א מֵת הַמֻּטָּל לְקָבְרוֹ, אִם הוּא בְּיוֹם טוֹב רִאשׁוֹן לֹא יִתְעַסְּקוּ בּוֹ יִשְׂרָאֵל וַאֲפִלּוּ יַסְרִיחַ וְאִי אֶפְשָׁר בַּעֲמָמִין, אֲבָל יִתְעַסְקוּ בּוֹ עֲמָמִין אֲפִלּוּ מֵת בּוֹ בַּיּוֹם וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן ד"ש, וַאֲפִלּוּ אִם יְכוֹלִין לְהַשְׁהוֹתוֹ עַד לְמָחָר שֶׁלֹּא יַסְרִיחַ; וְכָל זֶה בַּעֲשִׂיַּת קֶבֶר וְאָרוֹן וְתַכְרִיכִין, אֲבָל לְהַלְבִּישׁוֹ וּלְחַמֵּם לוֹ מַיִם לְטַהֲרוֹ וּלְהוֹצִיאוֹ וּלְשׂוּמוֹ בַּקֶּבֶר, מֻתָּר עַל יְדֵי יִשְׂרָאֵל. הַגָּה: וְטוֹב לִזָּהֵר לְטַהֲרוֹ עַל יְדֵי קַשׁ עַל גַּב עוֹר אוֹ נֶסֶר, וְלֹא עַל יְדֵי סְדִינִים, שֶׁלֹּא יָבֹא לִידֵי סְחִיטָה (תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן סִימָן פ"ב).
ב מֵת בְּיוֹם טוֹב רִאשׁוֹן אָסוּר לַהֲלִינוֹ עַד יוֹם טוֹב שֵׁנִי כְּדֵי שֶׁיִּתְעַסְקוּ בּוֹ יִשְׂרָאֵל.
ג בְּשַׁבָּת וּבְיוֹם הַכִּפּוּרִים לֹא יִתְעַסְקוּ בּוֹ כְּלָל, אֲפִלּוּ עַל יְדֵי עֲמָמִין, אֲפִלּוּ לְהוֹצִיאוֹ עַל יְדֵיהֶם וּלְהַנִּיחוֹ בְּכוּךְ (פֵּרוּשׁ בַּחֲפִירָה) הָעֲשׂוּיָה מֵאֶתְמוֹל.
ד בְּיוֹם טוֹב שֵׁנִי יִתְעַסְקוּ בּוֹ יִשְׂרָאֵל אֲפִלּוּ בְּיוֹם שֵׁנִי שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה, וַאֲפִלּוּ לֹא אִשְׁתָּהֵי, אֲפִלּוּ לַחְתֹּךְ לוֹ הַדָּם מֵהַמְחֻבָּר וְלַעֲשׂוֹת לוֹ תַּכְרִיכִין וְאָרוֹן וְלַחְצֹב לוֹ קֶבֶר וּלְחַמֵּם לוֹ מַיִם לְטַהֲרוֹ וְלִגְזֹז לוֹ שְׂעָרוֹ; וְאִם אֵין בְּאוֹתָהּ הָעִיר מְקוֹם קְבָרוֹת לְיִשְׂרָאֵל, מוֹלִיכִין אוֹתוֹ לְעִיר אַחֶרֶת שֶׁיֵּשׁ בָּהּ שְׁכוּנַת קְבָרוֹת, אֲפִלּוּ חוּץ לַתְּחוּם, וּמַשְׂכִּירִין לוֹ סְפִינָה לְהוֹלִיכוֹ מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, דְּיוֹם טוֹב שֵׁנִי לְגַבֵּי מֵת, כְּחֹל שַׁוְיוּהָ רַבָּנָן; וַאֲפִלּוּ אֶפְשָׁר בַּעֲמָמִין, יִתְעַסְקוּ בּוֹ יִשְׂרָאֵל; הַגָּה: אֲבָל בְּאַשְׁכְּנָז וּבִמְדִינוֹת אֵלּוּ אֵין נוֹהֲגִין כֵּן, אֶלָּא כָּל הֵיכָא דְּאֶפְשָׁר בַּעֲמָמִין עוֹשִׂין הַקֶּבֶר וְהָאָרוֹן וְתַכְרִיכִין עַל יְדֵי עֲמָמִין, וּשְׁאָר הַדְּבָרִים עוֹשִׂים יִשְׂרָאֵלִים כְּמוֹ בְּיוֹם טוֹב רִאשׁוֹן; אֲבָל אִם לֹא אֶפְשָׁר בַּעֲמָמִין, מֻתָּר לַעֲשׂוֹת הַכֹּל עַל יְדֵי יִשְׂרָאֵל (מָרְדְּכַי הל' אֵבֶל וּתְרוּמַת הַדֶּשֶׁן סִימָן פ"ב), חוּץ מִן הַכִּפָּה שֶׁבּוֹנִים עַל הַקֶּבֶר שֶׁאֵין בּוֹנִין אוֹתָהּ בְּיוֹם טוֹב. הַגָּה: אֲבָל מֻתָּר לְכַסּוֹתוֹ בְּעָפָר כְּדַרְכּוֹ בַּחֹל (בֵּית יוֹסֵף), וּדְלֹא כְּיֵשׁ מַחְמִירִין, כֵּן נִרְאֶה לִי. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁרוֹצִים לְקָבְרוֹ בּוֹ בַּיּוֹם; אֲבָל אִם אֵין רוֹצִים לְקָבְרוֹ בּוֹ בַּיּוֹם, אֵין עוֹשִׂים לוֹ שׁוּם דְּבַר אִסוּר מְלָאכָה, אֲפִלּוּ עַל יְדֵי אֵינוֹ יְהוּדִי, אֲבָל טִלְטוּל מֻתָּר וְדִין קְרִיאַת שְׁמַע וּתְפִלָּה אִם מֵת לוֹ מֵת בְּיוֹם טוֹב רִאשׁוֹן אוֹ שֵׁנִי, עַיֵּן לְעֵיל סי' ע"א סָעִיף ב' וּלְקַמָּן סִימָן תקמ"ח בְּסָעִיף ה'.
ה הַחוֹפֵר קֶבֶר לְמֵת בְּיוֹם טוֹב שֵׁנִי, מֻתָּר לוֹ לִטֹּל שָׂכָר.
ו מֻתָּר לְלַוּוֹת הַמֵּת בְּיוֹם טוֹב רִאשׁוֹן תּוֹךְ הַתְּחוּם, וּבְיוֹם טוֹב שֵׁנִי אֲפִלּוּ חוּץ לַתְּחוּם, וְחוֹזְרִין לִמְקוֹמָם בּוֹ בַּיּוֹם. וְכֵן מֻתָּר לְהַחֲזִיר כְּלֵי הַקְּבוּרָה שֶׁהוֹלִיכוּ עִמָּהֶם חוּץ לַתְּחוּם.
ז הַמְלַוִּים אֶת הַמֵּת אֲסוּרִים לִרְכֹּב עַל בְּהֵמָה, אֲפִלּוּ בְּיוֹם טוֹב שֵׁנִי, וַאֲפִלּוּ הָאֲבֵלִים; אֲבָל הַקּוֹבְרִים שֶׁצְּרִיכִים לְקָבְרוֹ, אִם אִי אֶפְשָׁר, מַתִּירִים לָהֶם בְּיוֹם טוֹב שֵׁנִי לִרְכֹּב עַל גַּבֵּי בְּהֵמָה.
ח אִם נוֹדַע לִבְנֵי עִיר אַחַת שֶׁיִּשְׂרָאֵל מֵת רָחוֹק מִשָּׁם ד' אוֹ חֲמִשָּׁה יָמִים וְלֹא נִתַּן לִקְבוּרָה, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא יוּכְלוּ לְהַגִּיעַ לוֹ עַד לְאַחַר הַמּוֹעֵד, מֻתָּר לָצֵאת לַדֶּרֶךְ בְּיוֹם טוֹב שֵׁנִי כְּדֵי לְמַהֵר קְבוּרָתוֹ. הַגָּה: וּמֻתָּר לְהָבִיא מֵת בְּיוֹם טוֹב שֵׁנִי מִחוּץ לִתְחוּם הָעִיר, לְקָבְרוֹ בִּקְבוּרַת יִשְׂרָאֵל, אַף עַל פִּי שֶׁהָיָה אֶפְשָׁר לְקָבְרוֹ בִּמְקוֹמוֹ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת רַשְׁבָּ"א).
ט תִּינוֹק שֶׁמֵּת בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים, אִם גָּמְרוּ שְׂעָרוֹ וְצִפָּרְנָיו, הוּא בְּחֶזְקַת בֶּן קַיָּמָא וְדִינוֹ כְּמֵת גָּדוֹל, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין אָנוּ יוֹדְעִים אִם כָּלוּ לוֹ חֳדָשָׁיו, דְּרֹב נָשִׁים יוֹלְדוֹת וְלַד קַיָּמָא.
י נְפָלִים שֶׁנָּהֲגוּ לְהָסִיר עָרְלָתָן בִּצְרוֹר אֶבֶן אוֹ בְּקָנֶה, אָסוּר אֲפִלּוּ בְּיוֹם טוֹב שֵׁנִי שֶׁל גָּלֻיּוֹת. הַגָּה: וְאָסוּר לְקָבְרוֹ בְּיוֹם טוֹב, אֶלָּא מַנִּיחוֹ עַד לְמָחָר (בֵּית יוֹסֵף).
יא אֵין קוֹרְעִין עַל הַמֵּת אֲפִלּוּ בְּיוֹם טוֹב שֵׁנִי, אֲפִלּוּ קְרוֹבָיו.
יב כְּשֶׁמֵּת בְּלֵיל יוֹם טוֹב שֵׁנִי, מַשְׁכִּימִין וְקוֹבְרִין אוֹתוֹ קֹדֶם תְּפִלָּה; כְּשֶׁמֵּת בַּיּוֹם, קוֹבְרִין אוֹתוֹ אַחַר הָאֲכִילָה. הַגָּה: וְדִין צִדּוּק הַדִּין בְּיוֹם טוֹב עַיֵּן בְּיוֹרֵה דֵּעָה סִימָן ת"א (סָעִיף ו').
א סָעִיף א {א} לא יתעסקו בו ישראל - דאין מצוה של קבורה דוחה עשה ול"ת דיו"ט. וגם ע"י קראי"ם ואפילו אם נעשה עובד כוכבים אסור דהא ישראלים הם ומצווים ואיכא משום לפני עור לא תתן מכשול:
ב סָעִיף א {ב} ואפילו יסריח - כגון שמונח מעיו"ט או שהוא ימות החמה ואפילו היה יו"ט ראשון ע"ש שעד יום א' א"א לקוברו ובמקום שאין העובדי כוכבים מניחים לעשות מלאכה ביום אידם שע"כ יהא מונח עד יום ב' אסור גם כן על ידי ישראל:
ג סָעִיף א {ג} אבל יתעסקו בו עממין - ואם חל יו"ט ראשון בע"ש וביה"ק רחוק מן העיר יותר ממהלך יום ולא יגיעו העכו"ם שם עד למחר ביום השבת אסור וכדלקמן בס"ג אלא יקברוהו על ידי עכו"ם בעירו ולאחר שבת יוציאוהו ויוליכוהו לבית הקברות או יניחוהו בארון ויחמרו בחמר ובזפת ע"י עכו"ם כדי שלא יהא ריחו נודף ולאחר שבת יוציאוהו ויקברוהו:
ד סָעִיף א {ד} וע"ל סימן ש"ד - לענין עבדים אם מתעסקין על ידיהם:
ה סָעִיף א {ה} ואפילו אם יכולין להשהותו וכו' - עיין בה"ל:
ו סָעִיף א {ו} וכ"ז בעשיית קבר וכו' - שהם מלאכות גמורות מדאורייתא וה"ה דאסור לחתך בעצמו בגד פשתן בין מה שחותכין במדה מן החתיכה הגדולה או מה שמחתכין לחתיכות קטנות כדי לתפרם אח"כ יחד כדרך שעושין בבגד דכל זה הוא בכלל מחתך [חכמת אדם] וכתבו הפוסקים דאפילו יש איזה חפירה בבה"ק שאפשר להניחו שם עד אחר יו"ט או אפילו קבר גמור רק שאיננו שלו ויצטרך לפנותו מותר לחפור ביו"ט ע"י עממים שאין זה כבוד למת לטלטל עצמותיו ולפנותו:
ז סָעִיף א {ז} ותכריכים - ומ"מ אם אפשר ליקח תכריכים מוכנים מאחד והם לפי ערך מדתו בודאי אין עושין אפילו על ידי עממין:
ח סָעִיף א {ח} אבל להלבישו - שאינו אלא טלטול בעלמא:
ט סָעִיף א {ט} ולחמם וכו' - דאין בכל זה איסור דאורייתא דמתוך שהותרה הבערה לצורך אוכל נפש הותרה נמי שלא לצורך וה"ה בהוצאה ואפילו למ"ד דשלא לצורך כלל מדאורייתא אסור בכגון זה דאיכא צורך קצת ומצוה דזילא ביה מלתא דלתעסקי עכו"ם בטהרתו וכה"ג שרי משום כבוד המת:
י סָעִיף א {י} ולהוציאו - פי' לקוברו אבל לטלטלו מן המטה לארץ כמו שנוהגין תיכף לאחר מיתה לא שרי רק ע"י ככר ותינוק וכמו בשבת דטלטול זה אינו צורך קבורה:
יא סָעִיף א {יא} ולשומו בקבר - אבל לכסותו אח"כ בעפר לא שרי לכו"ע רק ע"י עממין דמילוי גומא הוי כבונה:
יב סָעִיף א {יב} מותר ע"י ישראל - ומ"מ ללות חוץ לתחום אסור אף דתחומין גם כן אינן אלא מדרבנן כדלקמן בס"ו ושם יתבאר. ודע דאף שהמחבר העתיק לסעיף זה בלא פלוגתא יש כמה ראשונים שחולקים בזה ואומרים דלא התירו חכמים לישראל בזה בשום דבר כיון דסוף סוף צריכין אנו לעכו"ם לעיקר עסק הקבורה יעשה גם שארי דברים וכן הוא דעת רדב"ז בתשובה וכן נוטה ג"כ דעת הגר"א בביאורו ומ"מ מי שרוצה לנהוג כדעת השו"ע בודאי אין למחות בידו כי יש כמה פוסקים העומדים בשיטה זו:
יג סָעִיף א {יג} ע"י קש וכו' - כלומר לטהרו ע"ג עור או נסר ולא ע"ג בגדים ובמה ירחצו בקש וה"ה בידו אבל לא בסדינין:
יד סָעִיף א {יד} שלא יבא לידי סחיטה - אע"ג דמשעה ששורה אותו במים יש בו משום כיבוס וכדלעיל בסימן ש"ב ולא הוי ליה לנקוט חשש דסחיטה שאח"כ י"ל דמסתמא רוחצין המת בסדינים נקיים ולבנים ולהרבה פוסקים לא אמרינן בזה שרייתו זהו כיבוסו וכדלעיל בסימן ש"ב ס"ט אבל משום סחיטה יש כאן ובפרט דלאחר הרחיצה מלוכלך הסדין מזיעת המת וכה"ג ויבא לסחוט אותו והוא כיבוס גמור:
טו סָעִיף ב {טו} אסור להלינו - דמוטב שיקברוהו עכו"ם ביום א' והוא שבות שאין בו מעשה משיקברוהו ישראלים ויעברו אשבות בידים:
טז סָעִיף ב {טז} כדי שיתעסקו בו ישראל - או כדי שילוו אותו אשתו ובניו חוץ לתחום ומשמע דאפילו בת"ח שכבודו ביותר להקבר ע"י ישראלים ג"כ לא משהינן ליה. ויש מן האחרונים שכתבו דאם השהו אותו ליום ב' לא יקבר על ידי ישראל אלא ע"י עכו"ם ועיין בבה"ל שפקפקנו בזה:
יז סָעִיף ג {יז} אפילו להוציאו ולהניחו בכוך - אע"ג דאינו אלא טלטול על ידי נכרי לא רצו להתיר משום כבוד המת דאדרבא כבוד המת הוא שלא יתחלל שבת ויוהכ"פ דחמירי על ידו וכל פרטי דין זה מבואר לעיל בסימן שי"א עיי"ש:
יח סָעִיף ד {יח} אפילו לחתוך לו הדס - במקומות שנוהגין להניח הדס על מטת המת ואע"פ שאין זה מעיקרי צרכי הקבורה אלא בשביל כבוד:
יט סָעִיף ד {יט} ולעשות לו תכריכין - לחתוך ולתפור ואע"פ שאפשר לכרוך את המת בסדין שלא בתפירה. ומ"מ אם יכול למצוא תכריכים מוכנים כמדתו אין לעשות חדשים וכמו שכתבנו לעיל בס"א ואם מטונפים הם מותר לכבסם:
כ סָעִיף ד {כ} וארון - אם אין לו נסרים מוכנים מותר לנסור ביום טוב ועיין בסימן תקמ"ז:
כא סָעִיף ד {כא} לחצוב לו קבר - יש שכתבו דמ"מ כל מה שאפשר למעט בחלול ממעטין וע"כ כתבו דבמקום שיש בני חבורה שרגילין לחפור ולתפור ולעסוק אין רשאין אחרים זולת בני החברה לעסוק בקבורת המת אם לא שהוא ע"ש סמוך לחשיכה דאז כל הזריז לסייעו שלא יבאו לידי חילול שבת הרי זה משובח וכמה אחרונים מקילין בזה משום דיו"ט שני לגבי מת כחול הוא:
כב סָעִיף ד {כב} ואם אין באותו עיר וכו' - אבל אם יש ביה"ק אלא שהוא צוה לפני מותו להוליכו לקברות אבותיו אין לחלל יו"ט בשביל זה ומאחר שעכ"פ מצוה לקיים דברי המת מלינים אותו עד אחר יו"ט ואח"כ יוליכוהו למקום אבותיו ואם יש לחוש שיסריח קוברין אותו ביו"ט בעירו:
כג סָעִיף ד {כג} ומשכירין לו ספינה וכו' - או עגלה להוליכו עד מקום הקבורה ומותר גם להוליכו על בהמת ישראל. ודוקא האנשים הקברנים מותרים ליכנס לספינה אבל אנשים אחרים כדי ללוותו אסורים ויבואר עוד לקמן בסעיף ז':
כד סָעִיף ד {כד} כחול שויוה רבנן - ומ"מ אינו כחול ממש וכל דבר שאסור בחוה"מ אסור ביו"ט שני במכש"כ כגון לחצוב אבנים לקבר וכן לקצץ עצים מיער כדי לעשות מהם ארון דאסור בחוה"מ וכמבואר בסימן תקמ"ז וה"ה הכא וגם מבואר שם דלנסור עצים לקרשים לעשות מהן ארון ולקצוץ הדסים ולתפור תכריכין וכה"ג אינו מותר רק בחצירו של מת וכה"ג כדי שיראו הכל שבשביל מת הוא עושה ובאדם מפורסם שמת מותר לעשות אפילו בשוק שהכל יודעים שבשבילו הוא ומבואר שם עוד דבמקומות שאין יהודים הרבה דרים בעיר אפילו באדם דעלמא מותר לעשות כל המלאכות שלא במקומו של מת דכיון שישראלים מועטים כשמת אחד הכל יודעים ואם מותר לילך חוץ לתחום להביא משם מת לקוברו או להביא תכריכין וארון למת יתבאר לקמן בסעיף ח':
כה סָעִיף ד {כה} אלא כל היכא דאפשר בעממין - ודוקא שיש עממין לפנינו אבל אם צריך להמתין הרבה שעות עד שיבאו עכו"ם ומתוך כך יבא המת לידי בזיון לנפוח וכיו"ב א"צ להמתין ויתעסקו בו ישראל:
כו סָעִיף ד {כו} כמו ביו"ט ראשון - ומ"מ כתבו האחרונים דמותר לטהרו בסדין כדרכו ול"ג שמא יבא לסחיטה רק שיזהר שלא יעשה סחיטה בידים ונ"ל שידקדקו שיהיו הסדינים נקיים דאי לא שרייתו הוא כיבוסו וכדלעיל בס"ק י"ד. ומותר ללותו חוץ לתחום וכדלקמן בס"ו אע"ג דביו"ט ראשון אסור דמ"מ לא הוי מלאכה:
כז סָעִיף ד {כז} חוץ מן הכיפה וכו' - היינו שהיה דרכם לבנות בנין וזהו אסור כיון שכבר נקבר למה לנו לחלל יו"ט:
כח סָעִיף ד {כח} אבל מותר לכסותו בעפר - היינו אפילו כמו שנוהגין לצבור עפר על הקבר עד שנעשה כמו תל דגמר קבורה הוא. ומשמע מסתימת רמ"א דאפילו למנהגנו דמחמרינן במלאכות גמורות לעשות ע"י עכו"ם מ"מ בזה לא נהגו להחמיר:
כט סָעִיף ד {כט} אבל אם אינם רוצים - כגון שמלינים אותו לכבודו. וה"ה אם היה סמוך לערב ואין שהות לקוברו ועיין לקמן בס"ח דלפעמים מותר להתחיל לעסוק לצורך המת ביו"ט כדי למהר קבורתו בחול ושם יתבאר:
ל סָעִיף ד {ל} אבל טלטול מותר - אפילו ע"י ישראל ואין בכלל זה הוצאה ואפילו לכרמלית אסור [אחרונים] ומסקנת רוב האחרונים דאפילו טלטול אינו מותר לצורך החיים כגון לפנותו מן הבית כדי שהכהנים יכנסו לבית או מפני עגמת נפש אלא א"כ שהוא צורך המת כמו מחמה לצל וכה"ג ואף בזה מחמירים שאינו מותר רק ע"י ככר ותינוק וע"פ המבואר לעיל סימן שי"א:
לא סָעִיף ה {לא} החופר וכו' - וה"ה הנותן בד לתכריכין וכדומה:
לב סָעִיף ה {לב} מותר לו ליטול שכר - ובלבד שלא יזכרו סכום המקח וכש"כ שלא ליקח מעות אלא אחר יום טוב יבאו לחשבון וגם בזה איכא מ"ד דאסור דאין ליקח שכר שבת אלא דיש שמתיר במקום מצוה וכדמבואר לעיל בסימן ש"ו סעיף ה' מיהו אם אין החופר רוצה לחפור אלא אם כן יקצצו עמו דמים או יתנו לו כסף מזומן ביו"ט אע"ג שעבירה הוא בידו מ"מ יש לקרובי המת ליתן לו דיו"ט שני לגבי מת כחול שויוהו:
לג סָעִיף ו {לג} תוך התחום - ר"ל עד אלפים אמה ולא יותר אע"ג דעד ג' פרסאות לכו"ע אינו אלא מדרבנן לא התירו משום לויה גרידא:
לד סָעִיף ו {לד} חוץ לתחום - אפילו חוץ לתחום ג' פרסאות ואע"ג שאין בהם צורך למת אלא מלוין אותן מפני הכבוד בלבד אפ"ה שרי דכחול שויוה רבנן [אחרונים]:
לה סָעִיף ו {לה} וחוזרין למקומם בו ביום - ואפילו יצאו חוץ לכמה מילין מותרין ג"כ לחזור לביתם שאם יאסרו אותם יהיו נכשלים לעתיד לבא שלא ירצו לילך ולהתעסק בצרכי המת ובהלויתו. ומסתברא דכ"ז אם אין שם במקום הקברות מושב יהודים בתוך התחום הא אם יש שם ושיכולים שם לאכול ולישב לא נתיר להם לחזור דבשביל זה שאי אפשר להם לחזור לאכול ולשוב לביתם פעם אחד לא ימנעו ללות המת ועיין בה"ל. ונתבאר בהפוסקים דמ"מ אם יכול לקצר דרכו לא נתיר לו לחזור בדרך ארוכה [עיין במג"א ובמחה"ש]:
לו סָעִיף ו {לו} וכן מותר להחזיר כלי הקבורה - ומוקצה אינם דהרי כלים שמלאכתם להיתר הם דשמא יצטרך להם למת אחר בו ביום וא"כ מותר לטלטלם אפילו לא יצטרך להם רק לשמרם שלא יגנבו וכדלעיל בסימן ש"ח ס"ד וכיון שכבר מטלטלם אפילו ימצא סמוך לחומת העיר מקום שמור להניחם ג"כ אינו צריך אלא מותר לישאם עד ביתו וכדלעיל בסימן ש"ח ס"ג:
לז סָעִיף ז {לז} אסורים לרכוב וכו' - וה"ה לילך בספינה ואפילו בתוך התחום נמי אסור ואע"ג דמתירין ללות חוץ לתחום שאני רכיבה דאיכא חשש חתיכת זמורה שהיא מלאכה דאורייתא ולא ניתר בשביל לויה שאינה מעיקרי צרכי הקבורה ועוד דברכיבה איכא זילותא דיו"ט טפי מהליכה ברגליו:
לח סָעִיף ז {לח} ואפילו האבלים - ומשמע דאפילו א"א במקום הזה לילך ברגליו וישאר בלי לויה ג"כ אסור:
לט סָעִיף ז {לט} מתירין להם - ומיהו לא ירכבו בעיר מפני האומות שלא יאמרו עליהן שמחללין יו"ט:
מ סָעִיף ז {מ} לרכוב ע"ג בהמה - וה"ה דמותרין הקוברין לילך בספינה:
מא סָעִיף ח {מא} ולא ניתן לקבורה - והיה מונח בין העכו"ם:
מב סָעִיף ח {מב} למהר קבורתו - ואע"ג דלא התיר המחבר לעיל בסעיף ד' לעשות שום מלאכה בשאין בדעתו לקוברו בו ביום שא"ה דהיה מוטל כבר כמה ימים בין העכו"ם והוא מת מצוה וצריך למהר כל מה דאפשר כדי שלא יתנוול וכתב המג"א ומיהו אם מונח שמה בבית אין להקל ועיין בבה"ל מה שכתבנו בזה:
מג סָעִיף ח {מג} ומותר להביא וכו' מחו"ל - כבר כתב כן המחבר בס"ד ולא חזר הרמ"א וכתבו אלא משום חידושו דאפילו אין המת כאן אלא שנודע להם שיש מת מחו"ל מותרים לילך לחוץ לתחום להביאו משם לעירם לקוברו באותו יום בקברות ישראל ועיין בביאור הלכה שאין להקל בזה אא"כ השתהה שם:
מד סָעִיף ט {מד} תינוק שמת וכו' - פי' דנפלים אין קוברין אותן ביו"ט ואפי' ע"י עממין שהרי הם כאבן ואסורים אף בטלטול:
מה סָעִיף ט {מה} אם גמרו שערו וכו' - ובלא גמרו אפילו מת ביום ל' גופא אינו בחזקת בן קיימא ודינו כנפל:
מו סָעִיף ט {מו} ודינו כמת גדול - ונקבר ביום א' ע"י עכו"ם וביום ב' ע"י ישראל:
מז סָעִיף ט {מז} דרוב נשים יולדות ולד קיימא - ומיתתו תלינן באיזה סיבה ויש חולקין בזה דכיון דמת איתרע רובא דהא רוב בני קיימא אינם מתים בתוך ל' ומסתמא נפל היה ויש להחמיר לקוברו ע"י עכו"ם ומיהו ע"י עכו"ם אפשר להתיר אפילו בלא גמרו שערו וכו' דעכ"פ הוא ספק בן קיימא:
מח סָעִיף י {מח} נפלים וכו' - נראה דלאו בנפלים ודאים קאמר דהא אינהו אסור לקוברם ביו"ט וא"כ בלאו הכי לא שייך למוהלן דהא מלין אותן על קברן וכמו שכתב המחבר ביו"ד בסימן רס"ג סעיף ה' אלא אנפלים דסעיף ט' קאי שמחזקינן להו לענין קבורה בחזקת בני קיימא ומטפלין בקבורתם ביום טוב ואפילו הכי לקיים המנהג למולן אין להתיר שאין זה מצרכי קבורה:
מט סָעִיף י {מט} ואסור לקוברו - לפי מה שבארנו דברי המחבר אין דברי הרמ"א מדוקדקין כ"כ שהרי אהא דסעיף ט' לא פליג רמ"א אם לא משום דהמחבר סתם וקאמר נפלים ושלא לטעות דדוקא הערלה אין מסירין קמ"ל דמי שהוא בחזקת נפל גם לקוברו אסור. ועוד י"ל דגם בספק נפל כההיא דסעיף ט' דעת רמ"א שמוטב להניח קבורתו עד אחר יו"ט כדי שיסיר ערלתו לפני הקבורה ולא קוברין ספק נפל אלא במת לאחר שמלו אותו או בנפל נקבה וכן כתבו איזה אחרונים. מיהו בתינוק שלא מלו אותו מחמת חולי וכה"ג ומת לאחר שלשים בודאי קוברין אותו ביו"ט ומסירין אז גם ערלתו. ודע דיש מן אחרונים שחולקין אעיקר דיני דנפלים ולדידהו קבורת נפלים נמי מצוה ואם כן אפשר שיש עכ"פ להתיר ביו"ט שני על ידי עכו"ם ועיין בחכמת אדם כלל ק"ע ס"ז:
נ סָעִיף יא {נ} אין קורעין וכו' - דאין זה מצרכי המת ומיהו לערב צריכין לקרוע:
נא סָעִיף יב {נא} כשמת בליל יום טוב וכו' - וביו"ט ראשון שהוא על ידי עממין אפילו מת בלילה קוברין אחר האכילה או אחר התפלה וכ"ז למחבר דיו"ט ב' הוא ע"י ישראל אמנם לדידן דנוהגין אפילו ביו"ט ב' ע"י עממין א"כ יו"ט ראשון ושני שוין:
נב סָעִיף יב {נב} אחר האכילה - ויש שכתבו דמוטב לקברו בשעה שאומרים פיוטים ויזמינו עשרה בני אדם עכ"פ לקבורתו ואם הוא אדם חשוב שחייבים כולם ללוותו יוציאוהו לאחר התפלה וילווהו עד ביה"ק ויניחוהו שם וילכו לאכול ואח"כ יקברוהו ומ"מ אם הכל מוכן דהיינו הקבר והתכריכין ואפשר לקוברו קודם אכילה בענין שלא ימנעו עי"ז משמחת יו"ט עדיף טפי לקוברו קודם אכילה דבמדרש סמכו על קרא דלא תאכלו על הדם שאסור לאכול סעודה קבוע קודם שנקבר המת:
א סָעִיף א ואפי' יסריח. ואם הוא צריך להוליכו לעיר אחרת רחוק ממהלך יום אחד והעכו"ם לא יוליכוהו למחר וגם א"א לקברו למחר ע"י ישראלים יקברוהו ע"י עכו"ם בביתו ולאחר שבת יוציאוהו ויקברוהו או יניחוהו בארון ויחמרוהו בחמר ובזפת ע"י עכו"ם כדי שלא יסריח (ריב"ש ב"י יש"ש):
ב סָעִיף א יתעסקו בו עכו"ם. אין קוברין ע"י קראים משום ולפני עור ל"ת מכשול (ת"י קס"ו מ"ש קל"ד וי"ג רש"ב ח"ח רש"מ י"ו כ"ה):
ג סָעִיף א לטהרו. המנהג לטהרו לגמרי בלי סיוע עכו"ם דלא כרדב"ז (כ"ה):
ד סָעִיף א ולהוציאו. כיון דאית ביה צורך מצוה שרי עסי' תקי"ח ויש"ש כ' מקום שאין מנהג נכון שלא לקברו ביום טוב ראשון ע"י עכו"ם אא"כ אשתהי או שיצטרך להשהותו או שהו' נפוח וכ"כ מקצת רבוות' וילד קטן אפי' אחר ל' יום יכולים להלינו במרתף וגם אין שייך לו' עליו שמתבזה בין החיים כמו במת גדול א"כ טוב שלא לקברו בי"ט ראשון עכ"ל, והב"ח כ' דדוקא נפלים אין קוברים עס"י:
ה סָעִיף א לידי סחיטה. פי' אפי' להמתירין בסי' ש"ב ס"ט בהגה דלא כע"ש:
ו סָעִיף ג אפי' להוציאו. משום כבוד המת שלא יאמרו שנתחלל שבת על ידו עסי' שי"א:
ז סָעִיף ד בי"ט שני כו'. ובכ"ה משמע דבמדינות תוגרמה שדרין שם יהודים רבים אין להתיר לקוברו בי"ט שני ע"י ישראל אלא באדם מפורסם כמ"ש רי"ו ואף על גב שנתפרסם הדבר בעיר לא מהני והליכה חוץ לתחום דמי לקציצת ארזים דאסור אף באדם מפורסם (ת"י קי"ד):
ח סָעִיף ד כחול וכו'. אבל י"ט שני של ימים הראשונים הוה כח"ה (ת"י ת"ד) והתו' כתבו דאין לחלק (כ"ה):
ט סָעִיף ד כמו בי"ט ראשון. וביש"ש כ' דמותר לטהרו בסדין בי"ט שני כיון דאינו אלא גזיר' שמא יסחוט רק שיזהרו שלא יעשו סחיטה בידים:
י סָעִיף ד לכסותו בעפר. דגמר קבורה היא (ב"י) ולכאור' למנהג שלנו הוא אסור דהא כתב ת"ה שאנו נוהגין שלא לעשות מלאכה דאוריית' והרב"י כ' דסתימת הקבר הוי מלאכה דאוריית' ובס' ראב"ן כ' גבי יום טוב ראשון שיכסוהו עכו"ם ובט"ז בי"ד כ' ראיתי קצת מקומות שישראלים מחזירים העפר לתוך הקבר והוא בעיני איסור גמור וכו' ע"ש ובלבוש כ' בי"ט שני יש אוסרין ויש מתירין ויש להקל עכ"ל אפש' דס"ל דלא הוי מלאכה דאורייתא דאמרי' בשבת דף פ"א אסו' לפנות בשדה ניר בשבת (פירש"י ור"ן בחרישה ראשונה ועומדת לזריעה) דלמ' שקיל צרור מעילאי ושדי ליה לתתאי והסותם גומא בשדה חייב משום חורש בבית חייב משום בונה ע"כ משמע דבשדה שאינו חרושה לא מחייב כלל מיהו אפשר דזה דמי לבית שמתקן בזה שלא יהא המת מגולה ולכן נ"ל דאסו' ובס' מ"ש החמיר מאד וכ' מקום שנהגו לקבור על ידי ישראל לא יחפרו אנשים אחרים זולת בני החבורה הרגילין לחפור וכ"ש שלא ישליכו אנשים אחרים עפר לסתום הקבר דכל מה דאפשר למעט בחלול ממעטי' עכ"ל ורש"מ סי' י"ו מתיר לכל ע"ש וכנ"ל דהא כחול שווי' רבנן וגדולה מזו אמרו גבי מילה בשבת דמותרים שני מוהלים למול כמ"ש בי"ד עסי' רס"ו ק"ו כאן:
יא סָעִיף ד אבל טלטול מותר. אבל אסו' להוציאו אפי' לכרמלי' ואף על גב דמשמע ברש"י ורא"ש דמות' לכבסו ולגזוז שערו מ"מ הוצא' היא מלאכ' טפי דגזיזת שער במת אינו מלאכה כלל (ת"ה) וביש"ש הקשה דהא כ' הרמב"ם פ"ט הגוזז בין מן החי בין מן במת חייב וכ"ה בירושלמי פ' כלל גדול אלא ע"כ דעת הרא"ש לפירש"י דמלאכה כבידה אסור אבל הוצאה שרי ומ"מ נ"ל שט"ס הוא ברש"י וצריך להגיה א"כ כו' ע"ש וא"כ אסור לעשות שום דבר לצורך מחר עכ"ל עס"ח ול"נ דמ"ש בת"ה דגזיזות שער אינה מלאכה כלל היינו משום שא"צ לשער כלל והרמב"ם מיירי בצריך לשער עמ"ש סי' ש"מ ואף על גב דהוצאה נמי הוה מלאכ' שא"צ לגופו מ"מ שם הוצאה עליה אבל הכא לא הוי מלאכה כלל דהא אמרי' בשבת אם מל תינוק בן ח' בשבת לא עביד כלום דהוי מחתך בשר בעלמ' כ"ש שער ומ"מ טוב להחמיר וכ"מ בת"ה ובש"ע:
יב סָעִיף ה מותר ליטול שכר. דשמא לא ימצא מי שיעשה בחנם (רי"ו) וביש"ש אוסר ליטול שכר ואם אינו רוצה לעשות בחנם מטעין ליה כמו בחליצה עכ"ל ועססי' תקפ"ה די"א דלצורך מצוה מותר ליטול שכר שבת וי"ט:
יג סָעִיף ו וחוזרין למקומן. מדסתם הרב"י ש"מ דס"ל אפי' יצאו חוץ לד' אלפים אמה מותרים לחזור שלא תהא מכשילם לעת"ל וכ"פ הש"ג ויש"ש, ועיר העשויה כקשת בענין שמודדין מן הקשת אסורים לילך דרך היתר דהא יכולים לילך דרך הקשת (רדב"ז כ"ה סי' שצ"ח):
יד סָעִיף ו כלי הקבורה. דמלאכתן להיתר הוא דשמא יצטרך להם למת אחר בו ביום וא"כ מותר לטלטלן שלא יגנובו (רמב"ן ב"י) משמע דבסכין של מילה אסור לטלטלה אחר המילה שיודע שלא יצטרך לו יותר ועמ"ש סי' של"א ס"ו:
טו סָעִיף ז אסורים לרכוב. אף על גב דרכיבה רק דרבנן מ"מ איכא זילותא די"ט כנ"ל וה"ה דאסור לילך בספינה (כ"ה):
טז סָעִיף ז מתירים להם. ומיהו לא ירכבו בעיר מפני האומות (כ"ה):
יז סָעִיף ד כדי למהר קבורתו. כלומר אף על גב דכ' ס"ד אם אינו רוצה לקוברו בו ביום אסו' לעשו' לו דבר התם יכול לעשות לו אחר י"ט משא"כ כאן שהוא צריך לילך עמהם למהר קבורתו שמוטל בבזיון על פני השדה והריב"ש סי' תקי"ו כ' דאסור לילך לשם דהא אפי' בחול המועד אסור לעשות נסרים בחצר אחרת כמ"ש סי' תקמ"ז ס"י כ"ש כאן שהרואה יאמר שהולך לצרכו ע"כ וכ"כ בכ"ה בשם כמה גדולי' וכ"כ היש"ש כיון שאינו רוצ' לקברו בו ביום אסור לילך לשם ואף על גב דאיכא חשש שיאכלוהו הכלבי' מפני חשש כזו אין ראוי להקל ובפרט שיש לחוש שיאכלוהו הכלבי' קודם שיבואו לשם וא"כ יחלל י"ט בחנם אבל במקום שרואין שהכלבים יאכלוהו ודאי יכולים להצילו ולעשות מלאכה אפי' אין ראוי לקבור היום מ"מ מאחר שעושים מלאכה היום כדי לקוברו למחר שרי עכ"ל ול"נ להקל דהא בס' תקמ"ז כ' אם הדבר מפורסם שרי וגם אין לחוש שיפגעו בהן יהודים בדרך דבי"ט אין מצוים עוברי דרכים יהודים מיהו אם אינו מוטל בשדה רק בבית יש להחמיר:
יח סָעִיף ח ומותר להביא. אפי' מונח בעיר אם אין שם קברות מותר להוליכו לעיר שיש שם קברות לא גרע מלמיגז ליה אסא שהוא כבודו ואם יש שם קברות וצוה להוליכו לקברות אבותיו אף על גב דמצוה לקיים דברי המת ובפרט כה"ג שהוא כבודו שיקבר במקום אבותיו ומ"מ אין זה כבודו לחלל י"ט בחנם שהרי אם לא צוה אסור להוציאו מקבר לקבר כמ"ש הא"ז פ"ק דמ"ק א"כ מעשיו וצוואתו גרמו לו ולכן היכא דאיכא למיחש שמא יסריח קוברין אותו במקומו ואי ליכא למיחש שמא יסריח מלינין אותו וקוברין אותו אחר י"ט בקברות אבותיו עכ"ל יש"ש עבי"ד סי' שס"ג ס"ב:
יט סָעִיף א בחזקת בן קיימא. שהרי מוהלין אותו בשבת ומחזיקי' אותו בחזקת בן קיימא (בד"ה) ול"נ דאין ראיה משם דהתם חי הוא משא"כ הכא דמת תוך ל' הוי ספק נפל וכ"מ בא"ע סי' קנ"ו ס"ד לענין יבוש ע"ש ועוד בשבת דף קל"ה ע"א ד"ה בן ח' וכו' כתבו התו' דמהלינן מכח ממ"נ וכו' וכ"ה בגמ' ע"ש וביש"ש פסק דאין קוברין אותו תוך ל' עמ"ש ס"א:
כ סָעִיף י אסור אפי' וכו'. דאין מצוה לקבור נפל וא"כ אין י"ט נדחה לצורכי קבורתו ועוד דמה שנהגו להסירה אינו מנהג של תורה אלא מנהג בעלמא משום תקנו' הפושעים דאמרי בב"ר שהקב"ה מעביר הערל' מן הקטנים ונותנ' על פושעי ישראל (הג"מ) וכ' בבד"ה דזה מיירי דידעי' בודאי שלא כלו לו חדשיו דאל"כ קוברים אותו בי"ט כמ"ש ס"ט משמע דס"ל דקוברין אותו ואין מוהלין אותו, ובד"מ כ' דעכ"פ ימתין עד למחר וימול אותו אפי' גמרו שערו וצפרניו ומשמע דאם הוא אחר המיל' או שהי' נקבה מודה רמ"א דקוברין אותו בי"ט כמ"ש ס"ט ומ"ש בי"ד ססי' רס"ג דאין קוברים הנפלים בי"ט מיירי בנפל ודאי ובכ"ה כתב בשם ר"ש הלוי סי' י"ד דאם הוא מבן ל' ולמעלה שמתאבלין עליו מסירין ערלתו בי"ט שני של גליות ובתוספות שנ"ץ מתירין לקבור נפל גמור בי"ט עכ"ל ולי צ"ע מ"ש הג"מ דאין מצוה לקבור נפל ומביא ראי' מדאמרי' בגמ' שפחה שהטילה נפל לבור ואמרי' בור שמטילין לתוכו נפלים צ"ע דהא מ"מ קבורה היא כמ"ש הרא"ש פי"ד מ"ג באהלות ועי"ל דמיירי בנפל שהוא שפיר כדאי' בע"א ועוד דהא אמרי' בנדה דף נ"ז הכותים לא היו קוברים את הנפלים אלא משליכין מאי דרוש כל שיש לו נחלה יש לו גבול משמע דאנן לא קי"ל כוותייהו ועוד מדאיצטריך קרא בת"כ פ' אמור שאין הכהן מטמא לבנו ובתו הנפלים ש"מ שמצוה לקוברן שהרי אין הכהן מטמא אלא לצורך קבורה כמ"ש בי"ד סי' שע"ג ס"ה ועוד דבב"ב ספ"ז איתא שהיו עושין כוכין לנפלים וכ"ה בסנה' פ"ו וצ"ע דלכאורה משמע בנדה דף הנ"ל שגם על הנפלים קאי לאו דלא תלין:
כא סָעִיף יב קודם תפלה. כדי שיוכלו האוננים להתפלל ובזמנינו שעושין הכל ע"י עכו"ם אין לקוברן עד אחר אכילה (מ"ב סוף הספר) משמע דעתו כיון שקוברין ע"י עכו"ם מותרין האוננים להתפלל וצ"ע דהא אית' סי' ע"א דפטורין מתפלה ואפשר דס"ל כיון שאין רוצים לקברו עד אחר אכילה חייבים להתפלל כמו בלילה כמ"ש סי' תקמ"ח וביש"ש כ' ראיתי נוהג שקוברים קודם אכילה ואף על פי שכ' הכל בו קודם תפילה במדינתינו א"א להקדים כ"כ ומ"ש לקברו אחר אכיל' ל"נ דאי משום שמחת י"ט קאמרי הא ליתא דאם מת מצוה קודם למגילה ק"ו לשמחת י"ט ובזמנינו הכל נקר' מ"מ ועוד דאיתא במדרש דאסור לאכול סעודת קבע קודם שנקבר המת ולכן אם הוא אדם חשוב קוברים אותו מיד אחר יציאת בה"כ ואם לאו מקבצים מנין וקוברין אותו בשעה שהש"ץ אומר פיוטים עכ"ל ועכשיו נוהגים לקוברו בשחרית וע"פ הרוב נמשך בשעת התפלה ויש ליזהר בזה עסי' ע"ב ס"ב ונ"ל דאם הוא אדם חשוב שצריכים רבים ללוותו יוציאהו לבה"ק אחר יציאת בה"כ ויאכלו ואח"כ יקברוהו כראוי כמ"ש סי' תמ"ג ועמ"ש סי' תקמ"ז:
א סָעִיף א ראיתי להזכיר מה שנמצ' בדפוס חדש של ספר מהרי"ל הג"ה אחד וז"ל בשנת רס"ד נפטרה פה ק"ק פרנקפורט אשה ליל ראשונה של סוכות וביום ב' כו' ולא נהגו אנינות בי"ט והיה יום ש"ת ביום ו' ובליל ו' בכניסת שבת הצריכו הלומדים את האבלים באבילות עטיפת הראש ושינוי מקום כו' עכ"ל. ושלא כדין הורו אלו הלומדים דעטיפת הראש אינה ראויה בשבת בפרהסי' כמ"ש הרוקח הבאתיו בי"ד סי' שפ"ו וז"ל אבל חייב בעטיפה כמו עתה שמושכין הכובע לפני עיניו כל ז' ובשבת בצינעה ולא בפרהסי'. וכ' מו"ח ז"ל דכשהחזן מתחיל ברכו יגביה הכובע דלא להוי פרהסי' וכ"כ בש"ע סי' ס"ד דבשבת יסיר עטיפתו והיאך הורו שבשבת יתחיל עטיפ' וכן בשינוי המקום דפסק בש"ע סי' שצ"ג דבשבת לא ישנו מקומם אלא שרמ"א מבי' שם י"א דגם בשבת ישנו וכן המנהג והיינו שקודם התחלת ברכו יושב בשינוי מקום שעדיין חול הוא וכיון שהתחיל בחול ישב שם גם אח"כ ודבר פשוט הוא שאם בא האבל לבה"כ אחר ברכו שלא ישנה המקום דמתחיל בשבת האבילות בפרהסי' וכ"ש במה שמכריז השמש צאו לקראת האבל כמו שנוהגין לפני ברכו וכ"ש במ"ש שהצריכו להתאבל בשבת כ"ז אינו נכון דמה יתחדש לו בשבת טפי ממה שהיו לו בח"ה שנוהג ג"כ דין אנינות בצינעה ע"כ שלא כראוי נדפסה הגה זו החדשה ואין לשנות שום דבר בשבת ההו' ממה שהיה בח"ה: (א) בעשיית ארון ותכריכים. שאלו הם איסור דאורייתא וכן הכיסוי שמכסים המת בעפר צריך ע"י עכו"ם דמילוי גומא הוה כבונה ורבים נכשלים בזה אבל להלבישו כו' שאינו אלא טלטול אמרי' ביה מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי לצורך היום קצת וחימום מים מותר מתוך שהותר' כו':
ב סָעִיף ד אבל מותר לכסותו בעפר כו'. פי' לעשות מהעפר כמו הר וזה בי"ט שני אבל בראשון פשיטא שאסור ע"י ישראל כמ"ש בסמוך:
ג סָעִיף ה מותר ליטול שכר. הטעם בשם הרי"ו כיון שהתירו לו חז"ל דשמא לא ימצא בחנם אע"ג דאסור ליטול שכר בשבת אפי' במלאכה המותרת בשבת עכ"ל. ותמוה לי אם הקילו במת ועשאו בי"ט שני כחול מ"מ היינו דוקא בשביל כבודו אבל זה החי למה יזלזל הוא בי"ט שני וצ"ל דמעיקר' כי תיקון רבנן לעשותו י"ט שני התנו בזה דבכל עניני המת יהיה ממש כחול. ונראה לענין לקנות בגד לתכריכין נמי דינא הכי כמו בחפירת קבר דהיינו לקצוץ דמים בעד הבגד כדרך שעושין בחול אבל צ"ע דהא בס"ז אוסר לרכוב ע"ג בהמה אפי' בי"ט שני ואפי' הקברנים לא ירכבו אלא היכא דלא אפש' ש"מ דלאחרים אסור אפי' במקום שא"א ולא מהני בזה מ"ש כחול שווי' רבנן אע"פ שהם מלוים אותו והיא מצוה גדולה מאוד דמבטלין תורה בשבילה ק"ו לזה. שלא יחלל י"ט בנטילת שכר ויחפור קבר בשביל שכר או יעשה קציצה בי"ט כמה דמי בגד שאין זה כבודו של מת אדרבה זלזולו ע"כ נראה דהאי פיסק' לאו דסמכא איהו ואפשר שט"ס הוא ברי"ו וצ"ל מותר ליתן שכר כו' דהיינו אם לא נמצ' מי שהוא עושה בחנם אבל על אותו שאינו רוצה לעשות כ"א בשכ' הוא בכלל המונעי' את עצמן מן המצו' ולא תהא כזאת בישראל: שוב ראיתי שגם רש"ל כ' ע"ז הנוטל שכר וכתב אם היה מעש' בא לידו שלא רצה לעסוק בחנם הייתי מטעיהו כמו שמטעין בחליצה:
ד סָעִיף ז אם א"א מתירין להם כו'. די"ט שני לגבי צרכיו בכל דלא אפשר כחול שוי' רבנן כ"כ ב"י בשם הרמב"ן וק"ל על הש"ע דהא הרמב"ן ס"ל ג"כ בדוכתי דשכיחי עכו"ם שרי ע"י ישראל וכ"פ בסעיף ד' ותו דהא כ' ב"י בשם הרשב"א וז"ל ואין משגיחין בתחומין במת כלל בי"ט שני וכ"פ רמ"א בסעיף שאח"ז אע"פ שאפשר לקברו במקומו וכאן נמי איסור רכיבה היא מדרבנן ולמה כ' הרמב"ן כאן דלא התירו אלא בלא אפשר בלא"ה ונלע"ד הך לא אפשר דהכא אין פי' שהוא מן הנמנע לגמרי בלא"ה אלא א"א בקלות אלא ע"י טורח וצער קצת ג"כ מותר ואפ"ה צ"ע מ"ש מהא דלעיל ולענין דינא נראה כמ"ש דביש צער קצת או טורח מותר אפי' למ"ש רמ"א שמחמירין מאי דאפש' בעממין דהיינו במלאכה דאורייתא משא"כ כאן במידי דרבנן כנלע"ד ברור:
ה סָעִיף ח אע"פ שהיה אפשר לקברו. רש"ל כ' דוקא היכא דליכא קבר במקום שנפטר אבל אם יש שם קבר אלא שעשה צוואה שיוליכוהו לקבר אבותיו אין זה כבודו לחלל י"ט ואם יש חשש שיסריח קוברין אותו במקומו ולא שמעי' לצוואתו ואי ליכ' חשש זה מלינין אותו וקוברין אותו אחר י"ט במקום צוואתו:
ו סָעִיף יב קוברין אותו אחר אכילה. רש"ל כ' ע"ז ול"נ אי משום שמחת י"ט קא' הא מת מצוה קודם למגילה כ"ש לשמחת י"ט והאידנ' הכל נקר' מת מצוה ועוד וכי זהו שמחת י"ט לאכול ולילך אח"כ לבית הקברות אין זה אלא תוגה ועוד מאחר דאי' במדרש לא תאכלו על הדם שאין לאכול סעודת קבע קודם שנקבר המת למה נעבור ע"ד המדרש אלא קוברין אותו מיד אחר יציא' בה"כ אם הוא אדם חשוב ואם לאו מתקבצים מנין וקוברין אותו בעת שאו' הש"ץ הפיוטים ושאר דברים כדומה לזה וחוזרים לבה"כ וכן עיקר עכ"ל:
א סָעִיף א ישראל. ועל ידי קראים נמי אסור משום לפני עור. כנה"ג:
ב סָעִיף א עממין. אם צריך להוליכו לעיר אחרת רחוק ממהלך יום אחד וי"ט ראשון חל בערב שבת ולהמתין עד יום א' לא ירצו העכו"ם להוליכו שהוא יום אידם ולהמתין עד יום ב' יסריח יקברוהו על ידי עכו"ם בביתו ולאחר שבת יוציאוהו או יניחוהו בארון ויחמרוהו בחמר ובזפת ע"י עכו"ם כדי שלא יסריח. ריב"ש ב"י:
ג סָעִיף ב כדי. או שילוו אותו אשתו ובניו. עש"ת עבה"ג ס"ז:
ד סָעִיף ד תכריכין. ואם יכול למצוא תכריכין מוכנים אין לעשות חדשים. אם התכריכים מטונפים מותר לכבסם. ואם אין לו נסרים מנסרים נסרים לארון:
ה סָעִיף ד קבר. ודוקא בני החבורה אבל אחרים שאין דרכם לחפור אסור. כ"ש שלא ישליכו אנשים אחרים עפר לסתום הקבר או לטלטל כלי החפירה אם לא שהוא סמוך לחשיכה ע"ש דאז המסייע משובח. ומהרשד"ם חא"ח סי' י"ז כתב דמותר לכל אדם לזכות בכסוי קבר והסכים עמו המ"א ע"ש אבל המשפטי שמואל סי' י"ג חולק על זה ע"ש וע' כנה"ג. וכתב א"ז ראיתי בפנקס חבורה קדישה פה פראג כשנפטר הגאון מוהר"ר אפרים ז"ל ובאו תלמידיו מרנן ורבנן ורצו לטהרו דת"ח ראוי יותר לטהרו תלמידיו ולהתעסק בו ושלחו להגאון מוהר"ר ישעיה ז"ל ר"מ ופסק מאחר שהקברנים מתעסקים כל השנה ומבטלים עסקיהם יתעסקו ג"כ עם הצדיק רק אם ירצו הקברנים מרצונם הטוב לוותר לאיזה אנשים חשובים בשביל כבוד הצדיק הרשות בידם:
ו סָעִיף ד כחול. כתב ח"י ח"ד די"ט ב' של ימים הראשוני' הוי כחוה"מ. והתוס' כתבו דאין לחלק בכה"ג. וכתב רש"ל פ"ק דביצה אם צוה להוליכו לקבר אבותיו אין שומעין לו אך אם אינו מסריח ממתינין לו עד למחר ומוליכין אותו. ואם מסריח קוברים אותו היום במקומו ואין מוליכין אותו בי"ט כלל:
ז סָעִיף ד עכו"ם. ואם צריך להמתין הרבה שעות ומתוך כך יבא המת לידי בזיון או כיוצא בו יתעסק עמו ישראל:
ח סָעִיף ד ישראלים. ומותר לטהרו בסדין בי"ט שני כיון דאינו אלא גזירה שמא יסחוט רק שיזהרו שלא יעשו סחיטה בידים. יש"ש מ"א:
ט סָעִיף ד בעפר. זהו בי"ט שני אבל בראשון אסור ע"י ישראל. ט"ז ועיין ס"ק ה' מש"ש:
י סָעִיף ד טילטול. אבל אסור להוציאו אפי' לכרמלית עיין מ"א:
יא סָעִיף ה שכר. וביש"ש אוסר ליטול שכר ואם אינו רוצה לעשו' בחנם מטעין ליה כמו בחליצה. ועס"ס תקפ"ה די"א דלצורך מצוה מותר ליטול שכר שבת וי"ט. מ"א:
יב סָעִיף ו וחוזרין. אפי' יצאו חוץ לד' אלפים אמה מותרים לחזור שלא תהא מכשילם לעת"ל הש"ג ויש"ש מ"א. ועיר העשויה כקשת בענין שמודדים מן הקשת אסורים לילך דרך היתר דהא יכולים לילך דרך הקשת. רדב"ז כנה"ג מ"א:
יג סָעִיף ז לרכוב. וה"ה דאסור לילך בספינה. כנה"ג מ"א:
יד סָעִיף ז מתירים. ומיהו לא ירכבו בעיר מפני העכו"ם. שכה"ג מ"א וע' ט"ז:
טו סָעִיף ח לצאת. עמ"א שהעלה דאם אינו מוטל בשדה שאין לחוש שיאכלוהו הכלבים אסור ע"ש:
טז סָעִיף ח במקומו. ורש"ל כתב דוקא היכא דליכא קבר במקום שנפטר אבל אם יש שם קבר אלא שעשה צוואה שיוליכו לקברי אבותיו אין זה כבודו לחלל י"ט ואם יש חשש שיסריח קוברין אותו במקומו ולא שמעינן לצוואתו ואי ליכא חשש זה מוליכין אותו וקוברין אותו אחר י"ט במקום צוואתו ע"ש ועיין ס"ק ו':
יז סָעִיף ט גדול. וביש"ש פסק דאין קוברין אותו תוך למ"ד ועמ"א:
א סָעִיף א (ס"ק א) ואפי' כו' רחוק ממהלך יום א' כו' ז"ל הריב"ש שממנו מקור האי דינא. הובא בב"י וביש"ש. ומה שאמרת שמת בי"ט ראשון שחל בערב שבת. וא"א בעממין שאין במקומן בית הקברות. ולהמתין עד יום ראשון לא ירצו הגוים להוליכו. לפי שהוא יום אידם. ולהמתין עד יום השני הרי המת מסריח כו' אין לזה תקנה אלא שיקברנו כו' וכמ"ש מ"א. א"כ מ"ש מ"א רחוק לעיר אחרת רחוק ממהלך יום. הוא תוס' דברי מ"א. דהוקשה לו מה זה שכתב הריב"ש וא"א בעממין שאין במקומן בה"ק. מה בכך מ"מ יוליכוהו גוים לשם לעיר שיש בה בה"ק ויקברוהו שם. לזה הוסיף שעיר האחרת רחוק ממהלך יום. ואם כן לא יגיעו הגוים שמה עד יום השבת ואם כן אין תכלית בהולכת היום. דהא בשבת אפי' על ידי גוי אסור וכמ"ש בסעיף ג' ומ"ש והנכרים לא יוליכוהו למחר הוא לאו דוקא אלא ר"ל ביום ראשון שהוא יום אידם. ומ"ש גם א"א לקברו למחר ע"י ישראלים. אף די"ט שני לגבי מת כחול שויוהו רבנן. מ"מ הלא למחר הוא שבת. דאפי' ע"י גוי אסור כ"ש ע"י ישראל:
ב סָעִיף א (ס"ק ב) יתעסקו כו' ולפני עור כו' דהא ישראלים הם אלא שהרשיעו ופרקו עול תורה ומצות והם כישראל מומר ואעפ"י שחטא ישראל הוא:
ג סָעִיף א (ס"ק ד) ולהוציאו כיון דא"ב צורך מצוה אמרינן מתוך: ויש"ש כ' כו' דאי' בביצה דף ו' ע"א אמר רבא מת בי"ט א' יתעסקו בו עממין. מת בי"ט שני יתעסקו בו ישראל אפי' בשני י"ט של ר"ה אמר מר זוטרא לא אמרן אלא דאשתהי אבל לא אשתהי משהינין ליה. ר"א אמר אפי' לא אשתהי לא משהינן ליה מ"ט י"ט שני לגבי מת כחול שויוה רבנן. ונחלקו הראשונים בפי' דשמעתא. די"א דמר זונורא קאי אכולי מלתא בין על י"ט א' להתעסק בו גוים ובין על י"ט שני דיתעסקו בו ישראל דדוק' באשתהי ור"א לא חלק כ"א על י"ט שני אבל י"ט א' מודה דאי לא אשתהי משהינין ליה ולא הותר לקברו אפי' ע"י גוים ויש חולקים דמר זוטרא גופיה מודה בי"ט א' אפי' לא אשתהי קוברים אותו ע"י גוים ולא קאי כ"א על י"ט שני דיתעסקו בו ישראל בזה בעינן דוקא אשתהי ור"א חולק דגם בי"ט שני אפי' לא אשתהי יתעסקו בו ישראל וקי"ל כהיש חולקים וכר"א וא"כ בין בי"ט א' דיתעסקו בו גוים ובין בי"ט ב' דיתעסקו בו ישראל מותר אפי' לא אשתהי. וכ"כ הר"ן שכן מנהגן של ישראל. וע"ז כתב יש"ש דוקא במקום שנוהגים כן אבל במקום שאין מנהג יש להחמיר כדעה א' דמר זוטרא קאי בין על י"ט א' ובין על י"ט ב' ור"א לא חלק כ"א על י"ט שני. אבל בי"ט א' מודה דבעינן דוקא אשתהי ולכן יש לנהוג בי"ט א' לא הותר ע"י גוים כ"א באשתהי דהיינו שחל יום א' של י"ט אחר שבת ביום א' ומת בשבת. או יצטרך לשהותו היינו שחל י"ט א' ערב שבת ומת בע"ש אז הותר ע"י גוים אבל בלא"ה לא הותר ע"י גוי וצריכים להשהותו: וילד קטן כו'. והב"ח כ' כו' הל' משמע דהב"ח ויש"ש פליגי אבל האמת אינו כן וז"ל יש"ש והא דשרינן בי"ט א' ע"י עממין ובי"ט שני ע"י ישראל אין חילוק בין מת גדול למת קטן אפי' ילד קטן בן שלשים שיצא מכלל נפל. ודוקא לפי המנהג שנהגו לקבור בי"ט א' ע"י עממין אפי לא אשתהי אבל לפמ"ש שאין נכון לקבור מת בי"ט א' אפי' ע"י עממין אלא באשתהי א"כ ילד קטן אפי' באשתהי אסור שאין דרכו להסריח. גם יכולים להשימו במרתף כו' עכ"ל. הרי מה שמחמיר מהרש"ל בילד היינו דוקא במקום שאין מנהג ולפי מה שמחמיר יש"ש והב"ח. לא דיבר כלל ממקום שאין מנהג ולא הזכירו כלל ולפי מנהגנו גם מהרש"ל מודה דקטן בן ל' וגדול שוין:
ד סָעִיף א (ס"ק ה) לידי סחיטה כו' דלא כע"ש שהקשה ל"ל טעם שמא יסחוט ת"ל בלא"ה אסור אפי' לא יבא לידי סחיטה דהא קודם שרוחץ המת צריך לשרות תחלה הסדין במים נקיים והא קי"ל בסי' ש"ב סעיף ט' וי' דשריית בגד במים זהו כביסו ואסור משום מלבן: ואפי' למ"ד דדרך לכלוך שרי. אך לרחיצת המת שריית הסדין במים נקיים לא הוי דרך לכלוך וע"ז תי' מ"א דמה"ט נקט האיסור שלא יבא לידי סחיטה ולא סגי ליה משום כיבוס דשרייתו הוא כביסתו לאסור אפי' למ"ד בסי' ש"ב סעיף ט' דבסדין נקי אין בו משום כיבוס והסדין שרוחצים בו המת מסתמא נקי אעפ"כ אסור משום סחיטה. וצ"ל אע"ג דקי"ל דכל היכי דליכא כיבוס והמשקין הנסחטים הולכים לאיבוד ל"ג שמא יסחוט דלמה יסחוט הלא ע"י הסחיטה אינו מכבס ומשום צורך המשקין ל"ל דהא המים הולכים לאיבוד מ"מ הא כ' מ"א סי' ש"כ ס"ק כ"ג בשם הר"ן דאפי' כה"ג אם סוחט יש בו איסור דרבנן. וא"כ צ"ל מ"ש פה שלא יבא לידי סחיטה אין הכוונה דגזרינן שמא יסחוט דהוי גזרה לגזרה אלא ר"ל דצריך ליזהר שלא יבא לידי ודאי או קרוב לודאי סחיטה וכענין דהוי פ"ר. אע"ג דלא ניחא ליה מ"מ הא לא קי"ל כהערוך בסי' ש"ך דמתיר כה"ג וכמבואר שם וכ"כ מ"א סי' תקכ"ג ס"ק ב':
ה סָעִיף ג (ס"ק ו) אפי' כו' משום כ"ה כו' ר"ל אע"ג דאינו ע"י גוי כ"א שבות דשבות דהא הכוך חפור מע"ש. וכה"ג ודאי ראוי להתיר משום כבוד. ולזה כתב דאדרבה זהו כבודו שלא לחלל שבת ע"י: ועסי' שי"א ובמ"א שס ס"ק י"ג:
ו סָעִיף ד (ס"ק ז') בי"ט כו' שדרים שם יהודים רבים כו' דתנן במס' מ"ק דף ט' ע"ב וארון עם המת בחצר. ר"ל בחה"מ אסור לעשות ארון למת כ"א באותה חצר שהמת שם אבל לא בחצר אחרת ששם לא ידעו שיש מת ויחשדוהו שעושה לצורך דבר אחר ומה"ט כ' הטור בשם ר"י דמה שעושים לצורך המת בי"ט ב' יש לעשות בצנעה. די"ט שני ודאי לא קיל יותר מחה"מ. אולם אי' בירושלמי דבאדם מפורסם שמת אפי' בחצר אחר הואיל שנתפרס' מיתתו יודעים שלצרכו עושים. ומה"ט בזמן הזה שבכל עיר ועיר אין דרים כ"א יהודים מעטים א"כ אפי' כל אדם י"ל דין מפורסים כי מיתתו נודעת לכל. והכי קי"ל לקמן סי' תקמ"ז סעיף י'. וע"ז כ' כ"ה דבמדינת תוגרמה שיהודים רבים דרים בעיר א' חזר הדין לדין דש"ס וכמ"ש ר"י וכנ"ל. ואע"ג שנתפרסם כו' ר"ל שלא היה אדם מפורסם ואעפ"כ דרך מקרה נתפרסם מיתתו מ"מ לא מהני משום לא פלוג: לקציצת ארזים כו'. משום דאוושא מלתא טובא וכמ"ש לקמן סי' תקמ"ז לענין חה"מ:
ז סָעִיף ד (ס"ק ח) כחול כו' אבל כו' (ת"י ת"ד) והתוס' כתבו כו' לכאורה כוונתו דהתוס' חולקים ומקילים דאפי' י"ט שני של ימים ראשונים קיל מחה"מ אבל ז"א. והנה ס' ת"י ות"ד לא ראיתי ודברי התוס' הם פ"ק דמ"ק דף ח' ע"ב תנן אין חופרים כוכין וקברים בחה"מ ופירש"י לצורך מתים שימותו (ועיין מ"ש לקמן בס"ק י"א) וכתבו התוס' דהדין עמו דאלו לצורך מת שכבר מת אמרי' י"ט שני לגבי מת כחול שוינהו רבנן אפי' למיגז ליה אסא וגלימא כ"ש חה"מ. ואע"פ שי"ל דהא די"ט שני כחול היינו דוקא י"ט שני של עצרת או י"ט שני של פסח וסוכות י"ט שני מן ימים אחרונים דהיינו אחרון של פסח וסוכות דלא הוי אלא דרבנן ולכן הקילו בו. אבל חה"מ דהוי דאורייתא יש להחמיר. ז"א דהא אמר סתם י"ט שני כחול משמע כל י"ט שני אפי' מימים ראשונים של פסח וסוכות. ועוד דאפי' י"ט שני של ימים אחרונים ג"כ חמיר לענין מלאכה מחה"מ לכן פירש"י עיקר עכת"ד התוס' ולפ"ז מ"ש מ"א בשם ת"י ות"ד די"ט ב' של ימים הראשונים הוי. כחה"מ ע"כ ס"ל כס"ד דהתו'. דבי"ט שני מן ימים ראשונים אפי' כבר מת אין חופרים לו קבר. וס"ל דלא כפירש"י אלא כהראב"ד שהביא הרא"ש שם שחולק על רש"י וס"ל דאפי' בחה"מ אין חופרים קבר אפי' למי שכבר מת והתו' במסקנתם כ' דאין לחלק וגם בי"ט שני של ימים ראשונים כחול שוויוהו. ומותר לחפור קבר למי שמת כבר. לפי שהם הסכימו לפירש"י דהא דתנן אין חופרים כו' בחה"מ. ר"ל לצורך מתים שימותו וכנ"ל והכי קי"ל לקמן סי' תקע"ז:
ח סָעִיף ד (ס"ק ט) כמו כו' אלא גזרה כו' הוא לאו דוקא וכמ"ש לעיל ס"ק ה'. אלא ר"ל דאינו ודאי שיסחוט אלא קרוב הדבר כנ"ל.
ט סָעִיף ד (ס"ק י') לכסותו בעפר. כתב הט"ז וז"ל פי' לעשות מעפר כמו הר עכ"ל. ובט"ז בי"ד סי' שצ"ט כו' משמע מדברי מ"א שהבין דדעת ט"ז דס"ל אפי' בי"ט שני אוסר הט"ז. אבל ז"א דלהדיא כתב שם דאסור בי"ט ראשון משמע דבי"ט שני שרי. וכ"כ כאן בס"ק ב': אפשר דס"ל כו'. ר"ל המתירים שבלבוש ס"ל: אסור לפנות כו' וכ"ה לעיל סי' שי"ב סעיף ט': זולת בני החבורה דכל מה דאפשר כו'. ר"ל דמסתמא בני החבורה עושים עיקר צרכי המת ומחללים עליו י"ט. וא"כ מה לנו להרבות שגם אנשים אחרים שאינן מבני חברה גם הם יחללו י"ט בשלמא בני החברה כלם שוין ומותרים לחלל. ואפי' יש די בארבע או ה' מבני החברה. כ"א נאמר שלא יחללו כ"א ד' או ה' מאן מפיס ביניהם. וכ"א מהם יאמר חברו יחלל י"ט ולא אני. ויתרשלו בדבר לכן הותר לכלם: גבי מילה כו אע"ג שאפשר שיעשה מוהל א' החיתוך וגם הפריעה ולמה נתיר שימולו שנים ויחלל גם שני שבת (וכן מצינו גבי קרבנות שהכהנים רבים עסקו בעבודת תמידין ומוספים בשבת)כ"ש כאן ר"ל מה מיל' דקי"ל שבת דחויה אצל מילה ולא הותרה אפ"ה מותר בשנים. כ"ש כאן גבי מת די"ט הותרה דהא אמרינן כחול שווייהו רבנן כ"ש דמותר אפי' ע"י אנשים שאינן מבני חברה. ואע"ג דגבי מילה סיים רמ"א שטוב להחמיר ולא ימולו ב' מ"מ כאן דכחול שוויוה מודה רמ"א דאין להחמיר ועמ"ש ש"ך שם. ופוק חזי מאי עמא דבר שמוהלים שנים בשבת:
י סָעִיף ד (ס"ק יא) חבל כו' ואע"ג דמשמע ברש"י כו' ומ"מ נ"ל דט"ס הוא כו' ז"ל הרא"ש פ' קמא דמ"ק דף ח' על מתני' דאין חופרים כוכין וקברים במועד (הבאתיו לעיל בס"ק ח') פי' רש"י שעדיין לא מת אלא כדי לקבור בהן אחר המועד ואסור דטרח' יתירא הוא. והא דאמרינן בעלמא דאפי בי"ט שני יתעסקו בו ישראל ה"מ טלטול או שאר דבר שאין בו טורח כגון לכבסו או לגזוז שערו. אבל חפירה לא. ודברי רש"י תמוהים שהרי פי' תחלה אין חופרים כו' לצורך מתים שימותו ומה שייך להביא ע"ז מת בי"ט שני יתעסקו בו כו'. דהיינו לקוברו בו ביום. ועוד מ"ש אבל חפירה לא משמע שאין לחפור קבר בי"ט שני והא ליתא. דהא י"ט שני כחול כו' ונ"ל ליישב דבריו שהיה קשה לו מאי שנא מי"ט שני שאם מת בי"ט שני סמוך לערב שאין שהות לקברו בו ביום ואפ"ה יתעסקו בו ישראל היום לצורך קבורת חול וכן בחה"מ היה ראוי שיהי' מותר לחפור קברים לצורך קבורת חול ותי' דכה"ג לא התירו אלא טלטול ודברים שאין בהם טורח. אבל חפיר' לא כיון דאין שהות לקברם היום כו' וכן אסור למיגד לי' גלימא כו' וכן בחה"מ כו'. ומדבריו למדנו שאם מת בי"ט ב' ואין רוצים לקברו בו ביום שאין עושין שום דבר איסור מלאכה בו ביום ויראה דאפי' ע"י גוי אסור כו' עכ"ל הרא"ש. וכ' ת"ה סי' פ"ב מדלא נקט הרא"ש להתיר כה"ג כשאין רוצים לקברו בו ביום. אלא היתר טילטול משמע דאפי' הוצאה לכרמלית ג"כ אסור. ועז"כ ת"ה ואע"ג דמשמע ברש"י כו'. וחילק בין דבר שהוא מלאכה דהיינו הוצאה. ובין גזיזת שער דלא הוי מלאכה ומהרש"ל חולק דגזיזת שער הוי יותר מלאכה מהוצא' לכרמלית אלא החילוק בין גזיזת שער ובין שאר מלאכות דכל דבר שיש בו טרחא אסור כיון דהוא מלאכה כבדה משא"כ גזיזת שער אע"ג הוי מלאכה דאורייתא. כיון דאין טורח הרבה ואינו מלאכה כבדה מותר וכל שכן הוצאה לכרמלית שרי לדעת הרא"ש אח"ז כ' מהרש"ל ומ"מ נ"ל שט"ס כו' וחולק על הרא"ש וכ' דאיך א"ל כהרא"ש דקושיות רש"י ממ"ש יו"ט שני כו' כחול כו' דס"ל אפי' מת סמוך לערב דא"א לקברו היום מ"מ מותר להתעסק עמו לצורך קבורת מחר דמנ"ל לרש"י דלמא כה"ג לא יתעסקו בו ישראל כלל דהא ע"כ גם לפי תירוצו של רש"י ע"כ הא סיים אפי למיגד ליה גלימא ולמיגז ליה אסא לא מיירי כ"א ברוצים לקברו היום ויש שהות לזה. א"כ ה"ה ריש' דאמר כחול שוויוהו רבנן מיירי ג"כ דוק' כשיקברוהו ביום זה אבל אי לא יקברוהו היום לא יתעסקו בו ישראל כלל לצורך מחר. אע"כ ט"ס הוא ברישא. וכן צ"ל ברישא אין חופרים כו' היינו לקבור בהן אחר המועד. אי נמי מיירי במתים שכבר מתו. והא דאמרינן בעלמא דאפי' בי"ט שני יתעסקו כו'. ולפ"ז קושיות רש"י איננ' כ"א לפי' השני דהא אין חופרים כו' מיירי לצורך מת שכבר מת. אבל לפי' הראשון דמיירי לצורך מתים שימותו והכי קי"ל לק"מ. וא"כ אין ראיה בין לפי' א' ובין לפי' ב' להתיר שום דבר כשאין רצונו לקברו היום בין גזיזת שער או הוצאה ולענין טלטול ע"ל סי' שי' א ע"ש שהאריך: עס"ח וע"ש במ"א ס"ק י"ז: ול"נ דמ"ש כו'. רצה ליישב קושיות מהרש"ל על ת"ה שכתב דגזיזת שער לא הוי מלאכה כנ"ל: היינו משום שא"צ לשער כו' הבין בס' א"ר ובספר ח"מ. דכוונת מ"א כיון דא"צ לשער הוי מלאכה שא"צ לגופה: והטור בסי' רע"ח פוסק כר"ש דמלאכה שא"צ פטור ולפ"ז הקשו על מה שסיים מ"א והרמב"ם מיירי בצריך לשער ר"ל דהרמב"ם פסק כר"י דמלאכה שאצ"ל חייב וכמ"ש מ"א ס"ס של"ד אבל לבבי לא כן ידמה. דאם כן למה לא הזכיר גבי גזיזה דהוי מלאכה שאצ"ל כ"א גבי הוצאה כתב דהוה מלאכה שאצ"ל. גם לבסוף סיים מ"מ שם הוצאה עליה אבל הכא לא הוי מלאכה כלל. גם היה צ"ל לפ"ז דת"ה חולק על הריב"ש שהביא מ"א סי' ש"ג ס"ק כ"ב דבגזיזת שער אפי' א"צ לשער חייב לכ"ע דכן היה במשכן ע"ש. ואלא לענ"ד כוונת מ"א דגבי גזיזת שער ליכא מלאכה כלל אפי' לר"י דס"ל מלאכה שאצ"ל חייב והטעם כמ"ש לבסוף דהא אם מל תינוק בן ח' בשבת לא עביד כלום כו'. ואע"ג דבחותך עור ובשר של אדם חי חייב משום תולש. וכמ"ש ט"ז ס"ס של"ו וז"ל ועוד יש ליזהר שלא לתלוש מן עור שלו כו' דהוי כמחובר לקרקע כו' עכ"ל. ואפ"ה בבן ח' הואיל וחשיב כמת החותך בשרו הוי כמחתך בשר בעלמא וליכא איסורא ומה לי שמל ורותך העור או חותך שער אע"כ במת אין בו משום גזיזה ותלישה ומ"ש הירושלמי והרמב"ם דאף בחוחך מן המת חייב משום גוזז. היינו בצריך לשער ואז הוא מחשיבו למלאכה ודומי' דהכא הביא מ"א בסי' שי"ח ס"ק ל"ו בשם המ"מ וז"ל נראה שכל שאינו מתכוין אין ראוי לו' פסיק רישיה הוא ולחייב מפני כשהוא מתכוין עושה מלאכ'. וכשאינו מתכוין אין בו מלאכה כלל שהרי אינו רוצה לעשות ממנו כלי דומה לקטימת קיסם שכל שאינו קוטמו לחצות בו שניו פטור שכל שהוא מפני תיקון כלי מי שאינו מתקנו פטור. ואפי' לר"י דמחייב בדבר שאינו מתכוין כו' עכ"ל מ"מ וע"ש: ואע"ג דהוצאה נמי הוי מלאכה שאצ"ל. ר"ל לדידן דקי"ל מלאכה שאצ"ל פטור וליכא כ"א משום שבות אפ"ה לא התירו משום דעכ"פ שם מלאכה עליה: ומ"מ כו' וכ"מ כו'. ובש"ע דלא הזכיר כי אם היתר טלטול ולא שום דבר אחר:
יא סָעִיף ה (ס"ק יב) מותר כו' כמו בחליצה. ביבמות דף ק"ו ע"ב והכי קי"ל באה"ע סי' קס"ט סעיף נ' אם יבמה נפלה לפני יבם שאינו הגון לה. והוא אינו רוצה לחלוץ אלא א"כ תתן לו מאתים מטעין לו וא"ל שתתן לו אחר החליצה מאתים ובאמת אחר החליצה א"צ ליתן לו כלום. וכן עושים כאן דלצורך מצוה מותר. וכתב הרב"י שם הטעם דרש"י כ' הטעם דשכר שבת אסור משום דהוי כעין מקח וממכר. והא מקח וממכר גופה אין אסורה כ"א מדרבנן והוי שכר שבת כעין גזרה לגזרה. וע"כ הא דאסור שכר שבת אינו אלא חומרא בעלמא. לכן במקום מצוה מותר אלא שהט"ז כתב לקמן סי' תקפ"ה הלא המתירים לדבר מצוה צריכים ליישב דעת האוסרים מדתני' השוכראת הפועל לשמור פרה אדומה או זרעים לצורך העומר אין נותנים לו שכר שבת אף על גב דהוי לצורך מצוה. ולכן מסיק דלא הותר אפי' לדעת המתירים לצורך מצוה דוקא מצוה שהוא חובת היום כגון תקיעת שופר בר"ה וצ"ל דה"ה הכא דהמת מוטל לפניו ועליו לקברו היום שלא לעבור על לא תלין הוי מצוה שהיא חובת היום:
יב סָעִיף ו (ס"ק יג) וחוזרים כו' חוץ לד"א כו' היינו כמסקנת המ"מ שהביא הרב"י. אע"ג דתחלה עלה על דעת רמב"ן דהכא דומה למ"ש בסי' ת"ז דכל היוצאים ברשות חכמים כגון חכמה הבאה לילד יש להן אלפים אמר לכל רוח ממקום שהן עתה בה. אך אם אותן אלפים שיש לה הם מבולעים תוך תחום העיר שהיתה בין השמשות. כגון שאין מן המקום שהיא עתה בה עד עיר שהיתה בין השמשות ד' אלפים אמה. נמצא כשכלין אלפים אמה שי"ל עכשיו מקומה שהיא עתה עומדת תוך ב' אלפים אמה מעירה שהיתה ב"ה. אז מותרת לחזור לעירה שהית' ב"ה וה"ה כאלו לא יצאה ויש לה מעירה ב' אלפי' אמה לכל רוח אבל אם כשכלו הב' אלפים שיש לה עכשיו. ועדיין היא חוץ לתחום עירה שהיתה ב"ה. דהיינו שיש בין המקום שהיא עכשיו ובין עירה ד' אלפים או יותר. אין לה אלא ב' אלפים ממקום שהיא עכשיו וה"ה הכא. או דלמא די"ט דדבריהם הוא וכדי שלא תהא מכשילן לע"ל אפי' היא מעירה יותר מד"א אמה מ"מ מותר לחזור והניח הדבר בצ"ע אבל מ"מ סיים ונראה להקל ומדסתם הרב"י וכ' וחוזרים למקומן משמע אפי' רחוק וכמסקנת מ"מ. ועיר העשוי' כקשת בענין שמודדים כו'. ר"ל דהבתים בנוים בעיגול כעין קשת אבל במקום היתר ליכא בתים אלא פרוץ מבואר לעיל סי' שצ"ח דלאותן בעלי בתים העומדים בקשת לפעמים מודדים להם אלפים אמה מפתח בתיהם ולפעמים מקילים ומודדים להם מן היתר ע"ש. לכן כ' מ"א בענין שמודדים מן הקשת ר"ל כה"ג שהדין שמודדין מן הקשת ולא מן היתר: דהא יכולים לילך דרך הקשת ר"ל דרך הבתים מבית לבית עד סוף הקשת והבית אשר בסוף הקשת ודאי מודדים האלפים אמה מביתו משא"כ אם ילך מיד מביתו באמצע העיר עד סוף הקשת ימדדו לו האלפים אמה מביתו. ואפשר אם ילך דרך הבתים לא יצטרך כלל לילך ח"ל ואת"ל שהקברות רחוק ואפי' ילך דרך הבתים יצטרך לילך ח"ל מ"מ ימעט בהליכתו ח"ל אם ילך דרך הבתים יותר מאם ילך מביתו באמצע העיר עד סוף הקשת:
יג סָעִיף ו (ס"ק יד) כלי כו' דמלאכתן להיתר כו' בו ביום. אי נמי מותר כו' כצ"ל. והם שני טעמים וז"ל הרמב"ן שהביא הרב"י ועוד כתב (ר"ל הרמב"ן) בתשובה שכלי הקבורה שהוליכו עמהן חוץ לתחום שמותרים ג"כ להחזיר אותן למקומן מאחר שמלאכתן להיתר שמא יצטרך להם למת אחר בו ביום וכן נמי שמא יגנובו ואפי' הי' בית סמוך לחומה המשתמר להם מותר להחזי' בבית שירצו דגבי דבר שמלאכתו להיתר כל מחמה לצל שרי לא אמרינן אם אפשר להצילן מן החמה בטלטול מועט לא יטלטלה יותר כו' עכ"ל הרי לטעם שלא יגנובו אם היה בית המשתמר סמוך לחומה הי' אסור לטלטלן יותר מאותו בית משא"כ לטעם דהוי מלאכתו להיתר אפי' יש בית כו' מ"מ מותר להחזירן למקומן מ"מ לענ"ד אם יש בית המשתמר תוך התחום אסור להוציאן ח"ל כדי להחזירן למקומן וע"ל סי' ת"ז: משמע דבסכין כו' ועמ"ש סי' של"א ר"ל דשם הביא דעת מהרש"ל דמתיר לטלטל סכין של מילה אחר המילה כיון דקי"ל אין מוקצה לחצי שבת כמ"ש סי' ש"י וכיון דב"ה לא היה מוקצה דהא היה מוכן למול בו א"כ אפי' אחר המילה אין בו משום מוקצה דא"כ לפ"ד מהרש"ל למה הוצרך הרמב"ן ליתן טעם דמלאכתן להיתר שמא יצטרך כו' ת"ל משום דאין מוקצה לחצי שבת והיו מוכנים לקבור בהם אותו מת א"כ נשארו בהיתרן כמו סכין של מילה (ויש להנדס בזה דילמא איצטריך לטעם דהוי מלאכתו להיתר כו' אם מת ביו"ט דהיה ב"ה מוקצה ואינו דומה לסכין ש"מ שידע ב"ה שיצטרך הסכין למילה ולא היה ב"ה מוקצה) א"ו דאין זה ענין למוקצה לח"ש דמוקצה לח"ש היינו בדבר שלא היה דעתו עליו משום שלא היה ראוי. אם כן אם היה ב"ה ראוי והיה דעתו עליו כגון גרוגרות וצמוקים יבשים ב"ה. ובשבת ירדו עליהם גשמים ונעשו אין ראוים והיו מוקצה אם אח"כ בשבת שוב נתייבשו יחזרו להתירן משא"כ סכין ש"מ (וה"ה כלי קבורה) שהוא מוקצה מ' חסרון כיס ניהו דב"ה היה מוכן למול מ"מ כשמל חוזר להיות מוקצה מ' חסרון כיס מידי דהוי כלי שמלאכתו לאיסור דמותר לטלטל לצורך גופו ומקומו כדלעיל ר"ס ש"ח אם טלטלו לצורך גופו או מקומו. שוב נשאר באסורו והוי כלי שמלאכתו לאיסור ואסור לטלטלה מחמה לצל מטעם הנ"ל ע"ש סי' של"א האריך עוד:
יד סָעִיף ז (ס"ק טו) אסורים כו' וה"ה דאסור לילך בספינה אף על גב דהותר להוליך המת בספינה כמ"ש סעיף ד' אבל למלוי' אסור לילך בספינה:
טו סָעִיף ז (ס"ק טז) מתירים כו'. מפני האומות ר"ל היהודים העושים מלאכת השרים ובי"ט מתנצלים שאסור לנו לעשות מלאכה ואם יראו שרוכבים והוא חילל יום טוב בעיני האומות יכריחום לעשות גם מלאכת השרים כ"ה שם:
טז סָעִיף ח (ס"ק יז) כדי כו' אסור כו' בחצר אחרת משום מראית העין דהרואה לא ידע שהוא לצורך מת אם הדבר מפורס' שרי דליכא מראית העין וכאן הרי נתפרסם דהא הוגד לישראלים מפי מגידים אחרים: וגם אין לחוש כו' זה טעם נוסף דהכא ל"ל למראית העין דהא בי"ט אין מצוים ישראלים עוברי דרכים ומשום מראית עין דגוי לא חיישינן:
יז סָעִיף ח (ס"ק יח) ומותר כו' בפרט כה"ג שהוא כבודו כו' דהא מצינו דגם האבות היו מקפידים שיהיו נקברים בקברי אבותיהם כ"ה שם: אסור להוציאו מקבר לקבר משום כבוד המתים הנקברים במקום שמת. עבי"ד סי' שס"ג סעיף ב'. ר"ל דמהרש"ל כתב שהרי אם לא צוה אסור להוציאו ע"ז כתב דשם מבואר דאם רוצים להוציאו למקום קבר אבותיו שרי אפילו לא צוה ע"ש:
יח סָעִיף ט (ס"ק יט) בחזקת כו' דהתם חי הוא ומוקמינן בחזקת חי כיון דגמרו שערו וצפורניו משא"כ כשמת דאיתרע חזקתיה הואיל ומת תוך ל' והוי ספק נפל: דמהלינן מכח ממ"נ. ר"ל אי בר קיימת הוא שפיר מהיל ואי לאו בר קיימא ה"ה כמת והוי כמחתך בשר בעלמא ולא עביד חבורה. וניהו דנא קי"ל כדברי התוס' הנ"ל דשם אי' בגמ' אהא דמוכח מדברי רשב"ג דכל זמן שלא שהה ל' יום ה"ה ספק נפל ופריך א"כ היכי מהלינן תינוק שחל יום ח' בשבת הא הוי ספק נפל ומשני דמהליני' ממ"נ כנ"ל. דא"כ אפי' לא גמרו שערו וצפורניו היה מותר למוהלו וכן דעת הטור באמת אבל מדברי הרי"ף ורא"ש ורמב"ם דבלא גמר כו' אין מוהלין אותו וכ' הרב"י בסי' של"א וכ"כ בי"ד דס"ל דעד כאן לא הוצרך הש"ס לומר דמהלינין ממ"נ אלא לפי ס"ד דהש"ס בשבת(ולכן הוצרך ג"כ לדחוק ולאוקמי בריית' אחת כר"א דלא כהלכתא) אבל לפי מסקנת הש"ס ביבמות לא סמכינן על האי ממ"נ דאפ"ת דהוי מחתך בבשר מ"מ איסור דרבנן איכא ולא התירו איסור דרבנן אם לא נגמרו כו' שקרוב לודאי דלאו בר קיימא אלא מה"ט מהלינין בנגמרו שערו וצפורניו כדמסקינן שם ביבמות כיון דנגמרו שערו וצפרניו ה"ה בחזקת חי. ולכן אין לדמות הקבורה למילה דבמילה עיקר הטעם משום ממ"נ אלא כיון דאיכא איסורא דרבנן ואי לא נגמרו שער וצפורניו דקרוב לודאי שאינו בן קיימא לא סמכינן להתי' איסור דרבנן. משא"כ בנגמרו ש"ו דהוא קרוב שהיה בן קיימא סומכים על ממ"נ להתיר איסור דרבנן משא"כ הכא דליכא ממ"נ ואיכא איסור תורה לא סמכינן על מה שנגמרו ש"ו ועל הרוב דרוב נשים יולדת בן קיימא:
יט סָעִיף י (ס"ק כ) אסור כו' בנפל שהוא שפיר. ר"ל מלא מים. או דם ולא נפל השלם באיבריו: הכותים כו' דתלן בית הטמאות (ר"ל חדרים שמשתמשים הנשים בימי טומאתן ונדתן) של כותים טמאים. דחשודים הם שקוברים שם נפליהם ומטמאים באהל: ר' יוד' אומר טהורים שלא היו קוברים שם נפל אלא משליכים אותם וחיה גוררתן ואמרי' שם לר' יודא מ"ט דכותים שאין קוברים הנפל. ומשני דדרשו דכתיב לא תסיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים בנחלתך ופירש"י דהאי קרא מוקמינן בספרי במוכר קברי אבותיו הרי דקרא זה מיירי בקבורה וכתיב בסיפ' דקרא בנחלתך. ודרשו כל שי"ל נחלה י"ל גבול היינו קבר ונפל דאינו בר ירושה אינו בכלל גבול. דהיינו דאין מצוים לקברו: ול"ע דלכאורה כו' שגם על נפל כו'. אפשר קצת ראייתו ממ"ש התוס' שם לת"ק דא"ל שקוברים שם נפל וז"ל ד"ה קוברים כו' וא"ת איך משתמשים שם כו' והלא נזהרים הם מטומאת מת כו' וי"ל דלפי שעה קוברים שם נפלים ואחר זמן מסלקן לקוברן בבית הקברות עכ"ל וכיון דדעתם לקוברן אח"ז ל"ל עתה לקוברן תוך ביתם ניהו דעכשיו אין להם פנאי או סבה אחרת שא"א לקברן מיד בב"הק מ"מ ה"ל להניחם בלי קבורה עד ימצאו שעת הכושר לקברן בב"הק אלא ע"כ דאפי' כותים ס"ל לדעת ת"ק דאפי' נפל עוברים על בל תלין אם אינו קוברו מיד:
כ סָעִיף יב (ס"ק כא) קודם כו' משמע דעתו כו'. ר"ל דאי' בירושלמי שני טעמים דהאונן פטור מן התפלה טעם א' מפני שאין לו מי שישא משאו. ר"ל שאין לו מי שיתעסק בצורכי קבורת המת וצריך הוא להיות פנוי להתעסק ולפ"ז אם י"ל מי שמוטל עליו לקוברו מבלעדו מותר הוא להתפלל ועוד טעם אחר מפני כבודו של מת דהיה נראה שמסיח דעתו מן צורכי המת. ולפ"ז אפי' י"ל מי שמתעסק בצורכי מת אפ"ה פטור מן התפלה וא"כ כיון דמתיר המ"ב להתפלל כיון שקוברים על ידי גוים משמע דס"ל כטעם א' מפני שאין לו מי שישא משאו וכיון דקוברים ע"י גוים הא א"ל מי שיתעסק בקבורה: דהא אי' סי' ע"א דקי"ל כטעם שני מפני כבודו של מת ואפשר דס"ל כיון שאין רוצים כו' והיינו ע"י צירוף דקוברים ע"י גוים אבל על סברא זו לבדה שאין רוצים לקברו עד אחר אכילה לא היינו סומכים ואינו דומה ללילה דא"א לקוברו בלילה. אבל הכא בדעתו תליא מילתא: במדינתינו א"א להקדים. משום שמתפללים בהשכמה: ויש ליזהר בזה עסי' ע"ב דאסור להוציא המת סמוך לק"ש. ואם התחילו אין מפסיקין. לכן יש ליזהר: ויאכלו ואח"כ יקברוהו כראוי כמ"ש סי' תמ"ג. ר"ל דשם כתב כן בשם מהרי"ל אם יש מת בערב פסח ואם יקברוהו קודם אכילה. יעבור זמן אכילת חמץ. ולכן התיר מהרי"ל להוציא המת לבה"ק ויחזרו לביתם ויאכלו. ואחר האכיל' יקברוהו. וניהו דמ"א חולק שם על מהרי"ל היינו בע"פ דליכא מצוה באכילה גם אם יעבור זמן אכילת חמץ מ"מ יוכל לאכול דברים אחרים המותרים משא"כ כאן בי"ט דאיכא מצוה באכילה מודה מ"א דסמכינן על מהרי"ל:
א סָעִיף א א המוטל כו'. רש"י שם ד"ה אמר רבא כו' ור"ל דל"ת די"ט קאי אמת: לא יתעסקו כו' ואפי' כו' ואי כו'. כ"כ בה"ג וכ"מ בר"ה כ' א' אלא א"ב י"ט כו' אפשר בעממין: אפילו מת כו' ואפילו. דאפילו מר זוטרא דבעי אשתהי ל"ק אלא אי"ט שני מדקאמר רב אשי סתם ואף ע"ג דלא כו' ול"ק בי"ט שני ואע"ג דבפ' תולין קאמר ולא ידענא כו' סוגיא דכאן לא ס"ל כן וכ"ש לרב אשי: וכ"ז כו' אבל כו'. דשרי במתוך בין הוצאה בין הבערה כמ"ש בפ"א ואף לדעת תוס' לצורך מצוה מותר כמו ס"ת ושריפת חמץ אבל הרבה חולקין על זה וכן הרמב"ן בספר תורת האדם ורשב"א סימן כ"ב אוסרין אפילו ההוצאה דהוי כאבנים שאין לומר בו מתוך ואע"ג שהוא מצוה שריפה קדשים יוכיח וכ"כ הר"ן שז"ש יתעסקו כו' כל עסק: וטוב כו'. שאפילו לצורך חי אסור כמ"ש שם ל' א':
ב סָעִיף ב ס"ב מת כו'. כמ"ש בפ"ו דסנהדרין:
ג סָעִיף ג ס"ג בשבת וביה"כ כו' אפי' כו'. כן משמע בר"ה שם שהקשו אמאי אמרו בעממין הא התירו שבות משום מעשה טלטול ע"י ככר ותינוק ולהוציאו לכרמלית י' אפי' לר"י כמ"ש בפ' המצניע ותי' דהכא משום כבודו שלא יאמרו נתחלל עליו שבת או יה"כ וכמ"ש בפכ"ג עשו לו ארון ותכריכין כו' בעומד באסרטיא כו' ולפיכך אפילו להוציאו כו' וע' תו' דב"ק פ"א א' בד"ה אומר כו' וע' פי"ט דשבת ברי"ף מ"ש בשם בה"ג מה שפי' בין שבות דאית ביה מעשה כו' והסכים עמו הרי"ף והקשו עליו הא מצינו להיפך דההיא שכבא דהוי בדרוקר' דשרא ר"נ לאפוקי לכרמלית ואילו לקברו ע"י עממין אסור בשבת ויה"כ ותי' דהתם משום כבודו שגם הוא אצלו כו' וכמ"ש בספכ"ג דשבת ה"ז לא יקבר בו עולמית כו' ע"ש: אפילו כו'. עמ"א ואפילו בדוד לא התירו כי אם טלטול ע"י ככר ותינוק:
ד סָעִיף ד ס"ד ולחצוב כו'. כ"ש מן גלימא ואסא דא"צ כ"כ ולא כהאוסרין בזה ממ"ש בפ"ג דמ"ק אין חופרין כו' וכ"ש בי"ט שני אבל כבר פי' שם הרי"ף ורא"ש ותוס' ור"ן דשם בשביל לאחר המועד לצורך מתים שימותו וכמש"ל סימן תקמ"ז סי"א: ואם אין כו'. ומשכירין כו'. כמש"ו די"ט שני כו' וכ"ש הוא מן אסא כ"ש לקברות ישראל וכן להשכיר שלא יסריח: ואפילו אפשר כו'. כמ"ש כחול שוויוהו כו'. ר"ן. ועוד דאם איתא דוקא במקום שאי אפשר אם כן למה מתירין אפילו לא אשתהי. אבל באשכנז כו'. דא"ז פ' כמר זוטרא ור"ת החמיר משום דאמר רבינא שם והאידנא כו' וכן יש אצלינו גם כן במלאכת' ועוד שבשבת שם אסרו לפי שאינן כו' ובמקום דאפשר עבדינן כוותיהו ותוס' דחו סברתם שאינן נק' בני תורה כמו בנאכל כמו שהוא חי וגם מ"ש שיהודים כו' דחו משום שיהודים מעטים נכנסין מעצמן אין לנו: חוץ כו'. כיון שכבר נקבר: בד"א כו'. כמ"ש אין חופרין כו' כנ"ל וערא"ש שם: אבל כו'. רש"י שם ע"ש:
ה סָעִיף ה ס"ה החופר כו'. דכחול כו' ועמ"א וט"ז:
ו סָעִיף ו ס"ו ובי"ט שני כו'. כנ"ל דכחול כו': וחוזרין כו'. כמ"ש בפ' בתרא דיומא אם כן אתה כו': וכן כו'. דמלאכתן להיתר ושרי שלא יגנבו כמ"ש בפי"ז דשבת ואפילו יש בית סמוך לחומה שמשתמר ואם כן הוי ליה שלא לצורך כלל ואסור כמש"ל סימן ש"ח ס"ד מכל מקום כיון שנטל כדי שלא יגנובו מטלטל לכ"מ שירצה וע"ש ס"ג:
ז סָעִיף ז ס"ז המלוים כו'. אבל כו' אם כו'. שאפילו בעדות החודש דוקא אינו יכול לילך מוליכין כו':
ח סָעִיף ח ס"ח אם נודע כו'. כנ"ל כחול כו' ולא חילקו בין נקבר ביומו או לא כל שממהר קבורתו: ומותר. כנ"ל ס"ד:
ט סָעִיף ט ס"ט תינוק כו'. דסמכינן ארבי פ' הערל וארבנן כמו שסמכו באשת כהן כ"ש כאן:
י סָעִיף י ס"י נפלים כו'. דאינו מנהג של תורה וכמ"ש בב"ר שהקב"ה מעביר ערלתם ונותן ע"ג פושעי ישראל ומשום כך נהגו: ואסור כו'. כמ"ש בפ"ק דפסחים ובנדה שהיו מטילין לבור אלמא אין מצוה לקוברו:
יא סָעִיף יא סי"א אין קורעין. דאינו מצרכי המת וממ"ש במ"ק אין קורעין כו' ש"מ דבי"ט הכל אסורין:
יב סָעִיף יב סי"ב כשמת בליל י"ט כו'. עמ"ח וט"ז:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.