א לוֹמַר לְחֶנְוָנִי לָתֵת לוֹ בֵּיצִים אוֹ אֱגוֹזִים אוֹ שְׁאָר מִינֵי מַאֲכָל וּמִשְׁתֶּה, דִּינוֹ בְּיוֹם טוֹב כְּמוֹ בְּשַׁבָּת כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל סִימָן שכ"ג (סָעִיף ד'). וְאִם הוּא עַכּוּ"ם, אָסוּר לִקַּח מִמֶּנּוּ דָּבָר שֶׁבְּמִינוֹ בִּמְחֻבָּר אוֹ שֶׁבְּמִינוֹ מְחֻסַר צֵידָה, אֶלָּא אִם כֵּן נִכָּר בָּהֶם שֶׁלֹּא נִלְקְטוּ וְשֶׁלֹּא נִצּוֹדוּ הַיּוֹם; וְכֵן לֹא יִקַּח מִמֶּנּוּ בֵּיצִים, שֶׁמָּא נוֹלְדוּ הַיּוֹם; אֲבָל דָּבָר שֶׁאֵין בּוֹ מִשּׁוּם מְחֻבָּר וְלֹא מִשּׁוּם צֵידָה וְלֹא מִשּׁוּם נוֹלָד, מֻתָּר לִקַּח מִמֶּנּוּ אֲפִלּוּ הוּבָא הַיּוֹם מִחוּץ לַתְּחוּם; וְכֵן קֶמַח שֶׁנִּטְחַן הַיּוֹם, בְּעִיר שֶׁרֻבָּהּ עַכּוּ"ם, מֻתָּר לִקַּח מִמֶּנּוּ דְּאַדַּעְתָּא דְּעַכּוּ"ם טָחְנֵי לֵיהּ; וְהוּא הַדִּין לִקַּח מִמֶּנּוּ פַּת שֶׁאָפָה בּוֹ בַּיּוֹם וְכֵן אִם נֶאֱפָה בְּשַׁבָּת שֶׁלְּפָנָיו (בֵּית יוֹסֵף).
ב יִשְׂרָאֵל שֶׁאָמַר לְעַכּוּ"ם מִבְּעוֹד יוֹם: תִּקְנֶה לִי יוֹנִים לְמָחָר, לֹא יָפֶה עוֹשֶׂה, אֲבָל אִם עָשָׂה כְּבָר מֻתָּר לֶאֱכֹל מֵהֶם בְּיוֹם טוֹב, וְהוּא שֶׁלֹּא יִהְיוּ מַפְרִיחִין; אֲבָל אִם רָגִיל בְּכָךְ, אָסוּר לֶאֱכֹל מֵהֶם דְּאֵין זֶה חָשׁוּב דִּיעֲבַד; כֵּיוָן שֶׁרָגִיל בְּכָךְ.
ג לוֹמַר לַחֲבֵרוֹ: מַלֵּא לִי כָּל זֶה יַיִן, דִּינוֹ בְּיוֹם טוֹב כְּמוֹ בְּשַׁבָּת. הַגָּה: כִּדְאִיתָא סִימָן שכ"ג. וְהוּא הַדִּין דְּאָסוּר לְהַטִּיל גּוֹרָלוֹת בְּיוֹם טוֹב כְּמוֹ בְּשַׁבָּת, כִּדְאִיתָא לְעֵיל סִימָן שכ"ב (סעי' ו').
ד לֹא יָמֹד אָדָם שְׂעוֹרִים לִתֵּן לִפְנֵי בְּהֶמְתּוֹ, אֶלָּא מְשַׁעֵר וְנוֹתֵן לָהּ.
א סָעִיף א {א} כמו שנתבאר לעיל וכו' - וע"ש במ"ב כל פרטי הדינים למעשה:
ב סָעִיף א {ב} אפילו הובא היום מחוץ לתחום - ר"ל שהובא לעכו"ם החנוני ודוקא בעיר שרובה עכו"ם דמסתמא בשביל עכו"ם הובא לו כנ"ל בסימן תקט"ו ס"ו אבל בעיר שרובה ישראל או חציה אסור ליקח ממנו דמסתמא בשביל ישראל הובאו וצריך להמתין עד לערב יו"ט ראשון ובכדי שיעשו וכדלעיל בסימן תקט"ו ס"ה:
ג סָעִיף א {ג} בעיר שרובה נכרים - היינו שרוב הלוקחים פת וקמח הם נכרים אבל אם רוב לוקחים פת וקמח הם ישראל ודאי אסור ליקח קמח דמסתמא אדעתם נטחנו אא"כ ידוע שנטחן מאתמול:
ד סָעִיף א {ד} מותר ליקח וכו' - דמשום מוקצה ליכא דחטים נמי חזי לכוס בין השמשות או לעשות מהן קליות ודייסא וה"ה שיפון ושעורים:
ה סָעִיף א {ה} ליקח ממנו פת וכו' - ר"ל אפילו ידוע שהקמח נטחן היום כיון שהוא בעיר שרוב הלוקחים הם עכו"ם מסתמא אדעתם היה הטחינה וההרקדה ואם היה ידוע לו שהטחינה וההרקדה היה מעיו"ט אז מותר אפילו בעיר שרובה ישראל דהאפיה הלא היא מלאכה המותרת ביו"ט. וכתבו האחרונים דכ"ז מיירי ששומת הלחם היה ידוע וא"צ עתה לישא וליתן עמו בעד דמי המקח דאל"ה גם גבי ישראל אסור כדלעיל בסימן שכ"ג וע"ש יתר הפרטים שצריך ליזהר גבי ישראל וה"ה גבי עכו"ם. עוד כתבו דאם אינו מאמינו העכו"ם בלי נתינת המעות מותר להניח לו משכון ע"ז אבל אסור לקרוא העכו"ם לביתו ולהראות לו המעות שיקח בעצמו דהוי עכ"פ עובדא דחול. ואפילו ע"י עכו"ם אסור לקנות:
ו סָעִיף א {ו} שאפה בו ביום - עיין ב"י וד"מ שיש שמחמירין בזה ובשו"ע סתם להקל כדעת המתירין וכתב הח"א דאין להקל כ"א בעת הצורך:
ז סָעִיף א {ז} וכן אם נאפה בשבת שלפניו - ר"ל דלא אסרינן ליה משום הכנה שמכין משבת ליו"ט הואיל דמעיקר הדין אף בשבת גופא מותר לאכול (דאף דמשום חומרא דשבת מחמירין לעיל בסימן שכ"ה ס"ד שלא בשעת הדחק עכ"פ ביום טוב שלאחריו אין להחמיר):
ח סָעִיף ב {ח} למחר - ר"ל לצורך יום טוב:
ט סָעִיף ב {ט} לא יפה עשה - פי' בין שנתן לו מעות לקנות לו למחר ובין שאמר לו קנה ממעות שלך ואני אחזיר לך בכל ענין אסור ואפילו אם הגוי קונה בלא מעות אפ"ה אסור כיון שהעכו"ם פוסק סכום המעות ביו"ט והטעם דכל מה שאסור לעשות על ידי ישראל בעצמו אסור לומר לעכו"ם לעשותו ביו"ט אפילו אם מצוהו מעיו"ט לזה:
י סָעִיף ב {י} והוא שלא יהיו מפריחין - פי' דאז ליכא בהם משום צידה [דכיון שאינם יכולים לפרוח הו"ל כניצודין ועומדין אבל אם הם מפריחין איכא למיחש שמא ניצודו היום ואע"פ שניצודו בשביל גוים או אפילו ניצודו ממילא מ"מ ידוע דכל דבר שמחוסר צידה מבע"י אסור משום מוקצה וכדלעיל בס"א] והזמנה כשאר יוני ישראל אינם צריכין דשל עכו"ם א"צ הכנה וכדלעיל בסימן תצ"ז סט"ו. וכל זה כשהובא מתוך התחום או אפי' מחוץ לתחום ובעיר שרובה עכו"ם דאדעתם הובאו אבל בעיר שרובה ישראל ומחוץ לתחום אסור לאכלם עד לערב בכדי שיעשו וכנ"ל בסי' תקט"ו:
יא סָעִיף ב {יא} אסור לאכול מהם - היינו עד לערב ובכדי שיעשה כדי שלא יהנה ממה שקנו עבורו ביו"ט:
יב סָעִיף ד {יב} לא ימדוד וכו' - מפני שנראה כאלו הוא מודד למכור ועיין לעיל בסימן שכ"ד ס"ב במ"ב וה"ה לענין יו"ט:
א סָעִיף א מחוץ לתחום. דוקא בעיר שרובה עכו"ם עסי' תקט"ו ס"ז:
ב סָעִיף א קמח שנטחן היום. ומשום מוקצה ליכא דחטים חזי לכוס או לעשות ממנו קליות (הרא"ש ור"ן ותו') וא"ת א"כ יהא מותר לשלוח תבואה בי"ט (ועסי' תקי"ו) וי"ל דאין רגילין לעשות ממנה מאכל אדם ונ"ל שאפילו שיפון ושעורים אינן מוקצין אף על גב דלענין ברכה לא חשיבי נאכלין חיין כמ"ש סי' ר"ח ס"ד מ"מ לענין מוקצה חשיבי דהא אפי' בשר חי אינו מוקצה משום דחזי לכוס כ"ש הני ועוד דהא גמרו בידי אדם הוא ועסי' שכ"ה ס"ד די"א דקמח מוקצ' הוא וצ"ל דרב"י לא ס"ל ה"ט אלא גזירה שמא יאמר לעכו"ם לעשות בשבילו ובחנוני לא גזרי':
ג סָעִיף א שרובה עכו"ם. ובעיר שרובה ישראל אסור ליקח קמח מהעכו"ם ומהרי"ל חתם הקמח בעי"ט אצל העכו"ם ופ"א מצא החות' מקולקל ואסר ליקח הפת עכ"ל, ונ"ל דאם ישראל קנה קמח או דגים בעי"ט והניח אצל העכו"ם בלא חותם ובי"ט רואה שהוא טוב ויפה כמו הראשון שרי דלא חיישי' שהעכו"ם החליף אם אינו נהנה בחליפין כמ"ש בי"ד סימן קי"ח:
ד סָעִיף א ליקח ממנו פת. מיהו אסור לקרות העכו"ם לביתו וליתן בעדו המעות דהוי עובדא דחול (לבוש רי"ו וב"י) ואפי' על ידי עכו"ם אסור לקנות כמ"ש ס"ב (יש"ש) ונ"ל דבמקום ששומת הלחם ידוע וא"צ פיסוק דמים מותר ללקחו בלא נתינת מעות כמ"ש סי' שכ"ג:
ה סָעִיף ב מותר לאכול. ואם יש לחוש שהובא מח"ל והיא עיר שרובה ישראל אסור:
א סָעִיף א מחוץ לתחום. פי' לא בשביל ישראל כמ"ש בסי' שלפני זה:
ב סָעִיף א וכן קמח כו'. דמשום מוקצה ליכא דחטים נמי חזו לכוס בין השמשות ולעשו' מהן קליות ודייס' והטחינה היא בהיתר כיון דרוב עכו"ם ונ"ל פשוט דהך רוב עכו"ם היינו שרוב הלוקחים פת וקמח הם עכו"ם אבל אם רוב לוקחים פת וקמח הם ישראל ודאי אסור ליקח קמח אא"כ ידוע שנטחן מאתמול ודין מסל"ת נתבאר בסי' תקט"ו: כ' ב"י ולענין מעשה נראה דבמקום שלא נהגו איסור מותר ליקח אפי' מחנוני עכו"ם כל דבר אכילה אע"פ שהוא מוקצה דבדבר שהוא של עכו"ם לא שייך מוקצ' ואפי' ידוע שהובא מח"ל נמי שרי כיון שלא הובא בשביל ישראל זה ומיהו אם הוא דבר שיש לחוש שמא נלקט או ניצוד היום או נולד היום אסור עכ"ל. לא הבנתי כלל שיחתו בזה דהא במחובר עיקר האיסור בו ביום הוא משום מוקצה כדלעיל ר"ס תקט"ו וכן בביצה וא"כ באיזה דרך תמצא מוקצה ביד עכו"ם שהוא מותר גם בקמח הוצרכו לומר שאינו מוקצה דהחטים ראוים לכוס וברור הוא כל שהוא מוקצה אפי' הוא ביד עכו"ם אסור לישראל. ול"ד למ"ש הרשב"א בתשו' הביאו ב"י דהא דאמרינן דבר שאינו במינו במחובר והובא מח"ל מותר למי שלא הובא בשבילו ה"מ בפירות עכו"ם אבל בפירות ישראל אסורין לכל דמוקצים הם דכל שהם ח"ל הקצוה הבעלי' מדעתם דשל ישראל צריכים הכן אבל עכו"ם א"צ הכן עכ"ל ורמ"א הביאו ססי' תקט"ו התם הוה המוקצה מצד ריחוק המקום כיון שא"א לפירות של ישראל שהם ח"ל בין השמשות לבוא לכאן בזה אסור בישראל אפי' אם הביא לו העכו"ם אותם אבל של עכו"ם לא היו מוקצים כלל בין השמשות דאפשר לו להביאם בשבילו ולא יהיה איסור כלל וכל זה לא שייך כאן שכ' ב"י אע"פ שהוא מוקצה אפילו ידוע כו' דמשמע שהוא מוקצה מצד עצמו לא מצד חוץ לתחום וזה לא משכחת לה להיתר וצריך לדחוק ולפר' לשונו דאפי' מוקצה בצד ריחוק המקום לא מבעיא בספק רחוק אלא אפילו בוודאי רחוק כו' גם מה שכ' כיון שלא הובא בשביל ישראל זה לא ידעתי למה כ' תיבת זה הא אפי' אם הביא בשביל שום ישראל אסור לכל ישראל ובודאי ה"ק אפי' ידוע שהביא בשביל ישראל אחר מותר לזה כיון שלא הביאו בשבילו:
ג סָעִיף א שאפה בו ביום. פי' שהוא במקום שרובו עכו"ם דהיינו שלוקחי פת הם עכו"ם ע"כ מותר אפי' נטחן היום וכיוצא בזה צ"ל בסי' שכ"ה ס"ד בפת שאפה עכו"ם לעצמו כמ"ש שם:
ד סָעִיף ב והוא שלא יהו מפריחין. דא"כ ה"ל מוקצה. בגמ' פרק שואל אמרינן בני חבורה המקפידין זה על זה עוברין משום מדה ומשקל בי"ט והפוסקים לא הביאו חילוק זה בין מקפיד לאינו מקפיד עיין בב"י הטעם:
א סָעִיף א מחוץ. פי' שלא בשביל ישראל:
ב סָעִיף א שרובה. היינו שרוב הלוקחים פת וקמח הם עכו"ם אבל אם רוב לוקחים פת וקמח הם ישראל ודאי אסור ליקח קמח אלא אם כן ידוע שנטחן מאתמול ט"ז. ומהרי"ל חתם הקמח בעי"ט אצל העכו"ם ופעם אחד מצא החותם מקולקל ואסר ליקח הפת וכתב המ"א ונ"ל דאם הישראל קנה קמח מעי"ט והניחן אצל העכו"ם בלא חותם ובי"ט רואה שהוא טוב ויפה כמו הראשון שרי דלא חיישינן שהעכו"ם החליף אם אינו נהנה בחליפין כמ"ש בי"ד סי' קי"ח וע' סימן תקט"ו סע"ק א' מש"ש:
ג סָעִיף א פת. מיהו אסור לקרות העכו"ם לביתו וליתן בעדו המעות דהוי עובדא דחול ואפי' ע"י עכו"ם אסור כמ"ש ס"ב. יש"ש. ונ"ל דבמקום ששומת הלחם ידוע וא"צ פיסוק דמים מותר ללקחו בלא נתינת מעות כמ"ש סי' שכ"ג. מ"א:
ד סָעִיף ב מותר. ואם יש לחוש שהובא מחוץ לתחום והוא עיר שרובו ישראל אסור:
ה סָעִיף ב מפריחין. פי' שלא יהיו גדולים שיכולים לפרוח חוץ לתחום דאז ה"ל מוקצה:
א סָעִיף א (ס"ק א) מח"ל דוקא בעיר כו' ר"ל הא דכ' המחבר בעיר שרובה גוים. לא על קמח שנטחן לבד קאי אלא גם אריש' אם הובא מח"ל קאי. וכ' הט"ז הא דכתב בעיר שרובה גוים. אין הכונה שרוב הדרים שמה הם גוים אפילו הרבה מהם אופין בביתם ואין קונים פת מן הנחתום. ועי"ז רוב הקונים פת הנחתום הם ישראלים דכה"ג אסור. אלא ר"ל בעיר שרובה גוים הקונים פת מנחתום:
ב סָעִיף א (ס"ק ב) קמח כו' וי"ל דאין רגילים כו' ר"ל אע"ג דאין מוקצי' כיון דראויים לכוס או לעשות קליות מ"מ כיון דאין רגילים כו' אסור לשלחן. דאין בזה שמחה. כיון דאינו ראוי ליהנות מהן כדרכן: ונ"ל דאפילי שיפון ושעורים כו' אע"ג דלענין ברכה כו' בשעורי' מבואר להדיא בסי' ר"ח דאינו מברך עליהן חיין כ"א שהכל. אבל שיפון לא הוזכר שם וצ"ל דמ"א מסבר' ס"ל דשיפון דינו לענין ברכה כשעורים דהוא מין שעורים: כמ"ש סי' ר"ח דהכוסס חטין חיים מברך לפניו בפה"א. וכוסס שעורין מברך לפניו שהכל דאין ראויים לאכלן חיין כ"א ע"י הדחק: דחזי לכוס כ"ש הני והקשו אחרונים ל"ל ה"ט ת"ל דשעורים הם מאכל בהמה ומאכל בהמה מותר לטלטל ולא הוי מוקצה. וי"ל דהא מבואר לעיל סי' ש"ח סעיף ל"א במ"א ס"ק נ"ו בשר חי קשה דל"ח לאומצא הוי מוקצה אע"ג דיכול להשליכו לכלבים. מ"מ כיון דבמוצאי שבת יהי' חזי לעצמו ע"י בישול. אין דעתו להשליכו לכלבים והוי מוקצה וכ"מ כה"ג גבי אפרוח וכן בר"ס תקט"י. ואם כן הכא בשעורין ושיפון אם טחנן ועשה מהן פת איגלאי מילתא דלא היה דעתו ליתן לבהמה. ואי לאו דראויין חיין לאדם הוי מוקצה אע"ג דחזיין לבהמה כנ"ל: דהא גמרו בידי אדם. ר"ל דהא הם של גוי והגוי אפשר לו לטחנן ולאפותן בי"ט וכה"ג לא הוי מוקצה. ועיין במ"א סי' שכ"ה ס"ק י' וי"א בזה: די"א דקמח מוקצה. ומה"ט כ' הרב"י שם בש"ע דאין ליקח פת מגוי בשבת כ"א בשעת הדחק. א"כ למה סתם הרב"י פה להתיר ולא הביא דעת החולקים: לא ס"ל ה"ט ר"ל משום מוקצה: אלא חשש בסי' שכ"ה שלא בשעת הדחק לדעת המחמירים מטעם אחר ומשום שמא יאמר לגוי כו'. ע"ש במ"א ס"ק ט'. ואע"ג דבסי' שכ"ה בחבורו על הטור משמע דס"ל הטעם משום מוקצה כו'. מ"מ י"ל בש"ע חזר בו. ובחנוני ל"ג. ר"ל דוקא בסי' שכ"ה דמיירי שקונה מגוי שאפה לעצמו א"ל שמא יאמר לו (ואי משום פת גוי דאסור ע"ש בט"ז שכתב דמיירי שעשאו למכור) משו"ה גזרינן שיאמר לו שיאפה לו לישראל. משא"כ הכא דמיירי בחנוני דאין דרכו לאפות בעצמו אלא קונה מנחתום ל"ל שמא יאמר לו. ולהא לא חיישי' שיאמר לגוי אחר:
ג סָעִיף א (ס"ק ג) שרוב' כו' ונ"ל דאם ישראל קנה כו' בלא חותם ואפי' חתמו ולמחר מצא שהחותם מקולקל ונראה שנעשה בכונה ע"י אדם אפ"ה מותר כמ"ש שם בי"ד כיון דאינו נהנה בחליפין דהא יפה כמו הראשון ולהכשיל ל"ח. דוקא בנדון דהמהרי"ל דהיה קמח של גוי ועדיין לא קנה ישראל יש לחוש לחליפין דרך מקרה ולא נתכוין להכשיל. מה שאין כן כשכבר קנה ישראל. לא יחליף אם אין לו הנאה. ובספר חמד משה השיג על מ"א. וכתב דהואיל והוא חנוני אפי' שהוא יפה כראשון אכתי א"ל לחליפין ולא נתכוין להכשיל אלא שבאו ב"א לקנות קמח ולא הספיק קמחו שה"ל ומכר של ישראל. ואח"ז טחן היום ונתן אותם לישראל תמורת קמחו של ישראל הראשון עיין שם:
ד סָעִיף א (ס"ק ד) ליקח כו' לקרות הגוי לביתו. ר"ל כשהישראל אסור לו לטלטל המעות בי"ט לכך קורא להגוי לביתו ויראה לו המעות ויקח הגוי בעצמו המעות המגיע לו: ונ"ל במקום ששומת כו' מותר ללקחו בלי נתינת דמים. וה"ה דמותר להזכיר הך דמים כמו תן לי בפשוט או בשני פשוטים דאין זה סכום מעות דרך מקח וממכר. אלא שמודיעו למוכר כמה הוא צריך. מה שא"כ כשאין שומת הפת ידוע א"א לו' שנתכוין להודיעו כמה הוא צריך. דהא אפי' יאמר בפשוט או שני פשוטים עדיין לא ידע כמה יתנו לו ואם יספיק לו. וכמבואר כל זה לעיל סי' שכ"ג וע"ש יתר פרטי דינים בזה:
א סָעִיף א ס"א ואם הוא כו'. שעם הא"י ג"כ מותר כמו בליפתא דמחוזא ודכרי דמברכתא ודלא כמש"ל בסי' ת"ק ס"א בהג"ה: דבר שבמינו. רפ"ג אר"פ הלכתא כו': או כו'. במתני' שם: אא"כ ניכר כו'. בעירובין ספ"ג חזנהו רבא כו': וכן כו'. דקי"ל ספק מוכן אסור. רפ"ג: אבל דבר כו' אפי' בעיר כו'. עירובין שם: ובין קמח כו'. שבת ספט"ו קכ"ב א' נר הדלוק במסיבה כו' ועמ"א: וה"ה ליקח כו'. וא"ל דשמא הי' בה"ש קמח או עיסה דהוה מוקצה והוי כגרוגרות וצימוקים דאסור אף בשל א"י כמ"ש רש"י רפ"ג די"ט גבי מחובר וכמ"ש בפ"א דחולין בשוחט דאין חזי לכוס ואע"ג דבשוחט לא קי"ל כמ"ש הרא"ש שם היינו משום דלית בה תרתי דלא דחינהו בידי' משא"כ כאן דאית ביה תרתי ונמ"ש בפ"ג דשבת מ"מ מותר כיון שגמרו בידי אדם וכמ"ש בפ"ג די"ט: וכן אם כו'. כיון שמותר ביומו וכמש"ל בסי' תצ"ח ס"ה:
ב סָעִיף ב ס"ב ישראל כו' לא יפה עשה. כי אסור הקניה בי"ט אלא בלא פסיקת דמים כמ"ש אין פוסקין ושם ספ"ג ובלבד שלא יזכיר לו סכום מקח ושם ל"ז א' וכל שאסור אסור ע"י א"י אפי' בחה"מ דרבנן כמ"ש בפ"ב דמ"ק ואמירה שבות אפי' מבע"י מאיגרות דפ"א דשבת: אבל אם כו'. כיון שהובא בשביל א"י כמו בליפתא דמחוזא ושם בלא קניית דמים היה ואף שכאן עבר על שבות כמ"ש בירושלמי פ"ה די"ט והביאו הרי"ף ורא"ש שם וכולן שעשו בין שוגגין כו'. ע"ש: אבל אם רגיל כו'. כמ"ש הרא"ש בספט"ז דשבת סי"ב גבי ליקט עשבים כו' אם מערים ישראל ורגיל לעשות דבריו בהערמה ע"י א"י ודאי אסור כמ"ש בב"מ צ' בהנהו תורא דגנבין ארמאי כו' א"ל הערמה כו':
ג סָעִיף ג ס"ג לומר. ספ"ג די"ט: וה"ה כו'. פכ"ג דשבת ומטילין חלשים כו' ושם בגמ' מאי אבל כו':
ד סָעִיף ד ס"ד אלא משער כו'. כפי' הרי"ף שם:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.