א מֻתָּר לִשְׁלֹחַ לַחֲבֵרוֹ בְּיוֹם טוֹב בְּהֵמָה, חַיָּה וְעוֹף אֲפִלּוּ חַיִּים, וְיֵינוֹת, שְׁמָנִים וּסְלָתוֹת וְקִטְנִיּוֹת, אֲבָל לֹא תְּבוּאָה, לְפִי שֶׁמְּחֻסֶרֶת טְחִינָה שֶׁהִיא מְלָאכָה הָאֲסוּרָה בְּיוֹם טוֹב.
ב כָּל דָּבָר שֶׁמֻּתָּר לִשְׁלֹח בְּיוֹם טוֹב, לֹא יְשַׁלְּחֶנּוּ בְּשׁוּרָה דְּהַיְנוּ שְׁלֹשָׁה בְּנֵי אָדָם אוֹ יוֹתֵר זֶה אַחַר זֶה נוֹשְׂאִים כֻּלָּם מִין אֶחָד; אֲבָל אִם כָּל אֶחָד נוֹשֵׂא מִין אַחֵר, מֻתָּר.
ג מְשַׁלְּחִים כֵּלִים אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָם תְּפוּרִים, שֶׁהֵם רְאוּיִם לִשָּׁעֵן עֲלֵיהֶם, וַאֲפִלּוּ יֵשׁ בָּהֶם כִּלְאַיִם, אִם הֵם קָשִׁים; וּמְשַׁלְּחִין תְּפִלִּין, כֵּיוָן שֶׁרְאוּיִים לַהֲנִיחָם בַּחֹל. הַגָּה: וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה, אֲפִלּוּ דֶּרֶךְ רְשׁוּת הָרַבִּים מֻתָּר לְשָׁלְחָן (בֵּית יוֹסֵף).
א סָעִיף א {א} לשלוח לחבירו ביו"ט וכו' - היינו לדורון ואפילו דרך ר"ה כדמסיים הרמ"א לבסוף כיון שיכול חבירו ליהנות מהן כגון ששולח לו מיני מאכל וכלים ובגדים שראוי להשתמש בהם וכדלקמיה ואפילו אם שולח לו בע"ח הרי יכול לשוחטם לצורך יו"ט ואפי' אם הוא יודע שחבירו לא ישחטם מ"מ כיון שאלו היה רוצה היה יכול לשוחטם ולאוכלם מותר לשלוח לו:
ב סָעִיף א {ב} בהמה חיה ועוף - לפי דעת המחבר לעיל בסימן תצ"ה דאוסר מוקצה ביום טוב מיירי הכא בבהמה שאינה עומדת לגדל ולדות וכן בעוף סתמי דאלו בבהמה העומדת לגדל ולדות וכן בעוף שעומד לגדל ביצים הוא מוקצה ואסור לשוחטן ביו"ט:
ג סָעִיף א {ג} וקטניות - לפי שדרך לבשלן שלמים בלא טחינה והרי הן ראויין אפילו לבו ביום:
ד סָעִיף א {ד} אבל לא תבואה - בין חטים או שאר מיני תבואה ואע"ג דחטים ראוין לעשות מהן קליות או איזה מיני תבשיל מ"מ כיון דסתמן עומדות לטחינה וטחינה אסורה ביו"ט נראה בהולכתו שהוא לצורך חול ומחזי כמתעסק ביו"ט לצורך חול ואסור ומטעם זה הסכימו כמה אחרונים דאסור לשלוח אפילו במקום שיש עירוב:
ה סָעִיף א {ה} לפי שמחוסרת טחינה - ואע"ג דשעורים חזיין לבהמה בלי טחינה מ"מ רובן עומדות לטחינה למאכל אדם. אכן אם חבירו צריך היום ליתן תבואה לבהמתו מותר לשלוח לו במקום שיש עירוב [כדי שלא יהא בו משום איסור הוצאה דהא בשביל בהמה אסור להוציא כדלעיל בסימן תקי"ב ס"ג בהג"ה] ויש מחמירין גם בזה:
ו סָעִיף ב {ו} בשורה - דאוושא מילתא ונראה כמוליכו למכור בשוק. ואפילו דרך מבוי המעורבת אסור לשלוח:
ז סָעִיף ב {ז} זה אחר זה - לאפוקי כשהיא בערבוביא דלא מקרי כשורה ויש מן הפוסקים דס"ל דבכל גווני אסור:
ח סָעִיף ב {ח} מותר - דעכ"פ לא הוי לכל מין כ"א איש אחד:
ט סָעִיף ג {ט} כלים אע"פ שאינם תפורים - דהיינו בגדים אבל לא מנעל שאינו תפור שאין נאותין בו בחול כמו שהוא בלי תפירה:
י סָעִיף ג {י} אם הם קשים - בענין שמותר לישען עליו כמ"ש ביו"ד סימן ש"א ע"ש:
יא סָעִיף ג {יא} ומשלחין תפילין - ר"ל כשהן תפורין ומתוקנין כל צרכן שהן ראוין להיות נאות בהן בחול:
יב סָעִיף ג {יב} כיון שראויים וכו' - ואע"פ שאסור להוציא שום דבר ביו"ט כל שאינו צריך לו ואינו מוציאו אלא לצורך חול כמו שיתבאר בסימן תקי"ח מ"מ כיון שהוא נהנה ושמח במה שמשלח דורונות לחבירו ה"ז צורך שמחת יו"ט:
יג סָעִיף ג {יג} בחול - לאפוקי תבואה שמבואר למעלה לאיסור משום דאפילו בחול אינה ראויה ליהנות בלא טחינה:
יד סָעִיף ג {יד} דרך ר"ה - כדלקמן בסימן תקי"ח דהותר הוצאה ביו"ט כשהיא צורך קצת לכו"ע:
טו סָעִיף ג {טו} מותר לשלחן - המאירי הביא בשם ירושלמי דאין לשלוח תכשיטין של זהב ביו"ט ואפילו בשל כסף מגמגם שם אבל בשיטה מקובצת בשם הריטב"א ובאור זרוע הסכימו שמותר לשלוח תכשיטין כיון שראוין להתלבש בהן:
א סָעִיף א שמחוסרת טחינה. אף על גב דחזיא לבהמה בלא טחינה מ"מ אסור לשלוח לצורך בהמה כמ"ש ססי' תקי"ב (יש"ש) ולפ"ז מותר לשלוח במקום שהוא רשות אחר לשבת:
ב סָעִיף ב בשורה. דמחזי כמי שמוליכ' למכור בשוק ונ"ל דאפי' בחצר אסור (עסי' ש"ה סי"ט):
ג סָעִיף ב זה אח"ז. וביש"ש פסק דאפי' בערבוביא אסור ובג' מינים שרי בערבוביא ואסור בזה אח"ז:
ד סָעִיף ג קשים. כדרך שמותר להשתמש בהם כמ"ש בי"ד סי' ש"א:
ה סָעִיף ג כיון שראוים. אף ע"ג דעכשיו אין ראוים ליהנות מהם מ"מ שמחה הוא לו שנהנה בשילוחן:
ו סָעִיף ג בחול. לאפוקי תבואה דאפילו בחול אינה ראויה בלא טחינה:
א סָעִיף א אבל לא תבואה. במשנה אמרינן כן ור"ש מתיר בתבואה ובברייתא אמרי' ר"ש מתיר בתבואה כגון חטים לעשות מהן לודיות מאכל העשוי מחטים שעורים ליתן לפני בהמתו והרי"ף הביא הברייתא וכתב הרא"ש עליו משמע שפוסק כר"ש ולא ידענ' טעמא מאי והרמב"ם פסק בפ"ה כת"ק וכן עיקר עכ"ל. וכ"פ כאן בש"ע כת"ק. ולעד"נ דהרי"ף מפ' דר"ש דמתיר פליג את"ק שמתיר בתבואה אפי' אם לא צריך ללודיות ולבהמתו אלא משום דאפשר ליהנות מזה ללודיות ובזה ודאי הלכה כת"ק אבל בברייתא דתנא כגון חטים כו' היינו דצריך באמת לזה בזה אף הת"ק מוד' כיון שהוא לצורך לו או לבהמתו והוא אינו מוקצה ע"כ מותר גם לשלחו וע"כ הביא הרי"ף הברייתא הזאת ונ"ל דלענין דינא שזכרנו מודים שאר הפוסקים והש"ע דמותר בצריך לזה באמת אלא דלא פירשו הברייתא כן כנ"ל נכון: ולענין הלכה אין לנו נ"מ מזה דכל הנהו אין משלחין הנזכרי' כאן היינו דרך ר"ה אבל בטלטול שרי לד"ה שהרי אין כאן מוקצה לגמרי דחטי' ראוים לכוס כמ"ש בסי' שאח"ז וכן מה ששייך למאכל בהמה ודאי מטלטלין כמ"ש סי' תקי"ב אלא לענין הולכה דרך ר"ה מיירי כאן ואנו אין לנו ר"הר ומשלחין הכל מה שאינו מוקצה:
א סָעִיף א חיים. לפי שמותר לשחוט ביו"ט:
ב סָעִיף א טחינה. אף דאפשר לעשות מהם תבשיל מ"מ עיקר התבואה עומדת לטחינה ואף שעורים שראוים למאכל אסור וכן פי' רש"ל. וכתב ט"ז לענין הלכה אין לנו נ"מ מזה דכל הנהו אין שולחין הנזכרים כאן היינו דרך ר"ה ובטלטול שרי לכ"ע ואנו אין לנו ר"ה עתה לכן משלחין הכל מה שאינו מוקצה ע"ש:
ג סָעִיף ב בשורה. דמיחזי כמי שמוליכה למכור בשוק. נ"ל דאפי' בחצר אסור. מ"א:
ד סָעִיף ב זה אחר זה. וביש"ש פסק דאפי' בערבוביא אסור ובג' מינים שרי בערבוביא ואסור בזה אח"ז:
א סָעִיף א (ס"ק א) ואע"ג דחזי' לבהמה כו' וראי חטין ניהו דחזיין לבהמה. מ"מ כיון דאין דרך ליתן חטים לבהמה אסור לשלחן: דהא בלא"ה חטין ראויים לעשות מהם קליות ואפ"ה אסור לשלחן כיון דאין רגילות לעשות מהן קליות וכמ"ש מ"א בסי' תקי"ז ס"ק ב'. אבל בשעורים א"ש דברי מ"א דשעורים הן מאכל בהמה. ואין כוונת מ"א להקשות על דברי ש"ע כ"א דינא אתי לאשמועינן וה"ק ואע"ג דחזיין לבהמה דהיינו שעורים גם בהכי מיירי ש"ע דאסור לשלחן. כמ"ש ס"ס תקי"ב דקי"ל כר"י הגלילי דדרש לכם ולא לכלבים ואסור לעשות מלאכה בשביל בהמה. שהוא רשות א' לשבת דליכא איסור הוצאה מותר לשלחן. והיינו דוקא בשעורים. אבל חטים כיון דאין עומדים לבהמה בלי איסור הוצאה אסור לשלחן כנ"ל:
ב סָעִיף ב (ס"ק ב) בשורה כו' ונ"ל דאפי' בחצר אסור. ולכאורה הטעם דכ"ד שאסרו חכמים מפני מראית העין אפי' בחדרי חדרים אסור והקשה בס' תוס' שבת בסי' ש"ה סעיף י"א כ' ופוקק זוג שבצווארה של בהמה ומטייל עמה בחצר. אבל לא בר"ה דמחזי כמוליכה למוכרה בשוק והא דהותר בחצר אע"ג דכ"ד כו' אפי' בחדרי חדרים אסור כבר תי' מ"א בסי' ש"א ס"ק נ"ו ע"ש. וא"כ קשה מ"ש הכא דאוסר אפי' בחצר דהא הכא ובסי' ש"ה טעם אחד לשניהם. ולענ"ד י"ל דרש"י כ' אהא דלא יעשנה כשורה וז"ל שלא ישלח הדורון ע"י אנשים הרבה דאוושא מילתא ונראה כמוליכם למכור בשוק עכ"ל ולכן ס"ל למ"א כיון דבשורה אוושא מלתא ראוי לאסור אפי' בחצר ודומה קצת למ"ש מ"א בסי' ש"ה הא דבעינן דוקא פקוק. אבל אם לא פקק אפי' בחצר אסור. כ' רש"י הטעם מפני שמוליד קול והקשה מ"א הא בעי' דוקא קול של שיר תי' וז"ל כשיתקשקש וישמיע קול מחזי כמאן דאזיל לחנג' (היינו למוכרה) הרי דאפי' בחצר אם משמיע קול דנשמע בחוץ יש לחוש שיחשדוהו שמוליכה למכור ה"ה הכא דאוושא מילתא י"ל כן דאסור אפילו בחצר:
ג סָעִיף ב (ס"ק ג) זאח"ז. וביש"ש פסק כו' וטעמו כתב אף על פי שהרמב"ם וסמ"ג כתבו ג' ב"א בזה אח"ז בשורה א' היא לאו דוקא ואפילו בערבוביא אסור. מדסתם הש"ס ואמר אין שורה פחות מג' ב"א ולא חתנה ההולכים בזה אח"ז אלמא דאפילו בערבוביא אסור מיהו בג' מינים דהוא איבעיא דלא אפשטא ופסקו הפוסקים לקולא כיון דהוא מידי דרבנן. אבל כשהולכים בשורה זה אחר זה מסתבר להחמיר אפילו בשלשה מינים ע"ש:
א סָעִיף א ס"א לא תבואה. כת"ק ואף להירושל' דמוקי דר"ש כר"ע הא קי"ל כריה"ג וכתב הרא"ש ונ"ל דגמר' כו' וגם כו' וע' ביש"ש פירושו ול"נ דט"ס ברא"ש שם וכצ"ל דטעמא דר"ש בחטים מפר' גמר' משום דחזי כו' מאכל אדם מ' דרבנן אסרי כו' ע"ש:
ב סָעִיף ג ס"ג שהם ראוים כו'. שם וכ"ת חזי למימך כו': וכל כו'. וכ"מ בירושלמי שם תני משלחין חטין שהן מאכל עססיות פול שהן מאכל לדיות שעורין שהן מאכל בהמה לא כן תני משם ר"ש לכל נפש אף נפשות בהמה בכלל אתיא דר"ש כשיטת ר"ע רבו כמה דר"ע אמר לכל נפש אף נפשות בהמה בכלל וכן רש"א לכל נפש אף נפשות בהמה בכלל ובר"פ המביא מהו להוציא תבן מרה"י לר"ה ולא מתניתא היא המוליך את התבן לא יפשיל את הקופה לאחוריו מתניתא כמ"ד לכל נפש אף נפשות בהמה בכלל מה צריכא ליה כמ"ד כו':
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.