א אוֹמֵר שְׁלִיחַ צִבּוּר יִשְׁתַּבַּח מְעֻמָּד.
ב אֵין לוֹמַר יִשְׁתַּבַּח, אֶלָּא אִם כֵּן אָמַר בָּרוּךְ שֶׁאָמַר וּקְצָת פְּסוּקֵי דְּזִמְרָה.
ג אֵין לְבָרֵךְ עַל עֲטִיפַת צִיצִית בֵּין פְּסוּקֵי דְּזִמְרָה לְיִשְׁתַּבַּח, אֶלָּא בֵּין יִשְׁתַּבַּח לְיוֹצֵר וע"ל סי' נ"ד סָעִיף ג': הַגָּה: מִיהוּ הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר אִם לֹא הָיָה לוֹ טַלִּית תְּחִלָּה, יִתְעַטֵּף בְּצִיצִית קֹדֶם שֶׁיַּתְחִיל יִשְׁתַּבַּח, כְּדֵי שֶׁיֹּאמַר הַקַּדִּישׁ מִיָּד אַחַר יִשְׁתַּבַּח וְלֹא יַפְסִיק (כָּל בּוֹ סי' ה') וְכֵן אִם אֵין מִנְיָן בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, יַמְתִּין הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר עִם יִשְׁתַּבַּח וְיִשְׁתֹּק, עַד שֶׁיָּבֹא מִנְיָן וְיֹאמַר יִשְׁתַּבַּח וְקַדִּישׁ (מַהֲרִי"ל).
ד שְׁלִיחַ צִבּוּר צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה הָגוּן. וְאֵיזֶהוּ הָגוּן, שֶׁיְּהֵא רֵיקָן מֵעֲבֵרוֹת, וְשֶׁלֹּא יָצָא עָלָיו שֵׁם רַע, אֲפִלּוּ בְּיַלְדוּתוֹ, וְשֶׁיִּהְיֶה עָנָו וּמְרֻצֶּה לָעָם, וְיֵשׁ לוֹ נְעִימָה, וְקוֹלוֹ עָרֵב, וְרָגִיל לִקְרוֹת תּוֹרָה נְבִיאִים וּכְתוּבִים.
ה אִם אֵין מוֹצְאִין מִי שֶׁיִּהְיֶה בּוֹ כָּל הַמִּדּוֹת הָאֵלּוּ, יִבְחֲרוּ הַטּוֹב שֶׁבַּצִּבּוּר בְּחָכְמָה וּבְמַעֲשִׂים טוֹבִים: הַגָּה: וְאִם הָיָה כָּאן עַם הָאָרֶץ זָקֵן, וְקוֹלוֹ נָעִים, וְהָעָם חֲפֵצִים בּוֹ, וּבֶן י"ג שָׁנָה הַמֵּבִין מַה שֶּׁאוֹמֵר, וְאֵין קוֹלוֹ נָעִים, הַקָּטָן הוּא קוֹדֵם (מָרְדְּכַי ספ"ק דְּחֻלִּין) מִי שֶׁעָבַר עֲבֵרָה בְּשׁוֹגֵג, כְּגוֹן שֶׁהָרַג הַנֶּפֶשׁ בִּשְׁגָגָה, וְחָזַר בִּתְשׁוּבָה, מֻתָּר לִהְיוֹת שְׁלִיחַ צִבּוּר, אֲבָל אִם עָשָׂה בְּמֵזִיד לֹא, דְּמִכָּל מָקוֹם יָצָא עָלָיו שֵׁם רַע קֹדֶם הַתְּשׁוּבָה. (תְּשׁוּבַת אוֹר זָרוּעַ בְּמַסֶכֶת בְּרָכוֹת).
ו אֵין מְמַנִּין אֶלָּא מִי שֶׁנִּתְמַלֵּא זְקָנוֹ מִפְּנֵי כְּבוֹד הַצִּבּוּר, אֲבָל בְּאַקְרַאי מִשֶּׁהֵבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת יָכוֹל לִירֵד לִפְנֵי הַתֵּבָה, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִתְמַנֶּה מִפִּי הַצִּבּוּר אוֹ מִפִּי שְׁלִיחַ צִבּוּר הַמְמַנֶּה אוֹתוֹ לְהָקֵל מֵעָלָיו לְהִתְפַּלֵּל בַּעֲדוֹ לְעִתִּים יְדוּעִים.
ז אִם אֵין שָׁם מִי שֶׁיּוֹדֵעַ לִהְיוֹת שְׁלִיחַ צִבּוּר כִּי אִם בֶּן י"ג וְיוֹם א' מוּטָב שֶׁיְּהֵא הוּא שְׁלִיחַ צִבּוּר, מִשֶּׁיִּבָּטְלוּ מִלִּשְׁמֹעַ קְדֻשָּׁה וְקַדִּישׁ.
ח מִי שֶׁאֵינוֹ בַּעַל זָקָן, כָּל שֶׁנִּכָּר בּוֹ שֶׁהִגִּיעַ לִכְלַל שָׁנִים שֶׁרָאוּי לְהִתְמַלְּאוֹת זְקָנוֹ, נִתְמַלֵּא זְקָנוֹ קָרִינָן בֵּיהּ, הִלְכָּךְ בֶּן כ' שָׁנָה, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לוֹ זָקָן, מְמַנִּין אוֹתוֹ: הַגָּה: וְכֵן אִם הָיָה לוֹ זָקָן אֲפִלּוּ מְעַט קָרִינָן בֵּיהּ נִתְמַלֵּא זְקָנוֹ, אִם הוּא מִבֶּן י"ח וּלְמַעְלָה (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם מ"ס פי"ד וְנ"י פ' הַקוֹרֵא עוֹמֵד).
ט סָרִיס, יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁמֻּתָּר לְמַנּוֹתוֹ, אִם הוּא בֶּן כ'.
י יֵשׁ לְלַמֵּד זְכוּת עַל מְקוֹמוֹת שֶׁנּוֹהֲגִים שֶׁהַקְּטַנִּים יוֹרְדִין לִפְנֵי הַתֵּבָה לְהִתְפַּלֵּל תְּפִלַּת עַרְבִית בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּתוֹת: הַגָּה: וּבִמְקוֹמוֹת שֶׁלֹּא נָהֲגוּ כֵן, אֵין לְקָטָן לַעֲבֹר לִפְנֵי הַתֵּבָה אֲפִלּוּ בִּתְפִלַּת עַרְבִית, אֲפִלּוּ הִגִּיעַ לִכְלַל י"ג שָׁנִים בְּיוֹם הַשַּׁבָּת, אֵין לְהִתְפַּלֵּל עַרְבִית שֶׁל שַׁבָּת דַּהֲרֵי עֲדַיִן אֵין לוֹ י"ג שָׁנָה (מַהֲרִי"ל).
יא שְׁלִיחַ צִבּוּר שֶׁמַּאֲרִיךְ בַּתְּפִלָּה כְּדֵי שֶׁיִּשְׁמְעוּ קוֹלוֹ עָרֵב, אִם הוּא מֵחֲמַת שֶׁשָּׂמֵחַ בְּלִבּוֹ עַל שֶׁנּוֹתֵן הוֹדָאָה לַה' יִתְבָּרַךְ בִּנְעִימָה, תָּבֹא עָלָיו בְּרָכָה, וְהוּא שֶׁיִּתְפַּלֵּל בְּכֹבֶד רֹאשׁ, וְעוֹמֵד בְּאֵימָה וְיִרְאָה, אֲבָל אִם מְכַוֵּן לְהַשְׁמִיעַ קוֹלוֹ, וְשָׂמֵחַ בְּקוֹלוֹ, הֲרֵי זֶה מְגֻנֶּה. וּמִכָּל מָקוֹם כָּל שֶׁמַּאֲרִיךְ בִּתְפִלָּתוֹ, לֹא טוֹב עוֹשֶׂה מִפְּנֵי טֹרַח הַצִּבּוּר.
יב אֵין מְמַנִּין מִי שֶׁקּוֹרֵא לְאַלְפִי"ן עַיְנִי"ן, וּלְעַיְנִי"ן אַלְפִי"ן.
יג פּוֹחֵח, (עַבְדִּי יְשַׁעְיָהוּ עָרֹם (ישעיה כ' ג') תִּרְגֵּם עַבְדִּי יְשַׁעְיָהוּ פַּחִיח) וְהוּא מִי שֶׁבִּגְדּוֹ קָרוּעַ, וּזְרוֹעוֹתָיו מְגֻלִּים, לֹא יֵרֵד לִפְנֵי הַתֵּבָה.
יד סוּמָא יוֹרֵד לִפְנֵי הַתֵּבָה, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִקְרָא בַּתּוֹרָה, מִשּׁוּם דְּבָרִים שֶׁבִּכְתָב אִי אַתָּה רַשַּׁאי לְאָמְרָם עַל פֶּה.
טו שְׁלִיחַ צִבּוּר קָבוּעַ יוֹרֵד לִפְנֵי הַתֵּבָה מֵעַצְמוֹ, וְלֹא יַמְתִּין שֶׁיֹּאמְרוּ לוֹ.
טז מִי שֶׁאֵינוֹ שְׁלִיחַ צִבּוּר קָבוּעַ, צָרִיךְ לְסָרֵב מְעַט קֹדֶם שֶׁיֵּרֵד לִפְנֵי הַתֵּבָה, וְלֹא יוֹתֵר מִדַּאי, אֶלָּא פַּעַם רִאשׁוֹנָה מְסָרֵב וּכְשֶׁיֹּאמְרוּ לוֹ פַּעַם שְׁנִיָּה, מֵכִין עַצְמוֹ כְּמִי שֶׁרוֹצֶה לַעֲמֹד, וּבְפַעַם שְׁלִישִׁית יַעֲמֹד. וְאִם הָאוֹמֵר לוֹ שֶׁיֵּרֵד הוּא אָדָם גָּדוֹל, אֵינוֹ מְסָרֵב לוֹ כְּלָל.
יז אִם טָעָה שְׁלִיחַ צִבּוּר וּצְרִיכִין לְהַעֲמִיד אַחֵר תַּחְתָּיו, אוֹתוֹ שֶׁמַּעֲמִידִין תַּחְתָּיו לֹא יְסָרֵב.
יח הָאוֹמֵר אֵינִי יוֹרֵד לִפְנֵי הַתֵּבָה מִפְּנֵי שֶׁבְּגָדַי צְבוּעִין, אוֹ מִפְּנֵי שֶׁבְּרַגְלִי סַנְדָּל, לֹא יֵרֵד בְּאוֹתָהּ תְּפִלָּה כְּלָל, מִפְּנֵי שֶׁדֶּרֶךְ הָאֶפִּיקוֹרְסִין לְהַקְפִּיד בְּכָךְ, וְחַיְישִׁינָן שֶׁמָּא אֶפִּיקוֹרְסוּת נִזְרְקָה בּוֹ: הַגָּה: וַאֲפִלּוּ אִם נוֹתֵן אֲמַתְלָא לִדְבָרָיו לֹא מְהָנֵי (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם ר' יְהוֹנָתָן):
יט יֵשׁ מוֹנְעִים גֵּר מִלִּהְיוֹת שְׁלִיחַ צִבּוּר, וְנִדְחוּ דִּבְרֵיהֶם. אֲפִלּוּ יָחִיד יָכוֹל לְעַכֵּב וְלוֹמַר אֵינִי רוֹצֶה שֶׁפְּלוֹנִי יִהְיֶה חַזָּן, אִם לֹא שֶׁכְּבָר הִסְכִּים עָלָיו מִתְּחִלָּה: הַגָּה: וְדַוְקָא שֶׁיִּהְיֶה לְאוֹתוֹ יָחִיד טַעַם הָגוּן עַל פִּי טוּבֵי הָעִיר, אֲבָל בְּלָאו הָכֵי אֵין הַיָּחִיד יָכוֹל לִמְחוֹת בִּשְׁלִיחַ צִבּוּר (מהרי"ו סי' ס'), וְאִם הוּא שׂוֹנְאוֹ יָכוֹל לִמְחוֹת בּוֹ קֹדֶם שֶׁהִסְכִּים עָלָיו (מַהֲרַ"ם פַּדוֹאָה סי' ס"ד וּמַהֲרִי"ק שֹׁרֶשׁ (מ"ד) [ל']), וּמִי שֶׁהוּא שׂוֹנֵא לַשְּׁלִיחַ צִבּוּר לֹא יַעֲלֶה לְסֵפֶר תּוֹרָה כְּשֶׁקּוֹרֵא הַתּוֹכֵחָה (אוֹר זָרוּעַ).
כ אִם אֶחָד רוֹצֶה לוֹמַר תְּפִלָּה בִּשְׁבִיל אָבִיו, וְאַחֵר רוֹצֶה לוֹמַר בִּשְׁבִיל אַחֵר, מִי שֶׁיִּרְצֶה הַקָּהָל שֶׁיֹּאמַר הַתְּפִלָּה, הוּא יֹאמַר.
כא אֵין לְהִתְמַנּוֹת שְׁלִיחַ צִבּוּר עַל פִּי הַשַּׂר, אַף עַל פִּי שֶׁרֹב הַצִּבּוּר חֲפֵצִים בּוֹ.
כב שְׁלִיחַ צִבּוּר בְּשָׂכָר עָדִיף טְפֵי מִבִּנְדָבָה: הַגָּה: וְאֵין לְאָדָם לְהִתְפַּלֵּל בְּלֹא רְצוֹן הַקָּהָל, וְכָל מִי שֶׁמִּתְפַּלֵּל בְּחָזְקָה וְדֶרֶךְ אַלָּמוּת, אֵין עוֹנִין אָמֵן אַחַר בִּרְכוֹתָיו (בִּנְיָמִין זְאֵב סי' קס"ג וַאֲגֻדָּה פ' כֵּיצַד מְבָרְכִין).
כג שְׂכַר שְׁלִיחַ צִבּוּר פּוֹרְעִים מִקֻּפַּת הַקָּהָל, אַף עַל פִּי שֶׁהַשְּׁלִיחַ צִבּוּר מוֹצִיא הַדַּל כְּעָשִׁיר, מִכָּל מָקוֹם אֵין יַד הֶעָנִי מַשֶּׂגֶת כְּעָשִׁיר: הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁגּוֹבִין חֵצִי לְפִי מָמוֹן, וְחֵצִי לְפִי הַנְּפָשׁוֹת, וְכֵן הוּא מִנְהַג הַקְּהִלּוֹת (מַהֲרַ"ם פַּאדוֹוָה סי' (מ"ד) [מ"ב]).
כד צִבּוּר שֶׁצְּרִיכִין לִשְׂכֹּר רַב וּשְׁלִיחַ צִבּוּר, וְאֵין בְּיָדָם כְּדֵי שְׂכַר שְׁנֵיהֶם, אִם הוּא רַב מֻבְהָק וְגָדוֹל בַּתּוֹרָה וּבָקִי בְּהוֹרָאָה, הוּא קוֹדֵם, וְאִם לָאו, שְׁלִיחַ צִבּוּר קוֹדֵם.
כה אֵין מְסַלְּקִין חַזָּן מֵאֻמָּנוּתוֹ, אֶלָּא אִם כֵּן נִמְצָא בּוֹ פְּסוּל: הַגָּה: וְאֵין מְסַלְּקִין אוֹתוֹ מִשּׁוּם רִנּוּן בְּעָלְמָא, כְּגוֹן שֶׁיָּצָא עָלָיו שֵׁם שֶׁנִּתְפַּס עִם הַנָּכְרִית, אוֹ שֶׁמָּסַר אָדָם, אֲבָל אִם בָּאוּ עָלָיו עֵדִים בָּזֶה וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה, מַעֲבִירִין אוֹתוֹ, וּשְׁלִיחַ צִבּוּר שֶׁהוּא שׁוֹחֵט וּבוֹדֵק לֹא יִתְפַּלֵּל בִּבְגָדִים הַצּוֹאִין וּמַסְרִיחִין, וְאִם אֵינוֹ רוֹצֶה לְהַחֲלִיף בְּגָדָיו בִּשְׁעַת הַתְּפִלָּה וּלְהִתְפַּלֵּל, מַעֲבִירִין אוֹתוֹ. וּשְׁלִיחַ צִבּוּר הַמְנַבֵּל פִּיו אוֹ שֶׁמְּרַנֵּן בְּשִׁירֵי הַגּוֹיִם עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה, מְמַחִין בְּיָדוֹ שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת (כֵּן) וְאִם אֵינוֹ שׁוֹמֵעַ מַעֲבִירִין אוֹתוֹ (כָּל בּוֹ דַּף קכ"ה ע"ד) וּשְׁלִיחַ צִבּוּר שֶׁהִזְקִין וְרוֹצֶה לְמַנּוֹת בְּנוֹ לְסַיְּעוֹ לִפְרָקִים, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין קוֹל בְּנוֹ עָרֵב כְּקוֹלוֹ, אִם מְמַלֵּא מְקוֹמוֹ בִּשְׁאָר דְּבָרִים, בְּנוֹ קוֹדֵם לְכָל אָדָם, וְאֵין הַצִּבּוּר יְכוֹלִין לִמְחוֹת בְּיָדוֹ (תְּשׁוּבַת רַשְׁבָּ"א סי' ש').
כו קָהָל שֶׁנָּהֲגוּ לְמַנּוֹת אֲנָשִׁים עַל צָרְכֵי הַצִּבּוּר לִזְמַן, וּבְהַגִּיעַ הַזְּמַן יֵצְאוּ אֵלּוּ וְיִכָּנְסוּ אֲחֵרִים תַּחְתֵּיהֶם, בֵּין לְחַזָּן בֵּין לְקֻפָּה שֶׁל צְדָקָה, בֵּין לִשְׁאָר מִנּוּיִים הַצְּרִיכִין לַצִּבּוּר, בֵּין שֶׁנּוֹטְלִין עֲלֵיהֶם שָׂכָר בֵּין שֶׁאֵינָם נוֹטְלִים, אֲפִלּוּ לֹא קָבְעוּ לָהֶם זְמַן, סְתָמָן כְּפֵרוּשָׁן מֵאַחַר שֶׁנָּהֲגוּ כָּךְ: הַגָּה: יֵשׁ מִי שֶׁכָּתַב דִּשְׁלִיחַ צִבּוּר יִתְפַּלֵּל מִתּוֹךְ סֵפֶר הַמְיֻחָד לַצִּבּוּר, דְּוַדַּאי נִכְתַּב לִשְׁמוֹ (מהרי"ל בְּשֵׁם רוֹקֵחַ):
א סָעִיף א (א) שליח ציבור וכו' - כדי שיסמוך לו הקדיש מיד ולא יצטרך להפסיק ביניהן בהעמידה לפני התיבה אבל בסימן נ"א ס"ו בהג"ה משמע דאפילו מי שמתפלל ביחידי צריך ג"כ לעמוד באמירת ישתבח ועיין באליהו רבא שתירץ דהתם ממנהגא והכא מדינא וכן כתב הגר"א וכן כתב בעט"ז דנוהגים אנשי מעשה לעמוד כשאומרים ישתבח בין בשבת בין בחול ואפילו ביחידי. כל הט"ו שבחים שבישתבח מן שיר ושבחה עד מעתה יזהר מאד שלא להפסיק ביניהן והמפסיק עונשו גדול אבל א"צ שיהיה בנשימה אחת [ח"א בשם הגר"א וכן כתב הגרי"ע וכן משמע בזוהר תרומה דלא כשל"ה]:
ב סָעִיף ב (ב) אין לומר - בין ש"ץ ובין אדם אחר:
ג סָעִיף ב (ג) אא"כ - דישתבח היא הברכה אחרונה שניתקנה לומר לאחר פסד"ז ומתחלת בלא ברוך כי היא סמוכה לברכת ב"ש ע"כ אין לומר אותה בלא ב"ש ולא כטועין שכשהם בדרך או שאר שעת הדחק מתחילין מישתבח שמברכין עי"ז ברכה לבטלה:
ד סָעִיף ב (ד) אמר ב"ש - ע"כ אבל או יארצייט שהתאחרו לבוא לבהכ"נ עד קרוב לברכו ומוכרחים לעמוד עכ"פ לומר ישתבח לפני התיבה כי אסור להפסיק בין ישתבח לקדיש יראו עכ"פ לומר מתחלה לעצמם ב"ש ואשרי וכן החזן בשבת שהתאחר לבוא עד קרוב לברכו יראה עכ"פ לומר מתחלה לעצמו ב"ש ואשרי ונשמת וכנ"ל בסימן נ"ב במ"ב סק"ה:
ה סָעִיף ג (ה) אין לברך - אפילו אם לא היה לו טלית עד עתה ואף שהוא בין הפרקים מ"מ כיון שהברכה קאי על פסוקי דזמרה אין ראוי שיהא הפסק בינם לבין ברכה אחרונה דידהו דהברכה ראויה להיות סמוך להמצוה אבל מקודם לזה בפסוקי דזמרה עכ"פ בין הפרקים יניח הטלית ויברך ומכ"ש לענין תפילין דמותר לברך עליהן בין הפרקים ובפרט אם הוא ברבים ומתבייש לישב בלי טלית ותפילין:
ו סָעִיף ג (ו) ציצית - וה"ה לענין תפילין. א"ר:
ז סָעִיף ג (ז) בין ישתבח ליוצר - כ"ז הוא דוקא אם לא היה לו מקודם דאל"ה גם זה אסור וזהו שציין רמ"א ועיין לקמן וכו':
ח סָעִיף ג (ח) מיהו הש"ץ וכו' - דגנאי הוא לציבור להמתין עליו בין ישתבח לקדיש וגם הקדיש קאי על ישתבח ע"כ יתעטף תיכף בטלית וה"ה בתפילין ויברך אך אם לא הביאו לו הטלית עד לאחר שגמר ישתבח קודם שאמר הקדיש יכול להניח שם ולברך והקהל ימתינו הואיל וא"א בלא"ה וכמו שיתבאר לקמן בסוף סימן נ"ד בהג"ה עי"ש:
ט סָעִיף ג (ט) ימתין הש"ץ - כדי שיהיה יוכל להסמיך לו אח"כ הקדיש מיד אבל היחיד יאמר ישתבח מיד וכן בשבת אם גמר פסוקי דזמרה קודם הש"ץ יאמר ישתבח מיד:
י סָעִיף ג (י) וישתוק - פי' שלא יפסיק בדיבור ויוכל להמתין חצי שעה עם ישתבח ואפילו שהא מחמת אונס כדי לגמור כולה א"צ לחזור לראש:
יא סָעִיף ג (יא) ישתבח וקדיש - ובדיעבד אם גמר ג"כ ברכת ישתבח ואח"כ באו מנין יאמרו עכ"פ שלשה פסוקים מפסוקי דזמרה ויוכל הש"ץ לומר קדיש כי בלא"ה אין לומר קדיש כיון שלא היו בעת אמירת קצת פסוקי דזמרה או ישתבח עכ"פ:
יב סָעִיף ד (יב) צריך - דכתיב נתנה עלי בקולה ע"כ שנאתיה ואחז"ל זה ש"ץ שאינו הגון. והספרים האריכו מאד בגודל גנות הממנים ש"ץ שאינו הגון כי מונעים עי"ז טוב מישראל:
יג סָעִיף ד (יג) הגון - וראוי שיהיו בגדי ש"ץ ארוכים שלא יראו רגליו ויכנס לבהכ"נ ראשון ויצא אחרון. ולא יהיה טפש וסכל אלא שיהיה יוכל לדבר בעיסקי הקהל כפי מה שצריך. טוב להדר אחר ש"ץ צדיק בן צדיק כי אינו דומה תפלת צדיק בן צדיק לתפלת צדיק בן רשע ומה שכתב הרא"ש שאין מעלת הש"ץ תלוי ביחוס משפחה דאפילו אם הוא ממשפחה בזויה וצדיק טוב לקרב מזרע רחוקים ר"ל ג"כ רק שאינו מיוחס אבל מ"מ אין אביו רשע [אחרונים] אין מומין פוסלין אלא בכהנים ולא בש"ץ ואדרבה לב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה ויש מחמירין בזה לכתחלה היכא דאיכא ראוי והגון כיוצא בו ועיין לקמן בס"ק מ"א לענין סומא מה שכתבנו שם:
יד סָעִיף ד (יד) מעבירות - העובר על השבועה אין ביתו ריקם ואע"פ שעדיין לא העידו עליו מ"מ יש לחוש לקול להושיב ב"ד על ככה ואפילו אם לא עבר רק על שבועת ביטוי דלהבא מ"מ אין ראוי למנותו לש"ץ עי"ש [א"ר] וכתב שם עוד בשם משפט צדק דמי שהוא פסול מחמת עבירה פסול להיות ש"ץ אפילו באקראי וכתב הפמ"ג דהיינו דוקא בשלא עשה תשובה:
טו סָעִיף ד (טו) ושלא יצא וכו' - דוקא למנותו לכתחלה אבל להעבירו ולסלקו אחר שהוחזק ש"ץ אין לנו כיון שלא נשמע עליו עתה מאומה מיהו כשיצא עליו עתה ש"ר והוא קלא דלא פסק אפילו יחיד מוחה עליו להעבירו [כה"ג בשם ראב"ח] ועיין לקמן בסעיף כ"ה בבה"ל מה שכתבנו בזה ואפילו אם נתברר בעדים שחטא אם עשה תשובה אין מעבירין אותו לכו"ע:
טז סָעִיף ד (טז) בילדותו - אפילו נתברר לנו שעשה אז תשובה ע"ז הענין אפ"ה אין למנותו לכתחלה לש"ץ. ש"ץ שכבר העבירוהו ועמד כך ימים ושנים בהסכמת הקהל ורוצים עכשיו למנותו הוי כתחלת קבלה ואפילו מיעוט יכולים למחות. אם המוחים הם המנהיגים הוי כאלו מוחים כל הקהל אם לא במקום שיש בוררים ויש תקנה שלא לשנות גזרתם אז אין מועיל מחאת הפרנסים:
יז סָעִיף ד (יז) לעם - כתב בתשובת מהר"מ מינ"ץ יזהר החזן אם יש ריב וקטטה בין שני בע"ב שיהא בשב ואל תעשה הן בדיבור הן במעשה הן בגלוי הן בסתר וכ"ש אם יש עסק ריב עם אדם אחר שאינו מהעיר עם בע"ב שיהא בשב ואל תעשה ואפילו אם אותו האדם הוא מחותנו או קרוב שלו. ואם יש לו שום קטט ואיבה עם אחד מהקהל אז צריך להעמיד את הדבר לפני הרב או הקהל לפשר ולעשות ככל אשר נראה להם נכון ואם יש חסרון ומניעה מצד שכנגדו אז הוא נקי ומה יש לו לעשות:
יח סָעִיף ד (יח) ורגיל לקרות - כדי שיהיו הפסוקים המעורבים בתוך התפלה סדורים בפיו גם אם אינו רגיל לקרות הוא בכלל מסיר אזנו משמוע תורה גם תפלתו תועבה [א"ר]. כתב בפמ"ג בסימן תקפ"א ס"א איתא דבר"ה ויוה"כ בעינן שיהא נשוי ובן שלשים ומשמע בשאר ימות השנה אפילו אינו נשוי מ"מ נ"ל דנשוי קודם לבחור ואפילו אם נתמלא זקנו:
יט סָעִיף ה (יט) הוא קודם - אפילו להיות ש"ץ קבוע כל שהוא י"ג שנה והביא שתי שערות:
כ סָעִיף ה (כ) מותר להיות - דלא מיקרי אין פרקו נאה אלא דוקא שהיה מועד לעשות דברים שאינן מהוגנים אבל מי שבא לידו שגגת מעשה ומתחרט ה"ז צדיק גמור לכל דבריו ומותר למנותו לכתחלה לש"ץ:
כא סָעִיף ה (כא) עשה במזיד - לאו דוקא הרג דה"ה שאר עבירות וכדלעיל בסעיף ד' דבעינן שלא יצא עליו שם רע אפילו מילדותו וכ"כ בכל בו בפירוש [א"ר]:
כב סָעִיף ה (כב) דמ"מ יצא וכו' - עיין במ"א שהביא בשם הרבה פוסקים דאפילו במזיד כל ששב שרי להיות ש"ץ קבוע דדוקא לענין ת"צ מחמרינן שלא יצא עליו ש"ר אפילו מילדותו אבל להיות ש"ץ קבעו לשאר ימות השנה מותר למנותו אפילו לכתחלה כל ששב בתשובה וכזה הביא הפמ"ג בשם א"ר להלכה וכתב בא"ר דבימים נוראים עכ"פ יש להחמיר לדון בדין תעניות דבאמת אפילו בשאר ימות השנה יש בזה הרבה דיעות בין הפוסקים עיין בכה"ג ובביאור הגר"א וכ"ז היינו שלא למנותו לכתחלה אבל אין מסלקין אותו לכו"ע אם שב בתשובה. ש"ץ שהוציא פעמים רבות טריפות מת"י מסלקין אותו מש"ץ דשוב דיינינן ליה כמזיד ועיין בפמ"ג דמסתפק דאפילו בפ"א ידינוהו כמזיד. ומ"מ אם שב בתשובה אין מסלקין אותו מש"ץ אפילו אם הוציא פעמים רבות:
כג סָעִיף ו (כג) כבוד הצבור - ואין הצבור יכולים למחול על כבודם בזה:
כד סָעִיף ו (כד) באקראי - כ"ז בשאר ימות השנה אבל בתעניות ובר"ה ויוה"כ אפילו באקראי אין מורידין למי שלא נתמלא זקנו וגם בזה אין להקל אפילו ע"י מחילת הצבור:
כה סָעִיף ו (כה) משהביא שתי שערות - ר"ל אחר שהגיע לי"ג שנה דקודם לא מהני השערות ועיין במ"א שכתב דמסתמא אין צריך לבדוק אחר השערות בזה דבדבר דרבנן אזלינן בתר רובא שמביאין ב' שערות באותו הזמן ועיין בפמ"ג שכתב דלהרמב"ם דסובר תפלה דאורייתא יהיה אסור להש"ץ הזה להוציא ידי אחרים בתפלה עד שנדע בודאי שהביא ב"ש ע"ש:
כו סָעִיף ו (כו) ידועים - דזה הוי קביעות לאותם העתים ואין בכלל זה אם מינוהו הקהל שיהיה הוא מוכן להתפלל אם לפעמים לא יהיה החזן בבהכ"נ שיעמוד זה להתפלל אין בזה איסור כלל דאין זה מיקרי קבוע כיון שאפשר שלא יבוא לידי כך ולא אסרו בקבוע אלא לעתים ידועים שבאותו העת הוא קבוע בודאי [ט"ז] וב"ח וא"ר חולקין דג"ז מיקרי קבוע ולא מקרי אקראי אלא כשלא נתמנה כל עיקר:
כז סָעִיף ח (כז) שאין לו זקן - ולפי גירסת הגר"א במסכת סופרים פי"ד עי"ש יהיה תלוי דין זה בדין מינוי הסריס המבואר בס"ט:
כח סָעִיף ט (כח) סריס - דהיינו שנראו בו סימני סריס דאל"ה כיון שלא הביא שתי שערות אמרינן עדיין הוא קטן כמו שכתב סימן נ"ה ס"ה עי"ש במ"ב. ומהרש"ל בחולין סימן מ"ה כתב שאין למנות סריס דגנאי הוא לצבור:
כט סָעִיף ט (כט) בן עשרים - דקודם אפילו נראו בו סימני סריס בלא"ה לא יוכל להיות ש"ץ אפילו באקראי דעדיין הוא קטן:
ל סָעִיף י (ל) תפלת ערבית - לפי שאין מוציאין את הרבים ידי חובתן שהרי אינן מחזירין את התפלה רק שאומרים ברכו וקדיש. ועוד טעמים אחרים עיין בב"י וכ"ז נדחק רק לקיים המנהג אבל הוא בעצמו סובר דאין נכון לכתחלה לעשות כן:
לא סָעִיף י (לא) במוצאי שבתות - ה"ה ערבית דחול אלא שהמנהג שנהגו באותן המקומות היה במוצאי שבתות:
לב סָעִיף י (לב) בתפילת ערבית - משום ברכו שבה וה"ה שלא יפרוס על שמע למי שלא שמע ברכו בשחרית דבאמת ברכו נמי מצוה על כל הצבור לשמען שחרית וערבית וקטן שאין חייב אינו מוציאם בזה:
לג סָעִיף י (לג) דהרי עדיין - ר"ל במקומות שנוהגין להתפלל של שבת בע"ש מבעוד יום משום תוספת שבת מ"מ הרי עדיין לא נשלמו לו י"ג שנה עד ליל שבת שתוספת שבת אינו מועיל לענין שנות ימי הנער אבל אם מתפלל בלילה ערבית אחר צאת הכוכבים מותר לירד לפני התיבה ומה שאמר בכל מקום י"ג שנה ויום אחד לא שצריך יום אחד יותר אלא ר"ל שצריך י"ג שנים שלימות מיום אל יום לאפוקי חסרון מקצת שעות הלכך מיד בתחלת לילה נתמלאו שנותיו והוי גדול. ואפילו נולד ביום ר"ה קודם בין השמשות נעשה ב"מ בתחלת ליל ר"ה של שנת י"ד:
לד סָעִיף יא (לד) ש"ץ - מי שיש לו קול נעים ירנן להקב"ה ולא שאר רננות ואם רקק יקנח פיו ואח"כ יתפלל [ס"ח סי' רנ"א]:
לה סָעִיף יא (לה) מגונה - איתא בס"ח בשעה שרשב"ג יצא לדין ליהרג אמר לר' ישמעאל כה"ג אחי מפני מה אני יוצא ליהרג א"ל שמא היית דורש ברבים ושמח לבך ונהנית מד"ת א"ל אחי נחמתני:
לו סָעִיף יא (לו) הצבור - כתב בים של שלמה סי' נ' אסור לו להאריך שלא ברצון הקהל אפילו בשבת ויו"ט ואף ברצון הקהל יותר מדאי מגונה כי אין זה לא מחציו לד' ולא מחציו לכם. כתב שכנה"ג בשם תשובת ר"י ברונא ש"ץ שנפסל קולו אם נשמע כאלו הוא מרתת ושבור פסול. עוד כתב אם שני חזנים שוים כהן קודם ללוי לוי לישראל ות"ח קודם לע"ה אפילו הוא כהן וכ"ש לוי:
לז סָעִיף יב (לז) לאלפי"ן עייני"ן - פי' הברת העין הוא בחוזק ועמוקה יותר מהברת האלף וה"ה למי שקורא חתי"ן ההי"ן או שקורא לשיבולת סיבולת. ואם כולם מדברים כך מותר להיות ש"ץ [מ"א בשם הרדב"ז] ודע עוד דה"ה לכל מי שאינו יכול להוציא האותיות כתיקונן כגון שהוא כבד פה וכבד לשון ג"כ אין מורידין אותו לפני התיבה [כן מוכח מהרמב"ם פט"ו מהלכות נשיאת כפים ה"א ופ"ח מה' תפלה הלכה י"ב עי"ש בכ"מ וצ"ע מירושלמי פ' היה קורא הלכה ד' דאיתא שם היה לשונו ערוך ע"ש בפני משה דמתיר בענין זה מפני שמ"מ אינו משנה האותיות מהוייתן עי"ש אכן לפי מה שפירש שם הבעל ספר חרדים את דברי הירושלמי ניחא]:
לח סָעִיף יב (לח) ולעייני"ן אלפי"ן - עיין בפר"ח שהעלה דבזמן דליכא אחר ראוי כמותו מותר להורידו לתיבה אפילו בחתי"ן ההי"ן אבל בעל פני משה הנ"ל חולק עליו וסובר דאפילו בדליכא אחר לא שרי כ"א היכא דכשהוא מכוין לקרות אותו לחי"ת על ידי טורח יכול לקרות אותו שפיר ונראה עוד דאפי' לפר"ח אין מותר למנותו לש"ץ בקבע פן יזדמן מחר אחר טוב ממנו רק לפעם זה מותר להורידו בדליכא ראוי כמותו כההיא מעשה דר"ח שם בגמרא:
לט סָעִיף יג (לט) וזרועותיו - וגם כתפיו:
מ סָעִיף יג (מ) לפני התיבה - להעשות ש"ץ להתפלל אבל פורס הוא על שמע לבד וגם אינו קורא בתורה שגנאי הוא:
מא סָעִיף יד (מא) סומא - אפילו בשתי עיניו וחייב בכל המצות מן התורה דקי"ל כרבנן דר' יהודא. ובתשובת חות יאיר סי' קע"ו העלה שאעפ"כ לא יתפלל סומא בימים נוראים אפי' באחד מעיניו היכא דאיכא אחר ראוי והגון כיוצא בו ע"ש טעמו ובספר אליהו רבא באות י' חולק עליו ונ"ל דאף לדברי החו"י היינו רק שלא למנותו לכתחלה אבל לא לסלקו מש"ץ אם נעשה סומא. ש"ץ שיש לו כבידות אזנים שאינו שומע כלל מסיק בחידושי רע"א דלא יהיה ש"ץ דאף דאם לא השמיע לאזנו יצא מ"מ כיון דלכתחלה צריך להשמיע לאזנו אינו מוציא אחרים לכתחלה:
מב סָעִיף יד (מב) שלא יקרא - עיין לקמן סימן קל"ט ס"ד בהג"ה:
מג סָעִיף טו (מג) ולא ימתין - שהרי כבר מינוהו לזה:
מד סָעִיף טז (מד) לסרב - שליח ציבור שלא רצה להיות עוד ש"ץ וקבלו אחר במקומו א"צ רשות כיון שבידו עוד להיות ש"ץ ודוקא מהקהל א"צ רשות אבל מהש"ץ השני צריך ליטול רשות כן כתב בתשובת יד אליהו ולפי מה שביארנו בבה"ל גם ש"ץ כזה צריך ליטול רשות מתחלה:
מה סָעִיף טז (מה) כלל - דאין מסרבין לגדול. וכתבו התוספות סוף פרק ז' דפסחים דבדבר גסות ושררה אפילו האומר לו הוא אדם גדול יסרב:
מו סָעִיף יח (מו) לא ירד - ואפילו אם הוא מתחרט אח"כ ואומר הריני עובר בצבועים לא שבקינן ליה:
מז סָעִיף יח (מז) באותה תפלה - דכיון שלא שמענו ממנו בהדיא דברי אפיקורסות די לחוש עי"ז לאותה תפלה לבד:
מח סָעִיף יח (מח) אמתלא - כגון שאמר שדיבורו היה לכבוד המקום וללבוש לבנים מ"מ כיון שהצבור בקשו ממנו להתפלל להם כך לא היה לו להיות סרבן כיון דמדינא מותר. כתב הפר"ח דוקא אם אח"כ אמר האמתלא אבל אם מיד כשאמר שאיני עובר בצבועים אמר תיכף הטעם שאין דרך כבוד לד' כ"א בלבנים ירד עי"ש:
מט סָעִיף יט (מט) מלהיות ש"ץ - לפי שלא יוכל לאמר אלהי אבותינו אבל כשהוא מתפלל בינו לבין עצמו יאמר אלהי אבות ישראל:
נ סָעִיף יט (נ) ונדחו דבריהם - דהוא יכול לומר ג"כ אלהי אבותינו דאברהם נקרא אב המון גוים כדכתיב כי אב המון וגו' מפני שלמד לכל העולם אמונת ד'. ש"ץ ממזר תלוי במחלוקת אם ממזר כשר לכתוב תפילין [כן כתוב בשיורי כנה"ג] ולפי זה להמ"א בסי' ל"ט שכתב בשם הד"מ דמותר לכתוב תפילין מותר להיות ש"ץ אמנם בספר ברכי יוסף ביו"ד רפ"א מסיק דש"ץ לא יהיה ותפילין שכתב כשרים:
נא סָעִיף יט (נא) יכול לעכב - בעת ההתמנות והטעם שהרי התפלות במקום התמידים תקנום וכל ישראל יש להם חלק בתמידים ומי יוכל להקריב קרבנו שלא מדעתו אם לא שכבר הסכים עליו ואז אין יחיד וגם חצי הקהל יכולין להעבירו אפי' רוצים ליתן לו שכרו משלם כיון שלא עשה שלא כהוגן אבל רוב הקהל יכולין להעבירו אם נותנין לו שכרו משלם [א"ז] ועכשיו הרשות להעבירו רק ביד ז' טובי העיר או הנבררים כל מקום ומקום לפי התקנה [פמ"ג]:
נב סָעִיף יט (נב) איני רוצה - ודוקא שיש ש"ץ אחר שיוכלו הקהל להשכירו בדמיו אבל אם אינו בנמצא או שהוא בנמצא אלא שבא להוסיף בדמים יכולין הקהל לומר לו אין בידינו להוסיף אלא הוא יוסיף משלו ואף אם יברר טענתו שזה השני הוא מעולה מן הראשון כנגד תוספות הדמים אפ"ה יכולין הקהל לומר אין יכולת כ"כ בידינו להוסיף בדמים:
נג סָעִיף יט (נג) שפלוני יהיה חזן - ה"ה בכל המינוים יכול למחות אפילו בחכם מרביץ תורה [תופס ישיבה] ודוקא כשרוצה לקבל אחר אבל אם מוחה שאינו רוצה שיהיה מרביץ תורה בקהל פשיטא שאין במחאתו כלום ואפילו המיעוט יכולין לכוף לרוב ואפילו ברוצה למנות אחר אם אותו שרוב הקהל מסכימים עליו הוא עדיף מזה ג"כ אינו יכול למחות ואפשר דאפילו מיעוט יכולין לכוף לרוב לשכור מעולה [כנה"ג] כתבו האחרונים שזה הדין דשו"ע הוא דוקא בימיהם אבל היום שידוע שבעו"ה הרבה מחזיקין במחלוקת בלי טעם וריח וכונתם שלא לש"ש אם היו צריכין לשאול לכל יחיד ויחיד בענין המינויים בין לענין מינוי הש"ץ או מרביץ תורה ואב"ד בעיר וכל כה"ג לא היו מסכימים לעולם ע"כ הולכין אחר רוב פורעי המס ואפילו פסולי קורבי ביניהם [מ"א] ועכשיו המנהג שהולכין אחר ז' טובי העיר או אחר הנבררים מן הקהל ע"ז כל מקום ומקום לפי מנהגו [פמ"ג] והכל שלא ירבו המחלוקת ואין משגיחין על יחיד והמ"א כתב עוד טעם דלא שייך היום דין דעיכוב יחיד לענין ש"ץ דדוקא בזמניהם שהיה הש"ץ מוציא רבים י"ח בתפילתו אז היה יחיד יכול לעכב דאין נעשה שלוחו בע"כ משא"כ עתה שכולם בקיאים רק הש"ץ הוא לפיוטים אע"פ שאומר קדיש וברכו אין כל כך קפידא:
נד סָעִיף יט (נד) מתחלה - ואם קבלוהו לזמן ונשלם הזמן לא מקרי הסכים עליו מתחלה דעכשיו הוי קבלה חדשה וכאלו לא היה שם עדיין [ט"ז] ועיין מה שכתבנו בסוף ס"ק הקודם. ראובן שהיה ש"ץ שכיר שנה והשלים שנתו והתחיל להתפלל ימים מספר מהשנה החדשה ומקצת אנשים מיחו בו באמרם שכבר נשלם השנה שהשכירוהו ושאינם רוצים אותו עוד והש"ץ טען שמאחר שכבר התחיל להתפלל בהימים נוראים שהם מהשנה החדשה ולא מיאנו בו שלהיותו שכיר שנה מקצתה ככולה ושיפרעו לו משלם פסק בתשובת מ"ץ דהדין עם הש"ץ. עיין לקט הקמח י"ד ע"א:
נה סָעִיף יט (נה) טובי העיר - ר"ל שהציע לפניהם איזה ענין שבשביל זה אינו מתרצה בו כגון שמידותיו אינם ישרים בעיניו וכה"ג ולא טענת פסול דבזה לכו"ע אין יחיד יכול למחות כל זמן שלא בירר כי יש לחוש לפגמו:
נו סָעִיף יט (נו) שונאו - ר"ל שידוע באמת מכבר שהם שונאים זה לזה לכך יכול למחות בו דאינו נעשה שלוחו לתפלה בע"כ אבל אם אומר שהוא שונאו לאו כל כמיניה:
נז סָעִיף יט (נז) קודם וכו' - אבל אם נעשה שונא לש"ץ לאחר שהסכים עליו תו אין היחיד יכול למחות אלא הש"ץ מחוייב לומר בפירוש שיסיר הקנאה מלבו ויוציאנו בתפלתו. גם אם מכוין שלא להוציא השונא גם אוהבים לא יצאו ע"כ צריכין החזנים ליזהר בזה [פמ"ג] כתב בד"מ בשם א"ז אין ש"ץ צריך להחניף לצבור במילי דשמיא וצריך להוכיחן. אך בעניני עצמו יראה להעביר על מדותיו ויהיה אהוב להקהל וכדלקמיה:
נח סָעִיף יט (נח) שונא לש"ץ - ר"ל כיון שהוא שונא לש"ץ מסתמא הש"ץ ג"כ אינו אוהבו כי כמים הפנים לפנים וגו' ואולי יכוין ש"ץ הקורא בהתוכחה נגד פניו וחשש סכנה היא לו ע"כ פסק דמפני זה אפילו קראהו לא יעלה וכנה"ג כתב דיותר טוב שיעלה משיכנס לעונש בשביל שהוא מבזה כבוד התורה וכן הסכים הגר"א וכן כתב בספר שערי אפרים וז"ל צריך שיהיה אהוב להצבור והוא אוהבם ואם אירע שהקורא יש לו שנאה על אחד מהצבור מוטל על הסגן שלא יצוה לקרות לזה לפרשת התוכחה מפני שסכנה היא ואם יודע שהקורא שונאו ומתיירא שמא יקראוהו יצא בין גברא לגברא מבהכ"נ עד שיקראו אחר ויכנס אח"כ ואם לא יצא וקראוהו יעלה כיון שהוא מתכוין משום כבוד התורה שומר מצוה לא ידע דבר רע. ואסור להקורא לחשוב בשעת קריאתו ענין קללה לנוכח שום אדם עי"ש וכתב בפתחי שערים דאף להמג"א יעלה בדיעבד אם קראהו:
נט סָעִיף כ (נט) בשביל אביו - פי' שמת אביו ורוצה להתפלל כדרך האבלים כי תפלה היא יותר מצוה מאמירת הקדיש:
ס סָעִיף כ (ס) שירצה הקהל - הטעם דדוקא קדיש יכול לומר בשביל אביו ואין רשות ביד הקהל לדחותו אבל לא יכול להיות שליח הקהל להתפלל על כרחם ולענין זה הוא ג"כ כמו בש"ץ שאין יחיד מוחה כדי שלא ירבה המחלוקת אלא הולכין אחר רוב או הנבררים לזה וכמו שכתבנו לעיל בשם האחרונים. יש מקומות שיש להם תקנה בבהכ"נ שאין מניחין לאבל להתפלל כל השבוע לפני התיבה כ"א להש"ץ הקבוע שלהם אין לדחות התקנה [ונעשית מפני ע"ה שאינם יודעים ומבינים הברכות והתפילות ואומרים טעות ואיכא זילותא לכך תקנו אפילו על היודעים שלא יתפללו משום דלא ליתי לאנצויי] אכן במקום דליכא תקנה ומנהג קבוע מצוה לקהל להניח לאבל להתפלל שהוא נחת רוח למת ומצילו מדינו של גהינם ומיהו ודאי כשאין יכול לחתוך האותיות וכדומה אין לו להתפלל לפני העמוד. כתב המ"א אם יש אבל ומוהל נדחה האבל מן התפלה מחמת המוהל ויום שמת בו אביו ואמו שקורין יארצייט דוחה למוהל ולאבל וכל זה שאין הקהל מקפידין ע"ז אבל יש רשות ביד הקהל לבחור עליהם מי שירצו:
סא סָעִיף כ (סא) הוא יאמר - ובתפלת מעריב שהיא אינו כנגד תמידים רק כנגד איברים ופדרים אפשר דא"צ דעת בעלים ואין הקהל יכולין לעכב לאבל להתפלל מעריב דמצוה שיתפלל מי שמת לו אביו ואמו ומ"מ ודאי אין להתקוטט בשביל שום מצוה עם הצבור וכדלקמיה בסעיף קטן ס"ה [פמ"ג]:
סב סָעִיף כא (סב) אף שרוב הצבור חפצים בו - והשר ביקש מהמיעוט הממאנים שיסכימו עליו כי חלילה לקבל עבודת בוראנו ע"י העכומ"ז:
סג סָעִיף כב (סג) בשכר עדיף - שבזה אין אחר שאינו הגון רשאי לפשוט רגלו להתפלל ואם היה בנדבה הרשות נתונה לכל וכפרוץ הדבר יעלה מי שאינו הגון ועוד הש"ץ יהי' בעצמו יותר נזהר בתפלתו ובתיקונו הואיל ושכיר הוא. ואף שיש בחנם צריכין העניים ג"כ ליתן שכירות הש"ץ שש"ץ בשכר עדיף [פמ"ג]:
סד סָעִיף כב (סד) להתפלל - או לתקוע [ב"י]:
סה סָעִיף כב (סה) בלא רצון - ואין לאדם להתקוטט בעבור שום מצוה כגון גלילות ס"ת וכיוצא בו שהרי שנינו הצנועים מושכים את ידיהם מלחם הפנים והגרגרנים חוטפים ואכילת לחם הפנים הוא מצוה ופשוט דדוקא אם המצוה תתקיים ע"י אחר אבל אם המצוה תתבטל לגמרי כגון הכנסת אורחים או החזקת ת"ת ויש בידו למחות בודאי מחוייב למחות כדי להחזיק המצוה שהרי מדינא כופין על ענינים כאלו כמבואר בח"מ בסימן קס"ג ס"א בהג"ה וסוף סעיף ג':
סו סָעִיף כב (סו) אין עונין - שאין זה מברך אלא מנאץ שנאמר בוצע ברך ניאץ ד':
סז סָעִיף כג (סז) שכר ש"ץ - ובסימן נ"ה סכ"א שפוסק דחציו לפי ממון וחציו לפי נפש עיין בספר אליהו רבא שמחלק דבחזן שאני עי"ש ובביאור הגר"א משמע שהמחבר חזר בו ופסק שם כהג"ה שבכאן:
סח סָעִיף כג (סח) מקופת הקהל - שניגבית לפי הממון:
סט סָעִיף כג (סט) חצי וכו' - כי יש סברא לומר שהעני צריך להחזן כמו העשיר ויש לפעמים שהעשירים נותנים יותר ממון להחזן שקולו ערב יותר גם שהעני יכול לילך למקום אחר ע"כ עשו פשרה זאת:
ע סָעִיף כג (ע) הקהילות - בדרכי משה כתב דמנהג מדינותינו דל ועשיר נותנין בשוה וזהו החציו שלפי נפשות וגם מכל נשואין מגיע לו כפי נדן והוא החציו שלפי ממון ולבוש כתב דבמקום שאין מנהג יגבו לפי ממון עיין בח"מ סימן קס"ג ס"א בהג"ה [מ"א] ועיין בדרכי משה דמשמע מיניה דאפילו דעת הפוסקים דפוסקים לפי ממון איננו רק בשכירות הש"ץ ששוכרין אותו לימים נוראים דבזה ס"ל לפי ממון כי העשירים מחמת עשרם לא יוכלו לצאת מבתיהם ולהניחם ריקם והעניים יכולים לילך על עתים הללו לעיר אחרת משא"כ בש"ץ ששוכרין על כל השנה אין מחשבין לפי ממון לבד:
עא סָעִיף כד (עא) הוא קודם - אע"ג דיחסר להם עי"ז מצות תפלה שלא יהיה להם מי שיוציאם ידי חובתם זה שיהיה רב ומ"ץ שיודיעם תורת ד' ומשפטיה עדיף מן התפלה ועיין בבה"ל שכתבנו גודל החיוב בכל עיר לזה וכתב בתשו' ח"ס חא"ח סי' ר"ו דכל אנשי העיר מחוייבים ליתן לזה ואין א' יכול לאמר אין אני צריך לרב ומ"ץ דמ"מ צריך לישא בעול עם הצבור דומיא דכל אנשי העיר מחוייבין ליתן על המקוה עי"ש:
עב סָעִיף כד (עב) ואם לאו - ר"ל כיון דבלא"ה לא יוכל להורות לעם האיך שיתנהגו ע"פ התורה ש"ץ קודם שיוציאם עכ"פ ידי חובתם בתפלה:
עג סָעִיף כה (עג) חזן מאומנתו - וה"ה לכל התמנות במקום שלא נהגו למנות לזמן ידוע והטעם שלא יחשדום שנמצא בהם פסול:
עד סָעִיף כה (עד) בו פסול - בעדים. ואז אין מקבלין אותו עד שישוב בתשובה שלמה בלי ערמה ומרמה אבל בשבועה בעלמא שלא ילך בדרכים אלו לא מהני דבלא"ה מושבע ועומד מהר סיני הוא:
עה סָעִיף כה (עה) ואין מסלקין - אבל למנותו לכתחלה אפילו בשביל רינון בעלמא יש למנוע ואפילו אם הרינון היה עליו רק בילדותו וכדלעיל בסעיף ד':
עו סָעִיף כה (עו) שנתפס וכו' - ומ"מ יש לחוש לקול להושיב ב"ד על ככה. ש"ץ שבתו זינתה תחת בעלה אין למנותו לכתחלה אך אם נעשה זה אחר שכבר נתמנה נראה דאין להורידו בשביל זה:
עז סָעִיף כה (עז) או שמסר אדם - ש"ץ המאיים ע"ח למוסרו לעכו"ם ולא מסר אע"פ שמכוער הדבר אפי' לאדם שאינו ש"ץ אינו נפסל על כך אלא גוערין בו ומתרין בו שאם יוסיף לומר כדברים הללו שיעבירוהו ממעלתו ואם הוסיף במרדו ראוי להעבירו:
עח סָעִיף כה (עח) עליו עדים - ומדברי המ"א לעיל בסק"ז משמע דאפילו בקלא דלא פסיק יחיד מוחה עליו להעבירו וכן משמע ביש"ש חולין סוף סימן נ"ב ועיין בבה"ל:
עט סָעִיף כה (עט) מעבירין אותו - ואם עשה תשובה מהני שלא לסלקו אף אם עבר במזיד אבל למנותו מבואר בס"ה בהג"ה דבמזיד לא מהני תשובה דאין פרקו נאה ועי"ש במ"ב סקכ"ב. ואם עשה בילדותו עבירה ועדיין לא שב אף אם מינוהו מעבירין אותו דפסול בעבירה לעדות [פמ"ג]:
פ סָעִיף כה (פ) הצואין - ש"ץ שמתוך חליו לאנסו א"א לנקות להיותו טהור מקרה לילה ואין מטהר עצמו כלל והוא ש"ץ אפשר בימים נוראים יש לגעור בו שיטבול ועכ"פ שיוציא הבגדים הצואים מעליו ואם לא ישמע לדברי חכמים לרחוץ יפה ולהסיר הבגדים הצואים מעליו ראוי להעבירו:
פא סָעִיף כה (פא) להחליף - וטוב שיחליף בגדיו המלוכלכים כל היום כשהולך בין הבריות שלא יהא בכלל המשניאים דכשם שת"ח אסור לצאת בשוק בבגדיו המלוכלכים כך ש"ץ אע"פ שאינו ת"ח:
פב סָעִיף כה (פב) בשירי הנכרים - ר"ל בניגון שהנכרים מנגנים בו לעבודת גילולים שלהם וב"ח בתשובה סי' קכ"ז כתב דוקא בניגון שמיוחד לזה. ההולך בערכאות של עו"ג פסול להיות ש"ץ בר"ה ויוה"כ אלא א"כ עשה תשובה [א"ר בשם תורת אמת] ונ"ל דמיירי שלא נשאר עי"ז ממון חבירו בידו כגון שהיה בזה דיניהם כדיננו אפ"ה פסול עכ"פ בר"ה ויוה"כ דהוא עון גדול מצד עצמו כדאיתא בח"מ סימן כ"ו דאל"ה הלא הפסול מחמת עבירה אפילו בשאר ימות השנה אין לו להיות ש"ץ כדלעיל בס"ק י"ד ואולי בזמנינו בעו"ה דנשתכח האיסור מכמה אנשים ואפשר דהוא שוגג בדבר אין לפוסלו וכדאיתא כעין זה בח"מ סימן ל"ד סעיף ד' ע"ש ועכ"פ לענין ש"ץ בר"ה ויוה"כ בודאי יש להחמיר. ש"ץ שהיה שוחט ונמצא שמכר טרפה בחזקת כשרה בשוגג או שהיה מנקר ונמצא אחריו חלב אע"פ שאין מסלקין אותו מש"ץ מ"מ אין למנותו לכתחלה [כנה"ג] ואם עשה תשובה מותר אפילו למנותו כדלעיל בס"ה בהג"ה. קהל שחלקו תפלת ר"ה ויוהכ"פ כנהוג אם חלה אחד מהם ולא יכול להתפלל אינו רשאי להעמיד איש אחר במקומו וביד הקהל דוקא להעמידו [שערי אפרים סימן ל"א ועיין בתשובת כנסת יחזקאל סי' י"ג]:
פג סָעִיף כה (פג) שליח ציבור שהזקין - וה"ה בכל המינויים ג"כ בנו קודם ואפילו יש אחרים גדולים ממנו כיון שהוא ממלא מקום אבותיו. י"א דבחכם הממונה להרביץ תורה או לדון לא אמרינן שבניהן קודמין ויש חולקין עיין במ"א ובכנה"ג ובע"ת ובתשו' ח"ס חא"ח סי י"ג:
פד סָעִיף כה (פד) ורוצה וכו' - כתב הרשב"א שם ה"ה דבכל עניני המינויים אם רוצה המנוי שאחד יסייענו באותו מינוי לפרקים הרשות בידו וכתב הכנה"ג דוקא אם הוא ראוי לכך הן בענין המלאכה הן ביראת שמים:
פה סָעִיף כה (פה) ערב - ובלבד שלא יהא קולו משונה. אין להעביר ש"ץ בשביל אחר שקולו ערב. ואם הרוב חפצים באחר ישמשו שניהם כאחד:
פו סָעִיף כו (פו) הצבור לזמן - עיין בתשובת חמדת שלמה סי' ז' בשכרו חזן לזמן ג' שנים דמסיק אהך דינא דהכא דהוא דוקא במקום שהמנהג שלאחר הזמן יצאו אלו אבל בזמננו דאין דרך לסלק בלא חשדא ודאי אין לסלקו בחנם משום שלא לעשות עליו חשדא עי"ש. ועיין בתשובת ח"ס סי' ר"ו ג"כ כעין זה אם לא כשהתנו בפירוש שלאחר הזמן שגבלו יהיה כלה זמנו ושני הצדדים יהיו יכולין לחזור וצריך קבלה ומנין חדש עי"ש:
פז סָעִיף כו (פז) נכתב לשמו - פי' נכתב לש"ש ולא לשם התפארות ואפילו אם הסידור של היחיד הוא בכתב נאה יותר מהצבור. ובספרים הנדפסים אין חילוק בין של צבור ליחיד. כ' הפמ"ג נכון אף ליחיד להתפלל מתוך הסידור כ"ש ש"ץ שאימת צבור עליו שיתפלל בפנים. וקורין ש"ץ חזן שצריך לראות האיך יקרא ותרגום וירא וחזי [רד"א]:
א סָעִיף א כל הט"ו שבחים שבישתבח מן שיר ושבחה וכו' עד מעתה יאמר בנשימ' אחת (של"ה): מעומד. כדי שיסמוך לו הקדיש מיד משמע דכשמתפלל ביחיד א"צ לעמוד וה"ה בשבת שהחזן מנגן בא"י א"צ היחיד לעמוד כשאומר ישתבח (ב"ח) אבל בס"ס נ"א משמע דצריך לעמוד:
ב סָעִיף ב אין לומר. דהיא ברכה אחרונה על פסוקי דזמרה כמ"ש ר"ס נ"א:
ג סָעִיף ג אין לברך. דהרי אפילו לצורך מצוה אסור להפסיק כמ"ש סי' נ"א ס"ד:
ד סָעִיף ג ימתין הש"ץ. אבל היחיד יאמר ישתבח מיד וכן בשבת אם גמר פסוקי דזמרה קודם הש"ץ יאמר ישתבח מיד:
ה סָעִיף ג וישתוק. פי' שלא יפסיק בדבור וכתב ר"מ מינץ סי' ח' בשם מהרי"ל דיכול להמתין חצי שעה עם ישתבח דזהו שיעור כדי לגמור כולה דא"צ לחזור לראש לכ"ע וער"ס ס"ה, ומ"מ נ"ל דאפילו שהה מחמת אונס כדי לגמור כולה א"צ לחזור לראש עמ"ש סי' קפ"ג:
ו סָעִיף ד ש"צ צריך כו'. עסי' תקע"ט גבי תענית בעינן עוד דברים כהנה והכל לפי הענין:
ז סָעִיף כה אפי' בילדותו. היינו שלא למנותו לכתחלה אבל אין מעבירין אותו מפני זה וכשיוצא עליו ש"ר עתה והוא קלא דלא פסק אפי' יחיד יכול למחות להעבירו (ראב"ח ח"ב סי' מ"א) ע"ל סכ"ה כל שכבר העבירוהו ועמד כך ימים ושנים בהסכמת הקהל ורוצים למנותו הוי עכשיו כתחלת קבלה ואפי' מיעוט יכולין למחות (ראב"ח ח"ב סי' כ"ז ורשד"מ ומ"צ ח"י סי' ע"ז) אם המוחים הם המנהיגים הוי כאלו מוחים כל הקהל אם לא במקום שיש בוררים ויש חרם שלא לשנות גזירתם אז אין מועיל מחאת הפרנסי' [מ"צ שם] ראוי שש"ץ יהי לו בגדים ארוכים שלא יראה רגליו ויכנס לב"ה ראשון ויצא אחרון (רמ"מ סי' ח'):
ח סָעִיף ה מותר להיות ש"ץ. דלא מקרי אין פרקו נאה אלא דוקא שהיה מועד לעשות דברים שאינם מהוגנים אבל מי שבאה לידו שגגת מעשה ומתחרט הרי זה צדיק גמור לכל (ד"מ א"ז) ומזה הלשון משמע דאפי' עבר פעם א' במזיד ושב שרי עד שיהא מועד לכך ועבי"ד סי' ב' וצ"ע למה כ' רמ"א דבמזיד לא ור"א ששון סי' קנ"ז כ' בשם רא"ם סי' פ"ז דאפי' המיר ושב יכול להיות ש"צ קבוע וכ"כ בכ"ה בשם מהר"א בתשו' ב"י סי' ג ועיין ראב"ח ח"ב סי' מ"ב והרי"ט ובמ"צ ח"א סי"ח כ' דמי שנעשה תוגר וחזר יכול להיות ש"ץ לכ"ע ורש"ל בתשו' סי' כ' כתב דלא בעינן כל המדות אלא בת"צ ע"ש ועיין בתשו' ר"ש הלוי חי"ד סי' נ"ה ורש"ך ח"ב סי' ק"ז ש"ץ שיצא פעמים רבות טריפה מתחת ידו מסלקין אותו מש"ץ (מ"ץ ח"ב סי' ע"ה) ועיין ברש"ל סי' כ' ונ"ל דאם עבר עבירה באונס לכ"ע מותר וכמ"ש סי' קכ"ח, טוב לחזור אחר ש"ץ בן צדיק כי אינו דומה תפלת צדיק בן צדיק כו' (ב"ח רש"ל) מי שנפלו זרועותיו מותר להיות ש"ץ שדרך הקדוש ברוך הוא להשתמש בכלים שבורים כדאמר במדרש ויראו שלא יהיה ש"ץ טיפש (רש"ל פ"ק דחולין) אבל בזוהר אמור ע' קע"ג אי' דהא דקב"ה משתמש בכלים שבורים היינו דכא ושפל רוח אבל מי שיש בו מום הוא פגום ע"ש שהאריך בזה ולכן כהן בעל מום פסול לעבודה וא"כ גם בש"ץ יש ליזהר, ועוד הקריבהו נא לפחתך וגו':
ט סָעִיף ו מפני כבוד הצבור. ואם רצו הצבור למחול על כבודם רשאים (ש"ג וכ"כ הר"י לדעת הרמב"ם) אבל ממ"ש בסמוך שלא יתמנה מפי הצבור משמע אפי' הצבור מוחלין אסור וכ"כ הב"ח עב"י ומ"מ לכתחלה אין לעשות כן ולענין תענית משמע בסימן תקע"ט דבעי' זקן ממש דלא כדמשמע בתו' דמגילה דבנתמלא זקנו סגי:
י סָעִיף ו משהביא ב' שערות. וכל שבא לכלל י"ג אין מדקדקין בשערות כמ"ש סי' נ"ה ס"ה:
יא סָעִיף ט סריס. נ"ל דוקא שנראו בו סימני סריס כמ"ש סי' נ"ה ס"ה ורש"ל כ' בחולין סי' מ"ה שאין זה כבוד צבור למנות סריס:
יב סָעִיף י ערבית במ"ש. דהא אינו מוציא הרבים ידי חובתן דהא אין מחזירין התפלה רק שאומר קדיש וברכו:
יג סָעִיף י אין לו י"ג. פי' דבמדינתנו מתפללין ערבית מבע"י והוא לא נכנס בשנת י"ד עד תחילת ליל שבת שהוא יום שנולד בו, אבל אם מתפללים ערבית בלילה מותר לעבור לפני התיבה, והא דאמרי' בכ"מ י"ג שנה ויום אחד פי' דבעי' י"ג שנה שלמים וכיון שמתחיל היום שנולד בו יום א' קרינן ביה (ב"ח) ונ"ל שגם דעת רמ"א כך היא עמ"ש סי' נ"ה ס"ט וכ"כ הש"ך בח"מ סי' ל"ה באורך ובסמ"ע:
יד סָעִיף יא ש"ץ שמאריך כו'. מי שיש לו קול נעים ירנן להקב"ה ולא שאר רננות ואם רק יקנח ואח"כ יתפלל (ס"ח סי' רנ"א):
טו סָעִיף יב לאלפי"ן עייני"ן. פי' הברת העיי"ן בחוזק ועמוקה יותר מהברת האל"ף וה"ה למי שקורא חית"ן ההי"ן, ואם כולם מדברים כך מותר להיות ש"ץ (רדב"ז ח"ב סימן מ"ה ורי"ט ח"א סי"ו וע' בס"ח סימן י"ח) (כ"ה):
טז סָעִיף יד סומא חייב בכל המצות. דאין הלכה כר"י פ' החובל וכ"פ הב"ח דלא כנ"ץ:
יז סָעִיף טז אינו מסרב לו כלל. דאין מסרבין לגדול וכתבו התו' ספ"ז דפסחים דבדבר גסות ושררה אפילו האומר לו הוא אדם גדול יסרב ועמ"ש סי' ק"ע ס"ה:
יח סָעִיף יח אמתלא לדבריו. כגון שאומר שעושה כן לכבוד המקום דרך ענוה וללבוש לבנים מ"מ כיון שהצבור מבקשים ממנו להתפלל להם כך אין ראוי להיות סרבן (שם):
יט סָעִיף יט ונדחו דבריהם. דגר יכול לומר אלהי אבותינו דאברהם נקרא אב המון גוים:
כ סָעִיף יט אפילו יחיד. וגם בכל המינוים יכול למחות ואפילו במרביץ תורה (רשב"ם סי' מ' ור"ב סימן כ"ה ומ"צ סי' ע"ה ע"ו) מיהו דוקא כשרוצה לקבל אחר ע"ש (כ"ה) וביש"ש פ"ק דחולין סי' נ"א כתב דוקא שיש אחר לשכור בדמיו של זה אז יחיד יכול למחות, ובלבוש כתב ועכשיו הולכין אחר רוב פורעי המס אפי' פסולי קורבה ביניהם ויש מקומות שממנין י"א או י"ג אנשים על זה והכל שלא ירבו המחלוקת ואין משגיחין על יחיד וכ"כ בכ"ה בשם רשד"מ ומהר"א די ביטין סי' ב', ונ"ל דדוקא בזמניהם שהיה הש"ץ מוציא הרבים י"ח בתפלתו אז היה יחיד יכול לעכב דאין נעשה שלוחו בע"כ משא"כ עתה שכלם בקיאין רק הש"ץ הוא לפיוטים אף על פי שאומר קדיש וברכו אין כ"כ קפידא, וכ' ראב"ח ח"ב סי' מ"א אפי' למ"ד יחיד יכול למחות אם בא בטענת פסול אין יכול למחות דיש לחוש לפגמו:
כא סָעִיף יט שכבר הסכים עליו. ורבים יכולים למחות אפי' אחר שהסכימו (כ"ה) אפי' מיעוט כופין את הרוב לקבל מרביץ תורה (ר"ש הלוי כ"ה):
כב סָעִיף יט קודם שהסכים עליו. אבל אם נעשה שונאו לאחר שהסכים עליו אין יכול למחות אלא הש"ץ מחוייב לו' בפירוש שיסיר הקנאה מלבו ויוציאנו בתפלתו [מהרמ"פ שם] ועסי' תקפ"א: בד"מ בשם א"ז אין ש"ץ צריך להחניף לצבור במילי דשמי' וצריך להוכיחן ובשם ר"י חסיד כ' ש"ץ צ"ל אהוב לקהל שאל"כ כשקורא התוכחה סכנה היא למי שאינו אוהבו ואמר שאם הוא שונאו לא יעלה וכו' ועיין במהרי"ל סי' ק"ב שכתב אף כשקורין אותו לא יעל' ע"ש ול"נ שיותר טוב לעלות משיכנס לעונש ועוזבי ה' יכלו [כ"ה] ול"נ דדוק' היוצ' מביה"כ בשעת קריאת התורה עליו נאמר זה אבל בין גברא לגברא מותר לצאת אלא כשקוראים אותו ואינו עולה מקצר ימיו כדאית' פ"ט דברכות:
כג סָעִיף כ בשביל אביו. פי' שמת אביו ורוצה להתפלל כדרך האבילים:
כד סָעִיף כ מי שירצה הקהל. הטעם דדוק' קדיש יכול לומר בשביל אביו אבל לא יכול להיות שליח הקהל להתפלל על כרחם (שם) ומה"ט נ"ל מ"ש בהג"מ בהלכו' עשרה בטבת שהמוהל דוחה האבל מלהתפלל דלא כרמ"מ מ"מ אם הקהל רוצים שיתפלל האבל זכה האבל ונ"ל דיאר צייט קודם להמוהל אם אין הקהל מקפידין בכך דהא לדברי רמ"מ אף אבל קודם:
כה סָעִיף כב בשכר עדיף. שאז אין אחר שאינו הגון רשאי להתפלל וגם הש"ץ נזהר בתפלתו ובתיקונו הואיל ושכיר הוא:
כו סָעִיף כב בלא רצון. ואין להתקוטט בעבור שום מצוה שהרי שנינו הצנועים מושכים את ידיהם מלחם הפנים [ד"מ ב"ז מט"מ]:
כז סָעִיף כג שכר ש"ץ. וכל מה שהוא תקנת הצבור ונעשית ע"י ממון נותנים לפי ממון, בד"מ מנהג מדינתינו דל ועשיר נותנין בשוה אך יש לו קצבה מכל נשואין וזה לפי ממון, ולבוש כתב דבמקום שאין מנהג יגבו לפי ממון עבח"מ סי' קס"ג סס"ג בהג"ה:
כח סָעִיף כה נמצ' בו פסול. ואז אין מקבלין אותו בדברי חבירות ואפילו נשבע שלא ילך בדרכים אלו עד שישוב בתשובה שלימה [רשד"מ סי' ל"ב ובי"ד סי' קי"ג וע' מ"צ ח"ב סי' ע"ה]:
כט סָעִיף כה שנתפס עם הכותית. ומ"מ יש להושיב ב"ד על ככה [כ"ה בשם רי"ט]:
ל סָעִיף כה להחליף. וטוב שיחלוף בגדיו כל היום בין הבריות שלא יהא בכלל המשניאים [ד"מ כל בו]:
לא סָעִיף כה בשירי הנכרים. כלומר בניגון שמנגנין בו לע"א ס"ח סי' רל"ח:
לב סָעִיף כה שאין קול בנו ערב. ובלבד שלא יהא קולו משונ' (שם): אין נכון להעביר ש"ץ בשביל אחר שקולו ערב, ואם הרוב חפצים באחר ישמשו שניהם כאחד [רלב"ח סי' ע"ה מהר"א דבוטין בתשו' ב"י סימן ב' כ"ה]:
לג סָעִיף כה ואין הציבור יכולין למחות. ומיירי שקבלוהו לש"ץ כל ימי חייו וא"כ בודאי ע"ד כן התנה שאם לפעמים לא יוכל להתפלל שימנה אחר לסייעו וא"כ בנו קודם ועוד שאפי' לא הי' האב ראוי לכך שורת הדין שבנו קודם שמנהג המקום הי' שם שהבנים מתמנים תחת האבות וכלל גדול אמרו בכל המינויים שהבן קוד' ואפי' בכ"ג ואפי' יש אחרי' גדולים ממנו עכ"ל הרשב"א סי' ש' וכ"ה בספרי שכל המנויין בניהן קודמין וכ"כ בכה"ג ורשד"ם בי"ד סי' פ"א כ' דבחכם הממונה להרביץ תורה או לדין לא אמרי' כך עכ"ל, ובס' י"מ מח"ד ח"ב פי"ט דכל המינויין שהם כתר תורה אין בניהם קודמין רק מהלל הנשיא ואילך נהגו שבניהם קודמין ע' פ' י"ג דכתובו':
א סָעִיף א אומר ש"ץ. משמע דוקא הש"ץ יאמר אותו מעומד אבל לא יחיד ונתן מו"ח ז"ל טעם לדבר שאין צריך לעמידה מצד אמיר' ישתבח עצמו אלא לפי שצ"ל אחריו קדיש מעומד וכשיאמר הש"ץ ישתבח מיושב יצטרך להפסיק בעמידה בין ישתבח לקדיש שאחריו אבל לא משמע כן בהג"מ שמבי' ב"י וז"ל המספר בין ישתבח ליוצר אור עבירה הוא בידו ולכך נהגו לומר ישתבח מעומד כמו יוצר שהרי אסור להפסיק בנתיים עכ"ל. משמע דאכל אדם קאי וכבר כ' רמ"א בסי' נ"א שנהגו לעמוד כשאומרים ישתבח ובמהרי"ל כתוב שמהר"י סג"ל לא היה עומד לא לקדיש ולא לברכו אך כל קדיש שתפסו מעומד נשאר עומד עד שסיים אמן יהא כו' וכן ראיתי בס' כוונות מהאר"י ז"ל ונ"ל שגם הטור והש"ע לא נתכוונו שצריך לעמוד באמיר' ישתבח אלא נתכוונו שהש"ץ שצריך לעמוד לפני התיבה בהתחלתו לומר ברכו יקדים עצמו באמירת ישתבח שיאמר ג"ז בעמידה כדי שיהיה זה מצורף אל מה שאומר אחריו בלי הפסק:
ב סָעִיף ו מפני כבוד הצבור. כ"כ הרמב"ם וכב"י דלפ"ז אם הצבור רוצים למחול על כבודם שפיר דמי לקבלו אלא דהרא"ש לא ס"ל הכי ודבריו תמוהים דודאי אף להרמב"ם לא מהני מחילה דודאי כבוד הצבור בזה הוא כבוד שמים שמתכוני' לכבד הש"י בש"ץ שהוא ראוי להיות מליץ בעד הקהל נגדו ית' וזהו מוכח ממ"ש בפרק הניזקין שאין קורין בחומשין בצבור מפני כבוד הצבור. ובסי' קמ"ג כתבו הפוסקי' סתם אין קורין בחומשים בצבור ולא זכרו טעם דכבוד צבור ואם איתא דמהני מחיל' היה להם להזכיר הטעם כדי שנלמוד מזה דמהני מחילה אלא ודאי שלא מהני מחילה בדברים אלו שנוגעים בכבוד שמים:
ג סָעִיף ו אבל באקראי כו'. בב"י מביא דעת התוס' פ' לולב הגזול דלירד בתעניות ומעמדות הוי כמו ש"ץ קבוע וצריך שיתמל' זקנו דוקא וכ"כ הרשב"א והרא"ש: בטור כתוב בשם הרא"ש שאין מעלות הש"ץ תלוי ביחוס משפחה דאם הוא מן משפחה בזויה וצדיק טוב לקרב מזרע רחוקים שנאמר שלום שלום לרחוק ולקרוב וכ' רש"ל מ"מ אם שניהם שוים בודאי מיוחס קודם לשאינו מיוחס כי אינו דומה תפלת צדיק בן צדיק כו' עכ"ל. ולעד"נ מדכתב הרא"ש טוב לקרב מזרע רחוקים ש"מ שיש כאן עוד אחר מזרע שאינם רחוקים דלשון טוב לקרב משמע שיש ברירה ואפ"ה טוב לקרב זה שהוא אינו מיוחס כדי לקרבו לאותו זרע לשכינה דרחמנא לבא בעי ותהיה תפלתו נשמעת יותר מצדיק בן צדיק וזה נלמד מפסוק לרחוק ולקרוב כנ"ל:
ד סָעִיף ו לעתים ידועים. דזה הוה קביעות לאותם העתים ופשוט שאין בכלל זה אם מינוהו הקהל שיהי' הוא מוכן להתפלל באם לפעמים לא יהיה החזן בב"ה שיעמוד זה להתפלל אין בזה איסור כלל דאין זה מקרי קבוע כלל כיון שאפשר שלא יבא לידי כך ולא אסרו בקבוע אלא לעתים ידועים שלאותו עת הוא קבוע בודאי:
ה סָעִיף י יש ללמוד זכות כו'. לפי שבתפלה ההיא א"א קדושה:
ו סָעִיף י דהרי עדיין וכו'. מבואר שם הטעם שהרי אנו מתפללין ערבית בע"ש מבע"י משמע דאם מתפללין ערבית אחר יציאת כוכבים ש"ד וכ"כ מו"ח ז"ל:
ז סָעִיף יד שלא יקרא בתורה. עסי' קמ"א מדין סומא לקריאת התורה:
ח סָעִיף יח שבגדי צבועים. ל' המשנה אף בלבנים לא יעבור. לכאורה מפרש הלשון דאף הוא לפי כוונתו אע"פ שהוא מרוצה בלבנים מ"מ אנן לא שבקי' ליה ולפ"ז אם הוא מתחרט ואומר הריני עובר בצבועים שבקי' ליה אלא שמדברי הש"ע משמע דלא שבקי' ליה כלל באותה תפלה ע"כ צ"ל דה"ק ל"מ כי הדר ואמר הריני מתפלל בצבועים פשיטא דלא ירד דאנו רואים שתחלה הקפיד על מינות שלו אלא שאח"כ חוזר בו מיראת אנשים דאם לא כן אין דרך בני אדם לחזור מדיבורו כ"כ אבל בלבנים אין אנו רואים בבירור שום הוכחה למינות ע"כ אפשר לומר דמשום טעם אחר קאמר כמו לצניעות או כיוצא בזה ע"כ אמר אף בלבנים לא יעבור:
ט סָעִיף יט יש מונעים גר כו'. לפי שלא יוכל לומר אלהי אבותינו ונדחו דבריהם דכתיב כי אב המון גוים נתתיך דהיינו מכאן ואילך תהיה אב המון לכל גוים:
י סָעִיף יט שכבר הסכים עליו. נראה דאם קבלוהו לזמן ונשלם הזמן לא מקרי הסכים עליו תחלה דעכשיו הוי קבלה חדשה וכאלו לא היה שם עדיין:
יא סָעִיף יט קודם שהסכים. כ' שם מהר"מ פדואה שכשהוא מרוצה עם הקהל וגם הוא הסכים עליו תחלה אז מקבלין אותו הש"ץ והש"ץ צ"ל בפירוש שיהא יוציא גם את פלוני שונאו בתפלה ושכן נהגו קדמונים וכבר יש מנהג ברוב הקהלו' בענין קבלת הש"ץ שהוא ע"פ רוב פורעי המס או קריאי עדה ואין השאר יכולים למחות:
יב סָעִיף כ מי שירצ' הקהל כו' שהתפלות במקום תמידין תקנו ואין ראוי שיהיה שלוחם בלא דעתם:
יג סָעִיף כב ש"ץ בשכר וכו'. כי אז נזהר יותר בתפלתו בשביל שכירתו:
יד סָעִיף כג חצי לפי ממון. כי יש סברא לומר שהעני צריך חזן כמו העשיר ויש לפעמים שהעשירים נותנים יותר ממון להחזן שקולו ערב יותר על כן עשו פשרה זאת:
טו סָעִיף כו דודאי נכתב לשמו. פי' נכתב לש"ש ולא לשם התפארות כ"ה להדיא במהרי"ל ה' ר"ה וא"כ בסידורים הנדפסים אין חילוק בזה:
א סָעִיף א מעומד. משמע דיחיד א"צ לעמוד. וה"ה בשבת שהחזן מנגן בא"י א"צ היחיד לעמוד כשאומר ישתבח ב"ח. אבל בס"ס נ"א משמע דצריך לעמוד. עט"ז: כל הט"ו שבחים שבישתבח מן שיר ושבחה וכו' עד מעתה יאמר בנשימה אחת של"ה מ"א. ואינם אלא י"ג שבחים יד אהרן ועיין בספר משנת חסידים דף ס"ה ע"א וכן הוא בכוונות:
ב סָעִיף ב דזמרה. דהוא ברכה אחרונה על פסוקי דזמרה ולא כטועין שמתחילין מישתבח שמברכין ברכה לבטלה. מי שבא לבה"כ בשעה שהש"ץ מתחיל ישתבח ואם יאמר ברוך שאמר ותהלה לדוד לא יוכל להתפלל עם הציבור וישתבח לבדו גם כן אין לאומרה. טוב הוא שישתוק וישמע ישתבח מהש"ץ ויענה אמן ויתפלל אז עם הציבור. מט"מ ע"ת מ"א:
ג סָעִיף ג לישתבח. עיין בתשובת גינת ורדים חלק א"ח כלל א' סי' נ"א ובשיורי כה"ג ובתשובת מטה יוסף ח"ב סי' י"א מי שהוצרך לנקביו בתוך פסוקי דזמרה והלך ועשה צרכיו וחזר יטול ידיו ויברך ומניח ציצית ותפילין ויברך עליהם גינת ורדים חלק א"ח כלל א' סי' נ"א ע"ב ע"ש ולפי מ"ש לעיל בסי' כ"ה ס"ק ט"ז בשם המ"א משמע דא"צ לברך וע"ל סי' ח' סעיף י"ד. חבורה שאומרים תהלים בבה"כ ואירע שלא היה מנין קודם ברוך שאמר אסור לומר קדיש בתוך פסוקי דזמרה תשובת פני יהושע חלק א"ח סי' ה' וע"ל סי' נ"א ס"ק ג' מש"ש בשם מקור ברוך:
ד סָעִיף ג הש"ץ. אבל היחיד יאמר ישתבח מיד וכן בשבת אם גמר פסוקי דזמרה קודם הש"ץ יאמר ישתבח מיד. מגן אברהם:
ה סָעִיף ג וישתוק. פי' שלא יפסיק בדיבור ויוכל להמתין חצי שעה עם ישתבח מהר"מ מינץ וכ' מ"א נ"ל דאפילו שהה מחמת אונס כדי לגמור כולה א"צ לחזור לראש:
ו סָעִיף ד הגון. כתב מהר"ם מינץ בגדי ש"צ צריכים שיהיו נקיים בלי לכלוך ורבב ובגדיו יהיו ארוכים שלא יראו רגליו ויכנס לב"ה ראשון ויצא אחרון ע"ש סימן פ"א ולא יהא טפש וסכל אלא שיהא שיוכל לדבר בעסקי הקהל כפי שצריך רש"ל:
ז סָעִיף כה בילדותו. בתשובת הרא"ם סי' פ"ו דבש"ץ דעלמא שאינו ש"ץ בתענית א"צ שיהא פרקו נאה אלא כל שעכשיו יש לו מעשים טובים אע"פ שבילדותו יצא עליו שם רע ואפי' עבד ע"ז כיון ששב בתשובה ראוי להיות ש"ץ קבוע וכ"כ הרש"ך ח"ב סי' ק"ז והר"א ששון סי' קנ"ז. ומהרש"ל בתשוב' סימן נ' הסכים ג"כ דוקא בתענית ובמעמדות אבל בשאר ימים אפי' בקבע כל שאינו רשע ושהוא מרוצה לעם וקולו ערב ורגיל לקרות ממנין לש"ץ וכן העלה להלכה המחבר יד אהרן דלש"ץ דעלמא לא בעינן פרקו נאה וכל שראינו ששב בתשובה ראוי קרינן ביה וכ"פ רוב האחרונים ועיין הר"ש הלוי חלק י"ד סימן כ"ח וכך העלה הע"ת ומסיים ונ"ל דאם גוזרין הציבור תענית אע"פ שאין עכשיו תענית צבור מ"מ לא יתפלל ש"ץ כזה וק"ו בראש השנה ובי"ה ע"ש עוד העלה הע"ת דגם המחבר לא החמיר במה שפסק שלא יצא עליו שם רע בילדותו היינו שלא למנותו לכתחלה אבל להעבירו ולסלקו אחר שהוחזק ש"ץ אין לנו להחמיר וכ"כ המ"א. ובתשובת הראנ"ח ח"ב סי' מ"א ועיין סעיף כ"ה: וכתב עוד שם דאם יצא עליו שם רע עתה והוא קלא דלא פסק אפילו יחיד יוכל למחות להעבירו וכל שכבר העבירוהו ועמד כך ימים ושנים בהסכמת הקהל ורוצים למנותו הוי עכשיו כתחלת קבלה ואפילו מיעוט יכולין לעכב ואם המוחים הם המנהיגים הוי כאלו מוחים כל הקהל אם לא במקום שיש בוררים ויש חרם שלא לשנות גזירתם אז אינו מועיל הפרנסים מ"א בשם מ"צ ע"ש ובכה"ג. ובתשובת חוט השני סי' ע"ה כתב כיון דעברו עליו מים הזדונים יש להעבירו אבל בהזמנה שהזמין להמיר ולא המיר מרצונו וחזר בתשובה מעליא וכבר קבלוהו עליהם לש"ץ אין להורידו ע"ש ועיין בחות יאיר סי' קע"ו ובשער אפרים סי' ל"א ובעדות ביהוסף סי' פ"ז. ולכ"ע אם עבר באונס ושב בתשובה מותר אפי' לכתחלה. וכ"כ המ"א. ש"ץ שיצא פעמים רבות טריפה מתחת ידו מסלקין אותו מש"ץ מ"ץ ח"ב סי' ע"ה. טוב לחזור אחר ש"ץ בן צדיק כי אינו דומה תפלת צדיק בן צדיק וכו' ב"ח רש"ל. וט"ז ס"ק ג' חולק וכתב דיש לקרב לאותו שאינו מיוחס לקרב את הרחוקים לשכינה דרחמנא לבא בעי ותהיה תפלתו נשמעת יותר מצדיק בן צדיק. מי שנפלו זרועותיו מותר להיות ש"ץ שדרך הקב"ה להשתמש בכלים שבורים דכתיב לב נשבר וגו' רש"ל פ"ק דחולין והמ"א ס"ק ח' חולק עליו וכתב דיש ליזהר בש"ץ שלא להיות בעל מום ועוד הקריבהו נא לפחתך (ובס' אליהו רבה הביא כמה ראיות דמותר להיות ש"ץ בעל מום ע"ש):
ח סָעִיף ה התשובה. עמ"ש בס"ק שלפני זה. אחד שהכה אשתו בעץ והיתה מעוברת ולא המשיך עד שמתה וניכר שמאותה הכאה מתה אין ראוי להיות ש"ץ. כנה"ג וע"ת:
ט סָעִיף ו הציבור. ואין הציבור יכולים למחול על כבודם. ט"ז שכנה"ג ועמ"א:
י סָעִיף ו ב' שערות. וכל שבא לכלל י"ג אין מדקדקין בשערות כמ"ש סי' נ"ה:
יא סָעִיף ו ידועים. דזה הוי קביעות לאותם העתים ופשוט שאין בכלל זה אם מינוהו הקהל שיהיה הוא מוכן להתפלל באם לפעמים לא יהיה החזן בבה"כ שיעמוד זה להתפלל אין בזה איסור כלל דאין זה מקרי קבוע כלל כיון שאפשר שלא יבא לידי כך ולא אסרו בקבוע אלא לעתים ידועים שבאותו עת הוא קבוע בודאי ט"ז. וכתב ע"ת והיינו דוקא מי שלא נתמלא זקנו אבל מי שהוא פסול לש"ץ מחמת עבירה אפי' באקראי אינו יכול להיות ש"ץ וכ"כ בתשובת מ"צ ח"ב סי' ע"ה וה"ה בתענית ובר"ה נמי אין מורידין למי שלא נתמלא זקנו אפילו באקראי. שכנה"ג וע"ת:
יב סָעִיף ט סריס. דהיינו שנראו בו סימני סריס כמ"ש סי' נ"ה ס"ה. ומהרש"ל בחולין סי' מ"ה כתב שאין למנות סריס:
יג סָעִיף י שנה. פי' דבמדינתינו מתפללין ערבית מבעוד יום והוא לא נכנס בשנת י"ד עד תחלת ליל שבת שהוא יום שנולד בו. אבל אם מתפללים ערבית בלילה מותר לעבור לפני התיבה והא דאמרינן בכל מקום י"ג שנה ויום א' פי' דבעינן י"ג שנה שלימים וכיון שמתחיל היום שנולד בו יום א' קרינן ביה ב"ח מ"א ט"ז שכנה"ג וכ"כ הש"ך בח"מ סי' ל"ה וסמ"ע שם. ועיין בשיורי כנה"ג סימן נ"ה בהגהת הטור סעיף ו' שמביא בשם תשובת כ"י מהר"י ברונא שכתב דאפי' בן י"ג שנה ויום אחד אינו נקרא גדול עד שיעבור אותו היום והביא ראיות ע"ז ע"ש:
יד סָעִיף יא בנעימה. דאיתא בפסיקתא כבד ה' מהונך קרי בי' מגרונך ומי שיש לו קול נעים ירנן להקב"ה ולא שאר רננות ס"ח סי' רע"א:
טו סָעִיף יא מגונה. דאיתא בס"ח בשעה שרשב"ג יצא ליהרג א"ל ר"י אחי מפני מה אתה יוצא ליהרג שמא היית דורש ברבים ושמח לבך ונהנית מד"ת א"ל אחי נחמתני ע"כ:
טז סָעִיף יא עושה. אם לא ברצון הקהל אפילו שבת וי"ט ואף ברצון הקהל להאריך יותר מדאי הרי זה מגונה רש"ל פ"ק דחולין:
יז סָעִיף יב עייני"ן. וה"ה למי שקורא חית"ן ההי"ן ואם כולן מדברים כך מותר להיות ש"ץ. הרדב"ז וכנה"ג מ"א ע"ת ע"ש. והקשו התוס' סוף פרק הקורא את המגילה עומד איך הוריד רבי לר' חייא לפני התיבה כשגזר תענית בהפועלים ותירצו שם דכשהיה מתכוין לקרות החי"ת קורא אותה שפיר על ידי טורח ע"ש אבל בהפועלים תירצו דה"מ היכא דאפשר באחר אבל היכא דלא אפשר באחר לא ע"ש וכנ"ל עיקר דאם איתא שהיה יכול לקרות החי"ת ע"י דוחק איך קאמר ליה כשאתה מגיע אצל וחכיתי לה' לא נמצאת מחרף ומגדף דדילמא כשהיה מגיע לזה הפסוק וכיוצא בו היה מטריח את עצמו לקרות כהוגן ולא היה מחרף ומגדף אלא העיקר כמו שתירצו בהפועלים. פר"ח:
יח סָעִיף יד התיבה. וחייב בכל המצות ב"ח מ"א דלא כנ"ץ. בתשובת חות יאיר סי' קע"ו העלה שיש להעביר חזן סומא אפי' באחד מעיניו שלא יתפלל בימים נוראים היכא דאיכא אחר ראוי והגון כיוצא בזה ע"ש ועיין בתשובת אמונת שמואל סי' ט"ז ובלחם רב סי' ב' ובדבר שמואל סי' י"ב:
יט סָעִיף טז לסרב. ש"ץ שלא רצה להיות עוד ש"ץ וקבלו אחר במקומו א"צ רשות כיון דבידו עוד להיות ש"ץ. ודוקא מהקהל א"צ ליטול רשות אבל מש"ץ השני צריך ליטול רשות יד אליהו סי' ל' ע"ש:
כ סָעִיף טז כלל. דאין מסרבין לגדול. וכתבו התוס' ספ"ז דפסחים דבדבר גסות ושררה אפילו האומר לו הוא אדם גדול יסרב:
כא סָעִיף יט גר. לפי שלא יוכל לומר אלהי אבותינו ונדחו דבריהם. דכתיב כי אב המון גוים נתתיך. ש"ץ ממזר תלוי במחלוקת אם ממזר כשר לכתוב תפילין. שכנה"ג הגהת ב"י:
כב סָעִיף יט מתחלה. ואם קבלוהו לזמן ונשלש הזמן לא מיקרי השכים עליו תחלה דעכשיו הוי קבלה חדשה וכאלו לא היה שם עדיין ט"ז. וכתב המגן אברהם נ"ל דוקא בזמניהם שהיה הש"ץ מוציא הרבים י"ח בתפלתו אז היה יחיד יכול לעכב דאין נעשה שלוחו בע"כ משא"כ עתה שכולם בקיאים רק הש"ץ הוא לפיוטים אף על פי שאומר קדיש וברכו אין כ"כ קפידא. ראובן שהיה ש"ץ שכיר שנה והשלים שנתו והתחיל להתפלל עוד ימים מספר מהשנה חדשה ומקצת אנשים מיחו בו באמרם שכבר נשלם השנה שהשכירוהו ושאינם רוצים אותו עוד והש"ץ טען שמאחר שכבר התחיל להתפלל בהימים נוראים שהם מהשנה חדשה ולא מיאנו בו שלהיותו שכיר שנה מקצתו ככולה ושיפרעו לו משלם פסק בתשובת מ"צ דהדין עם הש"ץ עיין לקט הקמח דף י"ד ע"א:
כג סָעִיף יט עליו. אבל אם נעשה שונאו לאחר שהסכים עליו אין יכול למחות אלא הש"ץ מחויב לומר בפירוש שיסיר הקנאה מלבו ויוציאנו בתפלתו מהר"ם פאדוואה שם. וכתב מהרש"ל פ"ק דחולין סי' (נ"ד) [נ"א] הא דיחיד יכול למחות דוקא אם הוא מהנושאים עולים ומסים ואע"פ שאינו חשוב כ"כ ודוקא שיש ש"ץ אחר שיוכלו הקהל להשכירו בדמיו אבל אם אינו בנמצא או שיש בנמצא אלא שבא להוסיף בדמים יכולין הקהל לומר לו אין בידינו להוסיף בעבור שנאתו אלא הוא יוסיף משלו ואף אם יברר טענתו שזה הש"ץ מעולה מן הראשון כנגד התוספת הדמים אפ"ה יכולין הקהל לומר אין יכולת בידינו להוסיף כ"כ בדמים עכ"ל. וכ"כ השכנה"ג וע"ת ע"ש. וט"ז כתב וכבר יש מנהג ברוב הקהלות בענין קבלת הש"ץ שהוא ע"פ רוב פורעי המס או קרואי עדה ואין השאר יכולין למחות ע"ש. ועיין בתשובת כנסת יחזקאל סי' י'. כתב בד"מ בשם א"ז דאין ש"ץ צריך להחניף לציבור ובמילי דשמיא צריך להוכיחן ובשם ר"י חסיד כתב דש"ץ צריך להיות אהוב להקהל שאל"כ כשקורא התוכחה סכנה היא למי שאינו אוהבו ואמר שאם הוא שונאו לא יעלה אף כשקורין אותו ע"ש. וכנה"ג כתב שיותר טוב לעלות משיכנס לעונש ועוזבי ה' יכלו וכתב המ"א דבין גברא לגברא מותר לצאת דדוקא כשקוראין אותו ואינו עולה מקצר ימיו ע"ש:
כד סָעִיף כ אביו. ר"ל שמת אביו ורוצה להתפלל כדרך האבלים:
כה סָעִיף כ הקהל. דדוקא קדיש יוכל לומר בשביל אביו אבל לא יוכל להיות שליח הקהל להתפלל על כרחם. ומצוה להניח לאבל להתפלל שהוא נחת רוח למת ומצילו מדינו של גיהנם ויאר צייט קודם להמוהל אם אין הקהל מקפידין. עמ"א:
כו סָעִיף כב עדיף. כי אז נזהר יותר בתפלתו בשביל שכירתו:
כז סָעִיף כב הקהל. ואין להתקוטט בעבור שום מצוה שהרי שנינו הצנועים מושכים ידיהם מלחם הפנים. ד"מ מט"מ מ"א:
כח סָעִיף כג הקהלות. ובמקום שאין מנהג יגבו לפי ממון. עמ"א:
כט סָעִיף כד קודם. כתב כנה"ג בשם תשוב' א' דלמינוי חכם מרביץ תורה אפילו המיעוט יכול לכוף לרוב. ובמי שאינו ראוי להיות חכם אפילו יחיד יכול למחות וכ"פ הרשד"ם חלק א"ח סי' ל"ו ועיין ע"ת:
ל סָעִיף כה פסול. ואז אין מקבלין אותו ואפי' אם נשבע שלא ילך בדרכים אלו עד שישוב בתשובה שלימה. הרשד"ם חא"ח סי' ל"ב מ"א וע"ת:
לא סָעִיף כה רינון. אבל למנותו לכתחלה אפי' ברינון בעלמא אין למנותו לכתחלה וזהו שכתב המחבר לעיל סעיף ד' ושלא יצא עליו שם רע ע"ת וע"ל ס"ק ז' מש"ש:
לב סָעִיף כה הנכרית. ומ"מ יש להושיב ב"ד על ככה מהרי"ט כנה"ג. ש"ץ שבתו זנתה תחת בעלה אם אי אפשר באחר חשוב כדיעבד וכשר. מהר"י מברונא שכנה"ג וכתב ע"ת משמע דאפילו אם כבר נתקבל לש"ץ קבוע מסלקין אותו אי איכא אחר וכ"ש שאין למנותו לכתחלה ע"ש וע"ל סי' (קכ"ט) [קכ"ח] ס"ק ע"א מ"ש בשם שכנה"ג ובשם שבות יעקב לענין כהן. ש"ץ שנפסל קולו שנשמע כאלו הוא מירתת ושכור פסול לש"ץ. מהר"י מברונא שכנה"ג:
לג סָעִיף כה מעבירין אותו. ואם עשה תשובה אין מעבירין אותו. ע"ת ע"ש:
לד סָעִיף כה הצואין. ש"ץ שמתוך חוליו לאנסו א"א לנקות מהיותו טהור מקר' לילה ואין מטהר עצמו כלל והוא ש"ץ אפשר בימים נוראים יש לגעור בו שיטבול ועכ"פ שיוציא הבגדים הצואים מעליו ואם לא ישמע לדברי חכמים לרחוץ יפה יפה ולהסיר הבגדים הצואים מעליו ראוי להעבירו מהרי"א יצחקי ז"ל בתשובתו זרע אברהם חלק א"ח ס"ס ו' ע"ש:
לה סָעִיף כה בשירי העכו"ם. ר"ל בניגון שמנגן בו לע"א מ"א בשם ת"ה. וב"ח בתשובה ס"ס קכ"ז כ' דוקא ניגון שמיוחד בבית ע"ז. כ' רש"ל בתשובה סי' כ' ש"ץ שהיה שוחט ונמצא שמכר טרפה בחזקת כשרה בשוגג או שהיה מנקר ונמצא אחריו חלב אע"פ שמעבירין אותו מאומנתו אין מסלקין אותו מש"ץ וע"ל ס"ק ז' מה שכתבתי בשם משפטי צדק ח"ב סי' ע"ה וכתב כנה"ג דמהרש"ל מודה דאין למנותו לכתחלה. מי שהלך בערכאות של גוים אין ראוי להיות ש"ץ בראש השנה ויום כיפור אא"כ עשה תשובה תורת אמת סי' קנ"ז. קהל שחלקו תפלת ר"ה ויה"כ כנהוג. אם חלה אחד מהם ולא יוכל להתפלל אינו רשאי להעמיד איש אחר במקומו וביד הקהל דוקא להעמידו תשובת שער אפרים סי' ל"א ועיין בתשובת כנסת יחזקאל סי' י"ג. ראובן שהיה מוחזק להתפלל תדיר בימים נוראים ואח"כ נתאלמן וקמו עליו קצת מערערים לומר שלא יכול להתפלל מפני שאין לו אשה בתשובת פני משה סי' נ"ד מצדד פנים לכאן ולכאן ולבסוף העלה דאין להעבירו מפני דבר זה שאין בו חטא משפטי הדברים המעכבים ועוד צירף שם לסניף דהאיש ההוא כבר אירס ע"ש ועי' בלקט הקמח דף י"א ע"ב:
לו סָעִיף כה ערב. ובלבד שלא יהא קולו משונה וכלל גדול בכל המינויים הבן קודם והמינויים שהם כתר תורה אין בניהם קודמים רק מהלל הנשיא ואילך נהגו שבניהם קודמים. אין להעביר ש"ץ בשביל אחר שקולו ערב ואם הרוב חפצים באחר ישמשו שניהם כאחד. עיין כנה"ג ובמ"א ובע"ת:
לז סָעִיף כו לשמו. בסידורים הנדפסים אין חילוק ט"ז וקורין ש"ץ חזן שצריך לראות האיך יקרא ותרגום וירא וחזי. רד"א:
א סָעִיף א (ס"ק א) מעומד כו' משמע כשמתפלל ביחיד. דודאי כשמתפלל בצבור גם היחיד צריך לעמוד כמו הש"ץ אע"ג דבש"ץ הטעם שיסמוך לו הקדיש דאם ישב בישתבח ויצטרך לעמוד להקדיש יהי' קצת שהי' והפסק בין ישתבח לקדיש מ"מ גם היחיד צריך לעמוד בשעת הקדיש (עכ"פ בשעת אמירת איש"ר) כדלקמן סי' נ"ו ס"א מה שאין כן כשהיחיד מתפלל שלא בצבור משום ישתבח גופיה א"צ לעמוד וכן בשבת שהחזן מנגן ומאריך בסוף ישתבח באמירת בא"י אז יש שהות ליחיד המתפלל בצבור לעמוד בשעה שהחזן מנגן ואז אין היחיד צריך לעמוד בישתבח. אבל בס"ס נ"א (ס"ז בהג"ה) משמע דצריך לעמוד דהא כלל בחד בבא ישתבח עם ב"ש ויברך דוד משמע דדיניהן שוה וגם בישתבח צריך לעמוד משום ישתבח גופי' כמו ב"ש ויברך דוד:
ב סָעִיף ג (ס"ק ד) ימתין כו' מיד דהא ישתבח ברכה אחרונה על פסוקי דזמרה ולכן יש להסמיכו לפסוקי דזמרה אלא דהש"ץ באין ברירה צריך להמתין עד יהי' מנין לומר קדיש:
ג סָעִיף ג (ס"ק ה) וישתוק כו' לכ"ע ועיין ריש סי' ס"ה. ר"ל דאיכ' מחלוקת הפוסקים בשהה כדי לגמור כלה מחמת אונס אי צריך לחזור לראש מ"מ שלא מחמת אונס לכ"ע א"צ לחזור ובממתין על מנין ל"מ אונס לכן לכ"ע א"צ לחזור: עמ"ש סי' תפ"ג. ר"ל דאפילו בבהמ"ז נסתפק ע"ש ובסי' תק"ב ס"ק ע' הביא בשם ד"מ דבהלל שהיא דרבנן אפי' שהה כדי לגמור כולה א"צ לחזור לראש וה"ה הכא:
ד סָעִיף כה (ס"ק ז) אפי' כו' והוא קלא דלא פסיק ובסעי' כ"ה כ' רמ"א כשיש עדים ואפשר דשניהם שוין קלא דל"פ ועדים:
ה סָעִיף ה (ס"ק ח) מותר כו' משמע דאפי' עבר פ"א במזיד כו' ועבי"ד סי' ב' סעיף ו' ובש"ך שם ור"ל מדכ' אלא דוקא שהיה מועד כו' משמע עכ"פ שני פעמים ומה שסיים אבל מי שבא לידו שגגת מעשה אע"ג דאפי' עבר במזיד בפ"א מותר להיות ש"ץ י"ל דבא"ז השיב על מעש' שבא לפניו והיה המעשה בשוגג לכך כ' אבל כו' שגג' מעש': דמי שנעשה תוגר הואיל וישמעאלי' לאו עובדי ע"ז הם ועסי' קכ"ח ס"ק נ"ד מ"ש בשם הרמב"ם: ורש"ל כו' הללו אלא בת"צ כצ"ל: וירא' שלא יהיה הש"ץ טפש. וסיים רש"ל שם סי' מ"ט וז"ל שיהיה יוכל לדבר בעסקי הקהל כפי הצורך עכ"ל:
ו סָעִיף ו (ס"ק ט) מפני כו' אסור. וכ"כ הב"ח שהפי' מפני כ"ה הוא שאין זה כבוד הצבור שיעשו שלוחים כאל' למקום ית' א"כ עיקר הטעם מפני כבוד המקום ולכן אין יכולים למחול כ"כ הב"ח: בתוספו' דמגילה דף ך"ה שהקשו על מאי דאמרי' שם קטן שלא הביא ב"ש אינו יורד לפני התיבה משמע דאם הביא ב"ש יורד לפני התיבה ובמסכ' חולין אמרי' דבעי' דוקא שנתמלא זקנו. ותי' לחד תי' דבתענית בעי' דוקא שנתמלא זקנו ובהכי איירי במס' חולין:
ז סָעִיף ו (ס"ק י) משהביא כו' מדקדקין כו' דבדבר דרבנן אמרי' דאזלי' בתר רובא שמביאין באותו זמן ב"ש:
ח סָעִיף טז (ס"ק יז) אינו כו' וכ' התו' סוף פ"ז דפסחים ד' פ"ו ע"ב אהא דאמרי' התם ר"ה ברי' דרב נתן אקלע לדבי רב נחמן בר יצחק אמרי ניתב אפוריא יתיב יהבו ליה כסא קבלו' בחד זימנא א"ל מ"ט כי אמרי לך ניתב אפורי' יתבת א"ל כל מה שיאמ' לך בעה"ב עשה כו' מ"ט כי יהבי לך כסא קבלת בחד זימנא א"ל מסרבין לקטן ואין מסרבין לגדול וכ' התו' וז"ל אמאי דיתיב אפוריא לא שייך למימר משום אין מסרבי' דישיבת פורי' דבר גסות ושררה (דקטנים יושבים ע"ג ספסלים כ"כ רש"י שם) ולא ה"ל לישב אי לאו משום כ"מ שיאמר בעה"ב כו' עכ"ל ומה שהוצרך בקבלת הכוס לו' משום דאין מסרבין כו' ולא הוי סגי בהא דכל מה שאומר בעה"ב עשה עיין במ"א לק' סי' ק"ע ובמהרש"א בח"א:
ט סָעִיף יח (ס"ק יח) אמתלא כו' כיון שהצבור מבקשים כו' לכבוד הציבור לא היה ראוי להתנהג בחסידות יתירות א"ו דהאמתל' שקר ומינות נזרק' בו ומיהו אפי' אינו נותן אמתלא די במה שמסלקי' אותו מתפל' זו אבל לשאר תפלות כשר דאמרי' באותה שעה לפי שעה שטות מינו' נזרק' בו ובודאי חזר בו כ"ה בראשונים:
י סָעִיף יט (ס"ק כ) אפי' כו' וביש"ש כו' דוק' שיש אחר לשכור בדמיו אבל אם היו צריכים לאחר לשלם יותר אפי' עדיף שיעור מה שנותני' לו יותר אפ"ה אינו יכול להכריח הצבור ליתן יותר אלא אם ירצה היחיד ליתן התו' שכר משלו לבד ומשמע מלשונו שם אפי' הורגלו א"ע ליתן שכירות יותר ועכשיו נזדמן להם ש"ץ שאין מבקש שכירות מרובה כ"כ והיחיד רוצה שישכירו אחר דעדיף מיניה ויתנו לו כפי שהורגלו א"ע ליתן אפ"ה אינו יכול להכריח הצבור לכך כיון שעת' מוצאי' מי שנוטל פחות מן הראשון: ונ"ל דוק' בזמניהם כו' רצה ליתן טעם על המנהג שכ' הלבוש וכ"ה דלכאורה הוא נגד הדין כמ"ש הרב"י בשם מהרי"ק כיון שהתפלו' נגד תמידים הבאים משל צבור ואין ראוי שיהיה אדם שלוחם להקריב קרבנם שלא מדעת' ורצונם עכ"ל מהרי"ט: די"ל דפגמו. דע"כ מיירי שאין ליחיד עדים על הפסול דאי א"ל עדים יביא העדים וע"כ יעבירוהו וכיון דאין לו עדים אף שהו' מוחל מטעם הפסול אין שומעי' לו אף שבטענ' אחר' היינו שומעי' לו דהא אפי' יחיד יכול לעכב מתחלה כשי"ל טעם הגון מ"מ בזה חיישינן לפגמו של הש"ץ דאם יעבירוהו או לא ימנוהו בתחלה ויצא הקול שהי' משום הפסול יתחזק ע"י קול הפסול ואולי שקר הוא:
יא סָעִיף יט (ס"ק כא) שכבר כו' ורבים יכולים כו' וכ' ביש"ש פ"ק דחולין סי' ך"ב דדוק' כשהם הרוב אבל המחצ' אין יכולי' למחו' אחר שהסכימו ואפי' כשהמוחי' הרוב דרשאי' לסלקו דמ"מ צריכי' לשלם לו שכירתו מה שהי' מגיע לו עד סוף זמן שהשכירוהו:
יב סָעִיף יט (ס"ק כב) קודם כו' ועסי' תקפ"א דאם אינו מוצי' שונאו גם אוהבו אינו יוצא ע"ש: ול"נ שיותר טוב כו' ועוזבי ה' יכלו כו' ול"נ כו' אלא כשקוראי' כו' לכאור' אין בין כ"ה למגן אברהם לדינא כלום ולא פליגי כ"א בטעם הדבר דכ"ה כ' משום ועוזבי ה' ומ"א כ' משום קיצור ימים אבל אין הל' משמע כן אלא באמ' גם לדינא חולקים דהא גם אם קוראים אותו עדיין הוא בין גבר' לגבר' דהא עדיין לא התחילו לקרות בתור' וכיון שכ' הכ"ה דיש לו לעלות שלא יהי' בכלל ועוזבי ה' יכלו ע"כ צ"ל דס"ל לכ"ה דאפי' בין גבר' לגברא אם יוצא יש בו משום ועוזבי ה' וא"כ אפי' עדיין לא קראוהו והוא יודע שיקראוהו אפ"ה אינו רשאי לצאת אלא כיון דמהרי"ל כ' דאפי' קראוהו לא יעלה חלק עליו כ"ה וממיל' נדע לפי טעם שכ' כ"ה דאפי' לא קראוהו יצא אבל מ"א ס"ל דבין גברא לגברא ליכא משום ועוזבי ה' כמ"ש לק' סי' קמ"ו סעיף א' וא"כ אפי' קראוהו מותר לצאת דאכתי הוי בין גבר' לגבר' אלא דאם קראוהו צריך לעלות מטעם אחר כמ"ש בברכו' דף נ"ה ע"א אר"י ג' דברים מקצרים ימיו ושנותיו של אדם מי שנותנים לו ס"ת לקרו' ואינו קורא כו' דכתי' כי היא חייך ואורך ימיך עכל"ה וקודם שקראוהו לא שייך זה לכן אם יודע שיקראוהו מותר לצאת קודם שיקראוהו:
יג סָעִיף כ (ס"ק כד) מי כו' דלא כרמ"מ שכ' שעיקר הטעם דהמוהל מתפלל מפני שעוסק במצוה וטעם זה אינו כדאי לדחות האבל. והש"ך בי"ד סימן רס"ה ס"ק כ"ג הסכים עם רמ"מ ע"ש:
יד סָעִיף כב (ס"ק כו) בלא רצון ואין להתקוטט כו' מלחם הפנים אף שאכילתו מצות עשה וכדאי' ביומא דף ל"ט ע"א אמנם הכי אית' התם כל מ' שנה ששימש שמעון הצדיק נשתלחה ברכה כו' ובלחם הפנים וכל כהן שמגיעו כזית יש אכלו ושבע ויש אכלו ומותיר לאחר מיתתו נשתלחה מארה כו' ובלחם הפנים. וכל כהן מגיע כפול. הצנועים מושכים ידיהם והגרגרים נוטלים ואוכלים ופירש"י וז"ל וכל כהן מגיע כפול שאינו כזית. מאחר שראו שאינו משביע הצנועים מושכים את ידיהם כו' ובימי שמעון את מי שמגיעו כפול לא היו מושכים ידיהם עכ"ל. וכ"כ רש"י בקדושין דף נ"ג ע"א וז"ל הצנועים כו' וכל כהן המגיעו כפול הצנועים מושכים ידיהם ממנו ולא מהני להו מידי כו' עכ"ל. הרי דלא נתן טעם מפני הקטט אלא מפני שאינו משביע ולא מהני להו. אף על רש"י גופי' צ"ב כיון דאיכא באכילתו מצו' אע"ג דאינו משביע לא ה"ל למשוך ידיהם אלא ודאי דרש"י נתכוין לדברי תו' ישנים ביומא שכ' וז"ל א"ר דוק' מגיע כפול אבל כזית לא היו מושכים ידיהם. כי דימו לקיים מצות אכילה אבל כאן לא היה מצות אכילה לגמרי כיון שאינו אלא כפול ולא היו שבעין עכ"ל. הרי דעיקר מצוה היא כשאוכל ושבע אבל כשאינו שבע ליכא מצוה גמור' (אבל מ"מ קצת מצוה איכ' אפי' לא שבע. וע"ש בסוף דברי תוס' ישנים) וזה כוונת רש"י במ"ש מאחר שראו שאינו משביע מושכים את ידיהם. ר"ל כיון דאינו משביע ליכא עיקר מצוה וכן י"ל כוונת רש"י בקדושין. עכ"פ כיון דמ"מ איכא קצת מצוה אפי' לא שבע וכמ"ש תוס' ישנים בסוף דבריהם ע"ש לא ה"ל למשוך ידיהם אע"כ משום שלא יצטרכו להתקוטט עם הגרגרנים ולפ"ז היכי דאיכ' מצוה גמורה אע"ג דא"ל לקטט מ"מ אין למשוך ידיו. וכן משמע בתו' ישנים דאל"כ למה הוצרכו לו' כיון שאינו מקיים המצוה כתיקונו כיון דלא שבעו משכו ידיהם ת"ל להנצל מן הקטט אלא ודאי דס"ל דהיכי דאיכא מצוה גמורה אפשר דאין להניח מפני הקטט ואפשר דוק' התם שלא היה ברור שיבאו לידי קטט אבל היכי דודאי יבא לידי קטט בכל ענין רשאי לימשך ידו:
טו סָעִיף כג (ס"ק כז) שכר ש"ץ כו' ולבוש כ' כו' עבח"מ סי' קס"ג סס"ג בהג"ה. ר"ל דכ' רמ"א שם וז"ל במקום שבני העיר מושיבים ביניהן מלמד כו' גובים לפי ממון וכן בשכר חזן ועיין בא"ח סי' נ"ג סכ"ג וכן בנין בה"כ גובים לפי ממון עכ"ל. א"כ דברי רמ"א סתרי אהדדי. ורמ"א גופיה שם רמז לעיין פה אע"כ גם דעת רמ"א כלבוש. ובח"מ כ' לפי הדין ונ"מ במקום שאין מנהג יש לעשות ע"פ הדין לפי ממון וכאן בא"ח כ' לפי המנהג:
טז סָעִיף כה (ס"ק ל) להחליף כו' בכלל המשניאי' ר"ל דאמרי' בשבת דף קי"ד ארחב"א אר"י כל ת"ח שנמצ' רבב על בגדו חייב מיתה שנא' כל משנאי אהבו מות אל תקרי משנאי אלא משניאי. וכ' רש"י וז"ל חייב מיתה שצריך להיות חשוב והגון לכבוד תורתו עכ"ל. והיינו ת"ח שהם משרתי וכהני ה' אין זה כבוד שמים. וכן שייך טעם זה בש"ץ שהוא שליח הקהל למקום ית':
יז סָעִיף כה (ס"ק לא) בשירי כו' שמנגנים בו לע"ז. ועיין תשובת ב"ח סימן קכ"ז שמחלק בין היכי דמיוחדי' לנגנן לע"ז ע"ש:
יח סָעִיף כה (ס"ק לג) ואין כו' ומיירי כו' דש"ץ ששכרו לזמן יכולי' הצבור לו' דוק' בך בחרנו ושכרנו ולא בנך: וא"כ בנו קודם. ר"ל כיון דעכ"פ רשאי להעמיד אחר במקומו דה"ל כאלו התנה ע"ז א"כ בנו קודם לאחר: ובס' י"מ כו' כתר תורה אין ביניהם קודמים כו'. שכתר תורה מונח בקרן זויות הרוצה ליטול יבא ויטול: ורק מהלל כו'. וכ' שם וז"ל ואפשר כיון שקלקלו עבדי חשמונאי בבית שני ועמדו הורדס ובניו וחטפו להם על ישראל מלכות שאינה הוגנת התקינו ב"ד שיהיה כתר תורה משלים לכתר מלכות להושיב הבן על כסא אביו עכ"ל: עיין פי"ב דכתובות. ר"ל שכ' שם בס' י"מ הנ"ל שמוכח שם שר' צוה למנות את בנו ר"ג לנשיא אע"ג דלא היה ממלא מקום אבותיו בחכמה. מ"מ כיון דמיל' מקום אבותיו ביראה סגי ע"ש:
א סָעִיף א ס"א אומר כו'. להסמיך לקדיש שאסור להפסיק ביניהן הג"מ וש"פ כנ"ל:
ב סָעִיף ב ס"ב אין כו'. דהיא ברכה אחרונה כנ"ל:
ג סָעִיף ג ס"ג אין כו'. כנ"ל סי' נ"א:
ד סָעִיף ד ס"ד ש"ץ כו'. תענית ט"ז ב' היתה לי כו': ואיזהו כו'. שם א' וס"ל לטוש"ע דה"ה בשאר ימות השנה וכן משמע מדברי הפוסקים דלא כמ"ש בכל בו בשם רב האי גאון: שיהא כו'. והשמיט מטפל ואין לו ויש לו יגיעה בשדה דזהו דוקא לענין תענית והשמיט ולשנות כו' דליתא בגי' הרא"ש וגם ובקי בכל הברכות כולן השמיטו הרמב"ם והטור אף לענין תענית וע' לקמן סי' תקע"ט: ושלא יצא כו'. טור וכפי' מ"ש שם וביתו ריקם וכ"כ בסי' תקע"ט וכתב שם בשם הרמב"ם שמפרש בבניו ובני ביתו וכל הנלווים אליו כו' וכ"כ בש"ע שם והוכיח שם בב"י כפי' הרמב"ם דלפי' הטור ל"ל מפרקו נאה ש"מ:
ה סָעִיף ה ס"ה אם אין כו'. ממ"ש ויהבי ביה רבנן כו': ואם היה כו'. ערש"י שם ד"ה אע"ג כו' וה"ה כאן: מי שעבר כו'. ע' מ"א בשם ד"מ וכמ"ש ר"ת דעל שבא לידו עבירה במקרה ושב ע"ז אמרו במקום שב"ת עומדין כו': אבל כו'. מתני' פ"ג דמגילה כ"ד א' וע' תוס' שם ד"ה ואינו כו' והא דקתני כו' וכ"כ ספ"ג דסוכה ובחולין שם:
ו סָעִיף ו ס"ו ובלבד כו'. דאז הוי קבוע. הרא"ש שם:
ז סָעִיף ז ס"ז אם אין כו'. כמ"ש ספ"ג דר"ה כל שאינו מחוייב בדבר כו' הא כה"ג מוציא. שם:
ח סָעִיף ח ס"ח מי שאינו כו'. וכן כו' סריס כו'. פי"ד דמ"ס הלכה י"ז העובר לפני התיבה והנושא את כפיו עד שיהא בן עשרים שנה ובעל זקן ואפי' אין לו זקן והוא בן עשרים אע"פ שנראה כסריס וי"א אפי' סריס עצמו מותר אבל אם עלה זקנו אפי' מבן י"ח מותר לעבור לפני התיבה ולישא את כפיו:
ט סָעִיף י ס"י יש ללמוד כו'. שהראב"ד פי' על הנ"ל דקטן אינו עובר כו' אע"ג דתפלה דרבנן ואתי דרבנן ומפיק דרבנן כמ"ש בפ"ג דברכות אלא משום כבוד הצבור ולפיכך כל שמוחלים על כבודם ש"ד אלא דרש"י מפרש משום שאינו מחוייב י"ל כיון דרשות היא ועוד שאין מחזירין התפלה ועב"י שכ"ז נדחק לקיים המנהג וז"ש בהג"ה ובמקומות כו' וע"ל סי' קפ"ו במ"א ס"ק ג': אפי' הגיע כו'. ע' מ"א:
י סָעִיף יא סי"א ש"ץ כו' אם כו'. כמ"ש בתענית שם ויש לו נעימה ובפסיקתא פ' ראה כתיב כבד את ה' מהונך קרי ביה מחונך שאם היה קולך ערב והיית עומד בבה"כ עמוד וכבד ה' מקולך נבות היה קולו נאה כו' וע' ילקוט משלי סי' תתקל"ב וכמש"ל וקולו ערב: והוא כו'. כמ"ש במשנה ובגמ' רפ"ה דברכות אין עומדין להתפלל כו': אבל כו'. כמ"ש בפ"ב דתענית נתנה עלי כו': ומ"מ כו'. כמ"ש בברכות ל"א א' כך היה מנהגו של ר"ע כשהיה מתפלל בצבור כו' וכן אמרו בכ"מ מפני טורח צבור:
יא סָעִיף יג סי"ג והוא כו'. ז"ל הרי"ף שם והוא מי שבגדיו קרועים וכתיפיו וזרועותיו מגולים שנמצא בגדיו שעליו כעין אזור תחת אצילי ידיו ולמטה כמ"ש ופתחת השק כו' ותרגום יונתן איזיל ותיסיר שקא על חרצך וכתיב ויעש כן הלוך ערום ויחף ויאמר ה' כאשר כו' ות"י פוחח כו' אלמא שהוא החגור על מתניו וכתיפיו וזרועותיו פרועות ובירושלמי ספ"ק דמ"ק מת לו מת קורע מת לו מת אחר מרחיק שלשה אצבעות וקורע שלמו מלפניו מתחיל מאחוריו שלמו מלמעלה מתחיל מלמטה שלמו לו אלו ואלו ר"ח בר אבא דמן יפו אמר נעשה כפוחח וכן אמרי' להדיא ביומא ע"ז א' דאלת"ה כו' ומשמע מדברי הרי"ף דוקא שגם כתיפיו מגולין וכ"ה לשון הטור:
יב סָעִיף יד סי"ד סומא כו'. ע' בה"ג ולא נקט פורס אלא משום פלוגתא דר"י וקי"ל דלא כר"י בפלוגתא דפ' החובל לענין חיובו בכל המצות ואף לר"י משמע דיכול להוציא דאמר דוקא כל שלא כו' וע' תוס' דר"ה ל"ג א' ועירובין צ"ו: ובלבד כו'. כמ"ש לעיל סי' מ"ט:
יג סָעִיף טו סט"ו ש"ץ כו. ע"ל סי' קל"ט סעיף ג' והוא תמוה דהא בהדיא אמרינן בערכין י"א ב' א"ר אשי מידי דהוי אשליחא דצבורא דצריך למימלך כו':
יד סָעִיף טז סט"ז מעט כו' ולא כו'. שם שלשה כו': ואם כו' כמ"ש בספ"ז דפסחים:
טו סָעִיף יח סי"ח באותה תפלה כו'. רמב"ם וטור וכ"מ דקאמר אף כו' ולא קאמר אינו עובר: ואפי' אם כו'. מדקאמר אף בלבנים כו' ול"ק רבותא יותר אף בצבועים לא יעבור אף שחוזר בו וכ"ש במעמיד דבורו אלא דמיירי בכה"ג משא"כ בחוזר בו אגלי מלתא למפרע דמינות היה בו בתחילה:
טז סָעִיף יט סי"ט יש כו'. כמ"ש בפ"ק דביכורים וכשהוא בבהכ"נ כו': ונדהו כו'. ע"ש בר"ש והדר קאמר תני בשם ר"י גר כו' וכ"כ בתוס' דב"ב פ"א א' ד"ה למעוטי בשם ר"י דלא כר"ת וכ"פ הפוסקים ומעשה רב: אפי' יחיד כו'. כמ"ש בתענית ט"ז א' וערש"י שם ד"ה ומרוצה כו' ומסכימים לתפלתו והיאך יצאו אם אינן מסכימין לתפלתו וה"ה במקום הקרבן כמ"ש ברפ"ד דברכות ואמרינן בסוף תענית וכי היאך קרבנו כו' וכ"ש כשאין חפץ בהקרבתו ואמרינן בנדרים ל"ה ל"ו הכל צריכין דעת כו': ואם הוא כו'. כנ"ל: ומי שהוא כו'. ס"ח משום סכנה ע"ש ועמ"א ונראה כמ"ש בכנה"ג:
יז סָעִיף כ ס"כ אם אחד כו'. מטעם הנ"ל בסעיף שקדם:
יח סָעִיף כב סכ"ב ש"ץ כו'. עמ"א: וכל מי כו'. כמ"ש ברפ"י דב"ק אין זה מברך כו' ואסור לענות אמן אחריו:
יט סָעִיף כג סכ"ג שכר כו'. דכל שהוא תקנת הקהל ונעשית ע"י ממון גובין לפי ממון. רשב"א: וי"א כו'. כמ"ש בב"ק קט"ז ב' ואם שכרו כו' ופי' הרא"ש והטור שחצי לפי ממון וחצי לפי נפשות ועיי' ח"מ סי' קס"ג סעי' ג' וה"ה כאן כי התפלה שהיא *תמידין ומוספין שהן באין ממחצית השקל דל כעשיר כמ"ש בפ"ד דשקלים וכן קדיש וקדושה שהכל חייבין בה אבל בדברים אחרים שמשכירים בשבילם ג"כ החזן כגון בחופות ומועדים שהן כמו דברים הבאים מנדבה וכן שבוחרים אותו שקולו ערב יותר זהו לפי ממון וע"כ חצי וכו' ומהרי"ל סי' ס"ו כתב לפי שהיו צריכין לילך למקום אחר והיו מסתכנין נפשות וממון וס' הראשונה ס"ל דאינו אלא סכנת ממון כמ"ש בהג"מ פי"א מהל' תפלה ע"ש וכמ"ש בריש בב"ק שם וכן בפ"ק דב"ב ע"ש ובמרדכי בפ"ק דב"ב ועיין לקמן ס"ס נ"ה שכ' בש"ע כדעת הג"ה כאן:
כ סָעִיף כד סכ"ד אם הוא כו'. כמ"ש בריש פאה וספ"ק דקדושין:
כא סָעִיף כה סכ"ה אין מסלקין כו'. עיין בגיטין בס"פ הניזקין ס' ע"ב מערבין כו' משום חשדא: ואין מסלקין כו'. עיין בגיטין פ"ט א' כתובות ל"ו ב': אבל כו'. כמ"ש לעיל ס"ד: וש"ץ שהוא כו'. כמ"ש בפ' ט"ו דשבת בגדים שבישל כו': ואם אינו כו'. לאפוקי אם מחליף אף שאינו מחליף כל היום אע"ג שהוא בכלל משניאי כו' כמ"ש בשבת שם מ"מ אין מעבירן משום זה. שם: וש"ץ כו'. כנ"ל: או כו'. כמ"ש לא תקים מצבה כו' ואמרו אהובה היתה בימי אבות וכמ"ש בספרי שם ועמ"א: וש"ץ כו' בנו קודם לכל אדם כו'. כמ"ש בת"כ פ' צו תחתיו מבניו מלמד שבנו קודם לכ"א יכול כו' ובספרי פ' שופטים הוא ובניו בקרב כל ישראל מלמד שאם מת בנו עומד תחתיו מנין שכל פרנסי ישראל בניהם עומדים תחתיהם ת"ל בקרב ישראל כל שהוא בקרב ישראל: אם ממלא כו'. כמ"ש בת"כ הנ"ל יכול אע"פ שאין ממלא מקום אבותיו ת"ל אשר ימלא את ידו בזמן שממלא מקום אבותיו ועפי"ג דכתובות וז"ש אע"פ שאין כו' אם כו' כמ"ש בכתובות שם: ואין כו'. כמ"ש בתוספתא פ' בתרא דב"מ מי שהיה בלן לרבים ספר לרבים נחתום לרבים שלחן לרבים ואין שם אחר אלא הוא והגיע שעת הרגל ומבקש לילך לתוך ביתו יכולין לעכב על ידו עד שיעמוד אחר תחתיו ואם התנה עמהם בב"ד או שעברו עליו את הדרך הרשות בידו אלמא אף בסתם אינו דוקא שישמש הוא ורשאי להעמיד אחר לפרקים:
כב סָעִיף כו סכ"ו קהל כו' אפי' כו'. כמ"ש בב"מ פ"ג א' רשב"ג אומר לא היה צ"ל כו' אלמא המנהג הוא כאילו התנה בהדיא ושם בגמרא ולחזי היכי נהוג כו' ובירושלמי שם והביאו הרא"ש זאת אומרת כו' ובסוף ב"ק קי"ו ב' ורשאין החמרין כו' ולא כו' וש"מ וגם ליכא חשדא כמו בשיפורא גיטין ס"ב: יש כו'. עט"ז:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.