א יִשְׁתַּבַּח אֵינָהּ פּוֹתַחַת בְּבָרוּךְ, לְפִי שֶׁהִיא סְמוּכָה לְבָרוּךְ שֶׁאָמַר, שֶׁשְּׁתֵּיהֶן נִתְקְנוּ עַל פְּסוּקֵי דְּזִמְרָה, זוֹ לִפְנֵיהֶם וְזוֹ לְאַחֲרֵיהֶם.
ב אֵין לַעֲנוֹת אָמֵן אַחַר מֶלֶךְ מְהֻלָּל בַּתִּשְׁבָּחוֹת, אֶלָּא אַחַר חַי הָעוֹלָמִים, שֶׁשָּׁם הִיא סִיּוּם הַבְּרָכָה.
ג הַמְסַפֵּר בֵּין יִשְׁתַּבַּח לְיוֹצֵר, עֲבֵרָה הִיא בְּיָדוֹ, וְחוֹזֵר עָלֶיהָ מֵעוֹרְכֵי הַמִּלְחָמָה, וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁלְּצָרְכֵי צִבּוּר אוֹ לִפְסֹק צְדָקָה לְמִי שֶׁבָּא לְהִתְפַּרְנֵס מִן הַצְּדָקָה, מֻתָּר לְהַפְסִיק: הַגָּה: וּמִזֶּה נִתְפַּשֵּׁט מַה שֶּׁנָּהֲגוּ בְּהַרְבֵּה מְקוֹמוֹת לְבָרֵךְ חוֹלֶה אוֹ לִקְבֹּל בְּבֵית הַכְּנֶסֶת שֶׁיַּעֲשׂוּ לוֹ דִּין בֵּין יִשְׁתַּבַּח לְיוֹצֵר, דְּכָל זֶה מִקְרֵי לְצֹרֶךְ מִצְוָה, וּלְאַחַר כָּךְ כְּשֶׁחוֹזְרִין לְהִתְפַּלֵּל יֹאמַר הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר מִקְצָת פְּסוּקֵי דְּזִמְרָה, וְיֹאמַר קַדִּישׁ עֲלֵיהֶם כִּי לְעוֹלָם אֵין אוֹמְרִים קַדִּישׁ בְּלֹא תְּהִלָּה שֶׁלְּפָנָיו, וְלָכֵן מַתְחִילִין עַרְבִית בְּלֹא קַדִּישׁ (כָּל בּוֹ) וְכֵן מִי שֶׁלֹּא הָיָה לוֹ צִיצִית אוֹ תְּפִלִּין וְהֵבִיאוּ לוֹ בֵּין יִשְׁתַּבַּח לְקַדִּישׁ, יָכוֹל לַהֲנִיחָם וּלְבָרֵךְ עֲלֵיהֶם, אֲבָל בֵּין קַדִּישׁ לְבָרְכוּ לֹא יַפְסִיק בְּשׁוּם דָּבָר (אוֹר זָרוּעַ פֶּרֶק תְּפִלַּת הַשַּׁחַר) וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁלֹּא יַפְסִיק לְאַחַר שֶׁאָמַר הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר בָּרְכוּ קֹדֶם שֶׁמַּתְחִילִין בִּרְכַּת יוֹצֵר וע"ל סוֹף סי' נ"ז (בֵּית יוֹסֵף סוֹף סי' נ"ז בְּשֵׁם הַמַּנְהִיג):
א סָעִיף א (א) שהיא סמוכה - ואע"ג דפסוקים מפסיקים ביניהם לא הוי הפסק כמו ברכה אחרונה שבק"ש או שבהלל שג"כ אינה מתחלת בברוך מהאי טעמא:
ב סָעִיף ב (ב) בתשבחות - זו היה נוסחתו אבל נוסחתנו אל מלך גדול בתשבחות ור"ל שאחר שסיים הש"ץ בישתבח בא"י אל מלך גדול בתשבחות לא יענה שום אדם ע"ז אמן דאכתי לא הוי סיום הברכה עד שאמר ג"כ אל ההודאות וכו' עד חי העולמים. בנוסח חי העולמים יש גורסין בציר"י ויש גורסין בפת"ח ואפילו לדעה זו מ"מ יאמר העולמים בה"א כי פירושו חי בשני העולמים ושליט בעוה"ז ובעוה"ב:
ג סָעִיף ב (ג) ששם הוא - צ"ע אי מותר אז להפסיק ולענו' איש"ר וקדושה כי מאמר אחד הוא עד סוף ועיין בח"א כלל ה' סי"ג דבכל ברכה קצרה אסור להפסיק באמצע אפי' לאיש"ר וקדושה ויש לחלק וצ"ע:
ד סָעִיף ג (ד) המספר - ובכתבים כתב לומר בעשי"ת מזמור ממעמקים קראתיך ד' בין ישתבח ליוצר וצ"ע:
ה סָעִיף ג (ה) מעורכי המלחמה - ר"ל דכתיב בקרא מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו ואחז"ל הירא מעבירות שבידו וזו ג"כ בכלל עבירה היא והא"ר כתב בשם מטה משה שהקליפות מבטלים לעלות התפלה וע"י פסוקי דזמרה מכריתים אותם וכששח חוזרין עליה בשביל העבירה הזאת אותם הגדודים שהם מעריכים מלחמה בינינו בעו"ה ע"כ ראוי שלא לספר:
ו סָעִיף ג (ו) לפסוק צדקה - וה"ה לכל דבר מצוה ודוקא בין ישתבח ליוצר שהוא ענין אחר אבל בין קדיש וברכו או בין הפרקים של ק"ש וברכותיה או של פסוקי דזמרה אסור להפסיק אפילו בצרכי רבים ולדבר מצוה וכדלעיל בסימן נ"א ס"ד [א"ר והגר"א לעיל בסימן נ"א שם עי"ש]:
ז סָעִיף ג (ז) הש"ץ - משמע דאפילו אם לא אמר רק הוא לבד הפסוקים יכול לומר קדיש:
ח סָעִיף ג (ח) מקצת פסד"ז - ואם לא אמר פסוקים לא יאמר קדיש רק יתחיל ברכו בלא קדיש שלעולם לא תמצא קדיש בלי פסוקים שלפניו אם לא הש"ץ אחר חזרת התפלה או בלחש בערבית שהקדיש קאי על התפלה וכתב המ"א שלכן נהגו לומר פריסת שמע [ברכו נקראת פריסת שמע כדלקמן בסימן ס"ט] אחר גמר תפלת י"ח בלחש כדי שיאמר הקדיש על תפלת י"ח אבל אח"כ לא שייך לומר קדיש אם לא אמר תחלה מקצת פסוקים. ועתה חדשים מקרוב באו שפורסין שמע אחר קדיש בתרא ואומרים שנית קדיש ואינו נכון דמה ענין לומר שני קדישים סמוכין זה לזה ועכ"פ יש ללמדם שיאמרו מקצת פסוקים בין שני קדישים:
ט סָעִיף ג (ט) בלא תהלה - או אחר תפלה וכמו שכתבנו בס"ק הקודם וכן אחר שלמד איזה ענין מתורה שבע"פ יוכל לומר קדיש דרבנן ועיין במ"א שמסיק דדוקא אם אמר אח"ז עכ"פ מקצת דבר אגדה ואז יוכל לומר הקדיש דרבנן כי עיקר הקדיש זה נתקן על דבר אגדה וע"כ מנהג כל ישראל לומר אחר פרקי אבות ואחר במה מדליקין המאמר דר' חנניא בן עקשיא או אר"א א"ר =אמר רבי= חנינא ת"ח מרבים שלום וכו'. ולפ"ז יש ליזהר כשלומדים משניות יאמרו בסוף הלימוד המאמר דר' חנניא בן עקשיא וכדומה כדי שיהיו יוכלו לומר עי"ז אח"כ הקדיש דרבנן. ואחר תנ"ך אומרים קדיש שלם אפילו רק אחר ג' פסוקים. ואין לומר קדיש אא"כ היו עשרה אנשים בבהכ"נ בשעת אמירת הפסוקים והלימוד וכמו שיתבאר בסימן נ"ה במ"ב סק"ב ואפילו אם רק ב' וג' לומדים אומרים קדיש כשיש שם עשרה ואפילו מי שלא למד יכול ג"כ לומר הקדיש כמו בפריסת שמע לקמן בסימן ס"ט:
י סָעִיף ג (י) ערבית בלא קדיש - עיין לקמן בסימן ס"ט מה שכתבנו שם בזה:
יא סָעִיף ג (יא) וכן מי שלא - דכ"ז הוא צורך מצוה ע"כ מותר להפסיק לאחר שגמר ברכת ישתבח:
יב סָעִיף ג (יב) והביאו לו - בין ליחיד ובין לש"ץ ואע"פ דגנאי הוא לצבור להמתין מ"מ הואיל דא"א בלא"ה שרי ובזה אין צריך הש"ץ לחזור ולומר פסוקים דשהייה מועטת היא [דה"ח] ונראה דביחיד מיירי באופן שיהיה יכול לגמור הנחת טלית ותפילין קודם שיגיע הש"ץ לאיש"ר וברכו או שכבר שמע קדיש וברכו דאל"ה הלא קי"ל בסימן כ"ה דאסור להפסיק בין השל יד להשל ראש אפילו לענות איש"ר וברכו אלא שותק ושומע ומכוין למה שאומרים וזה אין נכון לעשות כן לכתחלה לצאת בזה אפילו למאי דקי"ל שומע כעונה כדמוכח בברכות כ"א ע"ב בתוד"ה עד וברא"ש שם ובאופן זה טוב יותר שימתין מלהניח התפילין עד שיסיים הש"ץ ברכו ואז יניחם ולענין הברכות עיין בס"ק הסמוך:
יג סָעִיף ג (יג) בין קדיש - ר"ל משעה שהתחיל קדיש דהקדיש לברכו ג"כ שייך ועיין באחרונים שכתבו דבין קדיש לברכו דינו לכל מילי כבין הפרקים ותיכף אחר ברכו אף שלא התחיל עדיין ברכת יוצר הוי כאמצע הפרק דמשם ואילך הוא כהתחלת יוצר כי עיקר כונת הש"ץ מה שאומר ברכו את ד' היינו שיברכוהו אח"כ בברכת יוצר ע"כ בין יחיד ובין ש"ץ אם לא נזדמן לו טלית עד שהתחיל קדיש יכול להתעטף בו תיכף אבל לא יברך עד לאחר התפלה ואז ימשמש בו ויברך ותפילין אם נזדמן לו קודם ברכו יכול לברך עליהן לפי מה שהסכימו האחרונים בסימן ס"ו דיוכל לברך על התפילין בין הפרקים אבל אם לא נזדמן לו עד שהתחיל ברכו שוב לא יוכל לברך עליהן אלא יניחן בלי ברכה וכשיגיע קודם אהבה רבה ימשמש בהן ויברך עליהן ועיין בסמוך:
יד סָעִיף ג (יד) לאחר שאמר וכו' - מלשון זה מוכח דאפילו יחיד לא יפסיק ועיין בס"ק הקודם ונראה דכ"ז דוקא באופן שמיירי בפנים דהיינו שכבר גמר ברכת ישתבח ועומד להתחיל ברכת יוצר אור אבל אם הוא עוסק עדיין בפסוקי דזמרה וכ"ש אם בא עתה להתפלל ורוצה להתפלל כסדר ולא לדלג הפסד"ז ולפתוח מברכת יוצר ושמע קדיש וברכו אין דינו בזה כאמצע הפרק ולכו"ע יכול להניח טלית ותפילין ולברך עליהן וע' בהגהות הגאון ר' חיים צאנזאר:
א סָעִיף ב אחר מלך מהולל בתשבחות. כ"ה נוסחתו בישתבח אבל נוסחתנו בישתבח אל מלך גדול בתשבחות:
ב סָעִיף ג המספר וכו'. ובכתבים כתב לומר בעשרת ימי התשובה מזמור ממעמקים קראתיך ה' בין ישתבח ליוצר וצ"ע:
ג סָעִיף ג מקצת פסוקי. ואם לא אמר פסוקים לא יאמר קדיש רק יתחיל ברכו בלא קדיש והפורס על שמע לא יאמר קדיש אם לא יאמר פסוקים שלעולם לא תמצא קדיש בלא פסוקים שלפניו אם לא אחר גמר התפלה [ד"מ כל בו] ונ"ל שלכן נהגו לומר פריסת שמע אחר גמר תפלת י"ח בלחש כדי שיאמר הקדיש על תפלת י"ח אבל אח"כ אין שייך לומר קדיש: ועתה חדשים מקרוב באו שפורסין שמע אחר קדיש בתרא ואומרים שנית קדיש ואינו נכון דמה ענין לומר ב' קדישים סמוכים זה לזה וכ"מ הלשון סי' קל"ג שכתב ברכו אחר קדיש בתרא משמע דאומרים רק ברכו בלא קדיש ועכ"פ יש ללמדם שיאמרו מקצת פסוקים בין שני הקדישים: כתב ב"ש דף ס"ה ע"ד בענין קדיש דרבנן כתב הרמב"ם סוף פרקי אבות שא"א אותן כי אם על ההגדה ולכן אומרים אחר הפרקים אר"ח וכו' כדי לומר קדיש עליו אמנם בחבורו כתב לאומרו על כל תורה שבע"פ עכ"ל ב"ש. וז"ל הרמב"ם ס"ס אהבה כל י' שעוסקים בת"ת שבע"פ אפילו במדרשות או בהגדות אומרים קדיש דרבנן ובטור סי' רט"ו כתוב שהתינוקות של בית רבן אחר שלמדו נפטרין ואומרים קדיש, אבל בלקוטי פרדס כתוב וז"ל כשהצבור אומרים פסוק או משנה צ"ל קדיש לפיכך אומרים קדיש אחר פסוקי דזמרה ואף אחר משנה כגון במה מדליקין ואומר בסיומן אר"א אר"ח דהיינו כקריאת התורה כדי לקדש שאין מקדישין אלא בסיום הפסוק או דרשת הפסוק עכ"ל. וא"כ י"ל שגם כוונת הרמב"ם בחבורו לומר הגדה אחר תורה שבע"פ ולומר אח"כ קדיש כי היכי דלא תקשי דידיה אדידיה וכן מנהג כל ישראל אחר פרקים ואין כאלהינו ובמה מדליקין הגדת אר"א כו' א"כ כשלומדין משניות י"ל הגדה אחריו כדי לומר קדיש וכ"כ בספר מ"ש סי' ל"ג ועבב"י רסי' נ"ה:
ד סָעִיף ג יכול להניחם ולברך. ז"ל ד"מ כ' א"ז ובתשובת הגאונים כ' ששאלתם מי שנזדמן לו טלית לאחר שעמד להתפלל יוצר קודם שקרא ק"ש מהו להפסיק ולברך כך ראינו שמפסיק ומברך בין ישתבח לקדיש ומתעטף ואומר קדיש אבל אם נזדמנה לו לאחר שהתחיל קדיש אינו מפסיק כלל וכו' ע"כ גם ע"פ ספרי הקבלה אין להפסיק בין קדיש לברכו כמ"ש ס"ס מערכת אלהים עכ"ל ד"מ, משמע מזה שמדבר בש"ץ ואפ"ה רשאי להפסיק בין ישתבח לקדיש עסי' נ"ג ס"ג, וגם משמע מלשון א"ז לאחר שהתחיל קדיש לא יפסיק שוב לטלית אפי' בין הפרקים ע' סי' ס"ו סס"ב וזה שכתב רמ"א כאן אבל בין קדיש וכו' וכ"ש שלא יפסיק וכו':
א סָעִיף ב בתשבחות. ונוסחתינו אל מלך גדול בתשבחות. בתשבחות בחירק תחת התי"ו האר"י ז"ל וכ"כ השכנה"ג בשם רד"ק וע"ל סי' נ"א ס"ק א'. חי העולמים בצירי תחת החי"ת. כ"כ ר' שבתי ועי' תוי"ט במסכת תמיד פרק ז' ואינו כן דעת מהר"ל מפראג רק בפתח עט"ז:
ב סָעִיף ג ליוצר. בכתבים כתוב לומר ביו"ד ימי תשובה מזמור ממעמקים קראתיך ה' בין ישתבח ליוצר וצ"ע. מ"א:
ג סָעִיף ג דזמרה. ואם לא אמר פסוקים לא יאמר קדיש רק יתחיל ברכו בלא קדיש. והפורס על שמע לא יאמר קדיש אם לא יאמר פסוקים שלעולם לא תמצא קדיש בלא פסוקים שלפניו אם לא אחר גמר התפלה ומש"ה נהגו לומר פריסת שמע אחר גמר תפלת י"ח בלחש כדי שיאמר הקדיש על תפלת י"ח אבל אח"כ אין שייך לומר קדיש. ועתה חדשים מקרוב שפורסין שמע אחר קדיש בתרא ואומרים שנית קדיש ואינו נכון דמה ענין לומר ב' קדישים סמוכים זה לזה ועכ"פ יש ללמדם שיאמרו מקצת פסוקים בין שני הקדישים. ואין לומר קדיש אלא אחר דבר הגדה. וכשלומד משניות או שום דבר תורה שבע"פ יש לומר הגדה אחריו דהיינו אר"א אר"ח ת"ח מרבים שלום וכו' כדי לומר עליו קדיש. מ"א ע"ש וע"ל סי' נ"ה ס"ק א' מש"ש:
ד סָעִיף ג ברכו. לאחר שהתחיל הש"ץ קדיש לא יפסיק שוב לטלית אפי' בין הפרקים עיין סימן ס"ו סעיף ב' וזהו שכתב רמ"א כאן אבל בין קדיש לברכו וכו' וכ"ש שלא יפסיק וכו'. מ"א:
א סָעִיף ג (ס"ק ג) מקצת כו' ועתה חדשים כו' וכ"מ כו' ברכו אחר קדיש בתרא שכ' שם וז"ל בשבת וי"ט א"א ברכו אחר קדיש בתרא דמסתמ' הכל באים לבה"כ קודם ברכו וכבר שמעו ברכו עכ"ל. והל"ל א"א קדיש וברכו אחר כו' א"ו כיון דהוא אחר קדיש בתרא אין אומרים קדיש לפני ברכו אפי' בחול: כ' ב"ש כו' וז"ל הרמב"ם כו' ובטור כו' ואומרים קדיש. משמע ג"כ דס"ל דעל כל תורה שבע"פ אומרים קדיש. דהא מסתם סתום משמע על כל מה שלומדים התינוקות אומרים קדיש אולי משמע מדבריהם דאפי' א"צ לו' בסיום תורה ע"פ דרשות פסוקים. ואפ"ה יאמרו קדיש. ועז"כ מ"א אבל בלקוטי פרדס כו': וא"כ י"ל ר"ל כיון דמצינו דלקוטי פרדס גם הוא ס"ל דעל כל תור' שבע"פ אומרים קדיש. ואפ"ה הצריך לסיים בדרשת פסוקים א"כ י"ל וגם כוונת הרמב"ם בחבורו כן נינהו דכתב דעל כל תורה שבע"פ אומרים קדיש. מ"מ צ"ל בסיום דרשת פסוקים: כ"ה דל"ת דידיה אדידיה. ר"ל מ"ש בפי' המשנה עם מ"ש בחבורו. אע"ג דמצינו בו פעמים רבות שחזר בו בחבורו ממ"ש בפי' המשנה. מ"מ במקום שא"צ לו' שחזר בו עדיפא. כדי לו' קדיש מה שנקרא קדיש דרבנן כתבו הטעם מפני שיש בו תפלה על רבנן ותלמידהון:
ב סָעִיף ג (ס"ק ד) יכול כו' ז"ל ד"מ כ' א"ז כו' ומזה נובע הגהת רמ"א פה: משמע מזה שמדבר בש"ץ. דהא כתב ומתעטף ואו' קדיש משמע שהמתעטף אומר קדיש וע"כ הוא הש"ץ: עסי' נ"ג ס"ג שכ' רמ"א שש"ץ יתעטף קודם שיתחיל ישתבח ולא יתעטף בין ישתבח לקדיש. צ"ל היינו היכי דאפשר שהובא לו הטלית קודם ישתבח. לכך עדיף שיתעטף קודם ישתבח. משא"כ אי לא הובא. (וה"ה שכח) עד אחר ישתבח גם ש"ץ רשאי להתעטף ולברך קודם שיתחיל הקדיש. עסי' ס"ו סס"ב שיש מחלוקת בזה: וזה שכת' כו' וכ"ש שלא כו' דלכאורה מאי כ"ש הוא ואין מן הסברא עדיפות לאחר ברכו מקודם ברכו והשתא י"ל דהא דאין להפסיק בין קדיש לברכו לא הוזכר בשום פוסק כ"א בא"ז ושלא יפסיק אחר שהתחיל יוצר הוזכר בס' המנהיג שהובא בב"י ססי' נ"ז וכמו שציין מהר"ם רבקש. וגם מס' א"ז נלמד דס"ל כס' המנהיג לכן חמיר אם התחיל יוצר. דבזה מצינו שנים מן הראשונים שסוברים כן בפי' גם י"ל כיון דחמיר ליה כ"כ לס' א"ז מן יוצר ואילך לאסור להפסיק אפי' בין הפרקים:
א סָעִיף א ס"א ישתבח כו'. תוס' ברכות מ"ו א' פסחים ק"ד ב' ואע"ג דפסוקים מפסיקים ביניהם לא הוי הפסק כמו ברכה אחרונה שבק"ש כמ"ש רש"י בברכות שם:
ב סָעִיף ב ס"ב אין כו'. עמ"א:
ג סָעִיף ג ס"ג ויש כו'. שאין זה עבירה וכמ"ש הרשב"א על ההיא דספ"ג דמנחות תנא סח כו' שלא אמרו עבירה כו' אלא במפסיק בדבר הרשות כו' וכ"כ הרא"ש שם שאין חוזר עליה כו' ואע"ג שכתב שם דמ"מ איסורא מיהא איכא וכ"פ הטור וש"ע בסי' כ"ה הא כתב שם משום שגורם לברך ברכה שאינה צריכה משא"כ כאן ועב"י שם ומ"א שם ס"ק י"ז: אבל בין כו'. דמשם הוא כהתחלת יוצר וע"ל סי' ס"ו וכ"ה במדרש וע"ל סי' נ"ג ס"ג מש"ש:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.