בכ"ש עסי' שכ"ה ס"ז ומקשה בסמ"ק הא אמרי' בגמ' אם יש מאותו המין במחובר בעי' בכ"ש משמע דאפי' הוא ספק בעי' בכ"ש ול"נ דהכא מיירי שיש ספק אם יש מאותו המין במחוב' דהוי קצת כעין ס"ס ולא בעינן בכ"ש (יש"ש) ודוחק דל' הסמ"ג לא משמע כן ועב"י וע"ק למה הביא הטור והרב"י בסי' שכ"ה ס"ז ב' דיעות סתם ולא כ' שיש ספק אם יש באותו המין במחובר לכן נ"ל דהכא מיירי בעכו"ם שמביא דורון אמרי' שמתכוין להביא מן המשובח ומביא מאותן שליקט או צד היום ה"ה המביא למכור וכמ"ש הר"ן ולעיל מיירי שהעכו"ם א"ל מעי"ט ליתן לו פירות והלך לבית העכו"ם ונתן לו וא"כ יש לספק שמא לקטן בשביל ישראל והיה בדעתו להביא לו אותן פירות או שמא לא לקטן בשביל ישראל והיה בדעתו להביא לו פירות אחרי' ולכן מתיר אותן מספק ולא בעי' בכ"ש מה"ט נ"ל דאפי' למאן דשרי ספק מוכן בי"ט שני כמ"ש סי' תצ"ז ס"ד היינו דוק' במצודות פרוסות מעי"ט ויש ספק אימתי ניצודו וכמ"ש הר"ן אבל בעכו"ם שהבי' דורון אסור דכודאי משוינן להו וכמש"ל ומכ"ש לר"ת דהטעם דאסור שמא יאמר לעכו"ם להביאם א"כ אין חילוק בין ראשון לשני כנ"ל דלא כמ"ש הב"י כאן:
יג סָעִיף ג נאמן. משמע דס"ל דאפי' בי"ט אחר שבת נאמן כיון דאיסור דרבנן הוא וכמ"ש סס"א ומיהו בפירות שאין נאכלין חיין יש להחמיר דאפי' למ"ד דלא הוי דאוריית' מ"מ הוי כעין דאוריית' ובלא"ה י"א דאפי' באיסו' דרבנן מהימנינן לעכו"ם מסל"ת וכמ"ש בש"ך בי"ד ע"ש:
יד סָעִיף ד ויש אוסרין. אפי' נשרו מאליהן משום הכנה:
טו סָעִיף ג דינא הכי. היינו כשהביא דורון לישראל אבל לקטן לעצמו שרי וכמ"ש ס"ג וכ"ש נשרו מאליהן:
טז סָעִיף ד יש להקל. דשני ימים קודם לא גזרינן שמא יאמר לעכו"ם להביאן:
יז סָעִיף ד ואף לטלטל. צריך עיון אם יש להתיר לבשל על ידי עכו"ם דלכאורה משמע גבי אושפזיכניה דרב אדא דאסור לבשלן אף ע"י עכו"ם מיהו הכא י"ל כיון דיש מתירין לאכלן בי"ט שני א"כ עכ"פ שרי לבשלן ע"י עכו"ם:
יח סָעִיף ה מחוץ לתחום. אפי' חוץ לי"ב מיל ואפי' למ"ד שהי' דאוריית' כיון שאינו מפור' בקרא לא החמירו בו (ת"ה יש"ש):
יט סָעִיף ה בתוך ד"א. ונ"ל דבזה אפי' א"א לבשלן אא"כ מטלטלן חוץ לארבע אמות אסור לטלטלן ע"י עכו"ם כיון דמפורש בגמ' לאיסו' ועסי' ש"ז ס"ה דלצורך י"ט יש להקל:
כ סָעִיף ה ואחרים מותרים. ואם היא בהמה וא' אוכל מעט ממנה מותר לשחטה מיד (מהרי"ל) עסי' תק"ג:
כא סָעִיף ה בכדי שיעשו. עסי' שכ"ה די"א דאין הליל' עול' מן המנין ומדלא כתב כאן רמ"א כלום אפש' דדעתו דבי"ט יש להקל והלילה עולה מן המנין וגם בלאו הכי הרבה פוסקים ס"ל דלא בעי' בכדי שיעשו בתחומין לכן יש להקל גם היש"ש מקיל:
כב סָעִיף ו לצורך הרוב מביא. ואם יש לחוש שמרבי' להביא בשביל ישראל אסור כדאמרי' בההו' ליפת' (יש"ש ב"י הגאונים) וזה דוק' כשרואין שמרבים להביא אבל מסתם אין חוששין וכמ"ש סי' תקי"ז ומיהו בעכו"ם המוכר דגים אם אנו מתירין ליקח ממנו יש לחוש שירב' להביא בשביל ישראל וצריך להתיישב בדבר, ועכו"ם הדר בכפר והביא דגים לעיר שרוב' ישראל יש להסתפק אי אמרי' מסתמא צדן לצורך ישראל או אמרי' ניזל בתר רובא דעלמא וצדן לצורך עכו"ם ואח"כ נמלך והביאו לכאן וא"כ אין להם דין מחוסר צידה ונ"ל להקל עמ"ש סס"ב:
כג סָעִיף ו מחצה על מחצה. הוי לצורך שניהם (סמ"ג) וב"י סי' רע"ו כ' בשם רש"י דהוי ספק ונפקא מיניה אי בעינן בכדי שיעשו:
כד סָעִיף ז ואם לאו אסור. וביש"ש פסק כדעת המתירין ועמ"ש סי' תצ"ח ס"ד דבי"ט שני יש להקל:
כה סָעִיף ח מותר בשני. וביש"ש כ' דזהו לדעת רש"י אבל לדעת ר"ת שכ' רמ"א ס"א אסור למי שהובאו בשבילו גזירה שמא יאמר לעכו"ם להביאם ולשיטתיה אזיל אבל לפמ"ש רמ"א ס"ה להקל במוצאי י"ט ראשון דלא חיישי' שמא יאמר לעכו"ם להביאם ה"ה בר"ה או בשבת וי"ט:
כו סָעִיף ט מותר אפי' וכו'. שהרי אין העכו"ם מביא משלו כדי שנגזר שמא יאמר הבא לי (ב"י רשב"א) ונ"ל דבזה לכ"ע מותר דלא אסור משום שלא יהנה ממלאכת י"ט כיון דאינו נהנה מהמלאכה עצמה כן נ"ל, משמע שם דוקא בפירות שאין במינם במחובר לקרקע אבל אם יש במינם במחובר צריך חותם דחיישינן שהעכו"ם החליף טובים ברעים שתלשם היום וה"ה בדגים כמ"ש בי"ד סי' קי"ח ועמ"ש סי' תקי"ו וכ' בכ"ה סי' שכ"ה דוקא דורון אבל מי ששלח שליח לחבירו שיקנה לו בשר וישלחנו לו ויודע שיצטרך להביאו בי"ט אסור דהוי כאלו א"ל לעכו"ם להביאם בי"ט ובס' ת"ד סימן רכ"ה ורכ"ו כ' דדוקא כשנתעכב העכו"ם אבל אם השולח ידע שילך בשבת אפי' במתנה אסור עכ"ל וכ"מ בי"ד סימן צ"ח דהמבטל איסור אסור למי שנתבטל בשבילו:
כז סָעִיף ט ודוקא שהיה דעתו וכו'. אציגה לפניך מקור הדברים ומתוכו יתברר דין זה ז"ל הב"י בשם הרשב"א דהא דמות' דבר שהובא מחוץ לתחו' דוקא בפירות עכו"ם אבל בפירו' ישראל אסורי' לכל דמוקצ' הם דכיון שהם חוץ לתחו' הקצום הבעלים מדעתן דשל ישראל צריך הכן אבל של עכו"ם א"צ הכן עכ"ל, ובסוף הסי' כ' בשמו דין זה ישראל ששגר דורון וכו' מפני זה כ' רמ"א לחלק בזה שהיה דעתו עליו ולי קשה דהא השאלה היתה סתם ישראל ששיגר דורון וכו' וא"כ ה"ל להרשב"א להשיב דוקא שהיה דעתו עליו וע"ק דאי הוה מוקצה מחמת שהיה ח"ל לא מהני דעתו עליו כמ"ש סי' תצ"ח ס"ג, ועוד דבססי' ת"ה אמרינן דבפירות שיצאו ח"ל מותרין בני העיר שהובאו שם לאכלן כמ"ש רש"י וההוא מימרא בי"ט איירי דמוקצה אסור כמ"ש הר"ן והמ"מ ואפ"ה שרי וי"ל דש"ה כיון דהיו בין השמשות תוך התחום של בעליו לא אתקצאי ומותרים כל ישראל לאכול עמו דפשיטא דאם אדם אחד הביא דבר עמו ח"ל מותר חבירו לאכול עמו וכ"כ הראב"ן וה"ט דשל עכו"ם א"צ הכן דהעכו"ם אין מקצה כלום מדעתו וכיון דמוכן לבעה"ב מוכן לכל אבל הכא הבע"ה כבר הקצהו מדעתו והנותן ג"כ לא ידע כלו' ולכן אסור וכ"מ בלבוש, ומ"מ צ"ע דלא יהא אלא פירות הפקר שבאו מח"ל שמותר לאכלן אף על פי שלא הי' דעתו עליו וכדאי' בעירובין דף מ"ה ע"ב וכ"כ הר"ן סוף ביצה גבי שור של פטם, והג"מ פ"ב כ' שהובא מח"ל משום מוקצה ליכא ע"ש הרי אף על פי ששלחו ישראל ליכא משום מוקצה וטעמו דוקא בבהמות שהן ח"ל אמרי' דבעלים אקצוה לדעתם מיניה כיון שלא הביאם לתוך התחום מעי"ט אבל הכא לא אקצו' הבעלי' מדעתיה ודמי למי שזיכה להם ע"י אחר מנותיהם כמ"ש סי' שצ"ז ואף על פי שאין זכין ע"י עכו"ם מ"מ ליכא מוקצה דלא גרע ממצא פירות הפקר כמש"ל וכ"מ סי' תקפ"ו סכ"ב ולפי מ"ש סי' תצ"ח דלר"ש שרי א"צ לכל זה עסי' תצ"ה ס"ד:
א סָעִיף א עכו"ם שהביא דורון כו'. נביא תחלת הסוגיא בקיצור עם פרש"י ור"ת ודינים המסתעפים מהם בפ' אין צדין אר"פ הלכתא עכו"ם שהביא דורון לישראל בי"ט אם יש במינו במחובר אסור ולערב אסור בכדי שיעשו ופרש"י משום מוקצ' דאפי' ר"ש מודה בגרוגרו' וצמוקי' ומחובר דמי לזה מדלא לקטן מאתמול אקצינהו מדעתיה ולא תחלוק במחובר בין שלו לשל עכו"ם ולערב בכ"ש כדי שלא יהנה ממלאכת י"ט והא דאמר לערב בכ"ש ואח"כ מותר היינו אפי' לערב ראשון נמי מותר ממ"נ אם הלילה חול הרי המתין בכ"ש ואם קודש הוא נמצא שנלקטו בחול וכתבו התו' בפ' בכל מערבין דכדי שיעשו לרש"י א"צ להמתין כדי שילך ויצוד ויבא ויתלוש ויביא אלא שיעור תלישה כרגע א' קטן דאז לא יהנה ממלאכת י"ט וכ"כ הטור לרש"י אבל הב"י הביא בשם הר"ן ורשב"א לרש"י דגם ההבאה בכלל. עוד כתבו שם דגם לרש"י באם עשה העכו"ם בשביל עכו"ם א"צ לערב בכדי שיעשו אלא מותר לערב מיד וזה דלא כמשמעו' הרא"ש וטור דלרש"י אין חילוק ור"ת הקשה על רש"י דפי' משום דלא יהנה ממלאכת י"ט מהא דתנן המבשל בשב' בשוגג יאכל ואמאי הא נהנה ממלאכת שבת ואפ"ה שרי כ"ש כשהעכו"ם עושה המלאכה לעצמו מעצמו דשרי וע"כ פי' ר"ת הטעם דצריך בב"ש הוא משום גזירה שמא יאמר לעכו"ם להביא לו בי"ט כדי שיאכל בערב מיד וא"כ צריך להמתין גם בערב שני משום שלא יאמר להביא לו ביום א' על י"ט שני ואם עוש' בשביל עכו"ם מותר לערב מיד וכן בדבר הניצוד מאליו דלא שייך שמא יאמר לו להביא וכ' הרא"ש שני חילוקים בין רש"י לר"ת לענין כ"ש באם עושה העכו"ם בשביל ישראל זה בשבת אם יש איסור לישראל אחר צריך כ"ש דלרש"י אסור דהא נהנה ממלאכת שבת וכ"כ סמ"ג ולר"ת שרי דאין אדם חוטא ולא לו לומר שיביא בי"ט בשביל אחר עוד יש חילוק במבשל לישראל בשוגג דלרש"י צריך כ"ש ולר"ת א"צ דלא חיישי' שיאמר לעכו"ם לבשל בשבת נמצא לענין כ"ש יש ב' קולות לר"ת ולענין י"ט שני עצמו יש חומרא לר"ת דמה שהביא עכו"ם בי"ט א' בשביל ישראל אסור עד לערב י"ט שני בכ"ש ולרש"י מותר לערב יום א' בכ"ש ואיני כדאי להכריע מ"מ אמרתי מה שהוקשו לי לפיר"ת דלא מצינו גזירה אלא משום איסור דאורייתא אבל לא גזירה לגזירה אם לא מקומות שאמרו כולה חדא גזירה היא דהיינו בשעה שגזרו גזירה הראשונה כללו עמה אף גזירה שניה ואם כן כאן שהאיסור של אמירה לעכו"ם שיביא בי"ט היא שבות דכל אמירה לעכו"ם שבות ולמה יאסר ביום א' לערב כ"ש וכ"ש כל יום הב' כיון דמן התורה אין איסור כלל אבל לרש"י ניחא דצריך כ"ש משום שלא יהנה כו' וכדי לתרץ קושית ר"ת על רש"י נלע"ד בצירוף לתרץ מ"ש הר"ן על פירוש רש"י שפירש משום מוקצה אסור בי"ט ואחר י"ט לערב בכ"ש משום שלא יהנה כו' אמאי לא יספיק טעם שלא יהנה גם בי"ט עצמו ול"ל טעם מוקצה. וא"ל דלישראל אחר היה מותר כמו בעכו"ם שהדליק נר בשביל ישראל או עשה כבש אבל במחובר כאן אסור אפי' לאחר משום מוקצה זה אינו דהא לרש"י גם בנר אסור לכל ישראל אם הדליק בשביל א' וע"כ צ"ל דצריך לטעם מוקצה דאפי' ליקט עכו"ם לצורך עצמו בי"ט שאסור לישראל ביומו כ"ה דברי הר"ן. ורש"ל תירץ דצריך טעם מוקצה לאסור אפי' טלטול לעד"ן דרש"י שכתב שלא יהנה ממלאכת י"ט הוא עצמו שייך לטעם מוקצה דודאי כל מלאכה שעושה העכו"ם בשביל עצמו או ישראל בשוגג אין שייך ע"ז מלאכת י"ט כיון שאין איסור בשעת עשיית המלאכה אלא משום מוקצה נגעו בה בי"ט וכל מוקצה ביום צריך הישראל להמתין קצת בערב ולהכין לו שיוכל לאכול הדבר ההוא וכאן שהעכו"ם הכין בשביל ישראל כשיאכלנו ישראל תיכף בערב בלי שום הכנה ותלישת המחובר ירויח בזה ע"י העכו"ם שהכין בשבילו בי"ט וז"ל רש"י שלא יהנה ממלאכת י"ט אינו ר"ל מצד המלאכה עצמה אלא שע"י המלאכה של עכו"ם יהנה במה שהוא מוכן לפניו מה שהיה לו מוקצה ביום וזה אסור גם בנר שהדליק עכו"ם בשביל ישראל אפי' אחר השבת עד כדי שיוכל הישראל להדליק הנר כיון שהעכו"ם מכוין להנאת ישראל שיהיה מוכן לפניו אין ליהנות מאותה הכנה כלל דהא מכוין העכו"ם שיהא היתר לישראל על ידו במקום שאסור לו וכן נמי בעכו"ם המבשל בשבת להנאת ישראל אסור לכל בכ"ש וזה אין שייך בישראל המבשל בשוגג דהא אין מכוין להתיר שום איסור עי"ז א"כ מתורץ קושיית ר"ת וקושית הר"ן לרש"י לפע"ד. ויש עוד מחלוקת אליבא דר"ת שזכרנו דהרא"ש וטור כתבו הקול' שזכרתי לענין ישראל אחר דמותר לר"ת וסמ"ק כתב דאפי' לר"ת אסור לכל ישראל אפילו בי"ט שני אם הובאו בי"ט א' כמ"ש ב"י. ולענין הלכה פסק ב"י כדעת רש"י דכן ס"ל לרמב"ם והרשב"א והרי"ף והראב"ד ורמ"א הביא דעת ר"ת בשם יש מחמירין ומ"ש עד מוצאי י"ט שני היינו בכ"ש כ"כ הטור בפי'. והכריע רמ"א בשם ת"ה להקל במקום הצורך לאורחים דוקא אבל שלא לצורך אורחים אסור לאחרים כדי לחוש לסברת סמ"ק אליבא דר"ת. נמצא דפסק כר"ת אלא דנראה להקל דהיינו במה שמחמיר בי"ט שני אבל התרי קולות שמיקל ר"ת לענין כ"ש בשבת שזכרנו יש לנהוג כרש"י דמחמיר אף לאחרים בכ"ש כמ"ש וכן בעכו"ם המבשלבשבת לצורך ישראל שצריך כ"ש אחר השבת וכן מסקנת רש"ל להחמיר כחומרת שני פירושים דהיינו כ"ש בעי' בכל גווני שאסור בו ביום אפי' לאחרים ובי"ט ב' אסור ג"כ לו אבל לאחרים שרי בי"ט ב' אפי' שלא במקום אורחי' דלא כסמ"ק וכ"פ הלכ' למעש':
ב סָעִיף א אינו צורך י"ט לצורך אורחים כו'. ז"ל ת"ה סי' ע"ח שהורה א' מהגדולים כדברי סמ"ק אמנם אם יש בדבר צורך כגון שזימן אורחים נכבדים וקבעי להו הנך דורון נראה דיש לסמוך ע"ד האשר"י דכ' אפי' לפר"י (פי' דס"ל כר"ת) שרי לישראל אחר דליכא למגזר בכה"ג ולכך נראה להתיר הואיל ולפרש"י שרי אפי' לאותו שהובא בשבילו והקשה ב"י ע"ז דמשמע שאורחים דין ישראל אחר יש להם וזה הפך ממ"ש בפ' בכל מערבין דכל דאתי לדבי ריש גלותא אדעתא דכולי רבנן קאתי ותי' ב"י דאורחים שאני שאינם תדירים על שלחן זה כמו רבנן דשכיחי תדיר אצל ריש גלות' וקשה דא"כ היה לו לת"ה לחלק בכך ורש"ל הפריז על המדה נגד הב"י לומר שטעה בקושיא זו דת"ה לא מיירי באותו שהובא בשבילו שהוא זימן אחרים דאלו פשיטא כמוהו אלא מיירי באחד שזימן אורחי' לביתו דנהי דאסור לו מכח חומרא דסמ"ק מ"מ משום כבוד אורחי' ראוי להתיר לו ואני או' מאן דמותיב שפיר מותיב דבודאי אין הת"ה מיירי מאחר שמזמין אורחים דאם אתה או' שאותו אחר חש לחומר' דסמ"ק אליב' דר"ת למה יחוש אותו האורח לזה וכי בשביל שהוא נכבד יהי' מותר לו מה שאין מותר לאינו נכבד. ותו דא"כ הל"ל ואם הישראל האחר הוא נכבד מותר לו אלא דזה הפי' אין לו רגלים והענין כפשוטו דהא דאסרי לרבנן דבי ר"ג היינו אם האיסור על הר"ג עצמו ברור בלי ספק כההיא דהביאו לו ח"ל משא"כ בהך חשש דמחובר שהובא בי"ט א' דבי"ט ב' מותר לרש"י אפי' לעצמו אלא לר"ת אסור לעצמו ולהסמ"ק אפי' לאחרים לר"ת נוכל לסמוך להתיר לבע"ה הזה לתת לאחרים אפי' סמוכים על שלחנו כיון שאין האיסור ברור אפי' לו וכ"מ הל' של ת"ה שאמר לכך נראה להתיר הואיל לפרש"י שרי אפי' לאותו ישראל כו' משמע שלענין האורחים הכריע ת"ה דלא כר"ת אליב' דסמ"ק ואמרי' תרי קולות הא' דלאחר שרי דלא כסמ"ק השני' שהוא אורח הוא נקרא אחר אף שהוא בביתו של זה הואיל דאף לעצמו אין האיסור ברור ובזה מיושב יתור לשון ת"ה שכ' יש לסמוך ע"ד האשר"י כו' ולכך נראה להתיר כו' דזה כפל לשון אלא ודאי כמ"ש דמתחלה אמר נגד הסמ"ק אליבא דר"ת ואח"כ אמר שנראה להתיר אפי' באורחים הסמוכים ע"ז שאסור לו גם ל' רמ"א נראה כן שכתב לצורך אורחים ובכה"ג דאז נוהגים להקל לצורך אחרים דלשונו סותר זא"ז דמדאמר ובכה"ג משמע אפי' לא לצורך אורחים אלא לעצמו ג"כ מותר במקום לצורך גדול ואח"כ אמר דנוהגין להקל לצורך אחרים אלא נראה כוונתו דתרי גווני אורחים קאמר דהיינו הן חוץ לביתו בין בביתו וכמ"ש אבל יותר נ"ל דאפי' לו מותר כשיש צורך גדול ודוחק באכילה. וע"ז אמר וכה"ג. ומה שסיים דאז נוהגים להקל לאחרים קאי אחלוקה האחר דמקילים בהם כי הם נחשבים לאחרים. והיינו כיון דלרש"י מותר גמור הוא ורוב הגדולים ס"ל כוותיה וכ"מ סידור ל' רמ"א שבא להכריע בין הדיעה הראשונה שהוא רש"י ובין יש מחמירים שהוא ר"ת דיש להקל כרש"י במקום לצורך גדול. ואי לא בא להכריע רק כדעת ר"ת נגד הסמ"ק ה"ל תחלה להביא שיש מחמירין אפי' לאחרים אלא שנהגו להקל בזה לצורך אורחים אלא ודאי דעל רש"י ור"ת קאי. ונ"ל דעכ"פ גם לר"ת שרי לטלטל בי"ט שני אפי' הוא עצמו דאין כאן איסור מוקצה אלא דאסור מצד גזירה שמא יאמר די בזה לאיסור אכילה וממילא יזהר מן האמירה ואפי' את"ל דר"ת מחמיר אפי' בטלטול בי"ט שני מ"מ להלכה שפיר ושפיר נסמוך ע"ז ויכול אפי' הוא לטלטל הדורון בליל א' אחר כדי שיעשו כמו שכ' אח"ז בסעיף זה כנלע"ד:
ג סָעִיף ב אסור לאוכלו כו'. דמוקצה הוא כיון שהם במחובר בעי"ט ב"ה ומ"ש לערב מותר מיד במוצאי י"ט פי' במוצאי י"ט הראשון של גליות ואין שייך כאן כדי שיעשו כיון שלקטן העכו"ם לצורך עצמו או ניצוד מאליו ואין זה לד"ה:
ד סָעִיף ג אפי' אם הוא ספק כו'. בכלל זה ג"כ אם יש ספק אם הביאם לצורך עצמו או לצורך ישראל לענין כ"ש וכן לאסור אפי' בי"ט שני לדעת ר"ת אזלינן לחומרא בכל הספיקות והטעם יתבאר בס"ז. ומ"ש הטור כאן ואפי' ספק נלקטו היום אסורין פי' בו ביום וקאי על ריש הסי' שאוסר בודאי ואמר כאן דגם בספק יש איסור אא"כ נראה וניכר שנלקטו אתמול ולערב מותר אפי' בספק וא"צ כ"ש וסמך על מ"ש בסי' שכ"ה דבר זה ובחנם הקשה מו"ח ז"ל דברי הטור אהדדי:
ה סָעִיף ג עכו"ם מסל"ת. הטעם בזה לפי שהוא אינו משביח אדרב' מגרע כי יותר טובים הניצודים היום והך מסל"ת היינו שאין העכו"ם יודע שאסור לישראל מה שניצוד היום דאם לא כן אסור כמו בחוטי קנבוס בי"ד סי' ש"ב שאין העכו"ם נאמן במסל"ת:
ו סָעִיף ד יש מתירים לאוכלם בשבת. דלא אמרי' הכנה משני ימים כ"א מיום א':
ז סָעִיף ד יש להחמיר בשבת. כ' רש"ל וא"צ כ"ש אבל אם הובא ביום ו' צריך במ"ש כ"ש:
ח סָעִיף ד אבל דבר שצריך הכין. פי' כגון דגים שצריכים בישול ובשבת אסור לבשלם ובי"ט שני נמי א"א לבשלם שהרי מוקצין הם ואסורים אפי' לישראל אחר לדעת הסמ"ק אליבא דר"ת כ"כ ת"ה משמע שלא כ"כ להלכה אלא לדעת סמ"ק ודברי רמ"א תמוהין בהעתק זה והא אנן לא תפסי' חומר' דסמ"ק וכמו שסיים כאן הוא עצמו דלצורך אורחים וכיוצ' בזה מותר וא"כ אין כאן מוקצה לגמרי בי"ט השני של גליות ואין כאן איסור טלטול וע"כ נראה דאין איסור שיבשלם בי"ט שני כדי לאוכלם בשבת וכ"ש לדעת רש"ל שמתיר בכל גווני לאדם אחר בי"ט שני ואין כאן איסור מוקצה כלל וכדאמרי' בהדיא אח"ז בסעיף זה לענין ח"ל ואפי' להכרעת רמ"א שתרצ' לפרש שאין היתר לאחר אלא לאורחים מ"מ הא קי"ל דאמרי' הואיל ואי מקלעי להו אורחים כמ"ש ב"י ססי' תקי"ב:
ט סָעִיף ה למי שהובאו בשבילו. פרש"י לא שמעתי טעם מקובל בדבר דאי משום מוקצה אמאי מותר לאחר ואי משום שנעשה איסור בשבילו א"כ לישראל אחר נמי אסור דעכו"ם שהדליק נר בשביל ישראל לא חילקו בין זה לחבירו וי"ל דגבי איסור תחומין דרבנן לא אחמור כולי האי ודי אם אסרוהו ע"ז עכ"ל:
י סָעִיף ה אבל מותר לטלטלן. כתב הרא"ש הטעם דכיון דשרי לישראל אחר באכיל' אין לו דין מוקצה ליאסר בטלטול:
יא סָעִיף ה בתוך ד' אמות. שחפצי עכו"ם קונין שביתה וכיון שיצא ח"ל אין להם אנא ד"א ומוקף לדיר' כל העיר כד"א והאי איסור הוצאה חוץ לד"א הוא אפי' הביאו בשביל עכו"ם כ"כ הרא"ש פ' מי שהוציאוהו וא"כ אותן שלא הובאו בשבילם יש עכ"פ איסור הוצאה חוץ לד' אמות ממקום שהובאו לשם והעולם אינם נזהרים בזה מחסרון ידיעה והיינו במקום שאין שם עירוב:
יב סָעִיף ה ולערב י"ט ראשון. בזה אפי' יש מחמירין דסעיף א' שהוא ר"ת מודה דמותר לערב הראשון דבתחומין הקילו ומ"ה כ' רמ"א אחר זה אפי' לדידן דמחמירין בשאר דברים כו' פי' בדבר שיש במינו במחובר:
יג סָעִיף ז אם הוא ספק כו'. בגמ' שמואל אומר חיישינן שמא חוץ לחומה לנו רש"י פי' לקולא דתלינן שהיו בין השמשות תוך התחום. ולפ"ד כל היכא דמספקא לן תלינן לקולא. אבל הגאונים פי' דשמואל לחומרא דאע"פ שנכנסו בבוקר אסור דחיישי' שמא בלילה הביאוה ממקום רחוק ולנו חוץ לחומה ולפ"ז בכל ספק כזה אזלינן לחומרא וקשה ממ"ש גבי מחובר בס"א אסורים לערב בכ"ש. והא לרש"י אזלינן לקולא תירץ רבינו יונה דכל שיש במינו במחובר דרכן של בני אדם ללקוט אותו ביומו ואין לוקטין אותו מבערב. וכיון דרובן עושים כן לא תלינן להקל. ופסק ב"י כגאונים ובכל ספק כזה לחומרא. ונ"ל דהטעם דהוי ליה דבר שיש לו מתירין ומחמרינן בספיקו. ומכל מקום אם מצוי בעיר אזלינן לקולא דהוי כמו ודאי:
יד סָעִיף ח מותר בשני. מפני שאין עליו שום איסור הכנה ולא איסור התלוי בקדושה שנאמר קדושה אחת הם אלא כעין קנס הוא שמא יאמר לו להביאם ודי שקנסו בראשון כ"כ הרא"ש בשם חכמי לוני"ל והטור:
טו סָעִיף ט מותר אפי' למי שהובא כו'. הטעם שהרי אין העכו"ם מביא משלו שנגזר שמא יאמר הבא לי ע"כ ברשב"א. ורש"ל כ' ע"ז דזה דוקא לדעת ר"ת דס"ל הטעם משום שלא יאמר לחוד אפשר לחלק בזה. אבל לרש"י דס"ל כדי שלא יהנה מאיסור של י"ט ה"נ הובא מח"ל עבורו ומשום שהוא מדרבנן הקילו באחר א"כ אין חילוק בין הביא הכותי או נתעכב השליח מ"מ נהנה מאיסור תחומין שנעשו בשבילו ומ"מ לאחר שרי דלא חמיר מפירות העכו"ם עכ"ל ותמהני על גברא רבה דכוותיה שמלאו לבו לחלוק על הרשב"א בזה ולא עוד אלא הרשב"א יהיה נסתר בדברי עצמו דרש"ל כתב שדברי רשב"א אלו אינם אלא לר"ת והנה הרשב"א סובר כרש"י כמ"ש ב"י בשמו בשם הרב המגיד שהרשב"א ס"ל כהרמב"ה וכרש"י ותמיהני איך לא הרגיש הרב רש"ל בזה שהרי ספר ב"י היה לפניו ובאמת לק"מ דודאי אף לרש"י שרי דהא רש"י כתב דטעם איסור מי שהובא לו ח"ל דאין בו משום איסור רק משום קנס בעלמ' כמ"ש לפני זה וקנס אין שייך אלא מי שמביא לו עכו"ם בשבילו בי"ט ויש לחוש שמא יצוה לו לכתחלה להבי' משא"כ כאן שאינו של עכו"ם אלא שישראל שולח לו כדין שיוכל לבוא לפני י"ט אלא דשליח הוא דעוית ונתעכב בדרך למה נקנוס לישראל שנשתלח לו כאן ע"כ בודאי מותר כאן לד"ה כנלע"ד ברור: בכ"מ שזכרנו בסי' זה דתחומין דרבנן כ' בת"ה סי' פ"ג דאפי' הביא עכו"ם דורון בי"ט חוץ לי"ב מיל אע"ג דרוב הגאונים כתבו שזהו דאוריית' מ"מ אין להחמיר בו יותר מדברים שבאים ח"ל דאין כאן גזירה שמא יאמר לו להביא לו דלא שכיח' שיאמר להביא מרחוק כ"כ. לכאורה נ"ל דבמידי דתלוי ההיתר של מוקצ' ביחוד מעי"ט או שבת לכך כגון אותם דינים הנזכרים בסי' כ"ח שרי ליה לאיניש לעשות יחוד ההוא בי"ט א' של גליות על יום מחר מכח ממ"נ ומותר לכ"ע בי"ט שני דהא אין שייך בזה חומר' דר"ת שמא יאמר להביא כו' וא"כ הוה מותר שפיר אחר כ"ש במי"ט א' אבל נראה דיש איסור לעשו' הכנה בי"ט א' דשמא השני חול ואע"ג דאין איסור הכנה דרבה אלא מי"ט לשבת או איפכ' מ"מ איכ' איסור' דרבנן וכ"מ פ"ק ד' ב' חול מכין לשבת וחול מכין לי"ט ואין יו"ט מכין לשבת ואין שבת מכין לי"ט ופרש"י דאחשב' רחמנ' לסעוד' שבת וי"ט שיזמננה מבע"י ובחול אבל סעוד' חול לא חשיב' ולא שייכא בה הזמנם הלכך בא' בשבת דעלמא ל"ל למיסר ביצה שנולדה ביה (ונגמרה אתמול) כיון דאיתכן בידי שמים דסעודת חול לא אצרכ' רחמנ' זימון מבע"י דלא שייך בה מוקצה עכ"ל. משמע דוקא כיון דאיתכן בידי שמים שרי משבת לחול אבל אסור לעשות הכנה בידים או באמירה משבת לחול וא"כ כאן יש איסור לעשות הכנה מי"ט לחול. שוב ראיתי בדברי רש"ל פ' א"צ סי' צ' וז"ל מ"כ בשם הכל בו נשאל שאלה זו על מוקצה של אוצר וכיוצ' בו אם נמלך עליו בי"ט א' ואמר הריני מכינו למחר אי שרי ליה ממ"נ כיון דב' קדושות הם כמו דשרי' בעכו"ם שהביא דורון לישראל בי"ט א' דשרינן ליה בי"ט שני והשיבו דבמוקצה דאיכ' למיגזר ביה דלמא מטלטל ושביק כגון תרנגולת העומדת לגדל ביצים בהא ודאי אסור כדחזי' ביוני שובך דלא סגי להו במכאן אני נוטל למחר עד דאמר זה וזה אני נוטל אבל במוקצה אח' דליכא למיגזר האי גזירה כגון עצים ופירות של אוצר ודאי מחזי דמהני בהו ממ"נ עכ"ל גם ב"י הביאו סס"י תקי"ח נ"ל דזה לא מיירי אלא לענין איסור מוקצה דאי הכין ביום א' מהני למחר אבל מ"מ איסור' עביד במה שמתנה דהוי כעובדא דחול כנלע"ד:
טז סָעִיף ט ודוק' שהיה דעתו עליו. פי' שאין מותר אלא באם ידוע שישראל ישלח לו דאז אינו מוקצה אבל אם לא ידע אסור כיון שהם של ישראל ובלבוש הקשה מ"ש ממזמין חבירו והוא לא ידע ולא נתכוין בדברי רמ"א כראוי שהאיסור כאן כיון שהיו חוץ לתחום והם של ישראל וזהו מוקצה. וזהו מתשו' הרשב"א שהבי' ב"י בסי' זה לחלק בין פירות של ישראל או של עכו"ם ועמ"ש ססי' תקי"ח דלא קי"ל כן:
א סָעִיף א שמחוסר. אם הישראל קנה דגים מהעכו"ם מעי"ט והניח אצל העכו"ם בלי חותם ובי"ט רואה שהוא טוב ויפה כמו הראשון שרי דלא חיישינן שהעכו"ם החליף אם אינו נהנה בחליפין כמ"ש בי"ד סי' קי"ח. מ"א בסי' תקי"ז:
ב סָעִיף א אסור. משום מוקצה דבמוקצה כזה אפי' ר' שמעון מודה:
ג סָעִיף א לטלטלן. וביש"ש כתב דמליל שני ואילך מותר בטלטול אף על פי שאסור באכילה לדידן ע"ש והמ"א חולק עליו וכתב דבדבר שאין לו היתר אכילה אסור בטלטול וכמ"ש סס"ד בהג"ה:
ד סָעִיף א שיעשו. שלא יהנה ממלאכת יו"ט. וצ"ע דאם העכו"ם אין מביא בחנם רק שישראל קצץ לו מעות שיביא דגים מעי"ט והעכו"ם שהה והביאן בי"ט אי מותרין לערב מיד דהא אפי' עשה עכו"ם מלבוש בי"ט מותר ללבשו אם קצץ כמ"ש סי' רנ"ב ס"ז עמ"א:
ה סָעִיף א מיד. אפי' למי שהובא בשבילו דממ"נ חד יומא חול הוא:
ו סָעִיף א להקל. וט"ז בשם רש"ל פסק להתיר לאחר בי"ט שני בכל ענין ולעצמו לצורך גדול עיין שם ובמ"א. וכשזימן אורחים מעיר אחרת אף הוא בעצמו מותר לאכול עמהם דאין זה כבודם שלא יאכל עמהם עמ"א ובתשו' ב"ח סי' נ"ג:
ז סָעִיף א שילך. והכל לפי המעשה אם היה עם שיירא ושהה יום א' צריך להמתין יום א' ואם היה רוכב על סוס ושהה שעה אחד צריך להמתין עד שעה אחד ואם המקום רחוק הרבה א"צ להמתין יותר מיום אחד שהוא יום השבת שנעשה באיסור וע"ל סימן שכ"ה סעיף ח' באחרונים:
ח סָעִיף ב בשבילו. פי' בתחלה צדן לעצמו ואח"כ נמלך והביאו לישראל מותרין לו מיד במוצאי יו"ט ראשון של גליות ואין שייך כאן כדי שיעשו כיון שלקטן העכו"ם לצורך עצמו ומיירי בתוך התחום עס"ה ועמ"א:
ט סָעִיף ג אסורים. עיין סימן שכ"ה סעיף ז' ועיין אחרונים כאן:
י סָעִיף ד בשבת. כתב רש"ל ואין צריך כ"ש אבל אם הובא ביום ו' צריך במ"ש כ"ש:
יא סָעִיף ד להכין. כגון דגים שצריכים בישול ובשבת אסור לבשלם ובי"ט שני נמי א"א לבשלם שהרי מוקצין הם ואסורים אפי' לישראל אחר לדעת רמ"א סס"א. וכתב ט"ז נראה דאין איסור שיבשלם ביו"ט שני כדי לאוכלם בשבת וכ"ש לדעת רש"ל שמתיר בכל גווני לאדם אחר ביו"ט שני ואין כאן איסור מוקצה כלל ואפי' להכרעת רמ"א שאין היתר לאחר אלא לאורחים מ"מ הא קי"ל דאמרינן הואיל ואי מיקלעי אורחים ע"ש וע' ס"ק ו'. והמ"א מתיר לבשל ביו"ט שני ע"י עכו"ם ע"ש:
יב סָעִיף ה מחוץ. אפי' חוץ לי"ב מיל. מ"א:
יג סָעִיף ה מותרים. נ"ל דאם היא בהמה ואח' אוכל מעט ממנה מותר לשוחטה מיד. מהרי"ל מ"א:
יד סָעִיף ה שיעשו. ע' סי' שכ"ה סעיף ח' בהג"ה די"א דאין הלילה עולה מן המנין ומדלא כתב הרמ"א כאן כלום אפשר דדעתו דבי"ט יש להקל. והלילה עולה מן המנין וגם בלא"ה הרבה פוסקים ס"ל דלא בעינן בכדי שיעשו בתחומין לכן יש להקל וגם היש"ש מיקל. מ"א:
טו סָעִיף ו הרוב. ואם יש לחוש שמרבים להביא בשביל ישראל אסור ודוקא כשרואין שמרבים להביא אבל מסתם אין חוששין וכמ"ש סימן תקי"ז. ומיהו בעכו"ם המוכר דגים אם אנו מתירין ליקח ממנו יש לחוש שירבה להביא בשביל ישראל וצריך להתיישב בדבר. ועכו"ם הדר בכפר והביא דגים לעיר שרובה ישראל יש להסתפק אי אמרינן מסתמא צדן לצורך ישראל או אמרינן ניזל בתר רובא דעלמא וצדן לצורך עכו"ם ואח"כ נמלך והביאו לכאן וא"כ אין להם דין מחוסר צידה ונ"ל להקל. מ"א ע"ש:
טז סָעִיף ז אסור. ובי"ט שני יש להקל. רש"ל מ"א:
יז סָעִיף ט ונתעכב. אבל אם השולח יודע שילך בשבת או ביו"ט אסור. ע' מ"א:
יח סָעִיף ט דעתו. ז"ל הב"י בשם הרשב"א בהא דמותר דבר שהובא מחוץ לתחום דוקא בפירות עכו"ם אבל בפירות ישראל אסורים לכל דמוקצים הם דכיון שהן חוץ לתחום הקצום הבעלים מדעתן דשל ישראל צריך הכן אבל של עכו"ם א"צ הכן עכ"ל. וט"ז סימן תקי"ח ס"ק ז' כתב דלא קי"ל כן ומתיר בזה ע"ש. וכ"ד המ"א ע"ש. (עיין בספר אליה רבה דהשיג על מ"ש מ"א בזה ומתרץ כל קושיות שלו) ואם באו לו בי"ט ראשון מותר בשני לכולי עלמא: והא דישראל שיגר דורון לחבירו ע"י עכו"ם דוקא פירות שאין במינם מחובר לקרקע אבל אם יש במינם מחובר לקרקע צריך חותם דחיישינן שהעכו"ם החליף טובים ברעים שתלשם היום וה"ה בדגים כמ"ש בי"ד סי' קי"ח. מ"א:
א סָעִיף א (ס"ק א) אסור כו' משום מוקצה אף על גב דאפי' במוצאי יום טוב אסור בכדי שיעשה אי משום שלא יהנה ממלאכת י"ט לדעת רש"י או לר"ת שלא יאמר לגוי להביאן לו. כ"ש שבי"ט עצמו אסור בלי טעם מוקצה. ודאי לדעת יש"ש בס"ק שאח"ז איכא נ"מ במאי שאסור משום מוקצה דעי"ז אפילו בטלטול אסור. אבל לדעת הרי"ף והרא"ש דס"ל דכל שאסור באכילה גם בטלטול אסור תיקשי ל"ל טעם מוקצה. וכן לדעת רוב הפוסקים אליביה דר"ת דס"ל דלמי שלא הובא בשבילו מותר דל"ל שמא יאמר לגוי כו' דאין אדם חוטא בשביל אחר. א"ש דאיצטריך לטעם מוקצה. אבל דברים אלו שאסור משום מוקצה הם דברי רש"י שם אהא דר"פ לדידיה תיקשי ל"ל לטעם מוקצה. וצ"ל דנ"מ אם תלשן או צדן גוי לצורך עצמו דמותרים לישראל כמ"ש סעיף ב'. מכל מקום ביום א' אסורים משום מוקצה כמבואר שם וכ"כ הר"ן שם בפרק א"צ: דמוקצה כזה אפילו ר"ש מודה וא"כ לדעת המתירים מוקצה בי"ט בסי' תצ"ה דפסקו בי"ט כר"ש מ"מ מוקצה כזה אסור אפי' לר"ש והטעם כתב רש"י שם דף כ"ד ע"ב וז"ל ואפי' לרש"י יש מוקצה בגרוגרות וצמוקים (דדחינהו בירים וכמבואר לעיל סי' שיו"ד סעיף ב') ומחובר כגרוגרות וצמוקים דמי מדלא לקטן מאתמול אקצינהו מדעתיה ולא תחלק במחובר בין שלו ובין של גוי עכ"ל וביאר דבריו הרב"י בסי' שיו"ד וז"ל כיון שע"י לקיטתם ניתרים ואסור ליהנות מהן במחובר. ומאחר שלא לקטן ה"ל כאלו דחינהו בידים ופירש שאין רוצ' ליהנות מהן. הלכך אפילו לקטן גוי אסורים כו' ומש"ה גזרו בכל מחובר אפילו היכי שלא הי' בידו ללקטן דלא פלוג רבנן כו' ונראה דמה"ט איכא מוקצה בדבר המחוסר צידה אפילו לר"ש עכ"ל הרב"י:
ב סָעִיף א (ס"ק ב) לטלטלן כו'. לכן מליל שני ואילך מותר כו' ר"ל דלהתיר טלטול א"צ להמתין בליל שני בכדי שיעשה. וכ"ש שאין לאסרו בטלטול ביום שני אפי' לר"ת דאסור באכילה גם ביום שני. ומ"מ הטלטול מותר. דכיון דאיסור מוקצה דדחינהו בידים אזיל ליה מיד בתחלת ליל שני. ומצד איסור אכילה ליכא מוקצה: דמ"ש מדרשב"ג. ר"ל דתנן דף כ"ד ספק מוכן אסור ורשב"ג מתיר ומעשה בגוי אחד שהביא דורון לרשב"ג ואמר מותרים הן. אלא שאין רצוני לקבל ממנו (פירש"י שאני שונאו) ושם ע"ב אמר רב מ"ש רשב"ג מותרין ר"ל לקבל דהיינו הטלטול מותר אבל באכילה אסורים ולוי אמר דאפי' באכילה מתיר רשב"ג וא"כ תיקשי להרי"ף והרא"ש לרב דאמר אסורים באכילה האיך מותרים טלטול הא כיון דאסורים באכילה ממילא הוי מוקצה. (ועיין מ"ש הט"ז על זה בס"ס ת"ה) כ"כ יש"ש פרק אין צדין סי' ט': בהגה סי' ה' גם הוא בפרק אין צדין וז"ל היינו משום דמן הדין שרי אפילו באכילה אלא שהחמירו בספק ולא החמירו כ"כ לאסור אף בטלטול וכן פירש"י עכ"ל ההג"ה: מפירות שיצאו ח"ל. שכתב הטור בסי' ת"ה וז"ל פירות שהוציאן חוץ למקומן (ר"ל חוץ לתחומן במקום שביתה ב"ה) כו' וכל זמן שלא הוחזרו והן חוץ למקומן אם הוציאן בשוגג מותרים במזיד אסור לטלטלן חוץ לד' אמות ואסור לאכלן אפי' אחר שלא הוציאן עכ"ל הטור ומדכתב אסור לטלטלן חוץ לד"א משמע דתוך ד' אמות שרי בטלטול. ואמאי כיון דאסורים באכילה ממילא הן מוקצים ואסורים בטלטול: שאני כו' אם חזרו למקומן. דהיינו בשוגג. או במזיד ול"ל פירי אחרינא. וכמ"ש מ"א שם סי' ת"ה ס"ק י"ד: וכמ"ש סס"ד בהג"ה שכ' ואסורין לטלטל ביו"ט שני כו'. דמדברי הרב"י פה שכ' ואפילו לטלטלן אסור ולערב מותרים כו' י"ל כיון שכ' איסור הטלטול קודם שכ' שבערב אסורים בכדי שיעשו אדרבא משמע דהטלטול אינו אסור כ"א ביומו. משום דדחינהו. אבל מדברי רמ"א בס"ס ד' מבואר להדיא: וכ"מ בב"י סי' תקפ"ו שכתב גוי שהביא שופר מחוץ לתחום אפי' מי שהובא בשבילו מותר לתקוע בו תקיעה של מצוה ויוצא בו. והכי קי"ל בסי' תקפ"ו. ונתן בהג"א טעם בדבד משום דקי"ל דבר שהובא מחוץ לתחום מותר למי שלא הובא בשבילו וכמ"ש פה סעיף ה'. וכיון דשרי בהנאה לאדם אחד מותר בטלטול לכל אדם. אפי' מי שהובא בשבילו ואם כן אפי' מי שהובא בשבילו מותר לתקוע בו לצאת דאין זה הנאה. דמצות לאו ליהנות ניתנו. משמע דאם היה הדין דדבר הבא מחוץ לתחום אסור לכל העולם אפי' למי שלא הובא בשבילו. היה גם בטלטול אסור דהוי מוקצה כדעת הרי"ף ורא"ש: גם מ"ש יש"ש והוסיף כו' מ' איסור היום כו' ר"ל ג' תיבות אלו מחמת איסור היום אין כתובים ברי"ף ורא"ש אלא שהיש"ש הוסיפן מדעת עצמו: דהא נבלה כו' היינו שנתנבלה מערב שבת או מערב יום טוב: לאו דעתיה למשדיה כו' כיון דחזי ליה למוצאי יום טוב לעצמו. אינו משליכו לכלבים: דומיא דטבל. רצה לומר דקי"ל דטבל מוקצה וכדאיתא בשבת ריש פרק מפנין ואף על גב דמותר להאכיל לבהמה טבל. מכל מקום הוא מוקצה דאין דעתו להאכילו לבהמה. כיון דחזי לעצמו אחר שיעשר. אלא דצריך ביאור באיזה טבל מיירי אי בדבר שנגמרה מלאכתו הא שבת היא אחת מן ששה דברים הקובעים למעשר. וכמ"ש הרמב"ם פ"ג מהל' מעשר דין ג' ד'. וכ"ה בש"ס ס"פ המבי' בביצ' וא"כ אסור להאכיל לבהמתו. ואי ר"ל דבר שלא נגמרה מלאכתו דאין שבת קובעת ומותר להאכיל לבהמתו. א"כ ניהו דמה שהוא ראוי לבהמה לא מהני ומ"מ מוקצה הוא דאין דעתו ליתן לבהמה מ"מ למה הוא מוקצה הא כה"ג אפי' אדם אוכל אכילת ארעי. וצ"ל כיון דאין האדם רשאי לאכול אכילת קבע הוי מוקצה: דאינו עומד לאכילת עראי: וכמ"ש סי' שי"ח ע"ש במ"א ס"ק נ"ו דהא דבשר חי מותר לטלטל משום דחזי לאומצ' היינו דוקא בשר רך. אבל בשר קשה דא"א לאכלו חי אע"ג דחזי לבהמה מכל מקום הוי מוקצה כיון דחזי ליה למוצאי שבת אין דעתו ליתנו לבהמה: וכ"כ התוס' בביצה כו' דרב א"ל שם אפרוח שנולד בי"ט אסור דמוקצה היא והכי קי"ל ס"ס תקי"ג ואי' שם אע"ג דעגל שנולד ביו"ט מותר. משום דמוכן אגב אמו. ואפי' עגל הנולד מן הטרפה ביום טוב ג"כ מותר וכמ"ש סי' תצ"ח סעיף ה' דמוכן אגב אמו לכלבי' ומוכן לכלבים הוי מוכן לאדם וכתבו התוס' א"כ גם אפרוח שנולד ביו"ט היה ראוי להתיר דגם בעודו בקליפה ניהו דאסור לאדם. מ"מ מוכן לכלבים. ותי' דבעי' מוכן ועומד ואפרוח אינו מוכן ועומד לכלבים כיון דחזי לעצמו כשיצא מקליפתו אין דעתו ליתנו לכלבים.
ג סָעִיף א (ס"ק ג ) בכ"ש שלא יהנה כו' דאי' בדף כ"ד ע"ב אר"פ הלכתא גוי שהביא דורון לישראל בי"ט אסור ולערב אסורים בכ"ש. וכ' רש"י הטעם שלא יהנה ממלאכת י"ט ור"ת דחה טעם זה וכתב הטעם גזרה שלא יאמר ישראל לגוי להביא לו מן המחובר ולכ"א מהטעמים יש חומרא וקול'. לדעת רש"י אם המתין מוצאי י"ט ראשון כ"ש מכאן ואילך בי"ט שני של גליות מותר דממ"נ חד מינייהו חול ולא נהנה ממ"נ ממלאכת י"ט ולר"ת גם בי"ט שני אסור דאל"כ עדיין יש לחוש שיאמר לגוי להביא לו בי"ט ראשון כדי שיאכל בשני ולר"ת יש קולא דלאדם אחר שלא הובא בשבילו מותר אפי' מוצאי י"ט ראשון ולא בעי כדי שיעשה דל"ל שיאמר לגוי שיביא מן המחובר כדי שיאכל חברו דאין אדם חוטא ולא לו. כן הוא לר"ת. אבל לרש"י אפי' למי שלא הובא בשבילו אסור עד אחר מוצאי י"ט ראשון כדי שיעשה כ"ה דעת רוב הפוסקים לר"ת אבל סמ"ק כ' דאפי' לר"ת אסור גם לאחרים שלא הובא בשבילם וכתב הב"ח הטעם אפשר כיון שאיסור זה קל בעיני הבריות החמירו חכמים שאם הובא בשביל ישראל א' לאסרו לכל אפי' למי שלא הובא בשבילו ומעתה יתבארו דברי ש"ע דהרב"י פסק כדעת רש"י אבל רמ"א הביא דעת ר"ת וכרעת הסמ"ק המחמיר יותר כנ"ל: מותרים לערב מיד כו' ר"ל ניהו דבאותו יום אסור משום מוקצה כמ"ש ס"ק א'. מ"מ לערב מותר מיד וא"צ להמתין כ"ש. ואם הוא כו' מותר אפי' בי"ט דבכה"ג ליכא משום מוקצה: ק"ו כשבא מח"ל כיון דתחומין דרבנן: ואפי' להמחמירים התם בסי' רנ"ב במלבוש ומנעלים: וה"ה במלאכה גמורה שרי במוצאי י"ט א' בכ"ש ר"ל אפי' להמחמירים כר"ת דגם בי"ט שני אסור מ"מ כה"ג מודה דמותר עכ"פ בי"ט שני דבקצץ ל"ל שמא יאמר לגוי להביא לודדוקא בהביא דורון שנעשה המלאכ' בשביל ישראל יש לחוש דאם נתיר לו יטעה דגם רשאי לומר לגוי להביא לו משא"כ בקצץ דגוי אדעתיה דנפשי' עביד לקבל שכירתו ולא אדעת' דישראל לא יטעה לו' לגוי להביא לו אלא טעם המחמירים לאסור כמ"ש מ"א בשם הב"ח בסי' רנ"ב ס"ק י"ב שלא יהנה ממלאכת שבת וא"כ אפי' לר"ת די אם ימתין מוצאי י"ע ראשון כרי שיעשה: שכ' בשם המרדכי כו' אהא דתנן דף כ"ט ע"ב וכן לקמן סי' תקי"ז הולד אדם אצל חנוני הרגיל אצלו וא"ל תן לי ביצים כו' גדי או טלה כו' וכ' בה"ג דוקא חנוני ישראל אבל חנוני גוי בדבר שיש בו חשש מחובר או צידה או מוקצה אסור שמא ירבה בשבילו ואפי' בעיר שרובה גוים. וכתב המרדכי דמשמע מדבריו דבדבר שאין בו חששות הנ"ל אע"ג דא"ל שמא ירבה להביא מח"ל ל"ל בה וכ' דיש להביא ראיה מעובד' דלפת' בערובי' דף מ' דאי' שם האי לפת' דאתי למחוזא בי"ט חזי' רבא דכמישי אמר האי ודאי מאתמול נעקר וליכא חשש מחובר. ומאי א"ל דלמא מחוץ לתחום הובא הא קי"ל בהוב' מח"ל הבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר כ"ש הכא דאדעתיה דגוי הוב' דבמחוז' רוב הלוקחים גוים ושרי' רבא לזבוני מנייהו והא חנוני גוי הוי אע"ג דגם בחנוני גוי מותר בכה"ג עוד הביא ראיה מהא דאי' בעירובין דף מ"ז ע"ב הני דכרי (היינו אילי') דאייתו בי"ט למברכת' (הוא שם עיר) ובאו מחוץ לתחומן וקי"ל גם חפצי גוי קונין שביתה מ"מ הא קי"ל ביצא ח"ל יש לו עכ"פ ד' אמות ומברכת' היתה מוקפת חומה ונחשבת כולה כד"א והתיר רבא לבני מברכתא ליקח מהם ואמאי הא חנוני גוים היו. אע"כ דל"ח אפי' בחנוני שירבה בשביל ישראל. וע"ז כתב המרדכי דיש לדחות הני שני ראיות די"ל דמיירי דחנוני ישראל אמר כו' ורבא התיר ליקח מן החנוני הישראל. וא"כ קשה היאך התיר רבא ואמר אדעתי' כו' ר"ל דקשה תרתי חדא איך אמר אדעתי' דגוי והא אדעתי' דחנוני ישראל הביאם. ועוד איך התירן רבא עכ"פ לחנוני דהא אדעת' דידי' הובאו: א"ו ה"ק נכרי כו' מ"ש כ"ש הכא דאדעת' דנכרי' אתו אין הכונה אדעת גוים הלוקחים שהיו שם רוב גוים אלא ר"ל אדעתיה דנכרים המביאים ור"ל דלדעת עצמם הביאו לקבל שכרן כיון שקצץ ואין כוונת מ"א להוכיח מזה כ"א באיסור תחומין אבל היכי דאיכא חשש מחובר וצידה באמת אין הוכחה מזה: שהדליק נר כו' אפי' קצץ כמ"ש ד"ס רע"ו. להשתמש בו בשבת ואפי' קצץ ע"מ עושה אדעתי' דישראל משא"כ מלבוש או מנעלים דאין דעת הגוי. שילבישנו ישראל היום בשבת וי"ט דוקא אז הגוי עושה אדעתיה דנפשי' להשלים פעולתו ולקבל שכרו: וא"כ אפשר דמיני מאכל כו' ר"ל די"ל ג"כ מסתמא דעת הגוי שיאכלנו ישראל ביום השבת או י"ט. וא"כ אין ראיה להתיר מסי' רנ"ב והני עובדי דמס' עירובין ודברי מרדכי הנ"ל צ"ל דבאמת לא התיר רבא כ"א לכל הלוקחים ישראלים אבל לחנוני גופי' אסור:
ד סָעִיף א (ס"ק ד) מותר כו' דמ"נ כו' אי יום א' היה חול אפי' כ"ש לא היה צריך להמתין דהא לא נהנה ממלאכת י"ט דהא נעשה בחול. ואי יום שני חול הרי המתין בחול כ"ש:
ה סָעִיף א (ס"ק ה) וי"מ כו' יאמר כו' הוא דעת ר"ת דלא חייש לסברת שלא יהנה ממלאכת י"ט:
ו סָעִיף א (ס"ק ו) להקל כו פי' כשאותו אחר כו' דברי רמ"א שהקיל לכבוד אורחים הם דברי מהרא"י בת"ה. והבין הרב"י דמתיר אפילו' למי שהובא בשבילו אם הכניס אורחים. ע"ז הקשה הרב"י דניהו דסמך להקל לכבור אורחים על רוב הפוסקים שחולקים על פמ"ק וס"ל דלר"ת מותר לאחרים שלא הובא בשבילם מ"מ אורחים הסמוכים על שלחנו דין בני ביתו יש להם. וכמו שאסורי' למי שהובא בשבילם. ה"ה דאסור לבני ביתו ולאורחים הסמוכים על שלחנו וכמ"ש סעיף ה' ותי' הרב"י וז"ל דוקא בני ביתו הסמוכים תדיר על שלחנו דגם בשבילם הובא אבל אם זימן אורחים דרך מקרה כיון דאין תדירי' לאכול על שלחנו כאחרים דמיין דמסתמא לא הובא בשבילם ואפשר לחלק בענין אחר ולומר דאורחים נמי חשובים בבני ביתו וכל מה שאסור לבעל הבית אסור גם להם. מיהו ה"מ כשזמנם קודם שהביאו לו דורון דא"ל אדעתא דידהו אתי. אבל אם זמנם אחר שהביאו לו דורון ל"ל אדעתא דידהו אתי. כשהתיר מהרא"י היינו כשזמנם אחר שהביאו לו דורון כו' וראשון נראה עיקר עד כאן לשונו הרב"י אבל מהרש"ל וב"ח ומ"א לא ניחא להו לפרש דברי מהרי"א כמ"ש הרב"י וכדי ליישב קושית הרב"י פי' כשאותו אחר הזמין אחרי' ר"ל מי שלא הובא בשבילו ניהו דמחמרינן כסמ"ק ואסור לדידי' מ"מ אם מי שלא הובא בשבילו הזמין אורחים מקילינן לכבוד אורחים וסמכי' אפוסקים שחלקו על סמ"ק וס"ל דלר"ת מותר לאחרים שלא הובא בשבילם: ומ"מ אפשר כו' ר"ל ניהו דכוונת מהרא"י משמע למ"א כמ"ש מהרש"ל וב"ח דלא כהרב"י מ"מ י"ל דדין של הרב"י אמת מסבר' דאם הזמין אורחים אחר שהובא לו הדורון מותר וכתירוץ שני של הרב"י (אף דהרב"י כ' דראשון נראה עיקר היינו ליישב דברי מהרא"י נראה להדב"י יותר תי' א' דלתי' ב' צ"ל דמהרא"י מיידי דוקא בהזמין אחר שהובא לו דורון. והא מהרא"י סתם דבריו אבל מ"א שהסכים למהרש"ל וב"ח בכוונות מהרא"י אלא מסברא מסכים לדברי הרב"י מסתבר למ"א יותר כתי' השני) במהרי"ל נסתפק כו' היינו אם י"ל כתי' א' של הרב"י הנ"ל כיון דאין סמוכים על שלחנו תדיר אין חשובים כב"ב: וז"ל הרדב"ז כו' זימן אורחים במקרה כו' ומדסתם דבריו משמע אפי' זימנם אחר שהובא לו הדורון מ"מ אסור: ול"נ כו' דסמכי' אסבר' קמיית'. ולפ"ז אפי' הובא הדורון קודם שזימנם מ"מ מותר לאורחים משום כבור אורחים. דהא לדעה קמיית' אפי' לדידיה שרי אחר שהמתין כ"ש. וניהו לדידי' וכן לבני ביתו ממש מחמירים כר"ת לאסור גם ביום שני. מ"מ אורחי' דלאו בני ביתו ממש הם וגם גדול כבוד הבריות סמכי' אדע' קמיית' להתיר מיו"ט א' בכ"ש. ועסי' של"ג ד"ל הא דכ' מ"א דוקא שהזמין אורחים שאין מבני העיר הזאת ה"ט דכ' רמ"א סי' של"ג דכל שבות שהותר לצורך מצוה הותר ג"כ לכבוד אורחים וכ' שם רמ"א דוקא אורחים שאינן מעיר הזאת ע"ש. וה"ה הכא: עסי' קס"ח דמקילינן כה"ג לענין פת של גוי אם בעל הבית נזהר והאורח אינו נזהר ע"ש ואפשר דאף הרדב"ז כו' ר"ל דרדב"ז מיירי בי"ט א' דלכ"ע אסור לבע"ה שהובא בשבילו וא"ל א"כ למה היקל רדב"ז כשהזמינם במקרה לאכול בביתם הא ביום א' אסור לאחרים לדש"י ודאי וגם לר"ת לדעת סמ"ק ע"ז כתב מ"א דרדב"ז מיירי שלא היה בו חשש מחובר וצידה כ"א שהובא מח"ל וכה"ג לכ"ע מותר לאחרים שלא הובא בשבילם וכמ"ש סעיף ה' אבל לבני ביתו אסורי' כמו לדידיה לכן חילק באורחים בין דרך מקרה ובין סמוכים ע"ש ובין בביתם לבבית בע"ה: הט"ז הקיל יותר דאפי' לא הזמין אורחים אלא שיש לבע"ה צורך גדול בדבר מתירים במוצאי י"ט א' לאחר כ"ש וסומכים על דעת רש"י. ומ"מ לדעת מ"א התיר לאורחים דסמכי' אדעה קמייתא וא"כ אפי' הובא הדורון לאחר שהזמינם מותר ולעיל כ' וז"ל מ"מ אפשר שגם דעת הרב"י אמת כו' ולא הקיל כי אם בזימנם אחר שהובא הדורון. אין זו סתירה דלעיל כתב דלדעת מהרא"י דלא רצה לסמוך ע"ד רש"י לחודי' וכאן כתב מ"א סברא דנפשיה להקל יותר ממה שהקיל מהרא"י:
ז סָעִיף א (ס"ק ח) בי"ט כו' אף ע"ג דב' קדושות הן. ואם כן הרב"י דפסק כרש"י להקל בי"ט שני מטעם ממ"נ. אם כן גם בי"ט הסמוך לשבת היה ראוי להתיר אף על גב דלא שייך ממ"נ. מכל מקום כיון דשתי קדושות הן די אם ימתין במוצאי י"ט לשבת או איפכא כ"ש. ואף על גב דמכל מקום בשבת אחר י"ט או איפכא אף על גב שהמתין כ"ש מכל מקום הוי נהנה ממלאכת יום טוב דהא בשבת שאחר יום טוב או איפכא לא היה אפשר לעשותו בעצמו. אם כן גם בשני יום טוב של גליות דמותר לרש"י בליל יום שני אחר כ"ש. מטעם ממ"נ גם כן קשיא כה"ג דמאי מהני שהמתין כ"ש הא ביום טוב שני א"א לעשותו בעצמו. ואפ"ה מותר לרש"י וה"ה ביום טוב ושבת הסמוכים אין אומרים שתי קדושות הן היה ראוי להתיד וכן מבואר בש"ס בביצה דף ד' ע"א לענין ביצה שנולדה בי"ט הסמוך לשבת ע"ש: משום הכנה כיון דביומו אסור אם מתירים ביום שני הרי הוכן מי"ט לשבת או איפכא. כיון דלא הכין לעצמו ביום שהובא והכנה זו מדרבנן. מטעם שכתב מ"א סי' תקי"ג ס"ק ט"ו דמדאורייתא אפי' בראשון שרי וא"כ לעצמו הכין ע"ש: סי' תק"ז סעיף ב' ס"ק ד': אבל דגים כו' כמ"ש ס"ס תקי"ג. דכתב מהרש"ל דאפרוח שנולד בשבת שאסור בי"ט שאחריו מטעם הכנה. דלא הוי הכנה גמורה כמו ביצה. משום דהיה בעולם וה"ה דגים וע"ש במ"ש אבל פירות הנתלשים הוי כמו עצים שנשרו שכתב מהרש"ל דמיקרי הכנה דאורייתא וכמ"ש מ"א בשמו סי' תק"ז. ומ"ש מ"א פירות הנתלשים אין נאכלים חיין. דאם נתלשו בי"ט מודה מהרש"ל דלא הוי רק הכנה דרבנן. דהא מן התורה י"ט לעצמו הכין דהא מן התורה מותרין ביו"ט משא"כ בשבת דמן התורה אסורין בשבת דהא א"א לבשלם וא"כ מן התורה לא הכין שבת לעצמו ומה"ט בעי' נמי שאין נאכלין חיין דאי נאכלין חיין עדיין שבת הכין לעצמו מן התורה דהא אפשר לאכלן מן התורה חיין:
ח סָעִיף א (ס"ק ט) כדי כו' כדי רכיבה. וכתב מ"א סי' שכ"ה ס"ק י"ז וז"ל. נ"ל דא"צ להמתין אלא כדי שיוכל לרכוב ביום. דבלילה ודאי לא רכב עכ"ל:
ט סָעִיף ב (ס"ק יא) שהובא בשבילו. פי' בתחלה כו' כתב כן דלא תקשי על ש"ע דפתח אפילו תלשן או צדן לעצמו. וסיים שמותרים אפי' למי שהובא בשבילו. הא נעשה לצורך עצמו ולא לצורך שום ישראל ולכן פי' מתחלה כו': כתב הב"ח כו' ופשטא דתלמודא כו' אף על גב דלא ידעי' כו' וסיים מ"א לעיל סי' שכ"ה ס"ק י"ג דאל"כ ל"ל גוי שהביא דורון לישראל הל"ל שלקטן בשביל ישראל עכ"ל מ"א: מסתמא לקטן בשבילו. וגם אמרינן מסתמא לקטן היום וכמ"ש מ"א בס"ק זה. דרורון מסתמא מביא מן המשובח ופירות שנתלשו טובים יותר מאלו נלקטו מאתמול: והתו' בערובין כו' רצו ליישב לר"ת דאסר בדורון גם בי"ט שני דלא כרש"י א"כ צריך ליישב לדידיה ראיית רש"י מהא דאמרי' בערובין האי בר טביא דאתי לבי ריש גלותא דאתצד בי"ט ראשון של גליות ואשתחיט בי"ט שני. ומסקנת הש"ס שם דמותר בי"ט שני. היינו לכאורה כדעת רש"י. וע"ז תירץ דר"ת ס"ל דמיירי דאתצד מאיליו כו' ולא היה בו משום צידה. ולכן לא אסור כ"א ביום טוב ראשון משום מוקצה דמחוב' כמ"ש ר"ס זה אבל ביום טוב שני דאזיל איסור מוקצה מותר: ואפשר דגם הב"ח לא הקיל כו' רצה לו' דודאי גם לשיטת ר"ת דאוסר גם ביום טוב שני. אסור בדורון אפילו לא ידעי' שניצד היום ובשביל ישראל. מצד הוכחות מ"א הנ"ל. אלא אע"ג דהב"ח החמיד כדעת ד"ת וכמ"ש מ"א בשמו סס"ק ה' מכל מקום אם הוא ספק מקילים בזה דאין צריך להמתין במוצאי יום טוב שני כ"ש:
י סָעִיף ג (ס"ק יב) אסורים כו'. והקשה סמ"ק לדעת המתיר דהיינו סמ"ג משמע דאפילו הוא ספק. וכמ"ש מ"א בס"ק שלפני זה. דהוי כעין ס"ס חדא שמא אין מין זה במחובר ואת"ל מין זה במחובר שמא לא נתלשו היום או לא נתלשו בשביל ישראל. אבל ס"ס גמור לא הוי דשם ספק חד הוא. דגם ספק ראשון שמא אינו מין זה במחובר הוי ההיתר שלא נתלש היום כ"ה שם ביש"ש: ולא כתב שיש ספק כו' דאם זה המין ודאי במחובר ליכא מאן דמתיר: לכן נראה לי כו' והיה בדעתו כו' ר"ל ודאי דורון שהביא גוי לבית ישראל ודאי נתלש היום בשביל ישראל כדי להביא מן המשובח. אבל אם ישראל הלך לבית גוי ונתן לו שפיר יש ספק שמא אלו פירות שנתן לישראל. היה בדעת הגוי להביא לישראל. ואם כן ודאי נתלשו היום כו' אך יש לספק שמא עדיין לא תלש בשביל ישראל. אלא בשביל עצמו. או תלשן אתמול: ולצורך הדורון שהבטיח לישראל היה דעתו לתלוש פירות אחרים. וכיון שבא ישראל לביתו ותבע ליתן לו מה שהבטיחו נתן לו מן הפירות שתלש לעצמו. כה"ג מקילינ': ומכ"ש לר"ת דאפילו בי"ט שני אסור דגזרינן שמא יאמר שהגוי יביא בי"ט א' כדי שיאכלנו ביום שני. אם כן בלא"ה ביום טוב שני אפילו בספק לא הוי ס"ס אלא חד ספק אם תלשן היום לצורך ישראל. אבל ספק שני שמא היום חול ל"ל לר"ת. דעכ"פ אפי' היום חול אסור לומר לגוי שיתלוש ביום א' כדי לאכול ביום שני: דלא כמ"ש הרב"י כאן ר"ל בחבורו הארוך על הטור דגם לר"ת ספק מותר ביום טוב שני משום ס"ס ע"ש: ובס' חמד משה הקשה על מ"א מהא דתנן ספק מוכן אסור וארשב"ג ומעשה בגוי שהביא דורון לרשב"ג ואמר מותרים הם אלא שאין רצוני לקבל הימנו שאני שונאו. והביא המשנה המעשה. דמעשה רב שהתיר ספק מוכן. ותיקשי למ"א אמאי אמר מותרים הן. דהא לאו ספק מוכן אלא ודאי דהא הביא דורון. ולא על מ"א לבד תלונתו. אלא גם על הר"ן שכ' בפרק שואל שהקשה על דעת המתיר בספק אם הובא מח"ל בשביל ישראל קושי' הסמ"ק שהביא מ"א. ותי' וז"ל דכל שיש אותו מין במחובר דרכן של בני אדם ללקוט אותן ביומן כו' וכיון שרובן עושים כן אין תולין להקל עכ"ל הר"ן. הרי שלא כתב שהכל עושים כן. אלא שרובן עושים כן וכן מ"א דייק בלישניה וכתב דכודאי משוינן ליה הרי כתב בכ"ף הדמיון ולא כתב דהוי וודאי ממש. דבאמת ספק קרוב לוודאי הוא דהא איכא מעוט' דאין עושין כן כמ"ש הר"ן. לכן לדידן דקי"ל כת"ק דרשב"ג דספק מוכן אסור אלא לענין כדי שיעשה מקלינן בספק. היינו דוקא בספק גמור. אבל בהביא דורון דהוי ספק קרוב לודאי מחמיר ר"פ לאסור אפי' כדי שיעשה אבל רשב"ג דמתיר בספק מוכן מתיר אפי' בספק הקרוב לודאי דהיינו דורון:
יא סָעִיף ג (ס"ק יג) נאמן כו' דאפי' למ"ד דלא הוי דאורייתא ר"ל ל"מ לדעת יש"ש שהביא מ"א בסעיף קטן ח' ודאי דאינו נאמן דלדידיה כה"ג הוי איסור דאורייתא. אלא אפי' להחולקים על יש"ש כמ"ש בס"ק ח' וס"ל דכה"ג ליכא איסור תורה אפ"ה אינו נאמן:
יב סָעִיף ד (ס"ק יד) וי"א אפי' נשרו כו' דעת המתירים אפי' תלשן בשביל ישראל: אפי' לדעת ר"ת דכה"ג ל"ל שיאמר לגוי להביא ג' ימים קודם כמ"ש מג"א סקט"ז כ"ש לדעת רש"י שפסק הראב"י דליכ' משום לא יהנה כה"ג אלא משום איסור הכנה. וכמ"ש מ"א בס"ק ח'. מ"מ לא אמרי' הכנה משני ימים ועט"ז ס"ק ו' אבל הי"א ס"ל דגם משני ימים חשיב' הכנה. א"כ לאו דוקא בהביא דורון שכ' המחבר מתמירים הי"א אלא אפי' נשרו מאליהן לדעת הי"א אסור משום הכנה:
יג סָעִיף ד (ס"ק טו) דינא הכי. היינו כשהביא דורון. ר"ל לשון דינא הכי שכ' רמ"א הוא לאו דוקא. דבשני י"ט של ר"ה דבי' מיירי המחבר. אפי' נשרו מאליהן או לקטן גוי לעצמו. לדעת י"א שהביא מחבר אסורים משום הכנה וכמ"ש מ"א בס"ק י"ד. אבל בשני י"ט של גליות אפי' לרמ"א דמחמיר כר"ת אם חל י"ט ה' ו' ניהו דאסורים בשבת אם צדן בשביל ישראל והביא דורון. כיון דגם בי"ט שני אסור לר"ת וא"כ לא הכין י"ט לעצמו. גם בשבת אסור משום הכנה. משא"כ בנשרו מאליהן או תלשן גוי לעצמו דכה"ג ל"ל שמא יאמר לגוי כו' כמ"ש בש"ע סעיף ג'. ואין אסורו אפי' בי"ט ראשון אלא משום מוקצה. א"כ בי"ט שני מותר ואפי' כ"ש א"צ להמתין. כיון דממ"נ חד יום חול. כ"ש שמותר בשבת שלאחריו. ולכן מ"ש רמ"א ולדידן בשני י"ט ש"ג נמי דינא הכי לאו דוקא אלא קאי על מ"ש המחבר להדיא דמיירי בהביא דורון ולא כתב בפי' דין נשרו מאליהן וע"ז כ' דהיינו הביא דורון ולדידן גם בב' י"ט ש"ג דינא הכי לאסור בשבת הבא אחריו לדעת י"א:
יד סָעִיף ד (ס"ק יז) ואף לטלטל כו' גבי אושפזיכנא כו' דאי' בביצה דף ד' ע"א שבת וי"ט הסמוכים זה לזה. רב אמר ביצה הנולדה בזה אסורה בזה משום הכנה. ור' יוחנן אמר מותרת בזה דל"ל הכנה ואמרינן שם אושפזיכנא דר"א ב"א ה"ל ביצים שנולדו בי"ט הסמוך לשבת. ושאל אי מותר לצלותן בי"ט לצורך שבת (ע"י עירוב תבשילין) והשיבו דקי"ל כרבי יוחנן דמותרים בשבת. היינו לגמעה חי' אבל לצלותן בי"ט לצורך שבת אסור. דהא בי"ט אסורים אפי' בטלטול משום מוקצה. והיאך יטלטלן לצלותן. וא"א רע"י גוי שרי אכתי אפשר לצלותן ביום טוב על ידי גוי לצורך שבת אלא ע"כ אפי' על ידי גוי אסור: מיהו הכא י"ל כו' ר"ל דוקא לדידן ניהו דמחמירינן כר"ת לאסור אפי' בי"ט שני מ"מ כיון דלרש"י אפי' ע"י ישראל מותר לצלותו בי"ט לצורך י"ט ניהו דמחמירים כר"ת לאסור לאכלן בי"ט וה"ה לטלטלו לצלותן לצורך שבת מ"מ בזה נסמך ע"ד רש"י לטלטלן ולצלותן ע"י גוי לצורך שבת משא"כ בעובדא דאושפזיכנ'. דליכא צר להקל ע"י ישראל ושיהיה מותר היום לישראל לכן החמירו גם ע"י גוי.
טו סָעִיף ה (ס"ק יח) מח"ל אפי' כו'. ר"ל הא דמותר למי שלא הובא בשבילו בבא מח"ל כתב רש"י הטעם משום דתחומין דרבנן הקילו ועל זה כתב מ"א דאפי' בא חוץ לי"ב מיל מותר למי שלא הובא בשבילו:
טז סָעִיף ה (ס"ק יט) בתוך כו' כיון דמפורש בגמרא כו' רצה לומר אע"ג דבס"ק י"ז כ' מ"א צד להקל ע"י גוי היינו משום דיש לצרף דעת רש"י דמקיל בי"ט שני אפי' לישראל משא"כ הכא דמפורש בגמרא לאסור ואין כאן צד לסמוך להתיר ודמי לעובדא דאושפזיכנ' שהובא בס"ק י"ז ולכן אפי' שלא הובא בשבילו דמותר לדידיה מ"מ אם א"א לבשלן כ"א שהוציאן חוץ לד"א מ"מ אסור אפי' ע"י גוי: יש להקל. דהוי שבות דשבות במקום צורך י"ט:
יז סָעִיף ה (ס"ק כ) ואחרים כו' עסי' תק"ג שכ' רמ"א סעיף א' שמותר לשחוט אע"פ שא"צ אלא לכזית אבל מ"מ גם אחר השחיטה אסור למי שהובא בשבילו דהא אפי' דבר שאין צריך שחיטה אסור למי שהובא בשבילו:
יח סָעִיף ה (ס"ק כא) בכ"ש כו' ומדלא כ' כאן רמ"א כו' דהעמיד מ"א דבריו בסעיף זה בהובא מח"ל ולא הקדים דבריו לעיל במקום שהוזכר שימתין כ"ש משום דהני י"א דס"ל דבעי' להמתין כ"ש ביום כ המרדכי הטעם דאין דרך ב"א להביא מרחוק ובלילה. ומה"ט כ' מ"א לעיל בסי' שכ"ה דדוקא בבא מח"ל החמירו הני י"א להמתין כ"ש ביום אבל בבא מתוך התחום אלא שיש בו חשש צידה במחובר היכי דצריך להמתין כ"ש מודים הני י"א דאם ממתין בלילה כ"ש סגי ע"ש לכן לא הקשה מ"א על כדי שיעשה המוזכר גבי צידה ומחובר גם תירוץ מ"א לא שייך שם:
יט סָעִיף ו (ס"ק כב) לצורך כו' כדאמרי' בהאי לפת'. והוא בעירובין דף מ"ם האי לפת' דאתי למחוזא בי"ט חזי' רבא דכמישי אמר הני ודאי מאתמול נעקרה וליכא חשש מחובר ומאי א"ל דלמא מח"ל אתי הא קי"ל הבא בשביל ישראל זה. מותר לישראל אחר. כ"ש הני דאדעת' דגוי אתי (ועי"ל במ"א ס"ק ג') כיון דחזי שמרבים להביא אסר להו ופירש"י הני ודאי אדעתא דישראל אתי עכ"ל הרי אע"ג דרבא לא ידע שמרבים בשביל ישראל אלא כיון דאיכא רגלים לדבר שלא הביאו יותר תחלה רק אחר שהישראלים היו קונים היו מרבים להביא נראה שהביאו בשביל ישראל: וזה דוקא כשרואים כו' דהא תחלה לא אסר רבא לקנות עד שראו שמרבים להביא וכן אי' סי' תקי"ז גבי חנוני: מיהו בנכרי המוכר דגים כו' אפשר דוקא דברים אחרים דאין כ"א מישראל קונה דבר ההוא מסתמא לא הביא לצורך ישראל כ"א אדעתיה דגוי' אם הם הרוב. אבל דגים דרך ב"י הקדושים לקנות כ"א דגים לצורך י"ט א"כ אפי' גוים הרוב מ"מ ישראל רוב הקונים ואם נתיר לישראלים ליקח פעם אחרת יביא בשביל ישראלים והישראלים יקנו ממנו: וגוי הדר בכפר כו' יש להסתפק כו' ר"ל כיון דאין דירתו בעיר שישראלים דרין בו אלא בכפר א"כ מאן יימר שלכתחלה צדן להביא לעיר שישראל דרין בה ואדעת' דישראל אדרבא ניזל בתר רובא דעלמא שהן גוים ותחלת צידתו הי' להביאו למקום אחר שאין ישראל דרי' בה ואח"כ נמלך והביאן לעיר הזאת שישראל דרין בה: וא"כ אין להם דין מחוסר צידה וא"כ ניהו דבי"ט א' אסורים משום מוקצה מ"מ בליל י"ט שני מותרים מיד. ואם הובא מח"ל עכ"פ די אם ממתין בליל מוצאי י"ט א' כדי שיעשה: עמ"ש סעיף ב' ר"ל דהב"ח ר"ל דאפילו הביא דורון או למכור מכל מקום איכא ס' לקטן או צדן היום או אם נעשה בשביל ישראל עד שיוודע בודאי שלקטן או צדן היום ובשביל ישראל. וניהו דמ"א חולק עליו בס"ק י"א וי"ב דבדורון או למכור הוי כאלו נודע ודאי שלקטן או צדן היום ובשביל ישראל ומכל מקום בנדון דהכא יש לצרף דעת הב"ח להקל:
כ סָעִיף ו (ס"ק כג) מחצה כו'. ונ"מ אי בעינן כדי שיעשה דלסמ"ג דמשוה ליה ודאי צריך להמתין כדי שיעשה. ולרש"י דהוי ספק תלי' אם צריך להמתין כדי שיעשה במחלוקת שהובא בסי' שכ"ה וכמ"ש מ"א כאן ס"ק י"ב ע"ש:
כא סָעִיף ז (ס"ק כד) ואם כו' וביש"ש פסק כדעת המתירים. היינו בסי' שכ"ה שהובא שם בזה פלוגתא דתנן בשבת דף קנ"א גוי שהביא חלילין לא יספוד בהן ישראל אא"כ באו ממקום קרוב. ושאל הש"ס מאי ממקום קרוב ואמר שמואל חיישינן שמא חוץ לחומה לנו וקי"ל כשמואל דתניא כוותיה. ופירש"י דחיישי' ר"ל לקולא ואשכחן כה"ג ל' חיישינן לקולא. ר"ל דמספקא אנו תולין להקל שלנו חוץ לחומה תוך התחום. וא"כ לדעת רש"י בכל מקום שיש ספק אם בא מח"ל אנו תולין להקל וא"צ להמתין כ"ש. אבל הרי"ף פי' כפשוטו חיישינן לחומרא וכוונת שמואל במ"ש שמא חוץ לחומה לנו. אפי' ראינו שבאו בשבת בהשכמה לא תימא שוודאי אתמול לעת ערב היו תוך התחום. אלא חיישינן שמא היו רחוק מן העיר והלכו כל הלילה ולנו סוף הלילה חוץ לחומה ולכן באו בהשכמה וצ"ל כ"ש. א"כ להרי"ף כל ספק ח"ל צריך להמתין כ"ש. ופסק יש"ש כדעת רש"י: דבי"ט שני יש להקל דהוי ס"ס. וא"ל ניהו דהרב"י בסי תצ"ז כ' כן. מ"מ הא מ"א בסי' תצ"ז ס"ד ד' הביא בשם יש"ש. דספק מוכן בי"ט שני לא הוי ס"ס והסכים מ"א עמו. מ"מ כאן מסכים מ"א להתיר בי"ט שני: לדעת הרב"י שפיר הוי ס"ס. ולדעת יש"ש דלא הוי ס"ס. מ"מ לדידיה אפי' ביו"ט א' מותר בלילה וא"צ להמתין כ"ש. וכיון דלכל מר מותרים מקילינן. וכה"ג כתב מ"א לעיל סי' קפ"ד והביא דמיון לזה מדברי ת"ח כלל למ"ד דין י"ג:
כב סָעִיף ח (ס"ק כה) מותר בשני. וביש"ש כתב דזהו לדעת רש"י כו' ולשיטתיה אזיל כולי עיינתי ביש"ש ומשמע להיפך וז"ל בפ' אין צדין סי' ח' ודבר שאינו מחובר שהובא לישראל בי"ט א' של ר"ה כתב הרא"ש וז"ל כתב הרז"ה ז"ל שנשאל לפני חכמי לוני"ל ז"ל והשיבו שמותר בי"ט שני. מפני שאין כו' אלא כעין קנסא שמא יאמר לו להביאן ודיין שקנסו אותו בי"ט א'. וכן י"ט א' וב'. ומזה יש ללמוד דכ"ש דלא בעי' כ"ש גבי תחומין עכ"ל הרא"ש וכתב ע"ז יש"ש ולפי סברתו מאחר דלא קי"ל כוותיה בתחומין אלא מצריכי' להמתין כ"ש בתחומין. כ"ש שיש לאסור בשני י"ט של ר"ה. אבל אני אומר שאין זה כ"ש דב' ימים של ר"ה יש להקל דאפשר דלא עדיפא משני י"ט של גליות לאותו שהובא בשבילו שאסור לר"ת ובתחומין מודה. ה"נ הכא אבל בכ"ש שהוא איסור היום וא"כ מאחר שאסרי' לאותו שהובא בשבילו אותו יום. בכ"ש נמי הוא בכלל. ותדע שסברא זו נכונה שהרי הר"ן כו' עכ"ל יש"ש. ולפענ"ד מ"ש וביש"ש כתב היא ט"ס וצ"ל ספר אחר אשר לא ידעתיו. ובלבוש כתב להיפוך וז"ל כיון שהפוסקים כ' טעם ההיתר דהא אין אסורו אלא שמא יאמר לגוי כו' כמ"ש מ"א ס"ק ה' ואין חשש זה כדאי לחשבו לאיסור ממש. ואינו אלא כעין קנס ודי שקנסוהו ביום א'. א"כ י"ל דוקא לטעם זהו שהו' דעת ר"ת יש להקל. אבל לדעת רש"י וכוותיה פסק הרב"י ר"ס זה טעם שלא יהנה ממלאכת י"ט אפשר דאסור בי"ט שני של ר"ה או שבת וי"ט הסמוכים והניחו בצ"ע. ועיין מ"ש בס"ק כ"ו:
כג סָעִיף ט (ס"ק כו) מותר כו' שהרי אין הגוי מביא משלו כו' ר"ל דהגזרה בכל מקום היא דאם נתיר לו ענין מה יתירו דבר הדומ' לזה וזה לא' שייך כאן ודוקא אם הגוי מביא דורון מפירות שלו. אז יש לחוש פן יאמר לגוי שיביא לו מפירותיו בי"ט. אבל נדון דהכא דהגוי הביא של ישראל אחר. ל"ל שמא יאמר לגוי להביא לו פירות ישראל אחר. הא הישראל אחר לא ישמע לו למיעבד איסורא. ואי שיאמר לגוי שיביא לו מפירות הגוי עצמו. הלא זה אינו דומה לנדון שנתיר לו עכשיו שהביא פירות ישראל וכה"ג לא גזרי' כנ"ל: ונ"ל דבזה לכ"ע מותר כו'. מ"א נתכוין בזה לאפוקי מדעת מהרש"ל שהביא ט"ז שכתב לפי טעם זה דההיתר מפני שאין הגוי מביא משלו כו' אין להתיר כ"א לדעת ר"ת דס"ל טעם האיסור שמא יאמר לגוי כו' משא"כ לטעם רש"י הטעם האיסור שלא יהנה ממלאכת י"ט אפי' כה"ג אסור דניהו דהדורון משל ישראל. מ"מ אם נתיר למי שהובא בשבילו נהנה ממלאכת י"ט עכת"ד מהרש"ל ומ"א חולק דלכ"ע אפילו לדעת רש"י שרי כה"ג דהרי הרב"י ר"ס פסק כרש"י ומ"מ הביא האי דינא שישראל ששיגר דורן כו' אלא דמהרש"ל לשיטתו יפה כ' ומ"א ס"ל כשיטת מהרש"א. דרש"י כתב אהא דאמר ר"פ דף כ"ה ע"א דבר הבא מח"ל הבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר. וכתב רש"י הטעם מה שהיקלו בבא מח"ל יותר מהיכי דאיכא חשש צידה או מחובר הואיל ותחומין דרבנן. וכתב עוד וטעם אחר נ"ל מח"ל אסורים גזרה שמא ישלח בשבילו והבא בשביל זה מותר לאח' דליכא למיגזר שאינו מכיר עכ"ל רש"י ומהרש"ל וכן בספרו יש"ש מחק האי טעם אחר מדברי רש"י דהא רש"י ס"ל הטעם משום שלא יהנה כו'. אבל מהרש"א מקיים הגרסא וז"ל דודאי ביש במינו במחובר הוי טעמא משום שלא יהנה ממלאכת י"ט ומש"ה לא חלק בינו לחבירו. אבל גבי מח"ל דלא נעשה בגוף הדבר איסור מלאכה לא גזרו. אלא משום שמא ישלח בשבילו. ולכן מותר לאחר. דליכא למגזר ביה שאינו מכירו עכ"ל מהרש"א ודברי מהרש"א צ"ב קצת. דודאי הא ל"ק למה הוצרך רש"י ליתן טעם היכא דאיכא חשש צידה או מחובר שלא יהנה כו'. ת"ל ג"כ מטעם שלא ישלח בשבילו כמו בח"ל. משום דלטעם זה היה מותר לאחר ובצידה ומחובר רצה רש"י לאוסרו אפי' למי שלא הובא בשבילו לכן הוצרך לטעם שלא יהנה. אבל הא קשיא איך כתב רש"י דבמוצאי י"ט ראשון לאחר שהמתין כ"ש מותר ממ"נ. משמע דאפי' למי שהובא בשבינלו מותר. ואמאי לדידיה עכ"פ יאסר גם בי"ט שני. דניהו דבי"ט שני מצד ממ"נ אזיל טעם שלא יהנה מ"מ יאסור משום שמא ישלח בשבילו וכמ"ש ר"ת לטעם זה באמת. ונ"ל דס"ל לרש"י כדעת המתירים בסעיף ד' ועדיפ' מינייהו שהם התירו בר"ה שחל ה' ו' לאכול הדורון בשבת. דשני ימים קודם לא גזרינן שיאמר לגוי להביא. ורש"י סבירא ליה דאפילו יום א' קודם לא גזרינן שיאמר לגוי כו' ולכן גם מטעם שלא יאמר כו' מותר בשני (ועמ"ש בזה בע"ה בחדושי לביצה) ובזה א"ש דברי מ"א דהאי דינא שישראל ששיגר דורון הוא לכ"ע אפי' לדעת הרב"י ס"א דפסק כרש"י דהטעם שלא יהנה. דמ"מ בבא מח"ל גם לרש"י ליכא טעם אחר כ"א גזרה שלא יאמר לגוי כו' דשלא יהנה לא שייך גבי מח"ל כיון שאינה נהנה ממלאכה עצמה. והן הן דברי מהרש"א הנ"ל. שכ' וז"ל אבל גבי מח"ל דלא נעשה בגוף הדבר איסור מלאכה כנ"ל וא"כ ממילא ישראל הנהנה ממנו אינו נהנה ממלאכ' עצמה וכמ"ש מ"א. וכיון שאין הגוי מביא משלו גם טעם שלא יאמר כו' לא שייך כנ"ל ולכן מותר לכ"ע: שהגוי החליף כו' ר"ל החליף ונתן תמורתן פירות שלו שתלשן היום ואע"ג דלא תלשן בשביל ישראל. מ"מ בי"ט א' אסורים משום מוקצה כמ"ש סעיף א' ולכן צריך חותם. אבל די בחותם אחד כמ"ש בי"ד סי' קי"ח כיון דאין אסור כי אם מדרבנן. וע"ש בש"ך דעת הר"ן ורש"י: ובס' ת"ד כו' דמדברי כ"ה לא שמענו לאסור אלא כששלח גוי להביא לו ויודע שהגוי יצטרך להביא בי"ט דהוא עביד אסורא ולכך אסורים לו אבל כששולח לחברו והמשלח ידע שיצטרך להביא בי"ט לא שמענו מרברי כ"ה שאסורים למי שנשתלחו לו. דהא הוא לא עביד אסורא. אבל מדברי ס' ת"ד מבואר דגם כהאי גונא אסור למי שנשתלחו לו. ומ"א הסכים לזה דדומה למבטל איסור דקי"ל דאסור גם למי שנתבטל בשבילו. דקנסוהו שלא יתקיים מחשבת המבטל. וה"ה הכא. דאסורים אפי' למי שנשתלח בשבילו.
כד סָעִיף ט (ס"ק כז) ודוקא כו' ומפני זה כ' כו' ר"ל כי היכי דלא יסתרו הני תרי תשובות רשב"א זה א"ז דהא דין ישראל ששיגר דורון הפירות הן של ישראל דצריך הכן: ועוד קשה כו' מחמת שהיה ח"ל לא מהני דעתו עליו כמ"ש סימן תצ"ח ס"ג. שכ' בהמות שיוצאות ורועות ולנות ח"ל אם באו בי"ט תוך העיר אין שוחטים אותם ביום טוב מפני שהן מוקצים ואין דעת אנשי העיר עליהן עכ"ל וס"ל למ"א מדלא כ' ולא היה דעת אנשי העיר עליהן מערב י"ט משמע שר"ל במ"ש ואין דעת אנשי העיר עליהן ר"ל כל השנה לכן סתם דבכ"ע אין שוחטים אותן אפי' היה דעתן עליהן מעי"ט דכה"ג לא מהני דעתו עליהן. וטעם כתב מ"א אח"ז: והאי מימרא בי"ט מיירי כו' מדאמרינן אם הוחזרו למקומן שיצאו משם אפי' במזיד לא הפסידו מקומן וכאילו לא יצאו. ומותר להוליכן אלפים אמה לכל רוח ואי בשבת איירי הא אסור לטלטל הפירות אפי' ד' אמות בר"ה או כרמלית והיכי משכחת לה שיהיה להן אלפים אמה אע"כ מיירי בי"ט דהוצאה מותרת. אבל תחומין גם בי"ט נוהג: דמוקצה אסור כדלעיל סי' תצ"ה. ר"ל אע"ג דבשבת קי"ל כר"ש דל"ל מוקצה מ"מ בי"ט קי"ל כר"י דא"ל מוקצה. וי"ל דש"ה כו' כוונתו ליישב קושי' הסמוכה מסי' ת"ה שהיה הקושי' היותר חזקה אבל שני קושיות הראשונות אין מיושבים בתי' זה: ומ"מ צ"ע כו' ר"ל מלבד שני קושיות הראשונות הנ"ל עוד צ"ע וכדאמרינן בעירובין דף מ"ה ע"ב למ"ד חפצי הפקר קונים שביתה במקומן אם ירדו גשמים מעי"ט חוץ לעיר יש להן אלפים אמה לכל רוח ממקום שירדו. הרי דשרי לטלטלן דלא הוי מוקצה. ומוקמי' שם דע"כ מיירי שאין סמוכים לעיר ואין דעת אנשי העיר עליהן. דאי הוי סמוכים לעיר ודעת אנשי העיר עליהן ה"ה כרגלי אנשי העיר ולא קנו שביתה במקומן: גבי שור של פטם. וכמ"ש לעיל סי' שצ"ז סעיף ו' דאמר שמואל המפטם בהמות למוכרן אחר שיתפטמו הקונה ממנו בי"ט ה"ה כרגלי הלוקח ולא כרגלי הפטם. וכתב הר"ן הטעם וז"ל כיון שרגיל למכור לכל מרשותיה מפיק ליה וברשות אחר לא מוקי ליה הילכך כשור של הפקר עבדינן ליה שהוא כרגלי הזוכה בו ראשון. אבל לא משום ברירה (ר"ל לאפוקי מפרש"י שפי' הטעם וז"ל כיון דאורחיה לזבוני מאתמול אוקמי' ברשות כל מאן דאתי לזבוני עכ"ל רש"י) דהא שמואל ל"ל בריר' (ור"ל לפי' ר"י דאוקמי אתמול ברשות מי שמחר יקנה צ"ל מטעם ברירה מי שקנה בי"ט דהוברר למפרע דאוקמי ברשותיה דהאי קונה) והג"מיי כ' פ"ב מהל' י"ט כתב שהובא כצ"ל: וטעמו דוקא כו' ר"ל מכל הני ראיות מוכח דלא כהבנת רמ"א בדברי רשב"א דאם נשתלח לא' דבר מחוץ לתחום הוי מוקצה אם אין דעתו עליו דא"כ אפילו דעתו עליו לא מהני וכמ"ש לעיל מסי' תצ"ח. ועז"כ מ"א דדוקא בבהמות שהן ח"ל כו' ר"ל האי דסי' תצ"ח: כיון שלא הביאן. והי' כעין סברת רש"י במוקצה דמחובר הובא במ"א ס"ק א'. ואע"פ כן צ"ל דהכא עדיף ממוקצה דמחובר דהא במוקצה דמחובר כ' רש"י דלא חלקו בין של ישראל ובין של גוי וכאן אמרינן דשל גוי א"צ הכן וגם שם אפי' ר"ש מודה: אבל הכא לא אקצוהו כו' ומי שנשתלחו לו לא ידע וגם לא היה אפשר לו להביאן קודם י"ט ולכן לא הוי מוקצה. אך לפ"ז צ"ל ראיית רמ"א ממ"ש הרב"י בשם רשב"א דהא דמותר דבר שהובא מח"ל כו' אבל פירות ישראל אסורים לכל דמוקצה הם כו'. צ"ל דלא מיירי שגוי הביא לו פירות שישראל אחר שלתן לו. אלא ר"ל שגוי הביא לישראל פירות שהן של ישראל זה שהובא לו. דזה דומה לבהמות שבאו מח"ל שבסי' תצ"ח דהיה אפשר לו להביאן מעי"ט אמרינן דאקצי' דעתיה מהן. והא דהוצרך לומד דאם הפירות של גוי מותרים דשל גוי א"צ הכן ת"ל דלא אקציה ישראל דעתו מהן דהא לא היה אפשר להביאן מעי"ט זה אינו דאי של גוי היה צריך הכן. א"כ כיון דהגוי לא הביאן מעי"ט אקצי' גוי דעתיה מהן. ואם כן כיון שהם מוקצים לגבי בעלים שהוא הגוי הן מוקצים לכל אדם. ועס"ס ש"ח: ולפי מ"ש סי' תצ"ח דלר"ש שרי. היינו האי דבהמות שרועות ולנות חוץ לתחום דהוי מוקצה היינו דוקא לר"י אבל לר"ש שרי לאפוקי מדעת מהרש"ל שהביא מ"א שם דפוסק כהאי תי' הש"ס סוף ביצה. דבהמות הנ"ל דומה לגרוגרות וצמוקים דאפילו לר"ש אסורים. אבל לפי מ"ש בש"ע דהאי דבהמות הנ"ל לר"ש דקיי"ל כאידך תי' הש"ס. א"כ למאן דל"ל מוקצה בי"ט. א"צ לכל שקל' וטרי' של מ"א ובלא"ה האי דישראל ששלח דורון כו' מותר אפי' לא היה דעת מי שנשתלח לו עליו: עסי' תצ"ה דשם יש פוסקים כר"י בי"ט דאית ליה מוקצה. וא"כ לדעה זו צריכים לשקל' וטרי' דהמ"א הנ"ל:
א סָעִיף א ס"א או שמחוסר כו'. מתני' שם ומעשה בא"י א' ובגמ' שהספק מוכן כו': אף למי כו'. ממש"ש ואם אין כו' והבא בשביל כו' משמע דברישא אין חילוק וכ"מ בעירובין מ' א' ועמ"ש בס"ב ע"ש: ואפי' עבר כו'. ירושלמי פ"ח ותרומות הלכה ג' מ"ט דר"א משום שהתחיל תני ר"נ אומר לא שהיה רא"א משום שהתחיל בהיתר אלא שרא"א הלעוס כבלוע אף בשבת כן ופי' הר"ש לענין פירות הנושרין וקי"ל כר"י: ואפי'. גמרא שם וליטעמיך כו'. ולערב כו'. שם: ובשני י"ט כו'. כמ"ש בספ"ג דעירובין לט ב' ההוא בר טביא כו' וכמו ביצה שם וריש י"ט: ויש מחמירין. דס"ל דהטעם שלא יאמר וא"כ אף בי"ט שני אסור מה"ט אבל רש"י מפרש משום שלא יהנה ובירושלמי דנדה והביא תוס' בעירובין שם משמע כפי' רש"י שאמרו לא תמלא אשה קדירה עססיות כו' בכדי שיעשו מפני שהניית שבת עליו ויש לדחות ותוס' הקשו על רש"י מ"ש ממבשל בשבת בשוגג יאכל הא נהנה ממלאכת שבת ואף לר"י דאוסר א"צ בכדי שיעשו וערא"ש. ולכן לפי' תוס' אין ראיה מביצה ובר טביא דשם נעשה מאליהן ושם א"צ בכדי שיעשו דאף אם עשאו א"י אלא שאינו בשביל ישראל א"צ בכדי שיעשו כמ"ש בשבת קנ"א א' וז"ש כאן בכדי שיעשו בזמן הראוי לעשיה: ונוהגין כו'. דהרא"ש כ' דלפי' תוס' לישראל אחר מותר בליל שני מיד וא"צ אפי' בכדי שיעשו כמ"ש בריש ב"מ דאין אדם חוטא כו' משא"כ לפי' רש"י וא"כ לאחר בכדי שיעשו מותר לד"ה ובסמ"ק בהג"ה כתב דאפילו לאחרים אסור עד מי"ט שני וכ"מ מדלא חילקו כאן כמו בחוץ לתחום הבא כו' וערא"ש שדחה וכ' משום שעה מועטת לא רצה לחלק וכ' תה"ד דלצורך אורחים יש לסמוך ארא"ש ועתוס' שם ד"ה הבא כו' דמשמע כדברי הגהת סמ"ק וכ"כ בשבת קכ"ב א' ד"ה ואם. נראה כו' וכן מ' פשטא דמתני' שאסור לכל וכ"כ הרא"ש שם: אבל כו'. כמש"ש והיכי איכול דתני איסי כו' א"ר ומאי קושיא כו' אלמא דכל שבביצה אסורה אסור גם כאן וכן עצים שנשרו: ושיעור כו'. כמ"ש בפ"ב דמכשירין היה בה ירק כו' בכדי שיבואו ממקום קרוב אלמא בעינן שיעור הבאה וכן בחלילין אא"כ באו ממקום קרוב ופירש הרי"ף שם אא"כ ממתין עד כדי שיבואו ממקום קרוב ובגמ' שם מאי ממקום קרוב כו' חיישי' שמא חוץ כו' אלמא ממקום קרוב הוא חוץ לתחום וז"ש ואם כו':
ב סָעִיף ב ס"ב אפי' אם כו'. כמ"ש במתני' שם מצודות כו'. וערש"י שם ב' ד"ה אם יש כו' ושם ג' א' פירות הנושרין ומתני' ספ"ד דפסחים ואוכלין בתחת כו' וע"ש בגמרא וה"ה לעשאן א"י לעצמו או בשביל א"י וכמ"ש בעירובין מ' א' חזנהו רבא דכמישי אמר כו' וכ"ש כו' משמע אם נעקרו היום אסור אע"ג דאדעתא דא"י ומשום מוקצה כנ"ל: אבל לערב כו'. כיון שצדן לעצמו ובתוך התחום וכמ"ש בשבת קנ"א א' אם רוב א"י כו' ובפ"ב דמכשירין היה בה ירק כו' אלמא דלא בעינן בכדי שיעשו ולכן מותר בי"ט שני מיד אף לפי י' התו' די"ט ב' אינו אסור אלא משום בכדי שיעשו:
ג סָעִיף ג ס"ג אפי' אם כו'. שם מצודות כו' ובגמ' שם ספק מוכן כו' ושם אם יש מאותו המין כו': אבל אם ניכר כו'. שם ואם אין מאותו כו' תוך כו' ובעירובין מ' א' חזא רבא דכמישא אמר האי ודאי כו'
ד סָעִיף ד ס"ד א"י כו' ויש אוסרים. משום הכנה כמו בביצה וכמ"ש בס"א וסברא דאשונה סובר דהא דשני י"ט של ר"ה קדושה אחת אינו אלא משום גזירה דאנן בקיאין בקביעא דירחא וניקום ונגזור הכנה דרבה לשבת. אבל הרשב"א כ' כסברא האחרונה כיון דשוו רבנן כיומא אריכתא לכ"ד שווינהו רבנן. וכ"ש לפי' תוספות דהכנה דרבה מדאורייתא כמ"ש ב' ב' ד"ה והיה ע"ש: ולדידן כו'. יש אוסרין שלא יאמר להביא לשבת וכנ"ל ויש מתירין דשני ימים קודם לא שייך שמא יאמר כמ"ש תוס' סד"ה ולערב כו' יואומר הרר"י כו': ולענין כו' דיש להחמיר כו'. וכן פסק בש"ע לעיל סי' תק"ז ס"ב דהכנה דאורייתא ויותר חמור בשבת שאחר י"ט מבי"ט עצמו וכן בהג"ה בסי' תקי"ג ס"ו: ואף לטלטל כו'. ודאי מטעם מוקצה דמחובר מותר בי"ט שני כמו במחוסר צידה בההוא טביא וכן ביצה ולענין טלטול אין חילוק בין ממילא או בשביל ישראל אלא למד מדברי הרי"ף שם והא דאמרינן אם יש כו' אפי' לטלטלו נמי אסור משום דלא חזי לאכילה מוקצה הוא וכ"כ הרא"ש שם וכ' אבל הבא מחוץ לתחום כו' מותר בטלטול כיון דמותר לישראל אחר משא"כ כאן דנהיגין כדברי הגהת סמ"ק אם לא לצורך אורחים וז"ש מאחר דנהיגין כו' וחילוק זה מבואר במתני' דמפנין תרומה טהורה אע"ג דלא חזי אלא לכהן אבל לא טבל כו' דאסור לכל ואפי' אינו אלא איסור דרבנן כמש"ש בגמ' בטבל טבול מדרבנן ואף דמאי לא התירו אלא משום דאי בעי מפקר כו':
ה סָעִיף ה ס"ה אבל מותר לטלטלן. כנ"ל ומשום מוקצה ג"כ לא נאסר כמו במדבריות ולנות חוץ לתחום דאין הא"י צריך הכן וכמש"ל סי' תצ"ח ס"ג: בתוך ד"א. עירובין מ"ז ב' וירושלמי סוף משילין א"ר זעירא הדא אמרה כלי שבא מחוץ לתחום לתחום משחשיכה מותר לטלטלו ר"ש בר כרסנא בשם ר' אחא ובלבד בד"א. או בתוך כו'. עירובין שם דכולא מברכתא כו': מוקפת חומה. דבלא"ה לא הוי כד"א וראיה מפ"ב דר"ה כ"ד ב' וע"ש תוס' ד"ה לא והרא"ש בעירובין שם: או מבצר כו'. שסתמא הוקפה ולבסוף ישבה משא"כ בעיר דסתמא ישבה קודם שעיקר עשייתה לישיבה ועיין בספ"ב דעירובין כו א': ואחרים. גמ' די"ט שם: ולערב כו'. כמ"ש בשבת קנ"א א' א"י כו' אא"כ באו כו' וכפירוש הרי"ף שם עד כדי שיבואו ושם בגמ' אמאי ה"נ ימתין כו' ועתוס' שם ד"ה א"י כו': ומותרין אח"כ כו'. כמ"ש תוס' בעירובין בשם בה"ג ואע"ג דבה"ג ס"ל דא"צ בכדי שיעשו בתחומין כמ"ש תוס' שם ולכך מותר בי"ט שני כנ"ל והביאו ראיה דלא אמרו גם בתחומין ולערב כו' וממת אין ראיה דהחמירו כמ"ש ר"י וי"א דהא דמת איירי בהביאו דרך ר"ה וע"ל סי' שנ"ה ס"ח וסט"ו וש"ע כאן פ' דבעינן בכדי שיעשו מ"מ בהא סמכינן אדעת רש"י דאף במחובר מותר בי"ט ב':
ו סָעִיף ו ס"ו בעיר כו'. שבת שם ומכשירין שם: מחצה כו'. שם ושם: או שידוע כו'. ירושל' ס"פ כל כתבי אעובדא דשמואל בי תורן א"ר יעקב בר אחא הד"א לצורכו ולצורך ישראל מותר א"ר יונה שנייא היא שאין מטריחין על האדם לצאת מביתו:
ז סָעִיף ז ס"ז אס הוא כו'. אם כו'. דאמרינן כאן נמצא כאן היה כמ"ש בכתובות: ואם לאו אסור. כמ"ש בשבת שם מחצה על מחצה כו' וכשיטת הרי"ף חיישינן לחומרא ת"כ כו'. ובעירובין שם מאי אמרת מחוץ כו'. מ' דאין ידוע:
ח סָעִיף ח ס"ח דבר כו'. דבתחומין דרבנן הקילו ועיין ט"ז:
ט סָעִיף ט ס"ט ישראל כו' מותר כו'. עמ"א ואפי' לדעת רש"י ע"ש ועט"ז: אבל אסור כו'. כמ"ש בס"ח: ודוקא כו'. כמ"ש בסוף י"ט בבהמות מדבריות דוקא לנוח תוך התחום וע"ל סי' תצ"ח ס"ג:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.